[1] לעיל פ"א הערה 10, פי"ד הערה 39, פכ"ב הערה 2, ופכ"ד הערה 52 [שהגלות בעצמה היא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה]. אמנם כאן כונתו יותר שהגלות היא לא רק מורה על הגאולה, אלא היא סבה לגאולה, וכמו שיתבאר.

[2] כי הגלות מורה על התרחקות מהשי"ת, וכריתה מנטיעה, וכמבואר לעיל פ"ט הערות 11, 20, 30, 132, פכ"ב הערה 43, ופכ"ט הערה 21. ואין דבר שהוא סבה למעוטן של ישראל כגלות [לעיל פ"ט הערה 163, ופ"י הערה 132]. וכן הגלות היא סבה לשכחת התורה [לעיל פי"ח הערה 112].

[3] מפאת הכלל שלכל הויה יוקדם העדר, וכמו שמבאר. וראה לעיל פרק כו [כולו], שמבוסס על יסוד זה.

[4] וכמבואר לעיל פ"ח הערות 97, 120, פי"ח הערה 87, פכ"ב הערה 36, פכ"ג הערות 117-114, 206, פכ"ו הערה 21, ופכ"ח הערה 59. וא"כ אין הגלות סבה ישירה לגאולה, אלא סבה עקיפה לגאולה; הגלות מכשירה את הדרך לגאולה, אך אינה קשורה ישירות לגאולה. וכן הוא בדרוש על התורה [מט.].

[5] כפי שכתב בגבורות ה' פנ"ב [רכד.]: "כי השבח שקודם לו הגנות הוא יותר שבח, כמו שתראה כי היום - קודם לו הלילה... כי האור הוא מעלת המציאות, לכך יוקדם לו לילה". וראה לעיל פ"ח הערה 97, ופכ"ו הערה 44.

[6] וכבר נתבאר לעיל [פי"ט הערה 107] שעוה"ז נמשל ללילה, ועוה"ב נמשל ליום. וכשם שהלילה קודם ליום, כך העוה"ז קודם לעוה"ב.

[7] לפני זה - לפני הגאולה.

[8] וכבר נתבאר לעיל [פי"ח הערה 98] כי הגאולה היא יום, והגלות היא לילה, ולכך שוב יוקדם הלילה [הגלות] ליום [הגאולה].

[9] פירוש - מצד סבה אחרת יש צורך שישראל יהיו בגלות בתחילת הויתם [שעבוד מצרים].

[10] הגלות - גלות מצרים. ובהמשך יחזור לבאר את גלותנו כיום.

[11] שנאמר [שמות ו, ו-ז] "לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וגו' ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וגו' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים". וראה לעיל בהקדמה הערה 14, ופ"י הערה 37. וראה לעיל פ"ב הערה 43 בביאור שני צדדים בתלות זו שבין יצ"מ לבין היותנו עבדי ה'.

[12] וא"כ יצ"מ היא הלידה של עם ישראל, וכמבואר לעיל בהקדמה הערה 14, פ"ב הערה 40, פ"ג הערה 98, ועוד. וקודם היציאה היו ישראל כעובר במעי אמו, וכמבואר לעיל פ"י הערה 43, ובסמוך הערה 14.

[13] כי השעבוד שייך רק לחלושי המציאות [לעיל פכ"ט הערה 17], ורק דבר שאינו בפועל הוא בשעבוד [לעיל פ"כ הערה 40, ופכ"ה הערה 10]. ובדר"ח פ"ג מי"ד [קמד.] כתב: "כל דבר שהוא תחת רשות אחר, הרי אין לו מציאות גמור בעצמו, שהרי הוא אינו נמצא מצד עצמו, והוא נכנס תחת רשות אחר". ובגבורות ה' פ"ז [מג.] כתב: "כי השעבוד הוא מורה על מיעוט המציאות, כי אשר הוא משועבד לאחרים הרי נתלה באחר, ואין זה נקרא מציאות, כיון שתלוי באחר".

[14] וכן ביאר נקודה זו לעיל פ"י ד"ה ועוד אם: "כי ישראל לא היו לעם כלל קודם שיצאו ממצרים... ואז הש"י הוציא אותם משם, והיו אל השי"ת. וא"כ לא היו ישראל בלא זה כלל, רק כאשר היו לעם - נקרא שם ה' עליהם... כי לא נחשבו ישראל כאשר היו במצרים שהיה להם מציאות כלל". וראה שם הערות 36, 40, 43, 45. ובגבורות ה' פנ"ט [רס:] כתב: "קודם שיצאו ישראל ממצרים לא היה להם מציאות כלל... שהיו כמו עובר הנבלע בבטן אמו, כך היו נבלעים במצרים... וכאשר יצאו ממצרים כאילו יצאו למציאות". וראה להלן פל"ח הערה 15.

[15] רומז כאן לשאלת הראב"ע לשמות כ, ב [בפירושו הארוך], שכתב שם: "שאלני רבי יהודה מנוחתו כבוד, למה הזכיר 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ולא אמר 'שעשיתי שמים וארץ ואני עשיתיך'". וראה כוזרי מאמר א, סימן כה. וכן הביא שאלה זו בתפארת ישראל פל"ז [קז.], ובגו"א בראשית פ"א סוף אות ב, שם שמות פ"כ אות ו. וכן הקשה בהקדמה לדרוש על התורה [ד.], ובגבורות ה' ר"פ מד [קסו.].

[16] לשונו בתפארת ישראל פל"ז [קז.]: "כי הכתוב ר"ל למה הוא אלקיהם, ועל זה אמר 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ועל ידי זה שהוצאתי אתכם מארץ מצרים קבלתם אותי למלך, ותהיו עבדים לי. ואם יקשה להם, כי הוא יתברך אלקיהם לא בשביל שהוציא אותם מארץ מצרים, רק בשביל שברא את האדם והוא אלקי הכל... אלו אנשים מבינים כי אין חילוק בין אלקותו יתברך על ישראל ובין אלקותו על הכל... ודבר זה טעות, כי מה שאמר הכתוב 'אנכי ה' אלקיך', ר"ל שאני אלקיך בפרט, שהוא יתברך שמו חל על האומה הנבחרת בפרט, אף כי הוא אלקי הכל... כי על ישראל נקרא שמו, ומלכותו עליהם". [וראה בגבורות ה' פמ"ד (קסו.) תירוצים נוספים על שאלה זו.]. ולפי דבריו כאן מבוארת היטב התיחדות זו לישראל, כי מחמת שקודם יציאתנו ממצרים לא היינו בפועל, לכך הש"י נחשב לצורתם של ישראל.

[17] לשונו בגבורות ה' פנ"ד [רלה.]: "כי היה אברהם ותרח, ובחר הקב"ה באברהם. והיה יצחק וישמעאל ושאר זרע אברהם, ובחר הקב"ה את יצחק. ונתן ליצחק את יעקב ועשו, ובחר הקב"ה ביעקב ובניו. הרי שלשה פעמים הוחזק לברר ולבחור דבר מדבר עד שנעשה שלשה פעמים טפה קדושה ברורה שאין בה פסולת". הרי "האבות... נבחרים אל הש"י". ואודות בחירת אברהם - ראה לעיל פי"א הערות 101, 105.

[18] אותיות שנכפלו פירושו אותיות מנצפ"ך, שהן אותיות כפולות, כי חמש אותיות אלו מופיעות בשני אופנים שונים; באמצע התיבה באופן אחד, ובסוף התיבה באופן שני, לעומת שאר אותיות. וכן הוא בגו"א שמות פ"ג אות י, ד"ה ומצאתי.

[19] כך" פירושו כ"ף פשוטה וכ"ף סופית.

[20] בגבורות ה' פכ"ו [קט.] ובגו"א שמות פ"ג אות י [ד"ה ומצאתי] הביא מדרש זה, וביאר מדוע אותיות מנצפ"ך מורות על הגאולה, עיי"ש. וראה לעיל פי"ג הערה 162, ולהלן פמ"ה הערה 56.

[21] האבות, וישראל קודם היותם לעם.

[22] ועוד אודות שהקב"ה הוא צורתם האחרונה של ישראל - ראה לעיל פי"ב הערה 30, שנלקטו שם המקבילות ליסוד זה.

[23] ובתפארת ישראל פל"ז [קח.] סלל לו דרך אחרת בביאור הזכרת יצ"מ בדיבור הראשון, וז"ל: "מה שאמר הכתוב 'מבית עבדים', בא להודיע מאיזה טעם הוא אלקיהם, ומקבלים ישראל אלוקתו, כי דבר זה ראוי לנבדלים שמקבלים אלקותו, אבל איך אפשר דבר זה לבעלי גוף שיקבלו אלקותו. שהוא יתברך נבדל מן בעלי גשם וגוף... כי ההוצאה מבית עבדים מורה על המדריגה האלקית הנבדלת שיש לישראל, שהרי הוציאם מבית עבדים. כי כבר נתבאר פעמים הרבה מאוד כי כל משועבד הוא חמרי [ראה לעיל פ"י הערה 140]... ולפיכך אמר 'אנכי ה' אלקיך', שאני אלקיך במה שהוצאתיך ממדריגה פחותה החמרית שהיא עבדות, ובזה אתה נבדל מן החמרי, וקבלתם מלכותי ואלקותי... ואולי תאמר... הרי יותר יש מעלה מי שלא היה עבד כלל. זה אינו, כי בודאי הפרישה מן הפחיתות יש בזה מדרגה נבדלת יותר ממי שלא היה לו כלל מדרגת הפחיתות, ולא הוציאו מזה כלל. שאם לא היה לישראל מדרגה נבדלת לגמרי, לא היו ישראל יוצאים מן העבדות". וראה הערה 68. וא"כ היציאה ממצרים מקשרת את ישראל להשי"ת בעצם, או מחמת שהיא מורה שקודם לכן לא היתה לישראל שום מציאות מצד עצמם [וכדבריו כאן], או שמורה על המדריגה הרוחנית הנבדלת של ישראל, השוללת מהם כל השתעבדות לאחרים [וכדבריו בתפארת ישראל]. וראה עוד בגבורות ה' פמ"ד [קסו.].

[24] של מלכות רביעית.

[25] הגאולה ממלכות הרביעית.

[26] כמו שאמרו בשמו"ר כג, יא "כל השירות שנאמרו בעולם לשון נקבות, לומר מה הנקבה הזאת מתעברת ויולדת וחוזרת ויולדת, כך הן הצרות באות עליהן... לכך עמדו בבל ומדי ויון ואדום ושיעבדו את ישראל. אבל לעתיד לבוא אין עוד צרות בו... באותה שעה אומרים שיר לשון זכר, שנאמר [תהלים צח, א] 'שירו לה' שיר חדש'". והובא בתוספות פסחים קטז: ד"ה ונאמר. ולהלן פמ"ח ד"ה ובמדרש הביא מאמר זה, וביאר את עומק ההבדל בין "שירה" הנאמרת בלשון נקבה, ל"שיר" הנאמר בלשון זכר. הרי שיש בגאולה האחרונה יציאה מכל האומות, וכשם שיש שיר חדש, כך ישנה גאולה חדשה. וראה להלן פמ"ג הערה 32, פמ"ו הערה 114, ופמ"ז הערה 59.

[27] ולהלן פרק מח הקדיש המהר"ל את כל הפרק לבאר שלגאולה העתידה לא תהיה שום ביטול והשתנות, לעומת גאולת מצרים.

[28] אודות ששם "ישראל" מורה כי עצם מציאות ישראל הוא שה' הוא אלקיהם [מחמת שחתם שמו בסוף שמם של "ישראל"] - ראה לעיל פ"י הערה 112, פי"ב הערה 30, פי"ג הערות 2, 127, 154, פי"ד הערה 93, פי"ט הערה 43, ופ"כ הערה 50.

[29] כפי שהיו בגלות מצרים, וכיום בגלות אדום. ועוד אודות שאין לישראל שום מציאות מצד עצמם - ראה לעיל פי"ג הערה 3.

[30] גנז ספר רפואות - כדי שיבקשו רחמים [רש"י שם]. בזכותי כגון חזקיה שאמר 'זכר נא את אשר התהלכתי'". (רש"י שם)].

[30א] כמו שאמרו שם שחזקיה בתפילתו תלה בזכות עצמו ["שאומר בתפילתו עשה לי

[31] שהם "פגעים חצונים שולטים בו" [לשונו להלן]. ובגו"א בראשית פכ"א אות טז כתב: "רוב חלאים הם על ידי עין הרע... ואם אין עין הרע, יש לו סבה אחרת שהיא כמו עין". ובב"מ [קז:] דרשו את הפסוק "והסיר ה' ממך כל חולי" [דברים ז, טו] - "רב אמר זו עין... ושמואל אמר זה הרוח". ופירש רש"י שם "כל החלאים ותוצאות מיתה על נשיבת הרוח באין". וראה בנתיב עין טוב פ"א [ב, ריד.] בביאור גמרא זו, ולהלן פל"ט הערה 43.

[32] פירוש - מה שאינו ניזוק כל אותו יום הוא סימן לכך שאין פגעים חצונים שולטים בו, שכתוצאה מאי שליטה זו - אינו ניזוק כל אותו יום. ובסמוך תתבאר הנהגה זו. ולכך חזקיה ביקש להתרפאות מחמת שאין הפגעים החיצונים שולטים בו. וראה הערה 47.

[33] כפי שביאר לעיל פ"י ד"ה ואני אומר: "החולה יצא מטבעו, אשר נתן הש"י הטבע אל האדם להעמיד את האדם, ועתה נשתנה טבעו". וראה שם הערה 128.

[34] כי בטחון הוא סבה לשמירה, וכפי שכתב בנתיב הבטחון רפ"א [ב, רלא.]: "כי כאשר בוטח בו יתברך... אז יעשה הש"י בקשתו... [אבל] כאשר האדם יחרד, מורה זה על מעוט בטחון אשר יש לו בו יתברך, ודבר זה יתן אליו מוקש". ומעין הנהגה זו מצאנו בפרשת מרגלים, שמבואר ברש"י דברים [א, ח] "בואו ורשו - אין מערער בדבר, ואינכם צריכים למלחמה. אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין". הרי שכאשר האדם מתנהג עפ"י הטבע [שליחת מרגלים] אזי הוא נמסר לידי הטבע [המצריך כלי זיין]. וראה גו"א שמות פי"ד הערה 107, שם במדבר פ"כ הערה 40. והוא בבחינת "דבר שאמר אותו צדיק יכשל בו זרעו [בתמיה]" [נדה נב.]. ומי שנלחם בטבעי, אטו ימסר לידי הטבעי.

[35] מה שמכנה הטבע בשם "הרע" - נראה כי כבר השריש לנו לעיל שהחומרי הוא רע [לעיל פ"ה הערות 521, 523, פכ"ה הערה 64], וכמו כן שהטבעי הוא חומרי [לעיל פי"א הערה 92, ופכ"ח הערה 66]. וממוצא דבר ילפינן ש"הטבע" הוא "הרע". וראה הערות 45, 49, 50.

[36] ודע, מה שכתב שהפגעים הם "רוחנים", כוונתו שאינם טבעיים, אך הם חלים בגוף האדם, ולא על נפשו. וכן מבואר בח"א לסנהדרין קג. [ג, רלט:] שהפגעים חלים על הגוף, ומ"מ הם באותו גדר של נגעים. ונגעים ודאי שנחשבים לרוחניים, וכמבואר בכוזרי ב, סב, רמב"ם הלכות צרעת פט"ז ה"י, ורמב"ן ויקרא יג, מז.

[37] עד כאן השאלה, ומכאן ואילך התשובה.

[38] כי תכלית יצ"מ היתה על מנת שהקב"ה יהיה אלקיהם של ישראל, וכמבואר לעיל פ"ב הערה 41, פ"ח הערה 75, ופ"י הערה 37. והשילוב של היציאה ממצרים ועבודתו יתברך ["סומך גאולה לתפילה"] הוא הוא הטוב הגמור, וכמו שמבאר.

[39] כמבואר בנתיב העבודה פ"ג [א, פב.], וז"ל: "ובפרק קמא דתענית [ב.], תניא, 'לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו' [דברים יא, יג], זו תפלה... הרי התפלה היא עבודה אל השי"ת. ומה שנקרא התפלה 'עבודה'... כי התפלה שמתפלל האדם אל השי"ת מורה שהאדם נתלה בו יתברך, וצריך אליו, ואין לו קיום זולתו. והנה זהו אלקותו יתברך, שכל הנמצאים צריכים אליו ותלוים בו יתברך, עד שהכל אל השי"ת. ולפיכך התפלה היא עבודה אל השי"ת, ולא היראה מן השי"ת, שאין זה נקרא עבודה, כי אין זה מורה שהאדם נתלה בו יתברך. אבל התפלה מורה שהאדם נתלה בו יתברך, והוא יתברך הכל... שכל ענין התפלה שהוא מתפלל לפי שהוא צריך אל השי"ת... ואין קיום לו בעצמו כי אם בו יתברך... וכאשר האדם נתלה בו יתברך כאילו הוא נקרב אליו, שכל אשר הוא תולה באחר הוא נקרב ונמסר אליו, ולפיכך התפלה היא עבודה גמורה אל השי"ת". וכן כתב קודם לכן שם בפ"א [א, עט.].

[40] בא לבאר מדוע צריך גאולה ותפילה, ולא סגי באחת מהן.

[41] פירוש - אם הגאולה לא היתה בשביל העבודה, אזי הגאולה תתפרש שנעשתה בכדי שנהיה ברשות עצמנו [תחת היותנו משועבדים לאחרים]. וא"כ הגאולה לא היתה מביאה להתבטלותנו, אלא אדרבה, היתה מדגישה את הוויתנו. ובאופן זה בודאי שמן הנמנע הוא לומר שהש"י הוא צורה אחרונה לישראל, כי "צורה אחרונה" פירושה "שאין להם [לישראל] מציאות עצמם, רק מצד הש"י... וזולת זה לא היה להם מציאות" [לשונו למעלה סד"ה לכך האבות, והערות 27-29.]

[42] ועד כה ביאר מדוע גאולה לכשעצמה אינה יכולה להורות שהקב"ה הוא צורתם האחרונה של ישראל. ומעתה יבאר גם לאידך גיסא, שתפילה לכשעצמה ג"כ אינה יכולה להורות כן.

[43] פירוש - תפילה שלא קדמה לה גאולה, אין בה להורות שאין לישראל שום קיום מצד עצמם. והיינו מבארים תפילה זו שהיא באה ממתפלל שיש לו קיום עצמי. ורק מפני שקדמה הגאולה לתפילה, בזה הוברר שכל ישותם של ישראל היא הקב"ה, ואזי התפילה באה ממתפלל שנעשה "יש מאין" לעבודתו יתברך.

[44] דוגמה לדבר; אחד מההבדלים הקיימים בין ישראל לעמים הוא בגדר תפילתם. שבנוגע לתפילת ישראל, כתב בגבורות ה' פס"ד [רצד:]: "כי שמיעת התפילה בשביל שישראל קרובים אל השי"ת מכל הנמצאים, וכמו שאמר הכתוב [דברים ד, ז] 'אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראינו אליו'. הנה זכר אצל קבלת התפלה קורבה, כי קבלת התפילה בשביל שישראל קרובים אל השי"ת". [וראה לעיל פ"ז הערה 133]. וקורבתם של ישראל להשי"ת היא דוקא מחמת שהשי"ת הוא צורתם האחרונה, שאין לישראל שום קיום זולתו יתברך. אך אומות העולם, שקיומן מצד טבעו של עולם [ראה לעיל פי"ג הערה 129], אין הן בגדר קורבה זו. וממילא אין תפילתן נשמעת כתפילתן של ישראל. וזהו ההבדל בין תפילה שקדמה לה גאולה [תפילת ישראל], לתפילה שלא קדמה לה גאולה [תפילת האומות]. וראה עוד פחד יצחק, פסח, סוף מאמר מד.

[45] פירוש - דביקות זו בהשי"ת היא המדריגה העליונה ביותר, כי היא מדריגה אלקית. וכן בח"א לחולין ס. [ד, צז:] ביאר שה"ענין האלקי" הוא "המדריגה האחרונה והעליונה לנמצאים". וכ"ה בדר"ח פ"ו מ"י [שכב:]. ובנתיב אהבת ריע פ"א [ב, נב:] כתב: "כי שלימותו האחרונה [של אדם] מה שנברא האדם בצלם אלקים, והוא מעלתו העליונה".

[46] כי כבר נתבאר לעיל שהשכלי הוא טוב, ואילו החומרי הוא רע [ראה הערה 35]. ולכך המדריגה האחרונה והאלקית בודאי שהיא "הטוב על הכל".

[47] ובנתיב העבודה פ"ט [א, קד:] הרחיב בענין זה, ודבריו שם עולים בקנה אחד עם דבריו כאן, וז"ל: "צריך לסמוך גאולה לתפלה, כי התפלה דביקות האדם בעלתו יתברך, ואין הדביקות הזה רק כאשר אינו תחת רשות אחרים ונגאל משם. ואז יש כאן התדבקות העלול בעלה. ואף שעדיין אנו משועבדים, מ"מ מצד הגאולה שהשי"ת גאל את ישראל, מצד הזה יש כאן דביקות העלול בעלתו לגמרי. ולפיכך צריך לסמוך גאולה לתפילה. מפני כך אמרו [ברכות ט:] 'כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזק כל אותו יום'. דבר זה מפני כי המזיקים כאשר שולטים באחד... וכאשר סומך גאולה לתפלה, הוא יוצא מתחת אחר ונכנס תחת רשות הקב"ה, והוא סתרו ומגנו. אבל הגאולה בלבד, אף כי גאל אותם ממצרים... כאשר אין האדם מכניס עצמו תחת הש"י, אין הש"י מציל אותו מיד אחר, רק כאשר מתפלל, שאז נכנס לרשות השי"ת להיות עבד אליו. וכן בשביל התפילה בלבד שהוא עובד אל השי"ת, בשביל זה אינו מסולק שלא ישלטו בו אחרים... רק כאשר מזכיר הגאולה - בזה הוא מסולק משעבוד אחרים, ונכנס תחת השי"ת כאשר מתפלל אליו, ובשביל כך אין אחרים שולטים בו". וראה לעיל פ"ה הערה 340, שגם שם נתבאר שתפילה מדביקה את האדם להשי"ת, ובכך ניצל מאויביו. וכן הוא בנתיב התורה פט"ז [א, עא:] שלכך שלוחי מצוה אינם נזוקין, כי "כאשר הולך בשליחותו לעשות מצוה בזה נקרא עבד אל השי"ת... ולכך ראוי שישמור אותו האדון שלו מן אחרים, כי העבד נכנס תחת רשות אדון שלו, ותחת כנפיו יחסה". וראה לעיל פכ"ט הערה 66.

[48] הוא רבי לוי [ברכות י:].

[49] כי הטבע הוא "הטבע הרע", וכמבואר בהערה 35.

[50] פירוש - כיון שהטבע הוא חומרי, לכך הוא נקרא "רע", וכמבואר בהערה 35. ובח"א למנחות נג. [ד, פב.] כתב: "לשון 'טוב' מורה על הדבר שהוא נבדל מן החמרי, וזה ידוע, לפי שדבק בחומר ההעדר והחסרון שהוא רע, ואין ספק בדבר זה כלל".

[51] פירוש - גניזת ספר הרפואות.

[52] פירוש - הטוב שעשה חזקיה הוא פסגת הטוב ששייכת שתהיה.

[53] פירוש - המחלוקת של ת"ק ורבי לוי היא על מה נאמר "הטוב", האם על תחילתו של תהליך הטוב [גניזת ספר הרפואות (רבי לוי)], או על תכליתו של תהליך הטוב [סמיכת גאולה לתפילה (ת"ק)]. ובקיצור האם הוא נאמר על "סור מרע" [תהלים לד, טו], או על "ועשה טוב" [שם]. ועוד אודות ההבדל בין "סור מרע" ל"עשה טוב" - ראה נתיב הלשון ס"פ א [ב, סז.].

[54] ומדוע סילוק ספר הרפואות נחשב לסילוק הרע.

[55] ולעומת הפסוק [דה"י ב, טז, יב] "וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים", כתב כאן "ישים עיקר בטחונו בו יתברך לדרוש בו יתברך". וראה רמב"ן ויקרא כו, יא שפירש ש"ברצות ה' דרכי איש אין לו עסק ברופאים". ודחה שם [מהפסוק בדה"י הנ"ל] שניתן ללכת לרופאים, ורק שיש לדרוש גם אז בה' [וכדמשמע מהמהר"ל כאן] - "שאילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם". וראה שו"ע יור"ד סימן שלו.

[56] של חזקיה.

[57] ואודות זיכוי הרבים, ראה דבריו בדר"ח פ"ה מי"ח [רסג.] שביאר שם שע"י זכוי הרבים נהפך האדם בעצמו מפרטי לכללי, ולכך אין חטא בא על ידו. וכ"ה בנתיב התורה פ"י [א, מג.].

[58] ונחלקו האם זכוי הרבים עדיף, או מעשה גמור ליחיד עדיף. וראה גו"א בראשית פכ"א סוף אות כח בביאור המחלוקת שם של רב ושמואל [סוטה י.] אם אברהם נטע פרדס או פונדק, וכתב בזה"ל: "למאן דאמר 'פרדס', יותר סברא לומר שהיה מלמד לגדולים, ולמי שיש בו חכמה... עד שהם היו עומדים על אמיתת השי"ת, וזהו יותר עיקר וגדול מאוד. ולדעת מי שאמר 'פונדק' היה מלמד לרבים, גדולים וקטנים, וזה יותר עדיף". הרי שגם שם נחלקו האם זכוי הרבים עדיף, או מעשה גמור ליחידים עדיף.

[59] בא לבאר ביאור שלישי למחלוקתם. [ועד כה ביאר ב' הסברים: (א) נחלקו האם "הטוב" הוא סילוק הרע, או "הטוב" הוא מעשה טוב עצמו. (ב) האם זיכוי הרבים נקרא "הטוב", או מעשה גמור לכשעצמו הוא נקרא "הטוב".]

[60] פירוש - לאחר שכבר נחלקו ממה היה מתיירא חזקיה [מרוחות רעות או מן הטבע], ממילא תיבת "הטוב" תתפרש בהתאם לכך; שאם נתירא מרוחות רעות, ה"כנגד" זה הוא סמיכת גאולה לתפילה [ראה הערה 47], שהרי אז אינו ניזוק כל היום. ואם נתירא מהטבע, ה"כנגד" זה הוא גניזת ספר הרפואות, שבזה מראה שאינו סומך על הטבע, ובודאי שאז לא יהיה נמסר אל הטבע, וכמבואר לעיל.

[61] לשונו בח"א לקידושין פב. [ב, קנג.]: "'טוב שברופאים לגיהנום'. ונראה פירושו, מפני שמלאכתו בטבע, והטבע היא לחומר. וכל עסקי הרופא בגוף החמרי, ולפיכך 'טוב שברופאים לגיהנום'... ואין לך אומנות בעולם, שכל עסק שלו בחומר, ולא מצד הצורה כלל, רק הרופא, שכל עסק שלו עם גוף האדם מצד טבעו החמרית, ולא עיין בצורה".

[62] כמבואר לעיל פ"ה הערה 442, ופי"ח הערה 57. ומה שהגיהנום הוא הרע, כי כבר השריש המהר"ל "שהטובה היא מציאות" [לשונו בגו"א שמות פ"ד אות א], "כי המציאות הוא הטוב, וההעדר הוא הרע, ודבר זה נתבאר במקומות הרבה מאוד מאוד. ולכך נאמר במעשה בראשית בכל אחד ואחד [בראשית א, ד] 'וירא אלקים כי טוב', שתראה מזה כי המציאות הוא הטוב" [לשונו בח"א לשבת ל. (א, יג:)]. וגיהנום שאינו אלא ההעדר וההפסד, הרי הוא "הרע". וראה לעיל פ"ז הערות 170, 254, פ"ט הערה 33, ופי"ט הערה 75. ולהלן פל"א הערה 146 נתבאר שאבילות היא "רע". וראה עוד להלן פל"ו הערה 98, ופ"ס הערה 64.

[63] וכפי המבואר לעיל פ"ב הערה 40, פ"כ הערה 40, פכ"ג הערה 56, ופכ"ט הערות 56, 58.

[64] פירוש - מחמת שאין לחומר מציאות בפועל, לכך הוא בגדר ש"דבק בו ההעדר". וראה לעיל פ"ז הערה 173, ופי"ד הערות 64, 65.

[65] שנאמר [תהלים קז, י] "יושבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל", ודרשו על זה בגמרא [עירובין יט.] שפסוק זה נאמר על גיהנום. ועוד אודות שהחושך הוא העדר הנמצאים - ראה לעיל פ"ח הערות 91, 93, 148, פי"ט הערות 107, 110, ולהלן פל"ו הערה 89. וראה עוד שם בפל"ו הערות 100, 108, בנוגע לשמותיו של הגיהנום.

[66] לשונו בח"א לקידושין פב. [ב, קנג.]: "כי הגיהנום דבק באדם מצד החומר.. ואי אפשר שלא יהיה [הרופא] מתחבר עם הגיהנום, כי כל דבר מתחבר אל אשר הוא מינו, ומאחר כי כל ענין אומנות שלו בחומר, שהוא העדר הצורה, דביקותו בגיהנום שהוא ההעדר ואין לו שלימות כלל... ויש ראיה גדולה לזה ממה שאמרו במסכת ברכות 'והטוב בעיניך עשיתי', זה שגנז ספר רפואות... ולכך אמר 'טוב שברופאים לגיהנום'. ופירוש זה ברור". ועיי"ש שמבאר טעם שני לכך שטוב שברופאים לגיהנום.

[67] ועוד אודות שבעלי החומר הם יורדי גיהנום [מחמת שאין להם מציאות בפועל], ראה דבריו בגבורות ה' פס"א [רעז.] שכתב: "העכו"ם, מפני שהם כולם חומריים טבעיים, הם יורדי גיהנום ויורדי שאול נקראים, לפי שבעלי החומר אין להם מציאות בפועל, כי החומר אין מציאותו בפועל כמו שידוע מענין החומר, ולפיכך הם יורדי גיהנום, שהגיהנום ענין תוהו ציה וצלמות, ואין שם מציאות עליו". וראה להלן פל"ו הערה 101, שכתב כן גם לגבי רשעים. וראה להלן פ"ס הערה 63.

[68] וכמבואר בהערה 23, שמעלת ישראל בולטת יותר בכך שהיו עבדים ונשתחררו, מאשר אם לא היו כלל עבדים מעיקרא.

[69] וכמבואר בהערה 47 שמחמת הדביקות הטמונה בסמיכת גאולה לתפילה, לכך הסומך כן אינו ניזוק כל אותו היום.

[70] שגנוזה בה דביקות בהשי"ת. ואודות הקשר בין גאולה לדביקות בהשי"ת - ראה לעיל פכ"ט הערות 13, 17. פרק לא