כפי שכתב בנצח ישראל פ"ג [ד"ה ודבר זה]: "כי התורה סדר הנמצא והנהגתו". וראה שם הערה 56. ועוד אודות שהתורה היא סדר העולם - הנה זהו יסוד נפוץ מאוד בספרי המהר"ל. ולדוגמה, ראה דבריו בנתיב התורה ר"פ א [א, ג.] שכתב: "דברי תורה תומכין כל העולם... כי לכך הוסיף ה"א ב'ששי' [בראשית א, לא "יום הששי"] לומר כי כל מעשה בראשית היו תלוים ועומדים עד ששי בסיון, אם יקבלו ישראל התורה - מוטב [שבת פח.]... וא"כ ד"ת מחזקים ותומכים הכל, עד שיש לעולם קיום. וכל זה מפני כי התורה היא סדר האדם, באיזה מעשה יהיה נוהג, ואיך יהיה נוהג, ואיך יהיה מסודר במעשיו, וזהו ענין התורה. וכמו שהתורה היא סדר האדם, כך התורה היא סדר של העולם, עד שהתורה היא סדר הכל. רק כי סדר האדם הוא נגלה ומפורש בתורה... אבל סדר העולם כולו ג"כ הוא בתורה, שאין התורה רק סדר המציאות העולם בכללו. וזהו שאמרו במדרש [ב"ר א, א] שהיה מביט בתורה וברא את עולמו, ר"ל שהתורה בעצמה היא סדר הכל. ולכך כאשר רצה השי"ת לברוא את עולמו ולסדר אותו, היה מביט בתורה, שהיא סדר הכל, וברא את עולמו... והסדר הוא מקיים הכל. ולכך אמרו שכל מע"ב היו תלויים ועומדים עד שהיו ישראל מקבלים התורה, שאז היו מקבלים בעולם התורה שהיא סדר הכל, ובה יהיה מתקיים הכל". וכן כתב בדר"ח פ"ג מי"ד [קמו:], שם פ"ה מכ"ב [ערה.], גבורות ה' פ"ע [שכב.], באר הגולה באר הרביעי [סט.], ועוד. וראה לעיל פ"ד הערה 50, פ"ח הערה 32, פי"א הערה 83, ופי"ד הערה 41.

כפי שהתבאר לעיל ריש פרק טז, וז"ל: "נראה בנמצאים טוב סדרם ויושר פעלם... ודבר זה אי אפשר שיהיה במקרה, כי המקרה לא יתמיד ואינו הרבה... שאין ראוי לומר שיהיה מציאות העולם וטוב סדרו במקרה קרה, כי המקרה אינו תמיד ואינו רב מאד".

פירוש - מחמת שהתורה היא סדר הנבראים, הרי אף זמן נתינתה משתייך למסגרת סדר הנבראים. והואיל ואין סדר במקרה, ממילא זמן נתינת התורה אינו במקרה. ולכך יש מקום לשאול מדוע התורה ניתנה רק לכשיצאו ישראל ממצרים, ולא בתחילת ימי העולם. וכן ביאר להלן ר"פ כה, וז"ל: "הדבר שהוא מוסכם שלא היה בריאת עולם במקרה קרה. שכאשר האדם מתבונן בבריאה הזאת ימצא אותה שהיא מסודרת בחכמה בתכלית הסדר, ודבר כזה אי אפשר שיהיה קרה במקרה דבר שהוא מסודר בתכלית הסדר... כי התורה צורה אל העולם אי אפשר שתהיה במקרה קרה... התורה כאשר ניתנה לעולם הנה זה סדר חדש שלא היה עד עתה, אין ראוי שתהיה התורה... במקרה... ולפיכך עת מיוחד היה לדבר זה שתנתן התורה לאדם".

לעיל פרק א [מד"ה אמנם כל - סוף הפרק], פרק ה [ד"ה ואני אומר], ופרק ז [ד"ה אמנם ישראל].

וז"ל בגבורות ה' פע"ב [שכח.]: "מה שנמצא בישראל דבוק שכינה ושפע הנבואה על שאר אומות, שאין להם דבר זה. כמו שיש למין האנושי מעלה יתירה, שיש להם השכל - על ידי הכנה שבהם - על שאר בעלי חיים, שאין להם השכל. ואם אתה אומר שהיה זה בלא הכנה מיוחדת באומה שיקבלו אלו המעלות, וקבלו את המעלות האלו האלהיים הנבואה והשכינה, אם כן גם כן יכול להיות שיקבל הבעל חי שכל האנושי בלא הכנה מיוחדת. אבל דבר זה בודאי לא יתכן. וכמו כן לא יתכן שקבלו ישראל דברים אלו בלא הכנה מיוחדת בנפשם... כי בודאי הבעל חי ממאן לקבל השכל מצד שאין הכנה לו לזה, ולא נמצא הכנה באומות לתורה, כי אם בישראל שיש להם הכנה".

סוף פרק יב [ד"ה ולכך תמצא].

לשונו לעיל ר"פ ב: "האדם יציר כפו של הקב"ה, מבחר התחתונים". ובח"א לקידושין פב. [ב, קנב:] כתב: "אדם אשר הוא מבחר מן הנמצאים". ובח"א לע"ז ג: [ד, כד.] כתב: "האדם הוא מבחר הנמצאים התחתונים".

כמבואר לעיל פ"ד הערה 32, פ"ז הערה 67, פי"ב הערה 18, ופט"ז הערה 60.

ענין זה [שישראל יצאו לאחרונה משאר האומות] הוא יסוד נפוץ בספרי המהר"ל, וכגון, לעיל ס"פ יב, גו"א בראשית פ"א אות ז ד"ה אמנם, שם דברים פ"ב אות ח, גבורות ה' פכ"ט [קיד.], שם פס"ט [סוף שטז:], נצח ישראל פ"י [ד"ה ועוד תבין], שם פ"ס [ד"ה ובמכלתא], הקדמתו לדר"ח [יד:], ובח"א למנחות נג: [ד, פב:].

לשונו בח"א למנחות נג: [ד, פב:]: "ואף עמון ומואב ואדום תמצא כי היו לעמים קודם שהיו ישראל, כי הם [ישראל] יצאו באחרונה לפעל כאשר יצאו ממצרים, וכבר ישבו עמון ומואב בארצם, כדכתיב בקרא [דברים ב, פסוקים ה, ט, יח] שציוה לסבב ארצם שנתן להם ארץ ירושתם קודם". ובנצח ישראל פ"י [ד"ה ועוד תבין] כתב: "כי עמון ומואב ועשו הכל היו אומות גדולות קודם ישראל, כמו שמוכיח הכתוב, שמזכיר אותם קודם שיצאו ישראל ממצרים [בראשית פרק לו]". וכמו כן תולדות ישמעאל הוזכרו בחומש בראשית [כה, יב]. ומה שמדגיש את עמון מואב אדום וישמעאל מתוך שאר אומות העולם, כי מתבאר מתוך דבריו כאן שאומות העולם נחלקות לשתי קבוצות; (א) שבעים אומות שהיו מדור ההפלגה. (ב) ארבע אומות ממשפחת אברהם, והם: ישמעאל, עמון, מואב, ואדום. [וראה בנצח ישראל פ"ס (ד"ה ואמר ומחץ) שאדום ומואב אינן בכלל שבעים אומות.] והדגשת המהר"ל היא שישראל איחרו לבוא לעולם אף יותר משאיחרו ישמעאל אדום עמון ומואב, שאף הן אינן נכללות בשבעים אומות, ומ"מ ישראל איחרו לצאת לעולם אף לאחר שישמעאל אדום מואב ועמון היו לאומות. וכן הדגיש בגו"א בראשית פ"א אות ז [ד"ה אמנם] שישראל נעשו לאומה לאחר אדום ומואב.

לשונו לעיל ס"פ יב: "ולכך תמצא הסגולה של צורה באדם, וכמו כן בישראל. כי כל הדברים - הצורה באה באחרונה, והחומר קודם. כי הצורה הוא המשלים, ראוי שיהיה באחרונה. ולפיכך נברא האדם באחרונה לכל מעשה בראשית... כי יש על האדם משפט הצורה שהיא באה באחרונה. וכן תמצא בישראל, שכל האומות נבראו קודם. כי שבעים אומות היו בדור הפלגה, כחז"ל [פרקי דר"א פרק כד]. ואף עמון ומואב ואדום תמצא כי היו לעם קודם שהיו ישראל. כי כאשר יצאו ממצרים, והיו לעם, כבר ישבו עמון ומואב ואדום בארצם. שמזה תראה, כי היו לאומות ונתישבו בארצם קודם ישראל. כי יש על ישראל משפט הצורה, שהיא יוצאת באחרונה". ובגו"א בראשית פ"א סוף אות ז כתב: "ישראל הם משלימים כל העולם, ולפיכך הם באחרונה... שהרי ישראל דומים אל האדם, שכל הבעלי חיים נבראו בראשונה, והאדם באחרונה... וכן כל האומות נבראו ראשונה וישראל באחרונה". ובגו"א דברים פ"ב אות ח ביאר שישראל איחרו להתגלות "כי הוייתם ממקום פנימי, לכך לא היו נמצאים מיד". וכן ביאר בגבורות ה' פכ"ט [קיד.], וז"ל: "מי שיותר במעלה, מאוחר לצאת לפועל".

אודות שהאדם משלים הכל, ולכך נברא אחרונה, ראה דבריו בח"א לסנהדרין לח. [ג, קמח:] שכתב: "כי האדם נברא אחרון, בשביל שהאדם הזה משלים [מעשה] בראשית. והאדם מקשר העולם, עד שהוא אחד לגמרי. כי התחתונים בפני עצמם, והעליונים בפני עצמם, והאדם הוא שנברא מן העליונים ומן התחתונים, הרי האדם מחבר העליונים והתחתונים, עד שהעליונים ותחתונים נעשו לאחד, ואין עוד עליונים בפני עצמם והתחתונים בפני עצמם. ומפני כך נברא האדם אחרון, כי הדבר שהוא מחבר הכל, ראוי שיהיה האחרון. כמו מי שהוא עושה חלק אחד, ואח"כ עושה עוד חלק אחד, ואחר כך מחברם, עד שהכל נעשה אחד. ואם היה האדם נברא ראשון, הרי לא היה זה בריאתו שיהיה נברא לחבר ולקשר הכל". וכן הוא אות באות בדרשת שבת הגדול [קצד:].

אודות שישראל הם שלימות ותכלית העולם, ולכך נבראו לאחרונה, ראה גו"א בראשית פ"א אות ז שכתב: "ישראל יצא באחרון מן כל הנבראים, והם שלימות כל העולם, וכאשר יצאו ישראל אז היתה שלימות כל העולם, ואז עמדה הבריאה, כי כבר הגיע התכלית והשלימות". וראה לעיל פי"ב הערה 78.

לשונו בנצח ישראל פ"י [ד"ה ועוד תבין]: "ועוד תבין זה מן עצם בריאתם של ישראל, שמצד עצמן יש להם המעלה האלקית... ויש ללמוד דבר זה מדברי חכמים אשר הודיעו לנו דברים אלו בחכמתם, באמרם [יבמות סא.] 'ואתנה צאני מרעיתי אדם אתם' [יחזקאל לד, לא], 'אתם קרוים אדם ולא האומות קרוים אדם'. הנה אין צריך ראיה כי ישראל הם עיקר המציאות בעולם הזה, כאשר ישראל בפרט נקראים 'אדם'. וכאשר תתבונן תמצא שהם דברים ברורים מאד, עד שאין ספק בו. וזה כאשר תראה בבריאה שנברא האדם אחרון לכל הנבראים, ודבר זה בודאי אינו במקרה, רק הוא נמשך אחר עצם האדם. וזה כי ראוי דבר, שהוא כמו צורה, והצורה על ידה יושלם הכל, לכך ראוי שיהיה אחרון, כי הכל יושלם באחרונה. ומפני כך נברא האדם אחרון אל הכל, לפי שהאדם צורה אל התחתונים, והוא השלמת כל התחתונים. ולכך נברא האדם באחרונה, כאשר הושלם הכל. ותמצא דבר זה בישראל, שגם הם נבראו באחרונה, ויש להם בזה סגולת האדם שנברא באחרונה. שהרי לא תמצא שום אומה נבראת ויצאה לפועל אחר ישראל... אם כן יש לישראל סגולת האדם אשר הוא נברא באחרונה".

פרק א [ד"ה והוא עצמו], ובפרק יב [בשני מקומות; ד"ה והוא שאמרו, ושם סוף הפרק]. ומאמר זה ["אתם קרוים 'אדם'"] מבואר בכמה מקומות בספרי המהר"ל, וכמלוקט לעיל פ"א הערה 88, עיין שם. והעולה שם הוא שישנם ארבעה הסברים לכך שישראל נקראים 'אדם', ולא כן אומות העולם; (א) לישראל יש מדריגה רוחנית גדולה יותר [דבריו לעיל פ"א, גו"א פרשת מטות, נצח ישראל פי"ד, גבורות פמ"ד, ועוד]. (ב) ישראל נבראו לאחר כל האומות [דבריו כאן, ולעיל ס"פ יב, גבורות ה' פל"ט, ובגו"א פרשת בראשית]. (ג) לישראל יש את התורה [לעיל פי"ב ד"ה והוא שאמרו]. (ד) אין לישראל שום חוזק מצד עצמם [דרשת שבת הגדול ואור חדש].

והואיל וישראל לא שייכים לתחילת הבריאה, ה"ה שהאבות לא היו בתחילת הבריאה. [לשונו למעלה "כי האבות שהם אבות האומה, וכן ישראל בעצמם, אין ראוי שיהיו נבראים בתחילת הבריאה".] כי אין האבות חולקים מקום לעצמם, אלא נגדרים באותו גדר של ישראל. דוגמה לדבר; ראה דבריו בגו"א בראשית פי"ב אות ד: "אין הקב"ה מייחד שמו רק על אבות האומה, והיינו טעמא מפני שאין הקב"ה מייחד שמו על יחיד פרטי, רק על אומה שלימה [ראה להלן פל"ט (ד"ה ומפני כך)]. ואותם שהם אבות האומה הקב"ה מייחד שמו עליהם. ולפיכך על האבות דווקא [מייחד שמו]". ובגו"א בראשית פל"ב אות ב [ד"ה ומה] כתב: "האבות הם יסוד העולם בעבור שהם עיקר לכל ישראל". ובנתיב כח היצר רפ"ב [ב, קכד.] כתב: "כל אחד מן האבות נחשב כללי, שהרי מהן יצא כלל האומה הישראלית. ומאחר שהם אבות להם וכוללים כל אחד כל האומה, לא שייך בהם יצר הרע". [והובא לעיל פי"א הערה 92.] הרי שמדרגת האבות נובעת מהיותם שרשי ישראל. ולכך דין ישראל עליהם; כשם שישראל לא שייכים לתחילת הבריאה, כך האבות לא שייכים לשם.

מה שנקט ב"זרע אברהם" דוקא, יוסבר על פי דבריו בר"פ כ, שכתב שם: "כי אברהם היה מיוחד ביותר לקיים כל התורה, כי מעלת אברהם דבקה בחכמה העליונה... ולא כן יצחק ויעקב, רק כי קבלו מאברהם... לכך היה אברהם מיוחד לקיים כל התורה". וראה שם בהערות.

מעין מה שהקשה להלן ר"פ לה על עשרת הדברות, וכלשונו: "כי עשרת הדברות שנכתבו בלוחות נראה דבר חסר, שיהיה מקצת התורה... נכתבים בלוחות, שדבר זה נראה דבר חסר, ותורת ה' תמימה". ובגו"א שמות פכ"א אות א [ד"ה ונראה] כתב: "כל המצות נאמרו מסיני - יש מצות שהם עיקר יותר מסיני, לפי שהם מצות חשובות, וירד הקב"ה בשבילם על הר סיני לאותם דוקא [ש]נאמרו בפירוש כאשר הם כתובים, וכל שאר המצות נאמרו עמהם מסיני, וזה בשביל כי 'תורת ה' תמימה' [תהלים יט, ר] אין מצותיה מחולקות, ולפיכך נאמרו כולם מהר סיני. ומכל מקום יש חילוק בין המצות; כי עשרת הדברות נאמרו מסיני בשביל עצמם, ואילו שאר המצות נאמרו מסיני מפני שהשם יתברך נתן התורה בשלימות בסיני. ותדע, שאמרו [סוטה לז:] התורה נתנה כללותיה ופרטותיה מסיני, חזרו ונשנו באוהל מועד, וחזרו ונשנו בערבות מואב. והשתא קשה למה באלו מצות דוקא נכתב שנאמרו באוהל מועד, כגון מצות הקרבנות [ויקרא א, א]. על כרחך כמו שאמרנו, אף על גב שכל המצות נאמרו בסיני ונשנו באוהל מועד, לא נשנו כולם רק בשביל איזה מצות ששייכים דוקא באוהל מועד, כמו מצות קרבנות ששייכים אל אוהל מועד, ועל ידי אותן מצות נאמרה כל התורה באוהל מועד, לפי שהתורה היא אחת, אין לומר שיהיו קצת מצות נאמרו במקום זה ומקצתן במקום אחר, ולפיכך נאמרו כולן שם, אבל לא נאמרו רק ברמז".

ע"ז, ברכת השם, דינין, שפיכות דמים, גלוי עריות, וגזל [ב"ר טז, ו]. וכן הוא להלן פי"ט [ד"ה ומעתה נשוב].

שהוסיף לו אבר מן החי [בראשית ט, ד-ה].

שהוסיף לו ברית מילה [בראשית יז, יד].

שהוסיף לו גיד הנשה [בראשית לב, לג].

המלך לעבד.

"מקבל מתנה יגע בו לתקנו, עד שיהא ראוי לאכילה" [מתנות כהונה שם].

"בלי פירוש וחילוק ותיקון" [מתנות כהונה שם]. וראה לעיל פ"ז הערה 7.

"שהם של עצמו" [פירוש מהרז"ו שם].

יסוד נפוץ מאוד בספרי המהר"ל. וכגון, ראה דבריו באור חדש [קמט.], שכתב: "ובמדרש [אסתר רבה ח, ד] אמרו כלשון זה, 'ותצוהו על מרדכי לדעת מה זה ועל מה זה' [אסתר ד, ה], אמר מימיהם של ישראל לא באו לצרה כמו זאת, שמא כפרו ישראל ב'זה אלי ואנוהו' [שמות טו, ב], ושמא כפרו בלוחות דכתיב [שמות לב, טו] 'מזה ומזה הם כתובים'... כי הן מה שאמרו שכפרו ב'זה אלי', הן מה שכפרו בלוחות שכתיב בהם 'מזה ומזה כתובים', הכל טעם אחד. כי מלת 'זה אלי' מורה על שהוא יתברך נמצא, כי כך משמע מלת 'זה', כי זהו שנמצא לפניך, ונקרא בשם 'זה', כי הוא מחויב המציאות לגמרי... ואין דבר יותר מחויב שיהיה נמצא כמו הש"י שהוא מחויב המציאות, ועשרת הדברות אשר הם מחויבים מן הש"י. ולכך היו הלוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה". ובסוף דרוש לשבת תשובה [עט:] כתב: "האות השני [מהשם המיוחד] הוא הה"א, מורה כי הוא יתעלה מחויב המציאות. כי לשון ה"א כמו 'הא לכם זרע', רוצה לומר הנה נמצא לכם זרע. ובכל התלמוד ובמשנה כאשר שמשו בלשון 'הא לך' שמורה מלה 'הא' על הישות ועל המציאות, ודבר זה ידוע". וכן הוא בדר"ח פ"א מ"ב [כו.], באר הגולה באר הרביעי [נח:], נתיב הדין פ"א [א, קפו.], נתיב כח היצר [ב, קכג:], נתיב התוכחה פ"א [ב, קצא.], ח"א לב"ק נ. [ג, ט:], ח"א לב"ב פח: [ג, קיח:], ועוד.

כמבואר בהערה הקודמת לגבי עשרת הדברות. ובדר"ח פ"ג מ"ב [קיז.] כתב: "התורה כל דבריה מוכרחים מחויבים, אי אפשר רק שיהיו כך, ולא אפשר שיהיו בענין אחר כלל, וזה מעלת התורה... כי א"א שיהיה דבר אחד, אף נקודה אחת בתורה, שאפשר שיהיה בענין אחר, רק כך. ואין לומר בתורה שראוי שיהיה כך, אבל אינו מחויב שיהיה כך, ואפשר שיהיה בענין אחר... דבר זה אינו בתורה, כי הדבר הראוי בלבד, ואפשר שיהיה בענין אחר, אין זה מיוחד. אבל דברי תורה מחויבים שיהיו כך, ואי אפשר שיהיו בענין אחר". וראה לעיל פ"ד הערה 17, ולהלן פ"ל [ד"ה בארו במדרש].

"לתוכו" - לתורה.

דוגמה לדבר; אמרו חכמים [שבת נה.] כי חותמו של הקב"ה אמת. ובביאור הדבר כתב בנתיב האמת פ"א [א, קצו.] בזה"ל: "יש לפרש מה שחותמו אמת, כי כל הנמצאים אף על גב שכולם ברא השם יתברך באמת, מכל מקום יש בהם בחינה שהם נוטים חוץ מן האמת. שהרי כל הנמצאים אפשרי מצד עצמם, ואינם מחויבים. אבל השם יתברך מחויב המציאות. וכבר התבאר כי ההפרש שהוא בין האמת והשקר, שהאמת הוא נמצא לגמרי, והשקר אין לו מציאות כלל, כי זהו ענין השקר. ושאר הנמצאים אף על גב שהם נמצאים, כיון שהם אפשרים מצד עצמם, ומצד עצמם אפשר שלא יהיו נמצאים, הנה אין אתם האמת הגמור. כלל הדבר, כי השם יתברך הוא האמת הגמור, שהוא מחויב המציאות בעצמו, והוא עצם האמת, ואין זולתו... שלכך חותמו יתברך אמת, כי הוא יתברך האמת הגמור, שהוא מחויב המציאות". וכאן מוסיף, ששאר הנבראים אפשריים מפאת שלא נבראו לעצמם, אלא כהיכי תמצא לשמש זולתם. וראה הערה 33.

כי לא נבראו לשמש זולתם, וכמו שיתבאר.

פירוש - ישנם עלולים שאע"פ שמצד עצמם הם אינם מחוייבי המציאות, מ"מ מצד עילתם הם מחוייבי המציאות. וזהו גדרם של ישראל, וכפי שיבאר מיד. וראה לעיל פט"ז הערה 23.

וכן כתב בגבורות ה' פמ"ד [קסו:], וז"ל: "כי כל הנבראים נבראו לשמש זולתם מן הנמצאים. כי השמים נבראו לשמש האדם, שהרי המאורות שהם חשובים מן השמים, כתיב [בראשית א, יז] 'ויתן אותם ברקיע השמים להאיר על הארץ', ומכל שכן הארץ. ואף המלאכים, הרי נקרא 'מלאך' מלשון שליחות בעולם, והרי הוא משמש הנמצאים, ולכך נקרא 'מלאך'. ואף שהוא יתברך גם כן שומר את העולם, זה אינו, לפי שכל הנמצאים לא נבראו אלא לכבודו יתברך, ולפיכך הוא פועל לעצמו. אבל המלאך הוא עושה שליחותו לשמור התחתונים, אף שהוא לא יקבל שום עבודה מן אותו שמשמש לו". וראה לעיל פי"ב הערה 16. וענין זה יתבאר כאן יותר.

יסוד נפוץ מאוד בספרי המהר"ל. ולדוגמה, ראה בבאר הגולה באר השלישי [מב:], שכתב: "והקב"ה השיב לישראל כי דבר זה אי אפשר שישכח אותם, שלא שייך שכחה בדבר שהוא הכל. כי השכחה שייך בדבר שאינו חשוב, ואינו שם על לבו אותו דבר, ומסלק אותו ממנו ושוכח אותו. אבל ישראל הם הכל. כי כל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל... ולפיכך אין שייך שכחה בזה, כי אם אותם ישכח, אם כן מה יזכור, מאחר שישראל הם הכל, שכל המציאות נבראו בשביל ישראל. כי השכחה מורה כי הנשכח אין לו מציאות, שהוא נשכח ממנו כמת. ודבר שהוא הכל אין בזה שכחה, וכל מקום שיפנה הוא לפניו, כי הם הכל... כי האשה אינה משכחת את עולה, והוא בנה הקטן אשר גדלה אותו, ומרחם בן בטנה אשר יצא ממנה. וכן ישראל המה נבראו מן השם יתברך בעצם, לא כמו שאר נמצאים שאין נבראים מן השם יתברך בעצם. רק שהם נבראים לשמש אחרים, לכך לא נקראו בשם 'בנים' המורה על התולדה והבריאה, רק ישראל שבריאתם לא לשמש זולתם. ולכך שם זה נקרא על ישראל 'בנים אתם לה' אלקיכם'". ובגו"א דברים פי"ד אות א שכתב: "ישראל הם מציאות אמיתי, שהרי הם עלולים מן השי"ת, ונקראים בשביל כך 'בנים' למקום, שהם נמצאים מאתו בעצם ובראשונה". ובנתיב אהבת השם פ"א [ב, לט:] כתב: "האהבה שיש מן הש"י אל ישראל... כי ישראל נקראו 'בנים למקום', וידוע כי האב אוהב את בנו מפני שבא הבן ממנו, ודבר שבא ממנו מצורף אליו ביותר. וישראל הן מן הש"י נבראים, כי אע"ג שכל הנבראים הם מן הש"י, מ"מ אין דבר שבא ממנו בעצם ובראשונה כמו ישראל. כי שאר האומות הם טפילים בבריאה... וכל האומות הם בשביל ישראל, וא"כ הם [ישראל] בריאה שברא מן הש"י". ובח"א לסנהדרין צ. [ג, קעו:] כתב: "כי הם [ישראל] מעשה ידיו יותר מן האומות, כי ישראל נקראים 'בנים' אל השי"ת... ואע"ג כי כל הנבראים נאמר ג"כ עליהם 'מעשה ידיו' [מגילה י:]... הפרש יש, כי אין נקראים 'בנים' אל השי"ת... רק נבראו לשמש ישראל, אבל ישראל נבראו לעצמם, והם נקראו בשביל זה 'בנים'". וכן כתב בגבורות ה' פמ"ז [קפו.], שם פס"ד [רצד.], שם פס"ז [שי:], באר הגולה באר הרביעי [ס:], בהקדמתו לאור חדש [נו:], שם בהמשך [עט:, קעז:, רא:], דר"ח בהקדמה [יב:], שם פ"ג מי"ד [קמז:], ח"א ליבמות סד. [א, קמא:], ח"א לקידושין לא. [ב, קלח:], ועוד. וראה נצח ישראל פי"א הערה 4, שיסוד זה הוזכר בספר הנצח פעמים רבות. וראה לעיל פט"ז הערה 22.

כפי שכתב בגבורות ה' פמ"ד [קסז.], והובא בהערה 33. ובגו"א בראשית פי"ח אות יא כתב: "ענין המלאך הוא שליחות, ולכך נקרא 'מלאך' לשון שליחות". וכן הוא בספר השרשים לרד"ק שורש א.ל.ך., ורש"י שמות כג, כ. וכן הוא בנצח ישראל פכ"ב [ד"ה והכנפים הוא]. ובגבורות ה' פס"ח [שיד.] כתב: "המלאכים נקראים עבדים, מפני שהם נבראים לצורך העולם, כי הם ממונים על עניני העולם, כמו העבד שהוא ממונה על צורך הבית. ויורה שמם עליהם, שנקרא 'מלאך' מלשון שליחות, שהוא נשלח לעשות רצונו של הקב"ה. אבל ישראל הם נקראים 'בנים', כמו שהבן הוא עלול מן האב, כך ישראל הם עלולים מן העלה ראשונה... כיון שישראל הם עלולים בראשונה במה שהוא יתברך עלה. והמלאכים אם שגם הם עלולים ממנו, אין זה בראשונה כמו ישראל, כי נבראו לשמש בעולם מה שנשלחים מן השם יתברך. ולפיכך הם נמשכים וטפלים אחר דבר אחר, ולכך ישראל שהם בניו מורים תחלה על העלה".

ומעין דברים אלו כתב אודות ההתאמה שישנה בין ישראל לדין, וכלשונו בנתיב הדין פ"א [א, קפה.]: "ובמדרש [דב"ר ה, ז] 'שופטים ושוטרים' [דברים טז, יח], אמר רבי לוי, למה הדבר דומה, למלך שהיה לו בנים הרבה, והיה אוהבה את הקטן יותר מכלן. והיה לו פרדס אחד, והיה אוהבו יותר מכל מה שהיה לו. אמר המלך, נותן אני את הפרדס הזה שאני אוהבו מכל מה שיש לי, לבני הקטן שאני אוהבו מכל בני. כך אמר הקב"ה, מכל האומות שבראתי איני אוהב אלא לישראל, שנאמר [הושע יא, א] 'כי נער ישראל ואוהבו'. ומכל מה שבראתי איני אוהב אלא את הדין, שנאמר [ישעיה סא, ח] 'כי ה' אוהב משפט'. אמר הקב"ה, נותן אני מה שאהבתי לעם שאני אוהב... נקרא המשפט 'פרדס', שהוא טיול ושמחה. וכל זה בעבור שהוא דבר מחויב ומוכרח. ולפיכך המשפט בפרט הוא אל הש"י, כי הש"י מחויב המציאות ואינו אפשרי, והמשפט שהוא מחויב גם כן שהרי הוא משפט ודין. לכך הוא יותר חביב אל הש"י מכל הדברים שאינם מחוייבים כמו המשפט. וזה שאמר כאן מכל שבראתי בעולמי איני אוהב כמו המשפט, שהוא דבר מחויב... שראוי לאהוב דבר שהוא מחויב לגמרי. ולפיכך נתן המשפט אל ישראל. כי גם ישראל הם מיוחדים אל הש"י בשביל כי הם נבראים יותר בחיוב מכל הנבראים. כי הש"י הוא העלה, והעלה יש לו עלול, וישראל יש עליהם משפט העלול מן הש"י, ונבראו בחיוב יותר מכל שאר הנמצאים. וכמו שדרשו ז"ל [ב"ר א, א] בשביל ישראל נברא העולם... ולפיכך ישראל הם נבראים בחיוב יותר מכל הנמצאים. ולפיכך המשפט הוא שייך אל ישראל, כי הם שייכים זה לזה". והם הם הדברים שמבוארים כאן, בתוספת הביאור שהתורה נמשלה דוקא לפרדס.

והמשך המשל הוא שלעבדיו נתן המלך מנות בודדות [מקצת מצות], ולבנו נתן את כל השולחן [כל התורה].

לשונו בנצח ישראל פי"א [ד"ה ועל אלו]: "שם 'אדם', אע"ג שמדריגה זו אינה שייכת רק לישראל ולא לאומות, מכל מקום יש לאומות שם 'אדם' במה, כי נקראו 'אדם' בשביל הצלם האלקי, כדכתיב [בראשית א, כו] 'נעשה אדם בצלמנו וגו". רק שאצל האומות צורת אדם בטילה אצל הגוף... וכאילו היה הכל חומרי... מכל מקום נמצא הצלם הזה אצל שאר האומות, רק שהוא בטל ואינו נחשב לכלום". וראה שם הערה 259. ובח"א לע"ז ב. [ד, כ:] כתב: "בודאי גם האומות נקראים 'אדם'... אבל ישראל הם אדם גמור, ולאפוקי האומות שאין הם 'אדם' גמור". וראה לעיל פ"א הערה 88.

לשונו לעיל פ"א [ד"ה ומפני כי]: "ולכך ראוי לישראל התורה... ולכך האומה הישראלי, אשר בחר ה' יתברך לחלקו, הם הם נתיחדו בפעולות האלקיות, שהם מצות התורה, לפי מדריגת נפשם האלקית, במה שהיו מוכנים לנבואה ורוח הקדש ולהיות השכינה ביניהם. ועכו"ם לפי מעלתם נתן להם ז' מצות, שהם שבע מצות בני נח [סנהדרין נו:]". וראה שם הערה 69. וכן כמבואר לעיל פ"ז [ד"ה אמנם מה, וכן ד"ה אמנם ישראל].

בגו"א במדבר פט"ו סוף אות כו דן שם לגבי הגדר של השבת שנצטוו עליה במרה [שבת פז:], וכתב שם: "נראה, כיון דלא כתב בתורה שבת של מרה, רק 'שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו' [שמות טו, כה], לא הוי זה בכלל תורה שנתן לישראל, כי לא היה זה רק כמו שאר המצות שנתן קודם שקבלו התורה, כמו שאר מצות בני נח. ובפרק ארבע מיתות [סנהדרין נו:] 'עשר מצות נצטוו ישראל במרה; שבע שקבלו עליהם בני נח, הוסיפו עליהן שבת ודינין וכבוד אב ואם', עד כאן. מדקאמר 'הוסיפו עליהן וכו", שמע מינה שענין המצות שנצטוו במרה משפטם כמו שבע מצות לבני נח, ולא נחשב זה מכלל שבת שכתב בתורה. והחילוק, שאין להם רק כללות ולא פרטות ודקדוקים, שלא נתנו להם רק הלכות שבת, ולא דקדוקיה ופרטותיה. ולפיכך לא נקרא 'שבת ראשון' רק כאשר כתב בתורה שבת, והוא שבת של פרשת המן [שמות טז, טו-כט], ואז ניתנו פרטותיה ודקדוקיה". ובגו"א שמות פט"ו אות ל [ד"ה ובלאו] כתב: "ז' מצות לבני נח אין שם 'תורה' עליו". ועוד אודות כך, ראה בספר החינוך מצוה תטז, ובעשרה מאמרות מאמר חיקור הדין ח"ג פכ"א.

וצרף לכאן את דברי האחרונים [שו"ת החת"ס יור"ד סימן קפד, וסימן שיז, ומנחת חינוך מצוה קצ, ואור שמח איסורי ביאה פ"ג ה"ב] שדנו שם לומר דבחיובא דשבע מצות בני נח גם קטנים נכללים. ולאור דברי המהר"ל כאן דבר זה מחוור מאוד. וכן ראה בפחד יצחק פסח מאמר סב אות ד, שעמד שם על ההבדל בין הדעת דתרי"ג מצות לבין הדעת של שבע מצות. ודבריו שם קשורים מאוד ליסוד שמניח כאן המהר"ל.

"אם אין דעה - הבדלה מנין" [ירושלמי ברכות פ"ה ה"ב]. ובנתיב הפרישות פ"א [ב, קיד.] כתב: "השכל מבדיל בין דבר לדבר, וכמו שאמרו חכמים ג"כ למה קבעו הבדלה בחונן הדעת, מפני שעל ידי הדעת מבדיל בין דבר לדבר... כי כל הבדלה הוא שמבדיל בין שני דברים שנראים שוים, ודבר זה הוא על ידי הדעת והשכל... כי לכך הבדלה קבעו בחונן הדעת".

כן כתב בגו"א בביאור דברי רש"י [בראשית טו, י] שכתב "האומות נמשלו לפרים ואילים ושעירים... וישראל נמשלו לבני יונה". וכתב בגו"א שם אות טו: "כי הבהמות יש להם גוף עב וגס, וכזה הם האומות. והעוף יש לו חומר דק... ולפיכך ישראל נמשלים בהם שגם אין להם חומר גס ועב". ובדר"ח פ"ב מ"ה [עז:] כתב: "האדם שיש בו החכמה, מצד כי גופו מחובר לשכל, הנה יש בו זכות החומר. כי אין ספק כי לא ישוה גוף האדם וגוף הבהמה. כי גוף הבהמה מפני שאין גוף שלה קרוב אל השכל, היא בעלת חומר עב וגס לגמרי. אבל גוף האדם, מפני שהאדם הוא בעל שכל, חומר שלו דק וזך".

תורת כהנים ויקרא כ, כב: "ארץ ישראל אינה כשאר כל הארץ, אינה מקיימת בעלי עוברי עבירות. משל למה הדבר דומה, לבן מלכים שהאכילוהו דבר שאינו עומד במעיו, אלא מקיאו, כך א"י אינה מקיימת עוברי עבירות". וראה רש"י ויקרא יח, כח. הרי שמאכלי המלך דקים, ואינם גסים.

ודייק לה, שהנה כאשר איירי בישראל נאמר "חקיו ומשפטיו לישראל", ואילו כאשר איירי באומות נאמר "ומשפטים בל ידעום", והשמיט את החוקים. אלא הם הם הדברים. שהרי "משפט" נאמר על "דברים המיושרים והדין נותנו לעשותו" [רש"י יומא סז:, ויקרא יח, ד]. ואילו "חוקים" מוסב על דברים "שאין טעם בדבר אלא גזירת המלך וחוקותיו" [רש"י בראשית כו, ה]. והואיל והפסוק בא לומר שאין לגוים חלק ונחלה עם ההבנה של תורה, לכך נקט דוקא ב"ומשפטים בל ידעום", והשמיט את החוקים. ובגו"א ויקרא פכ"ו אות כ כתב: "כי החכמים נקראים חכמים מפני שהם יודעים את החכמה, שהיא משפט, כי כל משפט הוא דבר מושכל. ואינם חכמים בשביל שיודעים את החקים, כי החקים מפני שאין לעמוד עליהם, אין חכמים בהם. אבל במשפט יש חכמה". וראה נצח ישראל פי"ג [ד"ה ואמר לית] שכתב: "כי הדין והמשפט יש בו טעם ועצה". וכפי שכתב בגו"א שמות פ"ו אות ד [ד"ה ויראה לומר]: "כל מי שמדבר במשפט מדבר מבורר בשפה ברורה". ובנתיב הדין פ"ב [א, קצ:] כתב: "כי נקרא 'משפט' ו'דין' כאשר הוא דין גמור ומחויב. ומפני כך אם הדבר ברור יותר, עד שאין ספק בו - יאמר אותו [סנהדרין ז:], כי אז הוא נקרא דין ומשפט מחויב".

פירוש - בפסוק שבתורה [בראשית לב, לג] לא נאמר מפורשות שמצות גיד הנשה ניתנה ליעקב, אלא נאמר שלישראל נאסר גיד הנשה, אך לא מצויין ממתי נוהג איסור זה. ואמנם דעת חכמים במשנה בחולין [ק:] שאיסורו נוהג רק מסיני ואילך. אך דעת רבי יהודה היא [שם] ש"מבני יעקב נאסר גיד הנשה".

כי אז נעשו לעם, ולא קודם לכן. ואודות שישראל נעשו לעם כשיצאו ממצרים - הנה זהו יסוד נפוץ בספרי המהר"ל, וכגון בגבורות ה' פנ"ט [רס:] כתב: "קודם שיצאו ישראל ממצרים לא היה להם מציאות כלל, וכבר התבאר הרבה, שהיו כמו העובר הנבלע בבטן אמו, כך היו נבלעים במצרים... וכאשר יצאו ממצרים כאילו יצאו למציאות". ובדרשת שבת הגדול [רלב.] כתב: "כי קודם שירדו למצרים לא היו אפילו שבעים נפש... וכאשר יצאו ממצרים היו כאילו נולדו, שלא היו קודם נחשבים לשום עם". ובגו"א דברים פ"ב אות ח כתב: "לא נעשו ישראל לעם עד שיצאו ממצרים". וכן מבואר בהקדמה לנצח ישראל [ד"ה ולפיכך סבירי], וראה שם הערה 14, שהובאו שם עשרה מקומות שיסוד זה הוזכר בספר נצח ישראל. וראה לעיל פי"ב [ד"ה ולכך תמצא], ושם הערה 85. ואע"פ שדבריו כאן מוסבים על חלות שם "ישראל" [ולא רק על חלות שם "עם"], כוונתו להיותנו לעם, וכמבואר בסמוך. ומוכח כן, כי להלן פנ"ו [ד"ה אמנם רבי שמעון] כתב: "לא נקרא להם שם ישראל עד סיני, שקבלו התורה, ואז נקרא להם שם 'ישראל'... כי לא נקראו 'בני ישראל' רק בשביל התורה". הרי כשיצאו ממצרים [קודם מתן תורה] אין להם עדיין שם "ישראל". ולכך בהכרח שדבריו כאן מוסבים על היותנו לעם.

כי אין שינוי לכלל, וכמו שיבאר בסמוך.

אודות שאין שנוים בתורה, כן מבואר בהרחבה להלן פרקים מט, נ, נא. ובתוך דבריו כתב שם [בפנ"א (ד"ה והנה נצחיות)]: "והנה נצחיות התורה מבואר במופת ברור אצלנו, כי התורה היא מן השי"ת, ומצד המקבל אינה ראויה, כי האדם הוא בעל גוף וגשם... ואיך יהיה לדבר זה שינוי וחילוף... [כי] הדבר שהוא מצד העילה, כמו שהיא התורה, שהיא מצד העילה, א"כ איך אפשר שיהיה לדבר זה שינוי... כי הדבר שהוא מצד העילה אין השתנות לו". וקודם לכן כתב [פ"נ (ד"ה ביארו בזה)]: "כי התורה היא מן העולם העליון בתכלית הרחוק מן האדם... א"כ לא יקרה לתורה ג"כ הויה והפסד... כי לא תכנס התורה בגדר האדם שהוא בעל הויה והפסד". ובגו"א בראשית פי"ז אות ג כתב: "דע כי הוויות התורה הם מקויימים נצחיים לא ישתנו. כי ענין התורה והוויותיה באים ממקום שהוא למעלה מן ההפסד... כי התורה לא תפול תחת השינוי". ובנתיב התשובה פ"ה [ד"ה ואמר שם] כתב: "התורה עומדת נצחית", וראה שם הערה 74.

אודות שאין שנוי בכללי אלא בפרטי, הנה זהו יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. וכפי שכתב בדר"ח פ"ב מ"ד [עד:]: "החטא הוא בפרטים, אבל בכללי לא שייך חטא". וכן הוא בגו"א דברים פ"א אות לב, שם פי"ב אות ה [ד"ה ועוד]. ובדר"ח פ"ה מי"ח [רסב:] כתב: "'כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו', כי החטא הוא לאדם השתנות, שהוא משתנה מטוב לרע... [אך] הרבים הם כלל אחד, ואין שנוי לדבר זה, כי השנוי הוא לדבר מצד הפרטי, אבל הכללים הם עומדים, ולא שייך בזה השתנות... לכך אין חטא בא על ידו... כמו שהוא שייך לאדם הפרטי", ועיי"ש שמאריך בזה. וכן הוא שם פ"ב מ"ב [עג.], באר הגולה באר הרביעי [ריש נו.], ועוד. ובדר"ח פ"ה מי"ח [רסג.] כתב על זה: "ואל יקשה לך, אם כן האיך מצאנו שהרבים עצמם חטאו... דבר זה אין קשיא כלל, כי כל אחד ואחד בתוך הכללי הוא פרטי בפני עצמו, ולפיכך שייך חטא בכלל, דהיינו לכל אדם ואדם בעצמו שייך חטא, כי בפרטי יש השתנות בודאי... אבל במזכה את הרבים, אין מזכה אותם מצד שהם פרטים, רק מצד שהם כלל. ומשה על ידו ניתן תורה לכל ישראל, והרי הוא זיכה את הכלל במה שהוא כלל". וראה גו"א במדבר פ"ל הערה 24. ובנתיב אהבת ריע פ"א [ב, נא:] כתב: "התורה ראוי הוא אל תולדות האדם שהם כלל המין... כי הפרט במה שהוא פרט בודאי... יש בו קצת שנוי במה שהוא פרט... ואין התורה רק אל הכלל במה שהוא כלל".

לכאורה בנצח ישראל פי"א [ד"ה וכבר הרחבנו] כתב דברים שלכאורה אינם בקנה אחד עם דבריו כאן. שכאן ביאר שהאבות אינם בגדר כללי, אלא בגדר פרטי, ואילו שם כתב לכאורה את ההפך, וכלשונו: "ויתבאר לך כי לא עזב השם יתברך את ישראל בגלותם... דביקות ישראל בו יתברך, אשר הדביקות הזה בלתי טבעי. ואם באולי יאמר שמצאנו שהדביקות הזה היה לו תוספת וחסרון לפי המעשים, וכך אפשר שיוסר הדביקות לגמרי. בודאי דבר זה אפשר לומר אצל נח ואדם, שלפי שלא היה הדביקות רק פרטי לנח בלבד, כאשר ישתנו הפרטים - ישתנה הדביקות גם כן. אבל האבות שלא היה הבטחתם פרטי, רק כללי, 'לך ולזרעך אתן את הארץ' [ר' בראשית כו, ג], ודבר זה נקרא דביקות כללי, דהיינו כלל האומה, ואין שנוי בכללי, רק השנוי הוא בפרט. ולפיכך אף על גב שיתוסף ויגרע הדביקות לפי המקבלים, מכל מקום נמצא עצם הדביקות הכללי עומד. לכך דביקות הזה אין לו שנוי אף בגלות, כי לא שייך השתנות על ידי חטא - כי אם שיגיע לפרטים השינוי, אבל לא יגיע שנוי לכללים". וכן נתבאר בהערה 16 שלא שלט באבות היצה"ר, כי היו כללים ולא פרטיים. ועל כרחך שכונת המהר"ל בנצח ישראל היא שהאבות הם בגדר כלל "בכח", שמהם תצא האומה הישראלית, אך אין הם נידונים ככלל "בפועל". אמור מעתה; האבות היו כללי בכח, ופרטי בפעל. ונקודה זו מבוארת ממש בפחד יצחק חנוכה מאמר ד, אות ז.

שם בפ"ג [כו:], שכתב: ""שלימות ישראל להיות שש מאות אלף, ואז יצאו [ממצרים]. וראיה לזה ששלימות ישראל זה המספר, שהרי כשיצאו ממצרים היו שש מאות אלף [שמות יב, לז]... ובפרשת במדבר [במדבר א, מו] היו שש מאות אלף, ובפרשת פנחס [במדבר כו, נא] היו ג"כ שש מאות אלף. שמזה נראה כי צורת ישראל ושלימותם שש מאות אלף... והטעם הוא ידוע, כי שש הוא מספר שלם... הגשם הוא השלם, בעבור שיש לו התפשטות הצדדין הששה, דהיינו מעלה ומטה וארבע רוחות, ואין התפשטות יותר משש קצוות אלו... ולפיכך היה מספר ישראל שש מאות אלף, כי מספר שש הוא מספר שלם שאין עליו תוספת". וכן כתב שם פ"ד [כט:], ובאריכות רבה שם פי"ב [סו.]. ושם בפנ"ד [רמ.] כתב: "כאשר הגיעו ישראל לששים רבוא היו אומה שלימה". וראה ערכין לב: בדברי רבינו גרשום שם, שכתב: "דהכי גמירי לעולם אין ישראל פחותים מששים רבוא". וכן כתב באור חדש [קלט:], דרוש עה"ת [לז.], גו"א שמות פ"א אות ה, ד"ה ויש מי, ושם הערה 81.

בבאר החמישי [פט:], שכתב שם: "כי מספר זה הוא מספר שלם כללי. ובשביל כך במספר ששים בטל הכל [חולין צח.]. כי מספר חמישים אם תוסף עליו אחד נקרא זה תוספת עליו, ואינו בטל אותו אחד שנתוסף. אבל כאשר יש מספר ששים, הוא מספר כללי שלם, ואם יתוסף עליו אחד, היחיד בטל אצל מספר כללי, ואין האחד מוסיף על הכלל". וכן הוא שם בבאר הששי [קיב:]. וכן הוא בח"א לב"מ פד: [ג, לו:], ח"א לב"ב עג: [ג, פט.], ח"א לסנהדרין פב: [ג, קעג.], ח"א לבכורות ח: [ד, קכא.], ועוד ועוד.

וצרף לכאן שנתבאר למעלה [בהקדמה הערה 92] שכל אב ואב היה דבק בה' בהתאם למידתו, ורק ביחד היו דבקים בה' לגמרי. הרי שכל אב בפני עצמו היה לו בחינה של פרטי, ולא כללי.

ועוד אודות ההתאמה הקיימת בין התורה למקבליה, ראה להלן פמ"ז [ד"ה ביאור זה] שכאשר ניתנה תורה לישראל פסקה מיתה מישראל [ע"ז ה.], כי נצחיות התורה מחייבת נצחיות מקבליה. ושלימות התורה מחייבת שלימות מקבליה, ולכך לא היו בהם בעלי מומין [גו"א שמות פ"כ אות כב]. והיושר שבתורה מחייב היושר במקבליה [לעיל פי"א הערה 33]. וענינים אלו יחזרו וישנו בספר זה פעמים רבות.

מעין מה שכתב בגו"א דברים פ"ד סוף אות כא: "וזה הפירוש הוא ברור מאוד, לא ימאן רק מי שלא נתן לו השם לב לדעת". ושם פ"י סוף אות ט כתב: "לא ימאן אותם אדם אלא אם לא יבין דברי חכמה". וכן כתב בבאר הגולה באר החמישי [קא:].

מה שדוקא סיים פרק זה במלים "סליק פרקא", משום שבזה סיים את הענין שעסק בו בפרקים הקודמים אודות כלליות התורה, וכיצד התורה משלימה בזה את האדם. ומכאן ואילך יעבור לענין אחר [אודות דרגת משה ואהרן, ושאר ענינים].