[1] לעיל פרקים טו-יז.

[2] עפ"י דניאל ז, כה, ונאמר על מלכות רביעית "וקץ סתום הוא זה" [לשון רש"י שם]. ובסנהדרין צז: דרשו הפסוק לקביעת בוא הקץ. וראה להלן פכ"ט הערה 9, ור"פ לא.

[3] הם חז"ל, וכמו שכתב בתפארת ישראל ספי"ט [סא.]: "ודבר זה גילו חכמי האמת בפרק קמא דברכות", וכן הוא להלן בפרק זה ד"ה והנה חכמי האמת. ובבאר הגולה באר החמישי [צט:] כתב: "ולכך העידו על זה חכמי האמת בפרק מציאת האשה". ובנתיב השלום פ"ב [א, רכד.] כתב: "אבל רז"ל חכמי האמת".

[4] אולי כונתו לדברי הגמרא בסנהדרין צז: "תניא רבי נתן אומר, מקרא זה נוקב ויורד עד תהום וכו'", ופירש רש"י שם "מה תהום אין לו קץ וסוף, כך אין אדם יכול לעמוד על סוף פסוק זה... יתמהמה חכה לו [לגאולה], דאין לו סוף". ושם בהמשך פירש רש"י "אל תצפו לאותו קץ שהיו רבותינו דורשין" [ומביא שם דרשות שונות]. ובגמרא שם אמרו "תיפח עצמן של מחשבי קיצין... אלא חכה לו". וראה להלן ר"פ לא.

[5] מגדלים [רשב"ם שם].

[6] קומות.

[7] כן היא הגירסא בעין יעקב, ובגמרא שלפנינו "אמר רבי ישמעאל... ואמרי לה לרבי ישמעאל בר יוסי".

[8] פירוש - נשאלה השאלה, אוצרות אלה למי הם מיועדים.

[9] פירוש - לישראל וחכמיהם.

[10] המשך הפסוק שם [וחלקו הובא בגמרא] "כי ליושבים לפני ה' יהיה סחרה לאכל לשבעה ולמכסה עתיק". והגמרא שואלת "מאי לא יאצר", ומשיבה "תני רב יוסף וכו'" כמובא כאן בהמשך.

[11] של תירוש דגן ויצהר [רשב"ם שם].

[12] זה בית גנזיהן של כסף וזהב הגנוזין וטמונים בחוזק ובחוסן [רשב"ם שם].

[13] שיודע לומר זה מקום מיושב לפלוני וזה של פלוני, דהואיל ומכיר הוא מקום כולם רגיל הוא לישב שם תמיד [רש"י שם].

[14] שם [בישיבה] הוא מצוי תמיד, ופוגשו שם.

[15] זה הקבה, דכתיב [דניאל ז, ט], 'ועתיק יומין יתיב'" [רשב"ם שם].

[16] מעשי מרכבה ומעשה בראשית [רש"י שם].

[17] פירוש - טעמי תורה של מצות שונות, שאותם ראוי לגלות.

[18] לעיל פי"ז ד"ה ויש לך לדעת, שביאר שם שכנגד תנועת השמש בגלגל יש לה שס"ה חלופי תנועות. וראה שם הערה 65.

[19] וראה לעיל פי"ז הערות 87 ,86.

[20] כמו "שלש מאות וששים וחמשה יועצים היו להמן" [פס"ז אסתר ה, יד]. וכמה פעמים הזכיר בש"ס שימות החמה הם שס"ה ימים [ברכות לב:, ר"ה ו:, יומא סה:, סנהדרין צט., מכות כג:, ערכין לא:].

[21] גיטין נז. [והובא לעיל פ"ו הערה 69], סנהדרין יד. לגבי מלכות רומי, ועוד.

[22] ופירש רש"י שם "זו איטליא של יון", וראה גו"א שם אות כז. ובח"א לשבת נו: [א, לו:] כתב: "אמרו ז"ל [ב"ר סז, ו] 'הנה משמני הארץ יהיה מושבך' זו אטליא של יון, שאינו פוסק ממנה גשמי ברכה לעולם".

[23] כן האריך לבאר בגבורות ה' פס"ה, וכתב שם [שג.] בתוך דבריו: "'קשים מזונות של אדם יותר מן הגאולה' [פסחים קיח.]... מפני שהמזון יותר גדול מן הגאולה... כי הגאולה באה מעולם הנבדל... והפרנסה הוא דבר מיוחד, והוא במדריגה על הגאולה". ושם מאריך לבאר יסוד זה. [וראה להלן פכ"ח הערה 75, ופמ"ה הערה 56]. וכן הזכיר בקצרה שם סוף הלכות פסח בקצרה [שלא:]. ובח"א לסוטה ד: [ב, ל.] כתב: "הפרנסה הוא הפך הזנות, כי הפרנסה קדושה עליונה על הכל, ודבר זה מבואר [פסחים קיח.] שאמרו שם גדולה פרנסה מן הגאולה... ולכך אמר [סוטה ד:] כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא, כי הזנות היא תאוה גופנית לגמרי, והוא הפך הפרנסה". וראה להלן פכ"ב הערה 168. וראה עוד בנתיב העבודה ר"פ יח [א, קלב.]. ובח"א לשבת נה. [א, ל.] כתב: "המזונות הם סבה אל העולם, ולפיכך כתוב [בראשית א, כט] 'הנה נתתי לכם וגו' פרי עץ גו' לאכלה', הוא מאמר אחרון במעשה בראשית, והוא על הכל, וזה כי פרנסת העולם הוא נבדל מן העולם במה שהסבה נבדלת מן המסובב... ולפיכך המזון נבדל מן עוה"ז... ויותר רחוקים המזונות מן העולם במה שהם סבה אל האדם". ואלו דבריו כאן. ועוד אודות שהפרנסה באה מהעולם העליון - ראה גבורת ה' ס"פ עא [שכו.].

[24] לשונו בנתיב האמת פ"ג [א, רב.]: "וידוע כי העליונים, דהיינו עולם העליון משפיע לעולם הגלגלים, והגלגלים משפיעים אל התחתונים". ועוד אודות ג' העולמות - ראה לעיל פ"ג הערה 79.

[25] ומעתה יבאר כיצד שס"ה מעלות, בירנות, ושווקים, מקבילים לעולמות העליונים, אמצעיים, ותחתוניים.

[26] שפירושו - מגדל [רשב"ם שם]. ואילו הערוך ערך ברן א' פירש שהוא מלשון ארמון. ועכ"פ הוא מקום סגור, ולא נגלה לכל.

[27] ועוד אודות שהעולם התחתון נגלה, לעומת שני העולמות האחרים, ראה גו"א שמות פכ"ה סוף אות יז בביאור ג' הארונות של ארון המשכן [רש"י שמות כה, יא]. שביאר שם שהארון החיצוני מורה על הכבוד שיש לבעל תורה בעוה"ז, כיון שהוא נראה. וראה שם הערה 169, ולהלן פכ"ב הערה 194.

[28] וכל כח עשו הוא בא מעולם העליון, וכפי שרמז לכך בתפארת ישראל פנ"ג [קסב.]. וראה לעיל פי"ז הערה 16, שנתבאר שם שכח מלכות רביעית בא משער החמישים. וראה להלן הערה 71, פמ"ב הערה 74, ופ"ס הערה 33.

[29] פירוש - החמה המאירה בכל יום, מאירה לכל העולם. וכמו שאמרו [סנהדרין עב.] "'אם זרחה השמש עליו' [שמות כב, ב], וכי השמש עליו בלבד זרחה". וכן בתפילת שחרית אומרים "המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים... והתקין מאורות משמח עולמו אשר ברא". ובח"א לשבת לא: [א, יח.] כתב: "שאין לומר על השמש שתתן אור לאחד, כי עצם האור הוא משותף אל הכל". ולכך כל יום מהשס"ה מקפל בתוכו השפעה לכל העולם.

[30] יש להעיר, שא"כ מדוע לא אמרו אף על בירונות ושווקים שיש בכל אחד ואחד מהם לזון את כל העולם, ורק אמרו כן על המעלות בלבד. אמנם זה לא קשה, כי השווקים הם מקבלים מהבירונות, והבירונות מקבלים מהמעלות, וא"כ המשפיע בעצם הוא רק המעלות, ואשר מהן משתלשלת ההשפעה עד לשווקים. וכל מה שנמצא בשווקים ובבירונות - מקורו במעלות [העולם העליון]. ולכך כאשר הנך עוסק ברבוי ההשפעה - בהכרח שהנך עוסק במעלות.

[31] נראה להטעים נקודה זו, כי הנה כבר נתבאר לעיל [פ"י ד"ה ועוד תבין] שדניאל ראה בחלום את ארבע המלכויות כחיות [ דניאל ז, ב-ז], ושם בהערה 61 הובאו מדבריו בנר מצוה [י.] שראה כן משום "שממשלת אלו ד' מלכויות הם חסירי המעלה האלקית הנבדלת... כי החיה חסר לה הכח האלקי הנבדל". ובגבורות ה' פע"ב [שכה:] כתב שדברים אלוקיים מצריכים הכנה, דאל"כ "היה אפשר לומר ג"כ כי יהיה החמור מקבל שכל האנושי" [והובא לעיל פי"א הערה 166]. וא"כ כשם שא"א לחמור לקבל השכל האנושי, כך בדיוק אי אפשר למלכות רביעית לקבל המעלה האלקית. וכן כבר נתבאר למעלה שישנו יחס ושויון בין המקבל לבין הדבר המתקבל [פ"ה הערה 543, פ"ז הערות 281 ,244 ,234], ולכך מן הנמנע הוא שמלכות הנטולה מעלה אלקית תקבל דבר בעל מעלה אלקית.

[32] ומעין זה כתב לבאר את דברי הגמרא ביבמות סג. "אין פורענות בא לעולם אלא בשביל ישראל". וכתב שם בח"א [א, קלז:]: "כי אין לומר שהש"י מביא פורעניות על האומות בשביל חטא שלהם, זה אינו, כי הש"י בא ממנו רק הטוב... ואם אתה אומר שהפורענות בא לעולם בשביל לאבד האומות, הרי היה זה רע... ואם הפורענות בא להחזירם למוטב, דבר זה לא שייך באומות, שהם מקולקלים בעצמם... ואם יסורין באים עליהם הם מחרפין ומגדפין. וא"כ למה בא הפורענות, אלא הכל בשביל שישראל ילמדו מוסר ויחזרו למוטב... ובזה הכל טוב". הרי שדבר הניתן לאומות העולם, והן אינן ברות קבלתו, בהכרח שה"מקבלים" האמתיים לכך הם ישראל. וראה להלן פכ"ו הערה 127.

[33] כפי שביאר ביחס שבין המן למרדכי, וז"ל באור חדש [סה.]: "כי השי"ת נותן הצלחה ועושר לרשע, כדי שיבוא הצדיק ויטול מן הרשע... בשביל שהרשע עינו חסר תמיד, ומבקש עושר, ומאסף אותו... ואילו הצדיקים די להם בשלהם, ואינו רודף ומבקש להתעשר... והצדיק מוכן לקבל מן הרשע כל אשר קנה ואסף, וזה מפני כי הצדיק בולע הרשע מפני רשעותו, ובזה בולע ג"כ עושרו... לכך הרשע מאסף העושר, והצדיק שהוא בולע הרשע - בולע ממונו של רשע ג"כ, ובא לידו ממונו. ולא היה אל מרדכי הכנה אל העושר... ובשביל כי מרדכי זכה לבלעות המן הרשע.. נטל את עושרו של המן ואת גדולתו ג"כ". וכן כתב שם בהמשך [קצו:]. וברי הוא שהיחס שבין המן למרדכי הוא הוא היחס שבין מלכות רביעית לישראל. ולהלן פ"ס ד"ה ולא אמר כתב: "כי ישראל יקבלו כח האומות האלו, כאשר יאביד השי"ת האומות", וראה שם הערה 37.

[34] בין השפע הנמצא אצל רומי בעוה"ז, לבין אותו השפע שימצא אצל ישראל לעת"ל, וכמו שמבאר.

[35] שהרי ישנו יחס ודמיון בין המקבל למתקבל [כמבואר בהערה 31]. והואיל ומלכות רביעיות קשורה לגשמיות שבעוה"ז [ראה לעיל פט"ז הערה 22], לכך בהכרח שכל מה שתקבל - יתיחס לעולם הגשמי.

[36] פירוש - השפע בעוה"ז מתייחס לעולם הגשמי, והוא אינו שייך לישראל, וכמבואר לעיל פט"ו הערות 87 ,37 ,36 ,26. וא"ת אם השפע הוא "שפע עליון", כיצד הוא מתייחס לעולם הגשמי. אמנם זה לק"מ, שכבר נתבאר לעיל בפ"ז ד"ה נבוזראדן גר שמצוי הוא שרשעים המפולגים ברשעותם מצורף להם כח עליון מהש"י, רק שהוא נמצא אצלם בטומאה, ואילו אצל בניהם של הרשעים נצרף ונזדכך ונתלבן כח זה לכשנתגיירו. וה"ה למלכות רביעית, שמושפעים משפע עליון. אך בעוד ששפע זה נמצא אצלם, הוא מתייחס לעולם הגשמי.

[37] פירוש - ישראל ירשו את כוח מלכות רביעית, וכמו שביאר בנר מצוה [יח.], שמלכות רביעית נקראת "חזיר" [ויק"ר יג, ה] משום שעל ידה תחזור המלכות לישראל. ועיי"ש שמבאר טעם הענין. וכן נגע בזה בגבורות ה' פי"ח [פב.]. וראה להלן פכ"א הערה 43.

[38] כאשר כמו "ואז". ורצונו לומר, שמכלל ירושת מלכות אדום תהיה ירושת השפע של אדום.

[39] בין למ"ד הראשון ובין למ"ד השני.

[40] והולך לבאר כיצד הישיבה של שניהם עולה יפה.

[41] כמו שאמרו [אבות פ"ג מ"ב] "שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים". ומדויק מלשון המשנה שאינם מדברים ביניהם בדברי תורה, ולכך יש כאן ישיבה של לצים. וראה שם בדר"ח [קטז.] שביאר שהחומרה בדבר היא שאצל שנים שייכת ישיבה, וכאשר הישיבה הזו אינה מיועדת לדברי תורה "נחשב זה בערך התורה מה שהם יושבים ועוסקים בשיחה 'מושב לצים' לגמרי, כאשר הם מסירים עצמם מדברי תורה אשר ראוי להם... ודבר זה תולה בישיבה". וממילא שנים שיושבים ועוסקים בתורה כדבעי, יש בכך שלימות הישיבה.

[42] כי מי שעושה "שלימות ישיבה" זוכה ל"עיקר הישוב", ישיבה - ישוב.

[43] כמבואר לעיל פי"ז ד"ה ומה שאמר כי, ושם הערות 124 ,123.

[44] השפע של רומי.

[45] ובכלליות נאמר [דברים ז, טז] "ואכלת את כל העמים וגו'", וכתב בח"א לב"ב עד. [ג, קה.] לבאר: "אין הפירוש שישמיד העמים כולם... דא"כ היה לו לכתוב 'והשמדתם את כל העמים'. אבל מה שאמר 'ואכלת כל העמים', מפני שלא תמצא אומה שאין לה מדריגה מה ומעלה מה שהם מיוחדים בה, ואמר הכתוב... שהם [ישראל] ירשו את מדריגתם מה שהם [אותן אומות] מיוחדים, ויהיה בטלים, וישראל יושלמו באותה מדריגה שהיה להם בעולם... ויהיו ישראל יורשים ג"כ אותם המעלות". וראה לעיל פ"ה הערה 548, שנתבאר שם שכאשר ישראל בגלות - אומות העולם יורשות מעלות ישראל, אך לעת"ל ישראל ירשו את מעלתן של אומות העולם. וראה לעיל פ"ו הערה 25.

[46] הלומד מעצמו, ולא בישיבה.

[47] שהוא לירש את ברכתה של אדום.

[48] נראה לבאר הדברים, עפ"י דבריו בדר"ח פ"ג מ"ב בביאור העדיפות שיש לשנים הלומדים יחד על פני הלומד יחידי, וז"ל שם [קטז:]: "ההפרש שיש בין שנים ובין אחד, ולפיכך אמר ששנים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה השכינה שרויה עמהם [אבות ג, ב], כי כאשר הם שנים, כבר אמרנו [קודם לכן שם (קטז.)] כי התורה שלהם נקראת דברי תורה, לכך השכינה עם התורה. ודבר זה מבואר בתורה, כי תיכף ומיד שניתנה תורה לישראל צוה לעשות המשכן, וכתוב [שמות כה, ח] 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'.. ודבר זה מורה לך כי הש"י עם התורה לגמרי. וזה שאמרו כי שנים שיושבים ויש ביניהם ד"ת השכינה ביניהם, כי הש"י עם התורה, לא יפרד מן התורה". הרי מבואר כי שנים מהוים ה"מקום" שעליו חלה השראת שכינה. אך אין מעלה זו בלומד מעצמו [וכמבואר שם בדר"ח]. ולכך המיוחד בעוה"ז לישיבה, הוא הוא העוסק בישובו של עולם, כי הוא משרה שכינה בעולם, וממילא הוא היורש את מעלת הישיבה של אדום בעולם. וראה לעיל פ"ה הערה 409, ופי"א הערה 152. וצרף לכאן את דבריו בדר"ח פ"ו מ"ז [רצז:] שביאר שהשכל הנבדל של תורה הוא בשנים דוקא, ולא בלומד מעצמו, "כי האדם במה שהוא עצמו בעל חומר, ראוי שיוציא השכל אל אחר, ואז הוא שכל נבדל שאינו עומד בגוף האדם". ולכך רק במקום שנמצא השכל הנבדל של תורה, נמצאת השכינה, המשרה את עצמה רק על מקום השכל, וכמבואר לעיל פ"ב הערה 36, ופ"ג הערה 111.

[49] בבחינת "תן לחכם ויחכם עוד" [משלי ט, ט], וכן "ישמע חכם ויוסף לקח" [משלי א, ה]. ובגו"א בראשית פ"א ריש אות נב כתב: "אציע מן המאמר הזה מה שאפשר שיקנה קצת הבנה בזה, ואולי יקנה יותר מעצמו". ושם פכ"ח סוף אות יז כתב: "כי הדברים אשר נתבארו למעלה... התחלה למבין קצת... כענין ברוך הנותן חכמה לחכימין", וראה שם הערה 99. ובגו"א שמות פט"ו אות כג כתב: "והנה אבינה קצת הטעם, ותבין יותר משכלך". וכן כתב בגבורות ה' ס"פ נז [רנו:], תפארת ישראל ס"פ כג [עא:], באר הגולה באר הרביעי [עז.], ועוד.

[50] כי כל עוד מלכות רביעית בהצלחתה - עדיין אין מקום לגאולתן של ישראל, וכפי שהתבאר לעיל פי"ז הערות 154 ,17 ,16 ,10. ולהלן הערות 116 ,78.

[51] ויום הנחמה של כל אדם מתי יתנחם מדאגתו [רש"י שם].

[52] ועומק הדין הרוב טועים בו. אי נמי עומק הדין העתיד [רש"י שם].

[53] כן הוא הסדר המובא בעין יעקב שם. ובגמרא שלפנינו אמרו קודם "ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו", ואח"כ אמרו "ואין אדם יודע במה משתכר".

[54] בגמרא שלפנינו אמרו "ומלכות חייבת מתי תכלה", ופירש רש"י שם "מלכות חייבת - רומי, שכתוב בה [מלאכי א, ד] 'גבול רשעה', ו'רשעה' היינו חייבת".

[55] חוץ לגבול חוץ לתחומו של האדם. ונאמר [דברים יט, יד] "לא תסיג גבול רעך וגו'", ותרגם אונקלוס שם "לא תשני תחומא דחברך". ו"קדשי גבול" מתפרש כ"תרומה הנאכלת בכל מקום" [רש"י קידושין סט:].

[56] פירוש - לא יתחבר עם יום המיתה דבר השייך לתחומו של אדם.

[57] ואין העדר מצטרף למציאות, וכפי שביאר בגו"א בראשית פמ"ט אות כד: "כי המציאות וההעדר הם שני דברים שאין להם התיחסות וצירוף, כי זה מציאות וזה העדר". ובגבורות ה' פ"ה [לד:] כתב: "לא היה יחוס אברהם אל תרח... ואע"ג שהיה תרח חי - הרי חייו של תרח כאילו מת, כי הרשעים קרויים מתים אף בחייהם [ברכות יח.]".ובח"א לסנהדרין קי. [ג, רסז:] כתב: "כי הוא [גיהנום] נבדל מעוה"ז, כי העוה"ז הוא המציאות, והגיהנום הוא ההעדר". וראה לעיל פ"ה הערה 442, ולהלן פ"ל הערה 62, ופנ"ט הערה 115.

[58] כי "מכוסה" פירושו שאין לאדם בו ידיעה [לשונו בסמוך], והאדם יודע רק את מה ששייך אליו, ולא מה שמופקע ממנו, כי הרי "דעת" [ידיעה] היא חיבור. וכן כתב בנתיב התורה פט"ו [א, סה.]: "נקרא החיבור 'ידיעה', כי הידיעה היא חיבור היודע בידוע". וראה להלן פי"ט סוף הערה 64, פל"ד הערה 77, ופ"מ הערה 8.

[59] ובמנחות כט. אמרו שמשה רבינו נתקשה בענינו של ראש חודש ["בשעת מולד הלבנה אינה נראית כי אם מעט" (רש"י שם)], וכתב בגו"א ויקרא פי"א אות ג [ד"ה וההתחדשות] לבאר: "והתחדשות הירח הוא רחוק מן המציאות, כי חדוש הדבר אחר ההעדר, מפני שמתחדש ונולד - אינו מתחבר אל משך המציאות, וזה ידוע, כי 'חדוש' נקרא, וכל חדוש אחר שלא היה, ומפני זה נוטה מן המציאות, כיון שאין כאן מציאות נמשך, רק התחדשות אחר שלא היה נמצא". וכ"ה בח"א למנחות כט. [ד, עד:]. והם הם הדברים שבכאן. וראה להלן פכ"ג הערה 118 שגם שם השוה את הנחמה להויה שלאחר ההעדר. וכ"ה להלן פכ"ו הערה 92, ופמ"א הערות 24 ,23 ,21, פמ"ט הערה 5, ופנ"ו הערה 46.

[60] לשונו בנתיב הדין פ"א [א, קפה.]: "ובמדרש [דב"ר ה, ז] 'שופטים ושוטרים' [דברים טז, יח]... אמר הקב"ה מכל מה שבראתי איני אוהב אלא את הדין. שנאמר [ראה ישעיה סא, ח] 'כי ה' אוהב משפט' ... כבר ביארנו כי המשפט הוא... דבר מחויב ומוכרח. ולפיכך המשפט בפרט הוא אל הש"י, כי הש"י מחויב המציאות ואינו אפשרי, והמשפט שהוא מחויב גם כן, שהרי הוא משפט ודין, לכך הוא יותר חביב אל הש"י מכל הדברים שאינם מחוייבים כמו המשפט. וזה שאמר כאן מכל שבראתי בעולמי איני אוהב כמו המשפט, שהוא דבר מחויב". ומעין זה כתב בנתיב האמת פ"א [א, קצו.]. ובשבת קיט: אמרו ש"לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים", וכתב בח"א שם [א, סו:] בזה"ל: "כי השכל הנבדל הוא מחויב... כי ענין השכל מחויב ומוכרח, לכך כל ענין השכל במדת הדין, שהדבר שהוא מחויב ומוכרח הוא במדת הדין... ולפיכך כאשר מבזה השכל מתחייבים במדת הדין, ובא החורבן". ובבאר הגולה באר השני [ל:] הביא את דברי הגמרא ביומא [כג.] ש"כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש - אינו ת"ח", וכתב לבאר: "דבר זה בשביל מדת השכל בת"ח, כי ראוי להשכל שיהיה מעמיד מדותיו, כי השכל כל ענינו במשפט ודין.. כי השכל רוצה הדברים המחויבים להיות, כי זהו ענין השכל בעצמו, שהוא מחוייב מוכרח להיות... ולפיכך מדת ת"ח שאינו מוותר, כי הויתור והדין שני הפכים הם... ומדת השכל שמעמיד כל דבריו בהכרח ובחיוב, והפך זה אשר הוא נוטה אחר החומר, אין בו דין כלל, שאין בו מדת השכל שהוא דין... וכל אשר הוא נבדל מן הגשם אינו מוותר, והיינו כאשר אין ראוי לוותר". ושם מאריך יותר לבאר יסוד זה. וראה להלן פמ"ז הערה 23, ופנ"ז הערות 7 ,6.

[61] ועוד אודות עומק הדין, ואשר מחייב להיות מתונים בדין, ראה דבריו בדר"ח פ"א מ"א [כא:], שם פ"ד מ"ז [קעו.], שם פ"ו מ"ב [רפד:], נתיב הדין פ"א [א, קפז.], וח"א לסנהדרין י: [ג, קלד.]. וראה לעיל פי"ג הערה 31.

[62] כן כתב בדר"ח פ"א מ"א [כב:] בביאור "הוו מתונים בדין", וז"ל: "אין האדם שכלי לגמרי, ולפיכך ראוי שיהיה נוהג האדם כפי מדריגתו, שהוא אדם. אף כי יש לו שכל, מ"מ הוא בעל חומר עם זה. לכך אמר 'הוו מתונים בדין', שאין האדם הכל שכל. ואם הוא ממהר לפסוק הדין בלא המתנה, כאילו היה האדם שכלי בלי חומר. שהשכל אשר הוא בלא חומר כלל, אותו השכל ברור, דהיינו השכל אשר אינו בגוף... אבל אשר הוא בחומר, כמו שכל האדם, אינו שכל בפועל לגמרי, ולפיכך יש לאדם לנהוג כפי מה שראוי לאדם שיהיה מתון בדין, ולא ימהר כאילו היה שכל בפעל בלי חומר". וראה לעיל פט"ז הערה 77, שביאר שלכך האדם נברא עם הגוף, ואינו רק שכלי לגמרי, עיי"ש. וראה להלן פנ"ט ד"ה ומה שאמר שלא, שהזכיר ג"כ סברה מעין זו. ובנתיב התשובה ר"פ א [ב, קמז:] ביאר שהואיל ואין האדם כולו שכלי, לכך שייכת בו תשובה וחרטה, "כי התשובה בשביל שיאמר 'חטאתי', והוא מתחרט על מעשיו, והחרטה שייכת לאדם במה שאין כל מעשיו שכליים. ולכך לא היה שייך תשובה כלל אם היה האדם שכלי. אבל מפני שהאדם אינו שכלי גמור, תשובה וחרטה שייך בו". וכן ביאר בח"א לקידושין מ: [ב, קמד.] שהמעשה יותר עיקר מהתלמוד [לדעת רבי טרפון], משום שאין האדם כולו שכלי, ולכך המעשה נצרך, כיון שכל מעשה הוא בגוף. ובח"א לסנהדרין לט. [ג, קנה:] נגע בענין זה. וראה להלן פי"ט הערה 22, ופכ"ז הערה 12.

[63] לשונו בנתיב האמת פ"א [א, קצו.]: "כל הנמצאים, אע"ג שכולם ברא הש"י... מ"מ יש בהם בחינה שהם נוטים חוץ מן האמת. שהרי כל הנמצאים אפשרים מצד עצמם, ואינם מחוייבים. אבל הש"י מחויב המציאות... כלל הדבר, כי הש"י הוא האמת הגמור, שהוא מחויב המציאות בעצמו, והוא עצם האמת ואין זולתו". וזו כוונתו כאן, שכל השתלשלות הבריאה מהסיבה הראשונה הוא בגדר "אפשר", חוץ מהסבה הראשונה עצמה.

[64] פירוש - כשם שאין האדם יכול לעמוד על הסבה הראשונה, כך אין האדם יכול לעמוד על עומק הדין. כי המשפט בפרט הוא אל הש"י [כמבואר בהערה 60], וזאת מחמת שהמשפט מוכרח, והשי"ת הוא מוכרח המציאות. ועוד אודות שאין לאדם שום שותפות ושייכות אל הסיבה הראשונה - ראה תפארת ישראל פל"א [צג.] שהאריך בזה. וכן הוא בח"א לסנהדרין לט. [ג, קנה:]

[65] כפי שכתב למעלה בד"ה ועוד נוסף "כי הפרנסה שהיא מעולם העליון".

[66] והובא לעיל בהערה 23. וראה שם בגבורות ה' שביאר לפי"ז מדוע כוס חמישי היא רשות ולא חובה, כי ארבע הכוסות הראשונות שייכות לגאולה, ואילו הכוס החמישי כנגד הפרנסה, וז"ל: "ומזה תדע למה תקנו כוס חמישי. כי אחר שתקנו ארבע כוסות של גאולה, תקנו כוס חמישי נגד הפרנסה, שהיא יותר מן הגאולה.. כי כוס ה' הוא השלמת הגאולה, כי אחר שגאל אותם היה מפרנסם בכל צרכיהם... וזה ענין כוס חמישי... ודבר זה מבאר לך ג"כ למה כוס ה' רשות, כי המזונות לפי גודל מדריגתן, שהם על הגאולה, אינם חיוב על האדם, כי החיוב הוא בדברים אשר הם קרובים אצלנו, אבל דברים שהם רחוקים אצלנו יותר, אין אנו מחויבים בהם, אבל הם רשות". וראה בנתיב העבודה ר"פ יח [א, קלב:] שביאר שהפרנסה אינה אפשרית על ידי מלאך, אלא רק ע"י הקב"ה, ועיי"ש בטעמו. ולפי דבריו כאן הרי ענין זה מחוור היטב. שהרי המלאכים ממונים על הנהגת העולם וסדרו [ראה לעיל פ"ט הערה 117], והואיל והפרנסה היא למעלה מסדר העולם, לכך ברי הוא שמפתח זה לא נמסר למלאכים. וראה עוד בגבורות ה' פנ"ב [רכו:] בביאור שמפתח פרנסה לא נמסר לשליח [תענית ב:]. אמנם להלן ר"פ מ כתב שהפרנסה היא לפי סדר העולם, ועיי"ש הערה 13.

[67] כמו שאמרו [יומא ט:] "בירה ["בית המקדש" (רש"י שם)] תוכיח שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים". הרי שבית שני הוא בגדר "וחזר להם הבית".

[68] שהרי "מלכות פרס בפני הבית שלושים וארבע שנה. מלכות יון בפני הבית מאה ושמונים שנה. מלכות חשמונאי בפני הבית מאה ושלש שנה. מלכות הורדוס מאה ושלש" [ע"ז ט.]. הרי שמלכות בית דוד לא חזרה בימי בית שני. וראה רמב"ן בראשית [מט, י] שלכך נעקרה מלכות חשמונאי ונפלו ביד אויביהם בחרב, מחמת שלא היו ממלכות בית דוד. וראה להלן פכ"א הערה 80, שדבריו שם יובנו עפ"י היסוד שהניח כאן.

[69] נראה להטעים שאלה זו עפ"י דבריו בגבורות ה' פמ"ז [קצא:], שכתב: "במכילתא [שמות טו, יג] 'נהלת בעזך אל נוה קדשך'... בזכות מלכות בית דוד [זכו לבית המקדש], שנאמר [ש"א ב, י] 'ויתן עוז למלכו'... שהמלך מנהיג את העם ג"כ להביאם אל השלימות, ודבר זה ידוע כי המלך מנהיג העם להביאם אל היושר שהוא השלימות. ומלכות בית דוד - השם יתברך רצה במלכות זה להנהיג את ישראל. ובזכות הנהגה זאת האלקית - המביא אל השלימות - היה השי"ת מנהיג אותם אל השלימות ג"כ, להביאם אל בית המקדש". הרי שזכו למקדש מחמת מלכות בית דוד, וא"כ מדוע כאשר זכו לבית שני - לא זכו שוב במלכות בית דוד. שהרי אם זכו במסובב, מדוע לא יזכו גם בסבה. ועוד אודות שמלכות בית דוד היא הנהגה אלקית - ראה להלן פל"ה ד"ה וביאור דברים אלו. ועוד אודות שמלכות בית דוד היא השלמת ישראל - ראה נתיב העבודה פי"ח [א, קמב:], וראה להלן פכ"ו הערה 26.

[70] נראה לבארו, כי בעצם מלכות בית דוד אוצרת בתוכה את מלכות המשיח, וכמבואר להלן ר"פ לג. ולכך בימי דוד לא נחלקה המלכות, [אע"פ שאין העוה"ז ראוי לאחדות], משום "שהיה מעין דוגמא של מלך המשיח" [לשונו להלן ר"פ לג, וד"ה במדרש תנחומא]. אמנם לאחריו נחלקה המלכות בימי ירבעם, וכמבואר להלן פל"ג. ולכך מן הנמנע הוא שתתחדש מלכות בית דוד בימי בית שני, שהרי בהתחדשותו של דבר מתגלה עיקרו של דבר, כי בעת חידושו של דבר - נמצא הדבר על אמיתתו. [כמבואר בנתיב העבודה פי"ג (א, קיט.), בח"א לב"ב עד. (ג, ק:), גו"א בראשית פ"ו אות יד, ושם הערה 70, ושם במדבר פכ"ח הערה 117]. ומלכות בית דוד בהתחדשותה צריכה להיות "אחד" בבחינת מלך המשיח. והואיל ובימי בית שני לא זכו למדרגה הגבוהה הזו, ורק מקצת ישראל שבו לא"י [כמבואר לעיל פ"ה הערה 87, ולהלן פל"ד ד"ה ובפרק חלק], לכך אי אפשר שמלכות זו תתחדש בימי בית שני. משא"כ לעת"ל, שהעולם יהיה אחד, אז ראוי הוא הדבר שתתחדש מלכות בית דוד, וכמבואר להלן ר"פ לג, ור"פ לד. וראה להלן פל"ח הערה 32, ופס"ב הערה 22. ומה שנקט לשון זריחה ["זורח עד לעתיד"], כי בח"א לר"ה כה. [א, קכז:] ביאר ש"מלכות דוד דומה אל מלכות הירח", והכ"ח דורות מפרץ עד ביטול מלכות בית דוד [צדקיה] הם "נגד כ"ח יום שאור הלבנה נראה" [לשונו שם]. והואיל ומלכות בית דוד נמשלה לאור הלבנה - שפיר הוא לומר עליה לשון זריחה. וראה לעיל פי"ז הערה 33. או אפשר לומר, שהנה המשיח נקרא "אור", וכמו שכתב בנר מצוה [ט:]: "כתיב [בראשית א, ג] 'ויאמר אלקים יהי אור', זה אור המשיח". וכן בבאר הגולה באר השני [לה.] כתב: "כאשר יגיע אור המשיח יהיה ניצול מן מלחמת גוג ומגוג". והואיל ותקפו של מלכות בית דוד הוא מלך המשיח, לכך מלכות בית דוד היא בגדר אור זורח. וראה להלן פי"ט הערה 39, ופל"ב הערה 157.

[71] כי הרי בטול כח מלכות רביעית בא מהעולם העליון, וכפי שכתב בתפארת ישראל פנ"ג [קסב.]: "כלל הדבר, מה שהיו ישראל מנצחים כח עשו הוא מדרגה עליונה מעולם העליון", ועיי"ש שמאריך בזה. וראה לעיל פי"ז הערה 16, שנתבאר שם שכח מלכות רביעית בא משער החמישים. וראה לעיל הערה 28. וכן להלן פל"ג ד"ה אבל דוד כתב: "כל ענין דוד היה מעין דוגמא של מלך המשיח לעתיד, והיה מבטל מלכות אדום, וכדכתיב [דהי"א יח, יג] 'וישם באדום נציבים ויהיה כל אדום עבדים לפני דוד'". ועוד אודות שמלך המשיח יבטל כח מלכות רביעית, כן מבואר ברש"י במדבר כד, יט. וראה רמב"ם הלכות מלכים פי"א ה"א. [וזו ראיה נוספת שמעלת מלכות בית דוד שמדובר כאן קשורה למשיח, וכמבואר בהערה הקודמת]. וראה להלן פכ"א הערה 43, פכ"ח הערה 55, פל"ב הערה 175, פל"ג הערות 79 ,11, פמ"ב הערה 48, ופ"ס הערה 83.

[72] ועוד אודות שמלכות בית דוד מדריגתה קדושה ונעלה - ראה להלן פנ"ט ד"ה הנה תמצא, ושם בהערות 45 ,44.

[73] ר"פ יז, ד"ה והודיעו לנו, ושם הערות 17 ,16.

[74] כמבואר בפרקי דר"א פל"ה, ויק"ר כט, ב. וראה לעיל פי"ז הערות 15 ,14.

[75] סנהדרין צז: "תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים כיון שהגיע הקץ ולא בא, שוב אינו בא, אלא חכה לו". ואודות הבטוי "חרפו עקבות משיחנו", כן כתב להלן ס"פ כז "יוסר מעליך חרפת המחרפים עקבות המשיח". וכ"ה בח"א לסנהדרין צז: [ג, רי.].

[76] להלן ס"פ כז, ופרק מה סד"ה ומתבאר לך.

[77] הבטוי "נתן לה ארכה" - כבר אמרו למעלה פי"ז ושם הערה 22, ובדרשת שבת הגדול [רלא.], [והובא לעיל פי"ז הערה 14], וכן יזכירה בסמוך עוד שני פעמים. ולא מצאתי מקורו. וראה ציון 114, ולהלן פכ"א הערה 85.

[78] ראה לעיל הערה 50.

[79] פירוש - לאחר מכן [לאחר שדניאל ראה את שלש החיות הקודמות] ראיתי בלילה אחר והנה חיה רביעית מאיימת ואימתנית, ובעלת תוקף רב.

[80] זהו המשך דברי המדרש.

[81] פירש - דניאל ראה את שלש החיות [המלכויות] במראה נבואה בלילה אחד, ואילו את החיה הרביעית [מלכות רביעית], ראה בלילה אחר, וכמבואר בקרא שם. וראה להלן פכ"א הערה 108.

[82] פירוש - ריו"ח סובר שמלכות רביעית שקולה לשלוש מלכיות שקדמו לה, ואילו ר"ל סובר שמלכות רביעית יתירה מהן.

[83] כמבואר בברכות ג., ויובא בסמוך בד"ה הבא.

[84] כל זה יבואר להלן בד"ה הבא.

[85] כי שלשתם שייכים זה לזה וכפי שג' המשמרות שייכים זה לזה, ויוצרים יחד את הלילה.

[86] פירוש - המלכות הרביעית מורכבת מאותם ג' חלקים המקבילים לג' מלכויות ראשונות, ומעתה יבאר מה הם אותם ג' חלקים, וכיצד נמצאים יחד במלכות רביעית.

[87] נראה טעם הדבר, כי קודם בוא המשיח ישנו צורך בהפסד ההויה הראשונה, "ולפיכך הוא הגורם שיהיה העדר הויה בעולם קודם שיתגלה המשיח, עד שיהיה כאן הפסד הויה ראשונה, ואז יתחיל ההויה החדשה" [לשונו להלן ר"פ לה, וראה לעיל פ"ח הערה 97]. ולכך בהכרח שגזירת הגלות [שהיא היא הפסד ההויה הראשונה] תקיף את כל חלקי האומה, "עד שיהיו משועבדים תחת האומות בכל חלקיהם". ועוד ראה להלן פל"ב הערות 179 ,22 ,6 ,5.

[88] לשונו בדר"ח פ"ב מ"ט [פט.]: "כי האדם מתחלק לחלקים בבחינות הרבה... כי לפעמים חלקו חלקיו לשני חלקים - לגוף ולנפש, ולפעמים לשלשה חלקים... עד שנמצאו הרבה בחינות". וראה לעיל פ"ג הערה 115.

[89] חלוקה נפוצה מאוד בספרי המהר"ל. וכפי שכתב בדר"ח פ"ד מי"ד [קפח.]: "יש באדם ג' חלקים; החלק האחד השכל באדם. החלק הב' הוא הנפש. החלק הג' הוא הגוף. אלו ג' חלקים הם כל חלקי האדם". ובנר מצוה [יא.] כתב: "האחד הוא כח גופני. השני - כח נפשי. וכח זה אף כי הוא ג"כ הוא כגוף של אדם, אינו מוטבע כח בגופו כמו שהוא כח שלפני זה. הג' הוא שכל, שהוא נבדל לגמרי מן הגוף". וראה לעיל פ"ד הערות 24 ,21, פ"ה הערה 528, ופט"ז סוף הערה 64.

[90] ובחידושי ההלכות שלו למסכת שבת לא: כתב: "האדם יש לו ג' כוחות שהם זה למעלה מזה... האחד הוא כח הגופני, שהוא מוטבע בגוף. והשני כח נבדל מן הגוף, אבל הוא מצורף ומחובר אל הגוף, שאינו נבדל לגמרי. והכח הג' הוא נבדל לגמרי מן הגוף. ובדברי חכמים [ב"ר יד, ט] נקראו 'נפש' 'רוח' 'נשמה', או ג' כוחות. וביארנו אותו פעמים הרבה, ואצלי נתבארו אלו ג' כוחות". וכ"ה בדר"ח פ"ד מכ"ב [רה.].

[91] לשונו בנר מצוה [טו.]: "האדם כלול מן אלו ג' דברים, שהם; כח גופני שיש באדם, ויש כח נפשי, ויש לאדם כח שכלי... והדבור מן האדם, מה שנקרא האדם 'חי מדבר' הוא כח הרביעי, אשר הוא כולל האדם בכל שלש כוחות שלו". וכן כתב בנתיב הלשון פ"ו [ב, עו.]. וראה גבורות ה' פ"ס [רסז.], ובדרשת שבת הגדול [רכד:]. ובשם משמואל בפרשת תזריע [תרע"א דף רט] כתב שם האבני נזר שכח הרביעי נקרא "צלם", והוא המחבר כל ג' הכוחות. ובנתיב התשובה פ"ה [ב, קסב:] כתב: "כי האדם יש בו ד' חלקים... אמנם הרביעי הוא אשר כולל כולם, כי אלו ג' דברים הם החלקים, והאדם כולל שלשתן... דמיון זה הבית שהוא כולל את החלקים שלו, את אבניו ואת עציו ואת עפרו... ושם 'בית' כולל את שלשתן ביחד. וכך נקרא על החלקים ביחד שם אדם". וראה דר"ח פ"ד מכ"ב [רז.], להלן פל"ג הערה 18, ופל"ט הערה 26.

[92] בבל, מדי, יון, ואדום, וכמו שיתבאר.

[93] ענין זה מבואר בארוכה בנר מצוה [י:-טו:], ובתוך דבריו כתב שם: "יש באדם... כח השכלי, ומלרע ממנו כח נפשי, ומלרע ממנו כח גופני... ויש כאן עוד כח משותף אשר הוא כולל כל אלו ג' ביחד.. כי אלו ד' מלכויות הם כמו ד' כוחות שהם באדם; האחד הוא כח גופני, השני כח נפשי... הג' הוא שכלי... ואף כי נראה ברור כי כח השכלי באדם הוא עליון במעלה, מ"מ אינו כ"כ בממשלה והכח. ולפיכך כך סדר אלו המלכיות, כי כח הנפשי הוא כח פועל יותר, כאשר ידוע. ולמטה ממנו כח גופני, שאינו פועל כ"כ. וכח השכלי, אף כי בודאי יותר במעלה, אבל כח הממשלה יש לייחס אל כח הנפש. ולפיכך יש ליתן כח נפשי אל המלכות הראשון, כי מלכות ראשון [בבל] היה לו החשיבות והממשלה ביותר... וזהו כנגד החלק הנפשי שבאדם, שהוא כח מושל. והיה מלכות השני מלכות מדי, והוא כח גופני באדם, כח פחות מהראשון... שהוא לעולם חסר, והוא מקבל תמיד, וכנגד זה מלכות שניה... והמלכות שאחריו [יון] ראה אותה דניאל כנמר [לעומת האריה והדוב של שתי המלכויות הקודמות], מפני כי מלכות זה הוא כנגד חלק הג' שבאדם. כי חלק הג' הוא השכל, שהמלכות הזה היה בו החכמה והתבונה [ומאריך מאוד לבאר חכמת יון]... ועוד ראה דניאל חיה רביעית... כי הדיבור מן האדם... הוא הכח הרביעי אשר הוא כולל האדם בכל שלש כוחות שלו... שהדבור כולל כל הג' חלקים, כי הדבור ע"י הלשון, שהלשון הוא גופני. והוא צריך לפעול הדבור ע"י הנפש שהיא נפש פועלת. וכל דבור צריך ג"כ אל השכל, שהרי הבהמה שאינה שכלית אין לה הדבור. ולפיכך כאשר השי"ת העמיד ד' מלכויות מושלים בעולם, ראוי שיהיו כפי ענין האדם, אשר אליו ראוי הממשלה. ולכך ראה דניאל חיה ד' משונה מכל החיות, מפני כי חיה רביעית יש בה של אלו ג' כוחות, והיא כולל כל ג'. אבל ג' מלכויות הראשונות, כל אחד ואחד מהם חלק אחד, רק המלכות הרביעית כולל כולם". וראה לעיל פ"ה הערה 545, פ"ו הערה 67, ופ"י הערה 92, ולהלן פל"ט הערה 26, ופנ"ה הערה 30.

[94] ישאג שאוג ישאג' - הרי ג' [רש"י שם].

[95] ואשה מספרת עם בעלה - כבר הגיע קרוב ליום, ובני אדם מתעוררים משינתן, והשוכבים יחד מספרים זה עם זה.

[96] כונתו להמשך הגמרא שם [ברכות ג.] "ג' משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם".

[97] אודות שהלילה דומה לגלות - ראה לעיל פ"י הערה 75. ובח"א לסנהדרין צד. [ג, קצא:] כתב: "כי הגלות והלילה הכל ענין אחד. כי הגלות הוא נקרא לילה, וחושך והלילה הוא העדר האור, והוא דומה למיתה שהיא העדר החיים". ובנתיב העבודה פ"ז [א, צח.] כתב: "הלילה הוא סימן לגלות, שאנו יושבים בחושך ומצפים לאור הגאולה". וכן הוא בשיהש"ר ריש פרשה ג שגלות מצרים ובבל נקראו "לילה".

[98] ובח"א לסנהדרין קד: [ג, רמג:] ביאר שהיום [שהוא אור] הוא שמחה, שהרי נאמר [אסתר ח, טז] "ליהודים היתה אורה ששון ושמחה", ואילו הלילה "הוא חורבן ויללה, כי לכך נקרא 'לילה' ע"ש היללה, הפך היום". וכשם שהיום הוא שמחה, והלילה הוא יללה וחורבן, כך היום הוא גאולה והלילה גלות. וראה לעיל פ"ח הערות 97 ,95, ולהלן פ"ל הערה 8.

[99] ג' משמרות הלילה.

[100] כ' כל משמר ומשמר הוא כנגד גלות אחרת, ובודאי יש בכח הגלות לגרום להש"י שישאג "אוי לי שהחרבתי את ביתי וכו'".

[101] ב"ב עח. "סתם חמור למשאוי קאי". וע"ז ה: אמרו "לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי". ובדרוש על התורה [יא.] כתב: "כי צריך שיעשה עצמו כחמור למשא, שהוא בעל גוף חזק, כדכתיב [בראשית מט, יד] 'חמור גרם', שנושא עול גדול".

[102] לשונו בדרוש על התורה [מח:]: "במשמרה הראשונה חמור נוער, כן בחלק ראשון מהגלות, דהיינו כשחרב הבית, היתה האומה המושלת משעבדת את ישראל במשא כבד יכבד ממנו, ובמסים וארנוניות, עד שהיו דומים לחמור הנושא משא ועול שעבוד הקשה". ובאיכה [ה, ה] נאמר "על צוארנו נרדפנו יגענו ולא הונח לנו", ופירש רש"י שם "כי האויבים היו גובים וחוטפים הכל במסים וגולגליות וארנוניות". ובתרגום שם מובא שנבוכדנאצר ציוה על ישראל ההולכים לשבי, שישאו על צווארם ספרי תורה שנהפכו לגיגיות הנושאים חול הלח, עד שנכפפה קומתם. וראה ישעיה יד, ד שבבל נקראת "מדהבה". ודרשו על כך חכמים [שבת ריש קנ.] שבבל היתה אומרת לכולם "מדוד והבא" ["מדוד מעות ודינרי זהב והבא" (רש"י שם)]. וכתב שם בח"א [א, עט:]: "כי המלכות הזו היא מלכות חסירה. וזה ההפרש שיש בין מלכות קדושה ובין מלכות זו החסירה. כי מלכות קדושה, מפני שאינה חסירה לכך אינה מקבלת, כי היא שלימה בעצמה... אבל מלכות זאת מלכות חסירה, והחסר כל ענינו לקבל... שתמיד היתה אומרת 'מדוד והבא'". וראה להלן פכ"א הערה 3.

[103] דע, שג' משמרות הלילה אינן מקבילות בדיוק למלכויות בבל, מדי, ויון, אלא שבג' המשמרות יש בטוי לשלשת המהלכים של גלות; שעבוד, מיתה, וגירושים [וכמו שיבאר בסמוך], שהם כנגד תחילת הלילה, אמצעיתו וסופו. שלשת המהלכים הללו נמצאים כולם במלכות אדום. וא"כ יש כאן היבט אחר המורה שמלכות אדום כוללת בתוכה את כל מרכיבי הגלות.

[104] לשונו בדרוש על התורה [מח:]: "חלק ב' היה דורו של שמד, שגזרו עליהם הריגה ושריפה... ולכך משמרת שניה מהגלות היא כשגזרה אדום שמד ומיתה. לכך אמר שהקב"ה יושב ושואג כארי אוי לי שהחרבתי את ביתי וכו', כי כמו שיורה ענין משמרת שניה מהלילה סימן מיתה, כן הדבר הזה".

[105] לשונו בח"א שם [ג, י:]: "כי הכלב... נבדל מכל הנמצאים. ובשביל שאינו משותף עם הנמצאים לכך כאשר יש דבר שבא לעולם, הוא מרגיש תחילה, בעבור שאינו משותף עם שאר נמצאים". ובבאר הגולה באר החמישי [צח.] כתב: "הכלב... הוא הפחות והשפל מכל ב"ח... והכתובים מורים על שפלותו... 'הראש כלב אנכי' [ש"ב ג, ח], 'אשר מאסתי אבותם לשית עם כלבי צאני' [איוב ל, א]. והדבר הוא מפורסם מן הבריות עד שיספרו הכל בזה... וזה שאמר כלבים צועקים - מלאך המות בא לעיר. כי תמצא בבעל חי זה הצעקה והיללה יותר ממה שתמצא בכל בעלי חיים כאשר נראה לחוש... כמו כל מי שימצא אצלו החסרון וההעדר הוא צועק ומיילל. ולפיכך אמרו כלבים צועקים מלאך המות בא לעיר, כי מלאך המות - בחלקו הוא ההפסד והשנוי בעולם. ואין תמיה אם נמצא ב"ח שמחלקו ההפסד והחסרון... ולפיכך כמו שהצעקה נמצא בב"ח הזה, והוא מפני החסרון וההעדר בב"ח זה... לכך כאשר נגלה כח של ההעדר בעולם... כלבים צועקים ומיללים. נמצא בבעל חי זה הרגשה בדבר זה משני פנים; האחד מצד שהוא פחות ושפל... לכך הוא מרגיש יותר... והשני כי הוא מוכן ליללה וצעקה... ולכך הוא מוכן אל ההרגשה בדבר זה בפרט". ובח"א לב"ב יב: [ג, סז.] הביא גמרא זו שם, ותלה זאת בתמימות של הבהמות, ולכך הם מקבלות יותר. וראה להלן פכ"ו הערות 75 ,73.

[106] בדרוש על התורה [מח:] הוסיף בזה: "גזרו עליהם הריגה ושריפה וכנמצא בתלמוד". ובפשטות כונתו למסופר בפרק הנזיקין [גיטין נה:-נח.], שמובא שם מעשי ההרג והשמד שעשו בישראל מלכות אדום הרשעה.

[107] לשונו בדרוש עה"ת [סוף מח:]: "משמרה ג' וכו' הוא נגד חלק הג' מהגלות אשר אנחנו פה היום, כי תודה לה' לא נמצא בו ענין חלק הב', גם לא השעבוד הקשה כבראשונה מהחלקים". ובד"ח פ"ו מ"ז [שה.] כתב: "כי הראשונים היו מקיימים התורה מדוחק גדול ומלחץ האומות, ועתה אנו יושבים בביתנו, כל אחד שאנן ושקט". וכן בגו"א דברים פי"א אות כד כתב "בימיהם [של חז"ל] דאגת וטרדת הגלות יותר". וראה להלן פל"ב הערה 6 במה שהוקשה שם.

[108] לשונו בגו"א דברים פכ"ה אות כה: "ישראל עם האומות כמדריגת איש עם אשה, דכתיב בו ג"כ [בראשית ג, טז] 'והוא ימשול בך', ואם אין האיש זוכה - האשה מושלת בבעלה. וכך ח"ו אם אין ישראל זוכים, האומות מושלים עליהם... וישראל האיש אחד, ויכול להיות לאיש אחד נשים הרבה, וישראל הם אחד ג"כ, והאומות הרבה. ויש בחינה כי האומות מצד אחד נמשלים לזכרים, וישראל לנקבה. שהרי האומות מונין לחמה [סוכה כט.], והחמה זכר. וישראל ללבנה [שם], שהיא נקבה. וכן אמר הכתוב כי 'בעלונו אדונים זולתך'. וגם זה נכון למבין. סוף סוף אין כאן רק זכר ונקבה; כאשר ימשול ישראל על האומות -ישראל הם זכר והאומות כמו הנקבה. ואם ח"ו אין ישראל זוכים - אז האומות נעשים זכרים, וישראל תשש כוחם כמו נקבה". וראה שם בהערות 109-114. ולפי דבריו כאן, היחס שהאומות הם זכר וישראל הם נקבה - נוהג הוא רק בימי הגלות. וראה להלן פכ"ה הערות 144 ,13, ופמ"ח הערה 12.

[109] לשונו בדרוש עה"ת [מט.]: "נוהגים [האומות] עמנו כאיש עם האשה במשמרה ג' מהלילה, שהאשה מספרת עם בעלה, כך הם, שנקראים בעלים לנו, כדכתיב [ישעיה כו, יג] 'בעלונו אדונים זולתך', הם עמנו כדמיון זה ממש. כי כאשר יאהב איש את אשתו יקרבנה, ובשנאו אותה יגרשנה. כך האומות בשנאתם אותנו - ביד חזקה יגרשונו, הוא חלק הג' מהגלות, שנמצאים בו הגירושים, והגלו את ישראל מאתם". וראה להלן פכ"ה הערה 155, ופמ"ט הערה 24.

[110] ובח"א למנחות קט. [ד, פח:] כתב: "הש"י גזר על ישראל 'בבלה יובאו ושם יהיו' [ירמיה כז, כב]... אבל שאר ארצות נאמר עליהם [דברים כח, סה] 'ובגוים ההם לא תרגיע ולא תמצא מנוח לכף רגליך'. כי הדבר שאינו במקומו אינו נוח כלל. ודבר זה הוא סבת הגירושים והטלטולים שהם בגלות הזה ובמדינות הללו, כי לא גזר הש"י על ישראל בארצות אלו כמו שגזר על ישראל 'בבלה יובאו ושם יהיו'". וראה להלן פמ"ט הערה 22, ופנ"ו הערה 44.

[111] לשונו בדרוש עה"ת [מט.]: "ואמר 'ותינוק יונק משדי אמו'. כי במשמר הג' יש עוד סימן שני מה שלא תמצא בשאר משמרות. וזה כי במשמר הג', שהוא קרוב אל היום, שהוא סימן הגאולה, כמו שהלילה סימן לגלות. לכך, כמו שבסוף משמר זה תינוק יונק משדי אמו, כך ישראל הנקראים 'נער', כדכתיב [הושע יא, א] 'כי נער ישראל ואהבהו'. וכמו שהתינוק אין לו חכמה... והוא יונק משדי אמו, כך אין לישראל בזה הזמן חכמה ודעת מעצמם. רק מה שיונקים מהנקראים 'אם' לישראל, הם אשר לפניהם היו, שחברו הספרים שמתוכם מחפשים וממשמשים כאשר ימשמש התינוק בשדי אמו למצוא יניקתו, אבל שיהיה להם דעת עצמם - זה אינו... לכן מחלק המשמר הג' לשנים; אשה מספרת עם בעלה, ותינוק יונק משדי אמו. סימן ראשון לאיכות התנהגות האומות עם ישראל בה, וסימן ב' להעדר התורה בה". וצרף לכאן מאמרם [פסחים פז.] "'ושדי כמגדלות' [שיה"ש ח, י], אלו תלמידי חכמים". ופירש רש"י שם "המניקין אחרים כשדיים הללו". וראה בח"א לב"ב ז: [ג, נח:]. ובגו"א בראשית פמ"ט אות יט ביאר שהאבות נקראים "שדים".

[112] כמו שאמרו [חגיגה ה:] "כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה". וראה לעיל פ"ט הערה 111. ובתפארת ישראל פנ"ו [קסז.] כתב: "כי שכחת התורה [מחמת]... כובד הגלות והעול מן האומות". וכן הזכיר בדרוש על התורה [לו:] וראה להלן פכ"ג הערה 202, פ"ל הערה 2, ופל"ב הערה 3.

[113] לשונו בנר מצוה [סוף טו:]: "ריש לקיש סבר שהיא יותר שקולה משלשתן. דבר זה מפני כי כאשר יש בו שלשה, אשר יש בג' מלכיות, כל כח יש לו סיוע מן השני, דודאי שני אנשים שהם ביחד, ואחד הוא בלבד, אין האחד הוא שקול כמו חצי השנים שהם ביחד... שהאחד הוא סיוע אל השני. ולפיכך אמר ריש לקיש כי המלכות שהיא כוללת אלו השלשה היא יותר מן אלו שלשה כאשר הם מחולקים, שכל אחד ואחד בפני עצמו". [וראה שם שמאריך טובא לבאר ענינם של ג' המלכיות הראשונות, וכיצד משתלבות יחד במלכות רביעית.] וכן הזכיר סברה זו בגו"א ויקרא פכ"ו ריש אות יב, והביא את הגמרא [סוטה לד.] "כל טונא דמדלי אינש על כתפיה אינו אלא שליש משאו כשמסייעו אחר להרים עמו".

[114] ראה הערה 77.

[115] כמבואר לעיל פ"ו הערה 69, ופי"ז ד"ה אבל מספר שלשה, שלכך מספר שלש מבטא מהות מלכות רומי.

[116] כמבואר לעיל בהערות 78 ,50. וכאן כונתו לומר ג"כ שעשו זכה בעוה"ז [כמבואר לעיל בפט"ו ד"ה הנה בארו], ואילו ישראל לא זכו בו אלא בעוה"ב [שם], ולכך כל עוד ימי העוה"ז נמשכים יש למלכות רומי ארכה מן שמיא.

[117] פירוש - שאלה מעין זו.

[118] וידוע שחלקן של ישראל הוא בעוה"ב הנצחי, ולא בעוה"ז החולף. וראה לעיל פט"ו הערה 37. וכאן רומז לפסוק [דברים ו, כד] "לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה". והרמב"ם במו"נ ג, ס"פ כז ביאר ש"כל הימים" עוסק בעוה"ב, "כלומר השגת עולם שכולו טוב וארוך, והוא הקיום הנצחי" [לשונו שם].