[1] אודות הגלות - ראה לעיל פכ"ב הערה 2. ואודות חורבן בית המקדש - ראה לעיל פכ"ב הערה 50, ופכ"ג הערה 1. וראה להלן ר"פ לא.

[2] כפי שהתבאר לעיל פ"א ד"ה ועוד שיש, ושם הערה 18. וראה לעיל פי"ד הערות 41 ,20, פכ"ג הערה 5, ולהלן הערה 58.

[3] מסודר הכונה בר קיימא, כי הסדר הוא המקיים, וכמבואר לעיל פי"א הערה 147, פי"ד הערות 19 ,15, ופט"ז הערה 82.

[4] כפי שכתב לעיל פ"א ד"ה ועוד שיש, שבלתי אפשרי לומר שיהיה לדבר הבלתי טבעי את מעלתו וחוזקו של הטבעי, שא"כ "היה הבלתי טבעי נעשה טבעי, ודבר זה אי אפשר שיהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי".

[5] כי הרי הגלות היא שינוי בסדר העולם, ולכך היוצא מכך הוא שהסדר מחייב שיהיה כל דבר עומד במקומו אשר סדר לו השי"ת. וכן כתב לעיל פ"א ד"ה ועוד שיש, וז"ל: "כי אין ספק כי הגלות הוא שינוי ויציאה מן הסדר, שהש"י סידר כל אומה במקומה הראוי לה, וסידר את ישראל במקום הראוי להם, שהוא א"י, והגלות מן מקומם הוא שנוי ויציאה לגמרי". וראה שם הערות 11-13. וכן ביאר בגו"א דברים פ"ל אות א, ד"ה אבל. וראה להלן פל"א הערה 142.

[6] כפי שכתב לעיל פ"י ד"ה ואמר שאם, וז"ל: "אם יהיה מניח ישראל כמו שהם, יהיו נאבדים בין האומות. כי ישראל הם אומה נבדלת מכל האומות, והיא אומה לעצמה מיוחדת... ואין ספק שהאומה הישראלית - כל האומות מתנגדים לה, והיו המתנגדים גוברין עליה ומבטלין אותה, כאשר הם בגלות, והם תחתיהם". וראה שם הערות 105-107. וכן חזר וכתב לעיל פי"ג ד"ה ועוד מצד, שביאר שם שאותיות ה"א ונו"ן אינן מתחברות לשאר אותיות, "ועל זה נאמר [במדבר כג, ט] 'הן עם לבדד ישכון', שזה נאמר על ישראל, שהם אומה יחידה, שאין לה חבור אל שום אומה, רק 'לבדד ישכון', כמו מלת 'הן' שיש בה הה"א והנו"ן, ואלו ב' אותיות אין להם חבור, רק אל עצמם". וראה שם הערה 111, ולהלן פכ"ה הערה 62, פל"ג הערה 4.

[7] כמבואר לעיל פ"י הערות 107 ,106, שמפאת כמה סיבות אומה"ע מתנגדות לישראל, קחנו משם.

[8] וכמו שאמרו [יומא סט:] "אלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות". ובאסת"ר י, יא אמרו "גדולה היא הכבשה שעומדת בין שבעים זאבים". ובפסיקתא רבתי ט אמרו "אמר דוד, כבש בין ע' זאבים, מה יכול לעשות". וראה הערות 58 ,29.

[9] כמבואר לעיל ס"פ ט, שלכך הגלות היא סיבה למיתה, כי היוצא ממקומו הוא נאבד ונפסד.וראה שם הערה 160. וכ"ה בגו"א דברים פ"ד אות טז.

[10] כמבואר לעיל פ"א הערה 17, פ"ז הערה 28, ופ"ט הערות 161 ,160. והקב"ה נקרא בשם "מקום" ע"ש שמקיים הכל, וכמבואר לעיל בהקדמה, ושם הערה 11, ופי"ג הערה 130, ח"א לשבת קמה: [א, עז.], ולהלן פכ"ז הערה 33. וראה להלן פנ"ו הערה 18.

[11] לכאורה אין זה בהקדמה, אלא בפרק א ד"ה ועוד שיש, ושם ד"ה ורמזו חכמים. ועכ"פ כונתו לומר שהואיל והגלות הוא שינוי סדר העולם, לכך אלמלא שתהיה שמירה מיוחדת מהשי"ת, א"א לישראל שיוכלו להתקיים בגלותם.

[12] בתמיה, שהרי "וישקוד" פירושו "וימהר" [רש"י שם], ומשום צדקות ה' הקדים ה' את הפורענות.

[13] חרבות ירושלים, שגלו כולם [רש"י שם].

[14] גלות יכניה - הוא יהויכין, קדמה לגלות צדקיהו אחת עשרה שנה, וזו היא צדקה, שמיהר והחריב ביתו כדי להגלות דורו של צדקיה לבבל, בעוד שחכמי גלות יכניה קיימין, שילמדו תורה לאלו הגולים אחריהם [רש"י שם].

[15] לפי שרוב חכמי התורה גלו עם יכניה, דכתיב ביה 'החרש והמסגר אלף' [רש"י שם].

[16] כיון שסוגרין הלכה, שהם סוגרים בה שאינם יודעים להשיב לשואליהם, שוב אין לה פותחין אחרים [רש"י שם].

[17] היינו צדקה שמיהר להביא הרעה לסוף ח' מאות וחמישים [שנה]. דהיינו ב' שנים קודם 'ונושנתם', דהיא בגימטריא ח' מאות וחמישים ושתיים. ואם שהו עד 'ונושנתם', היה מתקיים בהן 'כי אבד תאבדון' [דברים ד, כו] [רש"י שם].

[18] כמנין 'ונושנתם', דהא כתיב 'כי אבוד תאבדון מהר' [רש"י שם].

[19] דברים פ"ד אות טז. וכן הזכיר בקצרה בח"א לשבת קמה: [א, עז.].

[20] לשונו בגו"א שם: "ודבר זה עשה לטובת ישראל שהגלה אותם בתחילת הגבול שלהם, שאם המתין עד סוף הגבול ח"ו, היה מקויים בהם 'ואבדתם מהרה' [דברים יא, יז], כי א"י מקום ישראל, וכל דבר שאין לו מקום ראוי שיהיה נאבד, שכל דבר בעולם צריך למקום, וכמו שאמרו חכמים [אבות פ"ד מ"ג] 'אין לך דבר שאין לו מקום'. ואם היו ח"ו שם כל הזמן שנתן להם השם, אז לא היה להם שום דבר בארץ, והיו כמו דבר שאין לו מקום, ודבר שאין לו מקום הוא נאבד". וכ"ה בח"א לגיטין פח. [ב, קל:]. וראה לעיל פ"ח הערה 86, ולהלן פנ"ו הערה 18.

[21] לשונו בגו"א שם: "ועכשיו שלא היו שם כל הזמן, רק עד הגבול ולא יותר, וגלו הימנה, לא יאמר בזה שאין להם מקום ויגיע להם אבוד ח"ו, שהרי לא היו שם כל הזמן, ויש מקום להם, ודבר זה ענין ברור". וכ"ה בח"א לגיטין פח. [ב, קל:]. ובגו"א שמות פי"ב אות סז כתב בהקשר אחר: "הרי הם כמו אדם, שעיקר דירתו היה בארץ אחת, אע"ג שהוא יוצא ממנו לפעמים, ודר בארץ אחרת וסופו לחזור, הרי הוא כבן אותו ארץ, וכאילו היה דר שם". וראה ציון 31.

[22] בח"א לשבת קמה: [א, עז.] כתב בענין זה: "דע, כי הדבר שהוא ישוב על מקומו הוא הדבר שהוא מקוים, כי הדבר שהוא גולה ממקומו אין לו חוזק, ולפיכך נקרא 'מקום', והמ' נוספת, ושורש המלה 'קום', כי מקומו הוא קיום שלו... והדעת נותן כך, כי עקירתו ממקומו הוא התחלת השנוי, וכבר הארכנו בזה בספר הנצח ובספר גו"א אצל 'ונושנתם בארץ', עיי"ש". וכן הזכיר סוגיא זו באור חדש [קנד:], ובנתיב העבודה פ"ה [א, פח.].

[23] וזהו מן הנמנע שדבר ה' יהיה לחינם. ועל כך אומר הנביא [ישעיה נה, יא] "כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו". ובברכות ההפטרה אומרים "ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם". וברמב"ם הלכות מלכים פי"א ה"ב כתב "ולא ציוה הקב"ה לתוהו". וראה גו"א דברים פ"ב הערה 8, ולעיל פי"א הערה 131.

[24] לשונו בח"א לגיטין פח. [ב, קל.]: "ושתי שנים האחרונים נקראו הגבול מן הזמן, שכל דבר יש לו גבול, ואין הגבול עיקר הדבר, שהרי הוא גבול בלבד, ואינו עיקר". ובגו"א דברים פ"ד אות טז כתב: "שכל דבר יש לו גבול, והגבול נבדל ממנו, וכאשר הגיע לב' שנים האחרונים - גלו, כשהגיע עד התחלת הגבול. כלל הדבר, אין הגבול מכלל הדבר, שיש לו גבול, והוא נבדל ממנו".

[25] וראה לעיל פי"ג הערה 45 שנתבאר שם שהדבר הוא בחוזקו רק כאשר הוא באמצעיתו, ולא כאשר הוא מתקרב לקיצו. ועוד אודות שאין הסוף מצטרף לעיקר - ראה להלן פמ"ב הערה 106, גו"א בראשית פכ"ב הערה 40, שם ויקרא פי"א הערה 39, שם דברים פי"א הערה 144, ובח"א לסנהדרין צט. [ג, רכג:]. דוגמה לדבר: כבר השריש המהר"ל שסוף ימי האדם אינם שמחמת שנהיה זקן וחלש לכך הוא מת, אלא להיפך; הואיל ונקבע על האדם למות, ולכך קודם מיתתו הוא נחלש ונהיה זקן [ח"א שבת ע: (א, מג.)]. שוב חזינן שהסוף גורם לחולשה ולחדלון.

[26] לשונו בח"א לגיטין פח. [ב, קל:]: "והא דכתיב 'ונושנתם בארץ', ר"ל שראוי שתעמדו 'ונושנתם בארץ' עד סוף הגבול, אבל לא היו שם. אי נמי, הגבול נמשך אל הדבר ובטל אצלו, וכאילו היו שם 'ונושנתם', מאחר שהגבול טפל אצלו. אבל לפי האמת לא היו עד סוף הגבול". וכ"ה בגו"א דברים פ"ד סוף אות טז. ועוד אודות שהטפל נמשך אחר העיקר ובטל כלפיו - ראה עוד לעיל פי"א הערות 243 ,224, ופי"ד הערה 50. [ודע שהבטול שדובר כאן עליו אינו דין של בטול ברוב, אלא דין של "רובו ככולו" (נזיר מב.). ובביאור החילוק ביניהם ראה קה"י סוכה סימן א, סק"ב].

[27] ועיין בקצה"ח סימן קמ ס"ק ב, שהביא מחלוקת ראשונים בטעם ג' שנים; יש ראשונים הסוברים שהוא מטעם תקנת חכמים, שמאחר שאין אדם נזהר בשטרו יותר מג' שנים, תיקנו חכמים לכל מחזיקים בקרקע שמשאכלה ג' שנים בלא ערעור נאמן לומר לקחתיה ואבד ממני השטר, ומשום הפסד לקוחות היא התקנה. אך יש המבארים שעיקר הטעם הוא מפני שאומרים למערער, אם אמת אתה טוען שלא מכרת ולא נתת, למה היה זה משתמש בקרקע שנה אחר שנה, ולא מחית בו, ורגלים לדבר שמכרת לו, כיון ששתקת ולא מחית [רמב"ן ב"ב מב., ד"ה הא]. ומדברי המהר"ל כאן משמע יותר כצד ב', ולא שחזקת ג' שנים היא תקנת חכמים משום פסידא דלקוחות, אלא זו ראיה בעצם לבעלות.

[28] רש"י בדברים ד, כה, ובגיטין פח. נקט את הפסוק "כי אבוד תאבדון" [דברים ד, כו], וכן ביאר בסנהדרין לח. אמנם המהר"ל כאן ובגו"א שם נקט את הפסוק "ואבדתם מהרה".

[29] כפי שכתב בתחילת הפרק, וראה הערות 6-8.

[30] שאין זה נקרא יציאה מן סדר המציאות דבר שהוא עונש לשעה אחת... אבל שיהיה נשאר לעולם - זה אינו [לשונו לעיל פ"א ד"ה ורמזו חכמים, ושם הערות 42 ,41]. וראה עוד לעיל פי"א הערה 48, ופי"ד הערה 20. ועוד אודות שכל יציאה מהסדר סופה להתבטל, ותהיה חזרה אל הסדר - ראה לעיל פ"א ד"ה ועוד שיש, פכ"ב הערה 5, וכאן הערות 58 ,2.

[31] ודבר שהוא על ענין שתחילתו טוב וסופו טוב, אעג שבאמצע אינו טוב, נחשב כאילו היה טוב מראשיתו עד הסוף. לכך אמרו ז"ל [ב"ב קכח.] לגבי פקח ונתחרש וחזר ונתפקח, דהוי כאילו היה פקח מראש ועד סוף" [לשונו לעיל פי"א ושם הערות 49 ,48]. ואודות המשל של אדם היוצא ממקומו - ראה לעיל הערה 21.

[32] ושינוי מעין זה הוא מן הנמנע, כי דבר זה הוא הפסד ואבדון, וכמבואר בתחילת הפרק. והואיל וישראל קיימים, בע"כ שלא חל עליהם שנוי מעין זה.

[33] פרק נו, ד"ה והנה נבאר, עד ד"ה אמנם כאשר, שביאר שם שפיזורם של ישראל בכל העולם מורה על מעלתם האלקית [וראה לעיל פכ"א הערה 76]. וכן יבאר בסמוך. וראה להלן פל"ד הערה 73.

[34] לשונו באור חדש [סוף קלו:]: "כי מצד שהם עם אחד ראוי להם החבור ביותר, יותר משאר עמים, והם פזורים בין העמים, ודבר זה הפסד וקלקול להם, ולכך יש הפסד לגמרי... ומפני שהם עם, ראוי שיהיה... כמו כל עם, שהם ביחד, אבל אלו הם מפוזרים... לכך הם מקולקלים, והמקולקל יש להפסיד לגמרי קודם שהוא מפסיד אחר". ועיי"ש שמבאר יותר את לשונו של הפסוק, והוסיף בסוף דבריו שם [קלט.]: "ויש לשאול, מה שאמר 'ישנו עם אחד', ולמה לא הזכיר שמם לומר 'ישנו עם יהודים'. ואין זה קשיא, כי אמר כי בשביל שהם מפוזרים ומפורדים, אין ראוי להם שם מיוחד, כי כל אומה, מפני שהם ביחד יש להם השם, אבל אומה הזאת כולם מפורדים ומפוזרים, אין ראוי להם השם, שיש לכל אומה שם מיוחד". והעדר שם מורה על העדר חשיבות, וכמבואר ברמב"ן בראשית יד, ב, שמלך בלע לא הוזכר שם בשמו, "מפני שמלך על עיר קטנה ואנשים בה מעט, ולא שם לו על פני חוץ". וראה גו"א ויקרא פ"ט סוף אות א, ושם הערה 7. ובתהלים ד, ג אומר דוד "בני איש עד מה כבודי לכלימה", ופירש רש"י שם "עד מתי אתם מבזים אותי 'כי בוחר אתה לבן ישי' [ש"א כח, ל]... אין לי שם [בתמיה]". וראה להלן פנ"ג הערה 5, ופנ"ו הערה 13.

[35] פירוש - ההיפך הוא הנכון, שיש לישראל קיום יותר חזק בהיותם מפוזרים בכל מדינות המלך, מאשר היותם מאוחדים ונמצאים במקום אחד אשר אינו מקומם. [אמנם אף המהר"ל מודה שיש בפיזורם של ישראל משום בטול ישראל, וכמו שיבואר להלן בפכ"ה הערה 6.]

[36] בגלותם.

[37] פירוש - אם ישראל היו גולים למקום מיוחד, היה בכך הפסד ואבוד להם, כי מאחר שיצאו ממקומם המיוחד, בע"כ שהמקום השני [שיגלו אליו] אינו מתייחס להם, כי רק מקומם הראשוני הוא מקומם, ואין מקום מיוחד אחר מקומם. וא"כ היו נמצאים מחוץ למקומם, וזהו גופא איבודם. אך עכשו שגלו לכל העולם, אין בכך איבודם, וכמו שמבאר.

[38] כמבואר לעיל פ"א הערה 15, פ"ז הערות 234 ,130, פ"ח הערות 84 ,31, פ"ט הערה 115, פי"ג הערה 129, פט"ז הערה 64, פי"ז הערה 37, ופכ"א הערה 86. וכן יבאר להלן פנ"ו ד"ה והנה נבאר.

[39] כמבואר ברש"י בראשית א, א, ולעיל פ"ג ד"ה ורבי ברכיה, ופט"ו הערה 2, ולהלן פל"א הערה 38, ולהלן פנ"ז הערה 65 ,64 ,63.

[40] וצרף לכאן דבריו בגו"א בראשית פ"ב אות יט, בביאור דברי רש"י שם [בראשית ב, ז] שהאדם נברא ע"י שה' "צבר עפרו מכל האדמה, מארבע רוחות". וז"ל: "שאין האדם כמו שאר נמצאים, לפי ששאר נמצאים הם פרטים... [אך] האדם נברא מכל האדמה... ויש בו כח כללי... ואינו דבר חלקי... וראוי שיהיה נברא מכל האדמה בעבור השכל שבו, שאינו דבר פרטי, לכך האדם דבר כללי... לכך נברא מכל האדמה". וישראל שהם הם הנקראים "אדם" [יבמות סא.], חוזרת ונשנית בהם התייחסותם אל כל האדמה. וראה להלן פנ"ו הערה 21.

[41] ולהלן פנ"ו ד"ה ומזה עצמו יקשה מגלות מצרים, שהיתה במקום מיוחד. ושם בהערה 44, יובהר ענין גלות בבל, שאף היא לכאורה היתה במקום מיוחד.

[42] פירוש - מקשה על עצמו, שאם מחמת שישראל הקדימו שנתיים ל"ונושנתם" מתייחסת א"י אליהם בכל מקום, ונחשבת למקומם, א"כ אף אם יגלו למקום מיוחד [ולא יתפזרו בכל העולם], גם בכך לא יהיה משום הפסד להם, כי בלא"ה מקומם הוא א"י, ושם א"י עליהם אף אם יגלו למקום מיוחד. וממה נפשך, מהו הצורך שגם א"י תהיה מקומם, וגם כל העולם יהיה מקומם, ומדוע לא סגי במקום אחד [או א"י, או כל העולם].

[43] יבאר שבגלות עלולות להיות שתי סבות שיגרמו לאבוד והפסד: (א) המצאות במקום שאינו מתייחס לגולה. (ב) אי המציאות במקומו המיוחד לגולה. וכנגד שתי הסבות הללו הוצרכו ישראל להתייחס לשני מקומות; לעולם כולו, ולא"י.

[44] שכל העולם הוא מקומם של ישראל.

[45] כי אף שאינם יושבים במקום שאינו מתייחס אליהם [כי כל העולם מתייחס אליהם], מ"מ גם אינם יושבים במקום המתייחס אליהם במוגדר ובמסויים, וכמו שיבאר.

[46] כמבואר לעיל בפ"א הערה 13, קחנו משם. וכן הוא בפ"ו הערות 93 ,87, פ"ז הערה 234, פ"ח הערה 86, ופי"ט הערה 64. וכן כתב להלן פנ"ו ד"ה והנה נבאר. ומפאת שאינם נמצאים במקום המיוחד להם לגמרי, יש בכך משום הפסד ואיבוד.

[47] שנתבאר שאין חו"ל מקומם המיוחד של ישראל, ולכך היה צורך שיגלו שנתיים קודם ל"ונושנתם", בכדי ששם "ארץ ישראל" יחול עליהם.

[48] פירוש - אם חו"ל היה נחשב למקומם המיוחד של ישראל, ובכך היה אפשר לומר שישראל ישארו שם לעולם.

[49] כי גלות נמשלה לעבד שנמכר ע"י רבו, ולאשה שבעלה גירשה, וכמבואר לעיל פ"ט הערות 27 ,7. ולכך גלות תמידית היתה מתפרשת ש"נסתלק השי"ת מאתם". וראה להלן פכ"ט הערה 21.

[50] שחו"ל היה נחשב למקומם הטבעי של ישראל.

[51] כמבואר לעיל פ"א ד"ה ועוד כי, וז"ל: "לפי סדר המציאות אין ראוי שתהיה אומה משעבדת באחרת להכביד עול עליה, כי השי"ת ברא כל אומה ואומה לעצמה... שלא תהא רשות אחרים עליה". וראה שם הערות 45 ,26, ופט"ז הערה 83.

[52] לשונו שם בפ"א: "ואם היה נשאר דבר זה תמיד, הוא הגלות ויד האומות מושלים על ישראל, היה דבר זה שאינו לפי סדר המציאות, והוא שנוי סדר העולם, עומד תמידי, ודבר זה אי אפשר". וראה שם הערה 29. ולעיל הערות 30 ,2.

[53] בא לחדש כאן, שאע"פ שנתבאר שהגלות היא ארעית, מ"מ גם למשך תקופה ארעית זו ישנו צורך בהגנה מיוחדת של הקב"ה על ישראל.

[54] שהשי"ת גזר על ישראל שיהיו בגלות תחת רשות האומות.

[55] האומות.

[56] עצמם - מהותם של ישראל.

[57] אף לזמן מוגבל.

[58] וא"ת, הרי כל יציאה מן הסדר יש לה מ"מ קיום לשעה [ראה הערה 2], ואינה נחשבת ליציאה גמורה מהסדר [כמבואר לעיל פ"א הערה 41, פי"ד הערה 20, ולעיל הערה 30], ומדוע שגלות ישראל לשעה לא תהיה בגדר דומה. ואם תבאר שגלותנו לשעה אף הוא בגדר חריגה גדולה מהסדר, לכך היא אפשרית רק משום גזירתו יתברך, מדוע שלא תבאר שה"ה גם לגלות תמידית, שקיומה תתאפשר ח"ו מחמת גזירתו יתברך. אמנם כד מדייק בלשון המהר"ל תראה שאמר כאן שני דברים; (א) גלות תמידית אינה אפשרית מחמת החריגה מהסדר. (ב) גלות לשעה אינה אפשרית "לגודל ענין זה שתהיה האומה הזאת בארץ אחרת תחת ממשלת זרים" [לשונו כאן]. והדין השני הזה אינו משום חריגה מסדר המציאות, אלא משום שאין לישראל קיום [ולו לשעה בודדה] כאשר אינם בארצם, ומשועבדים תחת ממשלת זרים. שהרי כבר נתבאר למעלה [ראה הערה 8] שישראל והאומות נמשלו לכבשה העומדת בין שבעים זאבים. והרי לכבשה זו אין קיום אף לרגע אחד, כאשר היא מוקפת בשבעים זאבים. ועד כמה שנוגע לקיומם של ישראל בין שבעים הזאבים - על כך ביאר שקיום זה אפשרי רק משום גזירתו יתברך. אך בודאי שאין לומר שהקב"ה יגזור דבר הסותר את הסדר במציאות, ויעשה את הלא טבעי לטבעי, וכמבואר לעיל בפרק א.

[59] שנאמר כאן "השבעתי אתכם בנות ירושלים", ונאמר [שיר השירים ג, ה] "השבעתי אתכם בנות ירושלים". וכן נאמר שם להלן ח, ד. ועיי"ש במהרש"א שביאר מדוע לא החשיבו גם את הנאמר קודם לכן [ה, ח], שאף שם נאמרה לשון שבועה, וראה להלן הערה 100.

[60] יחד ביד חזקה [רש"י שם].

[61] כי בכל אחת מהשבועות הנ"ל נאמר הלשון "תעירו" וכן "תעוררו", וא"כ יש "שתי שבועות בכל אחת" [רש"י שם]. וראה ציון 78.

[62] נביאים שביניהם [רש"י שם].

[63] שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדאי [רש"י שם].

[64] אמרי לה סוד העבור, ואמרי לה סוד טעמי התורה [רש"י שם]. אמנם בסמוך המהר"ל יבאר "שלא יגלו ישראל שום דבר שהוא סוד אצלם, לא יגלו לאומות".

[65] בתחילת הפרק, וראה הערה 1, ובסמוך הערות 114 ,67.

[66] כי היוצא מהסדר משתוקק לחזור אל סדרו, וכמבואר לעיל פ"א הערה 20, ופ"ח הערה 84. וראה להלן פל"א הערה 151.

[67] פירוש - יש בכך ביטול לפירוד, המאפיין את הגלות. ודברים אלו מבוארים יותר בח"א לכתובות קיא. [א, קסג.], וז"ל: "כאשר הש"י גזר הגלות על ישראל, והגלות הזה אינו לפי הסדר שראוי להיות בעולם, כי לא תמצא שהאומה יהיה גולה, ויהיו יושבים בתוך ארץ אומה אחרת. רק כל אומה ואומה היא תחת רשותה. והש"י גזר הגלות על ישראל, והגלות הזה אינו לפי סדר הראוי שיהיה בעולם. ולפיכך היה הש"י גוזר קיום על גלותם. ואם לא היתה הגזירה הזאת על דבר שהוא כנגד הסדר, אין לו קיום , כי הסדר גובר עליו. ומפני זה היו ג' שבועות, כלומר ג' גזירות. אחד - שלא יהיה ביטול אל הגלות עצמו, ולא יהיה תוספת, ולא יהיה גרעון. הרי ג' גזירות שבזה הגלות עומד על ענין הראשון. כי מה שלא יעלו בחומה, דבר זה הוא שיהיו גורעים הגלות, באשר הגלות הוא הפירוד, והם יעלו בחומה בקבוץ לארץ, הרי דבר זה נחשב גרעון לגלות". ועוד אודות שעצם הגלות הוא הפיזור והפירוד [ולכך כל התאחדות היא יציאה מהגלות] - ראה לעיל פ"י הערה 144, ולהלן פכ"ה הערות 35 ,2. וראה להלן בפרק זה ד"ה ויראה לומר.

[68] לשונו בח"א שם: "ושלא ישתעבדו בהם יותר מדאי, הוא תוספת גלות. ושלא ימרדו, דבר זה נגד הגלות עצמו, כאשר ימרדו באומות, ולא יקבלו עול שלהם עליהן, אין כאן גלות. הרי לך ג' דברים אלו הם עמידת הגלות". וכן יבאר להלן בד"ה ויראה לומר. אמנם מדבריו כאן משמע שג' השבועות מתחלקות כך; שלא יעלו בחומה - כנגד הגלות עצמה, שהסדר חפץ לבטלו. שלא ימרודו באומות - מצד ישראל. שלא ישתעבדו האומות יותר מדי - זהו מצד האומות.

[69] פרק א, ד"ה ורמזו חכמים.

[70] שחז"ל בב"ר מד, יח דרשו כדלהלן.

[71] שם בפרק א, שביאר שיש לגלות שלשה מאפיינים; יציאה מהמקום, פיזור, ושיעבוד. וז"ל שם: "'ידוע שאני מפזרן, תדע שאני מכנסן', כי הפיזור אינו לפי סדר המציאות... וכן 'ידוע שאני ממשכנם', ונתתי אותם ברשות אחרים [היציאה מן המקום]... וכן ישראל אינם ראויים לפי סדר המציאות שיהיו תחת ממשלת אחרים, ויהיו אחרים משעבדים בהם... לכך 'ידוע שאני משעבדם, תדע שאני גואלם', להוציא אותם מן השעבוד".

[72] כמבואר לעיל פ"א הערה 35, שהלוה אינו יכול להקדיש את משכונו הנמצא ביד המלוה [רמ"א שו"ע יור"ד סימן רנח, סעיף ז], מחמת שאינו ברשותו [יש"ש ב"ק פ"ה סו"ס לד].

[73] לשונו בבאר הגולה באר השביעי [קמז.]: "הזהירו אותנו חכמים לקבל עלינו מלכות וממשלת האומות אחר שגזר הש"י שנהיה תחת רשותם, ראוי עלינו לקבל ממשלתם, ושלא לבטל הגזירה [ומביא שם את הגמרא מכתובות]... הרי גודל האזהרה שלא ימרדו במלכות אומות העולם... ואין ספק כי טעם דבר זה, שאחר שהנה גזירת השי"ת שיהיו ישראל תחת האומות, לא יבטלו גזירת השי"ת בכח, שהיה זה נגד הגזירה".

[74] לא הבנתי מה שכתב "אף שאינו יוצא מסדר העולם", והרי עד כה ביאר שהגלות יוצאת מסדר העולם. ואולי צריך לומר "אף שיוצא מסדר העולם".

[75] ואם יוסיפו יהיה בכך ביטול הגלות, בבחינת "כל יתר כנטול דמי" [חולין נח:]. ובגו"א במדבר פכ"א או לג [ד"ה ודע] כתב: "כי כל תוספת - חסרון הוא, כמו שמוסכם מפי הכל כי 'כל יתר כנטול דמי'". ולהלן בפל"ב ד"ה ואל יקשה ביאר לפי"ז מדוע גרים קשים לישראל כספחת [יבמות מז:]. ועיין שם עוד בהערות 78 ,74 ,73, ופל"ו הערה 79.

[76] פירוש - כנגד אלו ג' גזירות [שלא ימרדו באומות, שלא ישתעבדו האומות יותר מדי, שלא יעלו בחומה] נמצאות שלש שבועות, וכמו שמבאר.

[77] פירוש - כנגד שלא יבטלו את הפירוד זה מזה.

[78] שמוזכר בכל אחת מהשבועות, וכמבואר בהערה 61.

[79] שיר השירים ב, ז, שם ג, ה, ושם ח, ד. וראה הערה 59.

[80] פירוש - הכפל ג' שבועות בשתים.

[81] דוגמה לדבר; הרמב"ם פסק בהלכות עבדים פ"א ה"ו "כל עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך. ואיזו היא עבודת פרך זו, עבודה שאין לה קצבה... מכאן אמרו חכמים שלא יאמר לו עדור תחת הגפנים עד שאבוא, שהרי לא נתן לו קצבה. אלא יאמר לו עדור עד שעה פלונית, או עד מקום פלוני". וראה בספרא ויקרא כה, מג. וראה במלבי"ם שם שביאר ש"לא תרדה בו בפרך", שמילת "בפרך" אוסרת עבודה שאין לה קצבה. הרי שעבודה שיש לה קצבה אינה בגדר "בפרך". וביומא ט: ביארו שהקולא של חורבן בית ראשון לעומת חורבן בית שני הוא ש"נתגלה קצם" לעומת חורבן בית שני ש"לא נתגלה קצם". וראה להלן פכ"ו הערה 88. אמנם בח"א לכתבוות קיא. [א, קסג:] כתב להיפך, וז"ל: "כי כאשר מבקשים לגלות הקץ הם מרחיקים הקץ לגמרי, כי גלוי הקץ מרחיק הגאולה שלא תבוא, כדאיתא בחלק [סנהדרין סוף צז.] דרבא אשכח רבנן דהוו משתעו מיניה דמשיח, אמר במטותא מינייכו לא תרחיקוהו". ואולי יש לומר, שמי שיודע הקץ, מרגיש בלבבו שכבר אינו בגלות אלא בגאולה, אע"פ שבפועל ידיעה זו אליבא דאמת גורמת להרחקתו של המשיח. והרגשה לחוד, ומציאות לחוד. וראה הערות 95 ,94.

[82] כי כאשר מבינים דבר על בוריו, נחשב שהדבר נגלה ונמצא לפני האדם. וכמו שכתב בגו"א שמות פכ"א סוף אות ד, וז"ל: "שלא נקרא דבר שהיה 'לפניו' אלא אם כן ידוע לו... שזה נקרא לגמרי לפני האדם". הרי שלפניו" מחייב שהדבר ידוע לו. ממילא ה"ה לאידך גיסא; אם הדבר ידוע לו הרי הוא בגדר "לפניו". וראה להלן פכ"ח הערה 49. וצרף לכאן דברי הרמב"ם בהלכות מלכים פי"ב ה"ב: "אין סדור הויית דברים אלו [אודות הקץ] ולא דקדוקיהן עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם... ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיו"ב". וראה להלן פמ"ד הערה 85.

[83] מרובים מדי [ראה הערה 63]. אך כאשר אין התפילות מרובות מדי - שרי, וכפי שכתב בבאר הגולה באר השביעי [קמז:]: "לא יבטלו גזירת השי"ת בכח... כי אם שיתפללו על מלכות של ישראל שתחזור, כמו שתקנו בברכה 'את צמח דוד', וברכת 'ולירושלים עירך וכו''". ובח"א לכתובות קי. [א, קסג:] כתב: "ואל ידחקו הקץ להביא הקץ קודם זמן הגאולה וזהו מעוט מן (הקץ) [הגלות]".

[84] שבד"ה ובמדרש אמר.

[85] שהרי אמרו במדרש שם "ושלא יגלו מסתורין שלהם", וכמבואר בהמשך.

[86] דוגמה לדבר; בבראשית [יט, כט] נאמר: "ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה וגו''. ופירש רש"י "מהו זכירתו של אברהם על לוט, נזכר שהיה לוט ידוע ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה אחותי היא, ולא גילה הדבר, שהיה חס עליו, לפיכך חס הקב"ה עליו". ושם בגו"א אות לח [ד"ה אמנם] כתב: "אמנם מה שרמזו רז"ל [ב"ר נא, ו] במה שאמרו ששמע לוט שאברהם אמר על שרה אחותי היא ושתק הוא סוד מסתרי תורה... והכונה לרז"ל בזה כי בפנימיות הענין יש ללוט צרוף וייחוס אל אברהם, אע"ג דבנגלה היה לוט פירש מאברהם, יש בפנימיות הענין דבר גדול, שיש לו ייחוס אל אברהם, שהרי לא היה מגלה סוד אברהם ופנימיותו". ורש"י דברים ב, ה כתב: "בשכר שהלך [לוט] איתו למצרים ושתק... עשאו כבנו [של אברהם]". הרי ששמירת סוד משותף מקשרת את השומרים בפנימיותם. וראה להלן פל"ב הערה 85. ובאור חדש [קלז:] כתב: "אשרינו... ומה נעים גורלנו אם היו אנשי גלויותינו נזהרים ופורשים מן האומות ככל אשר ראוי לנו הפרישה בשתיית יין נסך, ושאר התחברות בגלוי סוד של ישראל לאומות". ועיי"ש שמאריך לבאר יסוד זה. ולהלן פכ"ה ד"ה ונראה כי, ובד"ה אבל נראה, שב וביאר כיצד גלוי סודות לאומות גורם לחבור גמור בין ישראל לאומות.

[87] וצרף לכאן את דברי רש"י [ויקרא כו, יז] שכתב: "ורדו בכם שונאיכם - שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם, שבשעה שאומות העולם עומדים על ישראל, אינם מבקשים אלא מה שבגלוי... אבל בשעה שאעמיד עליכם מכם ובכם הם מחפשים אחר המטמוניות שלכם". הרי שיד האומות מגיעה רק לדברים הגלויים, ואילו רק לישראל ישנה גישה למטמוניות שלהם.

[88] לשונו בח"א לכתובות קיא. [א, קסג:]: "כי כאשר ישראל מגלים סודות שלהם לאומות, והוא ענין פנימי כאשר יגלו סודות שלהם להם, הרי יש לישראל חבור לגמרי עם האומות". וראה להלן פכ"ה הערה 154.

[89] בד"ה הבא, ובפכ"ה ד"ה וכך מוכח, ושם הערה 57.

[90] וכן הוא הפירוש הזה, פירושו שכך היא ההצעה הראשונה לג' שבועות שהוסיף רבי לוי. ומעתה יביא את ההצעה השניה. [וההבדל ביניהם הוא - שעד כה ביאר שג' השבועות שהוסיף רבי לוי נועדו ג"כ לשמירת גזירת הגלות, ואילו מעתה יבאר שג' שבועות אלו הן שמירת ה"קץ" לכשעצמו].

[91] אודות מדריגתו העליונה והנסתרת של הקץ [הגאולה האחרונה] - ראה לעיל פי"ג הערות 163 ,162 ,157, פט"ו הערה 24, להלן פל"א הערה 25, ופמ"ד הערה 1.

[92] שהרי האומות שולטות רק במה שבגלוי, וכמבואר בהערה 87.

[93] לשונו בח"א לכתובות קיא. [א, קסג:]: "כי כאשר ישראל מגלים סודות שלהם לאומות... אין כאן קץ, אשר הקץ הוא מבדיל את ישראל מן האומות, וכאשר ישראל מגלים סודות שלהם לאומות, הרי יש לישראל חבור אל האומות, ולא יהיה הקץ, שהוא הבדל ישראל מן האומות. ועוד, שהקץ בא ממדריגה פנימית. וכאשר מגלים סודות שלהם לאומות, והאומות מושלים במסתורין שלהם, אין להם קץ שהוא נסתר.. ואין ספק שהשנוי בזה הוא דבר מסוכן מאוד מאוד". ובעוד שבח"א חילק את דבריו לשני הסברים, הרי כאן כרכן להדדי בהסבר אחד; גלוי סודות יוצר חבור גמור בין ישראל לאומות אף בדברים הנסתרים, ובכך מתאפשרת שליטתן של האומות אף בדברים הנסתרים של ישראל, ומכלל זה הוא הקץ. וראה גו"א שמות פ"ב אות כג, שביאר שם כיצד גלוי סודות גורר בעקבותיו את שעבודן של ישראל. ודבריו שם קשורים מאוד לדבריו כאן.

[94] מפאת מדריגתו הנעלמת והנסתרת, וכמו שביאר. וראה את המקורות שצויינו בהערה 91. [וכאן מבאר שגלוי הקץ הוא ביטול הקץ, ואילו למעלה ביאר שאז "כאילו הוא נגאל", וראה הערה 81].

[95] דוגמה לדבר; היראה מהשי"ת "שהוא נבדל מן אותו שהוא מתירא, וזהו עצם היראה. וכל עוד שמבדיל עצמו ממנו - היראה יותר, וזה ידוע. דרך משל, מי שראה מלך בשר ודם, כל עוד שיתקרב אליו, ויש לו קירוב ושייכות אליו, אין היראה כל כך". [לשונו בגו"א דברים פ"י אות ט.] ובדר"ח פ"א מ"ג [לב:]: "כי מדרך מי שאוהב את אחד - לבו קשורה בו, ודבר זה מבטל היראה". וכשם שאהבה מבטלת יראה, כך גלוי הקץ מבטל קץ. וראה להלן פל"א הערה 153. ולהלן פ"מ הערה 22 נתבאר ג"כ שכאשר עוסקין בקץ - גורמים בכך לבטולו.

[96] שיר השירים רבה, ב, ד"ה השבעתי [אות ז].

[97] כי ארבע פעמים נמצא לשון שבועה בשיר השירים; ב, ז, שם ג, ה, שם ה, ח, שם ח, ד. ובהמשך המהר"ל יבאר את מקורן של ארבע השבועות.

[98] פירוש, שזהו ענין של מלך המשיח לעלות כל ישראל יחד מהגלות, ואם חלילה יעשו בעצמם כך, יפסידו גאולת המשיח [מהרז"ו שם].

[99] מפרש 'צבא' מלשון רצון... שהם עשו רצונו ואני עשיתי רצונם [תורה תמימה שיה"ש פ"ב אות פז].

[100] שלא נזכר שם כלל "תעירו" "תעוררו", אלא נאמר שם "אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני". אך בג' הפסוקים האחרים [ראה הערה 97] מוזכר "תעירו" ו"תעוררו". וראה הערה 59.

[101] כמבואר בהערות 80 ,79.

[102] וצרף לכאן את דבריו בגו"א בראשית פכ"ד אות ב, שכתב בשם הראב"ע [בראשית כד, ב] "דודאי מנהג באותו זמן [של אברהם אבינו] להיות נשבע כך לשים היד תחת הירך של מי שהוא נשבע לו... שכן היה דרך האומות שישים הנשבע ידו תחת ירך המשביע, שיהיה הנשבע ברשות אותו שנשבע לו לעשות כמו שיצוה אותו". הרי שענין השבועה הוא העמדת הנשבע במצב שאינו יכול לנטות "כי הוא זה" מהשבועה.

[103] ימין ושמאל, לפנים ולאחור. ועוד אודות שהנטיה מן האמצע הוא בארבעה אופנים, ראה דבריו בגבורות ה' פ"י [ס.] שכתב: "הצד מתנגד לעיקר, כי הוא נוטה מן העיקר להיות כנגדו, ולכך... הם ארבע". ובנר מצוה [ח.] כתב: "היוצא מן האחד הוא מתייחס לארבע, כנגד ארבע רוחות, שיש בהם יציאה מן האמצע". ועוד אודות שמספר ארבע מתייחס לד' צדדין - ראה לעיל פ"ז הערה 126, ופכ"א הערות 20 ,17.

[104] ועוד אודות ענין השבועה, הנה אמרו בנדה ל: שהולד במעי אמו - משביעין אותו שיהיה צדיק ולא רשע, וכתב לבאר שם בח"א [ד, קנט.]: "ענין השבועה שהאדם ידביק נשמתו בו יתברך... וזהו השבועה שלא יהיה סר מן הש"י". ובדרוש לשבת תשובה [עה.] כתב: "כי כל שבועה היא... שנשבע בו ואל יסור מאתו בדבר שנשבע עליו, וכאשר סר מזה, עבר השבועה".

[105] אצלנו בגמרא [כתובות קיא.] מאמר זה מובא בשם רבי יוסי ברבי חנינא, וכן הביאו לעיל בד"ה וכן בפרק.

[106] וכן ביאר בח"א לכתובות קיא. [א, קסג.], והובא בהערות 68 ,67, ששם נתפרטו כיצד ג' השבועות מקבילות אחת לאחת לבטול הגלות, להוסיף על הגלות, ולגרוע מהגלות. ועוד אודות גרעון, תוספת ובטול הדבר, ראה בבאר הגולה ריש הבאר הראשון [יג.], ובגו"א דברים פ"ד אות א, ושם הערה 5, ולהלן פל"ה הערה 88, ופל"ו הערה 82.

[107] ועוד אודות שמספר שש הוא כנגד ששה צדדים שזכר כאן - ראה לעיל פ"ו הערות 55 ,54 ,49, פ"ז הערה 43, ופי"ב הערה 38.

[108] וראה לעיל ס"פ יב שכתב: "כי יש לישראל דביקות מכל צד, לכך זכר כאן ששה שמות, כנגד ששה צדדין, עד שיש כאן דביקות מכל צד, וזהו הדביקות הגמורה". וראה שם הערה 38. וזהו שכתב כאן, שכאשר מושבע ועומד בשש שבועות, זהו דביקות גמורה, המונעת נטיה לשום צד אפשרי.

[109] פירוש - יש כאן דעות שונות על אופני הנטיה והיציאה מהעיקר. לדעת רבי חנינא - אופני היציאה במושכל הם שלשה [גרעון, תוספת, בטול]. לדעת רבי לוי - אופני היציאה הם ששה, כנגד השטח המעוקב. ולדעת המדרש - אופני היציאה הם ארבעה, כנגד ד' צדדים של השטח. ו"שטח" בלשונו של המהר"ל הוא כולל אורך ורוחב, אך אינו מעוקב, וכפי שביאר בח"א לסנהדרין י: [ג, קלה.]: "הקו אין לו התפשטות... והתפשטות בקו הוא השטח... לאורך ולרוחב".

[110] מדוע נקט באופני היציאה שנקט, ולא פירש כדעה האחרת. ולא מצאתי בשאר ספריו שיפרש יותר ענין זה.

[111] רש"י דברים ל, יט "הסתכלו בשמים... שמא שינו את מדתם, שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח... הסתכלו בארץ... שמא שינתה את מדתה, שמא זרעתם אותה ולא צמחה, או שמא זרעתם חטים והעלתה שעורים". הרי שהשמים והארץ משמשים כדוגמה שלא לשנות מהסדר. וראה להלן פנ"ו הערה 93, שחזר שם על יסוד זה.

[112] כי אז השמש לא תזרח, והארץ לא תצמיח מאכל, וכמבואר בהערה הקודמת. ובתוכחות נאמר [ויקרא כו, יט] "ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה".

[113] וכמו שאמרו בגמרא [כתובות קיא.] "אם אתם מקיימין את השבועה - מוטב, ואם לאו - אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה".

[114] כמבואר בהערות 67 ,65 ,1.

[115] בדר"ח פ"ה מ"ג האריך לבאר ענין הנסיונות של האבות, ובתוך דבריו כתב שם [רכב:]: "כי האבות במה שהם אבות, אינם אנשים כמו שאר אנשים טבעיים, רק הם אנשים אלקיים, ולפיכך נתנסו. כי כל לשון נסיון מלשון 'נס', שכשם שהנס הוא בלתי טבעי, כך הנסיון הוא בלתי טבעי. כי אם אין המנוסה נוהג שלא בטבע, אינו יכול לעמוד בנסיון. כי אין הטבע נותן שישחוט האדם בנו... ולפיכך אי אפשר שלא יהיו האבות מנוסים, שאינם אנשים טבעיים כמו שאר אנשים, ואם היו נוהגים בדרך הטבע, לא היו ראויים לאותה מדריגה עליונה... הנה הנסיון שייך לאבות בפרט, שהם אנשים אלקיים בלתי טבעיים, ואצלם שייך נסיון, ודבר זה מבואר". וראה לעיל פי"א הערה 69. [אמנם קצ"ע מדוע הוזכרו כאן האמהות, ואיזה נסיונות עמדו בפניהן].

[116] ובגיטין נז: הביאו את הפסוק [תהלים מד, כג] "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה", ודרשו שם "זו מילה". ופירש רש"י שם "הורגנו כל היום, דזימנין דמיית". וראה בגבורות ה' פל"ה [קלב:] שהזכיר גמרא זו.

[117] כתובות לג: "דלמא מלקות חמור [ממיתה], דאמר רב אילמלי נגדוה ["יסורין" (רש"י שם)] לחנניה מישאל ועזריה - פלחי לצלמא", הרי שיסורין קשין ממיתה. וראה להלן פל"ה הערה 61.

[118] ברכות סא: "ת"ר, פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה... לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא... והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל".

[119] א"כ לא השביע במחייב של דור שמד, אלא בהנהגה של דור שמד, שבפועל הם לא היו משנים, כדוגמת רבי עקיבא [ראה הערה קודמת].

[120] פירש - הוסיף בתירוץ זה, שלא השביעם בדור של שמד מצדם של ישראל [עד שתבוא ותקשה מה היה חיובם של ישראל], אלא השביעם מצד האנסים. וא"כ, הקב"ה השביעם בציור זה, ולא במחייב או במידה של דור שמד. ולפי"ז "דור של שמד" אינו דוגמה מדור אחר, אלא איירי בכונת האנס הגוי, שאף שכונתו להתנהג עם ישראל כהתנהגותו של אנס בדור של שמד, גם על כך הושבעו ישראל שלא יעבור. ובספר "ויואל משה" עמוד מד כתב: "ובעיקר הדבר מ"ש המהר"ל ז"ל שלעבור על אלו השבועות הוא ביהרג ואל יעבור, ואף אם יכופו אותם במיתה של כל מיני עינויים קשים לצאת מן הגלות, אסורים לצאת מן הגלות, ממש כדין שמד, צריך להבין המקור, מהיכן לקח זה המהר"ל, הלא איסור שבועה אינו ביהרג ואל יעבור, ובכל התורה כולה כתוב [ויקרא יח, ה] 'וחי בהם', זולת אותן הג' עבירות; ע"ז, ג"ע ושפ"ד [סנהדרין עד.]... ולמה יתחייבו ח"ו על זה, כיון שאינו מג' העבירות". ועי"ש בעמודים צב-צג שטרח ליישב את דעת המהר"ל ש"דברים בוערים כגחלי אש" [לשונו שם עמוד צג]. ולכאורה היה נראה ליישב קושיתו, שהכא איירי שמעיקרא דדינא השבועה נעשתה אף באופן שיהיו כרוכים בגלות יסורין ועינויים קשים. ואין כאן הנידון מחמת איסור השבועה [שהוא ביהרג ואל יעבור], אלא הנידון כאן הוא בתוכן השבועה, שהוא נאמר אף על ציור זה. ובודאי שכל הענין של "וחי בהם" נאמר כאשר מצוה מסויימת [שנאמרה לאו דוקא על שעת סכנה] גורמת למיתה, על כך אמרינן שהמצוה לא נאמרה כחיוב כאשר היא גורמת לתוצאה ההפוכה מ"וחי בהם". אך כאשר המצוה נתפרטה להדיא שהיא עוסקת בציור של גרימת מיתה, מה שייך לטעון על כך "וחי בהם". וכי על מצות קידוש ה', [שנתחייבו למסור את נפשנו באופנים מסויימים (ראה סנהדרין עד:)], אטו נקשה שם ממה שנאמר "וחי בהם". וא"כ ה"ה לשבועות אלו, כי "בהכי חייביה רחמנא".

[121] פירוש - אף שאר שבועות [אבות, שמים וארץ] נאמרו על ציורים מפורטים, שבכך השביעם על אופנים מפורטים אלו.

[122] וראה עוד בספר ויואל משה עמוד מ, שעמד על כך שבתחילת הפרק ביאר המהר"ל ש"לא ידחקו הקץ" ע"י תפילה ורחמים [ראה הערה 83], "ולבסוף כתב שלא יעבור על השבועה אף אם יכופו אותם בעונש מיתה... וזה א"א שתהיה הכונה על תפילה... וע"כ שכונתו על פעולה אנושית של יציאה מן הגלות קודם הזמן", ויעי"ש שפלפל בזה טובא.