Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Tiferet Yisrael Chapter 67
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כפי שנתבאר למעלה ר"פ סו: "כבר אמרנו בפרק שלפני זה שאין לומר בתורת ה' שום תקון כלל, ואין בו שנוי... רק הכל נמסר הלכה למשה מסיני". וראה שם הערה 22. ובהמשך הפרק [סד"ה וכן על] כתב: "והתבאר לך כי תורת ה' תמימה נתנה, ולא נתוסף דבר בה, לא אות ולא נקודה, כאשר ראוי לדברי אלקים חיים, ברוך הוא ומבורך לעולמי עולמים", וראה שם הערה 102, ולמעלה בהקדמה הערה 97.
"כל הולך על גחון" [רש"י שם].
פירוש - האות וי"ו של "גחון" היא סוף החצי הראשון של האותיות, או תחילת החצי השני של האותיות.
פירוש - פסוקים מכל מקום יש, שנביאם ונספרם.
פירוש - מתוך שלא נסתפק רב יוסף לגבי תיבות ["דרש דרש"] אם הן מהאי גיסא או מהאי גיסא, לעומת מה שנסתפק לגבי אותיות ופסוקים.
לויקרא יג, לג. וראה למעלה פס"ו הערה 96, שגם שם ציטט את המסורה.
פירוש הו"א זו - הואיל ונקט בשתי תיבות, מוכח מכך שהחצי עובר ביניהן.
פירוש - להו"א זו שכאשר נוקט בשני דברים כוונתו שהאמצע עובר ביניהם, א"כ כאשר נוקט בדבר אחד, בהכרח שכוונתו לאמצע בעצמו, כי רק כאשר נוקט בשני דברים כוונתו שהאמצע עובר ביניהם.
"דאם לא כן" - שאם אין כוונתו לאמצע עצמו, ועדיין יש כאן ספק האם האמצע עובר לפני או אחרי וי"ו ד"גחון".
והיה לו לומר "חית ווי"ו ד'גחון'", או "וי"ו ונו"ן ד'גחון'". ומתוך שלא אמר כך, אלא נקט בוי"ו ד"גחון" בלבד, היה צריך להיות מוכח שכוונתו לאמצע ממש, ומדוע הסתפקו אם וי"ו ד"גחון" מהאי גיסא או מהאי גיסא.
שנקט "דרש דרש".
ומבואר שאין הבדל בין הלשון "וי"ו ד'גחון'", לבין "דרש דרש", שבשתיהן נקט רק בדבר אחד, ומ"מ לגבי תיבות לא נסתפקו, ולגבי אותיות נסתפקו.
וכן הוא בתוספות רי"ד בקידושין ל. "וב'דרש דרש' לא קא מיבעיא ליה, מפני שבתיבות אין להסתפק כמו שנסתפק באותיות ובפסוקים". וכן בשיטה לא נודע למי כתב [שם]: "והא דלא בעי 'דרש' מהאי גיסא או מהאי גיסא, דבתיבות ודאי בקיאין הן, ומצוי למייתי ס"ת וממני". ומה שמ"מ נסתפקו לגבי וי"ו ד"גחון", ולא נקטו שאיירי באות האמצעית עצמה, מבואר בח"א לקידושין שם [ב, קלד:], וז"ל: "ואין לומר דהיא באמצע האותיות, דמדאמר 'וי"ו של גחון חציין', מוכח דפירושו עד וי"ו של 'גחון' חציין אותיות, או עם וי"ו של 'גחון' הוי חציין של אותיות". ולשון "אמצע" לחוד, ולשון "חציין" לחוד. וראה למעלה פכ"ב הערה 33.
כן כתב המאירי בקידושין ל. "ומתוך כך אני חוכך להקל בענין זה שלא לפסול ספר תורה בכך... שכל חסרה ויתרה שאין הדבר ברור בה בחסרון ויתרון, הואיל ואין אנו בקיאין, אין להחמיר בהם כל כך לפסול בה ספר תורה". וכן הוא בקרית ספר [על הלכות ס"ת לבעל המאירי] מאמר ב ח"ג [עמוד נז בהוצאת ירושלים תשט"ז]: וז"ל: "ויש מי שהכריע לומר כן [שאין הס"ת פסול] בחסרות ויתרות... וכן נראה לי סעד בכך, ממה שאמרו בראשון של קידושין אינהו בקיאי בחסרות ויתרות אנן לא בקיאינן". ושם הדגיש שאיירי שאין לצבור ספר אחר. אמנם מהמהר"ל מוכח שהס"ת כשר גם אם יש ס"ת אחר, שכתב "אין צריך להוציא אחרת", משמע שיש עכ"פ אחרת. אך מאידך גיסא איירי כשהצבור כבר החל לקרוא ["כשקורין בה אין צריך להוציא אחרת"], משמע שמיקל רק אם הצבור כבר החל לקרוא, שאין צריך להוציא אחרת, אך לכתחילה אין לקרוא בספר תורה כזה כשיש אחרת. וכן מבואר בהמשך דבריו.
וכן פסק הרמ"א באו"ח סימן קמג ס"ד, וכעין זה בדרכי משה יו"ד סימן רעט ס"ק ג.
שאנו בקיאים בתיבות.
ושמא הספר תורה הוא פסול. וראה הערה 66 אודות קיום מצות כתיבת ספר תורה.
וכך סברי רוב האחרונים שהספרים שבידינו בחזקת כשרים גמורים הם, לפי שמן הסתם הסופרים שלפנינו דקדקו בענין חסרות ויתירות והלכו אחר רוב הספרים שראוי לסמוך עליהם, והספר שדקדקו בו באופן זה חשוב כאילו כך מקובל בידינו מסיני [שו"ת גינת ורדים או"ח כלל ב סימן ו]. וראה מנחת חינוך מצוה תריג שגם הכריע שהספרים שבידינו הם בחזקת כשרים, והוסיף שאם לא כן אף מצות תפילין ומזוזה רפויות בידינו. וראה הערה 66.
ובשו"ע אור"ח סימן קמג ס"ד פסק הרמ"א "הא דמוציאין אחרת דוקא שנמצא טעות גמור, אבל משום חסרות ויתרות אין להוציא אחרת, שאין ס"ת שלנו מדוייקים כל כך שנאמר שהאחרת יהיה יותר כשר". ונחלקו האחרונים בטעמו; יש מפרשים שאף בטעות ודאית של חסרות ויתירות אין תועלת להוציא אחר, כי קרוב לודאי שאף שם תימצא טעות בחסרות ויתירות מחמת חוסר בקיאותנו [נו"ב תנינא או"ח סימן יב, ויו"ד סימן קעה, ומנחת חינוך מצוה תריג]. ויש מפרשים שכיון שאין אנו בקיאים בחסרות ויתירות, יתכן שאין זו טעות. לפיכך אם נמצאה בו טעות בחסרות ויתרות שאנו בקיאים בהן, הרי זה פסול בודאי [שו"ת הב"ח החדשות סימן מב, של"ה ריש מסכת שבת קלא:, שו"ת גינת ורדים או"ח כלל ב סימן ה, שו"ת חכם צבי סימן נד, ועוד]. ואין ספק חסרון הבקיאות בס"ת האחר מוציא מידי ודאי של ס"ת זה שנמצאה בו הטעות [שו"ת הב"ח שם]. ודעת המהר"ל היא כדעה השניה.
עד כאן לשון הטור, וראה בב"י שם שהאריך בדבר.
ומ"מ כך עליו לעשות, ואין כאן קולא בדיעבד. ומוכח שספר תורה שחסרה אות אסור לקרות בה.
"שיש שכותבין להן חמשה חומשין כל חומש אחד שלם לעצמו, וכל ספריהם היו בגלילה כספר תורה שלנו" [רש"י שם].
"שקורין לו ספר תורה וחסר הוא" [רש"י שם]. וראה להלן הערה 90.
כן כתבו תוספות מגילה ט. ד"ה בשלמא, וז"ל: "דאמרינן בגיטין ס"ת שחסר יריעה אחת אין קורין בו, משמע דווקא יריעה אחת, אבל פסוק אחד לא". וכן הקשה המאירי בקרית ספר מאמר ב חלק ג [עמוד נז], והרא"ש בהלכות ספר תורה סימן טז.
כן הוא הרא"ש שם, ויובא בהערה הבאה.
לשון הרא"ש שם: "פירוש, שחיבר כל היריעות, ותפרץ זו בזו, ונשארה יריעה אחת שלא חיברה, אע"פ שמונחת כאן אין קורין בו עד שיהא כולו מחובר". ובשו"ע יו"ד סימן רעח סעיף ד כתב: "אם יריעה אחת אינה תפורה עמו, אפילו היא מונחת עמו, אין קורין בו". וכתב שם הגר"א סק"ד "גיטין ס., וכפירש הרא"ש בהלכות ספר תורה סט"ז, דבלא"ה אפילו אות אחת אסור".
ולא "חסר תיבה אחת", כי מדובר שהחסר נמצא שם, וזה כמובן רק שייך ביריעה, ולא בתיבה.
לשון הר"ן במגילה ה: בדפי הרי"ף [ד"ה וכתב הרמב"ן]: "אבל בס"ת... אפילו לא השמיט בה אלא אות אחת פסול, ואין קורין בו". ומה שכתב "דבסתמא פסול" הכוונה לספר תורה, ולא במגילה, כי שם התבאר שבמגילה הקילו, אך בשאר ספרים ["דבסתמא"] לא הקילו. [ואולי יש לגרוס "דבסת"ם פסול"].
שאמרו שם במשנה [מנחות כח.] "שתי פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו, אפילו כתב אחד ["אות אחת" (רש"י שם)] מעכבתן. ד' פרשיות שבתפילין מעכבות זו את זו, אפילו כתב אחד מעכבן". ובגמרא שם [מנחות כט.] שאלו לגבי מזוזה "פשיטא ["דאות אחת מעכבתן, דכתיב [דברים ו, ט] 'וכתבתם', כתיבה תמה (שבת קג:, רש"י במנחות שם)], אמר רב יהודה אמר רב, לא נצרכה אלא לקוצה של יו"ד ["רגל ימיני של יוד" (רש"י שם)]. והא נמי פשיטא ["הא לא נעשית האות" (רש"י שם)], אלא לכאידך דרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה". ופירש רש"י שם "שמודבקת באות אחרת". וכן הוא בגמרא שם [מנחות לד.] לגבי תפילין. וכאן צוטט תירוצה הראשון של הגמרא. וראה להלן הערה 130.
לשון הרמב"ן שם: "ותנן אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון, הא לענין טעות זה וזה שוין. אלמא ספרים נפסלים בטעות אחד עד שיתקן".
זהו המשך לשון הרמב"ן שם.
לשון הרמב"ן שם: "איכא למימר דהתם בשחסר יריעה אחרונה של ספר תורה או של חומש אחד, בין יריעה גדולה ובין יריעה קטנה, כל דחסר במלתיה אין קורין בו. אבל השמיט הסופר באמצע אפילו פסוק אחד, ואפילו אות אחת... דודאי אין קורין בו".
רמב"ם הלכות ספר תורה פ"ז ה"א: "מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, שנאמר [דברים לא, יט] 'ועתה כתבו לכם את השירה', כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות".
לשון הר"ן שם: "ואיני רואה לראיותיו ז"ל הכרח, דמאי דאמרינן במנחות דפרשיות שבמזוזה ושבתפילין אפילו כתב אחד מעכב, ודאי שכן הדין בס"ת למה שס"ת שוה בו עם תפילין ומזוזות. שהרי תפילין ומזוזות אין מצותן לקרות בהן, אלא שחייב כל איש מישראל לקבוע מזוזה ולהניח תפילין. וכיוצא בזה בס"ת, חייב כל אדם לכתוב ס"ת לעצמו. ובמצוה זו, כשם שתפילין ומזוזות אפילו אות אחת מעכבן, כך ס"ת אפילו אות אחת מעכבו, שלא קיים מצות כתיבתו עד שיתקן [ראה הערה 64]. אבל לענין לצאת בקריאתו, שהוא מתקנת נביאים ועזרא, אין ללמוד ס"ת מתפילין ומזוזות".
זהו המשך דברי הר"ן.
לשון הר"ן שם: "שהרי אף הרב ז"ל מצטרך להודות בס"ת שחסר פחות מיריעה בסופו שקורין בו, ואילו בתפילין ומזוזות הדבר פשוט שאפילו אות אחת מעכבן. וכיון שעל כרחך אין ס"ת לענין קריאה שוה עם תפילין ומזוזות, אפשר לומר שאפילו השמיט בה באמצע אותיות או פסוקין, וקראם הקורא כמתורגמן, יצא, כשם שאמרו במגילה".
הפוסק שחסרון אות פוסל, וישב את הגמרא בגיטין [שרק יריעה פוסלת] דאיירי ביריעה שבסוף הס"ת.
כמו שאמרו בגיטין ס. שס"ת שחסרה יריעה פסולה משום ש"מחסר במילתיה", ופירש רש"י שם "שקורין לו ס"ת, וחסר הוא" [וראה הערה 88]. והואיל והפסול הוא מחמת שנראה כספר חסר, פסול זה בולט יותר כשחסר בסופו משחסר באמצעיתו. ואם כשחסר פחות מיריעה בסופו כשר, כ"ש שיכשר באמצעיתו.
דף ה. בדפי הרי"ף למגילה [ד"ה תנו].
לשון הגמרא שם: "השמיט בה סופר אותיות או פסוקין ["דילג בה הסופר פסוק אחד" (רש"י שם)] וקראן הקורא כמתורגמן ["על פה" (רש"י שם)], המתרגם יצא".
כך היא דעת רבי יהודה [מגילה יח:] שהקורא את המגילה מהפסוק "איש יהודי" ואילך יוצא בה ידי חובתו.
לשון הרשב"א שם: "דהכא ["המתרגם יצא"] בשתחילת המגילה וסופה כתובה, אלא דבאמצע היא חסרה,ומשום הכי דלא מיתסרא רובה כשרה, דאינה נראית כספר חסר, אלא כספר מלא שלם שיש בו טעיות, ובמגילה... אין מדקדקין לפסלה בכך. אבל כשחסר ממנה בראשה עד 'איש יהודי', אע"פ שהיא מעוטה, נראית כספר חסר, וצריך שיקרא אותה מספר שלם".
לשון הרמב"ן [הובא בר"ן במגילה ה: בדפי הרי"ף]: "והיינו דאיצטרכא ליה לתנא למיתני למגילה וקראן הקורא על פה כמתורגמן יצא, כלומר מה שאין כן בתורה".
כמבואר במגילה כא:. ובשבת כג. אמרו שעל מצות דרבנן מברך "אשר קדשנו במצותיו וצוינו", ושאלה הגמרא "והיכן צונו, רב אויא אמר מ'לא תסור' [דברים יז, יא]. רבי נחמיה אמר [דברים לב, ז] 'שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך'". ולכך צווי קריאת המגילה מתייחס אל ה'.
ואע"פ ששיטת הרמב"ן היא שברכת התורה היא מדאורייתא, ולא עוד אלא שמנאה לאחת מתרי"ג המצות [בהוספותיו בסהמ"צ למ"ע מצוה טו], וכלשונו: "שנצטוינו להודות לשמו יתברך בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו... וכאשר נצטווינו בברכה אחר כל האכילה, כן נצטוינו בזו... והעולה מזה שברכת התורה לפניה מצות עשה דאורייתא". ולכך אע"פ שקריאת התורה היא תקנת נביאים, מכל מקום ברכתה היא מן התורה [עיין בבאר שבע לסוטה לג.]. מ"מ עדיין אין זה דומה לקריאת מגילה, שבקריאת מגילה המצוה היא הקריאה, שהרי מברכים על קריאתה "אשר קדשנו במצותיו וצונו". אך בקריאת התורה, אף לפי הרמב"ן בספר המצות, אין המצוה בקריאת התורה, אלא המצוה היא בברכת התורה. שהרי השוה ברכת התורה לברכת המזון, ובברכת המזון אין המצוה באכילה, אלא המצוה היא בברכת המזון. וממילא יש מקום להחמיר בקריאת מגילה יותר מקריאת התורה, וכפי שנתבאר.
שכך אמרו במגילה יח: שהברייתא של"השמיט בה סופר אותיות... יצא" איירי "במקצתה", ולכך עד רובא זהו מצקתה, ושרי.
לשון הרמב"ן במגילה שם: "מדמכשרינן הכא השמיט בה הסופר אותיות או פסוקים עד רובה, אע"פ שהטעיות מפוזרין בכולה, ואע"פ שלא תיקן, ואילו בפרק הקומץ רבה [מנחות כט:] אמרינן ס"ת שיש בו שלש טעיות בכל דף ודף, יתקן. ארבע, יגנז. ובעינן התם דף אחת שלימה והוא דכתוב רובא דספרא ["דתרי תנאי בעינן, חד דרוב הספר כלומר רוב האותיות הספר כתוב שפיר... תנאי שני שנשאר דף אחד בלא ד' טעיות" (כס"מ בהלכות ס"ת פ"ז הי"ב), ואז מציל גם על ד' טעיות]. אלמא מאי דאמר הכא במגילה, מקולי מגילה שנו, ולא אמרו [כן] בס"ת, אלא יתקן, אבל קודם שתיקן, אפילו בטעות כל דהו מיפסל כתפילין ומזוזות".
וכפי שהוכיח הרמב"ן ממנחות כט: וכן מצאנו שיש דינים שמגילה קלה מס"ת, וכגון שאם הטיל במגילה שלשה חוטי גידין כשרה [מגילה יט.], לעומת ס"ת שצריך לתפור את כל היריעה בגידין [רמב"ם הלכות מגילה פ"ב הי"א]. ולמדו כן בגמרא [מגילה יט.] מהא שמגילה נקראת "אגרת" [אסתר ט, כו], "לומר שאינה חמורה כספר" [רש"י שם].
שעל קריאת המגילה מברך "וצונו", ואין מברכים כן על קריאת התורה, משום שקריאת התורה היא תקנת הנביאים, וכמו שהתבאר למעלה. ובמגילה ז. אמרו לפי שמואל שהמגילה "נאמרה לקרות, ולא נאמר ליכתוב". והריטב"א שם ביאר שלדעת שמואל אף דין הכתיבה של המגילה נאמר משום לתא דקריאה. וראה בגרי"ז על הרמב"ם הלכות מגילה פ"ב ה"ט. ומכל הדין מתבאר עוד שהמגילה חמורה מס"ת בנוגע לקריאתה, אך לא בנוגע לכתיבתה.
כמו שאמרו בגיטין ס., ולא מצד דין קריאה, אלא מצד דין ספר, וכמו שמבאר.
כן מבואר ברמ"א בשו"ע או"ח סימן תרצ סעיף ג שאם במגילה "השמיט תחילתה או סופה אפילו מעוטה, לא יצא". וכתב שם המשנה ברורה סק"י שהטעם הוא "דבזה נראה כספר חסר, מה שאין כן בנשמט בו פסוק באמצע" [וכרשב"א הנ"ל]. ובביאור הלכה שם [ד"ה אבל אם] כתב שאם "חיסר בכל תבה ותבה שבמגילה מקצת אותיות... איך סלקא דעתך דיהיה כשר, הלא אין זה ספר כלל". באופן שלא תמצא הלכה אחת בנוגע לקריאה, שתהיה קריאת התורה חמורה מקריאת מגילה; כי כל הפסול בקריאת תורה, פסול גם בקריאת מגילה. ומאידך, קריאת מגילה היא מצוה דרבנן, בעוד שקריאת התורה אינה בדרגה זו, כי היא מנהג נביאים, וכמו שהתבאר.
והובא למעלה [ד"ה ואני מתמה].
שחסר מן תחילתה עד "איש יהודי".
ולא משום שאיירי בתחילת המגילה [וכפי שכתב הרשב"א], אלא משום שהחסיר הרבה, ודומה לס"ת שחסרה יריעה. וזה יפסל אף באמצע המגילה.
וכן פסק הרמ"א בשו"ע או"ח סימן תרצ סעיף ד, וז"ל: "ואפילו [בהשמיט] באמצעה [שכשר], דוקא דלא השמיט ענין שלם". וכתב שם המשנה ברורה ס"ק יב "דבהשמיט ענין שלם נראה כספר חסר". וא"כ החילוק בין שתי הגמרות הוא אם החסרון היה גדול [עד "איש יהודי"] לבין חסרון קטן, ולא כפי שחילק הרשב"א בין חיסר בתחילת המגילה לבין חיסר בהמשכה. וראה שם בשער הציון אות י שדן שם לפי תירוץ הרשב"א [שחסרון בתחילה פסול] האם זה גם בחיסר מעט, ודעתו נוטה לומר שהרשב"א לא יחמיר. ואם בלא"ה צריך חסרון גדול, שוב [לדעת המהר"ל] אין נפק"מ בין תחילת המגילה להמשכה.
עד כאן ראית הרמב"ן, והובאה למעלה [ד"ה ובפרק הקורא].
כמבואר למעלה [ד"ה ובפרק הקורא] בשם הר"ן, והובא בהערה 34.
"דע שהחומשים שנזכרו הם שנכתבו כתקנן בגויל ונתפרו בגידין כדין ס"ת, ואין בו אלא חומש אחד, ועליו ששאלו בפרק הנזקין אם קורין בחומשין אם לאו. ואסיקנא דמן הדין מותר, אלא שאסור לעשות כן מפני כבוד הצבור" [לשון שו"ת הרשב"א ח"א סימן תתה]. וכן כתב רש"י בגיטין ס.
"מותר לכתוב התורה כל חומש וחומש בפני עצמו, ואין בהם קדושת ספר תורה" [לשון הרמב"ם הלכות ס"ת פ"ז הי"ד]. וכן הוא בטושו"ע יורה דעה סימן רפג סעיף א.
וכן כתב המאירי בקרית ספר מאמר ב חלק ג [עמוד נו], וז"ל: "צריך לבאר כל זמן שלא נתקן הטעות ואין לצבור ספר אחר, אם רשאין לקרות בה בצבור ולברך עליה אם לאו... יש שמתירין ממה שאמרו במסכת גיטין אין קורין בחומשין בבית הכנסת מפני כבוד הצבור. אלמא דוקא מפני כבוד הצבור ולכתחילה, הא בדיעבד יצא, ואין טעם האיסור אלא מפני כבוד הצבור". וכן הוא ברשב"א גיטין ס., ובתשובה סימן תריא, ר"ן גיטין [כז: בדפי הרי"ף ד"ה גמרא לפתוח, ויובא להלן (ד"ה ובעל נמוקי יוסף)], ותשובת הרמב"ם פאר הדור סימן ט. וראה שם בהערה 9 [בהוצאת מכון ירושלים תשד"מ], שהובאה שם סוללה גדולה של ראשונים הסוברים כן.
לא זכיתי להבין דבריו. שאין לומר שכוונתו שהואיל וס"ת שחסרה אות עדיין נקרא בשם חז"ל "ספר תורה" [ב"ב טו.], אזי מוכח שיש עליו דיני ספר תורה, שהרי גם בגיטין ס. אמרו "ספר תורה שחסר יריעה אחת אין קורין בו", ולמעלה ביאר שכאשר חסרה יריעה "לא הוי שם ספר תורה עליה". וגמרא ערוכה היא להיפך, שאמרו במנחות ל. "אפשר ספר תורה חסר אות אחת וכתיב [דברים לא, כו] 'לקוח את ספר התורה הזה'", ופירש רש"י שם "אפשר ס"ת חסר ומשה קורא לו ספר תורה, 'לקוח את ספר התורה הזה'". והרמב"ם בהלכות ס"ת פ"ז הי"א כתב "אם כתב המלא חסר, או החסר מלא... הרי זה פסול ואין בו קדושת ספר תורה כלל, אלא כחומש מן החומשין שמלמדין בה התינוקות". והמגדל עוז בהלכות תפילין פ"א ה"ב ביאר זאת עפ"י הגמרא הנ"ל ממנחות, "דכי חסר אות אחת אינו נקרא ספר תורה". וראה הערה 82. וצ"ע.
פירוש - כמו שביאר הר"ן שאין לומר כן, וכמו שמבאר והולך.
כמובא למעלה הערה 34. וכן אמרו [מנחות ל.] שכל המגיה ספר תורה אפילו אות אחת, כאילו כתב כולו, והטעם כיון שעל ידי כך נעשה ספר תורה [מאירי מגילה יח:, ומנחת חינוך מצוה תריג].
פירוש - אפילו אם נבאר שגם לגבי קיום מצות כתיבת ספר תורה יוצא ידי חובתו בספר תורה שחסר אותיות ותיבות [גם אז לא יקשה מהמשנה במגילה שהשוותה בזה בין ס"ת לתפילין, וכמו שיבאר בהמשך].
ובאמת כך כתבו כמה אחרונים שכיון שאין אנו בקיאים בחסרות ויתרות, אי אפשר לנו לקיים מצות כתיבת ס"ת [שאגת אריה סימן לו, חת"ס חלק אור"ח סוס"י נב]. אמנם שאר אחרונים חולקים בזה [כמובא למעלה הערה 18]. והמנחת חינוך מצוה תריג כתב שאין סברא לומר שמצוה הנהוגה תשתכח, ולא יוכלו ישראל לקיימה. אך בטעם הדבר יש הבדל בין המהר"ל לאותם אחרונים; לפי המהר"ל אכן אין אנו בקיאים בחסרות ויתירות, ועם כל זה הס"ת כשר, שאין בחסר ויתר לפסול הס"ת. ואילו אותם אחרונים סוברים שהספרי תורה שלנו הם בחזקת כשרות, למרות שאין אנו בקיאים בחסרות ויתרות. וראה להלן הערה 140.
פירוש - אע"ג שהתבאר למעלה [ד"ה מכל מקום] ש"הא דקאמר דלא בקיאין אנחנו בחסירות ויתרות הני מילי לסמוך על זה למפשט בעיין, שימנו האותיות. אבל מכל מקום אין לפסול ספר תורה מספק, לומר דלא בקיאין אנחנו בחסרות ויתרות". ולפי זה חסרות כאן המלים "למפשט בעיין שימנו האותיות".
ובע"כ מוכח שאף לגבי מצות כתיבת ס"ת אין חסרות ויתרות מעכב. ומעתה מתעוררת הקושיא, שאם כן לגבי מה השוו במשנה במגילה [ח:] בין ס"ת לתפילין, וכמו שמיישב והולך.
ומפסוק זה למדו [כתובות יט:] שאסור להשהות ספר ["תורה נביאים וכתובים" (רש"י שם)] שאינו מוגה ["מן הטעיות שבו" (רש"י שם)] למעלה משלשים יום. וראה תוספות מנחות ל. ד"ה אם.
מקשה על עצמו, שלפי דבריו מתבאר שישנו חילוק גדול בין ספר תורה לבין תפילין; שבס"ת אין פסול בחסרון של קוצו של יו"ד, ואילו בתפילין יש פסול כזה. ומדוע המשנה במגילה [ח:] לא הזכירה הבדל זה, כפי שהזכירה ההבדל לגבי הכתיבה בכל לשון.
פירוש - להלן יתבאר [ד"ה וגם מכאן] שאף תפילין אינם נפסלים בחסרון של קוצו של יו"ד, וממילא אין בזה הבדל בין ס"ת לתפילין, כי שניהם כשרים.
הסובר שס"ת החסר אותיות פסול אף לקריאה.
לשון הרמב"ם בהלכות מגילה פ"ב ה"ט "אין כותבין המגילה אלא בדיו על הגויל או על הקלף כספר תורה... ואין העור שלה צריך לעבד לשמה".
במגילה [ריש ו. מדפי הרי"ף].
מגילה פ"ב ה"א, ובמסכת שבת קטו:
וכשם שס"ת צריך עבוד לשמה [גיטין נד:], כך הדין לגבי מגילה.
לשיטת הרמב"ן שס"ת פסול אם חסר אותיות.
ותקשי לך מדוע לא נשנה הבדל זה בירושלמי הנ"ל.
אם היו פחות מארבע טעויות לדף.
את הירושלמי שלא תקשי לרמב"ן [שמהירושלמי משמע שאין הבדל בין ס"ת למגילה, ואילו הרמב"ן ביאר שס"ת החסר אותיות פסול, ואילו מגילה החסרה אותיות כשרה].
פירוש - הירושלמי משוה בין דיני ספר תורה לדיני מגילה לאחר שהספר תורה הוא כבר ספר, והמגילה היא כבר מגילה. אך ההבדלים הנובעים מתוך שספר תורה הוא "ספר", לעומת מגילה שאינה "ספר" גרידא, לא נזכרו בירושלמי.
כן הוא לדעת הרמב"ן [ולא לדעת המהר"ל], וכמבואר בהערה 62, שהובאו שם דברי הגמרא [מנחות ל.] "אפשר ספר תורה חסר אות אחת".
לפנינו הפירוש סביב הרי"ף למסכת גיטין הוא של הר"ן, ואכן דברים אלו נמצאים בפירוש הר"ן בגיטין [כז: בדפי הרי"ף], ד"ה גמרא לפתוח. וראה הערה 61. וכן כתב הרשב"א בגיטין ס.
פירוש - הרי"ף בגיטין שם [כז: בדפי הרי"ף] הביא את המימרא שבגמרא [גטין ס.] "אין קורין בחומשין בבית הכנסת מפני כבוד הצבור". ועל כך מעיר הר"ן שדברים אלו הם להלכה אך לא למעשה [לעומת הדברים הקודמים שברי"ף שעליהם כתב הר"ן שהם הלכה למעשה].
"שנראה כעני" [לשון הר"ן שם].
ששוב אינו נראה כעני.
שמחלק בין אם הטעות נמצאת בחומש אחר [שכשר], לבין אם נמצא באותו חומש [שפסול].
אם נחסרו אותיות.
כפי שהגמרא [גיטין ס.] ביארה את הפסול של חסרון יריעה משום ש"מחסר במילתיה", ופירש רש"י שם "שקורין לו ספר תורה, וחסר הוא". וראה הערה 38.
גמרא זו הובאה למעלה [ד"ה אבל קשיא], והערות 22, 23.
שהרי ספק הגמרא היה לגבי קריאת חומשים בודדים, כאשר כל חומש בפני עצמו אינו חסר, והחסרון הוא מחמת העדרותם של החומשים האחרים. וכיצד נפשוט ספק זה [שאין קורין בו] מדין שנאמר כאשר אותו חומש עצמו הוא חסר.
ולכך הוצרך לבאר שהחסרון של יריעה פוסל בכל החומשים משום "מחסר במילתיה".
שרבה ורב יוסף פשטו "אין קוראין בחומשין משום כבוד הצבור".
פירוש - אם בהו"א [שחשבנו שקוראים בחומשים] מ"מ סברנו שפסול בחומש אחד פוסל חומש שני, א"כ למסקנה [שאין לקרוא בחומשים] קל וחומר שחסרון בחומש אחד יפסול חומש שני.
שהחומש בפני עצמו אינו חסר, כי החסרון נמצא בחומש אחר.
זו שיטת המהר"ל, ויתבאר יותר בהמשך. אמנם בח"א לסנהדרין צט. [ג, רכו.] כתב: "כל התורה כולה היא אחת בלתי מחולקת. וראיה לזה שהרי אפילו אות אחת נמי מעכב בספר תורה". וזה לכאורה לא לפי שיטתו כאן. ויל"ע בזה.
שאמרו שם בגמרא ש"תרגום שכתבו מקרא" פוסל את הספר תורה. וביארה הגמרא שאיירי שבמקום לכתוב "יגר שהדותא" הוא כתב "גלעד".
לשון תוספות שם: "ויש לומר, דהכא לא בא אלא להשמיענו דהוי טעות, וצריך להגיהו".
הב"י שם ציין שמקור הדברים שבטור הוא ספר העתים, שהובא ברא"ש בסוף הלכות ספר תורה [קטו:], שכתב: "ולענין עבוד לשמה, רבנן דתרתין מתיבתא סבירא להו דכל שלא לשמה מיעבד לאו כהוגן הוא, ופסיל למיקרי ביה בצבור. דהכין עבדי רבנן מעשים". ובבחינת "הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו בו שלא כהוגן" [יבמות קי.].
"פירוש, אפילו אם לא נעבד לשמה, מכל מקום מותר לקרות בו בציבור" [לשון הפרישה שם סק"ח].
לא מצאתי מקורו לזה. שהנה בשו"ע אורח חיים סימן לב סעיף יא איתא "עור שעיבדו שלא לשמו אם יש תיקון לחזור לעבדו לשמו, יתבאר בטור יורה דעה סימן רע"א". והט"ז שם סק"ו כתב: "בשו"ע שם לא נזכר מזה כלום. אבל בטור נזכר בשם רב נטרונאי, וסיים שם בלשון זה; אבל אם יש להם יכולת להחזיר הדק ["ביאורו הקלף, שהוא דק" (לבושי שרד שם)] לידי מתוח, ולהעביר עליהם סיד לשמה, הרי יצאתם ידי עבוד לשמה, עכ"ל. מזה נשמע דיכולין לחזור ולתקנו". אמנם המשך לשון הטור שם ביורה דעה הוא: "ואם אין יכולת לעשות כן, כתבו בו אע"פ שאין מעובד לשמה וקראו בו בצבור". הרי אף כשאין אפשרות לתקנו, מ"מ שרי לקרוא בו בצבור. אך לשונו כאן "דודאי לא מהני ליה תקון" מורה שלעולם אין מועיל בו תקון. ויל"ע בזה.
כדין ספר תורה שנפסל [טושו"ע יו"ד סימן רפב, סעיף י].
קל וחומר שיתיר בחסרון תיבה, כי הוא ניתן לתקון [רמב"ם הלכות ספר תורה פ"ז הי"ב].
שחסרה תיבה וכיו"ב.
ואם יקרא מספר תורה שחסר תיבות, הרי כשיבטא התיבות החסרות הוא קורא אותן שלא מן הכתב, ודברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה. וכן נגע בנקודה זו המרדכי למסכת מגילה יח: [סימן תשצג], שכתב שם: "אין כאן איסור משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה. ומינה יש ללמוד דס"ת דחסרין בה אותיות או תיבות או פסוק, דאין להפסיק לקורא להביא ספר תורה אחרת, אלא קורא אותה בע"פ". ועיי"ש בטעם הדבר.
מדובר שם בסדר עבודת כהן גדול ביום הכפורים [ולכך כתב "בסדר יומא"]. ולאחר שהודיעו לכהן הגדול שהשעיר לעזאזל הגיע למדבר, אז הוא קורא מפרשיות היום. ומבארת המשנה שהכהן גדול קורא בספר תורה תחילת פרשת אחרי מות [ויקרא טז, א-לד], ו"אך בעשור" [שבפרשת המועדות שבסדר אמור (ויקרא כג, כו-לב)], "ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה". ופירושו, שפרשת "ובעשור לחודש השביעי" הכתובה בחומש במדבר [במדבר כט, ז-יא] הוא קורא על פה, משום כבוד הצבור, שלא יצטרכו להמתין הרבה עד שיגלגלו את הספר מפרשת אמור עד לפרשת פנחס [יומא ע.].
"שיהא נגלל לפרשה שלישית" [רש"י שם].
"שלא יאמרו חסר הוא" [רש"י שם].
כי אין כאן חשש של "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה", כי הקריאה תיעשה מהפרשיות שאין שם חסרון.
שאין ספר תורה שחסר בו אותיות נפסל לקריאה.
פירוש - ר"מ היה סופר, ובדיו שהיה משתמש היה מטיל בו קנקנתום, העושה שהדיו אינו יכול להמחק. וקנקנתום הוא צבע שנעשה ממים שיש בהם חומרי נחושת [המפרש בעין יעקב, וראה תוספות שם ד"ה קנקנתום].
וגמרא זו הובאה למעלה ר"פ מט.
"הרי בודאי מוזהר ועומד הוא שלא יכשיל הקוראים בה" [לשונו להלן].
"'וידבר ה" אם תוסיף אות אחת ותכתוב 'וידברו' נמצאת מחריב" [לשון רש"י שם].
"כמו 'בראשית ברא', 'בראו'" [לשון תוספות שם].
פירוש - לרש"י ולתוספות הגמרא נקטה בציור שאינו כל כך שכיח, והיה אפשר לבאר "מייתר אות אחת" בציור יותר שכיח, וכמו שמבאר.
פירוש אחר מפירוש רש"י ותוספות, ויובא בסמוך, וכן הובא למעלה פמ"ט [ד"ה ובפרק קמא דעירובין]. ועתה מבאר מדוע נאיד מפירוש רש"י ותוספות. ולבסוף יבאר, שאף לפירושו יהיה מוכח שס"ת אינו נפסל אם חסרות לו תיבות.
לשונו למעלה פמ"ט [ד"ה ורש"י ז"ל]: "אבל מה שאמר 'אתה מחריב העולם', ולא אמר 'אתה חס ושלום מחרף ומגדף', מוכח דפירושו כמו שאמרנו".
לפנינו בגמרא איתא שרבי מאיר השיב לרבי ישמעאל.
פירוש - הגמרא שם התקשתה לבאר את הדו שיח שבין רבי ישמעאל לרבי מאיר. כי רבי ישמעאל הזהיר את רבי מאיר שלא יחסיר או ייתר אות אחת. ועל כך רבי מאיר השיב לו "דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו". ושאלה הגמרא "מאי קאמר ליה ["רבי ישמעאל" (רש"י שם)], ומאי קא מהדר ליה ["רבי מאיר, אזהר ליה על חסר ויתר, ומהדר ליה קנקנתום יש לי" (רש"י שם)]. והשיבה הגמרא "הכי קאמר ליה [ר"מ לרבי ישמעאל], לא מיבעיא בחסירות וביתירות דלא טעינא, דבקי אנא, אלא אפילו מיחש לזבוב נמי, דילמא אתי ויתיב אתגיה דדל"ת ומחיק ליה ומשוי ליה רי"ש, דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו, שאני מטיל לתוך הדיו". ופירושו, שרבי מאיר הוסיף, שאינו חושש לזבוב שישב על תגו של דל"ת וימחוק אותו ויעשה רי"ש, כי יש לו קנקנתום, המונע את המחיקה.
פירוש - מתוך שרבי מאיר השיב על דבריו של רבי ישמעאל שהוא [ר"מ] בקי בחסרות ויתירות, מוכח שאזהרת רבי ישמעאל היתה אודות חסרות ויתרות, ולא על שנוים העלולים להשמע ככפירה.
ב"ר א, א "'אמון' 'אומן', התורה אמרה אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה". ופירש שם המהרז"ו "התורה מתפארת 'ואהיה אצלו אמון', שהיתה כלי אומנתו של הקב"ה, שבה ברא שמים וארץ".
המשך לשון המדרש שם: "בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותו מדעת עצמו, אלא מדעת אומן. והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין. כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם". והובא בספר זה פעמים הרבה [למעלה בהקדמה הערה 104, פ"ד הערה 50, פ"ו הערה 91, פי"ב הערה 43, פי"ד הערה 41, פי"ז הערה 1, פכ"ג הערה 43, פכ"ד הערה 21, פכ"ה הערה 23, פל"ד הערה 1, פמ"ט הערה 7, ופס"ב הערה 48]. ובנתיב התשובה פ"ב [ד"ה אמנם עיקר] כתב: "כי זה ענין כל התורה, שהיא סדר העולם, שסידר השם יתברך את העולם". וזה יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. ולדוגמה, בנתיב התורה פ"א [א, ג.] כתב: "התורה היא סדר האדם באיזה מעשה יהיה נוהג... וזה ענין התורה. וכמו שהתורה היא סדר האדם, כך התורה היא סדר של העולם, עד שהתורה היא סדר הכל... וזה שאמרו במדרש שהיה מביט בתורה וברא את עולמו. ר"ל שהתורה בעצמה היא סדר הכל". וכן הוא בדר"ח פ"ג מי"ד [קמו:], שם פ"ה מכ"ב [ערה.], גבורות ה' פ"ע [שכב.], נצח ישראל פי"א הערה 147, באר הגולה באר הרביעי [סט.], ועוד ועוד.
וצרף לכאן מאמרם [ברכות נה.] "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ".
לשונו למעלה פמ"ט [ד"ה ובפרק קמא דעירובין, לאחר שהביא הגמרא הנ"ל מעירובין]: "ורצה בזה, כי התורה היא סדר המציאות. כאשר אתה מחסיר אות, או מוסיף אות, הרי יש כאן תוספת או חסרון על סדר המציאות. וכמו שסדר השם יתברך כל המציאות בכללו, ו'מעשה אלהים אין להוסיף ואין לגרוע' [ר' קהלת ג, יד], וכאשר יש תוספת או גרעון בסדר מציאות העולם, הוא חורבן כל העולם. וכן התורה כאשר יש בה תוספת או גרעון, הוא חורבן כל העולם. כי כבר אמרנו פעמים הרבה, כי התורה נחשב בריאה חדשה בעולם, כאשר יצא לעולם הסדר אשר סדר השם יתברך את העולם בתורה, ודבר זה בארנו פעמים הרבה. ולכך המוסיף אות, או גורע אות, יש בזה שנוי בריאה. שאם יש תוספת או גרעון, כאילו יש חסרון או גרעון בעולם, שממנה התחייב סדר המציאות. ולכך המחסר בכתיבה, או המוסיף בכתיבה, הוא שנוי סדר המציאות, וזה חורבן העולם. כך יראה פירושו, והוא ברור". וראה שם בהערות, ולמעלה ס"פ סה. ובעוד שכאן הדגיש שהתורה מעצבת את העולם מחמת שהיא קדמה לעולם [ועל כך הביא המדרש "שהיה מסתכל בתורה וברא העולם"], הרי למעלה פמ"ט הדגיש שהתורה מעצבת את העולם משעה שנתקבלה בעולם [ודייק לה ששם לא הביא המדרש ש"הסתכל בתורה וברא העולם"]. אמנם ברור ששני הסברים אלו הם שני צדדים של מטבע אחת. שרק מחמת ש"היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם", לכך נתינת התורה מעצבת את הבריאה ומשלימה אותו, כי התורה היא תכלית הבריאה. ותכלית זאת היא מחמת היות התורה ראשית לבריאה, וסוף מעשה במחשבה תחילה.
דוגמה לדבר; הרא"ש במכות פרק קמא אות יד הביא בשם הראב"ד "שכל עדות שבטלה מקצתה מחמת פסול קורבה, בטלה כולה [גיטין לג:]... והא דאמר [סנהדרין ט:] אדם קרוב אצל עצמו ואין משים עצמו רשע, היינו דוקא כשמעיד על עצמו, שאין זה עדות כלל, אלא כמי שאינו דמי, שאין אדם נקרא לעצמו 'עד פסול' כדי שנאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה... לפי שאין עליו שם עד כלל". הרי רק עד פסול מבטל את העדות, ולא אחד שאינו כלל בגדר עד. וכך גם רק ספר תורה שחסר מחריב את העולם, ולא דבר שאינו כלל בגדר ספר תורה.
כאשר ס"ת חסרה אות או יתירה אות.
וכמו שהוכיח למעלה [ד"ה אבל בדבר] מהגמרא במסכת יומא [ע.].
כן הוא בחידושי הרשב"א לגיטין ס., ובתשובות הרשב"א ח"א סימן תריא. ומה שכתב "תלמידי הרשב"א" צריך ביאור.
כן שאלה הגמרא גבי מזוזה [מנחות כט.], ולגבי תפילין [מנחות לד.]. והובא למעלה הערה 29.
לשון הרשב"א שם: "ועוד, דהא אקשינן 'אפילו כתב אחד מעכב' פשיטא, והוצרכו לתרץ 'לא צריכא אלא לקוצו של יו"ד'. ואי בספר החמור אינו מעכב אלא יריעה אחת, היאך הקשו להדיא בתפילין, דלא חמירי כספר תורה, 'כתב אחד מעכב פשיטא'". ומעתה המהר"ל ידחה את דבריו, ויבאר שאף שס"ת אינו נפסל בחסרון אות אחת, מ"מ היה פשוט לגמרא שתפילין יפסלו בחסרון אות אחת.
פירוש - מאי שנא אם חסרה אות אחת, או חסרה פרשה שלימה, אידי ואידי נחסרו מכתיבה תמה של תפילין, ולכך פסולים.
כי הואיל והס"ת עומד למצוותו, וחזי ליה לקיום המצוה, אין לנו טעם לפוסלו מחמת העדר אותיות. ומעין סברת "הא חזי ליה, אימא לא ליפסיל" מבוארת בגמרא [מנחות יא.].
לגבי תפילין "פשיטא".
שיפסלו בחסרון אותיות.
שאף שחסר אותיות, מ"מ בקדושתו הם עומדים, וכמו שמבאר.
"להניחם כך" - להשאירם בלתי מוגהים.
"בודאי אסור להשהות ספר תורה שאינו מוגה" [לשונו למעלה סד"ה אבל בדבר].
"אין צריך לפרש כלל" - אינו מוכח לומר.
כפי שהוכיח למעלה לגבי מצות כתיבת ספר תורה [הערה 66].
כמבואר למעלה [ד"ה ואני תמה], והערה 61.
נראה לבאר זאת, שהנה בב"ק פב. ביארו שתקנת הנביאים לקרוא התורה בצבור היא משום שלא ילכו ישראל שלשה ימים בלא תורה, ולכך "עמדו הנביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת, ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני, ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי, ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה". וראה למעלה ס"פ נו. הרי שקריאה זו נעשתה מדין שמיעת דברי תורה, ובודאי שלכך סגי אף חומשים, שאין להם קדושת ספר תורה.
כפי שדייקו תוספות במגילה ט. ד"ה בשלמא, והובא למעלה [ד"ה ובתוספות].
וכפי שהביא למעלה [ד"ה אבל בדבר].
כי דבריו כאן נאמרו לפי הצד שספר תורה חסר הוא פסול, כי "תורת ה' תמימה". וכן הוא בדברי חמודות [לבעל התוספות יום טוב, תלמיד המהר"ל], הלכות ס"ת, ס"ק פח, שהביא שם בארוכה את דברי המהר"ל, וכתב על דבריו כאן: "ומה שכתב בחסרון אותיות המקלקלים הקריאה דלא שייך פגמו של ראשון, כיון דקיי"ל דס"ת פסולה היא, תמיהה לי, דהא הוא סובר וקים ליה דכל שאינה חסרה יריעה, לאו ס"ת פסולה היא. ושמא לא כתב כן לסברא דנפשיה, אלא שיש לצדד לאיסור בכל כי האי גוונא, ולומר דפסולה היא".
ומדובר בחומש שנכתב כספר תורה, ועשוי בגלילה כספר תורה, אלא שאין בו אלא חלק אחד מחמשה הספרים שבתורה [רש"י גיטין ס.]. וראה הערה 59.
כי הטעם של "כבוד הצבור" נתבאר בראשונים בתלתא אנפי; (א) שלא יראה כעושה בעניות, ואין צבור עני [רשב"א גיטין ס.]. (ב) גנאי לצבור שאין להם ספר תורה [מרדכי שם]. (ג) כיון שהיו יכולים לכוף זה את זה לכתוב ספר תורה ופשעו, גנאי הוא להם [קרית ספר למאירי מאמר ב חלק ג]. וכל שלשת טעמים אלו אינם שייכים היכא שיש לצבור ספר תורה, ורק קוראים תיבות בודדות מהחומש.
בא לבאר שאין הכרח לומר שכאשר חסרות אותיות שמחמת כן הקריאה מתקלקלת, שיהיה כאן איסור של "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה".
שעל קריאת פרשה זו בע"פ אמרו [יומא ע.] שיש כאן חשש איסור, אך התירו זאת "משום פגמו של ראשון". וזאת משום שפרשה זו עומדת בפני עצמה, ומובנת היטב לכשעצמה.
פירוש - "דברים שבכתב" עומד כנגד "דברים שבעל פה", שהרי שניהם נשנו כאחת. שאמרו [גיטיו ס:]: "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה. דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב". ואם תבאר ש"דברים שבכתב" נאמר גם על תיבה בודדה, בלי לצרפה אל שאר דיבורים, אזי אין "דברים שבכתב" מקביל ושוה ל"דברים שבעל פה", וכמו שמבאר והולך.
כי ב"דברים שבעל פה" אין התיבות אלא היכי תמצא לבטא את הענין, ושם "תורה" שבו חל על הענין ולא על התיבות. ולכך ברור הוא ש"דברים שבעל פה" מוגדרים על פי ענינם ולא על פי תיבותם. וראה למעלה פס"ד הערה 65, שנתבאר שם שתורה שבכתב חלה על התיבות, ותורה שבעל פה חלה על התוכן והענין.
והמגן אברהם סימן קמג סק"ד כתב: "וכן כתב מהר"ל מפראג בספר נר ישראל [צ"ל תפארת ישראל]... דתיבה אחד שאין לו משמעות כלל אלא אם כן נצרף אותו לתיבה אחרת, מותר לאומרה בעל פה". דוגמה לדבר; בגיטין ו: איתא "אמר רבי יצחק, שתים כותבין ["שתי תיבות כותבין מן המקרא בלא שרטוט" (רש"י שם)], שלש אין כותבין. במתניתא תנא, שלש כותבין, ארבע אין כותבין". וכתב על כך בחידושי רבי אריה לייב מאלין סימן לו בזה"ל: "דהנה עיקר הדין דרבי יצחק דאסור לכתוב פסוק של תורה בלא שרטוט, לא נתבאר מאיזה טעם, וגדרו של האיסור מה הוא. והנראה לומר בזה... דדברים שבכתב שניתנו לכתוב אין זה סתם היתר בעלמא, אלא שניתנו לכתוב רק באופנים ותנאים כפי שניתנו... ונראה דזהו דקאמר רבי יצחק שדברים שבכתב לא ניתנו לכתוב אלא בשרטוט... ובאופן אחר לא ניתנו לכתוב... שזהו דין כתיבתן. ומלמדנו רבי יצחק שלא ניתנו לכתוב כלל באופן אחר רק בשרטוט, ובלא שרטוט... לא ניתנה לכתוב... אבל מכל מקום מנלן השיעור של ג' תיבות, ובגמרא אינו מפורש רק דיש שיעור, ותבות אחדות אינן בכלל דלא ניתן לכתוב, אבל ג' תיבות מנלן... דכיון שנתבאר דאיסור של כתיבה בלא שרטוט הוא משום שלא ניתן לכתוב, ובעל כרחך צריך לומר דג' תיבות אינן בכלל שלא ניתן לכתוב... שג' תיבות אין להם כלל דין כתיבת פסוק של תורה, ועל כן לא שייך לדין של ניתן לכתוב וגם לדין שרטוט". הרי שדיני כתיבה של תורה נאמרו רק בשיעור מסויים, ובפחות משיעור זה אין זה לא נאמרו עליו דיני כתיבה של תורה. וכשם שבדין שרטוט נקבע שיעור של ג' תיבות, כך לדעת המהר"ל ישנו שיעור בגדר של "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה", והשיעור הוא שהתיבות מבטאות ענין מסויים, ואינן נסמכות על תיבות אחרות.
דע, שבהלכות ספר תורה לרא"ש, הדברי חמודות שם [ס"ק פח] האריך בזה טובא, והביא בארוכה את דברי המהר"ל כאן, והכריע כמהר"ל. וכן המגן אברהם סימן קמג סק"ד הביא את הדברי חמודותש"כתב בשם הגאון מהר"ל מפראג שאין להוציא אחרת כלל... לכן יש לסמוך עליהם על כל פנים להשלים הפרשה עם זה שנמצא הטעות".
שהביאו הר"ן במגילה [ה: בדפי הרי"ף], והובא למעלה [ד"ה ובפרק הקורא], הסובר שס"ת החסר אותיות אסור לקרוא בו. וכן כתב בהקדמתו לתורה.
יורה דעה סימן רעט, והובא למעלה [ד"ה ואין ראיה], הסובר כרמב"ן.
שמגילה [ה: בדפי הרי"ף], והובא למעלה [ד"ה ובפרק הקורא], שחילק בין כתיבת ספר תורה [שאז חסרון אות מעכב], לקריאת ספר תורה [שאינו מעכב].
בהגהות המהר"ל לטור יורה דעה [נדפס בטור "אל המקורות", שנת תשכ"ד, ירושלים] כתב בקיצור בסימן רעט: "ולי נראה כדברי התוספות ור"ן, וכן הנהגתי פה פראג, שגם אם חסר בו הרבה, שקורין בו עד גמירא".