[1] כמו שמבאר מיד בסמוך. והמדרש יעמוד על כך מדוע נאמר "ונושע", ולא "מושיע".

[2] ילקו"ש ח"ב רמז תקעז.

[3] כן התבאר לעיל פי"ב הערה 30, פי"ג הערה 77, פי"ד הערות 60, 93, פי"ט הערה 42, פ"כ הערה 50, פ"ל הערה 22, פל"ח הערה 15, ופנ"ו הערה 72.

[4] לשונו לעיל פי"ב ד"ה אבל במתניתא: "הדביקות עם הש"י הוא דביקות גמורה, עד שהוא יתברך נחשב צורה אחרונה לישראל, וכמו שחתם שם 'אל' בשמם, עד שהם דבוקים לגמרי בו יתברך כמו שיש דביקות לאילן בעיקר שלו, כך יש דביקות לישראל בעיקר הכל, הוא השי"ת". וראה שם הערה 32. ובפי"ט ד"ה ויש לך כתב: "יש לישראל צורה נבדלת קדושה אלקית, ואמיתת צורתן הוא הש"י, שהוא יתברך צורה אחרונה להם, כמו שחתם בשמם באחרונה שם 'אל'". ובסוף פרק כ כתב: "מורה עצם השם, שנקראו 'ישראל', כתיב בסוף השם שם 'אל', להורות כי סוף ותכלית שלהם הוא אל הש"י". ובגבורות ה' פכ"ה [קו.] כתב: "וכמו... שהוא יתברך התחלת הכל, נותן קיום הכל, כך... [הוא] תכלית הכל, ובו עומד הכל, כי הוא יתברך צורה אחרונה לכל הנמצאים"... דמיון זה שורש האילן, נותן קיום האילן, והוא צורת האילן, שבלא העיקר אין עליו שם אילן". וראה לעיל פ"י הערה 112.

[5] כפי שכתב לעיל פ"י סד"ה ואמר שאם: "ולכך אמר הכתוב 'והכריתו את שמינו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול', כי מאחר ששתף השם בשמם, א"כ אם יכריתו אותם מן הארץ 'ומה תעשה לשמך הגדול', שדבר זה מגיע אל שמו". וראה שם הערה 113. ובנתיב העבודה פי"ח [א, קלח:] כתב: "שאם ח"ו יעשה כליה בישראל, 'ומה תעשה לשמך הגדול', וכי יהא נקרא שמו הגדול על עצים ואבנים". וכן הוא באור חדש [קעז:], דר"ח פ"ו מ"י [שיז.], דרשת שבת הגדול [ריא:], גו"א במדבר פל"א אות ה. וראה רמב"ן דברים לב, כו, שביאר יסוד זה.

[6] רש"י דברים ל, ג "'ושב ה' אלקיך את שבותך' [שם], היה לו לכתוב 'והשיב את שבותך', רבותינו למדו מכאן כביכול השכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין, הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם". ובגו"א שם אות א [ד"ה אבל] כתב: "ישראל, הגלות שלהם מגיע לעצם כבודו, שהשי"ת נקרא 'אלקי ישראל' [שמות כד, י]... כתיב 'ושב ה' אלקיך', להורות שהדבר כאילו הוא יתברך נגאל עמהם". וראה לעיל פ"י ד"ה ולשני הטעמים, ושם הערה 136. ובתוספות סוכה מה. ד"ה אני ביארו ש"הושענא" - "שיושיע לעצמו" עי"ש. וראה עוד בגו"א שמות פ"ג אות ב.

[7] כי לאחריו [דברים פרק לד] מדובר על מיתת משה, ולא נאמרו שם דיבורי משה.

[8] לא תאמר כי מן השית מתחייב ובאה הגאולה של ישראל, כי דבר זה אינו. רק כי הוא יתברך הוא עצם גאולתן של ישראל" [לשונו בסמוך].

[9] פירוש - המדרש עמד על כך שנאמר "בה'", ולא "לה'". אך כאן יש אפשרות שלישית, שיאמר "מה'", ובכך גם כן יוודע שתשועתם של ישראל היא באה מהקב"ה. וראה בגו"א דברים פל"ג אות כ שגם שם עמד על כך.

[10] כי היה משמע שהגאולה אכן באה מהשי"ת אל ישראל, אך לא היה משמע שהוא יתברך הוא עצם גאולתם של ישראל. וצרף לכאן דברי רש"י בשבת סג: [ד"ה מרעהו], שכתב: "כל תיבה שראשה מ"ם משמשת נטילה היא, כמו 'ויקם מידם' [שמות לב, ד] 'אבדו גוים מארצו' [תהלים י, טז]". ואם היה נאמר כאן "מה'", היה משמע גאולה הניטלת מהשי"ת, וזהו "משמע פירוד והבדל".

[11] שנאמר [דברים יד, כה] "ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו", ומדובר שם במעשר שני [רש"י שם פסוק כב].

[12] נראה שכוונתו היא, שכבר ביאר לנו שמלכותו יתברך תלויה במדריגתם של ישראל, ו"לכך כאשר ישראל בצרה אין מלכותו בשלימות" [לשונו בגו"א שמות פ"ג אות ב]. והקב"ה "נמצא ונגלה על עולמו כפי מדריגת ישראל" [לשונו בגבורות ה' פכ"ג (ק.), והובא לעיל פ"ס הערה 45]. ונקודת החידוש כאן היא, שכשם שמלכותו יתברך היא כפי מדריגת ישראל, הוא הדין והיא המידה לאידך גיסא, שמדריגת ישראל הוא כפי מלכותו יתברך. ולכך, כאשר הקב"ה יופיע בהדר גאון עוזו על כל יושבי תבל, ותתגלה מלכותו לעיני כל בשר, בעל כרחך שמונח בגלוי זה פדיונם של ישראל עצמם, שהרי גלוי השי"ת בעולם תואם למדריגת ישראל, ולכך ישראל נפדים בו יתברך.

[13] ויזכור כאן דבר אחד, ובד"ה והוסיף לומר יביא את שני הדברים הנוספים. והשלשה דברים מכוונים כנגד ג' חלקי הפסוק; (א) "עם נושע בה' מגן עזרך". (ב) "ואשר חרב גאותך". (ג) "וכיחשו אויביך לך ואתה על במותינו תדרוך".

[14] ועל כך מכוון חלק הפסוק האומר "עם נושע בה' מגן עזרך". ובראב"ע שם כתב: "מגן בעזרך - שלא יגע בך רעה".

[15] כמו [יחזקאל כג, כד] "צינה ומגן וקובע ישימו עליך", והם "כלי מלחמה דומה למגן" [רד"ק ספר השרשים, שורש צנן].

[16] דבריו אלו יוטעמו יותר עפ"י מה שכתב בביאור דברי רש"י בגו"א במדבר לא, ג, שרש"י פירש שם "העומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקב"ה", וכתב שם בגו"א [אות ה]: "והיינו מפני שכתיב [יהושע ז, ט] 'והכריתו את שמינו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול', כי ה' נקרא על ישראל, ולפיכך העומד עליהם כאילו עומד על הקב"ה". ולכך הואיל והעומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקב"ה, הרי מן הנמנע הוא שתהיה עקירת ישראל אפשרית, בדיוק כשם שכלפי מעלה פשוט הוא שאין אפשרות כזו. וראה לעיל פ"י הערה 113. [והולך להביא מאמר חז"ל שמתבאר בו שבימי המשיח יתגלה שהשי"ת הוא צורתם האחרונה של ישראל].

[17] שביתת הרגל דפסח, ושביתת הרגל דחג, ונטילת לולב, שנקראו 'ראשונים', זכו לשלשה ראשון [רש"י שם]. והשלשה פסוקים הם; שביתת רגל דפסח - "ביום הראשון מקרא קודש יהיה לכם" [ויקרא כג, ז]. שביתת הרגל דחג - "אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי וגו' ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון" [ויקרא כג, לט]. נטילת לולב - "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו'" [ויקרא כג, מ]. אמנם המהר"ל לומד בזה באופן שונה, וראה הערה 19.

[18] ובדרשת שבת הגדול [רל.] הביא מאמר זה, והקשה בזה"ל: "ויש לשאול על דבר זה, דמה ענין אלו שלשה 'ראשון' שיהיו זוכים אל אלו שלשה 'ראשון', וכי השם גורם".

[19] חזינן מדבריו הקדושים שמבאר שאחד מפסוקי ה"ראשון" הוא "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" [שמות יב, טו]. וכן כתב להדיא בדרשת שבת הגדול [רל:], שז"ל: "בזכות 'אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם' זוכים להכרית זרעו של עשו שנקרא 'ראשון'". וכן ביאר באור חדש [קנג:]. וזאת לעומת פירוש רש"י שם, שביאר שה"ראשון" מוסב על שביתת הרגל דפסח [ראה הערה 17]. וט"ב מדוע לא למד כרש"י וכתוספות שם [פסחים ה. ד"ה כדתנא], שביארו שאין "אך ביום הראשון תשביתו" אחד משלשת הפסוקים שרבי ישמעאל עוסק בהם, "דמסתברא דמהני דכתיבי במקרא קודש דרשינן כולהו להך דרשה" [לשון תוספות שם]. ואולי אפשר לומר, שהנה רבא בגמרא שם לומד מפסוק אחר שישנו חיוב השבתת חמץ מחצות של יום יד ניסן ["לא תשחט על חמץ דם זבחי" (שמות לד, כה), "לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים"]. והמהרש"א שם ביאר שרבא בא להסביר את רב נחמן בר יצחק ["'ראשון' דמעיקרא משמע"], אך רבא לא היה ניחא לו כיצד רב נחמן בר יצחק תירץ על קושיות הגמרא, וכלשון המהרש"א: "דרבא אתי לשנויי הא דר"נ ב"י דכל הני ה'ראשון' ודאי ממש הן, אלא גבי הראשון 'תשביתו' דמפיק ליה ממשמעיה לפרשו 'מעיקרא'... היינו דמוכחי קרא מדכתיב 'לא תשחט וגו'". ולפי"ז יוצא שרבא לא הסכים להעמיד את השלשה "ראשון" של רבי ישמעאל כפי שרנב"י העמידם. ואולי משום דהוא למד כסברת המהר"ל שהכרתת זרעו של עשו אינה שייכת אלא לפסוק של "אך ביום הראשון תשביתו". וממוצא דבר ילפינן, שהואיל ורבא חולק על הסברא של רנב"י, שפיר ניתן לומר שאליבא דרבא דרשתו של דבי רבי ישמעאל עוסקת עם הפסוק "אך ביום הראשון תשביתו". [שמעתי מהרה"ג ר' משה דוב הריס שליט"א].

[20] רש"י שמות יב, יט "חמץ שראוי לאכילה ענש עליו, שאור שאינו ראוי לאכילה לא יענש עליו... לכך נאמר שניהם". וכן אמרו בביצה ז: "שאור, שאין ראוי לאכילה". וראה רש"י שמות כג, ט, וגו"א שם אות ה.

[21] לשונו בגבורות ה' פמ"ו [קעו.]: "יש בשנה התחלת הויה, וזהו בחודש ראשון, שהוא חודש האביב, שבו יתחדשו הנבראים בכל שנה". וקודם לכן [קעה:] כתב: "יש בשנה התחלה, וזאת ההתחלה היא בזמן האביב, שבו התחלת הוית הנבראים". ושם ביאר כיצד חג הפסח עומד כנגד התחלה זו. ורש"י בשמות כג, טו כתב: "חודש האביב - שהתבואה מתמלאת בו באביב. 'אביב'... בכור וראשון לבשל פירות". וראה לעיל פ"ג הערה 98.

[22] נראה ביארו, שכאשר דבר הוא בהתחדשותו אזי הוא על אמתתו. וכפי שכתב בח"א לב"ב עד. [ג, ק:]: "כי דבר בחידוש שלו הוא אמתת מהותו". וכן כתב בנתיב העבודה פי"ג [א, קיט:]. וכן מבואר לעיל פי"ח הערה 70, פל"ג הערות 11, 17, ופל"ח הערה 32. וכאשר העולם נמצא על אמתתו, בודאי שאין בו פסולת, ולכך זהו זמן לבטולה. ובקה"ר פרשה ז [יג] אמרו "בשעה שברא הקב"ה את האדה"ר, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו, ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן... תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי". ובב"ר ט, ד אמרו שבשעה שסיים הקב"ה את הבריאה "אמר הקב"ה לעולמו, עולמי עולמי, הלואי תהא מעלה חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו". חזינן מכך ששעת ההתחלה היא שעת העלאת חן, כאשר אין אז שום קלקול וחורבן.

[23] ואודות שהקש הוא הפסולת - ראה לעיל פט"ז הערה 70, ופ"ס הערה 62.

[24] בדרשת שבת הגדול [רל:] האריך בענין זה, ובתוך דבריו כתב שם: "כי כל ענין עשו כמו שאור מבאיש, ואילו ישראל הוא כמו מצה נקיה מבלי שום פסולת... וראשון של פסח מעלת יום זה לבטל השאור. והיה דבר זה סבה שיקח יעקב הברכות ביום ראשון של פסח להתגבר על כח עשו, כמו שמפורש במדרש [ראה רש"י בראשית כז, ט], כי יעקב נטל הברכות ביום ראשון של פסח. ולפיכך בזכות 'אך ביום הראשון תשביתו' יזכו לבטל כח עשו, שהוא נקרא 'ראשון' על שם הכח הגדול שלו, הוא כח גדול של טומאה. אך ישראל כחם גדול בכח טהרה... ובזה יתגברו על ראשון של עשו, שהוא ראשון לטומאה". וכ"ה באור חדש [קנג:].

[25] לשונו בגבורות ה' פמ"ו [קעה:]: "יש לעולם חזרה ואסיפה... ונאסף אל המקיים שבו נתלה. וכן יש בשנה בצאת השנה, הוא תקופת השנה... שנאסף אל המקיים... שהעולם חוזר ונאסף אל סבתו המקיים אותו... ויש זמן האסיף והחזרה, וזהו בתקופת השנה, שהוא זמן האסיף... וחג הסוכות הושיב אותם בענני כבוד, וזהו נראה שישראל נאספים אליו יתברך, ותחת כנפיו יחסו". וראה לעיל פ"ג הערה 98.

[26] כי העיקר דינו שיתגלה בהתחלה, וכמו שנתבאר הרבה בספר זה [ראה לעיל פ"ג הערות 47, 104], ובארמית קוראים לראשון "מעיקרא" [מלשון עיקר]. ולכך, כשם שכל "ראשון" הוא עיקר, כך כל עיקר הוא "ראשון". וראה הערה 38.

[27] כמבואר לעיל פ"ה הערות 110, 113, פנ"ב הערות 42, 50, ופס"א הערה 16. ובדרשת שבת הגדול [רלב.] ביאר באופן אחר היחס שבין סוכות לביהמ"ק, וז"ל: "כאשר ישראל מקיימים מצות סוכה... ג"כ הקב"ה משרה שכינתו במקדש שנקרא 'סוכה'". ועוד אודות שביהמ"ק נקרא "סוכה" - ראה לעיל פל"ה הערה 34, ופמ"ט הערה 15. ושם בדרשת שה"ג הוסיף: "לפיכך בשביל ראשון של סוכות יזכו ישראל לבנות להם ביהמ"ק שהוא ראשון. ומפני זה היה המקדש נבנה בסוכות, כי היו מחנכין אותו שבעה ימים קודם סוכות, כדכתיב בקרא". וכוונתו למ"א ח, סה, שנאמר שם "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וגו' שבעת ימים ושבעת ימים", ובמו"ק ט. אמרו כי שבעת ימי השמחה הראשונים היו קודם סוכות. ועוד אודות שביהמ"ק נקרא "ראשון" - ראה בח"א לחולין פט. [ד, קא:] שתלה זאת בכך שביהמ"ק הוא באמצע העולם [תנחומא, קדושים, סימן י], וכל "אמצע" הוא "יסוד קיים סובל הכל, לפי שהאמצע הוא ראשון, שאין לו נטיה לשום קצה". וראה לעיל פנ"ט הערה 18.

[28] פירוש - לאחר השלמת ההויה שיש בחג הסוכות, יש כאן השלמה נוספת המתבטאת בדביקות בו יתברך. וכלשונו בגבורות ה' פמ"ו [קעו:]: "וזמן האסיף שיש להויה אסיפה, עוד יש אסיפה למעלה מאסיפה, עד שהכל נאסף אל הסבה הראשונה... ואסיפה האחרונה עליונה הם ג"כ ישראל תחת כנפי השכינה". ושם בהמשך כתב [קעח.]: "קנו ישראל... עוד מעלה עליונה בחג הסוכות, הוא רוח הקודש השורה עליהם... וזהו אמרם [ירושלמי סוכה פ"ה ה"א] למה נקרא 'שמחת בית השואבה' שהיה בחג הסוכות, שמשם היו שואבים רוח הקודש".

[29] ובתפארת ישראל פ"מ [קכב:] ביאר שזהו היחס של שבת לעולם, "כי היום הזה מוכן שיקנה העולם המעלה העליונה... ומעלה זאת קנה העולם ביום השבת" [לשונו שם]. וקודם לכן כתב: "השבת יש לה חבור אל השי"ת". וכל זה כתב שם בביאור הפסוק [בראשית ב, ב] "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו". הרי שכאשר הושלם העולם בששת ימי המעשה, הוכשר העולם לקבלת מעלת הדביקות.

[30] אודות שהשמחה מורה על שלימות - דבר זה נתבאר הרבה מאוד פעמים בספר זה, וכגון: לעיל פ"ח הערה 38, פי"ט הערות 116, 126, פכ"ג הערות 19, 22, 23, פכ"ט הערה 23, פמ"ב הערה 114, ופמ"ו הערה 124.

[31] אודות שהאבלות מורה על הפסד - ראה במקורות שצויינו בהערה הקודמת. ואודות שבכי מורה על הפסד והעדר - ראה לעיל פל"ז הערה 59.

[32] כי המלך המשיח יהיה משלים את כל העולם, כאשר יהיה כל העולם אחד, עד שיהיה העולם בשלימות [לשונו לעיל פכ"ז ד"ה וקאמר שני, ושם הערה 57].

[33] כפי שכבר נתבאר לעיל שבימי המשיח העולם יגיע לדרגה עליונה [לעיל פל"ב הערה 164, פל"ג הערה 3, פמ"ז הערה 35, ופנ"ה הערה 8]. וכן ענין המשיח להעלות המציאות מדרגה לדרגה [לעיל פכ"ח הערה 15, וש"נ]. וזהו שכתב כאן "ויהיה העולם בהשלמה עד שהוא יתברך צורה אחרונה לישראל", ופירושו שבימי המשיח יעלו מדרגה לדרגה עד שיגיעו למעלה שהשי"ת הוא צורתם האחרונה. [ובשביל נקודה זו הביא כאן מעיקרא את מאמרם של תנא דבי רבי ישמעאל,להורות שבימי המשיח יגיעו ישראל לדרגה עליונה זו.]

[34] ובסוף דרשת שבת הגדול [רלב:] סלל לו דרך אחרת בקישור מצות לולב לביאת המשיח, ותוכ"ד כי ענין הלולב הוא התאחדותם של ארבעת המינים המסמלים את ישראל, וכאשר ישראל באגודה אחת אז הש"י הוא מלכם, עיי"ש. אמנם כאן ביאר שהלולב מורה על הדביקות בה', ומפאת כן ה"כנגדו" הוא ביאת המשיח. ובביאור "שמו של משיח" ראה גבורות ה' פ"ע [שכג:] שכתב: "ר"ל עצם מעלת המשיח מה שהוא מיוחד מבין שאר הנבראים, מעלתו המיוחדת לו נקרא 'שמו', כי השם הוא מורה על דבר המיוחד בו מבין שאר הנמצאים". ועוד אודות ששם מורה על מהות - ראה לעיל פ"ה הערה 80.

[35] פירוש - בב"ר הובא מאמר זה [בשם רבי חגי בשם רבי יצחק], וכן הובא מאמר זה במקום אחר [ויק"ר ל, טז] בשם רבי ברכיה בשם רבי לוי.

[36] שנאמר [ישעיה מד, ו] 'אני ראשון ואני אחרון' [לשון המדרש שם].

[37] כי הלולב ניטל בשמחה, והשמחה מורה על שלימות עליונה. וביפ"ת לב"ר שם ביאר: "יש לתת טעם למה בזכות לולב יזכו לכל אלה. ואשר אני אחזה בזה... כי אחת מכוונת מצות הלולב היא להתדבק בהשי"ת, וכמו שכתוב בויק"ר פ"ל [משנה ט] 'פרי עץ הדר' [ויקרא כג, מ] זה הקב"ה שכתוב בו [תהלים קד, א] 'הוד והדר לבשת'". הרי שהלולב עצמו מורה על דביקות בהשי"ת.

[38] כי "ראשון" מורה על עיקר, וכמבואר בהערה 26.

[39] פירוש - בזכות המצוה שהיא השלמה אחרונה [מצות לולב] יזכו לכל השלימות הקודמות לה, וכל השלמיות הקודמות להשלמה האחרונה יהיו נקנות ע"י מצוה שהיא השלמה אחרונה.

[40] פירוש - חוזר בזה לדבריו למעלה [ד"ה ולכך אמר] שנזכרו בפסוק "אשריך ישראל וגו'" שלשה דברים, ועד כה דיבר על הראשון שבהם [שהשי"ת הוא "מגן עזרך"], ומעתה ידבר על השנים הנוספים.

[41] פירוש - לא רק שהשי"ת יגן על ישראל, אלא הקב"ה יהיה גאות ישראל לנצח ולכלות את האומות, ועל כך נאמר "ואשר חרב גאותך", ופירש הראב"ע שם: "ואשר הוא החרב שתתגאה בו על כל אויביך".

[42] כי אין ספק כי הגוים כולם מתנגדים לישראל [לשונו לעיל פ"ס ד"ה וכן מה, ושם הערה 53].

[43] וזהו בבחינת "ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ" [דברים כח, א]. ובגו"א בראשית פכ"ח אות טז כתב: "כל האומות נתן הקב"ה תחת ישראל, כדכתיב 'ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ', ואין ספק כי הם עליונים על כל האומות, וכל האומות תחת רשותם וממשלתם... [וישראל] מקודשים ומובדלים מכלל כל הנמצאים". וראה לעיל פ"א הערות 27, 28.

[44] שלשה דברים אלו.

[45] נראה שכונתו למעין דברים שכתב בהקשר אחר, אודות שיתרו בא להתגייר בעקבות קריעת ים סוף, מלחמת עמלק, ומתן תורה, [זבחים קטז.], וכתב שם בח"א [ד, עא:]: "כי אלו שלשה דברים... כי למ"ד קרי"ס שמע, היינו שהוציא את ישראל ממצרים וקרע להם הים, ונתעלה ישראל למעלה מעוה"ז, הוא עולם הטבעי, מצד הימין. ולמ"ד מלחמת עמלק שמע, סבר כי שמע כח הש"י הבא מן השמאל, כי שם מלחמת עמלק... ומ"ד מתן תורה שמע, כי מ"ת מן הש"י בעצמו, ואינו מתייחס לא מצד שמאל ולא מצד ימין, רק מן האמצע, ומצד הזה אין מדריגה למעלה מזה". וה"ה לנידון דידן; "מגן עזרם" הוא מימין, ו"חרב גאותך" הוא משמאל, "אתה על במתימו תדרוך" הוא מהאמצע. [וראה לעיל פנ"ט הערה 100]. וראה דבריו בסמוך. ובר"פ סג ג"כ כתב שאין מעלה יותר עליונה מגאולתינו העתידה. וראה שם הערות 3, 12.

[46] ענין זה מבואר היטב בגבורות ה' פ"ו [לז:], וז"ל: "אברהם כמו מגן, שלא יקבל שום חרב וכלי זיין... ורמז במלה הזאת שאמר 'אנכי מגן לך' מדריגת אברהם, שהוא מגן, כמו שאנו אומרים עליו 'מגן אברהם' יותר מן שאר האבות. וזה מפני כי אברהם הוא יסוד הראשון לכל, והיסוד הוא הדבר שיותר בחוזק ותוקף, בעבור שהוא יסוד הבנין, ואין מי שיוכל לעקור היסוד. ואין לך יסוד יותר מן אברהם, לכך אמר 'אנכי מגן לך', כי מפני שהוא יסוד, אם מתכנסים כל האומות, לא יוכלו לעשות לו דבר, כי היה לו ענין אשר ראוי ליסוד".

[47] ובאסתר [ט, ב] נאמר "כי נפל פחדם על כל העמים", וכתב באור חדש [רד:]: "וכנגד יצחק נפל פחדם על כל העמים, כמו שנאמר 'ופחד יצחק היה לי', ולכך זכו לזה, ולכך נאמר כאן 'נפל פחדם על כל העמים'". ובגבורות ה' פנ"ו [רנ.] כתב: "'בזרוע נטויה' [דברים כו, ח] - 'זו החרב' [הגדה של פסח]. זו זכות יצחק וממדתו, שנטה צוארו להיות נשחט מן החרב, בזכותו הביא הקב"ה על מצרים החרב".

[48] אודות יעקב שיש לו התעלות מן העולם - ראה לעיל פ"כ הערה 39. וכן דמותו חקוקה על כסא הכבוד [לעיל פמ"ד הערה 12, פנ"ב הערה 21, ופנ"ח הערה 51]. ובשמות ב, כ פירש רש"י "הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב, שהמים עולים לקראתו". ושם בגו"א אות כז ביאר מדוע עלית הבאר מיוחדת ליעקב.

[49] לשונו בח"א לב"מ פה: [ג, מב.]: "האבות הם מחולקים במידתם, וביחד הם כוללים הכל", והובא לעיל [יותר בהרחבה] בפמ"ז הערה 4.

[50] רש"י דברים לג, כט: "אשריך ישראל - לאחר שפרט להם ברכות, אמר להם [משה לישראל], מה לי לפרוט להם, כלל הדבר, הכל שלכם".

[51] לשון הספרי שלפנינו "והיה מחזרו ומראה אותו".

[52] לשון הספרי שלפנינו "כשיגע להראותו".

[53] אודות מעלת ישראל המופלגת, והצלחתם האחרונה - ראה לעיל פי"ד הערה 36, ופכ"ו הערה 9. וראה גו"א שמות פל"ג הערה 109.

[54] חוזר למדרש שהובא בראש הפרק, ומעתה יבאר את סופו אודות ההבדל בין תשועה שהיתה על ידי בשר ודם [ולכך היא אינה נצחית], לבין גאולה הנעשית על ידי השי"ת, ולכך היא נצחית.

[55] פירוש - בגאולות שנעשו על ידי בני אדם, חסרה הדגשה שאכן "גאולת ישראל נחשב להקב"ה גאולה גם כן" [לשונו לעיל, ושם הערה 6]. ורק כאשר השי"ת בעצמו פועל הגאולה, מודגש שגאולה זו היא עניינו של הקב"ה בעצמו, [מפאת שהשי"ת הוא צורה אחרונה לישראל], ובכך ידעינן שגאולה זו שייכת להקב"ה, ונחשבת כגאולתו של עצמו יתברך.

[56] משה לישראל בדבריו האחרונים.

[57] המדרש את הפסוק הנאמר בישעיה [כי שניהם מורים על שהגאולה האחרונה היא מפאת שהקב"ה צורתם האחרונה של ישראל].

[58] ומאי שנא גאולת מצרים הנחשבת שנעשתה על ידי בני אדם [משה ואהרן] לעומת גאולה אחרונה הנחשבת שתיעשה על ידי הקב"ה, אע"פ שגם בגאולה העתידה ישתתף בה המשיח.

[59] לשונו לעיל פי"ג סד"ה ומעתה פירש: "גאולה ראשונה במצרים, אף שהיה השי"ת המוציא בלבד, עיקר הסבה הוא שבועת האבות, וכדכתיב בכתוב [שמות ו, ג] 'וארא אל אברהם וגו'". וראה שם הערות 136, 137. וכן כתב בפל"א ד"ה עוד יש, וז"ל: "כי גאולה ראשונה במצרים היה בזכות האבות, שנשבע לאבות שיגאל הבנים", וראה שם הערה 22. וראה עוד לעיל פמ"ה הערה 60.

[60] לשונו בח"א לכתובות עז: [א, קנח.]: "מצד האנושית מקבל האדם העדר, כאשר נראה לחוש, שסוף האדם למות, כי זהו ראוי לאדם במה שהוא אדם... שהרי מצד האדם ראוי לו המיתה". ובתפארת ישראל פ"נ [קנה:] כתב: "התורה אינה לאדם מצד האדם... א"כ לא יקרה לתורה גם כן הויה והפסד... אבל עתה שהתורה אינה מצד האדם... לא תכנס בגדר האדם, שהוא בעל הויה והפסד... שהתורה שהיא נצחית". וראה לעיל פל"ו הערה 2. ובנר מצוה [כט.] כתב: "הנר הוא דולק לזמן ויש לו הפסק, וכך האדם שהוא בעוה"ז, יש לדבר הזה הפסק, כמו הנר שהוא לזמן ואחר כך כבה... כי האדם בעוה"ז הוא בעל מיתה". ובאור חדש [קלה.] כתב: "כי כל נברא יש לו בטול מצד עצמו, יהיה מי שהוא", ויובא בסמוך.

[61] לשונו לעיל פי"ג סד"ה ומעתה פירש: "וזה החילוק בין הגאולות; כי גאולה ראשונה במצרים... עיקר הסבה הוא שבועת האבות... אבל גאולה אחרונה אין כאן שבועת האבות, ולכך הסבה אל הגאולה הוא השי"ת, ולא סבה אחרת". ולעיל פל"א ד"ה עוד יש כתב: "יש הפרש גדול בין הגאולה הראשונה ובין הגאולה האחרונה... וזה כי גאולה ראשונה במצרים היה בזכות אבות... אבל גאולה אחרונה הוא מן השי"ת בעצמו". ובח"א לסנהדרין צז: [ג, ריב.] כתב: "אבל גאולה אחרונה כבר תמה זכות אבות, ולכך הקץ... הוא מן הש"י בעצמו".

[62] פ"מ ד"ה ובמדרש תנחומא. והובא בקצרה גם בפ"ס ד"ה ואמר דרך. וראה עוד לעיל פכ"ח הערה 86.

[63] לשונו לעיל ס"פ מ: "והמשיח, שהוא השלמת העולם... והוא כמו התכלית... והתכלית הוא על הכל, כי הכל נמשך אל התכלית, ולכך אמר 'וירום וגבה ונישא' זה המשיח". וראה שם הערה 103. וכאן כתב שגבה ממלאכים מפני שהשי"ת מעמיד אותו. והם הם הדברים.

[64] כמבואר בהערה 59, שעל כך נאמר הפסוק [שמות ו, ג] "וארא אל אברהם ואל יצחק וגו'".

[65] לעיל פמ"ד סד"ה וביאור ענין, ושם הערה 10, ס"פ נג, ובדר"ח פ"ה מ"ד [רכה:], ויובא בסמוך.

[66] שהרי נאמר [שמות ו, ג] "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגו'". ומדובר שם על גאולת מצרים.

[67] בברית בין הבתרים [בראשית טו, יד], וכמבואר לעיל פמ"ד סד"ה וביאור ענין.

[68] לשונו בדר"ח פ"ה מ"ד [רכו.]: "בגאולת מצרים עושה אברהם עיקר, ומזכיר אברהם תחילה 'וארא אל אברהם וגו''... כי אברהם מורה על גאולה ראשונה... שאמר הקב"ה אליו [בראשית טו, יד] "וגם את אשר יעבודו דן אנכי". וראה לעיל פמ"ד הערה 10. וכן רומז כאן שכל האבות נכללים באברהם, ולכך זכות האבות מתגלמת באברהם, וכמבואר בגו"א בראשית פי"ב אות ו, והובא לעיל פנ"ט הערה 132.

[69] כמבואר לעיל פמ"ד הערה 12, פנ"ב הערה 21, ופנ"ח הערה 51, קחנו משם, כי הוא יסוד נפוץ בספרי המהר"ל.

[70] פמ"ד ד"ה וביאור ענין, וס"פ נג. אמנם שם הוזכר הענין בקצרה, וראה הערה הבאה.

[71] לשונו בגו"א ויקרא פכ"ו אות נ, ד"ה ואומר אני, וז"ל: "יעקב צורתו חקוקה בכסא הכבוד, ושמו יתברך מיוחד אליו... וכאשר ה' יתברך זוכר האבות, זוכר יעקב תחילה, שהרי הוא קרוב אליו, שהרי צורתו חקוקה בכסא שלו. כי איך יזכור אברהם תחלה ואחר כך יצחק ויעקב, והרי יעקב עמו בכסא, אין זוכר את הרחוק ואחר כך הקרוב, רק הקרוב ואחר כך הרחוק. ולכך אמר [ויקרא כו, מב] 'וזכרתי את בריתי יעקב [ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור וגו']". וראה לעיל פנ"ג הערה 53, שענין זה נתבאר אף שם.

[72] במדרש שהובא בראש הפרק.

[73] ובאור חדש [קלה.] ביאר מעין זה את דברי המדרש [שוחר טוב משלי ט, א] ש"כל המועדים יהיו בטלין, וימי הפורים לא יהיו נבטלין", וז"ל: "כי כל המועדים זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים הוא התחלת ישראל, וזהו עצם ישראל... דבר זה יש לו הפסק ובטול, כי כל נברא יש לו ביטול מצד עצמו, יהיה מי שהוא. ולפיכך המועדים זכר ליצ"מ, ויצ"מ הוא התחלת ישראל, וכל דבר יש לו סוף, ולכן יש בטול למועדים. אבל ימי הפורים, אין זה היה מצד עצמם, כי אם מהשם יתברך מה שהוא יתברך תכלית וסוף ישראל, כי ישראל הם אל השי"ת. ודבר שהוא מצד הש"י, לא מצד עצמם, לדבר זה אי אפשר שיהיה לו הפסק כלל". וראה עוד בתפארת ישראל פנ"ג [קסב.], ולעיל פכ"א הערה 38.