[1] זו השאלה שפתח בה לעיל את פרק לב, וכלשונו שם: "כל הויה שהוא בעולם, היא מתהוה מקצת אחר מקצת... ומעתה יש לך לשאול הסבה שתראה בענין הגלות הפך זה, שקודם וסמוך לביאת הגואל נראה שפלות ישראל יותר ממה שהיה כבר, הן מצד שפלותם בעצמם... והן מרודים ושפלים ובזויים בין האומות מאד מאד, כל שעה יותר ממה שהיה. ודבר זה שאלה גדולה".

[2] כפי שביאר לעיל בר"פ לו: "התבאר למעלה שיהיה בעולם הפסד הויה הראשונה, והוא שגורם השתנות בכמה דברים. וכמו שמצד הפסד הויה ראשונה יהיה השתנות, כן יהיה ג"כ שנוי בעולם מצד הויה החדשה שיהיה בא אל העולם. שכמו שכל הפסד הוא שינוי, כך כל הויה שינוי בעולם, והוא נקרא 'חבלי משיח'".

[3] פירוש - הואיל וביאת המשיח הוא סיבה לשנויים שיהיו שבעולם [מסובב], לכך המסובב הוא סימן לבואה של הסיבה. כי לעולם המסובב נתפש כסימן לסיבה. [וראה לעיל פי"ט הערה 41 בהבדל שבין סיבה לסימן א"כ הסבה מביאה את המסובב, והמסובב הוא סימן על הסיבה.]

[4] כשתתן אי פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר" [רש"י שם].

[5] כשתראה דאין שום אדם משתכר... אין מעות מצויות בכיס [רש"י שם].

[6] תלמידי חכמים, אותם שהיה דינם לצאת ולבא בשלום, כדכתיב [תהילים קיט, קסה] 'שלום רב לאוהבי תורתך' - אפילו להנהו אין שלום [רש"י שם].

[7] מרוב הצרות. לישנא אחרינא - מיצר הרע [רש"י שם].

[8] שוין, שכולן יקרין [רש"י שם].

[9] בח"א לסנהדרין שם [ג, ריג:] הוסיף כאן: "קודם התחדשות הוית דור המשיח". וראה לעיל פל"ב הערה 21.

[10] בח"א לסנהדרין שם פתח משפט זה כך: "לפיכך אמר אין קץ מגולה כמו זה וכו'".

[11] שהדברים הטבעיים ישתנו ויהיו נעדרים.

[12] וראה לעיל פ"ט הערה 121, שגם שם הזכיר ש"עולם כמנהגו נוהג". וא"כ, הואיל וכך, אין זה מדרך הטבע שלפתע יחולו שנויים בעולם, והדברים הטבעיים יהיו נעדרים.

[13] מלאכתי מלשון מלאכה.

[14] נראה לבאר זאת, כי כבר כתב לעיל פ"ה [סד"ה ועוד מצאתי] בזה"ל: "רק דבר שגדל מן הקרקע שייך בו ברכה, וכדכתיב [בראשית כו, יב] 'ויזרע יצחק וגו''". וראה שם הערה 213, שנתבאר שם שהמיוחד בזריעה הוא שההשקעה יוצאת מגבולות כח האדם אל כח הבלתי גבול של חי העולמים, יעויין שם. ואף אנן נאמר, שלעומת דבר הגדל מן הקרקע, עומד הוא שכרו של אדם על עמלו שהשקיע. כי שכרו של אדם נמדד במדויק ובמסוים בהתאם לעמלו ויגיעתו, ובולט הוא לעין היחס של סיבה ומסובב. וככל שיחס זה ברור יותר, מקום הברכה בזה מועט יותר. משא"כ לגבי "ענין שבא בטבע", וכמו הרי ישראל שיתנו פירותיהם, בזה חוזרים אנו לדבריו שבפרק ה, שברכה שייכת רק בדבר שגדל מן הקרקע, כי שם אין קשר ישיר בין הסיבה למסובב. והואיל ואין הברכה נמצאת במיוחד בשכרו של אדם, ממילא אם אין כ"כ ברכה - העדר מנין. ולכך לא מצוי העדר בשכר מלאכה.

[15] ברכות סד. "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". וראה בדר"ח פ"ו מ"ז [ש:], נתיב האמת פ"ג [א, רג.], אור חדש [ע:], ובח"א לגיטין סב. [ב, קכג:] שהביא מאמר זה. ובח"א לתמיד לב: [ד, קנא:] כתב "ת"ח מרבים שלום - מבואר במסכת ברכות". אך לא זכינו לחידושיו על מסכת ברכות. וראה הערה הבאה.

[16] נראה לבאר "כל שכן" זה, כי נתבאר לעיל [פל"ה הערה 59], שתלמידי חכמים עושים שהעולם נוהג כסדרו, ושהעולם לא יצא מסדרו. וגם נתבאר לעיל שהסדר הוא השלום הגמור [פל"ב הערה 76]. ולכך ברי הוא שת"ח מרבים שלום בעולם מפאת הסדר הגנוז בהם. ואם יש בידי ת"ח לעשות שהעולם יהיה מסודר, בע"כ שאף הם נמצאים בסדר, ולא יוצאים מהסדר. כי אם אין הם נמצאים בסדר, כיצד יעשו את הסובבים אותם נמצאים בסדר. ולכך כל שכן שראוי שהתלמידי חכמים עצמם יהיו בשלום.

[17] קודם הויה אחרונה [לשונו בח"א לסנהדרין שם (ג, ריד.)].

[18] מעין מה שכתב בגו"א שמות פ"ח אות ו: "אין טומאה בכלל העולם". וראה שם הערה 39, שנתבאר שם שאי אפשר שיחול העדר והפסד על כלל העולם, ולכך "אין הקללה בכל הדברים". וראה לעיל פי"ד הערה 41, שהקללות יוצאות מן הסדר, ולא שייך לומר על כל העולם שהוא יוצא מהסדר. ולהלן פנ"ז [ד"ה וכאשר תשים] כתב: "ובודאי לא תשלוט... הקללה מצד כלל ישראל". וראה שם הערה 51.

[19] פירוש - אע"פ שבדרך כלל אין הקללה בכל הדברים, שאני הכא שאין הקללה מחמת עצמה, אלא היא נובעת מביאת ההויה החדשה לעולם. והואיל והויה חדשה זו מקיפה את כל העולם על כל חלקיו, בהכרח שאף הקללה וההעדר [המחוייבים מחמת הויה זו] יקיפו את כל העולם על כל חלקיו. וראה לעיל פכ"ו הערה 25, שגם שם נזכרה סברה מעין זו, שההויה וההעדר שקולים זה לזה בעומקם. וראה בסמוך הערות 27, 38, 52, ולעיל פל"ו הערה 72.

[20] שההרים של ישראל יתנו פרים.

[21] כמבואר לעיל, וראה הערה 14.

[22] כמבואר לעיל פ"ה הערות 50, 574, פל"א הערה 56, ופל"ה הערה 57.

[23] כי החומרי משתנה ומקבל שינוי, לעומת השכלי, וכמבואר לעיל פי"ד הערה 54, ופי"ט הערה 59. וצרף לכאן מאמרם ז"ל שת"ח נמשלו לברזל [תענית ה.]. וכתב לבאר זאת בנתיב התורה פי"ג [א, נד:] בזה"ל: "כי החומר מתפעל בקלות, והשכל קשה אינו מתפעל... ומזה תבין כי אשר רחוק מן החומר [הוא] קשה ביותר... כי הת"ח... הם ג"כ קשים כברזל, ואינם בעלי חומר שהוא מתפעל... כי דמיון אחד הוא לשכל ולאבנים". ולכך התלמיד חכם יותר רחוק מן השנוי, כפי שאבן וברזל מרוחקים מהשינוי. וראה לעיל פ"ה הערות 432, 449, פל"ה הערה 112, ולהלן פמ"ח הערה 15.

[24] כפי שכתב בתחילת תפארת ישראל פ"א [ז:]: "כי מה שהאדם הוא בנאי ונגר ועושה מלאכת האפיה והבישול וכיו"ב... הם מצד חסרון שבאדם... כי הפעולות והמלאכות שעושה האדם לצורך פרנסה אינם מצד מעלת האדם, אבל הם לו מצד פחיתות וחסרון... אין שלימות השכל של אדם לשמש בו אל פרנסתו... לא ישאר לומר רק כי הפעולות המתיחסות אל מעלת נפשו הם הפעולות האלוקיות, והם מצות התורה". וכן כתב שם להלן בפ"ג [יג:]. ושם בפ"י [לה.] כתב: "אין ראוי שיקרא מי שהוא חכם וידע בדברים הגשמיים, כמו שאין נקרא חכם מי שהוא חכם במלאכת הרצענות, אף שהיא חכמה גם כן. ולכך דוקא החכם המעיין בענין הקדושה, וזה נקרא חכמה". וכן כתב שם בפי"א [לח:].

[25] כל המעלות - הטבעי [פירות הארץ], הבלתי טבעי [שכר המלאכה], והשכלי [ת"ח]. וראה הערה הבאה, שנתבאר שכוונתו למעלות של גבורה, עשירות, וחכמה.

[26] נראה כוונתו עפ"י מה שכתב בח"א לנדרים לח. [ב, יב:] בביאור דברי הגמרא שם "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור וחכם ועשיר וענו", וז"ל שם: "כי אין השכינה שורה רק כאשר יש כאן אחד שהוא דומה אל ארבע חיות המרכבה; גבור - נגד האריה שהוא גבור. עשיר - נגד השור שבמרכבה... חכם - נגד פני האדם שהוא חכם. עניו - כנגד הנשר שהוא עוף והוא הקטון יותר". [וראה לעיל פי"ז הערה 93]. והנה הרגל הרביעית במרכבה היא כנגד דוד המלך [זוה"ק ח"ג רסב:], המייצג את דרגת המקבלים, וכפי שכתב בח"א לסנהדרין קז. [ג, רנב.], ובדרשת שבת הגדול [רכד:]. וזו היא מדריגת הענוה, המכשירה את האדם להיות מקבל. והשינוי שיהיה בבריאה יקיף את ארבע פינות המרכבה; הטבעי [גבורה], והשכר הבלתי טבעי [עשירות], ות"ח [חכמה], וכן את כח הכלל. ודו"ק. וראה לעיל פ"ד הערה 83, ופנ"ז הערה 76. ועוד י"ל שכוונתו לד' כוחות האדם, וכפי שכתב בנר מצוה [י:]: "יש באדם ד' דברים; האחד כח השכלי, ומלרע ממנו כח נפשי, ומלרע ממנו כח גופני... ויש עוד כח משותף, אשר הוא כולל כל אלו ג' ביחד... כי הדבור מן האדם... הוא כח רביעי אשר הוא כולל האדם בכל שלש כוחות שלו". וכוונתו כאן לומר כי יחול שנוי בכל צורת האדם, וממילא מתחייב מכך הויה חדשה לגמרי, וכמבואר בהערה הבאה. וראה לעיל הערה 64, ופי"ח הערות 91, 93.

[27] פירוש - כפי רום מדריגת ההויה כך תואם לה השינוי [וראה הערה 19]. ולכך מעוצמת השינוי ניתן לעמוד על מדריגת ההויה החדשה העליונה שתהיה בעולם. ובח"א לסנהדרין שם הוסיף: "שיהיה הויה חדשה בכל, עד שיהיה הכל עולם חדש לגמרי, ודבר זה ביארו החכמים האלו, ללמוד על המעלה העליונה שיתחדש בעולם". ועוד אודות שהמשיח שייך ל"עולם חדש" - ראה לעיל פל"ה הערה 52, ופל"ו הערה 7.

[28] לגואל.

[29] יירשו ארץ - היינו גאולה [רש"י שם].

[30] בגמרא לפנינו מימרא זו הוזכרה ראשונה, קודם למימרא "אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר".

[31] כפי שכתב לעיל בפכ"ח [ד"ה ועוד תדע], וז"ל: "עוה"ז הוא טבעי גשמי, אבל מעלת המשיח נבדל מן העולם הזה הטבעי הגשמי. וידוע כי הגשמי מתנגד לבלתי גשמי". וראה שם הערות 75-73, ולהלן פמ"א הערה 27.

[32] כי המים מסמלים את החומר, כי הם נעדרים כל צורה, וכמבואר לעיל פ"ה הערה 462, פ"ז הערות 50, 57, 58, ולהלן פמ"ה הערה 79. והוא יסוד נפוץ בספרי המהר"ל, וכמלוקט שם. ואודות ה"נהר" - ראה דבריו בגבורות ה' פמ"א [קנו.] שכתב ג' ביאורים אודות השייכות של נהר לחומריות, וז"ל: "כי החמרי נקרא 'מים' בכל מקום... ועוד נקרא 'נהרא', כי כח החמרי הטבעי הוא נוהג בתמידיות, ואינו נח לעולם, רק נוהג כמנהגו... כי הטבע היא נוהגת בתמידיות בבלתי הפסק... והנהר רץ באין הפסק ואינו נח. ועוד נקרא 'נהרא' מפני שהחמרי אין מציאות לו בפועל... ולכך נקרא 'נהרא'... כי הנהר שאינו נח, אין לו מציאות גמור בפועל, ולכך נקרא החומר שאין לו מציאות גמור בשם 'נהר'".

[33] פירוש - רוח ה' שתפעם במלך המשיח, היא היא שתגרום לכך שהעולם הטבעי והגשמי יתנגד לדור המשיח, "כי הגשמי מתנגד לבלתי גשמי" [ראה הערה 32], ולכך הנהר מתנגד לרוח ה'. וראה בנר מצוה [ז:] שהביא בשם המדרש [ב"ר ב, ד] ש"רוח אלוקים מרחפת וגו'" [בראשית א, ב] נאמרה על רוחו של מלך המשיח, ולמדו כן מהפסוק [ישעיה יא, ב] "ונחה עליו רוח ה' וגו'".

[34] אודות שע"י מלך המשיח יושלם העולם עד שלא יהיה בו עוד חסרון - ראה לעיל פכ"ז הערה 57, פל"א הערה 36, פל"ב הערה 36, ופל"ג הערה 92.

[35] בדור שכולו זכאי מובן שההסתר יתבטל עי בחירה טובה, וממילא תבוא הגאולה". [לשון המכתב מאליהו כרך ג, עמוד 218].

[36] נקודה זו מבוארת היטב במכתב מאליהו [כרך ג, עמוד 222], וז"ל: "וכי איזה כח טמון בדור שכולו חייב, שמחמתו קרוב הוא יותר לגילוי המשיח מאשר דור שטוב ורע מעורבים בו... אך הענין הוא שכל זמן שיש תערובת טוב ורע, משתמש האדם בטוב שבו לכסות על הרע, ומשלה את עצמו שהוא צדיק... ועל כן במצב כזה האדם רחוק מתשובה, ורחוק גם מההכנה לגאולה. רק בדור שכולו חייב, שהאדם חמרי ומגושם, ואין בו נדנוד קל של רוחניות, דוקא במצב זה מעלה אחת יש בו - מעלת הפשיטות, שכבר אי אפשר לו לכסות על הרע שבו בערמומיות ואשליות, כי אין בו כל זכות שיוכל לרמות את עצמו בה שהנהו צדיק. דוקא אז קרוב הוא לתשובה, כי מרגיש הוא שאם לא יגאל ע"י ה', אבוד הוא לגמרי ח"ו... והכרה זו היא ההכנה לביאת המשיח". ועוד אודות שההעדר הוא קודם להויה - ראה לעיל פ"ח הערה 97, שנלקטו שם המקבילות הרבות לכך.

[37] אם ראית דור שפוחת והולך, חכה לו.

[38] כי כבר נתבאר שכפי מדריגת ההויה כך תהיה מדריגת ההעדר [ראה הערות 19 ,27]. והואיל ומדריגת ההויה החדשה תהיה שלימה ומקיפה את כל חלקי הבריאה, בהכרח שיוקדם לכך העדר מקביל, שיקיף אף הוא את כל חלקי הבריאה. ולכך כאשר ישרור בעולם חסרון הויה מוחלט, זהו הסימן שעומד להתממש בעולם הויה שלימה בהחלט, ולכך "חכה לו". וראה לעיל ספכ"ג, ושם הערה 206, ובסמוך הערה 52.

[39] כשמן אוליך - שיהיו כולן קפויין, וכיון שהם קפויין אין דגים נמצאין בחכה [רש"י שם].

[40] לפי ששני הכתובים מדברים בענין מפלת מצרים, אמר כי בתר ענין מפלת מצרים כתיב 'ביום ההוא אצמיח וגו'' [לשון המהרש"א בח"א שם].

[41] בח"א לסנהדרין שם [ג, ריד.] כתב כך: "הם [הדגים] רחוקים יותר מן ההפסד הבא מן החוץ. כי הבעלי חיים אשר הם ביבשה יותר רגילים בהם ההפסד. והשינוי אשר בא עליהם מבחוץ יותר רגיל ממה שהוא רגיל במין הדגים, שכל אשר שלם וכו'".

[42] כי האדם נבחר משאר ברואים לעבוד את ה' [לעיל פ"ד הערה 29], וכל הנמצאים נבראו בשביל האדם [לעיל פ"י הערה 49, ופי"א הערה 253], והוא תכלית הבריאה [שם], וצורת הבריאה [לעיל פ"י הערות 54, 59]. ואף העליונים נבראו לשמש האדם [לעיל פכ"ב הערה 126], ולכך הוא עיקר המציאות [שם].

[43] כי סתם חולי מחמת רוחות ופגעי הזמן הוא [לשונו לעיל פ"ל, ושם הערה 31], והם נקראים "פגעים חצונים שולטים בו" [לשונו שם, ושם הערה 32]. וזהו שכתב כאן "החלאים המשונים הבאים עליו בחוץ". ובבאר הגולה באר השני [כח:] ביאר שהמזיקים נמשכים דוקא אחר עצם הבריאה. ובנתיב התורה ס"פ יג [א, נו.] כתב: "מפני שהוא תלמיד חכם לכך המזיקים מתחברים אליו ביותר". וראה תוספות חולין סוף צא. שכתבו שהמזיקין מתקנאין בבעלי מעלה. ולכך ברור הוא שהפגעים החיצונים שולטים באדם יותר מאשר בבהמה, כי דוקא מעלתו של אדם מושכת אליו את המזיקין. וראה בנתיב התורה פט"ז [א, ע.] שהביא שם את דברי תוספות האלו, וקודם לכן כתב: "יש לאדם יותר פגעים משאר נמצאים... בשביל הנשמה העליונה אשר יש לאדם".

[44] וצרף לכאן את אמרת הרמב"ן הידועה [אגרת ז, כתבי הרמב"ן, כרך א, עמוד שסח]: "כללו של דבר, כל המקודש מחבירו - חרב יותר מחבירו. ירושלים יותר חרבה מן הכל, וארץ יהודה יותר מן הגליל". ולעיל [פ"ה הערה 267] נתבאר שדוקא חשיבות היין גורמת לה שתתקלקל בנגיעת עכו"ם.

[45] ולמדו כן מהפסוק [במדבר יא, כב] "הצאן והבקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם" - "באסיפה בעלמא סגי להו" [חולין כז:]. ובברכות יד. אמרו "סוף בהמה לשחיטה". וביאר זאת בנתיב התורה פט"ו [א, סד:]: "שחיטת בהמה טעון ברכה... הבהמה יש בה דבר מה... שהיא עומדת לשחיטה". והגדרת שחיטה היא "מעדיר את הנמצא" [גו"א ויקרא פי"א אות ג, ד"ה ויש]. ולכך דגים שאינם ברי שחיטה, מוכח מכך שאינם בגדר "נמצא". וראה לעיל פ"ז הערה 159, ופכ"א הערה 24. וכן כתב בנר מצוה [י.].

[46] כמבואר לעיל פל"ב הערה 26, שהובאו שם מדבריו בתפארת ישראל פ"ל [פט:], שכתב: "כי הקול מורה על המציאות, שזה ענין הקול שהוא יוצא אל המציאות, והוא נמצא ונשמע אל אחר... כי דברים שאין להם מציאות בשלימות הוא יושב דומם, כדכתיב [איכה ג, כח] 'ישב בדד וידום כי נטל עליו'... שהקול מורה על היציאה לפועל אשר לא היה קודם". ובדר"ח פ"ו מ"ט [שיג:] כתב: "החיות נקרא דבור, וכמו שתרגם אונקלוס [בראשית ב, ז] 'ויהי אדם לנפש חיה' - 'והות באדם לרוח ממללא'... שהרי המתים נקראו 'יורדי דומה' [תהילים קטו, יז], מלשון דמימה. ויותר מזה, כי המלאך הממונה על הרוחות שהם המתים, 'דומה' שמו, כדאיתא בפרק חלק [סנהדרין צד.], וכל זה כי הדבור חסר מן המתים... וטעם זה ידוע למשכילים, כי ע"י הדבור האדם הוא בפועל לגמרי בשלימותו. וע"ז רמזו חכמים [ב"ב טז:] כי האבל אין לו פה, והדמימה הוא לאבל, שהגיע מיתה אליו... כי אין דבר שהוא יציאה מן הכח אל הפועל כמו הדבור, שפותח פיו, ומוציא הדבור אל הפועל". וראה גבורות ה' פס"ד [רצד.] שנגע בענין זה. והם הם הדברים שנתבארו כאן לגבי הדגים. וראה לעיל פי"ט הערה 116, ולהלן פמ"ג הערות 20, 21, ופמ"ח הערה 9.

[47] ודרשו על זה בגמרא [ברכות סא.] "ברישא אדם והדר בהמה".

[48] שנאמר [בראשית ז, כב] "מכל אשר בחרבה מתו", ופירש רש"י שם "ולא דגים שבים" [ומקורו מקידושין יג.]. וראה גו"א שם אות כד. וא"ת, שמדבריו כאן משמע שהדגים לא מתו במבול מחמת שהם רחוקים מההפסד [כי אין בהם שלימות הבריאה], אמנם בגו"א שם ביאר שלא מתו כי הם לא השחיתו את דרכם, וכלשונו שם: "כי האדם החוטא ממריד את כל השרויים במחיצה שלו, והדגים אינם עם האדם, ולכך לא חטאו הדגים". ולכאורה יש כאן שני טעמים שונים לכך שהדגים לא מתו במבול. אמנם זה לק"מ, כי מחמת שהדגים אינם ברי שלימות, זה גופא גורם שאין הם בגדר אחד עם האדם, ולכך פגעי האדם לא חלים עליהם. ונקודה זו מתבארת מצירופם להדדי של דבריו בח"א לזבחים, ודבריו בח"א לסנהדרין. שהנה בח"א לזבחים קיג. [ד, ע.] כתב: "הנבראים כולם שהיו בארץ עם האדם נמשכו אחריו, ולא דגים שבים, כי יסוד הארץ הוא יסוד נבדל לעצמו מן יסוד המים". ובח"א לסנהדרין על סוגיא דידן [ג, ריד:] הוסיף דברים שלא כתבם כאן, וז"ל: "אין דבר יותר רחוק מן המציאות כמו הדגים, שהרי שאר בע"ח הם ביבשה, ואילו הדגים בים הם רחוקים ונבדלים מן המציאות מאד". הרי שחילוק זה בין הים [מקום הדגים] ליבשה [מקום הב"ח והאדם] מורה לנו שני דברים; (א) הדגים אינם נמשכים אחר האדם [וכדבריו בח"א לזבחים]. (ב) הדגים אינם ברי מציאות [וכדבריו בח"א לסנהדרין]. ושני דברים אלו הם שני צדדים של מטבע אחת, וכפי שהתבאר לפנינו. ודע, שבח"א לקידושין יג. [ב, קלא.] הוסיף לכאורה טעם שלישי לכך שהדגים לא מתו במבול, וז"ל שם: "הישוב ראוי לאדם השכלי... והדגים שבים לא נשטפו, כי הדגים מקומם - המים, והמים טבעי להם, ולכך לא נאבדו". אמנם ברור הוא שכוונתו שם לומר, שהואיל והדגים אינם שכליים, לכך המים הם מקומם הטבעי, וממילא לא נאבדו במבול, כי מציאותם הקטנה והחלקית מאפשרת להם לחיות בזמן המבול, וכדבריו כאן. ו"מקומם הטבעי" אינו סיבה להשרדותם, אלא סימן לכך. ודו"ק. וראה לעיל פ"ה הערה 470, אודות שכח אדם הוא בישוב ולא במים.

[49] שדגים שבים כ"כ מרוחקים מהמציאות.

[50] בח"א לסנהדרין [ג, ריד:] הוסיף כאן: "עד שיהיה הויה חדשה לגמרי מעולם העליון".

[51] בח"א שם הוסיף: "ולפיכך קודם הויה הזאת יש שנוי אף בדגים אשר אינם ביבשה. וכל זה הוראה על מעלת המשיח, אשר יהיה כמו עולם חדש לגמרי. ולכך קאמר 'אין בן דוד בא עד שיבקש דג לחולה ולא יהיה נמצא'".

[52] כמבואר כאן בהערות 19, 27, 38.

[53] אודות שעולמו של המשיח נחשב ל"עולם חדש", ראה לעיל פל"ה הערה 52, וכאן הערות 27, 51.

[54] והרבותא בזה היא, שאע"פ שגם לאחר המבול "היה עולם חדש" [לשונו בגו"א בראשית פי"ד אות כא, ושם הערה 69], מ"מ שונה העולם החדש של המשיח מעולם החדש שלאחר המבול. שהרי התחדשות העולם שלאחר המבול לא הזקיקה העדרם של הדגים, ואילו זו של ימות המשיח מזקיקה העדרם של הדגים. וזאת משום שההתחדשות של עולם המשיח מגיע מהעולם העליון, ומקיף לחלוטין את כל פרטי וחלקי הבריאה.

[55] שלא תהא להם שום שולטנות לישראל, אפילו שולטנות קלה ודלה [רש"י שם].

[56] וחסו בשם ה' - כלומר שתבוא להם הגאולה ויחסו בצל שקי [רש"י שם].

[57] מלכות הזלה, גסי רוח, שופטים ושוטרים.

[58] כי העולם יהיה אז אחד לגמרי [ראה לעיל פל"ב הערה 36], ולא יהיה מורכב מחלקים שונים. והרי הגדרתה של פשיטות היא שאינה מורכבת [לעיל פ"ג הערה 30, פי"ג הערה 94, ופל"ו הערה 54]. ויחס המורכב לפשוט הוא כיחס השניות לאחדות [ראה לעיל פכ"ב הערה 103]. ולכך ברי הוא שמעלת עולם המשיח היא פשיטות.

[59] מהמשך לשונו מוכח שכוונתו לומר שהחשיבות של המלך סותרת לפשיטות. וכפי שכתב בח"א לחולין פח: [ד, ק.]: "כלי שהוא חשוב, ואינו פשוט כאשר שם כלי עליו". ובדר"ח פ"א מ"י [מד:] הביא את דברי הגמרא [פסחים פז:] ש"אוי לרבנות שמקברת את בעליה, שאין לך נביא ונביא שלא קיפח ארבעה מלכים בימיו". וכתב לבאר: "כי בעל שררה הוא מיוחד לעצמו... ובזה נבדל מן הכלל עד שהוא נחשב יחידי ופרטי בעצמו". והרי הגדרתה של הפשיטות היא שהדבר לא יוגדר ולא יוגבל בשום צד [לעיל פי"ב הערות 7, 8, פכ"ט הערה 39, ופל"ו הערה 54], ולכך ברי הוא הואיל ובעל השררה מיוחד לעצמו, בכך הוא יוצא מהפשיטות. ובגבורות ה' פס"ז [שי.] כתב: "הפשוט נקרא שאין בו דבר מיוחד... [אך] הגדולים אינם פשוטים".

[60] כפי שכתב בגו"א דברים פט"ז אות יז [ד"ה ויש]: "השופטים... חשובים הם, שאין ממנין שופטים אלא שיש לו המדות החשובות הנזכרים בפרשת דברים [דברים א, טו] 'אנשים חכמים וידועים'".

[61] לשונו בדר"ח פ"ב מ"ה [עט.]: "גס הרוח... מתדמה שיש לו הגובה על הכל". ובנתיב הענוה פ"ד [ב, י:] כתב: "מי שיש בו גסות רוח... מחשב עצמו בגדולה יותר משאר בני אדם, עד שאין לו שיתוף עם כלל בני אדם". ושם בפ"ח [ב, יח.] כתב: "בעל גס רוח הפך הפשיטות, כי כל פשוט לא יוגדר ולא יוגבל, ומי שיש בו גאוה בדעתו ובמחשבתו... הוא רחוק מן הפשיטות ביותר".

[62] עפ"י הפסוק [צפניה ג, יב] "והשארתי בקרבך עם עני ודל יחסו בשם ה'", והובא לעיל.

[63] כפי שכתב בנתיב התורה פ"י [א, מה.], וז"ל: "העני, בשביל שאין לו גדולה וחשיבות, יש לו מדת הפשיטות... שהוא לשון הכנעה וענוה ועני, הכל לשון אחד". ובגבורות ה' פנ"א [ריט:] כתב: "העני שאין לו דבר, וזה ענין פשיטות כאשר הוא עומד בעצמו". וראה להלן פנ"ט הערה 74.

[64] וראה לעיל פל"ו הערה 28 אודות שעולם המשיח יהיה נבדל ביותר. ומחמת מעלה נבדלת ופשוטה זו יסולקו מן העולם אלו היוצאים מהפשיטות, וכמו שנתבאר.

[65] ודע, שבח"א לסנהדרין שם [ג, ריד:] סלל לו דרך אחרת בביאור מאמר זה, וז"ל שם: "ויש לך לדעת, כי הכלל דומים לאדם אחד פרטי. והמלך אשר הוא מלך - דומה לנפש באדם הפרטי, כי הנפש מולך ומנהיג האדם הפרטי כמו המלך [ראה לעיל פ"ד הערה 58]. והדיינים והשופטים הם כמו כוחות הנפש... עובדים עבודת הנפש. כך הדיינים מסודרים מן המלך, עובדים עבודת המלך לשפוט העם. והעם הם כמו האברים באדם הפרטי, המקבלים ההנהגה. וכאשר הש"י יחדש עולמו, יהיו ישראל כמו אדם חדש, ויקבלו התחדשות בגוף ובנפש ובכוחות הנפש. ולכך אמר 'אין בן דוד בא עד שיכלה מלכות הזלה מישראל', שהיא מלכות השפלה, שהוא כמו הנפש... ויכלו השופטים והשוטרים שהם כמו כוחות הנפש, ויכלו גסי הרוח, והם פחיתות העם, והם נגד הגוף באדם... כי גסי הרוח מידה גשמית. ולעתיד יחדש הש"י... שיהיו נחשבים ישראל כאילו היה... בריאה חדשה... ויחדש המלכות שהוא כנגד הנפש... ויסלק הדיינים הפחותים, שהם נגד כוחות הנפש. וכן יסלק פחיתות העם, אשר הם נגד הגוף... כאשר הם גסי רוח. ועוד יש בזה דברים גדולים מאד... כי יסלק הפחיתות... הן מצד עצמו, והוא מלכות הזלה... גם פחיתות הדור כאשר היו נוטה לצד ימין, וזה גסי רוח. גם פחיתות הדור כאשר הם נוטה לצד שמאל, וזהו שופטים ושוטרים". וראה להלן פנ"ג הערה 16, ופנ"ז הערה 116.