בפרק הקודם.

פירוש - מעשים אלו שאתם עושים.

פירוש - ואחד שהוא היה טמא מת.

"רוח רעה" [מתנו"כ שם].

רבי יוחנן לגוי.

"שרשי עשבין" [מתנו"כ שם].

"השורה על המטמא במת" [מתנו"כ שם].

"כלומר בקל, כדאמרינן בעלמא [רש"י בראשית לח, יא] 'דוחה בקש'. והדחייה הוא שהרי במי חטאת אין בו לא רוח ולא ריח וטעם שמחמתו יברח רוח הרע" [מתנו"כ שם].

ופסוק זה נאמר על פרה אדומה, וכמבואר ברש"י שם.

"תועלת בעצמם" - תועלת בעצם. ופירושו, שהטובה הגנוזה במצות היא מחמת שיש בהן טובה הנגלית לעין, כי הן מדריכות את האדם לעשות הטוב, וכשיטת הרמב"ן שהובאה לעיל ר"פ ז.

הרמב"ם במו"נ ח"ג פרק מח, וברמב"ן ויקרא יא, יג, שם יט, כג, דברים יד, ג. וראה גו"א בראשית פ"ח הערה 60.

לשון הרמב"ן [ויקרא יא, יג]: "כל עוף הדורס לעולם טמא, כי התורה הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריותו... ונותן אכזריות בלב... והנה טעם האיסור בעופות מפני אכזריות תולדותם". וכן כתב בדברים יד, ג. וראה הערה 45.

לשון הרמב"ם במו"נ ח"ג פמ"ח: "וכן חלב הקרב משביע ומפסיד העכול ומוליד דם קר מדובק, ושרפתו היתה ראויה מאכילתו. וכן הדם והנבילה קשים להתעכל ומזונם רע".

אלא המצות כולן שייכות לסדר שכלי, ועל פיו נקבעו האסור והמותר, וכמבואר בפרק הקודם. ולשונו להלן פכ"ו [ד"ה ומה שנתנה]: "כי המצות... הם דברים שאינם טבעיים... כי יש שהיו אומרים כי התורה לפי הטבע, ומה שאסרה החלב והדם הוא בטבע. ודבר זה אינו".

"חסר א'" [רש"י שם], כי לא נאמר "ונטמאתם בם". ופסוק זה נאמר בסיום פרשת מאכלות אסורות.

"מטמטמת - אוטמת וסותמת מכל חכמה" [רש"י שם].

פירוש - אע"פ שפסוק זה ["ונטמתם בם"] עוסק באיסור מאכלות אסורות, מ"מ חז"ל תלו את טמטום הלב הנובע ממאכלות אסורות אלו בעבירה שבדבר, שהיא היא המטמטמת לבו של האדם, ולא תלו את טמטום הלב במאכל עצמו. בבחינת "אין ערוד ממית, אלא החטא ממית" [ברכות לג.].

שישמור המצות.

לעיל פרק א [ד"ה וכבר בארנו], וז"ל: "כי אי אפשר שלא יהיו לאדם פעולות אשר הם מתיחסים אל נפשו, אשר יש לו נפש אלקית. ואם כן נשארה השאלה, איזה הם הפעולות המיוחדות לו, המתיחסות אל מעלתו במה שיש לו נפש שכלי. לא ישאר לומר רק כי הפעולות המתיחסות אל מעלת נפשו הם הפעולות האלקיות, והם מצות התורה. והם הם מיוחדים אל האדם לפי מעלת נפשו האלקית. ודבר זה בודאי הם פעולות המיוחדים לו וראוים לו".

לשונו בנתיב הצדק ספ"ב [ב, קמ:]: "כי כל עושה עבירה הוא נוטה אחר החמרי. ולכך אמר כי העבירה מטמטמת לבו של אדם. כלומר שמטמטמת הלב, עד שנעשה חמרי לגמרי".

וכמבואר ברמב"ם וברמב"ן, וראה הערה 11.

ושנוי זה נובע מפאת הסדר השכלי, ולא קשור כלל לטבעי.

כי שנוי גורר אחריו עוד שנוי, וכפי שכתב בנצח ישראל פכ"ב [ד"ה ואמר אין]. דוגמה לדבר; בתענית ה: אמרו "אין משיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט, ויבוא לידי סכנה". וכתב על כך בנתיב העבודה פי"ז [א, קלא.]: "אע"ג שלפי הסברא אין נראה שיש לחוש כ"כ שמא יקדים קנה לושט, כי האדם מרגיש בדבר כמו זה, ולא יבוא לידי זה... כי מאחר כי אלו שני דברים מחולקים לגמרי, הדבור והסעודה; הסעודה מצד הגוף שהוא חסר והוא מקבל האכילה, והדיבור הוא לאדם מצד השלמתו במה שהוא חי מדבר... וזה ראוי למי שיוצא מן הסדר הראוי, ונמשך אחר השנוי, ואחר זה נמשך עוד שנוי לגמרי... ואם משיחין בסעודה יוצא מן הסדר הראוי, ואחר השנוי ימשך שנוי". וכן כתב בנתיב הצדק פ"ב [ב, קלח:]: "וכל שנוי נמשך אחר זה שנוי גם כן". וכן ביאר עפי"ז את מאמרם ז"ל ש"עבירה גוררת עבירה" [אבות פ"ד מ"ב], וכמבואר בח"א לנדרים פא. [ב, כה.].

לא מצאתי מקומו. ועיקר נקודתו כאן היא שהגורם האלקי הוא הסבה לגורם הטבעי, והשנוי הראשוני שפסלה התורה - הוא המביא לפועל את השנוי הטבעי, ולא שההתחלה היא בטבע. וכן כתב בבאר הגולה באר הששי [קו.], וז"ל: "לכל דבר יש סבה טבעית מחייב אותו, ועל אותה הסבה הטבעית יש סבה אלקית, והוא סבת הסבה", והובא לעיל פ"ד הערה 59.

והתורה היא מעל לטבע, שהרי "שהתורה היא מדריגה שמינית, שהיא על הטבע שנברא בשבעת ימי בראשית" [לשונו לעיל פ"ב ד"ה ודבר זה, ושם הערות 18, 19]. ואף הרפואות עוסקות רק בטבעי [כמבואר לעיל פ"ד הערה 59]. ולכך מן הנמנע הוא שהתורה תהיה "ספר רפואות או ספר טבע". וראה הערה 46.

תלמידיו של רבי יוחנן לרבי יוחנן [כמובא במדרש בתחילת הפרק].

פירוש - רק מחמת הסדר השכלי שנתן הקב"ה לישראל מתחייב ענין המצות.

ואודות שהתורה היא החכמה העליונה ביותר - ראה לעיל פ"ז הערה 10. ומה שכתב "מחייב החכמה היא התורה", ולא כתב בקיצור "מחייב התורה", כי רוצה להורות שכל מצותיה של תורה הן נובעות מחכמה פנימית, ולא שהמצות ניתנו ללא טעם וסבה [וכפי שטרח לבאר לעיל ר"פ ז].

ואודות טומאת מת, ראה דבריו בהספד [הנדפס בסוף ספר גו"א במדבר, הוצאת יהדות], שהאריך לבאר שהצדיק מתעלה מאוד על ידי מיתתו, כי אז הוא משתחרר מכבלי הגוף. ושם הוסיף [קפב] בזה"ל: "אך יש לשאול, כי אם נאמר כי המיתה אל האדם אין זה פחיתות וחסרון מעלה, רק שבח היא לצדיק, א"כ למה המת מטמא... כי לא מחמת החסרון שיש במת הוא מטמא, אבל הטומאה הוא למת, כי הנפש שיצאה מן המת הוא נבדל מן חיים, ואין החיים עם המתים במחיצה אחת. וכל אשר קרב אל הדבר שהוא נבדל ומרוחק מן העולם, הוא מקבל טומאה, ונעשה מרוחק מן הבריות, כמו שהוא עשה שקירב אל דבר שהוא רחוק ונבדל מן העולם, ולכך הוא מתרחק ג"כ... שאין הטומאה רק מצד שהוא מרוחק, ולכך מקבל טומאה ונעשה מרוחק, ומצד הזה המת מטמא ואין זה חסרון כלל [במת]... שהמת נבדל מן החיים ומרוחק מהם". ועיי"ש שמאריך לבאר שבזה פליגי הצדוקים על החכמים [ידים פ"ד מ"ו].

כך אמר שלמה המלך על מצות פרה אדומה. כי הפסוק הקודם לשם [קהלת ז, כג] הוא "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", ובגמרא דרשו [נידה ט.] שכך אמר שלמה המלך אודות מצות פרה אדומה. אם כן, הפסוק שבא בעקבותיו "רחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנו" מתייחס אף הוא לפרה אדומה. וכן ביאר הרד"ל בבמד"ר יט, ג, אות טו. ולכך כונת המהר"ל כאן. וראה בגו"א שמות פט"ו [ד"ה ואם] שגם שם הביא פסוק זה ["עמוק עמוק מי ימצאנו"] בקשר לפרה אדומה. וראה שם הערה 155.

"המלחמה בין כחות הקדושה והטומאה היא מלחמה שלא מצינו בטבע דוגמתא, שכן אין בתוך הטבע לא קדושה ולא טומאה" [לשון הפחד יצחק, חנוכה, מאמר ב, ב].

אודות שהתורה היא סדר שכלי, ראה לעיל פ"ד הערה 17, ושם פ"ז הערה 39. וביתר ביאור למושג "סדר שכלי", ראה דבריו בדר"ח פ"ג מי"ד [קמו:] שכתב: "ואחר כך אמר [שם] 'חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה', שבו נברא העולם. אמר 'כלי חמדה', מפני שהעולם נברא בתורה, כי התורה היא סדר מסודר מן הש"י, אשר גזר הש"י הסדר כפי חכמתו... והסדר הזה היה מחייב את העולם. הנה התורה הוא כלי שבו נברא העולם, כי הסדר המושכל, שהוא התורה, הוא היה כלי שבו היה פועל עולם. ודבר זה מבואר כי השכל פועל בגשם. והביאו ראיה לזה איך השכל פועל בגשם, כי כאשר יניח האדם לוח שאינו רחב על נהר אחד, כאשר היה אדם עובר עליו, שמחשבת הנפילה גורמת כי תצא הנפילה אל הפעל. הרי כי המחשבה פועלת שיצא הדבר אל הפעל, וכמה דברים שהמחשבה פועלת. ומכל שכן הסדר המושכל העליון, הוא התורה, אשר מתחייב מן הש"י שהיה פועל כפי סדר המושכל הזה". ושם בפ"ה מכ"ב [ערה.] בביאור המשנה "הפוך בה והפוך בה דכולא בה" כתב: "דבר זה צריך פירוש איך נמצא בתורה הכל, שאמר דכולה בה. ודבר זה רמזו במדרש [ב"ר א, א] 'ואהיה אצלו אמון' [משלי ח, ל], אל תקרי 'אמון', אלא 'אומן', שהיה הקב"ה מביט בתורה וברא את העולם, עד כאן. וכבר בארנו כי התורה היא הסדר השכלי שסדר הש"י סדר הנהגתו של אדם, ומתחייב זה הסדר מאתו בראשונה... ולפי סדר התורה סידר הש"י סדר העולם עד שהכל נמשך אחר התורה. כי כך ראוי שהאדם הוא יותר במעלה על כל העולם, כי בשביל האדם נברא הכל, ולפיכך אחר תורת האדם וסדר שלו נמשך סדר העולם, כי ברא הש"י העולם לפי מה שראוי אל סדר האדם. וזה שאמר 'שהיה מביט בתורה וברא העולם', כי אחר סדר התורה נמשך סדר העולם. וזה שאמר הפוך בה דכולא בה, כלומר כאשר ישיג בתורה הנה הוא משיג בכל סדר המציאות, אחר כי דרכי העולם הזה יוצאים מן דרכי התורה, וקשורים דרכי העולם עם דרכי התורה, עד שהכל יוצא מן התורה שהיא סדר האדם. נמצא כי הכל הוא בתורה. ואע"ג שכאשר מתעסק בתורה אינו מבין הדברים ההם איך יוצא הכל מן התורה, סוף סוף הוא מתעסק בדבר שיש לו מעלה עליונה 'דכולא ביה'". הרי שביאור "סדר שכלי" הוא הההבנה והחכמה הראשונה, שעל פיה פועל העולם. וראה נצח ישראל פכ"ג הערה 193.

לעיל פרק ז.

פירוש - התורה היא הסדר ההולם את האדם מצד מהותו כאדם, ולכך אין זה משנה אם האדם מבין או לא מבין את מצות התורה, כי בלא"ה ההתאמה של מצות התורה לאדם היא בעצם, ולא תלויה כלל בהבנתו.

כמבואר כבר הרבה פעמים עד כה בספר זה. וראה לעיל פ"ב הערות 2, 24, 30, פ"ד הערות 4, 5, 62, 85, פ"ה הערה 56, ופ"ז הערות 19, 59.

"שאין כאן דבר טבעי במצוה זאת, רק גזרה גזרתי אי אתה רשאי לעבור עליה" [לשונו למעלה].

מעין זה לעיל פרק ו [ד"ה אך אין].

שבת עז: "אמר רב יהודה אמר רב, כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא דבר אחד לבטלה".

שאין אחד מהם שנברא לבטלה.

ואודות השויון שבין סדר האדם לסדר המצות [שבשניהם לא נעשה דבר לבטלה], ראה דבריו בדר"ח פ"ד מ"ג [קסה:] שעמד שם על סמיכות המשניות שבין "מצוה גוררת מצוה" [אבות פ"ד מ"ב] למשנה "אל תהי בז לכל אדם" [שם משנה ג], וז"ל: "מפני שבן עזאי אמר... שמצוה גוררת מצוה ... ובזה למדנו שכל מצוה ומצוה דבר מיוחד בפני עצמו. שאם היו שתי מצות האחת כמו האחרת, לא שייך שתהא מצוה אחת גוררת אחרת, לפי הטעם אשר אמרנו שמצוה גוררת מצוה כי אין דבר אחד נחלק לשנים, וכל המצות הם דבר אחד, ולכך המצוה האחת גוררת האחרת. שזה דוקא שייך רק כאשר כל מצוה בפני עצמו ומתחברים ביחד, אבל אם האחת כמו האחרת, אין אחת חצי דבר. ולפיכך אי אפשר לומר רק שכל מצוה ומצוה הוא דבר מיוחד, ומ"מ הם מתחברים ביחד. וכאשר הוא מקיים מצוה אחת, נחשב כמו דבר אחד שנחלק, ולכך מצוה אחת גוררת אחרת. ומזה תדע כי כל מצוה יש לה מקום בפני עצמה. ודבר זה למעלת המצוה, שכל מצוה יש לה ענין מיוחד. ולפיכך החזיק דבריו להביא ראיה, וסמך אחריו כמו שזה הוא במצות, כך הוא בבני אדם ובכל הנבראים בעולם, שיש להם דבר זה בעצמו; כי יש לכל אחד מקום מיוחד. לכך אמר 'אל תהי בז לכל אדם', לומר כי אדם זה אינו נחשב לכלום, והוא נחשב דבר מיותר בעולם, ואין לו חלק בעולם כלל... דבר זה אל יעשה, שאין לך אדם שאין לו שעה. כלומר שיש לכל אדם שעה מיוחדת... אע"ג שמצאנו בן גילו, היינו שהם קרובים במזל, אבל בודאי יש לכל אחד ואחד מזל בפני עצמו... ובמה שיש לכל אדם מזל בפני עצמו, הרי כל אחד ואחד נחשב ממציאות העולם, ומשלים את העולם, עד שמצד כל בני אדם שהם בעולם העולם שלם. ודבר זה דומה למצות התורה; שכל מצות התורה הם משלימים לתורה אחת, וכל התורה הוא מושכל אחד שלם בלי חסרון ובלי גרעון. וכן כל אדם שברא הקב"ה על האדמה, כל אחד משלים העולם".

"העושה והשומר" - המקיים מצות עשה, והנשמר מלעבור מצות לא תעשה.

לשונו בנצח ישראל פל"ה [ד"ה וקאמר עוד]: ""בדור של משיח, לא יהיה סדר הדור כלל... וכן שאר הדברים כלם יהיה בהם שנוי הסדר, ודבר זה הפסד גמור". ובח"א לסנהדרין צז. [ג, רז.] כתב: "ודבר זה הפסד גמור כאשר יוצא מן הסדר". וזאת משום ש"הסדר הוא מקיים הכל" [לשונו בנתיב התורה פ"א (א, ד.), וכן מבואר לעיל פ"ד הערה 50]. ולכך ברי הוא שהיוצא מן הסדר מאבד את קיומו, ונאבד לגמרי.

מעין זה מבואר ברמב"ם מו"נ ח"ג פמ"ח, וז"ל: "כי החזיר יותר לח ממה שצריך, ורב הפסולת והמותרות... ואילו היתה מותרת אכילת החזיר היו השווקים עם הבתים יותר מלולכים מבית הכסא... כבר ידעת אמרם [ברכות כה.] פי חזיר כצואה עוברת דמי". (43א) שמאכלים אלו מולידים באדם מזג רע. [אך לדעת המהר"ל זאת לא סבת איסורן, וכפי שיבאר בסמוך.]

לשון הרמב"ם שם: "וכן חלב הקרב משביע ומפסיד העכול, ומוליד דם קר מדובק... וכן הדם והנבילה קשים להתעכל ומזונם רע".

לשון הרמב"ן ויקרא יא, יג: "כל עוף הדורס לעולם טמא, כי התורה הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס... ונותן אכזריות בלב". ומה שכתב "ומכל שכן בשקצים ובעופות הטמאות", לכאורה כוונתו, כי בדברים אלו יותר קל לתלות את איסורם במזגם הרע, כי הם נראים יותר מאוסים ומגונים, וכמו שכתב בגו"א בראשית פ"א אות נט כתב: "בשרץ הארץ יש הרבה מינים בהם שנראים מאוסים ומגונים, כמו העכבר והחולד".

כמבואר בהערה 25.

"חזירים יבשים" [רש"י שם]. ומדובר שם שהותר לישראל לאכול מאכלות אסורות בשבע שנות הכבוש של ארץ ישראל [לרש"י שם. וראה רמב"ן דברים ו, י].

הוא ולד שנמצא בבהמה אחר שנשחטה ופקעה בטנה.

כשיטת הרמב"ן [דברים כב, ו], והובא לעיל פ"ז הערה 15.

מה שכתב "למה התירה התורה בן פקוע בלא שחיטה", [לעומת חלב שכתב בקיצור "למה חלבו מותר"], כי בחולין עה: מבואר שכאשר הבן פקועה הפריס על גבי קרקע ["עמד על פרסותיו" (רש"י שם)], טעון שחיטה מדרבנן, שלא יבואו להחליפו בבהמה גמורה ויאכלוה בלא שחיטה [רש"י שם]. וכן מדוייק מלשונו בגו"א שמות פכ"א אות סו [ד"ה והקשו], שכתב שם: "בן פקוע מן התורה מותר באכילה אפילו בלא שחיטה", וראה שם הערה 612.

כפי שכתב לעיל פ"ו [ד"ה וכן באותו], ושם הערה 56.

כמבואר בהערה 23.

וצרף לכאן את דברי הגר"ח מבריסק הידועים, שכתב: "הנה אנו רואים חוקי התורה איך שהם מתאימים להנהגת העולם, כמו 'לא תרצח', 'לא תגנוב' [שמות כ, יג]. והנה רציחה וגניבה הם חורבן העולם, כמו כן מאכלות אסורות... שהם מזיקים לבריאות האדם. ולכאורה הדבר הוא שמכיון שרציחה וגניבה הם חורבן העולם וכדומה, ולכן אסרה התורה לעשות כן. אבל האמת הוא להפך; שמצד הנהגת העולם היה יכול להיות ההיפך, שרציחה וגניבה הם יהיו קיום העולם. ואך מפני שהקב"ה הסתכל בתורה, וחוק התורה הוא שדברים אלו אסורים המה, ברא כן העולם שהנהגותיה הוא שחורבן העולם יהיה אם ירצחו ויגנבו וכדומה" [מודפס בפרקי מבוא לנשמת חיים, עמוד 26]. והם הם דברי המהר"ל בזה הפרק.

פירוש - ומה שהבטיח [לשון שאלה].

פסוק זה מוזכר בדברים ז, טז. אך שם מדובר ביחס שבין ישראל לשבע אומות, וכפי שביאר בח"א לב"ב עד: [ג, קה.], וז"ל: "וענין האכילה... הוא קבלת השלמה... והוא על דרך שאמר הכתוב [דברים ז, טז] 'ואכלת את כל העמים', ואין הפירוש שישמיד העמים כולם... דא"כ היה לו לכתוב 'והשמדתם את כל העמים'. אבל מה שאמר 'ואכלת את כל העמים', מפני שלא תמצא אומה שאין לה מדריגה מה ומעלה מה שהם מיוחדים בה. ואמר הכתוב 'ואכלת את כל העמים' שהם ירשו את מדריגתם מה שהם מיוחדים, ויהיו בטלים, וישראל יושלמו באותה מדריגה שהיה להם [לעמים] בעולם... ויושלמו במדריגתם, והוא אכילתם בודאי". ונראה שכונתו לפסוק [דברים כ, יד] "ואכלת את שלל אויבך", והוא הפסוק המתיר את מאכלי הגוים בזמן כבוש הארץ, וכמבואר ברש"י חולין יז., שכתב: "דהיינו בשבע שחלקו, דלא שרא להו רחמנא טומאה אלא בשעת שלל, כדכתיב 'ואכלת את שלל אויבך וגו"". וראה רמב"ן דברים ו, י. והמהר"ל בא לבאר הבטחה זו.

לשון הרמב"ן [דברים ו, י]: "ועל דעת רבותינו ירמוז עוד כי הטוב ההוא אשר ימצא בבתים המלאים מותר, אפילו היו שם דברים הנאסרים בתורה, כגון קדלי דחזירי... והשליט אותם בכל הנמצא בארץ, במותר ובאסור".

דרשה זו נדרשה על הפסוק [ויקרא כ, כו] "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", ופירש רש"י שם "מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר... אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, תלמוד לומר 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי', שתהא הבדלתכם מהם לשמי, פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים". הרי שהזיקה של ישראל אל הקב"ה ["להיות לי"] נובעת מפרישה זו מעבירה וקבלת עול מלכות שמים.

מה שנקט "קבול שכר אלקי", כי הפסוק שעליו נסוב המדרש הוא "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", ופירש רש"י שם "שתהא הבדלתכם מהם [מדברים אסורים] לשמי". הרי הפסוק מבאר שכתוצאה מפרישה מדברים אסורים, יהיו ישראל לחלקו של הקב"ה ["להיות לי"]. וזהו נחשב ל"קבול שכר אלקי". ואודות שקרבת אלקים זו נחשבת לקבלת שכר, ראה במסלת ישרים פרק א, שכתב: "השלמות האמיתי הוא רק הדבקות בו יתברך. והוא מה שהיה דוד המלך אומר [תהלים עג, כח] 'ואני קרבת אלקים לי טוב'... כי רק זה הוא הטוב, וכל זולת זה שיחשבוהו בני אדם לטוב אינו אלא הבל ושוא נתעה. אמנם לשיזכה אדם לטובה הזאת, ראוי... שישתדל לדבק בו יתברך בכח מעשים שתולדתם זה הענין, והם הם המצות".

כי השכר תואם למהות המעשה המזכה את בעליה בשכר. מעשה ומעשה ושכרו; מעשה רוחני מביא לשכר רוחני, ומעשה טבעי מביא לשכר טבעי. דוגמה לדבר; נאמר [משלי ג, טז] "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד", ודרשו חכמים [שבת סג.] "למיימנין בה ["עוסקין לשמה" (רש"י שם)] אורך ימים איכא... למשמאילים בה ["שלא לשמה" (רש"י שם)] עושר וכבוד איכא, אורך ימים ליכא". ובדר"ח פ"ד מ"ט [קעט.] כתב: "קרא כתיב 'אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד', וגמרא מוקי לה הך קרא למיימינים בה אורך ימים איכא... למשמאילים בה עושר וכבוד איכא, אורך ימים ליכא... ומפני שהוא עוסק בתורה לשמה, כפי מה שנתנה התורה לעסוק בה, נמצא עם התורה אריכות ימים שהוא עולם הבא... אבל למשמאילים בה, דהיינו שעוסקים בתורה שלא לשמה, שהוא להנאת עצמם, ודבר זה מדריגת עולם הזה בלבד. וכפי התכלית אשר הוא מכוין אליו יקנה על ידה, שהוא מדריגת עולם הזה, דהיינו עושר וכבוד בלבד, שהם דברים אשר הם בעולם הזה". וכן כתב שם בפ"ו מ"ח [שט.], ובח"א לשבת סג. [א, לט.]. וראה לעיל פ"ה הערה 41. הרי שהשכר תואם למהות המעשה. ולכך מן הנמנע הוא שמעשה טבעי יזכה את בעליו בשכר אלקי.

פירוש - הקב"ה אסר על האדם דברים שאינם ראוים אל האדם, והעומדים כנגד יחוד נפשו. ועוד אודות יחוד נפש האדם - ראה לעיל פ"ז [ד"ה אמנם מה] שכתב: ""יש לה יציאה מן שיוצאת מן היחוד והסדר שלה", וכן הזכיר שם כמה פעמים תיבת "יחוד" עם תיבת "סדר". הרי שיחוד נפש האדם הוא סדר נפש האדם. ואבי מורי זצ"ל היה רגיל להקשות ממדרש זה על שיטת הרמב"ם [הסובר שאכילת חזיר מזיקה לבריאות האדם], כיצד צוו חכמים את האדם לומר על אכילת חזיר "אפשי ואפשי בה", הרי אכילה זו גורמת לו נזק בריאותי, וכי האדם יחפוץ במאכל המזיקו. ובשלמא למהר"ל ניחא, שאע"פ שגם הוא מודה שאכילת חזיר מזיקה לאדם, אך נזק זה הוא תולדה מחמת שמעיקרא הקב"ה אסר אכילה זו. ולפי"ז כוונת המדרש מחוורת, שהאדם נצטוה לומר שאין איסור אכילת חזיר מתחיל מהטבע, אלא מגורם השכלי הקודם לטבע. אך לרמב"ם קשיא, שהוא ביאר שהאיסור מתחיל מהטבע, וכיצד יוכל אדם לומר שחפץ בדבר הזיקו בטבע. ולכאורה קושיא זו היא היא עומק דברי המהר"ל כאן.

"והיה אם שמוע תשמעו וגו' ולעבדו בכל לבבכם וגו'" [דברים יא, יג], ופירש רש"י שם "עבודה שהיא בלב, וזו היא תפלה". וכתב הרמב"ם בהלכות תפלה פ"א ה"א "מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר [שמות כג, כה] 'ועבדתם את ה' אלקיכם'. מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה, שנאמר [דברים יא, יג] ולעבדו בכל לבבכם'. אמרו חכמים [תענית ב.] אי זו היא עבודה שבלב, זו תפלה". [וראה בספר המצות מ"ע ה, וברמב"ן שם החולק וסובר שמצות תפלה היא מדרבנן. ומדברי המהר"ל כאן משמע שהיא מהתורה.] וכאן כרך מצוה זו עם המצות שטעמן ידוע. וכנראה שמקורו הוא מהגמרא [ברכות כ:], שאמרו שם שנשים חייבות בתפלה "דרחמי נינהו".

נראה שחסירה כאן התמיה המסיימת. אך כונתו ברורה, שבשלמא מצות שטעמן ידוע, מובן שפיר מדוע הן משתייכות לסדר השכלי שיעשה אדם. אך מצות שאין טעמן ידוע, מדוע הן משתייכות לסדר השכלי. וראה לעיל ר"פ ו שהביא שם תמיה זו. ועד כאן התמיה, ומכאן ואילך התשובה.

וכגון, על פרה אדומה אמרו במדרש [במד"ר יט, ו] "אמר לו הקב"ה למשה, לך אני מגלה טעם פרה, אבל לאחרים חוקה". וראה גו"א במדבר פי"ט אות ג. ושם עוד אמרו "דברים שלא נגלו למשה, נגלו לרבי עקביא וחבריו". וכן הוא ברמב"ן [דברים כב, ו] שלמשה רבינו ולרבי עקביא נגלו טעמי התורה. ובגו"א ויקרא פכ"ו אות ב כתב: "החוקות הם דברים שאין טעמם ידוע על אמתתם, ואפשר לאדם להשיג מעט מהם, והוא הולך ומעמיק תמיד יותר ממה שהשיג בראשונה... ומה שאמרו כי המצות שהם חקים לא ניתנו טעם שלהם לגלות, אינו רוצה לומר שאין האדם יודע כלל מן המצות, אלא שאין יכול להבין אותם לגמרי, אבל יכול להבין מהם מעט".

כמבואר לעיל פ"ב הערה 30.

פירוש - ואין זה דבר טבעי.

אף המצות שנראות כטבעיות.

וכמבואר הרבה פעמים בפרק זה.

מדגיש "ודי בזה", כי לאחר שהקדיש לענין המצות שלשה פרקים [ו-ח], וסיים את פרקים ו-ז במלים "ועוד יתבאר", מסיים כאן במלים "ודי בזה".