[1] כן כתב בסגנון זה בגבורות ה' ריש פרק סו [שה.], תפארת ישראל פנ"ז [קעב.], דר"ח פ"ו סוף מ"ז [שג.], נר מצוה [כד:], ובנתיב הלשון פ"ט [ב, צג:]. ולא נתברר אצלי הסבה שפעמים מועטות כתב כן, כאשר רובא דרובא לא כתב כן.

[2] כפי שהנביא ישעיה אמר [ישעיה מ, א-ב] "נחמו נחמו עמי וגו' דברו על לב ירושלים וגו'", הרי שיש כאן נחמת ישראל ונחמת ירושלים. וכן נאמר [ישעיה מט, יג] "כי נחם ה' עמו", וכן [ישעיה נא, ג] "כי נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה". ונאמר [ישעיה סו, יג] "כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו".

[3] פירוש - אל יעלה על דעתך שענין הנחמה ניתן לבאר ולפרט, ולהרחיב בו בדברים.

[4] פירוש - וק"ו שניתן יהיה להבין ענין הנחמה בנוסף לדיבור בו.

[5] פירוש - ענין הנחמה הוא העלם מן האדם, ולכך מן הנמנע הוא שהאדם ירחיב בו הדברים, ויתפוס בו את רעיונו. ועוד אודות שהנחמה היא נסתרת מן האדם - ראה לעיל פי"ח הערה 59, פכ"ג הערה 118, פכ"ו הערה 92, ופמ"א הערות 21, 23, 24.

[6] הולך להוכיח מעומק הצרות שהיו לישראל, שאי אפשר לאדם לעמוד על הנחמה העתידה לישראל. וראה הערה 64. [ומתבל את דבריו בלשון המקרא, וכאשר יצטט לשון הפסוק בשלימותו - יצויין מקור הפסוק].

[7] פירוש - אם אדם היה מספר את הצרות שעברו על ישראל - לא היו השומעים מאמינים לו, כי הצרות הן כל כך מופלגות ממחשבת בני אדם.

[8] כן כתב לעיל ר"פ כט: "בני א-ל חי, זרע אברהם, תולדות יצחק, צאצאי יעקב". וראה שם הערה 3.

[9] שורש אמת מיוחס ליעקב, וכפי שכתב בגבורות ה' פי"ג [סח:]: "היה יעקב תם, שורש האמת". והוא על שם הנאמר [מיכה ז, כ] "תתן אמת ליעקב".

[10] בא לבאר כיצד צרותיהן של ישראל נוגדות את הדעת והשכל, כי לפי הדעת והשכל לא היה מקום כלל לצרותיהן של ישראל.

[11] עליו - על האילן של כנס"י.

[12] מבלי יכולת - בהעדר יכולת.

[13] כמבואר לעיל פל"א הערה 57.

[14] במעמד הר סיני. וכמו שנאמר [שמות יט, יא] "והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני". וכן נאמר [שמות כ, יד] "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים וגו'". ותוספות בסנהדרין סח: סד"ה קטן כתבו: "וכמה קטנים היו בשעת מתן תורה". וראה עוד בפחד יצחק, אגרות וכתבים, ריש עמוד קנז.

[15] זהו בית המקדש, וכמבואר לעיל פל"ה הערה 34, וכן מבואר באונקלוס תהלים עו, ג.

[16] וראה גו"א בראשית פ"א אות טו [ד"ה אמנם], ובגבורות ה' פ"ע [שכב:] אודות שהשמים והמלאכים לא זוכים בדין, והובא לעיל פ"מ הערה 82. וראה עוד בתפארת ישראל פי"א [לז.-לח.], ובח"א לנדרים לט. [ב, טו.].

[17] ועד כאן ביאר את החיבה והרעות שהראה הקב"ה לישראל, ומעתה יעבור לצרותיהן של ישראל.

[18] ובגמרא בפסחים נד. דרשו מפסוק זה שבית המקדש הוא אחד משבעה דברים שנבראו קודם שנברא העולם. וראה בגבורות ה' פ"ע [שכא.], דר"ח פ"ו מ"י [שכ.], שהביא פסוק זה. וראה להלן פס"ב ד"ה ולכך אמרו.

[19] אלו ישראל.

[20] נתנו בהם עונשים שונים.

[21] פירוש - הגלות נמשכת ומתארכת זה עידן עדנין.

[22] רומז בזה לגזירות הגירושים והטלטולים שישנן בגלות. וכפי שכתב בח"א למנחות קי. [ד, פח:]: "שאר ארצות [לבד מבבל] נאמר עליהם [דברים כח, סה] 'ובגוים ההם לא תרגיע ולא תמצא מנוח לכף רגליך', כי הדבר שאינו במקומו אינו נוח כלל. ודבר זה הוא סבת הגירושין והטלטולים שהם בגלות הזה ובמדינות הללו. כי לא גזר הש"י על ישראל בארצות אלו כמו שגזר על ישראל [ירמיה כז, כב] 'בבלה יובאו ושם יהיו'". והובא לעיל פי"ח הערה 110.

[23] השביעו נפשם מהם - האומות השביעו נפשם מישראל.

[24] לשונו בדרוש עה"ת [מט.]: "נוהגים [האומות] עמנו כאיש עם האשה... כי כאשר יאהב איש את אשתו יקרבנה, ובשנאו אותה יגרשנה. כך האומות בשנאתם אותנו - ביד חזקה יגרשונו... והגלו את ישראל מאתם". וראה לעיל פי"ח הערה 109.

[25] לכאורה כונתו לומר שאם העולם היה נברא בהתאם למצבם של ישראל בגלות, אזי לא היה נמצא באותו עולם מקום לישראל לשבת ולנוח בו. [אמנם הואיל והעולם לא נברא כך, אזי יש לישראל תמיד זיקה לא"י, וממילא יש להם מקום המוכן להם, וכמבואר לעיל פכ"ד ד"ה וזה שרמזו].

[26] אלו תפילין שבראש. ועוד אודות שהתפילין נקראים "פאר" - ראה לעיל פ"ז הערה 240, ופכ"ג הערה 36.

[27] אלו תפילין שביד, המונחים כנגד הלב [מנחות לז:]. ומה שנקרא "חותם הקודש", שדרשו חכמים [שיהש"ר ח, ו] על הפסוק "שימני כחותם על זרעך", "'כחותם על זרועך' אלו התפילין, [שנאמר] 'וקשרתם לאות על ידך' [דברים ו, ח]".

[28] הוא תכלת של ציצית שהוא "דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד" [סוטה יז.]. וראה לעיל פ"ה הערה 225.

[29] וראה לעיל פ"ה הערה 225, שנתבאר שם שהתכלת בציצית מורה על כבוד ישראל.

[30] כונתו לכך שבימי הביניים האומות חייבו את ישראל לחבוש כובע נלעג, וטלאי מיוחד ליהודים.

[31] ויקרא יג, מה "והצרוע וגו' ועל שפם יעטה וגו'", ופירש רש"י שם "ועל שפם יעטה - כאבל".

[32] עפ"י שבת יא. "אם יהיו כל הימים דיו, ואגמים קולמוסים, ושמים יריעות, וכל בני אדם לבלרין, אין מספיקים לכתוב חללה של רשות".

[33] לשונו בגו"א במדבר פל"א אות ה: "והיינו מפני שכתוב [יהושע ז, ט] 'והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול', כי שם ה' נקרא על ישראל". וכן כתב בדר"ח פ"ו מ"י [שיז.], אור חדש [קעז:], ודרשת שבת הגדול [ריא.]. וראה לעיל פ"י הערה 114. וב"אבינו מלכנו" אומרים "אבינו מלכנו עשה למען שמך הגדול הגבור והנורא שנקרא עלינו".

[34] חוסה ה' על עמך ואל תתן נחלתך לחרפה למשול בם גוים למה יאמרו בעמים איה אלוקיהם [יואל ב, יז]. וכן נאמר [יחזקאל לו, כ] "ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו".

[35] בטהרת לבו של מהרל, הוא מזכיר בסוף הפיוט את חילול ה' שבני ישראל שדודים בידי גוים. ונוראות מדובר בפיוט זה, שמבקש מן ה' להעביר אותם מן העולם, ולא להשאיר מצב זה של חילול ה' כמו שהוא עכשיו. אין לך התבטלות, פשיטות וענוות אמת כגון זאת" [אוצרות מהר"ל, עמוד 218].

[36] פירוש - רבי יהודה בשם רבי סימון ביאר שהפסוק "אהבת צדק ותשנא רשע" מוסב על ישעיה הנביא, וכמו שמבאר. והפסוק במילואו הוא "אהבת צדק ותנשא רשע על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחברך". וכן הוא בויק"ר י, ב, ובקה"ר א, ב.

[37] לשון הפסוק במילואו: "ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו ואומר הנני שלחני".

[38] קול ה' אמר.

[39] ערל שפתים, מגמגם ונלעג... וקרוב הוא ללשון הקודש 'פסל לך' [שמות לד, א], שפירושו קציבה וקטיעת האבן ממחצבו [פירוש מהרז"ו לקה"ר א, ב]. וכן הוא בערוך ערך פסלוס, וערך עמוס.

[40] כבד בלשונו כאילו עמסוהו משא על לשונו [מתנו"כ ויק"ר י, ב].

[41] אנשי דורו [קה"ר א, ב].

[42] שנאמר [במדבר יא, יז] "וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם וגו'". ופירש רש"י שם "למה משה דומה באותה שעה, לנר שמונח על גבי מנורה, והכל מדליקין הימנו, ואין אורו חסר כלום".

[43] כן ביאר לעיל פ"ב ד"ה וקאמר שמניח, ושם הערה 103, פי"א ד"ה הנה התבאר, ושם הערה 238, פכ"ה הערה 91, ופל"א הערות 123, 161, 162. ובגבורות ה' פ"ח [מו.] כתב: "ישראל קדושים בעצמם, נבדלים מן הפחיתות... שהחטא אין מתייחס להם, ועיקר עצמם בלא חטא, לכך ראויים אל הכפרה, לטהר את עצמם מן החטאים... ישראל מצד קדושתם אינם מסוגלים אל החטאים... ודומה למי שבעצמו יפה וטהור, שאם נתלכלך בטיט, חוזר מיד לטהרתו, לפי שבעצמו הוא טהור. ומי שהוא מזוהם ומאוס, אין הלכלוך יוצא ממנו לעולם, לפי שנוסף לכלוך על הלכלוך".

[44] כמו שביאר לעיל פי"ט ד"ה וביאור ענין, וז"ל: "אע"ג שחטאו [ישראל], מ"מ מצד חשיבות ומעלת עצם הצורה שבהם, אף שיש חטא מצד החומר, מ"מ יש להם צורה נבדלת אלקית מצד עצמם... כי אין בטול לצורתן העצמית הנבדלת". וראה שם הערה 26.

[45] פ"ב ד"ה וקאמר שמניח, פ"ה ד"ה אסקוהו בנגידא, פי"א ד"ה הנה התבאר, ופי"ט ד"ה ובאור ענין. וראה להלן פנ"ז הערה 24.

[46] שהרי ישעיה נשתבח "אהבת צדק ותשנא רשע", ושבח זה של ישעיה עולה מכך שהיה משבח את ישראל במה שצורתן נבדלת. הרי ששבחו של ישעיה מתגלה מתוך שהוא גופא שיבח את ישראל. וכן השריש רבינו יונה בשערי תשובה, שער שלישי, אות קמח, וז"ל: "נאמר [משלי כז, כא] 'מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו'. פירושו, מעלת האדם לפי מה שיהלל. אם הוא משבח המעשים הטובים והחכמים והצדיקים, תדע ובחנת כי איש טוב הוא, ושורש הצדק נמצא בו... ואם יתכן כי יש בידו עוונות נסתרים, אבל מאוהבי הצדק הוא... והמשבח מעשים מגונים או מהלל רשעים, הוא הרשע הגמור".

[47] כמבואר לעיל פמ"ב הערה 29, קחנו משם.

[48] ומ"מ אין מדריגת ישעיה כמדריגת מרע"ה, וכמו שאמרו [יבמות מט:] שמשה רבינו ראה באספקלריא המאירה, ואילו ישעיה לא ראה כן, וכמבואר שם להדיא בסוגיא. וכפי שביאר בדר"ח פ"ג מי"ד [קמג.]: "משה... היתה נבואתו נבדלת לגמרי, וזה נקרא שראה באספקלריא המאירה... אבל ישעיה שאין מעלתו כל כך, והיה רואה הש"י בכח גשמי, וזה נקרא אספקלריא שאינה מאירה, והוא ראה השי"ת דרך עולם הגשמי... וזהו ההפרש אשר יש בין משה ובין שאר נביאים". וראה עוד בענין זה בגו"א במדבר פ"ל אות ו. ובבאר הגולה באר החמישי [צז.] חילק שם בין ירמיה לשאר נביאים, והשוה את ירמיה למשה רבינו.

[49] שנתבאר כי הכפל הוא שייך לצורה, שהוא מדריגה שניה [לעיל פמ"ח הערה 35]. וכל כפל מורה על חריגה מעולם הגשמי [לעיל פי"ט הערה 96]. וזה תואם למדריגת ישעיה, שצורתו היא אלוקית ונבדלת מהחומר. וכן יבואר יותר כאן בסמוך.

[50] איכה רבה סוף פרשה א, ילקו"ש ישעיה רמז תמה.

[51] כפי שכתב לעיל ר"פ יד [ד"ה והנה יש]: "ואין ספק כי ישראל הם יותר רחוקים מן החטא משאר אומה, והחטא אין ראוי להם כלל. כי למעלת קדושתם אין ראוי להם החטא כלל". וראה שם הערות 8, 9.

[52] ולא מפאת היצה"ר גרידא, וכמבואר לעיל פ"ב הערות 85, 105, פ"ה הערה 564, פי"א הערות 241, 242, ופי"ב הערה 14.

[53] כמבואר לעיל פ"ה הערה 440, ופמ"ח הערה 35, ולהלן פנ"א הערה 62.

[54] כמבואר לעיל פי"ד סד"ה אך אם, וז"ל: "אצל האומות... כאילו היה נפש בטל אצל הגוף, וכאילו היה כולו גוף וחומר בלבד". וראה שם הערות 52, 117. וכן כתב לעיל פי"א הערות 261, 262. וראה פי"ג הערה 73.

[55] שהרי רק הם נקראים "אדם" [יבמות סא.], וכמבואר לעיל פי"ד ד"ה והתבאר לך, שכתב: "יש בישראל כאילו היה החומר בטל אצל הנפש, וזה שאמרו [יבמות סא.] 'אדם אתם' [יחזקאל לד, לא] - אתם קרויים אדם ולא האומות קרויים אדם. וכאשר אתה עומד על ענין זה תדע, כי יש לישראל משפט הצורה הנבדלת". וראה שם הערות 50, 61, פי"ט הערה 26, ופכ"ה הערה 107.

[56] פירוש - החטא של ישראל הוא חמור יותר מחמת שהם בעלי מעלת הצורה, ולכך החטא הוא חריגה ויציאה מהסדר לגמרי, וכמבואר לעיל פי"ד הערות 8, 9. והבטוי לחומרה יתירה זו היא בכך שהחטא הוזכר בכפל, וכך הוא משתייך למדריגת הצורה של ישראל.

[57] כי העונש תואם את מהות החטא, וכמבואר לעיל ר"פ יד [ד"ה והנה יש], שביאר שם שישראל נענשים על חטאם יותר מהאומות, כי אצל ישראל החטא הוא חמור יותר, מחמת שלפי מדריגתם אין החטא ראוי להם כלל. וראה עוד לעיל פ"ט הערה 141. ולכך חטא שהוא במדריגת הצורה, זוקק עונש, שהוא במדריגת הצורה. וראה להלן פנ"ו הערה 51, שהזכיר שם דבריו כאן. דוגמה לדבר: בקידושין מ. אמרו ש"אין מקיפין בחילול ה'... שאין עושים כחנווני". ופירש רש"י "המקיף לאדם פעמים רבות וגובה כל הקפותיו יחד, אין עושין כך מלמעלה למחללי השם, אלא נפרעין מיד". וביאר זאת בדר"ח פ"ד מ"ד [קסט:] בזה"ל: "וזה כי שאר החטאים, מפני שלא היה החטא במדריגה הנבדלת לגמרי, וכל דבר הוא תחת הזמן, ולפיכך אין עונש החטא יוצא לפעל מיד... אבל החטא בשמו יתברך, אשר השם בא על המהות המופשט הנבדל, ולא שייך זמן בדבר זה כלל, ולפיכך אין מקיפין בחלול השם, ויוצא העונש לפעל מיד, כי חטא במדריגה שאינה תחת המשך הזמן כלל". הרי שחטא שהוא במדריגה נבדלת, מחייב עונש המקביל ותואם לו.

[58] ועוד אודות שהחומרי הוא מדריגה ראשונה, והצורה היא מדריגה שניה - ראה לעיל פי"א הערה 92, ופי"ט הערה 96. ובגבורות ה' פס"ב [רפ:] ביאר שלכך המזמור "בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז" [תהלים קיד, א-ח], הוא שבח כפול ["היתה יהודה לקדשו, ישראל ממשלותיו. הים ראה וינוס, הירדן תסוב לאחור"], משום שבא להורות על דברים שהם למעלה מן הטבע, שהם במדריגה על מדריגה. וראה להלן פנ"ו הערה 52.

[59] איכה רבה א, נז, וילקו"ש ישעיה רמז תמה. ובאיכ"ר הקדימו ואמרו "את מוצא שבדבר שחטאו ישראל, בו לקו, ובו מתנחמים".

[60] והמדרש ממשיך לבאר שה"ה לגבי האף, הפה, הלשון, הלב, היד והרגל.

[61] כפי שביאר לעיל ר"פ יד [ד"ה ובאולי יאמר] שההנהגה עם ישראל היא שהש"י "מדקדק עמהם כחוט השערה, וכמו שדרשו ז"ל על הפסוק [תהלים נ, ג] 'וסביביו נשערה מאוד', שהש"י מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה [יבמות קכא:]". וראה שם הערה 11. וכן כתב בח"א לב"ק נ. [ג, ט:].

[62] נתרפאו לגמרי - כי יש כאן שתי רפואות; (א) האבר הנלקה חזר לאיתנו. (ב) החטא אף הוא נמחל. וכידוע שכפרת חטא היא בגדר רפואה, וכמו שנאמר [תהלים קג, ג] "הסולח לכל עונכי הרופא לכל תחלואיכי". וכן "השמן לב העם הזה וגו' ולבבו יבין ושב ורפא לו" [ישעיה ו, י]. וכן "ארפא משובתם אוהבם נדבה" [הושע יד, ה], ועוד. וראה להלן פס"א הערה 27.

[63] צרף לכאן את דברי רבנו יונה בשערי תשובה, שער ראשון, אות טו, שכתב: "בזאת יכופר עון... במדת תשובתם כנגד מדת משובתם... ועון העינים יכופר בדמעות, כמו שנאמר [תהלים קיט, קלו] 'פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך', לא אמר 'על לא שמרתי תורתך', אבל אמר 'לא שמרו', כי הם סבבו החטא, על כן הורדתי פלגי מים".

[64] ובזה נועץ סוף הפרק בתחילתו. שהואיל והנחמה מדודה ומכוונת בדקדוק גמור כנגד העונש, לכך כשם שהעונשים שניתכו על ישראל הם מעבר להשגת אדם [וכמבואר בראש הפרק], כך הנחמות העתידות לבוא על ישראל הן מעבר להשגת אדם.