לשונו בגבורות ה' ר"פ סו: "כל שכן פעל הא-ל, שכל פעולותיו בחכמה והשכל, שכל פעולותיו ומעשיו הם... לפי הפועל". ובפחד יצחק יוה"כ מאמר יא, ד כתב: "הנה בחצר המלך... ישנם כאלה שנתמנו על תפקיד קל בעל ערך פחות, וישנם כאלה שנתמנו על תפקיד מסובך, שכל מעמדו של המלך תלוי בו... הבדל הערך העיקרי שיש בין השר ובין העבד הוא במקום הנגיעה של פעולתם. שפעולתו של השר... נוגעת בעיקרי הנהגת המלכות, בעוד אשר העבד... נוגע הוא בפרט קטן של קרן זוית בחצר המלכות... והוא הדין והיא המדה גם בעולם הנשמות... שישנן נשמות שמעשי בעליהן בין לטוב ובין לרע נוגעות במקום יותר עליון ויותר עיקרי מאשר נשמות זולתם".

לשונו בגו"א בראשית פ"א אות מג: "בכל חודש הירח מסבב י"ב מזלות מה שהחמה מסבבת בשס"ה יום".

אודות שהעליונים פועלים בתחתונים על פי סדר מוגדר ומסויים, ראה דבריו בדר"ח פ"א מי"ח [נז.] שכתב: "העולם התחתון שהוא עולם ההויה, ואין הויה מעצמו, רק שמקבל הויה מן הפועלים. וידוע כי יש פועלים בעולם התחתון, וזהו כמו שכתוב [בראשית א, טז] 'את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה וגו". והפועלים האלו גוזרים משפטים על התחתונים, וקראו אותם משפטי המזלות. והוא דין גמור מה שגוזרים העליונים על התחתונים... כי על ידי המושלים, הם השמים וצבאיהם, שהם מושלים פועלים בתחתונים, הם שגוזרים ומחייבים מה שיתן זה לזה לפי הסדר והמשפט אשר סדר המנהיג הוא השם יתברך. ודבר זה ידוע, כי ההרכבה נעשה ע"י שהיסודות מתערבים, ונעשה ההרכבה, ואין לך דין יותר מזה. וכן אם לקח יותר ממה שראוי שמחזיר, כמו שידוע מענין האידים העולים מן המים ע"י תנועת השמים וגזירתם, שמוציאים אותן משם לצורך ההויה. וכן בכל הדברים שנעשו בתחתונים. כלל הדבר כי עולם התחתון נבנה על גזירת דין". ובנתיב השלום פ"ב [א, רכב:] כתב: "לא נמצא בנבראים פעולה מהירה תמידית בכח גדול כמו התנועה של השמים, אשר הם מתנועעים תנועה תמידית מהירה. והשמש והירח הם המושלים והפועלים בתחתונים על ידי תנועתם. וכדכתיב 'את השמש לממשלת היום ואת הירח לממשלת הלילה'. ודבר זה ידוע כי הפעולה הוא בכח מדת הדין, וכמו שבארנו פעמים הרבה מאוד כי כל מעשה בראשית אשר פעל ועשה השם יתברך נאמר בזה שם 'אלקים'". ומעין זה כתב בגבורות ה' פס"ה [שב:], וז"ל: "המלאכים... נקראים אדונים, שהם אדונים לעולם... וכלל המלאכים בשני שמות, יש מלאכים עליונים הפועלים בדברים שהם בעולם ונקראים 'אלקים'... ויש שהם מנהיגים את התחתונים, והם נקראים 'אדונים', כי האדון מנהיג את אשר תחתיו". והרי אף המלאכים נכללים ב"צבא השמים", וכמבואר ברמב"ן בראשית ב, א. ובגבורות ה' פס"ו [שו.] כתב: "כי במה שנקראים עליונים הם פועלים בתחתונים... והם כמו עלה נחשבים... אבל התחתונים במה שהם תחתונים הם עלולים בעצמם".

רש"י דברים ל, יט "אמר להם הקב"ה לישראל, הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם, שמא שינו את מדתם, שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם... הסתכלו בארץ שבראתי לשמש אתכם, שמא שינתה מדתה, שמא זרעתם אותה ולא צמחה, או שמא זרעתם חטים והעלתה שעורים". וראה להלן הערה 42. ועוד אודות כח הארץ להוציא דברים מהכח אל הפועל - ראה להלן פ"ג ד"ה ויראה ששמו.

רש"י דברים לב, ב "הרוחות הללו מחזיקין את העשבים ומגדלין אותם".

"כמו החמה" - וכגון החמה. "כי ההחמה כח האש" [לשונו בנצח ישראל פי"ז ד"ה אמנם מה, ושם הערה 89].

פסחים צד: "חמה מהלכת... כדי לפשר את השלגין... כדי לבשל את הפירות". והזכיר כאן המהר"ל את ארבעת היסודות; ארץ [עפר], מים, רוח ואש [רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ד ה"ב, וכוזרי ב, מד]. וראה גו"א דברים פ"ד הערה 113, נצח ישראל פ"ג הערה 73, ופי"ד הערה 97.

אלא "לשבת יצרה" [המשך הפסוק שם], ומדובר על פריה ורביה [ב"ב יג.].

אמנם שם מדובר על האדם. וקודם לכן נאמר על הדגים והעופות "פרו ורבו ומלאו את הימים" [בראשית א, כב].

קצ"ב מהי פעולתם של הדוממים בעולם, וכגון האבנים.

פירוש - עד כה ביאר שכל דבר פועל פעולה בעולם. ומעכשיו יוסיף לבאר שישנה התאמה בין הפעולה לפועל הפעולה, באופן שהפעולה מתייחסת לפועל שלה. אמור מעתה שכל דבר פועל את פעולתו בעולם.

ובגבורות ה' פכ"ה [סוף קו:] כתב על כך: "כי כל שם מורה על מהות, כמו שם 'אש' נקרא דבר שהוא חם ויבש".

פסחים מח: "זה הכלל, תפח - תלטוש בצונן". וביאר רש"י שם "תלטוש ידיה במים צונן ותקטפנה ותצטנן".

יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. ולדוגמה, בגבורות ה' פנ"ב [רכז.] כתב: "הפועלים תמצא אותם מיוחדים, שלא יצא דבר מכל דבר. כמו שתראה... כי האדם יוליד אדם, והשור שור... והפעל הוא לפי ענין הפועל, ודבר זה נראה בכל דברים הטבעיים... הפעולה דומה מתיחס אל הפעל. כי כאשר נמשך מן האש פעולה, נמשך היבש, לפי ענין האש שהוא יבש. וכן הליחות מן המים תמיד מתיחס הפעולה אל הפועל, ודבר זה מוסכם מן המעיינים... ולא מצאנו דבר אחד מתיחס אל שני פועלים... כי אם הוא מיוחד לפועל הגדול, אי אפשר לפעול פעול קטן דבר זה. וכל זה רמזו רבותינו ז"ל בבראשית רבה בפרשת וירא [נ, ב] אין מלאך אחד עושה שתי שליחות מחולקים. נמצא שיהיה המלאך מתיחס אל שני דברים, אין זה כזה, ואם הוא מתיחס אל דבר זה, אינו מתיחס אל דבר אחר... כלל הדבר שצריך להיות הפועל מתיחס אל הפעולה, והפעולה אליו... ודבר זה עמוק מאוד ביחס הפועלים". ובהקדמתו לדר"ח [יד.] כתב: "ויש לדעת כי הפעולה אשר נמצא מן הפועל מתדמה אל הפועל... הלא תראה כי האש יפעול חום, וזה הפעולה הבאה מן הפועל מתדמה אל הפועל שהוא האש, שהוא חם. וכן המים פועלים ליחות, כי הפעולה מתדמה אל הפועל. ומפני כי ישראל הם עיקר פעולת השם יתברך, ובשבילם נברא הכל, ראוי שתהיה מתדמה הפעולה אל הפועל, וכמו שהוא יתברך אחד, כך הפעולה שהם ישראל, הם גם כן אחד". ושם בפ"ה מ"א [רטו:] כתב: "כי העולם הזה אשר נברא מן השם יתברך אשר הוא אחד, ולכך אי אפשר שלא יהיה פעולתו גם כן אחת. כי כל פעולה מתדמה אל הפועל, כמו שבארנו בכמה מקומות ענין זה. ולכך צריך שתהיה הפעולה - שהוא העולם - אחד". ובח"א לקידושין פב. [ב, קנב:] כתב: "מגדר הפועל השלם שיהיה פעולתו בשלימות".

"שההבדל המיוחד אשר בין האדם ובין שאר בעלי חיים, מה שהאדם יש לו נפש אלקית" [לשונו להלן ד"ה והוא עצמו]. ולשונו בנצח ישראל פי"ד [ד"ה אך אם]: "כי האדם נבדל מן הבעלי חיים במה שאין האדם חומרי גשמי כמו שאר בעלי חיים, והאדם הוא שכלי", וראה שם הערה 49. ובגו"א במדבר פל"א אות יח כתב: "דע, כי ההבדל שיש בין בעלי חיים ובין האדם, כי הבעלי חיים הם חומרים, והאדם שיש בו נפש נבדלת, אינו חומרי כמו הבעלי חיים, ודבר זה מבואר". וכך כתב בדר"ח פ"ב מ"ח [פו.]: "וג' דברים יש באדם; כי האדם יש בו נפש כמו שיש לכל שאר בעלי חיים. ויש בו נפש המדברת נוסף על שאר בעלי חיים, שאין להם נפש המדברת. ויש עוד לאדם שכל נבדל מן הגוף לגמרי, כי הנפש המדברת אינו שכל נבדל, כי גם לתינוק יש לו שכל זה". ובגו"א בראשית פ"ז אות כג ביאר שלאדם יש נשמה, מה שאין לבהמה. ושם בויקרא פי"ט אות ג כתב: "ענין הבהמה שהיא כולה גוף וחומר", וראה שם הערה 7.

כגון באכילה ושתיה, מלאכה [ראה הערה הבאה], שינה ויקיצה, וכיו"ב.

וז"ל בדר"ח פ"ב מ"ח [פו:]: "כי המלאכה היא לנפש בלבד, לא לנפש שכלי, שהרי המלאכה היא גם כן לבהמה... ומעתה לא נוכל לומר הנפש החיוני הוא שלימות האדם שנאמר שבשבילו נברא". ובנתיב התורה פט"ו [א, סג:] כתב: "[אין] השלמת האדם במלאכה שהוא השלמת נפש החיוני בלבד, כמו שהוא אצל הבהמה שיש לה נפש חיוני, והיא נבראת לעשות מלאכה".

"כי אין מעלתו האחרונה טבעית כלל, רק יש לאדם נפש אלקית מיוחדת" [לשונו להלן פ"ז ד"ה רק כי], ו"אין עיקר האדם הטבע" [לשונו בגו"א בראשית פכ"ה אות כו], "לפי שעיקר האדם במה שהוא חי משכיל" [לשונו שם פ"ב אות לב], ולכך ברור הוא "כי לא יגרע כחו" של החלק העיקרי באדם.

"אין נקרא 'חכם' מי שהוא חכם במלאכת הרצענות, אף שהיא חכמה גם כן" [לשונו להלן פ"י ד"ה ואחר כך]. ובדר"ח פ"ה מכ"ב [ערה.] כתב: "יטרח הרבה האדם ויחכם מכל בני קדם לעשות אומנות וחכמה כענין הרחיים הטוחנים... שהיא חכמה אשר לא יחכימו בה כל בני קדם".

ולכך מצד הסברה נראה שהמלאכות שהוזכרו כאן אינן נובעות מהשלימות שבאדם, כי שלימותו מתבטאת בנפשו האלקית, ואילו מלאכות אלו אינן קשורות למעלה זו. והנה זו הפעם השלישית שהמהר"ל הדגיש שכל הדברים פועלים בעולם שנבראו בו. [בתחילת הפרק כתב "כלם הם פועלים בעולם אשר נבראו בו", ובהמשך כתב "והכל פועלים בעולם אשר נבראו בו", וכאן כתב "שיפעול בעולם אשר בראו"]. וצ"ב מהי הדגשתו בזה. ואולי יש לומר שבא להורות כי פעולתו של הנברא בעולם היא מתחייבת מעצם בריאתו. וזאת משום שהמקום שבו נמצא הנברא שייך למהותו של הנברא [כמבואר להלן פ"ז ד"ה ובמקום אחר]. ויחס זה של אדם למקומו - יחס כפול הוא; האדם מקבל ממקומו [כמבואר שם], והמקום מקבל מהאדם, וכמבואר בגו"א בראשית פכ"ה סוף אות יט, שכתב שם: "המקום המקבל את האדם, יקרא האדם ג"כ על שמו... המקבל שהוא המקום", "כי המקום נחשב בשביל אדם חשוב שבו" [לשונו בגו"א במדבר פכ"ב אות ז]. וממילא מתבאר כי המקום שבו נמצא הנברא בהכרח שיקבל מהנברא [כיחס הנברא למקומו], וקבלה זו יכולה להעשות רק באם הנברא יפעל במקום שנברא בו. ולכך מחוייב הוא שכל נברא יפעל בעולם שנברא בו.

וכאן נשמע כמסתפק בדבר. אמנם מיד בסמוך יכריע בודאות שהמלאכות השונות נובעות מצד החסרון שבאדם.

"מייבש קציעות בשדה" [רש"י שם].

"נושא משאות" [רש"י שם].

והמשך לשון הפסוק הוא "וחטאותיכם מנעו הטוב מכם".

לשונו בח"א לקידושין פב: [ב, קנד.]: "שאל יחשוב האדם כי האדם נברא בטבע שיהיה עמל ועושה מלאכה, שאין זה כך, וכשנברא האדם לא נבראת עמו המלאכה ותקון בגדיו ובנין הבתים וכו'" [וכפי שכתוב כאן אות באות].

סנהדרין נט: "אדם הראשון מיסב בגן עדן היה, והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין". ובגו"א בראשית פ"א אות נב [ד"ה לפיכך] כתב: "ואין ספק כי מעלת האדם בגן עדן קודם שחטא היה מאוד מאוד גדולה", ושם הערה 198.

וזו ראיה שניה שהפרנסה היתה צריכה לבוא שלא בצער. [והראיה הראשונה היא ממעלת אדה"ר בגן עדן.] ובח"א לקידושין פב. [ב, קנב:] ביאור נקודה זו, וז"ל: "אם ראית חיה ועוף וכו'. פירוש, הפרנסה לאדם הוא קיומו. ואם היה אדם חסר פרנסה, שהוא קיום מציאותו, אין זה מפעולת הפועל שיפעל פעולה שאין לה קיום ועמידה. אבל מגדר הפועל השלם שיהיה פעולתו בשלימות. ולפיכך נמצא בכל הנמצאים שיש להם פרנסה בלא טורח ובלא עמל כאשר ראוי, ומכל שכן היה ראוי דבר זה לאדם, אשר הוא מובחר מן הנמצאים. וכן היה קודם שחטא האדם, עד שהרע את מעשיו וקפח פרנסתו". וראה הערה 38.

"צבי קיץ, ארי סבל, שועל חנוני".

לשונו בדר"ח פ"ב מ"ט [פט.] כתב: "כי האדם מתחלק לחלקים בבחינות הרבה... כי לפעמים חלקו חלקיו לשני חלקים - לגוף ולנפש, ולפעמים לשלשה חלקים... עד שנמצאו הרבה בחינות". ואודות החלוקה לשלש בחינות, החה זו חלוקה הנפוצה ביותר בספרי המהר"ל, ולדוגמה; בנצח ישראל פ"ד [ד"ה אמנם לפי] כתב: "כי האדם יש בו ג' כחות; כח השכלי אשר הוא ידוע, כח נפשי הוא גם כן, ויש בו כח הגוף". ושם פי"ח [ד"ה וזה כי] כתב: "כי האדם יש בו שלשה חלקים; החלק האחד - גופו, וחלק השני הוא נפשו, וחלק השלישי הוא שכלו ודעתו". ובדר"ח פ"ד מי"ד [קפח.] כתב: "יש באדם ג' חלקים, החלק האחד השכל באדם, החלק הב' הוא הנפש, החלק הג' הוא הגוף. אלו ג' חלקים הם כל חלקי האדם". וכן כתב בנתיב העבודה פ"א [א, עט:]: "יש באדם שלשה דברים; השכל, הנפש החיוני, והגוף". וכ"ה בנתיב התורה ספ"ב [א, יב:], ח"א לגיטין ע. [ב, קכט:], וגבורות ה' פ"ח [נא.]. ובנר מצוה [יא.] כתב: "האחד הוא כח גופני, השני כח נפשי, וכח זה אף כי הוא ג"כ הוא כגוף של אדם, אינו מוטבע כח בגופו כמו שהוא כח שלפני זה. הג' הוא שכלי, שהוא נבדל לגמרי מן הגוף". וכ"ה בח"א לב"ק ל. [ג, ה.], ח"א לסנהדרין ע. [ג, קע.], שם קז: [ג, רנד.], ח"א לזבחים פח: [ד, סח.], נתיב הבטחון פ"א [ב, רלג.], נתיב הכעס פ"ב [ב, רלט:], אור חדש [נה.], ועוד. ובחידושי ההלכות שלו למסכת שבת לא: כתב: "האדם יש לו ג' כוחות שהם זה למעלה מזה... האחד הוא כח הגופני, שהוא מוטבע בגוף. והשני כח נבדל מן הגוף, אבל הוא מצורף ומחובר אל הגוף, שאינו נבדל לגמרי. והכח הג' הוא נבדל לגמרי מן הגוף. ובדברי חכמים [ב"ר יד, ט] נקראו 'נפש' 'רוח' 'נשמה', או ג' כוחות. וביארנו אותו פעמים הרבה, ואצלי נתבארו אלו ג' כוחות". וכ"ה בדר"ח פ"ד מכ"ב [רה.]. ודע, שכאשר המהר"ל אומר "גוף", אין כונתו לחומריות הגוף, אלא לכח רוחני הקרוב ודבוק בגוף, וכמבואר במכתב מאליהו ח"א עמוד 294, שצד תחתון שברוחניות נקרא גוף. וכ"כ ברמז בדר"ח פ"ד מי"ד [קפח:] לגבי קדושת הגוף. ובח"א לשבת קנב: [א, פד:] כתב: "גוף... אין הכונה כלל על גוף של בשר... רק על כח הגוף... כי לגוף הזה של אדם יש לו כח שאינו בשר ודם". וראה בנתיב התורה פ"י [א, מה:] שביאר שקדושת א"י בעולם מקבילה לגוף שבאדם.

"הוי עז כנמר... וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים" [אבות פ"ה מ"כ]. ובגבורות ה' פמ"ז [קפז:] כתב: "יש לארי כח וטורף הכל". ובחגיגה יג: אמרו "מלך שבחיות - ארי". ובנר מצוה [יח:] כתב: "החיה כוחה מצד גופה... אין האדם יכול לעמוד נגד החיה מצד כח גופני הגדול אשר יש לחיה".

צ"ע, וכי אין הארי משתמש בכח גופו למזונותיו, והרי "יש לארי כח וטורף הכל" [לשונו בגבורות ה' פמ"ז, והובא בהערה הקודמת]. אמנם זה לק"מ, כי כוונת המאמר שאין הארי צריך להטריח את עצמו בכח גופו ע"מ להשיג מזונותיו, וכלשון הגמרא "והם מתפרנסים שלא בצער", אלא מזונותיו באים אליו ללא צער ויגיעה.

יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. ולדוגמה, בנתיב התורה ס"פ ב [א, יב:] כתב לבאר את דברי הגמרא [עירובין נה.] שהתורה לא תמצא אצל הסחרנים והתגרים, וז"ל: "כי בכמה מקומות בארנו כי חלקי האדם הם שלשה; האחד הוא השכל, והשני הוא הנפש, השלישי הוא הגוף. אלו שלשה הם באדם. וכאשר כאשר האחד גובר באדם, אין ספק שהוא מבטל כח השני בשלימותו. והתורה היא לשכל, והתגרים שהם עוברים ושבים מבלי מנוח להם, והם בעלי תנועה, כמו שהוא לשון 'סוחר', שהוא מסבב תמיד... וידוע כי התנועה אשר האדם הולך ומסבב היא לנפש האדם, אשר ממנה התנועה נמצא. וכאשר מדת הנפש אשר ממנה התנועה, גובר באדם, דבר זה מבטל כח השני, ולכך מבטל כח השכלי, עד שאין נמצא באדם בשלימות". ובגבורות ה' פ"ס [רסז:] כתב: "שהיו ישראל בשעבוד מצרים מצד חלק האחד הוא הגוף, על זה אמר הכתוב [שמות ו, ו] 'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים', שהם נגד חלק הגוף, כי שעבוד של גוף הוא המשא. ולפיכך החמור שהוא בעל חומר וגוף, הוא נושא משא וסבל, כי כאשר הגוף חזק הוא נושא משא גדול. וכאשר הנפש קל וזריז התנועה, הוא מוכן להיות זריז ומהיר בעבודה. ותמצא בהמה, כמו החמור, שהוא בעל אברים חזקים, נושא משא כבד, אבל אינו מהיר בתונעה. ותמצא כי שהוא ממהר בתנועה מאוד, אבל לא יוכל לסבול משא גדול. מזה תדע כי משא גדול שייך לגוף, ומהירות התנועה לנפש. והיו משעבדים בישראל בשניהם; במשא גדול מאוד, שהוא מלאכת הטיט, והיו צריכים למהר מלאכתן. וכנגד שעבוד הגוף יאמר 'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים', וכנגד שעבוד הנפש אמר [שם] 'והצלתי אתכם מעבודתם'. כי היה קושי העבודה אם מצד איכות העבודה ואם מצד כמות העבודה. ואיכות העבודה מתיחס לגוף, וכמות העבודה לנפש. שהיו צריכים למהר במלאכת העבודה, והמהירות שייך אל הנפש, שבו התנועה". ובנתיב העבודה פ"ג [א, פג.] כתב: "ודבר זה שייך לנפש, לפי שהנפש היא בעלת מלאכה ובעלת תנועה, כמו שהתבאר פעמים הרבה דבר זה". וכן הוא להלן פכ"ח ד"ה ועוד כי.

כמבואר בדר"ח פ"ה מ"כ [רסט:] בביאור המשנה "רץ כצבי", עיי"ש. ובנצח ישראל פ"ו [ד"ה ותדע עוד] כתב: "הצבי שהוא ממהר התנועה". וכ"ה בנתיב הזריזות פ"ב [ב, קפז.], ובח"א לכתובות קיב. [א, קסז.]. וצרף לכאן ש"רץ כצבי" מתפרש מלשון "רצון" [ראה רד"ק ספר השרשים, שורש רצה], ורצון בארמית הוא "צבי" [עיין ערוך ערך צב א, שהביא את הפסוק (דברים א, כו) "ולא אביתם לעלות", שתרגם שם יונתן בן עוזיאל "ולא צביתון למיסוק"]. הרי שוב חזינן שהצבי מורה על ריצה ומהירות.

כי "קיץ" פירושו "מייבש קציעות בשדה" [רש"י שם], והולכת הקציעות מהשדה לבלת שייכת לכח התנועה.

ברכות סא: "אתה [השועל] הוא שאומרים עליך פקח שבחיות".

כל אלו מקבילים למדריגת הגוף שבאדם. ולהלן יבאר גם את המקבילים לנפש ולשכל של האדם. וכבר נתבאר [הערה 32] ששיעבוד הגוף מתבטא במשא.

פירוש - אם מלאכות אלו היו מורות על שלימות האדם ומעלתו, היה מן הנמנע שבעלי החיים הפחותים ממנו ישיגו את אותם דברים בלי להזקקק למלאכות אלו. ובע"כ שמלאכות אלו באו לו כעונש על החטא, ועונש זה לא ניתך על בעלי החיים, ולכך הפ מתפרנסים ברווח, בעוד שהאדם מתפרנס בצער.

בח"א לקידושין שם [ב, קנד:] כתב עד כאן אות באות, והוסיף כאן: "אבל דבר זה גרם החטא, שחטא וקפח פרנסתו. כי מן פועל אשר פעל הכל, אי אפשר שיהיה פועל אותם ויחסרו פרנסתם, שאין ראוי שיהיה נברא דבר זה בחסרון, כי החסרון הוא ההעדר אשר דבק בו, ואם היה בעל ההעדר אין ראוי לו המציאות. ולכך בכל הנבראים נאמר [בראשית א, ד] 'כי טוב', שהם טובים ואין העדר בהם. ולכך ראוי להם הבריאה, ולכך נברא האדם בלא חסרון, רק שחטא וקפח פרנסתו". וראה הערה 27.

ומעין דברים אלו כתב גם בביאור מאמרם ז"ל [סנהדרין צט:] "כל אדם לעמל נברא... איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא... הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה... הוי אומר לעמל תורה נברא". וראה להלן פ"ג ד"ה ולהורות כי.

אודות שמצות התורה הן בגדר "הפעולות האלקיות", ראה להלן פ"ט [ד"ה והנה אלו] שכתב: "כבר אמרנו כי המצות האלו ראוים אל האדם מצד כי המצות כלם שכליות אלקיות, שכך סדר השם יתברך... ולכך הדבק במצות דבק בשכלי, והוא השכל האלקי העליון... ובזה נפשו צרופה, ואז דבק בו יתברך... ושוב לא יקשה לך כלל איך אפשר שיקנה האדם הצלחה העליונה ע"י מעשה המצות, כי... הם על הטבע, ולפיכך ע"י מעשים אלו דבק בסדר השכלי... וכאשר האדם עושה המצוה, שהיא מעשה שכלי, הנה מתקרב בזה אל המעלה הנבדלת, ומצרף נפשו מן הטבע החמרית... כי המעשה של המצוה הוא מעשה אלקי... ויקנו בשביל כך הצלחה העליונה בשביל החיבור והדיבוק הזה". וראה שם בהערות, ובגו"א במדבר פכ"ג אות כד, ובנתיב התשובה פ"ב הערה 35. וענין זה יתבאר יותר בהמשך. וראה ציון 71.

שהמצות הן הן הפעולות התואמות למעלת האדם, כמו שפעולת החמום תואמת לאש.

כמבואר ברש"י דברים לא, יט, והובא בהערה 4. ובסנהדרין מב. אמרו "אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם". וכן הוא להלן פ"ד ד"ה וכאשר תתבונן. וראה נצח ישראל פי"א הערה 91.

ברכות יז. "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך. ומי מעכב, שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות". ופירש רש"י שם "שאור שבעיסה - יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו". ובנצח ישראל ספ"ד כתב: "עיקר חטאם שהיו נמשכים אחר יצרם לעשות פעולות רעות בגלוי", וראה שם הערה 85. וראה עוד בנצח ישראל פ"ב, שהקדיש את הפרק כולו לבאר שמחמת גירוי היצה"ר מצוי החטא בישראל, ולולא כן היה ישראל דומים לאבות הקדושים.

לשונו להלן פ"ד [ד"ה וכאשר הנביאים]: "וכאשר הנביאים היו מוכיחין את ישראל, היו מוכיחים אותם בדברים הטבעים, כמו שאמר הנביא ישעיה [ישעיה א, ג] 'ידע שור קונהו וגו". ומשה אדון כל הנביאים אמר [דברים לב, א] 'האזינו השמים', ואמרו בספרי [דברים ל, יט] על זה, אמר להם, הסתכלו בשמים ובארץ וכל אשר בם, אשר בראתי לשמש אתכם, ואין להם שכר ועונש, והם לא שנו מדתם. ראיתם השמש הולך למזרח, או שמא זרעתם את האדמה חטים והיא העלתה שעורים. ואם אתם מקיימים תקבלו שכר, ואם לאו תקבלו עונש, על אחת כמה וכמה". וכן הוא בנצח ישראל פ"ב ד"ה ועל זה, וד"ה ולפיכך משה.

כן מבואר ברמב"ן בראשית ב, ט, בביאור דרגת אדה"ר בטרם שאכל מפרי עץ הדעת, וז"ל: "כי האדם היה עושה ב בעו מה שראוי לעשות... כאשר יעשו השמים וכל צבאם, פועלי אמת שפעולתם אמת, ולא ישנו את תפקידם, ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה. ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו, לטוב או לרע". וראה בנפש החיים שער א פרק ו בהגה"ה ד"ה והענין, שהרחיב לבאר שהיצה"ר נכנס לגוף האדם רק לאחר שאכל מעץ הדעת. וראה במכתב אליהו ח"ב עמוד 138.

יסוד נפוץ בספרי המהר"ל, וכמו שכתב בגבורות ה' פ"ו [לה:]: "ואם תשאל... ולמה לא תהיה בריאת אברהם בלבד... לא מחכמה שאלת על זאת. כי הדברים האלו ידועים בעצמם, כי לא ברא הקדוש ברוך הוא את אברהם בלבד בעולם, מחמת חסרון המקבל, שלא יתכן להיות המקבל הפעולה שלימה, לכך נמשך אל העלול חסרון. כי בריאת העולם הזה אין במציאותו השלימות בכולו. כמו שתמצא האדם אשר ברא הקדוש ברוך הוא, ויש בחלק ממנו דבר נכבד, הוא השכל. ואין עליך לשאול למה לא בראו שכלי בלא חומר, כי אין מדריגת האדם נותן כך, שיהא שלם כל כך שיהא כלו שכלי. ואמנם בחלק ממנו ימצא זה. וכך היה בכלל העולם, אשר אין מדריגת העולם שיהא בכללו השלימות, רק בריאת העולם במדריגה אשר השלימות יש חלק ולא בכללו. ואילו לא נברא בעולם רק אברהם וזרעו, היה מדריגת העולם הזה שהוא כולו שלם. והנה זהו ענין אברהם ואומה הנבחרת שהם חלקים, ואי אפשר מבלתי האומות, שאין שלימות העולם רק בחלק לבד. והחלק הזה חלק ה', כדכתיב [דברים לב, ט] 'כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו'". וכן כתב שם בפס"ז [שיא.] [והובא בהערה 56]. וראה נצח ישראל פ"ז הערה 258, גו"א ויקרא פ"ו הערה 45, ולהלן פכ"ב ד"ה וקרח אשר.

לשונו בסוף ספר גבורות ה' [בהלכות יין נסך ואיסורו (שלג.)]: "הנה דבר ידוע, אף כי ישראל והאומות הם שוים משתתפים בדבר הנגלה, ותראה שיש לכל בני אדם ראש ידים ורגלים, ואין חלוק ביניהם. אבל שלא יהיה שום חלוק בין ישראל לאומות בדבר הפנימי, דבר זה אינו כלל. ואף חכמי האומות מודים בזה שיש לאומות מחולקות לכל אחת ואחת מזל בפני עצמו... ואנו אין תולים החילוק הזה במזל וגלגל, אבל אנו אומרים שיש לכל לכל אומה ואומה שר מיוחד. כמו שנזכר בכתוב [דניאל י, כ] שר פרס שר יון... הרי כי האומות דביקים בכח מיוחד, וישראל דביקים בכח קדוש, הוא השם יתברך, אשר הבדיל אותם מן העמים ולקחם אליו. ואין ספק כי יש לאומות הכנה פנימית שעל ידי אותה ההכנה מוכנים להתדבק בכח שלהם, ויש לישראל הכנה פנימית שעל ידי אותה ההכנה דביקים בו יתברך, ולכך אף אם כל בני אדם מתדמים בדברים המורגשים והחצונים, מובדלים הם בכח פנימי". וראה הערה 56.

מה שהדגיש כאן את ענין בחירה ["היו מיוחדים בו העם אשר בחר בו השם יתברך מזולת שאר העמים עכו"ם"], כי בחירתם של ישראל מורה על מעלתם האלקית, וכמבואר בסמוך הערה 67. אמנם אפשר להטעים יותר על פי דבריו בבאר הגולה באר הרביעי [פא:], שכתב שם: "אמרו בפרק ר"ע [שבת פט:] אמר רבי אבהו, 'הר חורב' שמו [שמות לג, ו], שממנו ירד חורבן לעכומ"ז. וביאור זה, כי כאשר בחר בישראל שוב נחרב שאר עכומ"ז, שנאמר [ירמיה נ, יב] 'אחרית גוים מדבר ציה וגו", שאינם נחשבים לדבר. וזה תמצא מבואר, כי קודם שעמדו ישראל היו נביאים באומות, כמו בלעם אליפז וצופר הנעמתי [ב"ב טו:] וכיוצא בהם. וכאשר עמדו ישראל לא היו נביאים באומות, והדברים האלו מבוארים, וזה נקרא שנחרבו העכומ"ז". [וראה עוד בח"א לסנהדרין קו. (ג, סוף רמח:)]. ולכך כתב כאן שיחוד ישראל לנבואה הוא מחמת בחירתם של ישראל. וראה להלן ס"פ כו.

דוגמה לדבר; בסנהדרין יז. אמרו "מאי 'אדני משה כלאם' [במדבר יא, כח], הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם". וכתב על כך בח"א שם [ג, קלו:]: "דאם יהיו טרודים בצרכי הצבור לא תשרה שכינה עליהם... מפני הטורח שיש לו הוא פונה אל ענין הצבור מחמת טרדה אין שכינה שורה עליו, כי לכך עיקר הנבואה היא בחלום בעת השינה, בשעה שאין הנפש פונה לעסקים של עולם, וזהו שהוא עוסק בצרכי צבור אינו פנוי כלל אף בלילה... ולכך זה ממעט מן הנבואה". וברש"י בראשית לז, לג כתב: "נצנצה בו [ביעקב] רוח הקודש", וכתב שם בגו"א [אות לט]: "כי רוח הקודש קרובה אליו [ליעקב] תמיד... מרוב ההכנה שהיה לו לרוח הקודש".

ענין זה מבואר היטב בגבורות ה' פע"ב [שכח.], וז"ל: "מה שנמצא בישראל דבוק שכינה ושפע הנבואה על שאר אומות, שאין להם דבר זה. כמו שיש למין האנושי מעלה יתירה, שיש להם השכל - על ידי הכנה שבהם - על שאר בעלי חיים, שאין להם השכל. ואם אתה אומר שהיה זה בלא הכנה מיוחדת באומה שיקבלו אלו המעלות, וקבלו את המעלות האלו האלהיים הנבואה והשכינה, אם כן גם כן יכול להיות שיקבל הבעל חי שכל האנושי בלא הכנה מיוחדת. אבל דבר זה בודאי לא יתכן. וכמו כן לא יתכן שקבלו ישראל דברים אלו בלא הכנה מיוחדת בנפשם... כי בודאי הבעל חי ממאן לקבל השכל מצד שאין הכנה לו לזה, ולא נמצא הכנה באומות לתורה, כי אם בישראל שיש להם הכנה". וראה להלן הערות 68, 89.

שלא יהיו כל בני האדם שוים במעלת נפשם האלקית.

"עולם הטבע" הכוונה כאן לעולם חומרי, העומד כנגד לדברים האלקיים. וכמו שכתב בנצח ישראל פל"ד [ד"ה וביאור ענין]: "כי העולם הטבעי הוא מתנגד לדבר אלקי. ודבר זה בארנו בכמה מקומות, רמזו עליו חכמים [פסחים מט:] שאמר רבי עקיבא, כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. כי עם הארץ שאינו שכלי, רק טבעי חמרי, והוא מבטל השכלי הנבדל מן החומר לגמרי". ושם בפ"ב [ד"ה וקאמר שם] כתב: "העולם הזה הוא עולם הטבע, ואין הדברים אלקיים נמצאים בו בשלימות". ושם בפכ"ח [ד"ה ולפי שעולם] כתב: "עולם הזה הוא טבעי גשמי... וידוע כי הגשמי מתנגד לבלתי גשמי". ובקידושין פב. אמרו "טוב שברופאים לגיהנום", וכתב לבאר שם בח"א [ב, קנג.]: "ונראה פירושו, מפני שמלאכתו בטבע, והטבע הוא לחומר. וכל עסקי הרופא בגוף החמרי, ולפיכך 'טוב שברופאים לגיהנום'... ואין לך אומנות בעולם שכל עסק שלו בחומר, ולא מצד הצורה כלל, רק הרופא, שכל עסק שלו עם גוף האדם מצד טבעו החומרית, ולא עיין בצורה". ובח"א לע"ז ב: [ד, כא:] כתב: "הטבעי הוא גשמי, והוא נבדל מן השם יתברך, שהוא בלתי גשמי". ובאור חדש [קפג.] כתב: "כי הטבע הוא חמרי, כאשר ידוע". ולהלן פי"ט [ד"ה וכאשר בא] כתב: "הטבע שהיא חמרית, היא מבדלת בין השי"ת ובין הבריות", וראה שם בהערות.

נראה להטעים סברה זו על פי מה שהשריש בגו"א ויקרא פ"ז אות ד [ד"ה ולי], שביאר שם מדוע לגבי מנחת סולת [שהיא גם מנחת חוטא] נאמר [ויקרא ז, י] "לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", ואילו לגבי מנחת מאפה תנור כתבה התורה [שם שם ט] "לכהן המקריב אותה לו תהיה", וז"ל: "ולי יראה לומר, דודאי יש סברא שפיר דמנחת מאפה תנור לכהן המקריב, ומנחת סולת וחריבה לכל הכהנים. שהרי העיקר הוא מנחת סולת, מפני שהיא מנחה ראשונה ["שאין צריך לה תיקון הרבה" (לשונו בויקרא פ"ב אות א)], והאומר 'הרי עלי מנחה' סתם - מביא מנחת סולת [מנחות קד:], כמו שפירש רש"י בפרשת ויקרא [ב, א]. ולפיכך סתם 'מנחה' היא מנחת סולת. וכן מנחת חריבה שהיא מנחת חוטא, שבא חובה, היא עיקר גם כן, כיון שבאה חובה. וכל דבר שהוא עיקר, אמרה תורה שיהיה לכל הכהנים בשוה, לפי שעיקר העבודה היא לכל הכהנים, לכך מה שהוא עיקר הקרבנות הוא לכל הכהנים. ומנחת מאפה תנור, מרחשת, ומחבת, שאינו סתם מנחה, אלא בא באקראי, אמרה התורה אצלו 'לכהן המקריב', מאחר שהיא מנחה שאינה באה רק באקראי, שייך בו יותר 'לכהן המקריב'. ובשביל טעם זה כתב אצל מנחת סולת 'לכל בני אהרן', ואצל מנחת מאפה תנור 'לכהן המקריב'". הרי מבואר שהמאפיין את הדבר שהוא עיקר הוא היותו נמצא בשוה אצל הכל. והוא הדין לדידן, שהואיל והעולם הזה הוא עולם הטבע, לכך לגביו הטבע הוא בגדר "עיקר", ומפאת כן נגזר עליו שיהיה נמצא בשויון גמור אצל הכל. ובגו"א שמות פכ"ה אות ד [ד"ה וציוה] כתב: "וידוע, כי כל בני אדם שוים בגוף ובנפש, אין לאחד יותר מן השני, כי כמו שיש לזה יש לזה, אם דל אם עשיר... [אבל] הממון... אינה שוה בבני אדם, כי ליש בני אדם הרבה וליש מעט". והם הם הדברים.

שבת לא. "מפני מה עיניהן של תרומדיין תרוטות... מפני שדרין בין החולות... מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות... מפני שדרין בין בצעי המים". וכתב שם בח"א [א, טו:]: "פירוש, ואויר של חולות פעולתו כך, לעשות העינים תרוטות. וכן מה שאמר שדרין בין בצעי המים, ואויר זה כך הוא, ועושה הבשר כך, עד שהרגלים הם רחבות".

פירוש - אין שנוי מעין זה מורה על העדר שויון בין בני האדם.

בגבורות ה' פס"ז [שי:] העמיק לבאר מדוע אי אפשר שכל בני אדם יהיו בשוה במעלתם העליונה, וכן מאידך מדוע מחוייב שימצא "חלק אלוק ממעל" אחד נבדל ומרומם משאר העמים, וז"ל: "ואם אתה שואל למה נבחרו ישראל בפרט להיות שכינתו עם ישראל. ודבר זה יש לך לדעת... כי אי אפשר לך לומר שכל האומות בשוה, שאם כן היו כלם בעלי חסרון. וזה כי התחתונים - במה שהם תחתונים - מצד הזה דבק בהם חסרון, ואינם בשלימות לגמרי. ולפיכך אם היו כל התחתונים וכל האומות בשוה, היו כלם בעלי חסרון מצד שהם תחתונים. אבל עכשיו שהנבחרים הם חלק ויחידות, לא הכל, מעתה אף על גב שהם תחתונים, מכל מקום דבק בהם ענין אלקי בחלק מהם, כי על חלק בהם לא יפול שם חסרון ותחתונים כמו שיפול על הכל... וזהו חלק השם יתברך, הוא יעקב וזרעו, שדבק בהם ענין אלקי. ועתה במה שהנמצאים הם תחתונים, וראוי אל התחתונים מדריגה פחותה, ענין זה הויית העכו"ם. ובמה שיש בעולם מדריגה עליונה ומעלה גדולה, כי השם יתברך נקרא 'אל עולם' [בראשית כא, לג], ואם כן אלקותו על התחתונים גם כן, וזה בחלק ממנו בלבד, שנקרא שמו יתברך עליהם, וחלק זה הוא יעקב וזרעו. משל זה אם לא היה נברא האדם בעל בשר ואברים פחותים, לא היה אפשר שיהיה נמצא האבר הנכבד - הראש והמוח. כי איך אפשר זה, שהרי לפי טבע ומזג האדם שנברא מטפה סרוחה, הוא דבר פחות, אין החומר הזה סובל שיהיה הכל נבחר. רק נברא האדם, והאברים הפחותים קבלו הפחות, ונשאר לאברים הנכבדים הטוב. ואם אתה אומר, הלא כל האומות בטבעיהן נבראים בשוה, אין זה קשיא, כי אנחנו אין מדברים מן הטבע, רק במה שמוכן האדם לקבל ענין אלקי, כי זה לא נמצא ואי אפשר להיות נמצא בכל האומות בשוה. ולכך סכלו אותם שאמרו שאפשר שיהיה ההצלחה האלקית בשוה אצל הכל, ודבר זה לא יתכן כלל. ודבר זה יותר נתבאר בספר תפארת ישראל... וכמו שלא תמצא זה בבריאות האדם שלא יהיה באדם דבר פחות, כך לא תמצא זה במין האנושי, שהוא כלל האדם, שיהיה הכל נברא בשלימות".

פירוש - לאחר שנתבאר שהעכו"ם מורים על טבעיות העולם, וישראל מורים על מעלת העולם.

כמו שאמרו בפרקי דר"א פכ"ד שבדור ההפלגה "ירד הקב"ה ושבעים מלאכים הסובבים כסא כבודו, ובלבל את לשונם לשבים גוים לשבעים לשון". ורש"י דברים לב, ח כתב: "למספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים הציב גבולות עמים, שבעים לשון".

יסוד נפוץ מאוד בספרי המהר"ל. ולדוגמה, בנצח ישראל פי"ט [ד"ה ואמר עלי] הביא את דברי הגמרא בערכין יג: שכנור שהיה במקדש היה של שבעה נימין, וכתב שם: "כי השיר מורה על שלימות... כי שלימות של העולם הזה אינו רק עד ז', כי העולם הזה הוא עולם הטבע, שנברא בשבעת ימי בראשית". ושם בפל"ב [ד"ה ובמוצאי שביעית] כתב: "מדריגת עולם הזה... מספר שבעה". ובח"א לסנהדרין צו: [ג, רד.] כתב: "העוה"ז מיוסד על מספר שבעה, הם שבעת ימי בראשית". וכן כתב בדרשת שבת תשובה [פב:]: "כי שבעה ימים הם ימי טבע, שהיא גשמית, שהם נגד שבעת ימי בראשית שברא הקב"ה את הטבע הגשמית". וראה לעיל בהקדמה הערה 87. וכן ביאר להלן פ"ב [ד"ה ודבר זה], ושם פי"ט [ד"ה וכאשר בא]. וכן הוא בגבורות ה' פ"מ [קנד:], שם פמ"ז [קפד:], דר"ח פ"ג מ"ה [קכד.], נר מצוה [כג., כח.], ח"א לשבת כא: [א, ה.], ח"א לנדרים לא: [ב, ה:], ח"א לסוטה יב. [ב, נב:], ח"א לגיטין נז. [ב, קטו:], ח"א לסנהדרין לח. [ג, קנד.], ח"א לע"ז [ד, לג.], ועוד. ויש מקום לעיין בזה, כי הרבה פעמים מצאנו שימי הבראשית הם ששה ימים, ולא שבעה, וכמו שכתב בבאר הגולה באר הששי [קיג.]: "העולם הזה הגשמי ג"כ נברא בששה ימים... וכנגד זה אמר [פסחים צד.] כי העולם הוא ששת אלפים פרסה". וכן כתב בדר"ח פ"ב מי"ד [קג:]: "כי העולם נברא בשוה, לכך נברא בששה ימים". ובחז"ל גופא מצינו כן, כי בסנהדרין לח. אמרו "'חצבה עמודיה שבעה' [משלי ט, א], אלו שבעת ימי בראשית". ומאידך גיסא בכל מקום אמרו "ששת ימי בראשית" [ברכות לד: "יין משומר בענביו מששת ימי בראשית"]. וצ"ב מתי הבריאה מתייחסת לששה ימים, ומתי לשבעה ימים.

בגו"א במדבר פכ"ג אות ג [ד"ה ולפיכך] ביאר את שבעת הקרבנות שבנה בלעם [במדבר כג, א], וז"ל: "בלעם אמר כי הוא ראש לשבעים אומות, ומספר השבעים הם כמו שבע, שתוך מספר הכלל מספר הפרטי". ובנצח ישראל פל"ב [ד"ה ומפני זה]: "היו מקריבים בשבעת ימי סוכות, שהיו מקריבים שבעים פרים כנגד האומות [סוכה נה:]... הקרבת ע' פרים בז' ימי סוכות, כי שבעה ושבעים דומים ושוים. ומזה תדע כי האומות יש להם עולם הזה שנברא בז' ימי בראשית". ובנתיב העבודה פי"א [א, קיג:] כתב: "כי ע' נכלל בשבעה". ובנצח ישראל פ"ז [ד"ה ותדקדק על] כתב: "כי אין חלוק בין שמונה ושמונים, רק שזה מספר כללי, וזה מספר פרטי". אמנם להלן ריש פל"א חילק בין מספר שבע לבין מספר שבעים. וראה שם בהערות. ומה שכתב כאן "כנגד כל יום - עשרה" יוסבר היטב על פי דבריו בגו"א שמות פ"א אות ה [ד"ה ויש מי], שהביא את הדעה האומרת שבמצרים ישראל היו מולידים ששים בכרס אחד [שמו"ר א, ח], וכתב לבאר: "סבירא ליה כיון דכתיב [שמות א, יב] 'וכאשר יענו אותו כן ירבה', היה נגד כל יום ויום מן ימי המעשה [שביאר קודם לכן שישראל השתעבדו במצרים ששה ימים בשבוע] עשרה בנים. שזה רבוי בנים, כי מספר עשרה הוא מספר של רבוי... כל יום היה בו רבוי של עשרה בנים". וכן ביאר בגבורות ה' פי"ב [סה:], שכתב שם: "כי היו נגד כל יום ויום מימי השבוע רבוי, וזהו עשרה שנקראים רבוי, אבל הפרטים לא נקראים רבוי". והואיל והאומות עומדות בסוד הרבוי ["אין באומות אחדות, רק רבוי" (לשונו בנצח ישראל פל"ב, ושם הערה 44)], דין הוא שיהיו עשרה לכל יום ויום. ודו"ק.

לשונו בנצח ישראל פל"ב [ד"ה ומפני זה]: "השמיני מיוחד דוקא לישראל... ודבר זה ידוע ממה שהיו מקריבים בשבעת ימי סוכות, שהיו מקריבים שבעים פרים כנגד האומות... ואחר השבעה מקריבין פר אחד [ביום שמיני עצרת (במדבר כט, לו)], נגד האומה הישראלית היחידה [סוכה נה:]". וכן הוא בגבורות ה' פמ"ז [סוף קפג:]. ואודות שישראל נקראים "אומה יחידה", כן הוא בנצח ישראל ר"פ י [ד"ה וזה כי], ושם ר"פ לג, ושם פל"ח [ד"ה וההבדל אשר], שבמקומות אלו תבאר כי אחדותם של ישראל נובעת מאחדותו יתברך ["יחידה ליחדך" (פיוט "אום אני חומה" שבהושענות)]. וכן הוא בגבורות ה' פי"ב [סו.], שם פי"ט [פו.], שם פמ"ז [סוף קפג:], שם פס"ח [שטו.], באר הגולה באר השלישי [מג.], ועוד ועוד.

יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. וכגון, בנר מצוה [כג.] כתב: "הנהגת עולם הטבע הוא תחת מספר ז', כי בז' ימים נברא העולם הזה הטבעי. ולפיכך מה שאחר הטבע הוא תחת מספר שמונה, שמונה הוא אחר ז' ימי הטבע. ולכך המילה שהיא על הטבע, שהרי לפי הטבע האדם נולד ערל, וזה מפני כי הטבע נותן שיהיה ערל, והמילה היא על הטבע, ולכך המילה ביום השמיני". ובדרוש לשבת תשובה [פב:] כתב: "יש בישראל מעלה זאת שאינם נתונים תחת הטבע... אבל מדריגתם על הטבע הגשמית, ולכך נתן להם השם יתעלה המילה ביום השמיני. כי שבעת ימים הם ימי הטבע... שהם נגד שבעת ימי בראשית שברא הקב"ה את הטבע הגשמית. וביום השמיני, שהוא על מספר שבעה, צוה המילה". וכן הוא להלן פי"ט [ד"ה וכאשר בא], גבורות ה' פ"מ [קנא:], שם פמ"ז [סוף קפד:], נצח ישראל פי"ט [ד"ה וזה יורה], נר מצוה [כח.], נתיב העבודה פי"א [א, סוף קיב:], ח"א סוטה יב. [ב, נב:], ח"א לנדרים לא: [ב, ה:], ח"א לגיטין נז. [ב, קטו:], ח"א לקידושין ל: [ב, קלה.], ח"א לסנהדרין לח. [ג, קנד.], ועוד.

לשונו להלן פמ"ז [ד"ה ביאור זה]: "כאשר נתן הש"י להם התורה השכלית, אשר השכל נבדל מן החומר, אשר דבק בחומר ההעדר. ואין התורה שכלית כמו שכל האדם שהוא מצורף אל החומר... [כי] התורה אין לה צירוף וחיבור כלל אל החומר, ולכך נקראה בשם 'אור', דכתיב [משלי ו, כג] 'כי נר מצוה ותורה אור', כי האור מתייחס בכל מקום אל המציאות... שהוא [התורה] שכל נבדל מן החומרי לגמרי". וזהו יסוד נפוץ מאוד בספרי המהר"ל. ולדוגמא, ראה בגו"א שמות פ"כ הערה 214, ובבמדבר פ"ל אות ו. ולהלן פכ"ו [ד"ה ומפני שהתורה] כתב: "התורה היא אלקית שכלית... לכך ניתנה במדבר... כי בישוב הדברים הטבעיים, והתורה אינה לפי הטבע". ורש"י בשמות [כ, א] ביאר שהקב"ה אמר את עשרת הדברות בדבור אחד. וכתב על כך בגו"א [שם אות ג] בזה"ל: "[דבר זה] מורה על המעלה הגדולה של תורה... שכל עוד שיתרחק הדבר מלמעלה ויבוא לעולם התחתון - יתפרד ויתחלק, כי העולם העליון נקרא עולם האחדות, וכל שקרוב אל השי"ת... הוא יותר באחדות... והתורה ניתנה מפיו יתעלה, ואין דבר קרוב אל האחד רק התורה, ולפיכך ניתנה מפיו בדיבור אחד לגמרי... לפי מדריגת מעלתה". ובדרוש לשבת תשובה [פב:] כתב: "התורה היא על טבע הגשמית". וכן הוא בנר מצוה [כא., כג:].

נדרים לט: "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, אלו הן; תורה ותשובה וכו'". וכן הוא בב"ר ח, ב. ובגבורות ה' פ"ע [שכא:] כתב לבאר: "אי אפשר שלא ימצא הפשוט קודם לו [למורכב]... שכל מורכב ימצא לפניו פשוט... ואמר כי התורה נבראת קודם שנברא העולם, והיינו כי כנגד האמצעי שיש בעולם הגשמי המורכב, קודם האמצעי הפשוט לגמרי, והוא התורה... כי האמצעי מתיחס לדבר הבלתי גשמי... בעבור שהוא אמצעי ואינו נוטה לשום צד. ואין לך דבר בלתי גשמי רק התורה, שהיא שכלית...ומעתה התבאר לך מה שאמרו כי התורה נבראת קודם שנברא העולם, שמאחר שהפשוט קודם למורכב [ראה בהקדמה הערה 102], והאמצעי הפשוט הנבדל מן הגשם היא התורה כמו שהתבאר". ובנצח ישראל פ"ג [ד"ה ודבר זה] כתב: "כי התורה שהיא שכלית, היא במעלה קודם הכל, והיא נבראת קודם לכל".

ב"ר א, ד "ששה דברים קדמו לבריאת העולם. יש מהן שנבראו, ויש מהן שעלו במחשבה להבראות. התורה והכסא הכבוד נבראו... האבות וישראל... עלו במחשבה להבראות". וכאן מה שכתב "וישראל נבראו ג"כ קודם שנברא העולם הטבעי" כוונתו שעלו במחשבה קודם לעולם הטבעי, אע"פ שבפועל נתגלו בעולם לאחר כל האומות, וכמבואר להלן ס"פ יב. ובשמות ד, כב נאמר "בני בכורי ישראל", ופירש רש"י שם "ומדרשו, כאן חתם הקב"ה על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשו". ובגו"א שם [אות טז] כתב: "לפי שהם [ישראל] ראשונים לכל הנבראים, ורק אותם ידע ה', ומפני זה נקראו 'בכורי', כי השם יתברך ידע את ישראל בראשונה, ואחר כך כל האומות, וזהו בכורה שלהם". ובגבורות ה' פכ"ט [קיג:] הוסיף בזה בזה"ל: "תמצא בישראל שכל האומות נעשו לאומות גדולות - כמו אומות אדום עמון ומואב וישמעאל - קודם ישראל [ראה להלן ס"פ יב]. כי היותר במעלה יוצא אחרון לעולם הטבע... עם שסדר ישראל שעלה מחשבתן של ישראל לפני הקדוש ברוך הוא קודם שנברא העולם, ביאתן לעולם הטבע באחרונה היה".

כמבואר לעיל בהקדמה הערה 87, ולהלן ר"פ ב.

ובחירה זו מורה על מעלתם האלקית של ישראל, וכמבואר בנצח ישראל פי"א [ד"ה אמנם אם, וד"ה הסבה הג']. וראה הערה 48.

רש"י שמות לח, כא "משכן העדות - עדות לישראל שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם". הרי שהשראת השכינה בישראל מחייבת שישראל יהיו מוכנים לכך, ולכך היא מורה על מחילת עון העגל. ובנצח ישראל פנ"ז [ד"ה ובמדרש עוד] כתב: "ישראל מיוחדים לקבל דברים עליונים".

ובביאור אותן שבע מצות [ברכת השם, ע"ז, ג"ע, שפ"ד, גזל, אבר מן החי ודינים] ראה בגבורות ה' פס"ו [שו:], והוזכר בקצרה להלן פ"ז [ד"ה אמנם מה], ופי"ט [ד"ה ומעתה נשוב]. ובדר"ח פ"ה מ"א [ריז:] כתב: "וכמו שלבני נח שייכים ז' מצות אשר הם השלמת האדם, כך תרי"ג מצות הם השלמת ישראל".

"פארן - ארץ ישמעאל" [רש"י שם].

כמבואר בהערה 40.

לשונו בגבורות ה' פע"ב [שכח.]: "וראיה שכל הדברים העליונים צריכים להכנה, דבפרק קמא דעבודה זרה אמרינן 'ה' מסיני בא וזרח משעיר למו'... מאי בעי בשעיר, ומאי בעי בפארן. אמר רבי יוחנן, מלמד שהחזיר התורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד כאן. ולא מצאנו ששלח השם אליהם נביאים, אלא שראה בהכנתם אם יש להם הכנה לתורה, ולא מצא בם הכנה לתורה, וזהו מיאון שלהם. כי בודאי הבעל חי ממאן לקבל השכל, מצד שאין הכנה לו לזה. ולא נמצא הכנה באומות לתורה, כי אם בישראל, שיש להם הכנה". וזהו שרמז כאן "ועצם נפשם ממאן לקבל הפעולות האלקיות".

לשונו בצח ישראל פי"א [ד"ה אמנם אם]: "אמנם אם תאמר אפשר שתהיה התורה לאומה אחרת. דבר זה אל יעלה על דעת האדם, שהנמצאים בכלל יש לכל אחד ואחד סדר מיוחד אשר הוא סדרו מיוחד אליו, ואינו ראוי אותו סדר לאחר. כך סדר התורה והמצות, אי אפשר רק לעם ישראל, עד שהתורה היה סדרם המיוחד להם, ולא אפשר זה לעם אחר. כאשר תראה בחוש, עם שהם מודים בתורה, עד גבולה לא באו לקיים אותה. וכל זה מוכח כי אין התורה חלקם כלל. וכל זה בארו חכמים באמונתם במסכת עבודה זרה [ב:], ובכמה מקומות, על הכתוב 'ה' מסיני בא וגו", מלמד שהחזיר הקב"ה את התורה על כל האומות ולא רצו לקבלה, רק ישראל. וכמו שבארנו בחבור גבורות ה' [פע"ב], ובחבור התפארת [כאן], שאין מוכן לתורה הזאת רק ישראל בלבד. ואין ספק בדבר הזה, כי כל מעשי השם יתברך אשר ברא בעולמו, אי אפשר לומר שיהיה בהם חילוף ותמורה. ומכל שכן כי נתינת התורה שהוא על הכל, איך אפשר לומר שיהיה אפשר בזה חילוף לתת לעם אחר, דבר זה לא יתכן כלל".

הספרי בזאת הברכה, שעשו מוכן לשפיכות דמים וישמעאל מוכן לגניבה.

נראה לבאר את ההפכיות הזו, שהנה להלן ראש פ"כ ביאר שמידת אברהם מיוחדת לתורה, וכלשונו: "ועוד יש לך להבין בחכמה, כי מדת אברהם היא מדת התורה, כי התורה תקרא 'תורת חסד', דכתיב [משלי לא, כו] 'ותורת חסד על לשונה'. וזה מצד כי התורה 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום' [משלי ג, יז]. ואף כאשר תמצא בתורה מיתות וכריתות, אין תכלית התורה רק להעמיד הטוב בעולם, שלא יהיה נמצא שום רע. ודבר זה רמזו חכמי האמת בפרק קמא דסוטה [יד.], תניא רבי שמלאי אומר, התורה תתלתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים. תחלתה גמילות חסדים [בראשית ג, כא] 'ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם'. וסופה גמילות חסדים דכתיב [דברים לד, ו] 'ויקבור אותו בגי'. בארו בזה דבר גדול, כי כל ענין התורה כדי להעמיד הטוב שיהיה בעולם, ולפיכך התחלתה גמילות חסדים, שהוא עשיית הטוב לבני אדם, ותכלית התורה הטוב הגמור... וזה כי כל ענין התורה הוא לקיים הטוב האלקי, וזהו היסוד שעליו נבנה הכל, להעמיד הטוב האלקי... ומפני זה אברהם שהיה מדתו חסד, ראוי מצד עצמו אל התורה, שהתורה היא תורת חסד, וזהו מדתו של אברהם". והנה שפיכות דמים היא ההפך מחסד, וכמבואר בדר"ח פ"א מ"ב [כו:]. וכן גזילה עומדת כנגדה, וכמבואר בגו"א בראשית פ"ו אות כח. ולכך שפ"ד וגניבה עומדות להיפך התורה, כי התורה היא חסד, ואילו שפ"ד וגניבה הן להיפך מחסד.

של עשו ["על חרבך תחיה"] ושל ישמעאל ["ידו בכל"].

"בעצמם" - בעצם. ובנצח ישראל פנ"ט [ד"ה והנה כל] ביאר שברכתיו של בלעם [במדבר כג-כד] מורות על מעלת ישראל, ותואמות לה. ונראה להביא ראיה מוכחת ליסוד זה [שהברכה מורה על ההכנה של המתברך] מדברי התנחומא ראה, סימן ח. שאמרו שם שארץ ישראל נקראת "ארץ חמדה" [ירמיה ג, ט] משום "שחמדוה אבות העולם... אברהם נתאוה לה שכן הוא אומר... 'במה אדע כי אירשנה' [בראשית טו, ח]. יצחק נתאוה לה, שנאמר לו [בראשית כו, ג] 'גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל'". ותמוה טובא, מהי הראיה מיצחק, הרי מדובר במה שהקב"ה אמר לו, ומניין נסיק מכך אודות זיקתו של יצחק לא"י. אלא שהם הם הדברים. הואיל ויצחק נתברך שארץ ישראל תינתן לו, בעל כרחך מונחת בברכה זו ההכנה המתאימה שיש ליצחק בנוגע לארץ ישראל, וממילא ברור הוא שיצחק התאוה לא"י. וראה גו"א בראשית פ"ל הערה 13.

יותר מאשר שאר אומות העולם. וראה גו"א דברים פל"ג אות ג ובדרוש על התורה [כ:], שעמד גם שם על שאלה זו.

לשונו בגו"א בראשית פ"ב אות כא: "אמצע... אינו נוטה אל הקצוות, והקצוות אינם טובים". ובנצח ישראל פנ"ה [ד"ה וביאור זה] כתב: "כל היוצא מן הממוצע הוא טמא, הוא רע". ובנתיב הלשון פ"ו [ב, עה:] כתב: "במסכת יומא (ס"ט, ב') ובמסכת סנהדרין (ס"ד, א') אמרו שם כי יש שני יצרים, דהיינו יצרא דערוה, ויצרא דעבודה זרה. ואלו שני יצר הרע הם כנגד הגוף והנפש... כי מצד הגוף נוטה האדם אל הערוה, שהוא מתאוה לו. ומצד הנפש נוטה האדם לעבודה זרה... כי אי אפשר שיהיה גוף האדם ונפש שלו מסולקים מן הרע, בעבור שהם הפכים, שזה גוף וזה נפש. וכבר התבאר בחכמה, כי ההפכים כל אחד קצה מיוחד, והקצה נוטה אל הרע וההעדר. ולפיכך דבק בגוף האדם הרע, וכן דבק בנפש האדם הרע, ואלו הם יצרא דערוה ויצרא דע"ז, ואלו שני חטאים ראשי חטאים". והרי עשו וישמעאל הם הפכים זה לזה, וכמבואר בדרוש על התורה [כ:], ולכך בהכרח שאף הם נמצאים בקצוות הלא טובים.

אודות שפעולות התורה הן היושר בעצמו, ראה להלן ר"פ יא שהאריך בזה טובא. ובגבורות ה' פ"ע [שכב.] כתב: "כי התורה נבראת קודם שנברא העולם, והיינו כי כנגד האמצעי שיש בעולם הגשמי המורכב, קודם האמצעי הפשוט לגמרי, והוא התורה, שהיא דרך האמצעי והיושר. שאין התורה נוטה מן הנקודה האמצעית, הוא היושר, ולכך הוא מתיחס אל האמצעי". ובדר"ח פ"ו מ"ז [ש.] כתב: "אוהב את המישרים... כי ישרים דרכי ה'... כי יש דרך בתורה שהוא הישר שיעשה במשפט ומה שלא יעשה במשפט... והם דרכי התורה".

"כי ישרים דרכי ה'" [הושע יד, י]. ואודות שהקב"ה הוא היושר בעצמו, כן ביאר בתיב התשובה פ"א [ד"ה ובמדרש הזה]. ונאמר "א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" [דברים לב, ד], ופירש רש"י בתענית יא. "שאין עושה דבר בלא דין אמת וצדק". "כי מצד השי"ת כל מעשיו במשפט וצדק" [לשונו בגו"א במדבר פכ"ח אות יא, ד"ה ואם דבר]. ובח"א לב"מ קז: [ג, נג:] כתב: "כי הוא יתברך היושר בעצמו". ולהלן פ"ט [ד"ה וכמו כן] כתב: "הגזל והגניבה והרציחה... כל אלו הם רחוקים ומתועבים בעיני השי"ת, שהוא יתברך עצם היושר". ושם בפמ"ו [ד"ה ביאור זה] כתב: "כי המשפט הוא היושר בעצמו, שלא יעבור על היושר, וזהו ענין משפט. ודבר זה ידוע כי אין דבר שהוא מתייחס להשי"ת רק המשפט, דכתיב [דברים א, טו] 'כי המשפט לאלקים הוא'".

כפי שכתב בנצח ישראל פנ"ה [ד"ה אבל לעתיד]: "האמת הוא היושר השכלי, כי האמת אינו יוצא מן היושר ומן המצוע". הרי שהיושר והמצוע שוים זה לזה. ובדר"ח פ"ה מ"ז [רמ:] כתב: "ענין האמצעי שאין לו נטיה מן היושר". ובח"א לשבועות ט: [ד, יב:] כתב: "כי הצדק הוא שיש בו היושר, ואינו נוטה מן המצוע כלל. והמצוע הוא כמו הנקודה, כאשר ידוע מן כל דבר שהוא באמצע, שהוא כמו נקודה קטנה... כי הצדיק במה שהוא צדיק וישר אינו יוצא מן האמצעי". ובח"א למנחות מד. [ד, פ:] כתב: "כי ישראל הם כנגד חלק האמצעי, שיש לו היושר. והאומות הם כנגד הקצות, היוצאים מן היושר, ולכך יכרתו, שהם נוטים אל הקצה... והיתה בוחרת במיצוע שהוא היושר, ואלו הם ישראל שהם המצוע והיושר, והוא החלק השלישי. ודבר זה הוא יציאה מן הקצוות שהם רעים, ולבחור ביושר". הרי שהיושר והאמצע והמצוע כולן בני חדא בקתא אינון.

גו"א בראשית פמ"ט אות כד [ד"ה ועוד]: "כי כל דבר יושר אין לו קצה, שהקצה למי שנוטה מן היושר, אבל היושר אין לו קצה". וראה שם הערה 194.

בשביל הצורך להדגיש שהעכו"ם נפשם נוטה אל הקצה.

לשונו בח"א לר"ה כג. [א, קכד.]: "כי הפרסיים הם הפוך לאדום. וכבר ידענו כי הפרסים וישמעאלים הם מצטרפים לכח אחד. ואדום הוא הפך שלהם... כי פרס הוא היושב לימין... ואדום יש לו קצה אחד, והוא יושב לשמאל". וראה גו"א בראשית פכ"ד אות ל שביאר שישמעאל הוא בימין. ולהלן פמ"ו [סד"ה ואמר הכתוב] כתב: "כי דבר זה ידוע כי החרב הוא מן השמאל והערוה הוא מן הימין". וכן דרשו על פסוקנו ["וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן"] בזוה"ק ח"ג קצב: שאדום הוא משמאל וישמעאל הוא מימין. וראה עוד בקומץ המנחה [לרבי צדוק הכהן] ח"ב אות עט, ד"ה פרשת וישלח, שביאר ענין זה.

ובדרוש על התורה [כ:] כתב מעין זה, וז"ל: "ובגמרא פ"ק דעבודה זרה [ב:], 'ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן', מאי בעי בשעיר, ומאי בעי בפארן. אמר רבי יוחנן, מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה. והנה יקשה, מנין שהחזירה על כל אומה ולשון, הרי לא כתיב רק 'פארן' ו'שעיר'. אלא אם ישמעאל - שהוא בן אברהם - לא רצה לקבלה, כל שכן שאר אומות שלא ירצו לקבלה. ואף עשו בכלל שאר אומות לענין הקל וחומר הזה היה, ולמה יצא עד שכתב הכתוב בפני עצמו 'וזרח משעיר למו', אלא שצריך להזכירו לעצמו כאשר הוא מתנגד לכל האומות... ובנוהג שבעולם מגדר המתנגדים, מה שימאס בו האחד - יבחר בו השני בכוונה ורצון בהתעוררות ההתנגדות אשר ביניהם. והיה אם כן מקום לומר אם ישמעאל לא קבלה - יקבלנה ביותר עשו, שהוא מתנגדו והפכו. לפיכך החזירה גם על עשו". ובגו"א דברים פל"ג אות ג סלל דרך אחרת בביאור המיוחד שבעשו וישמעאל, וכלשונו: "ומה שזכר עשו וישמעאל, מפני כי יש בעשו שאין בישמעאל, ויש בישמעאל שאין בעשו; ישמעאל נמול בתחלה [בראשית יז, כה], וקבל עליו בריתו של אברהם. ועשו אינו בן הפלגש, כמו ישמעאל שהיה בן הפלגש".

ולא שיש להן [לאדום וישמעאל] ההכנה אל ההיפך מהתורה.

כמבואר למעלה בהערה 15. ומאמר זה מבואר בכמה מקומות בספרי המהר"ל. ולדוגמה, בגו"א במדבר פל"א אות יח כתב: "ואין הגוים קרויין אדם. דע, כי ההבדל שיש בין בעלי חיים ובין האדם, כי הבעלי חיים הם חומרים, והאדם - שיש בו נפש נבדלת - אינו חומרי כמו הבעלי חיים, ודבר זה מבואר. ועל זה אמרו [יבמות סא.] 'אתם קרוים אדם, ואין האומות קרוים אדם'. כי האומות, אף על גב שהם אדם, מכל מקום נפשם אינה נבדלת, רק מוטבע בחומר... מן המדות הטובות שיש לישראל, שהם גדורים בעריות, ועל האומות מעיד הכתוב כי הם פרוצים בעריות. שכל זה ראיה כי ישראל קדושים, נבדלים ביותר מן החומרי מכל האומות. וזה שאמרו 'אתם קרוים אדם, ואין האומות קרוים אדם', שההבדל שיש בין הבעל חיים והאדם נמצא בכם ביותר. ואין האומות אדם, לפי שנפשם מוטבעת בחומר, משתתף לבעלי חיים החומריים. ודבר מבואר הוא זה". ובנצח ישראל פי"ד [ד"ה אך אם] כתב: "וזה כאשר ישראל מיוחדים ונבדלים מכל האומות, אשר הם במדרגה החומרית, וישראל במדריגת הצורה. ודבר זה בארנו פעמים הרבה, כמו שאמרו חז"ל [יבמות סא.] 'אתם קרויין אדם, ואין האומות קרויין אדם'. כאילו דבר פשוט הוא אצלם שמדרגת ישראל בערך אל האומות, כמדרגת האדם אל בעלי חיים הבלתי מדברים. וזה כי האדם נבדל מן הבעלי חיים במה שאין האדם חומרי גשמי כמו שאר בעלי חיים, והאדם הוא שכלי. וכך מדריגת ישראל, שהם נבדלים מן החומר, ואינם מוטבעים בחומר. וכאילו אצל ישראל בטל החומר אצל הנפש, ואין החומר רק נושא שעליו רוכב הנפש, ובטל החומר הזה אצל רוכבו, כמו שבטל וטפל החמור אצל מי שרוכב עליו. וכך ענין ישראל כאשר עושים רצונו של מקום, ואז הם צורה נבדלת בלבד. ואילו אצל האומות הוא ההיפך, כאילו היה הנפש בטל אצל הגוף, וכאילו היה כולו גוף וחומר בלבד... והתבאר לך שיש בישראל כאילו היה החומר בטל אצל הנפש... וכאשר אתה עומד על ענין זה תדע, כי יש לישראל משפט הצורה הנבדלת, ולאומות משפט החומר". ובגבורות ה' פמ"ד [קסז.] כתב: "'אתם קרוים אדם וכו". וביאור ענין זה, שעם שכל בני אדם משותפים בצורה זאת, מ"מ יש חילוק, כי כמו שהאדם נבדל משאר בעלי חיים, במה שהאדם הוא שכלי, ושאר בע"ח הם בלתי שכלי. כך יש בין האומות ג"כ הבדל; שיש אומה נוטה אל החומר יותר... [ואילו ישראל] הם נבדלים מן החומר... וכמו שתמצא בעלי חיים והם כמו אמצעי בין האדם ובין שאר בע"ח, כמו הקוף שהוא אמצעי... בין האדם ובין שאר בע"ח... כך יש אדם, ואינו אדם בשלימות. ולכך אמר אשר הוא אדם בשלימות, אשר אינו נוטה לחומרי יותר מדאי - הם ישראל, בעבור שיש בהם הצורה השלימה מבלי נטיה חומרית. והרי אצל האומות בטל הצורה אצל החומר, כאילו אינם אדם, שהחומר עיקר והצורה טפילה. וכל דבר שיש עיקר ועימו טפל, הטפל בטל אצל העיקר. ואצל ישראל הוא הפך זה, כי הצורה עיקר והחומר טפל, ובטל הטפל אצל העיקר". וראה עוד בדר"ח פ"ב מ"ה [עח.] שכתב: "ישראל נקראים אדם... כי לפי שאינם בעלי עבות החומר, ולכך נקראים 'אדם', שהאדם... אין לו חומר הבהמה, כך הם ישראל, שהם עוד יותר נבדלים מן החומר, לכך ראוים שיקראו 'אדם' בשביל זה". ובנר מצוה [י:] כתב: "ואין האומות קרויים אדם... כי הצלם האלקי לא נתן רק לישראל, ולא לאומות". וראה עוד שם בפ"ג מי"ד [קמו.], ובנצח ישראל פי"א [ד"ה ועל אלו]. ובגו"א בראשית פ"א אות ז ביאר באופן נוסף את השויון שבין אדה"ר לישראל, ששניהם נבראו לבסוף; אדה"ר - לסוף מע"ב, וישראל - לסוף כל האומות. וראה שם הערה 48. וכן ביאר בגבורות ה' פל"ט [קמז.], ולהלן ס"פ יב, ור"פ יז. וקודם לכן כתב בפי"ב [ד"ה והוא שאמרו] טעם נוסף: "לא נקראו עובדי כוכבים 'אדם' רק בשביל שאין להם התורה, שהיא השלמת האדם בעצמו". ובדרשת שבת הגדול [סוף רג:] ביאר שדמיון ישראל לאדם הוא ששניהם שפלים לגמרי מצד עצמם, וכל תקומתם היא רק מה'. וכן הוא באור חדש [קפח:]. וא"כ נמצינו למדים ארבעה הסברים לכך שישראל נקראים 'אדם', ולא כן אומות העולם; (א) לישראל יש מדריגה רוחנית גדולה יותר [דבריו כאן, ובגו"א פרשת מטות, בנצח ישראל פי"ד, ובגבורות פמ"ד, ועוד]. (ב) ישראל נבראו לאחר כל האומות [דבריו להלן ס"פ יב, ר"פ יז, גבורות ה' פל"ט, ובגו"א פרשת בראשית]. (ג) לישראל יש את התורה [להלן פי"ב]. (ד) אין לישראל שום חוזק מצד עצמם [דרשת שבת הגדול ואור חדש].

כמבואר לעיל הערות 50, 68.

פירוש - תואר "אדם" נמצא אצל ישראל בשלימות.

וכדבריו להלן פי"ב [ד"ה והוא שאמרו] שהגוים לא נקראו "אדם" מחמת שאין להם את התורה, שהיא השלמת האדם, וכמבואר שם. ולעומת זאת לישראל יש את כל הנצרך בכדי להיות אדם. וראה לעיל בהקדמה הערה 112.

להלן פרקים ב, ג, ה, יב, ועוד.

ושאלה זו תוטעם יותר על פי המבואר ברש"י שמות כג, ט על הפסוק "וגר לא תלחץ", שפירש שם "הזהירה התורה על הגר מפני שסורו רע". [בברכות יז. פירש רש"י "שאור שבעיסה - יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו".] וכתב בגבורות ה' פל"ו [קלו.] לבאר: "וכל האומות היה בהם שאור בעיסה שלהם... וזהו שאמרו ז"ל [ב"מ נט:] הזהירה התורה על אונאת הגר... מפני שסורו רע. ופירושו ששאור שלו רע, כי יש בו שאור, ושמא יחזור לסורו". ומבואר מדבריו שהשאור שבגר נובע מהשאור שהיה בו כשהיה גוי, ושאור זה עלול להחזירו לסורו. וכן חזר וביאר שם בגבורות ה' ס"פ ס [רעג.], וכלשונו: "ופירוש 'סורו רע' השאור שבו רע, כי כותים יש בהם השאור, ובקל חוזר לסורו, לכך אסור להונות אותו". והואיל והגר נושא בתוכו תכונות נפש מפאת היותו גוי, בודאי יש מקום להקשות כיצד הגר נעשה מוכשר לקבלת התורה.

ענין זה מבואר היטב בגבורות ה' פמ"ב [קס.], וז"ל: "כי הגירות שהוא הצטרפות והחבור אל ישראל, הוא מעלה עליונה לישראל. שכותי אין יכול לעשות עצמו לאומה אחרת. שאם היה אחד משבעה אומות רוצה להיות נעשה בעל אומה אחרת, אינו יכול. או שהיה מואבי רוצה להיות אדומי, אינו יכול. אבל יכולים האומות להתגייר. וישראל שהמיר, עדיין ישראל הוא, כי אי אפשר לשנות עצמו. אבל ישראל מפני שהם נבדלים מן האומות, ואינם בכלל שלהם, והם עליונים וקדושים על האומות, בשביל זה אפשר להתדבק בהם. וזה כי מעלין בקדושה ואין מורידין [יומא יב:], ולכך אפשר לכותי להיות גר להתחבר לקנות קדושה עליונה. ומי שנתגייר בעבור שהוא יוצא להיות דבק במעלה העליונה, הוא כקטן שנולד דמי [יבמות כב.]... [ש]ישראל קבלו גם כן מעלה העליונה, היא מעלת התורה, גם כן הגרים אפשר להם לקבל התורה. ולפיכך... אפשר לכלול גם כן הגרים עם ישראל שמקבלים את התורה גם כן... כי יש לישראל קבלת התורה שהגרים מקבלים גם כן, כך יש לפרש". הרי מבואר שהגר נדבק במעלה המייחדת את ישראל. ומלשונו כאן משמע שלא רק מעשה הגירות דומה למעלת ישראל, אלא הרצון מעיקרא להתגייר מורה שיש לו תכונה ישראלית. והביאור הוא, כי ההשתוקקות גופא מורה על היותו דומה לישראל, וכמו שביאר בדרשת שבת הגדול [רא.]: "כי הדומה מתחבר אל הדומה, כי לעולם הדומה יאהב את הדומה". ובנתיב כח היצר פ"ד [ב, קלא.] כתב: "ובזה שייך תשוקה כאשר הטוב יאהב ומשתוקק לטובים". והואיל והגר משתוקק למעלה האלקית, הרי השתוקקות זו מורה שהוא עצמו שותף למעלה אלקית זו.

"נעשה טפל" - נעשה מחובר. וכמו [מכות ה:] ""ואם כן ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה".

פירוש - מחמת שהגר דומה לישראל, לכך הוא יכול להכלל עמם לחטיבה אחת, "והרי הוא כמוה". אך אם הגר היה שונה בעצם מישראל, לא היה בידו להחשב כמחובר וטפל לישראל, וממילא לא היה כמו ישראל. דוגמה לדבר; בפסחים מט: אמרו "עם הארץ מותר לנוחרו ביוה"כ שחל להיות בשבת". וכתב בבאר הגולה ריש הבאר השביעי [קמב.] בזה"ל: "אמנם יש לך לדעת, כי דבר זה יובן על אמיתתו, כאשר תדע כי אין הדברים האלו אמורים רק באותם בני אדם הנבדלים מן התורה מכל וכל, ואין להם שיתוף וחיבור אל התורה. והם מן אותם עמי הארץ שאמר עליהם ר"ע שאומרים מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור [פסחים מט:]. הם שנבדלים לגמרי מן התורה, והם נחשבו כבהמות נדמו. אבל אותם שיש להם חיבור וצירוף אל ת"ח, נחשבים כמשפט ת"ח. כי המחובר לדבר, הרי הוא כמוהו. וזה כי האדם נקרא בשם אדם בשביל נפש המדברת שבו, כדכתיב [בראשית ב, ז] 'ויהי האדם לנפש חיה', ותרגם אונקלוס [שם] 'והוה אנשא לרוח ממללא'. ובודאי גם על גופו הוא שם אדם, מפני שכל האברים מתחברים אל נפש מדברת, ועל כולם יקרא שם 'אדם'. וכך כאשר האדם יש לו חבור אל השכל, הוא הת"ח, כאשר יש לו חבור אליו נכנס בגדר עמו. ולכך אמרו [כתובות קיא:] 'לאהבה את ה' אלקיך וגו' ולדבקה בו' [דברים ל, כ], וכי אפשר להדבק בשכינה, והלא אש אוכלת הוא, אלא הדבק בת"ח כאילו דבק בשכינה. ודבר זה מפני כי הת"ח יש לו דביקות בשכינה בשביל שיש בתלמיד חכם שכל אלקי. ולפיכך הדבק בת"ח שיש לו דביקות בשכינה, יש גם לו דביקות בשכינה, אף כי אינו ת"ח כלל... ואינו מדבר [בגמרא בפסחים] רק מי שהוא שונא ת"ח ומרחיק עצמו מהם, בזה מדבר, לא בענין אחר... אדם כזה בודאי אינו מכלל הנבראים כלל". ובשבת מח: אמרו "כל המחובר לו הרי הוא כמוהו". ובב"ק צב: אמרו "כל המחובר לטהור - טהור". וראה גו"א שמות פכ"ה אות יז, ושם הערה 151.

לשונו בח"א לקידושין ע: [ב, קנ.]: "כי הגרים הם תוספת על ישראל, כמו האדם שיש לו ספחת, הוא קשה לו בעבור כי האדם אינו שלם רק [כאשר] עומד בעצמו מבלי תוספת על האדם... וכאשר אין לאדם ספחת... הוא אדם שלם בלא חסרון. וכך ישראל, כאשר הם עומדים בעצמם מבלי תוספת כלל, הם שלמים בלא חסרון. וכאשר נלוה עליהם הגר, אזי נספח עליהם ונתוסף עליהם הגר, כאילו אין ישראל עומדים בעצמם, ובטל צורתם העצמית. אבל כאשר אין הגרים נוספים עליהם, עומדים בצורתם העצמית מבלי תוספת, והם שלימים מבלי תוספת, אשר כל התוספת חסרון. ולכך קרא הגר 'ספחת', ופירוש זה ברור". וכן כתב בח"א ליבמות מז: [א, קל:], ושם סג. [א, קלו:]. ובנצח ישראל פל"ב [ד"ה ואל יקשה] כתב: "דאמרינן בפרק החולץ [יבמות מז:] אמר רבי חלבו, קשים גרים לישראל כספחת, שנאמר [ישעיה יד, א] 'ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב', עד כאן. וביאור ענין זה, כי הספחת שהוא גדל באדם, הוא הוספה לאדם השלם, וכל יתור כנטול [חולין נח:], והוא חסרון אל מי שיש בו תוספות. וכן הגר הוא תוספות על ישראל, כי ישראל הם בעצמם עם אחד, בני אברהם יצחק ויעקב, כמו אדם אחד. כאשר נתחבר הגר עליהם, הרי יש כאן תוספות. וכל תוספות מבטל השלימות, כמו שמבטל הספחת - שהוא נוסף - שלימות האדם, שמבטל שלימות צורתו, והוא חסרון באדם. ומפני כך הספחת הוא קשה לאדם. וכן הגרים, שאינם רק תוספת בלבד, הם קשים לישראל". ובהקדמה לדרוש עה"ת [ו.] כתב: "כל הטוב שזוכים ישראל אליו, הם זוכים מצד שהם בני אברהם יצחק ויעקב, או מצד שהם אשר בחר בם א-ל, והגרים מבטלים דבר זה. לכך נקרא הגר 'ספחת', שהוא דבר תוספת וטפילה על האדם, והוא מבטל עיקר תואר צלמו, עד שאינו נחשב אדם שלם. כי האדם בצלמו ובתבניתו, אין תוספת עליו ואין גרעון בו כלל. וישראל נקראים 'אדם' [יבמות סא.], והגר תוספת עליהם. וזהו חסרון גמור עצמיי ומוחלט בישראל, שנקראו 'אדם', כי כל יתר כחסר דמי [חולין נח:]. לכך כאשר ימצאו גרים בישראל, הם נוספים עליהם כאילו ישראל חסרים, כי הם מבטלים צורת ישראל ממה שהם ראויים מצד עצם צורתם שבחר בהם הש"י". וזהו שכתב כאן שהספחת מורה על חסרון ["מזגו אינו טוב"], וחסרונה נובע מחמת שהוא תוספת על העיקר, ולכך יש בידה לקלקל אף את העיקר ["ומקלקל הבשר שיש לו מזג טוב"] מחמת שהתוספת שבספחת פוגמת בעיקר מצד הכלל ש"כל יתר כנטול דמי".

רש"י דברים לב, יז "אפילו האומות לא היו רגילים בהם, גוי שהיה רואה אותם היה אומר זה צלם יהודי". וראה נצח ישראל ר"פ ג וסופו, ושם פי"ב [ד"ה ובפרק ארבע], שעמד על שאלה זו.

לא מצאתי שידבר על כך בפרקים הבאים שבספר זה. אמנם נמצא שביאר את הדבר בנצח ישראל פרק ג [ד"ה ובפרט], פרק יב [ד"ה ובפרק ארבע], ופרק כה [ד"ה והשבתי]. ושם בפכ"ה כתב: "השטן מגרה בישראל עד שהיו רודפים אחר העבודה זרה. וכל זה מפני שהשם יתברך אחד, הוא אלקים להם, והם אומה יחידה. ולכך השטן היה מגרה בישראל שילכו אחר העבודה זרה, ולא כן לכל העמים אשר הם לאלהים אחרים". ולשונו שם ס"פ ג [ד"ה ובפרט]: "ובפרט יצה"ר אחר הע"ז... כי ענין היצה"ר שמגרה יותר בישראל מפני המעלה העליונה שיש לישראל, שהם אל הש"י, והם קרובים אליו, ובו דביקים... כי יש לישראל חבור אל הש"י, ויצרא דע"ז הוא כח מוכן לאבד מישראל מעלה זאת, ולהטעותם אחר הע"ז". וראה שם הערות 107-111. ו"לעולם היצר מגרה את האדם לדבר שהוא הפך לו, שהרי אתה רואה שהיה היצר מסית את ישראל לע"ז ביותר מכל האומות" [לשונו בח"א לסוטה יד. (ב, נז:)].