[1] כפי שכתב לעיל בפמ"ו [ד"ה ולמאן דאמר שס"ה]: "הגאולה האחרונה שהוא תמיד, ואין לה הפסק, לכך גאולה אחרונה נגד החמה, שהיא נשארת כך תמיד בלא שינוי".

[2] כמבואר לעיל פכ"ז הערה 55, פל"א הערה 36, פל"ג הערה 92, פל"ט הערה 34, פמ"ב הערות 4, 46, פמ"ג הערה 1, ופמ"ו הערה 1.

[3] כי הזמן מתייחס אל הנמצא בו, ולכל נמצא יש את הזמן המיוחד לו, וכלשונו לעיל בפ"ח ד"ה כאשר הנמצאים: "זה שאמרו חכמים [אבות פ"ד מ"ג] אין לך אדם שאין לו שעה. כי במה שהוא מציאות מיוחד בעולם, יש לו זמן מיוחד לו... וכמו שהוא מציאות מיוחד בפני עצמו, כך יש לו זמן בפני עצמו, כי הזמן בו הויית הנמצאים". וראה שם הערות 32-29.

[4] כמבואר לעיל פכ"ז הערות 55, 57, 64, ופל"א הערות 21, 136. ועוד אודות שבתכלית הדבר יושלם הדבר, ראה לעיל פ"י הערה 53, פ"כ הערה 3, פ"מ הערה 102, ופמ"ב הערות 7, 14.

[5] לשונו לעיל ר"פ כ: "מעלת ושלימות הגשם בתכלית שלו, כי בתכלית הדבר שם נשלם הדבר, ולכך שם שלימותו". ולעיל בר"פ לב כתב: "כל הויה שהוא בעולם, היא מתהוה מקצת אחר מקצת, כמו שתראה בכל הויות צמחים ובעלי חיים, שמתהוים מקצת אחר מקצת". וראה שם הערה 1. וראה עוד בח"א לר"ה טז: [א, קז.].

[6] לשונו לעיל פכ"ה ד"ה וכשם שקיום: "הדבר שהוא שלם לא ישלוט בו ההעדר". וראה שם הערה 47. ובתחילת פכ"ה כתב: "וידוע, כי הדבר שהוא שלם אינו ממהר להיות נשבר כמו הדבר שאינו שלם, רק הוא חלק", וראה שם הערה 7.

[7] לשונו בח"א לב"ק צב. [ג, יד.]: "מי שהוא חסר ימשוך אחריו עוד חסרון... כי הכלי שהוא נשבר קצת, קרוב להשבר עוד. והכלי שהוא שלם, קשה להתחיל להיות נשבר". ובח"א לשבת קכט: [א, סט.] כתב: "אחר חסרון נמשך חסרון והפסד... לגמרי". וכן הוא בגו"א דברים פ"כ אות א. ובדר"ח פ"א מי"ז [נה:] כתב: "ואחר החסרון נמשך עוד חסרון, כי כל חסרון גורר עוד חסרון". ושם בפ"ב מ"ב [עא.] כתב: "ואחר חסרון נמשך חסרון, ולא כן כאשר הוא שלם בכל, אינו יוצא מידי שלימותו". ולעיל בפ"ב ד"ה ועוד יש כתב: "הדבר שהוא שלם הוא מסולק מן החסרון, אבל הדבר שאינו בשלימות, הנה יש בו חסרון מצד מה... ואחר חסרון ימשך ההעדר והחסרון לגמרי". וראה שם הערות 50, 84-81.

[8] מכילתא שמות טו, א. והמדרש שם פותח בזה"ל: "עשר שירות הן; הראשונה שנאמרה במצרים... השניה על הים... השלישית על הבאר... העשירית לעתיד לבא וכו'", והמדרש מביא את שני הפסוקים מישעיה כפי שמביאם כאן המהר"ל. וראה לעיל פ"ל הערה 26, פמ"ג הערה 32, פמ"ו הערה 114, ופמ"ז הערה 59.

[9] לשונו לעיל פי"ט ד"ה ואמר עלי: "השיר מורה על שלימות, כי על שלימות דרך לזמר ולשורר, וכמו שהאבל הוא על ההפסד, כן השיר מורה על השמחה". וראה שם הערה 116. ולעיל פמ"ג ד"ה דברים אלו כתב: "האדם כאשר הוא בשלימות הגמור, אז נותן שירה ושבח למי שממנו השלימות. והפך זה הוא האבל, שהגיע לו ההפך. שהוא ההעדר והמיתה, הוא יושב דומם, ולא יפתח את פיו". וראה שם הערות 19, 20. וכן הוא להלן ס"פ נב, וז"ל: "השירה מחמת שהוא בשלימות, ואין עמו חסרון, והוא נמצא בפעל, ואז פותח פיו ומשורר... והפך זה האבל, שהוא בחסרון, והוא יושב ודומם". ועוד אודות שהשירה מורה שלימות - ראה לעיל פכ"ב הערות 91, 93, פכ"ג הערה 131, ופמ"ב הערה 113. ועוד אודות שהאבלות היא בדמימה - ראה לעיל פל"ט הערה 46, ופמ"ב הערה 113. והמקור הוא הפסוק [יחזקאל כד, יז] "האנק דום מתים וגו'", וכמבואר במו"ק טו. וכן נאמר [איכה ג, כח] "ישב בדד וידום כי נטל עליו". ובב"ב טז: אמרו "אבל אין לו פה".

[10] כפי שביאר בגבורות ה' פס"ח [שיד:]: "גם האשה בכלל 'אדם', שנאמר [בראשית ה, ב] 'זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם'. כי אין הזכר אדם בלא הנקבה, ושניהם ביחד הם 'אדם'". וכן הוא בבאר הגולה באר הששי [קח:]. וראה גו"א ויקרא פי"ב הערה 9, ולעיל פ"כ הערה 3.

[11] כי הזכר הוא כנגד הצורה, והנקבה כנגד החומר, וכמבואר לעיל פ"ז הערה 311, פי"ד הערה 47, פל"ב הערה 125, ופמ"ג הערה 32. ובנתיב השלום פ"א [א, רטז.] כתב: "השטן כוחו על ההעדר והחסרון... ומטעם זה השטן נברא עם האשה [ב"ר יז, ט], כי אינה בריאה שלימה, רק בריאה חסירה, ונמשך אחריה השטן, שהוא הכח על ההעדר והחסרון". וראה לעיל פכ"ה הערה 17, ובסמוך הערה 19.

[12] וכך הן הגאולות הראשונות בערך הגאולה העתידה. וראה לעיל פמ"ו [ד"ה ולמאן דאמר שס"ה] שכתב: "כי הגאולה האחרונה בערך הגאולה הראשונה היא כמו ערך החמה אל הירח". וכבר השריש לנו המהר"ל שהחמה היא כח זכר, והירח כח נקבה [ראה לעיל פי"ח הערה 108, גבורות ה' פי"ב (סה:), גו"א בראשית פי"ז סוף אות ג, ועוד]. ולכך שוב חזינן שיחס הגאולה האחרונה לקודמותיה הוא יחס של זכר לנקבה. וראה להלן פנ"ד הערה 49.

[13] כתובות יא. "איילונית - דוכרנית דלא ילדה". ופירש רש"י שם "לשון 'איילונית' שקראו חכמים לאשה שאינה ראויה לילד. 'דוכרנית' לשון איל תמים [ויקרא ה, טו], דמתרגמינן [שם] 'דכר שלום', הרי היא כאיל שאינו יולד".

[14] כפי שפירש רש"י בויקרא ה, טו "איל - לשון קשה, כמו [יחזקאל יז, יג] 'ואת אילי הארץ לקח', אף כאן קשה בין שתי שנים". וכן פירש בשמות [טו, יא] "מי כמוכה באלים - בחזקים, כמו 'ואת אילי הארץ לקח'". וראה לעיל פ"ה הערה 447, כי הוא יסוד נפוץ בספרי המהר"ל.

[15] שהקשה לא יקבל השתנות [לשונו בסמוך]. וכן כתב בח"א לשבת קמה: [א, עז:]: "כי הדבר שיש לו שינוי אין לו כח חזק". ובח"א לערכין ל: [ד, קמג:] כתב: "כי החומר יש לו מדריגה ראשונה. ואין מדריגת החומר מדריגה חזקה, רק מדריגה חלושה. ומדריגת הצורה מדריגה שניה, שהיא חזקה, ואין שינוי לה כלל, כאשר ידוע". וראה לעיל פכ"ה הערות 10, 12, פל"ה הערה 112, ופל"ט הערה 23 שנתבאר שם שלדבר קשה אין שנוי והתפעלות. ועוד אודות שהצורה [לעומת החומר] אינה משתנית - ראה לעיל פ"ה הערות 432, 450, פי"ד הערה 54, ופ"מ הערה 81. וזו הסיבה שהאשה היא בגדר "חלשה" כי מדריגתה מדריגת החומר, וכמבואר בהערה 11. וכן ממש מבואר בח"א לשבת סד. [א, קמג.]. וראה בסמוך הערה 21.

[16] ועוד אודות שהליד ההיא השתנות - ראה לעיל פל"ו הערה 2.

[17] ובח"א ליבמות סד. [א, קמב:] כתב: "כי 'איל' לשון כח, כי היולדת נקראת 'חלה גם ילדה' [ישעיה סו, ח], והוא מלשון חלל. ואשר אינה יולדת נקראת איילונית, שאינה מקבלת התפעלות. ולא היתה שרה ראויה להוליד כלל... כי שרה איילונית היתה, שהוא מלשון 'איל', שהוא קשה. וזה כמו שאמרנו, כי האשה שהיא יולדת נקראת 'חלה', ומקבלת התפעלות. ומפני הקושי שבה לא היתה יולדת". ושם בהמשך ביאר מדוע רק שרה היתה איילונית, לעומת שאר האמהות.

[18] כמבואר לעיל ס"פ יג, וז"ל: "כי הגאולה האחרונה בפרט, הסבה אל זה הוא הש"י בלבד. ולפיכך ג"כ מעלת הגאולה יותר עליונה בכל דבר, מפני שהיא רחוקה מן העוה"ז ביותר... הגאולה של בבל לא היתה הגאולה במעלה כל כך... גאולת מצרים, שהיתה מעלת הגאולה יותר, לא יצאת לפעל כ"כ... אבל הגאולה האחרונה, שמעלתה עוד רחוקה יותר לגמרי מעולם הטבע". וראה שם הערות 155, 156, שמעלתה של הגאולה העתידה היא שסיבתה נעוצה בהקב"ה בעצמו.

[19] שכבר נתבאר שבעוד הזכר הוא כנגד הצורה, הנקבה היא כנגד החומר, וכמבואר בהערה 11.

[20] כמבואר לעיל פ"ה הערות 430, 431, פי"א הערה 21, פי"ד הערה 54, פי"ז הערה 149, פי"ט הערה 59, פכ"ב הערות 61, 62, 119, פכ"ה הערה 108, ופל"ו הערה 55, פל"ט הערה 23, פ"מ הערה 81, ובסמוך הערה 15.

[21] וההבדל שבין שני הסבריו הוא, שלפי הסברו הראשון החילוק שבין הגאולה האחרונה לקודמותיה הולך סביב הציר של קושי וחלישות. אך לפי הסברו השני החילוק ביניהם הולך סביב הציר של צורה וחומר. אמנם בעמקם של דברים ודאי ששני ההסברים באים משורש אחד. כי כבר נתבאר שקושי של דבר נובע מפאת היותו רוחני, וחולשתו של דבר נובעת מפאת היותו גשמי, וכמבואר בהערה 15.

[22] ילקוט שמעוני [חלק ב] לישעיה נא, רמז תעד.

[23] לשון הילקוט שם: "בסיני קבלו ב' 'אנכי'; 'אנכי ה' אלקיך', 'כי אנכי ה' אלקיך א-ל קנא'".

[24] פירוש - לבסוף תהיה לה נחמה. וכמבואר בילקו"ש ריש ספר שמואל [רמז עז] "בכל מקום שנאמר 'אין לה', הוה לה. 'ותהי שרה עקרה אין לה ולד' [בראשית יא], והוה לה, 'וה' פקד את שרה' [בראשית כא, א]". ושם בילקוט הביאו דוגמאות נוספות לכך.

[25] פירוש - התי"ו בתיבת "אתה" היא דגושה, וכמו בראשית ג, יא "ויאמר וגו' כי עירום אתה וגו'" [בראשית ג, יא].

[26] כן הוא בראב"ע הארוך לשמות ג, יא.

[27] כן הוא כמה פעמים בספר דניאל, וכמו [דניאל ב, כט] "אנת מלכא", "ואנת בלטשאצר" [דניאל ד, טו]. אמנם אונקלוס תרגם "אתה" בכל מקום בלשון "את" [בראשית ג, יא ועוד]. ומעין זה ביאר בגו"א בראשית פ"ה אות ג לגבי תיבת "בתך".

[28] לשון זה - בלשון נוכח.

[29] לשונו בתפארת ישראל פל"ז [קי:] כתב: "כי מילת 'אנכי' מורה על עצם המדבר בכל מקום, כאילו אמר אנכי בעצמי. ובא לומר כי השי"ת בעצמו הוא אלקי ישראל, ואין השי"ת אלקי ישראל מצד התואר, רק מצד עצמו יתברך הוא אלקיהם. כי אם היה אלקותו יתברך על ישראל מצד התואר בלבד... הרי התוארים הם מצד הפעולות אשר יפעל, והפועל הוא בזמן מיוחד. כי פעם יפעל דבר זה, ופעם יפעל דבר זה. ולפיכך אילו אמר 'אני ה' אלוקיך' היה משמע כי מצד שהוא יתברך רחום וחנון הוא אלקיהם. ומידה זאת איננו פועל השי"ת תמיד. ולכך אמר 'אנכי ה' אלוקיך וגו'', כי מצד עצמו הוא יתברך אלקיהם, ודבר זה אינו מצד התואר, ולכך הוא נצחי מבלי שינוי".

[30] לשון המלבי"ם בשמות כ, ב: "ויש הבדל בין 'אני' ובין 'אנכי'. שבמילת 'אני' מדייק את הנשוא, ובמלת 'אנכי' מדייק את הנושא. למשל, 'אני עומד' ר"ל לא יושב. 'אנכי עומד' ר"ל אנכי, לא איש אחר... וכשאמר [בראשית טו, ז] 'אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים', הודיעו ששמו הוי"ה, כי זה לא נודע עדיין היטב לאברהם. אבל כשאמר פה [שמות כ, ב] 'אנכי הויה', פירוש רק אנכי הויה, לא אחר, ובזה הוציא שלא נמצא זולתו". וכל זה מבואר ברש"י לשבת קה., שאמרו שם "'אנכי' נוטריקון אנא נפשי כתיבת יהבית", ופירש רש"י "'אנכי' - מדלא אמר 'אני'. 'אנא נפשי' אני בעצמי".

[31] אודות שישראל לא נמסרו לשרי מעלה, אלא הקב"ה עצמו אלוקיהם - כן מבואר ברמב"ן ויקרא יח, כה, שכתב: "השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע... וזהו שנאמר [דברים ד, יט] 'אשר חלק ה' אלוקיך אותם לכל העמים', כי חלק לכולם מזלות בשמים וגבוהים עליהם מלאכי עליון, נתנם להיותם שרים עליהם, כענין שכתוב [דניאל י, יג] 'ושר מלכות פרס עומד לנגדי'... אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב, היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל, בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו... ואל תשיב עלי מפסוק [דניאל י, כא] 'מיכאל שרכם', כי הוא שר משרת לבקש רחמים על ישראל, לא שר מלכות וממשלה". ובגבורות ה' פ"ס [רסד:] כתב: "כי האומות יש להם כל אחד ואחד שר או מלאך מיוחד... אבל לישראל, אין להם שר ומלאך מיוחד, כי הם אל השי"ת". וראה לעיל פ"א הערות 26, 29, פכ"ה הערה 81, ופל"ח הערה 12.

[32] מדבר אודות כתובה, כי במשל שהובא במדרש אמרה המטרונה "יכפיל כתובתי ואחר כך מחזרני", והנמשל התבאר שהוא מה שהקב"ה אמר בסיני "אנכי ה' אלקיך". הרי שפסוק זה הוא בגדר "כתובה" לישראל.

[33] כמו כל כתובה שנושאת שכר עבור האשה. ויש בזה הטעמה מיוחדת. שהנה מסכת כתובות מסתיימת בשבחה של א"י [כתובות קי:-קיב:]. וכתב על זה רבי צדוק הכהן [ספר פוקד עקרים אגרת הקודש ד"ה ויזכור], וז"ל: "מסכת כתובות מדבר שם בסופה משבח ישוב ארץ ישראל, קרקע המיוחדת לכתובתה של כנסת ישראל מאת דודה ואביה שבשמים". והרי המאפיין את א"י הוא בכך שהיא לא ניתנה לשום מלאך ושר [כמבואר לעיל פ"ט הערה 128, ופל"א הערה 142]. הרי שוב חזינן שהתייחדות זו שבין קוב"ה לכנס"י נידונת ככתובה. וה"שכר הגדול" הנובע מזה הוא "כי כך ראוי לאדון שיהיה שומר את עבדיו, ומציל אותם מן ההפסד" [לשונו באור חדש (קפה.)]. וכן כתב בנתיב התורה פט"ז [א, עא:]. וראה לעיל פי"ד הערות 12, 13, שנתבאר שם שיש לישראל שכר מרובה מאשר לאומות העולם. וראה גו"א ויקרא פכ"ג אות כד, ד"ה למה, שדבריו שם מאוד נוגעים לדבריו שם. ובדר"ח פ"ג מ"ב [קיז:] ביאר שקבלת עול מלכות שמים בעצמה ראויה לקבלת שכר. והם הם הדברים.

[34] כפי שכתב לעיל פמ"ז ד"ה וזה שאמר: "שבשביל שהקב"ה היה פועל בהם החבור... אין כאן קישור וחבור גמור". וכמבואר שם בארוכה, שכל עוד שהחבור היה רק מצדו יתברך, אין בכך ליצור חבור שאינו מתנתק. וראה שם הערות 42, 45.

[35] לשונו בח"א לערכין ל: [ד, קמג:]: "'שנה עליו הכתוב לעכב', כי כל שני פעמים לחזק הדבר שיהיה כך קבוע, לא בענין אחר. ודוקא שני פעמים, כי דבר זה ידוע מענין הצורה שיש לה מדריגה שניה, כי החומר יש לו מדריגה ראשונה... ומדריגת הצורה שניה שהיא חזקה, ואין שנוי לה כלל, כאשר ידוע. ולפיכך אמרו בכל מקום 'שנה עליו הכתוב לעכב'". וראה לעיל פ"ה הערה 440, פ"מ הערה 81, וכאן הערה 15. ובח"א לב"ק צב. [ג, יג:] כתב: "כל כפל הוא לחוזק ולקיים, כמו שאמרו ז"ל 'שנה עליו הכתוב לעכב', הרי כי הכפל הוא לחוזק הדבר". וכן הוא בגו"א בראשית פ"ח אות כה, שביאר שם שלכך לשון כפל הוא לשון שבועה. וכן הוא להלן פמ"ט ד"ה ובמדרש חטאה. וכן כתב באור חדש [קמח.], וראה להלן פנ"א הערות 62, 63.

[36] כמבואר לעיל פמ"ז ד"ה ובפסחים בפרק, שכתב: "אבל לעתיד לבוא ישראל מחזרים על הקב"ה לעשות רצונו". וראה שם הערות 48, 50, 52, ולהלן פנ"ו הערות 54, 86.

[37] בא לבאר את המאן דאמר הסובר שאף בסיני נאמרו פעמיים "אנכי", וכמובא במדרש.

[38] שנאמר [דברים לא, כא] "והיה כי תמצאנה אותו וגו' וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו וגו'". ופירש רש"י שם "הרי זו הבטחה לישראל שאין תורה משתכחת מזרעם לגמרי". ומקורו משבת קלח: ובתפארת ישראל פנ"ו [קסז.] כתב: "כי אי אפשר שתשתכח תורה מישראל, כי התורה היא כמו הצורה לישראל, ואי אפשר שתתבטל צורתן". וראה לעיל פי"ט הערה 44 אודות שא"א שתתבטל צורת ישראל, כי היא נובעת מהקב"ה.

[39] פירוש - הואיל והתורה נצחית וקיימת לעד, לכך כבר בסיני נאמר פעמיים "אנכי", כי הדברים נאמרו שם אף לפי המצב שיהיה לעת"ל, כי זאת התורה לא תהיה מוחלפת, ולכך בסיני נכפל "אנכי", על שם העתיד. וכן ביאר בגו"א דברים פי"א אות כד, שאע"פ שאין המצוות שייכות אלא רק בא"י, מ"מ מעמד הר סיני מחייב אותנו לקיים מצוות אף בחו"ל, דאל"כ "היה בבואם לארץ אחר כך נתינה חדשה, כיון שכבר נתבטלו המצוות ח"ו... [אבל] אין כאן נתינה חדשה... שפעם אחת ניתנה התורה מן השי"ת, ולא שתי פעמים". הרי שהואיל ומעמד הר סיני אינו מצטמצם לדורות מסויימים, אלא הוא חל על כל הדורות עד עולם, לכך הוא נעשה באופן שיחול אף על הדורות האחרונים.

[40] כי מדובר שם על העונש הנפקד לארבעה דורות. [והמ"ד השני יענה על כך, שאף זו מידה טובה, וכפי שביאר בנתיב התשובה פ"ו (ב, קסה:) ש"פוקד עוון אבות" היא אחת מי"ג מדות הרחמים.]

[41] בא לבאר, כיצד יתכן שנאמר בהר סיני "אנכי" רק פעם אחת, הרי סו"ס התורה לא תנתן יותר, ואיך סגי ב"אנכי" בודד עד סוף כל הדורות.

[42] כי הכתובה המפורשת והברורה מחייבת ביטוי מפורש וברור, וכמבואר לעיל פמ"ו הערה 111. והואיל ונעשה פירוד לאחר מכן, שוב אין מקום לכתוב להדיא בלוחות פעמיים "אנכי", המורה על קשר שאינו ניתן לפירוד.

[43] לשון המדרש שם "ב'אנכי' בראתי את העליונים ואת התחתונים... בראתי אדם... דברתי עם אברהם... יצחק... יעקב וכו'".

[44] לכאורה לעיל ר"פ יא כתב לא כך, שז"ל: "הנמצאים הם עלולים ומושפעים מן השם יתברך. ואין הנמצאים מתדמים יחד; רק כי יש מושפע מאמתת עצמו, ויש שאינו כך, לפי רחוק הנמצאים ולפי קורבתם אליו יתברך". ואילו כאן ביאר ש"מאמתת עצמו נברא הכל". ובע"כ שכונתו כאן לומר שהעולם נברא על ידי השי"ת, ולא ע"י אמצעים אחרים, וכלשונו לעיל פ"ג [ד"ה ואומר אני]: "חטא גדול מאוד מאוד, כי שולל מאתו יתברך בריאת כל העולם, ויאמר שהעולם הזה נברא ע"י אמצעיים. ח"ו לומר כך או להרהר כך, שאם כך, שברא העולם ע"י אמצעיים, א"כ כבודו מסולקת מן העוה"ז ח"ו, ונתן אותו לאמצעיים". ולאפוקי מאמצעיים אלו כתב כאן "כי מאמתת עצמו נברא הכל". אך אף בזה גופא נמצאו דרגות שונות כמבואר בר"פ יא.

[45] פירוש - הנחמה שלעת"ל תקיף את כל פרטי הבריאה, ותחול על כל חלקי הבריאה, ולכך נחמה כוללת מעין זו, נאמרת בלשון "אנכי", שלשון זה כולל הכל. וראה הערה הבאה.

[46] והחידוש בדברים אלו הוא שהנחמה שלעת"ל היא בגדר מהדורא תנינא של הבריאה; הבריאה נעשתה בתיבת "אנכי", והנחמה תיעשה בתיבה זו. ועולה מכך שישנו שויון ודמיון בין הבריאה לנחמה. וכבר נתבאר לעיל שקבלת נחמה היא כמו לידה לאחר מיתה [לעיל פכ"ו הערה 90, ופמ"א הערה 21]. ולכך דין הוא שלידה מחודשת זו תשווה ללידה הראשונה, ומכאן הצד השוה שבין הבריאה לנחמה. וראה להלן פנ"ו הערה 49.

[47] כן כתב המהר"ל פעמים מספר, וכמו בגו"א בראשית פ"א ריש אות נב: "אציע מן המאמר הזה מה שאפשר שיקנה קצת הבנה... ואולי יקנה יותר מעצמו". ובגו"א שמות פט"ו אות כג כתב: "הנה אבינה קצת הטעם, ותבין יותר משכלך". ובגבורות ה' פמ"א [קנז:] כתב: "מה שאפשר לך להבין מדברי חכמה בארנו, כי אי אפשר לכתוב עומק הפירוש בכתב, רק אם הוא חכם יבין מדעתו, וישמע חכם ויוסיף חכמה ובינה". וכן שם בפמ"ג [קסד:] כתב: "אי אפשר לבאר בכתב, רק החכם יבין מדעתו, כי הם דברים עמוקים סתרי החכמה". ועוד.