[1] כמו שנאמר [דה"י א, ה, מא] "בהגלות ה' את יהודה וירושלים ביד נבוכדנצר". וכן "וידעו כי אני ה' אלקיכם בהגלותי אותם אל הגוים" [יחזקאל לט, כח], ועוד.

[2] וקיום הגלות מתבטא בשבועות השונות שהשביע הקב"ה, וכמבואר בפרק הקודם, וראה שם הערה 67.

[3] כפי שכתב לעיל פ"י [ד"ה ואני אומר] בביאור שהקב"ה נמצא במיוחד עם החולה, וז"ל: "החולה שיצא מטבעו, אשר נתן הש"י הטבע אל האדם להעמיד את האדם, ועתה נשתנה טבעיו, צריך הוא אל השמירה שלא יהיה נפסד, והשמירה מן הש"י". וראה שם הערה 128.

[4] הלשון קצת לא ברורה, אך כונתו מתבארת בהמשך, והיא, שכשם שהגלות הזקיקה הנהגה מיוחדת של הקב"ה, כך הגלות מזקיקה את ישראל להנהגה מיוחדת "שיהיו נשמרין מן החלוק והפירוד", וכמו שיתבאר בהמשך.

[5] פיזורם של ישראל בין האומות.

[6] כפי שביאר לעיל בפכ"ד [ד"ה ואף כי] את דברי המן [אסתר ג, ח] "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", וז"ל:"וכונתו היה כי זהו אבוד ישראל בעצמו, כאשר הם מפוזרים ומפורדים בין העמים, ונחשבים בטלים אצל האומות". [ומה שהמהר"ל דחה שם את הדברים אלו, כונתו היא ששיטת המן הרשע היא שיש לישראל יותר קיום אם היו מאוחדים במקום אחד מאשר היותם מפוזרים בין העמים. ועל כך השיב המהר"ל שההיפך הוא הנכון; שאם ישראל היו במקום אחד בלבד בכך היו נעדרי קיום. אך מ"מ בודאי שאף לדעת המהר"ל יש בפיזורם של ישראל משום בטולם של ישראל. וראה שם הערה 35]. ועוד אודות שפיזור של דבר הוא ביטולו - ראה לעיל פ"ה הערה 499 שנתבאר שם עונשו של טיטוס הרשע שאפרו נתפזר על פני שבעה ימים.

[7] כפי שכתב בנתיב הבטחון פ"א [ב, רלא:]: "כי הכלי אשר הוא שלם וחזק בעצמו, אין צריך שיהיה ירא מן השבירה כאשר הוא חזק. אבל כאשר הוא רע, קל הוא השבירה". ובנתיב השלום פ"א [א, רטז.] כתב: "כי אין ספק כי הכלי שהוא שלם, קשה לשבור אותו בשביל שהוא שלם. ומיד כאשר מתחיל בו שבר, אז מקבל עוד שבירה, כי דבק בו החסרון". ובדר"ח פ"ה מי"ז [רס:] כתב: "כי כאשר דבר אחד נחלק לשנים, כמו כלי אחד שנחלק לשנים, אין ספק כי דבר זה הוא הפסד ושבירה, וקיומו כאשר הוא אחד... כי כל דבר בעולם כאשר הוא שלם הוא חזק, עד שאין מקבל שבירה והפסד. אמנם מצד החילוק והפירוד אין כאן דבר שלם כלל, ודבר זה הוא הפסד לגמרי, שהרי הוא נחלק ונשבר". ובח"א לב"ק צב. [ג, יד.] כתב: "מי שהוא חסר ימשך אחריו עוד חסרון, ודבר זה בארנו בכמה מקומות, כי הכלי שהוא נשבר קצת, קרוב להשבר עוד. והכלי שהוא שלם, קשה להתחיל להיות נשבר". וראה לעיל פ"ה הערה 442, ופי"ז הערה 70. ובנתיב השלום פ"א [א, רי.] כתב אותו דבר לגבי בגד, וז"ל: "הבגד שהוא שלם קשה לעשות בו קרע, אבל כשהתחיל להקרע, מוסיף והולך הקרע". וראה להלן פמ"ח הערה 6.

[8] כי "כאשר הם נחלקים אז ח"ו הם מוכנים לקבל התפעלות, והם מקבלים התפעלות מן אשר יפעל בהם ח"ו" [לשונו בסמוך]. ולכך אחדותם של ישראל מחוייבת בכדי למנוע אצלם קבלת התפעלות.

[9] כמבואר לעיל פי"ז הערה 77 אודות יחס יעקב לעשו, שהואיל ויעקב הוא חלק בלבד, שהרי יעקב ועשו נולדו בבטן אחד, אין הכח מן יעקב לעשו, עיי"ש שיסוד זה נתבאר בהרחבה. וכן הוא להלן פנ"ז הערה 33.

[10] כי זהו מהלכן של דברים; ככל שיש לדבר מציאות בפועל לגמרי - כך הוא יותר פועל באחר [כמבואר לעיל פי"ז הערה 77]. וממילא מתבאר מזה שככל שיש לדבר מציאות בכח בלבד - כך הוא יותר מוכן לקבל התפעלות מאחר. והואיל והחלק נחשב לבכח ולא לבפועל [כמבואר שם], לכך החלק מוכן לקבל התפעלות יותר. וצרף לכאן שהדבר שאינו בפועל הוא בשעבוד [לעיל פ"כ הערה 40]. אמנם כאן הדגשת המהר"ל היא מצד חזוק הדבר, כי דבר שאינו חזק הוא מוכן לקבל התפעלות יותר. וכן כתב בנתיב הבושה פ"ב [ב, רג.]: "נקרא 'עזות פנים'... שהוא קשה לקבל התפעלות מן אחר, שכך יורה מלת 'עז'... שהיא קשה ואינו מקבל התפעלות". ובח"א לסוטה יג: [ב, נד:] כתב: "העצם קשה לקבל התפעלות". וכן הזכיר בנתיב התורה פ"ח [א, ריש לז.], ובנתיב הלשון פ"ה [ב, עג.]. וכן הוא לעיל פי"ד הערות 58 ,57. ובנר מצוה [יט.] כתב: "האבן אינו מתפעל, כי הוא חזק מאוד, והוא פועל באחר". ובדר"ח פ"ד מי"א [קפב:] כתב: "ובזה יש לאדם חוזק בלתי מקבל התפעלות כלל... כי הוא דבר חזק בלתי מתפעל ובלתי משתנה". וראה לעיל פ"ה הערה 450, ולהלן פמ"ח הערה 15.

[11] כמבואר לעיל בפי"ז הערה 77. ובח"א לשבת קיט. [א, סב.] כתב: "החלק הוא חסר". ובדר"ח פ"א מי"ח [נז.] כתב: "וידוע כי החלק חסר, שהרי הוא חלק בלבד". וכ"ה שם בפ"ג מי"ג [קלט:], ובח"א לב"ב עד: [ג, קו:].

[12] ואודות יסודו שהחזק אינו מתפעל, צרף לכאן דבריו שבגבורות ה' פ"ו [לח.], שכתב: "קרא אברהם 'צור' [ישעיה נא, א-ב], בשביל שהיה אברהם כמו צור הזה אשר הוא יסוד חזק שעליו נבנה הכל... לחזקו ותקפו. וידוע כי הדבר אשר הוא התחלה כמו אברהם, בעבור שהוא התחלה אינו מתפעל, שאילו היה מתפעל לא היה הוא ראשון... ואברהם ראשון והתחלה... אשר אינו מקבל התפעלות". וראה לעיל פי"א הערה 226, פי"ג הערה 34, פי"ט הערה 15, פמ"ח הערה 15, ופנ"ט הערה 148.

[13] והם אומות העולם, הפועלות בישראל, וכפי שכתב לעיל בפי"ח ד"ה כי בתחלה: "כי האומות נחשבים בעל לישראל בגלות, שנאמר [ישעיה כו, יג] 'בעלונו אדונים זולתך'" וראה שם הערה 108.

[14] כשהוא חבורה אחת ושלום ביניהם, הנח לו מלהענש [פירוש מהרז"ו במד"ר יא, ז].

[15] אך עתה שחלק לבם יאשמו ויענשו על העצבים שעבדו [שם].

[16] בנתיב השלום פ"א [א, רטו., ריז:] הביא מדרש זה. וכתב שם בהמשך דבריו: "פעולת השלום, שהוא כמו מ"ם סתומה, שהמ"ם סתומה אין פתיחה לה, רק היא סתומה עד שיש לה גדר מכל צד, לא כמו מ"ם פתוחה שיש לה פתיחה לכנוס בה, אבל המ"ם הסתומה יש לה חומה מכל צד. ומלמד לך כי השלום גורם סתימה וסגירה מכל צד, עד שאין אחד יכול לשלוט בו. וכמו שאמרו במדרש... שאפילו ישראל עובדים ע"ז ושלום ביניהם... וזה מורה המ"ם הסתומה שהיא סגורה מכל ד' רוחות. וזה ענין השלום, שהדבר שיש לו שלום הוא שלם, ואין בו פרצה, וכאשר אין בו פרצה א"כ אין יכול לו אחר, וזה מרמז תיבת 'שלום'... ובשם 'מחלוקת' יש בתחילה מ"ם פתוחה, שיש בו פתיחה ופירצה, הפך השלום, שהוא שלום ואין בו פרץ". וראה להלן פמ"ג הערה 29.

[17] לשונו בנתיב השלום פ"א [א, רטז:]: "השטן... כוחו על ההעדר והחסרון.. כי הכח הזה מצד ההעדר הדבק בנבראים, ואליו נמשך כח זה, הוא השטן. ומטעם זה השטן נברא עם האשה [ב"ר יז, ט], כי אינה בריאה שלימה, רק בריאה חסירה, נמשך אחריה השטן, שהוא הכח על ההעדר והחסרון". וראה לעיל פי"ט הערה 90, ולהלן פמ"ח הערה 11. ובדר"ח פ"א מ"ה [לה.] כתב: "השטן הוא מלאך המות [ב"ב טז.], הוא הכח אשר ממנו העדר של הנבראים". ובח"א לב"ב טז. [ג, עא:] כתב: "ענין השטן אשר הוא דבק בעוה"ז, והוא חסרון עוה"ז, ומצד זה נברא השטן". וראה לעיל פ"ב הערה 56. וזהו יסוד נפוץ בספרי המהר"ל, וכגון באור חדש [צג:], ח"א לר"ה טז: [א, קז.], ח"א לב"ב טו. [ג, ע.], ח"א לסנהדרין קו. [ג, רמח:], ועוד, שבכל אלו המקומות נתבאר שהשטן דבק אל ההעדר.

[18] לשונו בנתיב השלום פ"א [א, רטו:]: "הנה נתן מעלה אל השלום, במה שמורה עליו שם 'שלום', כי שם 'שלום' מורה על שלימות הדבר, וכל אשר אין לו שלום אינו שלם רק חסר... כי השלום הוא שלימות". וראה לעיל פי"ד הערה 27. ובגו"א שמות פכ"ט אות כב כתב: "כל שלום יש בו שלימות, שהרי אין כאן חילוק ומחלוקת, ובשביל זה הוא שלם". וכן הוא בסוף דרשת שבת הגדול [רכה:-רל.], ובתוך דבריו כתב שם [רכו:]: "כי ע"י השלום הדבר הוא בשלימותו... כי לכך נקרא 'שלום', כי כאשר הדבר בשלום הוא בשלימות לגמרי".

[19] ובדרשת שבת הגדול [רכז.] כתב: "ואל יקשה לך מה בכך שיהיה להם שלום ביחד, באולי לא יהיה להם שלום מצד האויבים שהם העכו"ם או שאר אויבים. על זה אמרו במדרש 'גדול השלום אפילו עובדים ישראל עבודת אלילים ושלום ביניהם אין השטן יכול לשלוט בהם... א"כ הכל תולה בשלום שיש להם זה עם זה".

[20] ובילקו"ש בשלח סוף רמז רלד אמרו שבשעת קרי"ס "ירד סמאל ואמר לפניו, רבש"ע, לא עבדו ישראל ע"ז במצרים, ואתה עושה להם נסים". וכתב על זה המשך חכמה [שמות יד, כד]: "דעל הנסים שעשה להם בהוציאם ממצרים לא טען, משום דהגם דהיו נשחתין, כמו שעבדו ע"ז... אבל מאושרין היו במידות, שלא היה בהן לשון הרע, והיו אוהבין זה את זה, יעויין במכילתא בא [שמות יב, ו], ולכך הקב"ה עושה להם נסים. אבל במים, כשנחלקו לארבע כתות, ויש שאמרו נשובה מצרימה [מכילתא שמות יד, יג], הלשין [סמאל] שצריך לדון אותם... והן נכרתין על ע"ז, ואיך אתה עושה להן נסים". והם הם הדברים שנתבארו כאן, שבעוד ישראל מאוחדים אין השטן נוגע בהם, אך בהתחלקם זה מזה השטן עומד ומקטרג עליהם.

[21] שכאשר הם מאוחדים אין השטן שולט בהם.

[22] בעצמם - בעצם שלהם, במהותם.

[23] לשונו בגו"א שמות פ"א אות ז [ד"ה אמנם]: "הוא יתברך המאחד את העם, שעושה אותם תמיד גוי אחד". וכן הוא בדרשה לשבת הגדול [סוף קצז:]. ולעיל פ"י [ד"ה ואיך לא] כתב: "[ישראל] אומה יחידה בעוה"ז, כמו שהוא יתברך יחיד... שעליהם נאמר [ש"ב ז, כג] 'ומי כעמך ישראל גוי אחד', שיש להם התורה, ובשביל זה הם עד אחד. ולא כמו שאר אומות, אין להם תורה מן השמים, שהיא תורה אחת, רק יש לאומות דת נימוסית, ודת נימוסית אפשר שיהיה בפנים הרבה. רק התורה כתיב בה [במדבר טו, לא] 'תורה אחת תהיה לכם', ועל ידי התורה ג"כ ישראל עם אחד". וראה שם הערות 28 ,27. ועוד אודות שישראל עומדים בסוד האחדות, ואומה"ע עומדות בסוד הרבוי - ראה לעיל פ"י הערות 78 ,18, פי"ד הערה 47, פ"כ הערה 24, ופכ"א הערות 51 ,23 ,2, ולהלן הערות 83 ,68, פ"ל הערה 4, ופל"ח ד"ה ודע כי, ושם הערה 16.

[24] כגון שם פי"ב [סו.]: "דע, כי ישראל בלבד נקראו אומה יחידית, ובשביל כך שייך מספר ששה לישראל, שהיו שש מאות אלף. וזה כי מי שהוא יחיד אינו חלק, שכל שהוא חלק אינו אחד... וכאשר יש בהם כל הצדדים, שהם ששה צדדים, אז אין כאן חלק כלל, והוא כולל הכל שיש בו שש צדדין, ובזה הוא אחד לגמרי... מספר ששה הוא מסוגל לישראל באשר הם אומה יחידה... כי המספר ששה הוא מסוגל לישראל, כי הוא מספר שלם, וישראל הם אומה שלימה". וכן כתב שם פי"ד [סט:], שם פי"ט [פו:], שם פמ"ז [סוף קפג:], שם פ"ס [רסג:], שם פס"ח [שטו.], ועוד. וראה לעיל פ"א הערה 23, ולהלן פל"ג הערה 4, ופל"ח הערה 9.

[25] כי השלימות של ישראל מפקיעה אותם משלטון השטן. וראה לעיל פי"ג הערה 77 שנתבאר שם שאצל אומה"ע המידה היא הפוכה, שדוקא שלימותם מביאה אותם לידי שלטון השטן.

[26] שמשכו אותו העובדי כוכבים אלה מזה, ואלה מזה, ומרטו אותו... במריטת שערם ובשרם, כלומר שהשחיתו גופם וארצם [רד"ק ישעיה יח, ב].

[27] שאין לישראל שום מדריגה בינונית; או שהם מושלים על הכל, או שהכל מושלים עליהם [לשונו לעיל פי"ד ד"ה וכאשר תבין, וראה שם הערה 80].

[28] פירוש - מדוע אין ישראל מבינים שרק באמצעות השלום שביניהם יוכלו להנצל מקלקולי הגלות, ולהמנע מקבלת התפעלות מהאומות.

[29] לדוגמה, כאשר יעקב שמע שעשו בא לקראתו עם ארבע מאות איש [בראשית לב, ו], "התקין עצמו לשלשה דברים; לדורון, למלחמה ולתפילה" [רש"י שם ח]. ולשון הרמב"ם בהלכות תעניות פ"ב ה"ב "עכו"ם שבא לערוך מלחמה עם ישראל... הרי אלו מתענין ומתריעין עד שירוחמו". וכן "בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות, אין הידים ידי עשו, ואם לאו - הידים ידי עשו" [ב"ר סה, כ]. וראה להלן פמ"ה הערה 45.

[30] פירוש - ראוי לישראל שיעשו עצמם ל"שלם", ולא ל"חלק", בכדי שלא יושפעו מאומות העולם הגוברות עליהם, וכמו שנתבאר.

[31] פירוש - המחלוקת בישראל לא רק שהיא מונעת הגנה ומחסה מהשפעות הגלות, אלא אף תורמת ישירות להעמקת הגלות, וכמו שיבאר. וראה להלן הערה 73 במה שהוקשה שם, ופל"ג הערה 66. ולהלן פנ"ג הערה 52 הובאו דברי המדרש [ילקו"ש ח"ב רמז תקמט] שאין ישראל נגאלים עד שהם אחד, בלי מחלוקת.

[32] רק בלשון המהר"ל הוא כמו "אלא".

[33] כמבואר לעיל פ"א ד"ה וכמו כן, ושם ד"ה וכל זה, שביאר שם שאותיות "גלה" ו"גאל" הן שוות, ורק שהאות אל"ף מורה על הקבוץ מן הפיזור, ואילו האות ה"א מורה על הפיזור, וראה שם הערות 50-60, ובסמוך הערה 69.

[34] פרק י, ד"ה ובפרק קמא, ושם הערות 140-145.

[35] לשונו שם בס"פ י: "וכאשר יש קיבוץ עם אל הש"י כאשר הצבור מתפללים, דבר זה הוא יציאה מן פיזור ישראל, אשר הם מפוזרים בין האומות, והוא נחשב פדיון מבין האומות כאשר הם מתאספים אל הש"י לתפילתו, ובזה הם יוצאים מן הפיזור. כי כאשר ישראל הם בין האומות, ואף אם הם אלף ביחד, נקראו פזורים בין האומות. אמנם כאשר הם מתפללים עם הצבור והם מתאספים ומתקבצים אל ה', זהו יציאה מן רשות האומות, והתעלות מתוכם אל ה'. וזה נקרא שפודה ישראל מן האומות". וראה שם הערות 142-145, ולעיל פכ"ד הערה 67, ובאור חדש [קנו.].

[36] נראה לבאר נקודה זו, שכל עוד שישראל שומרים על יחודם, הרי הם קיימים כאומה בפני עצמה הניתנת להגאל ולהשלף משעבוד האומות. אך כאשר ישראל אינם נבדלים לעצמם, הרי הם בטלים לאומות העולם, ומתערבים בהם, ושוב אינם ניתנים להגאל מתוכם. ונקודה זו תתבאר כאן בהמשך דבריו בסמוך. וכן ביאר לעיל פכ"ד ד"ה ודע כי. וראה להלן פמ"ב הערה 72 שביאר שם שכאשר ישראל אינם שומרים על יחודם, ומתקרבים לאומות - זה גופא גורם לפיזורם בין האומות.

[37] פירוש - כשם שקיום ישראל בגלותם מתאפשר בכך שנשמרים מן המחלוקת שבינם לבין עצמם.

[38] כי "מאחר שהוא שלם בעצמו, הוא חזק יותר, ואינו מוכן לקבל התפעלות" [לשונו למעלה, וראה הערה 12].

[39] פירוש - עד עכשיו ביאר שע"י שישראל נשארים שלמים בעצמם - בכך הם נבדלים מהאומות. ומעכשיו מוסיף שה"ה לאידך גיסא; שע"י שישראל נבדלים מהאומות - בכך הם שלמים עצמם. וראה פחד יצחק פסח, מאמר מט, אות ו אודות שני מהלכים אלו.

[40] מעין ההלכה שבריה אינה בטלה [חולין ק.] ואפילו באלף [תוספות חולין שם].

[41] כי בכך ישראל הם אומה שלימה, ושלימות זו היא קיומם בגלות. וכן הוא להלן הערה 188.

[42] פירוש, כי לא היו בטלים ישראל אצל המצרים להיות נקראים בשם מצרים, אלא מצוינין ומסומנים, כי 'ציון' מלשון סימן [עירובין נד:], כי כל רואם היו מכירין ישראל בשם בפני עצמן, עד שהיו אומרים עליהם אלו עם ישראל [לשונו בגבורות ה' פנ"ד (רלט.)].

[43] כי כל טפל - בטל, וכלשונו בגבורות ה' פמ"ד [קסז:]: "כל דבר שיש עיקר ועמו טפל, הטפל בטל אצל העיקר". וכן למעלה [פי"ד ד"ה אך אם] כתב: "שבטל וטפל החמור אצל מי שרוכב עליו". ובדר"ח פ"ד מט"ז [קצד.] כתב: "כי הדבר הטפל בטל אצל העיקר". וכ"ה בח"א לב"ק מא: [ג, ח.].

[44] כי הטפל נמשך אחר העיקר, וכמבואר לעיל פי"ט הערה 82.

[45] עירובין נד: "ומנ"ל דהאי ציון לישנא דסימנא היא, דכתיב [יחזקאל לט, טו] 'ובנה אצלו ציון'".

[46] לשונו בגבורות ה' פנ"ד [רלט.]:"אם היו ישראל בטלים אצל מצרים להיותם נקראים בשם 'מצריים' ח"ו, לא היו ראויים לגאולה, שהרי נתחברו להם להיות שם מצרים נקרא עליהם. ומפני שהיו ישראל מסומנים בין המצרים, והיו עם בפני עצמם, ראוים להוציא אותם מתוכם, אחר שלא יתחברו עם המצרים, והם מסומנים ונכרים לעצמם". וראה הערה 36.

[47] בתחילת הפרק [ד"ה התבאר לך, וד"ה והחכמים הנאמנים]. ולהלן ר"פ מח כתב: "הדבר שהוא שלם לגמרי אין לו הפסד כלל, שהדבר יפסד מפני החסרון, שהחסרון הוא העדר שבו, ומביא אותו אל ההפסד לגמרי. אבל הדבר השלם, אין חסרון בו, לא יבוא לכלל העדר, והוא מקוים לעולם". ויש בזה הטעמה מיוחדת. כי הגדרת "גדול" היא להיות בלתי תלוי, וכמו שאמרו [ב"מ יב:] "גדול וסמוך על שלחן אביו - זהו קטן. קטן ואינו סמוך על שלחן אביו - זהו גדול". והואיל ונתבאר שישראל במצרים עמדו בפני עצמם, ולא היו תלויים כלל במצרים, לכך דין הוא ששמם יהיה "גוי גדול". וראה להלן פנ"ב הערה 9.

[48] פירוש - כשם שקיום ישראל בגלותם כיום נובע משלימותם, כך קיום ישראל במצרים נבע משלימותם.

[49] שיר השירים רבה, פרשה ד, על הפסוק "גן נעול אחותי כלה" [שיר השירים ד, יב].

[50] פרק מג [קסד:].

[51] לשונו שם: "פירוש המאמר הזה, כי גאולה של מצרים היה בשביל שלא היו מתאחדים עם המצרים, כי אם היו מתאחדים עם מצרים, היה לישראל התחברות עם המצרים, לא היו יוצאים משם, שהרי יש להם התחברות עם מצרים, ואיך יצאו מתוכם. ולפיכך, אילו שינו שמם... או היו מדברים בלשון מצרים, היה לישראל חבור עמהם, ולא היו יוצאים. וכן שלא דברו לשה"ר, ושלא היו פרוצים בעריות, כי אם היו ח"ו מגלים סוד שלהם למצרים, זה היה התקרבות למצרים באשר הם מגלים סודיהם ופנימיות שלהם למצרים, וזהו התאחדות עמהם... ומכ"ש אם היו פרוצים בעריות להתערב עם מצרים, שזהו יותר קרוב ויותר התאחדות עמהם להזדווג עמהם". ושם הוסיף לבאר שלשה הסברים נוספים בפירוש אלו ד' דברים.

[52] הלכה כמו "ילמדנו רבינו" [ראה מדרש תנחומא בובר, בלק, הערה קמט].

[53] לא מצאתי מקורו למדרש זה. אמנם בבמד"ר כ, כב אמרו "הלכה, בזכות כמה דברים נגאלו ישראל ממצרים", אך שם שנו ד' דברים ["שלא שינו את שמותן... לשונם... ולא גילו מסטורין שלהם... ולא נפרצו בעריות"], ולא אמרו שם"ולא שינו מלבושין". אך בפסיקתא זוטרתא [שמות ו, ו] אמרו "שלא שינו ולא חלפו את שמלותם, ולא גלו סודם, ולא בטלו המילה". וראה עוד ר"א הימאן, אוצר דברי חכמים ופתגמיהם, עמוד 140, בערך "בזכות ארבעה".

[54] פירוש - משה נצטווה אז לומר לישראל.

[55] שהציווי על זה היה בתחילת שליחותו במראה הסנה... ומשפט מצרים יב חודש [עדיות ס"פ ב]" [לשון המהרז"ו בויק"ר לב, ה].

[56] פרק כד, ד"ה ושלא יגלו.

[57] וז"ל שם: "כי כל אחד אשר מגלה סודו לאחר, הרי יש לו חבור אל האומות אף בדבר הנסתר, שהרי גילה סתר שלו, והוא סוד שלו - אליו... וכאשר יגלו סודותיהן, הרי הדברים הנסתרים יש להם חבור אל האומות, ודבר זה אין ראוי". וראה שם הערה 89.

[58] ואומה מתאפיינת במלבושה, וכמבואר לעיל פי"ז הערה 37. ובאור חדש [קלז:] כתב: "אין להם [לישראל] חבור אל האומות במאכל ובמשתה שלהם, וגם במלבושיהם, בזה נראה שהם אומה יחידה, נבדלת מן האומות". וראה להלן ד"ה וכן המלבושים.

[59] פירוש - המדרש הראשון לא ראה צורך לבאר שלא גילו את הסוד, כי פשיטא הוא, שאין לך חבור גדול מזה אל האומות, ואם מנעו חבורם אל האומות בכך שלא שינו את שמם ולשונם, ק"ו שלא גילו את הסוד, כי אין לך חיבור גדול מזה. וראה לעיל פכ"ד הערות 88 ,86.

[60] כונתו לגמרא בכתובות קיא., שאחת מהשבועות שהושבעו ישראל היא "שלא יגלו הסוד לעובדי כוכבים". ואמרו על כך בגמרא "'בצבאות או באילות השדה' [שיה"ש ב, ז], אמר רבי אלעזר, אמר להם הקב"ה לישראל, אם אתם מקיימין את השבועה - מוטב, ואם לאו - אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה". ופירש רש"י שם "מתיר את בשרכם - לשון הפקר". הרי שגילוי הסודות לאומות הוא מעשה חמור מאוד, ובודאי שאף למדרש הראשון נהגו איסור בזה. אמנם לא נתבאר כאן מדוע המדרש הראשון לא נקט שלא שינו את מלבושיהם. והמהר"ל בתחילה שאל אף מכך, אך רק תירץ על מה שלא נזכר במדרש גלוי הסוד, וצ"ע.

[61] כמו פירושו כאן "כמו שהם שולטים בהם כאשר חלק וכו'".

[62] ועוד אודות שאין ראוי שיהיה לישראל שום חבור לאומות העולם - ראיה לעיל פי"ג הערה 111, ופכ"ד הערה 6, ובאור חדש [קלז:].

[63] כי אז האומות פועלות ושולטות בישראל, וכמו שביאר. והנה לאורך כל דבריו כאן השוה בין גלות מצרים לגלותנו כיום, וכשם שבגלות מצרים קיומנו נבע משלימותינו, ה"ה לגלותינו כיום. אמנם בגבורות ה' פמ"ג [קסה.] כתב בזה"ל: "ולכך זכרו החכמים כי בזכות ד' דברים אלו נגאלו ממצרים, כי מאחר שהיו עומדים בתוך מצרים, לא כמו הגליות שהם עתה, שישראל כבר נעשו לעם כאשר לקחם השי"ת אליו, ולא יתכן ואי אפשר שיהיה לישראל חבור אל האומות, ובודאי הם ראויים לגאולה. אבל במצרים, שעדיין לא היו ישראל לעם, שהרי לא היו לעם עד שיצאו, דכתיב [ירמיה יא, ד] 'והייתם לי לעם' ולא קודם, אם לא היו ישראל שומרים עצמם... אין להם גאולה". הרי שחילק בין גלות ישראל במצרים [שהזקיקה את ד' הדברים בכדי להגאל ממצרים] לבין גלות ישראל כיום, שישראל כבר נעשו לעם, ולכך מן הנמנע הוא שיהיה לישראל חבור אל האומות, והם תמיד בגדר "ראויים לגאולה". ומשמע שה"ה אף ללא ד' הדברים שהוזקקו לגאולת מצרים. וצ"ע. וראה באגרות משה או"ח ח"ד סימן סו [ד"ה והנה יש] שלהלכה הקל בגלותנו היום בענין שנוי השם, וביאר שרק בגלות מצרים היתה קפידה בדבר. וראה עוד בפחד יצחק, פסח, מאמר מט אות ו, שדבריו שם מאוד נוגעים לדברים שבכאן. וראה הערה 146.

[64] מנחות נג: "'לטובים' אלו ישראל, דכתיב [תהלים קכה, ד] 'הטיבה ה' לטובים'". ובח"א למנחות שם [ד, פב.] כתב: "לשון 'טוב' מורה על הדבר שהוא נבדל מן החמרי, וזה ידוע... 'טובים' אלו ישראל, שהם קדושים נבדלים מפחיתות החמרי שיש לאומות... ולפיכך נקראו 'טובים', שכל אשר נבדל מפחיתות החומר הוא טוב, שהרע הוא בחומר". וראה לעיל פ"ה הערות 523 ,521, וכן פ"ז הערות 304 ,173, ופי"ד הערה 65.

[65] אל הרע תמיד הכונה כאן למחלוקת שבין אדם לחבירו. וראה לעיל פ"א הערה 22, ופ"ב הערה 7.

[66] ב"מ נט. "'עמיתו' עם שאתך בתורה ובמצוות", ופירש רש"י שם "עמיתו - עם אתו".

[67] לא מצאתי מקור קודם למהר"ל שיביא שאלה זו. וראה בהעמק דבר ויקרא כו, לז.

[68] נראה להטעים תופעה זו, כי הנה נתבאר למעלה [ראה פ"י הערה 18] שישראל עומדים בסוד האחדות, ואומה"ע עומדות בסוד הרבוי. והנה "שנאת חנם, אשר הוא החלוק והפרוד, הוא הפך... אשר הוא אחד" [לשונו לעיל פ"ד הערה 59]. והרי קיי"ל ש"ידיעת ההפכים אחת" [ראה לעיל רפ"א], ולכך בהכרח הוא שבמקום שתמצא האחדות - תמצא שנאת החנם, כי מציאות ההפכים אחת, וכאשר תמצא האחת תמצא השניה כנגדו [ראה לעיל פ"ה הערה 580]. ולכך דין הוא שבמקום האחדות - תמצא המחלוקת, ובמקום העדר האחדות - לא תמצא המחלוקת. אך כמובן, שעכ"ז דבר זה הוא גנאי לישראל ביחס לאומות, כי היה מן הראוי שתהיה בישראל רק האחדות. כי אע"פ שנתברר שהאחדות והמחלוקת הן בנות חדא בקתא, מ"מ אין בכך לבאר רבוי המחלוקת בישראל, ולכך באו דבריו שלהלן.

[69] כפי שנתבאר למעלה [הערה 33] שעיקר הגלות הוא הפיזור.

[70] וה"מחולקים בדעתם" מתקיים גם בכך "שלא ימצא הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד" [שבת קלט.], וביאר זאת בתפארת ישראל פנ"ו [קסז:]: "כי התורה היא צורת ישראל, וכפי מה שהם ישראל בעצמם, כך התורה, וכאשר גזר השי"ת גלות על ישראל, והם מפוזרים ומפורדים בכל העולם, כך לא תמצא התורה רק מפוזר ומפורד, ולא תמצא במקום אחד, כמו שהם ישראל". וכ"ה בדרוש עה"ת [לז.]. וזהו פן נוסף של "ישראל ואורייתא חד הם" [זוה"ק ח"ג עג.]. וראה להלן פל"ד הערה 75.

[71] כפי שנתבאר למעלה שישראל הם אומה יחידה [ראה הערה 24].

[72] היכן מצינו שנקרא הקבה לבן של ישראל, דכתיב [תהלים עג, כו] 'צור לבבי וחלקי אלקים לעולם'" [שיהש"ר ה, ב]. וא"כ ברור הוא שישראל הם בגדר "ולב אחד להם".

[73] ק"ק, כי כאן כתב שגזירת הגלות עצמה כוללת בתוכה שיהיו ישראל מחולקים ומפורדים זה מזה. אך לעיל כתב [ד"ה ויותר מזה] ש"כאשר הם מחולקים ג"כ בעצמם, הנה עוד מוסיפים חלוק ופיזור יותר על מה שנתן הש"י אותם", הרי שהמחלוקת בתוך ישראל נחשבת היא להוספה על גזירת הפיזור. וכיצד דברים אלו מתיישבים עם דבריו כאן ש"גזירת הש"י שיהיו מחולקים". אמנם כד מדייק בלשון המהר"ל כאן תראה, שלא כתב שגזירת השי"ת שיהיו ישראל מחולקים בדעתם. אלא גזירת השי"ת היתה על הפיזור וההפצה,ואשר מסתעף מזה שיהיו ישראל מחולקים בדעתם. ויש כאן שורש וענף. השורש הוא גזירת הגלות והפיזור, והענף הוא המחלוקת. וא"כ אע"פ שהענף עולה הוא מהשורש, אך מ"מ יש בו הוספה על השורש, ודו"ק. וראה להלן פל"ד הערה 73.

[74] בשורש מחצב שלכם פירושו בשורש הפיסול שלנו [רד"ק ספר השורשים, שורש חצב]. ועוד אודות שהאבות נחשבים כשורש לישראל, ראה לעיל פ"ב הערה 5. ואודות שהשבטים נחשבים כשורשים לשבטיהם, ראה גו"א בראשית פל"ב אות ב [ד"ה ומה] שכתב: "השבטים הם אבות כל שבט ושבט לשבטו, כי ראובן - בני ראובן נקראו על שמו", ו"אם נמצא חסרו בשורש - ימשך חסרון גם אל הנמשכים ממנו... כי הכל נמשך מן השורש" [לשונו בגבורות ה' פ"ט (נג:)]. וראה לעיל פ"ד הערה 89, ולהלן פל"ד הערה 81.

[75] מה שהדגיש "כי כאשר היו בני יעקב שנים עשר היו מקנאים וכו'", כונתו להדגיש שכבר בראשית דרך האומה הישראלית נמצאת הקנאה, ובני יעקב הם תחילת האומה הישראלית, וכמבואר בגו"א ויקרא פ"ט אות ה: "וישראל... יש להם התחלה... והתחלתן היה בני יעקב, שאז נקראו 'בני ישראל', וזהו התחלתן". וראה שם הערות 61 ,60.

[76] מכאן משמע שהמהר"ל הסכים לדברי הגוי נגד תשובתו הראשונה. וא"כ יש לדון מדוע כתב כלל את תשובתו הראשונה. וצריך לומר ששתי התשובות אמת; שהמחלוקת בישראל יש לה שני מקורות; (א) הגלות .(ב) היא סגולה בישראל. וא"כ אע"פ שבנוגע לשאלת הגוי היה סגי בתשובה השניה, מ"מ אף התשובה הראשונה אמתית היא לימי הגלות.

[77] כפי שכתב לגבי היצה"ר בנתיב כח היצר [ב, קל:]: "ובודאי יותר מגרה היצה"ר בישראל ובת"ח,שמבקש להפיל בית בנוי ולבטל אותו... ממה שמגרה וחפץ לבטל בית מהורס בעצמו". וראה לעיל פ"ב הערות 57 ,55. והרי היצה"ר הוא השטן [ב"ב טז.], ולכך אף השטן מגרה יותר בבית בנוי מאשר בית הרוס. וראה לעיל פכ"ג הערה 138, וכאן הערה 17.

[78] כפי שביאר לעיל פ"ב שהיצה"ר מתגרה במיוחד בישראל [סוכה נב.], ובמיוחד לגבי חטא ע"ז, וכמבואר לעיל תחילת פ"ג, וכן בסופו. ועוד ראה שם הערות 108-116 ,1, ופי"ב הערה 13.

[79] ולכך ישנה דביקות וחבור בין יחידות ישראל ליחידות השי"ת, וכמו שאומרים "יחידה ליחדך" [בפיוט "אום אני חומה"]. וראה לעיל פי"א ד"ה הסבה השניה שביאר שיחידות ישראל מחייבת את בחירתם ע"י הקב"ה. וראה עוד הערה 24.

[80] לשונו לעיל ס"פ ג [ד"ה ובפרט]: "ובפרט יצה"ר אחר הע"ז... כי ענין היצה"ר שמגרה יותר בישראל מפני המעלה העליונה שיש לישראל, שהם אל הש"י, והם קרובים אליו, ובו דביקים... כי יש לישראל חבור אל הש"י, ויצרא דע"ז הוא כח מוכן לאבד מישראל מעלה זאת, ולהטעותם אחר הע"ז". וראה שם הערות 107-111. ו"לעולם היצר מגרה את האדם לדבר שהוא הפך לו, שהרי אתה רואה שהיה היצר מסית את ישראל לע"ז ביותר מכל האומות" [לשונו בח"א לסוטה יד. (ב, נז:)].

[81] אודות שישראל נתונים לה', ואילו אומות העולם נתונות לשרים ולמלאכי מעלה - ראה לעיל פ"א הערות 29 ,26, להלן פל"ח הערה 12, ופמ"ח הערה 31.

[82] כמבואר לעיל הערות 21-24.

[83] נראה להטעים זאת, כי כבר התבאר למעלה שאחדות ישראל נובעת מאחדותו של הש"י [ראה לעיל פ"א הערה 23, וכאן הערה 24], וא"כ אחדות השי"ת גורמת לב' דברים: (א) חיבור ישראל אל השי"ת. (ב) חיבור בין ישראל לבין עצם. וכשם שבחיבור הראשון השטן מתגרה במיוחד, ה"ה בנוגע לחבור השני, הנובע מאותו מקור של החבור הראשון.

[84] פירוש - אותו הגוי השיב שדברי המהר"ל אינם אלא דברי דרוש, ז"א דברים בעלמא.

[85] פירוש - הגוי השיב שאי אפשר לבאר "רע" אחד [המחלוקת בישראל] באמצעות "רע" אחר [הע"ז בישראל].

[86] פירוש - אם לא תסכים להסבר זה בביאור הקנאה והמחלוקת בישראל.

[87] של קנאה ומחלוקת.

[88] פירוש - בעלי מידה זו מוצאים פורקן לנפשם בכך שמוצאים חסרונות בחבריהם, ובבחינת "המתכבד בקלון חבירו" [ראה מגילה כח.]. וכונת המהר"ל היא, שאם הסברו הקודם לא יתקבל לביאור הקנאה והמחלוקת בישראל, א"כ בודאי שיש לגנות מידה זו, אך עם כל זה אין מידה זו נובעת מנפש רעה, אלא מנפש בעלת מעלה, וכמו שמבאר.

[89] כפי שכתב לגבי קין, שהביא מנחה לה' מן הפירות הגרועים [רש"י בראשית ד, ג], וכתב שם לבאר בגו"א [אות ד]: "קין נפש רע היה לו... ולפיכך היה מתאוה לדבר המקולל כמו האדמה. שכן תמצא לעולם, כי הטוב מתאוה לטוב, והרע לדבר שאינו טוב". ובהקדמתו לדר"ח [ט.] כתב: "מי שהוא רע בעצמו, נפשו מתאוה לדבר שהוא רע בעצמו, אף כי אין לו שום הנאה בזה, רק בשביל שהוא רע הוא נמשך אל הרע בטבע". וראה להלן פל"ז הערה 53.

[90] וראה לעיל פ"א הערות 28 ,27, פ"ה הערה 546, ופי"ד הערה 63, בביאור הפסוק. ועוד אודות שישראל מצד עצמם ראויים אל החשיבות והמעלה - ראה לעיל פ"ז הערות 260 ,259, פט"ז הערה 33, פ"כ הערה 30, ופכ"א הערה 75.

[91] כפי שכתב למעלה פי"א ד"ה הנה התבאר, וז"ל: "כי ישראל מעשיהם שעושים בידיהם מצד היצה"ר...אבל עצמם הם טהורים, רק שהיצה"ר מתגרה בהם". וראה שם הערות 238-236 ,222. ובדרוש לשבת תשובה [פג.] כתב: "החטא בישראל... אינו מצד עצם הנפש, שהרי נפשם מצד עצמם קדושה וטהורה... רק הוא בשביל גרוי השטן". וראה להלן פל"א הערה 161.

[92] ע"ז נה. "כלום מתקנא אלא חכם בחכם, וגבור בגבור, ועשיר בעשיר". ובנר מצוה [יב:] כתב: "יש להם [ליון] החכמה יותר משאר אומות, והקירוב הזה עצמו היה גורם שרצו לאבד מהם התורה, כי אין גבור מתקנא אלא בגבור שכמותו, ולפיכך רצו לאבד מהם התורה". וכן כתב בגו"א שמות פט"ו אות יז לגבי קנאת האלופים והאלים של אדום ומואב בישראל. ובגו"א במדבר פכ"ו אות ו כתב: "היו חולקים על משה אותם שהם חשובים... ואין גבור מתקנא רק בגבור כמותו", וראה שם הערה 20, ולהלן פ"ס הערה 33.

[93] כי אין רע יורד מה', כי הוא רק טוב, וכמבואר לעיל פ"ה הערה 391, ופי"ד הערה 30. וראה לעיל פי"א הערה 56, שנתבאר שם כי אין חסרון במעשי ידי ה', ולכך אין לישראל חסרון בעצם, כי ישראל הם מעשי ידיו. והם הם הדברים המתבארים כאן.

[94] כמבואר לעיל פ"י הערה 111. וצרף לכאן מאמרם "כל ישראל בני מלכים הם" [שבת סז.], וכמבואר בגבורות ה' פס"א [רעד.] ובח"א לע"ז יא. [ד, לז.].

[95] כי הגדרת קנאה היא כאשר תמצא מעלה באחר, הראויה שתמצא בו [לעיל פ"כ הערה 13]. לכך ישראל החשובים בעצמם, חושבים שכל חשיבות מגיעה להם.

[96] ענין זה מבואר יותר בדר"ח פ"ג מ"ב, שאמרו שם "אלמלא מוראה [של מלכות] איש את רעהו חיים בלעו", וכתב שם לבאר [קיד.]: "כי לפי מציאות העולם וציור החכמה לא היה צריך שיהיה רק אדם אחד ולא יותר... כי האדם הוא מלך בתחתונים... כי ראוי שיהיה המלך אחד... ואמר [סנהדרין לז.] לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם, וזה שמצד ציור העולם ראוי שיהיה האדם נברא יחידי, א"כ אדם אחד הוא כל העולם... ולפיכך אם לא היה מורא מלכות... כי מפני שגוזר טבע העולם שיהיה האדם יחידי בעולם, אם אין מוראו של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, עד שיהיה האדם כפי ציור העולם, שכך היא הבריאה, שהרי כל אדם אומר בשבילי נברא העולם, והוא בלבד ראוי בעולם, ולכך היה בולע את רעהו חיים עד שהוא נשאר לבדו... כי כל אחד כל העולם, ולכך היה האדם נמשך אחר זה, והיה בולע רעהו חיים, שלא יהיה נמצא רק הוא". וישראל שיש בהם שם "אדם", קיימת בהם ביתר שאת וביתר עוז ההרגשה של "בשבילי נברא העולם", "ואין עוד אחר". וראה להלן פנ"ג הערה 14.

[97] ובנתיב השלום פ"א הביא את דברי המדרש [במדב"ר יא, ז] "גדול השלום שניתן לענוים, שנאמר [תהלים לז, יא] 'וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום'", וכתב שם [א, רטו:] לבאר: "כי מידת הענוה הוא כאשר אין האדם מיחד עצמו שיש לו מעלה מיוחדת בפני עצמו, והוא מחולק מן שאר אדם, רק הוא שוה אל הכל, וזהו השלום. כי אין המחלוקת רק כאשר כל אחד רואה עצמו מיוחד במעלה, ומפני זה מתחדש המחלוקת. אבל בעל ענוה לא שייך בו מחלוקת, ולכך נתן השלום לבעלי ענוה". וזהו שכתב כאן שהמחלוקת בישראל נובעת מתכונת החשיבות שיש להם. וראה להלן פנ"ה הערה 68, שהמחלוקת היא יציאה מן השווי.

[98] שאין המחלוקת תכונה בעצם אצל ישראל, אלא נובעת מתכונה טובה.

[99] כמו שאמרו במדרש [ויק"ר ד, ו] שישראל נמשלו לשה, "מה שה לוקה על ראשו או באחד מאיבריו, וכל איבריו מרגישין, כך הן ישראל". ובגבורות ה' פ"ס [רסג.] כתב על זה: "כי שה לדקותו נחשב אחד לגמרי...ואינו בעל חומר גס ועב. כי הדבר שהוא חמרי, כמו השור והחמור, או הדבר שהוא דומה לו, יש בו ענין חמרי, והחומר מתחלק ואין בו ענין אחדות. אבל השה טבעו דק, ויש לו מזג דק, אינו חומרי, לכך אם נלקה באחד מאבריו - כולו מרגיש. וכך ישראל, בעבור שישראל מפני שהם רחוקים ממדריגת החומר, אבל מדריגתם מדריגה רוחנית אלקית, ולפיכך אחד חוטא וכולם לוקים. כי המדריגה הזאת לא תתחלק, והחילוק הוא מצד החומר". ועוד אודות שהרוחני מתאחד, והגשמי מתפרד - ראה לעיל פ"ה הערה 107.

[100] כמבואר בתחילת הפרק, וראה הערות 99 ,24.

[101] כי מידת הרחמים נובעת מהאחדות, כי הרחמים הם הדיבוק והחיבור בעצם, וכמבואר לעיל פ"ה הערה 352, ופ"ז הערה 133. וככל שהאחדות יותר - כן הרחמים מרובים יותר.

[102] כמו קשיות ערפם [יבואר בסמוך].

[103] שאינה נמצאת בישראל, וכמבואר לעיל פ"ג הערה 116, פ"י הערה 48, ופי"ד הערה 55.

[104] כמו שאמרו [נדרים נא.] "'זימה' [ויקרא יח, יז] זו מה היא". וכתב שם בח"א [ב, כא.] "כלומר אין בזה ממש כלל". וכן כתב בנתיב התשובה פ"ח [ב, קעא:].

[105] כי זהו מעשה גופני לחלוטין [לעיל פ"ג הערה 114], ומעשה בהמה [לעיל פ"ה הערה 525]. ו"הדבר הנבדל מן החומר יש בו כבוד, והחומרי אינו בעל כבוד" [לשונו בח"א לשבת קיג. (א, נ:)]. ולכך מעשה גופני זה מורה על הפחיתות. וראה לעיל פכ"ג הערה 181, שנתבאר שם שהנוטה אל הגשמי יש בו שפלות ופחיתות. ולכך מידה זו אינה נמצאת אצל ישראל. וראה לעיל פ"ג הערה 116, שהוקשה שם מדוע לא נמצא שיהיה יצה"ר דעריות יתירה בישראל. ולפי"ד כאן מיושבת הערה זו, כי מידה זו לא נמצאת בישראל, ודו"ק. וראה להלן פל"ג הערה 72. וצרף לכאן, כי נתבאר למעלה [פ"ג הערה 114] שאין שם "ישראל" חל על ישראל כאשר הם מקולקלים בעריות. וטעם הדבר, כי בפרק זה נתבאר ששם "ישראל" מורה על המעלה והכבוד [ראה הערה 94]. וכאשר עושים מעשה המופקע ממעלה וכבוד, יש בידי מעשה זה להפקיע שם "ישראל" מבעלי שם זה. וראה לעיל פי"א הערה 54.

[106] וראה לעיל פי"ד ד"ה וכבר התבאר, ושם הערות 53-60, שכתב שם את דבריו כאן לגבי מידת "קשה עורף".

[107] לשונו לעיל פי"ד ד"ה אך אם: "ישראל מיוחדים ונבדלים מכל האומות, אשר הם [האומות] במדריגה החמרית, וישראל במדריגת הצורה, ודבר זה בארנו פעמים הרבה, כמו שאמרו חז"ל [יבמות סא.] 'אתם קרויין אדם, ואין האומות קרויין אדם'... וזה כי האדם נבדל מן הבעל חי במה שאין האדם חמרי גשמי, כמו שאר ב"ח, והאדם הוא שכלי. וכך מדריגת ישראל, שהם נבדלים מן החומר, ואינם מוטבעים בחומר". וראה שם הערות 45-52, ולעיל פי"ט הערה 58 ,26, ולהלן פמ"ט הערה 55.

[108] אודות שהנבדל אינו מתפעל ואילו החומרי מתפעל - ראה לעיל פ"ה הערות 434 ,432 ,430, פי"א הערה 21, פי"ד הערה 54, פי"ז הערה 149, פי"ט הערה 59, פכ"ב הערות 62 ,61, להלן פכ"ה הערה 108, פל"ו הערה 55, פ"מ הערה 81, ופמ"ח הערות 20 ,15.

[109] ומחמת כן יונה הנביא סירב ללכת לנינוה, "שידע כי הגויים קרובי תשובה הם, ובודאי יחזרו בתשובה, ויקבלו תוכחה ומוסר מן הנביא אשר מוכיח אותם... ויחייבו את ישראל. שהאומות חוזרים בתשובה, ואילו ישראל אין חוזרין בתשובה כלל" [לשונו לעיל פי"ד ד"ה וכבר התבאר, וראה שם בהערות]. וראה לעיל פי"ט הערה 59.

[110] כמו מידת העזות, שישראל הם עזים שבאומות [ביצה כה:], ומידה זו באה להם "מפני שאין הנפש שלהם מוטבע בחמרי, שלכך הם עזים, כי הנפש היא פועלת, והחומר מתפעל בלתי פועל. ומה שישראל עזים מורה שאין הנפש מוטבע כ"כ בחומר" [לשונו בגבורות ה' פע"ב (שכח.)]. וכן הוא בדר"ח פ"ב מ"ה [עח.]. ושם [פ"ה מ"כ] ביאר שיש לחוש שמידת העזות של ישראל עלולה לגרום ח"ו "לגיהנום שישלוט בזרע אברהם" [עה.]. וראה לעיל פי"ד הערה 58. ובח"א לסנהדרין צז. [ג, רז.] ביאר כיצד מיעוט העזות אינה קללה, אך רבוי העזות היא קללה ועוות. ורש"י במדבר יא, כ כתב: "אם לא שנטעתי שכינתי ביניכם, לא גבה לבבכם לכל הדברים הללו".

[111] פירוש - הגוי השיב למהר"ל שאע"פ שנתבאר שהמידות המגונות שורשן מתכונות טובות, אך עדיין יצא שכרו בהפסדו, כי סו"ס תכונות טובות אלו מולידות מדות מגונות.

[112] מכות כג: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר [ישעיה מב, כא] 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר'".

[113] לשונו בסוף ספר דר"ח [שכח.]: "ולא ידעתי מה ראיה מן המשנה שאמרה רצה הקב"ה לזכות את ישראל, כי אין פירושו שלכך נתן להם מצות הרבה... אבל פירושו כמשמעו, רצה הקב"ה לזכות את ישראל... אע"ג שעתה אפשר שיהיה רובו עוונות ע"י רבוי מצוות, מה בכך, הקב"ה רוצה להטיב לטובים. ומאחר שיותר זכות לטובים ע"י רבוי מצוות, שאז יהיו שלמים בתרי"ג מצוות, רצה הש"י לזכות את הטובים". וזהו שכתב כאן "כי מדרך הש"י להשפיע השלימות", ופירושו שהקב"ה רוצה להיטיב לטובים. וראה עוד בתפארת ישראל פ"ה שהאריך לבאר מאמר זה, והקשה שם כמה פעמים שיוצא שכרן בהפסדן.

[114] הכל צפוי והרשות נתונה [אבות פ"ג מט"ו], ושם בדר"ח [קמח.] כתב: "ואם [ה'] רואה שהאדם רוצה לעשות חטא, אין הקב"ה מונע ממנו החטא מלעשות, אלא הרשות נתונה לו, ודבר זה מפני כי האדם נברא בצלם אלקים [בראשית א, כז], ויש לו דמיון בזה ג"כ אל השי"ת".

[115] נראה שכוונתו היא, שאין לטעון כנגדו יתברך על שנתן לישראל רבוי מצוות ותכונות טובות אשר פעמים גורמים לתוצאות שליליות, כי מבחינתו יתברך יש רק השפעת טובה, ורק מבחינתו של המקבל נהפכת הטובה לצרה. והקב"ה נקרא "צדיקו של עולם" [רש"י בראשית יח, כח]. וכן הוא בדר"ח פ"ה מ"ו [רלו.]

[116] כי הגלות גורמת למחלוקת, וכן מעלתן של ישראל גורמת למחלוקת.

[117] והוא כשהשלום שורר ביניהם [לעיל ד"ה התבאר לך, עד ד"ה וכשם שקיום].

[118] כאשר שומרים על צביונם העצמי [לעיל ד"ה וכשם שקיום, וד"ה וכך מוכח].

[119] ילקו"ש פרשת בלק, תחילת רמז תשסח.

[120] ע"י המילה [יבואר בסמוך].

[121] ע"י מזוזות הפתח [יבואר בסמוך].

[122] במדרש שם אמרו "אינו דנן עם האומות", ופירושו שאין השי"ת דן את ישראל בזמן שדן את האומות, וכמו שמבאר.

[123] ראה לעיל פי"ד הערה 19. ובגו"א בראשית פ"א אות נב [ד"ה ואל] כתב: "האכילה... תהיה סעודה המקיים וסועד את האדם, ונותן לו קיום, לכך תקרא 'סעודה'... הרי כל ענין הסעודה אינו אלא קיום, מלשון 'סעד'". וראה לעיל פי"ט הערה 138. ובנתיב העבודה פט"ז [א, קכו:] כתב: "כאשר בא האדם לאכול... האכילה היא קיום גופו, וחיות של אדם תלוי בזה". ובבאר הגולה באר הראשון [יד:] כתב: "כי האוכל הוא נפש האדם, כי האוכל מחיה את האדם עצמו", וראה הערה הבאה, ולהלן פל"ג הערות 32 ,31.

[124] כפי שביאר בבאר הגולה, באר הראשון [יד:]: "דרך האומה להיות נבדלת מן אחרת בתקון האוכל... ולפיכך אוכל שנעשה ע"י אחד מאומה אחרת, יש לישראל להרחיק אותו, אחר שהאוכל הוא מקיים האדם עצמו... ואם אין מרחיק, יש להם קירוב וחיבור". וראה לעיל פי"ז הערה 37. וצרף לכאן דברי רש"י באיכה א, כא, שכנס"י אומרת להשי"ת "אתה גרמת לי שהם [אומה"ע] שונאים אותי, שהבדלתני ממאכלם וממשתיהם".

[125] ולכך האכילה שייכת לעצם האדם.

[126] לשונו בנתיב העבודה פי"ח [א, קמ:]: "אין דבר שנבדלים בו ישראל לגמרי משאר אומות רק המילה". ובשמו"ר א, ח אמרו "כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצרים". הרי שהבדלת ישראל מהאומות היא ע"י מילה. וראה לעיל פ"י הערה 105. ועוד אודות זיקת המילה לגוף האדם, ראה דבריו בדר"ח פ"ה מ"ג [רכ:], שכתב: "אברהם היה לו מדריגת הגוף בשלימות, ולפיכך היה מספר 'אברהם' רמ"ח, כנגד רמ"ח איברים שבאדם... ולכך ניתנה לאברהם ברית מילה בגופו של אדם". וראה עוד בדרוש על התורה [כח:], שגם שם ביאר שהמילה היא שייכת לגופו של אדם. וכ"ה בתפארת ישראל ס"פ כח [פו.], אור חדש [רג.], נתיב העבודה פי"ח [א, קמא.], ח"א לנדרים לא: [ב, ז.], וח"א לסנהדרין מד. [ג, קס.]. וראה לעיל פ"ט ציון 59, ולהלן פל"ו הערה 42.

[127] וצרף לכאן את ההלכה האומרת שבית ששותפים בו ישראל עם העכו"ם פטור ממזוזה [רמ"א שו"ע יור"ד סימן רפו ס"א]. כי המזוזה מבדילה בין ישראל לעמים, ולכך בית משותף של ישראל וגוי מופקע מתורת ההבדלה שגנוזה במזוזה. ומה שמדגיש "ובפתחיהן" דוקא, כי כבר נתבאר למעלה שפתח הבית הוא עיקר ישוב הבית, ששם נכנסין ויוצאין [לעיל פכ"ג הערות 137 ,136].

[128] ועוד אודות שבית שייך לאדם - ראה גו"א דברים פ"ה אות ז, ד"ה ונראה. ושם בדברים פ"כ אות י כתב: "שלשה דברים הם עיקר שצריך אל האדם; האשה... והבית לדירתו... וצריך לו אדמה להתפרנס הימנה". וג' דברים אלו הם דבריו כאן; האשה מקבילה לגוף האדם, שהרי אמרו [ברכות כד.] "אשתו כגופו". וכנגד הבית לדירתו כתב כאן ג"כ בית. וכנגד הפרנסה כתב כאן שהאכילה היא קיום האדם. וכן כתב בח"א לקידושין פב. [ב, קנב.]: "הפרנסה לאדם הוא קיומו". וכ"ה בנתיב העבודה ר"פ יח [א, קלב.].

[129] ועוד אודות שישראל הם אמיתת המציאות - ראה לעיל ר"פ יא, ושם הערות 2-13, שנתבאר שם שלכך רק ישראל נקראו "בנים" לה'.

[130] פירוש - הכל מתגלה באור, והגילוי נחשב להמצאות הדבר, וכמבואר לעיל פ"ח הערה 148.

[131] שהרי לא נבראו לעצמם, אלא נבראו לשמש את ישראל, וכמבואר לעיל פי"א הערות 13 ,4. וראה להלן פנ"ז הערה 21.

[132] כפי שכתב בגבורות ה' פל"ו [קלה:]: "כי היום מתיחס אל המציאות, והלילה אל ההעדר, וזה ידוע". וראה לעיל פ"ה הערה 345, פ"ח הערות 148 ,95 ,93 ,91, ופי"ט הערות 110 ,107. ובדר"ח פ"ג מי"ד [קמד.] כתב: "הדבר שיש בו האור הוא נמצא ונראה, עד שכל דבר נמצא ע"י אור... כי האור נותן מציאות לאחר. והחושך הפך זה, שכל אשר הוא בחושך לא נמצא ולא נראה". וראה להלן ר"פ נז ששב וביאר שם הקשר שבין דין לבין יום, ושם הערה 12.

[133] לעיל פ"י הערות 105 ,78, דרוש על התורה [כ.], אור חדש [קנז:], גו"א במדבר פכ"ט אות ה, ח"א לסוטה ד: [ב, ל:], ונתיב העבודה ס"פ טז [א, קכז:].

[134] ופירש שם המצודות דוד: "ממים רבים - רודפי הרבים השוטפים כמים". וראה בשמו"ר כב, ב, שביארו שפסוק זה מוסב על המצריים.

[135] ואמרו שם בשיר השירים רבה [ח, ז] "מים רבים - אלו אומות העולם, שנאמר [ישעיהו יז, יב] 'הוי המון עמים רבים'". וכ"ה בגו"א במדבר פכ"ט אות ה.

[136] לשונו בגבורות ה' פ"מ [קנד.]: "ענין אחד למים עם המצרים, כי כמו שמצרים רחוקים מן הצורה הנבדלת, כך המים הם משוללים מכל צורה, והם קרובים אל החומר ונוטים אליו".

[137] ופירש רש"י שם "דתיהן של אלו - מנהגם של אלו אש, שהם עזים כאש". ובגבורות ה' פע"ב [שכח.] ביאר זאת: "שאין הנפש שלהם מוטבע בחמרי, שלכך הם עזים, כי הנפש היא פועלת, והחומר מתפעל בלתי פועל. ומה שישראל עזים, מורה שאין הנפש מוטבע כ"כ בחומר". ומעין זה הוא בדר"ח פ"ב מ"ה [עח.]. ובתפארת ישראל פ"כ [סב.] כתב: "כי האש דבר שאינו גשמי, כי אין באש גוף גשמי, ולפיכך כל דבר שאינו גשמי נקרא 'אש'". וראה לעיל פי"א הערה 93, ופי"ד הערות 58 ,57.

[138] כפי שכתב על יעקב ועשו ש"אין להם שתוף ביחד, כמו אש ומים... כך יעקב ועשו" [גו"א בראשית פכ"ה אות כו]. וראה לעיל פ"י הערה 105. וכן הוא להלן פמ"ב ד"ה ואמר שכל.

[139] כי הם הפוכים זל"ז. וישראל נמשלו לאש כי מובדלים מהגשמי [ראה הערה 137], והאומות נמשלו למים שהם משוללים צורה [ראה הערה 136].

[140] והנמשל בזה שבחיבור ישראל אל האומות - יד האומות על העליונה, וכמו שמבאר. וראה להלן פמ"ב [ד"ה ואמר שכל] שהוסיף עומק מיוחד שם לדבריו כאן, וכמבואר שם בהערה 72.

[141] לשונו בח"א לב"ק צג. [ג, טו:]: "אין דבר מתנגד אל דבר, רק מי שיוצא מן הפשיטות, כי האש יוצא מן הפשיטות אל קצה שהוא חם, הוא רודף את המים לייבשם. וכך המים ג"כ במה שהם יוצאים מן הפשיטות, שיש בהם הקרירות, מכבין את האש, אבל הדבר הפשוט אינו רודף".

[142] והם - ודברים אלו.

[143] האומות.

[144] ועוד אודות שיחס ישראל והאומות הוא שפעמים ישראל גוברים - או ח"ו להיפך - ראה דבריו בגו"א דברים פכ"ה אות כה, שכתב שם: "ישראל עם האומות כמדריגת איש עם אשה... ואם אין האיש זוכה - האשה מושלת בבעלה. וכך ח"ו אם אין ישראל זוכים, האומות מושלים עליהם... ויש בחינה כי האומות מצד אחד נמשלים לזכרים, וישראל לנקבה... סוף סוף אין כאן רק זכר ונקבה; כאשר ימשול ישראל על האומות - ישראל הם זכר והאומות כמו הנקבה. ואם ח"ו אין ישראל זוכים - אז האומות נעשים זכרים, וישראל תשש כחם כמו נקבה". וראה לעיל פי"ח הערה 108. ולעיל פי"ד [ד"ה וכאשר תבין] כתב: "אין לישראל שום מדריגה בינונית; או שהם מושלים על הכל, או שהכל מושלים עליהם". וראה שם הערה 80, ולהלן פנ"ט הערה 112.

[145] פירוש - בריחוקם של ישראל מאומות העולם ניתנת לישראל האפשרות לגבור על האומות, וכ"ש שמונחת בנתינה זו שאין האומות יכולות לישראל.

[146] ק"ק, כיצד דברים אלו מתיישבים עם דברי רש"י באיכה [א, כא], ששם כנס"י טוענת כלפי מעלה "אתה גרמת לי שהם שונאים אותי, שהבדלתני ממאכלם וממשתיהם, ומהתחתן בם. אם נתחתנתי בהם, היו מרחמים עלי ועל בני בנותיהם". ומקורו שם מהאיכ"ר. ומכך משמע שאם תנתן לישראל האפשרות להתחבר לאומות העולם, בכך תיעלם שנאתם של אומות העולם כלפי ישראל. ודברים אלו לכאורה אינם עולים בקנה אחד עם דבריו כאן. אמנם כד מדייקת תראה שלא קשה כלל, כיון שאין טענת ישראל שאם היה בידם כיום להתבולל באומות, בכך האומות יאהבו אותם. כי זה ברור שלאחר שישראל נבחרו להיות עם סגולה אין בידם להתחבר לאומות. אלא טענתם של ישראל היא על כך שמעיקרא נבחרו ע"י הקב"ה [ובכך נחסמה מהם הדרך להתחבר אל האומות]. שאם מעיקרא לא היו נבחרים על ידו יתברך, אזי היה ניתן להם להתחבר עם האומות. אך ברור הוא לכו"ע, שלאחר שנבחרו על ידי ה' - שוב אין בידם להתנתק מבחירה זו ולהתחבר לאומות, אלא עליהם להשאר מובדלים מהאומות. וראיה לכך הם דברי רש"י בס"פ קדשים [ויקרא כ, כו], שנאמר שם "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", ופירש רש"י שם "אם אתם מובדלים מהם - הרי אתם שלי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחביריו". הרי שרש"י ביאר להדיא שקיומם של ישראל תלוי בהיותם מובדלים מן העמים [וכמהר"ל כאן]. וכיצד דברים אלו תואמים לדבריו שבאיכה שאם ישראל יתחברו לאומות ייטב להם יותר. אלא בע"כ שדבריו באיכה נאמרו על הצד שישראל לא היו נבחרים מעיקרא, ואילו דבריו שבפרשת קדשים נאמרו לאחר שישראל כבר נבחרו על ידו יתברך. וראה הערה 63.

[147] פירוש - אע"פ שהגלות מחייבת שישראל יקבלו על עצמם את עול מלכותם של אומה"ע, ובכך מונח חיבור מסויים אל האומות.

[148] וא"כ, כיצד ניתן לומר שיש לישראל להבדל מן האומות, כאשר בו זמנית ישראל מקבלים על עצמם את עול מלכותם.

[149] פירוש - הבדלה לחוד, וקבלת עול מלכות האומות לחוד. שאע"פ שראוי לישראל לקבל ע"ע עול מלכות האומות, מ"מ מחוייבים הם לשמור על יחודם העצמי בתוך המסגרת של קבלת עול מלכות האומות.

[150] פירוש - כל אדם שנתן לו הש"י חכמה יסכים שיש לישראל לשמור מכל משמר על ההבדל הקיים בינם לבין אומות העולם. וכמה פעמים נקט המהר"ל בלשון זה, וכגון בגבורות ה' פ"ס [רסז.] כתב: "ולאיש החכם אשר נתן ה' בו חכמה ודעת, ידע כי משורש אחד יצאו הפירושים". וכן כתב להלן ס"פ כו, וס"פ ס.

[151] אשר לא יתגאל במאכלי האיסור וביין של עכום" [מצודת דוד שם]. וכוונתו לומר שכאשר דניאל התקרב למלכות [כמסופר שם בדניאל], קיבל על עצמו הרחקות שונות מהאומות. וכן כתב בנר מצוה [לא.]: "כאשר ראה דניאל שבא אל היכל המלך להיות לו חבור אל המלך, לכך שם על לבו לעשות פירוד, ולא יתגאל... ביין".

[152] פירוש - ההפרשה וההרחקה מיינם של האומות.

[153] לעיל פרק כד ד"ה ושלא יגלו.

[154] לשונו לעיל פכ"ד ד"ה ושלא יגלו: "וטעם דבר זה, כי כל אחד אשר מגלה סודו לאחר, הרי יש לו חבור אל האומות אף בדבר הנסתר, שהרי גלה סתר שלו... וכאשר יגלו סודותיהן, הרי בדברים הנסתרים יש להם חבור אל האומות, ודבר זה אין ראוי". וראה שם הערות 86-88. ובסמוך יבאר שדברים אלה אמורים במיוחד על איסור יינם.

[155] וכבר קבע המהר"ל שבימיו ישראל הגיעו לסוף הגלות, וכמבואר לעיל פי"ח הערות 110 ,109. ובגמרא [סוטה מט:] אמרו "בעקבות משיחא", ופירש רש"י "בסוף הגלות לפני ביאת משיח".

[156] סוטה מט. "[מיום שחרב ביהמ"ק] בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו". אמנם מדבריו משמע שעצם סוף הגלות הוא הוא הקשה עלינו יותר מידי יום ביומו. וכמו שאמרו בגמרא [סוטה מט:] "בעקבות משיחא חוצפא יסגא, ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה, והיין ביוקר וכו'". והואיל ו"עקבות משיחא" שקול ל"סוף הגלות" [ראה הערה קודמת], לכך דבריו על סוף הגלות קשורים לעקבות משיחא.

[157] של איסור יינם של האומות.

[158] שלא להתחבר עם האומות בשתיית יין.

[159] ומדנקט לשון "סוד" בע"כ שכונתם ליין, שהוא בגימטריה "סוד", וכפי שיתבאר בסמוך [וראה לעיל פכ"ד ד"ה ובמדרש אמר, שהביא שם מדרש שאכן נקט בלשון "שלא יגלו מסתורין שלהם".] ורש"י בכתובות שם ביאר "סוד - אמרי לה סוד העבור, ואמרי לה סוד טעמי התורה".

[160] ואודות שגילוי סוד מורה על החבור הגמור - כן ראה עוד לעיל פכ"ד הערות 88 ,86, ולעיל הערה 59.

[161] עירובין סה. "יין ניתן בע' אותיות ["כך חשבונו בגימטריא" (רש"י שם)], וסוד ניתן בע' אותיות, נכנס יין יצא סוד".

[162] לשונו בגבורות ה' פ"ס [רסט:]: "אין הפירוש בלבד הגימטריא, שבשביל כך נכנס יין יצא סוד, אבל הוא דבר אמיתי מצד עצמו. כי היין הוא משקה נסתר יוצא מהסתר הענב ומפנימית הענב. ולפיכך היין שהוא גדל בנסתר ובפנימית הענב - בגימטריא סוד, לפי שהוא נסתר. וכאשר נכנס היין באדם, מוציא הסוד, כי הוא בא עד הנסתר כפי מדריגתו ומוציאו". וכן כתב שם בסוף הספר [שלג:]. וכן כתב בדרוש של המצוות [סא.], נר מצוה [לא.], ח"א לסנהדרין לח: [ג, קמז:], שם ע. [ג, קסח:], שם צט. [ג, רכד.], דר"ח פ"ד מכ"א [רג.].

[163] בסוף גבורות ה' ישנו פרק העוסק ב"הלכות יין נסך ואיסורו", ובתוך דבריו כתב שם [שלב.]: "עיקר מדריגת ישראל ומעלתם העליונה - ההבדל שישראל מובדלים מן האומות, ובשביל כך הם להקב"ה. וצריך שיהיה ההבדל הזה מוכרח, מבלי שום אפשרות אל חבור להם. שאם היה אפשרות אל החבור, אין כאן הבדל גמור. וכיון שהיין מביא קירוב ואהבה לשני דברים המחולקים, אפשר שיבוא לידי חתנות, הרי כבר נתבטל ההבדל... ובטל מדריגת ישראל העליונה, שראוי שתהיה האומה ישראלית מובדלת.. אבל אם יש כאן אפשרות, אע"ג שלא יצא לפועל האפשרות, כיון שיש אפשרות החבור - הוא חבור, ואפילו אם היה האפשרות... מבטל האפשרות הזה ההבדל".

[164] ובגבורת ה' שם [שלג.] כתב: "וכדי שתדע להבין איך היין בפרט מבטל עצם ההבדל בין ישראל לאומות, הנה דבר ידוע, אף כי ישראל והאומות הם שוים משתתפים בדבר הנגלה, ותראה שיש לכל בני אדם ראש ידים ורגלים... ואין חילוק ביניהם. אבל שלא יהיה שום חילוק בין ישראל לאומות בדבר הפנימי - דבר זה אינו כלל... כי האומות דביקים בכח מיוחד, וישראל דביקים בכח קדוש, הוא השי"ת, אשר הבדיל אותם מן העמים ולקחם אליו... ומפני חילוק והבדל פנימי שלהם ראוי שיהיו מחולקים בדבר שהוא נסתר פנימי... ואין לך כל המשקין שראויים לשתיה שמדריגתו בנסתר כמו היין... ואם ישתתפו ביחד ביין אחד, הרי כאילו אינם מובדלים בפנימי שלהם".

[165] פירוש - כאשר ישראל נשתעבדו לבבל, והיו תחתם.

[166] שישראל הם בגלות.

[167] לשונו בסוף גבורות ה' [שלב.]: "וכאשר היו ישראל על אדמתם, קודם שחרב הבית, לא שייך חבור ישראל ואומות, אחר שלא היה לישראל שום חבור אל האומות. וכאשר גלו ישראל מעל אדמתם, ובאו ישראל לתוך האומות, עד שיש לחוש אל ההבדל הזה, כמו שהגיע לקצתן שנתערבו באומות בשביל גלות ישראל בין האומות, 'וישם דניאל אל לבו אשר לא יתגאל ביין משתיו' [דניאל א, ח], והוא התחיל בגזירה זאת... והתחיל לקיים ההבדל שישראל מובדלים מן האומות. ואין ספק, כי דבר זה לאסור יינן הוא הבדל גמור מאוד, כאשר לא ירצה לשתות נוגע גוי ביין, ובזה אי אפשר החבור, ודבר זה נקרא הבדל. ומ"מ לא היה בזמן דניאל השעבוד ופיזור הגלות כ"כ, עד שהיו תלמידי בית שמאי ובית הלל, שהיה בעת חורבן השני, ואז נתפזרו ישראל בכל קצוות העולם, והיו תחת האומות. ואז אזרו כח וגזרו על כל ישראל ואסרו יינם [שבת יז:], כדי לחזק הבדל ישראל, שהוא מדריגת ישראל העצמית שיהיו מובדלים ישראל, עד שאין שייך חבור". וכ"ה בדרוש על המצוות [סב.]

[168] חבור בעיקר - חבור בפנמיותם, שהיא העיקר של אדם, כי אין עיקר האדם הטבע, אלא מהותו הפנימית, וכמבואר לעיל פט"ו הערה 48, ופי"ט הערה 21. אמנם אפשר שרומז בזה להסברו השלישי שכתב בסוף גבורות ה' אודות איסור יין נסך, וז"ל: "ישראל והאומות, אף כי הם משתתפים בדברים החצונים המורגשים, הם נבדלים בכח פנימי, אשר אותו כח פנימי הוא התחלתן, כי התחלת ישראל כח קדוש, והאומות התחלתן כח שלהם... כי התחלת האומות היו שבעים, שהיה להם התחלה בפני עצמם. כי בוני המגדל, שמהם נפלגה הארץ, היו שבעים [רש"י דברים לב, ח]. וישראל התחלתן בפני עצמם, דכתיב [דברים י, כב] 'בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה וגו'.. ומפני כי התחלת ישראל נבדל מן התחלת האומות, ולכך היו מספר שבעים לאומות בפני עצמן, ושבעים נפש לישראל התחלה בפני עצמן, כי ראוי שיהיו ישראל נבדלים בהתחלה שלהם... כי הם נחלקים בהתחלתן הפנימית, שהם נבדלים זה מזה. ומפני כי היין הוא ג"כ יש לו התחלה פנימית, שהוא יוצא מן הענב... בגימטריא שלו שבעים... ואם ישתתפו בו [ביינם] עושה התחלת ישראל ואומות אחת... ולכך להבדיל בין התחלתם, עשו חכמים הבדלה ביניהם, וכל זה כדי לקיים מה שישראל מובדלים מן האומות". ולכך ע"י שתיית יינם יש ח"ו "חבור בעיקר", לאמור חבור בשורש.

[169] כפי שביאר למעלה בד"ה ונראה כי.

[170] ובאור חדש [קלז:] כתב: "לכך אשרינו חלקינו ומה נעים גורלינו אם היו אנשי גליותינו נזהרים ופורשים מן האומות בכל אשר ראוי לנו הפרישה בשתיית יין נסך, ושאר התחברות בגלוי סוד של ישראל לאומות. ומכ"ש לדבר לשה"ר על ישראל נגד האומות". וראה בדרוש על המצוות [נט.-סב.] שהאריך לבאר איסור יין נסך.

[171] עפ"י הפסוק [שיה"ש ב, טו] "אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים וגו'". ושם בשיהש"ר ביארו את הפסוק על אלו שאינם שומרים גדרי חכמים. ובדר"ח פ"ד מ"ד [קעא:] הזכיר תואר זה על אלו "אשר לא ראו אור התורה, ולא זרח עליהם נר מצוה, רק הם שועלים קטנים".

[172] לכאורה כונתו לדניאל הנביא, בית הלל ובית שמאי [שבת יז:]. וראה בזוה"ק ח"ג מ. ובכמה מקומות זועק המהר"ל על אלו המקילים באיסור יין נסך [סוף גבורות ה' (שלד:), דרשה על המצוות (סג.), ונר מצוה (לא:)].

[173] והם ראשי הקהל הממונים אף על הרבנים.

[174] הוא הרב. וא"כ ראש הקהל אומר לרב.

[175] פירוש - נאה לאדם זה להקרא "ראש" הקהל, וכמו שמבאר.

[176] לשונו בגו"א שמות פכ"א סוף אות ז: "אמנם נמצא ג"כ... נאמני רוח, כוונתם לשם שמים, לא להשתורר על הציבור בגאוה, על אלו נאמר העוסקים עם הציבור לש"ש צדקתם עומדת לעד [אבות פ"ב מ"ב]". וראה בדר"ח שם [עב:] שביאר טובה זו.

[177] ובגו"א שם כתב באופן אחר: "ואותיות 'אשרה' [דברים טז, כא] - 'הראש'".

[178] שאור - היא המחמצת שמחמיצין בה העיסה [רד"ק ספר השרשים, שורש שאר].

[179] שעליו אמרו [אבות פ"ה מי"ח] "ירבעם בן נבט חטא והחטיא את הרבים, חטא הרבים תלוי בו". ובסוף גבורות ה' [שלד:] כתב: "ואשר הם מעדת ירבעם, אשר הם חוטאים ומחטיאים אחרים... מקילים באיסור זה [של יין נסך]... שעוברים בפרהסיא לפני כל, ובזה שם שמים מתחלל על ידם... וחייב כל אדם לנדותם". וכן הוא בדרוש על המצוות [סג.], ובנר מצוה [לא:, לג:]. ודע שרק לגבי איסור זה הזכיר המהר"ל בספריו את ענינו של "ירבעם בן נבט".

[180] היא ארץ ישראל, וכמבואר בגבורות ה' פס"ד [רצה.]. ורש"י תהלים קטז, ט פירש "בארצות החיים - ארץ ישראל". וביחזקאל [כו, כ] נאמר "ונתתי צבי בארץ החיים", ודרשו חז"ל [כתובות קיא.] שהפסוק עוסק בא"י. ובדר"ח פ"ה מ"ט [רמה:] כתב: "והטעם שנקראת 'ארץ החיים'... שא"י באמצע העולם... וכל דבר שיש לו מדריגת האמצעי, ואינו נוטה אל הקצה, מתייחס אל החיים, כי הקצה יש לו סוף ותכלית, וזהו ענין מיתה". וכ"ה בנתיב העבודה פ"ה [א, פח:], ובבאר הגולה באר הששי [קלא:]. וראה לעיל פ"ו הערה 94, פ"ח הערה 36, פכ"א הערה 61, ופנ"ה הערה 34. וכאן המהר"ל מבטא את תשוקתו האישית להגיע לא"י. וכן בגו"א ס"פ ויצא כתב: "והוא יזכינו להעלותינו שמה, ולראות בבניינה ובתפארתה".

[181] ובסוף דרוש על המצוות [סד.] כתב שבמדינת מעררין "רבים מתפרצים באיסור זה, ג"כ במדינת אשכנז שגו ביין... ובמדינות אטלי"א מעי המו... לקול השמועה אשר שמענו.. כמעט נשתכחה מצוה זאת מהם".

[182] לא מצאתי שבחבור באר הגולה האריך בענין זה. אמנם כאמור בסוף ספר גבורות ה' האריך בענין הלכות יין נסך, וכ"ה בספר נר מצוה [לא.], נתיב התוכחה פ"ג [ב, קצח:], ובדרוש על המצוות [נו.-סד:]. וראה לעיל פכ"א הערה 60, שגם שם הזכיר דברים שכתב בחבור באר הגולה, ואינם נמצאים לפנינו.

[183] ראה לעיל הערה 58.

[184] שם לבוש חשוב [רש"י שם].

[185] מתון מתון' - לשון מאתן [מאתיים]... כלומר השם גרם לי. לשון אחר 'מתון מתון' לשון המתנה, אם המתנתי הייתי משתכר ארבע מאות זוז [לשון רש"י שם].

[186] שהרי הגמרא ביארה שהתנהגותו של רב אדא בר אהבה היא בגדר מסירות נפש על קדושת השם, וראה בנתיב אהבת השם פ"ב [ב, מז.] שהביא שם גמרא זו. ובסנהדרין עג: נקטו שם את ערקתא דמסאני כדוגמה למנהג שיש למסור עליו את הנפש [בשעת שמד].

[187] פירוש - גם הבדל זה טושטש במשך הזמן, עד שיש מישראל הרוצים ללבוש בגדים הדומים בכל מה שאפשר לבגדי האומות.

[188] כפי שביאר לעיל [ד"ה וכשם שקיום] ש"הבדל ישראל מן האומות... הוא קיומם בגלותם", וראה הערה 41.