[1] לעיל פנ"ז ד"ה וכאשר תשים.

[2] שלימותו - סופו.

[3] פירוש - בכל בחינה ובחינה ימצא חסרון [קללה] או שלימות [ברכה] המתאימים למהותה של אותה בחינה, וכפי שנתבאר לעיל פנ"ז ד"ה וכאשר תשים.

[4] בתחלה - כברכתו הראשונה של בלעם [במדבר כג, ט-י]. ובלעם ברך את ישראל ארבע ברכות, וכמו שיתבאר.

[5] קודם ברכתו הראשונה.

[6] לשונו בגו"א בראשית פמ"א אות א: "לשון קצה נאמר בין על ההתחלה ובין על הסוף, שהרי התחלה הוא ג"כ קצה". והרא"ם שם הביא את הפסוק [שמות כה, יט] "כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה וגו'". וראה לעיל פ"ח הערה 42.

[7] שהרי קודם להתחלה ישנו העדר [ראה לעיל פ"מ הערה 98]. ולכך המעבר מההעדר אל ההתחלה הוא בגדר עליה, וכמו "כי עלה השחר" [בראשית לב, כז].

[8] לשון הפסוק הוא: "ויקחהו שדה צופים אל ראש הפסגה וגו'". ופירש רש"י שם "מקום גבוה היה, ששם הצופה עומד לשמור אם יבוא חיל על העיר". ועכ"ז לא נאמרה כאן לשון של עליה.

[9] ואין לשון של "עליה" נופל על שלימות ותכלית.

[10] פסוק זה לא נאמר קודם לברכה השניה, אלא קודם לברכה הראשונה "ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם" [במדבר כב, מא]. אך מ"מ אף קודם ברכה שניה נאמר [במדבר כג, יג] "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה". ופסוק זה הביא לעיל בפנ"ז ד"ה וכאשר תשים, ושם הערה 52. וראה להלן פנ"ט הערות 7, 10, שגם שם נתבאר שאופן הגדת הברכה תואם את מהותה.

[11] פירוש - אע"פ שברכה ראשונה ושניה עוסקות ב"קצה", מ"מ אין קצה זה דומה לקצה זה, אלא הם קצוות המכוונים לנקודות הפוכות, וכמו שמבאר.

[12] דגל מחנה ראובן תימנה לצבאותם וגו' [במדבר ב, י].

[13] אודות שראובן הוא הבכור, ולכך גנוזה בו התחלתם של ישראל, ראה בנתיב התשובה פ"ד [ב, קנט:], ובח"א למכות י. [ד, א:]. ובכלליות כבר נתבאר שהשבטים נחשבים להתחלת ישראל [לעיל פי"ג הערה 37, ופל"ד הערה 9]. והרמב"ן [במדבר ב, ב] כתב: "וראובן בדרום לכבוד הבכורה".

[14] דגל מחנה דן צפונה לצבאותם וגו' [במדבר ב, כה]. הרי שדגל ראובן עומד כנגד דגל דן; ראובן בדרום, ואילו דן בצפון.

[15] שנאמר [במדבר י, כה] "ונסע דגל מחנה בני דן מאסף לכל המחנות לצבאותם וגו'". וראה עוד בח"א לזבחים נג: [ד, סז.] ששם ביאר שהתחלת ישראל וסופן נמצאים בשבטי יהודה ובנימין, וכתב שם: "ואע"ג שדגל דן צפוני מאסף כל המחנות, דבר זה ענין אחר, שדן היה מאסף כל המחנות, אבל לענין הרוחות נחשב בנימין אחרון". ועוד אודות מחנה ראובן ומחנה דן - ראה בזוה"ק ח"ג קיח: ש"מחנה ראובן לקבל משרייא דמיכאל ומחנה דן לקבל משרייא דגבריאל".

[16] וכמבואר לעיל [פנ"ז ד"ה וכאשר תשים] שהקללה פירושה ש"בלעם היה מתבונן אם ימצא חסרון וקללה". ולכך בלעם היה מתבונן בתחילתם של ישראל, ובסופם ושלימותם, בכדי לברר איה מקום חסרונם של ישראל שעליו תחול ח"ו הקללה.

[17] פירוש - הברכה השניה של בלעם [במדבר כג, יט-כד] כולה מכוונת על שלימותם של ישראל "כי כל ברכה שניה על שאין ישראל נפרדים מן השי"ת כלל" [לשונו ס"פ נט].

[18] לא נתבררה לי כונתו במה שכתב "כמו שאמרנו", ובמיוחד שעד כה לא דיבר כלל על בלק. ועכ"פ ברש"י [במדבר כג, יד] מבואר שבלק לקח את בלעם לראש הפסגה כי "ראה בלק שעתידה פרצה להפרץ בישראל משם, ששם מת משה, כסבור ששם תחול עליהם הקללה, וזו היא הפרצה שאני רואה". וראה להלן פנ"ט הערה 2.

[19] כפי שכתב לעיל פי"א סד"ה דבר זה: "וכי יש שנוי לאמתת עצמו", וראה שם הערה 21, כי זהו יסוד מוסד בספרי המהר"ל שהדבר שהוא מצד העילה אין לו השתנות. ורש"י שם פירש "כבר נשבע להם להביאם ולהורישם ארץ שבעה אומות, ואתה [בלק] סבור להמיתם במדבר".

[20] כפי שאכן התבאר לעיל פ"ט הערה 105, ופי"א הערות 21, 31, 39, שאע"פ שאין שנוי לעלה, אך יש שנוי לעלול. ובדר"ח פ"ה מ"ו [רלה:] כתב: "אין שנוי רק מצד המקבל, אבל אצל הש"י אין כאן שנוי, כי פשוט בתכלית הפשיטות". ובתפארת ישראל ס"פ נו [קעב.] כתב: "הקב"ה הוא נצחי בלי שנוי, רק השנוי הוא מצד המקבלים". וראה עוד לעיל פכ"ב ד"ה וכן מה, ושם הערות 61, 70, 121, 124.

[21] אף כי ישראל יש בהם החסרון מצד החומר, אבל מצד אמתת צורתן אין חסרון, והם שלמים בתכלית השלימות... ובלעם היה בוחן ישראל מצד אמתת צורתן.... וזהו שגורם שהיה נבואת בלעם על ישראל הכל לטובה [לשונו לעיל ר"פ נז, ד"ה ומפני זה]. ולכך בלעם מעיד שאף מצדם של ישראל אין סיבה ושינוי היכולים לגרום לבטול הברכה. וראה הערה 57.

[22] העם [ישראל].

[23] לשונו בנתיב התורה פ"ד [א, יז.]: "כאשר השי"ת קרוב אל האדם אז בקשתו נעשה, וכדכתיב 'ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו וגו' בכל קראנו אליו'". וכ"ה בנתיב הצדקה פ"ד [א, קעח.]. ובגבורות ה' פס"ד [רצד:] כתב: "כי שמיעת התפילה בשביל שישראל קרובים אל השי"ת מכל הנמצאים, וכמו שאמר הכתוב 'אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראינו אליו'. הנה זכר אצל קבלת התפילה קורבה, כי קבלת התפילה בשביל שישראל קרובים אל השי"ת". ובבאר הגולה באר השני [לט:] כתב: "מפני שישראל נקראו קרובים אל הש"י, שהרי ישראל 'בניו' נקראים. ומפני שהם קרובים אליו, לכך קרוב הש"י ג"כ אליהם לשמוע קול שלהם בתפלתם לפניו". וכאן ביאר שהקורבה מאפשרת קבלת התפילה, ואילו במקום אחר ביאר שהתפילה מאפשרת קורבה, וכלשונו בח"א לב"ב קכג. [ג, קכה.]: "היה יעקב כראשון [ללידה] מפני שהוא קרוב אל הש"י, ולכך אמר [ראה בראשית מח, כב] 'אשר לקחתי בחרבי ובקשתי' הוא התפילה [רש"י שם]. כי התפילה בזה הוא קרוב אל הש"י, כדכתיב 'ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו וגו''... ולכך בתפילתו שעל ידו הוא קרוב אל הש"י בפרט".

[24] וכן פירש שם החזקוני, וז"ל: "ותרועת מלך בו... הדא הוא דכתיב 'והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם'".

[25] ילקוט שמעוני ח"א, רמז תשסח, ד"ה לא הביט, על הפסוק "ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו" [במדבר כג, כא].

[26] והוא יהושע בן נון.

[27] שהמדרש השוה את הקב"ה לשומר שאינו ישן. וזו הנקודה שהתבארה למעלה, שכאשר ישראל מריעין לפני ה', ה' שומע ועונה להם.

[28] לשונו בגו"א דברים פ"כ אות א: "שאין מחוסר אבר יוצא למלחמה [רש"י דברים כ, א]... נראה שיש בזה דבר עמוק מאוד, כי צריכין שיעשה השם משפט באויביהם, ויעשה מדת הדין בהם. ולכך צריך שיהיו שלמים, כי אז מדת הדין עמהם... ולפיכך מחוסר אבר אינו יוצא למלחמה".

[29] כי תרועה היא מידת הדין [רמב"ן דרשה לראש השנה, כתבי הרמב"ן כרך א, עמוד רכ]. וכן הוא בח"א לר"ה טז. [א, קה.].

[30] עפ"י ישעיה מב, יג "ה' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה יריע אף יצריח על אויביו יתגבר".

[31] כי מידת הדין גורמת שאין פירוד מן השי"ת כלל, וכמבואר להלן ס"פ נט. וראה לעיל פ"ד הערה 76 שיסוד זה נתבאר שם.

[32] הרי שמדובר בתרועה של שופר, ולא כפי שפירש רש"י שם בחומש שם [במדבר כג, כא] "ותרועת מלך בו - לשון חבה ורעות, כמו [ש"ב טו, לז] 'רעה דוד' - אוהב דוד".

[33] וכל הדברים האלו מפורשים בדרשת הרמב"ן לר"ה [כתבי הרמב"ן כרך א, עמוד רכ], וז"ל: "תרועה היא מידת הדין... וכן תראה כי חומת יריחו נפלה מפני התרועה, דכתיב [יהושע ו, י] 'עד יום אמרי לכם תריעו והריעותם'... ואונקלוס רמז זה, שתרגם 'ותרועת מלך בו' ושכינת מלכהון בינהון".

[34] פירוש - הפירוש הראשון שביאר "ותרועת מלך בו" שה' עונה מיד לתרועה, וכן הפירוש השני שביאר שה' נלחם לישראל בכח דין ומשפט, שניהם מורים שהשי"ת נמצא עם ישראל בלא פירוד.

[35] לשונו בגבורות ה' פס"ו [שה.]: "תכלית היציאה [ממצרים] הוא שיהיה לישראל לאלקים, וכדכתיב בתחילת היציאה [שמות ו, ו-ז], 'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים'. ובסוף פרשת תצוה [שמות כט, מו] כתיב 'המוציא אתכם מארץ מצרים לשכני בתוכם'. מוכח כי תחילת היציאה היה על מנת שיהיה להם לאלקים... כי תכלית היציאה שיהיה להם לאלקים ולהיות שכינתו ביניהם". וראה לעיל פ"ב הערה 41, פ"ח הערה 75, פ"י הערה 37, פ"ל הערה 38, ובסמוך פנ"ט הערה 103.

[36] לשונו בח"א לגיטין סח: [ב, קכח.]: "פירוש הכתוב, כי הוא יתברך כולל הכל, בין הנהגת העולם, ובין היוצא מסדר העולם". ושם דרשו את פסוקנו "'כתועפות' אלו מלאכי השרת. 'ראם' אלו השדים". ויבאר בכאן את ההבדל בין מלאכים לשדים. ובאור חדש [קכג:] כתב: "כי הש"י הוא שומר את העולם, ומעמיד המלך לשמור העולם". ועוד אודות שהשי"ת שומר העולם - ראה דר"ח פ"ג מ"ד [קכג.], ובגבורות ה' פמ"ד [קסז.].

[37] כפי שכתב לעיל פ"ט ד"ה ומוקי ליה: "מלאכי השרת, שהם ממונים על הדברים שהם בארץ", וראה שם הערה 117. ובגו"א בראשית פל"ב אות ב [ד"ה ומה] כתב: "המלאכים ממונים על הנהגת העולם". ובדר"ח פ"ה מכ"ב [רעז.] כתב: "התרגום אינו לעוה"ז, ולפיכך... אין המלאכים מבינים לשון ארמי [שבת יב:], שאין הלשון הזה מכלל סדר עוה"ז". ועוד אודות שאין המלאכים יודעים ארמית - ראה לעיל פכ"ב הערות 30, 40, 184.

[38] ובגיטין סח: אמרו "'ראם' אלו השדים". ובגו"א במדבר פכ"ג אות כב טרח לבאר מדוע שדים נקראו "ראמים". אמנם שדים הם מזיקים, וכמו שיתבאר לפנינו.

[39] לשונו בח"א לגיטין סח: [ב, קכח.]: "כי המלאכים ממונים על הנהגת העולם, והשדים הם הפך זה, מזיקים את העולם. ולפעמים השי"ת עושה מעשה הנהגת העולם, ולפעמים מחריב אותה". ובגו"א במדבר פכ"ג אות כב כתב: "דענין השדים דבר חוץ לטבע ומנהגו של עולם... לפיכך נבראו בין השמשות [אבות פ"ה מ"ו], כלומר לא בששת ימי הטבע... ולכך השד הוא מזיק דבר שהוא טבעי". ובגבורות ה' ס"פ נה [רמו:] כתב: "מעשה שדים, שהם מזיקים, וכל פעולתם בלתי טבעית, כי הם ומעשיהם יוצאים מן סדר המציאות".

[40] כמו שנאמר [ישעיה יט, כב] "ונגף ה' את מצרים נגף ורפוא וגו'". ובזוה"ק ח"ב לו. איתא על פסוק זה "נגוף למצרים ורפוא לישראל". ובח"א לגיטין סח: [ב, קכח.] כתב: "כי הוא יתברך הוציאם ממצרים... פעמים ברא בריאה כמו צפרדע וכינים, ופעמים החריב, כמו דבר שחין וחושך וכיוצא בזה. וזה שאמר 'כתועפת - אלו המלאכים. ראם - אלו השדים'". ועוד ראה לעיל פ"ה הערה 353, ופ"ו הערות 77 ,74.

[41] לא מצאתיו במכילתא שלפנינו, אמנם כך מפרש רש"י בשמות טו, ו, וכתב על פירוש זה "ולי נראה". ויובא בהערה הבאה.

[42] ימינך ה' נאדרי בכח - להציל את ישראל, ימינך השנית תרעץ אויב. ולי נראה אותה ימין עצמה תרעץ אויב, מה שאי אפשר לאדם לעשות שתי מלאכות ביד אחת [רש"י שמות טו, ו].

[43] אמנם לא ביאר כאן מדוע ההוצאה של "כתועפות ראם" מורה "שישראל הם עם השי"ת". ונראה לבאר, כי בגו"א שמות פ"ג אות י [ד"ה ויש] כתב: "כל דבר שהוא כולל הרבה מדריגתו גדול על כל. וזה היה ביציאת מצרים, כי היה הגאולה במדה הכוללת הכל לפי ענין רוממות זאת המדריגה, ולפיכך היה כאן גם פורעניות למצרים וטוב לישראל... ומפני כך מדריגתה גדולה". והואיל וישראל זכו ליציאה בעלת מדריגה גדולה, יש בכך להורות על עומק הצירוף והשייכות שבין ישראל עם השי"ת. וראה להלן פנ"ט ד"ה ואמר אחריו.

[44] דברים יח, יד "כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך". ופירש רש"י שם: "לא כן נתן לך וגו' הקב"ה לשמוע אל מעוננים ואל קוסמים, שהרי השרה שכינה על הנביאים ואורים ותומים". וראה הערה 46.

[45] כמבואר לעיל פ"ו הערה 98, שהובאו שם מדבריו בח"א לסנהדרין סה: [ג, קסה:] שכתב: "שאלה גדולה, למה המכשפים והחרטומים פועלים הרבה, ואילו הצדיקים אינם יכולים לפעול כאשר קוראים אל הש"י. ותשובה זאת, כי הוא יתברך קדוש ומשרתיו קדושים, ואם האדם צדיק - הש"י קרוב אליו ועושה רצונו. ואם אינו צדיק - אינו קרוב אליו. אבל המכשפים והחרטומים פועלים על ידי שדים, וכוחות אלו אין צריך לזה קדושה כלל". וראה לעיל פכ"ו הערה 86. וכן בנתיב העבודה פ"ב [א, פא:] כתב שכוחות הטומאה נקראים כוחות חיצונות.

[46] לשון רש"י במדבר כג, כג: "אינן צריכין למנחש וקוסם, כי בכל עת שצריך להאמר ליעקב ולישראל מה פעל הקב"ה, ומה גזרותיו במרום, אינם מנחשים וקוסמים, אלא נאמר להם על פי נביאיהם מה היא גזירת המקום וכו'". וראה הערה 44.

[47] ילקוט שמעוני ח"א רמז תשסט.

[48] ומדרש זה הובא לעיל פכ"ב הערה 39, תפארת ישראל ס"פ נג [קסב:], ובנתיב העבודה פי"א [א, קיג.].

[49] כמבואר בהערה 45 לגבי המכשפים והמעוננים. וראה לעיל פ"ה הערות 147, 148, כי הוא ע"י המזל הגשמי. ולהלן פנ"ט הערה 25 נתבאר שרק ע"י כח הניחוש שייך היה שבלעם יקלל את ישראל.

[50] של חיצונות.

[51] לשונו בח"א לנדרים לב. [ב, ט.]: "כי יעקב חלקו התמימות, כמו שאמר הכתוב [בראשית כה, כז] 'ויעקב איש תם'. וכבר התבאר כי מפני מדה זאת זכה יעקב כי צורתו חקוקה בכסא הכבוד [חולין צא:], כמו שאמרו 'צורת תם חקוקה בכסא הכבוד'. ודוקא תם מצד שהיה לחלקו התמימות, ובמחיצה זאת אין המלאכים יכולים לכנוס, כי אין המלאכים סובבים את הכסא, ואין מדריגת המלאכים שהם תחת הכסא. אבל מעלתו של יעקב מגיע עד עצם הכסא". וכן הוא בנתיב התמימות פ"א [ב, רז:]. וראה לעיל פ"י הערה 111, פמ"ד הערה 12, ופנ"ב הערה 21.

[52] לשונו בנתיב התמימות פ"א [ב, רז:]: "כל שאינו מנחש והוא תמים, הוא אל הש"י, כדכתיב [דברים יח, יג] 'תמים תהיה עם ה' אלקיך', והוא בפנים לגמרי, והמלאך מבחוץ, עד שהמלאכים אומרים 'מה פעל א-ל', כי הוא בפנים והמלאכים בחוץ, שהרי צורת יעקב... חקוקה בכסא הכבוד, ואין דבר יותר מבפנים מן זה. וכל זה מפני כי 'לא נחש ביעקב וקסם בישראל', רק הם תמימים, ומצד שהם תמימים יש להם מדריגה זאת". וראה לעיל פל"א הערה 89.

[53] ילקוט שמעוני ח"א רמז תשסט.

[54] פירשו - ישראל הולכים לישון מתוך תורה ומצוות.

[55] ממליך להקבה ונצול" [לשון הילקו"ש שם].

[56] כאשר קורא קריאת שמע על המטה [רש"י במדבר כג, כד].

[57] כפי שנתבאר פעמים הרבה בפרק זה. ולעיל בפנ"ו ד"ה וזה כמו, וד"ה אבל מצד, שכתב שם: "מצד בחינת אמתתם הם [ישראל] אל השם יתברך". וקודם לכן כתב שם: "מאחר שישראל אין להם אמצעי כלל, והם דביקים בו יתברך בלי אמצעי, ובלי שום פירוד ובלי שום חציצה כלל". וראה שם הערה 79. והרי בלעם מעיד מצד אמיתתם של ישראל, וכמבואר בהערה 21. ולכך מצד זה אין שום חציצה המבדילה בין ישראל והשי"ת.

[58] כי אין בשבח מעין זה להורות על שישראל הם עם השי"ת מבלי שום חציצה.

[59] ובפרקי אבות פ"ד מ"א אמרו "איזהו גבור הכובש את יצרו", וכתב שם בדר"ח [קסא:] בזה"ל: "אין ראוי שיהיה נחשב גבור מי שעושה גבורה והיה מנצח את אחר, אשר כח זה ג"כ לבהמה יותר מן האדם, ואין זה מעלה לאדם מצד עצמו... אבל הכובש את יצרו הוא מצד הדעת והחכמה... והוא ראוי שיקרא 'גבור'". וראה לעיל פ"ה הערה 115.

[60] וכיצד מונח בתקומת הכלביא גבורה אלקית.

[61] לשונו בגו"א במדבר פכ"ג אות כד: "דאין לפרש כמשמעו, שהם גבורים כל כך כארי וכלביא, דא"כ למה צריך לומר 'כלביא יקום וכארי יתנשא', והוי ליה לומר 'הן עם כלביא וכארי', אלא הוא נאמר על המצוות... לכך היה אומר שכל מעשה האומה הזאת אינם מעשים פחותים ושפלים, אלא הם מעשים נוראים וגדולים, והם המצוות אשר הם מעשה אלקים".

[62] ואודות שהמצוות הן אלקיות - ראה לעיל פנ"ז הערה 106. ובגו"א במדבר פכ"ג אות כד כתב: "מי שעושה מצוה פועל פעולה אלקית נפלאה... והם המצוות אשר הם מעשה אלקים. וכן אמרו חכמים ז"ל [יומא עא.] תלמידי חכמים שיושבים ודומים כנשים, ועושים גבורה כאנשים. כי התורה היא אלקית, וכאשר לומד ומתגבר בתורה, היא הגבורה עם הדברים האלקיים. וכן עשיית המצוות היא כענין זה לגמרי, נקראים גבורה".

[63] הם המחבלים והמזיקים שהוזכרו בפסוק.

[64] נראה כונתו, שהואיל ורישא דקרא ["הן עם כלביא יקום וגו'"] עוסק במעשים רוחניים, לכך סיפא דקרא ["יאכל טרף"] עוסק אף הוא בהתגברות על דברים רוחניים, והם המחבלים. וראה להלן פנ"ט הערה 108, שהזכיר שם דבריו מכאן.

[65] שהיא עם השי"ת מבלי חציצה.