[1] בפרק הקודם.

[2] מה שנקט לשון ירושה, כי נתבאר בפרק הקודם [סד"ה ואמר כי] שמעלתו של מלך המשיח היא מדריגה אלקית נבדלת, ושהקב"ה יתן לו את העטרה שלו יתברך למשיח, ובכך מלכות מלך המשיח תהיה "מלכות מן השמים" [לשונו שם]. ולכך שפיר נופל על כך לשון "ירושה".

[3] וכמו כן - נקודה זו לא נתבארה בפרק הקודם, אלא תתבאר מעתה בפרקנו.

[4] כמו שכתב בגבורות ה' פס"ד [רצא.], וז"ל: "כי יש צדיקים דבקים במידת הדין, ויש צדיקים דבקים במידת הרחמים, ויש צדיקים דבקים במידת החסד". וראה לעיל פל"ג הערה 49, ולהלן הערה 20, פמ"ג ד"ה אבל כאשר, ופנ"א הערה 33.

[5] לעיל ספ"י [ד"ה ועוד יש], וז"ל: "ע"י גמילות חסדים האדם מתרומם... כי גמ"ח מדת אברהם שנקרא אברהם אב רם, שהיה מתעלה על כל אדם בשביל מדה זאת". וראה שם הערות 150, 155, פל"ו הערות 40, 42, ובסמוך הערה 18.

[6] כמבואר לעיל פי"ג ד"ה ומפני כי, וד"ה וכל ענין, וז"ל שם: "כי יצחק מסר נפשו אל הש"י, ואינו נפרד מן הש"י... כי יש ליצחק דביקות אל הש"י, והוא עמו יתברך לגמרי... מצד כי יצחק מסר נפשו אל הש"י, וביטל עצמו אל הש"י, הרי אין לו הבדל מאתו יתברך". וראה שם הערות 56, 61, 66, 67. וכן לעיל פ"ד הערה 76, פ"ה הערה 348, ולהלן ס"פ נט.

[7] פט"ו ד"ה הנה בארו, וז"ל: "כי יעקב כל מעלתו שהוא מסולק מן הגשמי, ודבר זה בארנו בכמה מקומות, וזה עצם מעלת יעקב בפרט". וראה שם הערות 44, 49, וכן פ"כ הערה 29, ופכ"ב הערה 201. וראה גם לעיל פ"י הערה 111.

[8] של משיח [רש"י שם].

[9] כמו ינאי. כל אחד היה דורש אחר שמו [רש"י שם].

[10] מצורע של בית רבי [רש"י שם].

[11] לשונו בח"א לסנהדרין צח: [ג, ריט:]: "ולפיכך הוא נדמה אל המעיין בו כאילו הוא דומה לו לגמרי. ודבר זה רמזו חכמים על הש"י, שאמר [שמות כ, א] 'אנכי ה' אלקיך', מלמד שעם כל אחד היה מדבר כפי מה שהוא; לזקנים ככוחם, ולבחורים כפי כוחם, ולנערים כפי כוחם [שמו"ר ה, ט]. וזה מפני כי הוא יתברך כולל הכל, ולכך הוא נדמה לכל אחד כפי המשיג אותו".

[12] כי השם מורה על המהות של בעל השם [ראה פ"ה הערה 80, ופ"מ הערות 72, 84]. ובעל מהות פרטית יש לו שם פרטי, ובעל מהות כללית, יש לו שם כללי.

[13] כפי שכתב בהקדמתו לבאר הגולה [ט], וז"ל: "במה ששלימות האדם בידיעת ובהשגת הנמצאים, היה יותר ראשונה לדעת ולהשיג מהות עצמו, ולא יהיה סכל בהשגת עצמו... כי רק יפתח עינו ימצא הוא לעצמו, כי לא רחוק הוא... אשר אין דבר קרוב יותר מזה".

[14] וצרף לכאן מאמרם [שמו"ר ג, ו]: "אמר ליה הקב"ה למשה, שמי אתה מבקש לידע, לפי מעשי אני נקרא. פעמים שאני נקרא בקל שקי, בצבאות, באלקים, בה'. כשאני דן את הבריות אני נקרא אלקים, וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות, וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא קל שקי, וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא ה'". והמלאך אמר ליעקב [בראשית לב, ל] "אין לנו שם קבוע, משתנים שמותינו, הכל לפי מצות עבודת השליחות שאנו משתלחים". הרי שהשכליים הם בעלי שמות הרבה, כי הם כוללים הרבה. וכן המשיח הוא בעל שמות הרבה, כי הוא כולל כל המעלות. וראה להלן פמ"ה הערה 2.

[15] ילקו"ש ח"א רמז קס "'עד כי יבוא שילה' [בראשית מט, י], שעתידין כל האומות להביא דורון לישראל ולמלך המשיח, שנאמר [ישעיה יח, ז] 'יובל שי לה' צבאות'". וכן כתב בגו"א שמות פ"ד אות יד: "מלך המשיח... כל האומות נותנים שי לו". ובדרשת שבת הגדול [רכט.] כתב: "ופירוש שילה - שי לו. כי שאר המלכים היו מושלים על בני אדם בכח וביד חזקה. אבל מלך המשיח אינו כך... רק הכל שי אליו, שהכל יהיו נמשכים אליו, כמו שמביאים מנחה אל אחד, כך כל העולם יכניעו עצמם תחת מלך המשיח. ולפיכך נקרא שילה - שי לו". וכן כתב בדרוש על התורה [מט:].

[16] בח"א לסנהדרין צח: [ג, רכ.] העמיק טובא בשמות אלו, ועל השם "שילה" כתב: "ודע, כי אלו ג' שמות, כי כאשר אנשי מעלה היו ג', והם אברהם יצחק ויעקב, והמלך המשיח כולל מעלתם. לכך אמר שאלו ג' שמות נקראים למלך המשיח. ואמרי דבי רב שילא כי שילה שמו. כי שם זה למשיח מפני שהכל הוא שלו, וכל האומות יהיו שלו. ולפיכך נקרא בשם 'שילה'. וזה מדת יעקב, כי הכל מצטרף אל יעקב, והכל שלו. ודבר זה עמוק מאוד, ורמזו חכמים דבר זה במדרש בפרשת בחוקתי [ויק"ר לו, ד]... אפילו בהמות לא נבראו אלא בזכות יעקב [ראה גו"א בראשית פל"ג אות טז, ד"ה ובמקום]. ור"ל כי הכל מצטרף אל יעקב, כמו שמצטרף הכל אל גוף האילן, שכל הענפים נמשכים אחר גוף האילן, והבן הדברים האלו. ולפיכך המלך המשיח, שנקרא שמו 'שילה', מורה שהכל הוא שלו, והכל נמשך אחריו. ובזה יש לו מדת יעקב, כאשר ידוע לחכמים". וראה דבריו בח"א לר"ה ח: [א, צג:], שדבריו שם שייכים מאוד ליסוד זה, שהכל מצטרף ליעקב. ועוד אודות שהמשיח כולל את מעלות האבות - ראה להלן פמ"ז הערה 4, ופנ"ט הערה 129.

[17] רש"י תהלים עב, יז "ינון שמו - יגדל שמו. 'ינון' לשון מלכות ושררה".

[18] לשונו בח"א לסנהדרין שם [ג, רכ.]: "ודבי רבי ינאי אמרי ינון שמו. זה השם נקרא על חשיבות והגדולה. וזה כנגד מעלת אברהם, שזכה לחשיבות והתרוממות [ראה לעיל פ"י הערה 150], שנקרא 'נשיא אלקים' [בראשית כג, ו], וכל ענינו היה גדולה וחשיבות". וראה עוד בגו"א שמות פ"ד אות יד, ד"ה והצדיקים, ושם הערה 130, ולהלן פמ"ו הערה 31.

[19] לשונו בח"א שם: "ודבי רבי חנינא אמרי 'חנינא' שמו, זה השם על החנינה שהיה לו מאת השם, וזה השם זכה לו יצחק...החנינה - מדת יצחק, והחן מה שתקנו חכמים בברכת הזן 'בחן בחסד וברחמים', כי אלו ג' דברים הם נגד מדת הש"י, אשר בהם מנהיג עולמו". ובגבורות ה' פס"ד [רצ:] כתב: "נגד מדת הדין... אין אנו מבקשים בשביל אנו [לעצמנו] כלל, כי יודעין אנו שאין אנו ראוין. ואלו שמות הצדיקים, 'חנניה'... דביקותו במדת הדין, ומורה עליו שמו שכן מדברים למדת הדין 'חנני ה' חנני'". ומעין זה כתב בנתיב העבודה פי"ח [א, קלז:], וז"ל: "יש שראוי לו הפרנסה מצד הדין... וזהו שאמר 'הזן את העולם בחן'". והואיל ומידת הדין היא מידת יצחק [לעיל פ"ה הערות 214, 233], לכך מידת החנינה קשורה ליצחק. וראה להלן פמ"ז הערה 6.

[20] ובח"א שם הוסיף: "ומעתה הוא מבואר, כי אלו ג' שמות הם על מדת אברהם יצחק ויעקב. ומפני שאברהם יצחק ויעקב נטלו כל אחד מדה ידוע במעלה, כי יש צדיקים יש להם מענין מדת יעקב, ויש להם ממדת אברהם, ויש להם ממדת יצחק [ראה הערה 4]. וכל כת וכת אומרת שנקרא משיח כשמו. כי באמת המשיח הוא כולל כל המעלות האלו, עד שהמלך המשיח מתיחס אל כולם. והמעיין והמשיג בו קורא שם אליו כפי מה שהוא שמו, כי שם עצמו הוא יותר ראשון אל הקורא משם אחר".

[21] לשונו לעיל פכ"ו [ד"ה ואמר מנחם]: "כי כל תנחומין נותן חזוק וכח לאשר מקבל תנחומין. כי האבל חלש מצד עצמו, והתנחומין שיש לו ממקום אחר מחזיקים אותו". וראה שם הערה 90. וכן לעיל פי"ח [ד"ה ובפרק מקום] כתב: "כי הנחמה חוץ מן האדם, שכאשר הגיע לו צרה אין ידוע לו זמן שיהיה מתנחם אחר הצרה שהגיע לו. כי הנחמה לאדם הוא כאילו היה מגיע לו העדר, ויחזור ויקבל הויה אח"כ". וראה שם הערה 59. וראה לעיל פכ"ג ד"ה וקאמר כל, שגם שם נתבאר שיחס הנחמה לאבלות הוא כיחס ההויה להעדר שקדם לה, וראה שם הערה 118. ובח"א לסנהדרין כב. [ג, קמב:] כתב: "כאשר מגיע המיתה לאדם אחד, קרובים שהם בשר מבשרו בוכים עליו, כי ההפסד הזה שייך לו כאשר הגיע [ההפסד] לאותו שהוא עצמו ובשרו", והובא לעיל פל"ז הערה 59. ולכך האבילות היא לא רק מיתה למת עצמו, אלא שמיתת המת חלה גם על קרוביו. ולכך בקבלת הנחמה "כאילו חוזר לחיותו". וראה להלן פמ"ח הערה 46, ופנ"ו הערה 46.

[22] כי כבר נתבאר [לעיל פ"ט הערה 160, ופכ"ד הערה 9] שגלות נידונת כמיתה, ולכך המשיח שיקבץ גלותנו - הוא בבחינת מחזיר החיות לישראל. ולעיל בפכ"ו [ד"ה ואמר מנחם] כתב שאף בזמן הגלות המשיח הוא נחמת ישראל, כי הוא נותן תקוה לעתיד. וראה שם הערה 88.

[23] בח"א לסנהדרין שם [ג, רכ.] הרחיב בענין זה, וז"ל: "כי הנחמה נקרא כאשר הגיע לו הצרה ומתנחם על צרתו בדבר נסתר, ואין כ"כ נגלה. שאם היה נגלה, לא היה נקרא נחמה. ומפני כי המשיח... אין ענינו מעוה"ז, והוא נחמה נסתרת, ולכך הוא מנחם ישראל. ומפני זה משיב נפשו של מי שבאה לו הצרה והלכה נפשו, והוא משיב אותו. ומורה זה על מדריגה עליונה, שיש לו כח להשיב את נפשו שבאה אליו הצרה, ולהיות כבראשונה".

[24] בח"א שם ביאר יותר, וז"ל: "הנחמה משיב הנפש ומחזק אותה. ולפיכך אין ראוי שיצא המשיח רק מן אשר יש לו החוזק במציאות, שהוא חשוב, ואינו בריה פחותה, וממנו ראוי שיצא המשיח, שהוא משיב נפשם של ישראל ומחזק אותם. כי לכך נקרא 'מנחם', שהוא מנחם את ישראל מצרתם, ומחזיק אותם. וזה השם 'מנחם בן חזקיה' מתיחס למשיח לפי המדריגה העליונה הנסתרת הפנימית שמורה על הנחמה... ולפיכך 'יש אומרים' אמרו שם הזה, שאין נגלה מי האומר, כי דבר נסתר מתיחס אליו אומר נסתר. וגם זכר שם אביו לומר 'מנחם בן חזקיה שמו', כי צריך שיצא מצדיק שמורה על מדריגה ומעלה פנימית ביותר של המנחם הזה. ועוד יש בזה מה שזכר שם אביו 'בן חזקיה' ענין חכמה מאוד מאוד, כי הנחמה שאמרנו, שהוא ענין נסתר, ראוי שיצא מן בעל החוזק, שהחוזק הוא בימין, שהוא מתעלה ומתרומם עד המדריגה העליונה, והבן זה". וזו כונתו בהביאו הפסוק "כי רחק ממני מנחם משיב נפשי", שפירושו שהנחמה מרוחקת מהאדם, ומגיעה אליו ממקום רחוק, ולכך הנחמה היא ענין נסתר, המגיעה עד למדריגה העליונה, שלשם מתרוממת הימין. ועוד אודות רוממות הימין - ראה לעיל פ"י הערה 159, ופל"ו הערה 54.

[25] אודות שתלמידי חכמים הם בעלי השכל - כן נתבאר לעיל פ"ה הערות 50, 574, פל"ה הערה 57, ופל"ט הערות 22, 23, 24, קחנו משם.

[26] כפי שביאר לעיל פ"ז ד"ה שמראין הלכות, וז"ל: "הצרעת הוא בעצמו מסולק מן העולם", וראה שם הערות 164, 169. וכן כתב בפל"ה ד"ה ואמר רבא, ושם הערה 96.

[27] כפי שכתב לעיל פכ"ח ד"ה ועוד תדע: "אין למשיח חלק מן עוה"ז כלל", וראה שם הערות 69, 74, 75, פל"ב הערה 163, פל"ד הערה 56, פל"ה הערה 31, ופל"ט הערה 31.

[28] לשונו בח"א לסנהדרין שם [ג, רכא.]: "הצרעת הוא דבר חוץ למנהגו של עולם, כאשר ידוע מענין הצרעת, ולכך נאמר על אשר בו הצרעת [ויקרא יג, מו] 'בדד ישב מחוץ למחנה', שמזה תראה כי הוא חוצה לגמרי... והמשיח... חוץ לטבעו ומנהגו של עולם, לכך נמשך אחר זה חיורא דבי רבי. ודבר זה כאשר עדיין אין העולם במדריגתו שיהיה בזמן המשיח, אבל עדיין העולם גשמי". ואודות שהמשיח הוא שכלי לגמרי - כן יבואר בהמשך.

[29] לשונו בח"א שם: "מי שהוא בבית דבי רבי, אשר כל ענינו דבק בחכמה עליונה, שהוא חוץ לעולם הטבע ומנהגו של עולם, לכך דבק בו חיורא, הוא הצרעת, אשר הוא ג"כ חוץ לעולם הטבע... כי מפני שהמשיח יהיה בו השכל והחכמה העליונה, שהוא חוץ לטבע ומנהגו של עולם, לכך נמשך אחר זה חיורא דבי רבי... ולכך אמרי רבנן, שהם עיינו במשיח מצד החכמה העליונה, שהיא נבדלת וחוצה לעולם, קראו שמו 'חיורא דבי רבי'".

[30] ויש בזה הטעמה מיוחדת. שהנה בגבורות ה' ס"פ ט [נט:] כתב: "מידת תלמידי חכמים ומדת הגרים אחת, שנאמר [ויקרא יט, לב] 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן' - 'וכי יגור אתכם גר' [שם שם לג]. וכן כללו רז"ל בברכה ביחד 'ועל זקני עמך ישראל ועל פליטת סופריהם ועל גרי הצדק'... כי השכל הוא גר בעולם הגשמי". [וראה לעיל פט"ו הערה 8]. ועל גרים אמרו חכמים [יבמות מז:] שהם קשים לישראל כספחת, ואין "ספחת" יוצאת מהמשמעות של צרעת ונגע [רש"י ויקרא יג, ב]. הנה שוב חזינן דמיון שכל הת"ח לצרעת, מפאת שהשכל הוא גר בעולם הגשמי.

[31] ובח"א לסנהדרין שם הוסיף: "ויש לך להבין מאוד לשון 'חיורא דבי רבי', כי הלבנות הוא זוהר, וכן נאמר על הצרעת [דה"י ב, כו, כ] 'והצרעת זרחה במצחו', כי דבק בו ענין חיצון נבדל, ושייך בו זורח, ודי בזה למבינים".

[32] שאמרו שם שהמשיח [קודם שיתגלה] יושב בין סובלי חלאים, וביאר לעיל פכ"ח ד"ה ועוד תדע: "שיש להם [לחולים] התנגדות מן העוה"ז, שהרי הם מדוכאים בחולי. וראוי שיהיה יושב המשיח ביניהם... שמתנגד לו עולם הטבע". ועוד ראה שם הערות 68, 74. וכונתו כאן היא, שכשם ששם נתבאר שמחמת שהמשיח נבדל מהעולם, לכך הוא יושב בין החולים, כך המשיח הוא גם בגדר מצורע. כי כשם שצרעת יוצאת מסדר העולם, כך החולה יוצא מסדרו וטבעו [לעיל פ"י הערה 128].

[33] בח"א לסנהדרין שם [ג, רכ:] הקדים לכתוב הסבר נוסף לשם "חיורא דבי רבי", וז"ל: "הצרעת הוא הפך והפסד אל האדם, והוא נחשב כמת [ראה לעיל פל"ה הערה 102]. ומפני כי המשיח מתנגד אליו העולם הגשמי הטבעי... זהו שאמרו כאן 'חיורא דבי רבי שמו', כי הצרעת הוא ההפסד שבא על אשר הוא בבית רבי, ואינו בשביל מזגו הרע... רק בשביל שכל ענינו דבק בתורה השכלית, אשר התורה השכלית מתנגד אליו העולם הגשמי, עד שיש העדר אל השכל מצד עולם הגשמי. ולכך רגיל שיהיה הצרעת במי שהוא בבית רבי, שדבק בתורה ובחכמה. כי הצרעת הוא העדר והפסד, ושייך זה ביותר אל אשר כל דביקותו בשכל. ואף כי התורה בודאי היא חיים, אבל מצד עוה"ז הגשמי יש לשכל התנגדות. ולכך רבנן, שהם בעלי השכל, אומרים כי שמו חיורא דבי רבי, כי יהיה למשיח מעלת השכל העליון, ובשביל כך מתנגד לו עולם הגשמי הטבעי, ומצד הזה מתייחס אליו הצרעת, שהוא הפסד והעדר מצד עוה"ז. ולכך רבנן אמרו 'חיורא דבי רבי שמו', והבן הדברים האלו מאוד". ובח"א לסנהדרין קא: [ג, רלה.] חזר וכתב: "כל מעלה עליונה, קודם שהיא יוצאת לפעל, נקראת צרעת, וכמו שבארנו אצל משיח... שאמרו 'מה שמו, חיורא דבי רבי שמו'".