כמבואר לעיל פ"א הערות 40, 71.

כמבואר לעיל בהקדמה הערה 112, ופ"א הערה 91. וראה בסמוך הערה 47. ובגבורות ה' פ"ו [לט:] כתב: "המצוה עצמה שהיא רצון בוראו, וזה עיקר המצוה לעשות רצון הבורא".

פרקים ג - ז, יא, טז, ועוד.

רש"י בראשית א, כז "שהכל נברא במאמר והוא [אדה"ר] נברא בידים, שנאמר [תהלים קלט, ה] 'ותשת עלי כפכה'". ובגו"א שם אות סו כתב: "ויש לתת טעם למה נברא האדם בידים יותר מכל הנבראים בעולם. דודאי אותו שנברא בידו הוא קרוב אל הקב"ה יותר, שבעצמו בראו, אבל המאמר אינו עצמו". ובבאר הגולה באר הששי [קלו.] כתב: "כי כאשר נברא העולם, והיה אדם הראשון יציר כפו של השם יתברך, בודאי ראוי שיחיה חיים ארוכים ביותר".

לשונו להלן ר"פ יז: "כי האדם שהוא מבחר המינים התחתונים, ובשבילו הכל נברא".

כי דוקא מפאת רום מדריגתו ["יציר כפו של הקב"ה, מבחר התחתונים"] לכך הוא נברא חסר, כי"אילו נברא האדם בשלימות כאשר יצא מבטן אמו, אם כן היה האדם טבעי בלבד" [לשונו להלן], וענין זה יבואר יותר בהמשך.

"מעשה עצמו" מעשה של עצמו. כי הואיל והתכלית היא ש"יגיע האדם אל מעלה עליונה שהיא למעלה מהטבע" [לשונו בסמוך], לכך בהכרח שהשלמתו תבוא לו רק מעצמו, ולא מאחרים. ובגו"א בראשית פ"ו אות טז כתב: "עיקר תולדות האדם מעשים טובים... שהרי הוא כאילו מוליד עצמו". וראה בסמוך הערה 52, ולהלן ר"פ ג.

כמבואר לעיל פ"א הערות 15, 88.

כי הטבע הוא פחות וחסר ביחס אל העל טבעי [כפי שיבואר בסמוך]. ולכך מן הנמנע הוא שהעל טבעי המרוממם ישלים את עצמו בדבר שהוא פחות וחסר.

אודות שהתורה והמצוות הן מעל הטבע - ראה לעיל פ"א הערה 63.

וכפי שבסמוך יוכיח מכמה מקומות שהתורה עומדת במספר שמונה, ואילו הטבע עומד תחת מספר שבע. וראה לעיל בהקדמה הערה 87, ופ"א הערה 66. וצרף לכאן דבריו בח"א לקידושין סט. [ב, קמז:], בביאור דברי הגמרא שם ש"ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות", שכתב: "ארץ ישראל גבוה מכל הארצות... כי א"י קדושה מכל הארצות... ודבר שהוא קדוש - עליון הוא. והחומרי הוא השפל... שכל הדברים אשר אין להם קדושה נקראים שפלים". וראה נצח ישראל פי"א הערה 92. וכבר נתבאר [לעיל פ"א הערה 52, ובסמוך הערה 26] שהטבע הוא חומרי. ובדר"ח פ"ו ו"ב [רפ.] כתב: "התורה היא על העולם הטבעי, ודבר זה ביארנו פעמים הרבה איך התורה היא על העולם... ודבר זה רמזה התורה, כי התחלת בריאת העולם היא בבי"ת ["בראשית"], ואילו התחלת התורה היא באל"ף, שנאמר [שמות כ, ב] 'אנכי ה' אלקיך', להודיע כי מעלת התורה היא קודמת". וצרף לכאן דברי הגמרא בנדרים לב. שדרשו על הפסוק [ירמיה לג, כה] "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" - "גדולה תורה, שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ". והרי "מי נתלה במי, הוי אומר קטן נתלה בגדול" [ב"ב יב.]. הרי מבואר שהתורה היא יותר במדריגה מאשר הטבע.

ובביאור מזמור זה ראה לעיל בהקדמה מד"ה וכאשר ראה עד ד"ה ובכן התפלה.

ולא עד בכלל.

כמבואר לעיל פ"א ד"ה ומפני כי, ושם הערה 59.

לשונו בדר"ח פ"ו מ"ב [רפ:]: "התורה היא על העולם... ורמז זה דוד במזמור 'השמים מספרים כבוד אל', שזה המזמור יש בו ז' פסוקים 'למנצח לדוד השמים מספרים כבוד אל', והם שבע פסוקים עד 'תורת ה' תמימה', הוא השמיני. וידוע כי העוה"ז נכלל בז', שהם ימי בראשית, והתורה היא על העולם. ולכך סדר פסוק 'תורת ה' תמימה' שהוא מדבר מן התורה בפסוק שמיני... שהתורה היא על העולם הזה, שהוא נכלל במספר ז', שהם ז' ימי בראשית, והתורה היא על העולם, ולכך ראוי לה מספר שמונה". וכן כתב בקיצור לעיל פ"א ד"ה ומפני כי, שם פ"ב ד"ה ודבר זה, נר מצוה [כא.], ובח"א לקידושין ל: [ב, קלה.].

כן כתב בהרבה מקומות, וכגון בנתיב הענוה פ"ז [ב, טו:] כתב: "כי התורה נחשבת שמינית, ולכך יסד דוד המלך ע"ה מזמור 'אשרי תמימי דרך' שהוסד על התורה בשמונה אלפ"א בית"א". ובדר"ח פ"ו מ"ב [רפ:] כתב: "וזה טעם כי מזמור תמניא אפי [ברכות ד:] יש בו שמונה פסוקים, מפני שכל המזמור מיוסד על התורה... ולכך ראוי לה מספר שמונה".ובנר מצוה [כא.] כתב: "והרי יסד דוד מזמור 'אשרי תמימי דרך' על התורה בתמניא אפי". וכן חזר וכתב שם [ריש כג:]. ובח"א לקידושין ל: [ב, קלה.] כתב: "מעלת התורה הוא שמונה... כי לכך יסד דוד מזמור 'אשרי תמימי דרך' בתמניא אפי, שהמזמור הזה הוסד על התורה". אמנם לא מצאתי מקורו שמזמור זה הוסד על התורה. ואולי למד כן ממה שרוב רובם של הפסוקים שבפרק זה עוסקים התורה. וכן כתב המלבי"ם שם, וז"ל: "התפילה הזו נאמרה בתמניא אפי. כאשר דקדקנו בה ראיתי כי בזו התפילה שהיא ערוכה על שילך בתורת ה', וישמור מצותיו, באו בכל סדר ששה פרטים, שהם; תורה, עדות, פקודים, מצות, חוקים, משפטים".

פירוש - על כל אות נאמרו שמונה פסוקים, וסך הכל ישנם קע"ו פסוקים [כב אותיות כפול שמונה פסוקים].

ועוד אודות שהתורה היא במדריגה שמינית, הנה בנר מצוה [כא.] כתב: "מדריגה השמינית היא התורה, ולכך 'שבעה שבועות תספור' [דברים טז, ט] עד החמישים, שהוא אחר השבעה, הוא מתן תורה". ושם בהמשך [ריש כג:] כתב: "התורה ניתנה ג"כ אחר הז', שהרי כתיב 'שבעה שבועות תספר לך כו", ואחר ז' שבועות ביום החמישים ניתנה תורה". וצרף לכאן שיום שמיני עצרת הוא היום שנקבע לשמחת תורה. ובח"א לנדרים לב. [ב, ז:] כתב: "כי התורה יש לה מדריגה שמינית, ולכך התורה ניתנה אחר שבעה שבועות". וכן הוא בנתיב הזריזות פ"א [ב, קפה.].

וכשם השמונה הוא מעל לשבעה, כך התורה היא מעל לטבע. ובפחד יצחק אגרות וכתבים, אגרת לח כתב: "מספר שבעה תוכנו הוא שביעה [נצח ישראל פ"ה (ד"ה אבל לפירוש) ושם הערה 189]... ששביעה ענינה 'כדי הצורך'. בעוד ששומן [שנרמז במספר שמונה] מובנו יותר על הצורך. ועל כן מפורסם הוא בדברי המהר"ל כי שמיני הוא מספר על הטבע, בעוד שמספר שבעה היינו כדי צרכו של העולם, ז' ימי בראשית וכדומה".

פירוש - לא רק התורה עומדת במדריגה השמינית, אלא כל דבר שהוא על הטבע עומד במדריגה השמינית, וכמו שיבאר.

לשונו בגו"א בראשית פי"ז אות א: "הערלה ... דבר נמאס". ובנדרים לא: אמרו "מאוסה היא הערלה שנתגנו בה הרשעים, שנאמר [ירמיה ט, כה] 'כי כל הגוים ערלים'". וביאר שם בח"א [ב, ה.]: "המאוס הזה מה שבעל הערלה הוא רחוק מן הצורה... ומפני הערלה היא מאוסה, שכל דבר חומרי לגמרי הוא רחוק מן הצורה, והוא מאוס. שאין כבוד בדבר החומרי, רק הכבוד הוא בצורה. והערלה דומה לקליפה שהוא סביב הפרי, וסותם את הפרי, שזאת הקליפה אין עליה צורת הפרי בעצמו. וכך באדם, הערלה שהיא כקליפה שלו מאוסה לגמרי מצד רוחק שלה מן הצורה". ובגו"א דברים פכ"ה סוף אות כה כתב: "הוא יתעלה שונא את הערלה". ובגבורות ה' פל"ה [קלב:] כתב: "מילה, והיא הסרת הערלה, שהוא פחיתות וגנות האדם, ואין דבר גנות ופחיתות כמו הערלה, המבדיל בין השם יתברך ובין האדם". וראה עוד בגו"א בראשית פמ"א אות מד, ושם הערה 131.

כמבואר לעיל פ"א הערה 62, וכאן הערה 11, קחנו משם. ובנדרים לא: אמרו "גדולה היא המילה שדוחה את השבת", וכתב שם בח"א [ב, ה:]: "דבר זה פשוט, כי המילה היא ביום השמיני, ומספר שמונה למעלה מן הטבע לגמרי, כי שבעה ימים הם נגד שבעה ימי בראשית, והמילה היא הויה למעלה מן הטבע. ולכך המילה ביום השמיני שהיא אחר שבעה... כלל הדבר, כי המילה היא על השבת במדריגה, ולכך המילה היא דוחה את השבת". [וראה בח"א לב"ב יא. (ג, סו.) שגם שם נקט המהר"ל בלשון "בששת ימי בראשית", והדבר תוקן ל"בשבעת ימי בראשית", על פי מה שכתב אות באות בנתיב הצדקה פ"ג (א, קעה.).] וראה לעיל פ"א הערה 59. ותוספות בסנהדרין לח. ד"ה חצבה כתבו: "בשבעה ימים נברא העולם, שאע"פ שבששה ימים נברא העולם, מ"מ היה חסר מנוחה עד שבא שבת בא מנוחה".

יסוד נפוץ בספרי המהר"ל, ולדוגמה בנתיב התורה פ"א [א, ט.] כתב: "כל המצות תלוים במעשה, והמעשה על ידי גוף האדם, שהוא גשם". וקודם לכן כתב שם [א, ו.]: "המצוה מגינה לזמן, מפני שהיא על ידי מעשה הגוף... והגוף יש לו התלות ושייכות בזמן". וכן שב וכתב שם בפי"ז [א, עב:]. וראה גו"א שמות פי"ז הערה 304, שם פכ"ה הערות 26, 27. ובדר"ח פ"ג מי"ז [קנו:] כתב: "כי המעשים מתייחסים לגוף האדם... כי לא שייך מעשה המצות בשכל, רק המצות הם שייכים לגוף האדם. כי אכילת מצה, הרי המצה הוא דבר גוף. וכן לולב, וכן כל המצות, הכל הם בגוף... המעשים שייכים לאדם במה שהוא בעל גוף". ולהלן פס"ב [ד"ה חד אמר] כתב: "המצות הם נעשים על ידי כלים גשמיים". ולהלן פי"ד [ד"ה וביאור ענין] כתב: "המצוה נתלה במעשה האדם שעשה על ידי גופו, ואין המצוה דבר נבדל לגמרי בשביל זה... וידוע שכל דבר שהוא בגוף הוא בזמן, וכל דבר שאינו בגוף אינו תחת הזמן, ולכך אמר שהמצוה לפי שעה [סוטה כא.], דהוא הזמן, שהאור אלקי שהוא במצוה הוא נתלה בגוף, כמו האור שהוא בנר הנתלה בגוף, שהוא השמן והפתילה והוא לזמן". וכנגד ה"אור אלקי" שבמצות כתב כאן שהמצות "הם הפעולות האלקיות", וכנגד שהמצוה נתלית בגוף כתב כאן שהמצות "הם מעשה האדם".

פירוש - לאחר שנתבאר "שמצות התורה הן יותר במדריגה ובמעלה מן הטבע" [לשונו למעלה], ממילא העושה מצוה מתעלה אף הוא מעל הטבע. ולהלן פ"ט [ד"ה והנה אלו] כתב: "כי המצות כולם שכליות אלקיות... ולכך הדבק במצות דבק בשכלי, והוא השכל האלקי העליון, ועל ידי זה יש לו דביקות בו יתברך, ומוציאין אותו מן הטבע, ובזה נפשו צרופה, ואז דבק בו יתברך... וכאשר האדם עושה המצוה, שהיא מעשה השכלי, הנה מתקרב בזה אל המעלה הנבדלת, ומצרף נפשו מן הטבע החומרית, הן גופו הן נפשו, כי המעשה של המצוה הוא מעשה אלקי... ובזה נפשו יוצאת מן הטבע החומרית... ויקנו בשביל כך הצלחה העליונה בשביל החיבור והדיבוק הזה". וראה שם בהערות, ובסמוך הערה 52.

שהאדם מתרומם מעל הטבע בעשותו את המצות.

כמבואר לעיל פ"א הערה 52, וכאן הערה 11.

"בלשונו של המהר"ל 'שכל' הוא כינוי לנפש האלוקית" [לשון הפחד יצחק פסח מאמר טו, אות ד].

שהטבע הוא שליח של הקב"ה, וכפי שכתב בבאר הגולה באר הרביעי [פג:]: "הש"י מנהיג את עולמו על ידי השליח, והוא הטבע". ובגבורות ה' פנ"ה [רמה.] כתב: "הטבע הוא שליח של הקב"ה לפעול בעולם הזה, וכל דבר בעולם השם יתברך פועל על ידי הטבע, והוא שליח המקום". ועפי"ז ביאר ש"אני ולא שליח" [הנאמר בהגדה של פסח] פירושו שיצ"מ לא נעשתה על ידי הטבע. ובאור חדש [קפג:] כתב: "כי הוא יתברך מנהיג את הטבע... והטבע הוא שליח הקב"ה". וראה הערה 53.

ולכך אין עדיפות לטבע על פני השכל [במה שהטבע הוא שליח ה'], כי השכל גם כן פועל מחמת כח שהוא מהקב"ה. ובב"ר י, ז אמרו "בכל הקב"ה עושה שליחותו, אפילו ע"י נחש אפילו ע"י יתוש אפילו ע"י צפרדע", ומכלל "בכל" בודאי אף האדם. ובלקו"ש ח"ב רמז תקעד אמרו "ד' מלכיות היו שלוחים של הקב"ה ועשו את שליחותם שהגלו את ישראל מעל אדמתם".

ועוד אודות שהתורה והמצוות מזככות את האדם - ראה נתיב יראת השם פ"ד [ב, לב:]. ולהלן פ"ז [ד"ה אמנם מה] כתב: "המצות בעצמם מצרפים נפש האדם להשיב אותה אל ה'... כי הנפש שהיא עומדת בגוף נוטה עצמה אל הטבע, והיא באמת נפש אלקית מלמעלה, רק שהיא עומדת בגוף, וצריך להוציא אותה מן הטבע ולהיות לה דביקות בו יתברך, וזהו על ידי המצות". וכן כתב להלן ס"פ ח: "שכל המצות... מזככים ומצרפים את נפשו, עד שהיא צרופה וזכה". וכן חזר וכתב שם ס"פ יד. ואודות עולם הנבדל, הנה בדר"ח פ"ב מי"ד [קב:] כתב: "עוה"ז שהוא עולם הגשמי... עולם הנבדל הוא עולם הבא". ולהלן פנ"ו [קעא.] כתב: "עולם הבא שהוא עולם הנבדל, בלתי גשמי".

"את רבי עקיבא" [לשון המדרש שם].

פירוש - איזו מעשים נאים יותר.

"אמר לו אלו מעשה הקב"ה, ואלו מעשה ידי אדם... אין אלו נאים יותר מן השבלים" [המשך לשון המדרש שם].

הערלה.

לשונו בנתיב העבודה פי"ז [א, קכט.]: "שהיה סובר טורנסרופס הרשע כי מעשה האדם פחותים הן ממעשה הטבע, במה שהטבע פעל אלקים. לכך סבר שהמילה היא יותר פחותה מן הערלה, שהיא מעשה הטבע שפעל הש"י, ואילו המילה מעשה אדם". וצרף לכאן את דברי הגמרא בב"ב י. "שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע, אם אלקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם", ומתוך כך התנגד למצות צדקה. הרי שטורנוסרופוס הרשע הוא לשיטתו, שסובר שאין לאדם לשנות מפועל הקב"ה.

בנתיב העבודה פי"ז [א, קכח:] כתב: "ובאולי תשאל, כי למה לא נתן הש"י לחם אל האדם, ולא יהיה צריך אל הכנת האדם, כמו לכל הנבראים שנתן להם כמו שראוי להיות פרנסתם. ודבר זה ביארו במדרש שאל טורנרופס הרשע איזה מעשים נאים [ומביא שם את דברי המדרש]... והשיב לו [ר"ע לרשע] שאין הדבר כך, כי מעשה האדם במה שהוא פעולת בעל השכל, לכך הוא יותר במדריגה מן הטבע... הרי לך כי הדבר הזה הוא לפי מעלת האדם שהוא שכלי, ואין ראוי שיהיה עיקר מזונות של אדם המיוחדים לו לצאת לפעל על ידי הטבע, שאין הטבע במדריגה השכלית... ולכך ראוי שיהיה יציאת דבר שהוא עיקר חיותו של אדם - שהוא הלחם - יציאה אל הפעל ע"י האדם שהוא שכלי, ולא ע"י פעל טבעי... וכל פעול השכלי הוא על ידי טורח ועמל, כי לא נעשה מעצמו כמו דבר שהוא בטבע, שהוא נעשה מעצמו". ושם מאריך לבאר שלפי מעלתו של האדם השכלי, ראוי שיהיו מזונותיו תואמים לו, ויוצאים אל הפעל גם כן ע"י האדם שהוא שכלי. ולהלן פ"ט [ד"ה והנה אלו] כתב: "השיב ר"ע אליו שמעשה האדם יותר נבחרים מן הטבע... כי האדם הוא על טבע במה שיש לו נפש אצולה מן העליונים".

שהקב"ה חפץ במילה ולא בערלה.

כמבואר בהערה 21.

פירוש - לא היה ניתן לשנות את מעשי הטבע, ולעשות משבלים גלוסקאות. וראה הערה הבאה.

לשונו בנצח ישראל פמ"ו [ד"ה אמנם מה]: "יהיה לימות המשיח העולם בשלימות ובפעל לגמרי, וכאשר העולם בשלימות ובפעל אין בו שנוי כלל... והכל הוא עומד כפי מה שהוא". ושם בפכ"ב [ד"ה ויפה אמרו] כתב: "המלאכים אי אפשר להם שיקנו מעלת עולם הבא, שאין למלאכים קנין מעלה יותר, שהם נשארים כמו שהם נמצאים בפעל, ואין קונין מדריגה יותר גדולה, שכבר התבאר בראיות שכליות מופתיות, שאם אין הפסד - אין הויה, כי השלם לא יתהוה. לכך אצל המלאכים, שאין הפסד, לא שייך בהם הויה אחרת". ובגבורות ה' פי"ב [סד:] כתב: "כל זמן שהיה הדור הראשון של שבעים נפש קיים, לא היו פרים ורבים... וכאשר היו ישראל שבעים נפש, שזה מספר מוגדר שלם, והיו נמנים, לא היו פרים ורבים, רק כאשר מתו שבעים נפש... ולא היה להם שלימות, היו מתנועעין לצאת אל הפעל". וראה פחד יצחק פסח סוף מאמר יז שכתב: "אע"ג כי מספר שבעים נפש ומספר ששים רבוא הם שתי מדרגות... זו על גבי זו, מ"מ כל זמן שהיתה המדרגה הקודמת בשלמותה היתה שלמות זו מעכבת את העליה אל המדרגה שלמעלה הימנה... יתכן כי שלמותה של המדרגה התחתונה תשמש מניעה של אפשרות התנועה אל המדרגה הגבוהה ממנה". ולהלן פמ"ז [ד"ה והבן גם] כתב: "השנוי הוא בדבר שהוא חסר, שהשלם בשביל שלימותו הוא מקוים ואינו בעל שנוי, וכאשר קבלו התורה אז היו שלמים מכל וכל, והיו רחוקים מן השנוי". וראה שם בהערות.

פירוש - במיוחד ביחס לאדם השכלי.

"בעצמו" - בלא טרחה ותיקון.

"וזהו" - פעל הטבע.

לשונו להלן ס"פ סט: "כיון שיוצא הכל לעולם בטבע, לא יצא הכל אל הפעל כמו שהוא ראוי לפי השכל... כי הכל צריך תקון על ידי האדם שהוא שכלי, כמו שנתבאר למעלה".

פירוש - אם האדם היה נוצר ללא חסרון, היה בכך להורות שהאדם אינו במעלה יותר מן הטבע, אלא שוה לו. כי רק מפאת רוממותו של האדם מעל לטבע, נחשב הוא הטבע - ביחס לאדם - כדבר חסר ופחות. אך אם לא היה חסרון ופחת זה, בע"כ היה מוכח מכך שאין לאדם יתרון על פני הטבע, אלא היה הטבע בן זוגו הגמור של האדם.

כי מצד הטבע נברא האדם עם חסרון, ולכך בהכרח שהשלמתו באה לו ממקום שהוא מעל לטבע [מספר שמונה].

שאף התורה היא השלמתו של אדם [ראה הערה 2] ומעל הטבע. ובזה חוזר לראש דבריו שבפרק. שמתחילה ביאר שהתורה מתייחסת למספר שמונה מפאת היותה מעל לטבע, ואחר כך כתב "וכן כל דבר שהוא על הטבע... הוא אחר השבעה" [ראה הערה 20]. ולאחר שביאר את ענינה של מילה, הניצבת אף היא במספר שמונה [מצד שהיא השלמת האדם], מאליו עולה הוא השויון שבין התורה למילה. ובח"א לנדרים לב. [ב, ו:] כתב: "שקולה [המילה] כנגד כל המצות. גם דבר זה מבואר, וזה מפני כי כל המצות אינם רק שיהיה ברית וחבור בין הש"י ובין האדם. כי כל התורה היא הברית, כאשר יודע, והמילה עצמה היא הברית ג"כ בין השם יתברך ובין האדם. ולכך המילה... כנגד כל המצות. ואולי אם יאמר שכל זה קשיא, למה המילה ברית בין השם יתברך ובין האדם. כבר התבאר זה כי ראוי שתהיה התורה, שהיא שלימת האדם... וכן המילה שהוא השלמת האדם... לכך אלו הם ברית בין השם יתברך והאדם. כי הברית הוא הצירוף והחיבור שיש בין השם יתברך ובין האדם... ולכך יש ברית בין השם יתברך ובין האדם מצד התורה, שהיא השלמת האדם מצד השכל, ויש ברית וחבור בין השי"ת [והאדם]... מצד המילה, כי המילה השלמה לאדם מצד הגוף. וכל אחד השלמה בפני עצמו; כי התורה היא השלמה שכלית... המילה השלמת הגוף, ודבר זה יש לך להבין מאוד. וכאשר אלו... הם בשלימות, אז יש כאן ברית וחבור לאדם עם השם יתברך מצד השלמת האדם".

"שלא בא דבר בלתי שלם מן השם יתברך" [לשונו בגו"א דברים פ"ח אות ג]. ולהלן פל"ה [ד"ה ודע כי] כתב: "ואיך יהיה מעשה אלקים חסר". "כי הדבר הבא מן השם יתברך הוא בשלימות" [לשונו בח"א לקידושין לט: (ב, קמג:)].

פירוש - הואיל והעולם הוא בר שנוי ["יש בו הויה והפסד"], לכך מוכח שאין פעל הטבע בשלימות, כי "הדברים אשר בהם השלימות אין שנוי בהם" [לשונו למעלה, וראה הערה 40]. ועוד אודות שהעולם הזה הוא בעל הויה והפסד - ראה דר"ח פ"א מי"ח [נו:-נז:], נתיב האמת פ"ג [א, רב.], ולעיל פ"א הערה 3.

בא לבאר את המשך דברי רבי עקיבא במדרש "שלא נתן הקב"ה המצות אלא לצרף האדם בהם".

פירוש - אין כאן מקום לשאלה [מדוע אין התינוק נולד מהול].

"שהצירוף הוא הוצאה מן הטבע" [לשונו בסמוך]. ובח"א למנחות מג: [ד, עח:] כתב: "כי כל המצות שהאדם עושה - על ידם האדם בפועל, על ידי מעשה המצות... כל המצות שהם יציאה אל הפעל". וראה הערות 7, 24.

ומדבריו חזינן שאין הטבע דבר שנברא, אלא דבר שבורא ["ברא הכל על ידי הטבע"], וכמבואר היטב למעלה בהערה 28.

וז"ל בח"א לנדרים לב. [א, ו:]: "ועוד יש לך לדעת ולהבין, כי האדם נברא ערל, ולמה נברא האדם ערל. אבל דבר זה נמשך אחר ענין האדם, כי אדם הוא בכח ויוצא אל הפעל, בענין זה נברא האדם [כמבואר להלן ר"פ ג]. כי ראוי שיהיה הגוף והנפש שוים ודומים, וכמו שנברא בנפשו בכח ויוצא אל הפעל, כך נברא בגופו בכח ג"כ. וכל זמן שלא הוסר הערלה נחשב שהוא אינו בפעל הנגלה, כי הערלה הוא כסוי ואטימה לאדם, כמו שתמצא לשון ערלה בכל מקום על לשון אטימה, כמו 'ערלת לבבכם' [דברים י, טז]... 'ערל שפתים' [שמות ו, יב], כלומר שאינו יכול להוציא הדבור אל הגלוי בפעל. ודבר שאינו בפעל הנגלה הוא בכח נחשב".

"הדבר שהוא טבעי ראוי שימצא בכל המין בשוה, במה שהעולם הזה הוא טבעי בכללו" [לשונו לעיל פ"א ד"ה וגם זה]. ובביאור מרגניתא זו ראה שם הערה 53.

להלן פרקים ד, ז, ח, ט, יג.

אודות שהמצות נועדו לרומם האדם מעל לבהמה, כן מבואר להלן פ"ט [ד"ה והנה אלו], והובא בחלקו בהערה 24. וכן כתב להלן פי"ג [ד"ה אך הדבר], וז"ל: "שאם לא היו המצות מן השם יתברך, היה האדם משותף עם שאר הנבראים הטבעיים, והמצות הם מוציאים את האדם ממדרגת הטבעיים, והוא צירוף וזיכוך נפשו... עד שהוא דבק בו יתברך".

כמבואר לעיל פ"א הערות 15, 17, שרק מפאת נפשו האלקית של האדם מובדל האדם מהבהמה. וכמו שאומרים בתפלת השחר "ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל [קהלת ג, יט], לבד הנשמה הטהורה וכו'".

כמבואר לעיל פ"א מד"ה אמנם כל עד סוף הפרק.

להלן פרק ה [ד"ה ואני אומר], ופרק ז [ד"ה אמנם ישראל].