כמבואר לעיל פ"א הערות 15, 88, ופ"ב הערה 8.

"מעלתו האחרונה בפועל" - פסגת מעלתו הרוממה [שאין אחריה מעלה נוספת] תהיה אצלו בפועל ובמוחש.

ולכך אף אם יכשל וימעד, מ"מ מעלתו העליונה תחזיר אותו לרום פסגתו. וכמו שכתב בנצח ישראל פ"א [ד"ה ועוד שיש]: "כל הדברים כאשר הם יוצאים ממקום הטבעי, והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקומם הטבעי". וכך היה מקום לחשוב שה"ה למעלת האדם, שמובטח ועומד הוא שלעולם יחזור לבסוף למעלתו האלקית, ונפילותיו ומעידותיו יחשבו כחריגות זמניות.

עפ"י יומא סוף לח. "בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך ומשלך יתנו לך". ופירש רש"י שם "ומשלך יתנו לך - כלומר לא משלהם יתנו לך מתנה, אלא מזונות הקצובים לך מן השמים". ופירושו, שאדם אוכל משלו, ולא מקבל מבחוץ. וכך יאמר האדם שאין לו צורך לקבל מאחרים כלל, כי שלימותו כבר נמצאת אצלו.

לשונו בנצח ישראל פכ"ב [ד"ה ויפה אמרו]: "אין למלאכים קנין מעלה יותר, שהם נשארים כמו שהם נמצאים בפעל, ואין קונין מדריגה יותר גדולה". ובח"א לב"ב עד. [ג, קה.] כתב: "אין המלאכים מקבלים יותר ממה שבריאתם בעצמם, רק הם עומדים בהוייתם כמו שנבראו בעצמם". ולהלן פכ"ד [ד"ה ומה שאמר שפירש] כתב: "העליונים כולם יש להם מדרגה עליונה בעצמם... אינם מקבלים... כי האדם כלי מוכן לקבל... שהוא מקבל וזהו מעלתו". וראה עוד גו"א בראשית פ"א אות נב [ד"ה וראה], ושם הערה 195. אמנם בגבורות ה' פנ"ב [רכו.] כתב שאף המלאכים אינם בפעל גמור, ויובא בסוף ההערה הבאה.

יסוד נפוץ בספרי המהר"ל, וכמו שכתב בגבורות ה' פמ"ה [קעא:]: "אין לך דבר שהוא בכח ואינו בשלימות רק הגשם וכוחות הגשם. ואין הגשם בפועל, כי כל גשם הוא בכח לשנות המצב בתנועה ממקום למקום... לכך דבר הגשמי אינו בעל השלמה". ובח"א לסנהדרין צט: [ג, רכז:] כתב: "כי כל גשם הוא בכח ולא בפעל, רק הנבדל הוא בפעל, ולפי מה שהשא נבדל... הוא בפעל הגמור... וכל שהוא בכח ראוי אליו העמל, שהוא יציאה אל הפעל". ובח"א לחולין פט. [ד, קג.] כתב: "כל גשם הוא בכח ולא בפעל". וכ"ה בנתיב השלום פ"ב [א, רכד.], נתיב יראת השם פ"ב [ב, כה:], וח"א לסנהדרין צד. [ג, קצא.]. ובנצח ישראל פכ"ט [ד"ה ואמר עוד] כתב: "הנבדל הוא בפעל, והאדם הגשמי אינו בפעל, רק הוא בכח, כי זהו ענין החומר שהוא בכח". וכן כתב שם בפ"ל [ד"ה וכך פירושו]. ובדר"ח פ"ג מ"ו [קכו:] כתב: "דע כי החומר הוא מדרגה הראשונה של הנמצא, ואין לחומר מציאות בפועל רק בכח, והצורה היא המדרגה השניה, ובצורה הדבר נמצא ונרשם בפועל לגמרי". ושם בפ"ד מי"ח [קצז.] כתב: "החומר הוא בכח תמיד ואינו בפעל... שהאדם בעל חומר, אשר החומר הוא בכח ולא בפעל, והוא מקבל תמיד הצורה והשלימות". ובע"ז ג. אמרו "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת". ופירש רש"י שם "בערב שבת - בעולם הזה". ובח"א לע"ז ג. [ד, כא.] כתב: "כי העוה"ז הוא עולם הגשמי, אשר הוא בכח תמיד. ולפיכך בעוה"ז שייך מצות ומעש"ט... לפי שהעולם יוצא אל הפעל, כאשר הגשמי הוא בכח ויוצא אל הפועל. אבל בעוה"ב האדם שם הוא בפועל, ולא שייך שם יציאה אל הפועל כאשר אינו גשמי, ולפיכך העוה"ב הוא שביתה מנוחה, ואין שם יציאה אל הפעל... ולפיכך אמר, מי שטרח בער"ש, הוא יום המעשה, ואז יאכל בשבת, כי השבת הוא יום המנוחה, ובלתי יציאה אל הפעל, רק הכל במנוחה, ולפיכך המצות אינם שייכים רק לעוה"ז בלבד". ובגבורות ה' פנ"ב [רכו.] כתב: "כל דבר שהוא בכח ויוצא לפועל, אין יציאתו לפועל כי אם על ידי הקב"ה, שהוא בלבד בפועל הגמור, וזהו מפני שהוא יתברך נבדל מן החומר, שכל ענין החומר הוא בכח. וכל אשר יש לו צירוף גשמי, אי אפשר שיהיה בפועל הגמור. לכן הוא יתברך נבדל לגמרי מן החומר, והוא בלבד בפועל הגמור. ולא כך המלאכים, כי אף שאינם גשמיים, מ"מ יש להם יחוס וקירוב אל הגשם, ולכך אינם בפועל הגמור, ר"ל שאין מדריגתם בתכלית השלימות, כי הנמצא שהוא חסר ואינו שלם בתכלית - אינו בפועל הגמור, ר"ל שאין מדריגתם בתכלית השלימות. כי הנמצא שהוא חסר ואינו שלם בתכלית אינו בפעל, כי המציאות בפעל כאשר הוא שלם כבר ואינו חסר". וראה הערות 26, 51.

שהאדם הוא בעל גוף וחומר.

זכריה ג, ז "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", ופירש רש"י שם "שרפים ומלאכי השרת". וראה נצח ישראל פט"ו הערה 74, ושם פכ"ב הערה 35.

והפסוק הנ"ל מזכריה גופא מוכיח כן, שלשון הפסוק הוא: "כה אמר ה' צבקות אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור וגו' ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". הרי רק לאחר ההליכה בדרכי ה' ושמירת משמרתו רק אז תחשב מדרגת האדם לבין העליונים, ולא קודם לכן.

כמו שיבאר בסמוך. וצרף לכאן מאמרם [ב"ק סה:] "שור בן יומו קרוי שור, איל בן יומו קרוי איל".

וכמבואר לעיל פ"ב הערה 54. וראה עוד בח"א לבכורות ח: [ד, סוף קכו:] שגם שם ביאר שהמיוחד באדם הוא שנברא בכח ויוצא אל הפעל. ובדר"ח פ"ב מ"ח [סוף פו.] כתב: "וזהו מה שלא נאמר באדם 'כי טוב' יותר מכל הנמצאים [פירוש - לעומת שאר הנמצאים], כי כל הנמצאים הם נבראים ויש להם שלימותם. אבל האדם לא נברא בהשלמה, ולא נמצא האדם בהשלמה, וזהו שלימותו בעצמו שהוא מתנועע אל הפעל, ומוציא שלימותו תמיד אל הפעל".

כי כל שם מורה על המהות, וכידוע מאוד בספרי המהר"ל. וכגון, בגבורות ה' פכ"ה [סוף קו:] כתב: "כי כל שם מורה על המהות, כמו שם 'אש' נקרא דבר שהוא חם ויבש", והובא לעיל פ"א הערה 12. ובנתיב התשובה פ"ח [ד"ה יראה לומר] כתב: "כי שמו שנקרא בו מורה על מהותו". ובגו"א בראשית פ"ט אות יז [ד"ה ודבר] כתב: "כי השם בא על העיקר ועל עצם הדבר". ובאור חדש [קי.] כתב: "השם מורה בכל מקום על המהות. נקרא 'אדם' וזה מורה על מהותו, שהוא נברא מן האדמה". וכן וכן הוא בנצח ישראל פ"ה הערה 80, שם פי"ג הערה 76, ועוד ועוד. ודרכו של המהר"ל לעמוד על שמות בני אדם כמורים על מהותם, וכמו השם "קמצא" [ח"א לגיטין (ב, צט.)], "בלעם" [דר"ח פ"ה מי"ט (רסו:)], "דמא בן נתינה" [ח"א לקידושין (ב, קלט.)], "משה" [להלן ס"פ כא], ועוד.

כאן מוסיף שהשם מורה על המהות המיוחדת לו בלבד. וכמו שכתב בנצח ישראל פ"ה [סד"ה וכאשר תדקדק]: "כי אין ספק כי שמם של אלו אנשים היה נקרא על ענין שלהם, שהיו מיוחדים בפירוד ובחלוק". ובפחד יצחק חנוכה, בתחילת מאמר ה, כתב: "בודאי ששמו של דבר מתיחס הוא אל המיוחד שבו, ולא אל המשותף שבו. וכבר הזכרנו דבריו של המהר"ל שביאר את פתיחת מסכת שבת [ב.] במלאכת הוצאה, דהוא משום דאין מלאכת הוצאה נוהגת ביום טוב. והכונה היא כנ"ל, שהשם 'שבת' מתיחס הוא יותר אל המיוחד שבו, שהוא מלאכת הוצאה, מאשר אל שאר המלאכות, אשר בהן הוא משתתף עם המקראי קודש בכלל". והרי נתבאר כאן שיחוד האדם הוא בכך שהוא מוציא את עצמו מהכח אל הפועל, ולכך בהכרח ששם 'אדם' יבטא יחודיות זו, וכמו שמבאר. אמור מעתה, כי כל שם מורה על יחודיות, וכל יחודיות בהכרח שתתבטא בשם.

ב"ר יז, ד "אמר לו [אדה"ר להקב"ה] אני נאה להקרא 'אדם', שנבראתי מן האדמה". וכן הוא בנתיב התורה פי"ד [א, נז:], נתיב הענוה פ"ג [ב, ח:], גבורות ה' פמ"ג [קסד.], שם פס"ז [שיב:], באר הגולה באר השביעי [קמב:], ועוד .

ב"ר יב, יא "הכל היה מן העפר... אפילו גלגל חמה, שנאמר [איוב ט, ז] 'האומר לחרס ולא יזרח'". וראה בנתיב הענוה פ"ג [ב, ז.] ובח"א לסוטה ה. [ב, לד.] שביאר את המדרש.

לשונו בדרוש על התורה [ט:]: "למה נתייסד הוא בפרטית להקרא 'אדם' על שם האדמה יותר מכל הנבראים, שכולם מן האדמה נבראו. וביחוד כי הבהמה הרי היא גסות החומר האדמה יותר מן האדם". ובנתיב התורה פט"ו [א, סג.] כתב: "ולפי הסברה יותר ראוי שיהיה נקראת הבהמה בשם הזה, שהיא אדמה גמורה". ועוד אודות חומריות הבהמה, ראה בגו"א ויקרא פי"ט אות ג שכתב: "ענין הבהמה שהיא כולה גוף וחומר". וראה לעיל פ"א הערה 15.

לשונו בנצח ישראל פל"ד [ד"ה אמנם קצת]: "ודבר זה מוכן לו הארץ, שהיא מוכן לזה בפרט להוציא אל הפעל, הן פירות הן שאר דבר". וראה שם הערה 100. ובנתיב הענוה פ"ג [ב, ז.] כתב: "הארץ מיוחדת להוציא הצמחים הגדלים מן הארץ". ועיי"ש שמאריך לבאר שם מדוע הכל צומח מהעפר. וכן הוא בנתיב האמת פ"ג [א, רד.] שהארץ מוציאה הכל אל הפעל מחמת שהארץ היא אמצעי בעולם. וראה לעיל פ"א הערה 4.

לשונו בנתיב התורה פט"ו [א, סג.]: "אמנם אשר הוא חסר מן התורה, כמו עם הארץ, אין צריך לבאר חסרונו, כי אינו אדם. כי האדם הוא בכח והוא נברא שיצא אל הפעל על ידי תורה ומצות. ולכך נקרא בשם 'אדם', על שם אדמה, כי האדמה היא בכח ויצאה אל הפעל. ולפי הסברה יותר ראוי שיהיה נקראת הבהמה בשם הזה, שהיא אדמה גמורה. אבל הוא הפך זה, שהאדם שיש בו השכל נקרא 'אדם' על שם אדמה. וזהו כי דומה אל האדמה שנזרע בו החטה, שהוא זרע נקי, והאדמה מוציאה זרע אל הפעל, עד שהיא בפעל. וכך נזרע בגוף האדם - שהוא נברא מן האדמה - הנשמה, שהיא זכה ונקיה בלא פסולת. וצריך האדם להוציא אל הפעל הדבר אשר נזרע בו, ולכך נקרא 'אדם'".

מביא בכך עוד קו דמיון שבין האדם לאדמה; שכמו שהאדמה מוציאה פירות אל הפעל, כך האדם מוציא אל הפעל "פירות", והם מעשיו הטובים. ובנתיב התורה פט"ו [א, סג:] כתב: "והתורה והמעשים הם פרי, כמו שאמר הכתוב 'אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו'. ואשר אינו מוציא הנשמה אל הפעל בתורה ובמצות נקרא 'בור' [אבות פ"ב מ"ה], שהוא כמו שדה בור". וכן הוא בדרוש עה"ת [י.]. ובגו"א בראשית פ"ט אות טז כתב: "המעשים טובים נקראו 'תולדות', דכתיב 'אמרו לצדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו', שהמעשים הם פרי שמוליד האדם".

שאמרו שם "'אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו'... טוב לשמים ולבריות זהו צדיק טוב". הרי שהפסוק עוסק בצדיק בעל מעשים טובים. וראה להלן פס"ב [ד"ה והטעם כמו]. ובדר"ח ס"פ א כתב: "כי ראוי שיהיה האדם מוציא מעשיו אל הפועל, והמעשים נקראים תולדות האדם, כמו שביארו חכמים כי מעשה הצדיק נקראים פירות אצל הצדיקים, וכדכתיב 'אמרו לצדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו'. הרי לך כי המעשים פרי האדם ותולדות שלו".

"עגלה בת שנתה לא ילדה" [רש"י שם].

"נחל איתן קשה" [רש"י שם].

"שלא הניחוהו - שהרגוהו" [רש"י שם].

בתמיה, וכי לא נערוף עגלה על זקן וסריס שלא היו מולידים בנים נוספים.

לשונו בנתיב התורה פט"ו [א, סג:]: "ולכך באה מצות עגלה ערופה בנחל אשר לא נזרע ולא נעבד, מפני שנהרג קודם זמנו, ולא הניח לו להוציא האדמה הזאת אל הפעל, ולכך תבוא עגלה ערופה בנחל אשר לא נזרע, ויכפר על זה". וזה לשונו בח"א לסוטה מו. [ב, פב:]: "פירוש, כי האדם נקרא 'אדם' ע"ש אדמה. ואף כי יותר הבהמה בעלת אדמה ממה שהוא האדם... אבל הפירוש... כי האדם נמשל כמו אדמה, כי האדמה הוא מוציא פירות, ועושה תולדות, והיא בכח מוציאה פעולתה לפעל, עד שיש לאדמה שתי בחינות; הבחינה האחת - מצד הכח, כאשר לא הוציאה הכח אל הפעל. הבחינה השנית - כאשר הוציאה הכח שלה אל הפעל. וכן הוא האדם; יש אדם שלא הוציא דבר אל הפעל, ונשאר בכח, מבלי יציאת כחו אל הפועל. ויציאת כחו שלו אל הפעל הם תורה ומצות. ויש אדם שהוציא כח שלו אל הפעל בתורה ובמצות. והאדם שנהרג, לא הוציא עדיין כח שלו אל הפעל מה שראוי אליו, שהרי נהרג. וזה שאמר הכתוב [דברים כא, א] 'כי ימצא חלל באדמה וגו", לא אמר 'בארץ', רק 'באדמה', כלומר כי נעשה בחלל הזה דין אדמה, שלא הוציאה כח שלו אל הפועל. ולפיכך יש להביא עגלה שלא הוציאה כח תולדתה לפעל, לכפר על זה שלא הוציא כח שלו אל הפעל מה שראוי. ודברים אלו ידועים ומובנים לחכמים. וכבר הארכנו גם בזה בחבור תפארת ישראל".

שהרי "התחתונים שהם בעלי חומר, אינם בפעל" [לשונו לעיל, וראה הערה 6].

בתחילת דרוש על התורה [ט:] ביאר ענין זה בהרחבה, וז"ל: "שנקרא 'אדם' על שם שנברא מן האדמה. אשר יש להסתפק בזה, למה נתייסד הוא בפרטית להקרא 'אדם' על שם האדמה, יותר מכל הנבראים שכלם מן האדמה נבראו... אבל לכך נקרא הוא על שם האדמה יותר מכל נבראים זולתו, מפני התייחסו ודמיונו אליה לגמרי, מה שאין כן בבהמה וכל שאר הנבראים. כי האדמה היא מגדלת ומוציאה אל הפעל צמחים ואילנות ופירות וכל הדברים. הנה היא בכח ויוצא ממנה הכל לפעל. כמו כן האדם בסגולתו הוא בכח, ומוציא שלימותו אל הפעל. ולכך נקראים מעשי האדם הטובות 'פרי', כדכתיב [ישעיה ג, ו] 'אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו'. וכן המעשים הרעים נקראים 'פרי', [משלי א, לא] 'ויאכלו מפרי דרכם וממועצותיהם ישבעו', כדאיתא בקדושין [מ.]. כל זה מפני שהאדם נקרא על שם האדמה, ופירות האדמה הזאת הם המעשים; אם טובים - הרי הוציאה פירות טובות. אם רעים - הרי קוץ ודרדר הצמיחה. ודבר זה מבואר בכמה מקומות, עד שאמרו [רש"י בראשית ו, ט] שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. לא כן מסודרים בבריאתם של ענין זה כל שאר נבראים, שאינם בכח ויוצאים לפעל. כי כל מה שראוי שיהיה בהם, נמצא בהם מיד כשנבראו. ולכך נקראת היותר עצמות שבהם 'בהמה'. כלומר 'בה מה'. כי מה שראוי שימצא בה - הרי הוא מתחלה בה. שאם נברא השור לחרוש, והחמור לישא משא, הרי נמצא בהם בהבראם, ואין דבר בה בכח שיצא אחר כך אל הפעל. אבל האדם לא נקרא רק שיהיה הוא מוציא שלימותו אל הפעל, בבחינת האדמה הזאת, אשר ממנה נוצר, וכל זמן שלא הוציא שלימותו אל הפעל נחשב אדמה בכח בלבד. והעברי"ם הביטו, כי דמיון גמור יש לאדם אל האדמה. כי כמו אשר האדמה נזרע בתוכה חטים וכל מיני זרע נקי וטוב, ונשרשים בה תוך העפר, ומוציאה צמחיהם, כן נתן השי"ת הנשמה הטהורה והזכה, חלק אלקי ממעל בגוף האדם, ונשרשת שם ומוטבעת בגוף כאשר מוטבע החטה באדמה. ואם אין האדם מוציא צמחיו ופירותיו הטובות, אזי ידמה אל אדמה בורה ושדה בלתי נזרעת. ולכך החליטו חכמים לאשר איננו בעל תורה כנוי 'בור' [אבות פ"ב מ"ה], כשהוא כמו אדמה בורה שהובירה, ואינה מוציאה דבר". וכן חזר וכתב שם בהמשך [סוף יא:]. וראה הערה 37.

והנה מבואר שהבהמה נקראת בשם "בה - מה", שנולדה ושלימותה עמה, לעומת אדם שנקרא ע"ש האדמה, מחמת שמוציא עצמו מהכח אל הפועל. ודע, שחילוק זה גופא שבין האדם לבהמה הוא פועל יוצא מחילוק ראשוני הקודם לו. והוא שלאדם יש נשמה שנזרעה בו, ולבהמה יש רק גוף וחומר, וכפי שביאר בנתיב התורה פט"ו [א, סג.], והובא בהערה 18. ולכך בהמה, אשר שמה מעיד עליה שהיא מופקעת מהמהלך של הוצאה מהכח אל הפועל, הרי הפקעה זו נובעת מכך שאין לה זריעה של הנשמה, אלא היא כולה גוף וחומר. וראה גו"א ויקרא פי"ט הערה 7. ועוד אודות שם "אדם" לעומת שם "בהמה", ראה דבריו בהספד [קעט] שכתב: "נקרא בשם 'אדם', מפני כי האדם כאשר נולד ויצא לאויר העולם, תחילה כאשר נולד אין לו התפשטות כלל, כי הוא קטון מאוד, עד אחר כך מתפשט כחו יותר בעולם. ולכך מתחלה הוא הד', כי מן הא' שאין לה התפשטות כלל מגיע אל ד', שהד' יש לה התפשטות בארבע רוחות העולם... וכאשר עוד מוסיף בנים, הוא בא מן הד'... עד שהוא ארבעים". ושם מוסיף לבאר מדוע שתי האותיות הראשונות של שם "בהמה" [בי"ת ה"א] מופיעות לאחר שתי האותיות הראשונות של "אדם" [אל"ף דל"ת].

שנתבאר ששלימות האדם היא רק לכשמוציא עצמו מהכח אל הפעל.

והרי אף קטנים שמתו הם בני עוה"ב [סנהדרין קי:], וכמובא להלן פ"ה [ד"ה ואני אומר].

לשונו להלן פ"ה [ד"ה ואני אומר]: "כי מה שישראל הם מוכנים אל התורה היא מדרגה בפני עצמה... ואם לא היה מעלת ישראל במה שהם מוכנים אל התורה, באיזה צד נוכל לומר שאותם שלא היו יכולים לקיים מצות התורה, שמתו כשהם קטנים, שיהיו בני עולם הבא. אבל הענין הוא במה שהם העם שיש להם התורה ומוכנים לתורה ומצוה, בשביל הכנתם לתורה יזכו לחיי העולם הבא". וכן מבואר להדיא במדרש תנחומא כי תשא, אות ג.

שהרי "העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן... אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" [ברכות יז.]. ובביאור המאמר, ראה בדר"ח פ"ג מט"ז [קנב.], נתיב התורה פ"ג [א, יד.], ובגו"א בראשית פ"א אות נב, ושם הערה 200. ושם בשמות פי"ח אות כו כתב: "ובמה שאמרו 'ועטרותיהם בראשיהם', יורה שהם נבדלים מן כל גשמות, וזהו ענין העטרה שבראשם, כי כל חומרי מתפעל משועבד, אבל הצדיקים הם יהיו בלתי חומר... ואמרו 'ונהנים מזיו השכינה', כי זהו הנאת הנבדל השכלי... שאין לו הנאת הגוף, שהוסר ממנו". וראה שם הערות 197-207. ובהקדמתו לדר"ח [ח:] כתב: "עוה"ב אין שם אכילה ושתיה, ומסולק מן הגופניות לגמרי". וכ"ה בח"א לסנהדרין פח: [ג, קעד.]. ובנצח ישראל פי"ג [ד"ה וכאשר נותן] כתב: "חיי עולם הבא הוא חיות נבדל פשוט בלתי גשמי". וראה נתיב התשובה פ"ד הערה 45. וא"כ ברור שהשכר העתידי בעוה"ב - הוא לנשמה ולא לגוף.

אמנם עדיין צריך ביאור, דהא תינח שהשכר הוא לנשמה, אך סו"ס אף הנשמה גופא עדיין לא עשתה את המצוה בפועל, ועל מה ינתן לה השכר. והרי "אונס כמאן דעביד - לא אמרינן" [ירושלמי גיטין פ"ז ה"ו]. אמנם תשובה על כך תמצא בדברים שכתב בח"א לשבת סג. [א, לט:]. שבעוד שבדבריו כאן מבאר המהר"ל את סיבת מתן השכר, הרי בדבריו שם מבאר את ה"מעלה הכתוב כאילו עשאה", וז"ל שם: "כי המצוה היא אלקית שכלית, ולפיכך אין המצוה כמו שאר דברים גשמיים, שאף שבא להם אונס, סוף סוף לא נעשו. אבל דבר זה כזה שאינו דבר [גשמי], והרי היה רוצה לעשות המצוה, וכך היה בדעתו ובמחשבתו, רק שבא לו אונס, וכיון שחשב בשכלו לעשות, מחשב הכתוב כאלו עשאה, כאשר היה בדעתו ובשכלו לעשות, רק שחסר גוף המעשה הגשמי ונאנס... וכל זה מצד כי המצוה היא אלקית, אינה מעשה גופני כמו שאר המעשים, כי המעשה שהוא גופני תולה בעשיית הגוף לגמרי... וכל זמן שלא נעשה - הרי לא נעשה. ולא כן המצוה, שהיא ענין שכלי אלקי בלבד". והואיל ומעשה מצוה יש כאן ["מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה"], ממילא אף מתן שכר לנשמה יש כאן, וכפי שנתבאר.

פירוש - אך כאשר לא עשה מצוה מחמת פשיעה זדונית, המתייחסת לדעתו ושכלו. כי פעולת ההזדה מתייחסת לשכל ולדעת, לעומת השגגה המתייחסת לגוף, וכמבואר לעיל בהקדמה הערה 6. ובגו"א ויקרא פ"א אות לג [ד"ה ועוד] כתב: "ועוד נראה, כי ברור לרז"ל [בתו"כ ויקרא א, ד] כי העולה תכפר דוקא על המזיד. כי אשר חטא במזיד הוא חוטא כשהוא בדעתו ושכלו, שהוא כולו קודש לה'. לכך תהא העולה כליל לה' [ויקרא א, ט]. וכך מוכח במדרש רז"ל [ויק"ר ז, ג], שאמרו כי העולה באה על המחשבה, והביאו ראיה מדכתיב [יחזקאל כ, לב] 'והעולה על רוחכם וגומר'. וכל זה מפני שהעולה כליל לה'. ומזה הטעם סבירו להו גם כן דהעולה באה על המזיד, שהוא עושה בדעתו ובמחשבתו. וכל זה נכון וברור, ואין להאריך". וכן הוא שם בשמות פט"ו סוף אות ג.

פירוש - כאשר התעכב מלעשות מצוה במזיד, שאז עכבה זו מתייחסת אל נשמתו, ולא אל לגופו. כי הדעת השכל והנשמה - כולהו בני חדא בקתא אינון, וכמבואר בדר"ח פ"ב מ"ז [פג:]: "החכמה והתבונה והדעת הם לנשמה, כמו שידוע". [ונראה שחסרות כאן כמה מלים. אך כונתו ברורה, שאם לא הוציא עצמו לפועל במזיד ובדעת, רק אז אמרינן שחסרה לו שלימותו.]

"רק הכונה" במה שאמר למעלה שחסרה לאדם שלימותו אם לא הוציא עצמו אל הפעל.

שרק הן התואמות את נפשו האלקית, וכמבואר לעיל פרקים א, ב. ובנתיב התורה פט"ו [א, סג.] כתב: "האדם הוא בכח, והוא נברא שיצא אל הפעל על ידי תורה ומצות". ורש"י בראשית ו, ט כתב: "עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים". וכתב שם בגו"א אות טז: "ומה שהמעשים טובים נקראו 'תולדות'... שהמעשים הם פרי שמוליד האדם. ומה שאמר ש'עיקר תולדותיהם' [אף יותר מבנים]... כי התולדות [הבנים] לאו בגופו, ואילו מעשים טובים הם בגופו, ואין לך תולדות יותר מזה, שהרי הוא כאילו מוליד עצמו, וזהו יותר תולדה". וראה לעיל פ"ב הערה 7, וכאן הערות 27, 60.

לשונו בדרוש על התורה [י.]: "כי האדם הוא כמו האדמה, שהיא בכח ולא בפעל. וכאשר האדמה נעבדת תמיד, כן צריך האדם שיוציא הוא תמיד שלימותו אל הפעל לגמרי". וראה הערות 41, 49.

וזה לשונו בדר"ח פ"ב מ"ב [עא:], בביאור המשנה שם "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון": "כי האדם שהוא עמל הנה כאילו לא נמצא בפעל השלימות מצד העמל שיש לו... שכאשר האדם עמל בעצמו, וכל בעל עמל מורה שאינו בשלימותו בפעל... שהוא עמל לצאת לפעל השלימות". ושמעתי מחכ"א כי "יגיעה" היא מלשון "להגיע", ששואף להגיע למקום שמעבר לעצמו.

לשונו בנתיב התורה פט"ו [א, סג:]: "האדם בעוה"ז אינו שלם, כי זה האדם תמיד יכול להוציא את עצמו יותר אל הפעל, כי הוא נברא בכח... ולפיכך אמר כי האדם נברא לעמל, והוא יוצא אל הפעל תמיד במה שאפשר".

דבריו כאן יובנו על פי מה שכתב בדר"ח פ"ב מ"ח [פו.], וז"ל: "וג' דברים יש באדם; כי האדם יש בו נפש כמו שיש לכל שאר בעלי חיים. ויש בו נפש המדברת נוסף על שאר בעלי חיים, שאין להם נפש המדברת. ויש עוד לאדם שכל נבדל מן הגוף לגמרי... ואמר כי האדם נברא לעמל שלא יהיה בעל הנחה כלל, רק יוציא שלימתו אל הפעל תמיד בלי הנחה. שכך ראוי מצד טבע הבריאה, שכל הנבראים נבראו שיהיו בשלימות, ולא יהיו חסרים, והאדם הזה... לא נברא בהשלמה, ולא נמצא האדם בהשלמה. וזהו שלימתו בעצמו שהוא מתנועע אל הפעל, ומוציא שלימתו תמיד אל הפעל... ולכך אמר 'איני יודע אם לעמל מלאכה אם לעמל פה', כי המלאכה היא ג"כ לבהמה. ולפיכך יש להסתפק מה שאמר שהאדם נברא לעמל, אם רצונו לומר לעמל מלאכה, שהיא לנפש חיוני". וראה לעיל פ"א הערה 15, ושם ד"ה וזכר ג'. ובח"א לסנהדרין צט: [ג, רכז:] כתב: "וג' דברים אמר; עמל מלאכה, עמל שיחה, עמל תורה. וזה כי האדם יש בו נפש חיוני, נפש המדברת, נפש שכלי".

לשונו בדרוש על התורה [י:]: "כי יש באדם נפש חיוני, ויש דרך לפני איש לומר שנברא האדם להוציא נפש החיוני אל הפעל, והמלאכה היא לנפש זה". ובנתיב התורה פט"ו [א, סג:] כתב: "ואמר 'איני יודע אם לעמל מלאכה אם לעמל שיחה'. כלומר אם השלמת האדם במלאכה, שהוא השלמת נפש החיוני בלבד, כמו שהוא אצל הבהמה שיש לה נפש חיוני, והיא נבראת לעשות מלאכה. או שנברא אל עמל פה, פירוש השלמת נפש המדברת".

לשונו בדר"ח פ"ב מ"ח [פו:]: "ולכך אמר כשהוא אומר 'כל עמל אדם לפיהו', מדכתיב 'לפיהו' א"כ אין בריאתו בשביל עמל המלאכה. ומעתה לא נוכל לומר הנפש החיוני הוא שלימות האדם שנאמר שבשבילו נברא, שאם כן היה האדם נברא לעמל מלאכה שהיא לנפש החיוני, והרי הכתוב אומר 'כל עמל האדם לפיהו', וזה אינו נפש החיוני, שאין נפש החיוני תולה בפה". וראה לעיל פ"א הערה 17. ובדרוש על התורה כתב: "כי צריך האדם להוציא שלימות האנושי אל הפעל, והוא שכל הדברי. כי הדבור אי אפשר בלא שכל. והתינוק שאינו מדבר, לא בשביל שאינו יכול לדבר, רק מפני שהוא חסר דעת ושכל, ולכך נקרא 'שכל הדברי'. ואמר שצריך להוציא נפש השכלי אל הפעל".

לשונו בדר"ח פ"ב מ"ח [פו.]: "כי הנפש המדברת אינו שכל נבדל, כי גם לתינוק יש לו שכל זה". [ומה שכתב בדרוש עה"ת שאין התינוק יכול לדבר (והובא בהערה הקודמת), שם כוונתו לתינוק פחות מג' שנים, ואילו בדר"ח כוונתו לתינוק מעל ג' שנים. וראה בהספד (עמוד קפ) שהביא שם את המדרש (תנחומא קדושים סימן יד) שתינוק אינו יכול לדבר שלש שנים, אך מהשנה הרביעית ואילך יכול לדבר.] ובדר"ח פ"א מי"ז [נה.] כתב: "כי הדבור הוא נפש מדברת, אשר נפש המדברת הוא כח גופני, שהדבור כח גופני, ואינו שכלי לגמרי". ובנתיב השתיקה ראש פ"א [ב, צז.] כתב: "נפש המדברת יש לו חבור וצירוף אל החומר, ואינו נבדל לגמרי". וראה עוד בנצח ישראל פ"ט הערות 29, 31.

לשונו בדרוש על התורה[י:]: "'ועדיין איני יודע אם לעמל תורה נברא וכו", כלומר אם צריך להוציא השכל הדברי לבדו אל הפעל, ללמוד לשונות ודברי מליצות, ושאר דברים המתייחסים אל השכל הדברי, ובזה נקרא הוצאת שלימותו אל הפעל. או נברא להוציא שכל העיוני אל הפעל, לדבר דברי תורה, שהוא שכל עיוני". ועוד אודות שהתורה היא שכלית גמורה, ואינה מצטרפת כלל אל החומר - ראה להלן לעיל פ"א הערה 63, ולהלן פמ"ז ד"ה ביאור זה.

בא לבאר שדוקא הפסוק המורה שהשלמת האדם היא בדברי תורה - נאמרה ההקפדה שדברי תורה לא ימושו מפה האדם.

לשונו בדרוש עה"ת [י:]: "ועל זה אמר 'לעמל תורה נברא'... כי השכל הדברי אינו שלימות בפעל כלל, רק עמל התורה הוא השלימות הגמור, והוא שכל העיוני האלקי, דבר זה צריך להוציא אל הפעל". ובנתיב התורה פט"ו [א, סג:] כתב: "הרי מי שהוא בלא תורה אינו בגדר אדם כלל, כי הוא אדם על ידי שיצא אל הפעל". ובח"א לסנהדרין צט: [ג, רכז:] כתב: "אדם לעמל יולד. ומ"מ עיקר בריאתו שנברא האדם לא נברא לעמל שיחה ללמוד מליצת הלשון, כי מצד זה אין לומר עליו שהאדם הוא יוצא אל הפעל, כי השיחה אין האדם על ידה בפעל, והאדם נברא שיהיה יוצא אל הפעל מן אשר היה בכח. אבל מה שנחשב האדם בכח לגמרי, ויוצא אל הפעל, הוא מצד השכל, ואל עמל זה נברא שיהיה יוצא מן הכח אל הפעל, כי ע"י התורה האדם הוא בפעל... כי על זה נברא. פירוש, כאשר נברא האדם הזה, נברא מצד שלימתו האחרון שיהיה בפעל ע"י התורה השכלית, ומצד זה נברא. ואם עמל האדם בתורה, הוא עמל בדבר שנברא עליו, דהיינו מצד התורה השכלית, שעל ידה הוא בפעל מה שאפשר לאדם... ואמר שאל יחשוב האדם [כי] שלימתו האחרון הוא נפש החיוני שבאדם, שהוא שלימות ב"ח שעושה מלאכה בנפשו. גם אל יחשוב כי שלימות האחרון שלו נפש המדברת. אבל שלימותו האחרון הוא הנפש השכלי, הוא התורה".

פירוש - אולי תאמר שאע"פ שהאדם מחויב להוציא את עצמו אל הפעל, מ"מ אין זה עבודה תמידית, אלא עבודה לתקופת מה, ולא שמוטל עליו למשך כל חייו להיות עמל בכדי להוציא עצמו אל הפעל.

ד"ה ובארו בזה, ושם הערה 38.

בדר"ח פ"ב מ"ח [פו:] הוסיף בזה דברים, וז"ל: "ולכך אמר 'כשהוא אומר לא ימוש התורה הזאת מפיך, הוי אומר לעמל תורה'. כי דבר זה הוא השלמת האדם, ואל זה נברא שיהיה עמל. ומפני זה אמרו בפרק רבי עקיבא [שבת פו:] הכל מודים כי בשבת נתנה התורה לישראל. ולמה נתנה תורה בשבת, שאם נתנה תורה בחול היה האדם אומר שכשם שיש שביתה למלאכה שהיא בחול, כך יש שביתה מן התורה. ולכך נתנה התורה בשבת, שהוא שביתה מן המלאכה, ואינו שביתה לתורה. ועתה ימי החול הם ק"ו; אם השבת - שהם ימי שביתה מן המלאכה - אינו יום שביתה מן התורה, ימות החול - שאינם ימי שביתה מן המלאכה - אינו דין שלא תהא שביתה מן התורה. ועוד, כיון שהאדם בריאתו בעצמו שלא יהיה בעל הנחה ובעל השלמה, וכאשר בא השבת, אם לא נתנה התורה היה האדם בעל הנחה ובעל השלמה. ודבר זה אין ראוי לאדם, כי האדם לעמל יולד. ולפיכך נתנה תורה בשבת, ועתה מצד התורה אין האדם בעל הנחה ובעל השלמה. ומכל מקום התבאר לך כי אי אפשר רק בענין זה שהאדם נברא לעמל תורה. כי האדם בעצמו אי אפשר שיהיה בעל הנחה כלל... וכל זה מפני כי הנחה היא ההשלמה, ודבר זה אינו ראוי לגשם, שאין הגשם כלל בעל השלמה, ואין לשכל הנבדל בישראל השלמה, ומפני שאין כאן השלמה, צריך שיהיה עמל בלא הנחה כלל. ומעתה התבאר לך מה שאמר רבן יוחנן בן זכאי [אבות פ"ב מ"ח] 'אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת'. ודברים אלו יש להבין, כי הם דברים ברורים ואמתיים מאוד מאוד, אשר אין ספק בהם".

דע, שכאן המהר"ל נוקט כדבר פשוט שהאדם נשאר תמיד בגדר "בכח". אמנם בדר"ח שם [פו.] כתב דבר זה כמסופק, שזה לשונו שם: "אי אפשר שיהיה בריאת האדם שיהיה בעל הנחה, שהדבר שהוא שלם הוא בעל הנחה, שכבר הוא נשלם ואז הוא נח, אבל האדם אינו כך, שאינו נשלם... אבל הוא מתנועע תמיד אל השלמתו. ואף אם אפשר שיצא לגמרי אל הפועל, מ"מ אי אפשר שיהיה בעל הנחה, שזה שייך אל הדברים אשר הם בעלי השלמה, ולא כן האדם". וא"כ ביאר שם שני טעמים מדוע אי אפשר לומר שהאדם יהיה בעל השלמה; (א) האדם הרי הוא לעולם בכח [מפאת גשמיותו, וכמו שיתבאר בסמוך]. (ב) האדם הוא גשמי, ואין לגשם השלמה. ושני טעמים אלו חזר וכתב בח"א לסנהדרין צט: [ג, רכז:], שז"ל: "אדם לעמל יולד וכו'. פירוש האדם הזה מצד שהוא בעל גוף, וכל בעל גוף אי אפשר [לו] שיהיה נח, כי ההנחה ראויה אל הדבר שהוא נבדל. ודמיון זה כי השבת הוא יום המנוחה מפני שהוא קודש... ולפיכך האדם שהוא בעל גוף, הוא בעל עמל. ועוד, כי האדם הוא בכח ולא בפעל, כי כל גשם הוא בכח ולא בפעל, רק הנבדל הוא בפעל [ראה הערה 6]... וכל שהוא בכח ראוי אליו העמל, שהוא יציאה אל הפעל. ולפיכך 'אדם לעמל יולד'... כל גוף הוא בכח כמו שאמרנו, ומפני שהוא בכח אי אפשר שיהיה בלא עמל לצאת אל הפעל, שאם היה בלא עמל והיה נח הוא בפעל, וזה אינו, שאין גשם בפעל, וא"כ על כל פנים אי אפשר שיהיה בלא עמל".

רמב"ן במדבר כג, כא: "הדבר שלא יהיה ולא יבוא... יקרא 'און ועמל', בעבור שלא יגיע לאדם ממנו רק עמל". ובגו"א שמות פי"ט אות כ כתב: "האומר כן טועה בדברי חכמים, שאם כן יהיה דברי חכמים רק עמל ויגיעה, ואין בו ממש". ונאמר [איוב טו, לה] "הרה עמל וילד און".

כי אין בעלי החומר בפעל, אלא בכח, וכמבואר בהערות 6, 51.

ענין זה מבואר היטב בהספד [עמוד קעח]: "לא נחשב המיתה פחיתות לצדיק, אבל נחשב לצדיק עליה כאשר הצדיק נלקח למעלה... ואף כי משה רבינו ע"ה אף כאשר היה בחיים היה מדבר עם השכינה, מ"מ לא היה במחיצה עליונית לגמרי... ואין מגיע האדם לדבר זה רק כאשר נלקח מן העוה"ז... כי הצדיק מתבקש להיות בישיבה של מעלה, ואין דבר יותר עילוי אל הצדיק מדבר זה". ושם מאריך לבאר יסוד זה. וכן הוא בבאר הגולה באר הרביעי [עה:]. ובנתיב התשובה פ"ח [ד"ה ולפיכך אמר] כתב: "כי כאשר סילק גופו... והגיע אל המיתה, אז נעשה שכלי, וכאילו נבדל מן הגוף לגמרי".

לשונו בדרוש על התורה [טו:]: "המדרש הזה בא לבאר כי לכך נתנה התורה לישראל, מפני שהנשמה היא מן השמים ועומדת בגוף, לכך היא חסירה בערך מעלתה שהיא מן השמים, ומפני זה צריכה השלמה בתורה ומצות".

שהנשמה מהעליונים עומדת בתחתונים.

לשונו בנצח ישראל פמ"ג [ד"ה ואז אמרה]: "כי האדם מצד שיש לו נשמה מן העליונים, אין שלימותו בפעל מה שראוי לה", וראה שם הערה 45.

נדה לא: "בא זכר בעולם, בא ככרו בידו... נקבה אין עמה כלום", ובח"א לנדה לא: [ד, קסג:] כתב: "דבר זה ידוע, כי הזכר הוא השלם בבריאה, ועם הדבר שהוא שלם באה הפרנסה, שהיא השלמת האדם. אבל הנקיבה, אדרבה, פרנסה שלה מצד שהיא חסרה ומשתוקקת אל השלמה, ומשלים אותה הש"י בפרנסה. ולפיכך נקראת 'נקיבה', שהיא חפיצה ומשתוקקת אל ההשלמה. וזהו לשון 'נקיבה', מלשון 'נקבה שכרך עלי' [בראשית ל, כח], כלומר שהנקיבה מבקשת השלמה מפני חסרונה". ועוד שם אמרו בגמרא [נדה לא:] "מפני מה איש מחזר על אשה, ואין אשה מחזרת על איש. משל לאדם שאבד לו אבידה, מי מחזר על מי, בעל האבידה מחזיר על אבידתו". ובח"א שם [ד, קסג:] כתב: "כי הזכר חסר מן הנקיבה, ונחשב הנקיבה אבידה אל הזכר כאשר נאבד הימנו מה שצריך לו, ולכך מחזיר הזכר על הנקיבה". ובגבורות ה' פי"ב [סד:] כתב: "כי הדבר שאינו שלם ואינו בפעל, הולך ומשתוקק לצאת אל הפעל".

כמבואר לעיל בהקדמה הערה 112, פ"א הערה 91, ופ"ב הערות 2, 47. ואודות שהנשמה זקוקה לתורה - ראה דבריו בח"א למנחות צט: [ד, פו:] שכתב: "האדם אל התורה כמו הדג שהוא במים, ששניהם שייכים זה לזה, ואי אפשר שיהיה הדג בלא מים, כך הנשמה הנבדלת צריכה אל התורה". ובח"א ליבמות סג: [א, קלט:] כתב: "התורה משלמת אותו [את האדם] עד שהוא שלם... והתורה מתחברת אל הנשמה".

כי ע"י התורה והמצות האדם יוצא אל הפעל, וכמבואר לעיל פ"ב הערה 52, וכאן הערות 27, 37.

רמב"ן בראשית ב, א ""צבא השמים שני המאורות... וכן נפשות האדם צבא השמים הנה".

"כי החומר בעוה"ז מסך מבדיל בין הש"י ובין הצדיקים, שהוא מונע שאין הש"י נמצא אליהם לגמרי" [לשונו בבאר הגולה באר הרביעי (עו.)]. ובגו"א בראשית פ"ו אות יב [ד"ה וכן] כתב: "כי יש מסך בינו ובין ברואיו". ובנצח ישראל פמ"ט [ד"ה כבר אמרנו] כתב: "כי החומר מסך מבדיל בין השי"ת ובין הנמצא". ובנתיב התורה פ"ד [א, יז.] כתב: "הגשמי הוא מסך המבדיל בין השי"ת ובין האדם, כאשר התבאר זה בכמה מקומות". וכ"ה בנתיב יראת השם פ"ד [ב, סוף לא:]. ובח"א לסנהדרין צה: [ג, קצט:] כתב: "יש מסך מבדיל בין הש"י ובין האדם, כי אין מציאות לאדם עם הש"י". וכן כתב בח"א למכות כג: [ד, ז:]. ולכך ברי הוא שכל עוד שהנפש נמצאת בגוף, אין היא באה לידי ספוקה, כי סו"ס היא עדיין מרוחקת ממקורה.

לשונו בדר"ח פ"א מי"ד [נ:]: "ואמר רבי לוי... שלא יאמר האדם אפשר שיהיה נפשו מלא מצות ומעשים... על זה אמר 'גם הנפש לא תמלא', שתמיד עוד הנפש מבקש להשלים עצמה. ומביא רבי לוי משל זה לעירוני, שהוא בן כפר, שהיה נשוי בת מלכים, שא"א להעירוני הזה שיוצא ידי חובתו עם בת מלכים". וכן הוא בדרוש עה"ת [טו:].

לשונו בדרוש עה"ת [טו:]: "והביא משל לבת מלך שנשאת לעירני, ויצאת חוץ לגדר מעלתה. ולפיכך אף אם מאכילה כל מעדני מלך, עדיין היא חסירה בעצמה ומבקשת תמיד... לכך התורה... אף שהיא עליונה על הכל, והיא חמדה גנוזה אשר הוא יתברך משתעשע בה, מכל מקום מאחר שהנפש חסירה בעצמה, כמו שאמר "גם הנפש לא תמלא"... אינה מקבלת השלמה גמורה לעולם, ואינה שביעה בשהיא עומדת בגוף האדם החסר... כי לעולם מבקשת הנפש השלמה, אף כי הושלמה בתורה ובמצות הרבה, תמיד מבקשת יותר, ולא תשבע, באשר היא חסירה בעצמה". ובדר"ח פ"א מי"ד [נא.] כתב: "כך הנשמה שהיא מלמעלה, והיא נשאת לאדם בעל גוף, ואף אם האדם עושה כמה מצות ומעשים טובים, והם השלמה לנפש, מ"מ לא תמלא הנפש, שתהא מושלמת בשלימות לגמרי. שהיא בעצמה מן הש"י כפי מה שראוי אל הנפש, ומפני כך אינה שביעה ממה שעושה האדם בגופו תורה ומצות ומעשים טובים, לפי חשיבות ומעלת הנפש שהיא מן למעלה, והאדם הוא מלמטה בעל גוף, אין הנפש שהיא מלמעלה שביעה מזה לגמרי, כאשר ראוי לנפש שהיא מן השמים... כי צריך האדם להשלים עצמו, כי לא יגיע אליו השלימות מאחר [ראה לעיל פ"ב הערה 7]. ואף 'כשאני לעצמי מה אני', כלומר שהאדם עושה מצות בגופו... ואין בזה השלמה אל הנפש, דהיינו השלמה כראוי אל הנפש ומעלתו". והנה מבואר שהמהר"ל מבאר שכונת המדרש בביאור הקרא "הנפש לא תמלא" היא על תורה ומצות, שהנפש לא תתמלא מתורה ומצות הנעשות על ידי הגוף. אמנם המסילת ישרים פ"א כתב שכונת המדרש היא שהנפש "אינה מוצאה שום נחת רוח בכל עינוגי זה העולם... כי אין הנשמה אוהבת העולם הזה כלל, אלא אדרבא מואסת בו". ודבריו צ"ע, שהרי להדיא מבואר בריש המדרש שהכוונה למצות ותורה, וכמהר"ל.

שהאדם לעולם הוא בגדר "בכח", ולעולם אינו מגיע לידי שלימותו בפעל.

במה שנמצאת בתחתונים, ועומדת בגוף.

כפי שכתב בדרוש עה"ת [טו:]: "המדרש הזה [שהנפש לא תמלא] בא לבאר כי לכך נתנה תורה לישראל, מפני שהנשמה היא מן השמים ועומדת בגוף... ומפני זה צריכה השלמה בתורה ומצות".

להלן פט"ז [ד"ה מופת שני].

פירוש - ה' נתן לנפש.

"הטובה הגדולה, שהיא התורה, שהיא טובה על הכל" [לשונו לעיל בהקדמה, ושם הערה 70].

פירוש - אע"פ שהנפש לא תושלם לגמרי, מ"מ מה שניתן לה להשתלם - ינתן לה כפי מעלתה, ואין הנפש יכולה להשתלם אלא בתורה בלבד, כי רק התורה היא בת זוגה של הנפש מפאת היותה מהעליונים.