(1346) למעלה [לאחר ציון 1236].

(1347) פירוש - השפעתם של תלמידי חכמים על בני דורם תלויה בכבוד שיש להם בעיני בני אדם, וכאשר מסולק מתלמידי החכמים כבודם, בכך מסולקת השפעתם. וכן כתב בבאר הגולה באר השני [רכח:]: "הם קוראים תגר על החכמים, ודבר זה בטול כל התורה, כאשר החכמים שהם עמודי התורה, ועליהם הכל נבנה, קוראים עליהם תגר... וכאשר הם כבוד ינחלו, אז יש קיום לתורה, כי שומעים ומקבלים דבריהם" [ראה בסמוך הערה 1350]. ובתפארת ישראל פנ"א [תתז.] כתב: "כאשר נוהג בה כבוד, דבר זה קיום התורה. ואם יאחז אותה שלא בכבוד, דבר זה הוא נפילה, שגורם שתפול התורה... האדם חייב לעשות שהתורה לא תפול, וזה כאשר יתן כבוד לתורה, אז הכל עושים את התורה במעשה. ואם חס ושלום מבזין את התורה... דבר זה גורם לה נפילה, שלא יקיימו התורה, שיאמרו מה היא התורה חשובה". וניתן להטעים זאת עוד, שהכבוד נקרא "אור" [לכך "מאורות" שייך לכבוד]. ואודות שהכבוד הוא אור, כן כתב בגבורות ה' פכ"ד [שע.]: "כי הכבוד הוא אור, דכתיב [יחזקאל מג, ב] 'והארץ האירה מכבודו'". ובנתיב התורה פי"ב [תצט:] כתב: "ועוד יש לך לדעת, כי הכבוד נקרא 'אור', דכתיב 'והארץ האירה מכבודו'". ובבאר הגולה באר הרביעי [תקנה:] כתב: "כי הכבוד נקרא 'אור' בכל מקום, כמו שנאמר 'והארץ האירה מכבודו', [ישעיה ס, א] 'וכבוד ה' עליך יזרח', ודבר זה ברור". וקודם לכן שם [שפט.] כתב: "הכבוד מן האור הוא יותר כבוד משאר נמצאים, כי הוא מציאות של הוד והדר". ושם בבאר הששי [קנא:] כתב: "כי המאור הוא כבוד העולם. ודבר זה ברור כי האור הוא כבוד העולם, וכמו שתקנו [תפילת שחרית] 'אל ברוך גדול דעה הכין ופעל זהרי חמה טוב יצר כבוד לשמו [מאורות נתן סביבות עוזו]'". ובח"א לכתובות קו. [א, קסב:] כתב: "כל דבר שהוא אור הוא הכבוד... ומן כבוד ה' יתברך נברא האורה [ב"ר ג, ד], שהוא ג"כ הכבוד". הרי שכבוד נקרא אור, ואור נקרא כבוד. והפחד יצחק ר"ה, סוף מאמר יג, כתב: "האור יוצר את השראת הכבוד, שנלמד דבר זה מקרא דישעיה שנאמר שם [ישעיה כד, טו] 'באורים כבדו השם'". וכן אומרים [בפיוט "ידיד נפש"] "תאיר ארץ מכבודך". והרי נתבאר בבאר הגולה באר הרביעי [שפז:] שהכבוד הוא הנראה לעינים, ו"אור הוא המוציא את ראות העין לפועל" [לשונו בח"א לשבת לג: (א, כז.)], לכך ברי הוא שהכבוד והאור שייכים להדדי. והואיל וכאן איירי באור של תלמידי חכמים ["המאורות"], לכך דין הוא שאור זה יהיה תלוי בכבודם.

(1348) יש כאן הד לדבריו שהדבר הכתוב יוצר יותר רושם ממה שנאמר בעל פה, וכמו שכתב בבאר הגולה בסוף הבאר הששי [שנז:, בנוגע לספר שיצא כנגדו]: "מתחילה אמרתי בלבי כי דברי שלמה עליו השלום אשמור, שלא לענות אותו [משלי כו, ד]. אך מפני שראיתי כי דבריו יצאו בדפוס לרבים, אמרתי הלא יחשוב אדם כיון שנתנו בדפוס, יש ממש בדבריו, יצאתי כנגדו". וקודם לכן [ערה:] כתב על ספר זה: "יתן דברי חכמים הקדושים הנאמנים כאילו היו דברי פלסתר ודברי רוח. ויותר מזה, כי נתנו דבריו בדפוס לפרסם דברים כאלו, אשר הם ראוים להשרף... ונתנו בדפוס כאילו היו מספרי קודש... לא נמצא איש מוחה להנתן דברים כמו אלו בדפוס".

(1349) מה שכתב שכך ביאר במסכת אבות, לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר; הנה בהקדמה לדר"ח [מח.] כתב: "אף חכמים גדולים, כמו רבי יוחנן וריש לקיש, היו מעייני בספרא דאגדתא בשבת [גיטין ס.]. ולמה היו מעיינים בספרא דאגדתא בשבת, ולא בחול. אלא על כרחך היינו טעמא, כי היה זה להם [עיון בדברי הלכה] בטול עונג שבת, ואילו האגדה מושכת לבו של אדם [שבת פז.]. ואין נראה לפרש דלא בא למימר רק דמותר לטלטל ספרא דאגדתא בשבת". וכוונתו, שאולי נבאר שאף בימות החול היו מעיינים בספרא דאגדתא, ומה שנקטו "בשבתא" דוקא, לא בכדי לאפוקי שאר ימים, אלא להשמיענו שספר אגדתא לא נאסר בטלטול בשבת מחמת האיסור שכתבו דברים שבע"פ, כי לאחר שהותרה הכתיבה, שוב אין הספר נאסר בטלטול [גיטין ס.]. אך יש להעיר על הו"א זו ["דלא בא למימר רק דמותר לטלטל ספרא דאגדתא בשבת"], שא"כ מדוע יאמר היתר טלטול רק בספר דאגדתא, ולא בספר הלכתא. אמנם הדבר מתיישב היטב על פי מה שכתב בבאר הגולה באר הששי [שיט:]: "כי היו רגילים לכתוב אגדות, כי כל הלכות היו רגילים ושכיחים בהם על פה, אבל אגדות לא היו רגילים בה על פה, והיו צריכים לכתוב. ולפיכך תמצא גמרא בכמה דוכתי; [ברכות כג.] גבי רבי יוחנן, כד הוי עייל לבית הכסא, הוי נקט ספר אגדתא והוי יהיב לו. ועוד [ב"מ קטז.] הוי מפיק ספרא דאגדתא בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר. ועוד [גיטין ס.] רבי יוחנן הוי מעיין בספר אגדתא בשבתא. ולא תמצא 'ספר הלכות', וזה מפני כי היו רגילים בעל פה בהלכה, ולא היו צריכים לכתוב. אבל אגדה היו כותבים, מפני שלא היו בקיאים בה על פה". לכך האופן היחידי להשמיענו היתר טלטול ימצא רק בספר אגדתא, כי לא היו ספרי הלכה. ומה שמציין דבריו בדרך חיים, ולא את דבריו בבאר הגולה, כי מן הנמנע שיזכיר כאן את באר הגולה, כי כאמור [למעלה הערה 1235] ספר זה יצא לאור בשנת שנ"ח, ודרשה זו נאמרה בשנת שנ"ב. אך דרך חיים יצא לאור בשנת שמ"ט, לכך יכול לציינו. וכן הזכירו כמה פעמים בדרשה זו [למעלה ציון 823, להלן לאחר ציונים 1586, 1660]. וראה למעלה בהקדמה הערה 57, ולהלן הערה 1587.

(1350) לשונו בבאר הגולה באר השני [רכח.]: "ובפרק הנזיקין [גיטין ס.], רבי יוחנן וריש לקיש הוו מעיינו בספר אגדתא בשבת. ומקשה, והא לא נתן לכתוב. ומתרץ, משום [תהלים קיט, קכו] 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', עד כאן. כלומר כאשר הוא הזמן והעת ראוי לזה, כמו בדורות אלו שיש לחוש לשכחה, והנה ה'עת לעשות לה' הפרו תורתך' אף דבר שאסור, כמו לכתוב האגדות, התירו זה. וקשה לי, וכי בשביל איסור אחד, שאסור לכתוב תורה שבעל פה [גיטין ס:], הפירו כל התורה, שאמר 'הפרו תורתך'. אבל נראה לומר, כי דבר זה שכתבו האגדות, בני אדם שאינם מבינים אותם לעומקם, ושהם דברי חכמה עמוקה, הם קוראים תגר על החכמים. ודבר זה בוודאי בטול כל התורה, כאשר החכמים שהם עמודי התורה, ועליהם הכל נבנה, קוראים עליהם תגר. ולכך מטעם זה אסרה תורה לכתוב תורה שבעל פה, כי תורה שבעל פה נמסר לחכמים, ואם היו כתובין, היו חולקים בני אדם עליהם, כאשר עושים. ודבר זה אין ראוי לחכמים, כי 'כבוד חכמים ינחלו' [משלי ג, לה]. וכאשר הם כבוד ינחלו, אז יש קיום לתורה, כי שומעים ומקבלים דבריהם".

(1351) על פי הפסוק [שופטים ה, טז] "מכל העם הזה שבע מאות איש בחור אטר יד ימינו כל זה קולע באבן אל השערה ולא יחטא". וכתב המצודות דוד [שם] "כל זה - כל אלו היו קולעים באבן אל חוט השער, ולא החסיר האבן מלפול עליו עם רוב דקותו". ורומז בלשונו הזהב שקשה לעמוד על נקודת האמת, והיא כמו חוט השערה. וכן בהקדמה לנתיבות עולם [ח.] כתב: "האמת אין בני אדם מוכנים לו". ובבאר הגולה בתחילת הבאר הרביעי [שיג:] כתב: "הנני משתטח ארצה בפישוט ידים ורגלים לפני הקורא, ומבקש לחנן אותי... שאם יקרא דברים אלו ולא יכנסו בלבו, שיחזור ויקרא ויעיין עוד. כי הדברים האלו לא יכנסו בלב הקורא רק בעיון רב מאוד, כי כך הם כל דברי אמת ויושר, נראים רחוקים בתחלת העיון, ולבסוף יתגלה ויאירו כשמש בצהרים" [ראה למעלה בהקדמה הערה 186]. ובהקדמה לתפארת ישראל [ה:] כתב: "דרך האמת רחוק משימצא, ומכל שכן בדורות האלו שאבדה חכמה מבני אדם" [ראה להלן הערה 1427]. ובנתיב האמת פ"א [א, קצה:] כתב: קאמר [שבת קד.] כי לכך שקר מקרבן מיליה, כי אותיות 'שקר' הם ביחד, כי אין צריך לטרוח אחר השקר, ויכול לומר שקרים כמו שירצה. אבל האמת לא שכיח, ומפני כך אותיות של 'אמת' מרוחקות, עד שאי אפשר שיהיו יותר רחוקים".

(1352) אודות שמי שנאה דורש ולא נאה מקיים נחשב למעיד עדות שקר, כן כתב בספר סדר היום [סדר תפלת מנחה] "אין ראוי לאדם שיאמר 'וקשרתם' והוא לא הניח תפילין... ונמצא שהוא מעיד עדות שקר על עצמו, שהוא נאה דורש ולא נאה מקיים". ובספר הרי בשמים [דברים ה, ד] כתב: "משנה [אבות פ"א מ"ט] 'הוי זהיר בדבריך', כלומר אתה בעצמך תהא זהיר לקיים דבריך שאתה מלמד ומזהיר לאחרים, כי אם לא תהא זהיר ותהא דורש ואינו מקיים, אם כן יוצאין הדברים מפיך בשקר, ונכנסין לשומעיהן בשקר, ומתוכן ילמדו לשקר". ונראה להוכיח כן [שהחסרון של "נאה דורש ולא נאה מקיים" הוא מחמת השקר שבדבר], שאמרו [יבמות סג:] "כל מי שאין עוסק בפריה ורביה... בן עזאי אומר, כאילו שופך דמים וממעט הדמות... אמרו לו לבן עזאי, יש נאה דורש ונאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים. אמר להן בן עזאי, ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה". וכתב הרמב"ם [הלכות אישות פט"ו ה"ג] "מי שחשקה נפשו בתורה תמיד ושגה בה כבן עזאי, ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה, אין בידו עון". ואם החסרון ב"נאה דורש ולא נאה מקיים" הוא בכך שלא קיים דרשתו [ולא מחמת השקר שבדבר], עדיין רועמת הטענה על בן עזאי שהוא "נאה דורש ולא נאה מקיים", דסוף סוף לא נשא אשה, ואע"פ שהיה אנוס בדבר [כמו שכתב בדרך פיקודיך מצוה א אות כה], מ"מ "אונס כמאן דעביד לא אמרינן" [ירושלמי קידושין פ"ג ה"ב], ולא עלה בידו לקיים דרשתו, ומה יוסיף ש"אין בידו עון". אך אם החסרון ב"נאה דורש ולא נאה מקיים" הוא השקר שבדבר, ניחא, שהואיל ובן עזאי אנוס, אין זה שקר מה שלא קיים דרשתו, כי היה אנוס בדבר.

(1353) מקור הביטוי הוא "ישמעו אזנך מה שפיך מדבר" [ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד]. ואודות שעדות השקר שיש בזה היא מחמת שאינו מקיים מה שמוציא מפיו, כן כתבו תלמידי רבינו יונה [ברכות ח. בדפי הרי"ף]: "כיון שהוא קורא 'וקשרתם לאות על ידכה והיו לטוטפות בין עיניך', ואינו מניחן, נמצא שמעיד עדות שקר על עצמו, שמה שאומר אינו אמת". וכן תוספות [ברכות יד:] כתבו "כאילו מעיד עדות שקר בעצמו... שהוא קורא 'והיו לטוטפות ולאות על ידך', ואין". ומעין כן כתב האבודרהם [בתפילת שחרית, קריאת שמע]: "הוא עושה היפך קריאתו, שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים בפיו ושפתיו, ואינו מקיים מצותו". וכדברי האבודרהם כתב בנתיב העבודה פ"ט [א, קג:], ויובא בסמוך הערה 1355. [אמנם רש"י (ברכות יד:) כתב שכאילו מעיד שאין תורת ה' אמת ח"ו]. ובהלכות יין נסך ואסורו [בסוף גבורות ה' (תקמד:)] כתב: "הלוקח יין של גוים לארבע כוסות, הנה הוא מבטל ההבדל הזה אשר ישראל מובדלים מן האומות. ובארבע כוסות הוא מעיד על ההבדל שהשם יתברך לקח ישראל לעם מיוחד, שהרי ארבע כוסות נגד ארבע לשונות של גאולה, וכתיב [שמות ו, ז] 'ולקחתי אתכם לי לעם וגומר'. ולפיכך הוא מעיד שקר בעצמו". ובספר עמק הברכה [פסוקי דזמרה אות כה] כתב: "ובעניין אם להשתחוות כשאומרים בעלינו 'ואנחנו כורעים ומשתחוים', קבלתי ממורי מהר"ש מלובלין להשתחוות, דאם לא היה עושה כן הוחזק שקרן, ומעיד עדות שקר בעצמו... בודאי צריך לעשות ככל היוצא מפיו" [הובא בקיצור במגן אברהם סימן קלב ס"ק ב].

(1354) פירוש - שאין למעשיהם גדרים וסייגים המונעים את העבירה. ובדר"ח פ"א מ"א [קמז.] כתב "כי מעשה האדם אינם מוגדרים בעצמם, וצריכים גדר וסייג, שאם עשה דבר המותר שיש לו דמיון אל דבר האסור, יבא לעבור דבר האסור גם כן".

(1355) אודות הבזיון והבושה שיש בחכמים שאינם מקיימים את מה שדורשים, כך אמרו במדרש [דב"ר ב, יט] "'כי זנתה אמם הובישה הורתם' [הושע ב, ז], שהן מביישין דבריהם בפני עמי הארץ. כיצד החכם יושב ודורש בצבור 'לא תלוה בריבית', והוא מלוה בריבית. אומר 'לא תגזול', והוא גוזל, אומר 'לא תגנוב', והוא גונב". ובפירוש המהרז"ו [שם] כתב: "ראשי העם... המורים לעם, וכשעושים היפך מה שהם מורים, הם מביישים דברי הוראתם". אך יש להבין, איזו עדות יש בהוראה של תלמידי חכמים, עד שכאשר אינם מקיימים הוראתם הדבר נחשב כמעיד עדות שקר. דבשלמא הקורא קריאת שמע ללא תפילין הוי עדות שקר, וכמו שכתב בנתיב העבודה פ"ט [א, קג:]: "מי שקורא קריאת שמע ראוי שיהיו התפילין עליו, כי על ידי התפילין שם ה' נקרא עליו, דכתיב [דברים כח, י] 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך', ואמר רבי אליעזר, אלו תפילין של ראש [ברכות ו.]. ודבר זה ברור כי כאשר התפילין הם על האדם נקרא כי השם יתברך הוא מלך שלו... ולפיכך אמר כל הקורא קריאת שמע, ומקבל עליו עול מלכות, והרי אין התפילין עליו שיהיה שם ה' נקרא עליו, שהוא מלכות שמים שלימה... לכך אמר כי הוא מעיד עדות שקר בעצמו, כי קריאת שמע הוא עדות שישראל מעידים כי ה' יתברך אחד... וכאשר אין תפילין עליו הוא עדות שקר, כי אם היה מלכות שמים עליו, היה עליו תפילין, שבהם שם ה', והוא מלכות שמים שלימה". אך מהי העדות שיש בהוראה. ויש לומר, שכל התורה נקראת עדות, וכמו שנאמר [שמות כה, טז] "ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך", ופירש רש"י [שם] "העדות - התורה שהיא לעדות ביני וביניכם שצויתי מצות הכתובות בה". לכך כל הוראה של תורה היא עדות שכך נאמר למשה בסיני. וכאשר תלמידי חכמים מורים הלכה, והם עצמם אינם מקיימים אותה, הם כופרים בעדותם. אמנם לפי זה יש לדון מהי העדות בארבע כוסות [כמבואר למעלה הערה 1353], שהם מדרבנן. ויש לומר, שכל דבר הבא על מאורע שהיה בעבר הוא נחשב לעדות. וכן כתב בגבורות ה' פ"ב [קפ.]: "הרי לשון 'עדות' משמע מצוה שהיא לעדות על דבר; כגון פסח, שהוא מעיד על שפסח הקב"ה על בתי ישראל [פסחים קטז:]. מצה, על שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ [הגדה של פסח]. ומרור, על שם שמררו חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים". ואם ק"פ מצה ומרור נחשבים ל"עדות", אזי אף ארבע כוסות הן "עדות" על סוגי הגאולה שהיו ביצ"מ. והרמב"ן [דברים ו, כ] כתב: "וטעם 'כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות' [שם], שישאל תחלה על מה יעידו אלה המצות הנקראים 'עדות', בעבור שהם זכר לנפלאותיו ועדות בהם. כגון המצה והסוכה והפסח והשבת והתפילין והמזוזה". הרי שכל מצוה שהיא זכר לאירוע קדום נחשבת לעדות, וה"ה לארבע כוסות. אמנם עדיין יש לבאר מהי העדות שיש באמירת "ואנחנו כורעים ומשתחוים" [כמבואר למעלה הערה 1353].

(1356) כי אז יורו לאחרים, ועל כך אמרו חכמים [ע"ז יט:] "מאי דכתיב [משלי ז, כו] 'כי רבים חללים הפילה'... זה תלמיד חכם שלא הגיע להוראה, ומורה". והתוספות יום טוב [אבות פ"ד מט"ו] ביאר את הבטוי "ראש לשועלים" [שם], וז"ל: "שלא יהיה ראש לשועלים, כשעדיין לא הגיע להוראה, שעליהם נאמר [משלי ז, כו] 'רבים חללים הפילה'. וידמו לשועלים, לפי שאלו כשירצו לשבת בכסא למשפט, ושיקבלו העם הוראותיהם, יעשו ערמות ותחבולות לגנוב דעת העם. ולכך אמר 'ראש לשועלים', כלומר שאפילו אתה רואה כי הרבה אשר מורים הוראות ואתה ראש וחשוב מהם, אל תקנא בחטאים האלה. ואני ממליץ עליהם מה שאמר שלמה המלך ע"ה [שיה"ש ב, טו] 'אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים', שהוא כרם ה' צבאות, והם קבוץ חכמים... ושוב מצאתי להרמב"ם בפרק ה' מהלכות תלמוד תורה [הלכה ד] שבהעתיקו מאמרם ז"ל על [סוטה כב.] 'רבים חללים הפילה' זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, מסיים 'עליהם אמר שלמה בחכמתו אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים כרם ה' צבאות', והנאני שכיונתי לגדול כמוהו". ובנצח ישראל פכ"ה [תקלח:] כתב: "ועתה בעוונותינו הרבים, באו שועלים קטנים, נכנסו בגדר הזה, ופרצו פרצות בגדר שגדרו צדיקים יסודי עולם [שאסרו יין נסך], מנוחתם כבוד". וראה להלן הערה 1365.

(1357) כן כתב בכמה מקומות. כגון, בדר"ח פ"ד מ"ד [צג.] כתב: "התלמיד חכם יש כנגדו החיים והמות; אם החיים, כאשר שם שמים מתאהב על ידו. ויש כנגדו המות, הוא החטא הגדול, חלול השם. ודוד המלך אמר [תהלים יט, יד]... 'ונקיתי מפשע רב'... הוא הפשע הגדול, חלול השם. ואמר 'מפשע רב', מה שעושה אשר נקרא 'רב'... הוא חלול השם, שהוא פשע של אותו שנקרא 'רב', והחטא רב... ובשביל זה ראוי היה שלא לסמוך לקרא בשם 'רב' רק מי שיהיה שם שמים מתאהב על ידו, לא מי שיתחלל שם כבודו על ידו. יותר על זה שנותן כבוד התורה למי שאין ראוי לה. ובמדרש [ילקו"ש ח"ב רמז תתקמ]... 'נואף אשה חסר לב' [משלי ו, לב], כל המקבל עליו שררה בשביל להנות ממנה, אינו אלא כנואף הזה שהוא נהנה מגופה של אשה... דבר זה שהוא קבלת השררה ואין ראוי לה מביא ריב, כי רוצה שיכבדוהו בני אדם בשביל שררותו, ואין העולם נוהגים בו כבוד, כי יאמרו כי אין ראוי לו השררה, ובשביל כך מתחדש הריב. ודבר זה עינינו רואות כי כך הוא... והיה ראוי בדור הזה, מפני כבוד שמו יתברך ותורתו, שלא יקרא בשם 'רב' רק המופלג בחכמה ובזקנה, למעט חלול השם, שלא יאמרו מעשה רב הוא. וסומכים לקרא בשם 'רב' כל אשר ימלא ידו, רק שהתחיל לצפצף בקול בתלמוד [ראה להלן הערה 1514]. ויותר מזה, כי הדבר הזה הוא הסבה בעונינו שתשכח תורה מישראל, כאשר אין כל בני אדם כונתם בלמודם לשם שמים, בפרט קודם שיגיעו לשנים, והלואי שמתוך שלא לשמה יגיעו לשמה. וכאשר כבר זכה לשם, יאמר מה יתרון לחכם מן הכסיל, ולמה אני עמל ומחסר נפשי משינה, כי בתר שמא אזלינן, והשם הוא הגורם, ולמה חכמתי יותר, עד שיחשבו בני אדם כי בקריאת השם בו יקנה מעלת התורה. כל זה ראיתי בעניי, והיא גדולה אלי מן הסבות הגורמות שתשתכח התורה מישראל... ועתה היה הדבר הזה סבה למעט כבוד התורה, ולהשפיל תפארתה עד תחתית" [ראה להלן הערות 1375, 1380]. ובגו"א שמות פכ"א אות ז [קכט:] כתב אודות מנוי דיינים שאינם ראוים, וכלשונו: "ובקצת ארצות ובקצת קהילות שמים ללענה משפט ראשונה, הקימו להם מציבות למנות להם מקצת ראשים בורים, לא ידעו לשון משפט ומהו הדין... שלא די שמנו ראשים בורים מכל, אלא נטלו המשפט מיודעי דבר המשפט, ונתנו אותו לבורים, עד שהיודעים ותלמידים, בעיניהם רואים עוות משפט ודין גזל ועושק על מקצת ראשים בורים, ואין לאל ידיהם להושיע אף ליתום ולאלמנה. והנה עוברים כל שעה על 'לא תטע לך אשירה אצל מזבח ה' אלקיך' [דברים טז, כא], כמו שאמרו חז"ל [סנהדרין ז:] הממנה דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה אצל מזבח ה'. ואולי רמז עליו בתורה 'לא תטע לך אשרה אשר שנא ה' אלקיך', כי אותיות 'אשרה' 'הראש', 'אשר שנא ה'' קאי על האשרה, הוא הראש ששנא ה' אלקיך, ואלקיך שונא אותו גם כן". ושם מאריך בזה עוד, ואוסר להתדיין בפני דיינים שנתמנו מחמת עושרם. ובדרוש על המצות [סג.] כתב: "ואשר קורא אותם בשם 'רב' [את המקילים באיסור יין נסך] פוגם בכבוד התורה ובכבוד חכמים לקרוא רשע בשם 'רב' ו'חבר', ומלביש בטלית של חכמים את אשר הוא רשע למות. ואיך יהיה נקרא בשם 'רב' ו'חבר', דבר זה הוא בזיון לתורה", ושם מאריך בזה עוד. ובנר מצוה [קלב.] כתב: "איך יהיו נקראים בשם 'רבנים', אשר אתם התורה, ויראו לפניהם בני אדם רבים נקבצים לסעודת מצות ולסעודת מריעות, והם פורצים ועוברים איסור זה [של יין נסך], ואינם חסים על כבוד התורה וכבוד חכמים, ואין מוכיחין בני אדם אלו, כי איך יהיו עוברים מצות תוכחה". וכן כתב בנתיב התוכחה פ"ג [ב, קצח:]. וראה להלן הערות 1365, 1681.

(1358) אודות שיש חומרה יתירה למנות בסביבת תלמידי חכמים אמיתיים אלו שאינם ראויים, כן אמרו חכמים [סנהדרין ז:] "כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה בישראל... ובמקום שיש תלמידי חכמים, כאילו נטעו אצל מזבח". וראה הערה קודמת.

(1359) בדר"ח פ"ד מ"ד [צו:] הביא את המדרש [ילקו"ש ח"ב רמז תתקמ], שאמרו "'לא תשא' [שמות כ, ז], אם בשבועת שוא הכתוב מדבר, הרי כבר אמר [ויקרא יט, יב] 'ולא תשבעו בשמי לשקר', ומה תלמוד לומר 'לא תשא', שלא תקבל עליך שררה ואין אתה ראוי לשררה". ובהמשך שם [צט:] כתב: "כי 'לא תשא' הוא לשון קבלה בכל מקום. וכל שררה היא מן השם יתברך, ומן גדולתו הוא נותן לאדם, וכמו שאמרו ז"ל בפרק הרואה [ברכות נח.], הרואה מלכי ישראל אומר 'ברוך שחלק מכבודו ליריאיו'... ולפיכך המקבל שררה ואינו ראוי לה, הרי מתלבש בשמו יתברך לשוא, כי נקרא בשמו לשוא, ואין 'לא תשא שם ה' אלקיך לשוא' יותר מזה. והרי השם יתברך נקרא 'רב', כמו שכתוב [תהלים כה, יא] 'וסלחת לעוני כי רב הוא', ודרשו [רש"י שם] נאה לאלקא רבא לסלוח לעון רב. ואם יקרא האדם בשם 'רב', ואין ראוי לו, הרי חל עליו שמו יתברך לשוא, וכן כל שמות של גדולה, והרי בודאי עובר על 'לא תשא'".

(1360) כמו שנאמר [משלי כו, א] "כשלג בקיץ וכמטר בקציר כן לא נאוה לכסיל כבוד". ובנתיב התורה פ"ח [שנג.] כתב: "הנותן מתנה ומכבד את מי שאינו ראוי לכבוד, שגם הכבוד... היא מעלה נבדלת אלקית. וכאשר נותן הכבוד למי שאינו ראוי לכבדו, יוצא דבר כמו זה מן מעלתו, ונחשב זה כזורק אבן למרקוליס [חולין קלג.], שהוא אלהות זר". ובדר"ח פ"ו מ"ט [רצב.] כתב: "הכבוד כאשר הוא מן השם יתברך היא מדריגה רוחנית, כמו שאמר הכתוב [משלי ג, לה] 'כבוד חכמים ינחלו', שתראה כי הכבוד ראוי אל החכמים דוקא. וזה מפני כי הכבוד כאשר הוא מן השם יתברך, היא מדריגה עליונה רוחנית".

(1361) מעמיד ב"זה לעומת זה" את ארץ ישראל וחוצה לארץ; בארץ ישראל "נמצאים שמה רבנים חשובים וגדולים", ואילו בחוצה לארץ "אין שם חכמים כל כך". וכוונתו בימי חז"ל, שהרי מבאר את מאמרם [סוכה כט.] שהמאורות לוקים "על מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל". וכן אמרו [כתובות עה.] "וחד מינייהו ["מבני ארץ ישראל" (רש"י שם)] עדיף ["פקחים וחריפים" (רש"י שם)] כתרי מינן". ובח"א שם [א, קנו.] כתב: "פירוש, שיש להם זכות השכלי, דאוירא דארץ ישראל מחכים [ב"ב קנח:]". ואודות מעלת תלמידי חכמים שהם בארץ ישראל, ראה בנתיב התורה פ"ח [תקיד:-תקכא.].

(1362) אבות פ"ב מ"ה "ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש".

(1363) בגו"א שמות פכ"א אות ז האריך לבאר את גנותם של בעלי השררה הממנים דיינים שאינם ראוים, ובתוך דבריו כתב שם [קלא.]: "ויותר קשה לסבול עולם מעול מלכות, שמפני שאין הכבוד נאה לו, והוא אינו נאה לכבוד. וכאשר יחשוב שאין אחד נוהג כבוד בו, ולא ירצה להיות כפוף תחתיו, מכניע אותו ומיצר לו ורודף אותו בכל הרדפה. וכן לשפלותו הוא מגרה באנשים חשובים ותלמידי חכמים, שיסבור כי אין החשובים והתלמידי חכמים רוצים להיות נכנעים תחתיו, ולכן הוא דורך על במתי החשובים והנכבדים ביותר להשפיל אותם".

(1364) כמו שנאמר [ישעיה י, טו] "היתפאר הגרזן על החוצב בו", וכתב המצודות דוד [שם] "היתפאר - אמר הנביא וכי מהראוי שיתפאר הגרזן על החוצב בו לומר אני החוצב ולא אתה, רצה לומר הלא אשור אינו אלא כגרזן ביד האל, ולא בכוחו יגבר". וכך בנידון דידן, וכי אנשים שפלים ופחותים יכולים להתגדל על אנשים שהם גדולים וחכמים.

(1365) נראה שרומז לשני פסוקים; האחד הוא [שיה"ש ב, טו] "אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים" [וכמבואר למעלה הערה 1356]. והשני הוא [ישעיה ה, ז] "כי כרם ה' צבאות בית ישראל". ובדר"ח פ"ד מ"ד [קא:] כתב: "ועתה בעונותינו בדור הזה, לא די לנו בזה שאותם אשר הם נקראים בשם 'רב' הם בעונש הזה של חלול השם, אבל הם מוסיפין לסמוך ולקרוא בשם 'רב' ו'חבר' בני אדם אשר לא ראו אור התורה, ולא זרח עליהם נר מצוה, רק הם שועלים קטנים, וכל הרוצה ליטול את השם יטול, וכתר תורה זאת מונחת לפני כל, עד שהדבר הזה הוא סבה להשפיל כבוד התורה עד עפר, ולהגדיל חלול השם על ידי בני אדם כמו אלו". וראה להלן הערה 1377, 1681.

(1366) "דברי חכמים - שעשו סייג לתורה בגזירות להרחיק את האדם מן העבירה" [רש"י שם].

(1367) "'נטועים', מה נטיעה זו פרה ורבה, אף דברי תורה פרין ורבין" [חגיגה ג:].

(1368) "וכמשמרות נטועים - מה מסמר זה קבוע, אף דבריהם קבועים" [רש"י קהלת יב, יא]. ובבאר הגולה באר הראשון [פב.] כתב: "יש לחשוב כי דברי חכמים הם גם כן כך, שאינם רק כמו דת הנמוסית, כדי לקיים הקבוץ של בני אדם בלבד, ואפשר שיהיה מתקן הקבוץ באופן אחר. ועל זה אמר [חגיגה ג:] 'אי מה דרבון מטולטל, אף דברי תורה הם מטולטלים', כלומר שלא תאמר שאין דברי תורה מוכרחים להיות באופן זה דוקא, והם כמו דת הנימוסית, שאינו לפי השכל, רק לשמור הקבוץ, ואפשר שיהיה באופן אחר גם כן, ויהיו שומרים הקבוץ גם כן, ואם כן יהיו דברי חכמים מטולטלים ממקום למקום, כאשר אפשר לשנותן לענין אחר, ויהיו גם כן טובים לאדם. ועל זה אמר כי דברי תורה הם כמסמרות נטועים, שהמסמר תקוע במקומו בחוזק, כך הם דברי תורה. שמפני שהם לפי השכל, והשכל מחייב אותם, הם חזקים, ואין מזיז אותם ממקומם". ושם [פג.] מוסיף הסבר שני.

(1369) כמו שאמרו [ר"ה יט.] "הללו דברי תורה, ואין דברי תורה צריכין חיזוק. הללו דברי סופרים, ודברי סופרים צריכין חיזוק". והבן יהוידע [ע"ז כט:] כתב "כדי לחזק דברי סופרים, שלא יהיה קל בעיני האדם לעבור עליהם, באומרו שהגוזר הוא אדם כמוני, ולמה אהיה מודה לו. מה שאין כן דברי תורה, אין צריכין חיזוק".

(1370) מדגיש זאת, כי שלשת הגורמים הראשונים לליקוי מאורות [כותבי פלסתר, מעידים עדות שקר, ומגדלי בהמה דקה בא"י] היו מחמת שבני אדם יזלזלו בתלמידי חכמים, וכמו שנתבאר. אך עתה מבאר שהגורם הרביעי [מקצצין אילנות] הוא זלזול בחז"ל עצמם.

(1371) מעין ביטוי זה נמצא במלות ההגיון לרמב"ם תחילת שער ח. ולמעלה [לאחר ציון 593] כתב: "ומבלי הארכת ראיה הוא דבר מפורסם". ובגבורות ה' פמ"א [קנו:] כתב: "וזה תמצא הרבה מאוד, ואין צריך ראיה", ושם הערה 93. ובבאר הגולה באר הרביעי [שצח:] כתב: "ואין הדברים האלו צרכים ראיה, כי מבוארים הם במקומות הרבה". וראה למעלה הערה 594.

(1372) כמו שכתב למעלה [לאחר ציון 1230].

(1373) פירוש - שמונת הדברים שנמנו כאן הם אמתיים מצד עצמם, אף ללא היותם הביאור למאמר במסכת סוכה. ומעין כן כתב בבאר הגולה סוף באר השלישי [דש:] אודות דרשות חז"ל, וכלשונו: "ועוד יש לך לדעת ולהבין, כי כל מה שדרשו חכמים מן הכתוב, לא היה עיקר שלמדו זה מן הכתוב, רק כי בלא זה הדבר הוא כך לפי דעת ושכל חכמים, והדבר הוא אמת בעצמו".

(1374) עפ"י דניאל י, כא "אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת". ולכאורה דרשה זו נאמרה תחילה בעל פה בשבועות שנ"ב [כמצויין בשער הספר], ורק נכתבה שנה לאחר מכן, שנת שנ"ג [כמצויין בהקדמה], ואילו כאן כתב "העליתים על הרשום בכתב אמת".

(1375) חוזר לגורם השלישי ללקוי המאורות ["מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל"], ואשר נתבאר למעלה [לאחר ציון 1355]. וחוזר לשם, כי זו הקדמה לדברי המדרש שיביא בדיבור הבא. ודרכו של המהר"ל לסיים בדברים שהם הקדמה לדיבור הבא, וכמלוקט למעלה בהקדמה הערה 147. ומה שכתב "הקטנים במנין" נראה שכוונתו לצעירים וחסרי נסיון, וכמו שכתב בדר"ח פ"ד מ"ד [קב:], והובא למעלה הערה 1357, ובסמוך הערה 1377. והמשך חכמה [דברים לא, ט] כתב: "מפני זה היה התורה כתובה בכתב עברי, למען לא ילמד מי שאינו ראוי, ויהיה כזורק אבן למרקוליס, ולא ירהב הנער בזקן לאמר גם אנכי הרואה ויודע סתרי החכמה כמוך".

(1376) בנוסף לחילול דברי החכמים.

(1377) עפ"י דברי המשנה [ברכות טז:] "לא כל הרוצה ליטול את השם יטול". ובדר"ח פ"ד מ"ד [קא:] כתב: "ועתה בעונותינו בדור הזה... מוסיפין לסמוך ולקרוא בשם 'רב' ו'חבר' בני אדם אשר לא ראו אור התורה, ולא זרח עליהם נר מצוה, רק הם שועלים קטנים, וכל הרוצה ליטול את השם יטול, וכתר תורה זאת מונחת לפני כל, עד שהדבר הזה הוא סבה להשפיל כבוד התורה עד עפר, ולהגדיל חלול השם על ידי בני אדם כמו אלו" [הובא למעלה הערה 1365].

(1378) פירוש - מן הנמנע שיהיו כולם בני עליה מובהקים ["תורתם אומנותם"], לכך אם "כל הרוצה ליטול את השם" יטול את השם, יהיו רבים שאינם ראויים לאיצטלא זו. ואמרו [ברכות לה:] "תנו רבנן, 'ואספת דגנך' [דברים יא, יד], מה תלמוד לומר, לפי שנאמר [יהושע א, ח] 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר 'ואספת דגנך', הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה. אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים... אמר אביי, הרבה עשו כרבי ישמעאל, ועלתה בידן. כרבי שמעון בן יוחי, ולא עלתה בידן". ובספר אור תורה [לגרי"א חבר, אות קכד, בביאור דברי הנפש החיים ש"א פ"ח] כתב: "ויש לומר גם כן ענין הכפל בב' פרשיות, שהנה פרשה ראשונה נאמרה בלשון יחיד [דברים ו, ד-ט], ופרשה שניה בלשון רבים [שם יא, יג-כא], והינו כמו שכתוב [ברכות לה:] הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, כרבי ישמעאל ועלתה בידם. ולכן פרשה ראשונה מדבר במי שתורתו אומנתו, ליחידי סגולה, שלהם החיוב לעסוק בתורה כל היום והלילה, בלי הפסק כלל, ועל זה נאמר [דברים ו, ז] 'ודברת בם בשבתך בביתך כו'', והינו דבור ממש, ובפרשה שניה נאמר בלשון רבים, שנאמר לכל ישראל, שאי אפשר לכלם שיהיה תורתם אומנתם לבד ולא לעסוק כלל בדרך ארץ, ועל זה נאמר [שם יא, יט] 'ולמדתם אתם כו' לדבר בם כו'', רצה לומר שיראו להתנהג על פי התורה גם בעת עסק במשא ומתן, במעוט היום גם כן יחברו תורה עם דרך ארץ". ועיין עוד בנפש החיים ש"א פ"ח ובהגה שם, חידושי מרן גרי"ז הלוי פרשת חיי שרה, וביאור הלכה סימן קנו ד"ה סופה בטלה. ואודות שאי אפשר שיהיו הכל בני עלייה, כן אמרו חכמים [סוכה מה:] "ראיתי בני עלייה והן מועטין", ופירש רש"י [שם] "רואה אני לפי מעשה הבריות שבני עלייה, כת המקבלין פני שכינה, מועטים הם". ובביאור משנת "כל ישראל" [בהקדמה לדר"ח (סא:)] כתב: "כי אי אפשר שיהיו כולם צדיקים" [הובא למעלה הערה 872]. ושם פ"ב מ"א [תעו.] כתב: "כי אין כל הבריות יכולים לדעת הדרך המפואר". ושם פ"ד מ"ד [קג.] כתב: "אין כל בני אדם כונתם בלמודם לשם שמים". ובנתיב התורה פי"ז [תרעט.] כתב: "אין הכל כופין את יצרם לעשות עבודת השם יתברך". ובתפארת ישראל פ"א [לד:] כתב: "אמנם כל המין מבני אדם אי אפשר שיהיו שוים כלם במעלת נפשם. ועם שכל מין בני אדם שוים בתאר פניהם ובעניניהם, אינם שוים במה שיש חלק מהם יותר אלקי מזולתם... כי העולם הזה אשר בו מין בני אדם, הוא עולם הטבע. ולפיכך הדבר אשר הוא טבעי, ראוי שימצא בכל המין בשוה, במה שהעולם הזה הוא טבעי בכללו... אבל האלקיות לא ימצא בשוה לכל המין, שאם היה נמצא לכל המין בשוה, היה עולם הזה עולם נבדל, מאחר כי בכללותו נמצא האלקיות. אבל העולם הזה הוא עולם הטבע, ואינו עולם הנבדל. ודבר זה מחייב שאין נמצא האלקיות לכל המין בשוה, כי אם בחלק ממנו" [הובא למעלה הערה 97]. ובבאר הגולה באר הששי [קמט:] כתב: "אין ספק כי אין כלל העולם כולו צדיקים, עד הזמן שיקויים [דברים ל, ו] 'ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך וגו''". ובגו"א בראשית פ"ו סוף אות יד [קכט:] כתב: "כי בריאת הרשעים הם מפני שאי אפשר לעולם בלא רשעים". ובח"א לסנהדרין לח: [ג, קנב:] כתב: "כי בודאי כמה רשעים בעולם". וראה גו"א ויקרא פ"ו הערה 45, שם דברים פכ"ה הערה 5, ואור חדש פ"א הערה 589. ועוד עולה מדבריו שיש לסמוך להוראה רק מי שתורתו אומנתו, אך אין לסמוך להוראה מי שאין תורתו אומנתו. ומסתבר כך, כי דרגת בעל הוראה היא יותר ממי שתורתו אומנותו, וכמבואר בתרומת הדשן סימן שמב, שכתב: "אם תורתו אומנתו... אפילו לא נסמך לישב בראש לדון ולהורות, פטור הוא מכל מיני מסים ותשחורת". לכך לא יתכן שיהיה בעל הוראה ולא יהיה בגדר תורתו אומונתו. והרשב"ש [סימן תיב] כתב: "הרא"ש ז"ל כתב [ב"ב פ"א סימן כו] שתלמיד חכם שיש לו אומנות או קצת משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו, ולא להתעשר, ובכל עת שהוא פנוי מעסקיו הוא חוזר על למודו ולומד תמיד, נקרא 'תורתו אומנותו'. והנה לפי זה לאו דוקא תלמיד חכם בעל הוראה, אלא כל שקבע עתים לתלמודו ורוב עסקו בתורה". והמהרלב"ח [סימן קמ] כתב: "נראה שדי בשיהיה תורתו אומנותו, ואף אם הוא תלמיד, לא רב, הרי הוא פטור מכל מיני מסים וארנוניות". והמהרשד"ם [חו"מ תשובה קסא] כתב: "כל תלמיד חכם שתורתו אומנותו, ואע"פ שלא יהיה בעל הוראה, מ"מ תורתו פוטרתו". וראה הערה הבאה.

(1379) פשטות כוונתו היא שהתואר "תורתו אומנתו" מחייב שהחכם לא יעסוק בשום דבר מלבד תלמוד תורה, והואיל ויש לבני אדם הכרח לעסוק בפרנסתם ובמשא ומתן, לכך ימנע מהם מלהיות בגדר "תורתו אומנותו". ואודות ש"תורתו אומנותו" מחייב שלא יעסוק בשום דבר אחד מלבד תלמוד תורה, כן כתבו התוספות [סוטה כא.]: "סתם תלמיד חכם תורתו אומנותו, ועוסק בה ומהרהר כל שעה, ואינו הולך ד' אמות בלא תורה". והרמב"ם [הלכות תפילה פ"ו ה"ח] כתב "אם היתה תורתו אומנותו, ואינו עושה מלאכה כלל". וכן הוא בפרישה [או"ח סימן קו ס"ק ה], והמג"א [שם ס"ק ד]. אמנם לשונו הזהב הוא "מהנמנע שיהיו כל הלומדים תורתם אומנותם מצד עסקיהם ומשא ומתן שלהם", ולא כתב "מחמת עסקיהם ומשא ומתן שלהם", ותיבת "מצד" מורה שאיירי בבחינה מסויימת שיש בעסקיהם ומשא ומתן שלהם, ולא שעצם עסקיהם ומשא ומתן שלהם מפקיעם מ"תורתו אומנותו". וזה יובן לפי מה שכתב הרא"ש [ב"ב פ"א סימן כו]: "נראה שתלמיד חכם שיש לו אומנות או קצת משא ומתן להתפרנס כדי חייו, ולא להתעשר, ובכל שעה שהוא פנוי מעסקו מחזר על דברי תורה ולומד דברי תורה, הוא הנקרא 'תורתו אומנותו'". ועל כך כתב כאן שמהנמנע שכלם יוכלו לנהל כך את עסקיהם ומשא ומתן שלהם, וכמו שכתב תרומת הדשן [סימן שמב]: "סבירא להו דהאידנא אין לנו מי שתורתו אומנתו אפילו באותו דרך שביאר אשירי לעיל, משום דצריך דקדוק יפה שיחזור תמיד לתלמודו כשיפנה מעסקיו, ואין נזהרין יפה האידנא". ואודות שיש את שני המושגים האלו ב"תורתו אומנתו" [הלומדים ללא הפסק, והלומדים בכל שעה שפנוים מעסקיהם], כן כתב הכסף משנה [הלכות תפילה פי"ב ה"ט]. ולמעלה [לאחר ציון 756] כתב: "ועוד פתח בה [באות אל"ף] התורה ["אנכי"], להורות כי אין דבר משותף עם התורה כלל, כדכתיב [יהושע א, ח] 'והגית בו יומם ולילה'. ואם אמרו [אבות פ"ב מ"ב] 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ', שיפנה לעסקיו גם כן, לא יעשה זה רק כדי שיוכל לעסוק בתורה, אבל מכל מקום התורה היא אחת, ואין משתתף עמה דבר, לכך פתח בה באל"ף". וראה שם הערה 758.

(1380) כי אף שלא יכוון את מעשיו יהיה נקרא "רב", ולמה שיעמול יותר, וכמו שכתב בדר"ח פ"ד מ"ד [קג:], והובא למעלה העה 1357. וכן יביא בסמוך את דברי המדרש המבאר כן.

(1381) "זה עוטף בטליתו. שדרך הנסמכים להתעטף בטלית מיוחדת להם, וכמו שאמרו בירושלמי דבכורים [פ"ג סימן ו] על המתמנין בממון, וטלית שעליו כמרדעת של חמור. אי נמי, בשעת הדין, שהדיינים מתעטפים בטליתם מיירי, כדאמרינן בפ"ק דשבת [י.] מאימתי תחלת דין, משיתעטפו הדיינין" [לשון יפה ענף שם].

(1382) זהו נדרש על הפסוק הבא [קהלת ב, טו] "ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני ולמה חכמתי אני אז יותר ודברתי בלבי שגם זה הבל".