שמצות בטילות לעת"ל, אך תורה לעולם אינה בטילה, וכפי שנתבאר בפרק הקודם.

ילקו"ש [על משלי] ח"ב תתקמד.

לשון הפסוקים במלואם "חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שולחנה".

מעין זה בתשובות הרשב"א ח"א סימן צג.

לשון הרשב"א שם: "כל המועדים לא הבטיח עליהם יתברך שלא יגרום החטא ביטולם באחד מן הזמנים, וכמו שכתב [איכה ב, ו] 'שכח ה' בציון מועד ושבת'. אבל בימי הפורים הבטיח [אסתר ט, כח] 'לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם'". וכן ביאר שם לגבי יום הכפורים. ואע"פ שהרשב"א לא הזכיר הענין של גזירת שמד, מ"מ כך מבאר אותו המהר"ל, שאל"כ איך מעצמו יתבטל המועד באחד מן הזמנים. וכן הפסוק באיכה העוסק בשכיחת המועד, איירי בשעת החורבן והגלות, שכתוצאה מהם נשכחו המועדים, וכמבואר שם בקרא. וכן הביא אות באות בהקדמה לאור חדש [מח.].

פירוש - מה שנאמר "וימי הפורים האלה לא יעברו" מתפרש כהבטחה לישראל, ולא נאמר כאן גדר מיוחד לפורים, אלא שעל פורים נאמרה הבטחה לישראל שלא יתבטל, בעוד שעל שאר מועדים לא ניתנה הבטחה מעין זו.

בהקדמה לאור חדש [מח.] הקשה קושיא אחרת, וז"ל: "ואין לזה טעם כלל, למה כל המועדים בטלים על ידי שמד, ואין אלו שנים בטלים. אבל המדרש הזה בא לפרש מדריגת פורים וכו'", ויובא בהמשך.

פירוש - דברי המדרש אינם נסובים על הפסוק "ולא יעברו", אלא על הפסוק במשלי "אף ערכה שולחנה". ובשלמא שניתן לבאר את הפסוק "ולא יעברו" כהבטחה לישראל, שימי הפורים לא יעברו מהם לעולם, וכמבואר ברשב"א. אך הפסוק "אף ערכה שולחנה" אינו עוסק בהבטחה, ולא ניתן להתפרש כהבטחה.

כמבואר בסוף פרק שעבר [ד"ה ומעתה התבאר], שהמצות לעתיד יתבטלו כדרך שהמצוה "לא תסוב נחלה ממטה למטה" [במדבר לו, ט] נתבטלה לאחר זמן, ואין בכך בטול התורה.

בהקדמה לאור חדש [סוף נא:] כתב על נס פורים "מפני גודל הנס יסד דוד המלך עליו השלום מזמור 'למנצח על אילת השחר' [תהלים פרק כב] על גאולה זאת". ושם מאריך טובא לבאר את כל פסוקי הפרק. ובהמשך שם [נז:] כתב: "וכל המזמור הזה עד הסוף מפרש במה גדול תוקף הנס שעשה השם יתברך להם... וסוף המזמור [תהלים כב, לב] 'יבואו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה'. פירוש יגידו צדקתו של השם יתברך אשר עשה לעם נולד, שנחשב כאילו נולדו, שהרי היו נוטים למות, לכך נחשב כאילו נולדו מחדש". וזהו שכתב כאן שאין ההצלה של פורים מתפרשת שהגיעו עד לשערי מיתה, אך "עד ולא עד בכלל", ולפי זה המשיכו לחיות כפי שחיו עד נס פורים. אלא שיש כאן לידה מחודשת של כנסת ישראל, וכמו שיתבאר.

ויש בזה הטעמה מיוחדת, כי הפסוק העוסק בחיותם של ישראל לאחר פורים הוא [תהלים כב, לב] "יבואו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה", וכמבואר בהערה הקודמת. ועל פסוק זה גופא כתב בנצח ישראל פכ"א [עמוד תמז] בזה"ל: "כי יהיו ישראל נחשבים [לימות המשיח] כאילו נולדו, וכדכתיב 'ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה'... אלו הם דור של משיח שיהיו נחשבים שנולדו מחדש". הרי שהפסוק העוסק בגאולת פורים, הוא הפסוק העוסק בימות המשיח, ועל שניהם הוא אומר "ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה". והם הם הדברים. התחיה של ישראל לאחר נס פורים הוא בבחינת התחיה שתהיה לעתיד לבא, ולכך אותו פסוק המבאר נס פורים, חוזר ומבאר נס הגאולה העתידה.

לשונו באור חדש [קלה.]: "'כל המועדים בטלים, ימי פורים לא יהיו בטלים'. וזה כי כל המועדים זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים הוא התחלת ישראל, וזהו עצם ישראל... דבר זה יש לו הפסק ובטול, כי כל נברא יש לו ביטול מצד עצמו, יהיה מי שהוא. ולפיכך המועדים זכר ליצ"מ, ויצ"מ הוא התחלת ישראל, וכל דבר יש לו סוף, ולכן יש בטול למועדים. אבל ימי הפורים, אין זה היה מצד עצמם, כי אם מהשם יתברך מה שהוא יתברך תכלית וסוף ישראל, כי ישראל הם אל השי"ת. ודבר שהוא מצד הש"י, לא מצד עצמם, לדבר זה אי אפשר שיהיה לו הפסק כלל... כי ימי הפורים הוא מצד שהשם יתברך הוא צורת ישראל, ואין זה מצד עצמם, [כי] לא היה להם תשועה כלל רק מן השם יתברך. ולפיכך אמרו [מגילה ז:] שחייב אדם לבסומי ביומא דפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. כלומר כי כאשר אדם מגיע למדה זאת, אין לו שום עזר כלל, כי לא ידע דבר, ואין לו יכולת. וכך ישראל באותה שעה לא היה העזר והתשועה דבר מה מצד עצמם, רק מן השם יתברך היתה הישועה הזאת לגמרי". ומעין זה ביאר קודם לכן באור חדש [סט.]. וראה למעלה פל"א הערה 52.

לשונו באור חדש [קלה:]: "כי גם יוה"כ הוא מצד השם יתברך, והוא שרמזו רז"ל בגמרא [יומא פה:] אשריכם ישראל שאתם מטהרין, ולפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם, הקב"ה מטהר אתכם, שנאמר [ירמיה יז, יג] 'מקוה ישראל ה". ולכך יוה"כ גם כן אינו בטל". ומעין זה כתב בדרשת שבת תשובה [פד:]. וראה ההערה הבאה.

ונקודתו העיקרית כאן היא שכל חיות הבאה לאחר גזירת מיתה, בהכרח שזו חיות שאינה טבעית, אלא נצחית. כי ההויה שלאחר ההעדר מרוממת יותר מההויה שקדמה לההעדר. כי ההעדר סילק את ההויה הקומת, ומעתה יחול רק הויה מרוממת יותר. ובגבורות ה' פנ"ב [הוצאת מכון מהר"ל, עמוד סו] מובא בהערה 20 שבמקום אחר ביאר המהר"ל שאור החמה משובח מאור הלבנה, כי לאור החמה קדם החושך, משא"כ לאור הלבנה לא קדם החושך. והם הם הדברים. וראה נצח ישראל פכ"ו הערה 44.

פירוש - אין בטול למועדים אלו לעתיד, בזמן התחיה. [ונראה שבמקום "ואין בטול דבר" יש להגיה "ואין בטול להם".]

ובהקדמה לאור חדש [סוף מח:] ביאר גם כן שנצחיות פורים ויוה"כ נובעת מסכנת המיתה שריחפה על ישראל במועדים אלו. אך בעוד שכאן ביאר שסכנת המיתה הזו מחייבת לומר שהחיים שהגיעו להם לסוף באו משער העליון, ולכך מועדים אלו בעצמם הם בבחינת "תחיית המתים", הרי שם ביאר שפורים ויוה"כ הם המאפשרים שהגאולה העתידה תוכל להתרחש, כי לולא מועדים אלו לא היה מתאפשרת הגאולה העתידה, ולכך דין הוא שמועדים אלו לא יתבטלו לעתיד, כי הם תנאי לעתיד, וכלשונו: "כי פורים בא בשביל שהמן היה עומד לכלותינו מן העולם שלא יהיו נמצאים כלל. ואם היה ח"ו המן מכלה ישראל, לא הגיעו ישראל לימי המשיח כלל. ולכך ימי הפורים לא יהיו נבטלים, מאחר שימי הפורים באים על זה שלא היה המן מכלה ישראל מן המציאות לגמרי, עד כי לא יהיו נמצאים כלל. והש"י נתן להם המציאות, ולכך יקיימו המועד הזה אף לעתיד לימות המשיח. שאם לא היה פורים, לא הגיעו לימי המשיח. אבל יציאת מצרים, אף אם לא יצאו ממצרים, אפשר שיהיה להם משיח, וע"י המשיח היו נגאלים. ולכך כל המועדים שהם זכר ליציאת מצרים יהיו בטלים. מה שאין כך בעניין פורים, שאם לא היה ביטול למחשבת המן ח"ו, היו ישראל כלים, ולא הגיעו אל הגאולה של המשיח. אמנם מי שסבר כי גם יום הכפורים לא יהיה בטל, דעתו כי אלו שני ימים, דהיינו ימי הפורים ויום הכפורים, דומים בענין זה; כי ימי הפורים מפני שהמן היה רוצה לכלות אותם מן העולם, ודבר זה הוא ביטול גופם... כך סמאל הרשע המקטרג, והוא צר ואויב לאדם, מבקש לאבד את הנשמה ולבטל אותה, והש"י מציל אותנו ממנו. ומזה הטעם אף יום הכפורים לא יהיה בטל, כי אם לא היה יום הכפורים, היה בטול לנפש לגמרי מפני החטא שהוא לנפש, והיה מגיע לה אבוד מן סמאל הצורר, שהוא עומד לכלות נפש האדם. כמו שהיה עומד עלינו המן לכלות ישראל מצד הגוף, והקב"ה מציל אותנו מידו. ולכך שני הימים האלו אשר הם באים על שהש"י מציל אותנו מן הכליון לגמרי, הן מצד הגוף הן מצד הנשמה, לא יהיו בטלים. כי שאר המועדים אפשר הבטול להם, מפני שהם זכר ליציאת מצרים, ואף אם היו עוד משועבדים במצרים, היו באחרונה נגאלים, לכך אפשר להם הבטול. אבל אלו שני המועדים, שהם באים על שהש"י הציל אותנו, ונתן לנו השארית והמציאות, לא יהיה דבר זה בטל לעתיד. כי אם לא היו אלו שתי גאולות, הן גאולה מצד הגוף והן גאולה מצד הנפש, היה כאן אבוד לגמרי, ולא היה כאן גאולה אחרונה שתהיה לימות המשיח. ולכך אלו שני ימים לא יהיו בטלים". ועוד אודות שפורים ויוה"כ לא יתבטלו, ראה באור חדש [סט:, קלה., רכ.].

שבשניהם יש התגברות על עשו, ובטול כח עשו, וכמו שיתבאר.

מביא מדרש זה כדי להורות ששני השעירים של יוה"כ הם כנגד יעקב ועשו. שהרי תחילתם של שני השעירים האלו היא בשני גדיי עזים שהיו לרבקה, וכפי שדרשו חכמים "טובים לך, וטובים לבניך". וה"טובים לך" פירושו שבאמצעות הגדיים התחזה יעקב לעשו, ובכך קבל יעקב את הברכות אשר היו מיועדות לעשו. וה"טובים לבניך" עוסק בכפרת יוה"כ. הרי ששני הגדיים, המכוונים כנגד יעקב ועשו, הם השורש לשני השעירים של יוה"כ. ובח"א לסוטה יג. [ב, נג:] האריך לבאר את קוי הדמיון הרבים הקיימים בין יעקב לעשו, וכתב: "ועל דבר זה היו שני השעירים ביום הכפורים שוים ג"כ, כדאיתא ביומא [סב.] שהיו שני השעירים שוים, כאשר רמזו במדרש 'לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים', ואמרו 'טובים לך וטובים לבניך'. הרי לך כי יעקב ועשו שוין". ועוד אודות עבודת שני השעירים, ראה בדרוש לשבת תשובה [פג., פד.].

ילקו"ש ח"א רמז תקעו. ומעין זה בב"ר סה, טו.

ובסוף דרוש לשבת תשובה [פה.] ביאר בזה"ל: "ויש לדקדק למה נותן את כל עונותם על עשו... כי חטא ישראל הוא מצד יצה"ר, אשר מתגרה בישראל. ועשו וזרעו הן הן יצה"ר של ישראל. ובבטול האומה הזאת מן העולם, אז יתבטל יצה"ר מישראל. ורמז זה הכתוב [בראשית כז, יא] 'הן עשו אחי איש שעיר', במספרו 'היצר הרע'. ואין ספק כי יעקב ועשו הם נגד יצר טוב ויצה"ר, כאשר ידוע למבינים. ולכך אמר שנתן חטא יעקב על עשו. שכבר אמרנו כי יעקב הוא טהור וקדוש מצד עצמו, רק שהחטאים הם באים מבחוץ על יעקב מצד היצה"ר, ולכך נותן החטאים על עשו אחיו".

כמבואר במסכת סופרים פי"ג הלכה ו , שהמן הוא בן אחר בן מעמלק, בן אליפז, בן עשו.

שהרי אמרו עליו ש"אביו מבנימין ואמו מיהודה" [מגילה יב:].

כמו שנאמר [אסתר ט, כה] "ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו ותלו אותו ואת בניו על העץ". ובאור ידש [ריד:] כתב: "כי ישראל ועמלק הם מחולקים מצד התחלתן לגמרי. ולכך אמר 'ישוב מחשבתו על ראשו', כלומר שהוא היה מבקש לעקור התחלת ישראל עד שלא יהיו נמצאים. לכך ישוב מחשבתו על ראשו לעקור התחלתו... והמן וגם זרעו יהיו נעקרים מהתחלתן, כמו שהוא היה רוצה לעקור התחלת ישראל". ועוד אודות שמחשבת המן נהפכה עליו, ראה גו"א דברים פי"ט אות יא [ד"ה אבל], ובבאר הגולה באר השני [סוף כד:].

אם כוונתו לשויון הקיים בין יוה"כ לפורים [ששניהם התגברות על עשו], אזי לא מצאתי מקומו. אך אם כוונתו שמדרגת פורים היא שמחשבת המן נהפכה עליו, כן ביאר פעמים מספר באור חדש [ראה הערה קודמת]. ושם [קצו:] סיכם זאת בזה"ל: "לא יקשה מה צריך לומר [אסתר ח, ב] 'ותשם אסתר את מרדכי על בית המן', מאי נפקא מיניה בזה שנתנה אסתר את מרדכי על בית המן. וכן מה שכתיב [שם] 'ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי', דמאי נפקא אם העבירו מהמן, או היה טבעת המלך. רק שכל ענין המגילה שבא לומר כי בא מרדכי תחת המן, ואשר חשב המן על מרדכי לעשות, נהפך עליו. כי אחשורוש נתן להמן הטבעת של המן, ובזה הטבעת היה המן כותב לאבד כל היהודים, דכתיב [אסתר ג, יב] 'ונחתם בטבעת המלך'. ונהפך הדבר הזה שהיה למרדכי בטבעת של המן, ובו כתב וחתם בטבעת המלך על שונאיהם לאבד אותם... כלל הדבר במגילה הזאת, כי היה המן הכנה למרדכי, שכל דבר שרצה המן לעשות, נהפך עליו, ודבר זה יסוד המגילה".

בפורים.

באור חדש [קפה.], שהביא שם את המדרש [ויק"ר כח, ו] שאמרו שם שבזכות העומר ישראל גברו על המן, וכתב שם לבאר: "ועוד יש לך להבין דברים עמוקים, כי מיום הבאת העומר מונין נ' יום, עד העצרת. ודבר זה היה גורם מעלת ישראל, שהיו גוברים על המן שעשה עצמו ע"ז, והיה רוצה להגיע עד המדריגה של נ', כמו שהתבאר למעלה. וכאשר ישראל מביאין העומר לפני הקב"ה, הם מתעלים עד חמישים, שממנה נתנה התורה משער החמשים, כמו שבארנו זה במקומות הרבה. ולכך מונין הספירה מן יום אחד בעומר עד החמשים, הוא יום מתן תורה. ומשם היו גוברין על זרע עמלק ע"י שדביקות ישראל לשם ע"י התורה. כי בכח ההתחלה שהוא הבאת העומר, וממנו מתחילין לספור נ' יום, בכח זה הוא הסוף, ולכך בכח יום ראשון של עומר הוא יום נ' של מתן תורה, שמשם גוברים על כח המן. וכאשר תבין דברים אלו, אז תבין דברים הרבה שנאמרו במגילה הזאת, מה שהיתה הגאולה זאת בפרט ע"י אשה, ועוד כמה וכמה דברים". והובא למעלה פכ"ה הערה 68.

אודות שביוה"כ יש נצחון על סמאל, כן מבואר בהערה 16, וכן מבואר בפרקי דר"א פרק כט, ובזוה"ק ח"ג רלב:

כפי שכתב בח"א למכות יב. [ד, ג:]: "כי שר של אדום הוא סמאל". ובגבורות ה' פ"ח [נ:] כתב: "זרע עשו, שכחו נמשך מן סמאל לאבד ישראל ח"ו". ובגו"א דברים פל"ב סוף אות יג כתב: "אדום, שר שלהם סמאל". וכן רש"י סוכה סוף כט. כתב: "סמאל שהיה שר של עשו".

בזוה"ק ח"ג קצט: "סמאל אפטרופסא דעשו".

אודות שהתגברות על עשו באה מהעולם העליון, כן ביאר בנצח ישראל בתחילת פי"ז, וז"ל: "מלכות הרביעית ירידתה מן העולם העליון, והשם יתברך בעצמו מוריד אותה, וכדכתיב [עובדיה א, ד] 'אם תגביה כנשר וגו' משם אורידך', ואין ירידתה מצד עולם הזה כלל. לכך לא שייך לה הירידה מצד עולם הזה, רק מצד עולם העליון, אשר אין האדם שהוא בעולם הזה שולט בו... ולא יהיה ירידתה רק על ידי מלך המשיח, אשר מעלתו ומדריגתו מן עולם העליון". וראה למעלה פ"נ הערה 45.

פירוש - שני מועדים אלו מורים על בטול כח עשו שהגיע לעולם. והמלים "שבא לעולם" חוזרות לבטול עשו שבא לעולם.

אודות שבזמן התחיה יתבטלו עניני עולם הזה, ראה למעלה פנ"ב הערה 66.

פירוש - המצות הן סדר העולם, והואיל ולכל עולם ועולם יש את הסדר התואם לו, ממילא יש לכל עולם ועולם מערך מצות התואם לו, וכמבואר למעלה ס"פ נב.

כמבואר למעלה פנ"ב הערה 92.

לשונו שם בדר"ח [ערה.]: "דבר זה צריך פירוש איך נמצא בתורה הכל, שאמר דכולה בה. ודבר זה רמזו במדרש [ב"ר א, א] 'ואהיה אצלו אמון' [משלי ח, ל], אל תקרי 'אמון', אלא 'אומן', שהיה הקב"ה מביט בתורה וברא את העולם, עד כאן. וכבר בארנו כי התורה היא הסדר השכלי שסדר הש"י סדר הנהגתו של אדם, ומתחייב זה הסדר מאתו בראשונה... ולפי סדר התורה סידר הש"י סדר העולם עד שהכל נמשך אחר התורה. כי כך ראוי שהאדם הוא יותר במעלה על כל העולם, כי בשביל האדם נברא הכל, ולפיכך אחר תורת האדם וסדר שלו נמשך סדר העולם, כי ברא הש"י העולם לפי מה שראוי אל סדר האדם. וזה שאמר 'שהיה מביט בתורה וברא העולם', כי אחר סדר התורה נמשך סדר העולם. וזה שאמר הפוך בה דכולא בה, כלומר כאשר ישיג בתורה הנה הוא משיג בכל סדר המציאות, אחר כי דרכי העולם הזה יוצאים מן דרכי התורה, וקשורים דרכי העולם עם דרכי התורה, עד שהכל יוצא מן התורה שהיא סדר האדם. נמצא כי הכל הוא בתורה. ואע"ג שכאשר מתעסק בתורה אינו מבין הדברים ההם איך יוצא הכל מן התורה, סוף סוף הוא מתעסק בדבר שיש לו מעלה עליונה 'דכולא ביה'". ומה מתאים לכאן המשך דבריו שם בדר"ח [רעו:], שעמד על כך שמשנה זו נאמרה דוקא בלשון ארמי, וז"ל שם: "כי יש לתורה שתי בחינות; כי התורה היא נתנה לעוה"ז, ומצד שנתנה התורה לעולם הזה היא בלשון הקודש. והעוה"ז נברא בלשון הקודש [רש"י בראשית ב, כג]. אבל מצד שהתורה היא מעולם העליון, היא בלשון תרגום... כי זה טעם שנים מקרא ואחד תרגום. וזהו מפני כי מדריגת התורה שהיא מעולם העליון, צריך שיקרא כל פסוק שלשה פעמים, כנגד עולם התחתון, וכנגד עולם האמצעי, וכנגד עולם העליון, והשלישי כנגד עולם העליון. ומפני זה המאמר 'הפוך בה והפוך בה דכולא בה' מלשון ארמי. כי לכך 'כולה בה' מפני שהתורה היא מעולם העליון, לכך כולה בה. וכן כל התלמוד חברו בלשון ארמי... ודוקא התלמוד, אבל המשניות הם בלשון הקודש. וזה מפני כי התלמוד הוא לברר משפטי התורה, ולבאר איך כולה נמצא בתורה. ודבר זה מפני כי התורה היא מעולם העליון, ולכך הכל הוא בתורה. והתלמוד היא מעלת התורה בפרט, ולכך היא בלשון ארמי. ובאולי ישאל אדם, שאין סברא שיהיה התרגום כנגד עולם העליון, והוא אינו נחשב ללשון. הלא דבר זה אינו קשיא, כי זהו הגורם כי העוה"ז נברא בלשון הקודש, ולכך לשון הקודש מורה על עוה"ז. ואילו התרגום אינו לעוה"ז, ולפיכך הוא בלשון התרגום, שאינו שייך אל העוה"ז. ומפני זה עצמו אין המלאכים מבינים לשון ארמי [שבת יב:], שאין הלשון הזה הוא מכלל סדר עוה"ז. ודברים אלו דברים גדולים הם, וברורים הם". והובא למעלה פי"ג הערה 73. ולכך "דכולא בה" ודאי כולל בתוכו את הסדר של עולם התחיה, שהוא בא מהעולם העליון.

לשונו למעלה ס"פ נב: "ומעתה התבאר מה שאמר [נדה סא:] 'מצות בטלות' הוא לזמן התחיה. ומכל מקום אין לומר בזה כלל שהתורה חס ושלום תהיה בטלה, שאם כן היה לו לומר 'זאת אומרת התורה תהיה בטלה', אבל אמר 'מצות בטלות לעתיד'. שלא יהיו בסגנון זה שהם עתה. כי התורה היא סדר עולם הזה, כמו שבארנו. אבל לזמן התחיה, הוא עולם הבא, ואין לו סדר העולם הזה. ולכך מצות התורה יהיו בטלים, כפי מה שהוא סדר עולם התחיה. ומכל מקום לא נקרא זה בטול התורה, כי התורה כוללת סדר כל המציאות, וגם בתורה נרמז סדר המציאות שהוא לזמן התחיה מה שיהיה. והרי התורה קיימת כבראשונה. וכמו שכתוב בתורה על איזה מצות שלא יהיו נוהגים רק לזמן, שהרי 'לא תסוב נחלה ממטה למטה' [במדבר לו, ט] הוא לדור באי הארץ בלבד [תענית ל:]. ולא יאמר בזה שהתורה חס ושלום בטלה, אבל יאמר שכך אמרה התורה, שהמצוה היא זמן זה ולא יותר. וכך בתורה כתיב כל סדר המציאות לנצח נצחים. ואם אנו לא יודעים, אבל לעתיד נבין דברי תורה על בוריה. ונדע כי מה שכתוב בתורה מצות אלו, הם שייכים כמו שהוא האדם בעולם הזה עם גופו שיש לו בעולם הזה. ולזמן התחיה, לפי מה שהוא סדר בעולם התחיה... לכן אף אם אנחנו מודים כי לזמן התחיה בטלים המצות כפי פשט הגמרא, אין בזה שנוי אל התורה כלל בדבר מה".

בלעם. וכן הוא בנצח ישראל פנ"ח [עמוד תתצח].

כפי שכתב בסוף הפרק הקודם: "לעתיד נבין דברי תורה על בוריה". וראה הערה 41.

פירוש - יהיו המצות נצרכות או לא נצרכות, מ"מ התורה לעולם לא תתבטל, כי באמצעותה יש השגת הכל.

פורים ויום הכפורים.

רש"י שיר השירים א, ב "נתן להם תורתו, ודבר עמהם פנים אל פנים, ואותם דודים עודם ערבים עליהם מכל שעשוע, ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה". ומקורו במדרש שיהש"ר שם [פרשה א ד"ה ישקני, אות ד].

בנצח ישראל פכ"ב [עמוד תסב], וז"ל: "המלאכים אי אפשר להם שיקנו מעלת עולם הבא, שאין למלאכים קנין מעלה יותר, שהם נשארים כמו שהם נמצאים בפעל, ואין קונין מדריגה יותר גדולה. שכבר התבאר בראיות שכליות מופתיות, שאם אין הפסד - אין הויה, כי השלם לא יתהוה. לכך אצל המלאכים, שאין הפסד, לא שייך בם הויה אחרת. ודבר זה רמזו חכמים במדרש גם כן; 'כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל', לעתיד לבא יהיה מחיצתן של ישראל לפנים ממחיצות המלאכים, ומלאכי השרת שואלים אותם מה הורה לכם הקב"ה, זהו 'כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל'". וכן נגע בענין זה בנצח ישראל פנ"ח [עמוד תתצח]. ובנתיב העבודה פי"א [א, קיג.], וז"ל: "בעולם הבא מעלת ישראל על המלאכים", ומביא שם את המדרש שמביא כאן כדי להורות ענין זה.