[1] כי האדם הוא חומרי, וכיצד יוכל להדבק בהשי"ת השלם. ובגבורות ה' פס"ו [שה:] ניסח שאלה זו בזה"ל: "ויש לשאול, הנה 'השמים כסאו הארץ הדום רגלו' [עפ"י ישעיה סו, א], ויהא שכינתו בעליונים, ולמה בחר לשכון בתחתונים... שהם עפר רימה ותולעה". וראה לעיל פ"י הערה 431, ופי"א הערה 39.

[2] הרי שאפשר לישראל להדבק בהשי"ת. ולעיל פ"י ד"ה ואמר שאם כתב: "שתף שמו [של הקב"ה] בהם, כלומר שהם דבוקים אל הש"י... שלא יהיו נאבדים בין האומות, והם דביקים בו, כדכתיב 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו'". וראה שם הערה 109. ובדרוש לשבת תשובה [פד:] כתב: "שיש לישראל דביקות בו יתעלה, דכתיב 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם'... כי אין מעלה יותר מזה". וכן כתב בח"א ליבמות מח: [א, קלא.]. וראה הערות 36 ,33 ,31, ופי"ד הערה 122.

[3] כן כתב בנר מצוה [ז:], וז"ל: "כי מאחר שברא השי"ת הכל, בודאי נברא הכל לכבודו, כי אי אפשר שיצא דבר מאחד והוא כנגדו, שא"כ יהיה הדבר כנגד עצמו, ודבר זה אינו כלל, רק הכל נברא לכבודו". ובתפארת ישראל פט"ז [נד.] כתב: "אין ראוי שיהיה האדם סר מן העילה, רק יהיה עומד מסודר תחת רשות העילה". וכן כתב להלן ר"פ כא: "העוה"ז בא מן הש"י... ומאחר שבא מאתו יתברך אי אפשר שלא יהיה לעוה"ז התיחסות אליו יתברך, שלא יבוא דבר מדבר אם אין לו התייחסות אליו בדבר מה". ובס"פ לט כתב: "שאיך יצוייר שיהיה העלול חולק על עלתו, שא"כ יהיה הדבר מתנגד לעצמו, כי במה שהוא יתברך עלה וסבה לו, אם מתנגד אל עלתו כאילו מתנגד אל עצמו". וראה לעיל פ"א הערה 39, ופי"א הערה 201.

[4] כפי שביאר בגבורות ה' ר"פ סז [שט.]: "התבאר לך בפרקים שעברו כי אל תפן אל מנחתם, היא מנחת שוא, אשר הביאו אל ה', כי הוא יתברך קרוב אל המלאכים מצד שהם נמצאים עליונים". וראה שם שמאריך בזה.

[5] גבורות ה' פס"ז [שט.].

[6] כפי שביאר למעלה פ"י ד"ה ואני אומר, ושם הערה 129.

[7] לשונו בהקדמה שניה לגבורות ה' [ט]: "כי הוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות, ומזה בעצמו שהוא בתכלית הפשיטות אין דבר נבדל ממנו. כי הדבר שיש לו גדר, ומיוחד בדבר מה בשביל אותו גדר, נבדל ממנו דבר שאינו בגדרו. אבל מפני שהוא יתברך פשוט, ואין לו גדר כלל, אין דבר נבדל ממנו... ובשביל זה הכל נמצא מאתו". וכן רמז שם בפכ"ה [ריש קז.], בדר"ח פ"ב מ"ט [צו.], שם פ"ג מי"ד [קמד.]. ושם בפ"ה מ"ו [רלה.] כתב: "הוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות עד שלא יוגדר בדבר מה". ובנתיב העבודה פי"א [א, סוף קיא:] כתב: "כי מפני שהוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות, זה מורה שהוא נצחי". וראה בח"א לסנהדרין לח: [ג, קנב:]. וכאן הדגשתו היא, שהואיל והקב"ה פשוט בתכלית הפשיטות, לכך הוא פונה אל השפלים, וכמו שמבאר. וראה להלן פכ"ט הערה 45, ופ"מ הערה 59.

[8] לשונו בגבורות ה' פס"ז [שי.]: "ואמתתו יתברך מה שהוא פשוט בתכלית הפשיטות... לכך הוא פונה אל יתום ואלמנה וכיוצא בו מן השפלים, שכל אלו הנמצאים הם פשוטים, שהפשוט נקרא שאין בו דבר מיוחד והם יותר ראשונים, שהשי"ת משגיח עליהם ופונה אליהם בעבור שהם פשוטים, ממה שיפנה אל הגדולים שאינם פשוטים... שהוא פשוט בתכלית הפשיטות מצד עצמו, ולפיכך הוא פונה אל הנמצאים שלא נמצא בהם שום גדולה ורוממות, כמו אלמנה יתום וגר". וכן כתב בנתיב הענוה פ"א [ב, ב:], וז"ל: "הפשוט הגמור לא מוגבל... שהרי הוא עושה משפט יתום ואלמנה [דברים י, יח], וזה מצד הפשיטות שבו, שלא יוגדר להיות עושה משפט לגדול ולא לקטן, אבל עושה משפט אל הכל בשוה, וזה פשיטות הגמור... ומה שהוא משגיח בשפלים מורה זה שהוא פשוט בתכלית הפשיטות". וכ"ה בדרשת שבת הגדול [רב:]. וראה להלן פכ"ט הערה 39, פל"ט הערה 59, ופ"מ הערה 58.

[9] כלשון הזה לא מצאתי, אך בעמוס ז, ב נאמר "מי יקום יעקב כי קטון הוא". ועוד אודות קטנות יעקב, ראה גו"א במדבר פכ"א אות לג ד"ה ולכך יבוא, לעיל בהקדמה הערה 17, ולהלן פנ"ז הערה 96. וראה לעיל פ"י הערה 100, ולהלן פ"כ הערה 23, ופנ"ז הערה 70.

[10] לשונו בנתיב הענוה פ"ב [ב, ה.]: "כי ראוי לישראל כל אשר השי"ת נותן להם גדולה - להקטין עצמם. ודבר זה, כי גדולתם ומעלתם אינו כמו האומות, שהאומות גדולתם מצד עוה"ז הגשמי, ולפיכך כאשר השי"ת נותן להם הגדולה והחשיבות הם מתגאים יותר תמיד, כי הגאוה מידה גשמית... אבל ישראל, מצד שהם קדושים נבדלים מן הגשמיות, וכל מעלתם אלקית... וכל שיש לו מעלה אלקית נמצא בו הענוה, כמו שאמרו אצל השי"ת [מגילה לא.] 'כל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו'... ולכך כל עוד שהגדולה יותר בישראל, והם יותר מגיעים אל מדריגה האלקית, נמצא בהם הענוה יותר, והם ממעטין עצמם... וזה בודאי טעם גמור שחשק השי"ת בישראל מכל האומות, כי אשר בחר השי"ת בהם - ראוי להם המעלה והגדולה. ואם הגדולה מביא להם למרוד בהקב"ה, היה הדבר הפך עצמו, כי בשביל שאוהבו נותן לו גדולה, ודבר זה מביא למרוד בו. ומפני כך אוהב ישראל, שכל עוד אשר נותן להם גדולה - הם מכניעים עצמם". וכן כתב באור חדש [ריש קלו:]. וראה בהקדמה הערה 20, ולהלן פי"ט הערה 76, פ"כ הערות 31 ,6.

[11] רש"י שם: "ע"ז מגונה היא מכל ע"ז שבעולם, ונצמדו ואדבקו בה כצמיד פתיל המוקף על פי כלי שממרחין אותו בשעוה יפה, ואל המקום לא היו צמודים, אלא דבוקים כתמרות המודבקות, שדבוקות ואינן דבוקות".

[12] רש"י שם: "במתניתא תנא שבח הוא אצלם, דדבוק משמע מחובר טפי מנצמד, צמידין אינן מחוברין ונמשכין וזזין אילך ואילך. דבוק משמע יפה יפה".

[13] סוף פרק ג, וראה שם הערות 116-107 ,1, ולהלן פכ"ה הערה 78.

[14] לשונו לעיל בספ"ג: "ענין היצה"ר שמגרה יותר בישראל מפני המעלה העליונה שיש לישראל, שהם אל הש"י, והם קרובים אליו... וזהו עצמו הסבה שהיצה"ר מתגרה בהם לבטל זה... שיהיו דבוקים בע"ז שהוא הפך זה... מפני כי יש לישראל חבור אל הש"י, ויצרא דע"ז הוא כח מוכן לאבד מישראל מעלה זאת, ולהטעותם אחר הע"ז". ובפרק ב ד"ה וקאמר כתב: "וזהו ההפרש שיש בין ישראל ובין האומות, כי ישראל מצד שהם בשלימות, רק היצה"ר מגרה בהם ומביא אותם אל הרע... אבל האומות הם בעצמם בחסרון, ודבק בעצם שלהם... והרע להם טבעי. ונמצא כי לפי מדרגתם הפחותה שלהם ימצא הרע בעצמם בלא גרוי". וראה שם הערה 105. וצרף לכאן דברי רש"י דברים לב, יז "חדשים מקרוב באו - אפילו האומות לא היו רגילים בהם, גוי שהיה רואה אותם היה אומר זה צלם יהודי". ובח"א לסוטה יד. [ב, נז:] כתב: "ואף כי הע"ז רחוקה בתכלית מן ישראל, אדרבה, היא הנותנת, מפני כי ישראל מצד עצמם בקדושה ובטהרה בתכלית, והיצה"ר הוא שולט בישראל יותר מכל האומות, כדאיתא במסכת סוכה [נב.], ולעולם היצר מגרה את האדם לדבר שהוא הפך לו, שהרי אתה רואה שהיה היצר מסית את ישראל לע"ז ביותר מכל האומות, כמו שהארכנו בחבור הנצח". והובא לעיל בפ"ג הערה 107.

[15] לשונו בנתיב כח היצר פ"ד [ב, קל:]: במדרש [ב"ר כ, ז] ארבעה תשוקות הן... אין תשוקתו של היצה"ר אלא לקין וחבריו... דביקות היצה"ר הוא ברשעים, כי הרע הוא דבק במי שמוכן לזה, והם הרשעים... יש לו דביקות תמידית עמו... יצה"ר שהוא רע בעצמו, אין תשוקתו אלא לדומה לו, שהם הרשעים". ובגו"א בראשית פ"ד סוף אות ד כתב: "שכן תמצא לעולם, כי הטוב מתאוה לטוב, והרע לדבר שאינו טוב". וראה לעיל פ"ב הערה 114, ולהלן פל"ז הערה 54.

[16] כי ע"ז נקראת "רע", וכלשונו בגו"א בראשית פ"ב אות לד [ד"ה ועוד]: "כי מלת 'לא טוב' מבאר לך דבר זה. לפי שהוא נאמר על כל דבר שהוא רע ויוצא חוץ מהשי"ת, כמו ע"ז שהוא אינו טוב, כי הוא יתברך הטוב האמיתי, ויאמר דבר זה 'אינו טוב' לפי שהוא מעשה אלוה אחר". ובפ"ד בנתיב כח היצר [ב, קלב.] כתב: "וכאשר יש באדם דבר שהוא רע, כמו שהוא יצה"ר, דבר זה נקרא ע"ז לגמרי. כי כמו שהע"ז מסלק את האדם מן הש"י... כך יצה"ר מסלק את האדם מן הש"י... כי היצה"ר הוא השניות... ודבר אחד הוא הע"ז והיצה"ר". וכשם שהיצה"ר נקרא "רע", [סוכה נב.], ה"ה גם לגבי ע"ז. וראה לעיל פ"ב הערות 89 ,55, להלן פכ"ו הערה 126, ופל"ז הערה 51.

[17] כפי שביאר בגו"א בראשית פ"ח אות כד: "כי אין יצה"ר רק לדבר חסר ומבקש למלאות חסרון תאותו". הרי שהיצר לע"ז גופא מורה שמדובר באדם שהעדר הע"ז הוא אצלו בבחינת "חסרון תאותו". וראה להלן פט"ו הערה 96, ופמ"ו הערה 47.

[18] ראה רמב"ן דברים כט, יח בביאור הפסוק שם "למען ספות הרוה את הצמאה" שביאר שם שהאדם בתחילה כאשר נעתר ליצרו הוא בחזקת "רוה", ולאחר זמן חוזר להיות "צמא".

[19] כי רק משום שהיה מעיקרא חסר הוא היה זקוק להשלמה. וכן כתב בדר"ח פ"ו מ"ז [רצט.]: "אין ראוי אל ההשלמה רק אם היה חסר קודם ההשלמה ואחר כך יושלם... שאין ראוי אל ההשלמה רק אם הוא חסר קודם". וכן כתב בהקדמה לאור חדש [מח.]: "האדם צריך שיהיה תמיד בדעתו שאינו בשלימות וצריך השלמה, ואז האדם מקבל השלמה מן הש"י". וכן כתב שם באור חדש [קסד.]: "כאשר הוא בחסרון אז הוא מוכן לקבל השלמה". ובדרוש עה"ת [יג.] כתב: "אם ידמה בדעתו שהוא שלם ואינו בעל חסרון, אין שייך בו השלמה כלל".

[20] לשונו בח"א לסנהדרין סד. [ג, קסה:]: "ואמר כי היה חבור זה כמו חבור צמיד פתיל, כי הכלי והצמיד אשר עליו מתחברים לגמרי, עד שהצמיד ג"כ שייך אל הכלי, ואינו נבדל ממנו. וזהו החבור של ישראל לע"ז כמו חבור הצמיד אל הכלי. שאילו היה ישראל שלמים בצד עצמם, לא היה להם דביקות לע"ז שהוא דבר חסר... אבל חבור ישראל לע"ז מצד החסרון אשר בם, ולכך היו דביקים בע"ז לגמרי, כי החסר משתוקק אל החסר, וימצא מין את מינו ומתאחד עמו לגמרי כמו צמיד פתיל". והנה בעוד שכאן ביאר שחיבור הצמיד הוא חיבור של החסר אל השלמתו, הרי בח"א לסנהדרין ביאר שהוא חיבור החסר אל חסר.

[21] לשונו בתפארת ישראל פמ"ה [קלח:]: "ומפני כי האשה השלמתו של אדם, לכך שייך בזה לשון חמדה ["לא תחמוד אשת רעך" (דברים ה, יח)]". הרי שאדם חומד ומתאוה אל השלמתו. וראה לעיל פ"ח הערה 115 שכל דבר מתנועע אל השלמתו. ובגבורות ה' פס"ו [שח.] כתב: "החומר הוא חסר תמיד, ולכך הוא תאב ומחמד להשלים חסרונו".

[22] כל עוד לא נעתר ליצרו.

[23] כמבואר לעיל פי"א הערה 221, קחנו משם.

[24] כמבואר לעיל בפ"ה הערה 434, ופי"א הערות 285 ,269 ,250. וכן כתב בדרוש שבת הגדול [רא.]: "כי הדומה מתחבר אל הדומה, כי לעולם הדומה יאהב את הדומה". וכ"ה בדר"ח פ"ג מ"ז [קכט.], נתיב כח היצר פ"ב [ב, קכז.], ושם פ"ד [ב, קלא.].

[25] אך אין זה כחיבור צמיד על הכלי, ששם יש יחס של החסר אל השלמתו, ויחד יש כאן דבר אחד. אך בדביקות ישראל לה', היחס ביניהם הוא של שלם אל שלם, ואין כאן יצירת דבר אחד, וכמו שיבאר.

[26] כפי שביאר לעיל פי"א ד"ה הסבה הג'. ושם הערות 228-221.

[27] לשונו בח"א לסנהדרין סד. [ג, קסה:]: "אבל דביקות ישראל בו יתברך אין זה מצד החסרון שבהם, אדרבא, דבר זה מצד השלימות בהם, ומצד הזה יש להם דביקות בו יתברך. ואין הדבוק כל כך, כי הוא יתברך נבדל מהכל, ואין ישראל מתאחד עמו לגמרי".

[28] בח"א לסנהדרין סד. [ג, קסה:] ביאר קצת יותר, וז"ל: "אבל במתניתא תנא... כי אין לישראל דביקות עם ע"ז לגמרי, וזה כי הע"ז אינו מכלל סדר המציאות כלל, אבל הע"ז דבר זה יוצא מכלל סדר המציאות, ולכך נקרא 'עבודה זרה'. ודבר זה תבין ממה שנקראת 'אלהים אחרים', שהם אחרים לעובדיהם. ובשביל זה תדע כי א"א להיות כאן דביקות גמורה, כי ישראל הם בעצמם מן עיקר המציאות, ולכך אי אפשר שיהיה לישראל אל דבר שהוא זר דביקות גמור, כי הוא דבר שהוא חוץ ואחר לעובד". וראה להלן פכ"ב הערה 167.

[29] בח"א לסנהדרין הוסיף כאן: "ואשה היא עיקר [כנגד ישראל], והצמידים טפילים אצלה, ואין כאן חבור גמור".

[30] כפי שכתב להלן פי"ט ד"ה ויש לך: "כי יש לישראל צורה נבדלת קדושה אלקית, ואמיתת צורתן הוא הש"י, שהוא יתברך צורה אחרונה להם, כמו שחתם בשמם באחרונה שם 'אל'". וכן הזכיר בס"פ כ. ולהלן בפ"ל סד"ה לכך האבות כתב: "ישראל לגמרי אל הש"י עד שאין להם שום מציאות עצמם, רק מצד הש"י, שהוא יתברך צורה אחרונה לישראל, כמו שמורה שם 'ישראל', שחתם שם 'אל' בשמם, לומר כי עצם מציאות ישראל מה שהוא אלקיהם, וזולת זה לא היה להם מציאות". וכן כתב להלן בפנ"ו ד"ה וזה כמו, וז"ל: "כי השי"ת בעצמו הוא צורת ישראל, כמו שחתם בשמם 'אל' לומר כי הוא יתברך צורה אחרונה להם". ולהלן פס"ב ד"ה כבר בארנו כתב: "כי השי"ת הוא כמו צורת ישראל האחרונה, ולפיכך שתף הש"י שמו בהם, כי הוא יתברך צורת ישראל בפרט... וגאולת ישראל נחשב להקב"ה גאולה גם כן". וכן כתב שם בהמשך הפרק. ובאור חדש [קלו.] כתב: "סופם ותכלית של ישראל הוא אל הש"י, כי הוא יתברך צורת ישראל האחרונה, כמו שהוא מורה שם 'ישראל', שחתם השם 'אל' באחרונה, מפני כי הוא יתברך צורה אחרונה אל ישראל, ובזה הוא יתברך מקיים אותו קיום נצחי". וכן כתב שם בהמשך [קפח:], באר הגולה באר החמישי [ריש צז:], ונתיב השלום פ"א [א, ריד.]. וראה לעיל פ"י הערה 112, להלן פי"ג הערה 77, פי"ד הערות 93 ,66, פי"ט הערה 42, פ"ל הערות 22, פל"ח הערה 15, פנ"ו הערה 73, פנ"ט הערה 138, וגו"א ויקרא פי"א הערה 38.

[31] לשונו בגבורות ה' פכ"ה [קו.]: "כי הוא יתברך צורה אחרונה לכל הנמצאים... דמיון זה שורש האילן נותן קיום האילן, והוא צורת האילן. שבלא העיקר אין עליו שם אילן... שהוא יתברך צורת כל הנמצאים". ועוד אודות שהקב"ה נקרא "עיקר" - ראה דבריו בתפארת ישראל פל"ח [ריש קטו:]: "כי השי"ת הוא העיקר, שהכל נמצא ממנו, וממנו מתפרנס הכל, שלכך נקרא השי"ת 'עיקר', כי כמו שהעיקר - הכל יוצאין ממנו ומתפרנס הכל מן העיקר וחי ממנו, כך השי"ת הכל נמצא ממנו וחי ממנו". וכ"ה בח"א לסנהדרין סוף קג: [ג, סוף רמא:]. וראה לעיל פ"ה הערה 501, פ"ט הערה 8, ולהלן פס"ב הערה 4.

[32] ואודות שהקב"ה הוא "צורה אחרונה" לישראל, ראה דבריו בתפארת ישראל פי"ב [מב:] שכתב: "כי כל הדברים, הצורה באה באחרונה, והחומר קודם, כי הצורה הוא המשלים, ראוי שיהיה באחרונה... משפט הצורה שהיא באה באחרונה". וכן כתב לעיל פ"י ד"ה ועוד תבין שכתב: "הצורה - על ידה יושלם הכל, לכך ראוי שיהיה אחרון, כי הכל יושלם באחרונה". וראה שם הערה 53. ולכך הקב"ה שהוא צורתם של ישראל, ממילא הוא גם צורתם האחרונה של ישראל. ובבאר הגולה בבאר ראשון [כא:] כתב: "וידוע כי הצורה חלה באחרונה". וראה גו"א דברים פכ"ה הערה 12, להלן פכ"ז הערה 54, ופס"ב הערה 4.

[33] שהרי המדרש הזה פתח בפסוק "כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל", הרי שדביקותם של ישראל בהשי"ת היא המאפשרת את קבלת שש המעלות הקדושות המוזכרות במדרש, וכמו שנבאר.

[34] כפי שביאר בנתיב העבודה פט"ז [א, קכו:]: "כי כל חיבור - האחד מקבל את האחר, ושניהם מקבלים זה מזה, כמו שהוא כל חיבור בעולם". וכן הוא בח"א לסוטה ד: [ב, כט:]. וכן כתב לאידך גיסא, שכאשר ישנה קבלה זה מזה, ממילא יש חיבור ביניהם, וכלשונו בנתיב הצדקה פ"ו [א, קפא:]: "הבריות מתחברים [כאשר] זה מקבל מזה, וזה מקבל מזה... ובזה הם מתאחדים".

[35] וכן מצאנו לאידך גיסא, שככל שאדם מקבל מהשי"ת באופן הנכון - כך הוא דבוק יותר, כי הקבלה יוצרת דביקות. וכמבואר בגו"א במדבר פכ"ג הערה 7, שהובאו שם מדבריו בנתיב הענוה פ"א [ב, כ.]: "כי העילה עם העלול שהוא מוכן לקבל". וכן מבאר רש"י דברים כט, ג, שז"ל: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת - להכיר את חסדי הקב"ה ולידבק בו".

[36] דוגמה לדבר; ראה דבריו בהקדמתו לתפארת ישראל [ד], שכתב: "על ידי התורה קונה האדם דבקות בו יתברך... הוא דבקות גמור, לא דבקות בצד מה. כמו מי שהוא בעל מדות, ע"י המדות קונה דבקות בו יתברך, ואינו קונה רק הדבקות בצד מה כפי המדה אשר דבק בה. אבל ע"י התורה דבק בו יתברך לגמרי בכל צד". ובגבורות ה' פס"ט [שיח.] כתב: "כי הקרבת הקרבן מורה על הדיבוק בו יתברך. ויש צדיקים דבוקים בו יתברך, אבל אינה דביקות שלם לגמרי, רק דביקות במה. לפיכך לא בנה אברהם בלבד שבעה מזבחות, כי לא היה לו דביקות שלם בכל, רק שכל האבות ביחד בנו שבעה מזבחות [רש"י במדבר כג, ד], כי כולם ביחד היה להם דביקות בשלימות". וראה להלן פמ"ז הערה 4.

[37] אלקים, חכם, דוד, בחור, חסיד, וקדוש.

[38] כפי שכתב בהקדמתו לתפארת ישראל [ד]: "'תורת ה' תמימה משיבת נפש וגו'' [תהלים יט, ח]... וזכר ששה דברים [תורת ה', עדות ה', פקודי ה', מצות ה', יראת ה', משפטי ה' (תהילים יט, ח-י)] ובכל אחד זכר השם, לומר כי התורה מצורפת אל השי"ת... לומר כי על ידי התורה קונה האדם דבקות בו יתברך... ומפני שהצדדין המחולקים הם ששה, והם; ימין ושמאל, פנים ואחור, מעלה ומטה, וכנגד זה זכר ששה שמות, שהוא דבק בו יתברך בכל צד, ואינו נוטה מן הש"י לא לימין ולא לשמאל ולא לשום צד". וכן כתב בגו"א בראשית פכ"ו אות כא: "מספר ששה נגד ו' קצוות; ארבע צדדין, והמעלה והמטה". וכן כתב בגבורות ה' פי"ב [סו:], ובח"א לב"מ פד: [ג, לו.]. וראה לעיל פ"ו הערות 55 ,54 ,49, ופ"ז הערה 43, ולהלן פכ"ד הערות 108 ,107. אמנם יש להעיר, כי כאן מתבאר שהדביקות הגמורה היא כנגד ששה צדדים, ואילו בגו"א במדבר פכ"ג אות ג ביאר שהאבות בנו יחד שבעה מזבחות [רש"י במדבר כג, ג] "כי יש להם דביקות בו יתברך בכל, נגד כל החלקים, כי השבע כולל כל החלקים". ובגבורות ה' פס"ט [שיח.] כתב: "כי הדבר שהוא שלם בלי חסרון הוא דבר שיש לו ששה קצוות, וביניהם האמצעי, שהוא נקרא 'היכל הקודש' [ספר היצירה פ"ד] מכוון באמצע. ומפני שהיה לאבות... דיבוק לגמרי בו יתברך, שהוא דיבוק שלם, ומספר שבעה הוא השלם, שהוא כנגד שש קצוות והאמצעי ביניהם... דבוק בשלימות". וכיצד כתב כאן שהדיבוק הגמור הוא על ידי המספר ששה, ואילו שם הצריך לדיבוק מעין זה את המספר שבעה. וצ"ע. וראה לעיל פ"ה הערה 466.

[39] אודות מעמדו הנבדל של המלך - ראה לעיל פ"ה הערה 322, ולהלן פ"מ הערה 26.

[40] כמו ההלכה האומרת שאין רוכבין על סוסו של מלך [סנהדרין צה.], וכתב לבאר שם בח"א [ג, קצה.]: "כנגד שהוא מנהיג העם אמר שאין רוכבין על פרדו שיש למלך, כי הרכיבה הוא הנהגת הפרדה, ויש למלך הנהגת העם, ואין אחר משותף עמו, ולכך אין רוכבין על פרדו". וראה להלן פי"ח הערות 41 ,30.

[41] לשון הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ג ה"ח: "וכן כל המבזה את המלך או המחרפו יש למלך רשות להרגו".

[42] לשונו בגבורות ה' פס"ב [רעט:]: "כדי שלא תאמר כי הוא יתברך משותף לתחתונים, ואין הדבר כך, כי 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם' [תהלים קטו, טז], אמר 'ה' על השמים כבודו' [תהילים קיג, ד]. שהוא נבדל מן התחתונים, כי על השמים כבודו". ובגו"א בראשית פי"ח אות ז כתב: "אין כאן ישיבה של הקב"ה בעוה"ז השפל, ולפיכך הוא עומד". וכן כתב בתפארת ישראל פל"א [סוף צג.] ש"אין שיתוף עם השי"ת". וראה להלן פי"ג הערה 158, פט"ו הערה 33, פכ"ב הערה 70, פכ"ז הערה 34, ופל"ה הערה 31.

[43] ולכך דביקותם של ישראל בה' אינה סותרת את מלכותו. אמנם יש להעיר, כי בסנהדרין סג. אמרו "כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר [שמות כב, יט] 'בלתי לה' לבדו'". וביאר שם בח"א [ג, קסה.]: "כי אין מציאות לעלול עם העלה, ומאחר שאין לעלול מציאות עם העלה, המשתף העלול עם העלה נעקר ונעקד מן העולם, כי העלול במדריגת העלה נעדר ואינו נמצא, וכמו שאומר הכתוב [שמות לג, כ] 'לא יראני האדם וחי', כלומר שיהיה מציאות וחיות העלול עם העלה". ואילו מדבריו כאן משמע שניתן לשתף שמו יתברך לברואיו. ויל"ע בזה. ואולי י"ל, שהנה בנדרים ז: אמרו "כל מקום שהזכרת השם מצויה - עניות מצויה". וביאר שם בח"א [ב, א.]: "כי עם שמו יתברך לא יוכלו הנמצאים המורכבים לעמוד, שאינם פשוטים... וכיון שאין הנמצאים יכולים לעמוד, לכך כאשר הזכרת ש"ש מצויה שם העניות מצויה... ומה שכתוב [שמות כ, כא] 'בכל מקום אשר אזכיר שמי אבוא אליך וברכתיך', דבר זה כאשר ראוי שיהיה נזכר שמו שם... כי טעם זה שאמרנו כי שם עניות מצויה מפני שאין הנמצאים יכולים לעמוד עם שמו יתברך... אבל כאשר מזכיר שמו במקום הראוי לכבודו לא שייך כל זה, ואדרבה, אז הברכה באה מן השי"ת, כי בשמו עומד הכל ומתברך הכל, כי אז יש דביקות עם השי"ת ומתברך מאתו הכל". וכך נאמר גם כאן, כי שיתוף ש"ש עם דבר אחר שנעשה שלא כראוי - מביא העדר, ואילו אותו שתוף ש"ש עם ישראל, אשר הם לחלקו יתברך, הרי שתוף זה הוא כראוי, ואין בכך שום פגם. ולהלן בפ"מ התייחס אל דבריו כאן, וראה שם הערה 41. וראה עוד פמ"ב הערה 26.