Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah Chapter 30
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(1723) "ישאג שאוג ישאג - הרי ג'" [רש"י שם].
(1724) שבני אדם יוכלו לדעת זמני המשמרות.
(1725) "ואשה מספרת עם בעלה - כבר הגיע קרוב ליום, ובני אדם מתעוררים משינתן, והשוכבים יחד מספרים זה עם זה" [רש"י שם].
(1726) תיבת "וכו'" מוסבת על המשך דברי הגמרא [ברכות ג.] "שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר, אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתים לבין אומות העולם". והשאלה שישאל בסמוך הוא מהמשך דברי הגמרא.
(1727) בנצח ישראל פי"ח [תט.] גם הביא מאמר זה, וכתב: "ויש לשאול, למה בכל משמר ומשמר הקב"ה שואג 'אוי לי שהחרבתי את ביתי וכו''".
(1728) לשון הזוה"ק [ח"ב קסג:] "גלותא דישראל דאיהו בליליא, ואקרי לילה". ושם [ח"ג רלח.] אמרו "ולית ליליא אלא גלותא". ורש"י [סנהדרין צד.] כתב "הגלות שהוא כלילה". ובדרוש על המצות [נד:] כתב: "כי גלו ישראל מעל אדמתם, ומאז הלילה אור בעדנו, כי אור הירח האיר לנו". ובדר"ח פ"ה מ"ד [קכה:] כתב: "יצחק שהיה אמצע באבות, מורה על אמצע ישראל. ויצחק היה בטוב בתחלתו, ולבסוף כהו עיניו [בראשית כז, א], והגיע לו יסורין [ב"ר סה, ט]. ומורה דבר זה על חושך הגלות, והסרת האור מן ישראל". וכן הוא בנצח ישראל פ"י [רנו:]. ושם פי"ח [תט:] כתב: "הלילה הוא חושך, והוא דומה לגלות, שישראל יושבים בחושך ולא אור. ולכך כאשר נגאלו ישראל כתיב [אסתר ח, טז] 'ליהודים היתה אורה', ולכך הלילה סימן לגלות". ושם פכ"ה [תקלט.] כתב: "ויושבים אנחנו באפילה... והוא יתברך, ברחמיו וברוב חסדיו, יוציאנו מאפילה הזאת, ויאיר נרו לפני להביאני אל ארץ החיים". ושם פמ"ו [תשפב:] כתב: "הגאולה האחרונה בערך הגאולה הראשונה היא כמו ערך החמה אל הירח. וזה כי הלבנה היא מאירה וחוזרת ומאפלת, וכך היתה גאולה ראשונה, שאחר הגאולה היה חושך של גלות, כמו הלבנה שמאירה וחוזרת ומאפלת. אבל הגאולה האחרונה שהוא תמיד, ואין לה הפסק, לכך גאולה אחרונה נגד החמה, שהיא נשארת כך תמיד בלא שנוי". ובנתיב העבודה פ"ז [א, צח.] כתב: "הלילה הוא סימן לגלות, שאנו יושבים בחושך ומצפים לאור הגאולה, ולכך תקנו 'אמת ואמונה' ערבית [ברכות יב.]". ובהקדמה לאור חדש [עה:] כתב: "מי שיושב בגלות בחושך, ומצפה אל הגאולה". וכן הוא בהמשך שם [עח:]. ובדרשת שבת הגדול [תקמח.] כתב: "יש בטול אל גלות ישראל וחשך שלהם". ובח"א לסנהדרין צד. [ג, קצא:] כתב: "כי הגלות והלילה הכל ענין אחד, כי הגלות הוא נקרא לילה... והלילה הוא העדר האור".
(1729) כמו שאמרו בזוה"ק ח"ג [רלח.] "ולית ליליא אלא גלותא, ואיהי 'שומר מה מלילה שומר מה מליל'". ורש"י [סנהדרין צד.] כתב "'שומר מה מלילה' הקב"ה שהוא שומר, מה אומר מן הגלות שהוא כלילה". והיד רמה [שם] כתב "'שומר מה מלילה', כלומר מה אומר שומר במה שיהיה מלילה זו, מגלות זה שדומה ללילה, ואין שומר אלא הקב"ה". וראה להלן הערה 1745.
(1730) כמו שאמרו [ברכות ג.] שג' משמרות הוי הלילה. ורש"י [ברכות ג.] כתב "שלוש משמרות הוי הלילה במשמרות עבודת המלאכים, ושיר שלהם נחלק לשלש חלקים; ראשונה לכת אחת, שניה לכת אחרת, שלישית לכת שלישית".
(1731) פירוש - כמו שיבאר בסמוך. ובנצח ישראל פי"ח [תט:] כתב: "כמו שהלילה נחלק לג' משמרות, כך הגלות נחלק לג' חלקים, והם דומים לגמרי אל המשמרות שהם בלילה, כי הם סימן אל שלשה חלקי הגלות. לכך השם יתברך יושב ושואג על כל משמר 'אוי לי שהחרבתי את ביתי וכו''". כי כל משמר ומשמר הוא כנגד גלות אחרת, ובודאי יש בכח הגלות לעשות שהקב"ה ישאג "אוי לי שהחרבתי את ביתי וכו'". ודע, שג' משמרות הלילה אינן מקבילות למלכיות בבל מדי ויון בהתאמה, אלא שג' משמרות אלו מורות על שלשה סוגי סבל שיש לישראל בגלותם; שעבוד, מיתה, וגירושים [כמו שיבאר בסמוך], וג' משמרות אלו הן כנגד תחילת הלילה, אמצע הלילה, וסוף הלילה.
(1732) לשונו בנצח ישראל פי"ח [תי.]: "כי בתחלה כאשר באו בגלות, היו נותנים עול על ישראל, ומכבידים עליהם הגלות ביותר. והיו ישראל נושאים עול ומשא גדול תמיד, עד שהיו ישראל כמו החמור, שנושא משא גדול. וזהו תחלת הגלות היו נוהגים כך, והוא מלכות בבל. כך היה חלק הראשון מן הגלות". ובאיכה [ה, ה] נאמר "על צוארנו נרדפנו יגענו ולא הונח לנו", ופירש רש"י [שם] "כי האויבים היו גובים וחוטפים הכל במסים וגולגליות וארנוניות". ובתרגום [שם] מובא שהפסוק עוסק בנבוכדנאצר. ונאמר [ישעיה יד, ד] שבבל נקראת "מדהבה". ודרשו על כך חכמים [שבת קנ.] שבבל היתה אומרת לכולם "מדוד והבא", ופירש רש"י [שם] "מדוד מעות ודינרי זהב והבא". ובח"א שם [א, עט:] כתב: "כי המלכות הזו היא מלכות חסירה, וזה ההפרש שיש בין מלכות קדושה ובין מלכות זו החסירה, כי מלכות קדושה, מפני שאינה חסירה לכך אינה מקבלת, כי היא שלימה בעצמה... אבל מלכות זאת מלכות חסירה, והחסר כל ענינו לקבל... שתמיד היתה אומרת 'מדוד והבא'".
(1733) פירוש - נושא מטען כבד ["משא"] על גבו ["במשא"].
(1734) כמו שאמרו חכמים [ב"ב עח.] "סתם חמור למשאוי קאי". ועוד אמרו [ע"ז ה:] "לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי". וכתב על כך למעלה [לאחר ציון 96]: "כי צריך שיעשה עצמו כחמור למשא, שהוא בעל גוף חזק, כדכתיב [בראשית מט, יד] 'חמור גרם', שנושא עול גדול והולך ביום ובלילה, ואין לו מנוח ונחת מרגוע לגופו כלל, רק [שם] 'רובץ בין המשפתים'".
(1735) כוונתו לגזירות של מלכות אדום, וכמו שיבאר בסמוך.
(1736) כמו על רבי עקיבא [ברכות נז.], על רבי חנינא בן תרדיון [עבודה זרה יח.], על רבי חוצפית המתורגמן [קידושין לט:], על רבי יהודה בן בבא [סנהדרין יד.], הרוגי לוד [פסחים נ.], ועוד. ובפרק הנזיקין [גיטין נה:-נח.] הובאו כמה מעשי הרג ושמד שמלכות אדום הרשעה עשתה כנגד ישראל.
(1737) לשונו בבאר הגולה באר החמישי [פב.]: "הכלב... הוא הפחות והשפל מכל בעלי חיים... והכתובים מורים על שפלותו... 'הראש כלב אנכי' [ש"ב ג, ח], 'אשר מאסתי אבותם לשית עם כלבי צאני' [איוב ל, א]. והדבר הוא מפורסם מן הבריות עד שיספרו הכל בזה... וזה שאמר כלבים צועקים מלאך המות בא לעיר, כי תמצא בבעל חי זה הצעקה והיללה יותר ממה שתמצא בכל בעלי חיים, כאשר נראה לחוש... כמו כל מי שימצא אצלו החסרון וההעדר הוא צועק ומיילל. ולפיכך אמרו כלבים צועקים מלאך המות בא לעיר, כי מלאך המות, בחלקו הוא ההפסד והשנוי בעולם. ואין תמיה אם ימצא כח אחד שבחלקו ההפסד והחסרון... ולפיכך כמו שהצעקה נמצא בבעל חי הזה, והוא מפני החסרון וההעדר בבעל חי זה יותר הדבק, ולכך כאשר נגלה כח על ההעדר בעולם... כלבים צועקים ומיללים. נמצא בבעל חי זה הרגשה בדבר זה משני פנים; האחד, מצד שהוא פחות ושפל... לכך הוא מרגיש יותר... והשני, כי הוא מוכן ליללה וצעקה... ולכך הוא מוכן אל ההרגשה בדבר זה בפרט". ובח"א לב"ק ס: [ג, י:] כתב: "כלבים בוכים. כי הכלב מיוחד והוא נבדל מכל הנמצאים, ובשביל שאינו משותף עם הנמצאים, לכך כאשר יש דֶּבֶר שבא לעולם הוא מרגיש תחלה, בעבור שאינו משותף עם שאר נמצאים. ועוד פרשנו זה בתחלת מסכת ברכות על משמרה שניה כלבים צועקים, עיין שם". ולא זכינו לחידושיו לאגדות של ברכות. ובח"א לב"ב יב: [ג, סז.] הביא גמרא זו, ותלה זאת בתמימות הבהמות, ולכך הם מקבלות יותר.
(1738) לשונו בנצח ישראל פי"ח [תי.]: "חלק הב' מן הגלות היה דור של שמד, שהיו גוזרים עליהם מיתה ושמד. והוא כנגד משמרת השנייה, שכלבים צועקים. וכלבים צועקים הוא סימן מיתה, כמו שאמרו [ב"ק ס:] כלבים צועקים, מלאך המות בא לעיר. כך היה חלק הב' מן הגלות, שהיו הורגין בהן וממיתין אותם. ולכך אמר 'משמרה ב' כלבים צועקים', שהוא סימן יללה ומיתה". ובנר מצוה [מז.] כתב: "מלכות הרביעית גזרו שמדות על ישראל בכמה וכמה דברים... שהיו רוצים לכלותם כאשר לא היו עושים את אשר גוזרים עליהם, והיו רוצים להרוג אותם, לכך גזרו גזרות ושמדות. וזה היה עיקר כונתם של מלכות רביעית, שכל כונתם ההריגה".
(1739) פירוש - כמו שהמשמרת השניה של הלילה מורה על מיתה ["כלבים צועקים"], כך חלק ב' של הגלות מורה על מיתה.
(1740) שיש בו שמד ומיתה.
(1741) לשונו בדר"ח פ"ו מ"ז [רלט.]: "כי הראשונים היו מקיימים התורה מדוחק גדול ומלחץ האומות, ועתה אנו יושבים בבתינו כל אחד שאנן והשקט" [הובא למעלה הערה 1158]. וכן בגו"א דברים פי"א אות כד [קפג:] כתב: "צריך שלא יסיח דעתו מן התפילין [מנחות לו:], דבימיהם [של חז"ל] דאגת וטרדת הגלות יותר, וגורם היה היסח הדעת. ובגלות כמו שהיה להם ראוי שיהיו פטורים מתפילין, כי איך לא יהיה להם היסח הדעת". ויש להעיר על כך ממה שאמרו חכמים על הגלות [סוטה מט.] "בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו". ובתפארת ישראל פנ"ו [תתנח.] כתב: "לעתיד, כאשר יהיה הגלות ארוך, וקושי הגלות מוסיף תמיד". ובנצח ישראל ר"פ לב [תריב.] כתב: "אין גדולה בישראל, והן מרודים ושפלים ובזוים בין האומות מאוד מאוד, כל שעה יותר ממה שהיה". וכיצד דברים אלו עולים בקנה אחד עם דבריו בדר"ח שבימיו "אנו יושבים בבתינו כל אחד שאנן והשקט", וכן עם דבריו כאן שבימיו אין יותר מצד האומות שעבוד מיתה ושמד, לעומת תקופות קדומות יותר. ויל"ע בזה.
(1742) לשונו בגו"א דברים פכ"ה אות כה [שצה.]: "יש בחינה כי האומות מצד אחד נמשלים לזכרים, וישראל לנקבה. שהרי האומות מונין לחמה [סוכה כט.], והחמה זכר, וישראל ללבנה [שם], שהיא נקבה. וכן אמר הכתוב 'כי בעלונו אדונים זולתך'. וגם זה נכון למבין. סוף סוף אין כאן רק זכר ונקבה; כאשר ימשול ישראל על האומות, ישראל הם זכר והאומות כמו הנקבה. ואם חס ושלום אין ישראל זוכים, אז האומות נעשים זכרים, וישראל תשש כחם כמו נקבה".
(1743) לשונו בנצח ישראל פי"ח [תי:]: "חלק הג' מן הגלות, אין שמד, השם יתברך ישמור עמו ישראל מזה, ונוהגים האומות עם ישראל כמו שנוהג הבעל עם האשה. כי האומות נחשבים בעל לישראל בגלות, שנאמר 'בעלונו אדונים זולתך'. והבעל, כאשר לא תמצא האשה חן בעיניו, הוא מגרשה. כך האומות, כאשר ישראל אינם מוצאים חן בעיניהם, מגרשים אותם, וזהו עיקר הגלות של חלק הג'. ועל זה אמר 'משמרה ג' אשה מספרת עם בעלה'". ובח"א למנחות קי. [ד, פח:] כתב: "כי בבל ראוי אל גלות ישראל... כי אברהם היה מארץ כשדים, ולפיכך נחשב כאילו היה ארצם. אבל שאר ארצות נאמר עליהם [דברים כח, סה] 'ובגוים ההם לא תרגיע ולא תמצא מנוח לכף רגליך'. כי הדבר שאינו במקומו אינו נוח כלל. ודבר זה הוא סבת הגירושים והטלטולים שהם בגלות הזה ובמדינות הללו, כי לא גזר השם יתברך על ישראל בארצות אלו כמו שגזר על ישראל [ירמיה כז, כב] 'בבלה יובאו ושמה יהיו'" [הובא למעלה הערה 1208].
(1744) כמו שאמרו בגמרא [ברכות ג.] "כולהו סוף משמרות קא חשיב", לכך סוף המשמרת השלישית קרוב אל היום.
(1745) כמבואר למעלה הערות 1728, 1729. ו"ידיעת ההפכים אחת" [נצח ישראל ר"פ א, וראה למעלה הערות 344, 433], לכך הואיל והלילה מורה על הגלות, בהכרח שהיום מורה על ההפך, וזה הגאולה. וכן הוא בזוה"ק [ח"ב קסג:] שעלות השחר היא הגאולה.
(1746) כמו שאמרו [ברכות ה.] "הא אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו". וכן [ברכות סב:] "אמר ליה הקב"ה לדוד, 'מסית' קרית לי, הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו". וכן [סוטה לה.] "אמר לו הקב"ה [לדוד], דברי תורה שכתוב בהן [משלי כג, ה] 'התעיף עיניך בו ואיננו' אתה קורא אותן [תהלים קיט, נד] 'זמירות', הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו".
(1747) בסוף הגלות.
(1748) רומז בזה שהאֵם היא התחלה לבאים בעקבותיה. ורש"י כתב [במדבר יט, כב] "תבוא אמו ותקנח הצואה, כך תבוא פרה ותכפר על העגל". ובגו"א שם אות כז [שיב.] כתב: "מה שאמרו [תנחומא חוקת אות ח] 'תבא אמו ותכפר על מעשה עגל', רמזו בזה רמז מופלג בחכמה מאד, כי כאשר חטאו ועשו העגל סבה והתחלה, מה שאינו התחלה, הוצרכו כפרה להורות כי אין העגל סבה והתחלה, רק שיש סבה והתחלה לעגל, והיא האם... ובזה האם מקנחת טינוף העגל בנה... ולפיכך כאשר הודו שהעגל נחשב עלול מן הפרה, זהו כפרה על חטאם שעשו העגל התחלה, ולפיכך האם מקנח טינוף העגל".
(1749) מעין מה שאמרו [פסחים פז.] "ושדי כמגדלות' [שיה"ש ח, י], אלו תלמידי חכמים", ופירש רש"י [שם] "המניקין אחרים כשדיים הללו". ובח"א לב"ב ז: [ג, נח:] כתב: "כלומר תלמידי חכמים שמשפיעים תורה לאחרים, ונקראים 'שדי' בשביל זה".
(1750) לשונו בנצח ישראל פי"ח [תיא:]: "ואמר במשמר הג' שהתינוק יונק משדי אמו. כנגד זה, בסוף הגלות יונקים ישראל, שנחשבו תינוקות בתורה, שיונקים מן שדי אמם, הראשונים שנקראים 'אמם'. וזה מפני שלא נתנו להם מנוחה שישבו במקום אחד, והם גולים ממקום למקום, עד שנשכחה בעוונותינו הרבים התורה לגמרי מישראל בסבת הגלות". ומעין כן כתב למעלה [לאחר ציון 1122]: "וזהו שאמר [עירובין נג.] 'אנן כמלא נקב מחט סדקית', שהוא הנקב הפחות ביותר, שכמעט אי אפשר להיות קטן יותר, זהו ואנן וכו'. ומה שאמר 'סדקית', ולא הספיק לו לומר 'כמלא נקב מחט', ירמוז כי המחט הזה עשוי לחבר בו הסדקים והקרעים שבבגד. ובדמיון הזה ממש אנן, רצה לומר שאין לבנו פתוח לקבל חכמה, כי אם כתכונת המחט הזה, דהיינו כשנגלה ומפורסם מה מהקושיות והקרעים, אזי משכילים מעט לחברם ולתרץ. אבל שישכילו השכלה מה מעצמם, זה אינו, רק אם ימצא מה שמכריחו לתקן ולתרץ".
(1751) "בה" - במשמרת השלישית.
(1752) כמו שכתב למעלה [לאחר ציון 1719]: "ואין לי נחמה יותר מאשר אחשוב כי דבר זה סימן לקץ גלותינו, כי ידוע שכל העדר הקודם בנושא מביא ההויה, וכמו שבארנו דבר זה במקומו, ולפיכך כאשר העדר התורה נמצא בעולם, מוכנת הוייתה לבוא". אמנם כאן מוסיף שהעדר התורה הוא חושך, והויית התורה היא אור. ומקרא מלא הוא [משלי ו, כג] "כי נר מצוה ותורה אור", וכמבואר למעלה בהקדמה הערה 62, ובדרשה הערות 669, 1236.