[1] לעיל פי"ט הערה 119, פל"ז הערה 62, ופמ"ו הערות 48, 67.

[2] זו דעתו של שמואל [ברכות לד:, וש"נ].

[3] לשונו לעיל פמ"ו ד"ה ואפילו לשמואל: "אין ספק דגם שמואל סבירא ליה כי יהיה העולם בשלימות, והכתוב אומר [דברים ל, ו] 'ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך וגו'". וראה שם הערה 64.

[4] כמבואר לעיל פמ"ז הערה 35, וראה להלן פנ"א הערה 61.

[5] לשונו לעיל פמ"ו ד"ה ואפילו לשמואל: "הכלל לימות המשיח יהיו צדיקים ולא רשעים... כי ימי המשיח הוא שלימות כלל העולם". ובס"פ לז כתב: "יתגבר משיח בן דוד על האומות, ויסלק כח האומות, ועמהם מסתלק היצר הרע", וראה שם הערה 49.

[6] לשון הרמב"ם בהלכות מלכים פי"ב ה"א: "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית. אלא עולם כמנהגו נוהג... ויחזרו כולם לדת האמת... אמרו חכמים אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד". וראה לעיל פמ"ו הערה 15 ששם נתבאר שלכו"ע [אף לחולקים על שמואל] "יהיו אוכלים ושותים, ואין עולם המשיח כמו העולם הבא".

[7] כמבואר לעיל פמ"ו ד"ה ויראה שאין, וד"ה ואפילו לשמואל.

[8] ובכתובות קיא: אמרו "העוה"ז יש בו צער לבצור ולדרוך, העוה"ב מביא ענבה אחת בקרון או בסירה ומניחה בזוית ביתו וכו'". וכתב שם בח"א [א, קסו.]: "ונראה כי העולם שאמר כאן הוא לימות המשיח. ואפילו לשמואל דאמר 'אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד', מ"מ מודה שיהיה הכל בברכה, ודבר זה אפשר שיהיה על ידי ברכה".

[9] לשונו בדרוש על התורה [כ:]: "ומה שניתנה להם ארץ ישראל, שיש בה כל הברכות... בשביל שזכו למדריגת התורה, ועם התורה, שהיא הכל... ראוי להיות הכל. וכן הדברים האלו שהם בא"י... נמצאו בה מצד שראוי שימצא בה הכל, וזה שאמר הכתוב [דברים] 'ארץ חטה וגו' ארץ אשר לא תחסר כל בה'... שהיא ארץ אשר מהראוי לא תחסר כל בה. ואחר שקבלו התורה שהיא הכל, ראויה להם כמו כן ארץ ישראל אשר לא תחסר כל בה". וכן כתב בגבורות ה' ס"פ כד [קד:], דר"ח פ"ה מ"ט [רמו.], אור חדש [פב:], ובבאר הגולה באר הששי [קלא:].

[10] וראה גו"א ויקרא פכ"ו אות ד שהקשה מהגמרא בתענית [כג.], ששם אמרו שהגשמים ירדו בלילי שבתות ובלילי רביעי, ואילו הספרא כאן הזכיר רק לילי שבתות. ותירץ, שאם לא יצטרכו כל כך הרבה גשמים, אזי ירדו גשמים רק בלילי שבתות, אך אם יצטרכו ליותר גשמים, אזי ירדו הגשמים אף בלילי רביעי.

[11] וצרף לכאן, שנאמר [דברים ז, כב] "ונשל ה' אלקיך את הגוים האל מפניך מעט מעט לא תוכל כלותם מהר פן תרבה עליך חית השדה", ופירש רש"י שם "והלא אם עושין רצונו של מקום אין מתיראין מן החיה, שנאמר [איוב ה, כג] 'וחית השדה השלמה לך', אלא גלוי היה לפניו שעתידין לחטוא". וראה ברמב"ן שם פסוק כד. הרי שהחטא גורם למניעת קיום ההבטחה בא"י.

[12] כי בימי המשיח לא יהיה החטא מצוי, "שיהיו הכל צדיקים" [לשונו למעלה].

[13] מביא בזה את דברי הספרא שם על פסוק זה.

[14] הראשון [שם בספרא].

[15] רוצה לומר, כי כל מה שהיה קודם הקללה [של אדהר] היה בהכרח הכנה אל מה שיהיה לעתיד לבוא... שיחוזר להיות כן לעתיד לבוא" [לשון המלבי"ם שם].

[16] ש'עץ השדה' במובן המדוייק הוא עץ סרק הגדל בשדות [לשון המלבי"ם שם].

[17] וצרף לכאן דברי הרמב"ן בויקרא כו, ו, שנאמר שם "והשבתי חיה רעה מן הארץ", שכתב: "כי תהיה א"י בעת קיום המצוות כאשר היה העולם מתחלתו קודם חטאו של אדם הראשון, אין חיה ורמש ממית אדם, וכמו שאמרו [ברכות לג.] אין הערוד ממית אלא חטא ממית". וראה לעיל פמ"ו הערה 49, ובסמוך הערה 35.

[18] ואם כן אין זה נס אלא ברכה, והרי הברכה תשרה בכל.

[19] כפי שהיה בימי שמעון בן שטח, וכמובא למעלה בספרא, והובא בתענית כג.

[20] ביום שהרה זה יולדת ולד אחר... דהכי משמע קרא בכל עת שהיא מתעברת - יולדת, שממהרת לגמור צורת הולד לזמן מועט [רש"י שם].

[21] מין אילן הטוען ג' מיני פירות... וכי איתיה להאי ליתא להאי [רש"י שם].

[22] סוג בגד של צמר לבן [ערוך ערך מל - י"ד].

[23] פיסת בר - משמע גלוסקאות שרחבות כמין פס יד, ומשמע כלי מילת, כמו כתונת פסים [רש"י שם].

[24] שיוצאין כמות שהן בלילה אחד [רש"י שם].

[25] פירוש - לגבי כלי מילת הראה לו את לבוש ענף הדקל, שכשהוא צעיר יוצא הוא עטוף בכעין רשת דקה.

[26] מה שכתב שהשלשה מוציאים תולדות "על ידי ברכת השם יתברך", אין כונתו שכולם נתברכו מהקב"ה במעשה בראשית, כי במעשה בראשית מצאנו שהאדם התברך, שנאמר [בראשית א, כח] "ויברך אותם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וגו'", אך לא מצאנו שנתברכו פרי העץ והאדמה. וכן מבואר בגו"א בראשית פ"א אות נד, שכתב שם: "לא בירך פרי העץ... דעץ מעצמו גדל ואין צריך למעשה, לכך לא הוצרך לברכה". אלא כונתו לברכת הקב"ה החלה בבריאה, וכמו שנאמר [דברים ז, יג] "וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירושך ויצהרך וגו'".

[27] שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, אך לא נאמר עליה שתוציא כן בכל יום ויום, וכמו שמבאר והולך.

[28] מהארץ. כי בעולם ישנם; דומם, צומח, חי, מדבר [כוזרי ב, מד]. וראה גו"א דברים פ"ד אות כא [ד"ה וקאמר]. והארץ היא דומם, ואילו העץ הוא צומח, והאדם הוא מדבר. ולכך השנים האחרונים הם יותר בעלי מדריגה מהארץ. ובגו"א בראשית פ"א אות לג [ד"ה ודוקא] כתב בביאור חטא הארץ [שלא הוציאה עץ שיהיה טעמו כטעם הפרי (רש"י בראשית א, יא)], וז"ל: "כי הארץ בעצמה היתה מקבלת השפעה מן העליונים, ואצל העליונים נחשבת הארץ כמו פרי המקבל מן העץ [פירוש - העליונים הם בבחינת "עץ", והתחתונים המקבלים הם בבחינת "פרי"]... ולכך לא נתנה כח רק לפרי שהוא דוגמתה, אבל לא נתנה כח וטעם לדבר שהוא גדול במעלה יותר מן הארץ לתת כח לו כפי צרכו, אחר שהוא גדול ממנה... ולפיכך הארץ לא היתה מוציאה 'עץ פרי' שיהיה טעם העץ כטעם הפרי, והיתה מוציאה פרי שיש בו טעם, ולא העץ". הרי ששוב ביאר שמדריגת העץ היא יותר ממדריגת הארץ.

[29] מעין מה שכתב בגו"א ויקרא פי"ב אות א [ד"ה ואם]: "ומזה הטעם אמרו רז"ל [נידה מה:] שהאשה ממהרת להיות גדולה יותר מהאיש, דהבת בת י"ב ויום אחד והבן בן י"ג ויום אחד... וכל זה, שכל דבר שלם יותר - בא באחרונה שלימותו". והרי "גדול" הוא מי שמסוגל להוליד [רמב"ם גזילה פ"ח ה"ז], וא"כ איש "מעכב ומשהה תולדתו ביותר". וראה לעיל פי"ט הערה 49.

[30] ועוד שהעפר הוא בתכלית המטה - ראה לעיל פ"א הערה 14, ופי"ד הערה 128.

[31] כי זו הרבותא שתהיה לארץ לעתיד לבוא, אך לא שתוציא תולדות מדי יום, כי זאת עושה הארץ אף בעוה"ז. מה שאין כן לגבי האדם והעץ, שם הרבותא היא שיוציאו תולדות מדי יום.

[32] מלבד מה שכבר ביאר למעלה לגבי הארץ שתוציא פירות כל יום ויום, שאין זה נס [ראה הערה 18], א"כ ה"ה ללידת אשה, וכמו שמבאר והולך.

[33] כמבואר בספרא שהובא בריש הפרק, ובציון 17.

[34] והברכה תחול בשלימותה, כי אין חטא שימנע זאת.

[35] וצרף לכאן, שבברכות לג. אמרו "מעשה במקום אחד שהיה ערוד, והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא... נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד". והקשה שם המהרש"א: "היאך עמד במקום סכנה כזו, וסמך עצמו על הנס". ולפי יסוד המהר"ל כאן לא קשה, כי כבר נתבאר בדברי הרמב"ן שקודם החטא לא היו החיות טורפות [הובא בהערה 17], והרמב"ן סמך עצמו על סוגיא זו בברכות [עיי"ש]. והואיל ולפי דרגת רבי חנינא בן דוסא אין החיה מזיקה אותו, אין זה בגדר "נס", כי "אין זה שלא בטבע כאשר יחזור העולם כמו שהיה בראשונה".

[36] לשון הרמב"ן בשער הגמול [עמוד שו בהוצאת שעוועל]: "ימי המשיח הוא מכלל העולם הזה, ובסופן יהא הדין ותחיית המתים", והובא לעיל פכ"ח הערה 11. וכן כתב לעיל ס"פ לו: "חבלי המשיח יהיה בסוף ימי עולם הזה". וכן כתב בר"פ מב: "יהיה המשיח בעוה"ז".

[37] כפי שכתב בדר"ח פ"ה מי"ז [רנח:]: "העולם הוא אחד, כי אין העולם מחולק, כי הוא מן הש"י שהוא אחד, ולכך אי אפשר שיהיו הפכים בעולם שהוא אחד". וראה לעיל פט"ו הערה 55. וכן כתב בדר"ח פ"ג מ"ב [קיד:], ובנתיב הצדקה פ"ו [א, קפא:].

[38] כי הנס בעולם מקביל להוראת שעה בתורה [לעיל פ"א הערות 18, 41, ופ"ו הערות 76, 77]. ולכן הנס אינו סותר את מהלך העולם, כשם שהוראת שעה אינה סותרת לכך ש"זאת התורה לא תהיה מוחלפת". וראה בגו"א בראשית פמ"ו הערה 62 בענין זה.

[39] זהו הצלף שהוזכר בגמרא.

[40] אלו הם הכמהין והפטריות שהוזכרו בגמרא.

[41] ועל כך נאמר [קהלת א, י] "יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו". ופירש רש"י שם "יש דבר בא לידך תחת השמש שיאמר לך האומר עליו ראה זה דבר חדש הוא, ואינו חדש, שכבר היה בעולמים שעברו לפנינו". ובפשטות גם שם הכונה לדבר שהוא מעין הדבר שנראה כחדש.

[42] כן ביאר בבאר הגולה באר הראשון [כא:] לגבי שלושים ותשע מלקות, שהחומר מחוייב במלקות, אך הצורה לכשעצמה אינה בת חיוב מלקות. וכן כתב בבאר השני [לו:] לגבי חבור של איש ואשה, וכן הוא בבאר החמישי [צו:], ושם בהמשך [קד:], ובבאר הששי [קח:].

[43] כפי שביאר בנתיב התורה פי"א [א, מט:]: "אמרו [ברכות מב.] תכף לתלמיד חכם - ברכה... כי הת"ח הוא הכנה שעל ידו תבוא הברכה לעולם. וזולת זה אין העוה"ז ראוי לברכה, כאשר הברכה היא מעולם העליון הנבדל. ולכך ע"י ת"ח, שיש בו השכל הנבדל, ויש לו דביקות בעולם העליון, מביא הברכה לעולם". וכן הזכיר בגו"א בראשית פכ"ט סוף אות כב. ובנתיב העבודה ס"פ ג [א, פה:] כתב: "'זכר' בגימטריה 'ברכה'... שהוא כנגד הצורה, שהיא ברכה". וראה לעיל פ"ה הערה 50, ולהלן פנ"ב הערה 33.

[44] פירוש - הצורה מועילה בבחינה מסויימת להכנת הדבר, עד שהדבר יוצא לפועל, וא"א שתהיה הכנה לבטלה [כמבואר לעיל פי"א הערה 166]. ובסוף דרוש עה"ת [נ:] כתב: "כי בהיות כח ההכנה עדיין ביהודה, אי אפשר שיהיה לבטלה, שכל דבר שהוא בכח בהכרח יצא לפעל, דאל"כ לא נקרא שהוא בכח". וראה לעיל פל"ה הערה 37.

[45] כי "המהות הוא עצם הדבר" [לשונו בבאר הגולה באר הששי (קלח.), והובא לעיל פ"ה הערה 492]. ובגבורות ה' פ"ס [רסז:] כתב: "הצורה הוא עצם". ובח"א לשבת קמ: [א, עד:] כתב: "כי עצם הדבר הוא כמו שיתחייב מצד הצורה". וראה להלן פנ"ג הערה 13.

[46] כפי שכתב לעיל פ"ו סד"ה ורמזו חכמים, וז"ל: "לא הביטו חכמים רק אל הדבר בעצמו מה שהוא מיוחד בו וראוי מצד עצמו, ולא השגיחו על הביטול שמגיע לו מצד אחר. ודבר זה ביארנו פעמים הרבה". וראה שם הערה 113. וכן כתב לעיל בפ"ז ד"ה ארבע מאות, ושם הערה 274. וראה עוד לעיל פכ"ג הערה 194.

[47] וראה עוד לעיל פכ"ו הערה 87, פל"ד הערה 91, ופל"ה הערה 43, שנקודה זו התבארה שם. וכמובן שענין זה שייך ליסודו, שחז"ל דברו על המושג, ולא על המוחש, וכמבואר לעיל פ"ה הערות 481, 500. ובח"א לסנהדרין פב: [ג, קעג:] חיבר להדדי שני יסודות אלו; חכמים דיברו על המושג ולא על המוחש, וכן שעצם הדבר נקבע עפ"י צורתו, ולא עפ"י המעכבים של החומר.

[48] בגבורות ה' ס"פ יב [סז:] כתב: "ואולי יקשה לך, איך היה דבר זה שיהיה אשה אחת מולידה ששים [בכרס אחת (שמו"ר א, ח)]... כח הולדה שלהם ראוי להיות עד ששים מצד עצם התולדה, נקרא שהיו מולידים ששים. משל מי שמוליד אדם ויש לו ארבע אצבעות ביד אחד, אין ראוי לומר שהוליד אדם בצורה אחרת, אף אם חסרון בחומר עד שחסר להשלים אצבע החמישי, יאמר שהוליד אדם בעל חמש אצבעות, מצד כי צורת האדם שהוא בעל חמש אצבעות. וכן אף כי אין החומר מוכן כדי להוליד ששים בכרס אחד, מ"מ צורת ההולדה שלהם כך הוא, והבן זה מאוד". וכן כתב שם בר"פ יח [פא.] אודות קומתו של משה רבינו שהיה עשר אמות [שבת צב.], שהוא מבואר "ממה שהתבאר למעלה אצל שהיו יולדים ששים בכרס אחד". וכן פירש שם בפס"ז [שיב.] שהאדם נעלה מהמלאך מצד צורתו. ומה שהאדם נופל לפני המלאך - זהו מפני החומר. וכן ביאר שם בפס"א [רעד.] שישראל הם בגדר "בני מלכים" [שבת קיא:] אף בגלותם, כי המעלה העצמית שלהם היא שהם בני חורין, אף על פי שבפועל ישנם מעכבים של החומר. והובא לעיל פמ"ו הערה 109. וכן נתבאר בגו"א שמות פ"ל אות כ, ד"ה דע, ושם הערה 237, ובדברים פ"א סוף אות סו, ושם הערה 243.

[49] ולא יהיו חטאים שיבדילו בין ה' לבין העולם, לעומת הנאמר [ישעיה נט, ב] "כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם וחטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע".

[50] פירוש - לפי מהלך שני זה, אין אתה צריך לומר שהתרנגולות והצלף והכמהין והפטריות מורים שאמנם תופעה זו קיימת מדי פעם לפעם, אלא שתופעה זו נמצאת בכח תמיד בעולם, ומה שיש לתרנגולת, ולצלף וכיו"ב הוא רק סימן לכך שהעולם תמיד ראוי למעלה זו, וכמו שמבאר.

[51] מכך שעתידה אשה שתלד בכל יום, כי אף כיום ראויה אשה שתלד בכל יום, ורק החומר מעכב, ולעת"ל יוסר החומר המעכב, וא"כ אין זה שנוי ונס בעולם.