Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Tiferet Yisrael Chapter 12
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
וראה לעיל פי"א הערה 98, לסיכום הטעמים שהוזכרו שם.
פירוש - אף אם נודה לפילוסופים.
פירוש - כבתוך מאמר מוסגר מוסיף שבודאי הפילוסופים לא עמדו על נקודת האמת.
מה שנקט דוקא במשל זה, יוסבר על פי דבריו בבאר הגולה, באר הששי [קכד:], שכתב: "השמים והארץ הריחוק שלהם זה מזה... מצד כי השמים הם המקיף, והארץ הוא האמצע תוך המקיף. והמקיף והאמצע הם רחוקים זה מזה בתכלית, וכדכתיב [תהלים קג, יא] 'כי כגבוה שמים על הארץ', א"כ אין רחוק כמו זה". וא"כ "כרחוק קו הסובב מן הנקודה שבתוכו" הוא ממש המרחק שבין שמים וארץ. ועל כך כבר נאמר [ישעיה נה, ט] "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם". וראה עוד גו"א שמות פ"כ אות יב. ודבריו כאן הם מעין מה שכתב לעיל פ"ו [ד"ה אך אין]: "אל תשגיח ברופאים ובחכמי הטבע, שאם נתנו סבה - הוא לאחד מני אלף. ואשר נתנו - אין כן האמת הברור, כמו שידוע למי שיעיין בדבריהם".
"כי יראו" - כי סברו בדעתם.
כמבואר לעיל פ"י הערה 3 בשם הרמב"ם, קחנו משם.
"חיצוני" - לאפוקי מדעת חכמים שנקראת תמיד "חכמה פנימית". וכגון, בנצח ישראל ספ"ז כתב: "כל הדברים האלו [של חכמים] אמת, והם יוצאים מחכמה פנימית". ובגבורות ה' פנ"ח [רנט.] כתב: "דברים אלו הם ברורים, והם דברים עמוקים יוצאים מחכמה פנימית". וראה לעיל פ"ד הערה 102. ובפחד יצחק חנוכה מאמר ד [אות ה] כתב: "חכמת הטבע היא בודאי חכמות החוקים של רצון השם שנתגלו לנו בעשרה מאמרות... היא חכמה חיצונית לגבי חכמת התורה... זה הוא מובנו של הענין אשר בלשון חכמים קרואים הם כל החכמות מלבד חכמת התורה 'חכמות חיצוניות', מפני שפנימיות תוכנן של עשרה המרמרות הן עשרת הדברות. 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי' [ירמיה לג, כה]".
לשון הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"ג ה"ט: "כל הכוכבים והגלגלים כולן בעלי נפש ודעה והשכל הם... ודעת הכוכבים והגלגלים מעוטה מדעת המלאכים, וגדולה מדעת בני אדם". הרי שלדעתו דעת האדם היא השפלה ביותר, ולמעלה הימנו דעת הגלגלים, ולמעלה מהם דעת המלאכים. וכן חזר וכתב שם בפ"ד הי"ב: "בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם ויראה חכמתו של הקב"ה... ודלותו וקלותו כשיעריך עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים, וכל שכן לאחת מהצורות הטהורות הנפרדות מן הגולמים שלא נתחברו בגולם כלל, וימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה וכלימה ריק וחסר".
והפסוק שלפניו [תהלים ח, ד] הוא "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה מה אנוש כי תזכרנו וגו'", הרי שפשטות הקרא מורה שהאדם הוא שפל לעומת הירח והכוכבים. וכן מבואר בראב"ע וברד"ק בתהלים שם.
לכאורה כוונתו לספר "האמונה הרמה" לרבי אברהם בן דאוד [בן דורו של הריה"ל], ששם בפרק ח [עמוד 43] ביאר שהגלגלים והמלאכים מרוממים מהאדם, והביא לכך הפסוק "השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע וגו'" [תהלים יט, ב].
כמבואר לעיל פ"ד הערה 6.
שאינם בעלי הויה והפסד. ואודות המלאכים, ראה דבריו בנצח ישראל פכ"ב [ד"ה ויפה אמרו] שכתב: "אבל המלאכים אי אפשר להם שיקנו מעלת עולם הבא, שאין למלאכים קנין מעלה יותר, שהם נשארים כמו שהם נמצאים בפעל, ואין קונין מדריגה יותר גדולה. שכבר התבאר בראיות שכליות מופתיות, שאם אין הפסד - אין הויה, כי השלם לא יתהוה. לכך אצל המלאכים, שאין הפסד, לא שייך בם הויה אחרת". ובח"א לב"ב עד. [ג, קה.] כתב: "אין המלאכים מקבלים יותר ממה שבריאתם בעצמם, רק הם עומדים בהוייתם כמו שנבראו בעצמם". ומעין זה כתב להלן פט"ז [ד"ה מופת שלישי], ופכ"ד [ומה שאמר].
אודות שהגלגלים אינם בעלי הפסד והויה, ראה דבריו בדר"ח פ"א מי"ח [נז.], שכתב: "העולם השפל הזה, הוא עולם התחתון עד עולם הגלגלים הוא הנקרא 'עולם השפל', אשר הוא עולם הויה והפסד. ודבר זה לא שייך רק בעולם התחתון... ואחר כך עולם האמצעי אין בו הויה אחר שנבראו, כי העולם הזה אין שם חסרון עד שהוא צריך הויה, רק הכל בשלימות... כי העולם האמצעי הם גופים שלימים, ואין מקבלים הויה ושנוי אחר בריאתם יש מאין". וראה בנתיב התשובה פ"ח הערה 126.
פרקים מד, סו-סט, ועוד.
ראה הערה קודמת. וענין זה הוא נפוץ מאוד בספרי המהר"ל. וכגון, להלן פל"ג [ד"ה ביאור זה], שכתב: "האדם הוא העיקר בעולם... שכבר אמרנו לך פעמים הרבה מאוד, כי אל תשגיח באנשים שאמרו כי הגלגלים והמלאכים הם יותר במעלה ממין האדם, שכבר בארו חכמים לא במקום אחד, רק בכמה מקומות כי כל העליונים נבראו לשמש האדם. ולפיכך האדם עיקר בעולם הזה". וכן הוא להלן פל"ז [ד"ה וכדי שיודע]. ובדר"ח פ"ה מכ"ב [ערה.] כתב: "דעת חכמינו, שהם חכמי האמת, כי האדם הוא יותר במעלה מן השמים ומכל צבאיהם, וכמו שהארכנו בזה בכמה מקומות". וכן הוא שם פ"ג מי"ד [קמג:], נתיב האמת ס"פ ג [א, רה:], באר הגולה באר החמישי [צח:], ח"א לשבת קנב: [א, פד.], ח"א לב"ב עד. [ג, קא:], ועוד. וראה גו"א בראשית פי"ח אות טו, ושם הערה 72, ולעיל בהקדמה הערה 102.
אודות שהמלאכים נקראים "עבדים", כן מבואר בתנחומא [בובר] בשלח אות יג, ובלקו"ש ח"ב רמז תשצט, והובא בגבורות ה' ר"פ סח [שיג.], וז"ל: "ואמרו שהמלאכים נקראים 'עבדים', מפני שהם נבראים לצורך העולם, כי הם ממונים על עניני העולם, כמו העבד שהוא ממונה על צורך הבית. ויורה שמם עליהם, שנקרא 'מלאך', מלשון שליחות, שהוא נשלח לעשות רצונו של הקדוש ברוך הוא. אבל ישראל הם נקראים 'בנים' [דברים יד, א], כמו שהבן הוא עלול מן האב, כך ישראל הם עלולים מן העלה ראשונה... והמלאכים אם שגם הם עלולים ממנו, אין זה בראשונה כמו ישראל, כי נבראו לשמש העולם מה שנשלחים מן השם יתברך. ולפיכך הם נמשכים וטפלים אחר דבר אחר". ובדר"ח פ"ג מי"ד [קמז:] כתב: "ואמר [שם] 'חביבין ישראל שנקראים בנים למקום', כי ישראל נקראו 'בנים' בשביל שהם נבראים בשביל עצמם שיהיו אל הש"י, כמו הבן שהוא בשביל עצמו והוא אל אביו... ואף המלאכים נבראו לשמש את העולם, וכולם נקראו 'עבדים', כמו העבד שנברא לשמש את העולם. אבל ישראל, כל העולם נברא בשבילם, ולכך נקראו ישראל 'בנים', שהם אינם רק בשביל עצמם". ואודות שהגלגלים נקראים "עבדים", הנה מפורש כן בב"ר ו, ט, שיהושע אמר לחמה "עבדא בישא". ובהקדמה שניה לגבורות ה' [טו] כתב על כך: "אבל רז"ל בעלי האמת אומרים הפך זה, כי מפני כך היה יהושע מעמיד השמש [יהושע י, יב], מפני שהשמש היא גשמית, ויהושע שהיה לו התורה השכלית היה אפשר לו למשול עליה. וזה אמרם במדרש תנחומא [אחרי אות ט] אמר לו השמש, כלום קטן אומר לגדול הימנו 'דום', אני נבראתי ברביעי, ואתה נבראת בששי, ואתה אומר אלי 'דום'. אמר לה יהושע, בן חורין קטן שיש לו עבד זקן אינו אומר לו 'שתוק'. לא קנה אברהם אבינו השמים וכל מה שבתוכו, שנאמר [בראשית יד, כב] 'ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ'. ולא זו בלבד אל שנשתחוית כעבד לפני יוסף, שנאמר [בראשית לז, ט] 'והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי', עד כאן. ובבראשית רבה [ו, ט], אמר רבי יצחק, אמר לו עבדא בישא, זבינתא כספא דאבא אתה, שנאמר 'והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי', עד כאן. הנה בארו ז"ל במדרש מפני שהשמש היא בעלת חומר, ולכך קרא השמש 'עבד' כאשר נתבאר פעמים הרבה מאוד, כי החומר הוא עבד... ואין בן חורין רק השכל. ולפיכך אומר שהוא עבד... כלל הדבר שיש לאדם הצדיק מעלה יותר מן השמש, כי נשמתו נבדלת מן החומר, ואילו השמש עיקר מעלת השמש גשמית, שהיא עצם גשמי, ובשביל שכל מעלתה גשמית היא משועבדת לשכל. ולפיכך אל היה רחוק אצל רז"ל שתהיה עמידת השמש לצדיקים כמו אלו, כי דבר זה גורם שהחומר משועבד לשכל ולנבדל". ורש"י דברים ל, יט כתב: "אמר להם הקב"ה לישראל, הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם. שמא שינו את מדתם, שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם". ולעיל פ"ד הערה 78 הובאו דברי המשך חכמה שהחמה נקראת "שמש" מלשון שמש ושרת. וראה לעיל פ"ד הערות 33, 67.
ופסוק זה מורה שהגלגלים הם עבדים, אך לא מורה כן על המלאכים. אמנם חז"ל כינו את המלאכים "עבדים", וכמבואר בהערה הקודמת.
וכמבואר בקידושין פב. "חיה ועוף... לא נבראו אלא לשמשני". ושבת עז: אמרו "כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא דבר אחד לבטלה". ופירש שם בח"א [א, מא:]: "מפני כי הכל נברא בשביל האדם, ולפיכך אי אפשר שלא ישמשו כל הנבראים לצורך האדם, ולא לצורך עצמן". ורש"י בראשית ו, ז פירש "הכל נברא בשביל אדם, וכיון שהוא כלה מה צורך באלו". וזהו יסוד נפוץ מאוד בספרי המהר"ל. וכגון, בדר"ח פ"א מ"ב [כה.] כתב: "כי הנבראים כולם הם בשביל האדם... כי הכל נברא בשביל אדם". וכן כתב שם במ"ג [לב:]: "כי העולם נברא בשביל האדם שיהיה עובד בוראו". ושם במשנה יח [סא.] כתב: "שכל העולם נברא בשביל האדם". וכן כתב לעיל פ"ד [ד"ה החלק השני]: "שהרי בשביל האדם נברא הכל". ובבאר הגולה סוף באר החמישי [קד:] כתב: "שהוא [האדם] התכלית בכל הנבראים שברא הקב"ה בעולמו... כי הכל נברא בשביל התכלית... האדם שהוא התכלית". ובנתיב אהבת ריע פ"ג [ב, סב:] כתב: "השונא כלל הבריות, שאינו נהנה מהם... דבר זה מוציא את האדם מן העולם, כי בשביל האדם נברא העולם, וכאשר שונא הבריות, שהם האדם בכלל, כאילו דוחה כל העולם". ודי בזה. וראה לעיל פ"ד הערה 78.
כמבואר להלן פט"ז [ד"ה בא לבאר] שבריאת אדה"ר השתרעה על פני כל היום [סנהדרין לח:], משום "שהאדם הוא הכל. ולפיכך אילו לא היה בריאתו כל שנים עשר שעות, שהם כל היום... לא היה האדם רק חלק ומקצת, ודבר זה אינו, כי האדם הוא הכל, ומפני זה היה נמשך בריאתו אל כל היום, שהוא כל המציאות". וכן מבואר בגו"א בראשית פ"ב אות יט, שלכך נברא האדם מכל האדמה מארבע רוחות [רש"י בראשית ב, ז], ויובא להלן בהערות בפט"ז שם. וראה לעיל פ"ד הערה 61, ובסמוך ציון 51.
יש להעיר, כי לעיל פ"ד [ד"ה וכאשר רצה] כתב: "החמה והאדם הם כל המציאות". ועל פי זה ביאר מדוע מנין מצות לא תעשה הוא שס"ה, כנגד ימות החמה, ואילו מנין מצות עשה הוא רמ"ח, כנגד אבריו של אדם [מכות כג:]. אמנם זה לק"מ, כי בהמשך דבריו שם [ד"ה ותעמיק יותר] מבואר כי השמש היא מושלת גשמית, ואילו האדם הוא מושל נבדל, "והאדם נחשב צורה אל הנמצאים כולם, אף אל השמש" [שם ציון 78]. וראה הערה 39.
לשונו בדר"ח פ"ג מי"ד [קמג:]: "כי זה ההפרש שיש בין האדם למלאך; כי המלאך נבדל בעצמו, ומצד הזה הוא במדריגה יותר עליונה. אבל האדם הגשמי הוא מקבל כח נבדל, והוא הצלם הזה, שהוא אור זיו בלתי גשמי הדבק באדם... כי המלאכים מצד עצמם אינם נבדלים לגמרי [ראה לעיל פי"א הערה 71]... והאדם מקבל כח נבדל פשוט... הוא זיו העליון אשר הוא זורח עליו ומקבל אותו הניצוץ האדם", ושם מאריך לבאר ענין זה. וכן הוא בגבורות ה' פמ"ד [קסז.]. אמנם ובנתיב הפרישות פ"א [ב, קיב:] ביאר את יתרון האדם על פני המלאך מחמת שלאדם ניתנה התורה, ולא מצד הצלם שלו, וכלשונו: "אף כי התחתונים הם בעלי גשם, יש לישראל קדושה על המלאכים. וביאור זה, כי הקדושה שנתן השם יתברך למלאכים, שהם נבדלים מן החמרי. אבל לא נתן להם רק קדושה אחת, אבל לישראל נתן להם שתי קדושות. מפני שהאדם בעל חומר, ולפיכך נחשב האדם כמו שכור שהוא גשמי לגמרי, שאין עמו השכל, כך האדם הוא גשמי בעל חומר. וכדי להרחיק את האדם מן החמרי נתן לו שיהיה קודש קדשים, שלא נמצא דבר זה במלאך. אף על גב שתמצא אצל המלאך קדוש... אבל שיהיה קודש קדשים דבר זה לא נמצא בהם. אבל האדם נמצא אצלו שהוא קודש קדשים, והיינו שיש באדם סלוק הגשמי על ידי התורה, ובזה האדם קודש קדשים, כי התורה היא קודש קדשים. ובודאי המלאך יש לו מדריגה זאת שנמצא קדושתו בפעל אצלו, ודבר זה לא נמצא אצל האדם כי הוא גשמי. אבל מצד שהאדם דבק בקודש הקדשים, היא התורה השכלית העליונה, שאין המלאכים מגיעים שם... ואל תתמה איך אפשר שתהיה לאדם הגשמי קדושה עליונה יותר קדושה מן המלאכים, כי דבר זה בודאי ובבירור, כי על ידי התורה נכנס האדם לקודש הקדשים, למקום שאין נכנסים מלאכי שרת". אמנם זה לא קשיא כלל, כי כבר נתבאר לעיל [פ"ד הערות 23, 63, ופ"ט הערה 78] שהתורה שייכת לאדם במה שיש לו צלם אלקים. ולכך דבריו כאן אודות הצלם, ודבריו בנתיב הפרישות אודות התורה - הם שני צדדים של מטבע אחת. וכן יבואר מיד בסמוך. וראה ציון 46.
כמבואר במדרש למעלה שהאדם נשמר על ידי המלאכים, מחמת רום מדרגתו. ובח"א לבכורות ח: [ד, קכה.] כתב: "האדם חשוב... שנפשו אצולה מן העליונים, אם כן ראוי לפי מעלתו שיהיה האדם מושגח בתכלית ההשגחה... כאשר ראוי לפי מעלת נפשו". ובח"א למנחות פז. [ד, פה:] כתב: "אי אפשר שלא יהיו שומרים לירושלים... מפני גודל מעלתה. ולכך ירושלים מושגחת מן השם יתברך... נכנסת תחת השמירה העליונה מן המלאכים". ובח"א לסוטה מו: [ב, פג:] כתב אודות מצות לויה [שמלוין אדם כשיוצא מהעיר]: "ויש לך לפרש גם כן ענין הלויה הזאת, הוא הכבוד שעושים לו, שאין דוחים אותו, רק מלוין אותו. וכאשר עושין לו כבוד זה לאדם שנברא בצלם אלקים, יש לו שמירה בדרך, שאין פגעים שולטין בו... כי כאשר מכבדין את האדם כבוד זה אל צלם אלקים, וכאשר הצלם האלקי נחשב, דבר זה עצמו שמירתו, כי מלאכים מלוים את צלם האלקי הזה. וכאשר אין מלוים אותו, הרי כאילו מבזים את צלם האלקים, בזה שופכין דמו".
לא ברור אם המלים "וכמו שמבואר במקום אחר" מוסבות על לפניהן ["מושגח מן העליונים"], או שמוסבות על לפני פניהן ["מצד צלם אלקים שנברא בו יש לו מעלה"], או שמובסות על לאחריהן ["אשר בשביל מעלת הצלם הזה שייך אליו התורה"]. ואיך שיהיה, שלש הנקודות האלו אכן נתבארו במקומות נוספים, וכמבואר בהערות 24 ,21, 22.
וזה לשונו בנתיב אהבת ריע פ"א [ב, נא.]: "תכלית התורה שיקנה האדם מעלה זאת העליונה, הוא צלם האלהים... כי כל התורה כולה פירוש באיזה צד יגיע למדרגה הזאת, שיהיה האדם בצלם אלהים לגמרי. ולכך המצות עשה בתורה הם רמ"ח, כמנין איברי האדם, ואיברי האדם הם צלמו... וכל התורה הוא פירוש זה באיזה ענין מגיע האדם למעלה זאת, והוא ע"י מצות עשה, שהם רמ"ח כנגד אברי האדם שהם צלמו". [והובא לעיל פ"ד הערה 63, ופ"ט הערה 78.]
לאו דוקא שוה למלאכים, שהרי נתבאר שהצלם אלקים של אדם נמצא במדריגה גבוהה מהמלאכים. אלא הכוונה שיש לאדם כח נבדל, כפי שאף למאלכים יש כח כזה.
שהם פחותים ממדרגת המלאכים, וכפי שנתבאר בהערה 8.
כי היסודות פחותים מהגלגלים, וכמבואר ברמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ב ה"ג. והדומם הוא הפחות מהמורכבים מהיסודות, וכיו"ב, וכמבואר בפירוש שעל הרמב"ם שם.
אודות שהאדם משלים את עצמו במעשיו ובשכלו על ידי התורה, ראה לעיל בהקדמה הערה 112, פ"א הערה 91, פ"ב הערה 2, 47, ופ"ג הערה 59.
כמו "ותלמוד תורה כנגד כולם" [פאה פ"א מ"א]. ובגמרא [הוריות יג.] דרשו על לימוד תורה את הפסוק [משלי ג, טו] "יקרה היא מפנינים", "מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים". ובאבות דרבי נתן פ"ד מ"א אמרו "תלמוד תורה חביבה לפני המקום מעולות". ועוד, ועוד.
כמבואר לעיל פ"ד [ד"ה החלק השני]: "הכל נברא לעבוד האדם ולשמשו, ובזה הוא צורה אל כל התחתונים". וראה שם הערה 37, כי הוא יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. אמנם כאן מדגיש שהאדם הוא צורה לנבראים מפאת היותו עשוי בצלם אלקים. וכן בבאר הגולה באר חמישי [צח:] כתב: "לפי מדרגת צורתו של אדם יש לו צורה חשובה מיוחדת שלא נמצא במלאכים, במה שהוא בצלם אלקים". הרי שהצלם מחשיב את הצורה שבאדם. וראה לעיל פ"ד הערה 61 שנתבאר שם שהאדם הוא מלך התחתונים מחמת שעשוי בצלם אלקים. והואיל והמלך הוא צורה לעמו [כמבואר בנצח ישראל פנ"ג (ד"ה ועל ידי), ושם הערות 14, 16], לכך ברי הוא שהצלם הוא העושה את האדם לצורת כל הנבראים.
"ופרשנו" - משמע מלשונו שמתייחס אל מקום אחר שבו ביאר כדבריו כאן. ולא מצאתי שיבאר כן במקום נוסף. אמנם השאלה [מדוע לא נאמר "כי טוב" בבריאת אדם] שאל גם בדר"ח פ"א מ"ב [כה.], ושם פ"ב מ"ח [פו.].
ובדר"ח שם ושם ביאר כי האדם נברא בלא שלימותו בפעל, ועליו לעמול ולקנות שלימותו, ולכך אי אפשר להכתירו בתואר "כי טוב" בעודו רק בכח ולא בפעל. וראה לעיל פ"ג הערה 11.
פירוש - הואיל והאדם הוא הכל, המקום היחידי המתאים לומר עליו "טוב" הוא בסיום מעשה בראשית, כאשר תמה כל המלאכה, ולא בסמוך לבריאתו של האדם.
וכוונתו להדגיש, שהואיל והאדם הוא בבחינת "הכל", בעל כרחך שיושלם רק בדבר שאינו נכלל בגדר הנבראים, "כי אין ראוי שיושלם הגדול בפחות" [לשונו למעלה]. והשלמה זו תיעשה רק על ידי התורה בלבד.
לשונו בהקדמה לנצח ישראל [ד"ה ולפיכך סברי]: "כי שם 'יעקב' מלשון שהיה יעקב מקטין עצמו מן העקב, ואין דבר יותר שפל מן העקב". והרבנו בחיי כתב בר"פ עקב [דברים ז, יב]: "כי העקב שפל הגוף". והרד"ק בספר השרשים, שורש עקב, כתב: "העקב סוף הגוף". ובדר"ח פ"ג מי"ד [קמד.] כתב: "עקביו, שהוא סוף שפלות, שהרי הוא רחוק מן הפנים, שהוא עיקר הצלם". ובנצח ישראל פ"ה [ד"ה ומה שאמר] כתב: "כרעא [הרגל] הוא מקום שפלת הגוף, שם פחיתות חומרי". ושם ס"פ טז כתב: "הרגל הוא מיוחד שיש בו פחיתות". וראה שם הערה 76. ושם פכ"ב [ד"ה וכן] כתב: "הרגל הוא הדבר הפחות והשפל". ובח"א לב"ב עג: [ג, צו:] כתב: "הרגל הוא פחיתות האדם בכל מקום". ואם כן העקב הוא הרגל שברגל, והשפל שבשפל. וראה לעיל פ"ה הערה 18, ובגו"א דברים פ"ח הערה 29. וגם מונח בלשונו כאן, שהדבר הקדוש הוא עליון, ואילו החומרי הוא שפל, ולכך ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות [קידושין סט.], וכמבואר לעיל פ"ב הערה 11.
""ואילו הם" - ואילו עקביו של אדם הראשון.
בא לבאר מדוע דוקא עקביו של אדם דומים לגלגל חמה, ולא פניו של אדם. ועל כך משיב, כי הגלגל חמה הוא חומרי, ותואם לעקביו של אדם, כי הם חומריים. מה שאין כן פניו, שם חלה הצורה של אדם, ולכך הגלגל חמה שפל מהם. ובח"א למכות כג: [ד, ז.] כתב על מאמר זה: "כי הצלם של פנים יש לו מעלה נבדלת יותר, כי הפנים יותר יש עליו שם פנים. ובזה אי אפשר היה להסתכל. אבל הסתכל בעקביו, שהוא סוף מדריגת הצלם". ואודות שמדריגת הצלם חלה בפניו של אדם, ראה דבריו בדר"ח פ"ג מי"ד [קמד.] שכתב: "ענין הצלם הזה שהוא אור וניצוץ אלקי נבדל דבק באדם... הוא נבדל לגמרי... לכך עיקר הצלם בא על הפנים דוקא, כי מציאות האדם בפנים שלו, שבו הוא ניכר האדם, ונמצא מה שהוא, וזהו מציאותו". ובגבורות ה' פס"ז [שיב.] כתב: "כי עיקר הצלם האלקי הזה חל על הפנים של אדם, כי זה צורתו בודאי... שהפנים שם הצורה, שהוא צלם אלקים עיקר, והחומר בטל אצלו".
כפי שכתב לעיל פ"ד [ד"ה והנה השמש]: "האדם נחשב צורה אל כל הנמצאים כלם, אף אל השמש". וראה שם הערה 78. ואודות שהשמש היא מלך עולם הטבע, ראה לעיל פ"ד [ד"ה וכאשר תתבונן].
בדר"ח פ"ג מי"ד [קמד:]: "ורצו לבאר מה שנאמר באדם הראשון שנברא בצלם. ופירושו כי האדם הוא על הגלגל החמה, עד שגלגל החמה הוא תחת האדם. ולפיכך אמר 'נסתכלתי בשני עקביו של אדם הראשון וכו", ורצה לומר כי האור מציאות של עקיביו, דהיינו תכלית שפלות מדריגת מציאות של אדה"ר הוא כמו מעלת המציאות שיש לגלגלים, הוא גלגל החמה... כי האדם מושל על הגלגלים, ולכך אור מציאותו יותר מן אור הגלגלים, כי הם תחת האדם. ומדמה שני עקביו לגלגל חמה, כי גם עקביו הם תחת האדם, וכן בעצמו הגלגלים תחת האדם". ובח"א למכות כג: [ד, ז.] כתב: "בא לומר כי אדה"ר נברא בצלם אלקים, והוא בפרט היה לו המעלה האלקית הזאת בשלימות. ואמר כי עקביו שהם סוף מעלת הצלם וסוף מעלת הצלם מתחבר אל הגוף... ועם כל זה עקביו שהם סוף הצלם הוא כמו גלגל חמה". וכן הוא בח"א לב"ב נח. [ג, פד:].
מה שנקט ב"מספר מצות עשה, ומספר מצות לא תעשה הוא להשלים האדם", ולא סתם "במצות עשה ולא תעשה", הוא על פי המדרש שהובא לעיל [ס"פ ד], שגם מנין המ"ע וגם מנין המל"ת הם כנגד האדם; רמ"ח מ"ע כנגד אבריו של אדם, ושס"ה מל"ת כנגד גידיו של אדם. וכוונתו להורות כיצד מצוותיה של תורה תואמות למהות האדם. וראה לעיל ס"פ ד בביאור הדבר.
"שניהם" - הצלם והתורה.
כך היא גרסתו במשנה, וכן הביא בדר"ח שם [קמו:]. ולפנינו במשנה אין את המלים "שבו נברא העולם". ועכ"פ כך מבואר בב"ר א, א "היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם".
וחביבות זו מורה על חשיבותו של האדם. ובביאור חביבות זו, ראה דבריו בדר"ח שם [קמו:] שכתב: "ואמר לשון 'חביב האדם', ולא אמר 'גדול אדם', כי מה שנברא האדם בצלם אלקים ובדמותו... [כי] הדומה יאהב את הדומה בטבע, ולכך 'חביב האדם שנברא בצלם אלקים'". וראה לעיל פ"ט הערה 75.
לשונו בח"א לבכורות ח: [ד, קכד:]: "כי כל הכוונה של פילוסופים להשפיל את האדם עד תחתית האדמה, הפך דעת חכמי ישראל שנתנו לאדם צדיק מדריגה עליונה יותר מן המלאכים. ודבר זה תמצא בדברי הפילוסופים, שהם השפילו האדם עד שאול, וחכמי ישראל הגביהו האדם הצדיק את מדריגתו ומעלתו".
ובביאור חיבה יתירה זו, ראה דבריו בדר"ח שם [קמו:]. וכבר נתבאר שהמלאכים אינם מגיעים אל התורה, וכמבואר בהערה 21.
ומחמת הצנזורה המלים אודות האומות הושמטו בדפוסים מאוחרים יותר.
כמבואר לעיל [פ"ד הערות 23, 84, 92, ופ"ט הערה 78] שמ"ע הן כנגד הצלם, ומל"ת הן כנגד הגוף.
וז"ל לעיל פ"א [ד"ה והוא עצמו]: "והוא עצמו מה שאמרו ז"ל אתם קרוים 'אדם', ואין עכו"ם קרוים 'אדם'. וביאור ענין זה, שההבדל המיוחד אשר בין האדם ובין שאר בעלי חיים, מה שהאדם יש לו נפש אלקית. והנה אותם אשר יש להם נפש אלקית, הם מוכנים לדברים אלקיים, כמו הנבואה ורוח הקדש, ודבר זה לא תמצא רק בעם אשר בחר בו השם יתברך. לכך הם קרוין 'אדם' בפרט בשלימות, במה שיש בהם כל אשר ראוי להיות לאדם, שנקרא 'אדם' בפרט שיש בו מעלה אלקית ואינו טבעי, ולפיכך 'אתם קרוים אדם'. ומפני זה, המצות - שהם הפעולות האלקיות - מתיחסות בפרט לישראל בשלימות". [וראה שם הערה 88.] ובשילוב עם דבריו כאן עולה, שתואר "אדם" נאמר רק על אלו שיש בהם המעלה האלקית, וישראל מגיעים בפועל למעלה זו רק על ידי התורה והמצות. ולשונו לעיל ס"פ ה: "כי זהו עיקר מה שנתנה תורה ומצות, שיהיו לאדם פעולות ומעשים אשר מצרפים נפשו החמרית, ולעשות הנפש זך ונבדל. ואם לא כן, 'מותר האדם מן הבהמה אין' [קהלת ג, יט], כי היה האדם חמרי טבעי כמו הבהמה". ובדר"ח פ"א מ"ב [כו.] כתב: "הדבר שהוא מעלה את האדם מן הבהמית עד שלא יחשב בריאה פחותה, היא התורה השכלית". ולכך התורה היא צורה לאדם, וכמבואר בהערה 90. וראה ההערה הבאה.
נראה להטעים דבריו במה שכתב שרק על ידי תורה חל שם "אדם" לגמרי. והוא על פי דבריו בנתיב התורה פט"ו [א, סג.], שכתב שם: "אמנם אשר הוא חסר מן התורה, כמו עם הארץ, אין צריך לבאר חסרונו, כי אינו אדם. כי האדם הוא בכח, והוא נברא שיצא אל הפעל על ידי תורה ומצות. ולכך נקרא בשם 'אדם', על שם אדמה, כי האדמה היא בכח ויצאה אל הפעל, ולפי הסברה יותר ראוי שיהיה נקראת הבהמה בשם הזה שהיא אדמה גמורה. אבל הוא הפך זה, שהאדם שיש בו השכל נקרא אדם על שם אדמה, וזהו כי דומה אל האדמה, שנזרע בו החטה שהוא זרע נקי, והאדמה מוציאה זרע אל הפעל עד שהיא בפעל. וכך נזרע בגוף האדם - שהוא נברא מן האדמה - הנשמה שהיא זכה ונקיה בלא פסולת. וצריך האדם להוציא אל הפעל הדבר אשר נזרע בו, ולכך נקרא 'אדם'. והתורה והמעשים הם פרי, כמו שאמר הכתוב [ישעיה ג, י] 'אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו'. ואשר אינו מוציא הנשמה אל הפעל בתורה ובמצות, נקרא 'בור' [אבות פ"ב מ"ה], שהוא כמו שדה בור". [והובא לעיל פ"ג הערה 18, ופ"ז הערה 46.] ולכך ברי הוא שעל ידי תורה חל שם "אדם" לגמרי, כי שם זה חל על ההוצאה אל פעל של מדריגת הצלם.
כמבואר בהערה 19.
כי כבר נתבאר [לעיל פי"א הערה 92] כי הכללי נבדל, והפרטי גשמי. ולכך השגה שהיא בכל, היא מדריגה יותר עליונה. ובגו"א במדבר פ"ל אות ו [ד"ה ונראה] כתב: "כי בתורה אשר נתן השי"ת על ידי משה, סידר את ישראל בסדר כללי... כי הענינים הכוללים הם מופשטים מן החומר, ומושכלים ביותר".
חידוש נפלא למדים אנו מדבריו הקדושים. והוא, שהואיל והאדם הוא הכל, לכך השגותיו צריכות להיות גם כן בגדר "הכל". וכאשר השגותיו של אדם יצטמצמו לענינים מוגדרים בלבד [כגון השגת המלאכים והגלגלים וכיו"ב], אזי יהיה חסר כאן בשם "אדם", האמור להקיף בהשגותיו עולם ומלואו. ולכך, רק בתורה, שהיא עצמה הכל ["הפוך בה והפוך בה דכולא בה" (אבות פ"ה מכ"ב)], ימצא האדם את ההשגות התואמות למעלתו החובקת "הכל". וראה להלן פנ"ו [ד"ה ואין לדבר] אודות דרכו בסדר הלימוד, כאשר המטרה היא השגת כל התורה כולה, ולא זעיר פה וזעיר שם.
כך אמר שם רבי עזרא לרבי פרידא, והוא הולך ומבאר משפט זה.
בפרק יא, בהסברו השני [ד"ה הענין השני, ד"ה אבל התורה, וד"ה וכבר אמרנו].
אותו גלילאה שדרש לפני רב חסדא "בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתא" [שבת פח.].
בפרק יא, בהסברו הראשון [מד"ה והנה מן - עד ד"ה ואם כן].
שהתורה אינה מתייחסת אל החמרי, וכן שהתורה היא השלמה וצורה אל האדם. [וזו ראיה נוספת שבסוף פי"א יש לגרוס "ב' דברים ברורים", ולא "ג' דברים ברורים", וכמבואר שם הערה 98, כי כאן ביאר שיש סך הכל שלש מעלות לתורה; שתים שהוזכרו בפרק יא (היושר, והנבדלות מהחומרי), ואחת שהוזכרה בפרק זה (הצורה לעולם).]
בדר"ח פ"א מ"ב [כה:], ויובא בהערות הבאות. ובח"א למנחות נג: [ד, פב:] כתב כפי דבריו כאן אות באות. וראה עוד נצח ישראל פ"ל הערה 50.
לשונו בדרשת שבת תשובה [פב:]: "אין לתורה, שהיא שכלית, שום ענין אל הגשמי, ואדרבה, כאשר הגוף נחלש, וכוחו כלה ומתמעט, אז השכל מתגבר, וזה ראיה כי אין לתורה השכלית חלק בגשמי כלל". ובגיטין נז: אמרו "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם". ובנצח ישראל פ"ז [ד"ה אין דברי] כתב לבאר: "דבר זה ענין מופלא, כי התורה והגוף שהם שני הפכים, ואם כן איך תתקיים התורה, שהיא שכלית, בגוף הגשמי, שהגשמי הפך הנבדל. ולפיכך אין קיום התורה באדם הגשמי, שהם כמו שני דברים שאינם מתדמים ומתיחסים ביחד, שאין להם עמידה ביחד. ולפיכך אין התורה מתקיימת רק במי שממית עצמו על התורה. ואדם כמו זה גופו אינו נחשב כלל, וכאילו אינו גופני כלל, שהרי הוא ממית ומסלק עצמו על התורה, ובזה התורה מתקיים, שהרי אינו בעל גוף. אבל מי שאינו ממית עצמו על התורה, והוא גופני גשמי, אי אפשר שתהיה מקוים בו התורה השכלית, שהיא אינה גשמית".
בח"א למנחות נג: [ד, פב.] כתב עד כאן אות באות, והוסיף: "כי אין ראוי לקבל תורה רק מי שהוא מוכן לקבל התורה, ומתיחס אליה". ואודות כך ראה דבריו בגבורות ה' פע"ב [שכח.], שכתב: "כי כל דבר טבעי צריך לו הכנה מיוחדת. כי בודאי חומר האדם יש בו הכנה מיוחדת לקבל נפש המשכלת. וכך בעלי חיים יש הכנה בחומרם לקבל נפש המרגשת. וכן בכל הדברים אשר הם בנמצא צריכים הכנה מיוחדת לקבלתם... שכל הדברים העליונים צריכים להכנה... לכך לא היה ראוי להם [לאומות] התורה, כי אם אל ישראל יש הכנה אל התורה... ואי אפשר לומר כי העם אשר הם בלתי הכנה יקבלו דברים אלקיים, שצריך לכל הדברים הכנה. ואם לא היה צריך אל הכנה, היה אפשר לומר ג"כ כי יהיה החמור מקבל שכל האנושי. ואם כך הוא בדברים הטבעיים, בדברים העליונים כ"ש שצריך להם הכנה מיוחדת... כי השי"ת סידר את הכל בחכמתו, ונתן הכנה למי שראוי להכנה, והרחיק מן הכנה מי שאינו ראוי לאותה הכנה. ולפיכך אי אפשר להיות שיקבל דברים אלקיים מי שאין בו הכנה". וראה לעיל פ"א הערה 50. ובדרוש על התורה [לז:] כתב: "אין הדור זוכה לתורה זולת זה שאוהבים אותה עד שמוכנים לה, כי היא שכל נבדל אלקי, שצריך המקבל להיות מוכן לגמרי". ובתחילת דרוש על המצות [נ:] כתב: "אין התורה כשאר חכמות שישיגם האדם מעצמו, ולא ניתנו לו מהש"י בעצם. כמו התורה שמצד עצמה אין לה חבור אל האדם כלל, כאשר היא שכל אלקי נבדל, לכן צריך להתעצם ולהתחבר אליה". וכ"ה בנתיב התורה בכמה מקומות [פ"ב (א, י.), פ"ג (א, יב:), פ"ד (א, כא:), פ"ו (א, כו.), ועוד].
אודות שמשה רבינו נתנבא באספקלריא במאירה, ראה דבריו בדר"ח פ"ג מי"ד [קמג.], שכתב: "משה... היתה נבואתו נבדלת לגמרי, וזה נקרא שראה באספקלריא המאירה... אבל ישעיה שאין מעלתו כל כך, והיה רואה הש"י בכח גשמי, וזה נקרא אספקלריא שאינה מאירה, והוא ראה השי"ת דרך עולם הגשמי... וזהו ההפרש אשר יש בין משה ובין שאר נביאים". וראה עוד בענין זה בגו"א במדבר פ"ל אות ו [ד"ה ונראה].
גבורות ה' פט"ו [עג:], שם פט"ז [עז:], שם פכ"ד [קג.], גו"א שמות פ"א אות יט [ד"ה ואם], שם במדבר פכ"א אות לג [ד"ה אמנם], ועוד.
לשונו שם בגבורות ה' [פב:]: "יש לדקדק במה שאמרה 'כי מן המים משיתהו', והוי לה לומר 'כי מן היאור משיתהו', להורות מאיזה מים הוציאה אותו. ואומר אני, כי שם משה הוא הוראה על עיקר ענין משה ומעלתו, אשר הוא מסולק ומוסר מן המים. וזה כי המים אין להם צורה עומדת קיימת... וכאשר תדע זה תדע לך כי מעלת משה רבינו ע"ה מעלת צורה, לפי שהיה נבדל במעלתו מן החומר. כי השכליים הנבדלים הם צורה בלבד... והמים הם הפך, כי המים אין להם צורה גמורה. ולכך נקראים תמיד בלשון רבים. ולא תמצא לשון יחיד במים, לפי שכל אחדות מכח הצורה המאחד את הדבר, והמים הם בלי צורה גמורה, ולפיכך המים שהם בלי צורה מקויימת - בלשון רבים, והיה משה הפך להם, שהוא צורה נבדלת... וזה הפך המים, שאין במים יחוד צורה. ומפני זה נקרא 'משה', שהיה משוי ממים, כלומר שמשה מסולק מן המים". ובגבורות ה' פט"ז [עז:] כתב: "שלא היה אדם נבדל מן החומר כמו משה רבינו עליו השלום".
לשונו בח"א לסוטה יג: [ב, נו:]: "יש לך לדעת כי מרע"ה היה לו מעלת הצורה הנבדלת, והיה נבדל במעלתו מכל אדם, כמו שנקרא 'איש אלקים'. ובמסכת מנחות [נג:], 'יבא משה שנקרא זה'... והיה פורש מן האשה, ולא היה דבק בחמרי, שהחומר הוא אשה כמו שהצורה הוא איש. ומפני שהיה צורה נבדלת, והיה פורש מן האשה, שהיא חומר". ובגבורות ה' ס"פ סו [שט:] כתב שפרישת משה מאשה מורה שאף לא היתה לו כלל החמדה והתאוה לכך, שאל"כ "לא היה ראוי שיהיה פורש מאשתו, כדי שלא יבוא לידי חטא. לכך יש לדעת שלא היה נמצא אצלו החמדה". ובדר"ח פ"ב מ"ה [עח.] כתב: "מה שנקרא משה 'טוב', מפני שהוא איש האלקים, והיה כמו מלאך ונבדל מן החומר שהוא רע. ולפיכך היה ראוי לקבל התורה, שהוא השכל האלקי נבדל לגמרי מכל גשם, לכך נקראת 'טוב'". ועוד אודות שמשה רבינו נקרא "איש אלקים", ראה לעיל פ"ו הערה 101.
לעיל פי"א, וככמובא בהערה 55.
כמבואר לעיל פי"א [ד"ה וזהו ההפרש], שלכך אף המלאכים והשמים לא זכו בעיניו, מפאת התייחסותם אל החומרי.
לשונו בדר"ח פ"א מ"ב [כה:]: "מה שנקראת התורה 'טוב', מפני שהיא שכלית לגמרי... כי הדבר שהוא שכלי נבדל מן החומר לגמרי - הוא טוב גמור. ולכך התורה היא הטוב הגמור בפרט. והפך זה הדבר שהוא חמרי, הוא רע גמור... כי הדבר הזה הוא ברור, כי החומר דבק בו הרע... וכל אשר הוא רחוק מן החומר, כמו התורה שהיא השכל האלוקי הברור - הוא טוב לגמרי". וכן חזר וכתב שם בפ"ב מ"ה [עח. והובא בהערה 65], ובח"א למנחות שם [ד, פב.]. וראה לעיל בהקדמה הערה 123, ופ"ז הערה 74. ובברכות ה. אמרו בהדגשה "אין טוב אלא תורה". ולדברי המהר"ל, הדגשה זו מחוורת למדי.
ולעיל פי"א הערה 72 נתבארו שלש קדושות אלו, קחנו משם. ועוד אודות שהקב"ה קדוש בתכלית הקדושה, ראה לעיל פ"ט הערה 34. וכן בגו"א בראשית פ"ב אות לו [ד"ה ועוד] כתב: "כל דבר שהוא רע ויוצא חוץ מהשם יתברך, כמו עבודה זרה, הוא אינו טוב, כי הוא יתברך הוא הטוב האמיתי".
ולדוגמה, בגו"א במדבר פל"א אות יח כתב: "כי האומות, אף על גב שהם אדם, מכל מקום נפשם אינה נבדלת, רק מוטבע בחומר... מן המדות הטובות שיש לישראל, שהם גדורים בעריות, ועל האומות מעיד הכתוב כי הם פרוצים בעריות. שכל זה ראיה כי ישראל קדושים, נבדלים ביותר מן החומרי מכל האומות. וזה שאמרו [יבמות סא.] 'אתם קרוים אדם, ואין האומות קרוים אדם', שההבדל שיש בין הבעל חיים והאדם נמצא בכם ביותר. ואין האומות אדם, לפי שנפשם מוטבעת בחומר, משתתף לבעלי חיים החומריים. ודבר מבואר הוא זה". ובנצח ישראל פי"ד [ד"ה אך אם] כתב: "וזה כאשר ישראל מיוחדים ונבדלים מכל האומות, אשר הם במדרגה החומרית, וישראל במדריגת הצורה. ודבר זה בארנו פעמים הרבה, כמו שאמרו חז"ל [יבמות סא.] 'אתם קרויין אדם, ואין האומות קרויין אדם'. כאילו דבר פשוט הוא אצלם שמדרגת ישראל בערך אל האומות, כמדרגת האדם אל בעלי חיים הבלתי מדברים. וזה כי האדם נבדל מן הבעלי חיים במה שאין האדם חומרי גשמי כמו שאר בעלי חיים, והאדם הוא שכלי. וכך מדריגת ישראל, שהם נבדלים מן החומר, ואינם מוטבעים בחומר. וכאילו אצל ישראל בטל החומר אצל הנפש, ואין החומר רק נושא שעליו רוכב הנפש, ובטל החומר הזה אצל רוכבו, כמו שבטל וטפל החמור אצל מי שרוכב עליו. וכך ענין ישראל כאשר עושים רצונו של מקום, ואז הם צורה נבדלת בלבד. ואילו אצל האומות הוא ההיפך, כאילו היה הנפש בטל אצל הגוף, וכאילו היה כולו גוף וחומר בלבד... והתבאר לך שיש בישראל כאילו היה החומר בטל אצל הנפש... וכאשר אתה עומד על ענין זה תדע, כי יש לישראל משפט הצורה הנבדלת, ולאומות משפט החומר". [וראה לעיל פ"א הערה 88, וההערה הבאה.]
לשונו בדר"ח פ"ב מ"ה [עח.]: "'מטוב לטובים'... כי ישראל נקראים 'אדם'... לפי שאינם בעלי עבות החומר. ולכך נקראים 'אדם', שהאדם... אין לו חומר הבהמה, כך הם ישראל שהם עוד יותר נבדלים מן החומר, לכך ראוים שיקראו 'אדם' בשביל זה. ולפיכך כל אלו ראויים שיקראו 'טוב' בשביל שהם נבדלים מן עבות החומר. שתראה מזה כי הטוב הוא שייך בדבר נבדל מן החומר". הרי מה שישראל נקראו "אדם" וכן נקראו "טובים", הם שני צדדים של מטבע אחת.
כמבואר בפרק זה.
כן כתב אות באות בח"א למנחות נג: [ד, פב:]. ובח"א לסוטה יג: [ב, נו:] כתב: "לשון 'זה' מורה על מעלת הצורה השלימה הנבדלת... מפני כי הצורה נותנת הכרה והבדל לכל דבר, עד שיאמר עליו כי הוא זה". וקודם לכן [ב, נה.] כתב: "כי מילת 'זה' מורה על דבר הרמוז הנגלה, שיש לו מציאות בפועל לגמרי. וזהו ענין הצורה, שיש לה מציאות בפועל לגמרי".
לא מצאתי להדיא המקום שביאר שמשה נקרא "זה" משום שהוא צורתן של ישראל. אמנם נמצא שביאר כמה פעמים שמשה הוא צורתן של ישראל, וכן ביאר כמה פעמים שמשה נקרא "זה" [וכמבואר בהערה הבאה]. ואודות שמשה הוא צורת ישראל, ומשלימן, ראה דבריו בגו"א שמות פי"ח אות ז, בביאור דברי רש"י שם [שמות יח, א] "שקול משה כנגד כל ישראל", שכתב שם: "כי משה היה משלים את ישראל בכל דבר, ודבר המשלים שקול נגד הכל, בעבור שהוא משלים הכל. ואם לא היה משה משלים את ישראל הן בתורה הן בכל דבר, לא היו נחשבים לעם ישראל. ולפיכך היה משה נחשב ככל ישראל". ובגבורות ה' פי"ט [פז:] כתב: "כי משה משלים ישראל כולם, ובזה הוא צורת ישראל... שהרי הוא כמו צורה אל האומה הזאת". וכן כתב להלן ר"פ כא, ס"פ כט.
שקראו לו בשם "זה". ואודות שמשה נקרא "זה", ראה דבריו בגבורות ה' ס"פ כג, שכתב: "כי מספר ק"ך [חיי משה רבינו (דברים לד, ז)] הוא במספר קטן י"ב, והוא במספר 'זה', שהוא שם משה [כוונתו לגימטריה הקטנה של שם "משה", שהוא י"ב], כמו שנאמר 'כי זה משה האיש'. ושם זה יבוא על הרמוזו שיש לו צורה מיוחדת נבדלת, והוא מעלת משה". וכן כתב כמה פעמים בח"א לסוטה יג: [ב, נה.-נז:]. ובגו"א שמות פל"ב סוף אות ח כתב: "מדריגתו של משה הוא בלשון 'זה', וידוע הוא למבינים למה נקרא משה 'זה'". ובח"א לחולין קלט: [ד, קטז.] כתב: "מה שהיו ימי משה מאה ועשרים שנה הוא דבר מופלג בחכמה. כי 'משה' י"ב במספר קטן, והם ק"כ כאשר כל אחד נחשב לעשרה. וכן נקרא משה 'זה'... ובמה שנקרא משה 'זה'... בשביל שהוא הצורה השלימה שנקראת 'זה', שמלת 'זה' בא על דבר הניכר, ובצורה הדבר ניכר ונודע". וראה נצח ישראל פנ"ג [ד"ה ועל ידי], ושם הערה 15.
להשלימם ולהנהיגם, כי זהו ענין אלוק, וכפי שכתב בגו"א בראשית פי"ז אות ו: "אלוק - לעזרו ולסייעו, שזה מעשה אלוק". וכן הרמב"ן שמות לב, א, כתב: "היו מבקשין משה אחר, אמרו משה שהואה לנו הדרך ממצרים ועד הנה... הנה אבד ממנו, נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו". ועוד אודות שאלוק הוא בגדר צורה, ראה נצח ישראל פל"ח הערה 15. והנה אמרו חכמים [ברכות לב:] שמעשה העגל נגדר בתיבת "אלה", על שם הפסוק [שמות לב, ד] "אלה אלהיך ישראל" [רש"י שם]. ולפי דברי המהר"ל כאן, הרי שהגדרה זו מובנת היטב. שהנה נתבאר כאן שהעגל נועד למלא את מקום הצורה של משה רבינו. והרי הצורה של משה רבינו נגדרת היא בתיבת "זה", וכמבואר כאן. והואיל ומעשה העגל נעשה מתוך המגמה של "אלהות הרבה אוו להם" [רש"י שמות לב, א], הרי שאין לך תיבה המתאימה יותר למעשה העגל מאשר תיבת "אלו". כי תיבת "אלו" אינה אלא לשון רבים לתיבת "זה". וראה עוד בבאר הגולה באר השלישי [מג:].
גו"א שמות פי"ח אות יח, בביאור דברי רש"י שם [שמות יח, ז] כי משה נקרא "איש", וז"ל: "ומה שנקרא משה 'איש', מפני כי מלת 'איש' בא על המיוחד, שהוא איש פרטי בדבר, ולפיכך 'איש' לא יתרבה, ויאמר 'אנשים' לשון רבוי, ולא 'אישים'. ומפני שמשה היה מיוחד פרטי שנאמר [דברים לד, י] 'ולא קם נביא כמשה עוד', נקרא משה 'איש'. ועוד יש בזה דבר מופלא בחכמה מאוד, וזה כי שם 'איש' בא על עצם, כמו שיאמר 'איש אל אחיו' [שמות כה, כ, ומדובר שם לגבי הכרובים], 'איש בתרו לקראת רעהו' [בראשית טו, י], וכן בכל מקום. וכל עצם הוא עומד בעצמו, אין לו צירוף אל זולתו. ולכך משה נקרא איש, [ש]היה נבדל במעלתו מישראל, ולפיכך הוא בעל עצם שאין לו צירוף אל אחר, עומד בעצמו, ודבר זה ברור". ובח"א לסוטה יג: [ב, נו:] כתב: "וכן נקרא [משה] השם 'איש' בשביל זה, 'והאיש משה ענו מאוד' [במדבר יב, ג], כי הצורה נקראת בשם 'איש', כמו שהוא ידוע". ובאור חדש [קיא:] כתב: "נקרא משה 'איש' כי הוא שלימות ישראל וצורתם, כמו שהאיש צורת האשה, שהיה משה צורת ישראל". ושם [קעג:] כתב: "משה נקרא 'איש', וידוע כי הצורה נקרא בשם הזה". ושם [רה:] כתב: "כי מפני שהיה משה מיוחד, שהוא איש אלקים, מה שלא תמצא באחר... קרא הכתוב משה 'איש', מפני שהיה איש פרטי שאין כמותו". ובח"א לסנהדרין קד: [ג, רמה:]: "כי משה נקרא 'איש'... בשביל חשיבות צורתו".
בנצח ישראל פרק י [ד"ה ובירושלמי דתענית], שכתב שם: "ובירושלמי דתענית [פ"ב ה"ו], ריש לקיש בשם רבי ינאי אמר, שתף הקב"ה שמו בישראל. למה הדבר דומה, למלך שהיה לו מפתח פלטרין קטנה, אמר אם אני אניח המפתח כמו שהיא, הרי היא אבודה, אלא הרי אני קובע בה שלשלת, שאם תהיה אבודה, תהיה השלשלת מונח עלי. כך אמר הקב"ה, אם אני מניח את בני ישראל, הרי הם אבודים בין האומות. אלא הרי אני משתף שמי הגדול בהם, מה טעם, 'וישמע הכנעני ויושבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמינו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול' [יהושע ז, ט], שהוא משותף בנו, עד כאן. וביאור ענין זה, כי העולם הזה הוא פלטרין של מלך, וישראל הם מפתח של פלטרין, שאם אין ישראל הרי דומה לפלטרין שהוא סגור. וכאשר הפלטרין סגור אין הפלטרין משמש כלום, ולא נקרא 'בית', כי אין לו פתיחה. כך אם אין ישראל, אין הפלטרין - שהוא העולם - משמש כלום, והוא סגור, וכאילו אין שם פלטרין עליו כלל. ולפיכך נקרא ישראל מפתח קטנה, שהם אומה קטנה, והם המפתח של הפלטרין הגדולה. וכבר התבאר כי ישראל נחשבים שהם כמו צורה אל העולם, ולכך מדמה את ישראל למפתח, שהמפתח פותחת הטרקלין עד שהיא פתוחה. וכאשר אין המפתח, הפלטרין היא סגורה, והוא כמו גלמי כלי עץ, אשר הוא סתום ואין לו בית קיבול, ואין לה צורת טרקלין, שהוא פתוח". וכן כתב שם ר"פ נו, ושם הערות 11, 48, ושם פס"ג הערה 31. ובח"א לסנהדרין צח: [ג, רכג:] כתב: "עיקר צורת העולם הם ישראל... שלא נשלם העולם עד שהיו ישראל וקבלו את התורה, ואז הושלם העולם כאשר באה התורה אל העולם". וראה רמב"ן דברים לב, כו.
כן כתב בנצח ישראל פי"ד [ד"ה אך אם], וז"ל: "וזה כאשר ישראל מיוחדים ונבדלים מכל האומות, אשר הם במדרגה החומרית, וישראל במדריגת הצורה. ודבר זה בארנו פעמים הרבה, כמו שאמרו חז"ל [יבמות סא.] 'אתם קרויין אדם, ואין האומות קרויין אדם'. כאילו דבר פשוט הוא אצלם שמדרגת ישראל בערך אל האומות, כמדרגת האדם אל בעלי חיים הבלתי מדברים... ענין ישראל כאשר עושים רצונו של מקום, ואז הם צורה נבדלת בלבד. ואילו אצל האומות הוא ההיפך, כאילו היה הנפש בטל אצל הגוף, וכאילו היה כולו גוף וחומר בלבד". והובא יותר בהערה 70, ולעיל פ"א הערה 88.
כגון; בגו"א דברים פכ"ה אות ג [ד"ה אמנם] כתב: "ארבעים יום של יצירת הולד, וביום האחרון - הוא יום ארבעים - מקבל הולד הנשמה, ובכל ל"ט [יום] הוא בריאת הגוף". ובבאר הגולה באר הראשון [כא.] כתב: "וידוע כי הצורה חלה באחרונה, וא"כ הצורה חלה באדם ביום ארבעים, כמשפט הצורה שחלה באחרונה". ובכלליות קבע שלחומר יש מדריגה ראשונה, ולצורה יש מדריגה שניה [ח"א לערכין ל: (ד, קמז:)]. ובגבורות ה' פנ"ו [רמט.] כתב: "החומר אינו רק התחלה, כי הצורה היא שלימות הנמצא... כי החומר נקרא התחלה, והצורה נקרא תכלית ושלימות". ולהלן פס"ט [ד"ה וכאשר תדע] כתב: "תמצא אצל האדם, שהכח השכלי אינו מקבל אותו האדם, כי אם ע"י השלמת כח אדם [הקודם לשכל] והוא מקבל השכל הנבדל". וראה להלן פי"ג הערה 57.
בח"א לסנהדרין לח. [ג, קמח:], שהגמרא שם נתנה טעמים מספר לכך שהאדם נברא באחרונה למעשה בראשית, וכתב שם בזה"ל: "כי האדם נברא אחרון, בשביל שהאדם הזה משלים [מעשה] בראשית. והאדם מקשר העולם, עד שהוא אחד לגמרי. כי התחתונים בפני עצמם, והעליונים בפני עצמם, והאדם הוא שנברא מן העליונים ומן התחתונים, הרי האדם מחבר העליונים והתחתונים, עד שהעליונים ותחתונים נעשו לאחד, ואין עוד עליונים בפני עצמם והתחתונים בפני עצמם. ומפני כך נברא האדם אחרון, כי הדבר שהוא מחבר הכל, ראוי שיהיה האחרון. כמו מי שהוא עושה חלק אחד, ואח"כ עושה עוד חלק אחד, ואחר כך מחברם, עד שהכל נעשה אחד. ואם היה האדם נברא ראשון, הרי לא היה זה בריאתו שיהיה נברא לחבר ולקשר הכל". וכן הוא אות באות בדרשת שבת הגדול [קצד:]. [ודייק, כי על פי רוב, כאשר יפנה את הלומד לספר אחר שכתב, יאמר "וכבר בארנו כן במקום אחר". ואילו כאשר יאמר ""וכמו שבארנו זה במקומו", כוונתו לחידושי האגדות שלו על אתר. וראה נצח ישראל פ"ט הערה 75.]
בח"א למנחות נג: [ד, פב:] כתב עד כאן אות באות, והוסיף: "שכל האומות שהם בערך בעלי חיים אל ישראל נבראו קודם".
שאמרו שם: "קרא הקב"ה לשבעים מלאכים הסובבים כסא כבודו, ואמר בואו ונבלבל את לשונם... וירד הקב"ה ושבעים המלאכים הסובבים כסא כבודו, ובלבל את לשונם לשבעים גוים ולשבעים לשון". ובנצח ישראל פל"ח [ד"ה ובמדרש] כתב: "כי נעשו האומות הרבה כאשר נפלגו בדור הפלגה".
ענין זה [שישראל יצאו לאחרונה משאר האומות] הוא יסוד נפוץ בספרי המהר"ל, וכגון, בגו"א בראשית פ"א אות ז ד"ה אמנם, שם דברים פ"ב אות ח, גבורות ה' פכ"ט [קיד.], שם פס"ט [סוף שטז:], נצח ישראל פ"י [ד"ה ועוד תבין], שם פ"ס [ד"ה ובמכלתא], להלן ר"פ יז, הקדמתו לדר"ח [יד:], ובח"א למנחות נג: [ד, פב:]. וחלקם יובאו בהערות הבאות.
אודות שישראל נעשו לעם כשיצאו ממצרים - הנה זהו יסוד נפוץ בספרי המהר"ל, וכגון בגבורות ה' פנ"ט [רס:] כתב: "קודם שיצאו ישראל ממצרים לא היה להם מציאות כלל, וכבר התבאר הרבה, שהיו כמו העובר הנבלע בבטן אמו, כך היו נבלעים במצרים... וכאשר יצאו ממצרים כאילו יצאו למציאות". ובדרשת שבת הגדול [רלב.] כתב: "כי קודם שירדו למצרים לא היו אפילו שבעים נפש... וכאשר יצאו ממצרים היו כאילו נולדו, שלא היו קודם נחשבים לשום עם". ולהלן ר"פ יז כתב: "כאשר יצאו ממצרים אז היו לעם". ובגו"א דברים פ"ב אות ח כתב: "לא נעשו ישראל לעם עד שיצאו ממצרים". וכן מבואר בהקדמה לנצח ישראל [ד"ה ולפיכך סבירי], וראה שם הערה 14, שהובאו שם עשרה מקומות שיסוד זה הוזכר בספר נצח ישראל.
לשונו בח"א למנחות נג: [ד, פב:]: "ואף עמון ומואב ואדום תמצא כי היו לעמים קודם שהיו ישראל, כי הם [ישראל] יצאו באחרונה לפעל כאשר יצאו ממצרים, וכבר ישבו עמון ומואב בארצם, כדכתיב בקרא [דברים ב, פסוקים ה, ט, יח] שציוה לסבב ארצם שנתן להם ארץ ירושתם קודם".
לשונו בנצח ישראל פ"י [ד"ה ועוד תבין]: "כי עמון ומואב ועשו הכל היו אומות גדולות קודם ישראל, כמו שמוכיח הכתוב, שמזכיר אותם קודם שיצאו ישראל ממצרים [בראשית פרק לו]". ומה שמדגיש את עמון מואב ועשו מתוך שאר אומות העולם, כי מתבאר מתוך דבריו כאן שאומות העולם נחלקות לשתי קבוצות; (א) שבעים אומות שהיו מדור ההפלגה. (ב) ארבע אומות ממשפחת אברהם, והם: ישמעאל, עמון, מואב, ואדום. [וראה בנצח ישראל פ"ס (ד"ה ואמר ומחץ) שאדום ומואב אינן בכלל שבעים אומות.] והדגשת המהר"ל היא שישראל איחרו לבוא לעולם אף יותר משאיחרו אדום עמון ומואב, שאף הן אינן נכללות בשבעים אומות, ומ"מ ישראל איחרו לצאת לעולם אף לאחר שאדום מואב ועמון היו לאומות. וכן הדגיש בגו"א בראשית פ"א אות ז [ד"ה אמנם] שישראל נעשו לאומה לאחר אדום ומואב. ולהלן ר"פ יז הזכיר אף את ישמעאל.
לשונו בגו"א בראשית פ"א סוף אות ז: "ישראל הם משלימים כל העולם, ולפיכך הם באחרונה. ובדבר זה יתבאר מה שאמרו חכמים 'אתם קרויים אדם', שהרי ישראל דומים אל האדם, שכל הבעלי חיים נבראו בראשונה, והאדם באחרונה... וכן כל האומות נבראו ראשונה וישראל באחרונה". ובגו"א דברים פ"ב אות ח ביאר שישראל איחרו להתגלות "כי הוייתם ממקום פנימי, לכך לא היו נמצאים מיד". וכן ביאר בגבורות ה' פכ"ט [קיד.], וז"ל: "מי שיותר במעלה, מאוחר לצאת לפועל".
לשונו בנצח ישראל פ"י [ד"ה ועוד תבין]: "ועוד תבין זה מן עצם בריאתם של ישראל, שמצד עצמן יש להם המעלה האלקית, ואין בטול אל דבר זה. ויש ללמוד דבר זה מדברי חכמים אשר הודיעו לנו דברים אלו בחכמתם, באמרם [יבמות סא.] 'ואתנה צאני מרעיתי אדם אתם' [יחזקאל לד, לא], 'אתם קרוים אדם ולא האומות קרוים אדם'. הנה אין צריך ראיה כי ישראל הם עיקר המציאות בעולם הזה, כאשר ישראל בפרט נקראים 'אדם'. וכאשר תתבונן תמצא שהם דברים ברורים מאד, עד שאין ספק בו. וזה כאשר תראה בבריאה שנברא האדם אחרון לכל הנבראים, ודבר זה בודאי אינו במקרה, רק הוא נמשך אחר עצם האדם. וזה כי ראוי דבר, שהוא כמו צורה, והצורה על ידה יושלם הכל, לכך ראוי שיהיה אחרון, כי הכל יושלם באחרונה. ומפני כך נברא האדם אחרון אל הכל, לפי שהאדם צורה אל התחתונים, והוא השלמת כל התחתונים. ולכך נברא האדם באחרונה, כאשר הושלם הכל. ותמצא דבר זה בישראל, שגם הם נבראו באחרונה, ויש להם בזה סגולת האדם שנברא באחרונה. שהרי לא תמצא שום אומה נבראת ויצאה לפועל אחר ישראל... אם כן יש לישראל סגולת האדם אשר הוא נברא באחרונה".
כי רק "על ידי התורה הוא אדם לגמרי" [לשונו למעלה סד"ה והוא שאמרו]. ולכך ברי הוא שהתורה היא צורה לאדם. וראה להלן פנ"ו [ד"ה וזה שאמר] אודות שהתורה היא צורת ישראל.
אודות שהקב"ה הוא צורה אחרונה אל הכל, ראה דבריו בגבורות ה' [קו.], שביאר שם את ההבדל שבין שם "אהיה" לשם הויה, כאשר שם הויה מורה על שהקב"ה הוא צורה אחרונה, וכלשונו: "וכאשר תעמיק בדברים אלו תמצא דברים נפלאים מאוד. כי כמו ששם 'אהיה' מורה לך על שהוא יתברך עיקר הכל, ונותן קיום לכל הנמצאים, כי העיקר נותן קיום אל הכל. ובשביל כך התחלת השם הזה באל"ף, כי האל"ף הוא התחלה, ובא בלשון מדבר בעדו. שכל מדבר בעדו מורה על שהוא נגלה לזולתו. אבל השם של ד' אותיות שם הוי"ה נבדל מן הנמצאים, ולכך התחלתו ביו"ד, והוא משמש לנסתר, כמו כל יו"ד בראש, כי בזה השם נסתר והנבדל מן הנמצאים. וכמו ששם הראשון מורה שהוא יתברך התחלת הכל, נותן קיום הכל, כך בזה השם תכלית הכל, ובו עומד הכל. כי הוא יתברך צורה אחרונה לכל הנמצאים. ולפיכך בא ביו"ד בראשו, כי היו"ד מורה על תכלית וצורה אחרונה. כי היו"ד היא בסוף כל מספר, לא יעלה רק עד עשרה. הרי האל"ף בראש, ויו"ד בסוף. דמיון זה שורש האילן, נותן קיום האילן, והוא צורת האילן, שבלא העיקר אין עליו שם אילן. והוא יתברך מאתו קיום לנמצאים כלם, וזה מורה עליו שם 'אהיה'. אמנם שם העצם, שהוא שם הוי"ה, שהוא יתברך צורת כל הנמצאים, וכל דבר יש לו עמידה בצורתו, הרי בו עומד הכל, ודברים אלו עמוקים מאוד".
אודות שהשם יתברך משלים הכל מחמת הוא צורה אל הכל, ראה דבריו בח"א לכתובות סז: [א, קנד.], אודות שהקב"ה זן את העולם, שכתב שם: "כמו שפרשו ז"ל פסחים קיח.] גדולה פרנסה יותר מן הגאולה, דאילו הגאולה ע"י מלאך, ואילו הפרנסה ע"י הקב"ה בעצמו, דכתיב [בראשית מח, טו] 'האלקים הרועה אותי מעודי'. ומפני שהוא יתברך צורה אחרונה אל כל העולם, ומשפט הצורה שהוא מקיים הכל, לכך הפרנסה, שהוא קיום הכל, הוא מן הש"י, במה שהוא יתברך צורה אחרונה אל הכל". וראה עוד בנתיב השלום פ"א [א, ריג:].
ובסנהדרין צט: למדו מפסוק זה שאדם נברא על מנת לעמול בתורה, וכפי שביאר למעלה פ"ג [ד"ה ואמר עוד], וז"ל: "כשהוא אומר 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', מזה נלמוד כי האדם על זה נברא, שיוציא אל הפעל כח הדברי השכלי, שהוא שכל התורה. ולפיכך אמר 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', כי אחר שהאדם שלמותו בכח, צריך שיהיה כל עמלו ופעלו בדבר שהוא שלמותו האחרון אשר נברא בשבילו. כמו שאמר הכתוב [איוב ה, ז] 'אדם לעמל יולד'. שרוצה לומר כי תכלית מעלתו הוא אל העמל, שהוא יציאה אל הפעל, וזהו 'לא ימוש וגו"".
ולכך התורה היא "הכל", וכמבואר כמה פעמים בפרק זה, וראה הערה 53.
כי הם כל הזמן, וכמבואר בסמוך. והרי "הזמן ומקום ענין אחד, כאשר ידוע למבינים" [לשונו להלן ר"פ כו]. וכשם שארץ ושמים הם כל המציאות [כמבואר לעיל פ"ד הערה 52], מפאת שהם כל המקום של הבריאה, כך "יום ולילה" הם כל המציאות, מפאת שהם כל הזמן של הבריאה.
והוא הזמן, וכמבואר בסמוך.
במנחות צט: מובא "שאל דמה בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל, כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמה יוונית. קרא עליו המקרא הזה 'לא ימוש ספר התורה מפיך והגית בו יומם ולילה', צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, ולמוד בה חכמה יוונית". ולפי המתבאר כאן הדברים מחוורים היטב. כי רבי ישמעאל השיב לו שכל המציאות משועבדת ללימוד התורה, ואין היכי תמצא ללמוד חכמה יוונית.
והדגשתו היא, שהואיל והתורה היא הכל, מן הנמנע הוא לקנותה כדבעי מבלי לימוד המקביל לה [הכל], וזהו לימוד של יום ולילה. וראה עוד בפחד יצחק שבועות, מאמר לו, אות י.
בפרקים יג-טז. פרק יג