[1] בפרקים י-יג, ונתבאר שהקשר בין ה' לישראל אינו בר שינוי, ובחירת ה' בישראל אינה ניתנת לערעור.

[2] לדבקות ישראל בה'.

[3] כמבואר בפ"י ד"ה ובפרק בני העיר, וד"ה ולשני הטעמים, וראה שם הערה 135.

[4] כפי שכתב לעיל בפ"ט ד"ה ובמדרש איכה "שבא עליהם צרות משונות שלא בא על שום אומה". וכן חזר וכתב בר"פ י, וראה שם הערה 1.

[5] כמו שנאמר [ויקרא יח, ג] "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו". וראה לעיל פ"ב הערה 8. ולעיל בפ"ח הערה 25 נתבאר שישמעאל מוכן ללסטם הבריות, ועשו לרציחה, ועמון ומואב לזנות. ולעיל פ"י הערה 48 נתבאר שהאומות פרוצות בעריות, לעומת ישראל הגדורים בעריות, וראה הערה 55.

[6] ומעין זה הקשה הרמב"ן בבראשית יט, ה, אודות העונש החמור שהוטל על סדום ועמורה: "כי היה באומות רעים וחטאים מאוד, ולא עשה בהן ככה".

[7] וכן כתב להלן ס"פ טז: "ומאחר שהוא כך, מסולק השאלה מכל וכל עד שאין קשה כלל".

[8] ראה לעיל פ"ט הערה 141, ולהלן פל"א סד"ה וכאשר תבין. ועוד אודות שאין החטא ראוי לצדיקים - ראה בנתיב התשובה פ"ד [ב, קנח:], ולהלן פמ"ט הערות 51 ,57, ופנ"ו הערות 79 ,51.

[9] לשונו בדר"ח פ"ב מ"ב [עא.]: "כי האדם כאשר הוא שלם מבלי חסרון הוא מסולק מן החטא, כי החטא הוא חסרון באדם, ולפיכך אין ראוי שיהיה נמצא החטא באדם כאשר הוא שלם". וכן כתב בח"א ליבמות סג: [א, קלט.] שהשלם מרוחק מהחטא. וראה להלן פמ"ו הערה 7.

[10] וצרף לכאן את דבריו בגו"א במדבר פכ"ה אות יח ש"גנאי הוא לאדם חשוב להיות חוטא", וראה שם הערות 56 ,55. ובשבת קיד. אמרו "כל ת"ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה", ופירש רש"י שם "שצריך להיות חשוב והגון לכבוד תורתו". וראה להלן פל"ה הערה 80.

[11] וראה לעיל פ"ה הערה 435 ופ"ט הערה 51 בביאור אחר להנהגה זו. וראה להלן פמ"ט הערה 61.

[12] כי יש בישראל הכנה אל המצוות [ראה לעיל פ"ה הערה 543, ופי"א הערות 163, 188], וככל שהכנה מרובה יותר - השכר מרובה יותר [ראה לעיל פי"א 188]. וראה להלן פמ"ח סד"ה במדרש זה, ושם הערה 33.

[13] אין לאומות ההכנה האלקית לתורה ומצות [ראה לעיל פי"א הערה 163], וממילא אין להם את השכר הניתן בעבור הכנה זו. ובב"ק לח. אמרו שאף על שבע מצות בני נח "אפילו מקיימין אותן אין מקבלין עליהן שכר כמצוה ועושה, אלא כמי שאינו מצוה ועושה".

[14] ב"ב פח: "אמר רבי לוי... הקב"ה ברך ישראל בעשרים ושתים... מ'ואם בחוקותי' עד 'קוממיות'". ופירש הרשב"ם שם "מאל"ף שב'אם' עד תיו שב'קוממיות', והיינו בעשרים ושתים אותיות שבאל"ף בי"ת". וראה שם בח"א [ג. קיח.] שמנה שם את כ"ב הברכות שהוזכרו בפסוקים אלו.

[15] לשונו בח"א לסנהדרין ק"ח [ג. ריש רנח.]: "כי כל הנמצאים נמשכים אל הסדר המציאות הראוי מצד הסדר הכללי שבהם". וראה לעיל פי"א הערה 147, שנתבאר שם שהסדר הוא המקיים הכל. וכוונתו כאן, שכאשר הברכות באות בסדר מסוים, הרי סדר זה כולל את הכל, כי הסדר כולל את כל הפרטים ליחידה אחת, וכמבואר בנתיב התורה ר"פ א [א, ד.], שהסדר מקשר הכל. והרי כבר כתב למעלה ש"סדר שבטל מקצתו - בטל כולו, כי לא שייך חצי סדר" [לעיל פי"א סד"ה ועתה יש, ושם הערה 149]. ולכך בהכרח שהסדר מכיל הכל, ממסד ועד טפחות. וראה הערות 32 ,19.

[16] כפי שכתב לגבי התורה ש"כשם שהתורה היא סדר עוה"ז, כך התורה היא סדר עוה"ב" [נתיב התורה פ"א (א, סוף ד.)]. וזאת משום שאין סדר למחצה [ראה הערה קודמת] ולכך בהכרח שהסדר יקיף את כל חלקי המציאות; הן העוה"ז, והן העוה"ב. וכן הוא בתפארת ישראל פנ"ב [קסא:].

[17] כפי שיבאר בסמוך את אי הסדר שבקללות. ולכך אין הקללות כוללות אלא את עצמן, ואין הן משתרעות מעבר לתחומן, כי הן אינן בגדר "סדר" החובק עולם ומלואו.

[18] פירוש - בכלל הברכות נכלל הכל, וכמו שמבאר. [ואולי צ"ל "שהיה בכלל הזה נכלל הכל".]

[19] פירוש - הדבר המסודר נשאר קיים, שהרי הסדר מקיים הכל [לעיל פי"א הערה 147]. וכן כתב בהקדמה שניה לגבורות ה' [יג]: "כל דבר שיש לו סדר מן הש"י, סדור שלו מקיים את הנמצא, כמו שהיה מתקיים משה מ' ימים בהר סיני בלא אכילה ושתיה [דברים ט, יח], כמו שאר בני אדם שהם מתקיימים על ידי אכילה ושתיה, כי משה רבינו ע"ה היה מקויים ע"י השי"ת, וסדר הנסים של השי"ת שעתה חפץ בזה, וסדר זה מקיים הנבראים ". וראה ציון 40, ולהלן פכ"ה הערה 124.

[20] כפי שכתב להלן ר"פ כד: " כי הדבר שהוא יוצא מסדר העולם והוא בשינוי, אין קיום לו רק לפי שעה, כי אי אפשר שהוא יוצא מן הסדר ויש לו קיום". וכן כתב לעיל בפ"א ד"ה ועוד שיש, שכל בדבר היוצאים מטבעם - לבסוף חוזרים לטבעם. וראה שם הערה 18, ולהלן הערה 41, פכ"ג הערה 5, ופל"א הערה 125.

[21] הפוכות שמסתיימות באות הקודמות לאות הפתיחה. וכמו שמבאר. וא"כ הן הפוכות מהסדר.

[22] בב"ב פח: אמרו שהקללות מתחילות באות וי"ו [מ"ואם בחוקותי תמאסו" (ויקרא כו, טו)] ומסתיימות במ"ם ["ואת חוקותי געלה נפשם" (שם שם מג)], ולכן ישנן שמונה אותיות ביניהן [רשב"ם שם]. אמנם שם דרשו מפסוקים אחרים שמשה רבינו במשנה תורה [דברים פרק כח] קיללן מאות וי"ו עד לאות ה"א ["והיה אם לא תשמעו" (דברים כח, א), ועד ל"ואין קונה" (שם שם סח)]. ויל"ע בזה. אמנם במדרש המובא בסמוך מבואר כמהר"ל.

[23] שאם המאפיין את סדר הוא קיומו, הרי המאפיין את היפוכו הוא העדר קיומו.

[24] לפנינו במדרש "רבי מנחם חתנא דרבי אלעזר בן אבינא". וכן ישנם שאר שינויי לשון בהמשך.

[25] הרי שהברכות כוללות יותר מהקללות, וכמו שיבאר.

[26] שהויו קודם הה"א, שלפי הא"ב הה"א קודם לוי"ו" [פירוש מהרז"ו שם].

[27] רש"י ויקרא כו, ו "אם אין שלום אין כלום... שהשלום שקול כנגד הכל, וכן הוא אמר [ראה ישעיה מה, ז] 'עושה שלום ובורא את הכל'". ושם בגו"א אות ח כתב: "שהשלום מעמיד את הכל". ובבמדב"ר יא, ז אמרו "אין הברכות מועילות כלום אלא א"כ שלום עימהם". וראה בנתיב השלום רפ"א [א, ריג., ריד.] שהאריך לבאר זאת. וכ"ה בדרשת שבת הגדול [רכ:-רל.], ובדר"ח פ"א מט"ז [נט.]. וראה להלן פכ"ה הערה 18.

[28] שהן: רבוי במאכל ומשתה, שלום בארץ, נצחון במלחמות, הקמת הברית, ברכה בבנים ובאוצרות, השראת שכינה בישראל [ויקרא כג, פסוקים ג-יג]. הרי כל אלו הן ברכות גמורות, משום שהברכות הללו כוללות את כל שטחי החיים של "בני חיי ומזוני" [מו"ק כח.]. ואף לשון רש"י שם לגבי השלום [ראה הערה קודמת] הוא "שהשלום שקול כנגד הכל". הרי ששאר הברכות שהוזכרו שם הן בגדר "הכל".

[29] כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך [דברים ח, ה].

[30] כפי שביאר בדר"ח פ"ג מט"ו [קמט:] "שמדת הטוב של הש"י חפץ שיהיה העולם בטוב, ולכך מביא פורעניות לעולם לעושה רעה, ואז מסולק הרע מן העולם, ונשאר הטוב... כיון שגם הרעה באה ממדת הטוב... כי העולם, אף כאשר נדון במדת דינו של הקב"ה, הוא נדון מצד מדת הטוב שבו, כי מפני שהוא טוב הוא רוצה בטוב, ובמה שיביא פורעניות בעוה"ז - נפרע האדם על מעשיו, ומסולק בזה הרע, ונשאר הטוב... וזהו 'ובטוב העולם נדון', שר"ל שאף הרע... אינו בא רק מפני הטוב שבו יתברך, לא כמו האדם שעושה רעה לאחר מצד הרע שבו". ובגו"א דברים פכ"ח אות ז [ד"ה ובזה] כתב: "כי יסורין של הקב"ה הוא להטיב באחריתם, כי אין דבר רע יוצא מאתו, כ"ש עם ישראל אין הקב"ה מביא רע אליהם בעצם, כי אם לנקותם מן החטא להטיב להם באחריתם". וכן כתב בקיצור בנתיב גמילות חסדים פ"א [א, קנ.], בח"א ליבמות סג. [א, קלז:], וגו"א בראשית פ"ג אות כו, ושם הערה 53, שם ויקרא פכ"א הערה 218, נתיב היסורין פ"ב [ב, קעז.], ועוד. וראה לעיל פ"ה הערות 391 ,321, ולהלן פכ"ה הערה 93, פכ"ו הערה 127. וכן הוא לקמן בד"ה בארו בזה, ולהלן ס"פ סא שחזר על יסוד זה.

[31] ובויקרא כו, כג נאמר "אם באלה לא תוסרו לי", ופירש רש"י שם "לי לשוב אלי". וביאר שם הגו"א אות לד: "שפירושו שיקבלו מוסר עד שיהיו אליו בתשובה", וראה שם הערה 108.

[32] ואחר הסדר נמשך הכל [לשונו למעלה, וראה הערה 15].

[33] מבאר בזה המשך דברי המדרש "ולא עוד אלא שהן הפוכות וכו'".

[34] ולכך "אם זכיתם אני הופך להם הקללות לברכה" [לשונו למעלה]. כי הקב"ה משתוקק שכל דבר יחזור לסדרו, וכמבואר בגו"א דברים פ"ל אות א, ולהלן פל"א סד"ה ומה שאמר.

[35] פירוש הו"א זו - שהרי אף הקללות מעידות על הטוב, שהרי הן באות שלא כסדר, וניתנות להתהפך לברכות. ומעין זה היתה הו"א בגמרא בברכות נד. שיברך על הרעה "הטוב והמטיב", וביאר בדר"ח פ"ג מט"ו [קמח:]: "ואיך ס"ד שיברך הטוב והמטיב על הרעה... אלא דס"ד כיון שגם הרעה באה ממדת הטוב".

[36] כי הטובה היא בלי שיעור וגבול, וכמבואר להלן פס"ב ד"ה ובספרי. וראה להלן פכ"ו הערה 9.

[37] שפירושו, שדוד אומר שהוא חישב ומצא שעדיף לאדם שיקיים מצותיו של ה', מאשר להיפך, ולכך "ואשיבה רגלי אל עדותיך". וכמבואר ברש"י שם בתהלים [קיט, נט] "חשבתי דרכי - הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עברה כנגד הפסדה, ולפיכך 'ואשיבה רגלי אל עדותיך', כי ראיתי שהיא הטובה שבכולן".

[38] כמבואר לעיל פ"א הערות 39 ,38, ופי"א הערה 144. ובגו"א דברים פכ"ה אות כד כתב: "דע, כי כאשר ברא והעמיד הקב"ה יתברך העולם, מדד ושקל ופלס לכל אחד קיומו בפני עצמו... וכן כל הנמצאים בעולם משוערים". ושם בפ"ל אות א כתב: "רצונו [יתברך] שיהיה הכל מסודר על מקומו". וכן הוא גם כן להלן פרק ל"א הערות 111 ,109 ,7 ,6. וראה להלן פי"ט הערה 16.

[39] כמבואר כל זאת לעיל בפ"א שהגלות מוליכה לגאולה, כי אי אפשר שהגלות תעמוד לנצח, כי היא חריגה מהסדר ומהטבע, עיי"ש. וראה הערה 20.

[40] כמבואר בהערה 19.

[41] לכאורה כוונתו לכך שדבר שהוא יוצא מן סדר העולם [כמו הקללות], אינו בר קיום. ונקודה זו תתבאר להלן ר"פ כד [ד"ה מן המבואר], שם פל"א ד"ה וכאשר תבין. וראה להלן פל"ט הערה 18.

[42] פירוש - הא תינח שישראל נענשים יותר משאר אומות, אך סו"ס איך נפלו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.

[43] פרק ד [כט:], שביאר שם בזה"ל: "ישראל, בעבור שעצם שלהם במדריגת צורה נבדלת שלימה, לכך אם אין לישראל ענין הראוי לצורה, כאילו אין להם מציאות כלל. כי זהו ענין הצורה הנבדלת אשר אין בה חסרון והיא שלימה, ואם יש בה חסרון כאילו אין כאן צורה נבדלת. ולכך כאשר לא היה ישראל בשלימותם כאשר היו במצרים, שעדיין לא היו בשלימותם עד שהיו שש מאות אלף... היו ישראל כאילו לא היה להם מציאות כלל". ושם האריך לבאר יסוד זה. וראה הערה 64, ולהלן פכ"ה הערה 24, ופנ"ז הערה 32.

[44] האומות.

[45] כמבואר לעיל פ"ה הערה 123, שהובאו שם מדבריו בח"א לגיטין נה: [ב, ק:], שכתב: "כי האומות כולם מתייחסים לגוף ולחומר, ואין להם מעלת הצורה". וראה שם עוד בהערה. וכן מבואר לעיל בפ"ח הערה 24, פ"י הערה 48, פי"א הערה 224, ולהלן פל"ו הערה 68, פנ"ה הערה 31, ופ"ס ד"ה ואמר ומחץ.

[46] כמבואר לעיל פ"י ד"ה ובירושלמי דתענית, שכתב שם: "כי ישראל נחשבים שהם כמו צורה אל העולם", וראה שם הערה 101. ובגבורות ה' פס"ז [שיב.] כתב: "ואם תתמה על זה ג"כ, שלא נראה שיש יותר בטול החומר אצל ישראל מן העכו"ם... ואם לא נמצא המעלה הזאת בדורותינו, וזה שנתרחקה מעלה זו מישראל עם שאר מעלות. מ"מ ישראל מוכנים לזה בפרט". וכן כתב בקיצור בדר"ח פ"ב מ"ה [עח.]. וראה להלן פנ"ו הערה 10.

[47] כגון: גו"א דברים פכ"ה אות כב, שכתב: "כי כל האומות כולם נבראו לשמש את ישראל... ולפיכך ישראל עם האומות כמדריגת איש עם אשה, דכתיב ג"כ [בראשית ג, טז] 'והוא ימשול בך'. ואם אין האיש זוכה, האשה מושלת בבעלה. וכך ח"ו אם אין ישראל זוכים - האומות מושלים עליהם. סוף סוף סדר המציאות, ענין ישראל עם האומות כמו איש עם אשה, וישראל האיש אחד, ויכול להיות לאיש אחד נשים הרבה, וישראל הם אחד ג"כ, והאומות הרבה". והואיל ויחס האיש לאשה הוא כיחס הצורה לחומר [ראה לעיל פ"ז הערה 311], לכך יחס ישראל והאומות הוא כיחס הצורה אל החומר. וכ"ה בגבורות ה' פ"ח [מח.], שם פמ"ד [קסז.], ובח"א ליבמות סא. [מהדורת כשר, כרך ד, עמוד טו], ועוד. וראה לעיל פ"י הערה 106, ולהלן ציון 83, פכ"ה הערה 107, פל"ו הערה 68, ופמ"ט הערה 55.

[48] ובביאור המאמר - ראה לעיל פ"י הערה 48, ופי"א הערות 254 ,252.

[49] וכן ביאר בגו"א במדבר פל"א אות יח, והובא לעיל פ"י הערה 48. ומעין זה ביאר בגבורת ה' פמ"ד [קסז.], והובא לעיל פ"ח הערה 24. וכבר נתבאר שבלשונו של המהר"ל "שכל" הוא כינוי לנפש האלוקית [לעיל פ"ג הערה 111, ופי"א הערה 268].

[50] כן ביאר למעלה בפי"א ד"ה ועל אלו, ושם הערות 260-262. ובגבורות ה' פמ"ד [קסז:] כתב: "אשר הוא אדם בשלימות אשר אינו נוטה לחומרי יותר מדאי - הם ישראל, בעבור שיש בהם הצורה השלימה מבלי נטיה חומרית. והרי אצל האומות אז בטל הצורה אצל החומר, כאילו אינם אדם, שהחומר עיקר והצורה טפילה. וכל דבר שיש עיקר ועמו טפל, הטפל בטל אצל העיקר. ואצל ישראל הוא הפך זה, כי הצורה עיקר והחומר טפל, ובטל הטפל אצל העיקר". והובא לעיל בפי"א הערות 243, 224. וראה להלן פי"ט הערה 26, פכ"ה הערה 107, ופמ"ט הערה 55.

[51] נושא פירושו משרת חומרי לדבר נעלה יותר, וכמו שביאר בדר"ח פ"ב [פט:]: "כי האדם אשר ברא השי"ת, יש לו גוף וכוחות הגוף, ויש לו נפש וכוחות נפשיים. וכוחות הגוף הם כמו נושאים ומתחברים לנפש וכוחות הנפש... והגוף הוא נושא לנפש". ובח"א לסנהדרין צו. [ג, רא:] כתב: "כי השכל אי אפשר לו שלא יהיה לו נושא, כי אין השכל עומד בעצמו, וצריך שיהיה לו נושא, וכל נושא הוא חומרי, כמו שידוע". וכ"כ באור חדש [קמח:], נתיב התורה פ"י [א, מה.], גו"א בראשית פ"ב סוף אות יט, ושם הערה 57, שם פ"ט הערה 68.

[52] כמבואר בגבורות ה' פס"ז [שיב.], והובא לעיל בפי"א בהערות 262 ,261, קחנו משם. וכן הוא בגו"א במדבר פל"א אות יח, והובא לעיל בפ"י הערה 48. וראה להלן הערה 117, ופכ"ה הערה 43 לגבי הבטל והטפל.

[53] בגו"א במדבר פל"א אות יח, ובגבורות ה' פמ"ד [קסז.], ולהלן פכ"ה ד"ה וכן שאר.

[54] לשונו שם בגו"א: "ומן המדה שהכתוב מגנה את ישראל, שאומר עליהם 'כי עם קשה עורף אתה', שעומדים במעשיהם ולא יקבלו שינוי, תבין זה. כי החומר הוא בעל השתנות, אבל דבר שאינו חומרי לא יקבל שינוי". וכן כתב בגבורות ה' פמ"ד [קסז.], וז"ל: "ואצל ישראל, אף המדה הפחותה שבהם יורה על השכל. שמהמדה הפחותה שהם קשי עורף אינם חוזרים מדרכיהם. וזה יורה על העמידה והקושי, וזהו מענין השכל שאין לו השתנות... [לעומת] החומריות, שנקל להשתנות, כמו כל חומר שנקל לקבל שנוי". ועוד אודות שהצורה אינה מתפעלת - לעומת החומר - ראה לעיל פ"ה הערות 434 ,430, פי"א הערה 21, ולהלן פי"ט הערה 59, פכ"ה הערה 108, פל"ט הערה 23, ופמ"ח הערה 15.

[55] וכן חזר וביאר להלן בפכ"ה ד"ה וכן שאר. ושם הוסיף לבאר שישראל הם גדורים בעריות [לעומת האומות הפרוצות בעריות]. ובגו"א במדבר פל"א אות יח הוכיח מכך "כי ישראל קדושים... מן החומרי מכל האומות". וראה לעיל פ"י הערה 48.

[56] ראה לעיל פי"א הערה 156. ובנתיב הבושה פ"א [ב, ר:] ביאר כיצד נאמר על ישראל שהם ביישנים [יבמות עט.], וגם עזים, וז"ל: "אין זה קשיא, דהא והא איתא, שהם עזים - היינו שאין להם גסות ועבות החומר כמו שיש לביישן שהוא בעל חומר. לכך מה שישראל הם עזים מורה שהם בעלי נפש, ואין הנפש שלהם מוטבע בחומר. ומ"מ הם ביישנים, שהם מקבלים התפעלות מזולתם, כאשר ראוי לקבל התפעלות מן הש"י או ממי שהוא גדול ממנו". וכן הוא בגבורות ה' פע"ב [שכח.], ובנר מצוה [יב.].

[57] כן כתב בנר מצוה [יב.]: "והאש יש לו התוקף, והוא עז". וכ"ה בדרך חיים פ"ה מ"כ [רסט:], תפארת ישראל פי"ח [סוף נח:]. וראה לעיל פי"א הערה 93, שנתבאר שם שהדבר הנבדל מן הגוף [הקב"ה, תורה] נקרא בשם "אש". וכן הוא בתפארת ישראל פ"כ [סב.], ושם פנ"ט [קעט:]. ובח"א לשבת קיט: [א, סה.] כתב: "גודל הכח והחוזק שיש באש, כדכתיב [דברים ד, כד] 'כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא א-ל קנא'... אין דבר קשה יותר מאש". וכאן ביאר זאת שקושי האש נובע מחמת שהיא להבה, ואין בה גוף. וראה להלן פנ"א הערה 27, ופס"א הערות 11 ,10.

[58] ובנתיב הבושה פ"א [ב, ר:] כתב: "כי [ישראל] אינם בעלי חומר, והם כמו אש שהוא פועל ביותר מפני שהוא פועל בכח גדול. וכמו שהוא פועל בחוזק, כך הוא ממהר לקבל התפעלות. כי מי הוא שהוא יותר תקיף מן האש, ועם כל זה הוא ממהר לקבל התפעלות מן המים, שהם מבטלים כוחו. וכך הם ישראל, שהם חזקים ותקיפים מאוד בעצמם, אבל ממהרים לקבל התפעלות מאחר [כשעושים רצונו יתברך]". וראה להלן פכ"ה הערות 137 ,110 ,10.

[59] אודות ההפכיות הזו - ראה לעיל פ"ח הערות 28-26.

[60] כן ביאר בגו"א במדבר פ"ל אות יח, ובגבורות ה' פמ"ד [סוף קסז.], ח"א לסנהדרין לז. [ג, קמה.], ובח"א למנחות נג: [ד, פד.]. וראה להלן פי"ט הערה 59.

[61] כמבואר בהערות 47-44.

[62] כמבואר בארוכה לעיל פ"י הערה 140, קחנו משם. וכן כתב בגבורות ה' פ"ד [ל:], שם פי"א [סג.], שם פ"מ [קנב:], בח"א לכתובות סו: [א, קנג:], שם לגיטין סח: [ב, קכח:]. ובח"א לב"מ עה: [ג, ל:] כתב: ומי שאשתו מושלת עליו מבטל ממנו מה שנקרא 'איש', עד שאין לו חשיבות הצורה, שהיא מושלת בחומר, וזה מבטל ממנו שם צורה". וכן הוא בח"א לחולין קלט: [ד, קטז.], להלן פ"כ הערה 40, ופל"ב הערה 131.

[63] כפי שהתבאר לעיל פ"א הערה 27, וראה להלן פכ"ה הערה 90.

[64] כמבואר בהערה 43. ונקודה זו תתבאר כאן בהרחבה. ובבאר הגולה באר הראשון [כא:] כתב: "ואין בעצם הצורה חטא וחסרון". וכן כתב שם בבאר השלישי [מא:]. ובנתיב השתיקה פ"א [ב, קא:] כתב: "ודע כי הצורה היא יותר מוכן לקבל קלקול... כי הצורה ראוי אליה השלימות לגמרי". ובח"א לשבת סג. [א, מ.] כתב: "כי הצורה אין ראוי שיהיה בה חסרון כלל". ובח"א לבכורות ח: [ד, קכח:] כתב: "החומר הוא בעל העדר וחסרון... ראוי אל הצורה להשלים הדבר המתחבר אליו, כאשר ידוע מענין הצורה שהיא השלמת החומר". והואיל והצורה היא להשלים את חסרון החומר, לא שייך שימצא חסרון בצורה עצמה, כי כל כולה נועדה להשלים ולתקן את פגמי החומר. וראה גו"א שמות פל"ה הערה 114 שנתבאר שם שהצורה היא הנותנת, והחומר הוא המקבל. וראה ציון 127 ,77.

[65] ואדרבה, ההעדר והחסרון דבק בחומר, וכמבואר בהערה הקודמת. וכן נתבאר לעיל בפי"ג הערה 77. ובתפארת ישראל פי"ב [מב.] כתב: "לשון 'טוב' מורה על הדבר שהוא נבדל מן החומר, וזה ידוע, לפי שדבוק בחומר ההעדר והחסרון שהוא רע". ובדר"ח פ"ה מי"ט [רסה:] כתב: "ידוע כי החומר דבק בו ההעדר". וראה עוד לעיל פ"ז הערות 304 ,173. ובדר"ח פ"א מ"ה [לה.] כתב: "כי ההעדר נמשך אחר החומר, כמו שידוע מענין החומר שדבק בו, ונמשך אחריו ההעדר". וראה להלן פל"ו הערה 39.

[66] וראה לעיל פ"ז הערה 47. וראה בגו"א שמות פ"ל אות ו, ושם הערה 21, שרומז ליסוד זה. וכ"ה באור חדש [סוף קפח:], שכתב: "אם אין ישראל עושין רצונו של מקום, הש"י מסתלק מאתם, אשר הוא צורה להם [ראה לעיל פי"ג הערה 77], אז הם נופלים לגמרי... כי הצורה השלימה, אם אינה היא בשלימותה כאשר ראוי לה, אז כאילו בטילה היא לגמרי, והכל מושלים בה". וראה לעיל פ"א הערה 28, ובסמוך הערה 93.

[67] המשך הסוגיא שם הוא: "אמר לה, בתי, ממון של בית אביך היכן הלך. אמרה לו רבי, לא כדין מתלין מתלא בירושלים - מלח ממון חסר ["הרוצה למלוח ממונו, כלומר לגרום לו שיתקיים, יחסרנו לצדקה תמיד, וחסרונו זהו קיומו" (רש"י שם). והכונה הוא שאביה לא הפריש די לצדקה]... בכה רבי יוחנן בן זכאי ואמר אשריכם ישראל וכו'".

[68] ערביים קרי אומה שפילה, ששוכני אוהלים הם במדבר [רש"י שם]. וראה הערה 75.

[69] לבעלי הצורה החומרית.

[70] לשונו בגבורות ה' פ"ד [ל.]: "כי דבר זה אשר הם נמסרים ביד אומה שפילה הוא נמשך אחר מדריגתם. מפני שמעלת ישראל מעלה נבדלת, ואין חסרון שייך במעלה נבדלת. לכך כאשר אין ישראל עושים רצונו של מקום, ונמשך להם החסרון, הרי יגיע בטול להם לגמרי, ולכך נמסרין ביד אומה שפילה וביד בהמתן. שבזה כאילו אין להם מציאות... אבל מדרגת האומות, אין עצם מעלתם מעלה נבדלת אשר לא תקבל חסרון, לכך אף כי הם אינם בשלימותם, אין כל כך ירידה להם כמו לישראל, שראוי שיהיו נמסרים ביד אומה שפילה". וכ"ה בח"א לכתובות סו: [א, קנג.].

[71] כפי שכתב בד"ה והתבאר לך, וראה שם ציון 63.

[72] לשונו בגו"א דברים פכ"ה אות כה: "לפיכך ישראל עם האומות כמדריגת איש עם אשה, דכתיב בו ג"כ [בראשית ג, טז] 'והוא ימשול בך'. ואם אין האיש זוכה - האשה מושלת בבעלה".

[73] כפי שכתב בח"א לקידושין סט. [ב, קמז:]: "א"י גבוה מכל הארצות... כי א"י קדושה מכל הארצות... ודבר שהוא קדוש - עליון הוא. והחומרי הוא השפל... שכל הדברים אשר אין להם קדושה נקרא שפלים". והובא לעיל פ"ה הערה 314. וראה לעיל פי"א הערה 92.

[74] כי "זה ענין הבהמה שהיא כולה גוף וחומר" [לשונו בגו"א ויקרא פי"ט אות ג, וראה שם הערה 7], וראה הערה 89.

[75] כמו שכתב עליהם להלן פי"ז [ד"ה ומה שאמר כי], שהערביים "אינם כ"כ בעלי ישוב, והם יושבי אהלים בלבד". וכן פירש רש"י שם בכתובות, והובא בהערה 68. וראה לעיל פ"ז הערה 259, ולהלן פכ"ו ד"ה ואמר והיכן.

[76] לשונו בגבורות ה' פ"ד [ל.]: "ויש לך להבין מה שאמרו 'ולא עוד אלא ביד בהמתן', מפני שהיא חומרית.. והבן ג"כ מה שאמר כי היתה מלקטת שעורין, שהן מאכל בהמה חומרי. שכלל המאמר הזה בא להודיע כי כאשר אין עושים רצונו של מקום, אין לישראל מציאות נחשב כלל, ולכך הם נמסרים ביד בהמה. שמפני שהבהמה חומרית, מציאותה מציאות פחות ושפל. ומאכל החומרי שהבהמה מוציאה - היתה מלקטת. והנה הריבה עוד יותר פחות, עד שאין נחשב מציאותה כלל, שהרי היא מלקטת מאכל החומרי מה שהיתה הבהמה מוציאה".

[77] כמבואר בהערה 64.

[78] כמו האומה של הערביים.

[79] האומה שיש לה משפט הצורה.

[80] ובח"א לשבת קיח: [א, נו:] כתב: "אין ישראל כמו שאר האומות, שאינם מתאחדים ישראל עם האומות; או ישראל הם תחתיהם כאשר אינם עושים רצון של מקום, או שהם עליהם, כדכתיב [דברים כח, א] 'ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ', אבל שיהיו שוים עמהם - אי אפשר". וראה לעיל פ"א הערה 28, ופ"ח הערות 112 ,108, ולהלן פכ"כ הערות 144 ,27.

[81] במה שרק ישראל נקראים אדם. וכפי שביאר לעיל פ"י ד"ה ועוד תבין, שאדה"ר נברא אחרון לכל הנבראים, וישראל נבראו באחרונה לכל האומות. וראה שם הערה 59. וכאן יוסיף שויון נוסף הקיים בין אדה"ר וישראל.

[82] כפי שכתב בגו"א בראשית פ"ב אות מב: "האדם הוא צורת כל המינים, והוא נותן להם שלימות.. הוא צורה לכל התחתונים הבעלי חיים הבלתי מדברים", ועיי"ש שמאריך בזה. ובבראשית א, כה נאמר "ויעש אלקים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה וגו'". ואילו שם להלן [ב, יט] נאמר "ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה וגו'", ופירש רש"י שם "ובדברי אגדה, יצירה זו לשון רידוי וכבוש כמו 'כי תצור אל העיר' [דברים כ, יט], שכבשן תחת ידו של אדם". וביאר הגו"א שם [אות לו]: "ואל תרחיק זה הפירוש עם שהוא נראה רחוק, כי כאשר תבין מאוד תמצא שהוא דבר נפלא, כי כל לשון 'צורה' הוא בעצמו לשון רדוי וכבוש, כי הוא צר ועושה גבול וחוק לאותו דבר, וזהו כיבושו... ומתחילה כאשר לא היה האדם נכתב 'ויעש', ועכשו שנברא האדם נכתב 'ויצר', לפי שהצורה [האדם] נותנת לדבר [לבהמות] חוק וגבול, ולכך נקרא [האדם] 'צורה'. וכאשר נברא האדם היה [הקב"ה] כובשן [את הבהמות] שיהיו תחת האדם". וכ"ה בגבורות ה' פ"ד [ל:], ושם פ"ח [מח.]. ובדר"ח פ"ג מ"ב [קיד.] כתב: "האדם הוא צורת העולם ומשלים אותו. ובשביל האדם נבראו כל התחתונים". וכן כתב בתפארת ישראל ס"פ ל [צא:], ובח"א לכתובות סו: [א, קנג:], ח"א לסנהדרין לז. [ג, קמה:] ועוד ועוד. וראה להלן פל"ב הערה 131.

[83] כמבואר בהערה 47. וראה גו"א שמות פכ"ב סוף אות לד שהשוה שם בין ישראל לאדם בכך ששניהם צורת העולם. וראה להלן פי"ט הערה 26, ופנ"ה הערה 37.

[84] לשון רש"י [בראשית א, כו]: "וירדו בדגת הים - יש בלשון הזה לשון רידוי, ולשון ירידה; זכה - רודה בחיות ובבהמות. לא זכה - נעשה ירוד לפניהם, והחיה מושלת בו". ושלוש המילים האחרונות של רש"י ["והחיה מושלת בו"] לקוחות משבת קנא:, שאמרו שם "אין החיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה". וראה לעיל פ"ה הערה 115, ולהלן פנ"ה הערה 32.

[85] לשונו בגבורות ה' פ"ד [ל.]: "וענין זה רמזה התורה באדם, דכתיב [בראשית א, כו] 'וירדו בדגת הים', רמז לך הכתוב בלשון 'וירדו', ולא כתב בלשון 'וימשלו בדגת הים'. אלא אם הוא זוכה, והאדם הוא בצורה שלימה, ראוי לו להיות מושל על הדברים החומריים, הם בעלי חיים שאינם מדברים, שהם במדריגת החומר, והצורה משולת עליהם. ואם אינו זוכה, שאין הצורה בשלימות, הרי הוא ירוד לפניהם, שהוא נמסר ביד בהמה חיה ועוף שהם חומריים. כי הצורה השלימה, אם אינה בשלימותה הגמור, היא בטילה לגמרי. ודברים אלו עמוקים מאוד מאוד בענין הצורה בשלימות כאשר תצא ממדריגתה". וכ"ה באור חדש [קפח:], ח"א לכתובות סו: [א, קנג:], ובנר מצוה [יח:], והובא לעיל פ"ה הערה 115.

[86] ומדובר שם בתוכחה לישראל, שירדו מטה כפי שעוף השמים יורד מטה.

[87] בגו"א בראשית פט"ו אות טו, בביאור דברי רש"י שם [בראשית טו, י] "ואת הצפור לא בתר - ישראל נמשלו לבני יונה... רמז שיהיו ישראל קיימין לעולם", וכתב שם בגו"א: "העוף יש לו חומר דק, ולפיכך הם פורחים באויר, ולפיכך ישראל נמשלים בהם, שגם אין להם חומר גס ועב. ולפיכך העופות הם מוכנים להגיד העתידות, וכדכתיב [ראה קהלת י, כ] 'כי עוף השמים יוליך הקול'. וכן תמצא בישראל הנבואה, מה שלא תמצא בשום אומה". ובגבורות ה' פי"ט [פט:] ביאר את שמה של צפורה אשת משה: "הצפור יש לו דקות וטיב החומר, שהרי לדקות החומר שבו פורח באויר... ולכך היתה נקראת 'צפורה' ג"כ, ע"ש שהיה לה דקות וטיב החומר, כמו ציפור". וכן כתב בבאר הגולה באר החמישי [צא:], נתיב עין טוב פ"א [ב, ריג:], ח"א לב"ב עג: [ג, צד.], ובח"א לחולין סג. [ד, צח:]. וראה לעיל פ"ו הערה 86, ופ"ז הערה 167, ולהלן פכ"ב הערה 76, פכ"ו הערה 80, פמ"ב הערה 92, ופנ"א הערה 84.

[88] כמו שנאמר [הושע ז, יב] "כעוף השמים אורידם". ובח"א לב"ב עג: [ג, צ] כתב: "דע כי העוף יש לו שתי בחינות; יש לו בחינה שהוא שוכן מטה, וגם הוא עוף השמים... הוא למטה ולמעלה [ומביא שם את המדרש שהביא כאן]... הרי כי העוף יש לו העליה והירידה, שניהם כאחד". ועיי"ש שמאריך בזה.

[89] נראה לבארו, ששאר בעלי חיים מתייחסים לגוף, ונחשבים לחלוטין לגוף וחומר [ראה הערה 74], ואילו העוף "מיוחס אל הרוחני, שהרי פורח באויר, ונקרא 'עוף השמים'" [לשונו בבאר הגולה באר החמישי (צא:)]. ובעניני הגוף אין עליה ואין ירידה, אלא מציאות קבועה. [ושם הבהמה הוא "בה-מה", שנבראה עם מציאותה הקבועה, וכמבואר בתפארת ישראל פ"ג (סוף יב:). וראה לעיל פ"ז הערה 61.] משא"כ דברים רוחניים, שבהם ישנה עליה, וממילא שייכת בהם אף ירידה.

[90] איך תהיה האומה הקדושה העליונה, שבחר השי בה, יגיע לה השפלות כמו זה" [לשונו למעלה ד"ה אך אם].

[91] לפנינו בגמרא "עולין עד לכוכבים".

[92] לשונו באור חדש [קפח:]: "אמרו בגמרא כי אומה זו משולה לעפר ולכוכבים... כי הצורה השלימה, אם אינה היא בשלימותה כאשר ראוי לה - אז כאילו בטילה היא לגמרי, והכל מושלים בה, אף בהמה חיה ועוף. אבל כאשר היא בשלימותה כאשר ראוי, בודאי מושלת על הכל... לכך הם שתי נפילות אלו, כי אם לא היה רק נפילה אחת [להמן הרשע] לא היה משמע רק כי אומה הזאת היא כמו שאר אומות, וכאשר עושין רצון הש"י אזי המה ככוכבים, וכאשר אינם עושים רצון הש"י נופלים עד שהם שוים לשאר אומות... ולכך יש כאן שתי נפילות; הנפילה האחת שהם נופלים מן מעלה העליונה, עד שהם כמו שאר האומות. ונפילה שניה עד תחתית העפר. ומפני זה אמרו להמן שתהיה נופל לגמרי". וראה לעיל פ"י הערה 2, ולהלן פל"ה הערות 54 ,53, ופ"ס הערה 20.

[93] נראה להטעים שאלה זו, כי באור חדש [קפח:] ביאר יותר מדוע כשישראל אינם עושים רצונו של מקום הם נופלים עד עפר, וז"ל: "כי הש"י צורה אחרונה להם [ראה לעיל פי"ג הערה 77]... ואם אין ישראל עושין רצונו של מקום הש"י מסתלק מאתם... אז הם נופלים לגמרי. וכבר אמרנו כי מורה על זה שם 'ישראל', כי 'אל' הוא אמיתת צורתם, וכאשר הש"י מסלק כבודו מהם, כאילו יש בטול לשמם, ובטל עצם צורתם, אז הם נופלים לגמרי". ואם יש בטול לשמם הרי בזה מתבטלת מהותם, שהרי כל שם מורה על מהות [ראה לעיל פ"ה הערה 80], "א"כ ח"ו באולי יגיע להם ההעדר בגלותם". וראה לעיל פי"א הערה 29.

[94] שהרי שם "ישראל" הוא הוא המתבטל כאשר אינם עושים רצונו של מקום [ראה הערה קודמת], ושם "ישראל" מורה על שררה וגדלות [לעיל בהקדמה הערה 18, פ"ב הערה 21, ופ"י הערה 111], ולכך מוכח שהמתבטל מישראל הוא "רוממותן וגדלותן". וראה להלן פט"ו הערה 19.

[95] לא מצאתי מקומו של מדרש זה, וכן לא נמצא בתו"ש.

[95א] וא"ת, ומאי קשיא ליה, והרי לעיל ביאר שניתן לומר אף על ירידתן של ישראל לשון "אשריכם ישראל", כי אף הירידה לעפר מורה על מעלתן של ישראל [ד"ה וזה שאמר]. ואם ניתן לומר "אשריכם", מדוע שלא יהיה ניתן לומר כן בברכת ישראל. אמנם לק"מ, כי בשלמא כאשר גם נאמר הצד החיובי של "בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולט בכם" [כתובות סו:] - ניתן לייחס אף את הצד השלילי לברכה. אך כאשר נזכר רק הצד השלילי של עפר, בודאי שיש לתמוה כיצד השתרבבה ירידה זו לתוך ברכתן של ישראל. ומעין חילוק זה כתב בגו"א דברים פ"א אות נח.

[96] ויש למהר"ל ג' הסברים אודות קיום הארץ; (א) שהארץ עומדת, ואינה נמצאת בתנועה, לעומת שאר היסודות. [דר"ח (יב.) נתיב הענוה פ"ב (ב, ו.).] (ב) שהארץ נמצאת באמצע [דר"ח שם, נתיב התמימות ר"פ א (ב, רה.)]. (ג) מחמת שהיא הקטנה והפחותה מכל היסודות, וכפי שביאר בח"א לסנהדרין צב. [ג, קפד:]: "המיעוט שממעט עצמו גורם לו הקיום. והבאנו ראיה ברורה מן הארץ, שהיא יסוד הכל והפחות, ועל הארץ נאמר 'והארץ לעולם עומדת', מה שלא נאמר בכל היסודות. שתראה מזה כי הקטנות מביא הקיום והנצחיות. טעמו של דבר, כי מי שהוא קטון אין מתנגד לו... וכאשר אין מתנגד לו כלל אז יש לו קיום. והפך זה אמרו [ברכות נה.] המנהיג עצמו ברבנות, שגורם לו המיתה". וראה לעיל פ"ו הערה 84, ולהלן פנ"ז הערה 92.

[97] והארבעה היסודות הם: עפר, מים, רוח ואש. וראה לעיל פ"ג הערה 73, ופ"ז הערה 241. ובתוספות ברכות יז. ד"ה ונפשי כעפר ביארו: "מה עפר אינו מקבל כליה לעולם, כן יהי רצון שזרעי לא יכלה לעולם, כמו שהוא אומר [בראשית כח, יד] 'והיה זרעך כעפר הארץ'".

[98] כן מבואר בב"ר סט, ה, והובא להלן פנ"ז ד"ה ובמדרש עוד. ושם האריך לבאר שהאומות נמשלו למתכת, וישראל דומים לעפר. וראה הערה 131.

[99] וצרף לכאן את מאמרם ז"ל [תנחומא שמות ו] "כל זמן שישראל בירידה התחתונה, הן עולין... כך אמר דוד 'כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו' [תהלים מד, כו], מה כתוב שם [שם פסוק כז] 'קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך'". ובשמו"ר כה, ח אמרו "סיקוסים [מדה (מתנו"כ שם)] נתן הקב"ה ליעקב, ואמר לו [בראשית כח, יד] 'והיה זרעך כעפר הארץ', כשיגיעו בניך עד עפר הארץ - אותה שעה 'ופרצת ימה וקדמה' [שם]. הוי [ש"א ב, ח] 'מקים מעפר דל'".

[100] שקודם לפרשת נצבים הוזכרו התוכחות שבפרשת כי תבוא.

[101] ואנו עומדין קיימין [לשון התנחומא שם].

[102] ראה לעיל הערה 30 בביאור ענין זה.

[103] וביבמות סג. אמרו "אין פורענות בא לעולם אלא בשביל ישראל". וכתב שם בח"א [א, קלז:]: "כי אין לומר שהש"י מביא פורענות על האומות בשביל חטא שלהם... להחזירם למוטב, דבר זה לא שייך באומות, שהם מקולקלים בעצמם, כמו שמבואר בדברי חכמים [מכילתא יתרו כ, כ] שהאומות כל זמן שבא עליהם פורענות הם יותר רעים ומקולקלים ביותר, שנאמר [ישעיה ח, כא] 'והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו'. וכך אמרו במדרש [עיין תנחומא נצבים א] 'מן המצר קראתי י-ה' [תהלים קיח, ה], ישראל כל זמן שיסורין באים עליהם הם קוראים אל ה', אבל האומות אינם כך, רק אם יסורין באים עליהם הם מחרפים ומגדפים". וראה להלן פי"ט הערה 59.

[104] ובנתיב היסורין פ"ג [ב, קפ.] הביא מדרש זה, וכתב: "כי היסורים על הצדיק לתת קיום אליו, דהיינו כי היסורים ממרקין ומסלקין את פחיתותו... וזה שאמר כי היסורין ממרקין את האדם [ברכות ה.]. ואמר כי כאשר היסורים באים על ישראל הם נכנעים, והם קוראים אל השי"ת, כדכתיב [תהלים קטז, יג] 'צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא'. כלומר, כל עוד שהיסורין באים עליהם הם מסלקים את פחיתות שלהם, המרחיק אותם מן השי"ת, עד שהם קרובים אל השי"ת כאשר מסולק הגוף החומרי... ולפיכך קוראים אל הקב"ה בעת צרתם. כי ישראל מסולקים בעצמם מן הפחיתות, רק שמצד החטא הם נוטים אל הפחיתות, והיסורים שבאים עליהם למרק הפחיתות שנמצא בהם, ונעשו טהורים". וראה לעיל פ"ב הערה 103, ופי"א הערות 228 ,44, שלכך מהני כפיה למצות, כי בעומק נפשם של ישראל מונח הרצון לעשות רצון ה'. וכאשר "היסורים נעשים לגורם של תשובה, אז נידונים הם היסורים ככפיה על התשובה" [לשון הפחד יצחק, ראש השנה, מאמר לא, אות יח]. ולכך האמור בדיני כפיה כוחו יפה לעניני יסורין. וראה הערה 124, ולהלן פ"כ הערה 52.

[105] פירוש - הקב"ה מביא את המכות על ישראל באופן שלא יהיה מקופל בתוכם ח"ו כליה לישראל, אלא באופן שיוכלו לקבל המכות, וכמו שמבאר.

[106] לשונו בגו"א ויקרא פכ"ו אות כט: "לא שהקב"ה יביא יסורים עליכם שבע פעמים יותר ממה שחטאו, כי 'א-ל אמונה ואין עול' [ראה דברים לב, ד], לא יביא עליהם יותר ממה שחטאו". ובתענית יא. פירש רש"י שם "ואין עול - שאין עושה דבר בלא דין אמת וצדק". ועל כך אמרו חכמים [ברכות ה:] "מי חשיד הקב"ה דעביד דינא בלא דינא".

[107] האדם החוטא.

[108] ע"ז ד. "כתוב [עמוס ג, ב] 'רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם'... משל למה הדבר דומה, לאדם שנושה משני בני אדם, אחד אוהבו ואחד שונאו. אוהבו - נפרע ממנו מעט מעט. שונאו - נפרע ממנו בבת אחת". ופירש רש"י שם: "כן ישראל נפרע מהן הקב"ה את כל עונותיהן בעוה"ז, כדי שיזכו ליום הדין. ועובדי כוכבים אינו נפרע מהן כלל, כדי לטרדן מן העוה"ב. ופקודה משמע מעט מעט, כאדם שפוקד את חבירו לפרקים". וראה להלן פי"ט הערה 76.

[109] כי שבע יפול צדיק וקם [משלי כד, טז], "שבע ביום הללתיך" [תהלים קיט, קסד], "עד עקרה ילדה שבעה" [ש"א ב, ה], "והחזיקו שבע נשים באיש אחד" [ישעיה ד, א]. וראה לעיל פ"ה הערה 464, ופ"ח הערה 106.

[110] כמבואר לעיל פ"ה הערה 456, שהובאו שם מקבילות רבות לכך שמספר שבע מורה על הריבוי. וזהו ריבוי של חילוק, וכפי שהתבאר לעיל פ"ה הערה 499, ופ"ח הערה 106. ובאור חדש [עד:] כתב: "לא תמצא מספר מורה על פירוד וחילוק כמו מספר שבעה, שכל מקום שרוצה להזכיר רבוי חלקים מזכיר 'שבעה'".

[111] כמבואר בדבריו בח"א לב"ב פח: [ג, קיח.], והן: (א) "והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עיניים ומדיבות נפש" [ויקרא כו, טז]. ושם בח"א מבאר מדוע הכל נחשב לקללה אחת. (ב) "וזרעתם לריק זרעכם וגו'" [שם]. (ג) "ונתתי פני בכם ונגפתם לפני אויביכם" [שם שם יז]. (ד) מן "ואם עד אלה לא תשמעו לי" [שם שם יח] עד "ועץ הארץ לא יתן פריו" [שם שם כ], שהכל נחשב למכה אחת, וכמבואר בדבריו שם בח"א. (ה) מן "ואם תלכו עמי וגו' ויספתי עליכם וגו'" [שם שם כא] עד "ונשמו דרכיכם" [שם שם כב] שהכל מכה אחת, וכמבואר שם בח"א. (ו) מן "ואם באלה לא תוסרו לי" [שם שם כג] עד "ואכלתם ולא תשבעו [שם שם כו], שהכל לקללה אחת תחשב, וכמבואר שם בח"א. (ז) מן "ויסרתי אתכם אף אני" [שם שם כח] עד "והשימותי אני את הארץ" [שם שם לב], שהכל למכה אחת יחשב. וא"ת, הרי בב"ב פח: אמרו שהקב"ה קילל את ישראל בשמונה קללות, ושם בח"א [ג, קיח:] כתב שהקללה השמינית היא מן "ואתכם אזרה בגוים" [שם שם לג] עד סוף הקללות [שם שם מד], וכיצד כאן מבאר שהקללות הם נחלקו לשבעה ולא לשמונה. אמנם בגו"א ויקרא פכ"ו אות מ ישב קושיא זו, שכתב: "כל שבעה המכות הם בעודם על האדמה... דודאי מן 'ואתכם אזרה בגוים' אין למנות בכלל שבע מכות, מפני שזהו תחלת הגלות אחר שגלו ממנה". לאמור, שבע המכות הן בעוד ישראל יושבים על אדמתן, ואילו המכה השמינית אינה נכללת עמן, כי היא ניתנה לאחר שישראל גלו מארצם. ואודות ההבדל בין עונשי א"י לעונשי הגלות, ראה שם בגו"א הערה 114, שהדבר התבאר שם.

[112] כמבואר ברש"י ויקרא כו, פסוקים טו, יח, כב, כו, לא, שביאר כמה פעמים ששביעיות הרבה נאמרו בפרטי הקללות. אמנם לפי חילוקו של המהר"ל בח"א לב"ב פח: [ג, קיח., והובא בהערה הקודמת], מאוד יקשה לבאר כיצד כל מכה נחלקה לשבעה. ולדוגמה, המכה השניה היא "וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם" [ויקרא כו, טז], ולכאורה נאמרו בזה שתי קללות "תזרעו ולא תצמח, ואם תצמח יאכלוהו אויביכם" [לשון רש"י שם], וכיצד נבאר שמכה זו מתחלקת לשבעה. וצ"ע.

[113] לכאורה כונתו לומר שהחוטא כנגד הקב"ה לא רק שמקולל מן השי"ת, אלא אף מקולל מהבריות ג"כ, וכפי שמבאר.

[114] מגילה לא: "קללות שבתורת כהנים... משה מפי הגבורה אמרן... קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן". ופירש רש"י שם "מפי הגבורה אמרן... שהרי אמורין בלשון 'ונתתי'... אבל במ"ת כתיב 'יככה ה'". וזה לשונו בתפארת ישראל פמ"ג [קלא:]: "אין הכונה בזה ח"ו שיאמר משה דבר מפי עצמו אף אות אחת, רק ההפרש שיש בין משנה התורה ובין שאר התורה. כי התורה שנתן השי"ת יש בה שתי בחינות; הבחינה האחת מצד השי"ת, אשר הוא נותן התורה. והבחינה השנית מצד ישראל המקבלים את התורה [ראה לעיל פי"א הערות 195 ,117]... התורה כולה חוץ ממ"ת, שהוא החומש האחרון, ראוי שימצא בה הבחינה מצד הנותן... ויש בחינה מצד המקבל... וזה ההפרש אשר יש בין התורה ובין משנה תורה. ולפיכך, כל דיבור שנאמר בתורה, אף שמשה היה מדבר אותו, מ"מ היה כאילו השי"ת מדבר כל התורה.. והיה השי"ת נותן הדבור בפיו... אבל במשנה תורה, היה מדבר משה מעצמו, כמו שליח שמדבר כאשר צוה לו המשלח. וזה הפירוש מה שאמרו חכמים 'קללות שבמ"ת משה מפי עצמם אמרם'. כלומר, שלא היה השי"ת נותן הדבור בפיו". ומקור הדברים הוא בזוה"ק ח"ג רסה., והוסיף לדייק שם שלא אמרו "משה מעצמו אמרן", אלא "מפי עצמו אמרן". וראה גו"א דברים פכ"ח אות ז, ושם הערה 26.

[115] כי זהו המספר התואם לקללות; שבע קללות כלליות, כפול שבע קללות מפורטות, שבכל אחת מהכלליות.

[116] וכמבואר בהערה 114 שספר דברים מסוגנן לפי המקבל, ולכך דין הוא שבספר זה יתווספו אותן קללות השייכות לבריות המקבלות התורה.

[117] כמבואר לעיל פי"א הערה 261, ופי"ג הערה 73, שאצל אומות העולם הצלם שלהם בטל אצל הגוף. וכן כתב לעיל בזה הפרק: "אצל האומות... כאילו היה הנפש בטל אצל הגוף, וכאילו היה כולו גוף וחומר בלבד", וראה הערה 52, ולהלן פל"ו הערה 33.

[118] כי הרי הדביקות של אדם אל השי"ת - דרך נשמתו של אדם היא נעשית [ר' לעיל פ"ז הערה 223], והחיבור של אדם לה' נעשה רק דרך חלקו הרוחני של האדם [ר' לעיל פ"ג הערה 111].

[119] שהוא - הקב"ה.

[120] כי "השי"ת מקיים הכל" [לשונו בסמוך], וכמבואר בהקדמה הערה 11, ובפי"ג הערה 130.

[121] כפי שכתב בתפארת ישראל פל"א [צב:]: "כי איך יתחבר קול אלקים חיים אל עכו"ם, שהם חומרים, ודיבוק הזה אין ראוי להם". וראה לעיל פי"א ד"ה הנה התבאר שכתב: "וכן מה שהרחיק [השי"ת] האומות, הוא דבר עצמי, וזה מפני שבעצם אינם ראויים לזה הדביקות". וראה שם הערה 241.

[122] אודות דביקותם של ישראל בה' - ראה גם כן לעיל פ"ה הערה 348, פ"י הערות 136 ,108, פי"א הערה 239, ופי"ב הערות 36 ,33 ,31 ,2.

[123] ולא לכלותם. כי דביקותם של ישראל בה' מונעת את האפשרות שהיסורין יבואו עליהם בכדי לכלותם. שהרי הקב"ה הוא מקיים הכל, ובודאי שיקיים את אלו הדבוקים בו. משא"כ אומות העולם, החסרות דביקות זו, ולכך אין להן את כח העמידה כנגד היסורין, ובהכרח שהיסורין באים לכלותם. ולפי מהלך זה הדביקות היא המונעת את הכליון הטמון ביסורין.

[124] כי יסורין מכפרים הואיל ויש בהם למעט את הגוף, שהוא סבת החטא. וכמבואר לעיל פ"ה הערה 321, וכאן הערות 104 ,30.

[125] מה שישראל מזכירין שמו של הקב"ה.

[126] וא"כ יסוריהם של ישראל תחילתם בדביקות וסופן בדביקות. הדביקות הראשונה מונעת את האפשרות שהיסורין ח"ו יגרמו כליה לישראל, ואילו הדביקות השניה היא הפועל היוצא מהיסורים, שכתוצאה מסילוק החטאים ע"י היסורין, יש להם דביקות מרובה יותר בהקב"ה מאשר מעיקרא.

[127] לעיל ד"ה והתבאר לך ומשם ואילך, שנתבאר שמשפט הצורה הוא או שהוא מושל על החומר, או שהחומר מושל עליו, וראה הערה 64.

[128] כוונתו שיסוד הארץ הוא בתכלית המטה, וכמבואר לעיל פ"א הערה 14, וראה להלן פ"נ הערה 30.

[129] כמבואר לעיל בהערה 96, ששפלות העפר היא המאפשרת את קיומו.

[130] פירוש - לא רק שהעפר אינו כלה, אלא שהוא אף מכלה אחרים, וכמו שמבאר.

[131] כמבואר לעיל הערה 98, וכלי המתכת והברזל מסמלים את אומה"ע, וכמבואר להלן פנ"ז ד"ה הענין השני.

[132] כי דביקותם בהשי"ת מונעת מהם כליון, וכמו שהתבאר. ועל זה אמרו [דברים ד, ד] "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". וראה לעיל פ"ז הערה 157, שנתבאר שהחיים נובעים מדביקות בה' יתברך. וראה עוד בנתיב היסורין פ"ג [ב, קפ.] בביאור מדרש זה.