[1] כמבואר לעיל פ"ח הערות 97, 120, פי"ח הערה 87, פכ"ב הערה 36, פכ"ג הערות 114, 115, 117, 206, פכ"ו הערה 21, פכ"ח הערה 59, פ"ל הערה 4, ופל"ב הערות 22, 179, ובסמוך הערות 2, 56, 100.

[2] לשונו לעיל פכ"ו ד"ה ובמדרש: "משל לזה הביצה, קודם שיתהווה האפרוח היא נפסדת, שאם הביצה היתה נשארת בהויה שלה, אין כאן מקבל הויה, שהרי המקבל אינו חסר". וראה שם הערות 21, 37, ובסמוך הערות 56, 100, 120.

[3] וגמרא זו הביא לעיל בריש פל"ב, ושם המהר"ל ביאר את המשך דברי הגמרא, ואילו כאן יבאר את ריש דברי הגמרא.

[4] פירוש - ר"נ שאל את רב יצחק, האם הוא שמע מתי יבוא בן הנפילים.

[5] בתמיה.

[6] מלכות דוד שנפלה, להכי קרי משיח 'בר נפלי' [רש"י שם].

[7] רב יצחק לרב נחמן.

[8] עד שלא כלתה צרה ראשונה - שניה ממהרת לבוא. 'פקודה' כמו 'לא נפקד' [במדבר לא, מט] [רש"י שם].

[9] מקום שתלמידי חכמים מתוועדין שם ללמוד תורה [רש"י שם].

[10] ואין לומד תורה... ובעלי זימה מתגודדים שם מפני שחוץ לעיר היו בתי מדרשות שלהם [רש"י סוטה מט:].

[11] מקום ששמו כך [רש"י סנהדרין צז.].

[12] פירוש - ולא ירוחמו.

[13] שלא יתביישו זה מזה [רש"י שם].

[14] כל העולם אומרים עליו שוטה הוא [רש"י שם].

[15] כלומר יחפרו ויביישו אותם [רש"י שם].

[16] לכבדם, והיינו דאמרינן [סוטה מט:] בעקבות משיח חוצפא יסגא [רש"י שם].

[17] לחרפה ולביישם [רש"י שם].

[18] שלא יכבדו זה את זה... לא, היוקר יעות, מכובד שבהן יהא עוותן ורמאי" [רש"י שם]. ולהלן המהר"ל יבאר כלישנא אחרינא של רש"י [ראה הערה 79].

[19] והגפן יתן פריו, ואעפכ יהיה היין ביוקר. שלא יהיה ברכה בפרי עצמו. ל"א, שיהיו כולן רודפין אחר היין ומשתכרין, ומתייקר היין, אע"פ שרוב יין בעולם" [רש"י שם]. וראה הערה 81.

[20] שלא יקבלו הבריות תוכחה כשמוכיחים אותם.

[21] כל המלכות למינות [לשון הגמרא שם].

[22] כשפשט הנגע בכל העור, כך כשנהפכה כל המלכות למינות תבוא הגאולה [רש"י שם].

[23] כמו שביארו בגמרא. ורמז יש לדבר, שהנה בערכין לב: הביאו שם את הפסוק [נחמיה ח, יז] "ויעשו בני הגולה השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות, כי לא עשו מימי יהושע בן נון כן בני ישראל וגו' ותהי שמחה גדולה מאד". ועל כך מקשה הגמרא "אפשר בא דוד ולא עשו סוכות עד שבא עזרא". הרי שפשוטו של מקרא היה מורה שלא עשו סוכות מימי יהושע בן נון עד ימי עזרא הסופר, וזו תקופה של כמעט אלף שנה. [שהרי נכנסו לא"י בימי יהושע בשנת 2488 לבריאה, ועליית עזרא הסופר היתה בשנת 3413 לבריאה (ספר תולדות עם עולם, כרך ראשון, עמודים לט, נב)]. ועל כל אותן אלף שנה היתה תמיהת הגמרא "אפשר בא דוד ולא עשו סוכות עד שבא עזרא". מוכח מכך שישנה זיקה מיוחדת בין דוד המלך לסוכות.

[24] וראה לעיל פל"ג הערה 18, שהובאו שם דבריו בגו"א שמות פ"א אות כז שביאר לכך שני טעמים, וכאן יבאר לפי הסברו השני שם.

[25] כפי שכתב בח"א לקידושין מט: [ב, קמו:]: "בית שהוא קבוע לדור שם בקביעות". וצרף לכאן דברי הגמרא בפסחים פח. שיעקב אבינו קרא לבית המקדש 'בית' [לעומת אברהם שקראו 'הר', ויצחק שקראו 'שדה'], וביאר זאת בדר"ח פ"ה מ"ד [רכו:]: "אברהם קרא 'הר' שמורה על החורבן, כי מקדש ראשון עתיד ליחרב. וכן יצחק קראו 'שדה' מורה על חורבן. ויעקב קראו 'בית' מורה על ישוב תמיד, והוא מקדש שלישי". הרי שוב נתבאר ש"בית" מורה על קביעות ותמידיות. וראה להלן פנ"ב [ד"ה ולפיכך לא], שגם שם נתבאר שבמה שיעקב אבינו קרא לביהמ"ק "בית", יש בכך להורות שזהו חיבור שאין לו הסרה. וראה שם הערה 26, ולהלן פנ"ט הערה 63.

[26] לשונו בגו"א שמות פ"א אות כז: "כמו הבית, שהוא עומד בקביעות... והמלכות - אם בנו הגון וראוי קודם לכל ישראל, כדכתיב [דברים יז, כ] 'למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו', ודרשו [ספרי שם] בנו קודם לכל". הרי הקביעות של מלכות מתבטאת בכך שהיא ניתנת להיות בירושה.

[27] מה שמדגיש שכהונה "אין לו הסרה לעולם", ולא הדגיש כן לגבי מלכות, מוסבר עפ"י דבריו בדר"ח פ"ד מי"ד [קפח:], שכתב שם: "כי הכהונה היא מעלת הגוף, שהרי הכהן הוא נולד בקדושה, והכהונה תולה בטיפה שנולד מן הכהן. וזה ההפרש שיש בין כהונה ובין כתר מלכות... כי כתר כהונה הוא קדושת הגוף, ולפיכך הנולד מן הגוף הוא ג"כ קדוש... ולא כן המלך, כי אפשר שאין בנו מלך... [כי] הגוף הוא מן האב... ולפיכך הבן יורש את הכהונה". וראה לעיל פ"ד הערה 58, פט"ז הערה 23, ולהלן פנ"ט הערה 81.

[28] לשונו בגבורות ה' פמ"ז [קצא:]: "מלכות בית דוד, השי"ת רצה במלכות זה להנהיג את ישראל, ובזכות הנהגה הזאת האלוקית המביא אל השלימות, השי"ת מנהיג אותם אל השלימות ג"כ להביאם אל ביהמ"ק". וראה לעיל פי"ח הערה 69. וכ"ה בח"א לסנהדרין צז. [ג, כד:]. וראה להלן פל"ז הערה 32.

[29] ובאבות פ"ג מ"ה אמרו "כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ". וכתב שם בדר"ח [קכג.] בזה"ל: "כי ההנהגות אשר הם בעולם הם שלש; כי ההנהגה שצריך האדם לנהוג לפי מנהגו של עולם, לחרוש ולזרוע ושאר צרכיו... ועוד יש הנהגה בלתי טבעית, והיא הנהגה האנושית אשר מתחדשת מן הבחירה, ועל ידי זה הנהגה הנימוסית שהיא ע"י המלכות... וההנהגה השלישית היא הנהגה אלוקית שסדר השי"ת בעולם איך יהיה נוהג ע"י התורה שנתן השי"ת... ואמר כאשר האדם מקבל עליו עול תורה, אז הוא עם השי"ת, ואז מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, כי הנהגה השלישית הזאת היא הנהגה אלוקית... ואז הוא יוצא מן עול מלכות ומן עול דרך ארץ, שאלו שניהם הם מצד עוה"ז". הרי שביאר שכל הנהגת מלכות היא אינה הנהגה אלוקית, אלא הנהגה נימוסית. וזהו שכתב כאן ש"מלכות היא חול". וראה לעיל ר"פ כא. ובפרק כח [ד"ה ועוד תדע] כתב: "מלכות ישראל היא מלכות נבדלת מן מלכות האומות", וראה שם הערה 63, שהובאו שם מקבילות.

[30] מלכות בית דוד.

[31] דוגמא לדבר; רש"י בראשית יח, א ביאר שהקב"ה עומד בעדת הדיינים, ואילו הדיינים הם יושבים. וביאר זאת בגו"א שם [אות ז] בזה"ל: "למה הקב"ה ניצב עם דיינים, לפי שאין כאן ישיבה של הקב"ה בעוה"ז השפל, ולפיכך הוא עומד. והדיינים ישיבתם במקום הזה". והובא לעיל פי"ב הערה 42. ומעין זה כתב גם בגבורות ה' פס"ב [רעט:]. וכן כתב בח"א לסנהדרין צח. [ג, ריז:]: "אין למשיח ישיבה בעוה"ז הטבעי", והובא לעיל פכ"ח הערה 75. והרי ישיבה מורה על קביעות [טושו"ע אור"ח סימן קסז סעיף יא, ושם סימן רעא סעיף י], והעדר ישיבה מורה על ארעיות. וראה לעיל פרקים יט-כ, שנתבאר שם שאומות העולם הן נוחלות את העוה"ז, ומצליחות בו, כי הוא מקומן. ואילו ישראל אינם כך, שהרי עברו עליהם צרות רבות בעוה"ז, וזה מורה על ארעיותם בעוה"ז. וראה לעיל פ"ב הערות 9, 10. וכבר קבע על כך המהר"ל בגבורות ה' ס"פ ט [נט:]: "כי השכל הוא גר בעולם הגשמי". וראה לעיל פט"ו הערה 8.

[32] כמו שאמרו ביומא י: שסוכה פטורה ממזוזה, משום ד"סוכה דירת ארעי בעינן". ובסוכה כג. אמרו "סוכת דירת ארעי בעינן, וכיון דיכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה כשרה". וכן נפסק להלכה ברמב"ם בהלכות סוכה פ"ד ה"ה, ובטושו"ע אור"ח סימן תרכח סעיף ב. וראה סוכה ב.

[33] לשונו בח"א לע"ז ב: [ד, כא:]: ומה שאמר [הקב"ה] להם [לאומה"ע] מצוה קלה יש לי וסוכה שמה [ע"ז ב:]... טעם שבחר במצוה זאת הוא דבר מופלג, וזה כי הם אומרים שהם ראויים אל התורה השכלית הבלתי טבעית. ולכך... המצוה שהיא מורה על שהאדם יוצא מטבעו היא מצות סוכה, שהאדם יוצא מבית שהוא בית טבעי, ויוצא לשבת בסוכה. ובודאי דירת ארעי הוא, כי האדם כאשר יוצא מדירתו הטבעית, אז האדם אין דירתו בתחתונים כמו שהיה קודם. ומפני כך עושה האדם סוכה עליו, כפי אשר האדם הוא יושב בצל עליונים. ודבר זה הוא דירת ארעי... לפיכך אמר להם שאם הם ראויים לתורה, אז יש להם לקיים מצות סוכה, לצאת מדירת קבע שהיא דירה טבעית, ולישב בצל סוכה. ומפני כי כאשר הוציאם ממצרים, ההוצאה היה שלא בטבע ומנהג של עולם, אומר הכתוב [ויקרא כג, מג] 'כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם ממצרים', כי לא היו ראויים לשבת בבית שהוא דירת טבעי, רק בסוכות, שהיא יציאה מן דירת טבע. כמו שהיה בזמן ההוא תחת רשות הקב"ה ובצלו. כך יעשה סוכה, לא דירת בית שהיא דירה טבעית, והטבעי הוא גשמי [ראה לעיל פי"א הערה 92], והוא נבדל מן הש"י, שהוא בלתי גשמי". וראה שם בהמשך דבריו שם שביאר שאומות העולם בועטות בסוכה הלא טבעית, ואילו ישראל חפצים בה מאד. ואלו דבריו כאן שכתב שהואיל והסוכה היא "מצוה אלוקית, ראויה שתהיה הדירה שבה ארעי ולא קבע".

[34] לשונו בח"א לסנהדרין שם [ג, רד:]: "כל מלכות יקרא 'בית' לחוזק המלכות, שהוא כמו בית שהוא עומד תמיד... ומלכות דוד נקרא 'סוכה', כי מלכות של דוד היא מלכות אלוקי... שהסוכה היא סכך מלמעלה. וכך לבית המקדש קראו סוכה [ר' תהילים כז, ה]... והבית הוא בנין בארץ מלמטה". וראה להלן פמ"ט הערה 15, פנ"ד הערה 32, ופס"ב הערה 27.

[35] יבאר טעם נוסף מדוע מלכות בית דוד נקראת "סוכה", ולא "בית". [ועד כה ביאר כי "סוכה" שייכת לדברים אלוקיים, לעומת "בית" השייך לדברים טבעיים.]

[36] וקלות ההקמה מחשיבה את הסוכה [אף בעת נפילתה] כמקויימת. ומעין מה שכתב לעיל פי"א ד"ה ומפני כי: "ודבר שהוא על ענין שתחילתו טוב וסופו טוב, אע"ג שבאמצע אינו טוב, נחשב כאילו היה טוב מראשיתו עד הסוף". ואף כאן, הואיל והמלכות והסוכה עומדות להקמה מחודשת, אזי לא רק שהעתיד נחשב בודאי, אלא אף הנפילה העכשוית אינה מבטלת שם "סוכה", כי כבר כעת המצב נחשב ל"תחילתו טוב וסופו טוב", ולכך אין שם סוכה בטל אף בהוה. וראה לעיל פ"א הערה 41, ובסמוך הערה 40.

[37] ובח"א לסנהדרין שם [ג, רד:] ביאר הטעם שמוכרח להיות שמלכות בית דוד תחזור, וז"ל: "א"א שלא יבוא משיח, כי הדבר שהיה, כמו מלכות בית דוד, שהיה כבר בעולם, א"א שיהיה בטול לדבר זה... כי דברים הטבעיים א"א אחר שנברא ויצא לפועל שיהיה ביטול להם, רק הם קיימים תמיד. כ"ש וק"ו הדברים האלוקיים, כמו מלכות בית דוד, איך אפשר שיהיה בטול לזה אחר שיצא לפועל". ובסוף דרוש עה"ת [נ:] כתב: "הבטחה לישראל, כי בהיות כח ההכנה עדיין ביהודה [ראה הערה 43], א"א שיהיה זה לבטלה, שכל דבר שהוא בכח בהכרח יצא לפועל. דאל"כ לא נקרא שהוא בכח. והרי כבר אמרנו כי הממשלה בכח היא ביהודה". וראה להלן פ"נ הערה 44.

[38] כמו - לעומת.

[39] לשונו בגו"א בראשית פמ"ט אות י: "והחולקים מקשים [כוונתו לנוצרים, וראה שם הערה 44], שכבר אין נשיאות בארץ ישראל, ואין שבט בבבל, ואיך יקויים נבואות יעקב". ובדרוש על התורה [מט:] כתב: "והמתנגדים מפקפקים עוד לומר, והלא כבר סר שבט מיהודה, והממשלה כלה". וראה לעיל פל"ד הערה 91.

[40] כפי שנתבאר בהערה 36, שכל דבר שתחילתו טוב וסופו טוב, נחשב שהיה תמיד טוב. וה"ה לכאן. הואיל ויש ליהודה הממשלה בתחילה, והממשלה לבסוף, נחשב הדבר שהיה לו תמיד הממשלה, והיא לא סרה ממנו.

[41] לשונו בגו"א בראשית פמ"ט אות י [ד"ה ועוד]: "וכי מוכרח להיות שיהיה דבר זה לעולם בתמידות, וכי לא הוסר השבט מיהודה בימי שאול [שהיה משבט בנימין (ש"א ט, א)]... שאילו כתיב 'שבט יהיה מיהודה לעולם', היה משמע שיהיה השבט לעולם להם... אבל פירוש הכתוב שלא יוסר השבט מיהודה, שיהיו כמו שאר השבטים נחשבים... שאע"ג שלא נמצא שבט ביהודה בדורות האלו, מ"מ לא נקרא ג"כ שהוסר השבט ממנו, כי דבר שהוסר אינו חוזר". וכן כתב בח"א לסנהדרין ה. [ג, קלא:] בתירוץ ראשון שם.

[42] דוגמה לדבר; נאמר [דברים יא, כח] "והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלקיכם וסרתם מן הדרך וגו'". ופירש רש"י שם "הא למדת כל העובד ע"ז הרי הוא סר מכל הדרך שנצטוו ישראל". וכתב שם בגו"א אות ל: "כתב הרא"ם, אע"ג שבקרא לא כתב 'מכל הדרך', אלא 'וסרתם מן הדרך', ומשמע מקצת הדרך, כיון שכתב לשון 'וסרתם', כל הסרה היא הסרה לגמרי, שאם עדיין יש עליו שום מצוה, לא נקרא זה 'הסרה', שעדיין הוא בדרך אשר צוה ה'". וזהו שכתב כאן ש"לא יסור" פירושו "שלא יוסר מכל וכל, עד שלא תחזור הממשלה אליו, זה הוא הסרה בודאי".

[43] בגו"א בראשית פמ"ט אות י כתב תירוץ אחר לשאלה זו, וז"ל: "ואין זה קשיא, כי בודאי אילו אמר 'לא יסור שבט מישראל' הוי קשיא הרי מישראל הוסר השבט. אבל כתוב 'לא יסור שבט מיהודה', ומיהודה לא הוסר, רק שכל ישראל אינם ראויים למלכות או לשאר נשיאות... ומי שאמר 'יתברכו זרעך שלא יוסר מהם שיהיו הכל בעלי אומנות צורפי זהב וחורשי נחושת', כאשר אין איש שנותן לעשות בזהב ובנחושת, וכי לא נתקיימה בשביל זה הברכה, כך בדבר הזה, הרי ברכת יעקב קיימא לעולם, כי לא יסיר השבט מיהודה... ומישראל הוסר השבט, ולא מיהודה". [וראה לעיל פל"ד הערה 91, ולהלן ס"פ נ]. ועיי"ש עוד, כי בתירוצו השני שם תירץ כדבריו כאן בנצח. ובדרוש עה"ת [מט:] כתב תירוץ שלישי, וז"ל: "אילו נכתב 'לא תסור ממשלה' היה מקום לדבריהם, אבל לשון 'שבט' הוא מה שיש ביד כח מוכן למשול בזולתו [ראה להלן פ"מ הערה 33]. שההכנה שבכח נקראת 'שבט', ולא הממשלה בפועל. ולא בא אלא לומר שאינו כשאר בן אדם אשר אין בו הכנה כלל... לכן אין קשיא כלל מה שאין עתה הממשלה ליהודה, כי לא הבטיחו עליה כלל, רק על ההכנה שלא תוסר מאיתו. ואולי תאמר, א"כ מה ההבטחה זאת כשאין להם ממשלה בפועל. אין זה קשיא, שאם היתה ההבטחה בעצם לישראל בכלל - היה בודאי קשה. אבל זאת ההבטחה היא 'לא יסור שבט מיהודה', והלא ליהודה הבטחה גמורה היא שכאשר יחזרו ישראל למלכותם - יהיה מלכם בראשם מיהודה דוקא". ולסיכום מתבאר, כי בתירוצו כאן [ובתירוץ ב בגו"א] ההדגשה היא על מילת "יסור", "לא יסור שבט מיהודה". ולפי תירוצו בדרשה עה"ת ההדגשה היא על מילת "שבט", "לא יסור שבט מיהודה". ולפי תירוצו הראשון בגו"א ההדגשה היא על מילת "מיהודה", "לא יסור שבט מיהודה". וכתירוצו כאן בנצח כתב בח"א לסנהדרין ה. [ג, קלא.].

[44] שהדמיון בין סוכה למלכות בית דוד הוא, שכשם שסוכה עומדת להקמה, כך מלכות בית דוד עומדת להקמה. וכשם שהקמת סוכה הנופלת אינו בנין חדש, אלא שם הראשון עליה, כך הקמת מלכות בית דוד כשתחזור, לא תחשב למלכות חדשה, אלא כהמשך למלכות דוד.

[45] שיובאו מיד בסמוך.

[46] על שם הסכך קרויה סוכה [רש"י סוכה ב.] "שעיקר הסוכה על שם הסכך" [תוספות סוכה ב. סד"ה כי]. וא"ת אף בית כשהוא נופל, נראה רושם הבית, ונשארות האבנים, ומדוע ראיית רושם היא מיוחדת לסוכה בלבד. וי"ל, שכוונתו לומר שבסוכה, עיקר הסוכה נשאר, שהרי עיקר הסוכה הוא הסכך, והדפנות הן שנופלות ונשברות, אך לא הסכך. מה שאין כן בבית הנופל, הרי עיקרו נשבר ונפל, ומה שנשאר הן אבנים בודדות שאינן מהוות עיקר הבית.

[47] שיש להם כח ורשות מאת מלכי פרס [רש"י שם]. וראה לעיל פל"ד הערה 92.

[48] כוונתו לדברים שכתב בח"א לסנהדרין ה. [ג, קלא.], וז"ל: "בזמן שהיה בישראל קצת ממשלה, היו ראשי גלויות שבבבל מיהודה. ועכשיו שאין ישראל זוכין, אותם שהם בישראל אשר יש להם שלטון דבר מה על ישראל, רובן הם מיהודה. אף שאין כולם, רובם הם משבט יהודה. דומה למה שכתוב [בראשית מט, י] 'ומחוקק מבין רגליו', ר"ל אותם שהם מחוקקים, ר"ל סופרים, הם מיהודה. לכך 'לא יסור שבט' ג"כ כך פירושו". וזה שכתב כאן "כבר פירשנו", כי שם נתפרש דבר זה.

[49] שנקרא "בר נפלי" להורות שהוא מוכרח לחזור, כי הנפילה מורה שעומד להקימה [לפי הסבר א], או שמורה כי עדיין הרושם נשאר [לפי הסבר ב]. ולכך השאלה נוסחה בדוקא, שהואיל והמשיח נקרא "בר נפלי", וזה מורה שבודאי הוא יחזור, לכך הקושי המתעורר הוא "אימת אתי בר נפלי". וז"ל בח"א לסנהדרין שם [ג, רד.]: "פירוש, שהיה מתמיה [רבי יצחק] שיקרא משיח 'נפלי', כי הדבר שעדיין לא יצא לעולם, כמו שהוא משיח שעדיין לא יצא לעולם, וא"כ למה יקרא אותו 'נפלי', דמשמע שכבר היה בעולם ונפל. ועל זה אמר [ר"נ לרב יצחק] שראוי לקרוא 'בר נפלי', משום שעיקר המשיח - מלכות בית דוד - היה בעולם ונפל".

[50] תלמידי חכמים מתמעטים, והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה, וצרות רבות וגזירות קשות מתחדשות, עד שהראשונה פקודה, השניה ממהרת לבוא [לשונו למעלה].

[51] כמבואר לעיל פי"ח הערה 87, ופל"ב הערות 6, 22, 179, ולהלן פמ"ו סד"ה ואפילו לשמואל.

[52] אודות שביאת המשיח היא התחדשות הויה ונחשבת כלידה - ראה לעיל פכ"א הערות 38, 42, פל"ב הערות 21, 62, 63, 70, 142, ולהלן ר"פ לו. ואודות שאז יהיה כמו "עולם חדש" - כן כתב לעיל פל"ד ד"ה וביאור ענין, וראה שם הערה 66, להלן ר"פ לו, פל"ט הערות 27, 51, 52, ופמ"ד סד"ה ועוד מטעם.

[53] כמו שאמרו בר"ה לא: שהגלות היא הקיום של "יגענה עד עפר" [ישעיה כו, ה], "ומשם עתידין ליגאל, שנאמר [ישעיה נב, ב] 'התנערי מעפר קומי שבי'". ועוד אודות שכאשר ישראל יורדים, הם יורדים עד עפר - ראה לעיל פ"י הערה 2, ופי"ד הערה 92.

[54] כמו שנאמר [תהילים כח, ט] "הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם". ובמגילה טז. אמרו "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים, כשהן יורדין - יורדין עד עפר, וכשהן עולין - עולין עד לכוכבים". וראה לעיל פי"ד ד"ה ובפרק קמא, ושם הערה 92. ובתפילה אנו אומרים על ביאת המשיח "וקרנו תרום בישועתך". ונאמר [תהלים קלב, יז] "אצמיח קרן לדוד". וכן נאמר [יחזקאל כט, כא] "אצמיח קרן לבית ישראל", ופסוק זה נאמר אף הוא על ביאת המשיח, וכמבואר בסנהדרין צח., ויובא להלן פל"ט ד"ה עוד שם.

[55] שהרי בעוה"ז יש לישראל צרות רבות, כי אין העוה"ז תכליתם ומקומם [כמבואר לעיל ר"פ כ], ואם ירום קרנם עד שמי השמים, מוכח שהעולם השתנה, והוא יהפך לתכליתם ומקומם, וזהו גדרה של הויה חדשה, שנהיה עולם אחר וחדש. וראה לעיל פט"ו הערה 26, ופי"ט הערות 142, 144, אודות יסורין בעוה"ז. ובח"א לסנהדרין צז. [ג, רו:] הוסיף בנקודה זו: "ומפני שהוא הויה חדשה, ולא יתהווה דבר שהוא שלם, רק דבר שהוא חסר שלימות ודבר זה מתהווה, ולכך כאשר תחול הויה חדשה וכו'" וכפי שכתוב כאן בהמשך. ואודות שהשלם לא יתהווה - ראה לעיל פכ"ב הערה 36, פכ"ג הערה 113, פכ"ו הערה 21, להלן הערות 105, 120.

[56] כמבואר כבר הרבה פעמים בספר זה שכל הויה חדשה היא הפסד הויה ראשונה. וראה כאן הערות 1, 2, 100.

[57] אודות שיש לת"ח השכל הנבדל, ודביקות בעולם העליון - ראה לעיל פ"ה הערות 50, 547, פל"א הערה 56, להלן פל"ט הערה 22, ופמ"א הערה 25. וראה גו"א שמות פי"ח אות כו, ושם הערה 194.

[58] כי תלמידי החכמים הם צורת העולם, וכפי שכתב בנתיב התורה פי"א [א, מט.], וז"ל: "כי התלמיד חכם נחשב ג"כ במדריגת הצורה אל שאר בני אדם, שהם במדריגת החומר". וכן רמז לכך בדר"ח פ"ד מ"א [קסא.].

[59] כפי שאמרו בברכות סג: שהמארח ת"ח בתוך ביתו, ומאכילהו ומשקהו זוכה לברכה. וכתב בנתיב התורה פי"א [א, מט:] לבאר: "שהתלמיד חכם הוא במדריגת הצורה לשאר בני אדם... כי הצורה נותן הקיום". וכן כתב בדר"ח פ"ג מ"ו [קכו:]: "הצורה היא קיום הדבר". ובב"ב ח. אמרו "אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ". וכתב שם בח"א לבאר [ג, נט.]: "שהחומר הוא מקבל חסרון, ולפיכך הפורענות, שהוא חסרון, הוא בשביל עם הארץ, שאין בהם השכל, רק הם בעלי חומר בלבד, ומצד זה יבוא החסרון שהוא הפורענות". וראה הערה 112. ויש בזה הטעמה מיוחדת. כי בדר"ח פ"ה מ"ז [רלט:] כתב: "הסדר הוא עצם השכל". ובנתיב התורה פי"ג [נה.] כתוב: "התלמיד חכם ראוי שיהיה לו המדות שהם ראויים ומתייחסים אל השכל, וידוע כי השכל לא ימצא אצלו דבר היוצא מן הסדר, שאם הוא יוצא מן הסדר, דבר זה הוא כנגד השכל, לכך צריך שיהיה הת"ח מסודר". ובדר"ח פ"ה מ"ח [רמא:] כתב: "כאשר העולם מסודר על סדרו, אין כאן פורעניות, כי הש"י סידר העולם עד שאין בו חסרון כלל, והפורעניות הוא יציאה מן הסדר". ולכך ברי הוא, שכאשר ת"ח בעולם, אין פורענות באה לעולם, כי הת"ח עושים שהעולם נוהג כסדרו. ודו"ק. וראה להלן פל"ט הערה 16.

[60] (א) "עיניהם כלים ביגון ואנחה". (ב) "צרות רבות מתחדשות". (ג) "גזירות קשות מתחדשות".

[61] כאותה שיטת ראשונים הסוברת שיסורים שאין להם קצבה חמורים הם ממיתה, ואינו חייב למסור עצמו ליסורים כאלו בחטא של ע"ז [מרדכי גיטין סימן שצה, שמ"ק כתובות לג: בשם הר"ר אליעזר]. וראה לעיל פכ"ד הערה 117.

[62] כפי שפירש רש"י [דברים כח, לב] "ועיניך רואות וכלות אליהם - מצפות אליהם שישוב, ואינם שבים. כל תוחלת שאינה באה קרויה 'כליון עינים'".

[63] כמו שנאמר [ויקרא כו, יח] "ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאותיכם". ופירש רש"י שם "ויספתי - עוד יסורין אחרים". וכתב שם הגו"א אות כח: "שאין פירושו שיוסיף [זמן] להכות, שהרי לא נתן זמן לראשונים... אבל פירושו... יוסיף ואייסר אתכם ביסורים אחרים". הרי רבוי סוג היסורים נחשב לחומרה נוספת על פני יסורין מועטים שנמשכים ללא קצבה.

[64] כל החלקים לכאורה כוונתו לנאמר למעלה, שהואיל והת"ח מתמעטין, והשאר לוקים בצרות רבות וקשות, א"כ הכל לקו. [אך קשה לומר שכוונתו לסוגי הצרות השונים, כי לכאורה אין זה נקרא "כל החלקים"].

[65] והגליל יחרב, והגבלן ישתומם, ואנשי גליל יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת הסופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, ופני הדור כפני הכלב, והאמת נעדרת... כל מי שסר מרע משתולל על הבריות [לשונו למעלה].

[66] לשונו בח"א לסנהדרין שם [ג, רו:]: "ויותר מזה מילי דשמיא". ופירושו, שישנה חומרה בהפסד של מילי דשמיא שלא היה נמצא בהפסד של מילי דחולין, וכמו שמבאר.

[67] פירוש - לא רק שהטוב יתבטל, אלא שהטוב גופא יהפך לרע, וזו תוספת רעה שנמצאת במילי דשמיא שלא נמצאת במילי דחולין.

[68] צ"ב מהו הפיכת הטוב לרע ב"הגליל יחרב והגבלן יאשם". ועיין ברמ"ה שם בסנהדרין שיש לו גירסא אחרת בדברי הגמרא. אמנם המהר"ל גרס כפי שלפנינו בגמרא.

[69] אך לא שהאמת תיהפך לרע. וזה יקשה לומר, כי כל שאר הדברים שהוזכרו במילי דשמיא הם הפיכת הטוב לרע, ולא רק ביטול הטוב. ובח"א ביאר הכרח אחר לדרשה, והובא בהערה הבאה.

[70] לשונו בח"א לסנהדרין שם [ג, רו:]: "ודרש 'ותהי האמת נעדרת', שנעשית עדרים עדרים והולכת לה. מפני שכתוב 'ותהי האמת נעדרת', והוי למכתב 'והאמת אינו נמצא', לכך דרש שנעשה האמת עדרים והולכים".

[71] לשונו בח"א שם: "אילו כתב 'ואין האמת נמצא' היה פירושו שבני אדם באותו דור כ"כ פחותים עד שלא יהיה האמת נמצא אצלם, ויהיו משקרים. ולכך כתוב 'ותהי האמת נעדרת', שהאמת נעשית עדרים עדרים והולכת לה, שהאמת מצד עצמו מסתלק מן העולם, עד שאין האמת נמצא".

[72] לכאורה כוונתו, שישנו שקר מחמת שיש בו איזו טובת הנאה, ובנסיון שבין אמירת אמת לאמירת שקר [שמתן שכרה בצידה] - בחר בשקר. וכדרכם של הנסיונות, האנשים הפחותים הם אלו שנכשלו, ואילו בעלי המעלה התגברו. אך כאשר "האמת נעדרת", איירי שאף שאין לשקר שום תועלת על פני הגדת האמת, גם אז יעדיפו האנשים לומר את השקר ולא האמת. ובחירת השקר אז אינה נעשית מחמת מעלתו ומדרגתו הירודה של הבוחר, אלא שהאמת לכשעצמה אינה נמצאת, וכאילו אינה צד באפשריות הבחירה שלו. ומעין זה שמעתי פתגם ממרן בעל הפחד יצחק זצוק"ל, שאמר שפעם הבריות היו אומרות - "אם אוכל לומר את האמת, לשם מה אשקר". ואילו כיום הבריות אומרות "אם אוכל לומר את השקר, לשם מה אומר את האמת". וזו הכוונה על "האמת נעדרת".

[73] דור שבן דוד בא בו, נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים, ובת קמה באמה, כלה בחמותה, ופני הדור כפני הכלב [לשונו למעלה].

[74] בח"א לסנהדרין שם [ג, רז.] הוסיף כאן "כאשר ראוי". וצרף לכאן דברי רש"י דברים א, כב "ותקרבון אלי כולכם - בערבוביא, ולהלן הוא אומר [דברים ה, כ] 'ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו'', אותה קריבה היתה הוגנת; ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם. אבל כאן [בעצה לשלוח מרגלים] 'ותקרבון כולכם', בערבוביא, ילדים דוחפין את הזקנים, וזקנים דוחפים את הראשים". וכשם שחטא המרגלים הוא השורש לגלותנו [ראה לעיל פי"ט ד"ה ואמר לקול, ופל"ג הערה 70], כך מונח בחטא זה השורש לדיוטא התחתונה שאליה יגיעו ישראל לפני ביאת המשיח.

[75] ובת קמה באמה, כלה בחמותה [גמרא סנהדרין שם].

[76] בח"א לסנהדרין שם הוסיף כאן: "ודבר זה הפסד גמור כאשר יוצא מן הסדר". וזאת משום ש"הסדר הוא מקיים הכל" [לשונו בנתיב התורה פ"א (א, ד.)]. "וסדר הוא השלום הגמור" [לשונו בדרשת שבת הגדול (רכז:)]. ועוד אודות שהסדר הוא המקיים - ראה לעיל פי"א הערה 147, פי"ד הערות 15, 19, פט"ז הערה 82, פכ"ג הערה 196, פכ"ד הערות 3, 112, ולהלן פל"ט הערה 16.

[77] דור שבן דוד בא בו, העזות תרבה, והיוקר יעות, והגפן יתן פריו והיין ביוקר, ונהפכה כל המלכות למינות, ואין תוכחה [לשונו למעלה].

[78] באבות פ"ה מ"כ אמרו "עז פנים לגיהנום". וכתב שם בדר"ח [רסט:]: "עז פנים לגיהנום, מפני שהעולם הזה ראוי לו השיווי, וכאשר האדם בעזותו הוא מתיחס לאש בשביל העזות והכח... מקומו הטבעי שהוא מיוחד לו הוא הגיהנום, שהוא האש... בעבור הכח והתוקף הגדול אשר בו דבקים הרשעים אשר יצאו מן השווי והיושר, ולכך הם דבקים בכח הזה, אשר כח עז יוצא מן השווי בתוקף שלו... ולפיכך עזות פנים לגיהנום... עז פנים שיצא מן השווי בעזותו... אם יוצא בעזותו מן הסדר הוא בעל גיהנום". ובנתיב התורה פט"ו [א, סה.] כתב: "כל אשר יוצא חוץ מן המצוע... יש לו עזות ביותר". ובנתיב הבושה פ"א [ב, קצט.] כתב: "כל עז הוא יוצא מן היושר ומן הסדר בתוקף ובעזות". וכן כתב בנתיב הבושה פ"ב [ב, רב:]. ובח"א לנדרים כ. [ב, ג:] כתב: "אמרו חכמים [תענית ז:] כי העז פנים מותר לקרותו רשע... מפני כי בעזותו יוצא מן השווי, ולכך מותר לקרותו רשע, אשר כל רשע יוצא מן השווי". ובח"א לסנהדרין קט: [ג, רסה.] כתב: "כל עז פנים הוא יוצא בעזותו חוץ לדת, כי לשון 'דת' נופל על הסדר, כדכתיב [אסתר א, טו] 'כדת מה לעשות'. ולכך נקרא 'דתן' [במדבר טז, כד], שהיה יוצא חוץ מן הסדר בעזותו". וזהו שכתב כאן כי "העזות יוצא מן הסדר השוה", פירוש העזות חורגת מעבר ליושר ולסדר. וראה להלן פנ"ה הערה 41, ופנ"ט הערה 12.

[79] מפרש כפירוש השני של רש"י שם "מכובד שבהן יהא עוותן ורמאי", וראה הערה 18.

[80] מעין מה שכתב הרמב"ן בבראשית ו, ב, שההשחתה של דור המבול היתה שבני השרים והשופטים השחיתו דרכם, "יספר הכתוב כי הדיינין אשר להם לעשות המשפט ביניהם, עושים החמס בגלוי ואין מונע אותם" [לשונו שם]. וכבר השריש הגו"א בבמדבר פט"ז אות ד שגנאי הוא לאדם חשוב להיות חוטא. וראה שם הערה 22. וכן חזר וכתב שם בפכ"ה אות יח, וז"ל: "גנאי הוא לאדם חשוב להיות חוטא". וראה לעיל פי"ד הערה 10.

[81] כמבואר ברש"י שם, והובא בהערה 19.

[82] ונהפכה כל המלכות למינות [לשונו לעיל].

[83] לשון הפחד יצחק חנוכה, מאמר י, אות ה: "פירושה של תיבת 'מין' הוא במובן סוג. כלומר הפורק חטא, וחוטא שלא מחמת תאוה, הרי הוא סוג ישראל בפני עצמו... שהרי פירושו של 'מין' הוא סוג בפני עצמו".

[84] כפי שפירש רש"י בר"ה יז. [לפני הסרת הצנזורה] "המינין - תלמידי ישו הנוצרי, אשר הפכו דברי אלוקים חיים לרעה". ובחגיגה ה: כתב רש"י "מינין - תלמידי ישו שאינם מאמינים לדברי רבותינו זכרונם לברכה". ובנתיב העבודה פ"ח [א, קב.] כתב: המין פורק עול של הקב"ה במחשבתו הרעה... עד שאומר אין אלוקים". ובח"א לר"ה יז. [א, קיב.] כתב: "מדרכי המינות אשר אינו חס על ישראל בעל אמונתו". ובח"א לסנהדרין לח. [ג, קנד.] כתב: "המין הוא שמוציא עצמו מן רשות הש"י לעבוד אלהי נכר". וכן כתב בבאר הגולה באר השביעי [קמח.], וז"ל: "'וכל המינים כרגע יאבדו', אותם שחושבים שיש הצלחה לעבוד אלהים אחרים, והם מפתים בני אדם אחר דעתם... כי המינים אשר נזכרו כאן הם אשר חושבים כי עבודת אלהי נכר היא הצלחה להם, וזה נקרא 'מין'".

[85] מחמת החטא שעשה, שכל חטא יש בו יציאה מן הסדר, וכמבואר לעיל פ"א הערות 29, 40, פ"ט הערה 139, ופל"א הערה 124.

[86] כי מטרת התוכחה היא להחזיר את החוטא לדרך הישרה [נתיב התוכחה פ"א (ב, קפט:)], אך כאשר יצא כ"כ מהסדר, הרי מכלל יציאה זו שממאן לקבל תוכחה ולחזור לסדר ולדרך הישרה.

[87] (א) העזות תרבה. (ב) היוקר יעות. (ג) הגפן יתן פריו והיין ביוקר. (ד) נהפכה כל המלכות למינות. (ה) אין תוכחה.

[88] בח"א לסנהדרין שם [ג, רז.] העמיק להגדיר את המיוחד בכל אחד מחמשה דברים אלו, וכיצד יש "יציאה מן הסדר" מיוחדת בכל אחד ואחד מחמשה דברים אלו, וז"ל: "רבי נחמיה אמר כי בדורו של משיח יהיה הקלקול בכל. וידוע כי לפעמים יש קלקול ע"י שיתרבה דבר אחד. ולפעמים הקלקול מצד המיעוט, ולפעמים הקלקול מצד השינוי, שיש בו שינוי ממה שראוי להיות [ראה לעיל פכ"ד הערה 106, ולהלן פל"ו הערה 82], ולפעמים יש הפסד גמור בעצמו. וכנגד הראשון [הרבוי] אמר שהעזות ירבה. שמצד שמרבים עזי פנים בדור הוא קלקול לעולם. וכנגד השנוי אומר 'והיוקר יעוות', כלומר שאף האדם הוא חשוב ויקר, משנה הדרך הראוי ויעשה עוול, וזה בודאי שינוי. וכנגד השלישי [המיעוט] אמר 'והגפן תתן פריו והיין ביוקר', שתבוא קללה ביין, ויהיה מיעוט. ואין דבר יותר מיין אשר הוא ראוי לברכה, שהרי אין אומרין שירה רק על היין [ברכות לה.], והוא מוכן לקללה... כמו שאמרו חכמים [ב"ב צו:] חמרא על כתפיה דגברא שוור ושכיח... וקללה בו ביותר. ואמר עוד 'והמלכות תיהפך למינות', דבר זה הוא ענין רביעי זולת כל השלשה ראשונים, כי דבר זה הפסד גמור בעצמו, כי המין אין לו מציאות לגמרי, שהרי מורידין אותו לבור [ע"ז כו:]. הרי לך כל החלקים שאפשר שיבוא לידי קלקול; אם מה שאין ראוי בו הרבוי... כאשר העזות ירבה אז העוות גדול... שנקרא זה קלקול ברבוי. ואם בשנוי, כאשר מעוול היקר, שהוא אדם חשוב... וכן הגפן תתן פריו והיין ביוקר, כבר אמרנו כי היין דוקא מוכן לקללה ביותר מכל. וכן המינות, אין דבר שאין מציאות לו כמו המין כאשר ידוע, ובכל אלו דברים הדור מקולקל. ואמר עוד 'ואין תוכחה', הוא ענין חמישי. כי כל הדברים הראשונים הקלקול הן מצד הרבוי, הן מצד המיעוט ושאר דברים שזכרנו, שאין העולם עומד על ענינו הראשון, והוא יוצא ממה שהיה עומד עליו. ויש קלקול להפך זה לגמרי, כאשר הוא עומד בענינו הראשון, שלא יקבל השתנות כאשר ראוי להיות לקבל שינוי ותוכחה מן המוכיח אותו. ודבר זה הוא ענין חמישי. הרי שכאן פרט כל החלקים אשר אפשר, עד שיהיה הקלקול בדור של משיח עד שהוא מקולקל לגמרי, והבן הדברים האלו... כי דבר שמועיל לו תיקון אין זה הפסד גמור. אבל כאשר אין מועיל לו תיקון הוא הפסד גמור. ואם שנראים הדברים האלו פשוטים, יש לעיין בהם".

[89] וראה לעיל פ"ח הערות 33, 148, ופי"ז הערה 132, שנתבאר שם כי מכאן שורשה של ה"א הידיעה. וראה להלן פל"ו הערה 37.

[90] דוגמה לדבר; לעיל בפ"ח [ד"ה אבל הזמן] ביאר שהואיל ומספר עשרה מיוחד לדבר שבקדושה, לכך המתנגד של הקדושה יש בו גם כן מספר עשרה. וראה שם הערות 47, 125. ובפ"ט [סד"ה ואף על] כתב שישנן ל"ו כריתיות כנגד ל"ו צדיקים, "כי הצדיקים עם השי"ת לגמרי, ובעלי כריתות נכרתים מן השי"ת לגמרי, ודבר והפכו הם שוים". וראה שם הערה 52, שהובאו שם דוגמאות נוספות ליסוד זה.

[91] (א) נערים ילבינו פני זקנים. (ב) זקנים יעמדו לפני נערים. (ג) בת קמה באמה. (ד) כלה קמה בחמותה. (ה) פני הדור כפני הכלב. [אמנם בגמרא (סנהדרין צז.) הוסיפו "ואין הבן מתבייש מאביו".]

[92] (א) בית הועד יהיה לזנות. (ב) הגליל יחרב. (ג) הגבלן ישתומם. (ד) אנשי הגליל יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו. (ה) חכמת הסופרים תסרח. (ו) יראי חטא ימאסו. (ז) פני הדור כפני הכלב. (ח) האמת נעדרת.

[93] כפי שכתב למעלה [ד"ה ומפני שזכר] "הם מילי דשמיא". וראה הערה 68.

[94] כי הרי אין ביטול לדברים אלוקיים, וכמבואר בהערה 37. וכן נתבאר לעיל פ"ה הערה 422, שאין ראוי לדבר אלקי שיהיה לו בטול והפסד.

[95] ובח"א לסנהדרין שם [ג, רז:] כתב: "וגם בשמונה דברים אשר זכר רבי (נהוראי) [יהודה], כולם הם דברים מופלגים. והאיש החכם ישכיל ויבין, כי אי אפשר לפרש אותם".

[96] כי "הוא יתברך רוצה במציאות, ואינו חפץ בהעדר" [לשונו בגו"א שמות פ"ד אות א]. וראה לעיל פל"א הערה 110. וכן נתבאר לעיל [פל"א הערה 146] שהאבילות היא רע, ואינה לפי סדר המציאות. ובח"א לסנהדרין שם [ג, רז:] כתב: "והפסד זה איננו ראוי לאדם, שיהיה לאדם צרעת, ולכך הוא טמא, שהוא שנוי בסדר העולם. ולכך אמרה תורה [ויקרא יג, מו] 'בדד ישב מחוץ למחנה מושבו', כי הוא דבר שהוא חוץ לסדר". ובנתיב הלשון פ"ח [ב, פ.] כתב: "דע, כי הנגעים הם דבר שיוצא מן הסדר של המציאות, כי אין ראוי שיהיה באדם נגעים, שהוא דבר זר. ולכך אמרה תורה על המצורע 'בדד ישב מחוץ למחנה מושבו' [ויקרא יג, מו], שאינו בכלל שאר הבריות". וראה עוד גו"א בראשית פמ"ד אות ט, ושם הערה 32. וראה לעיל פ"ז הערה 169 אודות ריחוקו של המצורע, וכן הוא להלן ס"פ מא, ושם הערה 26.

[97] אודות שטומאה חלה על שינוי בסדר המציאות - ראה לעיל פ"ח הערה 35, שנתבאר שם שהיוצא מן הממוצע הוא טמא. וראה להלן פנ"ה ד"ה וביאור זה. ובח"א לב"מ קיד. [ג, נו:] כתב: "טעם הטומאה, כי כל דבר שהוא שינוי יוצא מן סדר ומנהגו של עולם הוא מטמא, שהוא דבר זר, ואסור לנגוע בו ולקרב אליו, רק מחוץ למחנה יהיה מושבו". וראה גו"א שמות פ"ח הערה 39.

[98] בצד הזה - מהבחינה הזאת.

[99] כאשר - לעומת.

[100] כמבואר כבר הרבה פעמים, ראה הערות 1, 2, 56.

[101] לשונו בח"א לסנהדרין צז. [ג, רז:]: "כי הצרעת... הוא העדר והפסד. והאדם במה שהוא אדם אינו נמלט מן ההפסד, שהרי הוא בעל מיתה והעדר. ולכך אם פרחה בו צרעת בכולה, שזה מורה על העדר והפסד מוחלט, טהור".

[102] לשונו בח"א שם: "אבל אם הצרעת במקצת, והרי יש כאן הויה במקום שאין הצרעת שם, ובמקום הויה אין ראוי ההעדר, כי אין כאן העדר מוחלט שהוא לאדם כפי הסדר". וראה להלן פמ"א הערה 33.

[103] כמו מיתה, שהיא נעשית בעבור התחיה שתהיה לעת"ל, וכפי שכתב בגו"א במדבר פכ"ח אות יא [ד"ה אז]: "בני האדם, שהם כלים ונפסדים וחוזרים להתחדש", וראה שם הערה 57. וכן כתב בנתיב העבודה פי"ג [א, קיט.] שבני אדם "מתמעטים ומתחדשים".

[104] וא"ת, אם כן מת גופא לא היה צריך ליטמא אחרים, שהרי הפסד מוחלט הוא מסדר העולם, וכשם ש"כולו הפך לבן" טהור, כך המת גופא היה צריך להיות טהור. אמנם זה לק"מ, כי כבר ביאר המהר"ל ב"הספד" [מודפס בהוצאת יהדות, בסוף גו"א במדבר, עמוד קפב] טומאתו של מת, וז"ל: "כי המיתה אל האדם אין זה פחיתות וחסרון מעלה... כי לא מחמת החסרון שיש במת הוא מטמא. אבל הטומאה למת, כי הנפש שיצאה מן המת הוא נבדל מן החיים, ואין החיים עם המתים במחיצה אחת. וכל אשר קרב אל דבר שהוא נבדל ומרוחק מן העולם הוא מקבל טומאה, ונעשה מרוחק מן הבריות... שאין הטומאה רק מצד שהוא מרוחק; ולפעמים הוא פחיתות של הדבר שהוא מתרחק ממנו. ולפעמים אף אם הוא דבר שיש לו מעלה, מ"מ מפני שהוא קרב אל הדבר שהוא מרוחק, ולכך מקבל טומאה... ומצד הזה המת מטמא, ואין זה חסרון כלל. וזה ההפרש שיש בין טומאת מת לטומאת מצורע... כי טומאת מצורע ג"כ מטמא, אבל הוא בשביל כי המצורע הוא מובדל ומרוחק... וזה הוא בשביל פחיתותו וחסרונו. אבל המת הוא מטמא, אבל אין זה משום פחיתות המת, רק שהמת נבדל מן החיים". וראה לעיל פ"ה הערה 571. וא"כ, כאשר הוא מצורע שכולו הפך לבן הוא טהור, כי אין סבה לטמאו, כי ההפסד שנעשה הוא הפסד מוחלט, ושייך לסדר העולם כמו מיתה. אך מאידך אין לטמאו כמת, שהרי אין הוא נבדל מן החיים, כי הוא נמצא בין החיים. ו"מת מהלך" כזה אינו טמא בשום בחינה, ודו"ק.

[105] פירוש - ההויה הראשונה צריכה להתבטל קודם להתחדשות ההויה השניה, כי השלם לא יתהוה, וכמבואר בהערה 55.

[106] וכמו שביאר שירידת קרן התורה בימיו היא כ"כ עמוקה, שאין היא אלא ראיה שתבוא בקרוב הוית תורה חדשה, והובא לעיל פכ"ג הערה 207.

[107] כי יראה כי אזלת יד - שתלך ותחזק ידן של מסורות ומצליחין במלשינותן [רש"י שם].

[108] שמחזיקין ידי ישראל להחזירן למוטב [רש"י שם].

[109] והיינו אזלת יד, שיהו בידים ריקניות [רש"י שם].

[110] שנאמר [דברים לב, לו] 'ואפס עצור ועזוב', כביכול אין סומך ועוזר לישראל [המשך לשון הגמרא שם]. ופירש רש"י שם "כביכול - יכולין לומר דבר זה כלפי מעלה. אין עוזר ואין סומך לישראל - שיהיו שפלים למאד, ואומר אין עוזר וסומך, שיהיו מתייאשין מן הגאולה".

[111] וכנגד זה אמרו בגמרא "אין בן דוד בא עד שירבו המסורות". ["מטה ידו" פירושו התמוטטה ידו, וכמו שפירש הראב"ע בויקרא כה, לה].

[112] בח"א לסנהדרין שם [ג, רח.] הוסיף בנקודה זו: "כי עם הארץ הוא חמרי, והחומר הוא חלש מאד, וזהו מוטת יד. אבל התלמידי חכמים, מפני התורה שלהם הם חזקי המציאות, והם יסוד חזק". וא"כ "התלמידים" פירושו תלמידי חכמים. ועוד אודות שעמי הארצות הם חומריים - ראה לעיל פ"ה הערה 523, פל"ד הערות 59, 60, וכאן הערה 59. ועוד אודות שהחומרי הוא חלש מאד, ראה לעיל פ"ה הערה 440. ועוד אודות שת"ח הם חזקי המציאות וקשים כברזל - ראה לעיל פ"ה הערות 432, 440, וכאן הערה 59, להלן פל"ט הערה 23, ופמ"ח הערה 15.

[113] אמר רבי אלעזר, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו [סנהדרין קי.]. ובגבורות ה' פמ"ז [קפז:] כתב: "אל תאמר כי העושר הוא הכסף והזהב. רק מעלת העושר שהוא נותן לאדם קיום וחוזק, וזה שאמרו... 'את כל היקום אשר ברגליהם' זהו הממון אשר מעמיד האדם על רגליו, ונותן לו חוזק". וכן כתב בדר"ח פ"ד מ"א [קסב.]. והזכיר כן בקצרה בח"א לסוטה מח: [ב, צ.]. ובח"א לב"ב עה. [ג, קט.] כתב: "כל קנין מורה על חוזק של בעל הקנין, כמו שאמרו ז"ל 'ואת כל היקום ברגליהם', זה הממון שמעמיד האדם על רגליו". ובגו"א דברים פ"ו אות ג כתב: "הממון מחיה את האדם, שהוא סבה לחיותו... שהוא מחיה את הנפש". וראה לעיל פכ"ב הערה 164.

[114] בנוסף למטת יד שיש מחמת המוסרים, שהם גורמים מבחוץ, ובנוסף למטת יד שיש מצד יסודו של עולם [מיעוט ת"ח], וכן בנוסף למטת יד שיש מצד ממונו של אדם.

[115] עפ"י ירמיה יז, ו "ארץ מלחה ולא תשב".

[116] כי הליחות והיניקה לאילן מקבילות לממון של אדם, שאידי ואידי מקיימים את מקבליהם.

[117] כמבואר בהערה 112, שהואיל והם יסוד ישראל, ממילא הם יסוד העולם, שהרי העולם נברא בשביל ישראל [רש"י בראשית א, א]. וכאשר חסר הקיום לישראל, ממילא חסר הקיום לעולם, וכמבואר לעיל פל"ד הערה 41. ובגו"א בראשית פל"ב אות ב [ד"ה ומה] כתב: "האבות הם יסוד העולם, בעבור שהם עיקר לכל ישראל", וראה שם הערה 47. וראה לעיל פכ"א הערה 55, ופל"ד הערה 18.

[118] כי הצפיה לגאולה עומדת כנגד האובדן שבגלות, וכפי שביאר בח"א לסנהדרין צז. [ג, ריב.], וז"ל: "כי כאשר ישראל הם תוך האומות נחשבו אבודים לגמרי, וכדכתיב [ויקרא כו, לח] 'ואבדתם בגויים', כי איך אפשר שיהיה נחשב כי יש מציאות להם לישראל, כי כל אומה יש להם ארץ שיושבת עליה, והאומה הזאת אין לה ארץ... וכאילו אינם נמצאים... לכך ישראל מחכה שיחנן ה' אותם, כי כל אחד מחכה שלא יהיה לו אבוד". הרי שהצפיה לגאולה מפקיעה מידי האבוד שנמצא בגלות. וכאשר מתיאשין מהגאולה, ונופלים לתוך חשכת הגלות, הרי זה דומה לאילן הזקן. וזה דיוק לשונו כאן "שיתיאשו בגלות מן הגאולה", שהרי בגמרא אמרו רק "שיתיאשו מן הגאולה". וראה לעיל פ"ט הערה 163, פ"י הערה 76, ופל"א הערה 38 אודות שהגלות גונזת בתוכה מצד עצמה ח"ו איבודם של ישראל. וכן הוא בסמוך הערה 121.

[119] כי האדם דומה לאילן הפוך, וכמבואר בתפארת ישראל פ"ז [כז.], נתיב הענוה רפ"ג [ב, ו:], דר"ח פ"ב מ"ו [פ:], גו"א בראשית פ"ט אות יד, ושם הערה 48, ועוד ועוד. וראה לעיל פ"ז הערות 214, 215. ולכך המשל לאילן מקביל בדיוק לאדם, וארבעה הדברים המאבדים את האילן - יעשו כן לאדם.

[120] כמבואר בהערות 2, 55, 105.

[121] ובח"א לסנהדרין שם [ג, רח:] כתב את הדברים העמוקים הללו, וז"ל: "וגם באלו ד' דברים אשר התבאר יש עוד דברים עמוקים. כי המוסרים הם הרשעים היותר גדולים, והם מאבדים את העולם. וכאשר הם ירבו בודאי 'אזלת יד'. ומאן דאמר שיתמעטו התלמידים, שהם בנין העולם. וכאשר ימעטו נקרא זה 'אזלת יד'. ומאן דאמר עד שתכלה פרוטה מן הכיס, דבר זה הוא חיותו של עולם, יהיה בטל. ומאן דאמר שיתייאשו מן הגאולה, ויהיו יושבים בחושך הגלות, ולא יקוו עוד לנחמה ולטובה עוד, וזה ג"כ 'כי אזלת יד', והבן זה. והכלל הוא, כי לעתיד, כאשר הוא קרוב לימות המשיח, וימות המשיח הוא כאילו היה עולם אחר. וכאשר יהיה קרוב לו, אז העולם יהיה לו יציאה מן העוה"ז ומן הסדר. אבל עדיין לא בא אל מדריגת ומעלת ימי עולם המשיח. ולכך כנגד זה אמר ד' דברים שיהיה העולם יוצא מן הסדר. וזה כנגד ד' צדדין, שיצא העולם חוץ מן הסדר. לכך אמר [דברים לב, לו] 'כי אזלת יד', והידים הם שתים, 'ואפס עצור' [שם] הוא ג', ו'עזוב' [שם] הוא ד'". וראה להלן פ"מ הערה 19, ופנ"ב הערה 53.