רש"י שם באבות "שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, ושמא נותנין לך שכר על הקלה כמו על החמורה, שהרי מפני כך לא נתגלה שכרן של מצות".

של שילוח הקן.

"שאין בה חסרון כיס אלא דבר מועט" [רש"י בחולין שם].

לשונו בדר"ח פ"ד מ"א [סו.]: "אבל יש להקשות מהא דתנן בפרק שלוח הקן 'לא יטול האדם אם על הבנים אפילו לטהר את המצורע. ומה אם המצוה שהיא באיסר אמרה התורה 'למען יטב לך והארכת ימים וכו", על מצות החמורות שבתורה לא כל שכן'. ומעתה יקשה לך מאי ק"ו איכא, הרי אין ידוע שכר המצות, דשמא על המצוה הקלה יש שכר יותר". וכן הקשה בח"א למכות כג: [ד, ה.] וז"ל: "מכאן משמע שידוע מתן שכרן של מצוה, שהרי יליף ק"ו שיש על מצוה שיש עליה צער יותר שכר. וכן משמע בפרק שלוח הקן שאמרו שם 'ומה אם מצוה שהיא באיסר אמרה תורה למען יטב לך והארכת ימים, כ"ש מצוה אחרת'. ויש להקשות על זה, דהא אמרו שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, ואם כן אפשר שעל מצות שלוח הקן... יש יותר שכר מן מצוה אחרת, אף שהיא יותר גדולה מהם". וכן רמז לקושי זה בדר"ח פ"ה מכ"ב [ערה:].

כן הוא בפירוש אבות ר"פ ב לחסיד יוסף יעבץ, ממגורשי ספרד.

פירוש - המשנה איירי באדם שלאמיתו של דבר אינו יודע במדויק לא את השכר של מצוה קלה, ולא את השכר של מצוה חמורה, והוא טועה בשתיהן, ומפחית בשתיהן מערכן האמתי. ולאותו אדם אומרת המשנה, שהואיל ולשיטתו השכר [המופחת] שיש למצוה החמורה דיו לזרזו לקיים המצוה, א"כ שילך ויעשה גם את המצוה הקלה באותה זריזות, כי לאמיתו של דבר שכר המצוה הקלה שקול לשיטתו לשכר המצוה החמורה. ויש כאן שויון בין שכר המצוה הקלה [אליבא דאמת], לבין שכר המצוה החמורה [לשיטתו]. אך מעולם לא דובר על שויון אמיתי בין שכר המצוה הקלה לבין שכר המצוה החמורה, וכמו שמבאר.

לשונו בדר"ח פ"ד מ"א [סו:]: "ויש שהיו רוצים לפרש 'הוה זהיר במצוה קלה כבחמורה', כלומר שיהיה זהיר וזריז לעשות מצוה קלה כמו שהוא נזהר לעשות מצוה חמורה, כי אין אתה יודע שכרן של מצות, כלומר עד כמה מגיע השכר, ויש על מצוה קלה שכר גדול כמו שהאדם סובר שיש על המצוה חמורה, ומשום כך תהיה זריז בקלה כבחמורה, כי אפשר שעל הקלה יש אותו שכר שאתה חושב שהוא על החמורה. אע"ג שלחמורה יש שכר למעלה מזה, סוף סוף כיון שאתה זריז במצוה חמורה בשביל שכר הגדול שיש עליה, אותו שכר הגדול אפשר שיש על הקלה. ואינו בא לומר שהם שוים, רק כמו שנזהר בחמורה יש לו להיות נזהר בקלה".

כי הרי לא מדובר בשויון הקיים בין המצות, אלא שלא להפחית מערך שכר המצוה, א"כ מדוע הדגש במשנה הוא על השויון שבין המצות ["הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה"], כאשר לאמיתו של דבר אין שויון בין המצוה הקלה למצוה החמורה, ורק המשנה באה לעורר את האדם שלא יזלזל במצות.

ויובא בסמוך [ד"ה ובמדרש]. וממדרש זה מוכח "כי על פי דעת רז"ל אין ידיעה לקלה ולחמורה איזה שכר יותר גדול, שאפשר שיש לקלה שכר כמו שיש לגדולה או יותר" [לשונו בדר"ח שם (סו:)]. ופירושו, שממדרש זה מוכח שאכן יש שויון גמור בין מצוה קלה למצוה חמורה, והדרא קושיא לדוכתא כיצד המשנה בחולין עשתה ק"ו ממצות שילוח הקן ששכרה פחות, שמא אין שכרה פחות ממצות חמורות.

שהרי "לפום צערא אגרא" [אבות פ"ה מכ"ב], והטורח והיגיעה שיש בקיום המצוה מזכים את בעליה במתן שכר מיוחד.

ולא מבחינת הטורח והיגיעה שיש בקיומה, אלא מצד המצוה עצמה.

לשונו בדר"ח שם [סו:]: "אבל פירוש מה שאמרו ש'אי אתה יודע מתן שכרן של מצות', דהיינו מצד המצוה בעצמה אי אתה יודע מתן שכרן של מצות. אבל המצוה שהיה בא לאדם בטורח ובצער, דבר זה ענין בפני עצמו, דודאי 'לפום צערא אגרא' [אבות פ"ה מכ"ב]... שדבר זה דהיינו צער המצוה הוא דבר בפני עצמו, ולא שייך אל המצוה". ובנתיב התורה פי"ז [א, עג:] כתב: "אמנם אף כי אמרנו כי מעלת האדם הוא מצד שהאדם גובר על יצר הרע ועושה המצוה, עם כל זה לא יהיה שוקל המצות לומר זו מצוה גדולה שהאדם עושה אותה בקושי, ואותה אעשה, ומצוה זו קטנה וקלה על האדם. ועל זה אמרו חכמים 'והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות', שהשכר על המצוה תולה במצוה עצמה גם כן. לא מצד שזאת המצוה היא קשה על המקבל, וזאת היא קלה על המקבל, אבל השכר על המצוה הוא מצד עצם המצוה, והשכר שהיא על עצם המצוה אין אדם יכול לדעת, כי אפשר ויכול להיות על מצוה קלה שכר עליה כמו על מצוה שהיא חמורה. והשכר שהוא לאדם על המצוה מצד קושי המצוה זה השכר הוא בפני עצמו, ואין זה נקרא 'שכר מצוה'. ועל זה אמרו 'לפום צערא אגרא'. ומצוה אחת אם עשה פעם אחד על ידי טורח גדול, ופעם אחד לא עשה כל כך בטורח גדול, יש שכר על אותה שבטורח גדול יותר מן אותו פעם שלא עשה כל כך על ידי טורח. ומכל מקום אין זה נקרא 'שכר מצוה' עצמה, כי על שכר מצוה עצמה אמרו 'הוי זהיר בקלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות'".

של חסרון כיס בשווי איסר, וכמו שאמרו במשנה בחולין.

לשונו בח"א מכות כג: [ד, ה.]: "ופירוש זה, דמה שכתב אצל שלוח הקן 'למען יטב לך והארכת ימים', על כרחך פירושו, כי השכר הזה הוא בשביל הוצאת האיסר. ואין הכתוב מדבר משכר המצוה עצמה, דאם כן למה כתב במצוה זאת השכר ולא בשאר מצות [עיין למעלה פמ"א (ד"ה ובמצוה זאת), ושם ביאר הדבר. וראה שם הערה 29]. אלא על כרחך הכתוב בא ללמוד ק"ו, ומה אם מצות שאינו רק באיסר... אם כן אין הכתוב מדבר משכר המצוה עצמה, רק מן השכר שיש בשביל ההוצאה או הטורח. דודאי יש בזה שני דברים; הבחינה האחת מצד המצוה שהש"י נותן שכר בשביל המצוה, אף שאין בה טורח והוצאה כלל, שנותן שכר על המצוה עצמה, דמכל מקום יש שכר עליה. ושכר זה אין אתה יודע מתן שכרן של מצות, שהוא מצד המצוה עצמה, ויכול להיות שיש שכר יותר על קלה מבחמורה, כי אין השכר תולה כלל בקלות ובחמורות. אבל השכר שיש בשביל הטורח וההוצאה, וכמו שאמרו 'לפום צערא אגרא', בודאי השכר הוא לפי הטורח והוצאה שיש לאדם".

לשונו בדר"ח שם [סז.]: "מה שכתוב אצל שלוח הקן 'למען יטב לך והארכת ימים', על כרחך פירושו כי השכר הזה הוא בשביל הוצאת האיסר, ואין הכתוב מדבר בשכר המצוה עצמה. דא"כ למה כתב במצוה זאת השכר ולא בשאר מצות. אלא על כרחך הכתוב בא ללמוד קל וחומר; ומה אם מצוה שאינה רק באיסר וכו'. א"כ אין הכתוב מדבר משכר המצוה עצמה, רק מן השכר יש בשביל ההוצאה או הטורח. דודאי המצוה יש בה שתי בחינות; הבחינה האחת מצד המצוה, שהשי"ת נותן שכר בשביל המצוה, אף שאין בה טורח והוצאה כלל, שנותן שכר על המצוה עצמה, דמכל מקום יש שכר עליה. ושכר זה אין אתה יודע מתן שכרן, שהוא מצד המצוה עצמה. ויכול להיות שיש שכר יותר על קלה מבחמורה, ואין השכר תולה כלל בקלות ובחמורות. אבל השכר שיש בשביל הטורח וההוצאה, וכמו שאמרו 'לפום צערא אגרא', בודאי השכר הוא לפי הטורח והוצאה שיש לאדם. וכן מה שאמרו במכילתא, והביא רש"י ז"ל בפרשת ראה [דברים יב, כג-כח] 'לא תאכל הדם למען יטב לך ולבניך עד עולם', הרי הדברים קל וחומר; ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה בו, אמרה תורה 'למען יטב לך ולבניך עד עולם', גזל ועריות שנפשו של אדם מחמדתן, לא כ"ש שיזכה לו ולבניו עד סוף כל הדורות, עד כאן. גם כן סבירא ליה דמה שאמר 'למען יטב לך', לא נאמר בשביל המצוה עצמה, רק דשכר הזה בשביל שלפעמים חומד האדם לדם בשביל שהוא רעב, אע"ג שהאדם נפשו קצה בו, ועל זה בא השכר, כדי ללמד קל וחומר. דאל"כ למה כתב 'למען יטב לך' גבי דם ביותר משאר מצות... ומעתה מה שאמרה תורה בדם 'למען יטב לך' היינו כשבא עבירה לידו, דהיינו שמתאוה לדם ואינו אוכל, ונותן לו השכר הזה למען יטב לך ולבניך, קל וחומר עבירות שהאדם מתאוה להם לגמרי שיש שכר על זה יותר". וקודם לכן בדר"ח [סו:] נסתפק אם מתן השכר של שלוח הקן הוא על הוצאת האיסר או על עצם המצוה. אך בצדו השני שם למד כדבריו כאן ובח"א למכות, שהשכר ניתן על הוצאת האיסר.

לשון התנחומא שם: "שמא עברתי על אחת מהן, אם עשיתי אם לא עשיתי, מפני שהיתה קלה".

לשון התנחומא שם: "שתי מצות גלה הקב"ה מתן שכרן, אחת קלה שבקלות, ואחת חמורה שבחמורות. ואלו הן, קלה שבקלות שלוח הקן... וחמורה שבחמורות כבוד אב ואם".

מצות כבוד אב ואם, "כי כל מה שיעשה לאביו ואמו הוא פרעון מה שגמלוהו בילדותו וגידולו ולימודו" [עץ יוסף שם].

"כגון מילה וכדומה" [שם].

פרק ז [מד"ה אמנם מה - סוף הפרק], וכן פרקים ח, ט.

ר"פ ח, ושם הערה 11, ובהמשך הפרק שם [ד"ה ולפיכך כל], פ"כ [ד"ה וזהו אמרם], ושם הערה 13, ופכ"ו [ד"ה ויש לפרש], ושם הערה 32.

שאין לומר כדעה זו. וכן הוא בפרק ח [כולו], פכ"ו [ד"ה ומה שנתנה], ושם הערה 22, ופמ"ו [ד"ה אבל עצם], ושם הערה 57.

חוזר בזה לדעה [שאינה דעת חז"ל] שטעם המצות הוא טבעי לתועלת בני האדם וסדר המדינה.

לשונו למעלה פ"ז [ד"ה אמנם מה]: "אמנם מה שאמר [ב"ר מד, א] 'לא ניתנה תורה רק לצרף הבריות', אין הפירוש כי המצות הם מצרפים האדם במה שידריך האדם עצמו במדות הטובות וההגונות. שבזה יקשה כמו שכתבנו למעלה, כי דבר זה היה הגון במצות אשר נדע טעמם, אבל במצות שנעלם מאתנו טעם שלהם, לא נוכל לומר כך. אבל המצות בעצמם מצרפים נפש האדם להשיב אותה אל ה'". וראה שם הערה 19. ולמעלה פ"ח [ד"ה והפירוש הוא] כתב: "כי אין התורה טבעית. שאילו היתה התורה טבעית, היה זה קשיא מה ענין הטומאה והטהרה. אבל אין זה דבר טבעי כלל, רק הוא סדר שכלי. ואם כי אינו יודע ואינו מבין ענין החוק הזה, הלא התורה לא ניתנה רק לצרף הבריות [ב"ר מד, א], והצירוף הזה הוא לאדם בין יודע טעם של מצוה או לא ידע, רק כאשר מעשיו הם נמשכים אחר הסדר השכלי מה שראוי לו, ובזה מעשיו כמו שראוי לפי השכלי, והא צירוף וזכוך נפשו מן הטבעי, כמו שהתבאר. כי התורה היא סדר השכלי אשר ראוי לאדם במה שהוא אדם. ועל ידי המצות דבק בשכלי, ועל ידי זה דבק בו יתברך... שאף אם אין ידוע לנו טעם וסבה על כל דבר ודבר שנמצא באדם למה הוא כך, מכל מקום ידוע לנו שאין דבר אחד לבטלה. וכך סדר השם יתברך בחכמתו כל הנבראים עליונים ותחתונים. וכן ענין המצות למה הם כך; בודאי ידענו שכך נותן הסדר שסדר השם יתברך התורה, וכך מתחייב ממנו. ולכך אין לשאול על טעם המצות למה הם כך, כי כך גזר השם יתברך הסדר לפי חכמתו, ואין דבר אחד לבטלה, וכך חקק השם יתברך. והאדם העושה והשומר הסדר הזה אשר סדר השם יתברך, דבר זה צירוף וזכוך נפש האדם. כי על ידי עשיית המצות, שהם הסדר השכלי, הוא דבק בשכלי, ועל ידי זה דבק בו יתברך. והעובר על המצות, הוא יוצא מן הסדר השכלי שסדר השם יתברך. וכל אשר יוצא מן הסדר, מביא לו זה אבוד הנפש לגמרי". וראה שם הערה 35.

אודות שאהבת ה' מתבטאת בהתגברות על הקשיים והמעכבים לקיים רצונו, ראה דבריו למעלה פל"ח [ד"ה ופירוש לאוהבי], שכתב: "ופירוש 'לאוהבי' [שמות כ, ו], שהם אוהבים, דבקים בו בכל לב ונפש, ועומדים בכל נסיון, אלו נקראים אוהבים של השם יתברך, לא מצד שהם מקיימים התורה בלבד". ורש"י [דברים ו, ה] כתב "ואהבת - עשה דבריו מאהבה, אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה; העושה אצל רבו מיראה, כשהוא מטריח עליו מניחו והולך לו". וכתב בדרוש על התורה [סוף לד.]: "אבל מאהבה, אף שמטריח עליו ביותר עושה מאהבה... שאף אם יקשה על האדם עול תורה ומצות, יעשה על כל פנים מאהבה". ובנתיב אהבת השם פ"א [ב, מג:] כתב: "אצל האהבה כתיב 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך'... ולא נאמר שיירא בש"י בכל לבבו. רק כי האהבה מצד עצמו של אדם, לכך האהבה היא מקובלת יותר על האדם... אפשר שתהיה בכל לבבו, ואי אפשר שיבא לידי פרוד כלל. כי אף אם באים כל היסורין בעולם על האדם, האהבה שהיא בעצם אין כאן בטול... משל זה, שאם כל המעכבים באים על האש, שהוא משתוקק תמיד אל מעלה, ואף אם כל המתנגדים ומעכבים יבואו עליו - אין מסירים אותו מדבר זה, ותמיד הוא משתוקק אל דבר זה... אבל היראה, שאין היראה רק שלא יעשה דבר נגד רצון המלך, ולא שייך על דבר זה שהוא עצמי אל האדם מה שלא יעשה, ואין זה השלמתו, אבל הוא נגד האדם... ומפני כך אפשר כאשר בא על האדם דבר שהוא מכביד עליו - אפשר שיש ביטול אל היראה". ולפי זה מחוור מאוד לשונו כאן "מורה זה על שהוא אוהב השם יתברך בכל לבו", ורומז בזה לפסוק "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך וגו'". וראה למעלה בהקדמה הערה 69.

כרך כאן אהבת ה' עם הכלל "לפום צערא אגרא". ורומז בזה שהטעם שהשכר מרובה בצער הוא משום שהצער מורה על אהבת ה', ויש שכר מרובה יותר על אהבת ה', ממעשה שנעשה שלא על ידי אהבה. והענין מבואר בנתיב אהבת השם פ"א [ב, מד.], שכתב: "ובספרי [דברים ו, ה] 'ואהבת את ה' אלהיך', עשה מאהבה. הפרש בין העושה מאהבה אל העושה מיראה; כי העושה מאהבה שכרו כפול ומכופל... יש לך אדם מתירא מחבירו, כשהוא מטריחו מניחו והולך. אבל אתה עשה מאהבה, עד כאן. בארו בזה ענין האהבה שהיא מצד האדם עצמו, כי האהבה הוא השלמתו, כמו שנתבאר למעלה, ולכך אף שהוא טורח עליו, לא יבא בטול אל האהבה. מה שאין כך ביראה, ולפיכך אפשר כאשר הדבר הוא טורח עליו מניחו לגמרי. ואמר כי שכרו של בעל האהבה הוא כפול... וראוי שיהיה כפול שכרו של בעל האהבה, כי בתוך האהבה היא היראה... ואי אפשר בשום צד לומר שהוא אוהב הש"י ולא יהיה ירא מפניו. כי אם הוא נמשך אחר הש"י, וחפץ הדבקות בו יתברך מכח האהבה, בודאי הוא ירא גם כן לעבור רצונו, שבזה מבטל הדבקות והאהבה. אבל אין בכלל היראה האהבה, שאם הוא ירא מפניו לעבור רצונו, בשביל כך אין כאן אהבה... ולפיכך מי שיש בו אהבה שכרו כפול ומכופל, לפי שבכלל האהבה העליונה הזאת יש היראה". ובגו"א בראשית פי"ב אות ח כתב: "מפני שהוא [אברהם] מצטער אחר המצוה... מפני כך כל דבור ודבור שהוא מקבל מן השם יתברך, מקבל אותו מאהבה, ונותן לו שכר על כל דבור ודבור". הרי שכרך צער אהבה ושכר בחדא מחתא, והם הם הדברים. ובדר"ח פ"ה מכ"ב [רעו.] ביאר את ההנהגה של "לפום צערא אגרא", וז"ל: "ומפני כי יש לאומר שיאמר כי השם יתברך צוה לעשות המצוה, וקבע שכר על המצוה, יעשה המצוה בצער או שלא בצער הכל שוה, ועל זה אמרו כי כאשר מקיים המצוה על ידי הצער שהשכר גדול ביותר... כי השכר מן הש"י לעובדי מצותיו ולעושי רצונו בשביל שהאדם מקרב עצמו אליו יתברך. כי בודאי העובד המלך בודאי מתקרב אליו, וכאשר הוא מתקרב אליו ראוי שיבא טובו ומלכותו אל הקרובים אליו, והם עמו מתדבקים עמו, ולא אל הרחוקים... כי האדם כאשר מקיים רצון המקום בצער הוא יותר קרוב אליו מאשר מקיים רצונו שלא בצער... ודבר זה כי כאשר יש לאדם מונע להתקרב אל אחד, והוא בכחו ובגבורתו וביד חזקה שלו דוחה את המונע ומתקרב, תראה בזה כמה כחו להתדבק שם, וכמה קרוב הוא אל אותו שמתקרב אליו, שהרי דוחה את המונע ומתקרב. וכך כאשר האדם מקיים את המצוה, אף בצער, הוא מתקרב אל הש"י בכח ובגבורה שלו, אף כנגד המונע, ודבר זה יורה על הקירוב הגדול אשר יש לו אצל הש"י. וכאשר יש לו קירוב גדול אל הש"י, אין ספק כי השכר יותר גדול, כי אין השכר כי אם לפי הקירוב אשר יש לו אל הש"י... וזה שאמר כאן 'לפום צערא אגרא', לפי הצער הוא הקירוב אל הש"י. שכל עוד שמצטער במצוה, השכר יותר".

חוזר בזה לדבר על השכר של עצם המצוה.

וככל שהצירוף מרובה יותר, כן השכר מרובה יותר, כי כבר נתבאר בהערה 26 שהשכר ניתן על ההתקרבות לה', וככל שהההתקרבות גדולה יותר ממילא השכר מרובה יותר. ולפי זה יוטעם מה שאמרו [פאה פ"א מ"א] "ותלמוד תורה כנגד כולם", לאמור השכר על תלמוד תורה מרובה מהשכר של כל שאר מצות. וזאת משום שכבר השריש בנתיב התורה פ"ד [א, סוף יז:] ש"אין דבר שהוא קרוב אל הש"י כמו התורה". וכן נתבאר למעלה פכ"ו הערה 65. ולכך דין הוא ששכר תלמוד תורה הוא "כנגד כולם".

כמו "כל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו" [ברכות ח:]. "כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן עולם הבא" [כתובות קיא.], "כל האומר 'תהלה לדוד' בכל יום שלש פעמים, מובטח לו שהוא בן עולם הבא" [ברכות ד:], ה"עונה 'יהא שמיה רבא מברך' מובטח לו שהוא בן העולם הבא. הקורא קריאת שמע ראוי שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו זכאי לכך" [ברכות נז.], וכיו"ב.

כמו "שקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות, ע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים" [יומא ט:], "כל השורף תבואתו של חבירו אינו מניח בן ליורשו" [סוטה יא.], "כל הפורש מדברי תורה אש אוכלתו [ב"ב עט.], "כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, מאכילין אותו גחלי רתמים" [חגיגה יב:], "כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה" [ברכות ד:], "כל העובר אחורי האשה בנהר אין לו חלק לעולם הבא" [ברכות סא.], וכיו"ב.

כמובא בהערות הקודמות. ובפחד יצחק יום הכפורים, מאמר טו, אות ב כתב: "כל מי שהתבונן בהנהגתם של גדולים... ודאי שהזדמן לו הרבה פעמים שהרגיש כי לעתים תכופות היתה פעולה בלתי הגונה משמשת להם לפירכא יותר גדולה על בעל הפעולה מאשר מעשה עבירה ממש", ושם מאריך לבאר השורש להנהגה זו.

כלשון המדרש שהובא למעלה "אבל אני מתיירא מפני מצות קלות שמא עברתי עליהן, ואתה אמרת 'הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה'".

ענין זה מבואר בגו"א שמות פ"כ אות ג, שעמד שם על דברי רש"י [שמות כ, א] שכתב "אמר הקב"ה עשרת הדברות בדבור אחד", וכתב על כך: "ואף על גב שלא הבינו בדבור זה כלום, אמרם בדבור אחד, לומר כי כל התורה ענין אחד ודבור אחד, שהרי כל התורה הם יוצאים מעשרת הדברות, כמו שיתבאר בפרשת משפטים [רש"י שמות כד, יב, וראה למעלה פל"ד הערה 31], ואלו עשרת הדברות נאמרו בדבור אחד, הרי כל התורה דבור אחד. ונפקא מיניה בזה, שאם אמר ש'כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שאמרו משה מעצמו', הוא בכלל 'כי דבר ה' בזה' [במדבר טו, לא], וכופר בכל התורה, כי מאחר שכל התורה כולה דבור אחד הוא, ואין זה בלא זה, דהיא כמו נקודה אחת, ואין לה מקצת, ואם כופר במקצת - הוא כופר בכל התורה. וכן איתא בפרק חלק [סנהדרין צט.]". והובא למעלה פנ"א הערה 19. ובגו"א שמות פל"ב אות יח כתב: "אין נתינת תורה רק למצוותיה, ואם אחת מהן בטל, לא שייך תורה לישראל".

וצרף לכאן דבריו בדר"ח פ"ד מ"ב [קסד:] בביאור המשנה שם שמצוה גוררת מצוה, וז"ל: "ופירוש דבר זה מה שאמר שמצוה גוררת מצוה, וזה כי המצות שהם תרי"ג כלם הם דבר אחד. ויש לפרש כך מה שאמר [משלי ו, כג] 'כי נר מצוה ותורה אור'. כלומר אל תחשוב כי המצוה האחת היא נר אחד, והתורה שהיא כוללת כל תרי"ג מצות הם נרות הרבה. אבל אין הדבר כך, כי המצוה היא נר אחד, אבל אין התורה שבה כל תרי"ג מצות נרות הרבה מחולקות שכל נר ונר לעצמו. אבל התורה שיש בה כל המצות היא אור אחד, שהתחברו הנרות ונעשו אור אחד גדול, שהתורה היא אחת... עד שהם מושכל אחד לגמרי, ודבר זה ברור. וזה שאמר 'שמצוה גוררת מצוה', כלומר שעשיית המצוה האחת היא התחלה לאחרת ג"כ, מאחר שכל המצות הם דבר אחד, ולפיכך מצוה אחת גוררת אחרת, כי כל דבר שהוא אחד אינו נחלק כלל. וכאשר הוא עושה מצוה, שהוא חצי דבר, המצוה הזאת גוררת האחרת, עד שיעשה כל המצות שהם דבר אחד". והובא למעלה פי"א הערה 94.

לשונו בח"א לשבת קיח: [א, ס.]: "ותדע כי במדרש [תנחומא ר"פ עקב] אמרו שלכך לא גלה הקב"ה שכר מצוה, שלא יאמר האדם מצוה זו שכר גדול עליה, אעשה מצוה, ונמצא יש מהן נעשות, ויש מהם אינם נעשות כלל. ופרשנו בספר התפארת כי המצוה ראויות שיהיו נעשים כלם, וכמו שבארנו שם, כי כל המצות בכלל הם קיום העולם, מבלתי שיובחן במקבל אם השכר גדול או אינו גדול. ועל זה אמר 'תיתי לי [דקיימתי] מצוה זאת', כלומר שאני קיימתי המצוה כתקנה, שיהיה המצוה נעשית בעולם, וכן כל אחד ואחד. ודבר זה שכר בפני עצמה כאשר המצוה נעשית כתקנה וכמשפטה כאשר ראוי להיות נעשה".

פרק מא [מד"ה ביאור ענין, עד סוף הפרק], וראה שם הערה 79.

כמבואר כאן במדרש, וראה כאן הערה 18. ותוספות כתובות נו. [ד"ה הרי] כתבו: "נזקין וערכין ופדיון הבן מסברא לא הוה מחייבינן להו אם לא שחייבתו תורה בפירוש. אבל מלוה כולי עלמא מודו... דסברא הוא שיש לו לשלם מה שלוה ממנו". והם הם הדברים כאן שביאר שמצות כבוד אב היא מצוה שכלית, משום שהיא כפריעת בעל חוב.

נראה להטעים הו"א זו על פי מה שהשריש שפעולה הנעשית בהכרח וכפיה אינה מתיחסת אל האדם, אלא נחשבת כאילו נעשתה על ידי אחרים. שהנה נאמר [ויקרא כה, לט] "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך וגו'", ובגמרא [קידושין יד:] למדו שפסוק זה איירי במוכר עצמו, אע"פ שנאמר לשון "ונמכר", שהוא לשון נפעל. וביאר זאת הגו"א דברים פט"ו אות ז בזה"ל: "דכיון דכתיב 'כי ימוך אחיך ונמכר לך', שפירושו מצי למכתב לשון נפעל, מפני שכתוב לפניו 'כי ימוך', והנה הפועל והגורם המכירה הוא העניות, ושייך לשון 'נמכר', אף על גב דהוא מכר עצמו, כיון דאינו עושה מדעתו, רק שהעניות הביאו לזה, שייך ביה שפיר 'ימכר' לשון נפעל, כאילו על ידי אחרים נמכר". וראה שם הערה 18, שהוא יסוד נפוץ בספריו. [וראה במבוא לדרשות המהר"ל עמוד 60.] ולכך היה מקום לומר, שהואיל והשכל מחייב כבוד אב ואם, והאדם הוא מוכרח בדבר, לכן מעשה הכבוד לא יתיחס אל האדם, ויהיה בבחינת "נמכר".

פירוש - הואיל ומצוה זו נתגלגלה לפתחך בהשגחה מיוחדת, לכך יש כאן חיוב מיוחד לקיימה, כדמות פריעת בעל חוב. דוגמה לדבר; בב"ב ריש קלג: מובא מעשה שרבא העמיד את רב עיליש על טעותו בדין ממוני, ובכך מנע מרב עיליש לפסוק שלא כהלכה. ומוסיפה הגמרא שרב עיליש התבייש בדבר, בחושבו שרבא יסבור שלעולם רב עיליש אינו פוסק כשורה, ורק משום נוכחותו של רבא נמנעה הטעות. ובכדי לפייסו קרא עליו רבא את המקרא [ישעיה ס, כב] "אני ה' בעתה אחישנה". וכתב כל כך בח"א [ג, קכז:] בזה"ל: "נראה מפני דאיכסף רב עילש, לכך הביא לו מקרא זה. ואמר 'אני ה' בעתה אחישנה'. כתיב 'בעתה' משמע שיש עת מיוחד, וכתיב 'אחישנה' דמשמע שהקב"ה מביא הגאולה שלא בעת, וכמו שהקשו בפרק חלק [סנהדרין צח.], כתיב 'בעתה' וכתיב 'אחישנה'. אלא דצריך שיהיו שניהם; זמן מיוחד, ואז הש"י מביא הגאולה. ור"ל כי אע"ג שאני אמרתי לך הדין, ומפני [ומחמתי] בא, מ"מ הש"י שהקרה אותי לפניך שתקבל דין זה. כי אילו לא באתי לכאן עתה, לא שמעת [הדין מעיקרא]. ודבר זה מורה על מעלה שיש לך, שהש"י רוצה שתקבל התורה. ומה לי אם הש"י נתן לך השכל, או שעל ידי היה זה, אין חלוק". הרי שכאשר הקב"ה מזמן לאדם דבר מיוחד, יש בכך הוראה והשגחה מיוחדת לאדם זה. ובפתחי תשובה בשו"ע יור"ד ריש סימן רצב [הלכות שלוח הקן] כתב: "עיין בתשובת חוות יאיר סימן סז שנשאל אם כאשר יקרא קן צפור לפני איש בשדה, אם מחוייב עכ"פ לזקוק לה לשלח את האם, או רשאי לילך לדרכו, דלא אמרה תורה 'שלח תשלח' [דברים כב, ז] רק אם רצה ליקח הבנים... ומדברי הגמרא משמע דחייב לטפל, דאמר [חולין קלט:] 'יכול יחזור בהרים כו', תלמוד לומר 'כי יקרא' במאורע ["הכתוב מדבר לכשיקרא" (רש"י שם)]'. ואם כן נהי דממעט שלא יחזור בהרים, מ"מ במאורע משמע דרמי עליה ליזקק לה". ועיין שם שביסס הכרעה זו על פי הזוה"ק. ובודאי שדעת המהר"ל כהכרעה זו.

אמנם למעלה פמ"א [ד"ה ובמצוה זאת] כתב טעם אחר לכך שבשתי מצות אלו [כבוד אב ושלוח הקן] נתפרט מתן שכר, שבעוד שכאן ביאר את החידוש שבדבר, הרי שם ביאר את הפשטות שבדבר, וכלשונו: "ויש לשאול, למה באלו שתי מצות מפורש בהן 'למען ייטב לך' יותר משאר מצות. ויראה, כי דרך התורה לכתוב הדבר שהוא יותר ידוע. כי מצות שלוח הקן ראוי שעל ידה יזכה האדם לטוב. וזה כי כאשר משלח האם, דבר זה הוא קיום ישוב העולם, שאין מחריב הקן לגמרי, רק ישאר האם לעשות עוד קן אחר. והמקיים מציאות העולם, הוא דבק בטוב. ולכך כאשר נמצא העולם מן השם יתברך, אמר בכל אחד 'כי טוב' [בראשית א, ד], וההעדר הוא רע. ומאחר שהוא דבק בקיום המציאות, שהוא טוב, ראוי לו המציאות שהוא אריכות ימים, וגם ראוי לו הטוב. כי המציאות הוא טוב, כמו שאמרנו. לכך נאמר בזה 'למען ייטב לך והארכת ימים' בשביל זה. וגם בשביל זה נזכר 'למען יאריכון ימיך' אצל כבוד אב ואם. שהמכבד האב והאם, אשר הם סבה למציאות, לכך ראוי לו המציאות גם כן, שהוא אריכות ימים. ומפני כי המציאות הוא טוב, כמו שנזכר בכל הנמצאים במעשה בראשית 'כי טוב', ולפיכך הוא זוכה אל הטוב. ותדע כי אלו ב' מצות, כבוד אב ואם ושלוח הקן, המכבד אב ואם הוא דבק בדבר שהוא סבה אל המציאות, כי האב והאם הם סבה אל המציאות. והמשלח האם, דבק בקיום המציאות, שאינו נוטל האם על הבנים, והיה זה חורבן הקן, ובזה ששולח האם דבק בקיום המציאות. והמציאות צריך אלו שניהם; דהיינו אל ממציא, ואחר שנמצא צריך אל קיום. ולפיכך נאמר באלו שניהם טוב ואריכות ימים, והבן זה". ודברי תורה הם כפטיש יפוצץ סלע, מתחלקים לכמה טעמים.

וצרף לכאן שתיבת "עקב" מורה על שני דברים; (א) מצות קלות שהאדם דש בעקב. (ב) לשון שכר, כמו "בשמרם עקב רב" [תהלים יט, יב, וראה למעלה פ"ס הערה 27]. ושני הסברים אלו מבוארים בגו"א דברים פ"ז אות ז. ולדבריו כאן יש הטעמה מיוחדת לכפלות זו. שדוקא המצות הקלות מזכאות את בעליהן בשכר רב, ולכך שני ההסברים האלו נאגדים בתיבה אחת - "עקב".

וכך כתב יסוד זה בדר"ח פ"ב מ"א [סז:]: "כי אין ידוע שכרן של מצות, ואפשר שעל הקלה שכר כמו חמורה, או יותר מחמורה. וטעם הדבר הזה, כי שכר המצות שעל ידי המצות דביקות האדם בו יתברך, וכפי הדביקות שיש לאדם בו יתברך. ואפשר שהדביקות בו יתברך בקלה יותר מבחמורה. כי זה לא תליא בקל וחומר של המצוה שהוא על האדם. ועוד הרי תראה, כי המצות שהאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, והם מצות קלות, כמה שמנה אותם התנא [שבת קכז.]. והמצות החמורות אין להם דבר זה שיהיה אוכל הפירות בעולם הזה. ועל כרחך דהיינו טעמא שאלו המצות מסוגלות לזה ביותר שתהיה אכילת פירותיהם בעולם הזה, מה שאין כן במצוה אחרת... וכך אפשר גם כן שיש מצות קלות מסוגלות בשכר יותר מן החמורות, כי השכר של מצוה עצמה אינו תולה בקל וחומר, רק שיש איזה מצוה מסוגלת לשכר יותר. וכל הדברים האלו ברורים, בלי פירוש אחר כלל".