[1] לעיל ר"פ לג.

[2] ולא יתחלקו לשתי ממלכות [יהודה וישראל], וכמבואר לעיל ר"פ לג. וראה לעיל פי"ח הערה 70, ולהלן פנ"ג הערה 19.

[3] כי אם ישראל הם אחד, ממילא מלכם יהיה אחד, שהרי "אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד" [חולין ס:]. וראה לעיל פל"ג הערה 7, ולהלן פל"ז הערה 3.

[4] כמבואר לעיל ר"פ לג, ושם הערה 9. וראה לעיל פל"ב הערה 31. ותמצית הנקודה היא, שהעוה"ז הוא עולם הרבוי בעצם, כי הוא טבעי - חומרי, ואין החומרי מתאחד. אך לעת"ל יהיה העולם רוחני נבדל, ואשר הסימן המובהק לרוחני הוא התאחדתו. ועוד אודות שהאחדות שייכת לרוחני, והפירוד שייך לגשמי, ראה לעיל פ"ה הערה 107.

[5] פתיחא דאיכ"ר סוף אות כד [ז. בדפוסי וילנא], בשנויי לשון.

[6] קבלה עליה - הכונה כאן ויתרה מעצמה.

[7] לעומת יצחק שהיתה לו רק אשה אחת [רש"י בראשית כה, כו].

[8] ואודות שיעקב מוליד יב שבטים, ושהם כנגד יב גבולין אלכסונים, ראה גבורות ה' פי"ג [סח.], ובאר הגולה באר הששי [קכב:].

[9] ומיעקב אבינו יצאה האומה הישראלית, הנקראת על שמו [ראה לעיל פי"ג הערות 39-37], ולכך יעקב בפרט ראוי שישא יותר מאשה אחת, וכמו שמבאר. משא"כ יצחק אבינו, שממנו לא יצאה האומה הישראלית, הוא היה יכול לשאת רק אשה אחת. ועוד אודות שהתחלת ישראל היא ע"י השבטים - ראה לעיל פ"י הערה 44, ופי"ג הערה 37.

[10] דע, שבגו"א בראשית פמ"ח אות יב, הביא שם מדרש זה, וכתב שם כמעט אות באות כדבריו כאן. ובנקודה זו האריך קצת יותר, וז"ל: "בשביל שידעה רחל שיעקב ראוי שישא שתי נשים, כי אין העוה"ז, שהוא עולם החילוק והפירוד, ראוי שיהיה הכל באחדות, ואם לא היה ליעקב רק אשה אחת, היו ישראל אחד, ולא היה יהודה מלאה ואפרים מרחל, כמו שלא יחצו לעתיד לימות המשיח". ועוד אודות שהעוה"ז הוא עולם הרבוי והפירוד - ראה לעיל פ"ה הערה 72, ופל"ג הערה 1. ועוד אודות שמלכות יהודה יצאה מלאה, ומלכות ישראל [אפרים] יצאה מרחל - ראה לעיל פל"ג הערות 62, 63.

[11] רש"י בראשית [לא, ד] "ויקרא לרחל וללאה - לרחל תחילה ואח"כ ללאה, שהיא היתה עיקר הבית, שבשבילה נזדווג יעקב עם לבן. ואף בניה של לאה מודים בדבר, שהרי בועז ובית דינו משבט יהודה אומר [רות ד, יא] 'כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן וגו'', הקדימו רחל ללאה". וראה לעיל פ"א הערות 64, 66.

[12] רש"י בראשית [כט, יז] "שהיו הכל אומרים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן. הגדולה לגדול, והקטנה לקטן". הרי שרחל היא ראויה ליעקב במיוחד. ובביאור הדבר, ראה בנתיב הצניעות פ"א [ב, קה:], ובח"א לב"ב קכג. [ג, קכה:].

[13] שנאמר [זכריה יד, ט] "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". וראה פסחים נ. שביארו שם מדוע נאמר רק ש"ביום ההוא" יהיה ה' אחד, ולא האידנא. ורש"י דברים ו, ד, כתב "ה' אלקינו ה' אחד - ה' שהוא אלקינו עתה ולא אלהי האומות, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר [צפניה ג, ט] 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'' , ונאמר 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'". [וראה באגרות וכתבים למרן בעל הפחד יצחק, אגרת נה.]. הרי מבואר שהעדר אחדות ה' בעוה"ז - ומציאותה של ע"ז בעולם - הם שני צדדים של מטבע אחת. ולדברי המהר"ל יש כאן יחס של סיבה ומסובב; מחמת שאין אחדות השם ניכרת לכל בעוה"ז, לכך נמצא הוא החטא של ע"ז בעולם. וראה לעיל פכ"ב הערה 181, שגם שם נתבאר קשר חטא ע"ז לעוה"ז.

[14] לשונו בגו"א בראשית פמ"ח אות יב: "ומפני שראתה רחל דבר זה [שהעוה"ז הוא עולם הפירוד], קבלה באהבה. ולפיכך גם כן ראוי שימחול השי"ת לישראל, כי מפני שאין האחדות בעוה"ז, ועדיין הע"ז בעולם, זהו שגורם לישראל לחטוא, שזהו מחסרון שהוא בעולם וממנהגו". דוגמא לדבר; בגמרא [ב"ב קסה.] אמרו שהכל נכשלים באבק לשון הרע. וכתב בדרוש לשבת תשובה [פא:]: "ורצה לומר, שאי אפשר לאדם, במה שהוא אדם, להיות נשמר מזה. ולכך... אין ראוי שיהיה כפרה מיוחדת על זה". וכן כתב בנתיב הלשון פי"א [ב, צו:]. הרי שחטא ששייך לעצם טבע הבריאה - אין עליו צורך בכפרה מיוחדת. וראה להלן פמ"ד הערה 77.

[15] בזה בא לענות על השאלה "ולמה רחל בוכה יותר משאר אמהות" [לשונו בגו"א בראשית פמ"ח אות יב].

[16] כמבואר בהערה 4.

[17] בגו"א בראשית פמ"ח אות יב כתב עד כאן אות באות, אך כאן הוסיף: "ועוד, שכך אמרה, שאם לא היה מסדר וכו'". הרי שביאר שזהו תירוץ שני. אמנם כאן חיברם להדדי.

[18] לשונו בגו"א שם: "שהרי האבות, לפי שהם אבות העולם, [הם] עיקר מציאות העולם, וכמו שנתבאר בפרשת וישלח יעקב מלאכים [בראשית לב, ג, וגו"א שם סוף אות ב] שהאבות הם עיקר העולם, וסדר של עולם". וראה לעיל פכ"א הערה 55, שיסוד זה הובא שם, וכן להלן פל"ה הערה 117.

[19] ועוד אודות תפילת רחל על בניה - ראה לעיל ספ"א ד"ה ובמדרש.

[20] שהגלה סנחריב, שנאמר [מב יח, יא] 'וינחם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי'" [רש"י שם].

[21] ממקום שגלו [רש"י שם].

[22] שכך גזר להם הקבה שכיון שעוזבין את תורתו הוא מגלה אותן... 'וישליכם' משמע שיהיו כולם גולין במקום אחד אל ארץ אחרת, והיינו עשרת השבטים שהגלם סנחריב והושיבם במקום... אבל ב' שבטים לא גלו למקום אחד, אלא נתפזרו בכל הארצות" [רש"י שם]. וראה הערה 71.

[23] בבוקר אפל ובצהרים מאיר. אי נמי, בערב אפל והולך, ולמחרתו מאיר, אף עשרת השבטים עתידים לחזור להיות להם חלק לעוהב".

[24] פירוש - לאחר שביאר שהמאפיין את ימות המשיח הוא שיהיו ישראל אחד, ומאוחדים תחת מלך אחד, הרי מן הנמנע הוא שלאותו זמן יהיה חסר שבט אחד מישראל, כי חסרון זה הוא חילוק העומד לגמרי כנגד האחדות שתנהג לזמן המשיח. ועוד אודות שחסרון שבט אחד הוא פגם בכל ישראל, ראה דבריו בגו"א שמות פי"ג סוף אות טז [בביאורו שיוסף השביע את בני אחיו שיעלו עצמותיו עמו, ולא השביע את אחיו עצמם], שכתב: "דכאשר השביע יוסף אחיו, אין אחיו כלל ישראל שנאמר שהשבועה חלה על כלל ישראל, דהרי אחד עשר שבטים אינם כלל ישראל. אבל כאשר הם השביעו את בנים, היו הם כלל ישראל, וחלה השבועה על הכלל". וראה הערה 41, שנתבאר שם שכאשר בטל שבט אחד, כאילו ח"ו נתבטלו אף שאר שבטים. וראה הערה 110. ובדר"ח פ"א מי"ח [נח.] כתב: "י"ב השבטים הם מתחברים יחד, עד שא"א שיהיה האחד בלא השני".

[25] שאמרו [מגילה יד:] "ירמיה... הלך להחזיר עשרת השבטים... ויאשיהו בן אמון מלך עליהן".

[26] פירוש - מה שנאמר שעשרת השבטים אין עתידין לחזור, זה נאמר על אותם שסנחריב הגלה אותם. וכן כתב הר"ן בחידושיו לסנהדרין קי:, והוכיח כן בכמה אנפי.

[27] פירוש - מה שנאמר שירמיה החזיר אותם, זה נאמר על בניהם, ולא על האבות שהוגלו בידי סנחריב עצמו. וכן כתב בח"א לסנהדרין קי: [ג, רסח.], וז"ל: "עשרת השבטים אין עתידין לחזור... ובודאי דוקא אותם שגלו. אבל בניהם מה עשו, כך יראה לי פירוש זה". וכ"כ הר"ן בחידושיו לסנהדרין קי. ומעתה יקשה שאלה חדשה בפנ"ע על המ"ד הסובר שעתידים לחזור, דמאיפה הם יחזרו. וראה להלן הערה 112.

[28] סנחריב לעשרת השבטים, דכתיב [מב יח, יא] 'וינחם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי', הי נינהו אותן מקומות" [רש"י שם].

[29] היא יבשת אפריקה של ימינו, וכמו שיתבאר בהמשך דבריו.

[30] פירוש - לא ידוע לנו על יהודים החיים ביבשת אפריקה, ותקשי על המ"ד הסובר שעשרת השבטים עתידים לחזור, שמנין יחזרו, הרי באפריקה אין יהודים. אך מאידך אמרינן שהוגלו לאפריקה, וכיצד שייך לומר שהם יחזרו כאשר הוגלו למקום שידוע שאין שם כיום יהודים.

[31] פירוש - לא חיישינן שבתוך האומות נטמעו עשרת השבטים.

[32] בת ישראל.

[33] פירוש - מקובלנו שבנות של אותו הדור של עשרת השבטים לא היו ראויות ללדת, וכמו שמבאר.

[34] כי בין שתאמר שעשרת השבטים נטמעו באומות, או שתאמר שהם עומדים בפנ"ע, מ"מ אין בנותיהם מולידות. והאפשרות היחידה לומר שנשאר זרע מעשרת השבטים היא רק אם נשאו בנות ישראל משני השבטים הנותרים. אך אם תבאר שהם הלכו לאפריקי, ושם לא ידוע לנו שנמצאים ישראל, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, שהואיל ואין באפריקי ישראל ידועים, מאיפה יבואו אותם בני עשרת השבטים ויחזרו לעת"ל.

[35] שידוע שיש בהן קהילות ישראל, ורק לא ידעינן מי הוא משני השבטים, ומי הוא מעשרת השבטים.

[36] הקב"ה.

[37] מה שחוזר ומדגיש שהמחלוקת [אם עשרת השבטים יחזרו] תלויה בכוונת הקב"ה בתחילת גלותם ["כי מתחלה הגלה אותם שלבסוף יוכלו לחזור" (לשונו למעלה)], נראה שלאחר שביאר שכבר עתה נעשו שינויים במקומם של עשרת השבטים; שמתחילה גלו לאפריקי, ומשם העתיקו מקומם להיות בין שאר גלויות. א"כ תקשי לך, הרי הגאולה טרם הגיעה, ואיך הותר להם לצאת מאפריקי ולהצטרף אל שאר הגולים. ובעל כרחך לומר שמלכתחילה לא נאסר עליהם לצאת מאפריקי, שכבר מתחילת גזירת הגלות שחלה עליהם, לא היתה שום הגבלה שישארו באפריקי. וראה הערה הבאה.

[38] ולכך אין בהעתקת מקומם של עשרת השבטים מאפריקי למקומם של שאר גלויות משום "דחיקת הקץ", כי אין זה בגדר "קץ" כאשר אדם עובר ממקום למקום, אלא זהו מנהג העולם.

[39] לאפריקי או להרי סלוג.

[40] כי אין בנותיהם מולידות. וראה להלן הערה 112 במה שהוקשה שם.

[41] מה שכתב "חס ושלום", יוסבר עפ"י דבריו בח"א לגיטין ו: [ב, צא:], שז"ל: "חורבן אל ישראל כאשר היה בטל שבט אחד, דגמירי דלא בטל שבט מישראל [ב"ב קטו:], ואם בטל שבט אחד, כאילו ח"ו ישראל בטלים מן העולם, ואז העולם חרב לגמרי". וראה הערה 24.

[42] הוא יאשיהו בן אמון, וכמבואר בגמרא שם, והובא בהערה 25.

[43] של המחלוקת באם גלו לאפריקי או להרי סלוג.

[44] פירוש - הוא מקום שנמצא אחר הרי חושך, והרי החושך מפסיקים בינו לבין שאר העולם.

[45] אינך יכול ללכת, שהרי חושך באמצע הדרך... ואין שום אדם יכול לעבור אותם הרים [רש"י שם].

[46] והואיל ולא מדובר ביבשת אפריקה הידועה, שוב אין לשאול "הרי... אין שם ישראל ידועים", כי מדובר על מקום אחר שאכן נמצאים שם יהודים ידועים, וכמו שיבאר.

[47] פירוש - לא מדובר כאן שעשרת השבטים הופרשו מישראל, אלא שהם הושלכו מעל פני ה'. ונחלקו בגמרא מצד איזה כח הושלכו. כי למ"ד שהושלכו לאפריקי, הוא סבור שהושלכו מכח שמאל [כמו שיבאר בסמוך], וזה צד צפון. ואודות שהצפון הוא שמאל - ראה לעיל פי"ז הערה 137.

[48] זהו למ"ד שהושלכו להרי סלוג, שהם הרי השלג [ראה הערה הבאה], והם אמנם מרוחקים מהאדם, אך אינם מובדלים ממנו, כי ניתן לו להגיע אליהם. ואודות שדרום הוא ימין - ראה לעיל פ"ה הערה 102.

[49] ענין זה מבואר יותר בח"א לסנהדרין צד. [ג, קצג.], וז"ל: "נראה כי מדינת אפריקי הוא אחר הרי חושך, כדאיתא במסכת תמיד [לב.], וסבר כי עיקר הגלות שהם נבדלים מן ישראל, עד שא"א לבוא אליהם. ולמ"ד להרי סלוג, הם הרי שלג, רחוק מן הישוב מאד, ולכך גובר הקור שם, ונקראו בשביל זה הרי שלוג. כי שם 'גלות' נאמר על שני דברים; הפרישה ממקומם, וההרחקה ממקום שלהם. למר [דאמר להרי סלוג] עיקר הגלות ההרחקה ממקומם... ולמ"ד לאפריקי, עיקר הגלות הוא פרישה ממקום שלהם, ולכך הגלם... אחר הרי החושך. ויש להבין, כי למ"ד להרי סלוג, היה גלותם מצד ימין, כי מכח זה הוא ההתפשטות וההרחקה. ולמ"ד לאפריקי היה גלותם מצד כח שמאל, כי הפרישה וההבדל הוא מצד שמאל. כך הוא פירוש דברים חכמים אלו". וא"כ "ימין" מורה על שהושלכו למרחקים, כי כח ימין חזק יותר מכח שמאל [ח"א לשבת סג. (א. סוף לח:)]. אך "שמאל" מורה על שהובדלו יותר מה', וכמבואר לעיל פכ"ב הערה 104, שהשמאל מורה על השניות, אשר נבדלת מן העלה. וראה הערות 68, 103. ובח"א לקידושין מט: [ב, קמו:] כתב: "הימין, שהיא נאדרי בכח [שמות טו, ו]".

[50] חוזר בזה למחלוקת ר"ע ור"א אם עשרת השבטים יחזרו או לא.

[51] לכאורה לפי ההסבר השני במחלוקת מר זוטרא ורבי חנינא [אם הוגלו לאפריקי או להרי סלוג] היה לומר "אחר שהובדלו והופרשו מן השי"ת", כי להדיא הדגיש לפי הסברו השני ש"לא היה הש"י מפריש אותם מן ישראל, רק השליך אותם מעל פניו". ואולי דבריו כאן הם לפי הסברו הראשון, שהופרשו והובדלו מישראל.

[52] לא מצאתי מקורו. אמנם אולי כוונתו, שהנה נתבאר שהמ"ד הסובר שאין עתידין לחזור כוונתו רק לדור שהוגלה ע"י סנחריב [ראה הערה 27], וכוונתו היא שאינם עתידים לנחול חלק לעוה"ב. וא"כ ר"ע שאמר ש"אינן עתידין לחזור", כוונתו היא "שאין להם חלק לעוה"ב, לפי שסרו מאחרי ה'" [לשון הר"ן בסנהדרין קי:]. ובגמרא העירו על שיטת ר"ע, ש"שבקה ר"ע לחסידותיה" [פירוש - שאין שיטה זו של ר"ע עולה בקנה אחד עם חסידותו], כי בהקשר אחר אמר שקטני בני רשעי ישראל באים הם לעוה"ב. וקצת משמע מלשון הגמרא ששיטת ר"ע נסתרת מיניה וביה, ואינה מתיישבת עם חסידותו.

[53] ילקוט שמעוני, רמז תסט, בקצת שנויי לשון.

[54] פירוש - המדרש מבאר שפרק זה בישעיה עוסק במלך המשיח. ומעתה יבאר המדרש את הפסוק הקודם לפסוק "לאמור לאסורים צאו", ויבאר שאף הוא עוסק במלך המשיח.

[55] פירוש - "ואצרך" מורה על יצירה חדשה, והמשך הפסוק הוא "ואצרך ואתנך לברית עם להקים ארץ להנחיל נחלות שוממות".

[56] כן ביאר לעיל פכ"ח ד"ה ועוד תדע, שהמשיח יושב בין סובלי חלאים [סנהדרין צח.], כי מתנגד לו עולם הטבע, וראה שם הערות 74, 75, פל"ב הערה 163, להלן פל"ה הערה 31, פל"ט הערה 31, ופמ"א הערה 27.

[57] והבטוי להתנגדות זו היא ביסורין רבים. וכמו שאמרו [סנהדרין צג.] שהקב"ה הטעין על המשיח יסורים כריחיים. והובא לעיל פל"ב ד"ה אבל שש, ושם בהערה 164. ושם הוסיף לבאר: "כי ענין היסורים הם מצד התנגדות אשר יש לדבר אחד, לכך באים יסורים עליו", וראה שם הערה 169.

[58] שעולם הטבעי מתנגד לדבר אלוקי, וראה עוד לעיל פ"ב הערה 100, פ"ז הערות 49, 173, פ"י הערה 106, פט"ו הערות 52, 102, פי"ט הערה 55. פכ"ב הערה 10, פכ"ח הערה 68, 74, 75, ופל"ב הערה 163. ובח"א לב"ב עג: [ג, צד.] כתב: "הדברים החומריים הם מתנגדים לדברים אלוקיים, כי זה חמרי, וזה נבדל ממנו לגמרי... ודבר זה מבואר מאד, ורמזו אותו חכמים במקומות הרבה".

[59] אודות שפלותו של הע"ה, ושהוא נחשב לחסר מציאות, ראה נתיב התורה פט"ו [א, סד.-סח:], ובבאר הגולה באר השביעי [קמב.-קמג:], ולהלן פל"ה הערה 112, ופנ"ט הערה 110.

[60] לשונו בבאר הגולה באר השביעי [קמג:]: "וביאור זה, כי החומרי מתנגד לת"ח, עד כי מצד החמרי אין מציאות כלל אל דבר הבלתי חמרי. ולכך היה אומר מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור לשבר העצם, והוא ביטול גמור מצד עצמו, ולא ישאר דבר. כי החמרי מפסיד ומבטל לדבר הנבדל בטול והפסד גמור, לא התנגדות במה". ובנתיב התורה פט"ו [א, סה.] כתב: "כי החמרי מתנגד לשכל, עד שאצל החמרי אין מציאות אל השכל, שהחומר והשכל שני הפכים. וזה שאמר 'מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור'... כי האש והמים הם ג"כ הפכים, מ"מ משתתפים בנושא שלהם, הוא החומר, שהחומר הוא אחד לד' יסודות. אבל החמרי והשכלי אין להם שתוף כלל בעולם... ולפיכך החמרי מאבד את השכלי לגמרי, עד שאינו נמצא מכל וכל". וראה לעיל פ"ז הערה 173, ולהלן פל"ה הערה 112.

[61] פירוש - זהו עונש לדור שהמשיח מדוכא ביסורין, ואינו יוצא אל הפועל, וכמו שמבאר.

[62] כפי שכתב לעיל ס"פ כח: "כי בודאי מצד המשיח בעצמו... ביאתו כל יום, רק שצריך מקבל מוכן, שאם היה המקבל ראוי לזה, אז מצד המשיח אין כאן זמן... שאינו תחת הזמן". וראה שם הערה 82.

[63] על הטבע ועל העולם החומרי.

[64] כי דבר שהוא בפועל הוא בשלימות מעלתו, משא"כ כשאינו בפועל, וכמבואר לעיל פ"ו הערה 99, פי"ז הערה 73, ולהלן פמ"ג הערה 2.

[65] כי הדבר שאינו בפועל הוא בשעבוד [לעיל פ"כ הערה 40, ופכ"ה הערה 10].

[66] שרק כל עוד שהעולם לא הגיע אל המדריגה העליונה - העולם מתנגד למשיח, אך כאשר העולם יתעלה למדריגה נבדלת - שוב לא יתנגד למשיח. וכן התבאר לעיל פל"ב הערה 164. ומעין זה כתב להלן ס"פ מז, שהגאולה העתידה לא תהיה בחפזון, לעומת גאולת מצרים, עיי"ש. ואודות ה"עולם חדש" שיהיה - ראה להלן פל"ה הערה 52.

[67] כי "המשליך הוא מרחוק, ומקושר בפועל זה גם מושג היאוש והעזיבה, שאם מניח בנחת על הארץ, יאמר 'מניח', או 'משים', או 'נותן'" [לשון המלבי"ם באילת השחר אות שפד]. וראה הערה 72. ולכך מונח בזה שיגלו למקום רחוק מאד. וראה הערה 102.

[68] כי בגמרא [סנהדרין צד.] מובאת המחלוקת הזו, "מר זוטרא אמר לאפריקי, ורבי חנינא אמר להרי סלוג", ומתוך שרבי חנינא הובא כמ"ד השני, משמע שהוא בא לאוסופי, כדרך הדבר מאוחר יותר. וכמו שאמרו [חולין סג:] שמשנה תורה לאוסופי קאתי. ובמיוחד לפי המבואר לעיל ד"ה ועוד יראה, שהואיל ולמ"ד שגלו להרי סלוג - גלו בכח ימין, א"כ גלו למקום מרוחק יותר מאשר אפריקי, ששם זו גלות בכח שמאל. וראה הערה 49. וראה גם בדר"ח פ"ה מ"ו [רלח.] שביאר גם שם שהאחרון מוסיף לעומת הקודם לו.

[69] עפ"י הפסוק [איוב לה, טז] "ואיוב הבל יפצה פיהו". וכן כתב לעיל פ"ה סד"ה וניקר במוח.

[70] כוונתו לגילוי יבשת אמריקה, שהיה בשנת רנ"ג, על ידי קולומבוס. ובשנת רנ"ט הגדיר רב החובל אמריקו וספוצ'י את היבשת הזו כ"עולם חדש", והיבשת נקראה "אמריקה" על שמו.

[71] ופסוק זה מוסבר על גלותם של עשרת השבטים, וכמבואר ברש"י סנהדרין קי:, והובא בהערה 22.

[72] כי מילת "וישליכם" מורה על מרחק, וכן מורה על יאוש ועזיבה [ראה הערה 67], ולכך תיבת "וישליכם" מחייבת שתהיה גלות בארץ רחוקה, וכן גלות של העדר ידיעה וחבור על אודות הגולים.

[73] אודות פיזורם של ישראל - ראה לעיל פכ"א הערה 76, ופכ"ד הערה 33. ואודות פירודם של ישראל זה מזה, ואשר הוא תוצאה מגזירת הפיזור - ראה לעיל פכ"ה הערות 70, 73. וגזירת הפיזור נאמרה בתורה [דברים ד, כז] "והפיץ ה' אתכם בעמים וגו'". ועוד נאמר [דברים כח, סד] "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ וגו'". וראה להלן פנ"ו הערה 13.

[74] אלו מאלו - עשרת השבטים משאר ישראל.

[75] צ"ב מהו "כמו שגזר הפירוד והפיזור על ישראל... כך גזר ההבדל והפרישה אלו מאלו", דמהו הדמיון בין שתי גזירות אלו. וי"ל, ששתי הגזירות האלו עוסקות בהעדר החיבור שבין הגולים. שהרי גזירת הפיזור והפירוד על ישראל היא הגורמת למחלוקת שתתפשט בישראל, וכפי שכתב למעלה פכ"ה ד"ה וזאת תשובתנו, וז"ל: "מה שאין האומה הזאת באהבה האחד עם אחיו, הוא עצם הגלות, שהפריד הש"י את חבור שלהם, וחלקם והפיצם. ומאחר שחלקם והפיצם, דבר זה גורם ג"כ שיהיו מחולקים בדעתם". וראה שם הערות 69, 70. וכך גם נגזר בגלותם של עשרת השבטים, שהם ימצאו במקום שאינו מחובר עם שאר ישראל.

[76] כמבואר בריש הפרק, ולהלן בד"ה ויראה שבשביל.

[77] כי דעת היא חבור [לעיל פי"ח הערה 58, ופי"ט הערה 64], ולכך כל ידיעה אודות עשרת השבטים מקפלת בתוכה חבור מסויים אליהם, וכל חבור הוא אחדות.

[78] ו"האובדים" הם עשרת השבטים, וכפי שפירש רש"י שם "האובדים בארץ אשור - לפי שנפוצו בארץ רחוקה לפנים מן הנהר סמבטיון קראם 'אובדים'". וכן הוא ברד"ק שם. וכן הוא בגמרא [סנהדרין קי:], ופירש רש"י שם "האובדים בארץ אשור - אלו עשרת השבטים". ושם ציין שמקורו מהתוספתא [סנהדרין ס"פ יג].

[79] כמבואר לעיל פל"ג הערה 62. ובגו"א בראשית פמ"ה אות יא כתב: "ראש עשרת השבטים הוא יוסף". ובירמיה לא, ח נאמר "בבכי יבואו וגו' ואפרים בכורי הוא", ופירש שם הרד"ק "זכר אפרים, כי רוב ישראל, והם עשרת שבטים היו במלכות אפרים תחלה כשנתחלקה המלכות, ואח"כ נקראו בשם אפרים". וראה עוד בח"א לשבת קלט. [א, עג:], שגם שם ביאר שיוסף הוא עיקר השבטים. וראה להלן פל"ו הערה 2, שאפרים מגלה על יוסף.

[80] לא הבנתי מהו "וכל מקומם".

[81] ו"מעשה אבות סימן לבנים" [תנחומא לך לך, ט]. והשבטים הם הם האבות לכל שבט ושבט, וכמבואר בגו"א בראשית פל"ב סוף אות ב, ושם פמ"ה אות יא. וראה לעיל פכ"ה הערה 74.

[82] כי המשך הפסוק הוא "כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכורי הוא", ו"אפרים" מוסב על עשרת השבטים, וכמבואר ברד"ק שם, והובא בהערה 79. ולדעת המהר"ל פסוק זה עוסק במפגש שיהיה לעת"ל בין עשרת השבטים לשבט יהודה, וכמו שמבאר.

[83] לשונו בגו"א בראשית פמ"ה אות יא: "יש במדרש הבכיה וההכרה לאחיו היתה רמז על יהודה וישראל שהם עשרת השבטים, שראש עשרת השבטים הוא יוסף, שיוודע יהודה לישראל בבכי ובתחנונים, שנאמר [ירמיה לא, ח] 'בבכי יבואו ובתחנונים אובילם וגו'', כל הענין הזה רמז למה שעתיד, כי האבות לעולם הם היו סימן לבנים. ולפיכך נרמז זה עכשיו, כי כאשר יתוודעו זה לזה יבכו".

[84] ובח"א לשבת קלט. [א, עג:] כתב: "כי פירוד זה היה דבר גדול מאד, והחסרון היה מגיע יותר ליוסף ממה שהיה מגיע לאחיו... שיוסף היה חסר כל השבטים, ואילו אחיו לא היו חסרים רק יוסף".

[85] מבואר מדבריו כי הבכי של "בבכי יבואו" הוא רק מצדם של עשרת השבטים, וזאת מחמת שעשרת השבטים היו נאבדים בגלותם, "כי לעולם אותו שנאבד הוא בוכה". אך בגו"א בראשית פמ"ה אות יא ביאר שהבכי הוא של שני הצדדים ומחמת הצרות והחורבנות שהגיעו לשניהם, וכלשונו שם: "כי כאשר יתוועדו זה לזה יבכו על הצרות והחורבנות שהגיע להם; ליוסף חרבן אחד, ולבנימין שני חרבנות". ויש לעיין בזה.

[86] לשון הרמב"ן בראשית מב, ט: "כי יש לתמוה, אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים, והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו, כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים".

[87] וכהמשך להערה הקודמת צריך לומר שאף יוסף ידע שכך היא הגזירה, ולכך לא שלח כתב לאביו.

[88] שהרי במדרש אמרו שעשרת השבטים "נבלעו" ברכלתא, וכל בליעה מורה על העדרו של הדבר הנבלע. וראה ברד"ק ספר השרשים, שורש בלע, שכתב שבלע הוא "ענין השחתה". וכן מבואר בגו"א בראשית פמ"א אות ו, שבליעה מורה על שכיחת הדבר הנבלע, וראה שם הערה 28. וכן הוא בגבורות ה' פמ"ג [קסב.]. ולעיל [פ"ה הערה 456] נתבאר שהקבורה היא שכחת המת. וראה הערה 104.

[89] כפי שביאר בגו"א בראשית פ"ב אות יט: "כי הדבר הנגלה הוא בפועל, והדבר הנטמן הוא בכח". וגם שם דיבר לגבי קבורה באדמה, שהיא נעשית בכדי שהאדם יהיה בכח לתחית המתים. וראה הערה 97.

[90] הממשלה ניתנה ליהודה, שנאמר [בראשית מט, י] "לא יסור שבט מיהודה וגו'", ותרגם שם אונקלוס "לא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה". הרי שלא רק עשרת השבטים, אלא אף שבט יהודה אינו נמצא בפועל.

[91] מעין דבריו בגו"א בראשית פמ"ט אות י, שכתב: "מיהודה לא הוסר, רק שכל ישראל אינם ראויים למלכות או לשאר נשיאות... ומי שאמר 'יתברכו זרעך שלא יוסר מהם שיהיו הכל בעלי אומנות צורפי זהב וחורשי נחושת', וכאשר אין איש שנותן לעשות בזהב ובנחושת, וכי לא נתקיימה בשביל זה הברכה, כך בדבר זה, הרי ברכת יעקב קיימא לעולם, כי לא יסיר שבט מיהודה... אבל כאשר אין ישראל ראויים מצד עצמם, אין כאן ביטול לברכת יהודה, שברכתו תמיד". וזה שכתב כאן שרק מחמת חסרון בהיכי תמצא ["שהם משועבדים תחת המלכויות"] לא נמצאת הממשלה ליהודה, אך לא שחסר בעצם. וכן כתב להלן פ"נ ד"ה ועוד אפשר, וז"ל: "כי דבר זה דומה אל גבור גדול, אשר לו הכח על פעל גדול מאד, והוא נסגר בבית, וכי בשביל זה שהוא נסגר בבית לא יאמר שהוא גבור גדול, אף כי א"א להוציא גבורתו אל הפעל". וראה לעיל פ"ו הערה 113. ולהלן פל"ה [ד"ה ומה שקרא] ישוב לבאר שאף כיום לא סר שבט מיהודה בעצם, וראה שם הערה 43.

[92] שיש להם כח ורשות מאת מלכי פרס [רש"י שם]. ונקודה זו מורה ש"מישראל הוסר השבט, לא מיהודה, וכאשר אפשר שום שררה לישראל אף אחר החורבן - היא ליהודה, כמו ראשי גלויות שבבבל". [לשון הגו"א בבראשית פמ"ט אות י]. וראה להלן פל"ה הערה 47.

[93] שהמדובר במדרש הוא על כח עשרת השבטים.

[94] הפרטים - בני האדם, שהם הפרטים היוצרים את כלל עשרת השבטים.

[95] פירוש - אז ישראל יחזור להיות אחד ושלם, כי יוחזר אליו הכח של עשרת השבטים. ועוד אודות שהדבר השלם הוא מאוחד, ראה לעיל פכ"ז הערה 55.

[96] ומלך מחייב את אחדותו של העם, וכמבואר לעיל פ"ד הערה 48. וזאת כוונתו כאן, שכח עשרת השבטים יצטרף לכנסת ישראל ויתאחד עימה, ואזי יהיה מלך אחד על כולם.

[97] לשונו בנתיב העושר פ"ב [ב, רכט.]: "כי העפר ראוי לכיסוי. ודבר זה ידוע, כי המת שהוא צריך גניזה - נטמן בעפר. והדם שהוא צריך כיסוי, מכסין אותו בעפר, ודבר זה חכמה עליונה... וכל היסודות הם פתוחים, חוץ מן הארץ שאינה פתוחה, רק סתומה. ולכך הוא מוכן לכיסוי וסתימה". ואמרו [ב"מ מב.] "כספים אין להם שמירה אלא בקרקע". וראה הערה 89, ולהלן פנ"ז הערה 117.

[98] פירוש - בסמוך יתבאר מדוע ענין זה נוהג בעיקר בעשרת השבטים, ולא נוהג ביחס לשבטי יהודה ובנימין. [כי עד כה ביאר שכח עשרת השבטים כאילו אינו קיים, לעומת שבט יהודה שאין כוחו נסתר כ"כ]. וביאור זה הוא בסמוך בד"ה ומפני כי.

[99] כפי שביאר בגבורות ה' פנ"ב [רכו.], וז"ל: "כל דבר שהוא בכח ויוצא לפועל, אין יציאתו לפועל כי אם ע"י הקב"ה, שהוא בלבד בפועל הגמור. וזה מפני שהוא יתברך נבדל מן החומר, שכל ענין החומר הוא בכח... ולכן הוא יתברך נבדל לגמרי מן החומר, והוא בלבד בפועל הגמור... ולפיכך הדברים שכולם הם יציאה לפועל הגמור, א"א שיהיה רק ע"י השי"ת, שהוא בפועל הגמור". ועפי"ז ביאר שם הגמרא [תענית ב.] שג' מפתחות לא נמסרו לידי שליח, והם: מפתח של חיה, ושל גשמים, ושל תחית המתים. וראה לעיל פי"ז הערה 77. ועוד אודות שהנבדל הוא בפועל, והגשמי הוא בכח, ראה לעיל פ"כ הערה 40.

[100] יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. וכגון, בתפארת ישראל פ"ג [יב.] כתב: "וזה שנקרא 'אדם' על שהוא עפר מן האדמה. ועתה יש לשאול, וכי כל שאר הנמצאים אינם מן האדמה... אבל ענין האדם מתייחס ביותר אל האדמה, וזה כי האדמה היא מיוחדת בזה שהיא בכח, ויש בה יציאה לפועל כל הדברים אשר הם יוצאים ממנה; צמחים, ואילנות, ושאר כל הדברים, והיא בכח לכל זה. וזהו ענין האדם, שהוא בכח ויוצא שלימותו אל הפועל. ולפיכך שמו ראוי לו שיהיה משתתף עם האדמה, שהיא מיוחדת לצאת מן הכח אל הפועל בפירות וצמחים וכל אשר שייך אליה. וכן הוא האדם יוצא כחו אל הפועל". וכן כתב בנתיב התורה פט"ו [א, סג.], נתיב העבודה פט"ו [א, קכג:], ח"א לסוטה מו. [ב, פב:], ודרוש על התורה [ט:]. וראה לעיל פ"ז הערה 61, ולהלן פמ"ו הערה 56.

[101] להוציא מהכח אל הפועל. וראה בספר קהלת יעקב ערך הר הזיתים. ובאבות דר"נ פל"ד סוף משנה ה מבואר שהירידה שנזכרה על הר הזיתים כאן [זכריה יד, ד] היא למלחמת גוג ומגוג. וראה רש"י דברים ב, ה, ומורה נבוכים חלק א סוף פרק כב.

[102] כפי שכתב לעיל בריש ד"ה ובמה שאמר, וראה הערה 67.

[103] כפי שביאר את ההבדל בין גלות להרי סלוג [ריחוק] לגלות לאפריקי [מעבר להרי החושך], וראה הערה 49.

[104] כפי שכתב לגבי ישראל שהיו במצרים: "שהיו ישראל במצרים כמו שנבלע העובר בבטן אמו" [לשונו בגבורות ה' פ"ג (כו.)]. וראה הערה 88. וכ"ה בגבורות ה' פנ"ט [סוף רס:].

[105] והנהר מפסיק בינם לבין שאר ישראל.

[106] בא לבאר מדוע ג' דברים אלו התרחשו במיוחד ובמסוים בגלותם של עשרת השבטים דוקא, ולא בגלותם של שבטי יהודה ובנימין.

[107] כמבואר ביומא יב., וראה הציור ברש"י זבחים נג: אודות כיצד יהודה ובנימין משתתפים יחד במקום המזבח. וכן מבואר בספר יהושע, שסמוך לירושלים היה גבול יהודה [יהושע טו, ח] וגבול בנימין [יהושע יח, כח]. וראה בח"א לזבחים נג: [ד, סז.].

[108] כפי שכתב לעיל פ"ה ד"ה אמנם יש: "ירושלים... היא באמצע הארץ, דומה ללב אשר הוא באמצע בגוף". וראה לעיל ס"פ ו. וכבר נתבאר שהאמצע הוא עיקר [לעיל פכ"ב הערה 126]. ועוד אודות שירושלים היא עצם ועיקר מעלת העולם כולו - ראה לעיל פ"ה הערה 110. וכן כתב בח"א לר"ה כג. [א, קכה:], וז"ל: "מקום ירושלים הוא אמצע א"י... שירושלים הוא עיקר ולב א"י".

[109] שכשם שנחלת יהודה ובנימין היא עיקר א"י, כך יהודה ובנימין גופייהו נחשבים לעיקר ישראל. [ואודות שתוספת עומדת כנגד עיקר - ראה לעיל פ"י הערה 21, ופל"ב הערה 73]. וראה להלן פל"ז הערה 39. ונראה לבאר יסוד זה. שהנה בשמו"ר מד, ט מבואר שכאשר מרע"ה התפלל בעד ישראל לאחר חטא העגל, טען ש"אף לשבטים נשבעת וקיימת עמהם ברית... ולדבריך הרי אתה מעמיד משבט לוי שאני משבטו, מה יש לך לומר לשבט ראובן ולשבטים אחרים". וביאר מרן הגרי"ז בפרשת ויחי שברית השבטים הוזכרה בפסוק [שמות לב, יג] "זכור לאברהם ליצחק ולישראל וגו' וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם". שהבטחת הארץ היא היא ברית השבטים. כי הארץ נתחלקה לשבטים [ב"ב קכב.]. וברית השבטים היא ההבטחה שהשבטים יתקיימו לעולם, וכמו שאמרו בב"ב קטו: שגמירי לן דלא כליא שבטיא. יעו"ש בדבריו המסולאים של מרן הגרי"ז. וראה האגרות וכתבים למרן בעל הפחד יצחק, אגרת לט, שכתב שם גם כן "כי עיקר נצחיות קיומה של כנס"י אינו נובע אלא מהבטחת הארץ דוקא... כי גם לישמעאל ניתנה הבטחה של פריה ורביה [בראשית יז, כ], ומ"מ כיון שלא היתה לו הבטחת ארץ, אין כאן ענין של נצח ישמעאל. דוק ותמצא". וראה בגבורות פ"ח [מה:] שכתב שם שכאשר ביקש אברהם "במה אדע כי אירשנה" [בראשית טו, ח], לא ביקש על אודות הארץ גופא, אלא ביקש על נצחיות זרעו. והם הם הדברים, שהבטחת הארץ מחייבת שמקבליה יחיו לעולם. והואיל והארץ נתנה לשבטים, הפועל היוצא מזה הוא נצחיות השבטים ["גמירא דלא כליא שבטא"], שהיא היא ברית השבטים שהוזכרה בשמו"ר. ולכך דין הוא שכפי שנעשתה החלוקה של א"י, כך יחשבו השבטים עצמם. כי א"י הוא המחייבת את ברית השבטים, וכמו שנתבאר. והנוטל עיקר בא"י, בהכרח שהוא עיקר בשבטים. ודו"ק. וראה לעיל בהקדמה הערה 22. ובילקו"ש תהלים רמז תתג"י שאמרו שם: "בשעה שגלו י' שבטים, ושבט יהודה ובנימין לא גלו, התחילו עו"א לומר אין זה אלא חנופת פנים, לפי שהם בני אכסניא שלו נשא להם פנים ולא הגלה". ובאור חדש [קפח.] כתב: "עיקר היהודים... ג' שבטים, יהודה יוסף ובנימין הם עיקר... וזה מפני כי באלו שבטים היה בחלקם השכינה; בחלק יהודה היה ירושלים, בחלק יוסף משכן שילה, ובחלק בנימין היה מזבח". ואילו כאן ביאר שאין עשרת השבטים [יוסף] בגדר "עיקר". ויל"ע.

[110] שהרי אין שינוי לדבר שהוא עיקר [לעיל פ"ה הערה 565], ולכך העיקר נשאר עיקר. וראה פחד יצחק פורים, ענין יד, שביאר שם ש"כלל ישראל" נעשה רק על ידי יב שבטים [ראה הערה 24], אך מ"מ לאחר גלותם של עשרת השבטים לא פקעה תורת "כלל ישראל" משני השבטים הנותרים. והם הם הדברים שיסד כאן המהר"ל ש"אותם שהם עיקר - נשארים היו כך".

[111] שהרי גדרה של גלות היא ההתרחקות מן העיקר [לעיל פ"ט הערות 11, 30], וכבר נתבאר למעלה [פכ"ט הערה 66, ופל"א הערות 118, 120] שקיומו של הטפל הוא רק כשהוא מחובר לעיקר. ובתפארת ישראל פמ"ד [קלה.] כתב: "ולא תמצא תוספת בלא עיקר". ולכך גלותם של עשרת השבטים גונזת בתוכה את הבדלתם המוחלטת.

[112] בא לבאר לפי המדרש שהקב"ה מחזיר את עשרת השבטים דרך הר הזיתים, א"כ במה נחלקו בגמרא, וכיצד ישנו מ"ד אחר האומר שאין עשרת השבטים חוזרים.

[113] והמדרש גרם למהר"ל לחדש דבר זה. שהרי למעלה [ד"ה ובפרק חלק, וד"ה ובגמרא] ביאר עפ"י הגמרא שלמ"ד שעשרת השבטים אינם חוזרים, הפירוש הוא שאע"פ שהרבה מהם כבר שבו בימי ירמיה, מ"מ "אותם שלא חזרו בימי ירמיה... על אותם אמר... שלא יחזרו" [לשונו לעיל]. ואילו כאן עפ"י המדרש הוא מבאר שאף אלו שלא חזרו בימי ירמיה, גם הם לא יאבדו, אלא שלא יחזרו לחשיבותן הראשונה. וכן כתב להדיא בח"א לסנהדרין קי: [ג, רסח.]: "פירוש, אין עתידין לחזור לעוה"ב... ומ"מ לא אמר ג"כ שלא יהיו לעוה"ב כלל, רק אמר שלא יחזרו לחשיבותן הראשונה, שהיו קרובים אל הש"י. ובודאי דוקא אותם שגלו, אבל בניהם מה עשו, כך יראה לי פירוש זה". הרי ששתי קולות נאמרו בזה: (א) רק הדור שגלה לא יחזור, אך בניהם יחזרו. (ב) אף אותו דור עצמו שגלה - יחזור, אך לא יחזור למדריגתו הראשונה. וכל זה מתחייב מהמדרש, וכמבואר בהערה 112, אך לפי הגמרא ניתן לומר כפי שביאר למעלה, שאותו הדור שגלה לא יחזור כלל. ובח"א ביאר את הגמרא גופא כפי המתחייב מהמדרש, ומצא לכך סמוכין מלשון הגמרא עצמה.

[114] ולעיל [סד"ה ועוד יראה] כתב: "ומוכח התם דהלכה כמאן דאמר עשרת השבטים עתידים לחזור", וראה שם הערה 52.