[1] לעיל פ"ח ד"ה כאשר הנמצאים, וד"ה אבל הזמן.

[2] כמבואר לעיל פ"ח הערות 33-30, ושם ביאר כיצד הזמן של חודשי ניסן ותשרי תואם למעלתם של ישראל, ואילו הזמן של חודשי תמוז-אב עומד כנגד ישראל, ולכך בו נחרבו הבתים. ושם בהמשך הפרק ביאר כיצד הזמן של עשרת ימי תשובה תואם לעשיית תשובה [ראה שם הערה 151].

[3] ובמגילת אסתר נאמר [א, יג] "יודעי העתים", וכתב באור חדש [ק.] בזה"ל: "שיודעין כל הדברים באמתתן כפי מה שהם, שכל הדברים הם תחת הזמן, וחילופי הדברים כפי חילופי הזמן. ולכך אמר 'יודעי העתים', כלומר שידעו כל הדברים בסבתן, שהם העתים. ודבר זה הוא ידוע, כי הזמן מחדש כל הדברים, וכדכתיב [קהלת ג, א] 'לכל זמן ועת לכל חפץ'... כאילו אמר שהם יודעים לעמוד על הדברים שמחדש הזמן, והם הדברים שמתהוים בעולם". ובגבורות ה' פנ"א [ריט:] כתב: "כי הדבר שנתהוה מתייחס אל הזמן שנעשה בו אותה הויה".

[4] והמשך הפסוק הוא "וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה". וכ"ה שם במדרש.

[5] שנאמר [בראשית ג, כד] 'ויגרש את האדם וגו' [לשון המדרש שם].

[6] שנאמר [בראשית ח, טז] 'צא מן התבה וגו' [לשון המדרש שם].

[7] והמשך הפסוק הוא "נימול אברהם וישמעאל בנו". אמנם במדרש שם הביאו פסוק אחר "שנאמר [בראשית יז, ט] 'ואתה את בריתי תשמור'". וכן הביאו בתפארת ישראל ר"פ כה [עה.], ובדרוש על התורה [כג:]. אך בילקו"ש לקהלת שם [רמז תתקסח] הביאו את הפסוק "בעצם היום הזה נמול אברהם".

[8] ואיזו - זו התורה [לשון המדרש שם].

[9] בקה"ר שלפנינו לא הביאו את הפסוק "בחודש השלישי", אמנם בילק"ש שם [רמז תתקסח] נכתב כן אות באות.

[10] מה שלנתינת התורה נאמר לשון "עת" ["ועת לכל חפץ"],ולא לשון זמן. ובדרוש על התורה [כד.] כתב: "הרי עינינו רואות כי אצל אדם נח אברהם וישראל אמר 'לכל זמן', ואצל התורה אמר 'עת'".

[11] יסוד נפוץ בספרי מהר"ל, וכמלוקט לעיל פ"ו הערה 81. ובתפארת ישראל פכ"ה [עו:] כתב: "כי הדברים שהם גופניים, כמו כניסת אדם לגן עדן, ויציאתו משם... הם דברים גופניים, והגוף נופל תחת הזמן, שייך לומר 'לכל זמן'". ובהקדמתו לדר"ח [ז.] כתב: "וכל גוף הוא תחת הזמן, כאשר ידוע כי כל דבר אשר הוא גוף הוא תחת הזמן". ובנתיב העושר פ"ב [ב, רכז:] כתב: "וכל דבר שהוא גשמי הוא תחת הזמן". וראה לעיל פ"ה הערה 331, פ"ו הערות 30, 81, פ"ז הערה 162, פכ"ב הערה 75, ולהלן פנ"ז הערה 106.

[12] יסוד נפוץ בספרי המהר"ל, ולדוגמה בתפארת ישראל פי"ד [מז.] כתב: "המצוה נתלה במעשה האדם שעשה על ידי גופו, ואין המצוה דבר נבדל לגמרי בשביל זה... וידוע שכל דבר שהוא בגוף הוא בזמן, וכל דבר שאינו בגוף אינו תחת הזמן, ולכך אמר שהמצוה לפי שעה [סוטה כא.], דהוא הזמן, שהאור אלקי שהוא במצוה הוא נתלה בגוף, כמו האור שהוא בנר הנתלה בגוף, שהוא השמן והפתילה והוא לזמן". ובנתיב התורה פ"א [א, ט.] כתב: "כל המצות תלוים במעשה, והמעשה על ידי גוף האדם, שהוא גשם, ולכך המצות ניתנו בזמן". וקודם לכן כתב שם [א, ו.]: "המצוה מגינה לזמן, מפני שהיא על ידי מעשה הגוף... והגוף יש לו התלות ושייכות בזמן". וכן שב וכתב שם בפי"ז [א, עב:]. וראה גו"א שמות פי"ז הערה 304, שם פכ"ה הערות 26, 27. ובדר"ח פ"ג מי"ז [קנו:] כתב: "כי המעשים מתייחסים לגוף האדם... כי לא שייך מעשה המצות בשכל, רק המצות הם שייכים לגוף האדם. כי אכילת מצה, הרי המצה הוא דבר גוף. וכן לולב, וכן כל המצות, הכל הם בגוף... המעשים שייכים לאדם במה שהוא בעל גוף". ובתפארת ישראל פס"ב [קפז.] כתב: "המצות הם נעשים על ידי כלים גשמיים". וראה לעיל פ"ט הערה 39, פי"ח הערה 62, ולהלן פנ"ז הערה 106.

[13] יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. ולדוגמה בנתיב התורה פ"א [א, ו.] כתב: "כי התורה היא שכלית, וכל דבר שהוא שכלי אינו נופל תחת הזמן, ולפיכך אמרו [סוטה כא.] שהתורה מגינה לעולם, כמו שראוי אל דבר שאינו תחת הזמן". וכן כתב שם בפי"ז [א, עב:], תפארת ישראל פי"ד [מז:], שם פכ"ה [עו:], דרוש על התורה [כד.], ועוד. וראה לעיל פ"ו הערות 30, 81, 84, פ"ז הערה 162, ופכ"ג הערה 205.

[14] לשונו בנתיב העבודה פי"ח [א, קמ.]: "אין לעת המשך זמן כלל, ואינה כמו שעה, כי יש לכל שעה ושעה מן היום המשך זמן, אבל העת, שהיא הרגע מן היום, אין לה המשך זמן". ובנתיב הליצנות פ"א [ב, ריז:] כתב: "כי מלת 'אז' בא על דבר שאינו תחת הזמן, כי הזמן הוא המשך, ומלת 'אז' הוא מורה על העת... שהעתה אין זה זמן". ובגבורות ה' פס"ה [ש:] כתב: "לשון זה ["אז"] הוא כמו 'באותו עת', ולשון זה אינו המשך זמן, שהרי אומר 'באותו עת' לבד, ומפני שאינו המשך זמן, הוא למעלה מן הזמן". וכן כתב קודם לכן שם בפמ"ז [קפד.]. ובדרוש על התורה [כד.] כתב: "כי הדבר השכלי שייך בו לשון 'עת' בשאינו נופל תחת הזמן כלל, רק שהעת שייך אליו. לכן בהיות העתה, הוא המחבר הזמן, כי הוא תכלית העבר והתחלת העתיד, שזהו העתה כנודע ליודעי ענין הזמן... שהעת הוא אמצעי... בין שני גבולי הזמן". ובתפארת ישראל פכ"ה [עו:] כתב: "העתה הוא המחבר העבר והעתיד אינו זמן, ור"ל כי הדבר שהוא מושכל, שאינו נופל תחת הזמן, הוא נעשה בעתה". ובדר"ח פ"ה מ"ו [רלח.] כתב: "העתה מחבר הזמן העבר וזמן העתיד ביחד... שהוא תכלית הזמן העבר והתחלת הזמן העתיד, ואין כאן המשך הזמן כלל". וראה לעיל פכ"ג הערה 73, ולהלן פל"ב הערה 37.

[15] והוא החודש השלישי, וכלשונו בתפארת ישראל פכ"ה [עו:]: "כי העתה, שאינו זמן, הוא שייך דוקא לתורה, ומפני כי העתה הוא שלישי, כי העתה מחבר הזמן והוא שלישי, ולכך בחודש השלישי נתנה התורה". ובדרוש עה"ת [כד.] כתב: "והעתה הנה א"כ הוא השלישי, חבור הזמן המתחלק לשני חלקי עבר ועתיד, ואיננו זמן בעצם... שהעת הוא אמצעי בין שני גבולי הזמן".

[16] פרק כה [עו:], והובא בהערות הקודמות, וכן הוא בדרוש על התורה [כד.].

[17] מתחילת דברי המדרש "זמן היה לאדה"ר לכנוס לג"ע... זמן היה לו שיצא ממנו... זמן היה לו לאברהם שניתנה לו המילה".

[18] העולם כך מתקיים [רש"י שם].

[19] תחת שלא ניתנה עדיין תורה, והיה העולם כתוהו, ומאדהר עד שהיה אברהם בן נ"ב שנה איכא אלפיים שנה" [רש"י שם].

[20] ומבואר ברש"י שזו התקופה מימי אברהם עד לאחר חורבן בית שני, בתוספת קע"ב שנה.

[21] שלאחר שני אלפים תורה הוה דינו שיבוא המשיח, ותכלה הגלות, ויבטל השעבוד מישראל [רש"י שם].

[22] אבל בשביל עונותינו שרבו לא בא משיח לסוף ד' אלפים, ויצאו מה שיצאו, שעדיין הוא מעוכב לבוא [רש"י שם].

[23] ובאיזה צד - באיזה אופן.

[24] מאלו דברים - תוהו, תורה, משיח.

[25] פירוש - באיזה אופן מתייחס התוהו לחלק הראשון [אלפיים שנה ראשונות], והתורה לחלק השני [אלפיים שנה שניות], והמשיח לחלק השלישי [אלפיים שנה האחרונות].

[26] המשך המציאות פירושו כי הזמן הוא מהלך המציאות, והמציאות עושה את דרכה באמצעות התפרסות הזמן.

[27] כפי שביאר לעיל פכ"ב ד"ה ואמר לו, וז"ל: "כי משך הזמן הוא ערב ובקר וצהרים". וראה שם הערה 19 שהובאו שם מקבילות לכך, שכל "משך" מתחלק לשלשה, וכלשונו בח"א לב"ב עג: [ג, פח.]: "הדבר שיש לו המשך... שייך לו מספר ג'. ותבין זה מן השם 'שלש', לשון שלשלת, שיש לו שלשול, המשך". וכן הזכיר בדר"ח פ"ה מ"ו [רלח.], וראה הערה 52. וכן הוא בח"א לקידושין ל: [ב, קלד.]. וראה להלן פנ"ז הערה 53.

[28] אודות שההתחלה מחולק מההמשך - ראה דבריו להלן ס"פ מג שכתב: "כי התחלת הדבר יש לו צד בחינה שהוא עיקר הדבר, במה שהוא התחלה, ואחר התחלה נמשך הכל". ובגו"א ויקרא פי"א סוף אות ג כתב: "דבר שהוא התחלה, מפני שהוא התחלה אינו דומה לשאר המציאות, ואינו מעצם המציאות בעצמו". וראה לעיל פ"ג הערה 49, ובגו"א דברים פי"א הערה 144. ולעיל פי"ג [ד"ה ואמר לית] כתב: "אין כח וחוזק הדבר רק באמצע, לא בתחלה - שעדיין אינו בכחו, ולא בסוף - שכבר אינו בכוחו, רק האמצעי יש לו כח". ועפי"ז ביאר שם את דרגות ג' האבות. וראה שם הערה 45, פכ"ד הערה 25, פמ"ג הערה 59, ופנ"ז הערה 54.

[29] ראה הערה קודמת. וכן להלן ס"פ מג כתב: "סוף הדבר, ששם השלמת הדבר, ראוי שיהיה עיקר כאשר נשלם".

[30] וא"כ מעלת ההתחלה היא בכך שההמשך נבנה עליה. מעלת האמצע היא - שזהו תוקפו של דבר. מעלת הסוף היא - שזהו השלמת הדבר. וכמבואר להלן ס"פ מג. וראה פנ"ז הערה 54.

[31] וחד חרוב - שאלף שנה יהיה חרוב חוץ מששת אלפים אלו, דהיינו אלף שביעי [רש"י שם].

[32] יומו של הקבה אלף שנה, שנאמר 'כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור'" [רש"י שם].

[33] כונתו לשם "אדנות", המורה על שני דברים; הנהגת העולם, וכן על הצטרפות השי"ת אל הנמצאים. שכך כתב באור חדש [רפג:]: "שם אדנות, שבו מנהיג עולם הטבע, כמו האדון שהוא מושל ומנהיג בסדר שלו... כי הש"י מנהיג העולם בסדר שבראו". ובתפארת ישראל פל"ג [צו:] כתב: "והוא יתברך מתייחס לאדם במה שהוא אדון לו ומנהיג אותו". וראה לעיל פ"ה הערה 121, ופכ"ג הערה 16. וזהו שכתב כאן "כי אם העולם נוהג בהנהגתו לעולם, היה הוא יתברך מצטרף אל הנמצאים תמיד". ופירשו ששם "אדנות" היה נוהג תמיד. [וכן שם "מקום" מורה על שהוא מקיים את הכל (כמבואר לעיל בהקדמה הערה 11, ופי"ג הערה 130), ושהוא מצטרף אל בריותיו (גו"א בראשית פל"ז אות מ, סד"ה וכל)]. וראה להלן פכ"ח הערה 43.

[34] כמבואר לעיל פי"ב הערה 42, פי"ג הערה 158, פט"ו הערה 33, ופכ"ב הערה 70.

[35] ועוד אודות שביחס של עלה ועלול יש מחד גיסא הצטרפות, ומאידך גיסא - ריחוק, ראה לעיל פי"ט הערות 18, 64, פכ"ב הערה 69, פכ"ג הערות 15, 16, ועוד. וכ"ה בגו"א דברים פ"י הערה 34.

[36] אליו - אל העלה [השי"ת].

[37] כמו שנאמר [בראשית ג, כב] "ויאמר ה' אלקים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם". ופירש רש"י שם "ומשיחיה לעולם הרי הוא קרוב להטעות הבריות אחריו ולומר אף הוא אלוה". הרי שמציאות תמידית של העלול גורמת להשוותו אל העלה.

[38] בח"א לסנהדרין צז: [ג, רט.] כתב עד כאן אות באות כפי שכתב בנצח, אך קודם למילים "ואין כאן מקום זה כלל לבאר" הוסיף שם בזה"ל: "ואם יאמר האדם כי הוא [האדם] נמצא תמיד מכח העילה, כמו שיאמרו מאמיני הקדמנות, הנה דבר זה אי אפשר, במה שהעלול נבדל מן העילה יתברך, ואם היה נמצא עמו תמיד לא היה נבדל מן העלה שנותן המציאות אל העלול. ומאחר כי על זה שם עלה ועל זה שם עלול, הרי נבדל העלה מן העלול... ולפי דבריהם [של מאמיני הקדמנות] יהיה הש"י בונה עולמות ומחריבן תמיד, יותר ממה שאנו אומרים שית אלפי שני הוי עלמא, ואין כאן מקום זה כלל לבאר". וכן הוא להלן פנ"ה הערה 14, וגם שם כתב "ואין כאן מקום זה".

[39] בח"א שם כתב: "ובמה שהוא נבדל מהם יש כאן שביתה והשמטה מהם". והוסיף מילת "השמטה", כי כך אמרו שם בגמרא [סנהדרין צז.] "כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לז' שנים, כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה".

[40] ועוד אודות שהעלול הוא בעל חסרון ביחס לעילה [שאל"כ לא היה הבדל בין העילה לעלול] - ראה לעיל פ"ג ד"ה אך אנחנו, ושם הערה 39. וכ"ה להלן ר"פ נה.

[41] לשונו בח"א לסנהדרין צז. [ג, רט.]: "כי השביעי בכל מקום מיוחד לקדושה, כמו שהתבאר בחבור גבורות ה' אצל 'ולכהן מדין שבע בנות' [שמות ב, טז]". וז"ל שם בגבורות ה' פי"ט [פט.]: "ויש לדקדק למה הוצרך לומר מנין הבנות. ויראה לומר כי השביעית מקודשת מן השאר, ולכך תמצא כי השביעי מקודש בימים ובחדשים ובשנים... ובשביל זה היתה צפורה מיוחדת להדבק בגוף קדוש כמו משה". ובדר"ח פ"ה מט"ו [רנה:] כתב: "מספר שבעה מורה על המדריגה שמתחבר ביחד גשמי ובלתי גשמי. וידוע כי מספר השבעה כנגד שש קצוות, והאמצעית שהוא נקרא 'היכל הקודש' אשר ביניהם [ספה"י פ"ד]". וכ"ה בתפארת ישראל פ"מ [קכב.], ובח"א לר"ה י: [א, צה:]. וראה עוד בגו"א בראשית פ"ב אות ה, ושם הערה 22. ועוד אודות שהשביעי הוא "היכל הקודש" - ראה בגבורות ה' הקדמה שלישית [ט], שם פ"ע [שכא:], דר"ח פ"ה מט"ו [רנה:], ח"א לר"ה כא: [א, קכב.], ח"א לנדרים לט. [ב, יד.], וח"א לסנהדרין י: [ג, קלה.]. וראה לעיל פ"כ הערה 23.

[42] כפי שכתב בנתיב הפרישות פ"ג [ב, קיט:]: "הש"י אשר הוא קדוש בתכלית הקדושה שונא אלו דברים... שהם יוצאים מן הצניעות". וכ"ה בח"א לנידה טז: [ד, קנד.], ובגו"א ויקרא פי"א אות מב. ובזוה"ק ח"ג רצז. איתא "כד אתחברן כלהו קדושי כחדא אקרון קדוש".

[43] כי כל קדושה היא התרחקות מהגשמי [לעיל פ"ז הערות 237, 245], ולכך קדושת השי"ת מתבטאת בהבדלתו מהנמצאים.

[44] לשונו בח"א לסנהדרין צז. [ג, רט.]: "כי אין העולם הגשמי יש לו כח באלף השביעי... כמו שתראה שהשבת, שהוא יום קדוש, הוא ראוי אל ישראל במה שהם קדושים נבדלים, כך האלף הז', שהוא יומו של הקב"ה, אינו ראוי רק אל הש"י, שהוא קדוש בתכלית הקדושה. ויש בזה עוד דברים מופלגים, ואין כאן מקומם, ויתבארו בספר הגדולה, אם יזכי יוצר בראשית". ולגבי שבת אמרו [סנהדרין נח:] "עובד כוכבים ששבת חייב מיתה", וכתב שם בח"א לבאר [ג, קסג:]: "כי השביתה... אין שייך דבר זה לגשמי, והגוי כאשר שובת נכנס במדריגה אשר אינה ראויה לו כלל, כי אין ראוי לו השביתה. ואשר יכנס במדריגה אשר אין מציאות אליו עמה... הוא יקבל העדר, והבן זה". וכשם שאין לגוי שייכות לשבת, כך אין לשאר הנמצאים שייכות לאלף הז'.

[45] לשון הגמרא שם: "כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לז' שנים, כך העולם משמט ["ונעשה חרב" (רש"י שם)] אלף שנים לשבעת אלפים שנה". והנה שמיטת הארץ בשנה השביעית נובעת מקדושת הארץ, וכמבואר בדר"ח פ"ה מ"ט [רמו:, והוזכר לעיל בפ"ח הערה 119]. ולכך ישנו דמיון ושויון בין השמיטה בשנה השביעית לשמיטה שבאלף הז'. ושם בדר"ח השוה בין שמיטה לשבת, ובח"א לסנהדרין שם השוה בין האלף השביעי לשבת [ראה הערה קודמת]. וממוצא דבר ילפינן, שהאלף השביעי מקביל ושוה לשמיטה של שנת השבע.

[46] נשמט ממנו - פירוש העולם נשמט מקישורו אל ה', וממילא נעשה לחרב.

[47] נחלק בראשון אליהם פירושו נחלק מעיקרא לחלוקה זו.

[48] לשון הרמב"ן בבראשית ב, ג: "והנה בשני הימים הראשונים [של הבריאה] היה העולם כולו מים, ולא נשלם בהם דבר, והם רמז לשני אלפים הראשונים, שלא היה בהם קורא בשם ה'. וכך אמרו 'שני אלפים תוהו'".

[49] בפרק ע [שכב.], ויובא בהערה 53.

[50] גו"א במדבר פכ"א אות לג, ד"ה ולפיכך. תפארת ישראל פכ"ה [עו:], שם ס"פ נ [קנו.], ודרוש על התורה [כד.].

[51] כמבואר לעיל פ"כ ד"ה ופירוש סוד, וז"ל: "הצד מתייחס אל הגשמי, שהרי כל צד אשר יש לו רוחק, שהוא מתרחק מן האמצעי, אשר אין לו רוחק. וכל דבר אשר יש לו רוחק, הוא מתדמה אל הגשמי, אשר גדר הגשם הוא הרוחק... שהרי האמצעי אין לו רוחק כלל, שאינו נוטה לשום צד, ולפיכך מתיחס אל בלתי גשמי, שאין לו רוחק". וראה שם הערות 19, 23, שהובאו מקבילות נוספות ליסוד זה. וראה עוד גו"א בראשית פ"ב הערה 60.

[52] כי כבר נתבאר שהזמן והגשם משותפים בכל דבר, ולכך האמצע בשניהם הוא קדוש [ראה לעיל פ"ח הערה 46]. וראה הערה 27.

[53] והרי התורה ניתנה בחודש השלישי [שבת פח.], והרי השלישי מורה על האמצע [ראה לעיל פ"ח הערה 161], ולכך התורה ניתנה בזמן האמצעי. ולשונו בתפארת ישראל פכ"ה [עו:]: "מפני שהתורה שכלית, ואינה תחת הזמן, ראוי לה השלישי... כי השלישי, בשביל שהוא שלישי, הוא כמו העתה, שאינו זמן נחשב, לכך הוא שייך לתורה... כי התורה מוכן לה השלישי". ובדרוש על התורה [כד.] כתב: "העת הוא אמצעי ומשולש בין שני גבולי הזמן. ומפני כי השלישי הוא המחבר בין השנים... ראוי היה להנתן בו התורה... הזמן המסוגל לדבר השכלי הנבדל מן הגשם הוא החודש השלישי". ובגבורות ה' פ"ע [שכב.] כתב: "התורה היא דרך האמצעי... כי האמצעי מתייחס לדבר הבלתי גשמי יותר, בעבור שהוא אמצעי ואינו נוטה לשום צד, ואין לך דבר בלתי גשמי רק התורה, שהיא שכלית".

[54] ובגבורות ה' פ"ע [שכא.] כתב גם לאידך גיסא: "וכל השלמה הוא באחרונה". וראה לעיל פ"י הערה 53, ופי"ב הערה 32. ובגו"א בראשית פל"ה אות יב כתב: "כל סוף הוא השלמת הכל... ולפיכך עם בנימין, שהוא האחרון, ועמו נשלמו שנים עשר שבטים - נולדה נקיבה יתירה [רש"י בראשית לה, יז]... שהנקיבה היא השלמת האדם... האחרון משלים הכל". וראה שם הערה 40, ולהלן פמ"ב הערה 1, ופס"ג הערה 8.

[55] ענין זה מבואר יותר בהרחבה בח"א לסנהדרין צז. [ג, רט:], ז"ל: "הזמן האחרון מתיחס אל ביאת מלך המשיח, כי המלך המשיח יהיה מאחד את כל העולם כאשר יהיה לכל העולם מלך אחד. כי המלך שהוא אחד, הוא מאחד את הכל [ראה לעיל פ"ד הערה 58]. ודבר זה שיהיה העולם אחד, הוא ראוי בפרט בהשלמת העולם... וראיה לזה כי כאשר הדבר הוא שלם - הוא אחד, שכך כתיב [שמות לו, יג] 'ויהי המשכן אחד', שהכתוב בא לומר שכבר נשלם המשכן, אמר שהיה המשכן אחד. א"כ השלמת הדבר הוא אחדותו. [ראה להלן פל"ד הערה 95, ופמ"ב הערה 13.] שאין ספק, כי כאשר הדבר מחולק לשני חלקים מחולקים - אינו שלם, שהרי כל אחד ואחד הוא חלק בלבד, ואין זה שלם. וכאשר הוא אחד הוא שלם, שאינו חלק. ולכך השלם הוא אחד, והאחד הוא שלם. וזמן האחרון מן ימי העולם ראוי הוא להשלמה בפרט, כי הדבר הוא שלם בסופו, לא בתחילתו. ולכך ראוי לביאת המשיח, שיהיה המלך מאחד ומשלים העולם, עד שהוא אחד, ולא יהיה עוד מחולק. ואז ראוי שיהיה העולם אחד ע"י מלך המשיח... ולפיכך זה הזמן מסוגל בפרט לביאת המשיח". ולהלן פל"ב [ד"ה אבל לימות] כתב: "לימות המשיח יתאחד הרבוי אשר הוא בעוה"ז ע"י המשיח". וראה להלן פל"א הערות 21, 136, ר"פ לג, פל"ו הערה 105. ועוד אודות שהמשיח יאחד את העולם - הנה זהו יסוד מוסד בהמשך הספר, וכמבואר להלן פל"ב הערות 36, 175, פל"ג הערות 1, 3, פל"ד הערות 2, 3, 96, פל"ז הערות 3, 49, פמ"ב הערה 45, פמ"ו הערה 100, פנ"ג הערה 87, ופס"ג הערה 9.

[56] כי הדבר הוא שלם בסופו, לא בתחילתו [לשונו בח"א שם, והובא בהערה הקודמת].

[57] ובח"א שם הוסיף בזה עוד ענין: "ויותר מזה, כי ע"י מלך המשיח יושלם העולם עד שלא יהיה עוד חסרון בעולם. ואין ספק כי ההשלמה הוא בסוף, שהרי בסופו נשלם. ולכך ראוי שיהיה מלך המשיח, שהוא משלים, בסוף הזמן, שאז מסוגל אל השלמה ביותר. ודבר זה מבואר". וראה להלן פל"א הערה 36, פל"ב הערה 36, פל"ג הערה 92, פל"ט הערה 34, פמ"ב הערות 4, 46, פמ"ג הערה 1, פמ"ו הערה 1, פמ"ח הערה 2, פנ"ה הערה 64, פס"ב הערה 32, ופס"ג הערה 9.

[58] להלן ר"פ לג, שביאר שהמלך המשיח יאחד את העולם. וכן הוא בר"פ לד. וראה עוד בר"פ מב אודות שהזמן המתאים למשיח הוא הסוף. וכן הוא להלן ר"פ מח, ור"פ סג.

[59] ואע"פ שבתפארת ישראל הקדיש המהר"ל ג' פרקים [כא-כג] לבאר את יחודו של משה רבינו לקבלת התורה, מ"מ אם לא היה משה - התורה היתה ניתנת על ידי אדם אחר. ורק לאחר שיש כבר משה, אזי הוא המתאים ביותר לקבלתה.

[60] וכן כתב בדר"ח פ"א מ"א [יח.]: "ואם לא היה משה מקבל התורה, היה מקבל אחר התורה, וכמו שאמרו ז"ל [סנהדרין כא:] ראוי היה עזרא שתנתן התורה על ידו אלמלא שהקדימו משה". ועזרא חי בתוך אותם אלפיים שנה השניות, כי הן משתרעות מימי אברהם אבינו עד לאחר חורבן בית שני [ראה הערה 20], ועזרא הסופר חי בתחילת בית שני [ר"ה ג:], שהוא בשנת 3413 [ראה ספר "תולדות עם עולם", כרך ראשון, עמוד נב].

[61] ביאור "מכל מקום" זה - שאע"פ שנתבאר שאף אחר ב' אלפים השניים תהיה עדיין תורה, מכל מקום ישנו יחוד תורה לאותם אלפיים שנה, שרק בהן היתה התורה יכולה להנתן.

[62] בח"א לסנהדרין צז. [ג, רי.] הוסיף כאן: "ומ"מ אפשר שיבוא על ידי רחמים בכל ב' אלפים". וראה לעיל פט"ו הערה 3.

[63] פירוש - הזמן הטבעי לביאת המשיח הוא בסוף הזמן, ובסוף הזמן גופא - הזמן המיוחד אליו הוא בסופו של סוף הזמן.

[64] בח"א שם כתב: "מפני שהזמן אשר ראוי לו הוא אחרית הזמן... כי אחרית הזמן מיוחד לו. מעתה התבאר לך, שאם אתה שואל על אריכת גלותינו, כי לא מחכמה שאלת על זאת, כי כן הדעת נותן והשכל מחייב". וזהו טעם רביעי שאמר עד כה בחיבור זה לאריכות גלותינו; הטעם הראשון הוא - כי הגאולה בא מהעולם הנבדל, ורחוקה מעולם הטבע [לעיל פי"ג הערה 157]. הטעם השני הוא - אין ראוי לישראל שיקבלו חלקם בעולם הגשמי [לעיל פט"ו הערה 24]. הטעם השלישי הוא - כל עוד מלכות רביעית קיימת, אין מקום לתקומת ישראל [לעיל פי"ז הערה 10]. וכעת מוסיף טעם רביעי - שאחרית הזמן היא התקופה הראויה להשלמתו של המשיח. וראה להלן פל"א הערות 21, 136, ופמ"ח הערה 4.

[65] אשר מכך משמע שכל אלפיים השנים ראויות לביאת המשיח.

[66] והוא "באחרון מן הזמן" [לשונו למעלה], שהרי "אחרית הזמן מיוחד לו" [לשונו בח"א שם].

[67] וכמו שדרשו על הפסוק [ישעיה ס, כב] "בעתה אחישנה", שאמרו [סנהדרין צח.] "זכו - אחישנה, לא זכו - בעתה".

[68] וכן כתב לעיל פי"ח ד"ה וכן מלכות, וז"ל: "ומעתה התבאר במה שיש בו די להסיר השאלה הזאת, ואשר חרפו עקבות משיחנו כאשר ראו אורך הגלות". וראה שם הערה 75.

[69] להלן פרק מה, סד"ה ומתבאר לך.

[70] וראה הערה 64 שנקבצו בו הטעמים שנאמרו עד כה בענין אריכות גלותינו.