ר' חזקיה פתח כתיב כשושנה וגו'. בגין לאפקא ה' עלין תקיפין וגו' הנה יש מאמרים חלוקים בזה וגם בכאן פליג דידי' אדידיה כי תחלה אמר שהם י"ג עלין ואחכ"א שהם ה' וכן ברוב המקומות יש חילוק זה. האמנם בפ' האזינו דף רפ"ו ע"ב כתי' דאית בה שית טרפי. ולכן ע"ש כי שם ביארנו הענין על נכון עם לשון א' מתיקונין מדף ס"ט ע"ב ע"ש ושם ביארנו כי ה' עלין תקיפין הם חג"ת נ"ה לפי שכל א' מאלו דבר בפני עצמו ולכן לא נזכ' רק ה' עלין אמנם עם היסוד הכולל כל אלו הה' הם שש עלין וז"א כאן מאלדי"ם תנינא וגו' ה' תיבין מכאן ולהלאה אור וגו' והוא סוד היסוד ודוק ותשכח. גם שם ביארנו ענין היותם תליסר. עוד אפשר פי' שני כי התליסר הם שלה והם י"ב שבטים והיא הכוללת אותם ודוגמת זה שם בתיקונין ד' ס"ט ע"ב כי הם שית עלין עלאין ושית תתאין הרי י"ב והשושנה הרי י"ג כמנין אח"ד האמנם לפי דעתי כמו שביארתי פ' האזינו כי הנה שית טרפין כוללין שית אחרנין והם י"ב אמנם כל עיקרן אינם אלא שית. וכן שושנה תתאה מ' שית עלין וכלולין משית אחרנין הרי י"ב וממה הרי י"ג. ומ"ש ה' עלין תקיפין הם ספי' הת"ת הנק' נ' שערי הבינה ולזה נקרא עלין תקיפין כי הם של הת"ת וגם לסבה זו קראם נ' תרעין מש"כ בעלין דילה וגם בזה יובן כי יש בפסוק י"ג תיבות מאלדים עד תנינא והם י"ג עלין דידה ומלבד אלו באו ה' תיבות אחרות מאלדים תנינא עד תליתאה כי הם הה' עלין דדכו' הסובבין אות' וסחרין לה האמנם פי' הראשון עיקר וע' בפ' האזינו עכ"ל האלהי הרח"ו נר"ו. ומצאתי גיליון וז"ל ר' חזקי' פתח וגו' להבין אמרו ר' חזקיה או' אית שושנה הוא כי יש שושנה שהוא רמז לבינה ויש שהיא כ"י וזהו שאמר אית ואית וגו' וזו שהיא רמז לכ"י היא שושנה בין החוחים ויש בה י"ג עלין סוד י"ג מדות שהם רמז לי"ב גבולים והנקודה ואית בה דין ורחמים סוד גניזת האור שעמד שה. ועוד אמר משעת' דאדכר אלדי"ם אפיק וגו' כי תמצא מאת השמי' עד אלדי"ם י"ג תיבות. ועוד אמר אדכר זימנא וגו' כי תמצא מאלדי"ם תנינא עד אלדי"ם תליתאה ה' תיבות: ומ"ש במ"ב אתוון ר"ל כאשר תצרף שם ההוי"ה במילואו ומילוי מילואו תמצא מ"ב אותיות כמעשה בראשית שהוא שם בן מ"ב שיוצא מן בראשית עד ובהו כנודע:

עוד מצאתי גליון וז"ל מאי שושנה דא כ"י וגו' נק' המלכות כ"י כי היא הפנימית כלת משה שמכנסת וכוללת כל מה שבישראל מה שושנה דאיהי בין החוחים פי' תדע למה אמר בין החוחים כי היה די שיאמר כשושנ' אלא לפי שיש מינים הרבה של שושנים אמר בין החוחים וגו' כלו' כאותה שושנה שהיא בין החוחים ואומ' אית בה סומק וחיור הפך מן הת"ת דכתיב דודי צח ואדום לפי שיש בו תגבורת הרחמי' יותר מן המ':

אלדי"ם יש בו ה' אותיות כנגד ה' עלין תקיפין שהם ה' גבורות ובמילואו הם י"ג כנגד תליסר עלין וזהו שושנה דא איהי כוס שעולה בגי' אלהי"ם ויש בו י"ג אתוון במילואו. עוד מ"כ כי שושנה בגי' כ"ב במ"ק וכן כו"ס במ"ק י"ד עם מילואו הם נ"ב כזה כף ואו סמך הם ח' אותיות עם י"ד הם כ"ב וזהו אומרו שושנה דאיהי כוס, ועי' בזוהר פ' תרומה דף קס"ז א' וע' בתיקונין בתי' כ"ו ע' א' ובתיקון ל"ח ובר"מ דפ' פנחס רמ"ה א' ובפ' כי תצא והאזינו רפ"ו ב' ובפ' פנחס רג"ל וכי תשא קפ"ט. והנכון בשמועה זו הוא מה שכתבנו בס' אור הגנוז בס"ד לכן לא הארכתי במה שמצא' להאלהי הרמ"ק זלה"ה ולשאר המפרשים:

ר' אלעזר פתח שאו מרום וגו' לאן אתר. קשיא ליה בקרא או' שאו מרום עיניכם וראו כי כפשטו לא משתמע דמאי שאו וכי אין השמים וצבאם ידועים לאדם שצריך כדי להכיר את בוראו לשאת את עיניו הרי ידוע מכמה פעמים שאדם רואה מערכות השמים א"כ מאי שאו מרום. ואם ע"ד הנסתר מרום הוא בחכמה או בכתר א"כ מאי שאו מרום וכי דבר זה מקום שאדם יכול לראות לז"א שאו מרום עיניכם לאן אתר כי לפרשו כפשטו אינו מתיישב ולפרשו ע"ד האמת אינו מתיישב לז"א שאו מרום עיניכם לאן אתר כנז' והכריח הענין מאומ' עיניכ' ומלת מרום יהיה בלתי מדוקדק וז"ש לאתר דכל עיינין תליאן כיון שאמר עיניכם יהיה למקום שהעינים צופים א"כ מרו"ם ירצה צד המעלה ועתה כפשטו יהיה המלכות וז"ש ומאן איהו פתח עינים שהיא מלכות כנודע. והשתא קשיא ליה וראו מאי וראו שהרי אין דבר זה תלוי בראיה שהרי הוא הסתכלות השכל אלא הכוונה ותמן במל' שהיא מדה מתגלית תנדעון סוד אצילות ו' קצוות מבינה דהיינו מ"י ברא אל"ה כדמסיק וקשי' לי' א"כ נימא דמרום היינו בינה או החכמה הנק' רום שמים שהיא הנותנת כח בבינה להאציל ו' קצוות והשתא ניחא לישנא דמרום לז"א שא"א דהא סתים עתיק' וגו' להורות על בחינת הבינ' מיוחדת עם החכמה והכתר נקראת סתים מצד החכמה הנק' סתימ' עתיק' מצד הכתר הנק' עתיק ויש בה השגה קצת מפני בחינתה עם התחתונות ז' מדות עד שיוכל האדם לשאול כי לא יפול שאלת מי הוא זה אלא האדם הרואה ומשיג דבר שלא יושכל כי מי שאלה בלא תשובה שהיא נעלמה והשתא קשיא כיון דאיהו נעלם א"כ א"א להשיג מ"י ברא אלה וא"כ איך קאמר שאו מרום אם הוא במלכות כנזכר איך אפשר להשיג כיצד ברא אלה לז"א דהיינו בחינה האחרונה שבה הנאחזת למטה בו' קצוות הנק' קצה השמים והוא החלק המתגלה מהבינה הנדבק בשש קצוות הנקר' שמים הנאצלים ממנה ובחינה זו היא הנעלמת וז"ש ועל דקיימ' לשאלה ואיהו באורח סתים ולא אתגליא איקרי מ"י בחינת קצה השמים זו שאמרנו:

דהא לעילא פי' למעלה מקצה השמים בבינה עצמה וכ"ש בחכמה לית שאלה מרוב העלם ולא יצדק בה מ"י:

אית אחרא לתתא וגו' פי' קצה השמים אחר למטה מהשמים הנז' והיא נעלמת בערך ענין זה שאין מי שישיג איך מדה זו פועל' דבר השוה אל הימין ואל השמאל ומשם תדעו ותבינו ותשכילו כי מ"י ברא אל"ה שהיא בחינה שוה לחסד דין ורחמים:

מה בין האי להאי כיון דאמרת שהיא שוה למה לא נקראת התחתונה מ"י כיון שג"כ היא שאלת ענין בלי תשובה. ותירץ אלא קדמאה סתימא וגו' בינה היא ראשונה שבנעלמות כנז' ולא יצדק בה מ"ה שעדיין לא קדמה בה ידיעה אמנם קיימא לשאלה מ"י היא זאת והאיך ממנה נהיה האצילות הזה חסד דין רחמים עם היותה אחת בתכלית ואח"כ יורד מדרגא לדרגא מחג"ת לנה"י לחקור עד סופא דכל דרגין שהיא מלכות שבה פעולת כל הספי' והיא פועלת בכולם כיון דמטי תמן להשכיל האיך פועלת עם היותה אחת כיון שקדמה לו ידיעה בששה הקודמות והגיע לזו ואבדה ידיעתו שייך בה שם מ"ה ירצה מה ידעת וגו' וז"ש שאו מרום עיניכם שהיא המלכות וממנה תראו כי מי בינה עם היותה א' ברא והאציל אל"ה עם היותם ג' כנז' וז"ש הא כולא סתים כקדמיתא כמו שהבינה סתומה בלתי מושג ענין זה ג"כ המ' כנז':

ועל רזא דנא וגו' פי' היות ממש בבחינת המלכות הנק' מ"ה בחינת ג' קוים פועלים בה גלה הכתוב מה אעידך וגו', נפק קלא ת"ת מבינה. בההוא מ"ה היא מ' אעידך דהיינו מצד הת"ת הוא הדעת. בכל יומא ויומא דהיינו מצד הת"ת הנקרא יום מדת יום כדכתיב העידותי בכם היו"ם דהיינו העדאה מת"ת והיינו את השמים ת"ת ואת הארץ מ'. ומצד החסד מה אדמה לך בההוא גוונא ממש וגו' עטרית לך בעטרין וגו' הכל מצד החסד. מה אשוה לך כגוונא דאנת יתבא דהיינו מצד הגבורה והדין כן מצדה ירושלם שלמעלה אין בה ייחוד. ודא איהו נחמה דילך היות העליונים תלויים בנו. והשתא דאנת הכא וגם המ' בגלות והפגם מגיע אפילו בנשמות דאזלי בגלותא בתר קוב"ה ושכינתיה: גדול כים שברך שהיא המ' הנקרא ים:

ואי תימא וגו' פי' עתה דאמרת שהיא ג"כ בגלות ולא בידה הגאול' לית לך קיימא ואסוותא. אל תחשוב דבר זה. כי יש מדה אחרת כיוצא בה למעלה שהיא פועלת בג' אלו שהיא מ"י ירפא לך כדכתיב וגאלתיך אנכי. וז"ש ההוא דרגא עילאה שהיא בינה סתימאה דכולא וכל המקורות התחתונים בה נעלם והיא המהפכם לדין ולרחמים בידה הרפואה:

וע"ד מי ברא אלה פי' על זה נאמר וראו מי ברא אלה כי כשתראו המ' בחינה א' פועלת בג' ונעלם עניינה כנז' כן הבינה אחת ומאצלת ג' ונעלם עניינה ומשם תכריחו מ"י ברא אלה כנז':

אר"ש אלעזר ברי וגו' אי תימא ככביא ומזלי וגו' פי' כי שאו נאמר על דבר שלא נודע אבל הככבים והמזלות הוא דבר נודע א"כ מאי שאו מרום וגו' מי מרואי השמש לא ראה מערכת השמים דקאמר שאו כנז' לעיל בדברי ר' אלעזר ועוד מי ברא וגו' אינו צודק שלא נבראו ע"י הבינה אלא ע"י המ' הנק' מ"ה כאו' בדבר ה' שמים נעשו ודבר היינו מ': אי על מילין סתימין כדפי' ר' אלעזר דהיינו ו' קצוות לא ליכתוב אלה כי אלה הוא באתגליי' מלה מורה על הנגלים ומזומנים לפניו עד שבסבה זו פי' בזוהר שהוא כינוי אל הקליפות שהם מזומנות לאדם. וא"ת מלת מי לא דייק על הבינה אלא הכוונה ראו מי הוא זה יוצר אותם וז"ש עובדא דקוב"ה וא"ת דהא אתחזון תדיר נמי לא קשיא דאית ליה לבר נש לאסתכלא וגו' שאין לברך אלא בעת ראייתם כדכתיב כי אראה שמיך וגו' משמע שצריך ראיה והסתכלות לזה וזה הוה ס"ד דר"ש קודם שישמע דברי אליהו על צד הדוחק. מהרמ"ק זלה"ה:

גיליון בשעתא דקשת אתחזי כדין אתגליין וגו' פי' בקשת חוור ואוכם וירוק אינון באבהן. פנחס רס"ו א': בגין אינון ינוקי רביין דעלמא אשתזיב וגו' וזהו וקול התור סיפיה דקרא:

ואו' ומאן איהו פתח עינים וגו' פי' העטרה נקראת פתח עינים פתח לעינים העומדים עליה והן נצח והוד ועי' בפ' אחרי מות דף ע"א ב' וכל המדות מתכנים בשם עינים ע"ש שהם משגיחין אלא דקשה לי מלת מרום ועוד דכד דייקת שפיר לשון השמועה תראה כי המדות שנק' עינים תלוים שם לכן נראה לומר שעל השמים האמור שנק' שמי' ואי לאו דמסתפינ' הייתי אומר על שמי השמים קאמר והיינו מרום וכבר ידעת כי אימא עלאה היא מי והיא קצה השמים ואימא תתאה היא מה והיא קצה השמים השני ובזה תבין השמועה אם טעמת טעם הדבש:

ואו' מה אשוה לך כגוונא דאנת יתבא וגו' כלו' שבן זוגה אומר את הנקראת מה אני אשוה לך וגו' וכן בתחילת הפסוק עיין: ובמ"ה אתבריאו כד"א בדבר ה' שמים נעשו. כבר ידעת כי השכינה שנקראת מה היא דבר ה' וזהו אומרו ובמה אתברי' כד"א בדבר ה' וגו'. ועי' בספ"ר שער ה' בשמות פ"ח עכל"ה. וכבר הרחבתי הביאור בזה בספר אור הגנוז בס"ד לכן השמטתי הרבה ממה שמצאתי למפרשים:

והרא"ג כתב וז"ל רבי אלעזר פתח כשושנה בין החוחים וגו' טעם אומרו בכמה דוכתי ר' פלוני פתח ובשיר השירי' אמ' על פומא דאליהו אתגזר ולא קאמ' פתח אליהו, שמעתי ממורי זלה"ה לפי שנשמת אליהו היתה מלאך מעיקרו כנז' בדברי רבותינו ז"ל לא היה יכולת בידו לחדש חידושי תורה ולא ביד שום מלאך אלא שנגזר מן השמי' שמה שכבר נתגלה במתיבתא דרקיע' יתגלה על ידו למטה לבד וז"ש על פומא דאליהו אתגזר שיתגל' הסוד הזה למטה. אמנם הרשב"י וחביריו היו פותחים המקור מעיקרא והיו מגלים סודות שמעולם לא נתגלו לא למעל' ולא למטה וז"ש ר' פלוני פתח וכו'. ואין להקשות ממ"ש בתיקונים פתח אליהו ואמר רבון עלמין. שאין לשם שום חידוש בתורה אלא סוד הייחוד כדמסיק התם. גם מ"ש בתיקונים רבי חזור בך היינו להחזירו מסברא אחת שלא יטעה לא לחדש כנזכר:

(ומורי ורבי המקובל האלהי מוהר"ר צמח כתב וז"ל. ועוד יש לשום הפרש כשאומר פלוני פתח או פתח פלוני ונ"ל כי כשאומר פלוני פתח היינו שהתחיל בענין אחד. וכשאומר פתת פלוני היינו פתח אחריו: )

בגין דאית שושנה וכו', קשיא ליה דהול"ל כשושנ' כן רעיתי מאי בין החוחים לז"א בגין דאית שושנה אחרת שאין לה מציאיות אלו האמורים לקמן לכן האריך ואמר בין החוחים דשושנה דא דאיהו בין החוחי' הוא שיש בה סומק וחיוור וי"ב עלין מש"כ בזולתה. אית בה חיוור וסומק [צ"ל סומק וחוור] שהוא אודם הנוטה ללובן: א"נ עיקרי העלי' לבנים וכולם אדומים. א"נ המים שמוצקין מענה חיוור והיא בעצמה אדומה. ושמעתי שיש במערב שושנים שהעלין שלהן חציים אדומות והציים לבנות ואין להם אלא ה' עלין ולאפוקי מהאי שושנה הוצרך הכתוב לומר כשושנ' בין החוחי' שיש לה תליסר עלין וסביבה ה' עלין תקיפין כדמפר' ואזיל. א"נ שאם לא היה אומ' רק כשושנ' כן רעיתי הייתי אומר שהכוונה אל הבינה שנקראת שושנה ג"כ כדאי' בתיקוני' דף ס"ט ואתי שפיר אומרו רעיתי הצודק על הבינה כנזכר בריש ויקרא לז"א בין החוחי' לרמוז אל המלכות היושבת בין הקליפות מש"כ בבינה. וז"ש בגין דאית שושנה וכו' שושנה דא דאיהי בין החוחים כן רעיתי המ' שכן היא יושבת ומתלבשת בקליפו' בזמן הגלות נדאית' בתיקונים דף ל"ו. וג"כ שייך בה שם רעיתי כנז' בפ' תרומה על שמח תשמח רעים אהובים שהם ת"ת ומלכות וכן נז' בפ' האזינו כי שם רעיא יצדק בבינה ובמלכו'. סומק וחיוור הקדים סומק לפי שהמלכות רובה דין לכן נקרא' מדת הדין ולכן נמשלה לשושנה שגוונה אדום אבל בתוכה כמוסים וגנוזים הרחמי' שהם המי' המוצקין ממנה מש"כ בת"ת שהוא בעל הרחמי' המתגלים אף כי בתוכו יש בו דין בהעלם לא נק' אלא על שם הגובר. (צמח וז"ש דודי צח ואדום וכו' בפ' בשלח מלכא שלים וכו' דף נ"א ב') לכן הקדים כאן סומק כי הוא הנרא' לעין אבל הרחמי' שבה נעלמים בתוכה וז"ש אית בה כלומר יש בה בכח:

תליסר מכילן דרחמי הם ו' קצות ממטה למעל' וממעלה למטה הם י"ב והכח האמצעי הסובל לכל הוא הי"ג. וז"ש מכל סטרה' יר' ו' קצות שבה וקרא' מכילן דרחמי ע"ש רובם שהם רחמים עם שיש בהן דין כנז':

אוף אלהים דהכא היינו הבינה כלומר שכל ל"ב אלהים שבמעשה בראשית כולם בבינה וז"ש דהכא. אפיק י"ג תיבין שהם את השמים וגו' עד על פני תהום ורוח הרי י"ג תיבין והם רומזים לו' קצות מלמטה למעלה כנזכר וה"פ כמו שבמ' אית בה מעצמה עלמא דנוקבא י"ג מכילין דסחרין לה מכל סטרהא כך בבינה אפיק י"ג דעלמא דדכורא לסחרא לה וכו'. ולנטרא לה מאחיזת הקליפות שכן הזכר שומר לנקבה:

אמאי אדכר זמנא אחרא כלומר למה לא הוציאם מאלהים קדמאה ולמה הוצרך לאדכרא זמנא אחרא בגין לאפקא כלומר להוציא הי"ג מכילן צריך גלויא וכדי להוציא ה' עלין תקיפין מן הימין שנק' ישועות הוצרך לאדכרא זמנא אחרא. וז"ש מ"ד סליק ונחית קו המדה אל מקורו לשאוב שפע וכח להוציא עוד הוויות. חמש עלין הם מרחפת על פני המים עד ויאמר כנז' פ' פנחס דף רל"ג והם ה' ספי' כל א' כלול מעשר נ' תרעין כנז' בתיקונים אימא עילאה עד הוד אתפשטת והכוונה מלבד בחינת שש קצוות יש להם בחינה אחרת שהיא בחינת חמש ובחינה זו של חמש מקפת סובבת לשושנ' מלכות והם הם המושיעים אותה מכל אויבי' מסביב. וז"ש ואינון חמש איקרון ישועות ולכך הוצרך להזכיר פעם שנית להוציא אלין חמש עלין הנק' ישועות מצד הימין כי כל ישועה הוא מצד הימין כנזכר בתרומה קס"ט:

איקרון ישועות על שם שמושיעים אותה ואיקרון נמי חמש תרעין ע"ש נ' תרעין דבינה נמצאו לה ב' שמות חד כפי המקו' שיצאו וחד על שם הפעולה. וי"ס דגרסי ואינון חמש תרעין ותאני והדר מפרש:

כוס ישועות ע"ש שהיא נושעת על ידם ונק' כוס מאותם ישועות. על חמש אצבען היינו חמש אצבעות יד ימין כדרז"ל מקבלו בשתי ידיו ונותנו בימין כגוונא דשושנה דיתבא על חמש עלין לבד והם חמש חסדים ושושנה דא איהי כוס של ברכה כלומר מה שאני קורא אותה כוס של ברכה והכתוב קראה כוס ישועות היינו מצד עצמה שהיא כוס של ברכה וז"ש ושושנה דא איהי כלומר בבחינת עצמה איקרי כוס של ברכה ומה שקרא הכתוב כוס ישועות הוא שמושיעים אותה חמש ישועות כנז':

מאלהים תניינא שהוא ורוח אלהים. עד אלהים תליתאה דאמר אלהים יהי אור וגו' הם חמש תבין והם הה' עלין תקיפין הנז':

אור דאתברי היינו יהי אור שרומז לזרע הבא למדת היסוד והיא עיקר ושורש השושנה שבה אחוזים כל העלין כדאיתא התם בפ' פנחס. א"נ אור דאתברי הוא מדת החסד ואתגנה כדרז"ל גנזו לצדיק. וכליל בברית אפשר שרמז למ"ש בפ' תרומה קכ"ז כיון שאמר יהי אור למה חזר לומר ויהי אור אלא ההוא אור אפיק אור אחרא ודא איהו וגו' וז"ש וכליל בברי' כלומר אותו האור שנגנז דהיינו החסד נגנז ונתעלם בו. והפסוק רמז זה באומרו יהי אור וחזר ואמר ויהי אור לרמוז שהאור הראשון גנז ויצא אור זה במקומו ובו נגנז האור הא':

ההוא דעאל בשושנה היינו מלת אח"ד דשמע ישראל דאיתא פ' פנחס שהוא עיקר ושורש השושנה שממנה נשפעת השושנה ומתוכו של עוקץ זה יוצאים הזרעים והגרעינין שבשושנה וההוא זרע קיימא באות ברית ממש וגו' היינו מה שפי' בריה דרב ספרא בפ' תרומה על פ' אור זרוע לצדיק בסוד הספיחים דקיימין בהאי ברית וזה אומרו אשר זרעו בו וגו'. ובמה שקבלתי ממורי נר"ו כי הדברי' הרוחניי' אינ' נעתקים ממקומ' אלא מתרבים והולכי' יאמר וההוא זרע קיימא וגו' כלומ' אינו כזרע האדם שאין הזרע נשאר בברית אחר שכבר יצא אלא אותו אור שהשפיע במ' נשאר ג"כ בו וז"ש ההוא זרע קיימא ביה ואומר ממש הדר אל מלת הזרע שלא נשתנה אף כי נמשך למטה. אזדרע במ"ב וגו' ל"ב נתיבות ל"ב אלהים דמעשה בראשית ועשרה מאמרות מצד החכמה שכן כל ויאמר הוה אמר אבא לאימא אלהים וגו' הרי מ"ב:

רבי אלעזר פתח שאו מרום עיניכם וראו וגו' לאן אתר פי' לאיזה מקום יסתכל כשישא עיניו למרום דקרא לא פריש מידי ותירץ לאתר דכל עיינין וכו' כלומר לא הוצרך הכתוב לפרש כי ידוע הוא לאיזה מקו' העינים צופות שהוא המקו' הנקר' פתח עינים שהיא המלכות וכוונת הכ' שאו מרום. שבהתלותו בנשיאות עינים רמז למקום הידוע שהוא פתח עינים למקום שרגילים העינים להיותם נשואות. ותמן תנדעון פירש מלת ראו היא ראיית השכל. עכ"ל הרא"ג:

וגלי במתיבתא עילאה. שתי ישיבות הם הא' מתיבתא עילאה עולם הנשמות שהם נגד הבינה. הב' מתיבתא תתאה בג"ע של מטה אשר שם הרוחות וגילוי ענין זה היה אל הנשמות מפני שהבינה שופעת שם שפעה. מקדשא לתתא מ"ה בנה עם אלה בה. מלה בסלע מה דאמרנא וגו' כי לא היה חשוב זכות דרישתו עם זכות שתיקתו לשמוע. מהרמ"ק:

והרח"ו נר"ו כתב וכדין אדדם מעילא וגו' הנה כוונתו לאמר כי לא אתקריאת מ' בשמא דאלדי"ם אלא עד דנטלא מאימא עילאה. והטעם הוא כנז' בתיקונין כי שם אלדי"ם בגי' כנו"י ובגי' אהי"ה אדנ"י וכבר ביארנו כי ב' שמות אלו הם ב' מלבושים והיכלות שהם ב' ההין דשמא קדישא והם היכלות דיו"ד וא"ו דשמא קדישא. והנה אדנ"י להיותו בת הבינ' לעולם הוי כלולא בבינה ולכך הבינה נק' אלדי"ם המורה על כנוי אהי"ה אדנ"י כי שם אלדי"ם הוא מלבוש וכנוי לב' שמות אלו אמנם המ' היא בלחודה ולכך לא סליקת בשמא דאלדי"ם עד דנטל' באימא עילא' ואז להורות כי שניהם מתחברין יחד נק' גם היא אלדי"ם והנה חיבור זה היה נעשה בימי החג כמ"ש אלה אזכרה דאז נהירת אימא לברתא:

גם אפשר הענין כי הבינה נק' מ"י ולהיותה אם הת"ת כי הוא כולל ו' קצוות הנק' אל"ה מפני זה נק' אלדי"ם והמ' נק' ים וכד מתחברת בת"ת אתקריא' נמי אלהי"ם. וענין הקרא הו' קצוות אל"ה הוא סוד והענין [אולי צ"ל הוא סוד ו' הענין כו'] כי תמן הוא ו' דשמא קדי' והוא מדיד משיחא בכולהו שיתא קצוות ובכל חד אתפשט ונעשה תמן ו' והנה ו' פעמים ו' הם ל"ו בחושבן אל"ה ולהיות כי בהן הוא עיקר הגילוי לכן נק' אל"ה כי זהו פי' מלת ואל"ה עכ"ל:

גליון אר"ש על דא שמיא וחיליהון במ"ה אתבריאו וגו' ר"ל ב' עולמות ברא עולם העליון בינה שהוא מ"י ברא שמים וארץ דאצילות ומ"ה בראה שמים וארץ דלתתא והיינו שאמר בסמוך אוזיפת לברתא מנהא כאימ' ברתה: ומ"ש וקשיט' לה בקישוטה וגו' כאן רמז שהעליונים צריכים לתחתונים שהם ישראל למטה במקדש בקיומם כמו שאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ וגו'. ומ"ש כדין נפקת ה' ואעילת י' פי' וממ"ה נעשית מ"י. ואו' ואתקשטת במאני דכורא וגו' ר"ל שבהראות כל זכר בבית המקדש שהוא דוגמת מקדש של מעלה הם ממשיכים היוד מדת היסוד לכ"י והזכר נוטל הה"א אזי באותה שעה הנחלים הולכים אל הים שהם רמוזים במדת אלדי"ם שישראל הם סיבת ההמשכה. והענין צריך לידע שכשהאציל קוב"ה מאורו העצום י"ס הקדושי' האצילן כדמיון אספקלריאות זו לזו זו עילה לזו כדי שיהיה האור הולך ונגנז עד שעמד האור בכ"י וישראל למטה הם בת זוגה שהם מקבלין ממנה ואם ח"ו אין להם הכנה לקבל ממנה אזי אזלו מים וגו' ואין לומר ח"ו שנפסק ממנה השפע ח"ו אלא הכוונה שאין לה פנים למטה להשפיע בישראל כי אם פניה למעלה. וכשישראל היו מתקנים אותה במקדש וקרבנות והראותם אל פניה כל זכר ג' פעמי' בשנה אזי תעלה מעלה להראות אל פני הנקודה העליונה ונעשית עטרה בראש אבא ואימ'. והמשל כשיהיו בכאן ב' מראות זו אל פני זאת ובמראה א' זכרים מצויירים אזי המראה האחרת שכנגדה ידמו בה כל הציורים שבאותה המראה וזהו סוד ועל דמות הכסא כמראה אדם וזהו סוד נעשה אדם בצלמנו כדמותינו וכשתצייר בשכלך שהמרא' השנית שקיבלה דמיון אותם הציורים אם יתציירו ציורים אחרים מלמטה כמו הקרבנות והתפלות שזהו ציורם אזי ידמו ג"כ צורה למעלה לאותה שקיבלה היא בתחילה וזהו סוד הייחוד שישראל מייחדים אותה למעלה ואזי ממשיכים אותו שפע מלמעלה וזהו שאמר אל"ה אזכרה ר"ל שממשיכים כח אותיות אל"ה לה ונעשית אלהי"ם ועל שהבין זה הפסוק ר' אלעזר אמר שתיקא דילי וגו' עכל"ה בקיצור: עוד מצאתי גליון וז"ל. בשעתא דסתימא דכל סתימין וגו' הוא הכתר. נקודה חדא החכמה. גליפו דחד ציורא בינה. ועי' לקמן דף י' ובויקהל דף ר"ה ובפרש' תרומה קמ"ה. נפקת ה' ואעילת יוד פי' במקום אדנ"י נעשה אדון והיינו מאני דכורא וא"ו. א"ר אלעזר שתיקה דילי וגו' נראה שדורש אדדם מלשון דממה והיינו משתוקא: המוציא ההוא דאשתמודע וגו' פי' דכל מילין דאינון באתגליא יתיר כתיבי בה"א כנז' בפ' תרומה קס"ח ב' ועי' בגליון הכתוב בפ' פקודי רל"א ב': ואקרי מי לא אוליד ולא אפיק טמירין וגו' פי' שכל זמן ששמו סתום לא עלה למעלה ולפיכך לא אוליד ולא הוציא מה שהיה בכח בה אל הפועל כיון שעלה למעלה וצירף אלה עם מי ונעשה אלדי"ם אז בכח שם זה הוציא אותם בשלימו: ומ"ש אי תימא דקרא לון בשמהתהון לאו הכי. פי' דא"כ היל"ל לכולם שמות יקרא. מאי מרוב אונים וגו' נראה שעושה מלת מרוב מלשון רב שרומז לחכמה שהוא ריש דרגין ופי' הענין כי לכולם האמורים דהיינו שתין רבוא וגו' בשם אלדי"ם אשתלימו ממה שמקבלת מרוב אונים דהיינו החכמה כאשר בארתי ודי ועיין בפקודי רל"א ב' עכל"ה. ועיין בספר אור הגנוז בס"ד:

והרא"ג כ' בנה מקדשא לעילא דהיינו סוד מי ברא אלה שנעשה ממנו שם אלהי' שהוא בית המקדש עליון. ובנה מקדשא לתתא דהיינו סוד בנין המלכות איך נעשית אלהים ג"כ, משתוקא בשתים וכו' היינו משל דאמרי אנשי שהשתיקה שוה מנה אחד [אולי צ"ל אחת] וגו'. מלה בסלע מה דאמרנא שהוא מ"ש שאו מרום וגו' מה אעידך וגו' ומשתוקא בשתים כדמסיק שנתן מקו' לאביו שיבנה תרין עלמין כחדא וגו' וחזר ופי' מלה בסלע האי דאמרן וגו' הוא לומר שאינה מעלה היות האדם שותק כאלם כי זה נק' אבן דומם אבל השתיקה היא כשהוא אמ' ענין א' ורואה שיש מי שיחדש בו ענין שישתוק מדבריו לשמוע החידו':

תרין דרגין אינון דאיצטרך למהוי רשים כל חד וחד וכו' הוקשה לו שהיל"ל שאו מרום עומב"א ומוציא במספר כי הכל אחד למה הפסיק באומ' המוציא כנראה שהוא אחר לז"א לפי שיש תרין דרגין וגו' שהם בינה ומ' כי צריכים להיותם רשומי' בה"א הידיעה. דא עילאה ודא תתאה והטעם שצריך לה"א יותר באלו השנים מבאחרי' לפי שאחת היא העלם והאחרת היא נגלית וכשתאמ' המוציא הוא לרמוז אל א' משתיהן הידועות הנעלמת והנגלית ויובן מצד הענין על איזו מדבר וז"ש המוציא במספר צבאם שמעניינו אתה למד שמדבר בבינה כדמסיק וגו'.

כגוונא דא המוציא וגו' ג"כ מעניינו אתה למד שהיא המוציא לחם מן הארץ. במספר שתין רבוא וכו' היינו ס' רבוא בחינות שיש לו לעץ החיים ת"ת וכנגד' בישראל ס' רבוא. עכ"ל הרא"ג:

רב המנונא וגו' מבעיא ליה תלת. א' היות היפוך אותיות בב' ד"בראשית "ברא "אלקים "את וז"א אשכחן אתוון בהפוכא. ב' השנות הענין פעמים בראשית ברא אלקים את וז"א בית בקדמיתא ולבתר ב' וכן א' ולבתר א'. ג' כל ענין זה למה נזכר הנה. ותירץ אלא כד בעא קוב"ה למברי וגו'. שריאת את ת' כי תחלת גלגול גלגל אותיו' תשר"ק אותיו' הנקבה הוא ת' לפי שתחלת הגלגל להאיר אל הבריאה היתה ת' ורצתה שיהיו כל האותיו' נכללות ומאירות בממשלתה ויברא העולם הנברא בכ"ב אותיו' ע"י ויהיו כולם כל א' נותנת הוויתה בבחינת ת' שבה שתהיה ת' גוברת וכל האותיו' יונקות ממנה ומאירות בת' שבכולם. יאות אנת וזכאה אנת וגו' כי בבחינה זו הנז' שהיא חותם מ' סוד ת' חותם הת"ת וסיום המדרגות ודאי ראויה והגונה אמנם אי אפשר מפאת בחינה אחרת שבה שאין כח ברחמיה להתחזק נגד מדת הדין המתעורר ולא יהיה לעולם קיום ואדרבה מדת הדין גוברת עלי' וז"ש הואיל ואנת זמינא למהוי רשימא כדרז"ל כי קודם הית' הגזרה ת' תחי' לצדיקים ולרשעים ת' תמות וקטרגה מדת הדין אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי ונצחה מדת הדין למדת רחמים ומתו ולא הועיל לעמוד נגד מדת הדין. עוד סבה אחרת שהיא בעצמה יש בה אחיזת הקליפה וז"ש שהיא חותמא דמו"ת והקליפות מתחזקות ע"י:

והנה ש' טענה דבי אתקרי שמך שד"י ושם זה יש לו יחס עם בריאת העולם כרז"ל שדי שאמר לעולמו די ומסגולתו להכניע הקליפות שהוא שודד כל הכחות ושם שדי דמזוזה יוכיח שהוא לשמירה נגד החיצוני' וזה נגד טענת דחיית אות ת' כנז': והשיבה יאות אנת וקשוט אנת כלומר אף אם היא ראש לאותיו' שקר עכ"ז אין בה שקר ח"ו אלא קשוט אנת ועכ"ז אין ראוי להיות בריאת העולם ע"י מפני דאתוון דזיופא נטלין לך פי' ק' ר' המתייחדים על הצד החיצון כדמפרש לקמיה ואם ח"ו יהיה גלוי המציאות ע"י מורה שח"ו יתקיים ויתחזק השקר בעולם וז"ש בגין דלא אתקיים שיקרא וגו'. וממילא אדחו להו ק"ר מק"ו מאות שין ולזה לא הזכירם:

דבי חתמין צדיקים יר' על אות ברית החתום בסוד אות צדיק מילה ופריעה מ' ויסוד שהם י' נ' באות צ' כדמסיק וז"ש דבי חתמין צדיקייא השומרים בריתם כיוסף הצדיק וכיוצא והכוונה לומר שאיני כאות ת' שבה נחתמו למיתה ולא כאות ש' שבה הקליפות כנז' אבל אני בי חתימין צדיקייא לטוב ודאי והנה לא רצה לתת טעם מצ' של צבאות מפני ששם זה יורה ג"כ על החיצונים שהם צבאות רעים. ועוד שאין שם זה אלא אחר אצילות הצבאות ועל דא קיימינן:

בגין דלא למיהב וגו' הכוונה להיות אות זה מורה על זכר ונקבה בהיותם אחור באחור ולזה אמר לית אנת צריך לאתגלאה בגין וגו' כי אם היו ההויות מתגלות ע"י הנה בהכרח יהיו חסרי השלמות ונמצא זה פתחון פה גדול לכל הנמצאים שלא ישתלמו ותתגבר כח הקליפה לפיכך א"א להיות גילוי הנמצאות ע"י וז"ש מ"ט נ' איהו וגו' פי' אות #צ בצורתה רומז נו"ן יו"ד יסוד הופך פניו מנון מלכוי וכן נ' הופך פניה מהיוד וז"ש ולא אתהדרו אנפין באנפין כגוונא דא וגו'. כי הצורה הנכונה המורה פנים בפנים הוא כזה # יו"ד בתוך נון: תו דאנא זמין וגו' יר' שא"א שיתגלו הנמצאות במה שאינו גלוי שהרי אנא זמין לנטרא [לפנינו הגי' לנסרא] לך פי' להעלים ולהסתיר מציאותך זה ולגלו' לך מציאו' שני בצורה שנית שהיא פנים בפנים ומפני זה לא יגרע מציאותה אמנם באתר אחרא תסתלק ויתעלם מציאותך א"כ א"א שיתגלה בגילוי ע"י מה שאינו גילוי:

עאלת קמיה את פ' וגו' והנה טענה נגד כל האותיות' הקודמות כדי שלא ידחוה ואמרה דהא פורקנא. פי גאולת מלך המשיח העתידה להיות כי אז העולם יוצא מתחת יד הקליפה והנחש והקללות מתבטלות והכרובים מתייחדים פנים בפנים והדין אדרבא לשמח העולם בסוד היין המשמח והכל מכחה ולהכי נקט לישנ' דפדות שהוא מצד הבינה שופר גדול לחירותים בסוד הגאולה העתידה מצד התשובה אבל פקידה מצד המ' כמו שהיה בגאולת מצרים שלא נתקן העולם כמו עתיד להיות כנודע והיים טענתה ובי יאות למברי עלמא ויהיה העולם מתחלת הווייתו בתיקון: והשיבה כי עם היות שעניינה מן הבינה שופר גדול עכ"ז דינין מסערין מינה ובה רמז פשע כי עד שם מגיע הפגם אמנם היא בעמידו להיות שאין שם עיקר הדין אלא התעוררותו וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:

גליון. כד בעא קוב"ה וגו' עד לא ברא קב"ה עלמא הוה מסתכל וגו' צריך לדעת מה שאמרו במקומות רבים בדבר ה' שמים נעשו וגו' הוא בכ"ב אותיות מוצאות הדיבור שהם אחה"ע בומ"ף דטלנ"ת גיכ"ק זסשר"ץ והם סוד הכ"ב מוצאות שנצטיירו באדם מכח הנשמה שהם כ"ב אותיות תורה עיל' כנזכר בס' יצירה צרפן שתלן המירן וצר בהם נפש כל היצור וכל עתיד לצור. ודע לך אתי שזה שאמר שנכנסו האותיות לפני הקב"ה הם דברי חכמים וחידתם שכבר ידעת מה שאמרו בפסוק היאמר חומר ליוצרו לא תבין ומה היא תלונת האותיות וג"כ מה השיבן הב"ה הרי בהם ברא עולמו והיאך השיב להם שלא יברא העולם אלא בבית. אמנם צריך אתה לדעת שכשם שהעולם התחתון כן עולם קטן הוא האדם כולם נבראו בכח האותיות וציורם אבל יש הבדל באיברי האדם אעפ"י שהרגל והעין הם אברים מאברי האדם עכ"ז יש שלמות להעין יותר מהרגל והעין נבר' בראש והרגל לעפר בעפר וזה התרעומות של אלו שכולם היו בנקודה אחת ולמה אני נמשכתי להיות רגל ואותו החלק נמשך לעין והקב"ה השיבם ר"ל שכך גזרה חכמתו הנעלמת ויצאו כולם בפחי נפש ומה שאמרו האותיות כלם הוא דרך משל וחידה לפועל שכל מעשיו בחכמה ועשה אותם שלמים שמעלה אותם במחשבה ובונה והורס במחשבתו עד שיוצא הדבר שלם. מהגליון בקיצור: עוד מצאתי גליון וז"ל. אתו כל אתוון קמיה מסופא ארישייהו וגו' עיין בתיקונין דף ע"ד טעם בואם למפרע ואו' כד ברא קב"ה לאדם הראשון חכמה ועיין בפ' אמור פ"ח ב' והיינו יוד דרכיב על נ' בינה ובקדמית' לא הוו משגיחין אפיו באפין כדאי' בספר' דצניעות' קע"ו ב' ובהאזינו רצ"ב ב' עכ"ל:

והרח"ו נר"ו כתב אשכחן אתוון בהפוכא וגו' והענין כי העולם הנז' בכאן הוא סוד ז' ימי בראשית שהוא ת"ת ומ' וכבר ידעת כי האותיות גנוזות בבינה והיא הבורא האותיות של ת"ת ומ' ותמן קיימי וכד עאלו אתו כסדרא דתשר"ק משום דא"הי כוקב' והוו תמן אתוון בהפוכ' כנודע. ועיין בתיקונים דף ע"ד ותמצא טעם בואם למפרע. ואומ' כגוונא דחוייא דמחי וגו' פי' בשם האלהי הרי"א זלה"ה פי' כנחש שהוא נושך וחוזר למקומו ומראה שלא עשה כלום כך אתה מראה סימני טהרה שאתה פודה ואינך פודה אלא בתמורה וכופר עכ"ל. ועי' במה שכתבנו בס' אור הגנוז בס"ד:

והרא"ג כ' כמה דאיש לא נעדר לעילא דהיינו הבחינות האמורות כן איש לא נעדר לתתא וכו', וא"ת והא כתי' והשארתי בישראל ז' אלפי' כל הברכים וגו' ואפשר דהיינו בישראל שהיו רעים וחטאים כמלכ' שעליה' אבל יהודה כלם היו צדיקי' ולא חסרו מנין ס' רבוא. [מוהר"ר צמח. דכתיב ויהודה עוד רד עם אל ועם קדושי' נאמן. ויהודה אתה יודוך אחיך כנז' בסבא דמשפטי'].

בראשית רב המנונא סבא אמר אשכחן אתוון בהיפוכא וגו' קשיא ליה תרתי חד הפך האותיות דהיינו בראשית ברא שהתחילה התורה בבית תרתי הכפל תרין ביתין ותרין אלפין וזהו אתוון בהיפוכא בי"ת בקדמיתא ולבתר בי"ת וכו' וזהו ההיפוך ולבתר אלף בקדמיתא ולבתר אלף דהיינו אלהי' את וזהו הכפל:

אלא כד בעא קב"ה למברי עלמא כמשמעו או עולם הבנין ו' קצוות. כל אתוון הוו סתימין הכוונה שהיו האותיות סתומות ונעלמות בעמקי הבינה ולא היו נגלות כלל והקדי' לנו זה לתת טעם למה נכנסו למפרע והוא כי בהיותם נעלמות לא היו יכולים לברוא ולגלות המציאות והאות היותר מתגלה היא התי"ו לכך נכנסה תחלה לומר שמאחר שהיא מתגלית יותר יהיה בריאת העול' ע"י וע"י יתגלו הדברי'. ובתיקונים דף ע"ד נתן טעם נכון למה נכנסו למפרע ע"ש.

ותרין אלפין שנין הוה מסתכל וגו' היינו שהיה הב"ה מגלגל האותיות ומצרפן בהשכלתו יתב' להביא הדברי' לידי גלוי וזהו שעשועו. א"נ לאו מדתו כמדת ב"ו שכל זמן שמהפך בדרושו ומוצא בו קושי דואג ומצטער על שסתר את אשר בנה אלא הוא יתבר' כל כמה שהוא מסתכל ומהפך פנים בתורה אדרבה משתעשע באותם הפנים שמוציא על התורה:

שריאת את תי"ו למיעל ברישא כנזכר כי בערך העלמם היו מתחילים מן הצד לגלות הדברים. או נאמר לפי שאלפא ביתא שבבינה היא תשר"ק כי בחכמה היו ביושר והוא בדרך החותם כשנחתם הראש נעשית סוף לכך בהיות התי"ו שם בבינה ראשונה לכל האותיות התחילה לדבר ואמר' רבון עלמין היינו הבינה עלמין ו' קצוות והבינה רבון שלהם או יאמר כמדבר אל החכמה שהיא רבון תרי עלמין בינה ומ' הנק' עולמות כאומ' מן העולם ועד העולם. וניחא קמך ניחא לאותו שלפניך שהוא הכתר למברי בי עלמא: וזה שמעתי ממורי הרמ"ק נר"ו:

למברי בי עלמא תימא וכי ע"י לבד יברא העולם והלא ע"י כל האותיות נבראו. ובמדרש רות תרצו שהכונה שתהיה היא מוציא המציאות כלם לבא לידי גלוי ותהיה היא פה להם ותהיה גלויים בהתגלגל כל המציאות כלם בתוכה וזהו למברי בי כלומר הגלוי תהיה על ידי. חותמא דגושפנקא היינו חותם הטבעת והחותם שבחותם היא התי"ו של אמת שהוא סוף החותם שהוא חותם לחותם. ואת אתקריאת אמת כמ"ש וה' אלהים אמת ואמר כי מלבד שיש בה רמז לחותם אפי' שלא יהי' החותם מורה על שם החותם אלא חד רשימו שבחר לו לחתום כמו שאמר בגיטין רב חתים מכותא וכו' והי' מספיק טעם זה יש לה עוד טעם אחר כי רשימת החותם הזה הוא ממש שמו של מלך החותם וז"ש ואת אתקריאת אמת וראוי שהעולם יברא בי שכן העולם עומד על האמת, למשרי באות אמת הוקשה לו שאלו הי' מתחיל בתיבת אמת היתה צודקת בדבריה אבל אינו אלא אות אחת ואיך יורה על אמיתתו לזה השיבה ואמרה באת אמת כלומר ראוי להתחיל באות א' של תיב' אמת כי בזה יובן שמורה על האמת, יאות אנת וזכאה אנת הפיס דעתה קוד' לפי שהי' עתיד לומר לה שני טעמים לשלא יתחיל התורה בה כדמסיק לז"א יאות אנת מצד עצמך כנגד אבל אנת רשים וכו' וזכאה אנת כנגד מ"ש לה אנת חותמא דמות: לית אנת כדאי כלומר בבחינת עצמך הוא ההמנע לא בבחינ' עצמי שאם הייתי רוצה הייתי יכול לעשות אבל אין רצוני:

דגוברין מהימנין היינו מ"ש הכתוב והתוית תיו וגו' וממקדשי תחלו וגו'. עוד דאנת חותמא דמות השיג לה בטענתה הקודמת שאמרה אנא חותמא דגושפנקא אמר לה קב"ה אנת חותמא דמות א"כ מאי חזית. או יאמר ועוד דאנת כלומר טענה ראשונה אינה נופלת בך בעצם כי אינה אלא חד רשימו דאתרשי' להיותך גרמה דניזקין וז"ש וברשימו דילך ימותון אבל יש לך טענה אחרת הנוגעת לעצמותך שהוא דאנת חותמא דמות וכו' לית אנת כדאי וכו' עאלת את ש' וכו' דבי אתקרי שדי ר"ל שנתן מדה לעולם הגלוי ואמר לעולמו די א"כ תחלת הגלוי בי ראוי, או ירצה לפי ששמע' שהשיג הב"ה לאת תי"ו באומר לה דאנת רשים ואנת חותמא דמות אמר' היא אנא לית בי השגה זו כי אדרבה בי רשום שם שדי ומור' שמשדד מערכו' השמי' שאפי' שיורו דין שמי זה משדדם:

יאות אנת וטב אנת וקשוט אנא אמר לה ג' כינויי' הללו הוא לפי שעתיד לומר לה דאתוון דזיופ' נטלין לך אמר לה את מצד עצמך יאות אנת והוא כנגד שכנת הקוף ששוכן עמה ורומז לקליפה שהולכת אחר הקדוש' כקוף אצל בני אדם אמר יאות אנת. וכנגד שכנת הרי"ש שרומז רע אמר לה טב אנת כלומר את בעצמך טב אנת. ובהתחברם יחד נעשה שקר אמר את מצד עצמך קשוט אנת:

מכאן מאן דבעי למימר שקרא משום שלום יטול יסודא דקשוט ועצה טובה קמ"ל כדי שישמעו דבריו: א"נ את' השומע דבר אמת בראשונה אל תטעה ותאמין לכל מה שיאמר אח"כ כי לכך נטל דבר אמת קודם כדי שתאמין לו לכן כי יחנן קולו אל תאמן בו, בקדמיתא וכו' דקדק כן שהאמת שיאמר יהיה קודם השקר כמו שעשו ק"ר שלקחו הש' קודם כי אם מתחיל בשקר אין לו רגלים ואח"כ כשיאמר האמת דבריו אינם נשמעים. או יאמר יאות אנת וכו' כנגד מה שאמר למטה שהש' רומזת לג' אבות שהם ג' ווין הפיס את דעתה קודם כאמור לה שרומזת לג' אבות יאות אנת כנגד אברהם שעשה רצון קונו: טב אנת כנגד יצחק וקשוט אנת כנגד יעקב תתן אמת ליעקב: ק' ר' אחזיאו על סטרא בישא כלומר לא מצד עצמם ח"ו. נטלי את ש' בגווייהו הוי שקר כלומר בלוקחם הש' קודם מקשר השני שקרים יחד ונעשה אח"כ קשר שהש' קושר' יחד שאותו מעט האמת שאמרו קודם מקשר השני שקרים יחדיו. נפקא מקמיה ולא אמר למעלה כן לפי שכאן דובר שקרים ליל"ע:

עאלת את צ' וכו' דאנא בי חתימין צדיקי' ובי קיום העולם שהצדיקי' צדקתם עומדת לעד ולכך ראוי לגלוי למי שמקיים את העולם, דאנא בי חתימין צדיקי' אמר אנא בי כלומר הן מצד הצ' בלבד אף אם לא יסיים בצדקות שראש תיבה צ' רומז לצדיק הן מצד כל התיב' עצמה וז"ש דאנא בי כלומר אנא הוא הצדיק התיבה במילואה ובי הצ' בלבד שרומז ג"כ לצדקו' אף אם אינו בפי' בי חתימין דכתיב כי צדיק ה' צדקות אהב ירצה שנתן טעם למה שהיא ראויה ליבראות בה עלמא לפי שהיא אות שרומז לת"ת המייחד העולמות בינה ומ' הנק' צדק צדק וזה הצדיק ה' מכניס אהבה בין הצדקות כנז' בריש תרומה, א"כ ראוי לכך וזהו שחזר ואמר ובי יאות למברי עלמא שנראה שהוא כפל והוא כי בהיותו קושר השני עולמות הוא קיום העולמות כלם א"כ יברא בה:

צדי צדי אנת וצדי' אנת ירצה שהוד' לדבריה שאמרה דאנא בי חתימין צדיקים תרין צדיקי' יוסף ובנימין ואמר לה אין הכי נמי צדי צדי אנת בך חתום תרין צדיקי' וצדיק אנת דהיינו ת"ת רמוז בך זה הוא כנגד מה שאמר' ואת אתקרי צדיק בי רשים והודה לשני דבריה שאמר' אבל אנת צריך וכו' דלא למיהב פתחון פה וכו' הכוונה שהצ' מורה יחוד וזווג כדמסיק א"כ אין את ראויה ליכתב בתחלת התורה כי הזווג הוא טמיר וגניז וז"ש אבל אנת צריך למהוי טמירא כלומר בבחינת עצמך ראויה אנת למהוי טמירא. או יהיה פתחון פה שהצ' רומז לדו פרצופין וח"ו נראה כשתי רשויו' וזהו שאמר ואנת צריך בבחי' עצמותך שלא יטעו בך ולא יבאו לידי תקלה ע"י ואמר לית אנת צריך לאתגלייא כ"כ כלומר קשה שהרי כל התורה כולה מלאה צדיקים לז"א לאתגליא כ"כ כלומר לא יבא הטעות והפתחון פה כי אם בהיותך ראש לכל התורה והבריאה שאתה הבורא ומאחר שאתה הוא הבורא כמ"ש למברי בי וכו' יבואו לטעות שהבורא הוא שתי רשויות ח"ו:

מ"ט נ' איהי כלומר הצ' נ' איהו אתיא י' דשמא קדישא ורכיב עלה ורומז ח"ו שתי רשויו' וא"ת א"כ לא תכתב כלל בתורה לז"א שהוצרך לזה לרמוז אל ד"ו פרצופין וז"ש ורזא דא כד ברא קב"ה בינה לאדם הראשון דהיינו ת"ת ומ' דו פרצופין בראו כנזכ' בריש ויקרא ע"ש. ובג"כ אנפוי דיוד מהדר לאחורא היינו שבצ' כזה #צ ולא אתהדרו אנפין באנפין כגוונא דא # אסתכל לעילא כגוונא דא וכו' פירש ואמר מה הפרש יש בין זאת הצורה לזאת לז"א הציור הראשון שהיוד שבצדי אסתכל לעילא רומז לאחור באחור אסתכלת לתתא כגוונא דא כציור האחרון שהיוד שבצ' מסתכל לתתא שהוא רומז לזווג פנים בפנים, תו דאנא זמין לנסרא לך א"כ איכך שלימה בשלימות גמור שהכלי שבו יברא העול' צריך שיהי' שלם בתכלית השלמות. אבל באתר אחר' תסתלק נוכל לפרש שרומז לשם צבאות שלא נקרא הב"ה צבאות עד שבאה חנה כמ"ש ז"ל. זה שמעתי מהרש"ל. עאלת את פ' וכו' אבל בך אתרשים פשע בטמירו כגוונא דחיויא היינו מציאת צורת הפ' שהיא כמין כ' וראש אחד כפוף בגויה כן דרכו של פושע מורה חכמה ותחתיה ערמ' וכמ"ש אכלה ומחתה פיה וגו' וזהו ואפיק ידוי מראה טלפים כחזיר. דאית בי ענוה וכו' שהוא מבוא גדול לתשובה ששב מפשעו ומעונו והי' ראוי לכך שהתשובה קדמה לעולם וראוי הבריאה שתהי' על ידי עכ"ל הרא"ג:

עאלת את סמך וגו' והנה סמך כיונה בטעכת' לתקן כל הבחינות המונעות שבאותיות האחרו' ואמר דאית בי סמיכה וגו' הכוונה כי הנופלים הם מצד הדין והגלות יסוד ומ' והס' היא בבינה בהיותה קרובה לחכמה ולכך היא סמך סתומה כנז' בפ' תרומה בענין אפרסמון וכ"ש שאין בה התעוררות הדין וכ"ש שלא ישלטו בה החיצונים. והשיבה כי אדרבא מפני טענה זו אין ראוי לגלות הנמצאות ע"י כי אם תתגלה נמצאת שורת הדין שולטת בה ובחינותיה ישתנו ולא יהי' ייחודה בחכמה ולא תעצור עוד כח הדין והנופלים לא ימצא להם על מה שיסמכו וזש"ל אי את נפיק מאתרך וגו':

עאלת את מ"ם וגו' הנה טענה שתהי' בריאת העולם ע"י מפני שהיא בחינת הבינה רביעא על בנין להשפיעם א"כ זה ודאי מחויב היות העולמות וגילוי הנמצאות ע"י שאין מלך בלא חיילים ומלך [נ' דצ"ל ומלת] מלך מורה על טוב תקון סדר העולם וביטול המורדים ויכנעו לפניו אויביו וז"ש בי אתקריאת מלך ודחיית שאר האותיו' מפני גילוי החיצונים וכיוצא ליכא כנז': והשיבה בגין דאצטריך עלמא למלך פי' אם היו גילוי הנמצאות ע"י מה שהוא מקור ומלך ומשפיע נעשה ענף ואותם הענפים צריכים אל מקור זולתם שישפיעם שהם נתרבו:

בההיא שעתה כ"ף ראתה שנדחית שלא כדין שהרי ך' של מלך היא ך' פשוטה וכ' זו היא כ' כפופה וזו הית' סבה אליה לבא. ואמר נחה וגו' מפני שהיא בחינה עליונה מצד הכתר ושאלה היות גילוי הנמצאות ע"י מפני היותה כוללת עשר ממעלה למטה וי' ממטה למעלה ולענין החיצונים שלא ישלטו ליכא שהיא ממקום גבו'. ואמר דאנא כבודך כלו' כל כבוד האצילו' תלוי בי ועיקר כבוד האצילו' הוא הגילוי. וענין מאתן אלף עלמין מפני שהם עשר ממעלת למטה ועשר ממטה למעלה הם כ' וכל א' מעשר עד אלף וכולם מאתים אלף. וענין אזדעזעו למנפל בסוד הדין וכליון חרוץ בסוד אור החוזר ממטה למעלה שהוא מורה על הסתלקות השפע והדין נפעל ואם היה גילוי הנמצאות ע"י היה מורה העלמם אח"כ בשורשם וז"ש לה תוב לאתרך לכורסייך כי הכתר ראש וגבוה ואין ראוי להיות סוף המדרגות בענין הגילוי:

עאלת את יו"ד וגו' מפני שראת' אות י' שנדחה אות כ' מפני בחינת אור חוזר שבה מורה כליון כנז' לכך אעלת את י' שהיא אינה כוללת אלא עשר בסוד אור ישר רחמים וז"ש דאנא שרות' דשמא קדיש' וא"כ כמו שהיא סבה לנאצלים מי' חכמה עד ה' מלכות ג"כ ראוי להיות הכל נמצא על ידה וז"ש ויאות לך למברי בי וגו' שאין עתה אותה סנה הקודמת של כ'. והשיבה כי אין ראוי להיות גילוי הנמצאות על ידה כי היא סתימה למעלה עד שהיא מחשבה ורצון וז"ש וכל רעות' דילי בך וגו' וא"כ איך יתגלה הנעלם אם לא שתתגלה למטה ותתעקר משם בן ד' כי הוא למעלה ראש יהו"ד ותרד לגילוי הנמצאות למטה כזה דוה"י סופא דכל דרגין ודאי:

עאלת את ט' ועניינה ביסוד מפאת הבינה כנזכר בזוהר שיר ושתי בחינות אלו יורו גילוי כי בינה ממנה הכל כנודע והיינו ט' אכסדרה שבה גנוז הכל ומתגלה ע"י היסוד שהוא סוף כל המדרגות וז"ש דאנת ר"ל בינה בי ביסוד אתקרי' טוב ע"י בחינה זו נאמר המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית: והשיבה שאין ראוי להיו' בריאת העולם ע"י לג' סבות. א' שהיא בחינה נעלמת בסוד עולם הבא ואי אפשר להיות עולם הגילוי ע"י. ב' שג"כ יש חוזק לקליפו' אם תתגלה למטה וזה מפני שכאשר תתגלה טובו תתעלם והעדר הטוב סבת גילוי הרע וז"ש ותו דעל טובך גניז וגו'. הג' שיש בה ממש בחינה נוטה לחיצונים בהצטרפה לאות ח' שהם ח"ט:

עאלת אות זי"ן וגו' וטענתה מפני שהשבת היא הנקודה האמצעית שממנה נזונים כל ההויות של ו' ימי בראשית ולזה היה טענתה שיהיו ההויות מתגלות ע"י כיון שהיא קיומם והעמדתם והיינו ז' עניינה י' על ו' סוד אשת חיל עטרת בעלה סוד זכור ושמור בדבור א' נאמרו וע"י יחודם בלי ספק הוא גילוי הנמצאו' כולם: והשיבה כי יש בה בחי' הקטרוג והמלחמה כלי זיין ואם יתגלו הנמצאו' ע"י יגבר בהם הדין והיינו אות ז'. וג"כ שננא דחרבא היינו י' שבמילוי זי"ן כדפי' בתיקונין י' ריש' דחרבא ונענוע' דחרבא. נו"ן פשוטה רומח' ממש שהיא רמ"ח רח"ם נקבה ו' זכר ושניהם כלולים בנון פשוטה:

עאלת את וא"ו כשראתה שדחיית י' היא מפני העלמה כנז' ובאות ו' לא שייך האי טעמא שהיא ודאי מגלה כל מה שבבינה ע"י ו' קצוות ע"י שיתוף אות ה' שהיא נקבתו בצדו וע"י שתיהם גילוי הנמצאות לפיכך נדחו שתיהם ואמר להם כי די להם היותם רוחניות ונעלמות בסוד השם הנעלם ואין ראוי שיתגלה השם ע"י שיהי' גילוי הנמצאות ע"י כי אין ראוי שהפעולות הגשמיות שיהיו חתומו' באותיו' השם שהם נעלמו' כי כפי כבוד היושב כן ראוי שיהי' כבוד הכסא:

עאלת את ד' ואת ג' והיותם מיוחדות שתים אלו יחד מורה על טענתם כי מציאותם הוא שגימל שהיא בינה גומלת חסדים למ' שהיא ד' אתר דמסכני והיינו דרך גילוי הנמצאות כי קב"ה לא ברא העולם אלא להטיב ולגמול חסד והיינו ג"ד גלגול שחי אותיות זו אחר זו שע"י יתגלו הנמצאות מזו לזו ומשם למטה:

והשיבם כי אדרבא כיון שד' במ' מורה על הדלות נמצאו בחינת ג"ד כבחינת ס"נ כנז' וימשך בחינתם אח"כ שלא יתבטלו לעולם מסכנין והעולם בנוי על העניות וזה בלתי הגון. נמצא שנתגלגלו ב' אותיות ובאות ב' נברא העולם והיינו אלפים שנה שקדמה התורה לעולם כל אות ואות כלולה מעשר ועשר מעשר והיינו דקאמר בריש סוגיין וב' אלפי שנין עד לא ברא עלמא וגו':

עאלת את בית וגו' דבי מברכין וגו' וזה טעם מספיק אל גילוי הנמצאות ע"י ואין ראוי לדחותה כמו שאר האותיות לומר שהיא נעלמת הרבה או נגלית הרבה שהרי יש בה שתי בחינות גילוי והעלם וז"ש דבי מברכין לך לעילא ותתא וזה מורה שכל העולמות וכל ההויות שוים לענין זה וגם א"א לומר שהיא דלה ונופלת כדרך שנדחו נ' וד' וגם אין לומר שיש בה דין וחליפות במקום שיש ברכה אין א' מאלו ולפיכך ניתן לה שהיא כלי להחזיק הכל וז"ש בך איברי עלמא והכוונה ע"י כלל שאר האותיות בה כנז' לעיל וז"ש כאן ואת תהי שירותא למברי עלמא ושאר האותיות בחינות מתבחנו' ממנה:

קיימא את אלף וגו' הענין כי אות אלף היא הכולל' כל האותיו' כולם והיא מקום לכולם וכולם שואפים שפעה וממנה שואבים כל כחם ולזה עם היות שנתן כח ההויה לאות ב' הכל בסוד שפע אות א' שהיא המאירה בה ולז"א לה למה לית אנת עאלת קמאי כשאר אתוון לקבל כח ההשפעה וההויות כדי שישפיעם ויאיר באות ב' כדי שתוכל להמציא הנמצאות: והשיבה בגין דחמינא יר' אם נאמר שהכוונה שיהי' השפע על ידה כדי שתוכל הב' לפעול והא ודאי לא ס"ד דידה כי מאותם הטמנות שנדחו שאר האותיות היא ג"כ נדחית שכל אותם הבחינו' שבכול' יש בה וז"ש בגין דחמינ' דכל אתוון נפקו וגו' ונדחו א"כ ראוי שתקבל אות ב' שפע הבריאה בלי אמצעות אלף כדי שלא תפגם הבריאה כנז' בשאר האותיות, ואם הכוונה כדי שיהיו ממש גילוי הנמצאות ע"י זה א"א וז"ש ותו דהא יהבית וגו' מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב דהא בך כלה ונחרצה וגו' פי' כי נודע דאות כ' היא כתר וידעת מ"ש לקמן דף כ"ג כד דאין דינ' עילת העילות אתמר ביה ואין מידי מציל עכ"ל:

גליון. א"ל די לך דאנת חקיק בי פי' בשם ההויה שהוא שם העצם. ואנת רשים בי בשם אדנות ששם הדברים נרשמים לבד וכל רעות' דילי בך סליק בשם אהיה ששם הרצון העליון עכ"ל. ועי' מה שכתבנו בס' אור הגנוז בס"ד:

והרא"ג כ' דאית בי סמיכה לנופלים דהיינו רמז הבינה שנק' ס' כנז' בריש פ' תרומה בסוד אפריון אפרסמון ע"ש או רומז לת"ת שהוא סומך לנופלים יסוד ומ' ובאו האובדי' אבוד"ם או נאבדים לא נאמר וכו' כנז' בזוהר. ע"ד אנת צריך לאתרך כלומר היא הנותנת שלא תזוז מיניה, מיד נפקת כדי שלא יפולו יצאת תכף ומיד עאלת את נ' וכו' דבי כתיב נורא תהלות כי תהלות הם מלכות ובינה ויעקב הוא בריח התיכון המשלים לתרין תהלות וכמ"ש למעלה בכתוב כי צדיק ה' צדקות אהב ובהיותו קושר העולמות כלם יש קיום לכל הנמצאות ותהיה היא תחלת הבריאה מאחר שהיא קיומו. ומלת נורא פירשו בזוהר יתרו שלימו דאשלי' לכל סטרין:

ותהלה דצדיקים נאוה תהלה כלומר תהלתם של צדיקי' היא תהלה ולהם נאה להללו והיא טענה שנית לשיברא בה העולם ומורי אחי נר"ו פי' ואמר כי הוקשה לו ממקום שבא שהוא נקרא נורא תהלות כלומר פחד ומורא הוא להללו וכמ"ש ז"ל ולרשע אמר אלהי' וגו' א"כ אדרבה אין ראוי שיברא בך העולם לז"א ותהלה דצדיקי' נאוה תהלה כלומר מה שנקרא נורא תהלות היינו לרשעי' אבל לצדיקי' נאוה להם התהלה:

תוב לאתרך כלומר ע"י תיבת הסמ"ך שהיתה הסומכת ואנת דאת סמיך עלה אם תזוז מה יהיה עלך מיד תבת שנראה בעיניה שכבר היתה נופלת ורצתה כדי ליסמך אל סומכה:

אעלת את ני' וכו' בגין דעלמא אצטריך למלך כלומר ואם את נכתבת בבריאה ישאר העולם בלא מלך. בההיא שעתא כ' כלומר שקשה למה נחתית והלא נדחית באו" אנת ול' וכ', אלא הכונה כי יש כ' וך' והצריך למלך הוא הך' לכך נחתת כ' והראיה דלקמן נדחית להיותה רומזת לכלה ונחרצה ולא למלך: ואומר נחתת כ' שרומז לכתר עליון וזהו או' מן קדמוה דא"ס וזהו מעל כורסי יקריה דהיינו חכמה ובינה שהם כסא לכתר עליון וזהו נחתת מעל כורסי יקריה כמ"ש יקר מחכמה ומכבוד. שכל יקר הוא מצד החכמה:

דאנא כבודך כלומר לפי שכל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו ומאחר שהכל ברא לכבודו ואני הרומז לכבוד בי ראוי למברי וכו':

מאתן אלף עלמין היינו חכמה ובינה כלולות עשר מעשר עד מאתן אלף וזה לפי שירד מעליה הכתר ואזדעזע כורסיי' היינו האבו' חגת"מ שהם כסא לבינה וכיון שנזדעזע' היא נזדעזע כורסיי' שלה וכלהו עלמין וכו' היינו שאר העולמו' בי"ע תוב לכורסייך והוי תמן שלא יפלו העולמו' שהוא נושא את נושאיו ועיין במדרש רות מהזוהר:

עאלת את יו"ד וכו' דאנא שרותא דשמא קדישא לפי שכלם בחכמה עשית ומאחר שנעשו על ידה תהיה היא בעצמה המגלה המציאיו' כלם וזהו אומרו ויאות לך כלומר בבחי' עצמי אני ראויה לכך מאחר שכלם נעשו על ידי ראוי שהגלוי ג"כ יהי' ע"י:

דאנת חקיק בי ורשים וכל רעותא וכו' הכונה לרמוז אל שלשת הבחינו' שיש לה ליו"ד הראש האחד יפנה אל הבינה ושם הוא החקיקה שנחקקו שמה כל הדברי' שהיו רשומים בלבד בחכמה והקוץ השני ממטה למעלה הוא רומז אל בחי' עצמו' החכמה והיינו ואת רשים בי והקוץ הג' הרומז לכ"ע אמר וכל רעותא שהוא הרצון העליון בך סליק כנז' בפ' ויקרא ואמר לית אנת יאות לאתעקרא מן שמי כלומר אין התועלת כ"כ שיגיע לך כשתהיה אתה תחלת הבריאה ותתעקר מן שמי שהוא נזק גדול:

עאלת את ט' וכו' דאנא בי אתקריאת טוב וישר הכונה שמאחר שרצונו ית' לברוא העולמו' כלם ברצון טוב ולא בהכרח כי אם להטיב עם ברואיו: שלא יקרא רופא חולים כשיחלה מיכאל או נושא עון כשיחטא גבריאל כי אין בהם עון אשר חטא שיבאו היסורין על ידם אלא הכונה להטיב עם הנבראים התחתונים כאומרו זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה ר"ל מהעולם הזה לא מעולם המלאכים. ואחר שהכונה היא זאת ראוי לבריאה להתגלו' ע"י אחר שע"י יברא: טובך סתים וכו' הכונה הוא שהט' הי' ל' ונתעקמה לאחוריה ונסתמה כנז' בזוהר שיר השירים. ועוד שהעוקץ התחתון המורה השפעה והמשכה עקמו לצד פנים שאפילו אותו מעט פתיחו' גנזו וז"ש טובך סתים וגנוז. לית ביה חולק לעלמא דא והעולם צריכים רחמים בכל עת ותו דעל טובך וכו' כלומר ואי תימא יותר טוב שיהא הטוב גנוז לעה"ב דשכר מצו' בהאי עלמא ליכא לז"א לעולם אנו צריכים לטובה זה שיתגלה שאם אינו מתגלה יבא ח"ו חרבן ושממה מזה וז"ש דעל דטובך גנזו בגווך יטבעון תרעי וכו' שאם הי' מתגל' הטוב שבו ויתישר מעקמומיתו ומסתימתו ותחזור להיות ל' יורה המשכת הטוב והשפע ולא יהיה חרבן ח"ו, וכד תתחברון כלומר כל חד וחד מכם אין בה שום דופי כי הח' מורה על החן והחיים והחנינה והט' הטוב עכ"ז כשתתחברון ימשך וכו':

עאלת את הזי"ן וכו' ר"ל שהשבת מורה על חידוש העולם ובריאתו א"כ ראוי שתהיה ע"י ג"כ תחלת הגילוי. דאית בך קרבא וכו' לא אמר רשים בך אלא אית בך בעצם כי כשמזכיר זיי"ן הי לך זייני קרבא וכן צורת הז' ממש מורה שמה דאתחזי כעין קולפא וז"ש כגוונא דנון פשוטה שנראה ג"כ כעין קולפא ומורה זייני קרבא:

דאתון ברזא דשמי היינו שכל אות ואות משם בן ד' מורה כל השם כנז' בפי אחרי מות דף צ"ב וז"ש אתון ברזא דשמי ועם היות שכבר נדחה היו"ד להיותה אות משם יהוה עכ"ז נכנסה הוא"ו להיות שהדחיה ליו"ד היתה לפי שהיא שירותא דשמא כנז' אבל וא"ו שהיא אינה ראשונה וז"ש דאנא את משמך וכו':

עאלת את ד' ואת ג' נכנסו שתיהם יחד כדי להיות להם פתחון פה לדבר שכל א' לעצמה אין להם קיום כנז' בפ' ויחי דף רל"ד ובפרט הד' שאין לה על מה לסמוך, אוף הכי יאות לן למברי עלמא כי אמרתי עולם חסד יבנה או ג"כ שמורות יחוד ג' יסוד עם הד' מלכו' ויהיה לעולם בזה רב טוב היות העולם נברא על ידם כדאיתא בפ' תצוה קפ"א וכד שמשא בסיהרא נפקא וכו'. ודי לכון למיזן דא לדא ע"ד שארז"ל עשיתי עמו היום בועז יותר משבעל הבית עושה עם העני וכו' וז"ש למיזן דא לדא שכ"כ גומל זה לקבל כמו זה להשפיע. וג"כ כי בהיות הספירו' משפיעו' בה והיא משפעת לעולם גם הספי' נשפעו' מלמעלה ממקור עליון ואם היא לא היתה מקבלת לא היו הספירו' מושפעו'.

עאלת את ב' וכו' את תהי שרותא למברי עלמא וכל האותיו' כלם יוכללו בך כנזכר לעיל באות ת'. עכ"ל הרא"ג:

א"ל קב"ה אלף אלף אע"ג וגו' לאפוקי שאין הכוונה שיתגלו הנמצאו' ממש ע"י שכבר נתן לאות ב' אמנם הכונה שאין לאות ב' שפע אלא מכח האלף וז"ש את תהא רישא לכל אתוון וכולם יונקים ממנה והטעם לזה אמר לית בי יחודא אלא בך פי' הם כ"ב בחינו' כ"ב אותיו' בבינה ונקודת המרכז שכל הבחי' מיוחדו' בה היא אלף והיא שורש לכולם והוצרך לשתף השורש עם הענף לפעול דהיינו א' עם ב', דבך ישרון כל חשבנין וא"א שנאמר ב' ואין לאלף סבתה וקודמ' לה עמה:

וכל ייחודא ל"ה אלא באלף שא"א לב' לקבל שפע ולהתייחד עם סבתה הקודמת לה להוציא הנמצאו' אם לא תהי' אלף קושרת ב' עם בחינה הקודמת לשתיהן וא"כ כל ייחוד' ל"ה לאות ב' עם הבחי' שבחכמה אלא באלף וע"י יקבלו כל האותיו' כדי שיהיו פועלו' באו' ב' פעולת העולם, ע"כ דברי האותיו' לפני הקב"ה: ומכאן ואילך דברי רב המנונא סבא לתרץ שאלותיו הקודמו' בריש דבריו עם הקדמה הזאת ובזה יתוקן למה באה אות אלף דהיינו א'לדי"ם עם היות הברי' באות ב' דהיינו בראשית עכ"ז צריך לאלף ופי' הענין ב' בכח אלף פעלה כך וכך ונכפלו בפסוק דהיינו "בראשית "ברא "אלדים "את משום דעבד קב"ה אתוון עילאין בבינה ותתאין במ' ובסוד יחודם אלו באלו נמצאו כל ההויו' כולם, בי חקל. שדה, מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב ובג"כ בית בית הכונה כי לפי שנכנסו האותיו' ע"ד תשר"ק נמצא שבי"ת עאלת קודם האלף ולהכי התחיל בבית בראשית. והוא רשים באלה מסטרא דא ואבר מסטרא דא ונלע"ד כי מ"ש אבר מסטרא דא וגו' הוא חסד ופחד כנודע כי פחד הוא אל"ה ושם אחיזת אל"ה אלדי"ך ישראל עכ"ל. ועיין מה שכתבנו בס' אור הגנוז בס"ד:

גיליון. ועתיד קב"ה למעבד אתוון עילאין רברבין וגו' ב' קושיו' הקשה למעלה ראשונה היפוך האותיו' ב' בתחילה ואח"כ א' ועוד למה שני פעמים ב' בראשית ברא ושני פעמים א' אלהים את ולראשונה תירץ לפי שהאותיו' כולם נכנסו וגו' ובבית ברא העולם לכן התחיל בבית ולשנית תירץ לפי שיש אותיו' גדולו' שהם מעלמא עלאה שהיא הבינה ואותיו' קטנו' שהם מעלמא תתאה שהיא השכינה ועי' בפ' תרומה דף קל"ב ותדע מה ענין רברבי ומה ענין זוטרי הכל בבירור ולנן ב' פעמים בית ושני פעמים א'. ואומרו והכא אגליפי שית סטרין פי' לפי שהיא יש מאין עכל"ה:

והרא"ג כ' קיימא את א' א"ל קב"ה א' א', מה אנא אעביד תמן אולי רמזה בדבריה שלא רצתה ליכנס כדי שלא יאמר לה בך רשי' ארור כנז' בריש פ' ויגש לכך לא רצתה ליכנס:

ותו דהא יהיבת וכו' וא"ת והרי כל האותיות עם היות שראו הקודמות להם שנכנסו ונדהו עכ"ז נכנסו גם הם והטעם שכל א' אמרה אולי אני לא אדחה באומרי טענה זו א"כ גם את א' תבקש לה טענה אולי תתרצה לז"א ותו דהא יהיבת נבזבזא כלומר שאר אותיות יש להם פתחון פה לפי שעדין לא נתנה נבזבזה אבל אני אחר שכבר נתנה נבזבזא מה לי לשאול ולצעוק עוד אל המלך. את תהא ריש לכל אתוון רצה לשלם לה שכר אמרה לא יאות למלכא עילאה לאעברא נבזבזא וכו' לז"א לה אע"ג דאת ב' בה איברי עלמא ולפי זה הי' ראוי שתהיה ג"כ ראש לכל אתוון עכ"ז נתנה הבכורה לא' להיותה ראש האותיו':

לית בי יחודא אלא בך לפי שבא' הוא רומז כל הספי' כנז' בתיקונים דף מ"א אית אלף דאיהו בדיוקנא דא י' לעילא ו' באמצע ד' לתתא כזה א הרי לך כל הספי':

ועתיד קב"ה למעבד אתוון רברבין ואתוון זעירין, גדולות בבינה. וזעירין במלכות ולרמוז זה כפל בב' זעירא ד"ברא אחר ב' בראשי' שהוא ב' רבתי ואע"ג דא' דאלהים אינה גדולה עכ"ז היא מעולה יותר וקודמת שהיא בשם אלהים מש"כ בא' שבא"ת וגם יש לה קדימה לה. אתוון מלעילא בינה: אתוון מתתא מלכות. וכלהו כחדא הוו מעלמא וכו' כלו' כל האותיות בין גדולו' בין קטנות הגדולו' יצאו בויכוח שכל א' מהם רצתה שיתגלה האצילות ו' קצות ע"י ואותיות קטנות יצאו בויכוח שכל א' רצתה להיות גילוי בריאת העולם והנמצאו' על ידה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וז"ש וכלהו כחדא הוו מעלמא עילאה וכו' עילאה גילוי האצילו'. תתאה גילוי הנמצאות:

בראשית ר' יודאי אמ' מאי בראשית וגו' הוקשה לו כי אם הכונה הוא קדימת זמן היה ל"ל בראשונ' ברא כדפי' רש"י וז"ש מאי בראשית למה לקח מלה זו לזה השיב ואמר כי בראשית אינו פירושו קדימת זמן כי אם בשם המדה הזאת הנק' ראשית ברא הב"ה את העולם. דא חכמה דעלמא קיימא עלה ה"ג כלומר החכמה העליונה שבה מושרשות כל הנמצאות כד"א כלם בחכמה עשית וז"ש דא חכמה כלומ' זאת החכמה שכל העול' בה קיימא. עכ"ל הרא"ג:

אשתטח ר' חייא וגו' דהוה נהיר עלמ' בתורתו מקיים עלמא שלא נראה קשת בימיו. ארבעין יומין ממרע"ה למד והוא בסוד התשובה בינה ם' מרובעת רביעא על בנין. אחזיאו ליה בסוד הנפשות בעולם הזה על הקבר אלא שלא נתן רשות לעין לראות וחזיון זה נקר' גילוי עינים כאו' פקח את עיני הנער. גדפין וגו' הם מלאכים בעלי כנפים לרכוב עליה' הצדיקים:

מתיבתא דרקיע' הוא מקום מושב הרוחות ועלה ממקום מושב הנפשות לשם להיות נפש מאיר מן הרוח:

בכמה דזמין וגו' אפשר אחר מיתתם ואפשר דהיינו אחר התחיה שאז הצדיקים מאירים בגוף ונפש בהיותם מאירים ממש בג"ע, עאל הכא בלא כיסופ' שאינו חסר תורה ומעשים הגונים לו ואינו נכוה מחופתו של חבירו כאחרי' הנכנסי' בבושת ויות' זכאי ממנו מאן דקאי' וכו' דהיינו שמגין על הדור. וחמא דהוה עאל ר' חייא עצמו. ור' אלעזר בריה קם לכבוד ר' חייא. ואפשר שעדיין לא הגיע ממש ר"ש למטה ור' אלעזר קם לכבוד אביו שהקדימו כדי לקום מפניו ועתה נכנס ביניהם. עילאין טמירין וגו' היינו כח ההשגחה בתחתונים והם ז' עיני ה' שהם ז' מלאכים ידועים בשמות והם אורפניאל. תגראל. דנדאל. פלמיאל. אסימון. פסכאל. בואל, ובהם כח ז' ספירות וג' ראשונות נעלמות בהן וז"ש עילאין טמירין סתימין רמז לג' ראשונות הנעלמות בהן וכנגד עצמן פקחי עינא דהיינו כח ההשגחה למטה וז"ש אינון דמשטטן בכל עלמא והם סוד ז' גלדי עינא וג' נעלמים שהם בת עין ואור דנהיר וגו' כנזכר בתיקונים:

תתאין דמיכין בני העולם בשינת התענוגים והחומר. חשוכא מהפכאן לנהורא להשכים בלילות: מריר' למתיק' שמחים ביסורים ובעוני התורה: וע"י ההשכמה מהפכים המ' חשך לנהורא ע"י הת"ת: ומרירות הדין ממתקין אותו ע"י שסובלים היסורין: מחכאן בכל יומ' שאינם ישנים מחצות עד אחר התפל' שאז היחוד כנז' בפ' תרומה בההוא שמוש' דאדרא ע"ש: פקיד לאיילתיה בסוד הייחוד במ' הנק' איילת השחר, ואתייקר מלכא וגו' כדכתיב אני ה' הוא שמי וכבודי וגו' ולכך כתיב ועל פני כל העם אכבד היותו מתייחד בכבוד: או ירצה אתייקר בסוד העטר' שעטרה לו אמו כנז' בפ' אחרי מות: לית ליה חולקא הכא היינו במחיצת ר"ש אמנם יהיה לו כפי מעשיו וזה טעם הכרוז הזה ממש להראות מדרגת החופה הזאת שבזכות זה זכו להארה זו מפני סוד ייחודם מלכות לילה ביום ת"ת זכו אל העלי' והיריד': ואו' מצפה דא בכל יומא שלא יחזור לישן בבוקר כמו שעושים רבים אלא ימתין כדי לייחד ליל' עם היום ואם ישן יפריד. אלין ואלין נחתין [בזהר שלנו הגי' אלין סלקין ואלין נחתין] כל הקוד' מחבירו מעולה מחבירו ולכך הם עולים מדרגה אחר מדרגה: מארי דגדפין מלאך מטטרו"ן כדפי' בתיקונים: מאחרי פרגודא שם מקומו בהיכל קדש הקדשים חוץ מן הפרוכת: מלכא מפקד וגומר ויש לסעד לשכינה בהשכמתם בחצות לילה אפילו בזמן הגלות דשכיבת לעפרא בסוד גלות שכינה:

ובעט בעיטין סוד המשכת נקם הדין והשפעתו במדות: מרתתין וזעין היינו סוד הדין החזק הנשפע עליהם ורקיעים אלו הם בכסא הכבוד למעלה מהיכל קדש הקדשים כי ענין הכסא עולמות הרבה מאד כלולים יותר מעולמות המלאכים. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. אשרי העם שככה לו כלו' כי ככ"ה עולה מ"ה ור"ל אשרי העם שמדת מ"ה שעולה ככ"ה היא לחלקו. וכן תולה ארץ על בלי מ"ה: מתיבתא דרקיעא הוא ג"ע דלעילא מקום מושב הנשמות כי בג"ע תתאה הם הרוחין ולעילא נשמתין ולכן פרחין הרוחין ומתחברין עם הנשמות במתיבתא דרקיע דהיינו ג"ע עליון:

מאיך עינוי וגו' השפיל עיניו מלכסתכל בזיו פני הרשב"י ע"ה ונסתכל באורהיוצא מפני הרשב"י והולך למרחוק ולא נסתכל ממש בפניו. עכ"ל בקיצור:

גליון. מ"ש טעמין מריר' למתיקא זמ"ש פת במלח תאכל וגומר: ומ"ש מאן מנכון דמחכאן וגומר הוא מ"ש צפית לישועה ע"כ תקנו בי"ח ברכות כי לישועתך קוינו כל היום: ומ"ש אדהכי חמא כמה חבריי' סוחרני' וגומר כי האדם כמו שהוא בזה העולם קורא ושונ' בתורה כך זוכה ליהנות מזיו השכינ' בתור' עילא' שהיא מתיבתא עילא'. ומ"ש [מארי] דגדפין דהו' אתי והוא אומי אומא' וגומר גם אומ' בכל יומא דכיר לאילתא ר"ל שהכל תלוי בתשובה היום אם בקולו תשמעו ובעט בעיטין בההיא שעתא בש"ץ רקיעין כמנין שמים. עיכ בקיצור. ועי' בספר אור הגנוז בס"ד:

והרא"ג ז"ל כ' ר"ש נהירו דבוצינא נהירו לעלמין אנת בלי בעפרא כלומר אתה מת ואת' חי שמנהיג את העולם בתורתו שלמד כי כל מאמר ומאמר שהי' אומר כשזוכרין אותם שפתותיו דובב' בקבר ובזה הוא מנהיג את העולם. דהא ר"ש לא אתבלי בך דלא גרע מאחאי בר יאשי' כי מאחר ששפתותיו דובבו' בקבר לא יקרה בו שום בלוי ורקבון וכמ"ש ז"ל הצדיקים נפשם שבע' והם ישנים:

למחמי לר"ש או בחלום או שיתגל' אליו בהקיץ כ"ש רבי אבא אלא בכל זמנא דאתנהרן שמעתתא דיוקני' אתער קמאי ולכן ר' חייא היה משתוקק לזה וכן היה וזהו אחזיאו ליה בחזווא אבל מורי יצ"ו כתב בס' אלימה שהחזיון היה בחצר מות אשר שם משכן הנפשו':

אלפין צייתין למילולי' היינו נשמו' הצדיקי'. כמה גדפין רברבין היינו מבחר עולם המלאכים וז"ש עילאין. חמא דמתהדרן אחר שאותן גדפין סליקו לון למתיבתא דרקיעא הי' חוזרין לג"ע התחתון שהוא משכן לרוחות והנשמ' יש לה מקום יותר עליון. ומשכן הנפש הוא בחצר מות שהוא מקום רוחני שמקשר עולם הזה בג"ע התחתון ולפי ששם בישיבה דרקיעא נתחדשו כמה חידושי תורה היו פניהם מאירים כאור השמש. אנפי צדיקייא אולי ירמוז כי כמו שהם היו מחדשים פנים הרב' בתור' כך הב"ה מחדש אור פניהם בכל יום מדה כנגד מדה. מאן דקאים בההוא עלמא כעמודא תקיף בכלא ללחום עם יצרו הרע. וחמא דהוה עאל הוא ר' חייא עצמו. והוה קם ר' אלעזר לכבודו וכן שאר הצדיקים שהם עמודי עולם או ראשי ישיבות שיש שם. מאיך עינך דסוף סוף הוה לביש מדא דהאי עלמא. עילאין טמירין נרא' שהם נשמות הצדיקים ואמר זה כי לפי שאמרו לר' חייא מאיך עינך לא תסתכל בההוא אור אמר לאלו שיסתכלו ויחמו אותו מתיקות האור כי הם כבר מתו ונזדככו והיו כדאים לכך:

תתאין דמיכין סתימין בחוריכון כלומר חורי עיניכם סתומו' וסגורו' בתרדמת עסקי העולם הקיצו ואמר בחוריכון כי מאחר שעינים להם ולא יראו בדברים הרוחניים כיאם בצרכיהם ובעסקיהם א"כ עיניהם אינן נקראין אלא חורים: די חשוכא מהפכן לנהורא שהם במעשיהם מהפכין מדת הדין למדת הרחמים או שמאירים ההלכה בפלפולם. וטעמין מרירא למתקא שמחים ביסורין ומתוקים בעיניהם:

דמחכאן בכל יומא שמחכים ביאת המשיח בכל יום או יאמר שהוא אותו אור שהב"ה מחלק לכל המשכימים כמ"ש בפ' בלק על פ' אשר הלך חשכים ואין נוג' לו ע"ש. פקיד לאילתא ואתקרי מלכא וכו' היינו מ"ש בזוהר בכמה דוכתי מלכא בלא מטרוניתא לאו מלכא איהו וכנזכר בפ' גדול ה' ומהולל כשהוא בעיר אלהינו וגומר וז"ש כשפוקד לאילתי' אז נק' מלך מצדה. מאן דלא מצפא דא שהוא מצפא לישועה בכל יום או מי שאינו מצפה ושומר לבקר אותו האור הנחלק למשכימים כנז': עמודין היינו ראשי ישיבות שבג"ע והחברים מקשיבים לקולם: מארי דגדפין מטטרון שהוא שר חיות הקדש וסנדלפון הוא שר העופות שהם מלאכים מעופפים שבעולם העשי' וזהו שנק' מארי דגדפין: בתלת מאה ושבעין היינו כנגד ג' ראשונות: ושבעין היינו ז' ספירות. רקיעין נר' שהם או בבריאה או ביצירה שהם לבושים לאצילות ולפי שבג' ראשונות יש בהם ריבוי הבחינות והנמצאות והרחמים הפשוטים כנה אותם במספר יותר גדול תלת מאה עכ"ל הרא"ג ז"ל:

ואוריד דמעין וגומר ענין זה נתבאר בזוהר בכמה מקומות שם שתי מדות הדין גבור' והוד או גבור' ומ' והם דמעות בסוד הדין החזק שהבכיה כנוי לדין וז"ש רתיחן כאשא בסוד דין הגבורה החזק המתעורר מהבינה. וימא רבא הוא ים החכמ' וזה למתק הדין. והנ' שתי דמעות הם שפע הדין משתי מדות אלו שהקב"ה משפיע למטה כיון שא"א הייחוד מפני הגלות. ושר ימא רבא ממש מלאך ושר והוא מתקיים בסוד הדין לפעול הדין. וקדיש שמיה דהיינו סוד הקדושה לקבל השפע כאו' וקרא זה אל זה ומתרגמי' ומקבלין דין מן דין:

בשעתא דיתכנשון כדי שיתקבצו כולם אפילו אותם מעבר הים כדי שיפלו סביב ירושלם כאחד כענין מלחמת גוג ומגוג: בגין דכל צדיקא וגומר נתינת טעם לביאת המשיח והם דברי ר' חייא: רשימין אינון בשם כגון מתיבתא דמרע"ה מתיבתא דנורא מתיבתא דאהרן מתיבתא דרחימותא וכן כיוצא לכל שאר ישיבות:

וכל אינון חברין וגו' ואינ' עולי' אלא לישיב' שכנגד' ושם לומדי' הענין בקצר' וכאן מפרש ראש ישיב' להם מה ששמעו שם בקיצור וכן מפורש בזוהר במקו' אחר: וסתים [הג' לפנינו וחתים] אורייתא מפומייהו מכריע ביניהם לראות מי הטיב לדקדק ולפרש מה ששמע מלמעל' אמנם בא לישיבת ר"ש לא פסוק [אולי דצ"ל לא לפסוק כו'] הלכ' אלא בא לקבל העטר' לבד מפני שהוא מתעטר מן רישי מתיבתי בעיטרין עילאין והם סוד אור המאיר על ראשי הצדיקים ובהיות המשיח בישיבתם הוא נוטל מאורם ומאיר וז"ש ובההוא שעתא וגו': חזקי' ואחיה ור"ש להם יחס בסוד נשמתם וכן אמר בעת פטירתו ברירנא דוכתאי אצל אחיה השילוני: אלא מארי דגדפין אתי היינו מטטרו"ן. ולא למחתם שהרי לעיל קאמר דקב"ה איהו חתים וגומר אלא כדי להוליך את הדבר לפני הקב"ה והוא חותם: אזדעזע הים ואזדעזע לויתן שחשבו שהגיע העת כמו שנדר שרו של ים: מדא דההוא עלמא החומר ומכאן הכריח שלא היה בחלום וכיוצא אלא בהקיץ כנזכר:

דא הוא ר' חייא מכירו היה משיח בשם מפני שמכריזי' על הצדיקים יודעים במעשיהם בשם לא בראיה:

ויתכנש וגומר יודע היה שימיו לא ימשכו ולא ימי בניו שגם זה מכריזים שם אבל לא ידע עד כמה ור"ש היה יודע מדת ימיו ולז' השיב זמן אתייהיב וגומר: יהבו ליה זמנא שגלו לו סוד מדת הימים שהיו מעטים: זכא' חולקיהון וגומר על סתם מעלת הצדיקים: וזכא' חולקי' שיש לו מעלה נוספת על מעלתם שהשווהו לחזקיהו ונאחיה במעלה ההיא: בר יוחאי כך עיקר שם הצדיקים בההוא עלמא לחדש מעלת אביהם וחופתם כענין פנו אתר לבר לואי. להנחיל אהבי י"ש הם אוצרות חכמה הנק' יש ולזה חכמתו רבה למאד ואין פוסק הלכ' בישיבתו אלא הקב"ה:

ר"ש פתח ואשים דברי בפיך וגו'. לאסתכלא [לפנינו הגי' לאשתדל] לעיין ולחדש אחר שהקב"ה אוהב החידוש והוא דבר גדול מעלתו וז"ש בגין וגומר. וכל מלה דאתחדש וגו' שיתחדש ממש וז"ש ע"י דההוא דאשתדל לא מה שכבר נדרש ונשכח ומתחדש ע"י והענין שיש באדם יכולת לחדש בתור' מה שלא נתן רשות למרע"ה לגלות ולפיכך עביד רקיעא: מפומי' דבר נש שצריך לבטא בשפתיו שאינו די בהרהור: ההוא מלה סלקא היינו אותיות המתהוות מפיו המורות על הענין עולים מעילא לעילא ממטה למעלה עד הגיע אל בחינת סוד ההתעוררות ההוא: קמי' דקב"ה במ' לפני הת"ת: ומלה דחכמתא וגומר הענין כי חדושי התורה יתחלקו לב' חלקים הא' הוא בפי' הפסוק שהתיבות הכתובות בפסוק יורו הענין ההוא וחלק זה מדרגתה במ' כנזכר וכמו רוב פי' הזהר. אמנם מלה דחכמתא הוא חידוש שאינו בפשטי הכתוב אמנם הוא בסוד הדרושים כענין חידוש יתחדש בהקדמות החכמה וזה יקרא מלה דחכמתא ויתעלה ענין זה על הקודם הרבה כי הוא סליק על רישא דצדיק ורוב דברי התיקונין הם מלין דחכמתא:

וכל מילין דעתיק יומין פי' דברים הנמשכים ממנו למטה כי חיות הנמצאות היא התורה כאו' וחיי עולם נטע בתוכינו: ואתחבר באינון מלין דעתיק היינו שרוחניותה עולה ומתדבק ברוחניותם והכל בסוד השתלשלות התורה ממטה למעלה וממעלה למטה העליה כדפי' והירידה עד היסוד שבבינה וז"ש ועאל בתמניסר שהם סוד ח"י עלמין והיינו עין לא ראת' וגומר והיינו שמעודרים הייחוד העליון בין חכמ' ובינ':

נפקי מתמן מבחינה זו ושאטין בבחינות עולמות אחרי' נעלמים שיש בחכמה ובינה: ואתיין מליין בסוד אור הייחוד אל הנעלמות מליין אור ושלמין בשלמות. ואתעתדו קמי עתיק יומין היינו בחכמ' לפני הכתר שכאשר מתייחדים חכמ' ובינ' הכתר משפיעם בסוד ההתעוררות זה: ארח היינו התעוררות העולה אליו: טאס להתפשט במציאות החכמה וסליק ליקח כח ונחית להתפשט למט' ואתעביד רקיע וגומר וכן כל מלה ומל' עביד רקיע בפ"ע אפי' כמה בכל יום ואין צריכין קיום כי כל א' וא' קיימין בקיומא שלים כדמסיק:

שאר מילין דאוריית' הם פירושי הכתובי' הם בבחינת המ' כנזכר לכך עושי' ארצות כדמסיק ולא ארצות הרבה אלא ארץ א' כדמפרש ואזיל והטעם כי הרקיעים הם סוד ו' קצוות בדקות אמנם ארץ אינו אלא א' והכריח כן מהפסוק דלגבי שמים אמר חדשים לשון רבים ולגבי ארץ אמר ארץ חדש' לשון יחיד. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כ' ומאינון דמעין קאי' וגו' פי' הרג לשרו של ים בבריאת העול' כמשז"ל בתבונתו מחץ רהב ובכל יום בעת נפילת דמעין אלו מחיה בהם הקב"ה לההוא ממנא וקם על רגלוי נהלל ולשבח וז"ש וקאי' וגו' ואתקיי' ר"ל וחי ולפי שסבת מיתתו הית' שלא רצה לבלוע מימי בראשית כשנא' לו יקוו המים וגו' כמשז"ל לכן עתה שב בתשובה וקביל עליו לבלוע וגו' בשעתא וגו' עכ"ל:

גליון. ומ"ש ואוריד דמעין וגו' דע שקודם שחרב ב"ה היה בא השפע מדרך ישר דרך הקו האמצעי וכשגלו הוא בא מצדיקי הברכה ושתי דמעות הללו הם נצח והוד שהם טוחנין מן לצדיקי' ועכשיו נקרא דמעו' שבא שלא כתיקון כל יום וכל יום קללתו מרוב' מחבירו ר"ל לחסרון השפעות שהעולם מתפרנס מתמצית. ומה שאמר קביל עליה למבלע כל מימוי דבראשית ר"ל מים הזדונים שהם שרי א"ה בזמן שגוג ומגוג יעל' למלחמ' לירושלם הם וכל א"ה עמהם וזהו סוד או' ויצא ה' ונלחם בגוי' ההם ר"ל שיעביר השרים של מעלה והם מתי' מאליהן: אדהכי שמע קלא ואמר פנון אתר וגו' צריך אתה לדעת שהצדיק שהוא עוסק בתור' יומם ולילה כשהוא ישן נשמתו עולה עד כסא הכבוד ושם רואה ומתענגת בשכר הצפון לצדיקי' בעה"ב מש"כ בנשמת הרשע שנשמתו נמשכת לסטר אחרא: ומ"ש דמשיח אתי דע שכנסת יש' נקראת ספר הזכרון שבו נכתב כל מעשה האדם ותורתו כדי שיזכה לחיי העוה"ב ומ"ש דקב"ה חתים אורייתא דר"ש עד וגו' מפני שתורתו היא תור' עילא' שהיא החכמ' וז"ש דסליק נהורי' עד רום רקיעא ר"ל עד מדת הכתר:

ר"ש פתח ואשים דברי בפיך וגו' כבר ידעת מה שביארתי לך בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו וגו' שהוא כ"ב אותיות שבצירוף אות' תי' חדש כל העולמו' וגם האד' שהוא בצל' ודמות צריך שיטהר אבריו ויכון לקראת אלדי"ו ויחדש בתורה חדושים שבה' מקיי' כל העולמות וכל זה אם תורתו אמת וז"ש עביד רקיעא חדא ר"ל מי שעוסק בתורה שבכתב אבל מי שחדש בחכמת הקבלה הוא מעלתו יותר גדולה וז"ש ומלתא דחכמתא דאתחדשת סלקא ויתבא על רישא דצדיק חי עלמין וגו' וסליקת לגבי עתיק יומין ר"ל עול' המחשבה והענין שכל מי שעוסק בעול' הזה בתור' בענין אסור והיתר תורתו עולה בג"ע דלמטה מקום דין ורחמים אבל מי שנתעסק בסודות הנעלמי' בתורת הקבל' תורתו עול' עד א"ס ושם נחקקת וז"ש לנטוע שמי' וליסוד ארץ וזהו אם תורתו אמת היתה בפיהו כשז"ל אם חכ' הוא ומבין מדעתו מוסרין לו ראשי פרקים והוא מחדש אבל מי שאין לי ראשי פרקים והוא מחדש דברי' שלא שמע ולא ידע מחזיר העול' לתהו ומוסיף כח לסטרא אחרא: עכ"מ הגליון בקיצור: עוד מצאתי בגליון. והארץ החדשה אשר אני עושה וגומר. וכן דרשו בב"ר פ מ"ז אשר אני עוש' האמור באברהם שאפי' אותן הלכות שהקב"ה מחדש בכל יום היה אברה' יודע: ועל דא כתיב הוי מושכי העון וגו' העו"ן בגי' סמא"ל דהוא דכורא וכן להלן בגי' [בכת"י כתיב וכן להלן כ"ג כו'] עון דא סמאנ עכל"ה:

והרא"ג ז"ל כ' ואוריד דמעין על דא. סוד הדמעו' הם שני מדות הדין כנזכר בפ' שמות שהם גבורה והוד שמתלהטין בדין ויורדין כמו פ' ירד למרכב' לים החכמ' שימתקו והכא אמר שמתלהטין אותם הדמעות על מעכבי הגאולה ונופלין לים החכמ' העליונ' שימתקו ומאינון דמעין מאותו כח הדין הנשפע קאים ההוא ממנא דימא שהוא יסוד הממונ' על המ' הנקרא ים שהוא הגואל כמ"ש מייתן מציון ישועת ישראל וגו': ואתקיי' היינו כי לאחר שהדין נמתק עומד בקיומו כי בעוד שהדין נשפע הוא קמוט וכמוס ובהתמתק הדין נמתח וזהו סוד הקמת הברית כדאית' בפ' נח והקימותי את בריתי אתך וגו': וינגבון מיא ויעברון בנגיבו שעתיד לעשרת השבטים ליבקע להם הים כימי צאתך מארץ מצרי' כנז' במדרש שיר השירים: וחתים אורייתא מפומייהו כלומר מאשר ומקיי' כל מה שאמרו בישיבות כלם: בתלת מאה ושבעין נהורין היינו בכל עשר ספי' והוא כי מאחר שהוא עוסק בסוד עשר ספי' אותן הסודות עולות עד למעל' למעל' וטע' המספר נתבאר לעיל: וכל נהורא ונהורא כל ספיר' וספי' היא כלול' מכל תרי"ג מצות: וסלקין ואסתחיין וכו' אלו התרי"ג סלקין ואתסחיין בנהרי אפרסמונא דהיינו בבחינת הבינה שמשם יצאה התורה במצותיה:

ואנא לא אתינא אלו דברי המשיח שמשבח לר"ש שהוא לא בא לחתום ולאשר ולקיי' תורתו כי תורתו וסודותיו הב"ה חותם ומאשר אות' שהוא יותר מעלה וכמ"ש בשיר השירי' שאמר אליהו לר"ש זכאה חולקך דמילי יכתבון על ידך ודילך יכתבון ע"י דעתיקא קדישא: אלא מארי דגדפין עאל הכא הוא מטטרון ונקרא כן כנזכר בפרקי היכלות לפי שקבע לו הקב"ה ל"ו גדפין מימין ול"ו משמאל והכונ' לומר אני לא נכנסתי כאן כי אם מפני שמארי דגדפין נכנס פה דהא ידענא דלא ייעול גו מתיבתי אחריתי אלא במתיבתיך ולכן באתי כאן שתודיעני מה אמ' לך מארי דגדפין:

בההיא שעתא סח ליה ר"ש ההוא אומא' ששמע למארי [נ' דצ"ל מאחורי] הפרגוד כמו שאמר לעיל. ואזדעזע ימא רבא היינו שעלת' קול הבכיה עד המלכות שהיא ימא רבא ואזדעזע לויתן הוא היסוד שהם הגואלי' חד משיח בן דוד ממלכות ומשיח בן אפרים בן יוסף ביסוד כנז' בתיקוני' דף מ"א: לביש מדא דההוא עלמא מלובש בחומר הגוף: זמנא יתייהיב ליה כדי שישלים נפשו בתורה ובמצות.

בראשית ר"ש פתח וכו' עביד רקיעא חד הכונ' הוא מדה כנגד מדה והענין כי התור' קוד' התחדש בה היא כמוס' וקמוט' בסודותיה וזה בעסקו בה ומתחדש בה מתפשטת מקמטיה ומאיר בה בתור' ת"ת אותה בחינ' הנוגעת לאותו הסוד שמחדש לכך עביד רקיעא חדא שאותו האור התורה שהיה גנוז וכמוס נתפשט וזהו הנקרא שמי' חדשי': דמלא דאוריית' אתחדש היינו פירושי' ע"ד הפשט זה אינה עולה יותר כי אם שמתעתדת קמי קב"ה כמין דורון: וקב"ה נטיל לה ונשיקי לה היינו שמוסיף בה הב"ה עוד תוספת קדוש' ורוחניות שמדבק בה התדבקו' רוחא ברוחא שהוא סוד הנ שוק שעושין בה דמיון הנשמה כי כשהנשמה הכשירה מעשיה בשעת פטירתה נשקין לה ועטרין לה לפי שהשל מה את עצמה במעשיה הטובי' כי על זה הובאה הנה ג"כ עושין לחידוש הזה כמוה כי נשלמה עוד אותה בחינת התור' כי נתינת התור' בתחתוני' הית' לסבת כך שתתחדש ע"י בני אדם כי המלאכי' אין חידושן עולה כ"כ וזהו שדקדק באומרו אתחדש מפומי' דבר נש אדם התחתון ואינו דומ' זה לעוסק בתור' שכבר נתחדשה שזה אינו עושה כי אם שיחזור אותה בחינ' שהוא עוסק בה להאיר ולהזהיר אבל המחדש דבר שעדיין לא נתחדש נעשה מאותו חדוש ענן זה: ועטרין ליה בשבעין עטרין זהו שהב"ה מודד מדה כנגד מדה ומדה טובה מרובה שאפי' שזה לא חידש אלא פן א' בתורה מעטרין לו בע' עטרות שהם בסוד ע' פנים שבתורה שיוכללו באותו חידוש וז"ש ועטרות ה' בראשיה' וכו'. ומל' דחכמתא וכו' היינו חידוש סוד התורה זה יש לו עוד תוספת יתרון מחדוש ע"ד הפשט כי אותו שהוא ע"ד הפשט מתעתדת ונצבת לפני הב"ה כי אינו כל כך רוחני לשיתקרב תנף גבי קב"ה עד שהב"ה מתוך ענוותנותו נטיל לה ונשיק לה אף כי אינ' ראויה כ"כ. אבל חידוש שהוא ע"ד הסוד תכף ומיד סלקא ויתבא על רישא דצדיק חי עלמין שהוא סוד מן יסוד עולה סוד לגבי יסוד:

בשבעין אלף עלמין היינו מעלתה שע"ד הפשט הוא שמתעטר בע' עטרין וזה שט בע' אלף עלמין היינו שעולה עד הבינה שהוא סוד השביעיות. ואומרו אלף אפשר ירמוז למ"ש ואאלפך חכמה שסוד האלף היא בחכמה והיא אינה נפרדת מזוגתה בינה דאיקרון רעים כנודע וז"ש ושט בשבעין קשורה באלף ועולה עוד כסדר לגבי עתיק יומין דהיינו כתר עליון. ונתן טעם למה עלה כ"כ ואמ' לפי דמילין דעתיק יומין מלין דחכמתא אינון ועם היות שהחדוש הזה אינו כ"כ נעלם כאותן החידושים עכ"ז עולה לשם באינון רזין סתימין עילאין שנאמר בהם במופלא ממך אל תחקור ונכלל בהם ואתחבר בהם וזהו שסיים ואמר וההוא מלה סתימא דחכמתא דאתחדש כד סלקא אתחבר באינון מלין וכו' וסלקא ונחתא בהדייהו כלומר כשסודות דעתיקא עולות יותר ולוקחות שפע רב טוב וכח ויורדות להשפיע בצנורותיהן גם החידוש הזה עולה ויורד עמהם. ועאל בי"ח עלמין דהיינו בחינות יסוד דעין לא ראתה אלהים הנעלמות המתקשרות עם הבינ: נפקי מתמן מיסוד ושחטן כולהו לוקח כל הבחינות כמנין שאמר בכמה דוכתי ושאטן לכל סטר וכז' אתיין מליין ושלמין שנכללו בכל הבחינות ואתעתדו קמי עתיק יומין אחר שנשלם החדו' הזה ונכלל בכל הבחינו' כלם אתעתדו בחברתה קמי עתיק יומין. וארח עתיק יומין בההיא מלה שלא יכלים חברו כההיא דפרש' שלח או לשם יוהרא או להתגאות קמי עמי הארץ שאם יש בה א' מכל אלו היא מסרחת אי נמי אי סני שומעני' שהרי אחאב וירבעם הרב' סודו' חדשו אבל חכמתם תסרח:

וניחא קמי' מכלא לפי שסודות התור' אין למעלה מהם כי אין שום מצוי מהמצות כלם שישתו' עמה לא לחנם אמרו ות"ת כנגד כולם. ואעטר לה בתלת מאה וע' אלף אחר שנכלל ע"ד כלל עתה בא להוסיף בה תוספת טובה שהוא עטר' שנתעטר בסוד ג' ראשונות וז' ספירות וז"ש בתלת מאה וע' אלף עטרין. ההיא מלה טס וסליק ונחית היינו טס לכל סטר וסליק ליקח שפע וכח ונחית כדי שתיעשה באותו כח רקיעא חדא כנז' לעיל מה הכונ' ברקיע וזהו שסיים עוד ואמ' שמי' חדשי' מחודשי' שעד עתה היתה קמוטה ועתה נתפשט ונעשה חידוש אחר. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

עשיתי לא כתי' וקראם חדשים להורות שהעולם חדש ולא קדמון כדברי החוקרים. אלא עושה דעביד תדיר ואם הכונ' באו' חדשים על מה שעתיד לחדש עולמו כדברי רז"ל היל"ל אשר אני אעש' דמשמע להבא לז"א עוש' דעביד תדיר. ומשום דאפשר לפרש קרא הכי מפני תורתי ששמתי בפיך במה שאתה עתיד לעסוק בתורה היה סבה לרצוני לנטוע שמים מתחיל' ע"ד אם לא בריתי יומם וליל' וגו' לז"א שאם על השמי' הידועים קאמר הוה ליה למימר השמים בה' הידיע' וכן הארץ אלא ודאי שמים ממש כנז' לעיל:

א"ר אלעזר מהו וגו' בשעתא וגו" ראי' על קנאת המלאכים מהתורה וכן כאשר האדם מחדש דהאי מלה סלקא וגו':

עד דאתעביד פי' בעוד שהדבר עול' כדי שלא יקטרגו עליו ויבלבלו השמחה בהזכרת חובתו וימנעו אותם השמי' הקב"ה מכסה עליו וזהו לשון עד דאתעביד והיינו לנטוע שמים וגו' שאין צריך לכסות אלא בעוד שלא נעשו בידם לקטרג ולעורר על מעשה האדם אמנם אחר שנעשו אין בידם לקלקל ח"ו וז"ש מכאן דכל מלה וגו' וזהו ובצל ידי כסיתיך לנטוע יר' לכסות המעשה לפי שעה כדי שיהיה לתועלת' דהיינו לנטוע שמים וגו' כנז': ולאמר לציון וגו' הכוונ' בא לפרש על מציאות קיו' העול' בתורה זו נוסף על מציאות אותם השמים החדשים כנזכר וז"ש לאתברכא וגו':

ואי תימא וגו' כיון שאני רוא' דמאן דכסיף למנדע אע"ג דלא ידע שבחא איהו כנז' בפ' נח א"כ ס"ד לאמר שיהיה בו יכולת לעשות כזה ממש לז"א דלאו הכי וגו':

וחדש מלין דלא ידע שלא על פי ראשי פרקים המסורים: איש תהפוכות הוא החיצוני נגד הת"ת איש ישר שבקדושה: נפיק לההוא מלה שנותן לו כח להתפשט ולצאת מגו נוקבא דתהומ' רבא. רקיעא דשוא להתייחד ע"י איש תהפוכות ואשת זנונים הרעים והרקיע זה להם במקום יסוד בקדושה. כיון דהאי רקיעא דשוא קאים דהיינו קשרו וקיומו ע"י השפעה רעה שהוא משפיע אשת זנונים הרשעה הבאה להתייחד עמו כנז'. וקטלת כמה אלפין כי כאשר הם מתייחדים הם תובעים הדין מלמעלה על בני אדם מעבירות שבידם והדין מתעורר והדבר מתרבה ואינו מבחין בין צדיק לרשע וקטלת כמה וגו':

עו"ן וחטא"ת [וחט"ה] הם פוגמים בת"ת ומ' בקדוש' והם [אולי דצ"ל נותנים כח] כח אל שכנגדם בחוץ:

מלה דאוריית' דלא ידעתין וגו' לא אחשוב שיהיה הכוונ' לצוות' שלא יחדשו בתור' דבר אבל ירא' היות הכוונ' על חדושי ההקדמו' והכנויים שבהם יושכלו דברי הכתובים שלא יוציאו מלבם מילין שלא קבלו. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב ומתמן נפקת וקטל' כמה אלפין וגו' פי' כי דבר ומגפ' בא לעולם ומתים כמה אלפי' ורבבות וטסת כל עלמא ברגעא חדא כמשז"ל מלאך המות בח' ובשעת המגפ' באחת. עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' ואתעבירו ארצות החיים. לפי שבסודות התור' אמר דסלקין לגבי חי עלמין יסוד מוכרח הוא שפשטי התור' הוא במלכו' שהיא יותר מתגל' וז"ש ונחתין ומתעטרין לגבי ארץ חד שהיא המ' וקוד' סלקין שעולי' לגבי קב"ה ומשם לוקחי' ונוטלין אותן המלו' מציאו' שנעשו ארצו' החיים. אח"כ נחתין להתעטר במקום הרומז לפשט התגל' מלכו': ואתעביד כולא ארץ חדשה היינו כי מלבד מה שנעש' מעצמן של דברי' שהוא ארצות החיים כנז' נותן התחדשות בכל המד' כול' שנכללין אותן המילין בעצמ' ונעש' כל המציאו' כולו ארץ חדש':

עומדים לפני היינו מה שאמר למעל' גבי רזין דאוריי' ואתעתדת קמי קב"ה ולגבי פשטי אוריי' אמר קיימין קמי קב"ה וז"ש כלם בין מילין דסודות התור' (בין מילין דפשטין) שהם שמים חדשים ובין פשטי התור' שהם ארץ חדש' כלם עומדים לפני: דעביד תדיר מאינון חידושין כי בכל יום ויום מתחדשין חידושין ולכן נעשית תדיר שמים חדשים וארץ חדש' השמים לא כתיב דהוה משמע השמים הידועי' והיה הכונה לומר שבעסק התורה מתקיימים ומתחזקים שלא ימוטו לז"א תוספת יתרון עוש' כי ממש עשייה ממש נעשי' מדברי תורה כנז' וז"ש לנטוע שמים חדשים וליסוד ארץ חדשה:

א"ל בשעתא וכו' כלומר יובן ענין זה במה שאירע למש' ע"ה: ולא יקנאון לגבי' כי לפי שרואים כ"כ יתרון אותו אור התור' שעול' להתעטר כנז' ויבואו ויקנאו בו: הה"ד ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמי' וגו' נתן הכרח למ"ש דחפי על ההיא מלה וכסי על ההוא בר נש מדסמיך קרא דובצל ידי כסיתיך סמוך ללנטוע שמים דהל"ל לנטוע שמים וליסוד ארץ ובצל ידי כסיתיך ומדסמיך ובצל ידי ללנטוע וגו' מורה שהכסוי הוא על האיש ועל הדברים עד שיבואו לכלל נטיעת שמים וליסוד ארץ וז"ש הה"ד ובצל ידי כסיתיך עד שבא הדבר לידי גמר שיוכל לנטוע שמים וליסוד ארץ:

מכאן דכל מלה וכו' כלומר לפי שבצל ידי כסיתיך תבא לתועלת גדול שהוא לנטוע שמים וליסוד ארץ. ואי תימא וכו' כלומר אחר שהמחדש חידושין יש לו כ"כ מעלה א"כ לעולם יחדש אדם חידושין אפי' ישתבש בהם אולי יכוין באיזה פעם דרך ישרה וז"א ואי תימא וכו' לא קס"ד דבר זה כי כמה רעות גורם זה. ת"ח דלאו אורחי' אורחי אורייתא כלומר דורש התורה בלי ידיעת ההקדמו' הצריכו' קודם שיעסוק בה אלא שמחדש הקדמו' ובוד' מלבו שיבושים ואומר שהפ' כיוון זה. וחדש מלין דלא ידע על בורייהון כלומר שהעוש' דבר זה אינו ריק כי אם יודע דבר מה ושמע שמועה אחת או הקדמה א' ולא קים ליה בגווה לידע אותה הקדמה בעצם על בורייה והולך ועושה ומוציא דרשו' של דופי מלבו על אותו מעט גרגיר חרדל ששמע: וא"ת כמה פשטים אנו אומרים עתה בזמנינו זה בכל פסוק ופסוק מה שלא שמענו ולא ראינו כתוב ומי יאמר לנו שהוא אמת וי"ל כי אנו יוצאים בעקבי רז"ל וע"פ הקדמותם אנו מייסדים הפסוק ואחר שאנו דורכי' בעקבותיהם אנו גורמים ליעשו' שמים חדשים וארץ חדשה כנז':

ההוא מלה סלקא שלא תאמר אם אינו מועיל אינו מזיק לז"א ההוא מלה סלקא ונפיק לגבי' וכו' איש תהפוכות סמאל מגו נוקבא וכו' הוא דירתו: ודלג חמש מאה פרסי היינו כנגד ה' ספירות דקדוש' מבינ' עד הוד אתפשט והוא מ"ש עץ החיים מהלך ה' מאות שנה וכנגדם בסטרא אחרא דלג באותן ה' מאה פרסי שהם כנגד ה' ספירות הקדושה ומקפץ בכל אותן הכחו' למהר הקטרוג:

לגו נוקבי' היינו נוקבא דתהומא רבה דאמר: ועביד בה. בההיא מלה: שיתא אלפי פרסי הענין שקודם שלוקח אותה מלה אין לו כח כ"כ כי אם כללו' חמש בלבד ומיעוט בחינותיהן עד כדי מאות אמנם אחר שלוקח' ואזיל לגו נוקביה נכלל בשית במקום חמש ואלפי במקום מאות וג"כ קודם היה מדלג לבד ועתה טס כל אלו השיתא אלפי בזמנ' חדא בלי הפסק' בא וראה כמה כחה של עבירה זו ועליה נאמר צור ילדך תשי רחמנא לישזבן:

ת"ח באורייתא וכו' כלומר יש לנו ללמוד מהב"ה ומה אם הב"ה עשה כל זה קודם דיעביד עבידת' בני אדם עאכ"ו. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

פתח ר' אלעזר וגומר בשית יומין שהם ו' ספי' ברא קב"ה עלמא. ובכל יומא ויומא גלי עבידתי' וגו' עניינו שכל ספיר' וספי' ממש הית' פועלת במ' שמוש' מה שהיא צריכ' לפעול ולא שהפקידו הספי' מזו לזו מחסד לגבור' ומגבור' לת"ת וכן כולם עד הגיע הפעולה למ' והיינו או' גלי עבידתי' ויהיב חיליה כי שתיהם היו בבת אחת ובענין א' וזה להכריח היות כל ספי' וספי' לעצמה ממש מאצלת פעולת' וז"א ויהיב חיליה בההוא יומא לא ביום אחר כנז':

אימתי וגו' יר' לא שיהי' גילוי הספי' מחסד בעצמה ח"ו וכן כולם בעצמם אלא ע"י המ' ועכ"ז הי' בו ביום כיצד שהמ' בה ו' ענפי' לו' ספירות וז"ש אימתי גלי עבידתי' ויהב חילי' ביומא רביעא' דהיינו מ' וקשיא לי' שהיל"ל ביומא שביעאה שהיא המ' לז"א כי מעשי בראשית הגשמי יוכיח והנסתר מתיישב וז"ש בגין דאינון תלתא יומין קדמאין שהם חג"ת פעולתם בלתי נגלית ע"י עצמן אלא ע"י זולתם וז"ש סתימין [וסתימתן] ולא אתגלו פי' שהם בלתי מתגלים ע"י עצמן אמנם פעולתם ע"י עצמן וז"ש כיון דאתי יומא רביעאה אפיק עבידת' שהיא הפעולה בעצמה וחילא כח המעמיד': דכולהו פי' כל א' לעצמו ממש בלי עירבוביא וענין זה ממש במעשה שמים וארץ וז"ש דהא אשא ומיא ורוח' שהם פעולו' ג' ימים כאו' ביום הראשון ורוח מרחפ' וגו' יהי אור היינו פעולות דקות וכן ביום ב' שמי' אש ומים הכל פעולות דקות בלתי מתגלות שעניינם נעלם ובלתי מתגל' לתחתונים אמנם גילויו [נ' דצ"ל גילויים] ע"י יסוד העפר שהוא נגד המ' שזהו תוצא הארץ וגו' שהם צמחים מורכבים מג' יסודות מתגדלים בקרקע ושם נרגשים ממש וז"ש דהא אשא ומי' ורוח' אע"ג דאינון תלת יסודין עיל' שהם חג"ת וכלהו תליאן ולא אתגלו עבידת' דילהון עד דארעא גלי לון כל א' לבדו וז"א כדין אתיידע אומנות' דכל חד מנייהו כענין דשאי הקרקע שהם קצתם חמים ויבשים מיסוד האש וכיוצא משאר יסודות וכן ע"ד זה השמי' וכל צבאם וכחם נודע וכח המזלות מהעשבים והצמחים. ואמר תליין כי אחר שבריאתם לא היה אלא לפעול בעולם התחתון לצורך האדם הנה קיומם ועניינם הי' תלוי עד היות הארץ ויסוד העפר פועל ודרך זה אל הספי' הנעלמות כנז' עד דארעא שהוא יסוד העפר גלי לון כנז':

עוד אפשר לומר אחר העיון בפ' תרומה בסוד ההוא אפריון. והענין שבלי ספק ו' ימים הם ו' ספירות שכל אחד ואחד אפיק עבידתי' וחילי' דהיינו סוד המעש' היורד ומשתלשל וחילי' המושרש שם במ' שדרך בו יושפע התחתון כאילן היונק משורשו והנה ג' ימים ראשונים הם חג"ת שכל א' וא' עוש' שימוש במ' ומוציא פעולותיו כדרך שהם כתובות בתורה ואותם הפעולות אינם יוצאות אל הגילוי והמציאות אלא ע"י הע' היא סוד הנקבה הזכר [אולי דצ"ל הנזכר] ביום ג' ממש דהיינו סוד הארץ יסוד העפר המוצ"א כח יסוד המים וכח יסוד האש וכח יסוד האויר ואין לה יום לעצמ' אלא היא נכלל' ביום ג' בענין שהיא שם יום רביעי לא ביום רביעי אלא יום ד' נכלל ונעלם ביום ג' ואז הוציא פעולות ג' ימים כנז' ועם היות שאמר ויומ' רביעא' אתגלי עבידתי' אין הכונה על הד' ממש אלא הד' הנז' הנכלל בשלישי שהיא המ' אפיק אומנותא דהיינו שכל מה שהיה נעלם בארץ שהם פעולות חג"ת הפועלים ע"י המל' הנכללת עמה' בכלל הפעולות היא מוציא' ונותנת התפשטות אל נה"י שהם ענפי חג"ת ולכך גלה פעולות ג' ימים ואפיק ג' אומנים התחתונים שיפעלו וישלימו פעולת העולם שאין העולם שלם אלא בגמר ג' ענפים הנז' ולז"א ולבתר יומא רביעא' היא המ' ד' לספי' ג' ימים שהיא נכללת עמו כנז'. אתגלי עבידתי' ותוצא הארץ וגומר לאפקא אומנא לאומנותיה דכל חד וחד דהיינו שהחסד מתגל' ע"י הנצח וגבור' בהוד ות"ת ע"י היסוד וכן ג' ימים דה"ו הם ממש גמר מעשי אב"ג דהיינו אומנא לאומנותי' דכל חד וחד. ואחר שיצאו דרך בה והארץ מ' ילד' אותם ירד' למט' מהם וכמו שהית' נכללת בת"ת ג' גם עתה נכללת ביסוד ג' דהיינו ה' דהששי. ועבדו שמושא בה ג' ימים אלו שהם ד' נצח תקן מעשה יום ראשון שהוא יהי אור נגמר בתליית המאורות ויום ב' היה מלאכת רקיע בתוך המי' ונגמר מלאכתם בה' ישרצו המים ועוף יעופף על פני רקיע השמי' וכן יום ג' ותראה היבשה [פי' וביום ו' תוצא כו'] תוצא הארץ נפש וגו' נמצאו אלו הג' מעש' הג' אומנים לאומנותי' דכל חד וחד והכל ע"י המ' שהיא רביעית לכל ג' ונכללת בג' ת"ת ויסוד ועכ"ז בין יומין קדמאין בין ביומין וגו' הכל תלוי בשבת הבא אח"כ שהוא סוד ת"ת ויסוד ומ' וז"ש שבת דמעלי שבתא דהיינו מ' ושבת דיומא ממש שהוא ת"ת והיינו את שבתותי ומלת תשמורו ירצה על ייחודם שלא יפרד ע"י חילול שבת וז"ש לית לון פרודא:

ומהו ומקדשי תיראו. ירצה בשלמא אם נאמר את שבתותי על ו' ספי' ומקדשי על המ' שהיא מקדש ניחא אלא השתא דאמרת את שבתות דהיינו נמי במ' כנז' א"כ מאי ומקדשי: ותירץ ר' אלעזר כי מקדשי היא על המ' ולא על מציאות' ממש אלא על קדושת שבת והיא בחינה בפני עצמה והיינו תוספת אור קדושה שהיא מתקדשת נוסף כשהיא נקר' שבת:

ומאי היא קדוש' דשבת: א"ל דא קידושא דאתמשכא עלי' מלעילא דהיינו שאחד שחל השבת נמשך לו בסוד היחוד קדוש' אחרת מלמעל' כנודע:

אי הכי עבדת לשבת דלאו איהו קדוש אמנם אחר ששבת נמשך קדוש' אחרת עליו והיינו את שבתותי ואח"כ ומקדשי א"כ שבת לאו היינו מקדשי: ור' אלעזר הא לא קשיא לי' דס"ל תרי גווני קדוש' נינהו א' קדו' דשבת בעצמו ונק' בשם שבת וקדושה זו ב' דשריא וגו': וההוא טייעא קשיא לי' כנז':

ור' אבא תריץ והכי הוא וגומר פי' כדס"ד מעיקרא דשבת אין בו כלל קדוש' אלא הוא שבת ע"י תוספת אור לא קדוש' אמנם אח"כ כיון ששבת היום יורד עליו ענין אחר קדוש' ממקום הקדש והכריח מפסוק אחר דקאמר וקראת לשבת ענ"ג שפי' שתמשיך לשבת זה המ' סוד "עדן "נהר "גן כנזכר בתיקונים: ולקדוש ה' שהיא קדוש' הנמשכת אחר ששבת היום כנז' מורה שהשבת שעליו העונג אינו אלא שבת לחוד וקדושת שבת לחוד וז"ש אדכר לשבת לחוד ולקדוש ה' לחו' הרי שבת הוא שבת בלי קדושת קדוש ה' ופליגא דר' אלעזר דס"ל דתרי גווני קדוש' נינהו כנז':

א"ל אי הכי מאן קדושה [נ' דצ"ל קדוש ה'] בשלמא לר' אלעזר ניחא קרא דקאמר וקראת לשבת ענג דהיינו קדוש' שבת ואח"כ קדושה [צ"ל קדוש ה'] שהיא תוספת קדושת הת"ת הבאה עליו דהיינו קדוש ה' דהיינו ת"ת דשבת היא קדוש' תתאה וקדוש ה' קדושה עילאה אלא לדידך דאמרת דקדוש ה' היינו קדושת שבת ושבת עצמו אינו קדוש א"כ מאן קדוש ה' שייחס הקדושה לה' לא לשבת וז"ש מאן קדוש ה'. ותירץ ואמר קדוש' דנחתא מלעילא ושריא עלי' ירצה לייחס מקום אשר ממנו נמשכה הקדושה מלעילא שהוא ה' ושרי' עלי' על השבת דהיינו מה שאליו שמתקדש השבת על ידו והיינו ולקדוש ה':

א"ל אי קדו' דאיהי שריא וגו' יר' לדידך ר' אבא דאמרת כי שבת לחו' וקדושת שבת לחוד א"כ משמע דקדושת שבת הוא מכובד אמנם שבת עצמו כמו שאינו נק' קדוש לדידך ג"כ אינו נק' מכובד אם כן וכבדתו אמאן קא מהדר אי אקדוש ה' א"א שהרי הוא מכובד אי אשבת א"א שכמו שאינו קדוש אינו מכובד כי קדוש ה' וכבוד הכל ענין א': ור' אבא ס"ל דהכי קאמר וכבדתו אל השבת כמו וקדשתו דהיינו שיהי' קדוש ה' המכוב' שורה עליו לכבדו ולקדשו וזה דוחק דמאי וכבדתו הרי באים עליו. פתח וגו': מהרמ"ק זלה"ה:

גליון. אלא שבת דמעלי שבתא וגו' תרומה קל"ה ב' ובזוהר שיר השירים שבת דמעלי שבתא תפלה של יד שבת דומיא תפילין דרישא ע"ש בפסוק לריח שמניך וגו': ואומ' ובקדוש' דאנן מקדשין תלתין וחמש תיבין וסליק כלא לשבעין שמהן וגו' תיקון כ"ד דף ס"ח א' ותיקון מ"ז דף פ"ז א' ופ' ויקהל ר"ז ב' וברמ"ה פ' פנחס דף מ"ה ב': ור"ת ויכולו השמים והארץ וה"ו שהוא תחלת שם בן ע"ב ובקדושא אית ביה ל"ה תיבין:

והרא"ג כ' אמר ר' אלעזר לר' אבא אנח להאי גברא. לפי שראהו שהיה רוצה להשיב ולידחק לז"א לו אנח כלומר אף כי יש לך תשובה להשיב אנח להאי גברא כי הוא לא דקדק כ"כ הפסוק כי אם לומר איזה חידוש עכ"ל הרא"ג:

לאנהרא אורחא הענין שסתם דרכים בחזקת סכנה הם ושכינ' היא מטרוניתא לשון שמירה היא נקר' שמירת הדרך לכך הם צריכים למושכ' בדברי תורה להאירה מת"ת שהוא תורה ע"י היסוד הנק' דרך כנודע ולא דברי תורה לבד אלא מלין דחכמתא דהיינו סודות התורה להשפיע מצד החכמ' העליונה אל הדרך הנז' וז"ש לאנהרא אורחא. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב מאי מחלליה מאן דעאל וגו'. הנה ז' היכלי המ' הם והתחתון שבהם הוא סוד דרגא עשיראה שבמ' והיא כעגולה שהוא סוד אופן העגול דתמן סוד אופנים כמו שנבאר במקומו בס"ד. אמנם רבועא הם סוד היכל הרצון דתמן חיות הקדש מרובעות כנז' בפ' פנחס באר היטב. וגם החיות הם מרובעות כי הם ד' חיות הקדש וכל א' מהם יש לה ארבעה פנים וד' עינים כנודע והם בת"ת בהיכל הרצון. ומאלו ואלו השנים שהם המ' והת"ת הם היכל ראשון וששי הם סוד אופנים וחיות והם עגולא ורבועא והם שבתותי שבת תתאה ואמצעית' ואמנם הכסא שהוא הבריאה ששם נק' מקדש ראשון שהיא ג' ראשונות עם הבינה בהיכל שביעי והוא שבת עילא' כנודע כי ג' שבתות הם והנה זה היכל שביעי נק' מקדש שבת הגדול ועליו נאמר ומקדשי תיראו והוא סוד הנק' אנ"י שהוא עיקר הנקודה הנק' בת עין כי הם ג' ראשונות הנרמזים במלת אכ"י כנודע א' כתר נ' בינה י' חכמה. וכן הוא שם אי"ן כמו שידעת כי בזכר אין ובנקבה אנ"י וטעם הדבר כי הזכר ביושר חכמה על הבינה אך בנקב' בינה על החכמ' בסוד הוה"י ה' על י' ולכן נקרא אנ"י:

וזהו סוד אדנ"י כי ד' שבשם זה הם ד' רגלי המרכבה שהם חגת"ם ונכלל בהם כל הז' תחתונות כנודע ואמנם נשארו ג' אותיות אנ"י והם ג' ראשונות שבה ונק' נקודה טמיר' כנודע כי הוא סוד היכל שביעי הנה כי ג' שבתות אלו כולם הם בנקיב' בז' היכלותי' ולז"א את שבתותי תשמורו כי כלם הם בשמור היא הנקב' אמנם כנגדם יש שבתות עליונים בזכר והם סוד יסוד ת"ת וחכמה שבעלמא דדכורא והם נק' זכור וזהו שנז' לעיל בסוף דף ה' ע"ב ובגין דעגולא ורבוע' וגו' כלילן תרוייהו בשמור וגו' ודי למבין: וסוד אני שהוא סוד הכסא שהם ג' ראשונות שבהיכל שביעי נתבאר לקמן אחרי דף זו ואני בתוך הגולה כרסייא קדישא דנפלת ההוא דרגא דאיקרי אני שהוא מקדש א' וב' ועיין שם: וענין ריבוי את שבתותי הם סוד מרכבת השכינה וחיותיה ואופני' שהם ב' אלפים אמה לכל סטר כי גם הם צריך לנהוג בהם קדוש' ואין להכניס' בימי החול והקליפות חליל' ודי למבין: וענין או' ומקדשי תיראו כי הלא ידעת כי אהבה וירא' הם רחימו ודחילו הם חכמ' ובינה ולכ"א ומקדשי תיראו. ודייק או' את שבתותי תשמורו כי עם היותם שבתות הרבה כולם הם במ' הנק' שמור גם אפשר כי קרא עגול' אל המ' כי היא נק' אות סמך וכבר ידעת כי היא מ"ם סתומ' וסמך (וכבר ידעת כי היא ם סתומה וסמך) והפרש אותיות אלו היא כי מ"ם סתומה היא מרובעת והיא מורה על היותה רוכבת על ד' חיות מרובעות אמנם אות סמך היא עגולה בסוד רכיבתה על האופנים כי משם ולמטה נסתם הכל כנודע כי שם הוא בחינ' התחתונה. ואמנם ת"ת עם קצוותיו נק' ריבועא דבגו עגולה כי רוכב על העגול' והיא לפני' ממנו ונק' ריבועא בסוד ד' רוחות מרובעות שבו הם ב' דרועין ב' ירכין הם ד' רוחות מרובעות שבו ות"ת הוא עילא ויסוד תתא הרי ו' קצוות מרובעות. ואמנם ג' ראשונות הם נקוד' סתימאה נק' אני כלו' אני היא עיקר ותכלית הכל ודי למבין. ואינון דדיירין ביה בהאי מגדלא וגו' פי' ההיכל שבו מתחברין ת"ת ומ' הנק' דל. או פי' מגדל הוא מ' מגדל עוז שם ה' כנז' בפ' בראשית דף ל"ז ע"ב וביה דיירין ת"ת ויסוד הנק' דל ואביון. עכ"ל:

גליון. פתח ואמר את שבתותי וגו' את לאסגאה תחום שבת דאיהו תרין אלפין אמין לכל סטרין:

דע שמדת שבת היא נקראת רשות היחיד ושרי האומות יקראו רשות הרבים מצורף לזה דע שכנגד ירושלם של מטה יש שם חלון א' שמשם ירד ההשפעה וגבילון שמו ומאותו החלון ירד השפע למטה ואין לשרי האומות לקרב אלא חוץ לאלפים לכל רוח בשביל שלא יחללו השבת וחוץ לאלפים אמה הם אוכלי' התמצית מאותו שפע שיורד דרך שם וזה טעם במצות שבת שיש לנו רשות ליצא אלפי' אמה לכל רוח ממקו' השבית' שהוא ג"כ מרשות היחיד:

ומ"ש שבתותי דא שבת עילאה ושבת תתאה וגו' ר"ל על מדת הבינה ועל מדת היסוד ודא שבת דמעלי שבתא היא כ"י: ומ"ש שבתותי דא עגול' ורבועא. דע כי עולם העליון יקרא בלשון עיגולא ר"ל נעוץ סופם בתחלתם ותחילתם בסופם והכל סתו' בלי גילוי עד העמדת האור בכ"י המגלה צורת כל הפנים בדמות כמו שתתגל' הנשמה היחידה בגוף האדם שהוא הדמו' והריבוע הוא כ"י מפני שבה נתגלו ונרשמו כל הדברי' שהיו בעיגול וג"כ נקרא ריבוע' שהוציאה ד' רוחות שיש בה מזרח ומערב צפון ודרום שהם ד' ראשי נהרות שיצאו מהעיגול וזה לסיבת העמדת האור בה שהכל היה בסוד עגולה כנז'. וכשעמד האור נתפשט וחזר למעלה ולארבע פינותיה ודי למבין ועל זה נק' רבוע ודא הוא שבת דמעלי שבתא וזהו מה שרמזו עגולא בגו רבועא רהיט מפני שעולם העליון שהוא נייחא הוא שבת ואלו הם ו' ימי' העליוני' ועולם הרבוע שהוא מרכבת המשנה הם ו' ימי החול ועל זה ו' ימי' העליונים שהם בכח הנקודה הם בנייחא אבל ו' ימי החול הם בקצוות וצייר בשכלך כשתסבב הגלגל לא ירוצו בגלגל אלא הקצוות אבל הנקוד' אמצעי' אינה מסבבת אלא במקומ' והיא במנוח' והשבת שהיא דוגמת הנקוד' שכל ימי החול סובבים עליה אמר הקב"ה ששת ימי' תעשה מלאכ' וביום הז' תשבות והיינו סוד או' שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו וגו': ואו' כף לא בעא לאסתלקא וגו' אמר להם שאלתם לי למה אני גדול בחכמה ויש לי חסרון כיס אמר להם דרך חידה שהאד' שיש לו חסרון כיס בזה העולם לא בזכותא תליא מלתא וגו' כי הכ"ף שהיא מדת המלכות לא בעאת לעלות להמשיך לי עושר ממקו' העושר דלא בזכותא תליא מלתא וזה כי האד' נברא כאו' בצלמנו וכדמותינו בצלמינו שהוא עשיר והנה אות כ"ף אינה יכולה להמשיך לי עושר בעוד שאני בזה הגלגול שאם תעלה היא שהיא הדמות ישאר הגוף חרב וזהו שאמרה לא יכלה לאסתלקא אפילו רגעא חדא: וג"כ סמך שהוא רמז ליסוד שהוא הצלם שהיא סומך הנופלי' שהוא הדמות לא יכלה לאסתלקא לפי שאם יעלה הוא שהוא הצלם תעלה הנשמה: יו"ד אתא לגבאי לנחמני אמר לי אנא אתמלי מכמה טבין. ר"ל שהיוד שהוא רמז לעה"ב אמר לי שלא תחוש לצער של זה העול' שהרי יש לך שכר גדול בעול' הבא דאינון יו"ד שי"ן עילאה וגו'. ומ"ש אתר בית מותבי איהו טב ועילאה לגבאי וגו' ר"ל מגדל הפורח באוירא שהוא למ"ד וקב"ה הוא וא"ו והמסכנא היא כנסת ישראל שהיא הדל"ת הראה להם בדרך חידה שהיה שוכן בזה העול' בלו"ד ובעול' הבא שהיה שוכן במגדל שהוא היסוד שפורח באויר שהוא מדת הבינה הנק' אויר שבאותו המגדל שוכן קב"ה ת"ת וחד מסכנא מ': עכ"ל הגליון בקיצור. עוד מצאתי גליון וז"ל מרחוק דא נקודה עילאה דקיימא בהיכליה. בפ' תצוה ק"ף א' תמצא פי' נקודה דקיימא גו היכליה ע"ש. ואו' יוד עילאה ושין עילאה. יוד עילאה בחכמה עילאה ותתאה בחכמה תתאה ושין רומזת בקשר השלשה עליונות והשלשה האמצעיות והג' התחתונות וכן כתב הקנה ז"ל. ואו' קב"ה וחד מסכנא פי' בהיכל קן צפור שהוא מכוון כנגד כתר עליון אין נכנס בו כי אם הקב"ה והמשיח הנקרא עני ורוכב על חמור וכן מצאתי בדברי מגיד מישרים וכן תמצא להלן בפי' מנהיר שרגין בהיכלא דמלכא משיחא דף ז' ב'. ובתיקון כ"ג דף ס"ז ב' ובתיקון כ"א דף נ"ב א' ובפ' בלק קפ"ו א' שרב המנונא סבא אחר שנפטר מן העולם היה נמצא עם החסידים הקדושי' ההולכי' בדרך והוה אזיל טייעא אבתרייהו. ואו' אמרו לו שמא דאבוך וגו' הראה להם שהיה בנו של רב המנונא סבא פתח ואמר ובניהו בן יהוידע וגו' מהגליון:

פתח ואמר ובניהו בן יהוידע וגו' כוונת השמועה בפי' בן יהוידע וגו' להורות על מציאות היסוד שהוא בן וענף מאותיות יה"ו דהיינו חב"ד ועל מציאותם בחכמה אמר בן יה"ו וז"ש על רזא דחכמתא ועל מציאות' בבינה אמר בן יה"ו שני וז"ש מלה סתימא איהו ועל מציאותם בדעת היינו ידע וז"ש ושמא גרם ידע שמורה על הדעת. ומציאותו בנגלה הוא יסוד מת"ת והיינו בן איש וגו' יר' ענף האיש הוא ת"ת ענף ממנו הוא חי דהיינו יסוד שהוא צדיק חי עלמין: רב פעלים מארי דכל עובדין ירצה כל דבר הנעשה למטה לפי סדר ההנהגה והשפע הנשפע ממנו על ידי שרשם אשר שם והיינו. וכל חילין דהיינו הויית הצבאות העליוני' ולז"א פעלים לשון רבי' ועם היות ששורש הכל למעלה ואין היסוד אלא מעבר לבד עכ"ז יתייחסו אל מקום מוצאם וז"ש בגין דכולהו נפקין מיניה וגו' ונק' רב פעלים יר' שבכל המתהוים ממנו הוא גדול שבכולם והיינו ע"ד שפז"ל בשם צבאות אות הוא בצבא שלו וז"ש אות הוא בכל חיילין דיליה רשים הוא וגו' והיינו רב שהוא גדול מכולם שאין כמוהו:

מקבצאל וגו' הכוונה לפרש מקבצאל על מקום אצילותו ואמר דרגא עילאה סתימא שהיא החכמה שאינ' מושגת אלא אל הבינה וז"ש עין לא ראתה וגו' והיינו א"ל דמקבצאל שמורה ג"כ על החכמה ולכך חסד בשם א"ל וקבץ הוא בבינה לשון קבוץ ואסיפה וז"ש דרגא דכולא ביה דהיינו בינה. מהרמ"ק זלה"ה: ועי' מה שכתבנו בספר אור הגנוז בס"ד:

והרא"ג כ' לא תשאלון מאן אנא. היינו טעמא דמסיק לקמן דאמר לאו אורח דילי לאתגאה באוריית' כי הוא היה מצדיקי ג"ע ואם היה מגלה שמו היה נרא' כמתגאה שבא מג"ע ללמדם תורה, לאנהרא אורחא היינו תיקון השכינה בעסקם בתור' שהשכינה נקר' אורח ואלו הצדיקי' ג' כנגד ג' אבות ובעסקם בתורה היו מתקשרים בה ג' אבות העליוני' ומאירים פניה: אמר להם יו"ד עבד קרבא בתרין אתוון בכ"ף וסמ"ך וכו' אפשר לפרש כי כ' רומז למלכות שהיא כ' כסא. ס' היינו תפארת שכולל ששה קצוות כלולות מעשר הם ס'. יו"ד היינו יסוד שהוא המחבר שתי מדות אלו שהם ס' וכ' תפארת ומלכות וזהו שאמר יו"ד עבד קרבא בתרין אתוון כ' וס' לייחדם ושיתקשרו בשבילי וזהו בהדאי והענין כי כשהנשמה יורדת מלמעלה בזמן שמדת המלכות בפגימו כל אותם הנשמות יוצאות רעועות וכל ימיהם מכאובים והולכים ודלים כנז' בפ' וישב ע"ש וז"ש כשיצאתי אני אם היו מזווגים הייתי נוצר בעת טוב בעת שמחה וזווג שהנוצרי' בעת ההיא כל ימיהם בעושר ובתענוג. ומאחר כי בזמן יציאת הנשמה לעולם כף לא בעא לאסתלקא שהיא מלכות לא היו לה מעשים טובי' מישראל לשתסתלק ותתזווג עם דודה שאינה יכולה להיות רגע א' בלתו. וס' לא בעא לאסתלקא וכו' ג"כ ת"ת מאחר שלא הראה מלכות מעשים טובי' הגורמים הייחוד לא בעא לאסתלקא בסוד הייחוד שמתעלה הוא בסוד תרין עטרין דירית מאבא ואמא לא בעא לעשות זה כי בזה היה סועד וסומך לאינון דנפלין שהם יסוד ומלכות כמ"ש ובאו האובדי' נאבדים לא נאמר וכו' ואם היו מתחברים כ' וס' ע"י י' דיסוד נעשה בצירופם כי"ס כ' מלכות ס' ת"ת י' יסוד המייחדם והייתי נוצר היינו יציאת נשמתי מלמעלה במזל טוב ובשעת זווג והייתי עשיר בכי"ס מלא ובהיות עתה כי לא נתייחדו הגם כי היסוד יו"ד עבד קרבא לא הועיל נשארתי עני כי נוצרתי בעת פגימו דסיהרא ובזה אני עני ומדולדל והולך כטייעא טעין בחמרי:

יו"ד אתא לגבאי וכו' כלומר אחר שראת' היו"ד שלא היה נעשה הייחוד כדי לעשרני אתא לגבאי יחידאי בלא הם נשיק לי וכו' אבל הא אנא אסתלק אתן לך חכמה גדולה לשתהיה חכם גדול בתורה והיינו יו"ד דיסוד מצד החכמ' ותהיה עשיר מופלג בחכמה ע"ד ר' חנינא בן דוסא וז"ש אנא אסתלק למעלה בסוד החכמה בסוד חוט השדר' בסוד המוח ואנא אתמלי מכמה טבין דהיינו סודות מצד שלש ראשונות ואתוון טמירין שהם סודות עמוקים בצרופי אתוון: או טבין מצד החכמה שמשם חסד הנק' טוב. ואתוון טמירין מצד הבינ'. עילאין יקירין מצד הכתר: ובתר כן איתי לגבך ואנא אהוי סעיד לך וכו' דאינון יו"ד ושי"ן שהוא י"ש שהם י"ש עולמות שיש לכל צדיק וצדיק שם תשיג העושר האמתי למהוי לך אוצרין מליין שהם י"ש עולמות שיש לכל צדיק וצדיק וזה יהיה לך ע"י סודות התור' ועסק התורה שתעסוק בה תשיג העושר האמתי ולא תשים לבך אל העושר המדומה. והנה עיניך הרואו' כמה סודות גלה האלהי הזה במליצתו המתוקה: ולא אמרית לכון דפקוד' דמלכא איהו עד דייתי דאהא טעין חמרי רמז להם שאפי' שיהיה לבעלי תורה עניות ודלות בעה"ז לא ישית לב כי יבא הוא והנה שכרו אתו ופעולתו לפניו וז"ש פקודא דמלכ' איהו עד דייתי עד שיבא הוא לשלם שכר טוב דאהא טעון חמרי כלומר עד שיבא שאהיה סובל העניות והדלות וטעין חמרי הוא כינוי לעניות והדלות. ולפי הגירסא האחרת עד דייתי ההוא דטעין חמרי פי' עד שיבא המשיח שהוא עני ורוכב ע"ח והראשון עקר:

טב ועיילא לגבאי כלומר טוב ומעולה הוא לדידי אבל לגבי אחריני לא: ואיהו מגדל חד היינו יסוד ואיהו דפרח באויר שמתקשר בת"ת שנקרא אויר: רב מצד הבינה ויקירא מצד החכמה ורמז שנשמתו היתה נשפעת ומתענגת משם בג"ע:

ואינון דדיירין ביה וכו' אפשר לומר שכל אותם שעשו מעשי' טובי' שגרמו הייחוד של ת"ת ומלכו' שהיא מסכנא כולם דרים שם כלומר נשפעים ומתענגי' משם ושיעור המלות כך הוא ואינון דדיירין ביה בהאי מגדלא הם אותם שזווגו קב"ה וחד מסכנא ולהיות שאני ג"כ עשיתי זאת ודא הוא אתר מותבי: או ירצ' מגדל הבינה דפרחא באוירא ת"ת וזהו מגדל הפורח באויר: קב"ה וחד מסכנא דהיינו ת"ת ומ' שעולים למעלה לבינה והיא היא העה"ב ומקו' הנשמות היא בכסא הכבוד שהוא היכל לבינה כנז' בתיקוני' אימ' עילאה מקננא בכורסייא והשתא אתי שפיר דאמ' לקמן וטמיר לי בההוא אתר דאמרית לכו שהוא מקום נשמות הצדיקי' שהם בכסא הכבוד. וג"כ אתי שפיר אומרו ודא הוא אתר מותבי שכשנפטרין נשמות הצדיקים חוזרות אל מקומם בכסא הכבוד: ועלינא מתמן וגלינא גרסינן:

אבל אבא דילי הוה דיוריה אפשר לפ' ולומר כי אגב אורחי' לאודעא להם שמיה שהזכיר נונא בתוך דבריו לרמוז שהיה רב המנונ' אע"ג שהם טעו וחשבו שהיה בנו עכ"ז נוכל לומר שרמז רמז עליון לומר שהיתה נשמתו מת"ת וזהו אבא דילי שהוא ת"ת ואתי שפיר הדרוש דובניהו בן יהוידע שהית' נשמתו מהיסוד כדמסיק הוה דיוריה בימא דהיינו בינה בסוד הסתלקותו שם בסוד הדעת: דהוה אסחר ימא רבא כלומר שהיה ת"ת נכלל שם בבינה בכל הבחינות: והוה דב ויקירא כלומר שהיה נכלל מהבינה והיינו רב וכן נכלל מהחכמה והיינו יקירא ועתיק יומין מצד הכתר והיינו שהיה הת"ת נכלל בג' ראשונות כשהיה מסתלק לשם להוציא נשמתו משם:

עד דהוה בלע כל שאר נוני"ן כלומר שהת"ת נוטל כל הנשמות מהבינה. ולבתר אפיק לון חיין היינו שמוציא' ע"י היסוד לעלמא דהיינו מלכות ומוציאם נכללי' בכל הבחינות והיינו חיין וקיימין מליין כל טבין דהיינו מג' ראשונו' שהם מחיים לכל העולמו' כלם:

ושאט ימא ברגעא חדא היינו מלכות ודוק שלא קראה ימא רבא כי לגבי בינה נקרא' ימא סתם והיינו כשת"ת משפיע בה בכל בחינותיה. ואמ' בתוקפיה כי הייחוד בסוד שמאלו תחת לראשי וגו': ואפיק לי כגירא בידא דגבר תקיף הכי גרסי' והיינו שהוציאו מהבינה כחצי' ביד גבור כי בשעת הייחוד שנתייחד ת"ת עם המ' הוציאו ת"ת מהבינה בסוד הזרע היורה כחץ: וטמיר לי בההוא אתר דאמרית לכו דהיינו יסוד דמתמן פרחין נשמתין למלכות: והוא תב לאתריה היינו שהת"ת שב אל מקומו בבינה אחר הייחוד לחזור אל מקומו לבינה ליטול כח לעשות חיל ולייחד עוד ייחודי' להוצי' כמה נשמות לעול':

ושמא גרים היינו שנשמתו היתה מהיסוד כדמסיק וכן השם בעצמו מורה בן מי הוא שאמר שבניהו הוא בן יהודע יהוידע היינו היסוד שהוא המייחד יה"ו עם ה' וזהו שרמז במלת ידע שהוא מלשון והאדם ידע וענין זה בשמו ממש מורה זה שנקרא ב"ני"הו שזהו ב"ן י"הו י"דע: בן איש חי דא צדיק מפרש יותר שהוא בן יסוד חי עלמין: רב פעלים מארי דכל עובדין מפר' רב מלשון גדול ולא מלשון רבוי והיינו גדול ורבון הפעולות שמשם מיסוד יוצאים כלם. ה' צבאות כלומר נק' שמו ה' צבאות שהוא אות בצבא שלו שהוא אות ודגל בכל צבאותיו וזהו ממש שאמ' רב פעלים מארי דכל עובדין. רב פעלים מקבציאל האי אילנא וכו' היינו יסוד שאמר שהוא רב ויקירא מצד חכמה ובינה כנזכר לעיל עכ"ל הרא"ג:

דרגא דכולא ביה היינו בינה שהיא כוללת כל האצילות ומקבצת אותו ממקום למעלה מהחכמה והיינו א"ל הנזכר בסוף מלה וז"ש וכניש בגויה מגו נהורא עילא' ובגופא דהאי אילנא וגו' דהיינו הת"ת גוף ודאי ליסוד קיימין כל עלמין מציאותם בת"ת וכולם כלולים בו וע"י שורש מציאותם שבו כל חילין קדישין מניה אתזנו והיינו שכל שפע היסוד מהת"ת כנז' בענין שאצילותם והנהגת' מהיסוד כנז' ומזונם וקיומם מהת"ת תרי מקדשין וגו' דהיינו רוחניות שני הבתים סוד ה' עילאה וה' תתאה כנז' בזוהר קיימי בגיניה שע"י הת"ת משפיעם שפע קיום: ואתזנו דהיינו שפע מזונם: והורה על דרך חורבנו ואמ' כיון דאיהו אסתלק היינו סילוק היסוד מהמ' בסוד הו"י או"י כנז' בפ' אחרי מות אחר שהוא מסתלק גם מהספי' מסתלק השפע לסיבת העדר השפעתם למטה והיינו ו"י כנז' שם וז"ש ונגידו דהוה נגיד מלעילא על הת"ת להשפיע אתמנע ולפי שהוא המעמיד והמקיים וסלוקו גורם ביטול כביכו"ל הוא הכה לון וחרב וגו':

וכורסייא קדישא שהיא המ' שכסא שלה המקדש נחרב נפלה לארץ לעפר: והכריח כל הנדרש בפ' והוא הכה וגו' מפסוק ואני בתוך הגולה ופי' ואני מ' בתוך הגולה אמאי פי' לאיזה סבה ופי' ואמר על נהר כבר פי' לסבת נהר שהוא יסוד דנגיד ונפיק והיינו נה"ר כב"ר פירושו היה מקוד' ולא עתה וז"ש דפסיק מימוי ומבועוי דהיינו מקורו מלמעלה ולא אנגיד כדקדמיתא והיינו לשון כבר כנז': והנה בבית ראשון נתמעטה הטובה ולא מכל וכל שנשארה ביניה' חכמה ונבואה אבל בבית שני יבש מכל וכל וז"ש חרב בבית ראשון ויבש בבית שני שהוא יותר:

ובג"כ פי' על ענין מיעוט שפעו וסילוקו נתייחס לו שממש הוא הכה וגו' ופי' הכתוב ואמר תדע לאיזו סיבה נייחס לו שהוא הכה את שני אריאל מפני שבקדמיתא מאב דבשמיא וגו' ועל שם סילוק אותו השפע נייחס לו ענין זה וז"ש דהא בקדמיתא מאב דבשמיא וגו' ועל שם סילוק אותו השפע נייחס לו החרבן כנז' וז"ש אתחריבו בגיניה ובסבתו וכן ראוי שנייחס לו החרבן ממה שאני רואה שנתוסף רעה על רעה שלא היה מניעת הטוב' לבד שא"כ הי' נחרב הבית וישארו יש' על אדמתם בני חורין כמו קודם בנין הבית בימי השופטים ואינו אלא שכל נהורין דהוו בימי קדם נהרין ליש' אתחשכו לזה אני אומר והוא ממש הכה כנז':

ותו הוא ירד והכה את הארי בזמנין קדמאין יר' שפסוק והוא ירד קודם לחרבן קודם בזמן לפסוק והוא הכה וז"ש בזמנין קדמאין לא בעת החורבן אלא קודם חורבנו והכריח כן מלשון הוא ירד דמשמע בזמן המשכו וירידתו וז"ש כד האי נהר הוה משיך מימוי לתתא. וביאר סבת הריגת האריה קודם החרבן ואמ' כי הסבה שהיה המלאך יורד היה לסבה שהיו ישר' רצויים לפני קונם וז"ש הוו קיימין יש' בשלימו דדבחין והיו הקרבנות לכפר לכך היה המלאך יורד לקבל קרבנם אמנ' כאשר גרמו העונות ואין קרבנם של יש' מכפר נהרג המלאך ר"ל שלא היה יורד לקבל:

דיוקנא דחד אריה מצד החסד ששם פני אריה אל הימין כגבר תקיף מצד הגבורה פני שור והוא היה אוריאל פני אדם בעצמו כדמסיק שבלאדן לאו בכלל אדם אמנם אוריאל בכלל אדם דהיינו ג' בחינות אלו על גבי המזבח התחתון במלאך המעלה ריח הקרבן על גבי המזבח העליון מ' דהיינו שמתייחדים ג' אבות במ' כנודע: רביע על טרפיה אכיל קורבנין היינו רוחניות מצות הקרבן העולה ומייחדת ומקרבת הספי' העולה ע"י זה המלאך כדרך שעומדים המלאכי' להעלות תפלתן של יש' כנודע:

וכל כלבין היינו שהקליפות נכנסות בגו נוקבא דתהומא רבא שלא היה להם חלק משפע הייחוד כלל וכמו שסגולת הקרבן לקרב הקדוש' כך סגולתו לרחק הקליפות והיא סגולת המלאך הוא אוריאל לקשר ימין ושמאל בקדוש' ולרחק משם החיצונים כנז' בתיקונים והיינו שאם היה להם עון מקוד' והיה להם אחיזה להתפשט ע"י בעול' היה הקרבן מכפרו והם היו נכנסים ומתטמרין:

כיון דגרמו חובין ולא היה קרבנם רצוי והיה נדחה לכלבים:

איהו נחית סוד ירידת הנהר לתוך הבור: והוא סוד צינור שביסוד המושך כח ודין חצוני הנשפע מהגבור' אל בעלי הדין ומהם לקליפות וז"ש איהו נחית לגו דרגא דלתתא וקטיל לההוא אריה כי כיון שנפתחו מקורי הדין נסתמו מקורי הרחמים והיינו הריגת אוריאל דהיינו סילוק חיותו ושפעו וז"ש דלא בעי למיהב וגו':

לתוך הבור לעינהא וגו' הנה הבור הוא הקליפה אין בו מים אבל נחשים וגו':

כיון דחמאת הכי שהרחמי' נסתמים והדין מתעורר אתתקפת לקטרג עליה' לעורר הדין יותר וז"א אתתקפת: ושדרת לחד כלבא וגו' הענין כי כל דבר שהוא רק מהקדוש' הם תופסים בו והיינו כלבא דנחית למיכל קורבנין להתחזק ע"י:

דלאו איהו בכלל אדם הוא סוד הקדוש' וז"ש רז"ל אתם קרויים אדם וגו':

ביום השלג הענין כי סוד גיהנם של שלג הוא קשה מגיהנם של אש כי הם נדונים מב"ד עליון ברוח צפון גבורה שמגליד את המים שבדרום ונעשה שלג ומסכימין ימין ושמאל אל הדין וז"א כי ביום השלג היינו ביומא דגרמו חובין ודינא אתדן לעילא בענין שימין ושמאל הסכימו להרע והכריח היות שלג דין מפסוק או' לא תירא לביתה משלג פי' המ' לא תירא לביתה שהיא בית יש' משלג שהוא הדין העליון בגין דכל ביתה לבוש שנים ויכיל למסבל הקרירות ברוב החמימות שמתמזג זה עם זה:

ע"כ רזא דקרא ירצ' שהכתוב מדבר ע"ד הסוד ואין סדר הכתוב מהופך כי סדר המדרגות נקט ראשונ' בספי' כנז' אח"כ במלאכים ואח"כ והוא הכה איש מצרי באנשים כפשטו ולא נקט סדר העניינים בזמנם שא"כ סדר הכתוב מהופך כי הכה איש מצרי הוא קודם להוא הכה ארי והוא הכה ארי' קודם להכה ב' אריאל:

ועל דא כתיב בתרי' וגו' יר' לתרץ מה ענין מרע"ה בחורבן בית המקדש ואמר כי כוונת הכתוב להודיענו די בכל זימנא דישראל חבו וגו' יר" אע"ג שמרע"ה חטא עכ"ז חטא יש' גרם לו כדי שיסתלק מרע"ה ומאור המאיר ע"י וז"ש איהו אסתלק יסוד הנמשך מת"ת ומנע מנייהו שאין הברכות נמשכות אלא ע"י ראש צדיק: טבין מצד החסד נהורין מצד הבינה וג' ראשונות:

דא נהורא דההוא נהורא וגו' ירצה נצוץ אור מאור הת"ת ובזכות מרע"ה היה מאיר לישר' ובהסתלקו נסתם אור זה והיה יהושע פני לבנה: ותמן אתייליד וגו' כאו' ותרא אותו כי טוב הוא כדפי' רז"ל דהיינו הכנת האב אל הבן לענין הנשמה הקדוש' ותמן אתרבי היינו מה שהוא מתחנך באור מעט מעט בזמן גידולו כאו' בענין המצרי גם האיש משם גדול מאד וגו' ותמן אסתלק היינו השגה המעלה מכל וכל ולזה ייחס המעלה הזאת בלשון איש מצרי ומה היא המעלה עצמה אמר איש מראה הכוונה על המ' הנק' מראה ואיש לשון בעל כלומר בעלה דמטרוניתא וגו' ואו' בארעא לאפוקי יעקב דהוא בעלה דמטרוניתא בההוא עלמא אמנם מרע"ה בארעא כלומר בהאי עלמא:

דא מטה האלדי"ם יסוד שהוא מטה המתייחד במ' הנק' אלדי"ם כי נמסר ג"כ בידו יכולת להנהיג היסוד לכל אשר יחפוץ והיינו ומטה האלדי"ם בידו להטותו לדין להכות מים לדם ולרחמים להוציא מים מסלע:

ובהאי חב בסלע הורה כי חטא בערך המט' ובערך הסלע וז"ש ובהא חב בסלע והיינו ויך את הסלע בערך המטה במטהו ולסבה זו נענש בשתים נגד מה שחטא במט'. נלקח מידו וז"ש א"ל קב"ה משה לא יהבית לך מטה דילי להאי להופכו לדין אלא לרחמים לא יהא בידך מכאן ולהלאה מיד וירד אליו בשבט שהוא הדין ודאי:

ויהרגהו בחניתו היינו בבחינת הסלע וז"ש על ההוא חובא דמחא בההוא מטה בסלע מת והיינו ויהרגהו ולא עאל וגו' ואתמנע נהורא והיינו ויהרגהו סילוק ניצוץ אור זה מעל יש' והוא ע"י שלא נכנס לארץ החיים שאם הי' נכנס לא הי' אורו מעולם נסתם מישר' כמו שנתבאר במקום אחר. שלשים שנה עילאין הם ג' ראשונו' כלולות כל א' מעשר:

דאיהו נטיל מנהון פי' עתה שנתעלם אורו הוא מקבל מהם ואנגיד מה שמקבל מהעליונות לתתא למ' אל התחתונים אמנם קודם העלם אורו היה הענין מנייהו הוה נטיל ואתקרב פי' הי' מקבל מג' ראשונות בעוד היותו למט' קרוב ומיוחד למ' והיינו מן השלשים דהיינו צריך שיהיו הם ל' דהיינו התפשטותם בעשר עד המ' הכי נכבד ומחבל שפעם למט' אמנם אל השלש' לא בא פי' בבחינת שהם ג' בלתי מתפשטות למט' לא בא פי' לא היה עול' אליהם וז"ש אינון אתיין לגבי' ויהבי לי' ברעותא דלבא הכוונה כי במציאות אשר לו למעל' ברצון באותו השורש הנעלם היו נמשכות למטה להשפיעו וזה מורה על טוב הרצון להשפיע ולא יצטרך לעלות ולתבוע ולשפוך שיחה ורנה עליו: ואע"ג דלא עאל וגו' עם היות שאין הת"ת ממספר הג' אלא הוא מבחינת ז' תחתונות עכ"ז היה להם ענין זה להשפיעו למט' כנז'. וישימהו וגו' היינו סוד המשכת הת"ת בתוך המ' ששם רוח חיוני סוד הרוח העליון ת"ת שוכן בה כנודע:

דלא אתפרש וגו' להורות על תמידות הייחוד הזה כל ימי היות מרע"ה ולא היה לפרקים: מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב:

ובג"כ הוא הכה את שני אריאל וגו' או' הוא הכה אינו חוזר אל קבציאל הנז' שהיא הבינה רק חוזר אל איש חי רב פעלים הנ"ל שהוא היסוד. וביאר כי הוא הכה ב' אריאל מואב והם סוד היכלא שביעאה מז' היכלות המ' הנז' פ' פקודי ושם הוא בית המקדש ראשון ושני עיין שם: וענין הוא הכה וגו' הוא כי ע"י מניעתו מלהשפיע בהם כביכול הוא הכה אותם: ועוד אפשר כי ב' מקדשים אינון בינה ומ'. ות"ת הוא שהחריבן והכוונה כי כאשר גברו העונות לא היה עול' שפע מ"ן ממלכות ובזה נחרב מקדש ראשון כי כל העולמות קיימין במצות יש' ואז נמנע שפע הבינ' למט' ונחרב מקדש שני הוא מ' עכ"ל:

גליון. ולא אנגיד כדבקדמיתא וגו' פי' דורש כבר האמור כאן מלשון כבר היה לעולמים והענין שכבר הי' ועתה נפסק וכן דורש בפ' לך לך דף פ"ה א' ושדרת לחד כלבא וגו' ברמ"ה נדפס בפ' בהר סיני ק"י א': ומה שמי' דההוא אריה אוריאל וגו' צו ל"ב ב' ובלק רי"א א' ולהלן כ"ג ב'. חנית דא מטה וגו' פי' חנית במ"ק י"ח וכן עולה מטה: אלין שלשים שנה עלאין וגו' פי' כח"ב בג' יודין: עכל"ה:

לית פרודא להון לעלמין פי' להון בערך עצמם בערך ת"ת ומ' דאצילות לית פרודא לעלמין ואם יש פירוד הוא בערכנו התחתונים כנז' בתיקונים: והוקש' לו לשון וישימהו ונודע שהייחוד הוא רוב פעמים מ' עול' לגבי ת"ת לז"א כי בחינת דוד דהיינו שירין ותושבחן שהשכינה משוררת לעורר אהבת הת"ת וז"ש ורחמין דסיהרא עביד לשמשא אינם לעלות היא למעל' אלא להורידו למטה וז"ש איהי משיכת ליה לגבה וזה ענין נחמד למאד יותר מעלייתה למעל' כי הוא דבר תמידי וז"ש למהוי דיוריה עם היותו מלך בהדה בהנהו אבני המקום כנז' בזוהר ויצא:

ודא איהו וישימהו דוד פי' דוד המשיכו למטה על משמעתו כנז':

זכאין דההוא עלמא אתיין. הענין כי הנשמה היא מבינה והתור' מת"ת לבוש אל הנשמה ובעת היות הצדיקים עוסקים בתורה בעולם הזה אותם הקולות מתהוים מהם אותיות רוחניות משתלשלות ממטה למעל' בסוד אבי"ע עד עלותם לג"ע מקום הנשמות כאו' חברים מקשיבים לקולך השמיעיני ואז הצדיקים מתלבשים בסוד אותיות התורה שהתחתונים עוסקים ומה גם אם הוא דבר שהם עסקו בו בהיותם בחיים ויורדים לעולם התחתון להשתתף עם הצדיקים למטה כדי שיהיה הייחוד שלים וזהו סוד מלאכים המוני מעלה שהם נשמות הצדיקים עם עמך יש' קבוצי מטה כנז' בתיקונים:

דא הוא רב המנונא הכירוהו ממה שידעו שהיה מת ובנו היה בחיים:

חמרי הם החמורים של רב המנונא סבא כנז' לעיל:

פתח ר' אלעזר ואמר מה רב טובך וגו' טובך לא כתיב יר' כי במה שאמ' טובך שייחס הטוב להב"ה הפליא בדקותו ועלייתו וכמה מן המעלות א"כ אחר שמלת טובך מורה על הטוב בלי חסרון א"כ למה הוסיף ואמר ר"ב טובך מורה על תוספות וזה דוחק וכי יש דבר שיתעלה על טובו של הב"ה וז"ש ומאן איהו דלכאורה דבר מתמיה: ותירץ זכר רב טובך יביעו יר' ממה שאמר הכתוב זכ"ר מורה על היסוד ודאי ואו' יביעו מורה על המשכתו מלמעלה וסתם טוב הוא בחסד א"כ רב טוב הוא דבר שיתעלה עליו הא כיצד דא איהו ענוגא דחיי כי ענ"ג הוא סוד "עדן "נהר "גן שהם כתר חכמה בינה כנז' בתיקונים דחיי סוד קשר הבינה עם היסוד כנז' בתיקונים. או אפשר ענוגא דחיי דבר המענג החיים דהיינו סוד החיים מן החכמה וענוגם מן הכתר וע"י הבינה עלמא דאתי נשפע אל היסוד ושם נקרא רב טוב וז"ש לגבי חי עלמין דאיהו זכר רב טובך והכריח זה מן הפסוק הזה שאמר ורב טוב שהוא יסוד לבית ישראל שהיא המ' וז"ש ודא הוא ורב טוב לבית ישראל. או ירצה בג' פסוקים הם ג' בחינות אל רב טוב הא' מציאותו בג' ראשונות והיינו פסוק מה רב טובך. הב' מציאותו מן הבינה אל היסוד והיינו פסוק זכר רב טובך יביעו. הג' מציאותו מן היסוד למ' אל סוד הנשמות אשר שם ועל אלו נאמר ורב טוב לבית ישראל דהיינו מ' עם הנשמות נקראת בים יש' בענין שהכוונ' כדפי' קודם שנמשך מלמעל' אל היסוד ומשם אל הצדיקים: תו מה רב וגו' הכא אגליף רזא דחכמתא דהיינו שחצי הפסוק מדבר בענין המדות וחצי מדבר בענין רזין דהיינו הצדיקים העומדים בג"ע וירידתן למטה כדמפרש ואזיל:

מ"ה כמה דאתמר לעיל מ"ה במ':

ר"ב דא אילנא היינו ת"ת. רב מצד החסד ותקיף מצד הגבור' ונק' ת"ת רב סתם בגין דאית אילנא זוטא מיניה דהיינו יסוד שהוא כמו הת"ת בכל בחינותיו אמנם הת"ת איהו רב משום דעאיל לי' ברום רקיעין פי' הסתלקו למעלה מכל הרקיעים דהיינו חג"ת נ"ה דהיינו שעול' אל הבינ' שהיא רום רקיעים היא החכמ' הנק' רום השמים ומצד החכמ' נקרא רב שהוא עול' ומתגדל עליהם:

טוב"ך דא אור היינו משך זוהר הדעת כנז' בתיקונים וחזר ונעלם וז"ש אשר צפנת בגין דגניז לי' לצדיקייא פי' להמשיך ליסוד בבינ' כנז' לעיל והיינו הנמשך ממש לצדיקים כנז' לעיל:

פעלת דא ג"ע עילא' היינו שנמשך מהאצילות בכסא הכבוד ששם משכן הנשמות כדכתיב מכון לשבתך פעלת וכסא מכון ודאי הוי: פעלת לחוסים בך מלת פעלת משמש. עם מלת נגד בני אדם דהיינו ג"ע למטה משכן הרוחות דכל צדיקייא תמן קיימי ברוחא דהיינו הרוחין המתלבשין באוירין דג"ע וז"ש די יתלבש בלבוש יקר וגו' ופי' מלת נגד יר' הנגדיות והנוכח אל בני אדם דהיינו פרצוף הדיוקנא דבני אדם דהאי עלמא וז"ש ודא איהו וגו': וקיימי תמן בג"ע ופרחי באוירא וסלקי לגו מתיבתא והיינו ג"ע של מעלה. ואסתחיין וגו' היינו קבלת שפע הענג דהיינו טל עליון: אפרסמונא בסוד הבינ' דכיא בסוד הכתר והט"ל בסוד יה"ו יורד מת"ת למ'. ולזמנין אתחזון וגו' היינו במדרגת נפש שהיא בעשיה:

פתח ר' אבא וגו' אע"ג דמנוח לא הוה ידע דע"ה היה כנז' בגמ' ונקיט קרא כפשטו אפי' על המלאכים ואינו ואנן חזינן וגו' כי מעלת הצדיקים היא גדולה ממעלת המלאכים ואתקיים בעלמא שנתלבש בשבילם: רזין דחכמתא פסוק את שבתותי ופסוק ובניהו ואפשר דבניהו דריש לי' במתיבתא עילאה ושדר לי' לבי המנונא כדקאמר לקמן והיינו דקאמר לעיל ואנא שמענא מאבא בניהו שהוא אב שלו בנשמה והשתא ניחא דשדר לרב המנונא:

שרו ענפין דאילנין וגו' הענין אפשר לומר כמו שיש שעשוע עליון בחצות לילה ע"י הרוחות כן יש שעשוע בתחלת הלילה אל הנפשות ואז הם פוקדות הקברות בסוד ועצמותיך יחליץ וכן מוכח בפ' בלק מאותם הנפשות שהניחו רשב"י כאשר העריב וכד נטי שמשא דהיינו שהגיע עת להעריב קודם מעט היו כולם מזדמנים לשעשוע הנעשה למטה ומפני שהוא בסוד נפש היו ממש אלו האילנות גשמיים מרגישים בדבר ושמא באותו הר היו איזה ענין קברות או אפי' לא יהיו קברות סוף סוף הגשם קרוב מאד אל סוד העשיה ולכן ממש הית' מתפעלת:

דאתבדרון ביני חייא כעין רב המנונא סבא וכיוצא בו שהם באים למטה ללמד תורה או לעשות נסים כנז' לעיל: לאשתעשעא וגו' שמא היא שעת עסק הלימוד עם ראשי הישיבות או שמא ליכנס לג"ע לעמוד בחצות להשתעשע עם העוסקים בתור' למטה בסוד חברים מקשיבים וגו': טינרי' תקיפין אפשר דהיינו ראשי הישיבות ממש שהם מפלפלים בעסק לימודם: מארי דגוונין ת"ת הכולל שש קצוות. מרקמא בציורין סוד כללות הגוונין אלו באלו כנודע: אצטוונא מ' מושב וכסא לת"ת: קול ה' ת"ת הבא לג"ע עם הצדיקים. מהרמ"ק:

והרח"ו נר"ו כתב. דסיהרא עביד לשמשא וגו' יסוד נקרא שמש כדפי' בפסוק והוקע אותם לה' נגד השמש נגד הברית: מתיבתא דרקיעא הוא מקום מושב הנשמ' שהוא ג"ע וג"ע תחתון הם רוחין ולכן פרחין רוחין להתחבר לעילא בנשמתין למתיבתא ולכן פרחין הרוחין: שובר ארזים לשבר הקליפות דהוא קרוב ללילא עכ"ל:

גליון לית פרודא להון לעלמין. נראה מכאן כי בכ"י שאינם מתפרדים לעולם ועיין גם בדף שאחר זה גם בדף ל"ו א' דהא קול מדבור לא מתפרשן לעלמין: ובפ' וישב קפ"ב ב'. ובפ' תרומה קל"ה ב' ופקודי ר"ל ב': ואחרי מות ע"ז ב'. וירא קי"ב ב': וק"ן ב'. ובחיי שרה קנ"ו א': ויצא קס"ב: ונראה דהיינו בזמנא דלאו איהי בגלותא ע"ש ובשמות ט' א' ותרומה קס"ט ב'. עכ"ל: עוד מצאתי גליון וז"ל פתח ר' אבא וגו' מ"ש אינון דאתבדרון ביני חייא דההוא עלמא אתכנשן לדוכתייהו וגו' צא"ל שהכחות שהם מצד החסד יוצאים ביום והכחות שהם מצד הדין יוצאים בליל' ועושים שליחותם ואין מלכות נוגעת בחברת' וכאשר ינטו צללי ערב כל מאורי אור נכנסים והחמה שוקעת וכאשר יבא היום ברון יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלדי"ם שהם כחות הדין שנשברי' וחזרו ונכנסו לנרתקם ומ"ש הא מארי דגוונין מרקמא בציורים ר"ל שהוא היסוד שהוא מארי דגוונין מרקמא בציורין קיימא על אסטוונא שהיא כ"י שאינה שולטת אלא בלילה: עד כאן מהגליון בקיצור:

והרא"ג כ' תו מה רב טובך הכא אגליף וכל רזין אתכלילו הכא הכונה שהשם בן ד' כשעולה מ"ה הוא שמתמלא בעשר אותיות שהם כנגד עשר ספירות דהיינו יו"ד ה"א וא"ו ה"א [זה] שכיוון באומרו וכל רזין אתכלילו הכא: מה כמה דאתמר כלומר במלת מ"ה רומז השם שהוא כולל ימין ושמאל והוא באמצע וזהו שאמר רב מצד החסד ותקיף מצד הגבורה אם כן כל רזין אתכלילו הכא שכאן ימין ושמאל ואמצע: בגין דאית אילנא וכו' כלומר שזה מ"ה אמ' שהוא רב לפי שיש מ"ה אחר שהוא אילנא אחרא זוטא שהוא המלכות שכן היא נקראת מ"ה כמ"ש בריש הפרשה וז"ש ודא הוא רב: ואעיל ליה וכו' היינו שהדעת ת"ת עולה למעלה בחכמה ובבינה [אולי דצ"ל שהת"ת עולה עד הדעת למעלה בחו"ב. או דצ"ל שהדעת מעלה לת"ת למעלה בחו"ב] שהם ברום רקיעין ז' ספי' הבנין: טובך וגו' היינו החסד אור קדמאה וגנזו לצדיקים ושיעור הכתוב כך הוא אתה מ"ה שאתה רב ותקיף טובך שהוא החסד צפנת אותו ליריאיך שלא יהיו הרשעים בעה"ז נהנים ממנו ובאי זה זמן נהנים הצדיקים לז"א פעלת דא ג"ע דלעילא ששם נהנים מאותו אור הצפון והביא ראיה שהוא ג"ע העליון כאומ' מכון לשבתך מקום מושבך שפעלת אתה ה' וכיון מה שרז"ל ב"ה שלמטה מכוון כנגד ב"ה של מעלה אלא שסמך על המבין אף כי לא פורש: נגד בני אדם וגו' אמר שזה הג"ע של מעלה שאמרתי לך יש עוד ג"ע אחר למטה שהם נגד בני אדם ונקר' נגד בני אדם ע"ש שהצדיקים עומדים בדיוקנא דהאי עלמא כדמסיק: ופרחי באוירא אולי רמז סוד העמוד שעולים הנשמות מג"ע שלמטה לג"ע של מעלה הנק' מכון הר ציון וקראו אוירא ע"ש שהוא כלול מענן יומם ועשן ונוגה אש להבה כדאיתא בפ' ויקהל: ואמר וקיימי תמן וכו' הכונה לתת סדר לענין שאמר אותו טובך צפנת והיכן מתהנים ממנו בג"ע של מעלה שהוא פעלת וכנגד זה הג"ע העליון יש ג"ע למטה ובג"ע זה של מטה שהוא נגד בני אדם בדיוקנא דאדם קיימין שם הנשמות עד שמתבשלות ומתבסמות עד שעולות לג"ע העליון וכשרוצות לחזור לעולם להראות לצדיקים נחתין ושראן לתתא וז"ש ולזמנין אתחזון. נגד בני אדם למעבד לון ניסים כגוונא דחזינא וכו':

אע"ג דמנוח לא הוה ידע שהיה עם הארץ כמ"ש רז"ל עכ"ז מאי דעתיה (מהר"ר צמח כך היה גרסתו ושלנו מאי עבידתיה.) ואתקיים בעלמא נראה שהגרסא ונתקיים בעלמא ופי' אין אנו כמנוח כי בראותו מלאך אלהים אמר אוי לנו כי מות נמות. אבל אנו זכינו לראות פני אלהים ונתקיים ונחיה בעולם ולא נמות לפי שהוא שליח מהשי"ת לאודעא לן. ואם הגירסא ואתקיים פי' חוזר לרב המנונא סבא כלומר היה לו קיום בעולם כלומר שנתלבש ועמד על קיומו וזה לפי שהב"ה שדרו לגבן שלא היה ראוי לעמוד עמנו כ"כ כי מלאך של מנוח לא עמד כי אם זמן אומרו השמרי נא ואל תאכלי כל טומאה וגו' והלך לו ולכך לא היה ראוי לאלהי הזה לעמוד כ"כ. אבל מאחר שהיה שליח מעם האל ית' שיגלה לנו רזין אלין א"כ נתנה לו רשות לעמוד בקיומו עד שישלים השליחות והשתא אתי שפיר שהביא ראיה ממנוח כי כמו שהמלאך נתקיים עד שגמר כל דברי השליחות ג"כ זה עמד [עד] שגמר שליחותו (עד) שגלה לנו אותן רזין עילאין:

ואמרי שירתא שיר המיוחד להם בסוד פרק שירה שמשורר כל נברא ונברא: בני אלהין קדישין היינו נשמות הצדיקים שבג"ע שבאים בין החיים לעשות ניסים כמ"ש ברב המנונא. שהם בוצינין בני מתיבתי. או ירצה בני אלהין היינו המלאכים העומדים בין החיים להצילם כמ"ש כי מלאכיו יצוה לך וגו'. אינון בוצינין היינו נשמות הצדיקים כאמור: טינרין תקיפין יר' מדרגה אחרת גדולה מנשמות הצדיקים אלו על אלו ואלו נקר' טינרין תקיפין פטישין רמאין כעין שאמ' לר' יוחנן בן זכאי פטיש החזק עמוד הימיני ואלו הם הראויי' יותר לשמוע סוד הענין הזה:

הא מארי דגוונין היינו סוד התפשטות אור הת"ת שהוא כולל כל הגוונים חיוור וסומק וירוק כי לכן נקר' תפארת ששש ומתפאר בגוונין שלו: קאים על אצטוונא נר' מתוך הענין שאור הת"ת מתגלה בג"ע בסוד הייחוד עם המלכות הנקרא' אצטוונא והענין כי ייחוד זה בתחלת הלילה נעשה ע"י כללות כל הנשמות כלם בג"ע ועל ידם בא אור הת"ת אצל המלכות למתק הנהגת דיניה שהיא מחלקת לכל צבא השמים שהיא ממשלת הלילה ולכך באו כרוזין אלו שיתקבצו כל הנשמות כלם ואולי רמזו להם בהשמיעם את הכרוזין אלו כדי שידעו שרב המנונא כשנפטר מהם אולי היה סמוך לשקיעת החמה כי כן נר' מעט מתוך הענין שלא עבר זמן רב בין זה לזה וצריך הכרח: והוו אמרי קול ה' שובר ארזים רמז כי בסוד ייחוד הזה שהוא הקול ת"ת משתברים כחות הדינין וזהו שובר ארזים בבחינ' תוקפם ע"ד השאלה עכ"ל הרא"ג:

תרין עטרין וגו' כל סוד וסוד שהאדם יודע בתורה היא עטרה א' שהצדיק מתעטר בה בג"ע: בשעתא דחמא מיתתיה ואתקיים פי' כאשר נסתכל בענין מיתתו וקיומו אח"כ: אמאי אתקרי חבקוק שהוא שם משונה שאין לו גזרה: בתיבין אתקיים וגו' הענין כי השם כולו הוא רוחניות א' למעלה באצילות והתיבות ענפים לאותו האצילות למטה יותר והאותיות ענפים לתיבות למטה יותר ויש מבעלי המעשית שכתבו שתחת ממשלת כל שם ושם מהע"ב שמות ג' מלאכים ראשי שמותם באותיות השם והם ענפים אל השם לכך נמצא אל ע"ב שמות רי"ו ענפים וכח הענפים אינו ככח השמות עצמם לכך קיום הגוף ע"י הענפים והרוח ע"י התיבות השרשים וז"ש ובאתוון וגו':

וע"ר איקרי חבקו"ק שעול' כאותיות של ע"ב שמות דהיינו קיום הגוף שעיקר השם אל הגוף: והטעם כי האב החתים בו אלפא ביתא ביושר והאם אלפא ביתא בהיפוך דהיינו סוד א"ת ב"ש עולה ויורד לכך החתים בו שם זה שהוא עולה ויורד חציו ישר וחציו הפוך משלים כדפי' בפ' תרומה שממש סוד שם ע"ב ואלפא ביתא עולה ויורדת א"ת ב"ש וגו' הכל ענין אחד: רחמין על נפשי' שהיא ממלכות וע"י סילוק הספי' ממנה מצד חלוץ אותה הנפש היא נפרדת מהגוף ולכך כשראה שנסתלק' נפשו מגופו ראה שנסתלקו אותם הימים שהם החיים מבחינת נפשו שבמ' ועליה אמר פעלך שהיא פעולה שהב"ה פועל והיא מעשה ידיו: בקרב שנים הם הספירות העליונות שמהם החיים למ' ורצה לומר בקרב שנים שתהיה המ' כלולה עם הספירות ונכללת עמהם בקרב שנים תודיע וגו' אחר שפרט נפשו כלל אותה עם המ' והתפלל על המ' בעצמה דהא בהא תליא: נפל על אנפוי זהו ענין ההתבודדות לדבק הנפש במקום הנרצה ואין ידיעה ולא חסידות לענין זה עתה ואפי' לא נדע מהו: מעקר טורין בסוד הפלפול והיינו עוקר הרים והוא סוד ייחוד הר למעלה שהיא הר המוריה: מנהיר שרגין הם ז' ספירות ע"י עסק הסודות: שבבין שכנים. היכלא דמלכא משיחא נק' קן צפור:

בראשית ר' חייא פתח ראשית חכמה וגו' הענין שמלת ראשית יורה על תחלת הדבר אמנם הוא קצת ממנו כמו ראשית עריסותיכם ראשית הגז. אמנם סוף הוא מקום אפיסת הדבר וענין אחר כאו' סוף דבר שהיא מלכות היא הכל שהוא היסוד. והנה נודע שהיראה אינ' מעצם החכמ' א"כ לא יצדק בה לשון ראשית וז"ש בגין דיראת ה' סוף חכמ' איהו ואינו מעצם החכמ' אלא הוא סוף מצר ליכנס אל החכמ' וז"ש לאעלא לגו דרגא וגו' ולזה יצדק בה לשון סוף מפני שפתח כניסה ממש אל החכמ' הוא מ' כאו' פתחו לי שערי צדק וגו' ונודע ששם י"ה הוא חכמה ואמר שבשערי צד"ק שהיא מ' יכנס להודות לשם י"ה. וביאר הטעם מפני שזה השער לה' והוא פתח כניס' לכל שם יהו"ד כי בכניסת שער זה נכנסים לכל השם וז"ש ודאי דאי לא ייעול בהאי תרעא שהיא מ' לא יעול לעלמין אמנם הנכנס בשער זה שהיא המ' מאליו נכנס בכל השערים שכולם תלויים בו שהוא למטה. ולהמתיק ענין זה המשיל משל נאות ואמר למלכא דהיינו חכמה ועביד ליה תרעין שהם הספירות בסוד אור ישר ממעלה למטה בסוד השתלשלות המדרגות מעילה לעלול וז"ש אלין על אלין ולסוף כל תרעין עבד [אולי חסר תרעא חד] היינו מ' בכמה מנעולין הם סוד המדרגות שהם הכסאות וההיכלות אלו למטה מאלו וז"ש בכמה מנעולין בכמה פתחין בכמה היכלין הם המרכבות וכסאות וההיכלות אלו משתלשלים מאלו וז"ש אלין על אלין והכל נכלל בפתח זה הנקרא שערי צדק שער כולל שערים רבים:

כל מאן דבעי למיעל לגבי אם בסוד הנשמ' או השגה שבחוק האדם: תרעא דא שהיא מ' עם כלל המרכבות וההיכלות יהא קדמאה לגבי פי' יהיה שער הראשון אל הכניס' אל החכמ' ואחר שכבר בדקוהו בשער זה ונכנס לא יצטרך עוד בדיקה בשאר השערים וז"ש מאן דייעול בהאי תרעא ייעול ולא יצטרך עוד שיבדקוהו א"כ יפה היל"ל סוף חכמה יראת ה' שעיקר השער לאעלא היא זו כנז':

אוף הכי כאן תחלת התשוב' פי' על דרך שפי' מלת סוף באותו ענין בעצמו יתבאר מלת ראשית וז"ש אוף הכי תרעא קדמאה לחכמה עילאה הנה לא אמר כדקאמר לעיל לאעלא אלא אמר תרעא קדמא' לחכמה עילאה פי' לעצם החכמה ממש יראת ה' היא המ' והיינו ממש ל' ראשי' וז"ש ודא איהו ראשית והא כיצד במה שפי' הכתוב בפסוק בראשית דהיינו ב' ראשית ר"ל שתים ראשית ולא קאמר ראשיות אלא ראשית א' יר' שתים שהם א' וז"ש תרין אינון דמתחברן כחדא ואינון תרין נקודין דהיינו שני יודין של שם יאהדונד"י והיינו קשר וייחוד החכמה העליונ' עם חכמה תתא' זו ראשית לאור ישר וזו ראשית אל אור חוזר ופי' ענין שתי יודין ואמר ואינון תרין נקודין חד גניזא טמירא דהיינו יוד ראשונה של שם וחד קיימא באתגלייא היינו י' אחרונה דאדנ"י ובגין דלית בהו פרוד' כנז' שאור ישר מתייחד באור חוזר תכלית הייחוד כי ששה אותיות שהם בין זו לזו בשם יאהדונד"י הם יחודם ממש וכן ו' שבין י' לי' שבאות א' איקרון ראשית והיינו ב' והם ראשי' אחת:

מאן דנטיל האי פי' האוחז בי' של אדני דהיא באתגלי' נטיל האי שהיא י' של יהוד שהיא טמיר' שהכל א' תדע דהא הוא שם בן ד' ושמיה שהוא שם אדני חד בסוד יאהדונד"י והיינו או' וידעו כי אתה שמך דהיינו אדנ"י עם שם יהוד לבדך פי' מיוחד באחדות דהיינו לשון לבד יחוד והיינו שממש עצם החכמ' וראשית לה היא המ' וז"ש ראשית חכמה יראת ה'. והנה קשה השתא דאמרת שבחינה זו מיוחדת עם החכמה א"כ קשה אמאי אקרי יראת ה'. ותירץ בגין דאיהו פי' מלכות אילנא דטוב שהיא המשכרת ע"י מטטרו"ן הנק' טוב והיא מענשת ע"י סמאל וע"ד שרי וגו': עוד נ"ל שיש טעות לעיל באו' בגין דיראת ה' סוף חכמה איהו אלא ראשית איהו לעיל' וגו' ושם תחלת התשובה והפי' כדפי' ממש בלי שום שינוי אלא שהכל טעם לראשית ופשוט הוא. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. תרין עטרין וגו' הם ב' פסוקים שפי' על ובניהו [אולי דצ"ל ואת שבתותי] כדלעיל. וקרא ליה חבקוק פי' בגי' רי"ו שיחייהו בסוד ע"ב שמהן וברי"ו אתוון דבהון הוא כי חבקוק בגי' רי"ו אותיות שבשם ע"ב וקרא ליה חבקוק וגו' וע"ד איקרי חבקוק:

גליון אשכחנא בספרא דשלמה מלכא וגו' צא"ל שכל העולמות באו בצירוף אלפא ביתות שהוא כ"ב אותיות כ"ב (ה) מוצאות כמו שאמר בדבר ה' שמים נעשו וגו' והאדם שהוא דוגמא שהוא עולם קטן נברא ג"כ בצירוף אלפא בית' שזהו צורת האברים וציורם וע"כ כשהנשמה עולה היא עולה רשומה בכ"ב אתוון ככתוב בפקודי רמ"ו א' וכשאלישע הנביא התפלל ואמר כעת חיה את חובקת בן המשיך לה מן אלפא ביתא דעלמא דנוקב' כמו שאמר את חובקת שרומז למאלף ועד תיו של כ"י וכבר ידעת שכ"י אין לה מגרמה כלום ועל [כן] הבן שהמשיך הנביא מכ"י לא היה לו חיים מפני שהיה מאילנא דמותא ועל זה מת ופרחו האתוון האותיות שצייר בו אביו כיון שראה כן אלישע שם פיו על פיו וגו' וחקק בו שם בן ע"ב ר"ל שהמשיך לו חיים מהשבע אבני הבנין שהוא עולם העליון ועל זה נק' חבקוק שכן עולה רי"ו בחשבון אותיות שם ע"ב: ע"כ מהגליון בקיצור: וע' מה שכתבנו בספר אור הגנוז בס"ד:

והרא"ג כ' תרין עטרין נראה שהם שתי הדרושים שנדרשו חד דרוש את שבתותי תשמורו וחד פי' פסוקי דובניהו בן יהוידע. ואפשר כי בפ' דובניהו חציים הפסוק אומ' דורשני שאין להם הבנה אלא ע"ד הסוד עד והוא הכה את איש מצרי ומשם ואילך אפשר להיות כפשוטו ועכ"ז פירשו ג"כ ע"ד הסוד הרי לך תרין עטרין וז"ש דקא משדר לכו תרין עטרין כי בפסוקי בניהו בלבד הם תרין עטרין:

דחכם עדיף מנביא כלפי הרשב"י אמר זה כי הנביא לא היתה באה לו הנבואה אלא לפעמים ובהכנה גדולה אמנם הרשב"י בכל עת היה רואה בחלום ובהקיץ בפניהם וזהו דחמינא אנפייכו: דחיל ר"ש אולי מה דדחיל השתא ולא קודם כשראה בחלום כי חשב דחד סבא שראה היה חד מזקני וחכמי הדור השתא דסח ליה ר' אלעזר עובדא דחיל: אגליף עלוי בתיבין היינו שמות וה"ו יל"י סי"ט על"ם וגו' שהם שמות היוצאים מפסוקי ויסע ויבא ויט כדמסיק ונתן הטעם אל הגליפה הזאת ואמר בגין דאתוון דאלפא ביתא שחקק בו אביו בעת ההולדה פרחו מיניה שאלו אותיות האלפא ביתא הם מקשרים הנשמה בתוך הגוף כנזכר בספר יצירה ואלו פרחי מיניה ואילו יחזור אלישע להחקיקם אלו אותיות אלפא ביתא מהאותיות שבעצמותו כי לכך שם פיו על פיו וגו' אולי יחזור ויתיר הקשר ולא יועיל לכן הוצרך ליותר קיום והעמדה לחקק עליו שם בן ע"ב:

ואתוון דאלין ע"ב שמהן אינון מאתן ושיתסר היינו כי בכל פסוק ופסוק מג' פסוקים ויסע ויבא ויט יש בו ע"ב אותיות וג' פעמים ע"ב עולה רי"ו כמנין חבקו"ק ולכן נקרא חבקוק ע"ש חקיקות שמות אלו היוצאי' מויסע ויבא ויט שחקק בו אלישע כדי לקיימו בקייו' עצמי וז"ש וכלהו אתוון אגליף ברוחי' ונר' לגרוס אלישע ולא גרסי' דאלישע ופי' וכלהו אתוון אגליף ברוחיה דחבקוק והמגליף הוא אלישע בגין לקיימא ליה וכו' ואם הגירסא היא דאלישע פירושו שיש לשאול מנין לו לאלישע חקיקות ע"ב שמות אלו ברוחו לשיעשה הוא לחבקוק והרי בעת הולדת אלישע היה די לו בחקיקת אלפא ביתא כשאר בני אדם א"כ מנין לו לז"א וכלהו אתוון אגליף הב"ה ברוחו של אלישע אע"ג כי לעצמו לא היה צריך אמנם הוצרך בגין לקיימא ליה לזה החבקוק וטעם שלא הספיקלזה החבקוק אתוון אלפא ביתא שחקק בו אביו דפרחו מיניה כנז' לעיל הוא לפי שאלפא ביתא זה היה ממדת המלכות והוא נקר' אילנא דמותא כי רגליה יורדות מות ולכך התפלל הוא בעצמו בקרב שנים עליונים שהוא אילנא דחיי יהון חייו כלומר שנשמתו תהיה אחוזה למעלה באילנא דחיי כדמפרש ואזיל: וקרא ליה חבקוק וכו' שע"כ לא היה שמו אלא חבוק עתה שנעשה חבוק אחר שחבקו הוא ועוד הע"ב שמו' העולות במנין חבקו"ק נחקקו בו עתה מחדש עתה קראו חבקוק וז"ש שמא דאשלים לכל סטרין אשלים לחבוקין כמה דאתמר שהם תרין חיבוקין מאמו ומאלישע וכן נקר' חבקוק לפי דאשלים לרזא דרי"ו אתוון דשמא קדישא כמנין חבקוק כדמפרש: בתיבין אתקיימא וכו' אמר שהוצרך לעשות בו שתי חקיקות א' בתיבו' דהיינו וה"ו יל"י סי"ט וגו' והוא היה לאהדרא רוחיה וחקיקה שניה באותיות ו"יסע ו"יבא ו"יט העולות בין כלם רי"ו כמנין חבקוק כדי שיתקיים כל גופיה על קיומיה ולכך נקר' חבקוק חבוק דנפשו וגופו כי הדביק גופו ונפשו של חבקוק ולכך וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו כי היה חוקק בסוד התיבו' וה"ו יל"י וגו' היה חוקקם בו והיה מתקשר בזה נפשו בנפשו פיו על פיו בענין נשוק לאדבקא רוחא ברוחא וחד דבוק דגופו על גופו זה היה באתוון לבדם כי לגוף די באות ואות לבדה אבל לאדבקא נפשא הוצרך אל שם בן ג' אותיות וה"ו יל"י וגו' להשפיעו מהאבות העליונים כענין והחוט המשולש לא במהרה ינתק: וע"ד איקרי חבקוק כלומר לכך נקרא חבקוק דאשלים לתרין סטורין כמו שאמ' תרין חבוקין דאמיה ודאלישע ותרין חבוקין מאלישע לבדו חד חבוק דנפשא בתיבין וחד חבוק דגופא באתוון הרי לך תרין חבוקין וז"ש וע"ד איקרי חבקוק:

שמענא מה דהוה לי אולי רמז זה באומרו שמעך שהוא לשון וישמע שאול דהיינו פי' שמע ישראל מקבצת ישראל וזהו ג"כ פי' כנסת ישר' שמכניס לישר' בתוכה וז"ש שמעתי אותה שמעך ויראתי כי היא אילנ' דמותא כדמפר' ואמ' דלית חיין כלל וז"ש דאטעימנא מההוא עלמא ולכך דחילנא: בקרב שנים חייהו כמו חייו כלומר שיתקשר נשמתו באינון שנים קדמוניות שהם שש קצוות שהם חמש מאה שנין דאילנא דחיי אזיל בהו וכלהו חיין: תודיע לההוא דרגא דלית חיין כלל ג"כ התפלל שתושפע מדת המלכות מאינון שנים וז"ש בקרב שנים תודיע מלשון וידע אדם את חוה כלומר תופיע עליה אור הייחוד ובסוד הייחוד תעלה היא בקרב אותם שנים ואז ימשיכו אליה רב טוב וחיין לכל העולמות ולשורש נשמתו הנשארה שם:

מעקר טורין וכו' אולי רמז כי כמו שהיה בעה"ז סיני ועוקר הרי' כן היה שם מפלפל בסודות התורה פלפול נמרץ כי כן התפלפל עם ר' אלעזר ור' אבא אצל את שבתותי תשמורו דלעיל וכן ראהו מנהיר שרגין דהיינו סיני שהם סודות התורה בפשיטות וזה היה בהיכלא דמלכ' משיחא כלומר בישיבתו: מארי אולפנין ראשי ישיבות: שבבין: שכנים.

בראשית ר' חייא פתח ראשי' חכמ' וגו' איהי לאעלא לגו דרגא תירץ כי אף שהיא סוף החכמ' העליונה היא נקר' ראשונה לעליה לגו דרגא דחכמתא עילאה. הה"ד פתחו לי שערי צדק וגו' הביא ראיה כי לפעמים הנשמה או התפלה העולה אומ' פתחו לי שערי צדק שהם שערים לצדק שהם נצח והוד ליכנס לפנים כמ"ש אבא בם ומשיבים לה אינך יכול לפי שזה השער לה' צריך שתכנס קודם בשער הזה כדי ליכנס לה' וז"ש דאי לא יעול בהאי תרעא וכו'. או יר' שהביא ב' ראיות מב' פסוקים מפתחו לי ומזה השער וגו':

למלכא עילאה וכו' היינו החכמה העליונה דאיהו עילאה ועמיר וגניז כענין אומר' נקודה דטמי' בהיכליה דהיינו בינה: ועביד ליה תרעין היינו שש קצוות שכל אחד מהם הוא שער ליכנס לו. אלין על אלין היינו חג"ת על נה"י: עבד תרעא חד היינו מלכות בכמה מנעולים וכו' אפשר שרמז לג' מדרגות בי"ע וכנגד בריאה אמ' בכמה מנעולין שהוא נעול וסגור כענין שנז' לעיל בעיגולא וריבועא. וכנגד יצירה היכלון אלין על אלין, וכנגד עשיה בכמה פתחין והכונ' כי אף שהיא תרעא לאעלא בה עכ"ז ג"כ יש לה שמירות הרבה וכמה פתחון וכו' א"נ ע"ד שכתב מורי נר"ו בפי' התיקונים שיש במלכות ז' היכלין נוקבון כנגד ו' קצוו' ויאמ' עתה חד תרעא בכמה היכלין:

ודא איהו ראשית כלומר זהו מלת ראשית שבתיבת בראשית. אמנם ב' של בראשי' אמר תרין אינון דמתחברן בחדא ואינון תרין נקודון דהיינו חכמה עליונ' וחכמה תתאה מ' שהם תרין יודון של יאהדונה"י ששתיהן נקראות ראשי' וקראן תרין נקודין לפי שאמ' לקמן וחד קיימא באתגליי' וכדי שלא יראה לך שיש בה גילוי לכן אמר תחילה תרין נקודין כלומר שכפי האמת הם נעלמים:

ובגין דלית להו פירודא הוקשה לו כי לפי זה היל"ל ראשיות שהם תרין לז"א ובגין דלית להו פירודא איקרון ראשית חד ולא תרין: מאן דנטיל וכו' פי' מי שיכנס בהאי ראשית כאלו הוא עילאה וז"ש ראשית חכמה ולא אמ' ראשית לחכמה לרמוז כי מי שיכנס בהאי ראשי' כאלו נכנס בחכמה עליונה ממש: דהא הוא היינו החכמה הוא שמיה היינו מלכות. נמצא שהחכמה היא מלכות ומלכות היא חכמה דכלא חד וז"ש כי אתה שהיא חכמה ממש שמך שהיא המלכות שהיא שם ולבוש לכל האצילות וז"ש ה' לבדך כלומר אתה ושמך הכל א' לפי שכל האצילות כולו הוא "יהוה לבד שכל האצילות נחלק לד' אותיות "יהוה ומלכות היא ה' אחרונה והיא לבוש לכלם:

אמאי איקרי יראת ה' די לו שיאמ' ראשית חכמה יראה מאי ה'. ותירץ בגין דאיהו אילנא דטוב ורע זכי בר נש הא טוב והיינו ה' ואי לא זכי הא רע דהיינו יראת לכך אמר יראת ה' לרמוז לשתי בחינות עכ"ל הרא"ג:

ועל דא שרי בהאי אתר יראה. פי' יוחס אל בחינה זו שהיא בחינת ראשית בחינת רחמים שם יראה המורה קצת על הדין מפני שמתוך היראה גורם האדם שיהיה טוב כנז':

ודא תרע' פי' מלת ראשית חכמה יראת ה' ירצה פתח ליכנס לכל טובא דעלמא כי ע"י היראה גורם אח"כ היחוד דהיינו או' אח"כ שכל טוב לכל עושיהם לאותם שע"י יראתם גרמו ייחודם: ואו' תרין תרעין כן פי' בתיקונים יהו"ד מפתחות פנימיים אדנ"י מפתחות חצוניים. ור' יוסי פליג אדר' חייא ופי' שכל טוב בת"ת שדרך בו מתייחדים שתי יודין וז"ש שכל טוב דא אילנא דחיי כאו' טוב ה' לכל ויצדק בו שכל מפני שהוא מקבל מחכמה החיים העליונים וז"ש דא אילנ' דחיי ויצדק בו טוב כאו' טוב ה' לכל טוב בשלימות וז"ש דאיהו טוב בלא רע אמנם המ' נק' ג"כ עץ הדעת טוב כנז' בדברי ר' חייא אמנם יצדק בה ע"ד חיוב הטוב לבד לא ע"י שלילת הרע שהמ' פועלת ע"י הרע כנז' לעיל אמנם בת"ת יצדק ע"ד שלילת הרע וז"ש ועל דלא שריא ביה רע כלל איהו שכל טוב שאינו פועל כלל ברע בסוד ה' למבול ישב:

לכל עושיהם היינו משך קו אור החיים מהחכמה אל הת"ת ומשם לנצח והוד ומפני שבחינת החכמה חסד כנה אותם בקבלת שפע זה בשם חסדי דוד ומשום דמלת עושיהם לא שייך באלו דלמאן עושים אדרבה הת"ת עושה אותם ולזה כנה אותם בלשון תמכין ונודע כי העוסקים בתורה הם מרכבה לת"ת ואין להם עשיה אלא דבור בעוד שהם עוסקים בתורה אינם עושים המצו' אמנם המחזיקים בממונם בעוד שאלו עוסקים הם עושים כמו השוקים המעמידים הגוף כן אלו מחזיקים מארי תורה וז"ש ואינון דתמכין אורייתא כביכו"ל אינון עבדין כדי לתקן המ' המתתקנת במעשה כי ע"י התורה יצא למעשה והיינו ובחילא דא בכח האור הנמשך דרך קו האמצעי אל נצח והוד תהלתו מ' עומדת שיש לה עמידה על התיקון הנאות שהוא תמידי והיינו כדקא יאות:

ר"ש הוה יתיב וגו' דכלה אתחברת וגו' היינו ליל שבועות שאז הכלה מתקשטת להתייחד ביום. ליומא אחרא כלו' ביום השבועות ביום ובלילו היא מזדמנת: גו חופה הוא אור מתאצל מלמעלה להעטיר הת"ת ומ' והיותה עולה שם יקרא כניסתה לחופה:

למהוי עמה פי' ע"י עסק התורה שהם עוסקים שכינה עליהם:

בתיקונהא הוא סוד אור המתגל' עליה ומאיר' כי ע"י ההארה ממקורות עליונות היא מתתקנת להתייחד ותזדכך ותשתוה אל הת"ת. מתורה לנביאי וגו' ובפ' אמור משמע שהעיקר הוא התורה שבע"פ שהם קישוטי הכלה ולזה צריך שימעט בתורה ובנביאים וכתובים וירבה בשאר כפי כח ידיעתו:

ועולימתא הם סוד ז' היכלות שהם מתייחדי' ונקשרי' יחד. ואתתקנת בהו בסוד נשמתם שבתוכה שמושכים לה אור ע"י מעשה הנז'. לא עאלת לחופה כי עיקר תיקונהא וסוד התעוררותה במיין תתאין הוא ע"י נשמתם: קב"ה שאיל עלייהו מפני שהיא אומרת תן לי בשביל בני והוא שואל ובודק במעשיהם ומריח ריח מעשיהם ומברך לון היינו שפע ליהנות בעולם הזה ומעטר לון בסוד הנשמ' ליהנות לעולם הבא:

רשימין וגו' היינו מציאותם בדיוקן דק למעל'. ספרא דדוכרנייא יסוד הנק' ספר הזכרון וע"י הייחוד. שבעין ברכאן מז' ספירות. ועטרין דעלמא עילאה חלק עטרה של חתן וכלה כאו' צאינה וראינה וגו': אתתקנת היינו סילוק התיקון הנזכר מהתחתונים אליה ואחר שהיא מקבלת סוד רוחניות התורה שהם עוסקים בה אתערת לגבי מעלה לומר האירו בי בשביל בני שפעלו כך וכך:

ואח"כ ע"י זה מאירים לה אור מלמעלה וע"י אותו האור היא מתקשטת:

כמה אוכלוסין וגו' הכל נכללים בסוד קשר הייחוד בענין ההיכלות כנז' לעיל:

מחכאן הענין כמו שהיא מתתקנת מתורתם בלילה כך היא מתתקנת בתפלתם ביום ולכך היא מצפה וממתנת עם חייליה לכל אלו שהם מתפללים בתוך קהלות ישראל וצריכה להמתין עד שתכלה כנסיה אחרונ' שבא"י תפלתה ואז היא תתקשט בתפלתם. כיון דמתחברן כחדא יש' בתפלתם ומלאכים בקדושתם:

השמים דא חתן דעאל מה"א הידיע' דהשמים שהיא בבינה קא מייתי ראיה דאיהו עאל לחופה ואפשר שהראי' מאו' במזמור והוא כחתן:

אתפרשן בשמהן אין דעתי נוחה שיהיה דבר זה כפשטו אמנם נ"ל שיש נשמות לנשמות למעלה יורו על רוחניות לנשמות למעלה באצילות כי ס' רבוא רוחות הם מס' רבוא בחינות שיש בו' קצוות שבת"ת. וכן ס' רבוא נפשות לרוחו' ולנפשות הנז' והם בסוד ו' קצוות שבמ' וכפי חיוב אותם הבחינות מקיבוץ אותיות הקדושות שהם היכלות לרוחניות והיינו סוד שמות הנשמות ובענין אתפרשן בשמהן יר' שיהיו מאירים בהם בכל א' מהם כפי פאת נשמתו:

רב המנונא סבא אמר וגו' קשיא ליה בקרא מ"ק אי באכילה אי אפשר דהא כתיב למה יקצוף אלדי"ם וגו' ואי בדבור רע מאי להחטיא הרי בדבור רע עצמו הוא חוטא לז"א שהכונ' שלא יספר בעניינים המביאים לאדם להרהר במה שאינו ראוי והכוונה דבור טהור וז"ש לא יהיב בר נש פומיה למיתי וגו' שע"י אותו הדבור אף אם הוא טהור בא אל ההרהור ובא לידי קרי וז"ש ויהא גרים למחטי והשתא ניחא למה יקציף האלדי"ם על קולך שהקול בעצמו אינו קצף לפני הב"ה אלא מתוך מה שהוא מחטיא את בשרו קוצף על קולו שגרם לו הרע ההוא שגורם פגם שנדבקין הקליפות ביסוד ויונקים וזהו סוד קרי והלכתי אף אני עמכם בקרי שהוא יניקת המ' מהיסוד מהקרי וז"ש ויהא גרים למחטי לההוא ברית קדישא:

משכין ליה לגיהנם על זה ועל אחרות שאלו שמר הברית היה לו להב"ה דרכים אחרים לטהר אותו אמנם עון זה מושך אותו שם ושם נדון עליו ועל השאר דומה שמיה לשון דממה שאין לו פתחון פה אם האדם לא יפתח פיו וזהו אל תתן את פיך וגו':

ממנא על גיהנם מבחוץ וז"ש קאים על פתחא כי רהב הוא שרו של גיהנם בתוכו ממש. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. מספרים ומתנהרין כזוהרא דספיר וגו' הוא סוד חכמה עליונה הנק' ספיר כנודע והיא המאירה מקצה השמים בינה ועד קצה השמים מ' כנ"ל דף א' ע"ב והשמים הוא החתן ת"ת מקבל נהירו מן ההוא ספיר ואז גם הוא מספיר ומזהיר לחכמה תתאה הנק' ספיר שהוא גוון תכלת או אפשר כי הוא בסוד היסוד כי גם הוא נק' ספיר בסוד לבנת הספיר והוא המזהיר מקצה השמים עד קצה השמים כנודע: כבוד אל דא כבוד כלה וגו' זה יובן במה שביארנו פ' פקודי דף רכ"א ע"ב כי מלת כבוד הוא בת"ת אך המ' לא תקרא כבוד כי אם בעת שתהיה כאור החמה ולכן ביום שבועות שמקבלת אור החמה כמ"ש במזמור זה לשמש שם אהל בהם ואז נקרא ג"כ כבוד: עכ"ל:

גליון תמכין דאורייתא וגו' ויחי רי"ט א': ר"ש הוה יתיב וגו' כבר ביארתי לך שיש' הם זוגא דכלה וכמו שהם מוציאים תורה עליונה מהמחשבה בפה כך התור' העליונ' הסתומה נתגלה בפה העליון שהיא כ"י עכ"ל:

והרא"ג כ' ודא תרעא לאעלא וכו' ירצ' אע"ג שהיא יראת ה' ויש בה בחינת טוב ורע וקשה בעיניך ליכנס בה מפני הרע לז"א אינך נמלט ממנה ודא תרעא לאעלא לכל טובא וזהו שער הכניסה. א"נ בזה יש ג"כ טובה. שכל טוב אלין תרין תרעין נצח והוד והכונה שהשואל ליכנס ואמ' פתחו לי שערי צדק נ"ה והושב לו אינך רשאי רק אם כשתכנס קודם בזה השער לה' וז"ש כאן ראשית חכמה יראת ה' קודם ותחלת כל דבר היא יראת ה' ואח"כ תכנס לשכל טוב שהם שערי צדק נצח והוד דאינון כחדא דקרא נקט לישנא דיחיד שכל טוב והיינו לעושיהם שהם המחזיקים אם התורה ממש הם עושים לאותם המדות ושיעור הכתוב שכל טוב שהם נ"ה יהיו פתוחים לעושיהם לעושי' אותם ממש או קיימי להשפיע להם. או ירצה תרין תרעין הם מלכות ויסוד שנקר' ג"כ פתח הגוף כנזכ' בזוהר וכוונתו להחזיר לשתפם יחד הגם שהזכירה באומ' יראת ה' חזר לשתפם יחד ואמ' שכל טוב וז"ש דאינון כחדא תרין דלא מתפרשן:

דא אילנא דחיי ת"ת ונקר' טוב ולפי שבכניסה שייך לומר בה טוב ורע כנז' לכך כאן אמ' שכל טוב בלא רע כלל. וז"ש דא אילנא דחיי ועל דא כלומר ועל זה השער הקודם שריא ביה רע. ויש נוסחאות דגרסי ועל דלא ואתי שפיר וכלא חד. ושיעור הכתוב כך הוא ראשית חכמה הוא יראת ה' שהיא עץ הדעת טוב ורע ואני קורא בה יראה לפי שיש שכל טוב ת"ת שאין בו יראה ואחר שתכנס בפתח זו הנקראת יראת ה' משם תכנס פנימה לכל עושיהם שהם נצח והוד הנקר' חסדי דוד שהם המשפיעי' החסדים לדוד והם נקר' עושיה' לת"ת ומ' הנזכ' ביראת ה' ושכל טוב לפי שנצח והוד מעמידים ומחזיקים הת"ת והתור' וג"כ נקר' עושי המ' (מוהר"ר צמח נ"ל שהכל תיבה אחת עושיהם) שהם שקתות להשביע הארץ הצמאה וז"ש בסמוך ובחילא דא כתי' תהלתו דהיינו כורסייא מלכות עומדת לעד ואינון דתמכין אורייתא וכו' נתן טעם למה קרא לנצח והוד עושיהם ואמר במשל כי בעולם התחתון כשעוסקים בתורה בעוד שהם עוסקים אינם עושים שום ענין כלל אלא שאח"כ מאותו עסק נעשה שמים וארץ חדשים כנז' לעיל. אמנם המחזיקים בלומדיה בעוד שמחזיקי' הם עושים עשיה בעצם א"כ ראוי שיקראו נצח והוד עושיהם ששייך בהם בעצם לשון עשייה או ירצה שהעוסק בתורה בעוד שהוא קורא אינו עושה מצוה אלא אחר שלמד ושנה הוא עושה כאמור בגמרא גדולה תלמוד שמביא' לידי ממש' מש"כ המחזיקי' בה בעוד' מחזיקי' הם עושי' עשיה בעצם כנז':

ר"ש הוה יתיב וכו' דכלה אתחברת נקט לישנא דכלה דאיהי נכללת בתורה ונביאים וכתובים וכו' וכן נכללת בבתולות אחריה כדמסיק: אי נמי דהשתא דאיהי עאלת לחופה שהיא הבינה כדמסיק להיותה מושפעת ומאירה מהני תרעין לכך קראה עתה כלה כ"ל ה' ואמר דאתחברת ולא אמ' דאזדווגת לפי שהזווג הוא למחר ועתה בלילה אינו אלא מציאות התחברות קצת: דתנינן וכו' נתן סבה למה היו כל הלילה עוסקים בתורה דבני היכלא הם הרגילי' לקום בחצות הלילה הם הנק' בזוהר בני היכלא דמלכא א"נ הם אותם הנשמות הזוכות לעלות בהר ה' נקר' בני היכל דמלכ': גו חופה היינו בינה והוא סוד עלייתם שם להתעטר: למהוי עמה כל ההוא ליליא מש"כ בשאר לילות דלא קיימו אלא בפלגות ליליא: ולמחדי עמה בתיקונה דאיהי אתתקנת ירצה שיכוונו ממש לקשט לה בחידושי תורה שהם הם התיקונים שלה כנזכ' לקמן כל חד מנכון יקשט חד קשוטא לכלה: מתורה לנביאים וכו' רמז לפן הראשון שבתורה שהוא הפשט שנקר' נפש ובדרשות שהוא פי' התורה רמז לרוח וברזי תורה היינו סודות ופנימיותה היינו הנשמה: ואיהי ועולמתהא עאלת ולא אמר עאלין לפי שהיא המביאה אותם ובאתר דמלכתא עאלה אינון לא סלקין בשמא. א"נ לפי שבשבת וי"ט עולים ההיכלות נכללים ונקמטי' זה בתוך זה וכולם כנקודה אחת בתוך המלכות ואינם נראין לכן לא יתייחס העליה אלא לה לבד: בהדייהו כלומר בחידושי תורה שיחדשו או בדיוקניהון שלמעלה והכל א' כי המחדש בתור' אותו חידוש עולה ומתקשר בדיוקנו למעלה ואותו הדיוקן בחידושו עאל לחופה בהדי כלה: שאיל עלייהו כלומר שואל מי נתן לה תכשיט זה כנז' בפ' אמור צ"ח כד יתבע מלכא למטרוניתא מאן תקין תכשיטהא וכו' כי יש תכשיט גדול מחבירו וג"כ שואל על הדיוקן דעאל עמה מי הוא זה ע"ד דברה תורה כלשון בני אדם: בהדייכו לפי' קמא בסבתכם ולפי' בתר' כמשמעו:

מרננין שלימוד התורה יהיה ברצון ובנחת: בספר דוכרנייא היינו מ' שנקרא ספר מההוא זכרון שהוא יסוד הנז' בויקהל. והענין שמלבד שכל הדיוקנאות הם חקוקות בכסא הכבוד אלו הם במעלה יתירה שנחקקים במלכות כתיבין ורשימין כדי שיהיו לפניו כל הימים ע"ד וכסאו כשמש נגדי ואמר רשימין שאותו הדיוקן נרשם ונחקק למעלה וכנגד חידושי תורה אמ' כתיבין באותו ספר: בשבעין ברכן פי' מתברכין בשבע מדות ועטרין היינו סוד תרין עטרין דירית ת"ת מאבא ואימא: הא אוקימנא ליה בפ' תרומה: כמה אוכלוסין ומשריין היינו מחנות המלאכים: ואיהי וכלהו כלומר היא והמחנות כלהו מחכאן לכל חד וחד שחידשו חידושי תורה שיבאו עמה לעלות לחופה: כיון דמתחברין פי' כי עתה הולכים עמה כמה מחנות דמלאכים וכל דיוקני אלו שחדשו חידושי תורה לעלות ליכנס לחופה דהיינו הבינה כדי שיהיו מושפעים ממנה והם לבדם לא יכנסו שם אלא המלכות נכללת מכלם ונכנסת לחופה לבדה וז"ש כיון דמתחברן כחדא שהיא המחברת וכוללת אותם בתוכה כדין איהי חמאת לבעלה בלבד כי הם אינם רואים אלא איהי חמאת בלבד לבעלה כנז' בפ' בלק על פ' אל תראוני שאני שחרחורת: כבוד אל דא וכו' כלומר השמים האלו מספרים ומאירים לכבוד אל דהיינו מלכות: יקר על יקר וכו' ירצה עתה שהיא נקר' כבוד אל בשתי שמות לכן כל בחינותיה נכפלות יקר על יקר מצד החכמה שהיה לה. נהירו על נהירו מצד הכתר שהיה לה ושלטנו על שלטנו שהי' לה מצד הבינה הנקר' מלך: כלהו אתפרשן בשמהן ששואל עליה מי תקן וקשט כל קשוט וקשוט: אלין אינון מארי קיימא דברית בהדי כלה ואינון מארי קיימא וברית איקרון מעשה ידיו כך היא הגירסא והכי פי' אינון מארי קיימא כי הם אותם החברי' שמתחברים עמה והם בעלי ברית שכרתו ברי' עמה כדמסיק לקמן וגם שמרו את בריתם בטהרה באופן שהם בעלי בריתה תמיד: כד"א ומעשה ידינו וגו' החברי' נקר' מעשה ידיו יען הם שומרי' את בריתה ואנו קורין עתה מעשה ידינו בשביל אותו ברית החתום בבשרינו והוא תפלה שמתפלל ואומר שאותו מעשה ידינו שהוא אותו ברית החתום בבשרינו כוננהו שלא יבא לידי נסיון עבירה ח"ו: מגיד הרקיע היינו היסוד שנקר' רקיע שיש בו חמה ולבנה וכו' שהכונה שהוא כולל כולם כדמסיק וכו': רב המנונא סבא אמר וכו' הביא כל המאמר הזה להכריח איך נקר' מעשה ידינו אות ברית כדמסיק: דלא יהיב בר נש פומיה היינו משרז"ל אל תרבה שיחה עם האשה שמתוך שמדבר עמה דברי' הוא מתאוה לה ובזה יבא בלילה לידי קרי באופן שחוטא את בשרו. וכל אינון דנטרו כלומ' שומרים אותו שמירה מעולה שלא יבא לידי חטא והיינו שנזהרו ונשמרו מלדבר דברים המרגילים את האדם לערוה: דחיל וכו' לפי שידע גודל העבירה והפגם שנעשה ע"י. עכ"ל הרא"ג:

איש אשר ינאף וגו' הרי עונש אזהרה ואל אשת עמיתך וגו': דוד שקלקל וגו' תימה אחר שאינו אמת וכי מעיד עדות שקר והנה ראוי לדקדק או' דחיל מה ענין יראה זו כאן אלא בלי ספק היתה מגורשת אמנם דוד לא ידע הענין ולכך דחיל שמא אשת איש היתה ובא עליה ולא דקדק ודומה תבע על מחשבת דוד שדמה לאכול בשר חזיר ובא לידו בשר כבש שצריך כפרה כדרז"ל מפסוק וה' יסלח לה כי הניא וגו' וזה היה תביעתו של דומה דלפי מחשבתו עבר והיינו דחיל דקאמר:

וברית קדישא על תקוניה וגו' ואין לך עסק עמו שאם חטא בענין חילול השם אין לדומה תביעה אלא על אות ברית שהוא המושך לגיהנם כנז'. וא"ת כיון שבא עליה בהפקר טמא הברית ולזה השיב הב"ה דאזדמנת וגו' והוא הקשה שלא ידע דוד ענין זה ולמה לו להפקיר עצמו אל אשת אחר מזומנת לבעלה אף אם היא פנויה לפי שעה. ותירץ לו ותו בהתירא כי הכותב גט כריתות מגרש את אשתו [אולי צ"ל כי כתב גט כו' וגרש כו'] כאו' ויצאה והיתה וגו' כנז' בסבא [משפטים ק"ז ע"א]:

אי הכי הוה ליה לארכא וגו' פי' אי אמרת בשלמא שלא רצה דוד לזכות בה מן ההפקר אלא שבא עלי' לשם זנות לבד ניחא שלא דקדק להבחין בין זרע לזרע שלא היה חפץ בה ולא בזרעה אבל השתא דאמרת דדוד כוון לזכות בה א"כ היה ראוי שימתין תלת ירחי להקים לו ממנה זרע:

שמי חתים בהדיה וגו' שלא שמש בה והוא עקר עצמו ממנה שלא היתה ראויה לו והודאת בעל דין כמאה עדים: ותו אי לא שכיב [לפנינו הגי' אי ידע דלא שכיב] כלו' ואי תימא שהיה גלוי לפניו כי ענין זה אוושא מלתא והשכנות מרגישות בדבר ונשמע הדבר א"א לומר שדוד ידע דא"כ אמאי שדר:

ודאי לא ידע אבל וגו' כלומר מה שאמרתי לך שלא בא עליה וגו' הוא לקושטא דמלתא שכך היה כי לענין דוד בעצמו לא קשה מידי דיתיר וגו'. דהכי תנינן פי' רב המנונא סבא לדבריו דאמר יתיר וגו': מאי לא תמות כיון דאמר העביר חטאתך היאך ימות נמחל ונענש אתמהה אלא פרושי קא מפרש העביר חטאתך וזה בערך שלא תמות ביד דומה אמנם עונש אכתוב עליך כדמסיק:

דאיהו אפתח פומיה וכיון שנראה לו הענין חמור כ"כ למה הזיד לעשות נגד דעתו והרי הוא דן לנפשיה:

לית לך רשו ענין זה לא נמסר לך לערער שכבר נתודה והמתודה עוקר עצמו מהמקטרגים ולכך לא תקטרג עליו עוד ואל תחשוב שאשא לו פנים ח"ו עונשא כתבית עליה על חילול השם שאינו עונש גיהנם אחר שלא חטא באות ברית כנז':

אהדר דומה לאתריה כאשר תשש כחו ירד מאותה המדרג' היינו שעלה אל מחיצת הקדושה עד היכל ידוע ועתה ירד אל מקום הקליפות למטה במקומו:

מהו כמעט שממעט עזרת השם לו היל"ל לולי ה' וגו' שכנה דומה ממש:

כחוטא דקיק וגו' כההוא שיעורא הות דלא שכנה שכבר שכנה ונדבקו בי החיצונים אם לא היה אות המעט כשערא המפסיק דהיינו חילוק מועט שהיה בין עוני לעון שבו נתפס דומה ולולי ה' עזרתה לי הית' שוכנת ואפשר שכוון אל המלכות שדוד מרכבה לה וחוט שער מפסיק בין מדרגות הקדושה אשר למ' ובין החיצונים:

דלא יכיל למימר לדומה היינו מאי דקא' קרא אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא וגו':

ונצח ליה קב"ה בדינא שאם לא היה הנצחון ע"י הדין לא היה נצחון שאין הב"ה חפץ לעוות הדין. על ההוא קול דאיהו אמר פי' אע"ג שאינם נבלות כיון שהן גורמין הרהור הנוא בשר יקצוף האלדי"ם כנז' לעיל:

דפגים ואתמשך וגו' הכוונה יחבל ויפגום הברית שהוא נק' מעשה ידיך בענין שתמשך לגיהנם לקבל עונשך:

ובג"כ וגו' כלו' מכאן ראיה מדברי רב המנונא שמעשה ידים נק' אות ברית א"כ ומעשה ידיו מגיד הרקיע פי' מארי קיימא כנז' לעיל וכדמסיק מארי קיימא דיליה פי' מעשה ידיו ירצה מעשה ידיו של הכבוד אל הנז' לעיל והיינו יסוד שהוא שלה:

מגיד ורשים וגו' ירצה כי הגדתו וסיפורו היינו רושם שהוא רושם כל א' וא' דיוקנו בעצמו והיינו ו' קצוות שבת"ת משבחין לו דהיינו לחבריי' שאמרו אותם הדברים לקשטה והכונה שמשפיע אור בנשמת החברים ומאיר ומזהיר רוחניות התורה שחדש וכן הוא בספי' המ' הנק' לילות וז"ש ולילה ללילה כל דרגא דשלים בליליא ירצה הספי' הנכללות במ' הנק' לילה:

משבח דא לדא היינו נמי סילוק ועילוי אל קישוטי התורה שקשטוה דרך המדרגות:

וברחימו סגיא אתעביד וגו' היינו לשבח המקשטים שהם חברים באהבה עמהם לתת להם חלק הייחוד:

מילין דעלמא הם דברי עסקי העולם שהאדם מתעסק בצרכיו ואין ספק שאפי' מחשבות בני אדם גלויים לפניו אבל לא בעי למשמע לון דהיינו שמסלק השגחתו מהם וזהו בלי נשמע קולם. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ענין דומה עם דוד י"ל כי הלא אין מקטרג למעלה רק כאשר האדם חוטא אז העון עצמו עולה למעלה ונרשם שם ומקטרג ומאחר שהשי"ת אמר שלא חטא כלל א"כ באיזה כח בא המקטרג ומאין נתהוה: אבל דע כי זהו בענין המקטרג עצמו הנברא מהעון אבל דומה נסתפק בזה כי הוא ראה איך דוד בא על בת שבע ולא ידע אם היתה ראויה לו כי אח"כ בא לו חידוש בעיניו ושאלו מאתו ית' הלא דוד קלקל ברית בערוה וראוי לבא בגיהנם ואיך איני רואה המקטרג הנעשה ע"י העון והשיבו השי"ת כי לא חטא עכ"ל:

גליון וגלי קדמי דאוריה לא קריב בה לעלמין וגו' מצאתי סמך לזה מן הפסוק שנא' ותהי לו כבת מה בתו לא נגע בה אף זו: ד"ת. עכ"ל:

והרא"ג כ' ואיש אשר ינאף וגו' ואל אשת עמיתך וגו' פסוק א' הוא העונש אזהרה מנין ת"ל ואל אשת עמיתך וגו' ולא הביא ראיה מפסוק לא תנאף לפי שלשון ניאוף אין אנו יודעים שהוא באשת איש כי אם מפסוק זה ואיש אשר ינאף וגו'. או אפשר שהביא ב' פסוקים להגדיל עונשו שעבר בשני לאוין:

דוד דקלקל ברית בערו' מהו ר"ל דוד שהוא אביר הרועי' ראש הסנהדרי' קלקל ברית עליון במעשה שעשה בערוה וכל זה להגדיל עונשו. א"נ הלשין עליו שנדבק בקליפה שנקר' ערוה ואפשר שכיון זה בפ' שהביא איש אשר ינאף את אשת איש למטה אשר ינאף את אשת רעהו למעלה שנקר' רעך וריע אביך. והיינו לטמא' בה דקאמר קרא א"ל קב"ה דוד זכאה איהו וכו' השיב לו על שניהם בבחינת עצמו זכאה הוא ר"ל זה דוד בעצמו שאתה אומר זכאה הוא. ועל השנית דקלקל ברית וכו' אמר וברית קדישא על תיקוניה קיימא שלא פגם אות ברית קדש העליון כלל ולא נטמא כמו שאמרת לטמאה בה: דהא גלי קדמי דאזדמנת וכו' וא"ת אע"ג שהיתה שלו כבר אבדה ונתנה לאחר וצריכה גט ממנו שתשוב אליו ומאי קאמר ליה וי"ל שהכונה הוא לפי שהנואף את אשת רעהו עושה ב' עבירות א' בינו לבין המקום וזהו שכיון באומרו ואיש אשר ינאף את אשת איש שהוא חטא בינו ובין המקו'. ב' שאוסר' על בעלה והוא חטא בינו ובין חבירו וזהו אשר ינאף את אשת רעהו שאסרה עליו ועבר על ואהבת לרעך כמוך והנה הב"ה השיבו על שניהם אם כנגד מה שאמרת שחט' שאסרה על חבירו זה אינו כי גלי קדמאי דאזדמנת ליה בת שבע וכו' ואי חטף דידיה חטף. ולשנית שהוא חטא שבין אדם למקום ג"כ ליתא דבהיתרא הוה מה דהוה וכו' ודומה לא שביק ליה עד דפרכיה כי לא הספיק הב"ה להשיב התשובה הנצחת שהוא בהתיר' עבד עד שהקשה לו אי קמך גלי שכאשר שמע לקב"ה שאמר גלי קדמי מיד פרכיה ואמ' אי קמך גלי וגו' ומלת ותו מוכיח שעדין הוא בתשובה הראשונה: אי נמי ליישב לישנא דותו אחר שכבר הקשה לו אי קמך גלי אמאי קאמ' ותו וכו' ר"ל כי לקושיא זו לא חשש לה קב"ה להשיב לו כי יש לומר כי היה לו רוח הקדש ואפשר שידע:

תלת ירחי ולא אוריך היינו כדי להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני כנז' בגמר' וא"ת ואמאי לא קטרג עליו על אביגיל שלקחה לאשה בתוך ג' חדשים למיתת נבל כדמשמע מהכתובי' ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' וגו' וישמע דוד כי מת נבל ודוחק לומר שלא שמע דוד אלא לאחר ג' חדשים כי שם באותם המקומות היה הולך דוד. ר"ל במ"ש רז"ל מבוא בדמים שהגידה לו שהיתה נדה ב' דמים ואחר שהיתה נדה ודאי שלא היתה מעוברת: (מוהר"ר צמח ומפני שיש נשים מעוברות ובא להם אורח הנשים לזה נלע"ד לומר שידע ברוח הקדש שהיה בדוד שלא היתה מעוברת) עד דאתפטרת בגט וא"ת ולמה לא ידע השטן שכבר נתגרשה אחר שהגט נתן בפומבי וא"כ באי זו טענה הלשון וי"ל שאין השטן יודע רק הדברים הנוגעים לדבר עבירה או מחשבות והרהורים רעים וכיוצא כי הוא המחשיב והמכעיס והמכניס ההרהורים הרעים בלבו אמנם העניינים שאין בהם ענין לדבר העבירה אינו יודע מאומה והראיה מהמלאכים שאמרו איה שרה אשתך כנז' בפ' וירא דף ק"א וז"ל דאינון לא ידעי אלא מה דאתמסר לון למנדע כל אלין מילין דזמין קב"ה לאיתא' על עלמ' מ"ט בגין דקב"ה אעבר כרוזא וכו' א"כ בגרושין הללו אפשר שלא ידעכי לא נמסר אליו. הא מה דאמרי' פי' היינו כעין מה שאמרתי. דהא ד' ירחי הוו הגם כי לא היו שלימי' כי לא היו רק ג' חדשי' וי"ז יום עכ"ז קרא' ד' חדשי' כי רוב החדש הד' ככלו ולזה הביא ואית דאמרי כלו' יותר מרווח שהם ד' חדשי' גמורים: ותו אי ידע דלא שכיב בהדה. תימא כבר הקשה זה אי קדמך גלי ואפשר שלמעלה הקש' דרך סברא שלא ידע ואם תמצא לומר שידע א"א וכי אמאי שדר ליה דוד:

לא תמות בידא דדומה הוקשה לו שפשיטא דאינו חייב מיתה לזה תירץ ואמר שפי' לא תמות הוא בידא דדומה שהכונה שלא יכנס בגיהנם: עונשא כתבית וכו' ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת וגו': כשיעורא דאית ביני ובין סטרא אחרא נ"ל ביני הוא מדתו כי השכינה נמשכת עד פתח היכל לבנת הספיר וסמוך לו ממש היכל קדמא' דסטרא אחרא ואין ביניהם שום הפרש כלל:

דלא ימא מלה כדוד היינו אומ' חי ה' כי בן מות הוא. ואפשר מלה כדוד שאמר בחנני ה' ונסני ואח"כ עבר שלא יוכל לומר שגגה היא שהרי כבר נזהר ואלמלא הב"ה עזרו היה נתפס וז"א למה יקצוף ה' על ההוא קול: בגין דלא יכיל למימר הכונה כי אין לסכל לומר אח"כ אף כי אני גזרתי ומשפטי אני חרצתי היה בשגגה שאמרתי כמדבר בלשון בני אדם ולא אהיה נענש על זה כי הרי דוד אמר זה ואלמלא שהב"ה עזרו היה נתפס בדבריו וז"ש כמה דהוה לדוד ונצח ליה קב"ה: דפגים ואתמשיך היינו אחר המיתה נותנין עליו ערלת הקטנים למי שעבר עבירה ובזה נמשך לגיהנם כמשרז"ל וזהו וחבל את מעשה ידיך כלומר כדי שתכנס לגיהנם יחבל וישחית ויפגום באותה ערלה את מעשי ידיך דהיינו אות בריתך ובסבתה תכנס לגיהנם:

מאן רקיע דא איהו וגו' היינו יסוד כנז' לעיל שהו' כולל בתוכו חמה ולבנה ת"ת ומ' וככבים ומזלו' היינו בחינתו שנקר' מזל ובינה נקר' ג"כ מזל: ודא איהו ספר זכרון הכונה הוא לומר שמלכו' נקר' כן בכל מקום ואמ' שנקר' כן כאן לפי שהיסוד שהוא הרקיע הזה זוכר ומגיד ורשים וכתיב לחברייא כל חד מה דאמר בההוא ספר דהיינו מלכות. ואם נפרש שכאן פי' ספר הזכרון היינו יסוד אתי שפיר יתיר: ולמעבד רעותהון יר' שהתועלת שנכתבים ונרשמים למעלה הוא כדי שיהיו שם למזכיר זכותם כדי לעשות רצונם מה שיגזרו למטה הב"ה מקיים למעלה ע"ד ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר:

מאינון יומין דמלכא היינו ו' קצוות במקומם של המלך הקדוש ת"ת בעל ו' קצוות: ה"ג כל דרגא דשליט בלילה משבח והוא סוד ממשל' הלילה שנחלקין לכמה מדרגות דהיינו כל ההיכלו' שנקר' לילות א"נ ו' קצוות שבה כי כמו ששש קצוות שבו מספרי' ומגידי' זה לזה ההוא אומ' כך ו' קצוות שבה שנקראים לילות מספרי' ומגידי' זה לזה ההוא אומ' וההו' דעת דכל חד מחברי': ובשלימו סגי אתעבידו חברין ורחימין כלומר באהבה שלימה נעשו חברים ושומעי' ומספרי' אותם החידושים באהבה וחבה. ואולי רמז זה הפסוק באומרו יחוה דעת דמדאפקיה לאמירה בלשון יחוה רמז האחוה והריעות שנעשה ביניהם בשביל אותם החידושים: אין אומר ואין דברים דשאר מלין דעלמא וכו' ירצה אע"ג שבכל לילה וליל' נבחנים דברי המקטרגי' שאומרים פלוני עשה כך פלו' עשה כך בין טוב ובין רע כמ"ש בזוהר עכ"ז עתה בליל שבועות אינם נכנסים אותם המקטרגי' של אותם אומר ודברים עם היות' אמת שאין הב"ה רוצ' לשמעם כלל ובשמחתו לא יתערב זר: אי נמי שאותם המדרגות שמספרי' שבחיהם של חברים בכלל השבח אומרי' שכשהם עוסקים בתורה אינם מפסיקים ח"ו מדברי תורה בדברי' דעלמא מילי דהדיוטי שהם דברי' דלא אשתמעו קמי מלכא כי אם בדברי תורה שעושים קיום כדמסיק עכ"ל הרא"ג:

עבד משיחא וגו' היינו סוד הרוחניות המתהוה ומתאצל על ידם מהספי' כדי שיתהוה מהם הרקיעין והארצות כנז' לעיל. ואי תימא וגו' פי' שלא יהיה אותם דברי תורה פועלים רקיעים וארצות אלא מבחינה א' כאלו תאמר יש דברי תורה פועל רקיע א' בבחינת חסד לבד וכיוצא לז"א שאינו כך אלא משטטי עלמא וזש"ה בקצה תבל מליהם יר' תבל לשון תבלין דהיינו שבוללים כל בחי' הספי'. וכיון דאתעבידו רקיעין וגו' ולא מלבוש לנשמה מאן שריא בהון: שמשא קדישא ת"ת שהוא רקיע ושריא ברקיעין ומדלא קאמר שמש בהם מורה שהוא שם בהם אהל משכנו בל יצען בל יסע יתדותיו וג"כ מהם בחינת אהל גג החופה דהיינו ואתעטר בהו בסוד כילת חתנים: כיון דשארי וגו' היינו שהוא מתקשט בדברי תורה ומתעורר להסתלק למעלה ע"י מציאות אור הנשפט עליהם מלמעלה וחדי והיינו ישיש דהיינו שפע הבינה עליו באותם הרקיעים: נפיק מנייהו דהיינו שאחר שנתעטר באורם הוא מסתלק ומאל ורהיט גו מגדלא וגו' היינו מה שהוא מתעלה במדרגות הבינה הנקרא מגדל הפורח באויר אבל אינו המגדל התחתון מ' הנק' מגדל עוז אלא מגדלא אחרא דהיינו סוד הבינה ולא במקום המ' אלא באתר אחרא דהיינו בינה למעלה יש מגדל ובה עושה ריצה כדרך שהוא רץ במ'. ואחר שהוא מאיר ומקבל שפע מהבינה וג' ראשונות הוא בא מלא שפע וזוהר והיינו מקצה השמים שהוא בינה מוצאו אחר שקבל השפע כנז':

ותקופתו מאן תקופתו ופי' שהיא מ' ותקרא היא תקופתו בכנוי אל הת"ת ר"ל תקופה שלו מפני שהת"ת נק' שנ"ה ואיהי נק' תקופת השנה. דאסחרת לכל שייפין יר' שהיא מקפת ומקבלת פעמים מחסד ופעמים מגבורה וכיוצא. ואתקשרת מן השמים ת"ת עד רקיעא דא דהיינו יסוד כי שם מקום המ' על נצח והוד שהם קצותם של ת"ת ויסוד: ואין נסתר מחמתו דההיא וגו' ירצה כי המ' כח הדין ואין מי שיסתר בעולם הזה מדיניה כנודע שהיא המנהגת התחתונים: דאסחר בכל סטרא וסובב קצוותיו וכלם משפיעים בה ואין מסתתר מכל דרגין עילאין מלהשפיע ולהאיר ואו' ואין נסתר מחמתו דההיא תקופה היינו חום התאוה שאין ראוי לזכור דינים ולא התחתונים דלאו בהכי מסקינן ושאר הפרטים כולם במ' שכולם סובבים להשפיעה כנז' ועל הדרך הזה יתבאר כל השמועה:

בגין אוריית' שהרי ע"י חדושי התורה הת"ת מסתלק ומשפיע כנז' לעיל והיינו דמפרש קרא בתר הכי תורת ה': שית זמנין וגו' הכוונה על ו' קצוות ואמר תחלה שית זמנין כתיב הכא ה' שם בן ד' שהוא בת"ת בעל ו' קצוות וזה יכריח כי שית קראי שיש מן השמים מספרים עד תורת ה' תמימה ג"כ יהיה הכוונה על ו' קצוות והיינו ממש בראשית וגו' הא שית אתוון המיוחסות לו' קצוות כדפי' בתיקונים: ברא אלדי"ם וגו' הם ג"כ ששה קצוות. והנה כפל ו' וששה בלי ספק יורה על ו' קצוות נעלמים וששה קצוות נגלים מתפשטים ואמר הא שית תיבין אחרנין לקבל שית זמנין ה' דהיינו כי התיבין והשמות הם מלות שוות כי התיבין יורו גילוי וכי השמות יורו גילוי כנודע ולכן השמות ראוי שיתייחסו עם התיבות אמנם קראי הוא ענין בלתי מתייחס עם שמות ולכן אמר שית קראי בגין אינון שית אתוון דהכא ויורו על הנעלמים:

עד דהוו יתבי וגו' באתר אחרא בדברי הימים: וכולא דזא חדא עם פסוק שבשמואל: רב ויקירא כמה דגלי ההוא סבא היינו שעלה למדרגתו בסוד הנבואה ומרכבה בסוד הת"ת בארץ מצרים כנז' לעיל: איש מדה כולא חד שהשכינה נק' מד"ה כדמפרש ואזיל והיינו פי' איש מראה הנאמר בפ' האחר ופי' ההוא סבא בעלה דמטרונית':

ומ"ט שאין ענין מראה ומדה שוים לא בעניינם ולא במשמעותם:

בגין דאיהו שבת וגו' ירצה שהשכינה נקראת מראה מפני שהיא מראה כל הספי' שהם מתראות בה דהיינו עצמותה היא הנקודה האמצעית דהיינו העיר והיא שבת נקודה אמצעית וכאשר מתראות בה שאר הספי' עושים לה תחום הביב סביב לה דהיינו ומדות' מחוץ לעיר אלפים באמה וגו' דהיינו סוד המראה להראות הספי' העליונות בה והיינו מדה מדת תחום שבת שהוא הוא המראה: והכריח שהמ' נקר' מדה מפסוק לא תעשו עול במשפט ת"ת במדה מ':

וע"ד איש מדה וגו' פי' יתייחס למרע"ה שם איש מדה כי אחר שהוא מרכבה למשפט הוא איש מדה: ואיהו ממש וגו' לא נפרש איש בעל אלא איש כמשמעו והכוונ' שהיה מרכבה לת"ת שהוא בעל שש קצוות מסוף העולם בינה ועד סופו מ' וא"ת איך א' מהנבראים כולל כל הו' קצוות כי לא שמענו אלא אברהם מרכבה לחסד יצחק לגבו' וכיוצא לכך אמר שאין זה תימה כי אדם הראשון הכי הוה וגו' וכתיב ויולד בדמותו כצלמו דהיינו שי"ת [צ"ל ש"ת] וקיימא לן משה שתהבל:

חמש באמה וגו' אינון ה' ספי' כלולות באמה בת ו' ספירות ת"ת והם מסוף העולם ועד סופו: וביד המצרי וגו' כמבואר בדברי הסבא ומה שהוסיף פסוק זה ואמר כמנור אורגים הכוונה להודיענו שמטה האלדי"ם שבידו חקוק שם המפורש בנהירו דצרופי אתוון פי' לא השם פשוט אלא בצרופי אתוון דהוה גליף בצלאל הנק' אורג ולזה נק' המטה כמנור אורגים ונק' אורגים דהיינו צירופי האותיות שמצרף אות זה בזה ומעביר זה בזה כדרך האורג שמעביר ומצרף החוטין אלו באלו וכוונת הענין שלא היה חקוק ממש במטה השם מצורף אלא היה השם פשוט ואותיות מצטרפות ומאירות מעצמן מכל ו' קצותיו וז"ש וההוא מטה הוה נהיר שמא גליפא בכל סטרין דהיינו מאיר השם בו' קצוותיו והארתו לא פשוטה אלא בנהירו דחכימין דהוו מגלפין שמא מפרש במ"ב גווני וגו':

ופתח ר"ש ואמר בראשית וגו' אית לאסתכלא ביה כמא דמסיק בשלהי סוגיין כי בראשית וגו' כתי' בקב"ה והארץ היתה תוהו כתי' בשאר אלהיא וגו': מיד ירצה בראשית תחלת כל דבר צריך שתדע כי ברא אלדי"ם את השמים וגו' ולא שאר אלהיא. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. משיחא פי' משקל של בנאים: מדדי עילאי וגו' צריך להגיה מדורי עילאי ומדורי תתאי פי' כי הני מילי דאורייתא בכל הארץ יצא קום פי' עבדי משיחא למיבני מדורין אלו ואמר כי הלא בד"ת יש ב' מינים או פשטים ואגדות או רזי דחכמתא והנה מן הסודות נעשו רקיעים ומן פשטי התורה נעשו ארצות וזה נתבאר לעיל דף ד' סוף ע"ב ע"ש ואלו הם המדורים והבנינים הנזכרים עלאין ותתאין:

ואי תימא הא כתיב חמש באמה וגו' פי' כי הוא אמר כי איש מדה הוא מסייפי עלמא ועד סייפי עלמ' והוקשה לו כי הלא אמר כי מדתו היתה חמש אמות לבד. ותירץ כי כן הוא כי מדת העולם אינו אלא חמש אמות לבד שהוא חמש מאות שנה מן הארץ ועד לרקיע והנה אותיות חמש מאות הם כמו חמש אמות וכבר ידעת כי כל אמה כלולה ממאה בסוד עשר זמנין עשר: ואמנם נוכל לפ' ג"כ כי הם סוד חמשים שערי הבינה המתפשטים מקצה השמים ועד קצה השמים כנודע והם חמש תרעין העולי' לחמשין כנודע עכ"ל:

גליון אין אומ' וגו' שד"ת בכל הארץ יצא קום ר"ל שעושים קו ומדה בעולם העליון: ואו' מאן שריא וגו' ההוא שמשא קדיש' וגו' ראה והבין מה שרמזתי לך שהעליונים צריכים בקיומם לתחתונים כביכו"ל שע"י העסק בתורה נעשה רקיע והוא סיבה שההוא שמשא וגו' הוא באותו רקיע וזהו לשמש שם אהל שהיא כ"י משים בהם ר"ל ייחוד החתן עם הכלה וז"ש נפק מנייהו ורהיט גו מגדלא אחרא שזהו מגדל הפורח באויר שהוא היסוד שמתחבר עם כ"י וז"ש מקצה השמים מוצאו ותקופתו על קצותם שהיא כ"י ואין נסתר מחמתו ולית מאן דאתכסי מיניה וגו' הענין דע שקודם גילוי מ"ס היו כולם בעמקי האין ואין להם גילוי ואחר שרצה המאציל להאציל האצילות ועשה היכלות ליקריה ותושבחתיה לא היו העולמות נקראות בשם שכל דבר שלא נתגלה אין לו שם עד שעמד האור ונגנז בכ"י והארץ האירה מכבודו וחזר האור פנים אל פנים ונתגלו כל מה שהיה ממון ונק' בשם וז"ש ותקופתו על קצותם וגו' והמשל שאין אור השמש מאיר אלא עד שמכה הניצוץ השמש בארץ ובחזרת הניצוץ הוא מאיר ומ"ש ואין נסתר מחמתו כבר ידעת כל דבר שיוצא מגבורה הוא מוליד אש כך הכאת נצוץ אור בארץ הוא מוליד חמימות והיינו סבת חום השמש אע"ג שאין בה לא חום ולא קור הסבה שאור השמש מכה בארץ ובהכאתו מוליד החום והאור וזהו סוד הייחוד בכ"י בסבת הכאת ניצוץ השמש מעלה אדים בסוד ואד יעלה מן הארץ בסבת שמש ומגן ה' אלדי"ם שהוא פועל בה והיא עולה למעלה וממרחק תביא לחמה וזה בסבת יש' שהם למטה מקבלים ממנו ועושין כאו' גבורי כח עושי דברו שהם יש' במה שעוסקים בתורה ובמצות. מהגליון בקיצור: עוד מצאתי גליון וז"ל: משיחא אינון מלין מדדי וגו' משיח' משקל של בנאים: ודורש קום מלשון קו המדה מדה א' מתרגמינן משחתא חדא: מאילין פירוש ממילי דחכמתא ומאילין ארץ פי' משאר מילין דאורייתא דמתחדשין כנז' לעיל דף ד': והאי קרא במתיבתא עלאה וגו' פי' תרין מתיבתי אינון מתיבתא עלאה ומתיבתא דרקיע' וקרא דאיש מדה האמור בד"ה במתיבתא עילאה אתמר וקרא דאיש מראה האמור בשמואל במתיבתא דרקיע' אתמר וכן בפ' בלק ר"ג ב' ומגבעו' במתיב' דרקיע' מלא ואו כתי' ובמתיב' עלאה חסר וא"ו: חמש באמה מסייפי עלמא וגו' אפשר שדורש אמה בהיפוך אתוון מאה כמו שדורש בתיקונים וז"ל והפוך דמאה אמה וגו' ואתיא כמ"ד בחגיגה פ' אין דורשין אדם הראשון מן הארץ עד הרקיע היה והיינו מהלך ת"ק שנה ובר"מ הנדפס בפ' קרח קע"ט א' אמה באתוי מאה וגו' ע"ש עכ"ל:

והרא"ג כ' עבדי משיחא יר' ע"י דברי תורה הם בוני' רקיע חדש אם הוא דרך סוד או ארץ חדש' אם דרך פשט ועושי' כדרך הבנאי' לנטות קו כמה אורכו של בנין וז"ש עבדי משיחא אינון מלין לעשות המדורו' העליונים ומדורו' תחתונים מדורות עליונים עושי' רקיעין וכפי שיעור החידוש כך גודלו של רקיע ושל ארץ כי יש חידוש הכולל דרושים רבים וענייני' גדולי' וכפי שיעורו כך שיעור הרקיע וכן לההפך ולכן עבדי משיחא: ואי תימא דאינון מילין וכו' הענין שהארץ הוא סוד ארץ יש' ותבל הוא שאר ארצות כנז' בזוהר פ' נח דף ס"ז ולז"א בכל הארץ א"י יצא קום ואי תימא שאותה משיחא לא עביד משיח' רק בא"י לז"א ובקצה תבל כלומר אפי' עד קצות תבל סוף שאר ארצות:

מאן שריא בהון יר' מה לנו ולאלו הרקיעי' אחר שנעשו ומה תועלת יש בהם לז"א לשמש שם אהל שהת"ת שוכן בתוכם. ואתעטר בהו וכו' היינו ממ"ש שם אהל מדאפקיה בלשון אהל ולא אמר משכן או בית לאשמועינן תרתי חד שנעשה אהל ומשכן ששוכן בו הת"ת ומדאפקיה בלשון אהל הוא לשון אור שהוא אור העטרה שמתעטר בה קב"ה כמ"ש בהלו נרו עלי ראשי כדין והוא כחתן יוצ' מחופתו וגו' יר' אחר שנתעטר באותם הרקיעים החדשי' שהם בתוך הו' קצוות דהיינו החופה יוצא משם להשתעשעבארצות החדשות שנעשו מפשטי התורה וז"ש והוא כחתן יוצא מאותם השמי' החדשי' והיציאה הזאת היא בשמחה ובמרוצה ואחר שנפק מנייהו עאל ורהיט גו מגדלא חדא אחרא דהיינו המלכות והיינו ארצות החיים כי כמו שמציאות שמים חדשים נעשו במציאו' שמים העליונים כנז' כך מציאות ארצות חדשות נעשי' במציאות ארץ החיים מלכות והחתן הזה יוצא מהשמי' החדשי' לשכון ג"כ בארצות החיים שהם ארצות החדשו' ויוצא בשמחה ובמרוצה וז"ש וחדי ורהיט באינון רקיעין ונפק מנייהו ר"ל שאחר שיצא מאותם הרקיעים עאל ורהיט ועושה הייחוד במלכו' וז"ש ורהיט שהוא כינוי אל מציאות רהיטת וזריקת השפע שהוא יורה כחץ ונעשה בשמחה ע"י חדושי התור' כנז' וז"ש ישיש כגבור לרוץ להתייחד בההוא אורח הנקר' מלכות ע"ד אומ' אורח כנשים: מקצה השמים מוצאו וגו' תנא והדר מפרש שהוא מפרש יציאתו מחופתו שאמ' ואמ' זאת החופ' שאמרתי היינו מקצה השמים מוצאו ודאי מעלמא עילא' נפיק ודוק מלת ודאי כלו' מה שאמרתי שהוא יוצא מחופתו פי' מקצה השמים הוא מוצאו ודאי דאיהו קצה השמים לעיל' היינו שהשמי' הם ו' קצוות המגיעו' עד הבינה כמדובר: מאן תקופתו דא קצה השמים לתתא היינו קצה השמים האחר שהיא המלכות שעד שם מגיעי' הו' קצוות: דאיהי תקופ' השנה דאסחרת לכל סייפין יר' שהמלכות הנקר' תקופת השנ' הסבה היא לפי שהת"ת יש לו י"ב גבולי אלכסון ומלכו' יש לה י"ב חדשים שהם י"ב גבולי' שבה והיא המסחרת ומקפת בבחינותיה אל י"ב גבולי הת"ת להיותה נשפעת ונכלל מכלם נמצא לפי זה שמתקשרת מן השמים דהיינו קצה השמים לעילא דהיינו הבינה כנז' עד רקיעא דא דהיינו קצה השמים לתתא דהיינו יסוד הנקר' רקיע המגיע עד המלכות וז"ש הכתו' ותקופתו מלכות סובבת על כל קצות' דהיינו שש קצוות האמורי': ואין נסתר מחמתו וגו' יר' כי כמו שהיא חוזר' ומבקשת להיותה נכללת מכל ו' קצותיו וי"ב גבוליו כן הת"ת מפיק רצונה והוא חוזר ומקיף אותה וז"ש ואין נסתר כלומר ואין לה שום אבר שיהיה נסתר מחמתו דהיינו הת"ת הנק' חמה וז"ש דההיא תקופ' דא מלכו' הרוצה להקיף אותה ותקופה דשמשא המפיק רצונה אין לך צד שבה שיהיה נסתר מאותה תקופ' של החמה הזה:

ואין נסתר מחמתו היינו פי' אחר שמפרש פי' אחר באומרו ואין נסתר שאין לך שום ספירה מג' ספי' עליונות שיהי' מסתיר אורו מלהשפיעו וז"ש ואין נסת' לית דאתכסי מיניה מכל דרגין עילאין דהיינו ג' ראשונות דהוו כלהו מסחרן ואתיין לגביה ואמ' וכל חד וחד ירצ' שהיל"ל ואין נסתרים מחמתו שאחר שפי' מכל דרגין עילאין שהם ג' ראשונות היל"ל בלשון רבי ואין נסתרים לז"א וכל חד וחד לית מאן. אין נסתר לית דאתכסי מיניה שכלם משפיעי' משפעם הגדול:

מחמתו בשעתא דאתחמם וכו' פי' אחר במל' מחמתו מלשון חימום והכונה שהמדות חוזרות אל שורשם העליון ליקח חוזק והשפעה וז"ש בשעתא דאתחמם ותב לגבייהו דג' ראשונות לינק מהם בתיאובת' שלים באותו החימום: כל שבחא וכו' שית זמנין כתי' הכא ה' וגו' אפשר סוד הייחוד שש קצוות שבו בו' קצוות שבה והענין שו' קצוו' שבה הם פסוקי' מהשמים מספרים עד תור' ה' תמימ' שהענין בהם שהיא מתקשטת ע"י אור סודות התורה כנז' וע"י אלו השש קצוותיה המקושטים שהם סוד מ"ן שהם מתקשטים תחלה אמר אח"כ שבאין אליה השש קצוות שבו דהיינו שית זמכין ה' שמתחילים מתורת ה' תמימה וז"ש שית זמנין כתי' הכא ה' שהם ו' קצוות שבו המשפיעים בשש קצוות שבה שהם שית קראי מן השמים מספרים: ועל רזא דא כתיב בראשית וגו' כלומר הרמז הזה הוא רמוז בפסוק בראשית כי השש קצוות שבה הרמוזים מן השמים מספרים עד תורת ה' תמימה הוא רמוז במלת בראשירת שהם שש אותיות ומשמעות המלה בעצמה רמז שהוא ענין התחלה וראשי' שקודם שיבוא להשפיע בה השש קצוות שבו קודם מתקשטים בחינותיה וזה רמוז במלת בראשי' ואחרי כן באים השש קצוות שבו להשפיע והם השש פעמים ה' שהם שש קצוות שבו והם רמוזים בשש תיבות מברא אלהים את השמים ואת הארץ וז"ש שית קראי בגין שית אתוון דהכא שית שמהן בגין שית תבין דהכא:

דמלה דעתיקא קדישא איהו היינו מה שפי' למעלה רב פעלים מקבצאל דרגא עילא' סתימאה וכו' ואינו ע"ד הפשט ממקו' הנקרא' קבצאל. א"נ היינו כינוי אל רב המנונא סבא שהוא סבא קדיש' ור"ל נראין הדברים כמפי אומרם א"נ שהוא דבר סוד שכן אמ' למעל' כל מלין דרזין סתימין אינון וכו': ההוא דסתים מכלא היינו מה דאמר לקמן והאי קרא במתיבתא עילאה אתמר שהב"ה פי' בו פי' זה: באתר אחורא [נ' דתיבת אחורא מיותר] אחרא היינו בדברי הימי' ויש הפרש מעט בין זה לדסוף שמואל: איש מדה כלה חד איש מראה כלומר פי' איש מראה שפי' למעל' שהוא בעל דההוא מראה יצדק ג"כ במלת איש מדה בעל דההיא מדה ומ"ט מדה כלא חד פי' ואמר כיצד איש מרא' ואיש מדה כלא חד ותירץ ואמר כי מדה היא ע"צ המלכות שכן אמר קרא ומדותם מחוץ לעיר וגו' וכתי' לא תעשו עול וגו' בגין דאיהו שבת היינו המלכות נקר' שבת ושבת זה יש לו מדה ותחום אלפי' אמה לכל רוח כפשטי' דקרא ובבחינ' זו שהיא יש לה מדה ותחו' נק' איש ובעל מאותה המד' שיש לה מדה ותחום וכתי' לא תעשו עול וגו' רצה להכריח יותר מפ' זה שמדה היא המלכות שמפסו' ומדותם אינו כ"כ ראיה דהתם אמר ומדותם מחוץ לעיר מלכות אלפי' אמה לכל רוח שעד סוד היכל לבנת הספיר מגיע תחו' שבת ולפי זה יהיה פי' איש מדה בעל מדה אחת שיש לה מדה ותחו' חוצה לה ולזה הביא פ' לא תעשו עול במשפ' במדה ר"ל שכבר נודע כי משפט הוא ת"ת א"כ יוכרח שבמד' שאמ' הוא המלכות ממש:

ואיהו ממש איש מדה הוקש' לו כי אם פי' איש מדה ר"ל בעל אותה מדה מה אמ' אח"כ חמש באמה לז"א הא והא איתנהו איהו איש מדה בעל מאות' מדה ואיהו בעצמו הוא איש מדה אדם שיש לו מדה שאורכיה מסייפי עלמ' ועד סייפי עלמא אדם הראשון הכי הוה כמו שאז"ל אדם הא' מסוף העול' ועד סופו ואחר שחטא ותשת עליו כפכה שנתמעט עד מאה כמנין כ"ף וצ"ע מה ענין לו כאן:

ואי תימא והא כתי' חמש באמה א"כ איך אמרת שהוא מסוף העול' ועד סופו אינו כי אם חמש באמ' ותירץ ואמ' אינון חמש באמה הם מסוף העולם ועד סופו א"כ יצדק בו חמש באמה אף אחר אומרו שהיה מסוף העול' ועד סופו כי הכל חד והכונה הוא כי עולם היא הבינה עד העולם מלכות ובין שתי העולמות הוא הת"ת הכולל חמש ספי' המגיעו' מן החסד עד הוד שהם חמש מדות דאימא עילאה עד הוד אתפשטת כי יסוד הוא בכלל הת"ת כי גוף וברית חשבינן חד א"כ יצדק לומר שהחמש אמות אלו הם מסוף העולם בינה. ועד סוף העולם מ' ובספרים חסר תחלת התירוץ והוא אינון חמש באמה מסייפי עלמא וכו': וביד המצרי חנית כד"א כמנור אורגי' נר' שיבוש בגרסא וכצ"ל וביד המצרי חני' כדאמ' פי' כמו שפי' רב המנונא סבא שהחנית הוא מטה האלהים כמנור אורגים חוזר לתפוס לשון הפסו' שהכל פ' א' לא שייך לומר כד"א ואמר שאותו המטה היה חקוק וכו' דאיקרי אורג וכו' חקיק בשמא גליפא מפרש וכנז' בפ' בשלח דף מ"ח: ה"ג כנהירו דצרופי וכן לקמן דאמ' כנהירו דחכימין בכף והענין מפרש מלת כמנור אורגים מה הוא כי כבר פי' חנית זה שהוא המטה שהיה חקוק בו השם הקדוש וחזר לפרש כמנור אורגי' היינו שהיה חקוק באותו המטה כאותו הנהירו דצרופי אתוון דהוה גליף בצלאל שנק' אורג ויהיה פי' כמנור מלשון מנורה שהוא לשון אורה ופי' ואמר שהיה אותו המטה חקוק כמנור' ואור צרוף אותיות שהיה חוקק בצלאל:

ומתיבתא דיליה הוכרח לומר זה כי אורגים הוא לשון רבים ואם היה בצלאל לבדו היל"ל אורג: שמא גליפא בכל סטרין יר' שהיה חקוק אותו המטה מארבע צדדיו ומצד א' היה חקוק עליו השם הקדוש שם מ"ב בארבעין ותרין גווני והיינו ששם מ"ב יש בכל אות ואות ממנו סגולה נפלא' וענין בפני עצמו כנודע: הא נטיר עילא ותתא יר' לעילא היינו שום גזרה רעה שיגזרו עליו יתבטל. ולתתא כלומר עם זה יהיה שמור למטה כי מאחר שהגזרה מתבטלת מלמעל' אין כח למטה לעשו' לו שום דבר: ויפוק שתא בשלם אפשר שהוא מעת לעת עד ליל שבועות אחר ואפשר ג"כ עד ראש השנה כלומר ויצא שאר השנה בשלם:

פתח ר"ש ואמ' בראשי' וגו' האי קרא אית לאסתכלא דכל מאן וכו' אפשר לומר כי פתיחה זו שפתח בבראשי' לא בא לפרש ענין כלל בפסו' זה אלא הביאו כעין פתיחה כדי לבא לפרש פ' כדנא תאמרון להון ואמ' שמכאן יש לנו מבואר שהב"ה ברא שמים וארץ והמכחישים זה יכרתו מן העול' ובא ותראה מה נאמ' בהם כדנא תאמרון להון וגו' כי האלוהות שלא עשו שמים וארץ יכרתו מן העול' כי לא עשאם כי אם האל ית' ב"ה והולך ומפרש עקר הכתו' שהביאו לזה. וכל זה דוחק כי לישנא דהאי קרא אית לאסתכלא לא משמע הכי כי הוא לשון קושיא והקושי' ליתא. ואפשר ג"כ לומר כי אומרו פתח בבראשי' והו' כמו וכו' שבפסוק זה ובפ' והארץ היתה יש להסתכל ודהיינו מאי דכתי' כדנא תאמרון להון וגו' והיינו [פסוק בראשית] מורה על בנין והשלימות ופסוק והארץ מורה על החרבן ועל ההפסד ובמדר' תירצו בזה הרבה תירוצים וכאן הרשב"י ע"ה דריש ליה כמה דדריש בפ' כדנא תאמרון להון והכי מסקנא דמלתא לקמן דאמ' בהב"ה כתיב בראשי' וגו' במלכותם כתי' והארץ היתה תהו וגו' ונמצא לפי זה כי הארץ היתה תהו ובהו היינו יאבדו מן ארעא עכ"ל הרא"ג:

מלאכין קדישין לא נזקקין וגו' כלומר כשהם שומעים שמדבר האדם בלשון תרגום מאוס בעיניהם בענין שאין נזקקון והיינו דקאמר ולא אשתמודעאן ירצו אינם יודעים מה אומר מפני שהם מואסים בלשון אבל אם ירצו לשמוע ידעו והראיה לזה שהרשב"י היה מדבר תרגום והיו מלאכים באים לשמוע והטעם אחר שידעו שהיה מדבר בסודות אף אם הלשון מאוס בעיניהם באו לשמוע ורשב"י ע"ה היתה כוונתו לטובה דהיינו להכניע הקליפות בלשונם כי זה טעם הקדיש בתרגום: לאבאשא לי' דהיינו שלא יקטרגו על עונם: וא"ת ולמה אנו מקללים אותם היה לנביא לומר בלשון שלא יוכללו הם בו אחר שהם קדושים וי"ל שאלו היינו אומרים בלשון שהם מבינים היה מורה שאנו אומרים כנגדם אבל אחר שאנו אומרים בלשון אחרת ידוע שאין אנו אומרים אלא על אותם שהם לשון עלגת שהם החיצונים ואחר שאמר מלת ארקא תקן שהחיצונים הם אלו לבד כדמסיק:

לבתר דאתרך וגו' אפשר שנתגרשה תאומתו עמו: ארעא דאתכפל דכתיב ארץ עיפתה ומתרגמינן כפל עיף דהיינו כמו אופל שיש בה אופל ולא אופל והנה ארקא הוא א' מן הנפשות הכרותות נדונות שם והארץ הזאת עם שאר כל הארצות נבראו להתגלגל בהם בני אדם כדי להענישם ולתקנם ואלו השרים הם כחות יום ולילה המשמשים שם ואין להם שלוה אלא ע"י אדם היורד שם כדמסיק. חשוכא ונהור' יום לעצמו ולילה לעצמה והם לילה ויום חיצוכים ימי הרעה: קטרגין דא עם דא מדת יום במדת לילה ואין להם ייחוד. ובשעתא דנחית וגו' ע"י הם מיוחדים דומין למה שלמעלה כקוף לפני בני אדם:

בר דההוא דנהורא [וגו'] יום על לילה תורא שור משמאל: נשרא במערב והם ממש דומין לעליון:

וכד מתחברן וגו' זכר ונקבה שמם אדם והיינו בנהור' שהוא יום ובחשוכ' שהוא לילה נח"ש נמצאו להם ד' פנים "שור "נשר "אדם "נחש והיינו שנאן בקדושה ממש: שלשלאי עזא ועזאל הם בהרי חשך ועמוד תקוע שם ומגיע עד התהום ובאותו עמוד הם קשורים בשלשלאות: ואינון מדלגי עזא ועזאל מפחד הדין והם עושים זה כדי לבלבלם להזקק לנעמה שהיא נקבתם של אלו כדמסיק דטעו אבתרה דהיינו דכתיב ויראו בני האלדי"ם את בנות האדם וגו':

ואתעבידת בכמה ציורין היינו סוד דמיון בחלום לבא לידי קרי כדי להוליד מאותה התאוה וחמום נפש הבהמית היא מתעברת שדים מהם:

מתערין לאינון וגו' מחמום תאותם לעבירה:

ולא אולידת ארעא בחיליהון. פי' שאין בכח אותם השמים לתת לארץ זרע וקציר כאלו השמים אבל בענין אחר נותנים וז"ש ר' יוסי בפ' ויצא בשאר [ארעא] לא יצא לחם ואי נפיק לאו משבעת המינים:

ולא אהדרן וגו' פי' אין גלגולם כאלו ממש. ואינון אלה *) כנז' לעיל שהם אומרים אדמה לעליון בכל עניינם:

שמיא וארקא הם שמים וארץ שלהם: יאבדו מתחות שמיא היינו שמים אלו שלנו שבה היא נעמה והם באים משם לה. וטוב לאמר פסוק זה בעת שאדם שוכב על מטתו ולא יבא לידי קרי: שמא דאל"ה חלק שם אלדי"ם מי אלה: בכמה דוכתי בסבא פי' ענין אחר ועליו קשה שסוף סוף לא היה ראוי שיתן הפסוק מקום פתחון פה:

לא ידע הרהורין וגו' שאין ידיעת ענין זה נמסר אלא למתעלה על המחשבות ואחר שהכתוב לא העלה האלוה אלא על בני אדם לבד הם אומרים שאינו יודע מחשבות בני אדם:

שליט בכל רומי וגו' היינו ההשגחה בעליונים וממנה בתחתונים שהרי העליונים הם מנהיגים התחתונים ואחר שהוא שליט בהנהגת המזלות הוא גוזר שהמזל יגזור על פלוני כך: וכל חיילין ומשריין היינו להעלותו שעם היות השגחתו בתחתונים אינו מושג מהם וזה רוממותו משגיח בהם ואינו מושג מהם: מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. וארקא וארע' מבעי ליה וגו' הוקשה לו כמו שאח"כ אמר יאבדו מן ארע' ג"כ היל"ל די שמיא וארעא. ותירץ כי הכונה לומר כי אותם עפריר"א וקסטימו"ן תרין ממנן דבארקא אשר לא בראו הם אותם שמיא וארקא ההיא כי גם הם יאבדו מן שמיא וארעא אלה זאת הארץ הנק' תבל ולכן קראה אח"כ ארעא ולא ארקא כי הם ב' ארצות זו נק' ארעא וזו ארק': ולא אהדרן וגו' פי' אין סובבין אותם הגלגלים אלא לכמה שנים עכ"ל:

גליון פתח ר"ש ואמר וגו' מ"ש וארע' מבעי ליה וגו' דע שכנגד עולם העליון עולם הבנין שהם ז' ארצות החיים והם ז' רקיעים כך ברא עולם התחתון שהוא כ"י ברא ז' רקיעין וז' ארצות והם כגלדי בצלים זה על זה ובכולם חמה ולבנה ואדם ובהמה אבל התורה אינה מגעת אלא עד תבל שנא' משחקת בתבל ארצו וג"כ מיני דגן אינו למטה אלא בתבל אבל בשאר ארצות אין להם אלא שאר מיני קטניות בלבד ויש מהם בשני ראשים לסיבת כח המערכה השליט וג"כ אין אורם בהיר כל כך ואלו בני אדם ששוכנים בהם הם מבניו של קין שכשחטא הורידו הקב"ה לז' ארצות וכפי החטא אשר חטא כן הקב"ה מחזירו לזה העולם באלו הז' ארצות וכאשר רואה אותו הקב"ה שאינו חוזר מוריד אותו לארק' ושוב אינו עולה וזהו שאמר ואשתבש תמן שאינו יודע לעשות תשובה ולפיכך אינן עולים. ופי' הפסוק הוא כך אלהא הם עפרירא וקסטימון שהם אלדי"ם אחרים שלא עשו את השמים וארץ *) יאבדו מתחת השמים מפני שתבל מכוונת כנגד ארץ של ¹ ¹ מעלה. מהגיליון בקיצור: עוד מצאתי גיליון וז"ל ולא אולידת ארעא בחיל' דלהון זרועא וחצדא וגו' פי' שאין שם בארק' חטים ולא שום מין משאר מיני תבואה ככתוב בזוהר בפירוש במקום אחר [בפ' ויצא קנ"ז א'] ועיין בפ' שלח לך קע"ב א':

footnotes: ¹ [נ' דיש לגרוס אלהא כגי' שלפנינו]: ¹ [אפשר דצ"ל שלהם וכן פירשו הרמ"ק ז"ל והרח"ו ז"ל וזהרי חמה וכן בפסוק כתיב וארקא וכן מפורש בזהר ע"כ צ"ל השמים וארץ שלהם או שמיא וארקא]:

והרא"ג כ' ממלה דסוף קרא היינו מלת אלה: לא נזקקין ולא אשתמודען יר' בין למ"ד ידעין תרגום דהא גבריאל למד ליוסף ע' לשו' אלא שאינן נזקקין בין למ"ד דלא אשתמודען כלל ושאני גבריאל וכו' קשה דיאות הוא למימ' בלישנא וכו' וכמ"ש בפ' לך לך במדר' הנעל' דף פ"ט ותירץ כי אדרב' אין אנו צריכין לזקיקה זו כדי להורות כי מביא אותם לקנא' בנו לפי שאנו מקללי' לאלהיה' דלא עבדו שמיא וארקא והם ג"כ נקרא אלהים ושמא יחשבו שעליהם אנו אומרים שהרי גם הם לא עשו שמים וארץ ולכך בא בלשון תרגום: מאינון ז' ארעין כמו שאמ' לקמן דף ל"ט ב': נחת לתמן ועבד תולדות ה"ג ולא גר' נחתי ועבדי: ואשתבש דלא ידע כלום שסר ממנו המדע וההשכל מענייני העולם הזה שנתגרש ממנו כאלו לא היה כאן כלל: ואיהי ארעא כפילא היינו תרגום של ארץ עיפתה כדאמ' רבוע יהיה כפול תרגו' עיף והיינו שהוא כפול מאור וחשך: ותמן קטרוגא כי הם שני הפכי'. וכלא חזי דאינון תולדות דקין פי' אלמלא נתן רשות לעין לראות כל רואיהם יכירום כי הם זרעו של קין כי קין הוא מלשון קן קינא דמסאבותא כמו שפי' הרשב"י ע"ה בתיקונין שטמא עצמו בנחש הקדמוני ומאחר שנשתתף עם הנח' הרע הזה. וע"ד כל זרעו אינון בתרין ראשין כתרין חיוון כלומר כל הנמשכי' ממנו צורתם כמוהו צורת נחשים:

בר דההוא נהורא כלומר אף כי אשתלימו ואשתתפו לא נשארו באותו שיתוף כי חלק האור שליט וגבר בכחו ונצח דיליה כלומר נצח חלק שלו ועם זה נצח על אחרא ונכללו די בחשוכא בנהורא שגבר כח האור עליו ונצחו: והוו חד כלומר אור וחשוך מעט כי חלק האו' הוא הגובר כיום המעונן:

ודיוקנא דילהון כמלאכין קדישין פי' כי בבחינ' עצמות' הם כמלאכין קדישין חד דיוקניה וכו' וחד דיוקני' וכו' וכד מתחברן בבחינ' האור אתעבידו דיוקנא דאדם כד אינון בחשוכא שמתלבשי' באותה שליטה של חשך מתהפכים לדיוקנ' דנחש בתרין ראשין. ולפי זה נוכל לפרש מ"ש למעל' וע"ד אינון בתרין רישין חוזר לתרין ממנן אלו האמורים כי בבחינ' זו של שליטת החשך מתהפכין לצורת חיוון בתרין רישין. וטאסין גו תהומא ואסתחיין בימא רב' הכל כמשמעו ממש כי שם מדוריהון כנז' בזוהר ועדיין איהי בין ריגשי ימא ודברים נפלאים שנראין בדורנו זה בסוף הים הגדול תחת הר א' גבוה מאד רואין כמה פגעי' רעי' וכמה מזיקי' יוצאים משם כי נר' שממש משכנהון ומדוריהון תמן: מרגיזין לפי שכל מגמת פניהם להכעיס ומאותו פחד עזא ועזאל מדלגין גו טורי חשוכן: למתבע לון דינא ומצד מעשיהם שעשו ויראו בני האלהים את בנות האדם וגו': וחשבין למקרב לגבה להזדווג עמה והיא אינה רוצה כי אין לה תועלת בזיווגם לזה דליגת שתין אלפין פרסי: ואתעבידת בכמה ציורין להחטי' לבני נשא כי כל מגמתן אצל בני נשא בגין דיטעון וכו':

שמיא דשלטין תמן באות' ארצו' כאמו' לאו כהני כי הני בכחם ושפעם מולידים ומצמיחים הצמחים והדשאי' והאילנות ביום ובלילה בככביהם כנז' בפ' תרומה אבל השמי' ששולטין שם לא אולידת ארעא בחילא דילהון: ולא אהדרן כלומר כי השמים שלנו חוזרים הגלגלים כל א' לפי שיעורו וזמנו שקבע בהם הב"ה אבל אלו השמים אינם חוזרים היקפם אלא בכמה שנין וזמנין: ואינון אלהיא שהם אלו השני ממוני' האמורי' עפריר' וקס' די שמיא כלומר אפי' אותם שמים הגרועים דשלטין שם וארקא שהיא מקום מושבותם אפי' אותם לא עבדו יאבדו מארעא דילן ארץ החיים וכאן סיים תירוץ קושי' שהקשה למעלה שאמ' וארקא וארעא מיבעי ליה כאן תירצו: דאתעבידו בשמא דאלה גרסי' וכן לקמן וע"ד רזא דאלה גרסי' ופי' שמים שנעשו במלת אלה ולכך לא אתחלף בתרגום:

א"ל (ר') אלעזר [ברי] האי קרא בכמה דוכתי אתמ' אבל ודאי לאו איהו כלומר אינו מיושב פירוש' והוא כי מהפירושי' הנאמרי' בו הוא מה שפי' בו הסבא ברי' פ' משפטים דף צ"ו שאמ' כי בכל חכמי אומו' ובכל מלכות' יודעים בבירור ואומרים שאין כמוך וגו' ע"ש לז"א שזה אינו מיושב כי נרא' שכל חכמיו מודים זה ואדרב' יש חכמי אומו' ע"א שאין מכירי' אפי' מציאותו ית' ואו' שהעול' קדמון א"כ בא למפתח פומא דחייביא דחשבין דקב"ה לא ידע הרהורין ומחשבין כי מאחר שהפ' משבחם שהם מודי' שאין כמוהו וזה אינו אמת כי יש מי שאינו מכיר באלהותו א"כ יש פתחון פה לומר שאינו יודע מחשבות' שאם היה יודע לא היה משבח' ואו' שהכל מודי' שאין כמוהו:

ובג"כ אית לאודעא שטותא דילהון כלומ' אודיעך פי' הפסוק שאינו כן כמו שאמ' הסבא כנז' כי כפי' זה משטין הם וחושבין שאין הב"ה יודע מחשבותיהם אלא פי' הפ' הוא דזמנא חדא אתא פלוסופא וכו' וסוף מסקנא דמלתא פי' הפ' דבכל חכמי הגוי' ובכל מלכות' היינו על ממנן דלעילא דהא ד' מלכוון שליטין אית לעילא וכו' ולא על חכמי ומלכי הגוי' דלתתא ובזה ליכא קושיא דשטותא דילהון דחשבין וכו': מאי שיקולא דא ה"ג והכוונה כי הקצוות לא ישתוו כי להשוו' גדולתו ית' לבני אדם שהם גוש רימה לא יתכן כי החלקי' לא ישתוו אלא כשהם קצת דומי' זה לזה אבל הם קצוות ואיך יקיש על זה. ואי לא גרסי' מאי אתי ג"כ שפיר והוא בלשון תמיהה שיקולא דא לבני נשא כלומ וכי השיקול הזה ישקל ולהקיש לבני אדם דלית לון קיומ' בתמיה' והכל א' עכ"ל הרא"ג:

מאן מחיה מתים וגו' טענות אלו אינם לא כסדר הזמן ולא כסדר הענין אמנם הכריח כח הצדיקים מהדברים שלא נתנו ביד השרים ולא ביד המזל שהם תחית המתים וגשמים ואמ' מאן מחיה מתים וגו' הרי שתים שהם ממש עשו הפך כוונת הבורא ואלו הם דברים פרטיים אחר בריאת העולם אבל עכ"ז אפשר אל המכחיש לומר שלא ברא קוב"ה את העולם כמו שא"א לחכמי ישר' לברא אותו לז"א מאן עבד שמיא וארעא וגו' וקיימא לן כי הסבה המעמדת גדולה מהסבה המהוה וז"ש מאן עבד הוא סבת ההויה והצדיק סבת הקיום כאו' בהבראם באברהם: ועדיין אפשר למכחיש לומר שעזב ה' את הארץ ביד מערכות השמים והראיה שהצדיק מקיימו כי אחר בריאתו עזבה לזה הכריח ואמר מאן מנהיג וגו' אתא יהושע וגו': דיקום על קיומיה ולא יעשה הלוכו דהיינו והיו לאותות ולמועדים והיינו והירח עמד וילפי מהדדי:

שכיך ליה דהיינו שלא יפעול בתחתונים כמו לבשל הפירות והזהב וכיוצא והיינו וידום השמש: וז"ש ופקיד ליה וגו' דכתיב וידום וגו'. ושמא תאמר הפך המערכת אין לו כח לז"א קב"ה גוזר גזירין וגו' ומרע"ה ג"כ גוזר גזירות הפך הטבע כאו' ואם בריאה יברא ה' כדפי' ז"ל: ושמא תאמר אחר שגזר הגזירה ונתנה אין בידו להחזירה אינו כן וז"ש ותו דקב"ה גוזר גזר דין וגו' א"כ גם בידו לחזור גזרתו וכיוצא כי בידו להפך הענין לכל אשר יחפוץ ולא תאמר שהצדיקים עושים הפך רצון קונם בכל שאינו שזה רצון הבור' וז"ש:

ותו דאיהו פקיד וגו' דכתיב והלכת בדרכיו לאדמא ליה בכולא:

והא כתיב כל הגוים ואין ענין לשלול חכמי הגוים שאין מקום לטעות:

אלא מי לא יראך וגו' ובקושי' זאת יובן האחרת. ולא אתקרי אלא על ישר' וגו' שאין הקדושה משפעת אלא על הקדושים ולהם שרים כמותם חיצונים:

מלכא עילאה לא להשפיעם ח"ו אלא לרדאה לון שאין יכולת ביד שריהם והב"ה משדד אותם וזה כוון הכתוב באו' מי לא יראך לשון יראה מפחד המלקות: לעילא השרים ותתא האומות: ד' מלכוון הם ד' שרים על ע' והשבעים נחלקים אליהם והם סוד הצלם רישיה מעוהי חדוהי שקוהי:

אתפקדו על מילין דעלמא אלו הם השרים בהנהגת העולם כי אפי' העשבים יש על כל מין ומין שר ושוטר כנודע: מאין הוא סתימ' וגו' לשון אין כנודע ואו' במם מאי"ן רצה שאין נעלם וסתום כמוך כדמפ' ואזיל בעלויא עילה לכל:

בעובדך שהוא המציא הכל:

במילולך בדבר ה' שמים נעשו: אינון תהו שלא בידם טובם אלא כפי הנשפע מלמעלה:

פתח ר' אלעזר וגו' מ"י בינה זאת מ'. כללא דתרין קדושין הם שני מיני קדושים הא' קד"ש סתם היא מ' למטה בבחי' המתגלה נק' זאת: הב' קדש הקדשים והיא בינה מ"י נעלמת ומתעלת והם תרין עלמין עולם עילאה בינה ועולם תתאה מ' בחבור' חדא:

עולה ממש כדתנן העולה קודש קדשים: למיהוי קדש הקדשים לגבי בינה כדמסיק וזה ע"י הבינה שהיא קדש הקדשים וז"ש דהא קדש קדשים מ"י פי' בחינת הבינה מ"י שאמרנו שהיא מתייחדת בזאת היא קדש קדשים אינה יורדת למטה אל מקום הקדש אלא היא בהיותה קדש הקדשים אתחברת בזאת שהיא קדש לבד למטה. בגין למיהוי עולה פי' שתעלה המ' למעלה בבינה אל מקום קדש הקדשים שתהיה קדש קדשים כמוה דהא במדבר ירתא וגו' כל תיקוני הכלה היו במדבר תור' ומצות ומשכן וקרבנות. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. מאין ההוא סתימ'. מאין כמו מאן בלעם הלוך עמנו ופי' לא רצה סתימ' קדיש' שיעשה שום דבר מהם בלי רשות כמוך שאינך צריך לשאול רשות מזולתך עכ"ל:

והרא"ג כ' אתא אליהו ואלישע ואחייו מיתייא נקט אליהו ואלישע שהחיו את המתי' אף כי היו אחרי אברהם ע"ה היינו לפי שיותר גדול פרסום נס זה מדאברה' כי אברה' הו' דבר שבא מאליו כי בכח מעשיו נתקיימו העולמות אבל אלו ממש החיו המתי' בידם ודבר גדול הוא: ה"ג למהך באורחוי ממש לאדמא ליה בכלא כלומר הלא תראה כי כל המצוות שנתן לנו השי"ת הם כדי שנהיה דומים אליו מה הוא חנון אף אתה חנון וכו' וכן אומרו אחרי ה' תלכו א"כ כל ישר' החסידים והצדיקים העושים כמעשיו ית' ממש הם אלוהות א"כ כי בכל חכמי הגוי' אין כמוך ובישראל יש כמוך. והנה השיב השתי קושיות שהשיב הפלוסוף כי לקושי' מאי שיקולא דא מתורץ מתוך דבריו כי הפ' לא בא לשלול ההקש כי זה פשיט' מאי שיקולא אלא הפ' בא למיד' מיניה בכל חכמי הגוי' אין כמוך אבל ביש' יש כמוך. א"נ כי אומ' השתא אית לאסתכלא וכו' בא לתרץ הקושיא הא' ותרצה במה שחזר להקשות הקושיא יותר בחזקה כי הפ' אומ' בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך וההקש הזה אינם חשובים כלום דהא כתיב כל הגוי' כאין נגדו א"כ מאחר שכל הגוים אין ואפס ותהו מאי שיקולא דאבאמרו בכל חכמי הגוי' אין כמוך כי השיקול הזה לא יעל' בדעת כי אינם אלא תהו ואין נגדו והשיב אלא מי לא יראך וגו' כי בכל חכמי הגוים אינם חכמי הגוים ממש אלא כאותם למעלה ממנן דילהון ומלכותא הם ד' שליטין ועכ"ז שיש קצת מן הקצה דמיון עכ"ז מאין כמוך וז"ש אתא קרא ואמ' מי לא יראך מלך הגוים וזה חסר מן הספר מלכ' עילא' לרדאה לון ולאלקאה לון ולמעבד בהון רעותיה כי לך יאתה לדחלא מינך לעילא ותתא כי בכל חכמי הגוים אילין שליטין וכו' והכי פי' כי מלך הוא נקרא כשעושה משפט ומלקה את אנשיו במקל וברצועה וז"ש מי לא יראך שאתה מלך ומלקה בהם כי לך יאתה לדחל' ממך: חכמי גוי' אלין שליטין רברבן היינו שבעים שרים דממנן עלייהו: ובכל מלכות' בההו' מלכו דלעילא דהיינו ד' ראשי ההנהג' שיש להם לסטרא אחרא שהם כקוף אצל הקדושה כי כמו שבקדוש' המנהיגים הם חגת"ם כן בהם הם ד' וז"ש דהא ארבע מלכוון שליטין אית לעילא כלומר לעילא מע' שרים: ושליטין ברעותי' על כל שאר עמין כלומר שליטתם ששולטי' על האומות אינם בלתך כי אם ברעותיה דקב"ה וגו' אלא כמה דפקיד לון וגו' דחכמתא דילהון מנייהו כלומר חכמת האומות בעצמם אינה נשפעת להם כי אם מהע' שרים האמורים שהם חכמיהם: מאן הוא סתימ' קדיש' ולא ברעותיה דיעביד שום חד מינייהו כמוך הכונה פי' אף כי הכחו' הקדושים מיכאל וגבריאל וכו' הפועלים לעולם הם נעלמים שאינם מושגים מי יש בהם שיהיה סתום וקדוש ויעשה אי זו פעולה בלתי רצונך כמוך וז"ש ולא ברעותיה דקב"ה דיעביד שום חד מנייהו כמוך כמו שאתה עושה: בגין דאנת רשים בעלויא ואת רשים בעובדך ובמלולך מכלהו כלומר כי הם אינם עושים בלתי רצונך לפי שאתה למעלה מכלם אבל אתה מי יאמר לך מה תעשה לפי שאתה רשים במעלה ובעובדך וכו' יותר מכלם ואינך צריך לשאול מהם אם תעשה ואם לאו ושיעור הכתוב כך הוא כי בכל חכמי הגוים היינו מיכאל וגבריאל וכיוצא שהם המתחכמים על העכו"ם כמו גבריאל במפלת סנחריב וג"כ יקראו חכמי הגוים שמהם משתלשלת החכמה לע' שרי' והכל נשפע להם על ידם ובכל מלכות' והנהגתם של אלו המלאכים אף כי הם סתומים וקדושי' מאין כמוך. א"נ מלכות' הם המלאכים על הקליפות שמהם נשתלשלו מאין כמוך:

ודא הוא מאין כמוך ה' וגו' כלומר פי' זה שפי' כאן ג"כ יפורש בפ' אחר כיוצא בו שאמ' מאין כמוך ה' וגו' יר' לא יש בכל אותם הכחות הפועלים שיעשו שלא כרצונך כמו שאתה עושה וז"ש מאן סתימא קדישא דיעביד ולהוי כמוך עילא ותתא וסיומא דקר' מאין כמוך וגו' למה לפי שגדול אתה וגדול שמך בגבור' כשאתה עושה איזו גבורה אינך צריך להמלך מזולתך כי אתה גדול ושמך גדול מכלם ואין מי יאמר לך מה תעשה וגו': ויהא דמי לך בכלא בעובדא דמלכא קדישא וגו' ה"ג בספרי' ויר' שיש להקשות כי גם מיכאל וגבריאל עושים דברים נפלאים מאד לז"א אינו דומה אליך בכלא אחר שהם צריכים כח ורשות ממך מש"כ אתה אין זה דומה לך, בעובדא דמלכא קדישא שמים וארץ אבל אינון תהו וגו'. פי' אילו יצוייר שיעשו המלאכים איזה בריא' לא ישאר בקיומה כי אפי' יתוש קטן הוא נוצר מאתו ית' וז"ש במעשה של הב"ה ברא כל השמים והארץ אבל אינון אילו ירצו לבראו' איזה דבר אינון כלומר מעשיהם ובריאת' יהיו תהו וחמודיהם אם יחמדו לבראת איזה דבר נחמד אותם החמודות בל יועילו כי יהיו כקורי עכביש כי הבריאה בכל דבר אינו תלוי אלא ביוצר הכל ב"ה: ואם נפרש כי פי' ספרי קדמאי מסיים עד ויהא דמי לך בכלא. ומ"ש אח"כ בעובדא דמלכא קדישא יחזור אל פי' הראשון החוזר לקליפות ולע' שרים כנז' לעיל אתי שפיר כי פעולת הקליפות תהו וחמודיה' בל יועילו: יקשט קשוטא היינו שיפרש פי' חדש בפ' כי הוא כינוי אל הקשוט שמתקשטת בו השכינה: דהא למחר אסתכל כד יעול היינו אסתכל קב"ה לשאול מה קשט לה בקשוט זה כנז' לעיל: ה"ג באינון שירין ושבבין דיהבו לה בני היכל ותרגום צמידים הם שבבין: ושירין ג"כ הם מיני צמידים וכן הוא לשון משנה יוצאים בשיר וכל בעלי השיר וכו' פתח ר' אלעזר וכו' כללא דתרין קדושין דתרין עלמין היינו בינה ומלכות שמתקשר זו עם זו: עולה ממש והא כיצד שתעלה המלכות בבינה למהוי קדש הקדשים כי המלכות בחינתה לבדה נקר' קדש לבד כנז' בזוהר אמנם אחר עלותה בבינה קנתה שם הבינה ונקר' קדש הקדשים: דהא קדש קדשים מ"י וכו':

דהא מן המדב' ירתא כלומר מנין בא לה למלכות השם הזה שנקר' עולה קדש קדשים ואמר כי מן המדבר מצד התורה והמצות שקבלו ישראל במדבר קנתה שם זה להתקראות עולה קדש הקדשים וז"ש ולמיעל לחופה דהיינו הבינ' ולהיותה כמוה:

תו מן המדבר איהי עולה כד"א ומדברך נאוה וגו' פי' כלומר מצד הדבור ועסק התורה בכל יום עולה המ' לבינה להתקשט כנז' עכ"ל הרא"ג:

בלחישו דשפוון מפרש מן המדבר לשון דבור לחישו דשפון ממדבר הרים לשון רוממות ע"י הדבור שמדברים לה התחתונים היא מתעוררת לעלות ומתרוממת והיינו או' בלחישו דשפוון היינו בסוד תורת הלילה וברכות ראשונות כדמסיק שאז היא עולה:

ולבתר בדבור' וגו' היינו בסוד הזמירות:

בשעתא דפקח עינוי אלהי נשמה ופוקח עורים היה מברך בידים מזוהמות: הוה קמייהו כדי שלא ילכו ד' אמות בטומאה השורה על הידים כדפי' בזוהר:

דהא בשעתא דתרנגולא קארי כדין הוא פלגות ליליא ממש וכדין קב"ה אשתכח וגו' והשכינה עם הצדיקים מקשיבים לקול התורה וא"כ צורך גדול לאדם אל התרנגול להודיעו חצות לילה כדי שיקום להודות להב"ה והיינו טעם ברכת הנותן לשכוי יותר משאר דברי העולם: מסואבות בטומאת רוח רעה כדמסיק: מזוהמות שסתם ידים עסקניות ומכניסם לסתרי הגוף בשעת שינה: רוח מסאבא זמין וגו' שרוח הטומאה רודף אחר מקום הקדושה ובהסתלק משם הקדושה מיד טומאה שורה עליו. ושריא על ידוי על כל הגוף שורה כדפי' במקום אחר אמנם אח"כ כשמתעורר נשאר בידים מפני הצפרנים שהם שם ובאותם הקצוות יש לו אחיזה כענין ישמעאל מצד ימין ועשו בצד שמאל:

ואי תימ' אי הכי אי אמרת בשלמא משום לכלוך. לא יברך פי' הדין הוא שלא יברך ואם כדברך לא היה צריך נטילה ואינו כן אלא הדין הוא לא יקרא וגו': ואי תימ' וגו' פי' ואלא מאי אמרת משום לכלוך ג"כ א"א. אלא כמו כשישן שורה עליו המות ג"כ כשנכנס לבית הכסא הוא יורד אל המות להשפיעם המותר העכור ופניית הגוף הוא בהכרח ירידת הזוהמ' אליהם אל הנוקב' דתהומ' רבה שהיא בית הכס' ושורה על הידים המיתה וצריך נטילה ג"כ: חולקיה לקב"ה הוא חלק הצדקה לעניים כדמסיק או בקרבנות ג"כ: רע עין כילי ל"א השטן: מאנין תבירין דיליה הם העניים שנולדו בחסרון הלבנה כדפי' בזוהר: ובכי עלייהו שלא לקו על עונם אלא שנולדו בשעת החסרון: לחרבא עלמ' להחזירם למעלה ואפשר שיבאו בשעת מזון ואלו העשירים יפלו בשעת חסרון: בני מתיבתי צדיקים שבג"ע: האי פלניא וגו' והוא לבדו בעונו ימות והשאר ינצלו: לא עבדית אלא על חסד וגו' וכיון שהם אינם פועלים חסד אסלק מדת החסד ויהיה העולם חרב: ביום הגמל את יצחק היינו סעודת מילתו והכי מוכח לקמן באו' שרה אוניקת וגו': אקדים טיבו למסכיני בביתם לצנועים: ומסכני בבית' אותם שהם באים לסעודה ממש:

כגוונא דמסכינ' להענישם להכעיס: אברהם הוה משמש וגו' טעם למה לא הוה מאן דאשגח בי'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב דהא בשירות' כד בר נש וגו' הנה בשולחן ערוך של בית יוסף בישן שינת היום נסתפק אי בעי לנטלא ידוי או לאו וכן נסתפק בנעור בלילה אי בעי לנטל' ידוי והנלע"ד מלשון זה כי הכל הולך אחר השינה ולא אחר היותו יום או לילה ואע"ג דחזינן בכמה דוכתי דבלילה נחתי כמה שיתין רבוא דמלאכין ואפילו שינת' על כל בני עלמ' עכ"ז היינו לכל בני עלמ' ביחד ודבר בהוה אבל אה"נ אם ישן ביום ששורה עליו רוח הטומאה אך אם הוי ניעור אפילו בלילה לא שריא עליו רוח הטומאה כל עוד אשר נשמתו בו וזה ברור למבינים כי אין טומאה שורה אלא כד אסתלק קדושה מתמן:

והנה ביאור הלשון ה"ק כי הנה אמרו בגמרא דבשעתא דפקח עינוי אית ליה לברכא וכן בשעת' דתרנגול' קארי והנה הידים מסאבין והיכי יברך אלא הכי הוו עבדי וגו' ואז נטלו ידיהו ואח"כ מברכי תכף. והנה ג"כ נלמד מכאן הפך ממה שפסק שולחן ערוך כי אם ברי לו דלא נגע במקום הטינופת דיברך קודם נטילה אך מכאן נר' כי אין צריך ליגע במקום הטינופת כדי ליטול ידיו אמנם כיון שישן כבר שרתה עליו הטומאה וז"ש בשעת' דרוחיה פרחא מיניה רוח' מסאבא וגו' ומסאב לון ואסיר לברכא בהו קודם נטילה הנה מכאן דאע"פ שלא נגע במקום הטנופת אסיר נברכא בהו בלי נטילה והנה באו' וכן בכל שעתא בגין דבשעתא דבר נש נאים וגו' נר' מכאן אפי' ביום שריא עליה רוח מסאבא ובעי לנטל' ידוי אפי' בשינת היום וג"כ או' ואי תימ' אי הכי הא ביממ' דלא נאים וגו' פי' דאי נאים אפי' דהוי יממא ודאי שריא עליה רוח מסאבא: גם למדנו דין אחר דאפילו לא נגע בבית הכסא במקום הטנופת ולא קנח בעי לנטל' ידוי ועיין בפ' וישלח דף קס"ט כי נר' כמו שדייקנו בכאן: ואו' ויכיל למעבד טיבו וגו' דייק או' ויכיל וגו' דאיירי כד אית ליה יכולת עכ"ל:

גיליון כל מאן דחדי באינון מועדיא וגו' מועדייא דייק' מה שא"כ בשבת עיין בפ' יתרו דף פ"ח:

והרא"ג כ' אלה הם האדירים וגו' הפ' הזה הוא כן בשמואל מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה במדבר וטעות נפל בספרי' ועכ"ז יראתי לשלוח ידי להגיה: וכתיב ממדבר הרים כלומר מצד הדבור מתרומם האד' [תימה לפי המפורש בזהר וכן בדבריו למעלה ובכל המפרשים קאי על המלכות ואולי גם כאן צ"ל המלכות] בין גדפי דאימא בינה ממש: א"נ גדפי דאימא היינו גדולה גבורה. וא"ת והרי כשהיא עולה לקבל העולמות אז בצער דבעוד דאיהי נטלא לא יהיבת וא"כ איך אמר כי בעסק התור' עולה לז"א ולבתר נחתא כלומר העליה הזאת היא לטובה כשהיא מצד הדיבור כי עולה לקבל שפע ולבתר נחתא להשפיע ושריא על רישייהו דעמא קדישא. היך מברך כלומר איך אתה אומר שמברך בשעתא דפקח עינוי והרי ידיו מזוהמות ותריץ ואמ' הכי הוו עבדי חסידי קדמאי וכו' נטלא דמיא וכו' ובזמנא דמתערי בליליא אסחן ידייהו וכו' ואסיר לברכא בידים מסואבות וכו' ומברכין על קריאת תרנגולא דהא בשעתא דתרנגולא קרי כדין פלגות לילייא וכו' ה"ג: מסואבות ומזוהמות היינו מסואבות מצד הרוח רע השורה על הידים ומזוהמות מצד הלכלוך שבידים שהידים עסקניות הם.

ומברכין היינו שאר ברכות ולפי שהפסיק ואמ' כי בשעתא דתרנגולא קרי כדין פלגות ליליא וכו' חזר למקומו לומר שאחר ברכת התרנגול מברכין שאר הברכות. וכן כל שעתא כלומר כל שעה שישן אדם ביום ג"כ צריך נטילה: ואסור לברכא לאו דווקא ברכה אלא כל דבר קדושה אסור לומר אפי' ביום כשישן בלא נטילה: אפי' מלה חדא עד דיסחי ידוי כלו' יש לנו בדין כי הנכנס לבית הכסא לא יברך וכו' עד דיסחי ידוי א"כ אמאי כי מאחר שלא ישן אמאי צריך נטילה ותירץ כי אותה נטילה מסבה אחרת לפי שיש בכל בית הכסא רוח א' ושורה על הידים:

פתח ר"ש וגו' סליק לעילא לחרבא כלומר עולה למעלה לסלק השגחתו מן העולם: אתאן בני מתיבתא היינו נשמות הצדיקים כדאיתא בכמה דוכתי: וכי עלמא לא עבדית כלומר בבריאת העולם לא הייתי מוכרח כי אם כדי שיעשו בני אדם חסד אלו עם אלו ועוד קיומו של עולם אינו מתקיים אלא על החסד. אמרי מלאכי עילאי וכו' הא פלניא וכו' כלומר למה אתה צריך לסליק עצמך לחרבא כל עלמא חנם אותו פלוני שהוא אוכל ושותה ואינו נותן לעניים יחרה אפך עליו. וטעם אומרם תשובה זו המלאכים ולא נשמות הצדיקים כמו שהשיבו הם קודם לפי שהם צדיקים ואין סניגור נעשה קטיגור להלשין. ואפשר שגם המלאכים הם סניגורים כדי שלא להסתלק למעלה ויהיה חרון אף בעולם וכוונתם לומר מה חטאו כל העולם והרי פלו' לבד חטא וילכד לבדו:

אקדים טיבו למסכני ומסכני בביתא כלומר שני דברים הא' לשלוח לצנועים מתנות לביתם ומלבד זה יביא עניים לביתו לאכול: בלא מסכני ובלא טיבו וכו' כלומר אם היה עושה א' מהם לא היה הקטרוג כל כך אבל לא זה ולא אותו מקטרג עליו בעצמה:

אברהם הוה משמש וכו' ושרה אוניקת וכו' שלא תאמר אנוס רחמנא פטריה שהביא גדולים לביתו וצריך שיהיה עומד עליהם לשמשם ואינו יכול לפנות עצמו ולהשתדל על העניים לז"א תראה שהרי אברהם אפי' שהיה משמש לרברבי דרא שהיו שם שם ועבר וגדולה שימושה יותר מלמודה וכן שרה שהיה לה עסק רב כדי להגדיל ולפרסם שמו יתברך על הנסים הגדולים שעשה ועם היות שהעוסק במצוה פטור מן המצוה אפילו הכי נענשו:

אמרה צחוק וגו' מיד וגו' כדי לקטרג גם על שרה המתין כי האשה אינה חייבת בהכנסת עניים דלאו ארח ארעא. ולא יהב לי חלק ההוא סטרא שצריך בכל ענין: ולא למסכני צדקה ואפשר אמ' לא יהב לי שהייתי כדמות עני בפתחו ולא למסכני שלא היו לו עניים אחרים שאם היו לו אחרים לא היה העון כ"כ. ושמא הוצרך לזה מפני שלא היו עניים כשרים באותו הזמן כי כל איש כשר היה בביתו של אברהם ואת הנפש אשר עשו וגו'. ופקיד קב"ה למקרב פי' צוה לפניו לעת שיהיה גדול בן ל"ז שנה וזה לסבת הצדקה אמנם מאמ' שרה נגזר עליה ממש מיתה ועצבות ע"י הדין. כל ההוא צער' גרים שאם לא בא השטן שם לא היה מערער על דברי שרה שלא היה הענין כ"כ:

אילנא דחיי ת"ת שבו התורה כנודע. בארח קשוט היא אמת ומלמדת לו דרכי אמת להשיג מדת אמת: תוליף ליה עיטא וגו' ראשונה מלמדתו שלא יחטא ולא יענש ואם חטא מלמדתו לשוב ולבטל הגזירה כענין חזקיה. דאפי' אתגזר וגו' כגון שחתמוה וסלקוה מלבטלה אפילו ע"י תפלה יש לו כח לבטלה מפני התורה והטעם כי הגזירה היא מגבורה [נ' דחד מיותר] מגבורה במ' היינו גזרת דין והת"ת עולה עד החכמה ומשם משפיע רחמים ומכרעת הגבורה לצד החסד ומתייחד עם המ' וגזירת הדין מתבטלת. ולא שריא עליה דבר נש בהאי עלמא. נראה שעם היות שמבטלים ממנו הגזירה עכ"ז העון צריך מירוק וז"ש בהאי עלמא.

ובג"כ בעי ליה וגו' כיון שמעלתה כ"כ או ירצה כדי שלא יחטא וכדי שישוב בין ביום בין בלילה. ולא אתעדי מינה פי' אפילו רגע.

ת"ח וגו' בעי לקבלא וגו' ממש לכלול עצמו בה מפני שהיא השולטת ומה גם בעת קשרו בערסיה שהיא מטה ולהיות מטתו קדושה וטהורה יקבל עליו כח הקדושה העליונה. בלבא שלים שצריך כוונת ק"ש: ולאקדמא קודם שישן למימסר מעצמו בפקדון בפסוק בידך אפקיד. ומיד אשתזיב וגו' היינו בעת עליית נשמתו שהיא פוגעת באותם הכתות הרעות:

לברכא למאריה ח"י ברכות ונרא' שהם בביתו קודם לכתו לבית הכנסת. ולמיעל לביתיה שלא יתפלל חק לבית הכנסת והיינו אבא ביתך. ולמסגד וגו' היינו אשתחוה בדחילו היינו ביראתך והם ג' אבות כדמסיק ונמצא מקיים הדבר במעשה שנכנס ומשתחוה. בדבור אמירת הפסוק במחשבה הכוונה בג' ספירות. ויסב עיטא פי' שימשיך קדושתם עליו והיינו עצתם כי זה שבא לתקן השכינה דהיינו צלותא בבי כנישת' ראוי שיכלול שלשתם וימשיך קדושתם עליו כדי שיהיה הוא בהם ממש מתקן והענין כי האדם הוא סוד הת"ת ובית הכנסת סוד המ' ואדם נכנס לבית הכנסת ממש כניסתו יחוד בסוד שם יהו"ד אל תוך שם אדנ"י א"כ יתקן עצמו קודם דהיינו שיכלול עצמו מחג"ת כדי שכניסתו יעשה ייחוד ולז"א ברוב חסדך אבוא ולא אמר באתי וכן אשתחוה מקדים עצמו קודם כניסה וז"ש ברוב חסדך דא אברהם ואמר אבא ביתך מ' אשתחוה דא יצחק ואמר אל היכל שהוא מ' ודאי ביראתך דא יעקב ואפשר דלאו ממש יראה ביעקב שהרי במ' היא אמנם או' ביראתך ירצה באותו שהוא תמיד מיוחד ביראה דהיינו ת"ת ואפשר דיראה נמי בת"ת מדכתיב ויירא יעקב וגו' וכתיב מה נורא וזה זר מעט. ישראל אשר בך אתפאר ג' אבות מתפארים בו שהם ענפים בו נכללים ומתפארים על ראשו. ר' רחימאי הוא א' מבעלי ספר הבהיר. כיף ימא דגנוסר ימה של טברי'. ועינוי אסתלקו ויהי כי זקן ותכהין עיניו מראות. מרגליות אבן טבא בן תלמיד חכם: ואסתכלית עתה בראיית שכל השיג מעלת רשב"י שיצא מן המערה. משמיא לארעא ת"ת ומ' שעל ידו היו מתייחדים. ונהיר כל עלמא ו' ספירות. וע"י הייחוד שהיה עושה הרשב"י ע"ה היה עתיק יומין כתר יתיב על כורסייא הם הספי' כדקא יאות כאשר הם מיוחדות ברחמים. כליל כולא בביתך שהיה הרשב"י חתנו של ר' פנחס ואמר כולא שלא נשא אשה אחרת. נהירו דקוק ר' אלעזר בן בתו דר' פנחס והיה צעיר לימים אז כדמוכח בתלמוד שאפי' כשמת ר"ש הי' ר' אלעזר בחור. ונפיק לבר שנשא בתו של ר' יוסי בן לקוני': חמיתון וגו' לשר שלהם דבר או שמא הכיר בהם שלא היו ממש צפרין: חלודין בקעים ונגעים מישיבת המערה שהיה בחול כנז' בגמר'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. הה"ד ואני ברוב חסדך וגו'. ראוי לידע כי הוא אמר כי צריך לאמלכ' בקדמית' באברהם ויצחק ויעקב ואמר כי לכך תקנו פסוק ואני ברוב חסדך וגו' והנה לא נזכר בו רק אברהם באו' חסדך ויצחק באו' ביראתיך אמנ' יעקב לא נז' ולכן נלע"ד כי תחלה אין לאמלוכי רק באברהם ויצחק שהם שיעור ב' פתחים כנודע שהם פתחי הבינה עלמא עלאה דעמידה ולא אמרו ג' פתחים וכן בפסוק לא נזכר רק ב' האבות ולכן צריך שנדייק או' ובתר כן ייעול ויצלי וגו' ישר' אשר בך אתפאר נר' כי בכניסתו ממליך ב' האבות ואח"כ סדר צלותיה הוא ביעקב כנודע כי שם כוונת התפלה כולה ואז בתר דמצלי נק' יש' אשר בך אתפאר וזה מוכרח: ועיין פ' ויקרא דף ח' ע"ב כי שם פי' פסוק זה עצמו ולא הזכירו רק אברהם ויצחק [לפנינו בזהר גם שם כתיב יעקב] אמנם יעקב נז' אח"כ אחרי סיום תפלתו שנא' יש' אשר בך אתפאר. ואולי כי כאן ט"ס וצ"ל ולהסיר מלת ויעקב כמו שמצינו שם ושם ביארו ענין שיעור ב' פתחים שהם חסד ופחד ע"ש: ויאמר לי עבדי אתה וגו' כבר ידעת מפ' בלק ופ' במדבר כי פסוק זה נאמר אחרי שהתפלל ונעשה עבד אל השי"ת וכן זהו מ"ש ויצלי צלותיה כדין כתיב ויאמר לי וגו' וזה הפך האומר כי בכניסתו לב"ה יאמר פסוק זה כי בו נרמז יעקב והוא שיבוש וכבר ביארתי זה לעיל:

וההוא נהורא כליל כלא וגו' פי' כי הרשב"י היה חתנו כי לו היתה בת ר' פנחס בן יאיר והנה מפני הגזרה שגזרו עליו כנז' במס' שבת ערק ואטמר י"ג שנים בחד מערתא דפקיעין ועתה היה העת שיצא משם כי נתבטלה הגזירה אחר י"ג שנים ואמר כי כל אותה הנהורא הוא כליל בביתיה כי היה חתנו בעל בתו: גם אמר לו בשורה אחרת על ר' אלעזר בנו וז"א ומנהורא דאתכליל וגו' פי' מן רשב"י שהוא נהורא דאתכליל בביתך הנה מיניה נפיק נהירו דקיק וזעיר הוא ר' אלעזר כי היה אז קטן בשנים וז"ש ומנהורא וגו' נפק וגו' כי נולד ממנו תחלה אותו נהורא דקיק קודם דאתטמר במערתא ואמנם השתא גם ההוא נהירו דקיק נפיק לבר ונהיר כל עלמא ולז"א תחלה נפק פי' בעת שנולד והשתא נפיק מן מערתא ונהיר כל עלמא: וכן א"ר פנחס לקמן דף י"ב ע"א דא הוא נהירו דקיק דאמרו לי וגו' עכ"ל:

והרא"ג כ' אמרה צחוק עשה לי אלהים מיד סליק כלומר כי לא עלה אלא עד שאמרה צחוק וגו' והטעם שאל"כ לא היה עולה עד אחר שישלימו הסעודה ואחר גמר הסעודה אם לא היו נותנים לו אז יש לו לקטרג אמנם אחר שהיא אמרה והטיחה דברי' כלפי מעלה אמר מה אוחיל עוד כבר יש לי במה לקטרג. א"נ לפי שהיה רוצה לקטרג על שניהם ובמניעת נתינת הצדקה שמנע אברהם כבר יש לו במה לקטרג אמנם היה מבקש עילה על שרה ג"כ כיון שהיא אמרה צחוק וגו' מיד סליק כלומר כבר יש לי לקטרג על שניהם וכן מסיק לקמיה ואומ' ותו אמרת שרה וגו':

ולא יהיב לי מדי ולא למסכני ולא קריב וכו' קטרג על אברהם כפול ומכופל משל איוב והענין כי קטרג על איוב שלא היה מעלה אלא עולות שהם כליל ואין לשטן חלק בהם כנזכר בזוהר פ' בא וכ"ש אברהם שלא נתן כלום לא לו ולא לעניים ולא להב"ה דלא קריב קדמך אפי' יונה חד ואומ' קדמך אפי' קרבן שיהיה כולו קדמך שהוא עולה כולה כליל לא הקריב:

ותו אמרת וכו' כלומר לא די לו שקטרג על אברהם אלא גם על שרה שאמרה שאתה צחקת וחייכת בה. ופקיד קב"ה למקרב ליצחק היינו קצת צער הגיע לו על קטרוגו עליו וקטרוגו על שרה אתגזר שתמות על צערה דברה:

פתח ר"ש מאי דכתיב ויסב חזקיהו וגו' דהא אורייתא תוליף לבר נש וכו'. י"ל כי לא פי' כלום בפ' זה אמנם סמך על מ"ש בכמה דוכתי ויסב חזקיהו פניו אל הקיר על עסקי הקיר דהיינו השכינה הנקר' קיר קטנה והיינו שבטל מצות פריה ורביה שהיא אחוזה בהאי קיר ועל ביטול מצוה זו נגזר עליו שלא יחיה. והנה כאן מתוך הקדמתו שאמ' דאורייתא תוליף לבר נש למיזל וכו' רמז פי' הפסוק כי חזקיהו בחכמתו כיון לתקן בתפלתו מה שעוות כדי לבטל אותה הגזרה וז"ש תוליף ליה עיטא היך יתוב קמיה דמריה לבטל ההיא גזרה. לקבלא עליה עול מלכותא היינו קרית שמע. ולאקדמא לממסר קמיה פקדונא דנפשיה היינו פ' בידך אפקיד רוחי. ואומ' לאקדמא כלומר קודם שישן. א"נ קודם ק"ש יקדים פ' בידך. א"נ צריך להקדים האדם ולמסור נשמתו בתורת פקדון ולזה עם היותה חייבת בדין אינו נפרע חובו ממנה אחר שנמסר' בידו בתורת פקדון כי לא ישלח ידו בפקדון כנז' בזוהר במדבר סיני דף קי"ט: אשתחוה אל היכל קדשך דא יצחק ביראתך דא יעקב ה"ג. שכן מצינו יעקב ויירא יעקב מאד וביצחק קדושה ששם הלויים שנאמ' בהם וקדשת את הלוים: ולפי הגרסא האחרת ברוב חסדך דא אברהם ביראתך דא יצחק ומה שנוהגים לומר מה טובו אהליך יעקב דא יעקב. ושמעתי שיש גירס' אחרת והיא ברוב חסדך דא אברהם אבא ביתך דא יעקב כד"א ויבן לו בית. ביראתך דא יצחק: ובתר כן יעול לבי כנשתא מלת אבא קא דייק ר"ל רצוני לבא ביתך כי עדיין לא נכנס וטעות גדול נפל בידינו כי אנו אומרים פ' זה כשאנו נכנסים בפתח ב"ה ובפי' אמר כאן לעיכובא ג' זמנין שצריך שיאמר אותו קודם שיכנס וז"ש לא לבעי ליה לאניש לאעלא בי כנישתא וכו' ובעי לאכללא לון ברישא ובתר כן ייעול וצריך ליזהר: ר' פנחס הוה שכיח וכו' ואסתכלית בנהורא וכו' לפי שהרשב"י ע"ה הפליג בחכמה הזאת הפלא ופלא ונתן לו רשות שיגלה סודות התורה מה שלא הורשה שום אדם לז"א ואסתכלית כלומר ראיתי שאור אותו מרגלית יוצא כאור זריחת השמש כשיוצא מנרתקו ומאיר לכל העול' כך היה הוא כי עד זמנו היו עוסקים בחכמה הזאת בהסתר והוא גלה הדברים והוציא אור התורה וסודותיה מנרתקו כלומר הפשיט בגדי התורה מפשטיותה והאיר לכל העולם. א"נ נפק כנהירו דשמשא מנרתקא הוא לפי שעתה היה יוצא מן המערה כדמסיק שעד עתה היה השמש סגור באותה מערה ועתה יצא להאיר לעולם. וההוא נהורא קאים וכו' ירצה כי בימי ר"ש אפי' התינוקות היו מגלים סודות נפלאים והיה זה לפי שרשב"י ע"ה היה צנור כל החכמה המתפשטת בדור ולכן נקרא בזוהר ר"ש מאריה דחכמתא דדרא וז"ש וההוא נהורא קאים כעמוד וצנור המשפיע חכמת התורה וסודותיה מן השמים לארץ ובזה מאיר לכל העול' ואפי' לינוקי דרא:

עד דיתיב עתיק יומין הכונ' שכ"כ אור תורתו זורח ומגלה סודות התורה עד כי בסבתו מתקן כסא ומרכבה לעתיק יומין כנז' בריש התיקונים זכאה חולקיה מאן דלביש למלכא ואתקין ליה כורסייא וכו': כליל' כלא בביתך אולי לא היה יודע שהיה ר"ש חתנו של ר"פ וראהו ברוח הקדש: נהירו דקיק היינו ר' אלעזר כי גם הוא היה מגלה הדברים ומאיר לכל העולם בתורתו. א"נ שגם ר' אלעזר היה יוצא מן נרתיקו שגם הוא היה במערה וז"ש ונפיק לבר ונהיר לכל עלמא: דהא שעתא קיימא לך גרסינן כלומר עתה הגיע זמן שתשמח עמהם כי עד עתה היו בצער המערה כדמסיק כי אין התורה נקנית כי אם בחיי צער עכ"ל הרא"ג:

פתח ר"ש וגו' באורח כלל ראשונה בתחלת התורה דרך כלל ואח"כ דרך פרט:

פקודא קדמאה דכילא מ' שהיא הקודמת לכל המצות ודאי שהם בחינות בה: יראת ה' מ' יראה מצד הדין ה' ת"ת ירצה יראה של הת"ת דאיקרי ראשית דהיינו מלת בראשית שהיא מצוה ראשונה והראי' לזה דיראת ה' נק' ראשית דכתיב ראשית חכמה יראת ה'. יראת ה' ראשית דעת ועתה בין שני הפסוקים יוכרח דמלת ראשית חוזר ליראת ה' דאילו מחד פסוק' הוה אמינ' ראשית הוא הדעת ליראת ה' המ' וכן ראשית היא החכמה ליראת ה' מ' אמנם עתה שאמר הכתוב ראשית חכמה וראשית דעת לכך אנו מוכרחים שמלת ראשית היא חוזרת אל יראת ה' שהיא עצמה ראשית וז"ש בגין דמלה דא ראשית איקרי והכוונה כי בחינת ראשית היא ממש יראת ה' וז"ש בגין דמלה דא וגו' כנז':

ודא איהי תרעא לאעלא גו מהימנותא ופתח כניסה אל הכל היא יראת ה' א"כ באמת היא ראשית אל הדעת והיא ראשית אל החכמה אחר שהיא פתח כניסה לכל האצילות ולא קשה מידי דקרא קארי לה זמנין ראשית אל הדעת וזמנין ראשית אל החכמה: ועל פקוד' דא אתקיים כל עלמ' והיינו דקאמר בראשית במצות היראה ברא אלדי"ם את השמים ואת הארץ שע"י מצוה זו הם מתקיימים:

אשתכח יראה דאיהו דחיל ליה לקוב"ה שוי לעיקר' יר' שאין עיקר הכוונה ליראה את השם הנכבד והנור' אלא העיקר הוא היראה עצמה שאם לא מפני פחדו ויראתו לא היה עובד השם נמצא היראה והפחד עיקר והעבודה טפילה:

בגין דאיהו רב מורה על רוממותו ושליט מורה על השגחתו עם היותו גבוה מעל גבוה עכ"ז שומר ומשגיח וראוי שלא יחט' לו האדם אחר היותו רב ומשגיח ג"כ מצד היותו ית' עיקרא ושורשא דכל עלמין והאדם ענף ממנו ממש ואיך יחטא ונמצא ענף בפגם גדול באילן חשוב ששורש האדם נטוע בספי' העליונות:

וכולא קמי' כלא חשיבין וירא האדם מהפחד והמור' ואל יעבור על צוויו כי אדון ורם משגיח על דבר פחות וגרוע. ולשואה רעותי' בההוא אתר וגו' היינו מ' שע"י שיהיה האדם ירא ייחד אותה למעל' ולא יפרידיה בעונו:

ינדעון חייבין וגו' ונמצאתי מכשילם במזיד שיודעים רבונם ומתכוונין למרוד בו:

יראה רעה הם הקליפות והיינו גיהנם ויסורין בעולם הזה שאין האדם לוקה למעלה אלא על ידם והם הם אשו של גיהנם:

מחי מכה ומקטרג לפני הב"ה ליטול רשות להכות:

ובגין כך אתר וגו' מפני שבעוד שאין באדם יראת ה' שולטים עליו הקליפות וכל מה שיעבוד וכל מה שישמור הוא עבודה אל החוץ לתשלום ולתגמול ולא נכנס כלל בכל ענייניו בקדושה אמנם כאשר יהיה יראה כראוי יהיה שורה עליו שכינה כדי שיהיו שאר כל עבודותיו להקב"ה א"כ ראוי שיראת ה' יהיה ראשית ליכנס אדם לכל הקדושה וז"ש מאן דנטיר יראה נטיר כולא שהרי הכל בתוך הקדושה לא נטיר יראה לא נטיר פקודין שכול' חוצה לחצוני' כנז':

מאן דעבר וגו' לפרש הכתוב והארץ וגו' והכוונה שאף אם יהיה האדם ירא היראה האחרת שהיא יראת העונש אינו ניצול ממנו כיון שהוא עובר על יראת ה' ומושך עליו החיצונים וז"ש מאן דעבר ע"ד שהיא יראת ה' וגו': תהו ובהו וחשך ותהום הם ד' קליפות כנז' בתיקונים וכאן לא מנה תהום ומנה רוח וצ"ל שהיה הכוונה שישאר בסוף הפסוק מלת אלדי"ם מרחפת על פני המים שהיא המ' יראת ה' כדמסיק וכתיב לבתר וגו' פי' אחר ד' קליפות יראה ראשית דהיינו שם אלדי"ם מרחפת על פני המים העליונים היינו ראשית שהיא ראש לכל האצילות ופתח כניסה לכל בענין שבה כלולים כל מימי האצילות מים עליונים ומים תחתונים וז"ש דאיהי כללא דכולא וגו':

פקודא תניינא וגו' אתאחדת בה היינו שהמ' אחוזה בימין בסוד אהבת חסד דהיינו כוס של ברכה בימין:

ולא נפיק מינה לעלמין היינו שאף בהיות המ' יונקת מגבורה עכ"ז לעולם היא בימין בסוד שהימין היא מסכמת על הדין והיינו האהבה גם היות הדין נמשך עליו כדמסיק ר' אלעזר ואיהי אהבה חסד ודאי: רחימו שלים בכל צדדי הענין כדמסיק דא אהבה רבה החסד הכולל בעצמה הגבורה דהיינו לאהוב אף אם הדין נשפע עליו כדמסיק ר' אלעזר. דכתיב התהלך לפני ירצה כאשר היה אברהם מערער על המילה אמר לו הקב"ה כיון שאין אתה עושה כל צוויי אין אתה שלם באהבתי כי גדר האהבה לאהוב בכל הצדדים בין בדין בין ברחמים א"כ התהלך לפני שתמול ובזה תהיה תמים דהיינו שלים ברחימותא: יהי אור חסד: דאיקרי אהבה רבה הנה החסד עצמה נקראת אהבה רבה מפני שהיא חסד בין בהיות הגבורה בין בלא גבורה כי יש כח בחסד לבטל הדין אמנם המ' נק' אהבה זוטא שאין לה כח אלא בהיות החסד אמנם הגבורה מהפכה לדין דהיינו שנאה ח"ו:

והכא איהו פקודא למרחם וגו' כדקא יאות בין בגבורה ודין בין בטוב וחסד היינו כדקא יאות כדמפרש ר' אלעזר:

אנא שמענא ביה וגו' פי' לדברי אביו:

בשלימו דתרין סטרין כלולה מדין ורחמים כדמפרש ואזיל. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. וכלא קמיה כלא פי' כל העולם כולו הוא קמי הקב"ה כלא ר"ל כלא היה כמ"ש הפסוק כלא חשיבין וגו' עכ"ל:

גליון אית בר נש דדחיל וגו' תיקונים ע"ט עכ"ל.

פתח ר' שמעון בפקודי אורייתא וגו' בפ' יתרו תמצא י"ב פקודין קרובים לאלו ע"ש דף צ"א א': ואו' ואיקרי פקודא [דא] יראת ה' בא רשב"י להודיענו שאינו כסברת ר' יצחק שאמר שהיה ראוי לתורה להתחיל מהחדש הזה לכם אלא כח מעשיו הגיד לעמו מפני שהמצוה הא' היא החדש הזה לכם ובא רשב"י ואמר שאפי' מתחלת התורה יש בה מצוה והמצוה הראשונה היא לירא את ה' והיא נחלקת לג' חלקים א' יש מי שהוא ירא שלא ימותו בניו וזה לא הגיע יראתו אלא לרצועה שמכה אותו ויש מי שיראה מעונשי גיהנם וזה ירא מהשוטר שהרצועה בידו אמנם מי שיראה מהאל מרוממותו שהמות והחיים בידו היא היראה האמיתית שהראשונים אינם יראה לפי שהשוטר או הרצועה לא יטיבו ולא יריעו שאינם עושים אלא ברצון המלך ואדרבה על זה מוסיף על חטאתו פשע הירא מהם אמנם יראת הרוממות היא העיקר לכל והענין שעיקר הכל הוא המחשבה והיראה כי מי שחטא בגלוי עריות בשוגג שחשב שהיא אשתו והיא א"א אעפ"י שעבר כיון שלא במחשבה לא יקרא עבירה אלא תקלה ונכשל ועל זה מי שחשב שהוא ירא בשביל שלא ימותו בניו או בשביל עונש גיהנם אין יראתו שלימה כי הוא נדבק בעץ הדעת טוב ורע אבל מי שירא מן הקב"ה לרוממותו נדבק בירא' העליונה ועלה עד מקום החכמה שהיא תחלת הכל. מהגליון בקיצור נמרץ:

והרא"ג כ' פתח ר"ש בפקודי אורייתא וכו' באורח כלל כתיבי כלומר שכמה מצות רמוזים וכלולים במעשה בראשית דרך כלל ואח"כ נפרטו כל א' וא' במקומה:

פקודא קדמאה דכלא היינו יראת חטאו קודמ' לחכמתו כי אז חכמתו מתקיימת ואמ' דכלא רמז ג"כ אל כניסת המדות שזה השער הוא הקודם לכניסה ולכן הביא ב' פסוקים לראשונה שהיא יראת חטאו אמר ראשית חכמה יראת ה' כלומר קודם שיחכם האדם יקדים יראת ה'. כנגד השניה אמ' ירא' ה' ראשי' דעת כלומר ליכנס לדעת העליון צריך יראה קוד' ליכנס בפתח כמ"ש זה השער לה'. א"נ כיוון אגב פשטיה דמיירי הפסו' במצוה זו הראשונ' הקודמת לכל המצו' רמז למדה זו שהיא פתח הכניסה לחכמה העליונה והיינו דמסיק בגין דמלה דא ראשית איקרי כלומ' מלה זו של יראת ה' היא נקראת ראשית לכל הדברים הן למצות שהיא המצוה הראשונה הן לכניסת המדות היא ראשי' לכולנה וז"ש ודאי איהי תרעא לאעלא וכו' והביא ב' פסוקים להכריח איך היא שער הכניסה לפי שקשה לפסוק ראשון דאמ' ראשית ליכנס לחכמה עליונה היא מלכות. והנה זה לא יספיק כי יש ביניהם כמה מדרגות לז"א יראת ה' ראשית דעת כלומ' אף כי אמרתי לך כי ראשי' לחכמה העליונ' היא יראת ה' עכ"ז צריך ליכנס דרך המדרגות והיינו יראת ה' ראשית כדי ליכנס לדעת והיינו ו' קצוות שהדעת מתפשט בתוכם ואחר שתכנס באלו המדרגות הנקר' דעת אח"כ תכנס לחכמ' העליונ' וז"ש בגין דמלה דא ראשי' איקרי לפי שהיא תרעא לאעלא גו מהימנותא. ועל פקודא דא אתקיים כל עלמא ה"ג: ונר' לפרש כי מצוה זו של יראת ה' היא הקודמת לכל המצות שכן נקר' מצוה זו יראת ה' ונקראת ראשית דכתיב ראשית חכמה וגו' יראת ה' ראשית דעת והביא השני פסוקים להכריח יותר הדבר ראשית החכמ' צריך הירא' וזהו ממש יראת ה' היא ראשית וקודם לדעת שהיא החכמה וז"ש בגין דמלה דא ראשית איקרי כלומר מלה זו של ה' נקר' ראשית לעולם שכן השני הפסוקים קראוה ליראה זו ראשית:

ודא איהי תרעא אחר שפי' שהמצוה זו נקר' ראשית ורמוזה במלת בראשית אמר אח"כ וכן נקר' ראשית בסבה אחרת שהיא תחלת כניסה למדות:

לית בהו עיקרא כדקא יאות כלומר סוף סוף כבר הוא ירא ומתוך שלא לשמה בא לשמה לז"א כדקא יאות כלומ' יראה היא אבל אינה כדקא יאות:

אשתכח יראה דאיהו דחיל לקב"ה שוי לעקרא כך היא הגירסא דחיל בלא וא"ו והכונה כי מאחר שכל מה שעושה מפני היראה א"כ עיקר עשייתו היא מפני היראה לפניו ית' וז"ש יראה דאיהו דחיל לקב"ה זהו מה שהוא משים לעיקר לא קב"ה ממש:

וכלא קמיה כלא חשיבין ה"ג: ולשואה רעותיה בההוא אתר הוסיף עוד לומר שלא די למדחל למאריה בגין דאיהו רב ושליט וכו' אלא לשואה רעותיה כלומר נוסף עוד על אותה היראה שיכוון כשעושה מצוה זו ליעשות מרכבה לאותו מקום הנקר' היראה הזאת: היך יפלחון למאריהון כלומר ידעו ולא יעשו שאז הוא יותר פושע: אי לא אימא ייבדון חברייא מלה כל זה חסר מן הספר: לא שריא עליה ההיא יראה דאיקרי יראת ה' לחיים ה"ג: ובג"כ אתר דאיקרי יראת ה' ראשית איקרי כלומ' אף כי קודם לראשית זו הנק' יראת ה' כלומ' מכאן הוא תחלת וראשית היראה הטובה כי הגם כי קודם אליה יראה אחרת בלתי ראויה לא תקרא ראשית אלא המקום הזה:

וע"ד אתכליל הכא פקודא דא כלומ' בהיותה הירא' הזאת הטובה והמעולם שבכל היראות נכללה במלת בראשית שהיא תחלת התור' וז"ש הכא:

ודא עיקרא ויסודא לכל שאר פקודין כלומ' יראה זו הטוב' היא יסוד לכל שאר המצות שמתוך שהוא ירא את השם בבחינה שהוא רב ושליט וגו' א"כ יבא לקיים כל מה שצוה זה המלך הרב והשליט בכל העולמות. אבל אם הוא ירא מצד העונש שלא ימותו בניו או עונש גיהנם יהיה נזהר שלא לעבור על מצות לא תעשה כי מאחר שכל מגמתו של זה הוא לברוח מפני העונש א"כ במקום שלא יהיה לו עונש לא יהיה נזהר בשמירת המצו' מש"כ ביראה הטובה הלזו:

ובג"כ כתיב בראשי' וגו' כלומר לכך התחילה התורה במלה זו של בראשי' הרמוזה בה יראה זו הטובה להודיעך כי בשבילה ברא אלהים את השמים ואת הארץ וז"ש בראשית בשביל היראה הזאת הנקר' ראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ:

מאן דעבר על דא עבר על פקודי אורייתא ועונשא דמאן דעבר על דא האי רצועה רעה אלקי ליה והיינו והארץ וגו' כך היא הגירס': קו תהו חבל המדה כלומר אני מוצא שתהו נק' קו שנאמר קו תהו והקו הזה הוא חבל המדה שמודדי' בה הבנין א"כ הקו הזה הוא חבל לחנוק: בהו אבנין וכו' היינו מה שאמרו בגמרא [חגיגה י"ב] בהו אבנין מפולמות וקבלה היתה בידם: מתוך החשך וההר בוער באש מוכיה הדבר כי מאחר שכל ההר היה בוער באש והדברים היו נשמעים מתוך החשך שבהר א"כ החשך והאש הכל דבר א' וא"נ לפי שכתוב א' אומר כשמעכ' את הקול מתוך החשך וכתוב א' אומ' ודבריו שמעת מתוך האש ומדנקט הכי ש"מ דכלא חד דאי לא תימא הכי קשו קראי אהדדי. ה"ג חשך ודאי אשא תקיפא והוא סיום פירושו שהחשך ודאי אם הוא אש תקיף על ראש רשעים יחול: ורוח דא הרג בסייף יר' כי אמרו בגמר' שההורג את האדם בביתא דשישא במקום שאינו נושב הרוח יכול לחיות והדרא בריא אבל ההורגו במקום שהרוח נושבת לא הדרא בריא א"כ נמצא שהרוח הוא הממית והרוח הזה באה אחר הכאותו בחרב וז"ש חרבא משננא כשחותך בה היא מלהטא ביה כלומר הרוח הזה מלהט בהכאה זו וממיתו והכריח זה מהפסו' ואת להט החרב המתהפכת כלומר להט שהוא נמשך מהחרב כי אחר מכת החר' בא הרוח ותלהטהו מסביב ונמצא כי הרוח הוא ההורגו וז"ש ואיקרי רוח כלומר הלהט הזה נק' רוח שהוא רוח הבא אחרי החרב. א"נ כשהאדם מכה בחרב או מקל באויר נשמע הקול שבוקע בכחו האויר ונשמע קולו א"כ מאחר שהרוח הזה נשמע קול הברתו כשהחר' מכה א"כ היינו שהרוח הוא הממית כי אין הברה זו נשמעת כי אם בהכאה א"כ רוח זה הרג:

האי עונשא למאן דעבר על פקודי אורייתא וכתיב לבתר יראה ראשית וגו' כלומר העונש הזה שסיים שהם הד' מיתות הם כתובים אחר מלת בראשי' שהיא הירא' הכוללת כל המצות שכן כתיב קודם בראשי' דהיינו היראה הנקר' ראשי' ויסוד כל המצות וכתיב אחריה עונש העובר עליה דהיינו והארץ היתה תהו ובהו שהם עונש ד' מיתות ב"ד:

פקודא תנינא דא איהי פקודא דפקודא דיראה אתאחדת וכו' כלומר מצות אהבה שיאהב האדם את הב"ה בה דבוקה מצות הירא' כי מאחר שהוא אוהבו תנאי דבק הוא שיירא ממנו והיראה היא שלא להכעיסו וז"ש ירא חטא שהו' ירא שלא יבא חטא לידו ויכעיס לאוהבו א"כ נמצא כי מצות הירא' דבוקה באהבה ואינה יוצאה ממנו ע"ד משל שאומ' האדם מתייר' אני שלא יבכה הנער אין זו יראה ופחד אלא יש לו כ"כ אהבה שחושש שלא יבא לידי כעס א"כ נמצא שהוא אהבה וירא' דבוקים זה בזה וז"ש ולא נפקא מינה לעלמין:

ואיהי אהבה וכו' מפרש והולך מה היא זאת המצוה שהירא' דבוק' בה וכו': ומאן איהו רחימו שלים ירצה בנעלם מי היא המדה שהמצו' הזאת דבוקה בה באי זה מדה רומזת ואמ' דא אהבה רבה דהיינו חסד שנקר' אהב' רבה לפי שיש אהבה זוטא דהיינו מלכו' נק' זאת אהבה רבה כי האוהב להב"ה אהבה שלמה אחוז במדה הזאת הנק' אהב' רבה:

דכתיב התהלך לפני והיה תמים ר"ל צוהו שיהיה תמים באהב' שהוא הנק' אהב' רבה ומצד זה נתקשר אברהם במדתו מדת החסד כי להיותו אוהב להב"ה אהבה שלמה כמו שהב"ה קראו אברהם אוהבי נתקשר באות' מדה והכריח זה מפ' ויאמר אלהים יהי אור דהיינו חסד הנק' אור ששם היא האהב' השלמ' והתמימה. ולפי דרך זה ג"כ נוכל לפרש כי תחלת המאמר כיון בזה ג"כ ע"ד הנעלם באומרו דא איהי פקודא דפקוד' דירא' דהיינו מלכו' דאתאחד' בה כלומ' מצוה זו של אהב' שהיא מדת החסד פקודא דיראה דהיינו מלכו' דאתאחד' בה ולא נפקא מינה לעלמין בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני:

א"ר אלעזר אבא אהב' בשלימו וכו' כלומר אליבא דידך שאתה אומ' רחימו שלים שפירושו אהבה רבה לפי שיש אהב' זוטא לא משמע הכי לישנא דרחימו שלים אבל אני שמעתי רחימותא בשלימו ממש שהוא שלימו דתרין סטרין כדמסיק: דהא איהו בהאי דרגא קאים כי כן ר' פנחס נקר' חסיד כמ"ש בזוהר לפי שהו' היה אחוז במדת החסד עכ"ל הרא"ג:

נפק התפשטות החסד ולבתר איגניז ונתן מקום אל הגבורה להתפשט והיותו נותן מקום אל הגבורה הוא כללות הגבורה שבחסד שמסכים עם הדין והיינו שיהיה אוהב להב"ה אף בהיותו פועל דין עמו. לא אצטריך לאתנשי יראה בכל פקודי' שהיא פתח כניסה לכל פקודין כי היראה במ' וסתם מצות הם במ' והיראה מדרגה ראשונה אל הכניסה אל מדרגות הקדושה כנז' לעיל: כ"ש בפקוד' דא כי אהב"ה היא חסד ויראה מ' שהיא לעולם דבקה בחסד: עותרא מצד צפון טוב מצד החסד: בני חיי ומזוני בג' ראשונות ומצד אלו פועלים חסד ה' פעולות אלו:

יראה דאתאחדת בתרי סטרין בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני דהיינו מ' שמתאחדת בחסד וגבורה כנז':

ואתכלילת מנייהו שהיא מקבלת מהם והם מצויירות בה בעצמותה נוסף על ענין אחיזתה בהם:

פקודא תליתאה וגו' הענין שאין כוונת הרשב"י ע"ה הנה שיהי' המצוה לידע מציאות האלוה לבד דהיינו שלא יכחיש סבה ראשונה אמנם ענין זה ענף קצר מהמצוה וז"ש למנדע דאית אלהא ונוסף על זה שידע רוממותו והיינו או' אלהא רבא ונוסף על זה שידע שהוא משגיח וז"ש ושליט' כי שליט יורה על הממשלה וההשגחה בכל כנודע: ולא יספיק שידע האדם ענין זה ויאמינהו לבד כי זה לא יספיק אלא כדי שלא יקרא כופר אמנם כדי שיהיה מקיים המצו' בפועל הוא במה שיהיה האדם ממש מורה בענייניו ג' דברים אלו וזהו סוד הייחוד וז"ש ולייחדא ליה בכל יומא וגו' יר' מצוה זו פרטית בכל יום הוא כאשר יכוון לייחד' ליה בעיקר הכוונ' הצריכה והיינו כדקא יאות והוא ליחד הנמצא הראשון בשש קצוות שהוא הוה והמציא אותם וכל הנמצא מהם ויורה על השגחתו בכל ע"י וז"ש באינון שית סטרין עילאין שהם עילה לכל נמצא וצריך תחל' לייחדם הששה בעצמם וז"ש ולמעבד לון פי' הו' קצוות יחודא חדא שיהיו הם מיוחדים בעצמם בשית תיבין כי התיבות הם הספירות. ואח"כ ולכוונ' רעות' לעילא פי' ישים כוונתו ורצונו אל הא"ס שעליהם המיוחד עמהם ע"י ג' ראשונות שהם המוחין וז"ש ולכוונ' רעות' שאין למעלה בא"ס לא מלה ולא קוץ יורה עליו אלא כוון הרצון לבד:

ויתכנשון דרגין דתחות שמיא דהיינו ביסוד ולייחד המ' ביסוד וז"ש לאתייחד' ביה יראה למהוי בשלימו דשית סטרין וגו' יר' שהמ' מתייחדת ביסוד וצריך היסוד שיהי' כלול מכולם כדי שאותה פעולה שתפעול המ' תהי' הנהגתה כלולה מכלם. ולבתר דאתקשרת בההוא יחוד' הנז' בסוד קשר הא"ס דהיינו נקשרת המ' עם העליונות אצטריך לקשר' לה לתת' באוכלוסהא דהיינו עם התחתונות ששה היכלות שהם למט' ממנה ומה שמקבלת מלמעל' היא מושכת אותם אל הפירוד והם ו' קצוות תחתונים וז"ש בשית סטרין אחרנין לתתא שע"י נפעלות פעולות השנויים וההשגחות כולם:

למעבד פירין ואיבין ולנטעא אילנין פירין ואיבין שהם פרי האדמ ולנטע' אילנין הם ועץ פרי עושה פרי והכוונ' על שתי פעולות אשר למ' הא' הם פעולות המ' בעצמ' דהיינו פרי האדמ'. הב' הם פעולות שאר הספי' העליונות שהיא מוציא' בחינותיהם ובחינותיהם פועלים הפעולות והיינו נטיעת אילנות ואותם אילנות מוציאים הפירות. ואו' ארץ ארעא רעוא כי ארץ נדרש עתה לשני פנים הא' להורות על הייחוד תחתון והיינו ארץ מורה על צד מט' ואח"כ רעוא להורות מלת ארץ מלשון רצון שכבר יש לה הכנה לכל:

פקודא רביעאה למנדע וגו' כוונת רשב"י במאמר זה לפרש פרט שאר מלות פסוק שמע ישראל ה' אלדינ"ו ה' אחד. ואמר שבסוד פסוק זה נכללת מצוה אחרת והיא למנדע דה' הוא האלדי"ם והוא שלא נאמין שיפעיל הב"ה הדין בשלילת הרחמים ולא פעולת הרחמים בשלילת הדין ח"ו אלא שניהם בשוה מתאחדים וז"ש למנדע דה' הוא האלדי"ם והיינו או' וידעת היום וגו':

ולאתכללא שמא דאלדי"ם בשמא דאיקרי ה' עם היות שלא מצאנו שם אלדי"ם שיקרא יהו"ד כמו שמצינו להפך שם יהו"ד נק' שם אלדי"ם לכך נקט ולאתכלל' שמא דאלדי"ם שיהיה נכלל שם בשמא דאיקרי ה' שנכתב ה' ונקר' אלדי"ם. והיינו אלדינ"ו ה' ועם היות שאנו רואים כל א' לבדו ויראה הדין לעצמו והרחמים לעצמם אינו כן אלא ולמנדע דאינון חד ולית בהו פרוד' והיינו ה' אלדינ"ו ה' אחד. ותליית ענין זה בפרשת בראשית הוא בפסוק יהי מאורות וגו' למהוי תרין שמהן וגו' דהיינו ה' אלדינ"ו חד דהיינו הרמוז במלת אחד ועם היותם שתי שמות נפרדים בשמותם במבטא עכ"ז מיוחדים בעצמם וז"ש בלא פירודא כלל וזה נלמד ממלת מארת מבטאו שתי מאורות ת"ת ומ' אמנם באה חסר בשמא דרשים דאינון חד כי השם מורה על אחדותם דהיינו שתי מארות שהם מאור א' וענין זה הוא לאתכללא וגו' הכוונ' שיהי' הת"ת נכלל במ': ואית דגרסי מארת חסר בשמא דשמים ויר' במה שאמר יהי מארת דהיינו מ' ברקיע השמים דהיינו ת"ת המורה על אחדותם וכמעט גירס' זו דחויה בעיני. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג כ' ואי להאי יהא בהפוכא ויהדר עליה קב"ה גלגולא דדינא קשיא וכו' ה"ג ופשוט הוא: דא איהו רחימו שלים דהוי בתרין סטרין היינו התרין סטרין דאמ' אפי' הוא נוטל את נפשך. ונוכל עוד לפרש בתרין סטרין היינו חסד וגבורה והכונה כי בין שיהיה נשפע מצד החס' בין שיהיה נשפע מצד הגבור' יהיה שלם באהבתו והכל דבר א' כי זה תלוי בזה: ועל דא אור דמעש' בראשית נפק ובתר אגניז הכריח עוד פי' כי רחימו שלים פירושו הוא שלימו דתרין סטרין כי כן אור דמעש' בראשית נפק לרמוז אל הנהגת סטרא דחסד ולבתר אגניז וכיון דאגניז תכף יוצא הדין לרמוז אל הנהגת סטרא דגבורה וז"ש ואתכלילו תרין סטרין כחדא למהוי שלימו דאהבה כדקא יאות ה"ג ופשוט הוא כי כשנכללין תרין סטרין כחדא ואוהב להב"ה בין כשמודד לו במדת פורעניות כמו כשמודד לו במדה טובה זו היא שלימו דאהבה כדקא יאות:

א"ר אלעזר ודאי לא אצטרך ה"ג: כ"ש בפקודא דא וכו' יר' כי אף שהוא חלק על אביו בפי' רחימו שלים עכ"ז אינו חולק במה שאמר אביו כי הירא' צריכה שתהי' דבוקה באהבה תמיד וזהו אומ' ודאי לא אצטריך לאתנשי יראה בכל פקודא ופקודא לייחדא קב"ה ושכינתיה ברחימו ודחילו: היך אתדבקא. שאל איך מתדבקי' שנים אלו שלא יהיה א' נפרד מחבירו כלל לעולם כי לפי מה שפי' בדברי רשב"י ע"ה באומרו דפקוד' דיראה אתאחדת בה ולא נפקא מינה לעלמין אתי שפיר כי מאחר ששני' באים האהבה והיראה מצד שהוא רב ושליט על כל עלמין א"כ נמצא ששניהם דבוקים זה בזה בעצם מצד השורש אבל אליבא דר' אלעזר שאהבה השלמה היא בין בטוב בין ברע איך אתדבקאן כל א' מהצדדין אלו עם היראה כי אדרב' נראה שהם שתי מצות נפרדות זו מזו ותירץ שמתדבקין באופן זה כי כשהו' מושפע מהטוב עותרא וטב ואורכא דחיי צריך שידבק בה היראה והיראה היא שלא יגרום החטא שיוסר אותו הטוב ממנו ודקדק באומרו שלא יגרום החטא שאינו ירא שיאבד הטוב ממנו מצד אבידת הטוב ממנו אלא בערך העון הגורם ביטול אותו הטוב לא ביטול הטוב בעצמו וז"ש כדין אצטריך לאתערא יראה ולמדחל דלא יגרום חובא: והכי אצטריך בסטרא אחרא כלומ' כמו שכשהוא מושפע מהטוב צריך לעורר היראה שלא יגרום החטא כך צריך בסטרא אחרא כלומר מצד בחינת היותו מושפע מהרע ג"כ צריך לעורר הירא' וידחל למאריה כשרואה דדינא קשיא שריא עלוי ולא יקשה לבו והן הן שלימו דתרין סטרין דאמ' לעיל סטרא חד היינו סטרא דטוב כשמושפע מהטוב וסטרא אחרא היינו כשהוא מושפע מהרע: אשתכח יראה דאתאחדת כלומר נמצא לפי זה שהירא' מתייחדת ונכללת: מנייהו מתרין סטרין בעצם כי בין מצד היותו מושפע מהטוב יתער הירא' שלא יגרום העון הביטול הטוב ההוא ובין מצד היותו לוקה ומושפע מהרע יעורר היראה הטובה קודם שיבא עליו היראה הרעה דהיינו הקליפה הנקרא רעה ועם זה יקרא אהבה שלימה כדקא יאות וז"ש ודא איהי אהבה שלימתא כדקא יאות:

פקודא תליתאה למנדע דאית אלהא רברבא וכו' אולי רמז בכונתו עתה אלו הכנויי' לרמוז אל ייחודו ית' בג' ראשונות קודם ואח"כ בז' קצוות וזהו אומרו אלהא מצד הכתר רברב' מצד החכמה ושליט' בעלמא מצד הבינה כי היא נקר' מלך העול' כדאית' בפ' עקב ואח"כ באינון שית סטרין עילאין דהיינו שש קצוות ולעשות הכל אחד וד' של אחד שהיא מלכות כדמסיק הרי יחודו בכל עשר ספירות: בשית תבין דשמע יש' כלומר כונת הייחוד הזה באי זה מקום אני צריך לכוון זה ואמ' בשש תיבות שיש בפ' של שמע ישראל כנגד שש קצוות: ולכונה רעות' לעילא בהדייהו כלומר בהדי אלו השש קצוות צריך לכוון השורש שלהן דהיינו ג' ראשונות כאמו' שהן שרשים לג' קוים שהם השש קצוות וז"א לעילא מה שלמעלה מהם בהדייהו וזהו מאי דמסיק יקוו המים כלומר יעשו הקוים ויתקבצו אל מקו' אחד: לארכא לי' בשית תיבין היינו מה שארז"ל כדי שימליכהו בשמים ובארץ ובד' רוהות העול' וז"א לארכא ליה להאריך במלת אחד בשש תיבות דהיינו שש קצוות שהם בשמים ובארץ ובד' רוחו' העולם: ועם כל דא בההוא ייחודא וכו' כלומר אף כי כבר חלקתי הפ' שהם שית תיבין כנגד ו' קצוות להיותו ית' מיוחד בהם והם רומזים כלם לעולם הזהר וברוך שכמל"ו הבא אחריו הוא רומז לעולם הנקבה שהם שית תיבין כנגד שש קצוות שבה עכ"ז צריך דבההוא ייחודא דעולם הזכר לקשר שם היראה דהיינו המלכות להיותה נקשרת שם בעולם הזכר ובמה דאצטריך לארכא בד' דאחד והיינו דכתיב ותראה היבש' דתתחזי ותתקשר דלי"ת דאיהי יבשה בההוא יסודא. דדלת דאחד גדולה וכו' הכריח שצריך לארכ' ביה מצד שהיא כתובה בתורה ד' גדולה ולמ' אלא כדי לרמוז שתאריך בה ותעשה גדולה ונקט לישנא דירא' באומ' לקשרא ביה ירא' לפי שכשהיא בבחינ' ד' היא דלה ועניה ונפשה יבשה אין כל אין בה רחמים וכשאין בה רחמים א"א שלא יהיו בה דינין והיינו יראה ולכך אנו מזכירים אותה בייחוד עולם הזכר להיות' נקשרת ברחמים עול' העושר כדי שתתהפך מעוני לעושר להיותה כמוהו וז"ש ג"כ ולבתר דאתקשרת תמן לעילא כלו' בעול' העושר אצטריך לקשרא לה לתתא באוכלוסהא דהיינו בו' היכלו' הרמוזים בשש תיבות בשכמל"ו וכל הייחוד הזה נעשה בהיכל הז' שהוא כולל הכל: כדין מה דהות וכו' כלומר ובייחוד זה מה שהיתה יבשה בבחינת דלת דלה ועניה היא עתה עשירה אתעבדת ארץ למעבד פירין ואיבין דהיינו הנשמות הבאות לעולם ואולי רמז לב' מיני השפעות הנשפעות ממנה א' השפעת הנשמות וא' השפעת המזונות ושפע רב לעולם ועל שניהם אמר על השפעת העולם ושובעו היינו פירין ואיבין. ועל השפעת הנשמות אמר ולנטעא אילנין כי הצדיק כשהוא בעולם הוא נטע טוב ואילן טוב שמוציא פרי מעשיו הטובים ותורתו כאילן המוציא פירותיו כי האדם עץ השדה: אתעבדת ארץ למעבד פירין ולא אמר ועבידת פירין ר"ל כי בייחודים האלה הנזכר אינו אלא תיקון שמתקנת מדת המלכות כי אח"כ נעשה הייחוד וז"ש אתעבדת למעבד כלומר אתתקנת לעשות כי כעת אינה עושה פירות עד שיתייחדו בסוד ה' הוא האלהים: והיינו דכתיב ויקרא אלהים ליבשה ארץ ויקרא הוא לשון השפעה כמ"ד וקרא זה אל זה ומקבלין דין מן דין וז"ש ויקרא אלהים דהיינו הבינה הנקר' אלהים היא קורא ומשפעת ליבשה ובהשפעה זו שהיא מקבלת נקר' ארץ ארעא מלשון רעוא שמרצה אותה ברצון שלים כדקא יאות:

פקודא רביעאה למנדע כי ה' הוא האלהים וגו' ולאתכללא שמא דאלהים כבר ביארנו בפקוד' הקודם כי אחר שנתייחדו עולם הזכר בפני עצמו ועולם הנקבה בפני עצמ' צריך לייחדם שניהם יחד וזהו מ"ש הכתוב כי ה' הוא האלהים הרי שניהם מייחדים זה עם זה וזה אומרו ולאתכללא שמא דאלהים בשמ' דה' למנדע דאינון חד ולית בהו פירודא וכן עולה ה' כמנין אלהים כזה כי ה' עולה בגי' כ"ו ואלהים עולה פ"ו ואחר שתמלא כ"ו במילואו עולה כף ו"ו שעולה בין הכל יב"ק כמנין אלהים ה' א"כ ה' הוא האלהים: ואפשר רמז זה באומרו ולאתכללא שמא דאלהי' בשמא דה' א"נ לשלב ב' השמות יחד כזה יאהלו"ההים: לאתכללא מארת חסר דהיינו שכינה מחובר' ברקיע השמים וז"א בשמא דשמים שהוא ת"ת. בשמא דשמים ה"ג: נהורא אוכמא בההוא [הגי' שלפנינו בנהורא] חיוורא לית בהו פירודא יר' שבמלת מאורות כלול נהורא אוכמא בנהורא חיוורא כי בהיות הכתוב חסר מארת כתי' רומז לחסרון אורה ונהורא אוכמא: אמנם בקריאה אנו קוראים מאורו' מלא להיות מורה ההוא נהורא חיוורא שהוא אור מלא א"כ מלבד מה שרמז בייחוד יהי מארת מלכות ברקיע השמים ת"ת ג"כ במלת מאורות רמוז לית בהו פירודא וכלא חד וע"י מי נעשה זה הדר ואמר ברקיע השמים דהיינו היסוד הנק' רקיע אשר על הגן הוא המייחדם ועושה מארת מאורות קרי וכתיב וז"ש והיו למאורות מלה שרומז לתרין נהורין שנעשי' אחד כנז' ע"י מי ע"י היסוד והיינו ברקיע השמים כנז' עכ"ל הרא"ג:

ודא הוא חובא וגו' קשי' ליה דלפי דרך זה שבא עתה הכתוב להורות על ייחודם כנז' א"כ מאי קאמר קרא ולהבדיל בין היום ובין הלילה דאדרבה לייחדם בעינן לז"א שהיה כונת הכתוב לפרש כאן כי זה היה פעולת הנחש שההדיל בין היום ובין הלילה וז"ש ודא הוא חובה וגו':

חבר לתתא פי' חבר המ' במדרגות חיצונות שהם למטה והפרידה מן הקדושה מן העליונות ואו' ואתפרש לעיל' מעצמו מטבע הענין לא שהוא הפריש דאדרבה הוא רוצה שתהיה היא מיוחדת ביסוד כדי שינק מן הקדוש' ודקדק כן ממה שאמר הכתוב להבדיל בין היום ובין הליל' ולא אמר והבדיל בין היום וגו' אלא להבדיל שהוא מעצמו נבדל בעת שהנחש מתקרב:

בגין דאצטריך לאפרשא לתתא וגו' יר' ב' דברים הודיעך הכתוב שאתה צריך בייחוד בפסוק שמע יש' הא' לאפרשא לתתא דהיינו לסלקה מהקליפות שאם לא כן אין לה ייחוד למעלה והב' לחברא לעיל' לייחדה בסוד העליונות ולפרש זה נכנס הכתוב בין הדביקים בחטא הנחש אע"ג שהוא מדבר בענין הייחוד:

נהורא אוכמא וגו' שהיא המ' אצטריך לאתאחד' לעילא דהיינו ה' אלינ"ו פי' אלינ"ו מ' כלולה בתוך ה' וז"ש בחבור' חדא שממש שם אלדי"ם נכלל בשם ה': ואח"כ ולאתאחד' המ' לבתר באוכלוסהא והיינו ענין בשכמל"ו היות המ' מתייחדת בז' הנערות כנז' לעיל וכאשר הוא בא לייחדה למטה באוכלוסהא כנז' מפני ששם למט' הם החיצונים צריך לאפרש' לה מסטרא בישא בסוד וחרב פיפיות בידם רמ"ח תיבין דק"ש לכתת כח הקליפות ולשברם:

מוחא אור וגו' קשי' ליה דאת אמרת דקליפה בתר מוחא סלק' א"כ נמצא שאדרבה אנו מייחדים אות' למענה לז"א שאינו כן כי או"ר שבאותיות והיו למאורות שצירופו אור מות המוח אור הם אותיות מיוחדות מורה על סוד הייחוד ואותיות מו"ת המורות על הקליפה הם בפרוד' מורה על שאין שליטה ולא אחיזה אל הקליפות. וא"ת א"כ נימא או"ר לעצמו ומות לעצמו ובלתי מתייחדות ולא שנא' שממש קליפה סלקא בתר מוחא שמורה שיש להם ייחוד עם הקדושה לזה תירץ ואמר אדרבה אם נאמר שאותיות או"ר לעצמם ואינם ממש בתוך אותיות מות יורה על תגבורת הקליפות וז"ש וכד האי אור אסתלק מתמן מתחברן אתוון דפרוד' שאם תסיר אור מבין תיבת מאורות ישאר מות יחד ולכך צוה הכתוב ואמר והיו למאורות שצריך שיהיה התיבה למאורות דהיינו קליפ' בפרוד' והכריח הענין מחטא חו"ה דהיינו חטא הנחש הנרמז לעיל בפסוק וז"ש מאלין אתוון שריאת חוה וגו' ותר"א ד' אותיות ממלת מאורות ונשארו מ"ו ממלת מאורות והיינו שהמו"ת מ' בינה ו' ת"ת ת' מ' והוא סוד הדין נשפע מהבינה דרך ו' בסוד תגבורת הדין הקשה עד המלכות וכאשר סלק' ותרא דהיינו סוד אור ראיה מצד החכמה שנסתלקה חכמה מעל הספירות ונתלבש' בינה ושש קצוות בדין והיינו מ"ו שנשארו ואינון אזלו ונטלו אות תיו מ' שהשפיעוה הדין לפעול ומיד נעשה מו"ת אם כן העיקר שיהיה התיבה מאורות דהיינו חכמה בעל הראיה והאור מתפשטת ושולחת החיים בכל הספי' והיינו מאורות שכל הספי' מאירו' אמנם בהסתל' מאור החיים שהיא סוד ראיה חכמ' דהיינו אור נשאר מות ח"ו:

והנה ר' אלעזר אמר לאבוי שאמר שמ"ו אזלו ונטלו ת' ואין כן סדר הענין כפי מה שלמד ממנו פעם אחרת אלא מ' בינה אשתארת יחידה שנסתלקה ממנה החכמ' ונשארה ואינה פועלת לא דין ולא רחמים וכן ו' דאיהו חיין תדיר שהיא יונקת חיים מהחכמה מקור חיים וממנה נק' ת"ת עץ החיים אתהפכת פי' נהפך מרחמים לדין ע"י סילוק החכמ' ואזלת ונטלת ת' שהיא מ' שהשפיע' מדיניה דכתיב ותתן ותקח וגו' ותמצא שם ד' פעמים ו"ת ותרא ותאכל ותקח ותתן וכאשר אות ם' ראתה שהדין מכל ד' סטרין שהם ד' רגלי המרכבה מכל עבר הדין אז לא נשארה לה בחינת רחמים ואשתלים תיבה דא נמצא שקדמו ו"ת בדין אל מ' וא"כ איך אמרת אזלו מ"ו אשתארו מ"ו: והנה רשב"י לא תירץ הענין אמנם הענין מובן בערך שהפגם עולה תחלה מת"ת ומ' להתעורר הדין למעל' בבינ' דדינין מתערין מינה כנודע והיינו דברי ר' אלעזר אחר שהדין מתעורר ממנה היא משפעת לת"ת והת"ת פועל הדין ומשפיעו למ' והיינו דברי רשב"י עתה אשתאר מ"ו ואזלו ונטלו את ת' שהם השפיעו לה הדין:

פקודא חמישאה וגו'. הענין נודע שחייב האדם לשלש שנותיו שליש במקרא והיינו למלעי באורייתא שהוא דבור בעלמא. שליש בתלמוד דהיינו הפלפול בה אמר לאסתכלא באוריית' בעיון והסתכלות גדול: שליש במשנה דהיינו הבקיאות בדיני ההלכות אמ' ולאפשא לה בכל יומ' שלעול' ישתדל לידע יותר עד שידע כולה: ועל הכל צריך שלא ישכח תלמודו לז"א ולא תתנשי מיניה כאומר השמר לך ושמור נפשך וגו': דכתיב ישרצו המים לא דריש אלא מלת המים לבד ואמר דא אורייתא וגו' דאצטריך לאשתדל' בכל יומ' כאו' והגית בו יומם ולילה.

לתקנא נפשיה ורוחי' כי רוח ונפש זוכה האדם בהם ע"י עסק המצוה ויראת שמים אמנם תיקונ' בשלימות' שהיא היא [אפ' דצ"ל שהיא חיה או צ"ל באה אל כו'] אל האדם מצד התורה וז"ש תדע מהו תיקון זה כיון דבר נש אתעסק באורייתא אתתקן בנשמתא אחרא פי' נוסף על רוח ונפש שבו: ואו' קדיש' שנשמה מהבינ' בשתוף החכמה מקום הקדש ואין בה אחיזה ליצה"ר כמו הבינה שאין אחיז' לחיצונים בבינ' מש"כ ברוח ונפש שהם מת"ת ומ' ששם נקשרים החיצונים ולכן היצה"ר נאחז בהם והיות ענין זה ע"י התורה כנזכר יקרא ישרצו המים והנשמה הזאת תקרא שרץ נפש חיה וז"ש דכתיב שרץ נפש חיה נפש מההיא חי"ה שהיא הבינ' ארץ החיים אלדי"ם חיים וירצה ע"י התורה ימשוך נפש מבינ' והתור' סבה שתמשך הנפש מההיא חיה והיינו ישרצו המים שתייחס ענין זה אל המים שהם התור' משום דכד בר נש לא אתעסק באורייתא לית ליה נפש קדיש' דהיינו נשמה בעצמה וקדוש' דלעיל' שהוא רוח החכמה שהיא למעלה מהבינה לא שרייא עלוי מפני שאין בו תורה ונקט לשון ישרצו משום דכד אשתדל באורייתא בההוא רחישו דרחיש בה דהיינו לשון ישרצו ירחשו כתרגומו וכן דבור התור' בתרגום ריחשא כענין רחושי מרחשן שפוותיה א"כ בההוא רחישו דרחיש בה זכי לההוא נפש חיה:

ולמהדר כמלאכים הכוונה על זכוך החומר ולפרש סיפא דקרא אתא. ועוף יעופף הם המלאכים שהם עופפים בכנפים ומשום דלא מתיישב לישנא דקרא ועוף יעופף שהיא לשון התעופפות ממש לז"א הא בהאי עלמא ונאמר על זכוך החומר: בההוא עלמא דהיינו עולם הבא בעת שמים כעשן נמלחו וגו' נעשים להם כנפים ושטין וגו' אמנם תחלת הכתוב ישרצו אינו לעתיד אלא בעה"ז כדפי' וז"א דא אורייתא דאיקרי מים וגו' כמה דאתמר. והראי' שיש חידוש לב לאדם בנשמתו ע"י התורה או' לב טהור וגו' ירצה ע"י לב טהור דהיינו למלעי באוריית' שיהיה לבו פתוח להשכיל בתורה טהור מכל המונעים ובזה רוח נכון דהיינו ע"י חדוש הנשמה הרוח מתכונן באדם שאין הכנה לרוח אלא מתוך הנשמ' והיינו ודאי בעולם השפל הזה כדפי':

פקודא שתיתאה. הענין כי היסוד העליון מתעורר ע"י יסוד תחתון ופועל ענין הנשמה למעלה כמו שהוא עושה למטה כי הוא גרים לההוא נהר יסוד למיהוי נביע תדיר דהיינו מציאות השפע. והנה יש ד' בחינות הא' מצד המ' אמר נביע תדי' שלא יחסר לה שפע מהיסוד: הב' בערך היסוד בעצמו שינתן לו חוקו וז"א ולא פסקין מימוי יחס הענין לו. הג' מצד ו' קצוות שהם הספי' עד הבינה וז"ש וימא אתמלייא מכל סטרון: הד' מצד הבינה והיינו ונשמתין חדתין וגו' היינו הנשמות מבינה: וחילין סגיאין אתרביאו לעיל' בהדי אינון נשמתין הוצרך ענין זה לבאר ועוף יעופף שהוא סוד המלאכים:

דא ברית קיימא קדיש' פי' מה שאמר המי"ם הוא נגד היסוד ברית עליון שע"י הוא מושך הנשמות למ' ומפני שמלת מים זר למאד במדה זו אמר נהר דנגיד ונפיק ומלת מים ומלת נהר ענין אחד:

ומייא דילי' אתרביאו יר' שיתוסף שפעו והיינו או' ישרצו המים דהיינו רחשין ריחשא ורבויא דנשמתין הכל כפי הכנת הדור וכפי הכוונה אל הסוד העליון:

לההיא חי' פי' להשפיעם במ':

ובאינון נשמתין דעאלין בההוא חיה וגו' נראה שהם מתחדשים מצד אותם הבתולות [אפ' דצ"ל הבחינות וכן בסמוך ג"כ] שעלו בסו' הזווג כנודע ישראל יולידו בספי' נשמות ואותם הבתולות העליונות בסוד האור המתחלק אליהם יתהוו לשמירת הנשמות מלאכין וכמו שהם צל בעלמ' אל הנשמות כך הם צלם בעולם הזה פורחין בעולם לשמירה אל הנשמ' דכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך וגו' ופי' רמז בפסוק זה יוהך כלך יוהך מצד הזכר יו"ה ודאי כלך מצד הנקבה כאו' כלך יפה רעיתי וגו' והם ז' אותיות לז' היכלו' י' להיכל קדש הקדשים ו' להיכל הרצון ה' להיכל אהבה ך' להיכל זכות וגו' ונחלקו ר' פנחס ור"ש אם הם שנים סוד עץ הדעת טוב ורע יוהך ימיניים כלך היכלות שמאליים ור' פנחס סביר' ליה ג' יו"ה כ"ך ל"ך שהם ג' מדרגות כנודע שהם הא' קדש הקדשים לשם אהיה: הב' חמשה היכלות לשם יהו"ד והיכל ראשון לשם אדנ"י ובאמת הם שנים והם ג' וצדקו דברי שניהם ולז"א ר"ש שפיר קאמרת שקרובים דבריהם מאד ואלו הם משמשי' אל הנשמה בגן כנודע שיש מלאכין משמשין כענין שההיכלות משמשין אל הקדוש' והם כנפים לעלות ולרדת כנז' בכמה דוכתי. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. אתוון למפרע וגו' דמאורות למפרע היינו ותרא אשתאר מ"ו: א"ר אלעזר אבא הא אוליפנא מ"ם וגו' פי' חולק על אביו וסובר כי מלת למאורת חסר למארת כתיב נמצא כשתסיר מן מלת למאורות ותר"א נשאר מ"ם לבדה וז"ש מ"ם אשתארת יחידאה וגו': וענין עופין דנפקין בהדי נשמתא עניינם פרשתי בפ' תרומה דף קמ"ב ע"ב בסוד פסוק כעבד ישאף צל ע"ש עכ"ל:

גליון אור בחבור דאתוון מות בפרודא וגו' פי' אור הן על סדר חיבור האותיות מות בפרודא שנכנסה הואו המוקדמת והפריד' בין המם והתיו ואע"ג דמאורות דקרא חסר הוא מארת כתיב מ"מ יש אם למקרא ולמסורת והיינו דקאמר לקמיה כמה דכתיב ותרא וגו' אשתאר מ"ו וגו' דהיינו מאורות מלא בתרי ווין לקחו התיו ונתחבר עמהם ונעשה מות ולכן הביאה מות לעולם וא"ל ר' אלעזר כי לא נשתייר ממלת מאורות כי אם מ"ם כי מלת מארת חסר הב' ווין שהיא תמיד חיים כי ידעת כי הוי"ו רומז לקו האמצעי שהוא עץ חיים נהפכה למות כי הלכה ולקחה תי"ו שנא' ותקח ותתן ואו' תי"ו כלו' לקחה הויו לתיו ונתחברו עם המ"ם ונעשית מות וא"ל בריך את ברי: וענין עופין דנפקין בהדי נשמתא כמה שפי' המפרשים שהמלאכים הללו מתהוים מזיווג ד' היכלות הנכללות בזיווג העליון והם שומרים הנשמה בעה"ז דמיון ההיכלות לספירות והם משמשים אותו בג"ע והם יוהך כלך כי מלאכיו יצוה לך ור' פנחס חלקם יהו כל לך וכן הם משמשים להיות כנפים לצדיקים לעלות ולרדת ובזה לא קשה כיצד מלוין לזה שהולך לדרום ולזה לצפון לפי שכל א' מלוין לו מלאכיו אלו שיצאו עמו. ואפשר שזהו כי מלאכיו יצוה לך עכ"ל ועיין מה שכתבנו בספר אור הגנוז בס"ד:

והרא"ג כ' ודא הוא עננא חוורא דיממא ה"ג וכו' כלומר אלו תרין נהורין נהורא אוכמא וחיוורא אלו ממש היו ר"ל זה הייחוד נעשה כשישראל היו הולכים כדי לקבל התור' במדבר דאמ' קרא לא ימיש עמוד הענן וגו' ופי' רז"ל קודם שימיש הב"ה עמוד הענן של יומם כבר היה עמוד האש של לילה לפני העם. וכונת הענין הי' לרמוז זה הייחוד ממש שהיו נכללים זה בזה. כמה דאמדו מדת יום ומדת ליל' ה"ג כלומר כמו שאמרו צריך אדם להזכיר מדת יום בליל' ומדת ליל' ביום גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור לרמוז אל כללות היום בליל' וליל' ביום אוכמא וחיוורא כנז': ולאתתקן דא בדא וכו' חוזר לעיל אל אלין תרין נהורין דאמ' יהי מאורות וגו' להאיר על הארץ: ודא חובא דההוא נחש קדמאה כלומר הייחוד הגמור הוא ליחד מדת יום בלילה שלא יתפרדו זה מזה ועון הנחש לא היה אלא בהפך זה: חבר לתתא פי' חבר לשכינ' לתתא ונקשרת בקליפות וממילא אתפרש' לעילא מהת"ת. א"נ חבר לתתא ר"ל עשה חיבור בחיצוני' וכשיש בחיצוני' ייחוד אז למעל' ח"ו הם נפרדים וז"ש ואתפרש לעילא ממילא: בגין דאצטריך כלומר ולהפך ההפך כי כשמפרישין מלמטה יש ייחוד לעילא ממילא נעש' כדמסי' אור בחיבורא דאתוון מות בפירודא כשאור זה בחיבור אותיות מו"ת הם בפירוד:

בגין דאצטריך לאפרשא לתתא כלומר צריך להפרישה מהקליפות לתתא ואחר שהפרשנוה מהקליפות ולחברא לה לעילא והוא לא עשה אלא להפך מזה: ולאפרשא לה מסטר' בישא כנז' וזה אנו אומרים במלת וע"ד כנז' בפ' תרומ' כמאן דקארי ליה לחבריה שיבא ויעיד ויפרש ממי שהוא מספר ולכך נאמר ועד במקום מלת אחד ע"ש. ועם כל דא אצטריך וכו' הגם כי אתה רואה כי אנו מייחדים עולם הזכר בייחוד א' לבדו בפסוק שמע יש' ואח"כ אנו מייחדים המלכות בהיכלותיה במלת בשכמל"ו לא יראה בעיניך שהם דברים נפרדים ח"ו עכ"ד צריך למנדע דכולא חד למנדע דאלהים ה' כלא חד בלא פירודא ה' הוא האלהים כלומר הכל א' מדת לילה ביום ומד' יום בלילה: אפי' ההוא סטרא יסתלק כלומר לא מבעי' שהמייחד גורם ייחוד וזווג למעלה והיינו הקרבת התועלת אלא אפי' הרחקת הנזק עושה דההוא סטרא יסתלק: ולא יתמשך לתתא כלומר שלא ימשך בתחתוני' ויסתלק מהם:

אור בחיבור דאתוון מות בפירודא כלומר כשיש ייחוד למעלה באור העליון יש פירוד למטה בחיצונים הנק' מות וזה רמוז במלת למאורות ל"מ או"ר ו"ת שכשמלת אור הוא בייחוד ובחיבור אותיות (אות) מות שבצרופ' הוא בפירוד: וכד האי אור אסתלק וכו' מתחברן אתוון וכו' הכי גרסי' כלומר וכשזה האור מסתלק מבין האותיות שבמלת מאורות מתחברין אתוון דפירוד' שעד עתה היו נפרדים ועתה מתחברין זה עם זה: ותרא האשה כי טוב וגו' ירצה כי במלת למאורות יש ותרא ויש מ"ו וחוה נטלה ממאורות מלת ותרא והם למפרע אותיות אור ויש מ"ו וזהו ואשתאר מ"ו ממלת מאורות ואינון אזלו וכו' אלו מ"ו אזלו ונטלו אות ההי"ו שהיה בותר"א ששמה חוה להפריד בין אותיות אור ונתחברו ונעשו מ"ו ת' ר"ל מו"ת: וגרמת מותא על עלמא כמה דכתי' ותרא נלומר אזלו ונטלו אות הת"יו ובזה גרמה המיתה שכן תמצא שיש מי"ו בותר"א ואותה תי"ו נתחבר במ"ו ונעשה מו"ת:

א"ר אלעזר אבא הא אוליפנא וכו' יר' כי ר"ש מפרש כי אשתארו מ"ו ממלת מאורות כי הוא גורס בתורה מאורות מלא בשני ווי"ן אבל ר' אלעזר נר' שהיה גירסתו בוא"ו אחת לבד והם חולקין במסרה ועם זה לא נשאר מ"ו אלא מ' לבד וכשרא' הוא"ו דאיהו חיין תדיר שרומז לגופא דאילנא דחיי ת"ת כי האשה הפריד' האור מלהיותו בחיבור ונעשה ותר"א ובלבל מלת אור אתהפכת ממדתו ואזלת ונטלת תי"ו דכתי' ותקח ותת"ן ובמ' שנשאר אתחברו אתוון ואשתלים התיבה ונעשה מות: ואולי כי לא פליג ר"א אאבוי במסרה אלא ר"ש דריש הקרי דהיינו מאורות מלא בשני ווי"ן ולכך דרש אור בחבור אתוון מות בפירודא כי יהיה מוכרח כפי דרשה זו להיותו מלא בשני ור"ן וכשבא האשה ולקחה ותר"א אשתאר מתיבת מאורות מ"ו ור' אלעזר דריש הכתיב כי בס"ת לא יש אלא וא"ו א' בלבד לכן לא נשאר מ"ו אלא מ' כי לקחה האשה ותרא כנז':

פקודא חמישאה כתי' ישרצו וגו' למלעי באוריית' וכו' ירצה למלעי היינו עסק התורה כדרך הקורא תורה נביאים כתובים שנק' זה קורא בתורה: ולאשתדלא הוא יותר עמוק כמו שמשתדל ומחזר על דבר החומד ורודף אחריו כן הוא התור' לא די למלעי בה בלבד כי העוסק במקרא מדה שאינה מדה אבל צריך לאשתדלא להעמיק ולעיין בדברים יותר עמוקים להשיג סתרי תורה וזה לא יהיה ביום א' או בפעם א' אלא:

ולאפשא לה שבכל יום ירבה וירבה ההשתדלות והעומק בדברי תורה ובזה נעשה כמעין המתגבר:

ולתקנא נפשיה ורוחיה כלומר צריך לתקן נפשו ורוחו שיהיו מרכבה כדי שתנוח ותשרה עליהם אור הנשמה שהיא יותר עליונ' מהם וז"ש דכיון דבר נש אתעס' באוריית' אתתקן בנשמתא אחרא קדישא.

דכתיב שרץ נפש חיה דהיינו הנשמ' היוצאה מחיה קדישא מלכות ועם היות שהכונה בנשמה קראה נפש בערך נשמה ורוח דאצילות ואם הצדיק הזה הולך וזוכה בתורה ובמצות תקרא המלכות נפש בבחינתו כי הוא הולך ונוסע הנגבה ומתקשר נשמתו בבינה ורוחו בת"ת ונפשו במלכות ולזה קראה כאן נפש: בההוא רחישו דרחיש בה זכי לההיא נפש וכו'. הוא פי' למלת שרץ נפש חיה כיון שזה ישרצו המים שלו ויפיש ליה תדיר בההוא רחישו זוכ' לנפש דהיינו הנשמ' הקדוש' הבא' אליו מההוא חיה ודוק שאין האדם זוכה לנשמ' אלא כשיהיה עוסק בתורה וז"ש דכיון דבר נש אתעסק באורייתא אתתקן וכו':

במלאכין קדישין דכתיב ברכו ה' מלאכיו והיינו עוף יעופף דהיינו המלאכים כמו שפי' דז"ל והכונה שהאדם שהמים שלו ישרצו כנז' נעשה כעוף יעופף דהיינו המלאכים: יעלו אבר כנשרי' והיינו דכתיב ועוף יעופף ירצ' שפסוק ועוף יעופף הכפל רומז לשני הגמולים בעול' הזה נעשה כמלאכים ובעה"ב יעופף שהקב"ה עושה להם כנפי' כנשרים. ושיעור הכתוב הוא זה ישרצו המים דא אורייתא דאיקרי מים ישרצו ויפקון רחשא דנפש דהיינו הנשמה כנז' מאתר דההי' חיה קדיש' ימשכון לה לנשמ' זו לתתא וכדין ורוח נכון דהיינו הנשמ' מההיא חיה כאמור:

פקודא שתיתאה לאתעסק' בפריה ורביה וכו' לההוא נהר יסוד למהוי נביע תדיר שכן נק' נהר יוצא מעדן יוצא תמיד כי משם יוצאות הנשמות: בכל סטרין היינו קצוותיה ובחינותיה שמתמלאת על כל גדותיה. מההוא אילנ' ת"ת: וחילין סגיאין וכו' היינו שני המלאכים כדלקמן המלווין אותה בעה"ז. ואפשר שנרמזו במלת שרץ נפש ירצ' שרץ שיוצאים עם זה הנפש: דא ברית קיימ' וכו' היינו פי' מלת מים ע"ש שמשם נגדין ונפקין מיא נקר' יסוד מים ושיעור הכתוב כך הוא ישרצו המים שהיא מדת היסוד שירוץ ורבוי נשמתין או שרץ שהם חילין סגיאין שמתרבים עם הנפש הזאת לההיא חיה ועוף יעופף היינו המלאכי' היוצאים עם הנפש הזאת חד מימינא וחד משמאנא כדמסיק וזהו על הארץ שהמלאכים מעופפי' עמה על הארץ להצילה: ובאינון נשמתין דעאלין וכו' אותם הנשמות הנכנסו' בההיא חיה כשהם יוצאות משם נפקי כמה עופי דפרחן וכו': ההוא עופא דפרח ונפק בהדי נשמתא ה"ג ואתא לאשמועינן שאלו המלאכים יוצאים מההוא אילנא דת"ת נפק עמיה דההיא נשמתא. א"נ נפקי כמה עופי דפרחן מפרש כי באינון נשמתין דעאלין בההי' חיה כשהם נפקי ממדת היסוד נפקי כמה עופי דפרחן וטסאן כל עלמא דהיינו מלכות הנקר' עולם: וכד נשמתא נפקא להאי עלמא כלומר עד כאן פירש לך מציאות יציאתם מהיסוד אל החיה הקדוש' ועתה מפרש יציאתם מהחיה אל העול' הזה וז"ש וכד נשמתא נפקא להאי עלמא ההוא עופא דפרח ונפיק בהדי האי נשמתא שיצא מההו' אילנא כמ"ש לעיל ונפקין מההוא אילנ' נפק עמה ג"כ לעה"ז והכונ' דלא אתפרש האי עופא מהאי נשמה מתחלת צאתם מהת"ת עד בואם לעה"ז עכ"ל הרא"ג:

ומאן דאתמנע וגו' הנה ד' חלוקות שאמר שגורם מאן דעסיק קאמר השתא שארבעתם גורם להפך מאן דאתמנע. והוצרך לזה להודיענו שאין מצוה זו כשאר מצות כדי שנאמר מי שיעשה יהיה לו שכר ומי שלא יעשה לא יהי' לו שכר ולא עונש אלא ממש ארבעתם פוגם וראוי שיענש וז"ש אזעיר דיוקנא דהיינו מ' שממעט אורה הפך נביע דקאמר לעיל: וגרים לההוא נהר הפך לא פסקין מימוי דקאמר לעיל והיינו פגם ביסוד: ופגים קיימא קדיש' בכל סטרין הפך וימא אתמליא מכל סטרין: וג"כ למעלה במקום הנשמ' יגרום דבר מה וענין הפגם שם יהי' במה שאותה נשמה לא יכנס אל מקומה וישאר אותו המקום ואות' הבחינ' בלי נשמתה וז"ש ועלי' כתי' וגו'.

דא לגופא וכיון שהגוף נדון בזה ודאי שהנשמ' אין לה המנוח' הראוי' לה דהיינו לא עאל וגו' והיינו ממש פגם הנמשך למעל' בבינ': וא"ת אחר שלא נכנס בהיכל ז' כנז' ישאר בו' היכלות אינו אלא אטריד מההוא עלמ' שדוחים אותו לחוץ נעה ונדה עד ירחמו אותה בסוד הגלגול כנז' בסבא:

פקודא שביעא'. למגזר וגו' תרי קא מבעי' ליה לר"ש חדא טעם למספר הימים וז"א למגזר לתמניא יומין. ואל מציאות המילה בעצמ' וז"א ולאעברא זוהמא דערלת':

ונתן טעם אל מספר הימים הוא בגין דההיא חיה שהיא בינ' איהי דרג' תמינא' ממט' למעל': ואו' לכל דרגין שגם ממעל' למטה היא שמינית כנז' בתיקונין דאימ' עילא' עד הוד אתפשטת שהיא שם ח' ודאי:

וההיא נפש דפרח' מינ' ופירשה ממקום החיות אצריכא כדי שיהיו לה חיים משם משורש' אצטריכ' לאתחזא' קמה לתמניא יומין כמה דאיהי דרג' תמינא' וכדין אתחזי ודאי דאיהי נפש חיה פי' אם היה נמול קודם לא הי' מראה על מקומ' מהבינ' אמנם עתה שהיא מהולה דוקא ביום ח' אתחזי ודאי דאיהי נפש חיה ר"ל אצולה מהבינ' וז"ש נפש דההיא חיה ולא מסטר' אחר':

ודא איהו ישרצו המים וגו' שהכוונ' שהמים שהם זרעא קדיש' ישרצו יורשמו שהם נפש חיה ירצה יורו ברשימתם דוקא ביום ח' המור' על חיה זו:

ודא רשימו דנפש חיה שהיא בינה ודא רשימו כי יו"ד רושם הבינ' מצד החכמ' כדמסיק שהיא ט' עליה ולכך היא ביסוד כי הוא ט' והיינו ממש חכמה ובינה כדמסיק ולהורות על החכמ' שמשם משך השפע אל הבינ' להתהוות בה הנשמה אמר מיא דזרע' קדיש' ממקום הקדש ודאי קדש יש' לה' ראשית:

דא אליהו וגו' סיומא דקרא דריש כי עוף יעופף לשון עפיפות הרבה יר' על ד' טאסין:

ואצטריך לתקנ' וגו' יר' כי כוונת הכתוב בהודע' זו להודיענו מכשירי המילה דהיינו דאצטריך לתקנ' וגו' כדי שימצא שם אליהו מרכבה אל השכינ' אל הברית שאם לא כן אין אליהו שארי תמן ואין כסא לשכינ'. ולענין מציאות המילה דרש ואמר ויברא אלדי"ם את התנינים דקאמר קרא הם ב' קליפות ערלה ופריע' והם סמאל ולילית. ואת כל נפש החיה דא רשימו דאת קדיש' שהיא נעלמת ומסותרת בתוך קליפותי' וע"י המיל' בשמיני מראה האדם שהיא נפש חיה נפש מההיא חיה וז"ש דאיהי נפש חיה קדיש' כדקאמרן:

מיין עילאין הם מימי החכמ' כע' שהם ציירו ציור אות יו"ד בבינה דהיינו נקודה בהיכלי' וז"ש מיין עילאין אתמשיכו לגבה את רשימו דא:

ובגין דא אתרשימו יש' וגו' וכמו שהם רשומים בנשמתם כן צריך שיהיו רשומים בגופם להראות הבדל הגשמיים גם כן להורות בין הקדושה שהיא רשומה אל הטומא' שאין בה אות זה וז"ש אוף יש' רשימין לאשתמודעא וגו' וכמו שמשמש סימן זה להראו' ברוחניות הבדל כן בגשמי הבדל ולא זאת אלא אפי' בעירי ועופי כ"ש גופם שצריך אות זה להורות הבדל בגשם כמו בנפש:

פקודא תמינאה. למרחם (על) גיורא דעאל למגזר גרמי' לאפוקי גר תושב שלא נאמר עליו ואהבתם את (נפש) הגר:

ולעאלא תחות גדפי שכינת' כדכתיב אשר באת לחסות תחת כנפיו:

ואיהי אעילת לון וגו' הם באים ליטהר והיא מסייעת אותם ומכניסתם תחת כנפיה להורות להם דרך יתעוררו לשוב כראוי וז"א דמתפרשן מסטרא אחר' ומתקרבין שאינם מכניסים עצמם מכל וכל אלא מתקרבין והיא מכניסתן בעצם תחת כנפי' וזה בהמשיך להם נפש קדוש' ממנה כדמסיק:

ואי תימ' דהא נפש חיה דכליל' ביש' שהיא מהבינ' והיא במ' עד עת בא יום הולדת אותה למט' ועלה קאמר תוצא הארץ לאו הכי אלא למינה מין אחר בפני עצמו:

כמה אדרין כי ע' אומות הם בסוד ע' ענפי' עליונים וכן הם בכנפיה שהם סוד שם אדנ"י כי הפנים הם סוד שם יהו"ד ויש בכנפיה ע' אדרין ומהם נשמות הע' אומות וכמו שהשרים העליונים יש מתקרבים אל הקדוש' ומתרחקים כן אותם האדרין והאכסדרין מתעלים או מתרחקים ולכל אומה אכסדר' בפני עצמ':

להאי ארץ מ' דאיהי חיה תחות גדפהא שאות נפש חיה של הגרים תחת כנפיה:

גדפהא ימינ' אית לה תרין אכסדרין וגו' תרין אומין מצרים ועשו שנאמר בהם דור ג' יבא להם בקהל ה' מפני שהם בימין דימין מקרבת ולכך הם קרבין בייחוסא דור ג' כנז':

תחות גדפא שמאלא ששמאל דוחה ולכך עמון ומואב גם דור עשירי לא יבא להם אמנם עכ"ז נאמר עמוני ולא עמונית וגו' ואלו הנז' אין להם אדרין והיכלין דהיינו סתום ורחוק גילוי הנשמה אלא אכסדרין שהם כאכסדר' פרוצה מפני שהם שכנים ליש' סביב ארץ יש' וארצם פתוח' לארץ ישר' וקרובים ללמוד דרך יש' אמנם שאר האומות הם רחוקות וז"א וכמה אדרין סתימין והיכלין אחרנין לא אכסדרין פתוחים כאלו הד' הנז':

אבל נשמתא דיש' וגו' לפרש מנין למינה וענין בהמה ורמש כדמסיק: נופא [בזהר שלפנינו הגי' גופא] דאילנא הוא הת"ת:

גו מעהא הוא סוד פנימיות המ' סוד הרחמים דהיינו על כן המו מעי כנז' באדרא והם בסוד יחוד ת"ת ומ' וז"ש ומתמן פרחין נשמתין לגו האי ארץ אמנם נפשות הגרים אינם מהיחוד אלא מה שמתמצא האור בה במ' תחת גדפין. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב:

פקודא שביעאה וגו' בגין דההיא חיה איהי דרג' תמינא' וגו' כבר ביארתי זה בפ' תזריע דף מ"ג ע"ב בר"מ בפסוק וביום השמיני ימול וגו' כי ז' היכלין אינון דמלכות ולעיל' מנייהו יסוד ואיהו דרגא תמינא' מתתא לעיל': גם נלע"ד כי הנה ג' ראשונות חשובות כא' כי שלשתם נכללות בבינ' וז' תחתונות הם ז' נמצא כי שכינת' היא דרגא תמינא' דא כרסייא דאליהו וגו' פי' לא שארי תמן בההוא כסא אבל נמצא באותו בית שמוהלין בו כמדרש רז"ל על שקטרג כי עזבו בריתך בני ישראל:

כגוונא דאינון רשימין קדישין וגו' פי' כמלאכים: לתרין אומין אחרנין דאינון קרבין שהם עשו וישמעאל:

ומנייהו נפקין רוחין לאפרש' לכל אינון גיורין וכו' כשהתחתונים פוגמים אותם הימים הם ימי הרעה ואז [אפ' דצ"ל ואין] נעשה ייחוד וכפי העון כך גובר הקליפה שכנגדו ואז נעשה סוד אדרין בכנפיה לאותם הגרים ובבוא הגרים ליכנס וגו' נותנים להם מאותן הנשמו' ואם אין גרים ינתנו ליש' כאשר אינם הגונים אמנם אין זה דרך הרגיל אלא כל מין הולך למינו ומטעם זה נשמות שבג"ע אינם עושים אלא נפשות בסוד הכנפים ולא מונעים כי אין ענין זה נעשה אלא ע"י זווג התחתונים אלא שבייחוד ההוא נעשה נפש רוח ונשמה מאצילות נשמה מבינה רוח מת"ת נפש ממלכות אבל ייחוד זה נעשה מבינ' ת"ת ומ' הכל במ': ומ"ש נפש ה"ה רוח ונשמ' אלא שהם מבחינות אלו דלבר בכנפים עכ"ל:

גליון גזירו דערלה ופריע' לבתר ואינון דכר ונוקב': פי' של סטר' אחרא ואנו צריכין להסיר שניהם ממקום הקדש ולכן אנו מלין ופורעים דא רשימו דאת קיימ' קדיש' וגו' פי' מילה בכ"י ופריע' בצדיק כנז' בפ' אמור צ"א ב':

ולעאלא תחות גדפוי דשכינתא וגו' יתרו ע'. משפטים צ"ה. שלח לך קס"ח: ואו' פקודא שביעאה וגו' איהי דרג' תמינא' וגו' ראיתי מי שפי' דעל הבינה נאמר שהיא דרג' תמינא' לכל דרגין של מטה הימנה כשתמנה מלמט' למעלה. ואחרים פירשו דעל האחרות [צ"ל האחרונה] קאמר כדמשמע לישנא ופי' דקרי לה דרגא תמינאה לפי שידוע שד"ו פרצופין נאצלו אדם וחוה וידוע כי היסוד הוא קוצו של ואו נמצא הת"ת והיסוד שניהם יחד לא יפרדו א"כ כאשר תמנה כה"ג תמצא האחרונה שמינית כיצד כח"ב גג"ת יסוד מלכות הרי המלכות שמינית: ואחרים פירשו כי לעולם על האחרונ' קאמר אבל קרי לה דרגא תמינא' בהאי גוונא התחלת הבנין הוא מן החסד אמרתי עולם חסד יבנה ומחסד עד מלכות הם ז' וידוע כי הכל מריקים בה ומשפיעין לה לפי שהיא דלה א"כ כשתמנה ז' וחלק מהחסד המושפע בה הרי ח' וכן לכל שאר הדרגין נמצאת תמינאה לכל דרגין והיינו דחזר ואמר לכל דרגין ולא נתרצה במה שאמר איהי דרג' תמינא': ולדידי לעולם על האחרונ' קאמר וקרי לה דרגא תמינאה כי ידעת כי מדת הבנין הם שבעה והג' עליונות נחשבי' לא' לפי שאין שם ימין ולא שמאל והכל רחמים גמורים א"כ בחשבונו הג' לא' וז' של הבנין והיא אחרונה הרי שהיא דרגא תמינאה. עכ"ל בקיצור:

והרא"ג כ' תלתא אינון דקיימי וכו' לא פליג את"ק דאמ' תרין כי ת"ק לא דריש פסוק [צ"ל פסוק זה] ולא אתא לאשמועינן אלא כמה יוצאים עם הנשמה הזאת בלבד. ור' פנחס הוא תחל' ענין אחר בענין מליצי יושר שמליצי' טוב לפני הב"ה וז"ש תלתא אינון דקיימי אפוטרופוסין והנוסח' הנכונה היא זאת אם יש עליו מלאך הא חד מליץ תרי אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו הא תלת. ור"ש פליג עליו ואמ' חמש וסבר ויחוננו ויאמ' הא תרין אחרנין מדקאמר קרא וסיים פדעהו מרדת שחת שהם דברי המליצים לפני הב"ה שיפדהו מרדת שחת ולהכי דריש שהם ה' שכל [שהכל] דברי מלאכים שא' מחונן אותו והאחר ויאמר להב"ה פדעהו וגו' וכשהקשה לו לאו הכי אלא ויחוננו דא קב"ה בלחודוי אמר ליה שפיר קא אמרת והדר ביה מההיא וכן פי' ר"ש בפ' פקודי דף רנ"ב. ואפשר לומר כי ר"ש אמר קוד' שהיו שנים ובא ר' פנחס לחלוק והכריח לו שלשה מכח הפסו' חזר ר"ש ואמר חמש אינון ר"ל אם באת להכריחני ולדרוש הפסוק גם אני אדרוש הפסו' ונמצא חמש אלא ודאי אין לך לדרוש כלל מהפסוק ומה שחזר והקשה לו ר"פ ויחננו דא קב"ה וגו' לא בטל לו קושייתו כי אם באחד לבד: ולסוף סוף הרי נשארו ד' ואני יכול לדרוש ד' הם ולא שלש כמו שאמרת ודאי אני סובר שהם ב' בלב' דמשמעותי' דקרא כי מלאכיו הם תרי בלבד: אזעיר דיוקנא היינו השכינ' שהיא נקרא אדם הכולל כל דיוקנין פני שור וכו' כנז' בזוהר. נהר דלא נגדין וכו'. היינו ח"ו ונהר יחרב ויבש כי האד' ביבוש מקורו גורם ליבש הנהר העליון. ופגים קיימא קדיש' דהיינו המלכות הנקר' אות ברית קדש נשארה ריקנית ופגומא בכל שש קצותי' ח"ו ובהפך כשהנהר הזה משפיע בה אז כל סטרין דילה הם מלאי' שפע רב טוב והפגם הזה ח"ו אינו מגיע במדה זו ח"ו אלא בשורש נשמתו הדבוק' בשכינ' כי כל א' פוגם לו ולעצמו בלבד וזהו משחי' נפשו הוא יעשנה ועכ"ז יחרה אפה על הדבר הז' בו מצד בחינ' נשמתו של זה בסוד אותו שורש לא תהיה היא מתוקנ' וזהו דמסיק הפושעי' בי וגו'. וכנז' בתיקון מ"ד דף פ"ה וז"ל מאן דפגים לתתא פגים לעילא לאתר דאתגזר נשמתי'. דא לגופא כלומר סיפיה דקרא כי תולעתם לא תמות וגו'. ונשמתיה לא נפיל [צ"ל עאל] לפרגודא כלל:

פקודא שביעאה למגז' לתמניא יומין וכו': בגין דאיהי דרגא תמינא' נכל דרגין היינו המלכו' שהיא שמינית לכוללת כל המדות עם האצילות דהיינו הבינה א"נ כי שלש ראשונות חשובו' כא' ומהם עד המלכות הם ח' מדות נמצאת היא שמינית. א"נ היא שמיני' לכל דרגין המושגי' כמ"ש כי שאל נא וגו'. מקצה השמים וגו' דמשם ולמעל' אסור אפי' לשאלה. [זהר בראשית א' ע"ב] וכדין אתחזי ודאי היינו כשהוא רשום באות ברית קדש נכר ונבדל הוא משאר הגוים הבאים מסטרא אחורא וכל רואיו יכירו היות נשמתו מההיא חיה ואפשר שבשעת המילה שריא עליה נשמה קדושה וז"ש וכדין אתחזי וכולי. ודא איהי ישרצו המים כלומר ורמוז כל זה במל' ישרצו המים בפירוש שפיר' בו חנוך כי משמעות ישרצו ר"ל יתרשמון מלשון רושם וחות' כדמפרש ואזיל. יתרשמון מיא תרעא קדישא כלומר יהיו נרשמי' וחתומי' מיא דזרעא דהיינו אות ברית קדש שבאד' שמש' יוצא הזרע הקדוש כנז' לעיל. רשימו דזרע דנפש חיה היינו אומ' שרץ נפש חיה ור"ל שזה השרץ והרשימו הוא רשימו דזרעא שיש לו נפש מההיא חיה דהיינו ישראל שיש לו נפש ממלכות הנקר' חיה וז"ש ודא רשימו דנפש חיה ואית ס' דלא גרסי' ליה ופי' והרוש' הזה מורה שיש לו נפש דההיא חיה ופי' מה הוא זה הרשימו ואמ' שהו' רשימו דאת יו"ד דאתרשי' בבשר' קדיש' נחתם בחותמו של מלך שאינו נמחק לעולם כי יש חותם שלפעמי' ימחק וז"ש מכל שאר רשומין דעלמא. ועוף יעופף וגו' בד' טאסין היינו כדי לרוץ מהרה להמצ' שם אינו מתעכב יותר מארבע חניות והם ד' טאסין דקאמר. ולמהוי תמן בההוא גזירו כלומר לקנו' הויה תמן בההוא גזירו כנז' בזוהר על פ' מה לך פה אליהו זיל בתר ינוקי אם את בעי למרווח ליה וכו'. ואי לא לא שארי תמן כי בהזכיר' שמו מעוררים אותו ממקומו שיב' שמה ע"ד הזמנת כוס של ברכה כנז' בינוקא דבלק בריש דבריו. א"נ לא שארי ולא אמר לא אתי יר' כי בהכרי' הוא שיב' להרוי' האביד' כנז' אמנם אינו לוקח כבוד לעצמו לישב שם מיד אלא אחר שמזמנין אותו ועושין לו כבוד להושיבו על הכסא אז שארי תמן. ושיעור הכתוב ישרצו המים יתרשמון אות ברית קדש שרץ ורשימו חד שיוכר שיש לו נפש מההיא חיה ובאותו הרשימו עתיד לבא שמה אליהו הנקר' ועוף יעופף על הארץ. גזירו דערלה ופריעה לבתר היינו מילה הסרת הערלה הרומז במלכו' ופריע' לבתר דהיינו הת"ת ואמר לבתר כי תחיל' מ' ואח"כ עולה למעל' וז"א ואינון דכר ונוקב' ולכך מל ולא פרע כאלו לא מל כי הוא קוצץ בנטיעות. ואת כל נפש החיה הרומש' דא רשימו דאות קיימא ר"ל מלות וא"ת כ"ל כל א' מהן רומז ליסוד שנקרא א"ת מלשון אות ונקר' כ"ל. דהאי נפש חיה קדישא כדקאמרן כלומר את קיימא קדישא המוציא נפש לההיא חיה קדישא וכן לגירסת דאיהי נפש ג"כ יצדק כלומר דאיהי שזה היסוד הוא המוצי' נפש לההיא חיה קדישא. מיין עילאין היינו המשכת מים עליונים מכל המדות העליונות אל היסוד הזה כדרך הזרע היוצא ומתמצא מכל האברי' אל פום אמה כן הוא בנמשל אשר שרצו המים העליונים לגבי את רשימו דא דהיינו היסוד. ובג"כ רשימין יש' וכו' בג"כ כלו' שנפש' הוא ממקום עליון אשר שרצו המי' לכך הם למיניהם לבד' מין במינו שהם רשומי' ברשימו קדישא ודכיו לתתא מובדלים ונפרשים משאר האומות וזהו אומרו הפסוק למיניה':

כגוונא דאינון רשימין וכו' אוף יש' רשימין ה"ג ופי' כמו שהם רשומי' ונבדלי' למיניהם בעולם העליון שהם מדובקי' ואחוזי' בצד הקדוש' ושאר האומות אחוזים בחיצונים כך הם מופרשים למטה באותו אות ברית קודש וטהור משאר האומות שכלם שטופים בזמה מש"כ יש' הקדושים טהור מלטמא בעריות ובביאות האסורות וקדוש שמקדש עצמו במותר לו. כמה דרשי' לון הכי רשים בעירי ועופי היינו פי' מה שאמ' הכתוב ואת כל עוף כנף למינהו שהוא כנגד אומרו אשר שרצו המים למיניהם כי כמו שאותם המים העליונים שרצו אותם הנפשות למיניהם שהם מופרשים ונבדלי' למיניהם משאר האומות כן הם ג"כ מופרשים בעופות ובהמות שאוכלים מהם וזהו ואת כל עוף כנף וזה ג"כ למינהו כי יש כ"ד מיני עופות טמאים שנזכרו בתורה והשאר הם מותרים נמצא שיש' הם מופרשים בכל ענייניהם בין מצד אחיזתם למעלה בין מצד ענייניהם למטה שהם נמולים בין מצד מאכלם הרי לך ג' מצות רמוזות בפסוק ישרצו המים:

פקודא תמינאה לאינון דמתפרשן ר"ל לאותם המתגיירים שמבדילים ומפרישים עצמו מסטרא אחרא כי בשעה שהוא בא להתגייר פרח משם נפש א' כנז' בפ' שלח לך בענין הנפשות הנעשות מזווג הצדיקים ונכנס לתוך גופו: ואי תימא וכו' כלומר הנפש החיה הזו הכלולה בישראל לכולא איהי אזדמנת כלומר ג"כ משם בא לגרים המתגיירים הדר ואמ' למינה כדמפר' ואזיל: כמה אכסדרין ואדרין דא לגו מן דא היינו כמה בחינות מתפרשו' זו מן זו שיש לה להאי ארץ הנקר' חיה לתרין אומין אחרנין דאינון קריבין ביחודא וי"ס דגרסי בייחוסא דהיינו עמון ומואב: לאעלא לון כלומר שמתגיירים שום א' מהם אעלין לון לגו אכסדרין אלין לתת להם נפש מבחי' אלו: לכל אינון גיורין דמתגיירין היינו שאר האומות כי יש להם בחינ' אחרות שונות זו מזו וזהו שחזר ואמ' למינה פעם אחרת שכנגד עמון ומואב שהם למיניהם מופרשים מישראל אמ' תוצא הארץ הנקר' נפש חיה וזו היא למינה כלומר אלו הם לבדם שונים מישראל בבחינות אלו הגדפין. וכנגד שאר הגרים המתגיירים משאר האומות ע"א הנכללים בתוך שני גדפין הללו אמ' בהמ' ורמש וחיתו ארץ למינה כלומר כולם הם למינם כי נפשות ישראל אין להם שום ענין בגדפין אלו כי אלו למינם וישראל למיניהם כדפרש ואזיל:

מגו גופא דההוא אילנא היינו ת"ת ויש גורסי' נופא הוא היסוד שהוא כולל כל הנשמות של ישראל וממנו פורחו' בתוך מעי הארץ הלזו לא בגדפין דלבר כדמסיק וז"א גו מעהא לגו לגו כלומר באותם הבחינות הפנימיות כי שם לא יגורך רע אין שם שום חשש לקליפה שיגע בה כי אם בפנימות המלכות: ורזא כי תהיו ארץ חפץ כלומר אחוזים בעצמות ארץ חפץ לא בגדפין דלבר ומנין [נ' דצ"ל וענין] הגדפין אלו הם עולם המלאכים בהיכלות עכ"ל הרא"ג:

גירי הצדק המ' נקראת צד"ק: בהמה ורמש היינו בחינות תחתונות: כולהו שאבין גיורין וישראל: אבל חד למינה היינו חלק יש' ועליה אמר קרא השתא וחיתו ארץ למינה והשאר בהמה ורמש שאינם פנימיות:

פקודא תשיעאה אדם בשתופא ירצה כי ת"ת ומ' יחד יקר' אדם דכתי' זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם וא"כ כיון שהמלכות נקבה מסכני והת"ת דכורא עתירי אומרו נעשה אדם ירצה עתירי ומסכני בשתופא וז"ש נעשה וגו': עתירי ת"ת שהוא עשיר בשפע רב והוא משפיע למ' שהיא עניה ודלה דלית לה מגרמה כלום והיא רזא דמסכני. דהא מסטרא דדכורא וגו' פי' אותם שהם נולדים מצד הת"ת בתגבורת אור הת"ת במ' במלואה של לבנה הם עתירי ומסטרא דנוקבא דהיינו בעת הסתלק הת"ת מהמ' והאור וחשך ולבנה פרוצה אז הנולד הוא מסכן ודאי:

וחס דא על דא מצד הת"ת שהוא רחמים: ויהיב דא לדא מצד הגבורה שבה העושר:

וגמיל ליה וגו' מצד החסד גומל חסדים למהוי עתירא ומסכיני בחבור' כנגד ייחוד ת"ת ומ' בקו האמצעי:

ולמיהב דא לדא כנגד הגבורה.

ולגמלאה טובא וגו' כנגד החסד:

רזא דנא וגו' דהיינו נעשה אדם כאשר הם יחד אז רזא דדיוקנ' דאדם:

שליט על כל בריין כענין פני ארי' אל הימין ופני שור מהשמאל פני נשר באמצע ועל כולם ודמות פניהם פני אדם והוא צורת אדם שהטביע הב"ה באדם בעת הבריאה קודם חטאו: כל זמן דהוה מיחן על מסכני בעצה שנתן לו דניאל: כיון דאטיל עינא בישא כמו שדרשו רז"ל בפסו' הלא דא היא בבל רבתא וגו':

כתיב הכא עשיה וגו' משום דעיקר צדקה לא אדכר בקרא דריש ליה ממלת נעשה אדם שהעשיר עושה צדקה לעני והעני עושה אדם אל העשיר וז"ש האיש אשר עשיתי עמו היום רות עשה אותו איש ואדם כנזכר:

פקודא עשיראה לאנחא תפילין ולאשלמא גרמיה בדיוקנא עילאה הענין בסוד והלכת בדרכיו לדמות ליוצרו מה הוא מניח תפילין אף אתה וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:

גליון וגיורא תחות גדפי שכינת' וגו'. אע"ג דמארי מקרא ומארי משנה אינון בגדפין כדאית' בתיקונים תקון ששי אפשר דהני מלבר והיינו דקאמר הכא מגדפין לבר והתם קאמר מגדפין וגו' ועיין בויקר' כ"ב א' אחידן בגדפהא וגו':

פרשתא רביעאה והיה אם שמוע כלילו דתרין סטרין וגו' כבר ידעת כי בפ' והיה אם שמוע יש בה רחמים ודין רחמים ונתתי מטר ארצכם בעתו וגו' דין וחרה אף ה' בכם וגו' והיינו דקאמר כלילו דתרין סטרין כי היא יונקת משניהם א"נ יובן זה במה שכתוב בר"מ הנדפס בפרש' פנחס רנ"ב ב' ורנ"ח א' שפ' שמע בת"ת ופ' והיה במלכות וע' בזוהר פ' ואתחנן רס"ט א' וב' עכל"ה:

והרא"ג כ' ותו גיורין לית לון חולקא באילנא עילאה היינו מלכו' והכונה כי אפי' בענפי האילן אינם אחוזי' כ"ש בגוף המלכות בפנימיותו כי אינם אחוזים כי אם בגדפהא דהיינו ההיכלות כנז' לא יותר: וגיורא תחות גדפ' שכינת' ולא יתיר וא"ת והרי בפ' משפטים צ"ה נרא' דפרח' מג"ע וי"ל במ"ש בפ' שלח לך קס"ח שכשנעשות הנשמות מצד הצדיקים קיימין בחד היכלא דבג"ע ומתמן פרחו תחות גדפהא דשכינת' ובזה לא ק' מידי דהא והא איתנהו וחזר לומר זה כיוון לעשות הצעה למ"ש גר צדק וצדק היינו המלכות בעצמה. א"כ נראה שהוא אחוז בצדק בעצמו לז"א וגיורא תחות גדפי שכינת' בלבד ולא [צ"ל ולא יתיר] ובבחינ' זו נקר' גר צדק וז"ש דתמן שראן ולא לגו: ובג"כ תוצא הארץ וגו' כלומ' שיעור הכתוב כך הוא תוצא הארץ נפש חיה ויהיה למינה לא מכללו' מוציא נשמות של ישראל כי אם למינה בבחינת' לבדה ולפי דאיהי מוצי' הנפש הזאת הדר ואמ' לבהמה ורמש וחיתו ארץ בהמה ורמש היינו עמון ומואב וחיתו ארץ היינו לאומו' ע"א וכלם למינה כי כל א' יש לו בחינה בפני עצמ' שתפרח ממנה הנשמ':

פקודא תשיעאה למיחן למסכני וכו' רזא דמסכני וכו' והכריח לזה ממה שכבר ידעת כי בצלמנו הוא דכר ובדמותנו היא נוקב' ומצד הזכר הוא עלמ' דעותר' ומצד הנקב' היא העניות וזה דמסיק דהא מסטר דדכור' עתירי וכו': כמה דאינון בשתופ' חדא וכו' שנקראים אדם ת"ת ומלכו' כמ"ש זכר ונקב' בראם ויקרא את שמם [אדם] בסוד דו פרצופין ובת"ת ומ' הללו הם סוד עשיר ועני בשתופא כך צריך לעשיר ולעני להיותם בחבורא חדא כי שניהם כשהן בחיבור א' נקראים אדם וכדמסי' שם האיש אשר עשיתי עמו כלומ' עשיתיו אדם בהיותי אני עמו: וחס דא על דא היינו פיוס ודברים טובים שמדבר ת"ת למלכו' בהיותה בגלות בסוד העני וכמשז"ל גדול המפייסו וכו': ויהיב דא לדא היינו ממש נתינת צדקה לעני להשפיע לה מהשפע העליון: ולגמלאה היינו הליכתו עמה בתוך הגלות לסמוך אותה במעט כי הוא אזיל עמה כמ"ש בפ' משפטים ק"ו ות"ת עמה דלא אתפרש מינה בנפילו דילה וכו' והיינו סוד גמילות חסדים שגומל עמה וכמו שהוא עושה כך צריך לעשות וז"ש למהוי עתירא ומסכנא בחיבורא חדא היינו כנגד הפיוס והרחמנו' שמרחמו בדברי פיוס כנגד מ"ש וחס דא על דא כי מאחר שהם בחיבורא חדא העני והעשיר רואה בכל עת צרתו ובוכה עמו ומנחמו כמש"ה אם לא בכיתי לקשה יום וכו'. וכנגד השני שאמ' ויהיב דא לדא. וכנגד הג' ולגמלאה טיבו כאמור כמו כן אמר ולגמלאה טובא דא לדא: ברעותא דלביה היינו בנדיבו' לבו לאפוקי מפני היוהרא או מפני הבוש':

וירדו בדגת הים רזא דנן חמינן וכו' הוקשה לו כי בשלמ' אם היה האי קרא בבריא' האדם כפשטו אתי שפיר וירדו בדגת הים. אמנם למה שפי' שהוא מדבר בענין הצדקה מה ענין זה לזה לז"א רזא דנן חמינן וכו' כי בנתינ' הצדק' הוא רודה בדגת הים וכו' כדמפ' ואזיל:

דא משתני מדיוקנא דאדם כי כן הדין נותן כי מאחר ששם אד"ם הוא זכר ונקב' שהוא סוד עשיר ועני יחד כאמור א"כ זה שהוא עשיר שהוא הזכר ונותן לעני שהוא הנקבה א"כ אדם נקרא בעצם וכיון שכן הוא לא אשתני דיוקניה מדיוקנ' דאדם ובקיומו בדיוקן אדם בזה הוא רודה בדגת הים וגו' וז"ש וכיון דדיוקנא דאדם אתרשים ביה שליט וכו' וכן הוא כי לפעמים יברחו מפני האדם חיות גדולות וגבורות ממנו בין בים בין ביבשה:

בגין דדא הוא פקודא מעליא וכו' הוקשה לו כי מי אמ' לך דלא אשתני דיוקניה מצד נתינת הצדק' לעול' אימ' לך שאינו אלא מצד שאר מצות שבו לז"א בגין דדא הוא פק ד' מעליא שמצוה זו גדולה מכל המצו' ויש בה זאת הסגולה והראי' לזה מנבוכדנצר שלא היה לו שום מצוה והצדקה הועילה לו: דהוה מיחן למסכניא לא שרא עליה כיון דאטיל עינא ביש' למיחן למסכני מה כתי' כך היא גי' הספרים וי"ס חסר מלמסכני עד למסכני השני ונר' שהוא חסר: לא שרא עליה כלומר לא שרא עלי' אותו חלום רע: ובג"כ נעשה אדם וגו' אקיש ג"ש נעשה אדם ועשיתי עמו מה להלן עשיתי עמו היא צדקה כך נעשה זה הוא צדקה. ושיעור הכתוב כך הוא נעשה אדם כלומר נעש' עשיה ובריה שיתן צדקה כי בבחינ' הצדק' יקרא אדם וכיצד נקרא אדם בצלמנו עשיר כדמותנו עני שיגמול זה עם זה ועם המצוה הזאת וירדו בדגת הים ובעוף וגו':

פקודא עשיראה לאנחא תפלין ולאשלמא גרמיה בדיוקנא עילאה היינו להיותו מעוטר בתפלין כמותו יתברך דכתיב ויברא אלהים את האדם (את האדם) שיהיה בצלמו כמו שהוא מניח תפלין כמו כן יניח הוא: דא רישא עילא' דתפלין דרישא נר' ד' דתפלין שבוש [כך הי' הגי' לפניו] והכונ' הוא שפי' ראשך עליך ר"ל תפלה של ראש דהיינו שמא דמלכא עילאה הוי"ה שבד' פרשיות עליך ישר' ממש: כל את ואת פרשת' חדא שמא גליפא בסדורא דאתוון דשם יהו"ה והיא סברת רש"י ז"ל כדמפר' ואזיל: ותנן כי שם ה' נקרא וגו' הכריח עוד הענין להיות סדר הפרשיות כסדר אותיות השם שכן תנן כי שם ה' אלו תפילין שבראש דאינון שמא קדיש' בסידורא דאתוון כלומר כי מאחר שהתפלין הם רמוזים בשם ה' א"כ בהכרח הוא שיהיו סדר הפרשיות כסדר כתיבת אותיות השם וכן כיון באומ' פרשתא קדמא' תניינא וכו' לרמוז אל הסדר דווקא: בוכרא דכל קדושין עילאין היינו כל המדות וקר' לחכמה בכור לכולם: פטר וגו' בההוא שביל דקיק היינו החכמה הנז' הפוטר רחם הבינ' ע"י שביל דקיק המייחד' הרומז בקוצו של ד' [נ' דצ"ל י'] התחתון שבחכמה: דאיהו אפתח למעבד פירין יר' כי כל בכור נקר' פטר רחם שהוא פוטר רחם אמו לצא' לחוץ אבל בכור זה הוא פוטר רחם הבינה לעשות פירין ואיבין בתוכה דהיינו ד"ו פרצופין שהעתיקם סוד הדעת מהחכמ' ונתנם אל הבינה כי בחכמ' היו ו"ד שהוא מילוי היו"ד וכשהעתיקם בבינה נעשו ד"ו כצורת חותם המתהפך והם סוד ד"ו פרצופין שהם ת"ת ומ'. ואיהו קדש עילאה חכמה: דא ה' היכלא דאפתח רחמא דילה היינו הבינה מגו יו"ד דהיינו מפנימיות החכמה הפוטרה כנז' ומאחר שהיו"ד הוא הפותח נפתח בחמשין תרעין כי קודם שלא נפתח ההיכל הזה היה סתום ואינו מורה רק בחינת ה' הרומז לה' ספי' נעלמו' כשהיו"ד פותח ההיכל הזה היו"ד ממלא החמש שלה שיעלו לעשר עשר וכל א' מה' ספי' הנעלמות בתוכה יהיו בין כול' חמשין: פתחין אכסדראין ואדרין סתימין היינו בחינות שונות נעלמות זו בתוך זו תחלה נפתח בבחינת פתחין בלבד ואח"כ לאכסדרין ואדרין סתימין בסוד ובדעת חדרי' ימלאון: דההוא פטר דעביד יו"ד וכו' נתן טעם וסבה לפתיחה זו ואמ' כי הוא להשמיע מתוך ההו' שופר דהיינו בינה הקול דהיינו הת"ת להוציא הת"ת ממנ' ולהאצילו: בגין דשופר דא הוא סתים דרך משל השופר הזה בעודו סתום בזכרות שבתוכו אינו תוקע ואחר הסירו הזכרו' שבתוכו נעש' חלול ונפתח מסתימתו ותוקע וז"ש בגין דשופר דא הבינ' היו כל בחינותי' נעלמות אף שנקרא ה' ומורה מציאו' חמש ספי' בתוכה היא נעלמ' עד שבא היו"ד כנז' וכל זה הוא גילוי בתוכ' מינה ובה ולמה כדי לאפקא מינה קלא שהוא ת"ת. וכיון דאפתח ליה ר"ל השופר הזה אז תוקעין בו ומוציאין ממנו הקול כך הבינ' אחר שנפתחה מוצי' ממנה ת"ת והת"ת מוציא עבדין לחירו כי כיון שהבינ' שהיא רחמים מתפשטת משברת כל מנעולין וקולרין ומוצי' העבדי' לחירות כדמסי' והיינו סוד פ' שניה שמדבר בה בענין יציאת מצרים ובאה אחר פ' א' שהיא סדר החכמה כנז':

וכך זמין זמנא אחרא לסוף יומיא: הכריח עוד שפרשה ב' היא בבינ' ואמ' שלעתיד לבא מכאן בא הפורקן והחירות וכן כל פורקנא מהאי שופר אתיא ועם היות שגם בפ' ראשונה שהיא החכמה יש בה יציאת מצרי' הוא בהכריח אחר שמכחו נפתח השופר כנזכ' כדי להוציא הקול לשיצאו העבדים לחירות א"כ שקולים הם ולזה נזכר בשניהם יציאת מצרים וזהו דמסי' ובג"כ אית בה יציאת מצרים דהא מהאי שופר אתי בחיל' דיו"ד וכו': ודא ה' את תניינ' וכו' רמז על שהפורקן הוא מהבינ' הנק' [אולי דחסר ה'] שכן הה"א מוצא' בלי עמל ובלי יגיעה לרמוז על הנפשת הרוח כנז' במדרש ובזוהר פ' בהר סיני דף ק"ח: פרשת' רביעא' וכו' כלילו דתרין סטרין היינו כללו' החסד והגבור' וכן הוא בפ' זו כי הפ' ראשונים מוהיה אם שמוע עד השמרו הוא רומז בחסד כי הם ייעודים טובים ונתתי מטר ארצכ' בעתו וכיוצא והם נשפעים מצד החסד ומהשמרו לכם עד ושמת' הם ייעודי' רעים נשפעים מצד הגבורה עכ"ל הרא"ג:

פקודא חדסר לעשרא וגו' וכתיב וכל מעשר הארץ לכלול במלת זורע זרע אשר על פני כל הארץ אפי' מעשר פרי העץ ממה שאמר הכ' וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ אשר הכוונה בו מעשר אילנות:

כל מאן דאתחזי לי פי' ממה שאמר הכתוב הנה נתתי לכם יש ראיה שבדבר האסור דהיינו מעשר ובכורים קא עסיק קרא מדקאמר הנה נתתי מאי נתתי הרי הארץ נתן לבני אדם מאי נתתי משמע דמשלו נתן דהיינו מאי דאתחזי לי פי' הראוי להב"ה כגון מעשר ובכורים שאינם ראויים אלא להב"ה:

לכון אסרית פי' הב"ה אסרו לבני אדם אבל עתה אתיר לכון דהיינו נתתי משל חלקי אני מתיר לכם שתאכלו ויהב לון מעשרא דיליה ובכורים דיליה שיאכלום בהיתר ולא יצטרכו לקיים מצות אלו עד שיבאו יש' שאז ישוב הדבר אל כמות שהוא שיאסרו באכילת בכורים ומעשרות ויהיב לון וגו' וענין זה דקדק הכתוב באומ' נתתי לכם ולא לדרין דבתריכון שחזרו ונאסרו ליש':

תרין ממנן הם שני מלאכים המלוים לאדם א' רחמים ימיני והב' דין שעאלי חד דחיים התובע לפני הב"ה דין שכר מצותיו. וחד דמיתא התובע לפני הב"ה דין ועונש חטאיו:

מידא דההוא מיתא פריק ליה שהוא תובע לפני הב"ה ואו' פלוני בכור ובכורות להב"ה וא"כ קחהו לך וסלקהו מן העולם ובהיות האדם פודה בנו אין לו פה להשיב:

את כל אשר עשה בכלל פי' כל אשר עשה טוב ורע חיים ומות:

שבק ליה ולא אחיד ביה שאינו מקטרג עליו:

יומא דנייחא מכל עובדי בראשית דכתיב כי בו שבת מכל מלאכתו:

לנטרא יומא דשבתא לשבות ממלאכה:

לקדשא וגו' במצות עשה שבו:

יומא דנייח' לעלמין שכל העולמות בו הם במנוחה שכולם שובתים ממלאכה והשרים בטלים מכל פעולותם והם יונקים מלמעלה ולהם תוספות רוחניות שהאור העליון מתגלה בהם:

וכל עבידן ביה אשתכללו כדכתיב ויכלו השמים וגו' והענין כי שלמות הנמצאות הוא בשורשם העליון ושורשם העליון עולה ונכלל באור גדול ביום השבת וכן הפעולות התחתונות להם מעלה זו והיינו עבידן ביה אשתכללו ואתעבידו במעשה:

בריא דרוחין וגו' הם השדים:

אילנא דדעת טוב דא מטטרון ורע דא סמאל ויכונה ענין זה ג"כ למ' שהקדושה והחיצונים כולם בני ביתה ונזונים ממנה:

כמה רוחין שהם מזווג סמאל ולילית:

בכמה זינין שהם משפחות הרבה שוכנים בחלקי האויר:

נשיבו דרוחא וגו' לבשם המ' אל הייחוד:

לאתבני בעלמא ולאתתקפא וגו' הענין שסוף העולמות וההשתלשלות המדרגות הם הקליפות ונודע שעולם זה שהוא סוף העשי' הוא תחת יד החומר והקליפות ובראותם ענין זה חשבה לאתתקפא שיהיה עולם תחתון כולו מנת חלקה וכל השפע הנשפע לתחתונים יהיה ע"י דהיינו ממש סוד הגלות וכאשר ראה הב"ה ענין זה הקדים קדושת שבת כדי שיהיו כל בני אדם הנולדים למטה מצד הקדושה והנהגת התחתונים ע"י הקדושה והקליפה רצועה בעלמא להכות המורדים והפושעים כשבט ביד המכה לבד. מהרמ"ק זלה"ה:

גליון זורע זרע כל מאן דאתחזי לי לכון אסירא וגו' שיעור הכתוב כך ואת כל העץ וגו' לכם יהיה לאכלה פי' לכם יהיה אסור לאכלה כיון שהוא ראוי לי אבל זה יהיה בדורות שלאחריכם כי לכם הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' כלומר שהוא מותר לכם. ע"כ מהגליון:

והרא"ג כ' ודא בתראה דנטלא לון וכו': והם סוד המ' וא"ת כאן משמע שסוד ד' פרשיות הם חכמה ובינ' ת"ת ומ' ובפ' ואתחנן משמ' שהם החכמה ובינה גדולה גבורה וי"ל דכל' חד כי חסד והת"ת הכל א' כי רב חסד מטה כלפי חסד ונטיל לימינ' וכן גבור' ומלכו' הכל א' כי הם גבור' עילא' ותתאה כי זו אינ' פועל' גבורותי' כי אם ע"י זו שהי' המלכות: ותפילין אתון דשמ' קדישא וכו' יר' אחר שהכרי' למעלה אחר זה חוזר ואמר א"כ נמצא שתפילין הוא אתוון דשמא קדישא ממש כנזכ': דאיהי מסכנא לגבי עילא הוא פי' לדלת ראשך מלשון דלות היינו המלכות שהיא דלה המתפשטת מלעילא דהיינו ראשך שהוא תפילין של ראש שהוא שם יהו"ה שהוא העשי' מלך אסור ברהטים קשיר איהו וכו' כלומר מלכו של עולם אסור וקשור באות' הרהטי' שהם ד' בתים דתפילין שבהם ד' פרשיות שהם ד' אותיות של שם שם הוא קשור מלכו של עולם בההוא שמא קדישא כי הוא מרכב' ומשכן לשישרה עליו המלך הזה: מה אלהים וגו' כלומר כמו שהוא ית' מניח תפילין ומתייח' בשמא קדיש' שבתוכ' כדאית' בפ' ואתחנן אף הוא אתייחד ביה שמא קדישא כדקא יאות שהאדם המניח תפילין מתיחד בההוא שמא קדישא שהם ד' אותיות הרמוזות בד' פרשיות כדאמרן וזהו בצלם אלהים ברא אותו: ושיעור הכתוב כך ויברא אלהים את האדם בצלמו שיניח תפילין כמותו וזהו בצל' אלהים ברא אותו ומה הם התפילין שיניח הדר מפרש ואמר שהם זכר ונקבה שהם תפלין של ראש ותפלה של יד ואף שהם זכר ונקבה כלא חד:

פקודא חדסר לעשרא מעשרא דארעא כלומ' כאן בכל הפסוק רמוז כל המעש' היוצא מן הארץ בין מן ירק או תבואת הארץ בין מן פרי העץ ובפרי העץ כלול שני מצות חד מעשר פירות האילן וחד הבכורי' ומפרט והולך בפקוד' דא שהוא ראש הפסוק מפרש המצוה האחת הכוללת השתי מצות הנאמרו' עשב ופרי ובפקודא תריסר מפרט הבכורים מסיפיה דקרא כדמפרש ואזיל: דכתיב הנה נתתי וגו' אקיש בג"ש וכתי' התם ולבני לוי הנה נתתי את כל מעש' הנה שם כלול הכל בין המעשרות של האר' ושל פרי עץ והבכורים ועכ"ז נתרצ' בפסו' זה רק שהוא כלל וחזר והביא פסוק וכתי' כל מעשר הארץ לפי שמפרש יותר בין מעשר זרע הארץ בין פירות האילן מזרע הארץ הרי זרעי' מפרי העץ הרי מעשר פירו' העץ הרי כי בפסו' זה הוא מבוא' יותר: א"נ שבג"ש דהנה נתתי אינו רומז כי אם מעש' ראשון הניתן ללוי לכך הביא פסוק זה שאמ' לה' הוא כלומר כל המעשרו' לד' הוא ועתה לכם יהיה: ואפשר נמי שהביא פסוק שני לאשמועינן דרש רז"ל לה' הוא דא מעשר שני:

פקודא תריסר לאיתאה בכורים היינו פרט המצוה הראשונה בסוף הפסוק כי למעלה הכריח ענין המעשרות מרישא דקרא דכתי' הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ וכאן הכריח מצות הבכורי' מסיפיה דקרא דכתיב ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע כדמפרש ואזיל. כל מאן דאתחזי לי כלומר כל הראוי לעתיד להיות שלי עתה לכם יהיה לאכל' כי לעתיד יהיה אסור לכם אבל עתה כעת אתיר לון ויהיב לון כל מעשרא דיליה והבכורים לכם לכם התרתים ולא לדורו' הבאי' אחריכ' הרי לך רמז המצוה ע"ש העתיד:

פקודא תליסר לקשרא ליה בחיין אפשר הטעם מפני שהב"ה הרג בכורי מצרים נשאר לו לסמאל משטמה עם יש' ולכך צריך שהפדיון יהיה ה' סלעי' כנגד מכת בכורות שנעשו בידו של הקב"ה שהם ה' אצבעות לכן אמר כאן בפדיון הבכור ג"כ שיפדהו כי בחמש סלעי' שהאד' פודהו בהם ממש פודהו מהמות וז"ש לקשרא ליה בחיי'. וקיימין עליה דבר נש ירצה כי לכל אדם קיימין עליה אבל לבכור מטעם האמור יכיל לשלטאה עליה יותר לכך צריך לפדותו דלא יכיל ליה ועדיין צריכים אנו למודעי: יפרוק בר נש לבריה ה"ג כי לצדיק הוא שבוש. בפורקנא דא קני ליה חיים כצ"ל:

פקודא ארביסר לנטרא יומא דשבתא וכו' היינו בפסוק ויכולו השמים והארץ והפסוק הבא אחריו: וחד לקדשא ההוא יומא בקידושי' היינו קדוש היום שמקד' האדם והיינו בקידושים: ואתערנא עליה כצ"ל. יומא דנייחא לעלמין היינו שהעולמות העליונים והעולמות התחתונים בכולם יש מנוחה ותוספת אור וקדוש' מוספ' על שאר ימי השבוע אי נמי יומא דנייחא לעלמין כמו לעול' כלומר המנוח' הזאת היא לעול' והיינו שאחר עה"ז יבא אחריו עולם שכלו שבת: וכל עבידן ביה אשתכללו לפי שכל דבר שלא עבר עליו ז' ימים אינו בתשלומו ובעניינו בשלימות וכן מצינו במילת הקטן וביום השמיני ימול עד שיעבור עליו יום ז' וכן ומיום השמיני והלא' לקרבן אשה כי שבעת ימים ישב תחת אמו וכן כמה דברים שאינן בקיום אלא מפני שעב' עליו יום הז' וז"ש וכל עבידן ביה אשתכללו כל ההויו' והנמצאו' קנו הויה וענין וקיו' כשב' עליהם יום הז' דאי לא הא לא קיימא הא והו' פירוש לויכל אלהים ביום הז' מלאכתו אשר עשה כי היו חסרים ונפסדים אלמלא יום השבת שבא עליהם ונשלמו בעצם בשלימות: וכי לא הוה ידע קב"ה לאעכב' לקדוש' וכו' אין הכוונ' לומר שיעש' יום הששי יותר גדול משאר ימי המעשה אמנם הכוונ' אחר שהב"ה יודע כמה הוא שיעור הבריא' ורצונו בבריא' זו היה לו מעיקרא לעשות כל הימים יותר מעט ארוכים או לעשות המלאכו' יותר במהירות כדי שכשיבא ביום ששי יגמר המלאכ' בשלימו' ודוק אומ' לא ידע ולא אמר לא יכיל ור"ל אחר שהוא יודע היה לו לעשות הדבר האמור: א"נ לפי שהוא ית' הוסיף מחול על הקדש ולזה הקשה וכי לא היה לו להב"ה לאעכבא לקדשא יומא כלומר היה לו להתעכב מלקדש ולהוסיף מחול על הקדש כדי שיגמר בריאת השדים: אלא אילנא דדעת טוב ורע וגו' הנה ענין עץ הדעת טוב ורע תמצא בזוהר בכמה דוכתי שרומז במלכות וכן תמצא שרומז במטטרון שמחציו ולמעל' טוב מחציו ולמטה רע כנז' בתיקונים: ומה שנר' מתוך דברי ר"ש ע"ה כי עקר עץ הדעת טוב ורע הוא במטטרון מחציו ולמעל' טוב דהיינו סוד עולם דמטטרון שהם היכלו' ומחציו ולמטה רע דהיינו עולם העשיה שהיא בקליפות המתפשטת הנהגת מטטרון בתוכ' ולכן יקרא רע מצד בחינה זו וראיה ג"כ מכאן בנידון דידן ולהיות שהמלכות בימי החול הנהגתה ע"י דמטטרון דאיהו עץ הדעת טוב ורע בעצם כאמו' תקר' היא במקר' השם הזה. אתער ההוא סטרא דרע הענין לומר כמו שבקדושה נעשה גוף א' לכל נשמה ג"כ היו רוצים הקליפות לעשות תולדותם בגמר עשייה בגוף ונפש ולבראת בענין זה לעומת זה עשה האלהים והם כקוף אצל בני אדם וז"ש אתער ההוא סטר' דרע ובעא לאתתקפא בעלמא בגופן ר"ל ההוא סטרא דרע דהיינו הקליפות היו רוצים לאתתקפא ולעשות בריאה בעה"ז מזיקים בגוף ונפש דוגמא דבריאה דלעילא שהם בגוף ונפש שהקליפות בעצמם נבראו ביום השני שנברא גיהנם: כיון דחמא קב"ה כך אתער כו' השתא הוא הפך הקס"ד מעיקרא כי בריאה זו היתה מאתו ית' ורצונו לכן הוקשה לו וכי לא ידע קב"ה כנז' אבל השתא קאמר כי אדרבה היה בהפך כי ברצונו ית' נתקדש היום ודלג קדושת היום כדי שלא יבאו לידי גמר א"כ בכוונת מכוין נעשה בריאה זו באופן זה: אתער מגו אילנא דחיי היינו הת"ת אתער ממנו נסיבו דרוחא דהיינו שנתקדש היום ונעש' הייחוד והשפיע האי אילנא דחיי רוחות ובטש לאילנא אחרא דהיינו המלכות השפיע בתוכה רוחין שנעשה ע"י הייחוד ובאותו הייחוד נתמלא המלכות נשמות ורחמים מהת"ת ומאותו הכח אתער סטרא אחרא דטוב דהיינו אותה בחינה דמטטרון הגביר כחו ואתקדש יומא ולכך לא נגמרה מלאכתם כי כן היתה כונתו ית' ועיין באידרא דף קמ"ב ותבין ענין זה. דהא בריאו דגופין וכו' ירצה תדע שכן הוא דאתער סטרא דטוב שכן עוד היום בכל ליל שבת נעשו בריאה בגוף ונפש מסטרא דטוב כי כמו שנעשה בליל שבת בראשית בריאה בגוף ונפש מסטרא דטוב כן נעשה עוד היום בהאי לילי' בריאה בגוף ונפש מסטרא דטוב ולא מסטרא אחרא: אבל אסוותא אקדים היינו מאי דאמרן לעיל כי ענין זה בכונה נעשה כי הוסיף הב"ה מחול על הקדש כדי שיעשה הדבר הזה ובזה אתקיים עלמא: דדליג קמיה קדושא דיומא וכו' זה יובן במה שאמרו באידר' דף קמ"ב וז"ל ועד לא סיים לון עד דאתת מטרונית' בתיקוניה ויתיבת קמיה בשעתא דיתיבת קמיה אנח לון לאינון בריין ולא אשתלימו כיון דמטרונית' יתבת עם מלכא ואתחברו מאן ייעול קמייהו וכו' רמז זה באומרו אבל אסוותא אקדים קב"ה דדליג קמי' קדושא דיומא והיינו ליל שבת שהיא מטרונית' כנודע בענין ג' סעודות כדאיתא בפ' יתרו: ואתבנון גופין ורוחין לא ידענו מה היתה בריאה זו שנבראת באותה ליל שבת ואין לומר קין והבל כי ביום ו' אחר חצות נעשו אם לא שנאמר דלאו דוקא אלא שנעשית הכנה זו לידחות סטר' דרע ולאתתקפא סטרא דטוב שכשיבא הדבר לידי בריא' יתחזק סטרא דטוב ויבא לידי גמר בגופא ונפשא וז"ש ובג"כ עונתן דחכימין וכו' עכ"ל הרא"ג:

וחמאת כל אינון וגו' מפני שהם חלקם והם חלק הב"ה הא כיצד יעשה במה שהוא מתיילד באותו הפעם נותנים בו נשמה קדושה [אפשר דצ"ל נשמה קטנה] שהיא נשמת רשעים תחת ממשלתם הראויה לעונש מיתה פעם אחר פעם ולפי' הם נערים קטנים נכפין שאינם זוכים לחנוך המצות כלל אזעירת גרמה וגו' היינו בנוקבא דתהומ' רבא:

לגו מדברא אל מקום נחש שרף ועקרב וצמאון שהם ד' קליפות:

מאן דלייט גרמיה שפותח פתח לשטן ומקטרג על דבריו וכל כחו אינו אלא בדבורו הרע:

מאן דזריק נהמא וגו' גורם עניות שמבזה אוכלין ואף השרים מונעים ממנו המאכלים כיון שאין הדבר חשוב בעיניו כי אין לך דבר ודבר למטה שאין שר ממונה עליו מלמעלה שמכה בו ואו' לו גדל:

דחד דוכתא אית בגיהנם וגו' והוא מוסיף אשו בפעולתו עתה כי עבירה היא שכר עבירה וממש בעבירה נדון דהיינו שמבעיר אש גיהנם להיות נדון בו ואז הרשעים מקללים אותו מפני שמקדים להם אשו של גיהנם:

הנה ה' מטלטלך וגו' היינו ממש ואת נפש אויבך יקלענה בתוך וגו':

בגין דעד ההוא זמנא וגו' שהוא תוספת שבת שאוחז גם מחלק החול ומקדשו:

חיילין ומשריין דאתמנון על ימי חול הם בסוד היצירה תחת ממשלת השר מטטרון שהמלאכים ממונים לפעול בעולם השפל בימי החול: ואתרייהו דקאמר היינו מקומם בממשלתם כי ביום השבת שולטנותא אתעדי מנייהו ואתייהב לעילא בסוד הבריאה:

המבדיל בין קדש לחול היינו שער שבין הבריאה ליצירה שהוא נסגר כי ביום השבת יפתח וביום החדש יפתח והיינו המבדיל שער זה שהוא נסגר בין הקדש שהוא הבריאה ובין החול שהוא יצירה:

ועכ"ד לא שלטין פי' אינם פועלים למטה אמנם הם מזומנים בשפעם לפעול:

רזא דשרגא משפע המ' הנק' נ"ר מצד הגבורה:

נגדא דנורא וגו' היינו מהגבורה שהיא נמשכת אל עולם הפירוד ומכחה נהר די נור ויסוד נק' כן מצד הגבורה ומטטרון נק' כן מצדה כנז' בתיקונין:

וכל דא כד בר נש וגו' פי' צער זה אל הרשעים שמקללים שאמרנו למעלה:

ויתן לך האלדי"ם מדה כנגד מדה שהוא המשיך מדת הקדושה ולא השליט החול ראוי שגם בימות החול לא יהיה מזונו מצד שרי החול אלא מתוך המ' מתוך הקדושה העליונה וז"ש ויתן לך האלדי"ם וגו' שהיא מ' מטל השמים ת"ת: וגם צריך לברך מלאכתו שבבית ושבשדה וז"ש ברוך אתה וגו' פי' עם היות שנתעכב ולא עשה מלאכתו ברכת ה' תהיה מרובה עליו ממקום הברכה. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב: בר אסימון וגו' פי' כל הקליפות הם מתטמרי בליליא דשבתא בנוקבא דתהומא רבא חוץ מן אסימון וכת דיליה וז"א בר אסימון וכל כת דיליה פי' חוץ מן אסימון וסיעתו כי אפי' בליל שבת אשתכחו בגין למיחזי לאינון דמשמשי ערסייהו בגילויה ולבתר ביומא דשבתא אז אתטמר גם הוא: ואפשר כי מזה השד הנק' אסימון הוא שיזוק האדם בלילי שבתות כי שאר הקליפות הם בתהומא רבא:

חד מאן דלייט גרמיה וגו' עי' פ' פנחס דף רמ"ו ע"א עכ"ל:

והרא"ג כ' דהא כדין חמאת נר' כי הגירסא הנכונה היא כיון וריהטא דלישני אתי שפיר וגם כפי גרסת הספרים מלת כדין תפתר כמו השתא כלו' השתא בימי החול איכא כמה רעותי לפי שסטרא אחורא כיון שראתה שמה שחשבה היא למעבד עביד סטר' קדוש' היא מקנאה ובראות' שיש נדנוד עבירה דקא משמשי ערסייהו בגלוייא דגופיהון פי' הוא בגילוי הגוף בלא כסות כלל יש לו כח לפגום אותם הבנים שיהיו נכפים לפי ששורה באותו ולד הנעשה בעת ההיא רוח רעה או רוח מאותם רוחין ערטילאין שהולכים נעים ונדים כאבנא בקוספיתא ומאלו הנשמות מכניסה לילית באותם הגופים ויהי' פי' ואינון רוחין כמו או אינון. ערטילאין וקרא' ערטילאין שהם הרשעים שלא עסקו בתורה ובמעשים טובים ולא עשו לבוש לנשמתם ולכך הם הולכים ערומים ממש בלי לבוש שאם הי' להם לבוש היו הולכים לבית מנוחתם: איקרון מזיקין ה"ג. ושריאת בהו לילית וקטלת לון לפי שהם רוחין דילה שנעשו בעביר' וכן אינון רוחין ערטילאין שהיא מכנסת אותם בגופות בני אדם יש לה עליהם שליטה ומדורה עמהם כי ההרכבה הרעה הזאת ממנה היא וקטילת לון כי הם ברשותה כנזכר בסבא דמשפטים כי ברצונ' [א' צ"ל ברשותה] להמיתם כל זמן שתרצה. כל אלו הקלקולי' נעשה בשימוש' בימי החול בגלוי הגוף לאור הנר כאמור שיש שם שמץ עבירה אבל כיון דאתקדש יומא ושלטא קדושה על עלמא אין כח בה לעשות כ"כ כי ההוא סטרא אזעיר' גרמה ואטמרת כל ליל יום שבת. בר אסימון חוץ מאסימון שאז אינם הולכים כלם כי אם אסימון עם כת שלו והוא בטמירו ותכף לבתר זה אטמרון ואימרו למחמי כלומר אין בו שליטה לעשות כמו שהי' נעשה בימי החול אלא למחמי בלבד כדי לקטרג עליו וכיוצא לא לשים רוחא באותו ולד מאינון רוחין בישין:

כד נפקא בבהילו כו' הוא תירוץ לשאלת לאן אתר משטטי בההוא לילי' תריץ ואמר כד נפקי ופרחי לגו מדבר' במוצאי שבת אז"ל ספר אחר [הכוונה ספרים אחרים גרסי אמרו חברייא] אמ' חבריי' כו' אגב בבא בתר' דאיירי במ"ש אייתי בהד' אינון ב' בבי אחרנין ובהתחלתו לדבר התחיל במוצאי שבת וכונתו לומר מאי דקאמר לקמן מאן דאוקיד שרגא וכו' אלא אגב אורחיה דתלת אינון דגרמין ביש לגרמייהו התחיל מאינון בבי דלא איירינן השתא בהו: מאן דזריק נהמא או פירורין דאית בהו כזית מכאן ראי' לאפוקי ממאן דאמר עד שיהיה בכל פירור ופירור כזית: דחד דוכתא אית בגיהנם לאינון דקא מחללי שבתא וזה שהדליק הנר קודם זמנו גם כן מחלל שבת ונכנס בההוא דוכתא וסיומא דהאי מלתא איתא בפרשת פנחס דף רמ"ו וזה לשונו חד דוכתא אית בגיהנם לאינון דקא מחללי שבתא כיון דאוקיד שרגא וכו' בגין דלאו יאות הוא לאדלקא נורא כד נפיק שבת עד דמבדילי ישראל וכו'. ואם תאמר והרי לעיל בסמוך אמר תליתאה מאן דאוקיד שרגא וכו' עד לא מטו לקדושא דסדרא תלה הדבר בקדושא דסדרא וי"ל כדי שיברך ההבדלה מוכרח הוא שיהי' לפניו נר דלוק ולכך צריך לאדליק הנר אחר קדושא דסדרא והיינו דקאמר מאן דאוקיד שרגא דוקא מנורה. אמנם להדליק נורא דהיינו מדורות אש לבשל וכיוצא אין ראוי אלא עד שיבדיל. ועכ"ד לא שלטין עד דיהון נהרין מרזא דשרגא ה"ג והיינו שרגא מלכות דכל אינון מחנות הממונים בימי החול הם עולם מט"ט ובשבת כל היכלותיו נכללים זה בזה עד שנעשו נקודה חדא ונבלעים בתוך המלכות ובמוצאי שבת המלכות מוציאתם שינהגו הנהגתם והם ארבע מחנות שכינה שהם ארגמן ומשתחוים לה ומושפעים ממנה ונותנת להם כח וחיל להנהיג העולמות כולם בימי החול וזהו שאנו כופפים אצבעותינו לפני הנר בברכת מאורי האש שהשכינה הנקראת אש בורא אותם המאורות עתה מאותו הנר שהיא המלכות והם משתחוים לפניה לקבל שפע כנזכר ועיין בפרשת ויקהל דף ר"ח ותברכני נפשך וזהו שאמר כאן לא שלטין עד דיהון נהרין מרזא דשרגא וכו':

וכלהו איקרון מאורי האש בגין דמנהרא וכו' נתן טעם למה נקראים כן מפני שיסוד' הוא מנהר דינור ומיסוד האש וזהו מאורי האש דנפקי מההוא אש לא לומר שהם מאורי' של אש דא"כ איך מנהג עלמא והלא ישרפו העולם בהבל פיהם. וכל דא כד בר נש אדליק שרגא הדר למאי דאמר לעיל שמקללים אותו חייבי דגיהנם ואמר שזה דוקא כד אדליק שרגא עד דלא וכו': אשרי משכיל אל דל וגו' בספרי כתיבת יד לא נמצא כלל ונראה שחסר תחלתו וכן מצאתי בק"ס שחסר ואפשר דעצה טובה קמ"ל שמי שרוצה להנצל מהדין ישכיל אל דל וגו' ביום רע מיבעי ליה כי יום זכר ורעה נקבה: דא הוא שכיב מרע לאתב' ליה מחובוי כך היא הגירסא והוא פי' אחר למלת דל והכוונה שהמבקר את החולה הנק' דל צריך להוכיחו כדי שיחזור בתשובה ויתודה וזהו אשרי משכיל אל דל פועל יוצא: ד"א יומא דדינא שריא על עלמא כלומר יצילהו ה' מיסורין ודינין המתרגשות לבא לעולם מאותה הקליפה הנקרא רעה וז"ש דא יומא דדינא שריא על עלמא אשתזיב מנייהו והיינו יום ר"ה כנז' בפ' פקודי ר"ן. ימלטהו ה' יומא דאתמסר דינא לההוא רעה שלא תשלוט בו הקליפה למיסב נשמתי' ימלטהו שלא תמיתהו אלא לאורך ימים ימות בנשיקה על פיה והענין כי בנתינת הצדקה מצילו מהמית' ויהיה מלת דל כמשמעו עכ"ל הרא"ג:

בריש הורמנותא דמלכא וגו' ביאור המלות הורמנותא דמלכא מאמר המלך:

בטהירו עילאה לשון צהרים כמו שרגא בטיהרא מאי מהניא:

בוצינא דקרדונית' הרי אררט תרגם אונקלוס טורי קרדו והכונ' על הגבורה והרוממות. ואית דגרסי דקדרנותא לשון חשך כענין ישת חשך סתרו ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים:

גליף לשון חקיקה ופיתוח:

קוטר' לשון צורה או לשון קשר:

גולמא אבן הקבועה בטבעת:

נעיץ לשון נעיצה בקרקע:

עזקא טבעת:

והכוונה ירצה בריש דהיינו בתחלה קודם כל נמצא הורמנא דמלכא דהיינו האצילות בעצמו שהוא מאמר המלך ב"ה. בטהירו עילאה פי' שהיה הא"ס מאציל וחוקק חקיקת הנאצלים בדקות ואור גדול והוא עלול ראשון שהוא בתכלית הדקות והבהיקות והיינו או' בטהירו ואור חזק ועליון מה שלא ידומה וענין זה יכונה בשם בוצינא דקרדינותא והוא סוד כל הנאצל נכלל בנקוד' דקה והוא הנותן מדה לכל המדות: וקרא האצילות בערך מאצילו גליף גליפו כי החקיקה מורה העבות הדברים יותר מרשימה בערך המאציל אמנם בערך הענין בעצמו היה רוב דקות והיינו בטהירו עילאה בוצינא דקרדינותא ירצה מנורה רמה ומשובחת או דקדרינותא וירצה מנורה של שחרות שמחשיך העינים מרוב הדקות או ירצה המחשכת לכל המאורות שאין אורם לפניה לכלום ובתיקונים פי' בוצינא דקרדינותא היא קו המדה והכוונה אל האור המתלבש בתוך הספירות שהוא נשמה אליהם שבידו להרחיבם ולהגדילם ונותן למדתם מדה והנה בעוד שאין מדה זו מתפשטת אין מדות וכאשר המדה הזאת מתפשטת ואור זה יוצא ועושה מחנותיו ותהלוכיו הם הם המדות כפיהתפשטותו וגילויו וז"ש נפיק פי' יוצא ומתפשט מהעלמו אל הגילוי:

גו סתים דסתימו היינו ג' העלמיות והיינו בינה בתוך חכמה וחכמה בתוך הכתר וירצה בחינת עצמו מתעלם בעצמו העלם בתוך העלם והיינו העלם מציאותו בעצמו משתעשע בהשכלתו בהשגת עצמו שהוא הוא דביקות מאצילו והיינו מרישא דאין סוף שהיא בחינתו הדבקה במאצילו ומקורו קוטרא בגולמא וגו' הענין כי האצילות נכלל בסוד חב"ד והנה הדעת הוא קשר ז' הספירות כולם והוא קוטרא לשון קשר ואם נפרש לשון צורה שהוא היה צורה לכל שש קצוות והנה הדעת הוא חקוק בתוך הבינה והיינו גולמא שהוא אבן חותם שבתוך הטבעת שהיא חכמה סוד ם' סתומה שהיא טבעת דכלה שעלי' נאמר תהי לי מקודשת כדפי' בתיקונים בענין שהיתה מתעלמת מינה ובה קוטרא מתעלם ונעוץ בעזקא והכל סוד העלם האצילו' בבחינה נעלמת במציאות נקודה ראשונה בכתר:

לא חוור ולא אוכם וגו' הענין שהיה האצילות נעלם בתכלית העלם בענין שלא ישפט בו שם ולא אות והם ד' גוונים סוד ד' אותיות השם. יוד חוור חסד: ה' סומק בסוד גוון הגבורה: ו' ירוק בסוד גוון ת"ת: ה' אוכם מ' ואין א' מאלו היה נראה בו כלל ואו' ולא גוון כלל כגון גוון ספיריי שממנו יאירו כל הגוונים וכולם כלולים בו. ואחר שדבר בהעלמו ספר עוד בענין התפשטותו ואמר כד מדיד משיחא עביד וגו' הענין כבר נודע שאין שינוי הפעולות בסוד קו המדה שהוא עצמות ונשמת הספי' אלא השינוי הגוונים והפעולות הוא בכלים ובספי' עצמם כמשל אור השמש המבהיק בבית דרך חלונות ועששיות מחולפות בגוונם ובהכות השמש בהם יאירו אור מבהיק כפי גוונם ואין שינוי האור מצד עצמות האור בעצמו אלא משינוי מראה העששיות וע"ד זה אמר כד מדיד משיחא דהיינו התפשטות קו המדה והעצמות ומודד המדות עביד פי' אינו מודד אותם כפי טבע א' וענין א' דין או רחמים וז"ש עביד גוונים לא גוון א' אלא גוונים הרבה המוצרכי' להנהגה והיינו לאנהרא לתחתונים בענין שהגוונים במדות ובכלי' וכח הגוונים בקו המדה בסוד עצמות: וא"ת ומהיכן לספיר' גוונין אלו לז"א לגו בגו בוצינא וגו' פי' כי בוצינא שהוא קו המדה כנז' לגו ירצה בתוכה בגו ירצה בתוך פנימיותה דהיינו כח המאציל. נפיק חד נביעו פי' יוצא רצון מאתו וממנו הוא כח השינוי אל המדות והיינו דמניה אצטבעו גוונין לתתא ירצה בהיותו למעלה קרוב אל מאצילו לא היה נשפט בו ימין ושמאל כלל אמנם ברדתו והשתלשלותו למטה במקומם פועל ענין זה ברצון המאציל מטעם התרחקו מהמאציל ושם נצטבעו הגוונים לתתא בסוד המ' ששם עיקר השינוי והפעולות:

סתים גו סתימא וגו' הכוונה קו המדה היא סתימא גו סתימין הם הספי' או גרסי סתימא יר' בתוך הכתר הנעלם רזא דאין סוף היינו קו המדה העצמות המתדבק בא"ס ויכונה הכתר אויר היינו אור י':

נהיר נקודא חדא סתימ' עילאה היא החכמה ואומרו נהיר לפי שקודם אין האור מושג כלל ונק' נקודה שאין בה גילוי ו' קצוות והיא נק' נקודה מחשביית שאין לה לא אורך ולא רוחב ולא עומק: ואו' הדא היינו מיוחדת בערך עצמות ובערך הכתר אמר סתימא ובערך הבינה אמר עילאה שלא נשיג אלא שהיא עליונה על הבינה ומשפיעה:

בתר ההוא נקודה ירצה מהקודם לה דהיינו מה שאחריה ממטה למעלה לא אתידע כלל פי' אינו דבר מושג כלל אפי' הידיעה המועטת המושגת מן החכמה כי בחכמה נשיג המשתלשלים ממנו כאו' כולם בחכמה עשית ומשם נעמוד על החכמה קצת אמנם אל מה שאחר החכמה אין בו לא זה ולא אותו וזה היא הטעם שנקראת החכמה מאמ' קדמא' דכולא עם היות שאינו ראשית שהרי הכתר הוא ראש לאצילות אמנם מפני שהחכמה תחלת ההשגה נק' ראשית ומאמר קדמאה והמשכילים יזהירו וגו' סתם מלת שכל בחכמה ולכך אותם שהם מצדה הם נקראים משכילים ולא יאירו לבד כאותו אור וזוהר שבחכמה דא"כ ימצא ענין זה ירידה אל המשכילים שהם בחכמה ומאירים כזוהר המתפשט ממנה מה מעלתם בזה אלא ודאי דעל זוהר המתפשט מהכתר אל החכמה קאמר שהוא קו המדה המתדבק באין סוף וז"ש זוהר סתימא דסתימין הכתר שמציאותו מתעלם שאינו מושג אפי' לנעלמות שהם חכמה ובינה והיינו סתימא דסתימין:

בטש באוירא דיליה דהיינו קו המדה שבטש בכתר אור י' כנז' ובטש ונתן כח כי הבטישא היא הכאה בכח כדי שיתפשטו חכמה ובינה לחוץ כדמסיק:

דמטי ולא מטי הכוונה כי הדברים הגשמיים יפעלו בפגישת גשם בגשם ואין כן הרוחניים אלא הם פועלים ברצון בלי פגישת גשם כלל וז"א עם היות שאמרנו בטש אין הכוונה כמשמעו שהוא פגישת דבר מה אמנם מטי ולא מטי שהיא פגישת דק בדק ברצון לבד:

ואנהיר בהאי נקודה היינו החכמה כנז' והענין בעת שבטש באויר הנזכר להאציל הבינה ג"כ האיר ונתן כח בחכמה שתכלול בעצמה הבינה:

אתפשט האי ראשית היינו התפשטו' החכמה שתכלול הבינ' ואמ' ועבי' לי' היכל' יר' עושה הזוה' הנז' אל החכמה היכל היינו הבינה שאחר אצילותה אל מקומה חכמ' מסתתר' בתוכה:

ליקריה ולתושבחתיה יר' ליקריה כי ע"י הבינה הכתר מתעלם ומתייקר. ולתושבחתיה שע"י הבינה החכמה משפיע בתחתונים וניכר ומשבחים אותו:

תמן זרע החכמה בתוך הבינה זרעא דקודשא דהיינו החכמה הנק' קדש לתועלת' דעלמין פי' שממנה יצא תועלת לתחתונים והענין שהשריש בה כל שורשי הספירות כדי שע"י אותם השרשים אשר לספי' בעמקי הבינה יצאו להם מים חיים מהחכמה ורזא דא זרע קדש דהיינו מחכמה מצבתה דהיינו מצבת ה' פי' עומד בתוך הבינה שהיא הה"א הראשונה:

זוהר דזרע זרעא ליקרי' וגו' יר' זוהר דהיינו קו המדה כנז' זרע זרעא שהם הספי' בתוך הבינה כי ממציאות הזרע שהוא זורע בחכמה נעשה הבינה הכלולה בחכמה נעשית היא ממש היכל אל הזוהר הנז' בענין שהוא המציא ההיכל אליו ממש כמשל התולעת דקאמר וז"ש כהאי זרעא דמשי דארגוון טב דהיינו תולעת שני דאתחפי לגו וגו' יר' כענין התולעת שמודד ועושה לעצמו היכל כך קו המדה מודד ומתלבש בתוך הנמדד. והכונה כי הזוהר הזריע הספי' הנשרשות בחכמה ואותם השרשים בכח הזוהר המוסיף כח אצילותו עליהם המציאו מכללותם היכל זה להיות בו כלול הכל: והנה היכל זה בו שני תועלת הא' שהוא מגלה כח העליונות וזהו לתושבחתא דיליה דהיינו שמגלה הזוהר הנז'. הב' לתועלת' דכולא שמשפיע שפעה בתחתונים:

בהאי ראשית וגו' הכונה לבאר פסוק בראשית וגו' ור"ל בתוך ראשית שהיא החכמה כנז' לעיל ברא הכתר שהוא הנעלם וז"א ברא סתם ההוא סתימא דלא אתידע להיכלא דא היא הבינה כנז' שהיא נק' אלדי"ם וז"ש היכל' דא איקרי אלדי"ם:

זוהר דמיניה [כלהו] מאורות אתבריאו וגו' פי' למאי דפרשינן השתא שהכתר הוא המאציל הבינ' בתוך החכמה והוא מתעלם בתוכה ונותן בה כח האצילות כולו נמצאו כל המאמרו' שהם מכתר ולמטה נאצלים מהכתר עצמו ע"י הזוהר והמקור הזה וא"ת דלשון ברא לא שייך אלא בנגלים לא בנעלם וז"ש אי בהאי כתיב ברא שמורה אצילות מתגלה לית תוהא אין לתמוה מפני שעם היות הזוהר והכתר נעלם עכ"ז כיון שהוא בחכמ' שייך ביה בריא' והראי' דהא כתיב ויברא אלדי"ם את האדם בצלמו הרי בריאה הוא גילוי האצילות למטה דהיינו אדם ת"ת אלדי"ם בינה ואמר שבראו בצלמו א"כ גם הבינ' נבראת ואין בריאה אלא מחכמה למטה ולזה אנו מוכרחים לומר שהנעלם נתלבש בתוך הבינ' שבחכמ' כנז':

זוהר רזא בראשית וגו' הענין כי מלת בראשית שהיא חכמ' כנזכר לעיל מורה על היותה ראש לכל האצילות והא כיצד שהרי הכתר קודמת לכל אם לא שנא' שגם הכתר כלול בה וז"ש אהי' שמא קדישא שהוא הכתר גליפא בסטרוי פי' מציאותה מצויירת בצדדיו יר' מפני שהכתר הוא בבינה שבחכמה ולזה נק' הכתר אהיה שנק' כן מצד הבינה כנז' בתיקוני':

אלדי"ם גליפא בעטרוי פי' והבינה שהיא שם אלדי"ם גליפא ומצויירת בעטרוי בכתר שהוא עטרה לבינה וגם בחכמה שהיא עטרה לה והם תרין עטרין והא כיצד מציאות הבינה בכתר ומשם מתמצאת בחכמ' ונכנס הכתר בתוך הבינה שבתוך החכמ':

אשר היכלא טמיר וגניז וגו' הכוונה לבאר שבמלת בראשית הם כללות הנדרש ואמר כי בהיות הבינ' נעלמת בחכמה נקראת אשר וז"ש היכלא שהיא הבינ' ונקראת כן בהיות' טמיר וגניז ונעלמת בתוך החכמה:

שרותי' ברזא דראשית פי' כמו שהחכמה אין תחלתה מהכתר עם היות מציאות' שם וזה מפני העלם הכתר כן ענין זה אל הבינ' לכך תחלתה מהחכמ' וז"ש שרותי' דהיינו תחלת גילויו אין ראוי שתהי' מכונה בשם גילוי אלא מהחכמה ברזא דראשית והיינו אותיות אשר שהיא הבינה ומצרפים אותיות אלו אש"ר רא"ש דהיינו חכמה ראש אשר בינה:

דנפיק מראשית כתר כנז' נמצא פי' מלת ראשית מורה על כללות ג' ראשונות כנז' בראשית אשר ראש וגו'. מהרמ"ק זלה"ה: והנכון בשמוע' זו עי' במה שפירשנו בס' אור הגנוז בס"ד:

והרא"ג כ' בריש הורמנותא דמלכ' פי' בתחלת מאמרו של מלך לבריא' העולמות היה האצילות וזהו גליף גלופיבטהירו עילאה דהיינו חקיקת המדות בעצמותו ית' רזא דא"ס ב"ה. [מוהר"ר צמח כתב למזכרת פרי ¹ קורא לכתר אין סוף כנודע דא"ס גנוז בכתר והיינו חוט הא"ס כנודע] והענין להיותו ית' רוצה בהתפשטות האצילות כדי להשפיע לעולמות כי בהיות האצילות כלו קמוץ בעצמותו ית' א"א לעולם להיות בו קיום אבל להיות האצילות מתפשט ירד השפע בהשתלשלות' אל העולמו' ויתקיימו בזה: ופירש כיצד היה מציאות האצילות הזה הנעלם בעצמותו ית' ואמר בוצינא דקרדינותא דהיינו ק"ו המד"ה שהוא הנותן מדה למדות כנזכר בתיקונים דף ל"ו נפיק גו סתים ר"ל יצא ונתגלה בתוך הא"ס שהוא סתום מן הסתום דהיינו כ"ע שהוא סתום מהחכמה והבינה שהכ"ע אינו משיג בו כלל כמו שהחכמה והבינה אינם משיגים כלל בכתר כנז' בפ' פקודי: קוטרא בגולמא נעיץ בעזקא. קוטרא צורה. בגולמ' בחותם נעיץ בעזקא שקוע בטבעת. כך פי' הערוך ז"ל והענין הו' שנתן משל כדי שנבין הגילוי הנזכר ואמר כמו שצורת החותם החקוקה ונעוצה בתוך הטבע' תקרא אותה החקיקה גלוי כי הצורה ההיא חקוקה בטבעת שכשישימו בו השעוה תתהפך הצור' ההי' בולטת בשעוה והצורה כשהיא בתוך הטבעת היא שקועה ונעוצה בתוכה והגלוי תקרא בה מצד כשתתהפך ותחתם בשעוה תהי' צורת החותם ההוא מגולה בשעוה כך הגלוי הזה שנתגל' האי קו המדה גו סתים דסתימו לא היה הגלוי שנעתק ממקומו ויצא לחוץ אלא היציאה הית' בתוכו ממש אלא אחר שהחותם הזה תחתום המדות יהיו המדות מתגלות ונאצלות וז"ש בוצינא דקרדינותא וכו' כנז':

footnotes: ¹ [תיבה זו אינו מובן פירושה ונ' דצ"ל הרי או כדומה].

לא חיוור ולא אוכם [ולא סומק] ולא ירוק ולא גוון כלל. נזהר מאד שלא נטעה ושנרחיק הגשמות מהגילוי הזה הנז' ואמר אף כי המדות הם נחלקים בג' קוים שהם קו החסד המכונ' בגוון חיוור וקו הדין המכונה בגוון סומק וקו הרחמים המכונה בגוון ירוק שם בזה הגילוי הנזכר לא נראה שם שום חילוק קוים כלל כי שם הכל דבר א' בשוה כי בבחינת א"ס אין ספירות ולא גוונין כלל אבל כד מדיד משיחה ונתפשט האצילות למטה במקומו אז מדיד גוונין וכו': א"נ לפי שהוא קרא לבוצינא זה בוצינא דקרדינותא. ואפשר שיובן לא' מב' פנים א' על צד הכינוי כי מצד האור העליון הבהיר כאור מזהיר לאין תכלית עד שאינו מושג כלל קראו בוצינא דקרדינותא ¹ כלומר מנורה חשוכה ע"ד סגי נהור ב' על צד המשמעות ממש בוצינא חשוכה לז"א אף כי קראתיו בוצינא דקרדינותא לא תטעה לא' משני פנים לא חוור ע"צ הכינוי ולא אוכם כמשמעות ונקט שאר גוונין אגב אלו ואתי שפיר דנקט האי סדרא מש"כ הסדר בכל הזוהר אלא אומר חוור וסומק ירוק ואוכם:

footnotes: ¹ לפי פי' הרמ"ק ז"ל ולפי פי' הד"א נראה דצ"ל בדברי המחבר ז"ל דקדרוניתא.

כד מדיד משיחא וכו' יר' כשהא"ס ב"ה מדיד משיח' שרצה שיתפשט זה הקו להאציל האצילו' ולתת מדה למדות אז עביד גוונין לאנהרא ר"ל להאיר על הארץ ועל העולמות כלם כי ההנהגה הזאת עשויה בהסכמתו ית' לתועלת התחתונים לתת לאיש כמפעלו וז"א לאנהר'. א"נ לפי שתכלי' האצילות היה להשפיע לתחתונים וכדי שיקבלו התחתונים השפע הקדוש א"א כי השפע צריך בישול כדי שיוכל אפי' הפחות שבנבראי' לקבלו וזה א"א אם לא ע"י השתלשלות הדברים לזה האציל א"ס ב"ה המדות כדי שיהיו זה עילה לזה ובזה יבא השפע מספירה לספי' ובספירה עצמה ירד השפע מבחינה לבחינה שבה עד בואו אל המלכות ובזה בא השפע מבוסם ונגשם כדי שיוכלו התחתונים לקבלו ואחר שנשפע למלכות ג"כ בא בהשתלשלות אחר מהיכל להיכל ובהיכל בעצמו מבחינה לבחינה עד רדתו אל טבור הארץ שיוכל לקבלו יתוש קטן וז"ש עביד גוונין לאנהרא להאיר מי שראוי להאיר:

לגו בגו בוצינא נפיק חד נביעו פי' שאין מציאות קו המדה הזה כי אם לבוש לכח היורד מא"ס ב"ה להאציל האצילות וז"ש לגו בגו ר"ל בתוך התוך של קו המדה הזאת משם יוצא חד נביעו דמניה אצטבעו גוונין לתתא שנתן מדה למדות והאציל' ואו' אצטבעו גוונין לתתא ר"ל מעצמם והענין הוא שהצביעו כח א' כולל כמו הנשמה הזאת שהיא בתוך הגוף והיא אין בה שינוי אעפ"י שנותנת כח לעין לראות וכח לאוזן לשמוע וכח לידים למישוש ולרגלים להלך והיא אין בה שינוי ונותנת לכל א' דבר הראוי לו כן זה הצביעו הוא כח כולל בלי שינוי בו כלל אבל מניה כלו' מכחו אצטבעו גוונין ואפי' שהצבע גוונין האלו היו שמעצמן [אצ"ל מעצמן] לא היה כי אם לתתא במקומם לא למעלה שאין שנוי למעלה ח"ו: וחזר לעניינו להשלים דרושו ואמר סתים גו סתימין נ"א גו סתימא ואתי שפיר והיינו קו המדה הנז' שהוא סתום תוך סתימא שהוא רזא דא"ס בקע ולא בקע אוירא דיליה פי' כשקו המדה הזה נתבקע כעין הקנ' של מדה כשנתבקע נראה האויר שלו כן היה מציאות בקיעותי' דהאי קו המדה להאציל האצילות לא אתיידע כלל שהיה אותו הבקיעו כ"כ קטן שאויר' דיליה דהיינו כי כח שבתוכו כדי להשפיע ולהאציל הכתר לא אתיידע כלל כלומר אפי' אותו בקיעו לא היה נרגש כלל כי הוא סתום כמוהו אלא שמצד אותו דחיקו דבקיעותי' דהאי בוצינא דקו המדה כשבקע להאציל הכתר אותה הבקיעה הקטנה נהיר חד נקודה דהיינו אצילות החכמה כי אצילות הכתר להיותו כ"כ קרוב אל מאצילו לא הי' נרגש כלל כאלו לא נאצל אבל אצילות זה יורגש מעט ע"צ נקודה קטנה סתימא עילאה כי אף בזאת אין השגה כלל כלל: ואם נפרש בקע ולא בקע נפרד ממלת אוירא דיליה אתי שפיר והם ב' עניינים הא' נמשך מחבירו ור"ל בקע ולא בקע כלומר כ"כ מעט וקטן היה אותו הבקיעו עד שאני חוזר לומר בו לא בקע כי אינו נרגש הבקוע והראיה כי אוירא דיליה דהיינו הכתר שנראה אויר זה כשנבקע זה קנ"ה המדה לא אתיידע כלל עד דמגו כו' כלומר מה שהושג מעט ונגלה אחר הדוחק והצע' לא הי' אלא דנהיר נקודה חדא דהיינו החכמה וזה נקרא ראשית כלומר אם תרצה לבקש ראשית האצילות אין לך כי אם זה כי כתר עליון הוא כל כך נעלם כי הוא כאלו לא נאצל וא"ס אתקרי: בתר ההיא נקודה כלומר קודם אצילת הנקודה לא תשאל ולא תנסה כי לא אתיידע:

זהר סתימא דסתימין וכו'. עד כאן פי' סדר האצילות שהגיע עד החכמה בבחינת נקודה סתימא כנזכר באומרו עד דמגו דחיקו דבקיעותי' נהיר נקודה חדא סתימא עילאה ועתה סיים הענין והסדר ואמר כי אחר היות החכמה הזאת בבחינת נקודה סתימא ונעלמת מה עשה הא"ס ב"ה בטש באויר שלו כתר אור י' בהאי נקודה סתימה ונעלמת כדי שתתפשט מבחינה זו הנעלמת והסתומה וזהו שאמר וכדין אתפשט האי ראשית:

ועביד ליה היכלא ליקריה ולתושבחתי' כך היא הגירסא הנכונ' והכוונה שאחר שזאת הנקודה נתפשט' להיות נקראת ראשית ליקריה ולתושבחתיה עביד ליה חד היכלא דהיינו הבינה כדי שתתעלם ותתכסה החכמה בתוך הבינה וכל זה סבה לשיבא הדבר לידי גמר ויושפעו התחתונים ממנו יתברך אליהם באמצעות המסכים כי ההעלם אור החזק הוא סבת ההתגלות ולזה עבד ליה היכלא ליקריה ולתושבחתי' כי זהו יקרו ותושבחתו להיות' נעלמת בתוך הבינה כדי שמשם בתוך העלמו יוכל להשפיע ולהשגיה בתחתונים:

תמן זרע זרעא דקודשא היינו המדות שהזריע החכמה הנקראת קדש בתוך הבינה והוא לאולדא כלומר לשתולידם ותאצילם הבינה למטה במקומם וזהו תועלת העולם שבאמצעותם יושפעו העולמות כולם וזה לפי הגירסא דגרסי לתועלתא דעלמין. זרע זרעא דקודשא לאולדא גרסינן: וי"ג דעלמא ואפשר שרמז למלכות הנקראת עולם והיא לית לה מדילה כלום ואלה השש קצוות שהאצילה הבינה הם תועלת שלה להשפיע בתוכה באמצעותם ההשפעה העליונה: ורזא דא זרע קדש מצבתה כלומר הסוד הזה שאמרנו רמזו בפסוק זה זרע קודש דהיינו זרע החכמה הנקראת קדש היא המצבת והמקיימת למלכות וזהו מצבתה מצבת ה' כי באמצעות זה האצילות שהאצילה החכמה והזריעה בתוך הבינה הי' המקיימת והמצבת אות ה' מלכות:

זהר דזרע זרעא ליקריה היינו כבודו שהאצילות יתפשט ויתמתח כדי שיוכלו התחתונים להיותם מושפעים ממנו ית' באמצעותם כדמסיק:

כהאי זרעא דמשי כלו' כתולעת הזה של המשי שמוציא ממנו ומתוכו אותם החוטים הדקים ומסבב את עצמו בהם ואיהו מתעל' ומתכסה בתוך היכלו הנק' קאפולי"ו בלע"ז וזהו אומרו ועביד ליה היכלא ה"ג ובדבר הזה שהוא מתעל' בתוכו היינו תושבחתא דיליה שאומרים כמה יופיו כמה גודלו הפרי היוצא ממנו וג"כ הוא תועלת העולם כנודע כך הית' האצילות הזה שהאציל חכמה אל המדות בתוך הבינה כדי שתהי' הבינ' היכל ומכסה לחכמה וזהו כבודו כי כבוד אלהים הסתרו וזה ההסתר תועלתא לכלא כנז' לעיל:

בהאי ראשית ברא ההוא סתימא וגו' כלומר באמצעות זה הראשית ברא הבורא ולא הזכיר מי הוא הבורא מה [צ"ל ומה] הוא הבריא' שברא חזר ואמר שהבריאה היא אלהים דהיינו הבינה ולזה הקדים ואמר היכלא דא איקרי אלהים והוא הצעה למה שיאמר אח"כ ושיעור הכתוב באמצעות הראשית ברא הבורא לאלהים בינה ולא הזכיר מי הוא הבורא לכבוד הכתר:

זהר דמניה כלהו מאמרות אתבריאו כי פי' ויאמר אלהים יהי אור וגו' אין פירושו כמשמעו שאמר אלהים יהי אור אלא ויאמר היינו החכמה כמצווה ואמר עתה [נ' דצ"ל אתה] הבינ' הנק' אלהים יהי אור וכן כל המאמרות על הדרך הזה כנז' לקמן: הוה אמר אבא באמירה לגבי אימא וכו' נמצא לפי זה שכל המאמרות מהחכמ' יצאו וז"ש דמניה כלומר מיניה דהאי זוהר שהוא החכמה מניה אתבריאו כי באמירה שלו תכף נבראו ונעשו בבינה: ברזא דאתפשטותא אתא לאשמועינן כי המאמרות הללו נתפשטו מן החכמה בבחינ' [אולי דצ"ל בהבינה] כשהיא נתפשטה כלומר אחר שנתפשטה אתבריאו אלין מאמרות כי בבחינת היותה בנקודה לית לי' מאמר ולית גלוי כלל:

אי בהאי כתיב ברא לית תווהא יר' אעפ"י שבאצילות לא שייך לשון ברא כי אם בעולם הבריאה לכן לא יתקש' בעיניך לשון בריאה באומרו בראשית ברא שכן אמר לקמן ויברא אלהים דהיינו הבינה את האדם דהיינו הת"ת בצלמו א"כ לית תווהא אחר שאני מוצא מלת בריאה במקום אחר ואינו ממש בריאה כי אם אצילות כמו כן כאן נאמר בריאה על צד ההשאלה לבד ולאו דוקא. א"נ יאמר להפך מה שאמרנו. ויאמר אל תתמה אם תראה כתוב באצילות הבינה אל הת"ת ויברא אלהים את האדם וגו' כי כן תמצא באצילות יותר עליון דהיינו אצילות החכמה אל הבינה לשון ברא דהיינו בראשית ברא אלהים כנז' וז"ש אי בהאי כתיב ברא לית תווהא מה שכתוב ויברא אלהים את האדם כי אם בהאי כתיב ברא כ"ש למטה כי יאמר בו לשון ברא והוא כפתור ופרח:

זהר דא בראשית קדמאה דכלא שמיה אהי"ה כך היא הגירסא ופי' כי זה הזהר שהוא בראשית קדמאה דכלא יש לו שם שהוא אהיה וכונתו הוא לפרש בפסוק אהי' אשר אהיה כל מה שפי' בפסוק בראשית ברא וז"ש בראשית קדמאה דכלא שמיה אהיה שמא קדישא גליפא בסטרוי פי' ואמר ששם זה של אהי' הוא שם ונעלם ונסתר בלתי מתגלה עתה כי אם אח"כ וזהו משמעות לשון אהיה כלומר אני אהיה עתיד להתגלות והוא הוא משמעות לשון בראשית כלומר שעדיין לא יש כי אם ראשית הגלוי בלבד בבחינת נקודה עכ"ל הרא"ג ז"ל:

וכד אתתקן לבתר נקודה והיכלא כחדא וגו' נקוד' היא החכמה והיכלא שהיא הבינה כחדא פי' לא במציאות מתגלה אלא כחדא בתוך מציאות החכמ' ע"י הכתר כנז':

כדין נוסף על מלת ראשי"ת ב' שהיא בראשית ומלה זו מורה על שלשתם יחד שכבר פעל ועשה הכתר מציאות הבינה וז"ש כליל ראשית ראשיתא עילאה בחכמתא דהיינו כתר בתוך החכמה ומיניה אשתרש היכלא דאיקרי ב' והיינו בראשית שמורה על ב' שהיא בינה בית והיכל עם הראשית שהוא כתר בתוך החכמה כנז':

לבתר אתחלף פי' אחר שמסתלק הראשית שהוא הכתר מעליהם והם שניהם מתגלים אתחלף גוון ההוא היכלא דהיינו גילוי הבינה יותר ואיקרי הבינה בי"ת כי האותיות מצטרפות אל בי"ת רא"ש דהיינו חכמה ובינה לבד וז"ש ונקודה עילאה איקרי ראש ואין הכונה גילויים העצמי' ממש אלא בסוד כללות הבינה בחכמה וז"ש כליל דא בדא בי"ת רא"ש דהיינו בראשי"ת וז"ש ברזא בראשית:

ולהיות שאין הבינה עדיין נגלית אל מקומה לכך באה מלת בי"ת מתחלקת במלת בראשי"ת מורה שאין הבית עדיין במכונה ובישיבה וז"ש כד איהו כולא כחדא בכללא חדא דהיינו בתוך החכמה עד לא הוי ישובא בביתא שאין הבינה בישובה אלא נעלמת בתוכה ולכך מלת ב' במלת בראשית בלי תקון וישוב. אמנם אחר אצילות הבינ' אל מקומה בגילוי וישוב אז היא נק' אלדי"ם וז"ש כיון דאזדרע דהיינו שהבית היא בינה מתגלת אל מקומה בגילוי וישוב אז היא נק' אלדי"ם וז"ש כיון דאזדרע דהיינו שהבית שהיא בינה מתגלת אל מקומה ונזרעת מהחכמה לתקונ' דישובא דהיינו הספירות הנשרשות בתוך הבינה אז נקראת אלדי"ם שהכונה מ"י אל"ה שהם הספי' נעלמות בתוך הבינ' וז"ש אלדי"ם טמירין סתימין שעדיין בבינה הם נעלמים:

זוהר סתים וגניז כד בנין וגו' חזר על הנדרש לעיל לבררו וללבנו וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כ'. שמא דא כלילא בתלת דוכתי וגו' פי' כי שם אלדי"ם הוא רמוז וכולל בג' מקומות והם בינה גבורה מלכות ואח"כ אתפשט לכמה סטרין כנז' בסבא דמשפטים דאפי' אלדי"ם אחרים הכי איקרון:

והמשכילים יזהירו וגו' כגוונא ניגוני טעמא וגו' הנה דע לך כי כאן נרמז ענין גדול והוא ענין אותיות ונקודי וטעמי הרמוזים בסוד עצמות וכלים כי הנה הי"ס הנקראים בשם כח"ב וגו' אלו הם האותיות והם הגופות והכלים. והשמות שבהם אהי"ה י"ה אלדי"ם וגו' הם הנקודות והם רוחות הי"ס והי' שמות של הוי"ה הנז' בתיקונים דאית בכל ספי' הוי"ה בנקודה ידוע' הם הטעמי' ואינון נשמות הי"ס: וזהו והמשכילים יזהירו שהם אתוון ונקוד' יזהירו כזוהר דהוא נגונא דטעמי נר' כי טעמי אתקריאו זוהר והוא התפשטות האין סוף בהם והוא נשמה להם: ואמר כי יש בטעמים שהם מתפשטים בקריאת ניגונם כגון זרקא ודומיהם ובעת ניגונם יש בהם התפשטות רב משאר הטעמים ואיקרון הרקיע ע"ש ההתפשטות כעין רקיע: ונלע"ד שהכוונה במה שידעת כי התפשטות הטעמים שהוא הנשמה והוא שם יהו"ד נתפשט יותר בת"ת משאר הי"ס ובזה תבין מפני מה הושם שם ההוי"ה בת"ת יותר מבשאר הספירות וזה ענין הקרא לת"ת רקיע ששם ההתפשטות מהנשמה בענין גדול ולכך הוצרך לומר בהם די שלא יתפשט הרבה ויש מיני טעמים אחרים שאינם בהתפשטות כמו הראשונים שהזכרנו דאיקרון רקיע והם נקראים מצדיקי הרבים והם כמו הטרחא ומקף ופסק וקדמא וזולתם שאין בהם התפשטות קול הניגון ונק' פסוקי דטעמי כלו' שאינם טעמים רק מופסקים ושם הוא ענין חתוך התיבות (ועל ידם ניכר חתוך התיבות) כל א' וא' לבדה ועל ידם ניכר חיתוך התיבות כי למעלה אין בהם תפיסת ידיע' כלל שנאמר בהם זה חסד וזה דין ע"י אלו יש חתוך תיבות וידיעת הפרש. מהרח"ו נר"ו: ועי' מה שכתבנו בספר אור הגנוז בס"ד:

והרא"ג כ' והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וכו' והמשכילי' היינו אותיות ונקודות כדמסיק לקמן: יזהירו כגוונא דתנועה דמנגני היינו כזוהר הרקיע כלומר האותיות והנקודות יזהירו כזוהר הטעמים שהם תנועי דמנגני כדמפרש ואזיל ובנגונא דילהון אזלין אבתרייהו אתוון ונקודי כלומר בנגון הטעמים נמשכים אחריהם האותיות והנקודות כמו שופר הולך וכיוצא שמושך האותיות והנקודות אחריו וכן יש טעמים אחרים שאינם נמשכים אלא מתנועעים כמין תנועה כמו רביע או תביר וכיוצא שהוא תנועה שמתנועע התיבה ונמשכת המשכה מועטת וז"ש ומתנענעין אבתרייהו לרמוז אל הטעמים שאמרנו: כחיילין בתר מלכהון היינו שיש תיבה אחת מכמה אותיות וכלם נמשכות אחר הטעם שבסוף התיב' ההיא כמו המלאך הגואל אותי שיש תלשא בסוף התיב' והטעם מושכת כל האותיות אחריו כחיילין ההולכים אחר מלכיהון: גופא אתוון ורוחא נקודי ה"ג והוא כי התיבה בעצמה היא כגוף בלא נשמה שאין שום משמעות בלתי נקודתה א"כ נמצא שהנקודה היא הנשמ' של התיבה ושניהם צריכים הכרע לילך אחר הטעם כי באמצעות הטעם אשתמע הענין כי יש טעם מושך התיבות ויש טעם מפסיק ויש טעם שעומד בעצמו והכל הוא להבנת הענין ההוא וז"ש כלהון נטלנין במטלנון בתר תנועי וקיימי בקיומייהו כמו הקדמא וכיוצא בו שהוא העומד בעצמו ומעמיד התיב' לבל תהי' נמשכת להלן ויש אחר כי כשהוא נטיל דהיינו הטעם כשהוא נטיל ונמשך נטלי אתוון ונקודי אבתריה וכד איהו פסיק אינון לא נטלין וכו':

והמשכילים יזהירו אתוון ונקודי וכו' תנא והדר מפרש דלעיל לא פריש מידי בקרא אלא כללא דמלתא והשתא פריש קרא כדפרש ואזיל: הרקיע אתפשטותא דנגונא דהיינו טעם התלשא או הזרקא וכיוצא שמתפשטת התנועה והנגון שלהם וזהו שאמר כגון אינון דמתפשטי בפשיטו. ומצדיקי הרבים אינון פסוקי וגו' וקראם מצדיקי הרבים לטעמים הפוסקים לפי שבפיסוק שלהם אשתמע מלה והענין נשמע ולכן קראם מצדיקי הרבים כי כל האותיות והתיבות ההולכות אחריו של זה הטעם אם לא הי' הוא שמפסיק במקום שמפסיק לא היו האותיות והתיבות מצודקות כי לפעמים לא יהי' להם הבנה או יהי' הבנת הענין להפך ולזה קראם מצדיקי הרבים שמצדיק ומאמת הרבים שהם האותיות ההולכות אחר תנועתו ונגונו שיהיו בצדק כל אמרי פיו וכן הרבה תיבות ולפעמים רוב הפסו' והכל נמשך אחר טעם הפוסק ולכן אשתמע מלה והענין יש לו הבנה כנזכר וז"ש ובג"כ אשתמע מלה:

יזהירו אתוון ונקודי כחדא וכו' פי' הענין הוא כי האותיות הם בבינה והנקודות בחכמה והטעמים בכתר ויש לבינה צנור מיוחד מהכתר אליה בלתי אמצעות החכמה וכן יש לחכמה וכו' באופן כי כל האותיות עם הנקודות באור הטעמים הנמשך עליהם מזהירים בחדא מחתא ולכן בין האותיו' ובין הנקודות הולכות ונמשכות אחר הטעמים כי משם יניקתם ולזה קראם כחיילין בתר מלכיהון כמלך הנותן פרס לעבדיו ולכן הולכים אחריו וז"ש יזהירו אתוון ונקודי ונהרין כחדא במטלנין באור הא"ס ב"ה דהיינו ברזא דסתימו וז"ש באינון שבילין סתימין שהם אותם הנתיבות והצנורות הנמשכות מהכתר אל החכמה ואל הבינה ולכך נהרין כלהו כחדא:

מהאי אתפשט כולא נתן טעם למה נמשכים אחריו של הטעם לפי ששם הטעמים אתפשט כלא ולכך הכל מאירי' ומזהירים מהארתו:

והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע המשכילים וגו' אינון קיימין וסמכין דההוא אפריון היינו ו' קצוות ¹ הנק' אפריון ושש קצוות נקר' עצי הלבנון וזהו אפריון עשה לו ה"ש מעצי הלבנון כנז' בריש תרומה וכל עמוד ועמוד עשה בזה אפריון תיקון אחד כדאי' התם וז"ש כאן והמשכילי' אינון קיימין וסמכין דההוא אפריון אינון קיימין עילאין לאפוקי אחרים שהם תתאין כדמפרש ואזיל. דאינון מסתכלי בסכלתנו נתן טעם שנקר' משכילים לפי שמסתכלים ומתבוננים לתקן ולקשט כל מה שצריך ההוא אפריון וסמכין דביה ה"ג היינו ד' עמודי כסא שהם למטה מהמלכות:

footnotes: ¹ (נ' דצ"ל ו' קצוות דמלכות הנק' אפריון ואין הכוונה על ו"ק המלכות ממש רק על הו"ק המשפיעים במלכות כמבואר לקמן)

וסתרא דא וכו' כלומר שמשכילים לדל הזה דהיינו מלכות כנז' ואולי יאמר אשרי היינו הכתר כנזכר בתקונים ומשם משפיעים אותם המשכילים לדל וזהו דמסיק יזהירו דאי לא יזהירו וכו' כלו' צריכים שהם יהיו מאירים ומזהירים ומושפעים מלמעלה קודם בבחינת' ואח"כ ישכילו ויעיינו בהאי אפריון דאי לא יזהירו ולא נהרון לא יכלין לעיינא ולאסתכלא בההוא אפריון עכ"ל הרא"ג:

והארץ היתה תהו וגו' הכוונה לפרש מציאות הקליפות והיאך נתהוו: היתה ריקא [צריך להיות דייקא] מקדמת דנא פי אם נבאר שמציאות הקליפות יצא מן המ' אין הכוונה שממש הם בה עתה אלא היתה מקדמת דנא פי' קודם מה שהוא עתה שעתה כבר נבדל קדש מחול:

תלגא גו מיא וגו' הענין כאשר נמשך סוד השפע הקדוש מים קדושים למטה לארץ במ' ע"י התעבותו למטה מתברר אוכל מתוך פסולת ונקפה הזך דהיינו תלגא גו מיא ואותו הדחוי והפגום היא הקליפה וז"ש נפקא מינ' זוהמא שהוא הקליפה וזה ע"י התעבות הדברים למט' כנז' והעתקן ממציאות אל מציאות וז"ש בההוא חילא דתלגא גו מיא דהיינו התעבות הדברים מחסד שמשם יוצא ישמעאל:

ואקיש בה אשא דהיינו הגבור' שיוצא משם עשו דהיינו שור נגח משמאל חמור מימין וז"ש והות בה פסולת:

תהו מדורא דזוהמא וגו' היינו כחות הטומאה הטמאים וכל חייליה:

ברירו אתבריר היינו מה שהוא עץ הדעת טוב ורע מעורב מקודם ונבדל תהו שהוא רע לבדו ובהו שהוא טוב לבדו וז"ש ברירו אתבריר מגו פסולת ואתישב בה דהיינו כחות המלאכים האחוזים בקדושה כנודע ואתיישב בה בתהו עצמ' שהם בין החיצונים כדמפרש לקמי':

וחשך רזא וגו' הם הבינוניים בין טמאים לטהורים והם מלאכי דין ומצד היותם בעלי דין לדון הם ממונים על החיצונים אמנם אינם טמאים כאלו האחרים: ולכך הם על תהו שהם החיצונים וז"ש וחשך רזא דאשא תקיפא שהם מכח הגבורה החזקה והם ממונים על החיצונים מכניעים אותם שלא יתפשטו וז"ש וההוא חשך חפו על גבי ההוא תהו ואפשר דהיינו קרא על פני תהום כי תהו ותהום חד הוא:

ואתתקן מיני' פי' הדין מתתקן מתוך החיצונים כי אם לא היו הקליפות שהם השוטרים החובטים המכים וההורגים הדין מה תהא עליו. או ירצה שהקליפ' התהו מתתקן מתוך האש שאינם נזונים החיצונים אלא מתמצית בעלי הדינים אלו.

רוחא דקודש' דנפיק מאלדי"ם אלו הם מדרגות למעלה ממדרגות המלאכים והם סוד המרכבות שהם סוד כסא הכבוד והוא סוד הבריאה שיוצאים ממש מתוך האצילות שהאצילות מתפשט ומתקן מדרגו' הבריאה:

ודא מרחפת על פני המים פי' מיא דאמרינן לעיל דמנהון אתעבידת זוהמא והכוונ' מרחפת בין טומאה לטהרה:

דקיקו חד מגו ההוא פסולת היינו סוד התפשטות כח הקדוש' בתוך הקליפה כדמסיק לקמי':

כטיסא דזוהמא פי' כטס של כסף המזוהם שצורפין אותו פעם אחר פעם עד שישאר נקי והנה אחר התפשט בתוך הקליפה הקדושה היא נבדלת מתוך הקליפה' אמנם היא מתלבשת שם וזה שאמר ונפיק מיני' רוח חזק שהוא בבחי' רוח אלדי"ם המרחפת ועכ"ז היא גדול' וחזק מצד הדין או כדי להכניע הקליפות והיינו או' מפרק הרים ומשבר סלעים דהיינו הרי חשך או הרי נשף שהכח הזה מכניעם:

אבריר וגו' הענין כי ג' מדרגות אלו שהם תה"ו בה"ו חשך מהם מזדככים ג' מדרגות שהם מתהו רוח. ומבהו יוצא רעש ומחשך אש. הרי ג' דחים קדושים מתלבשים בג' אחרים: וברוח שהוא יותר קדוש שם קול דממה דקה דהיינו מלכות כי השכינה בכסא הכבוד כנז' לעיל ונמצאו ד' אלו תהו בהו חשך ורוח לבוש לד' עליונים כל א' עליון מחבירו ולפיכך תהו קליפה אתר דלית בי' גוון פי' אין הנהגה ותועלת לתחתונים בו והוא דבר הקרוב אל העדר הויה ושממון וחרבה וז"ש ולא אתכליל ברזא דדיוקנא וירצה עוד שאינם בכלל צורת האדם שהוא סוד הקדושה כנזכר באדרא שאין צורת אדם בחיצונים כן מה שמתלבש בו אינו טמאה וגם אינו עיקר הקדוש' כענין הרוח הגשמי שיש בו ממש ועכ"ז כד אסתכלן ביה לית דיוקנ' וכן מה שהוא תהו לבוש לרוח אינו לבוש שאינו כלל וז"ש לכלא אית לבושא בין לרעש בין לאש בין לקול דממה אמנם רוח לבושו הוא תהו והוא דבר שאינו וכן העידו בעלי הכישוף שכל מעשה הכישוף תעתועים ואין בו ממש בהו שהוא לבוש לרעש שהוא כח הקדוש' כאשר יתבאר והם כחות המלאכים כנז' להאי אית ציורא שכן המלאכים בצורת אדם נכללו כאו' והאיש גבריאל וכיוצא והם מלאכי הרחמים שמהם מים ותועלת ההנהגה לעולם ואלו שולטים על המזלות הם מיני מלאכים קרובים לקליפות מפני שהם על הגשמים על הצמחים והמעדנים וכיוצא אבל אין להם עם הקליפות יחס וז"ש דמשקען גו קליפה דתהו ואין ספק שפעמים הקליפות ביניהם כמו שהם השדים בינינו כדפירז"ל:

דסלקי מתמן לעילא לינק ממקורם כל א' כפי פעולתו:

לזמנין אתטמרן וגו' שאין שפעם נתן לתחתונים בסבת הדין (הדין) דהיינו יומא דעיבא קשה יומא דמטרא כיומא דדינ' ושפעם נתן אל הקליפות וז"ש ומפקי מיין גו תהומא לאתזנא תהו מתמן שהם הקליפות שישפיעו להם לסבת העונות והדין: דקא אתפשט תהו בעלמא מצד הגשמים והמטר שהם כחות הדין תהו שהם הקליפות מתפשטי' בעולם לדון ולקטרג.

חשך וגו' הם כחות הדין בסוד הב"ד הגדול שאין ב"ד פחות מג' שהם חג"ת סומק ירוק וחוור וכלם אש מתלבשים בחשך שהוא אשא אוכמא דהייכו מלכות לשכת הגזית מקום מושב הדיינים הכל בסוד כחות המלאכים הנבראים מאש הגבו' לדון ככז' ופעמים הם כותנים כח לקליפות לדון שהדייני' מכים ברצועה היא הקליפה וז"ש ודא תחלף [הגי' שלפנינו אתקיף] לתהו וכאשר מתייחדים הדינים עם הקליפות אז אלו המלאכים קרובים לטמאים וז"ש ולאו איהו אשא חשוכא בר כד אתקיף לתהו בתת להם רשות להכות ולדון ולהתפשט בעולם:

דאסבר פנים לרע כשקליפות תובעות דין על מעשה התחתונים אלו מסבירים להם פנים ואז מסתלקים ג' גוונים שהם אדום לבן ירוק ונהפכים לחשך גוון אוכם כי הוא אדום אלא שלקה:

רוח הוא קול דשארי פי' מג' בחינות שהם תהו ובהו חשך עם היות בחינת בהו אמצעית אינם יונקים אותם הכחות מהחשך שהם בעלי הדין שעליהם אלא הם תחת כסא הכבוד ויונקים ממנה וז"ש רו"ח שהוא רוח אלדי"ם דהיינו כסא הכבוד כנזכר שארי על בהו שהם המלאכים על ההנהגה כנזכר ויניקתם מהכסא והיינו דמסיק רוח אנהיג ואתקיף לאינון פנים דא כמא דאצטריך ליה וגו' פי' כל מלאך ומלאך לפי בחינתו כפי הנהגתו למטה כן נשפע עליו מהכסא כנודע:

תהו עליה שריא שם שד"י כי שד"י הוא סוד שד"י י' (נ' דצ"ל ש"ד י') כי היוד היא שלשלת בצואר דיצה"ר והקליפה כנז' בתיקונין וכן נק' שד"י שהוא שודד אות' כנז':

בהו עליה שריא שם צבאות כי צבאות הוא שם על הצבאות והחיילים והיינו המלאכים כנודע:

חשך עליה שריא שם אלי"ם שהוא על הדין והדיינים יונקים ממנו ודאי כדפי':

רוח עליה שריא שם יהו"ד דהיינו סוד אדם לשבת על הכסא שהוא שם אדנ"י דהכי סליק היכ"ל דהיינו כס"א. והכריח כן מהפסוק אומרו לא ברוח ה' דמשמע שם ה' אינו שם אבל שם שדי אית ביה וכדמסיק: ד' פרקין הכא הם ד' שמות שדי צבאות אלי"ם יהו"ד דאינון פרקי גופא שהם ספירות בת"ת שהם שד"י יסוד צבאות נצח והוד: אלי"ם גבור' ה' ת"ת וז"ש ואברין ידיען פי' אברים וספי' ידועות. ושם יהו"ד שד"י אלי"ם הם י"ב אותיות. וסוד שם זה הנמסר לאליהו לא שמענוהו. והנה במערה נתחדש למשה שם יוא"ח ציצ"ב [נ' דצ"ל צי"צ בירו"ן] ירו"ן הם י"ב אותיות והוא יוצא מפסו' הנה מקום אתי וגו' ושם זה נק' במעשית השם הנז' על הסלעים ונשברו ואם נאמ' ששם זה מציאותו הוא היה המתגלה לאליהו במערה מסגולת המקום דכתיב שם מפרק הרים והוא נחלק שם יוא"ח כנגד שם יהו"ד צי"ץ כנגד שד"י בירו"ן נגד שם אלי"ם. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג כ' ההוא דקיימא ע"ג אינון משכילים היינו ת"ת העומד על נה"י. דכתיב ביה ודמות על ראשי וגו' החיה מלכות ראשי החיה הם נה"י ועל ראשי החיה רקיע ת"ת כנז' בפ' פנחס בפסוק ובראשי חדשיכם: זהר דההוא נהיר לאורייתא היינו פי' כזוהר הרקיע כלומר כאותו זוהר העליון המאיר לרקיע ת"ת שנק' אורייתא ונראה שהגירסא האמתית היא זהר ההוא דנהיר לאורייתא וכנזכר: זהר דנהיר לאינון ראשי דההיא חיה היינו תפארת דנהיר לנצח הוד יסוד שהם ראשי החיה. ואינון ראשי אינון משכילים דנהרין תדיר וכו' שהם נה"י והוא פי' אחר למלת הזוהר הרקיע דלעיל פירש יזהירו כההוא זוהר המאיר לרקיע והשתא פירש כזוהר הרקיע יר' כההוא זוהר שמאיר הרקיע בהם וז"ש דנהרין תדיר ומסתכלן לההוא רקיע לההוא נהירו כלו' לאותו האור היוצא מההוא רקיע שהוא הת"ת דאיהו נהירו דאוריי' דנהיר תדיר ולא פסיק:

תהו עליה שריא שם שד"י וכו' ירצה ע"ד שאמר הרשב"י בתיקונין דקב"ה אתלבש בקליפין לתברא תוקפיהון וכו': ולז"א תהו הקליפה הקשה עליה שריא שם שדי והוא הכתוב במזוזה כנזכר בזוהר ואתחנן מהו מזוזות זז מות ר"ל שמבריח המזיקין ולז"א דשם זה שריא על תהו לשבר כחו: בהו עליה שריא שם צבאות וכן כלם בחשך שם אלהים וברוח סתם שם ד' דהיינו ת"ת הנקר' רוח בקדושה ומתלבש ביה לתברא תוקפא דהאי רוח דמסאבא וכן כל א' מכניע מה שכנגדו: רוח חזק מפרק הרים לא ברוח ה' שמא דא לא שרי ביה דהא שדי שלטא עליה ברזא דסתרא וכו' כך היא הגירסא והכוונה היא לומר כפי מה שפירשתי לך כי שם פלו' שריא על קליפה פלונית תבין פסוק זה של רוח חזק מפרק הרים שאמר לא ברוח ה' פי' ששם זה של יהו"ה לא שרא בהאי רוח שהוא מפרק הרים ואינו זה הרוח ששורה עליו שם יהו"ה כנז' כי כבר יש עליו שם שדי וכן לא ברעש ה' כי שריא עליה שם צבאות וגו': ואו' ברזא דסתרא דתהו כלומר שריא שם שדי בסוד העלם דתהו לשבר כחו ותקפו עכ"ל הרא"ג:

ויאמר אלי"ם יהי אור וגו' היך אתברי עלמא בפרט כי בפסוק בראשית הוא סוד האצילות בכלל שלא פירש בו כל הצורך אלא דרך כלל ומכאן ואילך דרך פרט ענפים ובחי' בספי'. ובתר אתהדר כלל בפסו' ויכלו השמים והארץ: למהוי כלל בראשית ופרט יהי אור וגו' וכלל ויכלו כנז' והענין כי בספי' הם הדברים כלל בבינה ופרט בו' קצוות שהם ו' ימים וכלל במ':

עד הכא פי' בפסוק בראשית: מהרמ"ק זלה"ה ועי' בספר אור הגנוז בס"ד:

הכא רזא בפרט. מפני שבפסוק בראשית נאמר הכל דרך כלל כנז' לעיל הזכירו עתה בפסוק יהי רקיע דרך פרט: מיין עילאין היינו סוד הרחמים אור ישר משך אור הספירות: מיין תתאין הוא סוד אור חוזר דין סילוק האור מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ובגין כך איתוסף ביה תרין אתוון וגו' פי' כי ביסוד כתיב ויקרא ובמ' כתיב קרא והוא כי היסוד נטיל מת"ת ומחכמה שהם אתוון דיו"ד וא"ו וזהו ויקרא ר"ל ו"י שהם ת"ת חכמה קרא לאור יום אך בלילה לא יש אותיות אלו אלא קרא לחודיה עכ"ל. ועיין בס' אור הגנוז בס"ד:

לוי תליתא' לבני יעקב. לדעת' דיעקב וגו' שחשב שראובן בכור הי' ברחל שהוא יוסף:

בהדס היינו חג"ת ג' בדי הדס. וביין בבינה וע"י היותם אחוזים בקדושה ואמרי הבדלה ואתפרש מנייהו:

דקטריגו למאריהון וגו' שאמרו מה אנוש כי תזכרנו וגו' וכן כל אינון דמתבטלי וגו' הוא סוד חדשי' לבקרי' שהב"ה בורא כמה מלאכים בכל יום משוררים לפניו ונופלים אח"כ לתוך נהר דינור ונשרפים:

קיטפא פי' בערוך לשון אשכול. או לשון דבוק וסמך או שמן בלסמו ושלשתם שייכי ואית דגרסי קיפסא והוא לשון קופסא והוא כלי שמניחין בו כלים ותכשיטין לשמור וכולם עולים לענין א' והכוונה אל מציאות החסד הנק' יומ"ם דכליל כל יומי וז"ש אל קיפסא או קיטפא ימינא פי' כלל כל הספי' בימין. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב אע"ג דלוי איהו תליתאה לדעתא דיעקב וגו' אפשר יובן זה במ"ש פ' ויצא דף קנ"ה ע"א ס"ת ראובן לא סליק בשמא משום דאתייליד בלא דעתיה דיעקב וא"כ הוה ליה כמאן דליתי' נמצא כי לוי הוה שני לדעתו ומחשבתא דיעקב. או אפשר לומר כמשז"ל כי עישר יעקב את בניו והי' לוי העשירי והנה הם י"ב שבטים ולכן ארז"ל כי ד' בכורות אינן בכלל נמצא המספר מתחיל מן שמעון ואחריו לוי וחוזר פעם אחרת שמעון לוי הנה לוי העשירי ובזה יובן כי כיון שהמספר מתחיל משמעון הנה לוי הוא השני. או אפשר לומר עם פסוק שמעון ולוי אחים כי שתפם יעקב יחד במדת הגבורה ולזה קלל אפם הוא גיהנם דנפיק מגבורה. עכ"ל וע' בספר אור הגנוז בס"ד:

הורפלא כמו רופילא שהוא שר:

טיפסא הוא כמו דפוס. וירצה שרי חיילים דמות העליונים שהם משתלשלים וכאשר הרבה הכחות שהם מתפשטים מגבורה הגיע הענין לקליפות הזרות שהם אלו. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב שמא גליפא וגו' ממנא על גשמי רצון וגו' ונ"ל משום דהגשמים באים מגבורה ות"ת עביד שלמ' ואתו מרצון וברכ' ונדבה עכ"ל וע' בס' אור הגנוז בס"ד:

תדשא הארץ וגו' השתא אפיקת וגו' לעיל היה במאמר יקוו המים היחוד העליון ועתה אחר שנתעברה מהשפע העליון היא מוציאה חייליה וז"ש באינון מיין דאתכנשו באתר חד וגו' סוד נקודת ציון ונפקין בגוה טמירין עילאין היינו בחינות הספי' העליונות שהם בפנימיותה שאלו הם תולדות ומציאיות בתוכיותה וז"ש בגוה:

וחילין קדישין הם ז' היכלות שהם מתוקנות למטה ממנה. ואין ספק שע"י נשמתן של יש' המייחדת מלמטה בסוד התפלות והעבודות הם מייחדים ההיכלות למעלה והספירות שבתוכה עם הספי' העליונו' דהיינו סוד יחוד שמע יש' ובשכמל"ו וז"ש דכל אינון בני מהימנותא מתקנן לון בתיקונא דמהימנות' בההוא פולחנא דמאריהון והיינו סוד קרבן קירוב הכחות וייחודים וכן כל ענייני המצות:

בהמה מ'. רביעא על אלף טורין. היינו בחינת הכחות מהמדות העליונות הנק' הרים עשר כלול מעשר עד אלף:

וחציר אינון המלאכים האצולות וצומחות מההרים כנז'.

שליטין לפום שעתא. היינו שהם מוציאים הכחות ההם שנבראו בשני מכח הגבורה לשאוג על טרפם והם תובעים דין ובהתגדל הדין בה מכח אותו הדין הם נשרפים והם מאכל לה אמנם יש מלאכים מצד הרחמים שהם ועשב לעבודת האדם שהם מתייחדים ע"י העבודה בסוד ההיכלות:

אזדמן ואתעטר היינו כאשר יש' אומרים שירה או מייחדים אלו מזומנים להם ואתעטר בשרשם העליון לאתתקנא בתיקוני' שהם מתייחדים זה בתוך זה להתייחד בהיכל קדש הקדשים כנז' בפ' פקודי ובסוד ק"ש ועמידה:

מנייהו נפקי מזוני וגו' שהם מקבלים השפע מלמעלה ומשפיעים אותו למטה:

מן הארץ מן המ' שממנה יונקים בהתייחדם בהיכל קדש הקדשים והיינו סוד ייחודא תתאה איהי בדרגין דילה:

מזריע זרע שפע למטה:

לתקונא דעלמא שאם אותו הדין הי' יוצא לתחתונים הי' העולם אבד כרגע אמנם מתחלש ומתבטל במה שאותם המלאכים נאכלים באש ההוא:

כל תיקונא דבני נשא וגו' כל ייחודם אינו בשביל שהם מעולם הייחוד שהרי הם מעולם הנפרדים אלא מפני שהם המופקדי' בעולם העשיה לזון ולהנהיג אותו בסוד יומין דחול וצריכים אנו לייחדם כדי שיהי' להם די ספוקם לעולם והיינו להוציא לחם וגו':

טרפא ומזונא להאי עלמא דהיינו ההכרחי:

ולאתברכא היינו ברכות מיותרות:

עץ פרי מלכות ועושה פרי יסוד ואמר שהמ' מוציאה ממנה מדרגות ותולדות דומי' לאביהם ולאמם זכר ונקבה והטעם כמא דעץ פרי שהיא מ' אפיק חילא זרע ושפע דעץ עושה פרי יסוד וז"ש ובההוא אפיקת איהי:

כרובים הם מטטרון וסנדלפון שהם בהיכל קדש הקדשים פנימה ואלו אינם עולים למעלה שאין הנפרדים נכנסים באצילות אלא מעלתם בעלות שאר ההיכלות שהם תמרות אל היכל קדש הקדשים דסלקין בתננא דקרבנא או בעבודת התפלה ושם יונקים שפעם וז"ש ומתתקנן ע"י העליה אל שורשם בהיכל קדש הקדשים ואפי' הכרובים שאינם עולי' למעל' ככז' עכ"ז כולהו קיימין בתיקונייהו בעבודת האדם ולזה בעשב נזכר בכתוב זרע שיש בהם זרע אמנם חציר שהוא דשא שאין בהם תועלת לתחתונים לא נזכר בכתוב כלל שהם מזריעים דהא אתעתד למיכל וגו' ולא להזריע:

ועץ פרי דיוקנא דדכר ונוקבא כנז' לעיל כי עץ פרי ע' עושה פרי יסוד א"כ הוא במלאכים מה שהוא דיוקנא דדכר ונוקבא יחד והיינו סוד פני אד"ם כי אד"ם הוא דיוקנא דדכר ונוקבא בבת א' כדכתיב זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם: והנה נודע כי בהיכל ו' הם מיכא"ל גבריאל אוריאל רפאל שהם ד' פנים והם החיות שתחת כסא הכבוד שהוא היכל ז' סוד הכסא ובין זה לזה רקיע שעל ראשי החיות דהיינו סוד מטטרו"ן שהוא הרקיע. והנה פני אדם הם למעלה על כל הפנים והם אנפי רברבי ממש כענין הספי' שאד"ם הוא חכמה וז"ש אלין אנפי רברבי כגוונא סתימא:

פני אדם כל דיוקנין כלילן בהו וגו' כי כן כתיב ודמות פניהם פני אדם כל הפנים כלולים באדם שהוא שורש לכולם כנודע כי מעלת הסבה על המסובב גדולה ודאי ולכך אותם שהם בסבה שהיא אדם הם רברבי ואותם שהם למטה מסובבים הם זוטרי באורם ושפעם והשגתם ודקותם והסבה כוללת המסובב וז"ש כל דיוקנין כלילן בהו בגין דאינון אנפין רברבין:

ומתציירין בהו וגו' הענין כי דמות צירוף ד' פנים בחיות יש בשם בן ד' כי י' פני אריה לדרום. ה' פני שור לצפון. ו' פני אדם מזרח. ה' פני נשר מערב. ¹ וז"ש ומתציירין בהו ציורין גליפין בגלופי שמא דמפרש בארבע סטרין דעלמא וגו' מפני שזה מורה צירוף בחינות הספי' "היינו נמי צירוף פנים בחיות ופני אדם כוללים כולם ולכך כוללים כל צירופיהם: וד' חיות הם בד' סטרין דעלמא מיכא"ל לדרום וכולל ד' פנים סוד י' שבשם שכולל ג' ראשים בסוד ג' צירופים מי"ב צירופי ההויה שראשם יו"ד גבריאל לצפון וכולל ד' פנים וגו':

footnotes: ¹ ואל יוקשה הלא מפורש להדיא לקמן בפירוש רבינו ז"ל על זהר ד' ט"ל היפוך מזה וז"ל שם ו' פרצוף פני נשר ירוק ה' פרצוף פני אדם אוכם כי אלו ואלו כו' וע' בסמוך ד"ה אדם איהו דכר ונוקבא וע' בפרד"ס ערכי הכנוים ערך אדם.

רשים ברשימו וגו' הענין שאין הכוונה עתה במציאותם למטה בהיכל ו' אלא הכוונה בעלותם להצטייר בהיכל ז' פני אדם שהוא מטטרון אשר שם שהוא הרקיע והוא פני אדם דכליל כל ד' חיות שהם למטה ובהיותם מצטיירים למעלה בפני אדם קרי רשימו וז"ש רשים ברשימו וגו':

וכל אנפין מסתכלן לגבי פני אדם שהוא סבתם לקבל ממנו כנז':

אדם איהו דכר ונוקבא שיש בחינה משפעת ובחינה מקבלת והיינו שפני אדם יכונה לפעמים לת"ת ולפעמים למ' מפני ששניהם יחד פני אדם:

ומנייהו אצטיירן שהם הולידו הכל בסוד זכר ונקבה והיינו עץ פרי עושה פרי דקאמרן לעיל:

שנאן כללא וגו' כי אין מלח שנאן מציאותם למטה אלא במציאותם רשימין ומצויירים באדם מורה היותם נמצאים מכח אדם. מהרמ"ק ז"ל:

והרח"ו נר"ו כתב. השתא אפיקת חילא וגו' הם סוד חיות הקדש וכל אותם רוחין די בגו היכלין דמטרוניתא הנז' בפ' פקודי אשר אנו מחברין אותם בתפלתנו כנודע שם וז"א די כל אינון בני מהימנותא הם ישראל מתקנין בתיקונא דמהימנותא פולחנא דמאריהון היא התפלה. וענין מצמיח חציר יובן ממה שכתבנו פ' תרומה קמ"ד ע"ב עכ"ל ועי' בספר אור הגנוז בס"ד:

פשיטו דאתכליל כחדא וגו' היינו י' ו' עושה ן' שהוא זכר ונקבה יחד ואפשר ששתי פנים הם ב' ראשים באות ן' אל הימין ואל השמאל:

כל חד וחד בסטרייהו אל הימין פני ארי' וכן כלם. כמא דאתחזי לון לפי בחינת שורשם מלמעלה שהם חסד דרום גבורה צפון וגו' וכפי המשכתם משורשם מלמעלה הם מתבחנים למטה:

ואלין אינון דקא משלבן היינו שתהי' אריה כלול מארבעתם עד שהם י"ו פנים לאריה וכן לכולם והיינו ע"י שורשם שהם פני אדם אלו העליונים שהם כלולים מכולם ומוציאין אותם כלולים אלו באלו:

אתנהגן נ"א בכל השמועה אתנהרן והכל א' כי ההנהגה הוא ע"י ההארה מלמעלה ע"י השפע שאין להם הנהגה אלא כפי הנשפע להם מלמעלה אם דין ואם רחמים וכיוצא:

ברזא דארבע שמהן וגו' הם יהן"ד פני אריה היד"ו פני שור ויה"ד פני אדם הוד"י פני נשר שמהן גליפין מד' אותיות השם אמנם למטה אין הויה זו מצטיירת אלא ד' שמות שהם ד' כנוים א"ל גדול גבור נורא כדמסיק וז"ש אתנהגן ברזא דד' שמהן וגו':

סליק לאתנהגא היינו סילוק החיה אל הרקיע אל פני אדם שלמעלה ממנה ולקבל שפע: ולאסתכלא בכל השמועה אד"ג לאסלקא והכל א' כי ההסתכלות המסובב בסבתו הוא סלוק לו וע"י זה ישיג ויאיר ויושפע:

שור לאנפי אדם וגו' הענין שממש מתנהר כל א' שלא משורשו כדי להשלים ההנהגה שאין שפע הגבורה נשפע לשור ולא שפע החסד לאריה כדי שיתמזגו לכך שם א"ל שהוא בחסד מאיר בשור שהוא בגבורה ושם גבור שהוא בגבורה מאיר באריה שהוא מהחסד:

ברזא דתרי גוונין אד"ם ושו"ר מה שנמצא מבחי' שניהם זה מקבל וזה משפיע:

כדין אתהדר לאחורא אחר שהיא העלתה התעוררותה למעלה חוזר לאחוריה שלא להסתכל במה שמצטייר ברקיע פני אדם. ואח"כ אותם הפנים שנצטיירו בפני אדם דהיינו הרקיע מסתכלין למעלה בכסא שעל הרקיע:

וכורסייא חקיק וגליף ליה דהיינו שהתחתון נכלל בעליון ומשתרש שם ויונק משרשו ומסתלק למעלה יותר בשורש שורש' ברשימה דקה וז"ש ואתרשים וגו' בענין שסוד ההנהגה וההשפעה הוא בסוד המציאות המשתלשל מעילה לעלול ממציאות אל מציאות עד למטה: והנה סדר העליה הנזכרת הוא שור ואחר כך נשר. ואח"כ אריה ואח"כ אדם כסדר שנא"ן והשמות כסדר התפלה האל הגדול הגבור והנורא ולמה יקדם השמאל ונרא' לפרש שהם מסודרים בסדר שמאלו תחת לראשי וגו' בקצת כי תחלה מתעורר השמאל אל המ' ואח"כ הימין ואח"כ הת"ת מתייחד עמה ולכך ראשונה שו"ר סוד הגבורה ואח"כ נשר נגד המ' ואח"כ אריה נגד החסד ואח"כ אדם שהוא כולל כולם למשוך את כולם כלולות יחד לקבל מלמעלה:

אדם אסתכל בכלהו עד עתה שהי' ציורם כל א' לבדו במה שהם מסתלקים ומסתכלים באדם סגי להו להצטייר אמנם עתה שהכוונה שיצטיירו כולם יחד בכללות בו באדם כדי לכוללם צריך שיקדם הסתכלות אדם אליהם וכולם נכללים יחד ומסתכלים בו ואז כדין כולהו אצטיירו בגלופייהו באותם החקיקות. שהם חקוקות קודם באותם הסילוקים שנסתלקו מקודם אותם הציורי' המצויירים בו נכללי' בציור זה בענין ששם נור"א כלול משם א"ל גדו"ל גבו"ר:

ורזא דא שנא"ן שפני אדם כלול מכולם הוא תיבת שנאן לא מציאות' למטה:

ועל רזא דא איקרי קוב"ה וגו' פי' כאשר יהי' כללות ענין זה למעלה בספירות שתהי' כל ג' ספי' חסד גבורה מ' כלול' כל א' בת"ת וכולם כלולות בת"ת שבת"ת יחד אז יתייחס למעלה שם האל הגדול הגבור הרי כל א' לעצמה בת"ת והנורא הרי כולם יחד בת"ת עצמו:

בד' אתוון וגו'. י' חסד ה' גבורה ו' ת"ת ה' מ':

גליפן בכורסייא היינו מבחינת עצמם ע"י אדם והיינו דמסיק חד לימינא וג' כל א' לבדו ומפאת הכסא רשימ' בד' סטרין שהם בדקות יותר מציורם שמחמת עצמם:

אלין ד' שמהן עילאין שהוא מציאותם הדק א"ל גדול גבור ונורא:

נטלין להאי כורסייא סוד ד' חיות נושאות הכסא והיינו מציאות כל א' לעצמו:

וכורסייא אתכליל בהו היינו מציאותם יחד מצד הכסא עצמו:

ענוגין וכסופין הוא השפע מהספי' העליונות:

מליא ענפין ממציאות האורות הכלולות בה לכל סטר בסוד ו' קצוות:

איבין הם הפירות הנאכלים הנשפעים לתחתונים אמנם הענפים הם יופי לאילן:

נפקי אלין ד' דיוקנין פי' מציאות ד' חיות שהם בדקות נשרשות בכסא:

ומציירין בציורייהו פי' בהיותם למעלה נשרשות היו נעלמות בדקות רשומות ברשימא ועתה שמתגלות יוצאות ממציאות רשימא אל מציאות ציור והם מדרגות בגילוי:

מנהרין נצוצין מלהטין סוד כללות האורות בסוד השפע:

ואינון זרעין וגו' היינו המשכת השפע לתחתונים ע"י אחרים שמקבלים מהם בסוד מציאות השתלשלותם:

איקרון עשב שהוא קטן מהעץ מפני שהם שם בדקות: ואח"כ בצאתם אל מציאות אדם הם עץ פרי וגו' וז"ש כיון דנפקא דיוקנא דאדם וגו' ומפני שאדם הוא סוד זכר ונקבה יחד כנזכר לעיל אמר שהוא עץ פרי עושה פרי דהיינו זכר ונקבה:

בו דייקא פי' זרעו בו שאינו מוציאו אם לא על ארעא לתועלת כדפירש:

דשא דהכא דקאמר קרא תדשא הארץ דשא. לאו איהו מזריע זרע פי' אינו להנהגת התחתונים שאינם משפיעים לזולתם אלא נבראו למאכולת אש עליון כנז' לעיל:

דלית ליה דיוקנא פי' שהם מציאות שאינו ממציא זולתו כלל ולכך אין להם דיוקנא וגו':

בר נש לתתא וגו' היינו לבוש הנשמות בסוד הגוף:

ולא איהו בקיומא שהגוף כלה באפיסת הכחות:

מתציירן בציורייהו בלא מלבושא אל מציאות המלאכים אינם גוף ונשמה בתוך גופם אלא הם בעצמם מתגשמים בגשם הזך ההוא וא"כ המלאכים הם גוף והם נשמה הכל א' והיינו בלא מלבושא ואין להם דרך להתלבש בלבוש כלל וז"ש ולאו בגוונא אחרא כמלאכים:

וההוא אשא דאכלה היינו שהם נכנסות בתוך רוחניות הכסא למעלה מקום האצילות וזה בתנאי שאינה חוטאת. מהרמ"ק זלה"ה:

גיליון ן' דא איהו אדם פשיטו וגו'. עקב רע"ד: רשימא בד' סטרין דעלמא כרסייא וגו'. נח ע"א. עכ"ל:

לבטלא כל בני עלמא שהם חוזרים אל מקורם בסוד נשמתם:

ולבתר אפיק לון וגו' שאינו מבטל מציאותם ומורה ודאי רבה אמונתך על גדולת' שאינה מבטלת הנשמות ובמציאותם נכללות בה ויוצאות ממנה ואינם מוסיפין אורה ולא גורעין בצאתם זה מורה על גודל אורה ומעלתה:

כגוונא דא רבה וסגיאה כי ענין הנחלים נאמר לגבי שפע הספי' העליונות אל המ':

להאי סטרא כי טוב אל החסד ואל הגבורה שמסכימים שניהם לטובה בסוד מטה כלפי חסד ויאמר ויאמר שתי מאמרות משתי שדות [צ"ל מדות] שבו א' מימין ואחד משמאל כנז':

ויאמר אלי"ם יהי מארת וגו' מארת חסר לשון מארת ה' בבית רשע:

אסכרה לרביי לילית המרשעת:

קליפה למוחא הם הקליפות שנבראו בתחלה כדכתיב והארץ היתה תהו:

קליפה אחרא היא לילית וסיעותיה שהיא נקבה לסמאל:

אגפי זוטרי המלאכים בהיכלות קדושים כנז' לעיל:

לאתדבקא בהו ולא כקליפה למוחא שהוא סביב רשעים יתהלכון אלא ליכנס פנימ' להיכלות דהיינו ולאתחברא בגוויהו ואין ספק שהם היו מתקוטטים עמה לדחותה ולא בעאת לאתפרשא מנייהו:

בגין לאתתקנא בהאי עלמא וגו' לאירדתי על תכונת הענין:

פרחה מתמן שאינ' יכולה לתקן עמו:

נטרי תרעין שהם עומדים חוצה להיכלות:

בשיפולי ימא במדרגות תחתונות שהם הקליפות שהם מצולות ים: כיון דחטא אדם שנקנסה מיתה לבני אדם ואז נתמנתה היא על הקטנים ומלאך המות על הזקנים ואחר על הבחורי' כדפי' בפ' פקודי:

דאתחזון לאתענשא וגו' כי יש בנים שאינם נענשים בחטא אביהם כאשר אינם בניו ממש כגון שנתגלגלו לצורך איזה דבר ואינם נענשים אלא אותם הראויים ג"כ אל העונש:

בשעתא דההיא להט אתהפך כי היא נקראת מתהפכת לפי מה שנשפע לה מלמעלה אם טוב במילוי הלבנה שוקטת ואם רע בחסרונ' מתגברת וכן לילית פועלת למטה המיתה כשהיא רואה שמתהפכת הקליפה למיתה והיא גם כן מתגברת:

ערקת שאינ' נוטלת רשות אלא כמו שבורחת:

וחייכת בהו והיינו שחוק המתרבה בנערים רוב המתים באסכר' ואפשר דחייכת היינו שהם מזדעזעים הרבה והיינו שחוק שלה להרע:

כד אתייליד קין שבו נתגשמו הקליפות מצד סמאל שהטיל זוהמא בחוה:

לבתר אתקריבת בהדי' בשעה שחטא והורידו הב"ה לארקא:

אדם מאה ותלתין וגו' מיני שדים קא חשיב הא' מקין הב' מאדם הג' מנעמה והיינו דקאמר עד דאתא נעמה שהיא אשה והולידה מזכרים אחרים כי עד עתה מינים הקודמים היו מזכרים בני אדם ונקבות חצונות עתה נקבה בת אדם וזכרים חצונים:

בלילית וגו' כאן יש שתי גרסות או בלילית או לבדה וכל הסוגיא הולכת על שתי דרכים אלו בספרים.

ונטלי מנייהו תיאובתא אינם נוטלים הזרע הגשמי ממש אלא חמום העבירה שהיא מולידה שנותנת כח אל החצונים להשפיע בהן:

כד אתתקנת סיהרא שהיא מתטהרת בחדושה מה שהיתה מארת חסרה מאור שלה ו' היא עתה אמרת ה' מיוחדת צרופה מטומאת החצונים:

עומקא דאגוזא הקדוש' היא אגוז שיש לה ד' קליפות הירוקה והקשה והריקות והנאכלת עם המוח סוד רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה ומתוכה דמות ד' חיות ד' מוחין לד' סטרין וכולא איהו דא לגו מן דא כי הסבה מקפת המסובב ואל ערך השגת האדם יקרא העליון פנימי והם כגלדי בצלים והאדם פנימה לכולם. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ויאמר אלי"ם יהי מארות וגו' מארת חסר וגו' הענין כי מכאן יש הוכחה אל הוית הקליפות כי לא נתהוו עד לבתר דאתגניז אור קדמאה והוא אחר אצילות הי"ס כנודע. והנה זה הוא הפך ממה שביארנו באדרת נשא בפסוק ואלה המלכים אשר שם ביארנו כי אחר האצילות הכתר בכללות הי"ס אז נתהוו הקליפות. האמנם נוכל לומר כי אמת הוא שכשנאצל הכתר שם נאצלו כל הי"ס בכללות ובציור דק וכולם היו בכח והנה כנגד זה הם כי גם זה לעומת זה עשה האלי"ם לכן גם שם בקליפות נתהוו הראש שבהם שהוא כתרא דמסאבותא דילהון ולכן לא היה בהם קיום וזהו בונה עולמות ומחריבן כי בסטרא דקדושה לא שייכא חורבן ח"ו אעפ"י שהיו דקות כי אדרבה עיקר מקומם ואור שלהם הוא בהתדבקותם בא"ס אמנם הקליפות עיקר הוייתם הוא אחר התפשטותם לקצה התחתון ואז קונים הויה לפעול טבעם. ואחר אשר יצאו הי"ס לפעול ואז קנו הויה ובריאה וז"א ואתברי אסכרה לשון בריאה ממש והוא ע"י בריאת לילית שהיא העשירית שבהם ועתה קנו הויה בפועל כי הכל עשה האלי"ם זה לעומת זה ואין להאריך עוד בזה: ואו' מטת לגבי אנפי זוטרי ובעת לאתדבקא בהו הם סוד המלאכים הנקבות הנק' כרובים אנפי זוטרי כנז' לעיל דף י"ח ע"ב כי הכרובים נק' אנפי זוטרי דלית להו דיקנא כמו הנערים והם הנקבות הדומים לנערים בלתי זקן וזהו מלת כרובים שפי' כנערים וכתרגומו כרביי ר"ל כי הם דומים בזקן שלהם כמו הנערים שאין להם זקן. ולהיותם נקבות כמוה לכן רצתה לילית הרשעה לידבק בהם כמו שעשתה לחוה אשת אדם ואז דחפה השי"ת משם ואמנם בפ' תרומה דף קמ"ד ע"ב נתבאר כי לבסוף יכלה להסית את הנקיבות המלאכים הנק' חציר כמו שביארנו שם והוא סוד אדם דעשיה. ואמנם הכרובים הנ"ל דף י"ח ע"ב הם הנק' עשב. ולכן נתנו לה כח באנפי זוטרי תתאין הם בני האדם הקטנים ששולטת בהם האסכרה בשביל חטא חוה הנק' אנפי זוטרי וז"ש ויתבת תמן עד דחטא אדם ואנתתיה וגו'. עכ"ל:

נקודה קדמאה חכמה לית ליה שיעורא שאין השגה בחכמתו ית' שהוא וחכמתו א' ושם אין מקום שאלה כלל:

זכיכו זכות האור:

ודקיקו דקות העילוי:

ונקיו מתפיסת החיצונים שיש להם תפיסה בגבורה:

היכלא בינה ותחלה היא פשיטות לבד ואח"כ היא נעשית היכל לה:

נהירו דלא ידיע היא שאלה אבל לא ידיע מפני שהוא ובינתו א' ואמנם כאשר תתלבש החכמה בה אז היא ג"כ באין שיעור וז"ש היכלא דא דאיהו לבושא וגו' דלית ליה שיעורא ואז אפי' בשאלה לא קיימא:

ועכ"ד וגו' מפני שהנקודה טמיר וגניז בה שהיא היכל לה:

אור קדמאה חסד:

איהו בר נש. שהוא עולם קטן ובו כל הנמצאות בכלל מנקודה ראשונה עד סוף כל המדרגות ולכך בו תלוי הכל בסוד נשמה רוח נפש יצה"ר יצה"ט גוף.

וכולא איהו תקונ' דעלמ' פי' כל מה שנבראו בקליפו' הם לצורך העול' ועלמא הכי איהו פי' מציאו' העול' הזה הוא ממש כדמיון האדם כדמיון הדברים הרוחניים ששלשה מינים הם עול"ם שנ"ה נפ"ש כנז' בס"י: או ירצה דקשיא ליה את אמרת דכולא תיקונ' דעלמ' והרי הב"ה לא ברא תחלה קליפות אלו אלא שנמצאו מצד מיעוט הלבנה וכיוצא ולז"א ועלמא הכי איהו פי' כפי שינוי העניינים כן הוצרך אליו כי קודם הות סיהרא כשמשא וגו' לרוב האור לא הוצרך למסך מבדיל כ"כ לכך הקליפות היו מועטות אמנם כאשר נתמעטה הירח ונתמעט אורה והיה אפשר להשיגה אתברון קליפין עתה מחדש על קליפין שהיו קודם כדי לגנוז המוח יותר שלא יושג אלא כפי הראוי וכולא תיקונא דמוחא:

וע"ד יהי מארת חסר וגו' כי כאשר היה אורה רב הית' אורה מסולקת ואינה מאירה למטה לרוב בהיקותה ומפני סילוקה לא הוצרך לקליפות אמנם נתמעטה אורה כדי שאפי' אם יחטא אדם יהנה מאורה וא"כ היינו להאיר על הארץ וא"כ הוצרך אל לבושין כיון שהוא להאיר למטה כנז':

ויעש אלי"ם וגו' רבוייא ותיקונ' דכלא היינו אצילות ת"ת ומ' יחד מבינה והיינו ויעש לשון תקון וגידול אורם מבינה הנק' אלי"ם והיו שניהם שוים ביניקתו שעליו אמרו אי אפשר לשני מלכים וגו' ועל מציאות זה אמר רבויא ותקונא דכלא:

בקדמיתא בחבורא חדא שהיו הת"ת ומ' מיוחדים יחד שניהם פועלים יחד פעולה א' והיינו ב' המאורו' הגדולים ופי' שייחודם היה בחבורא חדא רזא דשמא שלים כחדא והיינו ששם בן ד' לבדו שהוא הת"ת סוד הרחמים אינו שם שלם ושם אלי"ם לבדו שהוא המ' סוד הדין אינו שלם מפני שכל א' הוא חצי ההנהגה ושניהם יחד הוא שם שלם והנהגה שלימה שתוכל לפעול דין ורחמים והנה שתי שמות אלו שהם יהו"ד ואלי"ם מורה על ת"ת ומ' אבל הם שתי שמות אמנם רזא דשמא שלים כחדא היינו סוד יהו"ד בנקודת אלי"ם דהיינו שם אחד שכולל שתים ועדיין אין שם זה מורה על אחדותם בעצם שהרי הוא א' במבטא ואחר במכתב אמנם שם אהיה שבבינה מורה בעצם על אחדותם ומציאותם יחד וז"ש ודא אהי"ה ושם זה יורה על שניהם כדפי' בפ' אחרי מות בבינה הא אנא קאים למהוי וגו' והיינו מציאותם בבינה.

הגדולים דאתרביאו בשמא וגו' והיינו מציאות בכתר והענין כי מצד הת"ת האותיות אבג"ד ומצד המ' האותיות תשר"ק וגו' ומצד ייחודם יחד הוא א"ת ב"ש סליק ונחית והיינו סוד מצפץ בא"ת ב"ש יהו"ד:

אלין אתרביאו וסלקין לעילא כנז' שעולים ונשרשים בכתר להמשיך משם אור ושפע לעולם כדמסיק ונתן טעם אל היותם מושרשים שם יחד בגין דאינון עילאין מרזא עילאה ואח"כ חוזרים להשתרש שם וז"ש וסלקי' לתועלתא דעלמא וגו' הענין כי בעלותם עתה אחר התפשטות התחתונים הם מראים שם הדברים אחר היותם ומזונם ושפעם נתן להם מלמעלה והיינו לתועלתא דעלמא לאתקיימא בהו עלמין:

כגווגא דא שני המאורות וגו' דקדק כי אין בכתר מציאות מעוטם כלל דהיינו שאינם גדולים אלא בהיותם שני המאורות יחד אז הם גדולים שפי' מושרשים בכתר וז"ש כגוונא דא שני המאורות פי' בהיותם בבחינה זו יחד שני המאורות הגדולים תרוייהו כחדא סליקו להשתרש בכתר ברבויא חד מציאות מיוחד אמנם אחר הפרדם אין מציאות זה משתרש שם ח"ו שאין מיעוט וחסרון למעלה:

ולא אתיישבת וגו' שקטרג' כדמפרש ואזיל:

אכסיף מקמי שעם היות שאמרנו שהיו גדולים כבר פי' שהכוונה מושרשים בכתר אמנם לעולם הת"ת זכר ואורו גדול:

דא [לפנינו הגי' דא אכסיף מקמי דא] סיהרא אמרת וגו' תרעה תרביץ ת' של הנקבה כעוטיה עוטה עצמה מבושת:

למהוי רישא לתתא על כל החיילי' התחתונים למטה שהיא ראש על כל עולם הנפרדים:

לית לה נהורא בר משמשא שאז היתה מקבלת אורה בשוה כל א' חלקו מהבינה וזו מעלה גדולה שהיתה מאירה מעצם הבינה ואין האור יורד לה מדרגה אחר מדרגה כמו שהוא עתה שהת"ת יונק ואח"כ משפיעה וז"ש דהא בקדמית' כחדא יתבי בשיקולה אל מציאות קבלת אורם לבתר אזעירת גרמה ומיעוטה הוא בהיות' מנהלת התחתונים למטה וז"ש בכל אינון דרגין דילה ועם היות שהיא רישא עלייהו ונראה שזה ממשלה לה ויכולת זה אינו מפני דהא לית איתתא ברבויא אף אם יהיה לה ממשלה. בר בבעלה כחדא שאף אם המזון הוא נשפע לה מבעלה עכ"ז כיון שאינו כחדא אין לה מעלה ומיעוט הוא לה: והיינו דאהדר קרא ואמר את המאור הגדול שהוא יהו"ד. ואת המאור הקטן אלי"ם סוף כל דרגין ואין זה אלי"ם שבבינה:

וא"ת כיון שהיא נבדלת ממנו גם לו חסרון שאינו אד"ם שלם אלא עמה ולא הי' ראוי שיאמר את המאור הגדול לז"א בקדמיתא אתרשים איהי לעילא במציאות דק באתוון דשמא קדישא ממש בד' אותיות שהם יהו"ד ה' אחרונה רמז לה ובתר אזעירת גרמה היא לבדה נתמעטה לאתקרי בשמא שם חדש אמנם מציאות ה' נשאר בשם בן ד' שבת"ת כדי שלעולם יקרא גדול בענין שהמיעוט לה ולא לו:

ועכ"ד סלקא בכל סטרין הם אותיות יה"ו והיינו שהיא מתייחדת בשלשתם בכל עת עלייתה בסוד שמאלו תחת לראשי ה' וימינו תחבקני י' ואח"כ ו' מתייחד עמה והרי היא בכל סטרין וכאשר הייחוד בין הת"ת ומ' אף החיילין דהיינו המרכבו' והמלאכים מתייחדין אלו עם אלו וז"ש אתפשטו דרגין מסטר' דא ת"ת ומסטר' דא מ' והיינו סוד וקרא זה אל זה דמתרגמינן ומקבלין דין מן דין ואמרין:

דרגין דאתפשטו מסטרא דלעילא ת"ת איקרון מטטרו"ן [נ' דצ"ל בהיפך מט"ט איחרון כו'] ממשלת היום מצד מדת היום:

דרגין דאתפשטו מסטר' דלתת' שהיא מ' סנדלפון איקרון ממשלת הלילה שהם מצד מדת לילה:

שאר חיילין ומשריין שהם משתלשלות מאלו עד כמה רבבות מדרגות:

וכולהו תליין וגו' כלו' שהם מושכים שפע בכח התעוררותם מהיסוד להשפיע למ' וז"ש כולהו תליין שם ברקיע השמים שהוא יסוד הנקרא חי העולמים שהוא משפיע שפע וחיות לכל העולמים אשר למטה ממנו. להאיר על הארץ היא המ':

מלכותא דדוד קרא למ' כן מפני שדוד ד' לאבות והיינו היום יום ד' מ' ואין ענין. זה מוכרח אלא מסדר האבות עם דוד במרכבה והיינו דמסיק ודא רגלא רביעאה והכריח עוד מאות יום [נ' דצ"ל מאותיות] שם יהו"ד שהמ' רביעית בסוד חגת"ם וז"ש אתתקנו אתוון ואתיישבו על דוכתייהו:

יום שתיתאה הוא יסוד בסדר אחר דהיינו תיקונא דאדם כדקא יאות תרין דרועין חסד גבורה תרין שוקין נצח הוד גוף וברית יסוד היינו תיקונא דדיוקנא דאדם כדקא יאות ותקון עליון תלוי בתיקון אדם תחתון שהכל ענין א':

לא אתיישב בדוכתי' כדכתי' וכל שיח השדה וגו' ואדם אין בעוד שתקונא דאדם אין אין ייחוד למעלה:

כורסייא עילאה ו' קצוות שהם ו' מעלו' לכסא דהיינו מרכבה העליונה לבינה ורוכב על הבינה חכמה וכורסיי' תתאה למטה בו' קצוותיה והרוכב ת"ת:

ועלמין כולהו אתיישבו שהם בינה ומ' שגם בבחינת עצמן נתקנו. ואפשר דעלמין אהדר למציאות העולמות הנבראים שלא היו על תיקונם עד שנברא אדם כנודע. וענין דוכתא הנאמר בדברים הרוחניים אין הכוונה מקום ממש ח"ו אלא בחינת מצבם באורם ובמעלת דקותם והשגתם וזה להם למקום:

מן יומא שתיתאה פי' מאז ועד עתה לשלול ה' יומין הקודמין:

אתוון הם סוד הספירות המתפשטות מבינה שאות' הענפי' נרמזי' בכ"ב אותיות ואפשר דארבע אותיו' השם קאמ' שהם הספי' המתפשטות מבינה מהרמ"ק זלה"ה.

והרח"ו נר"ו כתב. הגדולי' בקדמיתא בחבורא חדא. ע' במה שפי' בפ' פנחס דף רמ"ז ע"ב וע"ש היטב. עכ"ל. וע' בס' אור הגנוז בס"ד:

גלגלוי פי' מציאות מרכבתם למט' במלכות והענין כ"ב אותיות יצטרפו בסוד כ"ב גלגלי אלפא ביתות פנים ואחור כנודע בס"י וכן ד' אותיות השם יצטרפו בסוד גלגלם וצירוף הבחינות האלו יכונה בשם גלגל והיינו בחינות הספי' למעלה וצירופם ג"כ במרכבות למטה מקום הצירוף והתמורה:

בפשיטו דטופסרא דדיוקנ' ירצה בפשיטות טופס דיוקן. והכוונ' בהתפשטותם למט' מקו' טופס הספי' שהוא במרכבותם במ':

וביומא רביעא' פי' מציאות המ' ביום ד' א"א לומר שנתיישבו בה האותיות כי אדרבה אז היתה המיעוט לה וז"ש איהי מאיס מבנים ונדחת למטה ולכך נולדה אסכרה שהיא מואסת הבנים:

בני אמי ו' קצוות שהיו מבינ' כמוה כנז' לעיל:

וקליפין אתתקנו היינו שנתחזקו הקליפות אז מפני המיעוט ונתן להם מקום יניקה וז"ש על דוכתייהו:

וכל אינון נהורין דנהרין שהם האותיות המאירות למטה בנקבה א"א שיאירו במ' אלא ע"י היסוד שהוא הנקרא רקיע השמים וא"כ כל עוד שלא בא יום ו' שהוא יסוד לא הי' אפשר שיתפשטו אותיות הזכרים בנקבות דהיינו נהורין עילאין בכורסייא דדוד ואל זה כוון לעיל שאמר בפשיטו דטופסרא כי טופס התפשטות' ביסוד ומשם מאירות בגלגלין ושם להם מציאות כנודע והנה הביא ראי' מתנינן זה אל דבריו לעיל.

אלין נהורין שהם המאורות שמתגלים ביסוד ומשם למ' וממלכות מתפשטי' למטה להיות אורם ומציאות' מצויר למטה בתוך הכחות הקדושים בענין שכמו שהוא צורה עליונ' באצילו' אד"ם כן הוא המתפשט חותם תבנית ענין זה וז"ש ציורא פנימאה דכל ציורין אתקרי אד"ם דהיינו סוד תיקוני האדרא וכן כל ציורא דאתכלל באתפשטות' דא אתקרי אדם בין מרכבות בין מלאכים כל כלל הקדושים כדמסיק.

וגופא דיליה לבושא דאדם וגו' הכוונה כי עם היות שפרצוף צורת אדם ימצאו הגוים וישראל שוים אין ענין מלת אדם הגוף אלא הגוף הוא לבוש אל מה שבתוכו שהוא הרוח ויש הבדל גדול ברוח בין ישר' לאומות והגוף לבוש לרוח והיינו בשר אד"ם אדם הרוח והגוף והבשר לבוש של אדם ומטעם זה ישר' שהם קדושים קרוים אדם:

סטרין דלתתא דאתהתך וגו' שהם קדוש' לא טומאה אבל לא במדרגת האדם אמנם הוא כהיתוך הרוח הקדוש שמתפשט והולך ומגיע אל סוף מדרגות הקדושה ושם עושה עשר מדרגות טהורות זו על גבזו ג' מיני בהמה טהורות שו"ר ש"ה ע"ז הם נגד ג' ראשונות כי הם טהורות יותר ונקרבות ע"ג המזבח. וז' מיני חיה הם נגד ז' מדות ואינם ראויות למזבח אמנ' הם טהורות לאכיל' והם אקו וגו' הם שמות אל הקדש המתלבש שם שהוא טהרה והבשר לבוש לרוח ההוא והותרו באכיל' כדי להתהפך אל חלק אבר ומעלים הרוח ההוא ממעל' אל מעל'.

נהורין עילאין הספי' בעצמן מנהרן ממש בקרוב מקו' בההוא רקיע ביסוד עצמו בלי אמצעי כדי שתהי' המ' ממציא' הנמצאו' מכח היסוד בכח הספי' כדי שיתקרבו מאד העלולים אל עלתם וז"ש לאצטיירא ציורין כדקא חזי כנז'.

שלטנו דתרי נהורין ת"ת ומ' והם שולטי' ביום ת"ת ובלילה מ'. שולטנו כדקא חזי כי הלילה ראוי' למ' לשלוט והיום ראוי לת"ת ואין הענין כפי המזדמן אלא שממש ראוי הענין להיות כך כנודע וא"ת מקמ"ל מסתמ' דמאור גדול ת"ת שולט ביום ומ' בליל' לז"א כי סוד זה שהוא שליטת אלו ביום מדת יום ובלילה מדת לילה לא שמעינן לי' אלא מהכא וז"ש ורזא דא מהכא שולטנותא וגו' למלאה ביתא פי' להמשיך לה שפע די ספוק כל הנבראי' ודי צורך עצמ' והיינו בכל מה דאצטריך לעצמה:

ולעאלא ביה טרפא וגו' לצורך הנבראי':

כיון דעאל ליליא לית שולטנו דביתא בר בנוק' והיינו דאשמועינן קרא שלא ישתתף בשליטתה הת"ת ג"כ והטעם דהא כדין שולטנו וגו'.

ואת הככבים אינון נערותיה דסיהרא וגו' סוד ההיכלות כי בעת הייחוד בסוד אל תראוני שאני שחרחורת כנז' בשיר השירים מהזוהר והיא מסתלקת והם נשארות להנהגה למטה בחילוק השפע וז"ש פקידת ביתא וגו'. ולא תאמר שהיא תקבל ההנהגה מידם כיון שקבלוה מידה אלא אתהדר לבעל' ביממא שהנהגת היום הוא לת"ת כנודע.

ויעש אלי"ם את שני המאורות וגו' דאמאור ודא מאור פי' ת"ת נק' מאור ומ' נק' מאור. ובבחינת האצילות נקראי' שניהם יחד מאורי או"ר מצד או"ר הרחמים. אמנם ת"ת ומ' למטה יחד בסוד התפשטות' בהיכלות נקראים מאורי הא"ש דהיינו בסוד הדין.

ושלטין כל יומי חול וגו' הענין כי ההנהגה ביום שבת וי"ט ור"ח הוא בסוד האצילות כאו' וביום השבת יפתח וגו' אמנם ו' ימי המעשה יהי' סגור שההנהגה בתחתונים נתן בהיכלות והם פועלים כפי מה שנשפע להם ביום השבת כי כולם מקבלים מזונם ושפע' ביום השבת כנז' בפ' יתרו.

מברכין על שרגא כדמסיק שהכחות האלו לא בידם טובם אלא מההוא שרג"א שהיא מ' הנק' נר מצוה וכפי מה שמאירים ממנ' פועלי' למטה:

סטרא דדרגין דלתתא ורזין דלעילא שהם רמז' בספי' אמנם לא מציאותם למעלה באצילות אלא בסטרא דדרגין לתתא בסוד לבוש ההנהגה בהיכלות:

פנים ואחורים רמז בספי' בפנימיות ורמז ללבושם שהם ההיכלות שהם הצפרנים ומה שגדל ונותר שם הם הקליפות היתירות ולכך אין ראוי להבדיל במה שגדלו הצפרנים שלא כנגד הבשר ששם שורה טומאה וחצוני ומשפיעו מהנר. מהרמ"ק זלה"ה:

באינון פנים פנימאין חגת"ם הם פנים אל ההנהג' באצילות והם ד' אצבעות ואינם יונקות מאש לכך אין ראוי להסתכל בהם לאור הנר שמורה שמשפיעם ממלכות בסוד האש והדין ואינו שהרי הם למעל' כנז'.

על כורסי' יקרי' סוד לבושי שבת שהוא אצילות מתלבש בתוך הבריאה שהיא הכסא והיינו פנים פנימאין על כורסי יקרי' אצילות מתלבש בבריאה.

וכולהו אתכלילן ביה בקב"ה בסוד ד' אותיות שבת"ת.

אחסין נייחא וגו' דהיינו שאור עליון מתגלה ומאיר בכל העולמות.

וירתין וגו' שאין אור האצילות הזה מתגלה בשרים שאינם נקראים אחד אלא ביש' הנק' אחד ואנו יונקים מאור זה מזון לכל ששת ימי המעשה בשוה כמלאכים ממש כדפי' בפ' יתרו. והכריח שאין לאחרים חלק בו מפני שהוא בימין וז"ש מאורי אור מסטרא דימינא ואין השרים אשר על האומות יונקי' אלא מסטרא דדינ' דהיינו בימי חו"ל מאורי האש והדין וביומא חד דשבתא וגו' שהוא קדוש שאינו שולט בחול כלל:

ומנייהו נהרין כולהו לתתא הקדושי' שהם מאירין עלינו שהם מעבר לאור.

גניזין שנסגר שער האצילות והבריא' וההנהגה ע"י היציר':

שרגא מ' ותחלת שליטתם מיום א' ואילך וקודם שנבדיל שיסגיר השער אצטריכו לאתנהרא מההוא וגו'.

והחיות רצוא וגו' הכוונה לפרש פסוק יהי מאורו' כדמסיק:

לא יכיל עינ' וגו' פי' עין השכל בנבואה:

בגין דאינון רצוא להסתלק אל בחינתם ואין השגה ובעת שובם אז השגה וא"כ אין קיום בעצם להשגת' וכל זה הוא בחיות דאתגליין ומזה נקיש להעלם לחיות שבאצילות שהם הספירות:

אינון דההוא אופן שהוא מטטרון כדמסיק והוא רקיע הנטוי על ראשיהם והיינו קאים עלייהו ובגווייהו שמכחו הם מאירי':

חמש מאה פרסי היינו סוד עץ החיים ת"ת מהלך חמש מאה שנה כנז' במקו' אחר ומטטרו"ן משכן לת"ת כנז' בתיקוני' ולכך הוא מהלך חמש מאה פרסי לשון פרוסה דהיינו נצוץ האור:

חיות דמטטרון הם מיכא"ל גבריא"ל אוריא"ל רפא"ל הם דאתגליין:

חיות דמטמרן הם חגת"ם הנאצלות ודאתגליין במטטרון מגא"ר:

רביעאן תחות תרי אתוון וגו' הם מרכבה לבינ' שהיא הכסא והם ד' חיות תחת הכסא ואדם חכמה רוכב על הכסא וכמו שהם אותיות י"ה נעלמות כן החיות שהם למטה מהם הם נעלמות וז"ש אתוון עילאין דאתכסיין י"ה אתוון שליטין על ו"ה פי' מרכבה תחתונה חגת"ם שהכל נכלל בו"ה:

וההוא טמירא וגו' דהיינו א"ס הנעלם אפי' מן הספי' הנעלמות הוא רוכב על י"ה שהם ג' ראשונות כנודע שליט על כולא ורכיב על כולא:

חיות דאתגליין וגו' ואתנהרן מנייהו שאין להם פעולה כלל מזולתם וז"ש אתנהרן מנייהו ואחר היות השפע נשפע להם אין להם דרך נסיעה כלל ברצונ' אם לא מלמעל' כפי רצון הרוכב והמשפיע וז"א ונטלין בגווייהו והיינו שליטה ורכיבה הנז' לעיל והנה אין הכוונה שיקבלו מגא"ר מחגת"ם ממש ח"ו אלא חיות עילאין כולהו כלילן ברקיע השמים דהיינו שמציאות השפע נשפע למטטרון ע"י כמה בחינות כנודע שהוא רקיע השמים הנטוי על ראשיהם מלמעלה כדמסיק ומשם הם מקבלות:

רזא קדמאה הכוונה על החסד כדמוכח לקמי' שהוא מונה א' חסד שנית גבורה וגו' ולהכי קשי' ליה מאי קדמאה והרי ד' היא לפי האמת לז"א שקראה קדמאה שהיא ראשונה להשגה דהא מתמן וגו' פי' מחסד ולמעלה כח"ב לית מאן דיכיל לאסתכלא ולמנדע א"כ תחלה לאסתכלא ולמנדע היא חסד:

מ"ט פי' מ"ט אין השגה מחסד ולמעלה ותירץ בגין דאיהו סתים במחשבה והענין שהספי' הם שתי בחינות א' פעולות שפועל הא"ס למטה כגון חסד גבורה וכיוצא. ב' כגון חכמה ובינה ודעת ורצון הם דברים נעלמים פעולות בודדות בו במציאותו לכך א"א להשיגם שום נמצא וז"ש מחשבה דקב"ה וגו' דהיינו סוד ג' ראשונות ואיך אפשר להשיג במחשבה:

ממחשב' דבר נש כדכתיב כי לא מחשבותי מחשבותיכם והכונה אם המחשב' שבאדם לא ישיג באלו כ"ש מחשבת המלאכים שהשגת בני אדם בחכמ' גדול' מהמלאכים כנודע וז"ש דכל עלמא לאיכיל לאתדבקא ולמנדע לי' מילין דתליין וגו' שאין צ"ל מאי דהוויין שם ממש פי' הספירות הנעלמות שם אלא אפי' מציאות הספירות הנשרשות שם ותלייתם שם אחר גילויים אינו מושג כלל מכ"ש מחשבה עילאה ממש על אחת כמה וכמה שא"א להשיג:

חד נהירו וגו' אחר שפי' העלם ג' ראשונות אמר כי הספי' הראשונה אל הגילוי הוא חסד הוא אור קדמא' אור יום ראשון שנגלה ונתעלם וז"ש חד נהירו דנהיר ואגניז דא נהירו דאת ט' כדכתיב ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו והיינו דכתיב וירא אלי"ם את האור כי טוב ורצה להורות כי מציאות החסד ההנהגה עם היותה מתגלית היא נעלמת ואו' את ט' דבראשית שלא נזכר ט' במעשה בראשית עד אור זה שנא' כי טו"ב והיא מדרגה ט' מאלף הנז' דהיינו אלף בינה ועד המ' שבה הם ח' וט' היא חס"ד בפתח הבינה וז"ש חום היום דהיינו נהירו דיומא רזא דהוה אברהם יתיב בפתח האהל דהיינו פתח המ' שבבינה דאיהי פתחא מתתא לעילא כנז' וחום היום שהוא הת"ת שבה המאיר בה בסוד אור יומא קדמאה וז"ש נהיר על ההוא פתחא והיא למטה מאירה מאותו האו' וז"ש ונהרא מתמן:

תניינא גבורה [נ' דצ"ל נהירו] דאזיל לאתמשכא היינו הגבורה שהיא נמשכת לכחות הדין וז"ש נהירו דאזיל לאתמשכ' לפנות ערב כי הגבורה תחלתה מכד נטי שמשא אל השמאל אמנם פנות ערב הוא בתוקף הגבורה בענין שהיא תחלתה נהירו שהוא נמשך מאור קדמא' שאצילות' מחסד אמנם נמשכת משם אל תוקף הגבור' והיינו דמפרש ואזיל פנות ערב רזא דצלות' דיצחק שהיה מתפלל לאתתקנ' האי דרגא למתק דיני הגבו' והיינו דכתי' ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב לתקן דיניה:

לההוא פנות ערב אסתכלותא וגו' פי' פנות לשון פניה והסתכלות וערב הם הקליפות שהם מסתכלין אל הגבור' לעורר הדין כי הקליפות הם ערב וחשך וכולם פונים אליה וז"ש אסתכלותא דערב וחשכין כולהו לגביה: והכריח היות פנות ערב מקום אחיזת הקליפות ממה דבהאי פנות ערב אסתכן יעקב בההוא ממנא דעשו שתפס הרשע מקום אחיזת משך דין הגבור' כאש' יתבא':

תליתאה ת"ת נהירו דכליל תרין נהורין חסד וגבורה. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. מגו סתימא וגו' דאין סוף נהיר וגו' הענין כי תחלת כל דבר המציא ה' מאין סוף נהירו דקיק דלא אתיידע כלל ודא איהו ראשיתא דאלף כלומ' יוד ראשונה דאלף והנה ידעת היות הי' ספירן כלילן באלף דאית בה יו"ד לעיל' ויו"ד לתתא ווא"ו באמצעית' וכתר רמוז בקוץ היו"ד דלעיל' וחכמה בקוץ גוף היו"ד ובינה בקוץ רגל היו"ד ומשך האלף היא וא"ו רומזין לו' קצוות הנאחזים בת"ת ויו"ד בתראה למ' נמצא כולם היו נרשמים לבת' דאפיק אלף אמנם לא נצטיירו באותיות כי כולן היו נרשמים באות א' ואח"כ בבינה וחקקן באותיות. ואתה המעיין תבין לשון הזוה' בנקל במה שהקדמתיך: וזה התחלה לידע ענין רשימה וחקיקה. ואלו הו' ספיראן אקרון חיות עילאין דמטמרן והרקיע שעל ראשי החיות הוא בינה דביה קיימין ככבים ומזלות: וכנגדן למטה כי גבוה מעל גבוה שומר והחיה היא כ"י וראשי החיה הם ד' ראשין שעליה ואיקרון משכילים כדאי' דף י"ו והרקיע שעל חיות תתאין דאתגליין איהו ההוא אופן דקאי בגוייהו ואיהו מטטרו"ן רב ויקיר מנייהו ועילא' ת"ק פרסי וד' החיות הם מרכבה מיכאל וגו' עכ"ל:

נהירו דנהיר באסוותא שמדתו מדת הרפוא' דהיינו תיקון הדין והוא מדת יעקב ורצה ליחס המדות ז' לכל הצדיקים להיותם מרכבה אל המדות העליונות: דכתי' ויזרח לו השמש דהיינו ת"ת הנק' שמש דכתיב כי שמש ומגן ה' וכתיב לו ליעקב היינו ג' דברים הנז' שהיא מדת יעקב ושהיא רפוא' והוא הת"ת: כאש' עבר את פנוא"ל משמע דפריש פנואל לשון פנות ערב שנכלל בגבור' בסו' ויאבק איש עמו אז נכלל מהגבור': והוא צולע על יריכו דא איהו נצח יש' פי' יעקב הוא ת"ת הנמשל אל הגוף שיש לו מעמידים והם השוקים כן נצח והוד נק' מעמידים הת"ת ומצד הפגם בנצח אשר יתבא' נייחס לת"ת הצליעה ונודע כי הנצח למעלה מההוד כדפי' בתיקונים ממרא' מתניו ולמעל' נצח וממראה מתניו ולמט' הוד ולפי זה מאחר שאמר והוא צולע על יריכו איזהו הירך שהת"ת עליה ממש הוי אומר זו נצח וז"ש יריכו ולא יריכיו שאין לאמר שתיהם ואין לפרש שתהיה הו"ד מאחר שאמר על יריכו על ממש כנז' ולדקדק ענין על אמר דרגא רביעאה דהיינו ממש למט' מת"ת והיינו יריכו בכינוי אל הת"ת מפני שהיא דרגא רביעא' נאצלת מן השלישית שהיא ת"ת ולפיכך זו נתייחס אליו יותר מן ההוד: עוד כוון באו' יריכא [דרגא] רביעאה שלא נחשוב אחד שמצד הפגם כאש' יתבא' היתה מדת נצח שמאלית מצד המשך הדין ופגם הנצח ורבה הדין בה שלא נחשוב שמא אז הית' חמשית והוד רביעי שאינ' אלא נצח דרגא רביעא' עם היותה שמאלית לא סר מהיותה רביעי' לעול'. ולהכריח הפגם בשרשי' הנכבדים אמר דלא אתנביא מתמן בר נש עד דאתא שמואל שלא נזכר בכל ספרי הנביאים עד הנביא שמואל וראי' שהיא פגומה ממה שעליה כתיב וגם נצח יש' וגו' כאשר יתבאר:

כדין אתתקן חולשתא בימי שמואל ולכך נתנבא ממנה:

אתא לגבי דיעקב נטל תוקפא וגו' הענין ששרו של עשו רצה לקנתר על יעקב להשפיע דין מהגבור' לעורר כחות הדין משתי סבות א' ביטול תורה הב' שנשא שתי אחיות ורצה להשפיע מבחי' פנות ערב שהיא בחינת הדין המשפיע בקליפות:

ויעקב הוה כליל ביה כי הת"ת הוא מכריע הגבורה לצד החסד ולכן לא עלה בידו להשפיע דין מן הגבורה אל הת"ת ולכן לא יכול לו.

ויגע בכף יריכו נטיל תוקפא דדינא מתמן וגו' פי' מצד הנצח השפיע כח הדין החזק מפני שנגע בבחינה שאינה נכללת בגוף וז"ש דהא ירכא לבר מגופא בסוד רמז הקשר היוצא לחוץ שיש שם יניקה אל החצונים משם ועם היות וכל אחוריהם ביתה סוף סוף הוי ליה ביה קצת אחיזה מגרמת העון ולכן ביה נטיל ומשם נשפע ויעקב גופא הוה פי' מרכבה אל הת"ת בבחינת הגוף והגוף אינו כולל אלא תרין דרגין ברזא דאקרי אדם שהוא כללו' הימין והשמאל לבד לא כל הו' קצוות:

כיון דנטיל מיד ותקע פי' השפיע דין ונפגם המקום ההוא כנז' ובסבת הפגם לא היתה נתקנת להתראות מראותיה אל הנביאים עד שבא שמואל שנתקן קצת לנבואה לא מכל וכל ועכ"ז אמר וגם נצח יש' לא ישקר ולא ינחם פי' אינו ענף נתלה מהת"ת הנק' אדם שהוא בעל הרחמים כדי שיתנחם ויגולו הרחמים על הדין: והראיה שהנצח היא הנפגמת הלא תראה שיהושע היה תחת מרע"ה במדרגה והיה ראוי שתהיה נבואתו מנצח תחת מדרגת מרע"ה ולא הי' הענין כך מפני שהיתה פגומה כנז' אלא שנשפע נבואתו מהוד מדרגה ה' דכתיב ונתת מהודך עליו:

נצח ירכא שמאלא פי' שהיתה מקבלת השפע מהגבורה כנז' והיינו או' נעימות בימינך שהיה מתפלל שיהיה נצח אל הימין:

מ"ט אתחלש וגו' יר' למה נחלש בזמן יעק' ולא עצר יעק' כח לתקנו בזמנו. ותי' בגין דאתקיף ביה סטר מסאבו ולפי רוב התחזקות הקליפה הוצרך להתעכב עד שמואל וכל הכשרים שבדורות לא יכלו לתקנו להמתיק דינו ובימי שמואל נתקן מעט בהמשכת דינו בצדיקים למטה בסוד יסורי אהבה ונטהרה המדה למעלה ולכך מילוי הוו בדינא בשרותא בענין עלי ובניו ובסופא בענין שאול ובניו ובזולת זה שהי' נבואתו בנצח זכה עתה שהב"ה כלל אותו בהוד כדי שיהי' כולל ימין ושמאל:

וע"ד שקיל וגו' שקיל כמשה שהיה לוי בגבורה ואהרן כהן איש החסד והיינו לעילא דקאמר בחסד וגבור' ושמואל לתתא בנצח והוד:

וכלהו דרגין אחידן דא בדא ירצה כי באומרינו נצח והוד יר' מחסד עד נצח והוד וז"ש דכולהו נהירן דא בדא ולזה שמואל שקול ממש ולא נאמר תחתיהם כי באמרנו נצח והוד הם ו' קצוות יחד דהא שית סטרין נהירן דא בדא וגו' כי אין לחסד וגבורה להשפיע אלא ע"י נצח והוד ולכן באמרנו שמואל משה ואהרן בכלל כי אם הימין משפיע בהכרח ע"י נצח ואם שמאל משפיע ע"י הוד וכן הענין ליעקב ומשה שהם בת"ת כאשר יתבאר ויוסף הוא מקור ומעבר אל השפע שאם יעקב משפיע ע"י יוסף ואם משה משפיע ע"י יוסף וז"ש אוף הכי אחידן יעקב ומשה ויוסף:

יעקב מארי דביתא שהיא המ' ועיקר השכינה בתחתונים הי' יעקב מרכבה לה להמשיכ' מת"ת מית יעקב והיתה שכינה כל אותו הזמן בגלות עם יש' ולא הי' לה אז מרכבה בעולם התחתון כי נסתלקה עם יעקב בסוד ואנכי אעלך גם עלה והיתה עם יש' לשומרם בגלות ובצאת יש' ממצרים נטל משה ביתא ומני לה וגו' והטעם כי אין יעקב ומשה שוים במעלתם כאשר ית' לקמן:

יוסף על ידא דיעקב ומשה שהם במקום ת"ת והוא היה במקום היסוד וז"ש הוה צדיק שאין יחוד זולתו:

ותרוייהו לא שמשו בביתא דהיינו יחוד ת"ת במ' אלא ביוסף כענין שיעקב קודם שנולד יוסף או מרע"ה קודם שיקח ליוסף לא היה להם אותה מעלה להשפיע במ' שפע זווג כי אם שפע סתם:

ובגין כך יעקב ומשה ויוסף כחדא אזלי ממש הם אחדות אחד בסוד ייחוד ת"ת ומ' ע"י היסוד והשתא ק' ב' דברים א' ביעקב ב' ביוסף ג' במשה א' ביעקב ז"א יעקב מית וגופיה אעילו לי' בארעא קדישא והיה ראוי שיהי' יעקב בא"י בחיים בסוד הייחוד ולא יטעום טעם מיתה ולא שהי' במצרים ומת וגופי' אעילו ליה:

יוסף קשה ביה תרתי חדא מית ולא היה ראוי שימות אלא שיכנס בא"י ויחיה לעולם ועוד ב' שאפי' בשר גופו לא נכנס שם כי עפר א"י טהור ויש בו חיות קצת וא"כ גופיה לא אתקבר אלא גרמוי כי לפחות יקבר בעצמות ובשר בא"י:

משה מית וגו' קשה ביה תלת א' שמת ושתים הא' שמת ואחר שמת יהיה בא"י ועוד ב' וג' שלא נכנסו העצמות והגוף וז"ש לא האי ולא האי אמאי וענין אמאי אהדר לכולהו. ותריץ הענין ואמר כי יעקב ומשה ויוסף אינם שוים כי מעלת משה ויעקב ענין אחד ומעלת יוסף ענין אחד ולפיכך לא תשאר השאלה אלא בין יעקב ומשה וז"ש אלא יעקב בעלה קדמא' ורצה בזה כי הראשון שזכה בשכינה בעולם הזה להמשיכה ולהשפיע' מצד הת"ת שהוא הבעל באמת היה יעקב כי אברהם ויצחק משכו לה מחסד וגבורה ולא ששמש בה אלא הוא בעלה להיות מעלת השמוש מזומן לו לעת סילוקו מן העולם פי' כיון שמעלת השמוש הזה אינה ליעקב בהיותו בחיים חיותו אלא לאחר מיתה כדמסיק ונודע שהייחוד שבמית' אינ' גורמת שפע למ' לתחתונים כי במתים חפשי אמנם יגרום למעל' תיקון גדול לה ולפעמים ברחוק יהיה גורם לתחתונים להכי מית יעקב אזדווגת ביה במשה מפני שמרע"ה ייחודו היה בחיים במציאות עולם השפל ועוד תוספת מעלת מרע"ה על יעקב כי יעקב משפיע לה בשש קצוות ומרע"ה בסוד הדעת הנכנס עד החכמה ומתמלא רחמים והיה בידו להמשיך בה כרצונה אם היא צריכ' רחמים רחמים ואם דין דין והיינו קומה ה' שובה ה' פקיד לביתא כדקא יאות ולא כן יעקב שהוא בסוד הת"ת והדין לפעמים גובר בו. והנה עתה שפי' מעלת יעקב ומשה אין קושיא מיוסף כלל והטעם כי יעקב אעילו ליה לארעא גופא שלים כדי שימצא הייחוד לת"ת ומ' ביעקב אחר מיתה דהיינו א"י מ' ויעקב דאיהו גופא ת"ת וצריך ליכנס גוף שלם וכמעשהו למטה כן מעשהו למעלה שיכנס נשמת יעקב במ ויתייחדו ת"ת ומ' ע"י: אמנם יוסף גרמוי ולא גופי' אם יכנס הגוף היה גורם הייחוד לעצמו בלי שיתוף יעקב שהוא ת"ת ויפרד הייחוד ולזה כדי שיהי' הרמז ליסוד יונק מהת"ת לזה קברו עצמותיו ולכן צוה והעליתם את עצמותי וגו' כראוי לו והטעם בגין דגרמין אינון חיילין ומשריין דלעילא היוצאים ממנו בסוד הייחוד בסוד רמ"ח ובמ' בסוד רח"ם וכולהו נפקין מההוא צדיק בסוד הייחוד והיינו שבחינה זו מורה ג"כ עצם היסוד שנקרא צבאו"ת על שם החיילים היוצאים ממנו וז"ש וצדיק צבאות איקרי ופי' מ"ט בגין דכל צבאות ומשריין עילאין שהם נמצאים תמיד מהת"ת מיני' נפקי ולהורות על שם פעולותיו נק' כך על שם שיוצאים דרך בו תמיד ולזה בענין יוסף אין ראוי שיכנס לארץ אלא העצמות כי הוא יסוד כלי משמש ליעקב ולמ' שהם גוף כנז' והענין כי העצמות הם משכן לנפש בקבר ונפש אחוזה ברוח בג"ע למטה ורוח בנשמה בג"ע של מעלה ובאחוז משה העצמות היבשות עמו הי' אוחז נשמת יוסף והיה כולל נשמתו בנשמתו בסוד דבקות נפש בנפש והיו מעוררים הת"ת והיסוד להמשיך למ וע"י כך הי' יעקב מייחד ע"י יוסף בההוא עלמא כי מתי א"י דבקים אלו באלו בסוד נשמתם. אמנם נשארה עתה השאל' בין יעקב למשה וז"ש משה הוה לבר וגו' ר"ל בחוצה לארץ ולא אעל תמן בא"י לא גרמוי ולא גופיה לא היו ראויים שיכנסו שם אחר מיתה כיון שבחיים לא נכנסו ואם היה מרע"ה בחיים מפני מעלתו שהי' בעלה דמטרוניתא מחיים כנז' לא היתה נבדלת ממנו לעולם אמנם בתר דמית משה שנקנסה עליו המית' לסבה הנז' בתור' וז"ש בתר דמית משה א"כ כיון שהייחוד מצד משה בההוא עלמא וכן הייחוד מצד יעקב בההוא עלמא:

אתהדרת לבעלה קדמאה דתמן שהיה בעלה הראשון לייחוד העליון בעולם ההוא והיינו או' דתמן ששם ייחוד יעקב קדם בעת פטירתו ככז' בפ' ויחי:

מכאן נוקבא וגו' פי' נקבה שלא תהיה לה בן זוג מפני סבות כגון שגרשה או נאבדת ממנו בחליצה וכיוצא וזכו בה בעולם הזה שנים הדרא לקדמאה שכן ענין השכינ' היה לפניה ב' ייחודים או יעקב או משה ושבק משה ואזלת בתר יעקב כיון שייחוד שניהם בההוא עלמא כנז' ולזה נשאר משה לבדו חוצה ונכנסו יש' ושכינה עמהם לארץ:

ואי תימא גריעו וגו' פי' מה שהי' משה לבר ולא נכנס לארץ אחר מיתתו הי' גירעון מעלה שאם נכנס היה מעלתו יותר וא"כ תקשה תינח שלצורך השכינה לא נכנס יכנס לצורך עצמו:

לאו הכי אלא כד נפקו וגו' הענין דע כי חוצה לארץ מקום הקליפות ואויר טמא וכ"ש המדבר ששם הקליפ' חזקה כאומ' המוליכך במדבר וגו' נחש שרף וגו' והנה הב"ה כדי שלא ישלטו בישראל החזיק מקום הקדוש' וגבול יש' סביב להם היו הקליפות מתבטלות ונשרפות כדרז"ל הנחשים השרפים השרופים ודאי והנה אין ספק שביטול הקליפות הוא מכח הבינה שמחסד ולמטה נאחזים הקליפות ואפילו יש' אותו הדור היו מבינ' ומה שנקברו במדבר אדרבה להם מעלה מכניסתם לארץ. כי אם נקברו בא"י היו יורדים ממעלתם שהיתה נפשם דבקה בגופם ורוח בנפש ונשמ' ברוח וכלם בא"י במ' אמנם עתה שהיה במדבר בסוד גבולם שהי' גבול הבינ' המגינ' עליהם שלא יאחזו בהם הקליפות נמצאו עולים במדרגת הבינ' ודאי וז"ש כד נפקו יש' ממצרים ולא יצאו מבינ' עצמה אלא מסטרא דיובלא מה שהבינ' משפיע לצד התחתונים לא בבחינת עצמות' וכן כל אינון שתין רבוון מעלמא עילא' הוו פי' היו מרכבה לבינ' והגבירו צד הבינ' שבנשמתם ונדבקו ביובל. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. מאמר ק' עד מאד בענין נצח האומר כי היא דרגא רביעאה כשתמנ' מחסד ולמטה והוד דרגא חמישאה וזה יורה היות נצח ימין והוד שמאל כי לעולם הימין מתחיל להספר ויש לזה ראיות רבות בזוהר ואמנם פליג דידיה אדידי' באו' נצח ירכא שמאלא דיעקב. וראוי להבין זה קראה יעקב ולא משה. ועוד כאן אמר כי הוד הם [נ' דצ"ל הוא] משה והנה אפשר כן כמ"ש אח"כ ויעקב חד ירכא וחד בגופא. ¹ והענין יובן במ"ש פ' צו דף ל' ע"ב דכל ספי' אתכלילא חדא בחברתה וכ"ז יובן מריש וארא דף כ"ד ע"א. והענין כי הנה הי"ס נק' גופא לשם יהו"ד הנק' נשמה המתלבש בתוכם כנז' פ' תצא ריש דף רפ"א. והנה נודע כי שם יהו"ד הנק' מחשבה נפיק ממוח' חכמה והנה חכמ' נפיק מיני' רוח קר לימין החסד וחם לשמאל הגבור' אמנם מסטרא דלבא הוא להיפך חם בחסד וקר בגבו' כנז' פ' פנחס דף רל"ה ע"א והנה אל זה רמזו פ' וארא באומ' דדרום הוא חם ויבש ר"ל בערך הלב ולכן שריא ביה מים קרים ר"ל בערך המוח שהוא הנשמה כאשר ביארנו שם כי זהו ענין ד' סטרין הם ד' מחנות הלב וד' יסודין הם ד' מחנות המוח והם נגדיים זה לזה ולכן הושמו כן כדי לקרר החם ולחמם הקר ולכלול חדא בחבירת' וזהו מה שרמזו פ' צו דף ל' כמו שאמרנו והנה בערך יעקב הנצח הוא שמאל שהוא דין גבורה אמנם דוד רצה לחברו עם היסוד של מים ולקררו וחברו אל הימין העליון ולכן אמ' ירכא שמאלא דיעקב לא אמ' דמשה כי הוא גופא שבו הלב כי אז הנצח הוא שמאל גבורה. והטעם למה הי' כן בנצח ולא בחסד כי גם הוא חם בסוד הגוף שבו הלב הנה זה מבואר בדבריו כי כל זה ענין אחיזת סמאל ביריכו שהוא ירך הנצח ומבואר בזוהר כי הוא לסבת בני אהרן כנז' פ' ויצא דף קמ"ח. ע"ב ס"ת. והנה טעם הענין נתבאר פ' וישלח דף ק"ע וקע"א ופ' תולדות קמ"ו ע"א. ולכן נתגבר בו כח החום והדין והוצרך דוד למתקו בסוד עלת העלות יהו"ד היורד מן המוח וזה מוכרח למבינים ולא כדברי החייט שאמ' שלא מצא שום תירוץ אלא לו' שקודם שבא דוד הי' נצח בשמאל והוד בימין כי זה שיבוש גדול אין להאריך בביטולו והמעיין יברר הנכון והאמתי ובזה נבין או' וכליל ליה בימינא ר"ל כי לסבת ותקע כף ירך יעקב נתגבר בו השמאל כנז' ונתרחק מב' מקומות אם מזרוע ימין גם נתרחק מהוד בן זוגו הנק' ב' פלגי גופ' תאומי' כנז' פ' פנחס רל"ו א' ובתפלת דוד נתחבר עם החסד בסוד יהו"ד הקושר כולם ומייחדן לא' כנודע וזה או' נעימות בימינך נצח כנז' בתיקונין ס"ז א' וגם עם הוד בן זוגו וז"א ותו קב"ה כליל ליה לבתר בהוד וגו':

footnotes: ¹ [אינו מובן ואין כתוב כן לפנינו ובכת"י נמחק מעט]

והנלע"ד יותר נכון בזה הוא במה שנתבא' באדרת נשא כי סוד הנצח הוא דין לעולם כמ"ש שם דף קל"ו ע"ב וסוד הדין הנק' שמאל אתפשט בהאי נצח. וז"א הכא נצח ירכא שמאלא דיעקב פי' כי זו הירך גם שהיא בימין עכ"ז שמאלא איהי כי היא דינא תקיפא כנז' שם באדרת נשא ולכן בא דוד וקשר' עם זרוע הימין ואז נהיר בה ונעשית רחמים וזהו סוד נעימות בימינך נצח וזהו סוד התקשרה בימין למתק דינה כי שמאלא איהי והטעם להיותה ירך ונודע כי הירך נק' ברייתא והוא דין משום דלא אתכליל בגופא כנז' לעיל בגין דיריכא איהו לבר מגופא וגו' והכרח לזה כי לא נמצא שיאמר כי הוד בימין כנז' לעיל כי שניהם דין ושמאל כי או' למעל' ימין ושמאל אינו בבחינת מקום ח"ו רק קיות דין או רחמים וזה מוכרח ולא יקשה בזה שום קושיא כלל:

יעקב מריה דביתא וגו' נראה דק' דידיה אדידיה תחלה אמר יעקב מארי' דביתא מית יעקב כטל משה ביתא גם אמ' יעקב בעלה קדמאה וגו' ואח"כ אמר להיפך משה זכה בחייו מה דלא זכה יעקב דיעקב שימש בה בההוא עלמא וגו' נר' כי יעק' לא שמש בה בהאי עלמא ולעיל אמ' דתוא בעלה קדמאה בחייו ובתר דמית נטיל לה משה אבל הענין דע כי יש הפרש בין מארי' דביתא או בעלה דמטרוני' ובין שימש בה כי גם שהי' בעלה היתה בקדושין וז' ברכאן לא בתשמיש ובהשפעתו בה אמנם אחר מותו זכה לזה התשמיש אמנם משה אפי' בחייו זכה להשתמש בה ולכן נאסר עליו תשמיש אשתו:

וענין משה ויעקב ויוסף. הענין בקיצור הוא כי יעקב רוחא דילי' בשמטה וגופי' שימש בנשיו. אמנם משה רוחא דילי' ביובלא וגופא דיליה שמש בשמטה. ויוסף גופא דיליה שימש בשמטה ורוחא ביובלא כי הוא אל חי נמשך מאלי"ם חיים ואמנם חיילין עילאין דיעקב כולהו נטיל לון ושמש בשמט' ולהכי עאלו גרמוהי תמן אבל משה אפי' גופא לא עאל תמן. מהרח"ו נר"ו:

ועיין בספר אור הגנוז בס"ד:

ובההוא דיוקנא אזלת במדברא פי' כאשר השכינה הלכה עם ישר' במדבר היתה הולכת בבחינת הבינ' שהכל הי' תגבורת הבינ' בה כנז' לעיל:

וחד מנהון לא עאל בארעא מפני שאם היו נכנסים בארץ או גופם או עצמותם היו יורדים ממעלתם כדמסיק ואו' חד מנהון לא עאל בארעא הכונה במיתתם שאם בחייהם הרי נכנסו יהושע וכלב: ולא נכנסו אלא בניהם אשר קמו תחתם ולא היו ממש בבחינה זו אלא למט' בבחינת תולדין לענפים עליונים וז"ש בניהון תולדין דילהון כדקא חזי כי מלכות היא למטה מבינה ובבינה ס' רבוא עליונים ומסתעפים מאלו ס' רבוא אחרים במ' והם למ' וכדמסיק דאינון תיקונא דסיהרא:

משה שמש וגו'. יר' משה עם היות נשמתו במקום גבוה בסו' הדעת עכ"ז שמש בסיהרא והיה גורם בנשמתו השפעת הת"ת במל' בעוד דאיהו בגופא והי' הענין נמשך דרך בה כי א"א שיהיה מרע"ה פועל למעלה ומושך למטה אם לא על ידי ת"ת ומלכות ומפני היותו בסוד הדעת הי' גורם לבא השפע לה בענין שהי' מגביר בה הרחמים כפי הצורך וז"ש ומני לה כרעותי' כנזכר לעיל: אמנם כד אתפטר מהאי עלמא סליק בסליקו עילאה ואפי' הגוף נסתלק במקום גבוה כדפי' בתיקונים והנה להיות בחינת תגבורת נשמתו במקום שאין הייחוד אל הת"ת ומ' ואז א"א שישפיע בה שהרי היא מסולקת במקום גבוה עד שכאשר ימשוך מרע"ה שפע בנשמתו לא ישיג הענין למ' והענין כי הרוח אתהדר ברוחא ליובלא עילאה בסוד מצח הרצון ששם נתדבק מרע"ה כנז' באדרא. וכן קרה ענין זה לדור המדבר כולו וז"ש ותמן אתדבק באלין שתין רבוא דיליה בענין שהוא ראש להם שם והם דבקים עמו וע"י דבקים שם ולסבה זו א"א לשכינה להיותה מתייחדת ע"י למעלה בההוא עלמא שהרי נסתלקו מבחינתה: אמנם יעקב אחר פטירתו אין לומר ענין זה וז"ש מה דלא הות כן ביעקב דאיהו אתהדר ברוח' לגו שמטה הוא סוד המ' והיינו סטרא דיובלא הנז' לעיל והיינו מקום הייחוד ולכך אחר סילוקו יש לו כח לייחד שהוא במקום משך השפע וכן גופו הוא כך בעפר א"י שהיא מ' ונפש קשורה בגוף בקבר א"י דהיינו מ' ורוח בנפש ונשמה ברוח והם מושכים שפע וגורמים הייחוד ולזה ראוי שתהיה שכינ' עם יעקב אחר מיתה ולא עם מרע"ה: וא"ת ולמה לא הי' מייחד יעקב בחייו בסוד נשמתו ורוחו ונפשו. ותירץ ואמר מה דלא הוה כן בחייו פי' מעל' זו הנז' בגין דביתא אחרא הוה ליה כדמפרש לקמי' והענין שהיה צריך לתקן המ' בי"ב שבטים למטה ממנה וכל פעולותיו למשוך ממ' למטה לתיקון ביתו לא למעלה להמשיך מת"ת למ' אלא ממ' למטה כדמסיק:

וארעא קדישא בתיקוני דלתתא שהם דור הנכנסים לארץ בסוד השמטה כנז' אתתקנת וגו' יר' שאלו שהם למטה מתקנין אין להם יכולת אלא ע"י אותם שהם אבותם הקודמין שעלו בבינה בסוד היובל וז"ש בחילא דלעילא בענין שיהיו האבות מושכים שפע מעמקי הבינה אל הספי' והבנים בסוד נשמתם מושכים השפע למ' ואדרבה צריך שלא יכנסו לארץ דור המדבר כדי שיסתלקו ליובל להמשיך שפע כנז' וז"ש וע"ד לא אתחזון למיהוי כולהו כחדא כדי שימשך השפע כנזכר וז"ש אינון דעלמא עלאה הוו בלחודייהו מסתלקים מהמ' כנזכר ואינון דעלמא תתאה שנכנסו לארץ הוו בלחודייהו שאין להם תפיסה בבינ' וכולהו בגופא שע"י היותם מתלבשים בגוף הם מושכים ע"י נשמה ברוח ורוח בנפש ונפש בגוף בא"י שפע לה ולכן לא אתחזון למיהוי אלין ואלין גו סיהרא אלא כדי להמשיך השפע כנז' אלין בסיהרא מ' בא"י ואלין לבר ממ' בבינה בסוד היובל שהי' קבורתם במדבר כנזכר והיינו לנהרא אלין מגו אלין כי הבנים ס' רבוא דמיון לאבות וז"ש וכולהו דעאלו בארעא קדישא דיוקנא דקדמאי דמיון וענפים לאבות וע"י הענפים יתעוררו השרשים להשפיע כנז':

בגין דלא יהיה דרא ולא הוה וגו' כי כמו שנסתלקה נבואת משה על נבואת שאר נביאים כן נסתלק דורו וגו' ואותם שנכנסו לארץ הם ענפים כנז':

יעקב שמש וגו' להכריח הנדרש אמר יעקב שמש בנשוי בגוף תחתון ומשך בסוד נפש רוח ונשמה למטה בעולם התחתון י"ב שבטי' לתקן עלמא דנוקבא כנז' בפ' ויצא: לבתר כאשר נסתלק נסתל' מדרגה א' דהיינו אתדבק רוחא ברוחא והיה מושך מת"ת למ' כנז': אמנם משה אתפרש שנאסר לו התשמיש כאו' ואתה פה עמוד עמדי כדי שלא יעסוק למשוך ממ' למטה אלא מת"ת למ' בסוד הדעת כנז' וז"ש אתפרש מאתתיה ושמש במ' כד איהו בגופא ושמוש זה הוא היותו גורם ההשפעה מת"ת למ': לבתר כאשר מת ונסתלק עלה מדרגה א' למעלה דהיינו אתדבק רוחי' ברוחא קדישא וגו':

וכל דרגין וגו' אפשר דאהדר לנשמת מרע"ה דאשתכלל מעשר' דרגין כנז' בזוהר וז"ש בסוד היובל כנז' בהיות כל המדרגות העשר מיוחדות.

רוחא דמשה וגו' כל אינון נהורין עלאין וגו' כשידוקדק מדרגת מרע"ה במדרגת יעקב ימצא שמדרגת יעקב אחר המות בת"ת כמדרגת מרע"ה בחיים ומדרגת מרע"ה אחר. מית' בינ' למעל' מעל' ומדרגת יעקב בחיים למט' במ' וז"ש כל אינון נהורין עילאין שביובל שהוא מדרגת מרע"ה ודורו אחר מיתה בדיוקנא דילהון לתתא מנהון שהם מרע"ה ודורו בחיים או יעקב אחר מית' והיינו לתתא מנהון בת"ת שהוא למט' מהבינ' בדיוקנא דילהון בארעא היינו מציאות' במ' שהוא ליעקב בגופא וכן לדור שנכנסו לארץ: וכולהו תליין ברקיע השמים דקאמר קרא ויתן אותם שהם למעל' בבינה ברקיע השמים מציאותם בת"ת להאיר על הארץ הוא מציאות' בגופא כנז': רזאדתרין שמהן כלילן כחדא יאהדונד"י ת"ת ומ' בשכלולא דילהון אהיה שהוא בבינ' שהיא כלל ת"ת ומ' כנז' בשיר השירים:

ואתהדרן כחדא משתלבים יחד שלשתם כל אות נגד חבירו והיינו דא לקבל דא וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. רזא תרין שמהן כלילן כחדא פי' הם יהו"ד אדנ"י והם שני המאורות וכשהם נתלים תמן תרוייהו ברקיע השמים שהוא יסוד ר"ל כי מתחברן תמן תרוייהו אז שכלולא דילהון ויופי דהיינו תרין שמהן אלו הוא כד אשתכללו בשמא תליתאה שביסוד שהוא יאהדונה"י כליל מתרוייהו עכ"ל:

(ויאמר אלדי"ם נעשה אדם סוד ה' ליראיו וגו' מכאן ועד דף כ"ט עד ויקרא ה' אלדי"ם וגו' לא הובאה בנוסחת הרמ"ק זלה"ה ונראה שהוא מן התקונים):

וכי אית פרודא בין אבא ואמא וגו' הכונ' כי ר"ש אמר דאדם דאצילות הוא במימר אבא לאימא אבל אדם דבריא' לא אשתתף ביה אבא משום דעתיד למיחטא והקשו עליו א"כ ח"ו נרא' דאית פרודא וגו' והלא כל הדברים הם בהשתלשלות אבא ואימא:

ובגין דא אמר ואין אלי"ם עמדי וגו' נודע כי אלי"ם כנוי לשמאל וכל שמאל הוא נוקבא וזהו ואין אלי"ם עמדי דלית התם דכר ונוקבא: הרח"ו נר"ו:

ועיין בספר אור הגנוז בס"ד:

ועם כל דא האי קרא הא אוקמוה לגבי אלי"ם וגו' עי' סימן נפלא לבל תטעה כאשר תמצא במקום א' שנדרש ההוא קרא בחד גוון ולבתר בחד גוון כי האמת כולהו ד' אלי"ם חיים וכן כמו שבמלבוש ופשטיות התור' נז' מית' באדם וכל שאר הדברים וכן בכל דרג' ודרג' צריך למימר הכי אבל כל חד וחד כפי מקומו ורמז לזה כי דרש פסוק ראו עתה כי אני אני הוא בא"ס עילת של כל העילות ולבתר אמר ועכ"ד פירשוהו באופן אחר דאיירי בשמאל וזה מפתח לכל הזוהר ובמקום אחר נאריך בזה. הרח"ו נר"ו:

ועיין בספר אור הגנוז בס"ד:

ומתעטף לה בעטופא דמצוה וגו' עי' שציצית קודם לתפילין. הרח"ו נר"ו:

צריך למיעבד ליה קירטא ורזא דמלה זרקא וגו' כשהיו רוצים ר"מ ובוצינא קדישא להעלות התפלה שהיא השכינ' למחשבה היו אומרים קרטא קדישא שכינת' קדיש' אנת הוא קרטא קדיש' דקב"ה זרקא מקף שופר הולך וגו' פי' השכינה בזמן הגלות כמו חרק ובתשו' ומעשים טובים עולה למעלה דרך המדרגות עד כשתעלה עד [נ' דצ"ל על] הת"ת נקראת בסוד חולם ונקראת כשהיא למעלה עטר' בעלה זרקא הפך חרק כי חרק בגי' זרקא ולזה נק' זרקא והנה זרקא וחרק עם מ"ק של מק"ף בגי' אמר"ת ¹ והנה גם שופר ¹ הולך בגי' אמר"ת וכשעולה יותר עד בית המ' במחשב' עילא' אז נק' סגולת' בסוד כח"ב ואז מקבל השפע ואח"כ תרד לחלק שלל. עכ"ל. ונראה שהוא מהרי"א זלה"ה:

footnotes: ¹ [אצ"ל זרקא חירק עם ב"כ ומ"ק של מק"ף או באופן אחר] ¹ [שפר וכן מצינו בתורה קול השפר הולך]

כגוונא דיוסף דאתמר ביה ויפקד פקידים על הארץ וגו' הענין כי פירוש מלת ובן אדם כי תפקדנו לשון פקידים כלו' מי הוא בן אדם מחומר וצורה שתפקדהו ותשיתהו פקיד ושר עלינו. הרח"ו נר"ו:

ד"א ומשם יפרד והיה לד' ראשים אלין אינון ד' דנכנסו לפרדס וגו' עתה פי' פי' ב' כי יחזור למרכבה שלמטה משכינה והוא בכללות ההיכלו' דמטטרון והנה רמז הד' נהרות הם ד' חיות הנודעות בשם מיכאל גבריאל וגו' ונודע כי בהם אחיז' כל מה שלמטה מהם ובגבריאל הוא גיחון שם נאחזות הקליפות אמנם הם במקום זה קדושה וזהו סוד דקבר תמן ההוא דהולך על גחון כי סוד הקבורה הוא סוד ההעלם והדקות ולהיותו מכח הדין הוא גבריאל. ונלע"ד כי זה רמז בפסוק ולא ידע איש את קבורתו הנאמר במשה כי נודע שכל הגופותהם מצד הקליפות אמנם גוף משה למה שגם הוא ילוד אשה הוצרך להיות בגופו ממש נאחז משם אמנם לא נאחז ונשפע גופו מן הקליפות רק מההוא אתר דגיחון אשר שם כח הקליפה נעלמת ותמן עדין אתקריאת קדושה וזה ענין זיכוך החומר של משה ומזה תדין בשאר הצדיקים כל א' כפי מעלתו וכאש' נפט' משה נתעלם גופו ממקום אשר ממנו חוצב הוא באותו כח הקבור ונעלם בגיחון ובזה הדב' נשתנה מעלת משה מכל הצדיקים ופי' לגבר אשר דרכו וגו' יהי' לגב' הוא גבריאל הבא מצד הגבורה אשר נסתר דרכו הוא הדרך הפונ' להשפעת הקליפות ואלוה הוא השכינה ויסך והגין בעדו כי גם חפצו ית' בקליפות כנודע כי הם עיקר וסיבה לזיכוך נשמות הצדיקים ומשם בא השפע דרך נסתר לקליפות: והנה מצד אלו הוצרכ' התורה להגנז ולהתעלם ואין אנו מבינים אותה אלא דרך רמז ופשט ודרש אבל אית סוד דאיהו המוח של התורה כי השאר הם קליפי אוריית' ומלבושה. הרח"ו נר"ו:

גליון ודא איהו ונהר יוצא מעדן וגו' תיקון נ"ד. ד"א ומשם יפרד והי' לארבע' ראשים וגו' תיקונים דף צ"א: א"ר אלעזר אבא יומא חד וגו' תיקונין דף ק"ה. עכ"ל:

ערות אחי אביך דא יו"ד וגו' אפשר שהכונה כי י' שבשם היא החכמ' ויוצאת ממנה תולדה והוא מילוי יו"ד אשר בו נרשם אות ו' וגם יוצא ממנה אות ו' הנרמזת לת"ת הרי כי אלו הב' ווין הם אחים ות"ת הוא אבינו יש' כנודע וזהו אחי אביך ואולי הוא הת"ת שבחכמה הכולל ו' קצוות החכמה והדל"ת נרמזת במ' שבחכמה כאשר ידעת סוד יו"ד. או ירצה בסוד יו"ד עלאה יו"ד תתאה סוד מ' שיצתה מן החכמ' בת זוג לאות ו' ת"ת ואחותו היא הרי אחי אביך והראשון יותר נכון: הרח"ו נר"ו.

גליון ועריין כולהו אתכסיין פי' הנואפת עכ"ל ועיין בספר אור הגנוז בס"ד:

ויבן ה' אלהים את הצלע הכא אתרמיז וגו' כי שם בתיקונין נדרש על חכמה ויישוב מאמרים אלו ביארתי פ' שמות דף ה' ע"ב על אתי מלבנון כלה דא שכינתא דהיא כלה בחופה וגו' ע"ש. הרח"ו נר"ו.

גליון עיין בתיקונין דף כ"ג ע"א עכ"ל:

מה דהוה משה אתהפך וגו' הענין כי משה בהיפוך הם אותיות שמ"ה. הרח"ו נר"ו:

תנינן כל שלמה וגו' כוונת הענין בזה לבאר פסוק אפריון וממנ' ית' ענין בראשית ובפסוק אפריון כתיב עשה לו המלך שלמה א"כ ראוי שנדע מה ענין המלך שלמה ומשם נדע מה ענין אפריון כי מהעושה נדע מה ענין העשוי ולזה הביא תוספתא זו ואמ' תנינן וגו' מלכא דשלמא דילי' הענין כי שלום הוא ייחוד ויתייחס או בת"ת או בחכמה י' ו' שהם זכרים: והנה מלך סתם ירצה בנוקבא או בבינ' או במ' ה' ה' שבשם והטעם כי מלך ירצה כענין שכינה שהוא שוכן ומולך על אסיפת עם והיינו שכינה ב' הם א' ה' עילאה והב' ה' תתא' בינה מלך בז' ספי' מ' מלך בז' היכלות. אמנם כאשר יבאר הכתוב ויאמר המלך שלמה הכונ' מלך זכר שהשלום שלו ויתבאר הענין בחכמה י' או בת"ת ו' ועתה שהענין סתם המל' שלמה נאמ' כי רזא דמלה מלכ' תתאה בעילאה יר' ת"ת בחכמה ששניהם נק' המלך שלמה וכן לגבי אפריון עשה לו נפרש על דרך זה הוא בנין המ' בהיותה בתוך הבינ' וז"ש ורזא דמלה דירתא תתאה לעיל' פי' דירה תחתונה מ' אפריון ודיר' אל הת"ת לעיל' בבינ' או לעילא' יר' בדירה עליונ' שהיא בינה דיר' אל החכמ' וז"ש תרוייהו פי' בינ' ומ' יחד ואו' עשה לו המלך שלמה ירצה אל עשיית שניהם כאחד שבזה נבנה וזה נבנה והיינו ב' ירצה בַיִת או בינה או מלכות והנה בהיות בַיתִ בֵית יורה עלב' בתים וז"ש והיינו ב' והיינו דכתיב בחכמה יבנה בית שאין בנין אל הבתים אלא למעלה בחכמה בסוד ו' שהיא בתוך יו"ד וכן ה' בתוך ה':

וכתיב אפריון וגו' הכריח הנז' באו' אפריון עשה לו המלך שלמה סתם הוא גם בחכמה כנז' ולא נדע על מי משניהם אמנם או' מעצי הלבנון דהיינו הספי' הנעלמות דכתר הרי שאינו ע"י הת"ת למטה שאינו מעצי הלבנון גם או' אפריון יורה על המ' הנקרא אפריון מצד הבינה הנק' אפרסמון כנז' בפ' תרומה וז"א דא תקונא דעלמ' תתאה שהיא מ' מעלמא עילאה בינה הנקרא אפרסמון כנז' בתיקוני' וזה א"א אם לא כנז' לעיל שממש ת"ת בתוך חכמה ומ' בתוך הבינה זה בונה בבינה וזה בונה במ' כנז': וא"ת איך יעלו ת"ת ומ' למעלה קודם תיקונם ותירץ כי זה היה בתחלת האצילות וז"א דעד לא ברא קב"ה חכמה עלמא בינה יר' קודם שהחכמה האצילה הבינה. הוה סתים שמי' ביה פי' כל האצילות נעלם באין סוף כנז' בר"מ כי קודם אצילות הספי' אין לו שם כלל ואחר התפשטות האצילות בעצמו הוא ושמו אשר נק' בו וגו':

במטון ר"ל בשביל. סמיטרא כמו סמטיר' שהוא ס"ם ור"ל סמנין לצייר בהם העולם דתרגום סמנין הם סמטירא:

במטון דקולפוי יר' בשביל דקולפוי לשון גילוי מחשוף הלבן ת' מקלף קולפוי ירצה גלוייו:

קסטורין הם היכלות תרגום בחצריהם ובטירותם ובקסטרוותהון וירצה שמפני גילויי החכמה בבינה ות"ת במ' דהיינו אפריון דקאמרינן לעיל יר' בשביל גלוייו קסטורין שהם היכלות פנימיי' מתגלי' דהיינו ע"י הגילוי מושגות הספירות:

צף פי' האיר דקרינן למנורה צפיתא והכונה האיר והאציל לסטרא דא וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב:

טף לסיטרא דא וגו' נ"ל שכאן ביאר התחלת צמצום האור בתחלת הבריאה עד ועביד ליה ימא רבה רמז למ' שבה:

כדין כניש כולא לגויה פי' כל הנחלים הנמשכים מהבינה אל המ' ואתעביד ימא רבא שממש היא נותנת בה כח לקבל הנחלים וכל מציאיות הנמצאות וז"ש ימא רבא כלי גדול מחזיק מרובה והיינו לשאבא כולא:

ימא דקפו וגו' תימה או' שהצפון יקרר המים ויגלידם ובדרום יחם החמימות להתיר הקרח ובמקום אחר מצינו להרשב"י ע"ה יחס ענין זה להפך כי הצפון בו האש החזק החם הגדול המנגב המים ומייבשם ואין מים כלל ומצד דרום החסד מים נמשכים למטה וכן האמת כי מצד הגבורה האש ומצד החסד המים: אמנם הנ"ל בזה כי שתי פעולות לעכוב השפע בגבורה הא' הוא בהיות הדין גובר ומצד תוקפו ימנע השפע אל העליונים ואל התחתונים והספי' מתלבשות בגבור' לפעול וענין זה יתייחס בשם תוקף האש החזק השורף שמונע השפע במ' ואין לחות מים כלל כי אם יובש גדול: וכאשר צד החסד יגבר על הגבורה וישפיע השפע אז יאמר כי המים באו ולחלחו כל מקום היבש ואין זה הכוונ' הנה ח"ו מפני שעתה אנו בענין המ' שעלתה אל הבינה בסוד החבוק והייחוד ושם קבלה החיים והשמחה כנז' אמנם הכונה הוא כי בבואה מלאה שפע ומים. ומפני היות בה צד הגבורה גובר שעלתה בגבורה כאו' והמלך ישמח באלי"ם וגם ירדה דרך בה הנה בלי ספק יגרום שלמיעוט זכות התחתונים אותו השפע אשר בה יתעכב בה ולא ירד וכל מה שקבלה מצד הגבורה היא שואבת אותו וכנוס עמה ואינה נשפע לתחתונים כלל אמנם בה יושפע ודאי ובערך התחתונים יחסר מלמעלה חום תאות ההשפעה והמים והשפע הנשפע אליה יתעכב בה וז"ש ימא דקפו מימוי שאיב כל מימין דעלמא וכניס לון לגוויה שאינו משפיעם לחוץ כלל ובערך עצמה אזלין ושאטן בעצם המ' בבחינותי' ואשתאבן ביה שאינו משפיעם לתחתונים כלל מצד הגבורה המקרר חום תאות ההשפעה אל התחתונים ודא נפיק מגו עילאה פי' בחינת ימא רבא דקפו מימוי היא בחינתה היוצאת מהבינה מבחינת ב' של בראשי"ת שהיא מורה תרין כדאמרן לעיל:

מבטן מ"י דהיינו מתוכיות הבינ' יצא הקרח שהיא מ' בבחינת קרירות המים וגלידתן:

האי קרח ימא דקפא לא נגדין מימוי אף כל מימי החסד החמים לעורר תאות חום ההשפע' לתחתונים ולא יבטלו כח הקרירות אם לא ע"י דמטי לגבי' דהיינו שפע המים החמים ומקריב לי' בהדי' כי ע"י שפע החסד היא מתתקנת ומתייחדת בימין בעצם ואז היא משפעת לתחתונים והדרום גובר:

דהא סטרא דצפון וגו' פי' תדע טעם שצריך שתתייחד בימין כנז' דהא סטרא דצפון וגו' א"כ כל מימי השפע שיושפע לא יספיק כי טבעם ממש להפך צד הדרום לדין וליבש וכאשר תבא אל הדרום מסטר' דדרום משתראן א"כ צריך שממש היא תצא מצד הצפון ותתייחד אל צד הדרום:

כל חיות ברא הם חיות הקדש ממש שהם חוץ לאצילות והם חיות שדה שהיא מ' עליהם.

ואלין איקרון הרי בתר טורי פרודא והיינו טעם למה נק' חיות ברא טורי פרודא הרי בתר שאין להם הקשר וייחוד שיש לסבתם למעלה שמכסא ולמטה יש גשם מושג לעיני בשר כעין המלאכים ולאברהם וכיוצא ואלו יונקים מצד החסד כנז' בזוהר פ' וירא אליו ואמ' שארי לקרבא וגו' ובחיל' דא עילאה ר"ל כח החסד נגיד אפי' בחינת הקרח שהוא שפע הגבור' והבינה ועם שהחסד גוב' עכ"ז אינו מבטל השמחה המתעוררת מצד הגבור' וז"ש כולא הוא בחידו מצד הבינה שעל החסד ואין החסד מבטלם:

כד מחשבה סלקא וגו' הכונ' על ייחוד החכמה עם הבינ' להאציל הספי' וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:

ממון מלה בקלפוי שכיחי הכונה הקליפות שהם משא כבד ומטון ר"ל לשון משא וירצה משא הדבר בקלפוי בענין הגילוי נמצא יר' כאשר נשלם האצילות ונתגלה מקום הגילוי שם נמצא קליפות האילן שהם החיצונים או ירצה מטו"ן לשון הגעה וירצ' הגעת הדבר בקלפוי שכיחי אל מקום שהגילוי נמצא ירצ' הגיע האצילות במקום שהגיע תחלת הגילוי כי כל עוד שלא נתגלה המציאות היו המדרגות משתלשלות והולכות עד שהגיעו המדרגות אל מקום שנתגל' כי כיון שהיה כוונת האצילות להתגלות כל עוד שלא נמצא הגילוי חוייבו סדר הספי' עד מקום שהגיע הגילוי ונתגלה וזה סבה דקוסטר"א דקוטרא בארעא שכיח פי' קוטר' עשן והם כחות הדין הקדושים אמנם קוסטרא דקוטר' הם החיצונים והם נמצאים בארעא מקום הגילוי וענין זה הכוונ' באומ' והארץ היתה תהו ובהו וחשך שהם הקליפות בארץ ונתן סבה למקום מוצאם ומציאותם ואמ' שהם מכח הדין כד אשא דמלהטא דהיינו הדין המתעורר מהבינ' ששם להבת שלהבת לבד דק לא גחלים והיינו או' נגיד מבינ' נהר דנגיד ואתער ממקום התעוררותו דהאי נהרא אע"ג דאיהו רחמי דינין מתערין מיניה:

שמאלא גבו' אחיד בה משפיע דין במ' וסלק' תננא כי עצים וגחלים לשלהבת גבורה והעשן דין המ' המתפשט לחוץ ומכהה עינים וז"ש וסלק' תננא כד"א והר סיני מ' עשן כולו פועל ע"י החיצונים וכחות הדין מפני אשר ירד עליו ה' מצד הגבורה:

באש דא גבורה ודא תננא מ' כנז' ומשום דקרא לא מוכחא דעשן במ' לזה פי' הענין באומ' ואת ההר עשן ממש ההר הי' עשן מפני האש שהוא תוקף הגבורה וז"ש מגו דאשתא גבו' עילא' כד נחית אל המ' אחידן דא גבו' עילא מדת הדין הקשה בדא גבו' תתאה הרפה תננא באשא:

וכדין בסטר שמאלא קיימא כול' פי' כל הספי' נוטות אל הדין. או ירצ' קיימא כול' שמשם מוצא החיצונים וכל חיילי הדין:

שמים בחיל' דימינא לעיל' יר' שלא הוצרך הכתוב להשמיענו שמציאות תחלת השמים מן הימין דהא פשיטא דשמים בחיל' דימינא לעילא אמנם מה שבא לחדש לנו בכתוב הוא בהאי גוונא אתעבידו פי' כעין שהם תחלתם מימין כן מעשיהם וטפוחם דהיינו גמר מציאותם וז"ש דאיהו דכר ודכור' מסטר' דימינ' קא אתי וממילא אשתמע מדקאמר במ' דאיהי נוקב' מסטרא דשמאלא אתיא דכתיב אף ידי יסד' ארץ א"כ ממיל' דשמים דאיהו דכור' מימין ולא הוצרך הכ' להודיע' אלא שאפי' טפוחם אח"כ היה בימין:

נרדי נתן ריחו דא י"ם בתראה מ':

עלמא דלתתא כגוונא דלעילא ששני העולמות כא' זה באצילות וזה למטה וכולם פעול' א':

ריחא טבא עילאה היינו סוד ההתעוררות שהי' עול' ממנ' אל ת"ת ומת"ת כלפי מעלה לפעול למטה העולם וז"ש לשלטאה ולמעבד כי אין מלך בלא עם והוצרך להמציא למטה עם ועולם שתהי' מ' שולטת עליהם: ופי' דרך הייחוד ממעל' למט' לברוא העולם ואמ' בתרי גוונין אתברי עלמא דהיינו בחסד ודין ימין ושמאל והיינו דכתיב את השמים לרבות חסד ואת הארץ לרבות גבו' והיינו שהעולם נברא בדין והוא מתקיים בחסד: ופי' כי ימין ושמאל מייחדים וששה קצוות הנכללים בת"ת משפיעים וז"ש שתא יומין אתעבידו לאנהר' שהם מושכים השפע לה וז"ש כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ ממש ששת ימים הם השמים והארץ למט' וזש"ה את השמים ואת הארץ שהם ו' קצוות להשפיע למ' וז"ש ואלין כרון אורחין ועבדו שתין נוקב' לתהומ' רבה היא מ' ים ותהום גדול ודאי והספי' הם ו' קצוות כרון אורחין דהיינו מציאותם ביסוד הנק' אורח והם ממציאים בו מציאותם כדי שתקבל שפע כולם ותשפיע למ' ואותם המציאות שבו נק' אורחים ומציאות המצאם בו ע"י הששה נק' כרו"ן שהם חופרים ונוקבים דרך בו צנורות מציאותם להשפיע במ' ועבדו שתין נוקבין שהם ממש נקבוה ועשו בה בית קבול לכל א' וא' מהאורחים הנז' וז"ש ועבדו שתין נוקבין לתהומא רבה:

ואינון שתין אפשר שנק' כך מפני שהם מכח הו' ספי' וכל א' כלולה מעשר הם ששים ודרך בם ישפיעו ו' ספי' שפעם במ' וז"א ואינון שתין לאעלא מיא שהוא השפע גו תהומי שהם בחינות המ':

שתין פי' אותם הבחינות שבה כדי לקבל השפע מהספי' מששת ימי בראשית נבראו יר' בכח הששה ספי' עליונות נבראו ונתהוו מציאותם בה:

ואינון הוו שלמא דעלמא כי על ידם דרך בם השלום שהוא היסוד נכנס במ' כנודע:

והארץ היתה וגו' סוספיתא סיגי"ם:

קמרי הוא כמו קלמרי"ן כן פי' בערוך קלטוי לשון קלוט במעי פרה שהוא סתימ' וירצ' הסיגים של הדיו בסתימתם והיינו סיגי מותר מה שנשאר ממה שנכתב ונשתייר מהאצילות דהיינו הקליפ'. ואפשר לפרש קמרי מלשון ביב הקמור דהיינו לשון כסוי והעלם וירצה הסיגים שהיו סתומים בתוך סתימתן והעלמן דהיינו והארץ שהיא מ' היתה תהו ובהו שהיו הקליפות נעלמות בשורשן בסוף האצילות במדרג' אחרונה וז"ש דהוה בקדמיתא פי' קודם המשכתם לחוץ וז"ש והארץ היתה קודם ומפני שאין זה מקום הקליפות כלל אמר ולא אתקיימת שלא היה קיום המציאות מפני אחיזת החצונים בקדוש' ולא נעשתה עדיין הבדלה בין טומאה לקדוש' וז"ש והארץ הית' כבר פי' לא הי' עתה אלא היתה שאין לה קיום בקליפות כלל אמנם אח"כ אתקיימת ע"י שנבדלו החצונים ממנה כנודע:

בארבעין ותרין וגו' דרש זה הוא מכח ששם מ"ב יוצ' מבראשית עד ב' של ובהו מורה היות קיום המציאות ע"י שם זה ומפני שמ"ב אותיות של שם זה הם עשר ספי' ול"ב נתיבות ונודע כי כלים שבו נחקק העולם הם ל"ב נתיבות וי' מאמרות כנז' בס"י וז"ש בארבעין ותרין אתוון אתגליף עלמא והיינו דכתיב בראשית וגו' את השמים וגו' והיינו הסבה הפועלת וכנגד הסבה המעמדת אמ' ואתקיים והיינו והארץ היתה תהו ובהו כנז' שהיתה כבר ונתקיימה אח"כ והיינו שהשם מתחלק לג' חלקים שתי ידות לפעול דהיינו כ"ח אותיות מבראשית עד והארץ וי"ד אחת מוהארץ עד ב' של בה"ו לקיום כנזכר:

וכולהו עטורא דשמא קדישא פי' כל מ"ב אותיות הם עטור לשם בן ד' שהשם יהו"ד שבת"ת מתעטר כדפי' בפ' תרומה ובתיקונים שמתעטר באימא ואימא באבא בל"ב נתיבות חכמה ועשר מאמרות שבחכמה בלי ספק.

כד מצטרפין וגו' היינו סוד צירוף שם מ"ב בסוד חזרת הגלגל פנים ואחור וז"ש סלקין באתוון לעילא ונחתין לתתא. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ועל דא תנינן השיתין וגו' פי' כי הם צנורין כמין וורידין שהם מושכים את הדם באברים והם סוד ששה ווי"ן שיש בו' קצוות ולכן נק' שיתין כי הם ו' ואלו נקראים וורידין כנז' באדרא נשא דף קמ"ג סוף ע"א ואלו השיתין הם סוד ו' קצוות מששת ימי בראשית נבראו כלו' מן השש קצוות עצמן הנק' ששת ימי בראשית כנודע ושם הוא ענין השיתין. והם משקין ומושכין שפע במ'. ודע כי כנגדן יש שיתין אחרים במ' הנק' מזבח המושכין מזון אל החצונים ונק' שיתין לפי כי הכפירים שואגים לטרף ובעת שמחלקת מזון לעבדיה יהיבת אפי' לחמרי וגמלי הם סוד הקליפות כנז' במקום אחר מהזוהר: ולכן השיתין הם סוד הורדת המזון והשפעתו הוא בהכרח שסופק וזן ה"א אחרונ' בכל האותיות לכן באותו החלק האחרון שבמ' הנרמז באות תי"ו שם הוא מקום שבו נתלין החצונים ונאחזים בו וזהו סוד רגליה יורדות מות ולכן אות התיו הוא חד מאותיות מו"ת וכד אתעבר ההיא חויא דמות' מעלוי ובעת לאסתלקא לעילא אתעבידת שיר ושירין ודי בזה ובפ' חוקת דף ק"ף ריש ע"ב אוסיף ביאור ב"ה בענין זה וע"ש עכ"ל.

גליון מטון מלה בקולפוי פי' הגעת הדבר והכאותיו פי' שכל כח השולט על דבר מכה אותו ואומר לו גדל. קולפוי מקל נטוע ראשובמסמרים:

קוסטרא זהרורית דקוטרא איד:

סוספיתא פי' סיגי כסף או זהב כנוי למתכות והפי' קסת הסופר שנק' קלמא תוך קליפתו שהקלמא פיו קלוט לתוכו כזה #ט בערבי מחברא שהחשך הוא הסיג קלוט ונחבא בתוך קיבוצו וזהו והארץ היתה תהו ובהו קודם הגילוי והבן זה שהכל הי' במחשבה עכ"ל:

מתעטרין עטרין בד' סטרי עלמא הענין הוא אחר ששם זה הוא עטור שם בן ד' כנז' ונודע ששם בן ד' ד' אותיותיו הם ד' סטרי עלמא י' דרום ה' צפון ו' מזרח ה' מערב והעיטור מתעט' בד' סטרי עלמא דהיינו י' אותיות לכל אות ואות ובזה העולם מתקיים וענין זה אל מציאות העולם בכללו אבל חייליו שהם עובדין דעלמא ג"כ הם חתומים באותיות השם וז"ש ואלין אתקיימו בעובדוי דעלמא דהיינו כיון שהפעולות בל"ב נתיבות כל נתיב ונתיב פועל פעול' א' כן כל אות ואות המתייחס אל הנתיב ההוא הוא חתומה בפעולה ההיא ואפשר שהוא כמשמעו שקיום האותיות על משמרתם להעמיד העולם הוא בעובדין דעלמא פי' במעשה המצות למטה כאו' על ג' דברים העולם עומד וגו':

טופסרא נ"א טופסא הכל לשון טופ"ס וחותם:

קולטרא לא ידעתי פירושו ואית דגרסי קלטא לשון קולטת את הסולת ויר' קבוץ הנמצאו' בחותמא דגושפנקא וגו' הענין כי המ' נק' חותמא דגושפנק' כי הוא החתום מהחותם שהוא הת"ת וחותם החותם מ' ובה נכנסות האותיות ויוצאות לבריאת העולם וז"ש בחותמא. עאלו ונפקו א"ת וא"ת ואתבריא עלמא שדרך המ' נכנסות ויוצאות לבריאת עולם והם נכנסות מלמעלה ויוצאות למטה לפעול ממש בעולמות התחתונם: ונודע שתחלת שם מ"ב א' וסופו ת' והיינו אומ' בכתוב את השמים דהיינו צירוף השם לבריאת שמים וא"ת הארץ צירוף השם פעם אחרת לבריאת הארץ ואחר שנבר' באותיות אלו חזרו האותיות ליכנס במ' וממנה למעלה להשריש ענייני פעולות העולם באצילות כדי שיהי' לעולם ולנבראיו קיום וז"ש עאלו גו חותמא ואצטרפן פעם אחרת שם באצילות ואתקיים עלמא:

בקולפוי דחויא רברבא פי' בגילויי הקליפות בתוכם ממש העולם הזה נתהוה ומתקיים ופי' קיום העולם ע"י ואמר מחו ועאלו תחות נוקבי דעפרא הכוונה שממש האותיות משוקעות בעצם גוף הארץ להעמידה ולהציבה על קיומה. ומספר אלף וחמש מאה אמין אפשר שממש השם היה נתון בכתיבה בחרס בגוף הארץ תחת אלף וחמש מאה אמות כדפי' רז"ל ודוד חפר ומצאו וסלקו ובקש תהום לעלות וגו' כנז' במדרש [מכות י"א א']: והנה הענין הוא עתה בוה"ו שהוא מציאותו העולם בתוך התהו שהם הקליפות וזהו או' בקלפוי דחויא רברבא כנז'. ועם היות שהי' העולם נברא שם בהעלם תהומא רבא שהם הקליפות הוה סליק היה מתגבר במדרגת הקליפה ובכח החשך וז"ש הוה סליק בחשוכא וחשוכא חפי כולא עד דנפק נהורא שהוא הקדושה היוצאת מלמעלה ובקע בחשוכא בקיעתה בקליפות: ואתנהיר למטה בעולם השפל הנברא מכבר:

מגלה עמוקות היינו גילוי העולם מתוך החשך המכסה עליו: ויוצא לאור צלמות היינו שיצא האור אל מקום הצלמות והקליפות להאיר כנז':

מיא אתתקלו הם המים אשר היו על הארץ כאו' ורוח אלי"ם מרחפת וגו' ופי' עתה בריאתם ועניינם: אתקלו בתקלא אפשר כי משקל זה הוא משקולת הבנין ששוקלים בו המדה וז"ש בתקלא אלף וחמש מאה באצבען:

תלת נטפי גו עיקלא הם ג' פעמים שמדד בשעלו שהם ג' טפות מדודות וכל שעל ה' אצבעות וכל אצבע כלול ממאה הם אלף וחמש מאה באצבען שזכר:

וטקלא היינו כלי הסובב לפני היוצר שבו עוש' קדרותיו והנה כלי הגבול אשר לפני יוצר כל יקרא טקלא דהיינו כלי גבול חוג המים מדת התפשטותם:

פלגו מנייהו לקיומא הם המים אשר מעל השמים והיינו אלין סלקין:

ופלגו דעאלו לתתא הם המים אשר מתחת לארץ והיינו או' ואלין נחתין:

כיון דסליקו בטיקלא דידא פי' אחר עלות עניינם בגבול היד דהיינו מדד בשעלו מים ונתן חציין ממש למעלה וחציין ממש למטה מיד קאים טיקלא באורח מישור שהיו במשקל השוה ולא סטא לימינא ולשמאלא שהיה המשקל עומד על תיקון השוה שאינו נוטה אל א' הקצוות: הה"ד מי מדד בשעלו וע"י מדה הם על השווי כנז': כולא הוה בה בארעא כחותיה שהיו עומדים בה נעלמים:

ומחת בקולטוי הכא בטש בדברים הנקבצים וסתומים בתוכה כנז':

דהות מקדמת דנא דייק מלשון יהי ויהי שפי' שהיתה אז ואינו עתה או אז קודם למעשה הזה קדם האור גנוז בבינה: והנה פי' השמועה ע"ד הפשט להיות שגם הדברים הם למטה בגשמי אמנם ע"ד האמת הכל הוא במדת המ' שהיא הנק' ארץ וגו':

בראשית וגו' רזא דראשית עריסותיכם וגו' הכונה להכריח שאין החכמה נק' בראשית כאשר חשבו רבים אלא נק' ראשיה לבד וז"ש רזא דראשית עריסותיכ' דהיינו סוד החכמ' כנז' בתיקונין וז"ש דא חכמה עילא' דאיהי ראשית ולא בראשית והנה עתה יקשה ענין הב' מהו ועוד אחר שהיא עליונה וראשונ' לכל האצילות המתגל' איך יקדם ב' לראשית שהיא ראשונ'. ותירץ ואמר ב' ביתא דעלמא היא הבינ' שהיא בית וקבול ומקום לחכמה א"כ מצד זה יוכרח שתהי' החכמ' בתוך הבינ' להשפיע אל הגן למטה וז"ש ביתא דעלמא לאשקאה וגו' כאו' ונהר בינה יוצא מחכמה להשקות את הגן שהם ז' ספי':

ונהר דא שהיא בחינת הבינ' הנמשכת למטה אל הנטיעות דהיינו בחינת משך השפע למטה:

כניש כלא פי' נוטל כל מציאות השפע מבחינות קודמות שהם באר ובית וז"ש מעומקא דבירא כי באר הוא בינ' ועומק הבאר היא חכמ' מקור בעומק הבאר כעין נקוד' בתוך היכליה דהיינו בית: ולא פסקין מימוי דהיינו משך השפע א"כ כיון שהוא נוטל כל מה שנעלם בתוך הבינה דהיינו חכמ' ראשית ומוצא המים כנז' א"כ בהכרח ראשית יוצא מתוך הבית דהיינו מי"ם יוצאין ממקור הבאר ולחוץ ונעשה נהר להשקות חוץ אל הגן ונטיעותיו וז"ש ולא פסקין מימוי מלאשקא' לגנתא:

וההוא עומקא עילא' דהיינו עומק הבאר הנז' דהיינו מציאות הבינ' בעצמ' בהיות' מיוחדת עם החכמ' עד שהיא בעצמ' תקרא ראשית וז"ש בית ראשון ועתה יר' בית ראשון ב' ראשית שהבית בעצמ' תקרא ראשית מפני בחינת יחודה בחכמ' כנז':

אסתימו בי' אתוון כי כ"ב אותיות הנעלמות שבבינ' הוא סוד האצילות הנאצל בה כי מן החכמ' בא האצילות בסוד נקודות ומן הבינ' בסוד אותיות:

בחד שביל דקיק הוא סוד נתיב לא ידעו עיט:

ומגו ההוא עומקא נפקי תרין חילין דהיינו ת"ת ומ' בסוד מציאות' הנעלם בבינ' והיינו את השמים ואת הארץ כי ה' הידיע' רומז אל הבינה בכל מקום וז"ש חילא דשמיא וחילא דארעא שהוא שורש אל מציאותם המתגל' ושם בחכמ' מציאותם בדקות:

אפיק להאי ארץ בכללא דשמים כי או' את השמים שם נכלל אצילות המ' שאינ' גלוי' ולא ידוע' ואח"כ היא גלוי' אמנם נפקו כחד' שוים במציאותם ואח"כ גילוי יותר היא בפני עצמ' אלא מתדבקא בסטרוי דא לדא:

כד אתנהיר ראשיתא דכול' דהיינו שהחכמ' קבלה כח ושפע מהכתר להשפיע למטה בשמים כדי שתתאצל הארץ מ' למטה ממנו שמים שהם ו' קצוות נטלו לה למלכות ואותיבו לה באתרה למט' והיינו וא"ת הארץ בוא"ו דהיינו ו' שהוא ת"ת דהיינו תורה מא' ועד ת' ע"י הי' אצילות הארץ וז"ש ו' כללא דאתוון דאינון א"ת וירצ' האותיות שהם מבינה נכללות עתה בת"ת שהוא אות ו':

כד אתהדרת ארעא למיתב באתרה היא למט' ממנו ונתהפכו מד"ו לו"ד ועכ"ז הית' בסטרוי כנז' והוצרך עוד להיות' אתפרשא מסטרוי דשמים בסוד פנים אל פנים כדמסיק:

הות תוהה וגו' מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב:

ט' תשיעא' דכולא וגו' כונת הענין יובן במ"ש בסתרי אותיות השי"ת מכתיבת יד וגם הוא רמוז למבינים בריש פ' תצוה והענין בודאי כי שורש האותיות אינם מחודשים מחסד ולמט' דהא מלעילא נפקו אלא דלא אתגלימו עד דנפקו מבינ' והנה שורשם ומקורם הוא בחכמ' ושם נקר' נקודין. והנה כמו שעשר ספי' אתרמיזו בעשר אתוון הקודמין מא' ועד יו"ד כן עשר ספי' הכלולים בחכמ' נרמזים בי' אותיות ראשונות מן האלפא ביתא. והנה הט' ראשונות נק' ט' נקודין ואות יו"ד היא העשירית שבחכמ' והיא יו"ד דשמא קדישא דסלקא בשמא נמצא כי אות ט' הנז' במלת טו"ב רומז אל ט' נקודין שבחכמה או אל התשיעית שהוא במקום היסוד העליון שבחכמ'. ואות ו' הם כללא דשמים והם שית סטרין דנפקו מחכמ' עילא' וז"ש ו' מחילי' נפיק וגו' ואות ב' היא המ' כנודע כי היא בסוד נקוד' עילא' וטמיר' ובסוד נקוד' תתאה. או אפשר כי הרמז בבינ' גם כן והנה היסוד כולל כל הבנין הזה ונקרא טו"ב על שהוא מחבר הכל עכ"ל:

גיליון טופסר' דקילט' וגו' פי' אדנות וקשר עליון עכל"ה:

הות תוהה ובוהה והיינו והארץ היתה תהו ובהו דקרא והכוונ' מתבהלת על אבדתה לאתדבקא בשמים כדקדמית' והענין שאף אם היו אחור באחור עכ"ז לקורבתם אל מקור' הית' מאיר':

חמת לשמים נהירין מאור עליון והיא מפני שנתרחק' אתחשכת אותו האור המועט שהי' לה מקודם עד די נהורא עילאה:

נפק עלה ואנהיר לה דהיינו תיקון כדי שתתייחד עם בעלה וז"ש ויאמר אלי"ם יהי אור דהיינו אור עליון מאיר במ' ויהי אור פי' נתייחדה עם בעלה אור באור פנים בפנים ועתה אורה רב ודאי ממה שהי' קודם כשהית' למעל' אחור באחור וז"ש ותבת באתרה לאסתכל' בשמיא וגו':

וכדין אתתקנת ארע' תיקון שלא הי' לה מקודם בסוד ויבן ה' אלי"ם את הצלע:

ואתבסמת שנמתק דינה:

נפק נהור' וגו' היינו או ויבדל אלי"ם בין האור ובין החשך והבדילם וז"ש ואפריש לון לבתר שהיו נאצלים יחד והבדל זה הי' בגין לאסתכלא דא בדא פי' כדי שיהיו פנים אל פנים:

הה"ד (דכתיב) ויבדל אלי"ם בין האור ובין החשך דהיינו מלכות שמאלית בגבור': ת"ת ימיני בחסד: ואי תימ' הבדלה ממש לא פי' לא יעלה על דעתך שענין ויבדל היינו המיעוט שהבדילם ממש אלא עיקר הבדלם הי' לאסתכל' אנפין באנפין ולזה הוצרכ' נסירה ולאתדבקא דא בדא דבוק שלא הי' קודם נסיר' דהיינו למהוי כול' חד עד שהם שוים באורם בספיר' א' והנה ממש ענין זה בא לפרש לך הכתוב שלא תטעה שהבדל' הנז' היתה למיעוט ואמר ויקרא אלי"ם לאור יום מה שאמרנו ויבדל אלי"ם בין האור ובין החשך דהא משמע שזאת נעשת' אור וזאת נעשת' חשך והיינו המיעוט לאו הכי אלא ויקרא אלי"ם לאור יום מה שמציאותו אור קרא אור ולא שנעש' עתה במציאות זה יום וכן לילה וז"ש הוא איקרי יום וקרי לי' יום וגו' ולא שיהיה עתה ענין זה פעולה נוספת שפעל ממש בפועל וז"ש כמה דכתי' ויקרא אלי"ם לאור יום ולחשך קרא ליל' ממציאות עצמם היה זה יום והי' זה לילה אמנם עיקר הכוונה בהבדל' זו לא הי' אלא אל הייחוד והיינו ויהי ערב ויהי בקר יום אחד מיוחד: מהו ולחשך קרא לילה דנראה שהיא בריה חדשה דהיינו המיעו' דלדידך היל"ל ולליל' קרא ליל' לז"א שאינו כך אלא מאי ולחשך קרא לילה דא חשך דהיינו גבורה שבחשך דיני' אוחז במ' שהיא מצדה וגורם לה שתהי' ליל' דהיינו דלית לה נהורא מגרמה:

ואע"ג דאתיא מ' מסטרא דאשא שהיא גבור' ויראה מזה שבהכרח ימעט אורה אינו אבל חשך אפשר שלא תהיה בה אלא עד דיתנהיר מסטרא דיום פי' שתהי' הת"ת מאיר' בה יום נהיר ללילה והב"ה חשב שלא יקטרג הלבנ' ותהי' לעול' מאירה מצד הת"ת אמנם היא גרמה לעצמה וז"ש ולילה לא נהיר שהיא בעצמה לא רצתה להשתמש עם השמש בכתר א' עד זמנא דכתיב וליל' כיום יאיר שאז יתוקן ענין זה ואז כחשך כאורה שאין חשך הגבור' מכריח המיעוט כנז':

ר' אלעזר קפץ וגו': ר"ש פריש פלוגתא וגו' דא הוא אתר סגיר לפי מה דמסיק לקמיה היינו בינה ולפי האמת אינ' מסוגרת אלא פתוחה שהם כל הספי' יונקות ממנה אמנם נק' מסגרת מפני שהיא סוגרת כל מה שלמעלה ממנו והיינו לשון מסגרת שהיא מסגר אל אחרות וז"ש דא הוא אתר סגיר דלא פתח מה שלמעל' ממנה ויותר נרא' שהיא מסגרת בעוד שלא נפתחה הנתיב ההוא וז"ש בר בשביל חד דהיינו הדעת נתיב לא ידעו עיט היוצא מחכמ' ונכנס לה ובו הייחוד:

דאתיידע בגניזו לגבי' יר' שמתייח' כמו וידע אדם את אשתו בבחי' נעלמ' שבה וז"ש בגניזו לגביה.

ובגיניה אתמלי' שהשביל הזה מוציא התולדו' מפנימיו' החכמ' אל פנימיות הבינ' בסוד ייחוד:

ורשים פי' בבחינת רשימו שהיא דקה רושם ומצייר הדעת החמשים שערים בתוכ' ורשימתן הוא כדי שאח"כ יתפשט שפעם ואורם למט' להאיר הספירות המתפשטות וז"ש לאדלקא בוצינין:

ובגין דאיהו אתר דגניז וסתים פי' שגונז וסותם לעליונות ממנה איקרי מסגרת דהיינו סוגרת לאחרות אמנם היא בעצמה פתוחה וז"ש ודא הוא עלמא דאתי שהיא בעצמה נגלית דאת"י ואתמשך לתתא:

עזקאן עילאין ג' ספי' עליונות מהשבעה שהם חג"ת ונק' טבעות שהם אחוזות זו בזו כטבעות השלשלת וז"ש דאתאחדן דא בדא:

מיא חסד יוצא מרוחא ת"ת ורוחא ת"ת יוצא מאשא כי יצחק הוליד את יעקב. ואשא ממיא כי אברהם הוליד את יצחק בענין שאיש באחיהו ידובקו וז"ש אתדבקן דא בדא:

ואתאחדן דא בדא בסוד הפיכתן כולם לימין מטה כלפי חסד וכיוצא:

ונפקא דא מן דא הוא סדר השתלשלותם זה מזה:

כהני עזקאן כטבעות השלשלת האחוזות זו בזו:

וכולהו מסתכלאן למעלה לינק:

אתאחדן בי' ג' מדות שהם חג"ת אחוזות בבינה בענין שהם קרובות אל מקום ההעלם:

הני עזקן עילאין חג"ת כנז' אינון בתים בית קבול ומקום שממנו יצאו נה"י ואליהם שבים לינק שפעם וז"ש ואתרין לבדים דאינון רתיכין דלתתא כי הם מרכבת המשנה כנז' בתיקונין.

בגין למהוי רתיכא לארונא שהיא מ' שהיא על נה"י.

וע"ד מאן דמקריב להשיג יקריב בג' אלו ומהם ישיג ג' אבות חג"ת ולא במה דלגו שלא ישתדל להשיג חג"ת העליונות והיינו משום גדר שלא יפרוץ לבינה עם היות שהותר להסתכל באלו כאו' ואת הבנים תקח לך וז"ש לך אמרין נזירא סחור וגו':

בר אינון דאתחזון לשמשא פי' מלשון משמש תלמידי חכמים פי' שידע לפלפל בספי' ולחקור שם כמו לאלו השרידים נתן רשות ליכנס שם: ואפשר לפרש רתיכין דלתתא ארגמ"ן ד' חיות בעולם הנפרדים שהם כעין חגת"ם דאצילות וכן כולהו לרבות שאר המרכבות:

בגין למהוי רתיכא לארונא שהם ד' מחנות שכינ' שהם מרכבה:

מאן דמקריב וגו' תחלת שמוש האדם ליכנס בפנימיות:

בר אינון דאתחזון וגו' שהם אותם ששמשו כל צורכם בחכמת הספי':

ר' יוסי שאיל על דא. פי' מבעיא ליה למה בראשית ב' רברבא ולתרץ זו הי' שואל אחרת האי שתא וגו' מאן אינון פי' יודע הי' שהרמז בו' קצוות אלא ששאל על איזו בחי' הם שנסתפק אם נפרש ו' ימי בראשית שהם בתוך חכמה הנק' ראשית או נאמר ו' ימים שהאצילה למט' חכמ' הנקרא ראשית והכרח הענין הזה מאו' ארזי לבנון ועם היות או' ארזי לבנון אין הכונה שמציאותם בלבנון דא"כ מאי ארזים כקרני חגבים היו אלא הכונ' שהם למט' ארזים יוצאים מהלבנון והכא נמי יקראו ימי בראשית הו' ימים למטה על שם שהם יוצאים מהחכמה הנק' ראשית וז"ש כמא דאלין ארזים נפקי דאי לאו הכי לא שייך ארזים ה"נ שתא יומי נפקי מראשית ונק' על שמו ואלין שתא וגו' יר' דאי איכ' לספוקי הוא בתרי דאמרינן אבל בו' קצוות דמ' א"א לפרשם במ' וז"א דאלין שתא יומין עילאין דוק' שהם למעל' לא למטה במ' וההכרח שאינם במ' כלל דפריש לון קרא דכתיב לך ה' דלא שייך שם זה במ' ועוד דמני ואזיל וקאמר הגדולה וגו' וכשבא למנות ביסוד אמר כי כל בשמים דא ת"ת ובארץ דא כ"י והאי לא שייך אלא ממש בו' ספי' למעלה במקומם והכריח מהתרגום וא"א לפרשם בשום אופן אחר ובזה יתבאר ענין בראשית שהכוונה על החכמה המאצלת ו' קצוות והשתא ניחא בהכי דב' רבתי לרמוז אל החכמה. מהרמ"ק זלה"ה:

ב' ראשית היא חכמה כמה דכתי' בתרגום יונתן בחכמתא ולא תרגם חכמתא אם כן שהבית שימושית והדרא קושיא לדוכתה ב' למה לי ותירץ ובגין דאיהו תניינא לחושבנא דאיקרי ראשית הכוונה היא ב' שניה אל מספר הספי' שאין ספי' ראשונה היא חכמה כאשר טעו רבים וז"ש ובגין דאיהי תניינ' לחושבנא והטעם שנק' ראשית אע"ג שהיא שניה הוא דהאי כתר' עילא' שהיא הספי' הראשונ' טמיר' היא נעלמת והספי' הב' היא ראשית להתגלות ודא הוא ב' ראשית שהם שתי הפכים לכאורה היא ב' שנית למספר הספי' והיא ראשית לענין ההתגלות:

ועוד כמא דחכמ' עילאה וגו' ירצה שאין כל מלת בראשית חכמ' אלא ראשית לבד היא חכמה וענין הב' הנוספת יש טעם שמורה על שתי ראשיות חכמ' מלמעל' ומ' מלמטה למעלה. ועל דא לית לאפרש' ב' מן בראשית שנמצא מפריד החכמ' תתא' מחכמ' עילאה כי לא תור' מלת ראשית על המ' אם לא תבא באות ב' בראשה כאומ' שתי ראשיות:

בראשית מאמר קרינן ופועלת אצילות העליונ' מאצלת ומכללת בתוך התחתונה בר"א שי"ת ו' קצוות וז"ש והכי הוא במה שאמר שהם ב' ראשיות יחד צדקו דבריו והענין ושתא יומין דהיינו בר"א שי"ת מיני' מתוך מאמר ראשית נפקי ואתכלילן ביה בעצמותו דהיינו במ' הנכללת למעלה עמה. ואלין שבמ' איקרון כאלין אחרנין כמו שאלו נרמזו במלת ראשי' דהיינו שהם ראשית להתגלות כן אלו במ' נקרא כאלו ממש ראשית וזה לא יורמז אם לא במלת ב' ראשית פי' ב' ראשיות כנז':

ברא אלי"ם היינו דכתי' ונהר יוצ' מעדן ירצה מה שאמר הכתוב בפסוק ונהר שהוא חכמה יוצ' מעדן מכתר להשקות את הגן בינ' וכן פי' בתיקונים היינו נמי בראשית ע"י החכמה שהיא ראשית ברא הכתר הנעלם שלא נזכר בפסוק הבינה הנק' אלי"ם וכן פי' בתקונים.

מאי להשקות דמשמע להשקות לחוד ולאו הכי אלא לבראת דהיל"ל שהרי א"א שיתאצל הבינה אם לא יתאצל הסכמה ותי' לאשקא' וגו' והכוונ' בזולת ענין אצילותה דהא פשיט' מועילה עוד החכמ' לבינ' ב' דברים א' לאשקאה לי' דהיינו שפע הבא אל הנטיעות שבו לקיימם: ולקיימ' ליה זה שפע הבינ' בעצמה שאין לה קיום מהכתר אלא ע"י החכמה:

ולאסתכלא ביה במה דיצטרך יר' כי מה שמתאצלים התחתוכים מהבינ' נתן לה כח מהחכמ' וגם אל ענין הנשמות וגם כח הרחמים להפך המדות מדין לרחמים וכיוצא בכל מה דאצטריך אפי' לתועלת אחרים לעולם החכמ' מסתכלת בבינה והיינו הנרמז במלת יוצא מעדן דמשמע תדיר כנז' במקום אחר בזהר [האזינו ר"צ ב']:

אלי"ם אלי"ם חיים בינ' שהיא חיה מהחכמה המאצלת אותה כאו' והחכמ' תחי' בעליה דמשמע דבראשית ברא אלי"ם פי' משמעות הכתוב מוכיח הפי' הזה שהכוונ' ודאי על ידא דההוא נהר דהיינו ב' שימושית בגין לאפק' לי' פי' אל שם אלי"ם עצמו שהי' הבינ' והכריח כן ממה שאמר הכתוב להשקות את הגן ולא אמר הנטיעות דהיינו לאשקאה כול' גן ונטיעותיו וכפי זה יקשה אומרו את השמים שאין לו משמעות לז"א את השמים דמשמע דשמים אפיקו את וגו' פי' את דהיינו מ' תדע מי בראו השמי"ם ת"ת בכח הבינ' הנרמזת בה' הידיע' דהשמים וז"ש בחיל' דרז' דאלי"ם חיים והכי קאמר קרא בראשית ברא אלי"ם פי' בתר דראשית אפיקלי' לבינה דהיינו אלי"ם חיים בכח זאת א"ת מ' האציל הת"ת והיינו השמים בכח אלי"ם הנזכר בכתוב:

כיון דהאי פי' בינה אפיק כול' דהיינו עד המ' וכול' אתיישב בדוכתי' דהיינו האצילות נמשך אל גדר מקומו במדה אחרונה בחד עזקת' בתריית' שהיא המ' אתעבידת ראשית פי' המ' נקר' ראשית והטעם מפני שהיא ראשית לתחתונים כענין החכמ' לאצילות דהיינו תרין ראשיות הנז' לעיל:

ובהאי ראשי' שהיא מ' כשעמדה במקומ' ראש לכל אשר תחתיה האציל בה נהורין עילאין שהם ו' קצוות שבה כנז' לעיל דהיינו ברא שי"ת וע"י מציאותם למטה הנחלים נמשכים אל הים כל א' אל בחינתו שבמ' וז"ש ושארו מיי' לנגד' לתת' אלי' בכח הבינ' שהיא על הששה והיינו דקאמר וע"ד בראשית וגו' פי' עתה שראשית היא מ' סדר הכתוב כך במ' הנק' ראשית ברא הבינה הנקרא אלי"ם את השמים ואת הארץ שהם עולם תחתון וז"ש בי' ברא עלמא תתאה או פי' שמים וארץ עליונים שהם ו' קצוות שנמצאו במ' שעל ידם שמים וארץ למטה וז"ש בי' אפיק נהורין ופי' בראשית ברא והאציל אלי"ם שש קצוות שמתמצאים בה והיינו את השמים ואת הארץ. או פי' דעל חיל' דשמים וארץ דהיינו כחות דקים הממונים על מציאות עולם השפל וז"ש ביה יהיב חיל' לכול' וגו':

ר' יהודה אמר וגו' ירצה הוצרך לומר בראשית שהיא המ' כלי הבריאה שהוא הגרזן הבורא וג"כ ע"י מי נברא דהיינו אלי"ם בינה הבור' בראשית מ' כלי הבריאה שהמ' אומן בעלמא ואין השבח והכח לאומן לזה הוכרח שיאמר הכתוב הגרזן והחוצב בו וז"ש שבח' דמאן ודאי שאינו דאומנא וגו' וכוונת ר' יוסי לכלול בשם אלי"ם כל האצילות מבינה ולמט' וכפי זה יאמר בראשית ברא אלי"ם פי' הכתר הנעלם ברא ע"י החכמ' שהאצילה בינה וגבורה ומ' שכולם נקראו בשם אלי"ם ונודע כי בריאת העולם הוא בגבורה דהיינו בכח שמטת הגבורה כנודע וז"ש שם אלי"ם עם היותו בבינ' הוא שם כלול עד הגבורה ומ' שהם גבורות סגיאין דנפקי מחד שהם מתפשטין מבינה וכלהו חד דלא שייך גרזן וחוצב אלא הוא הגרזן הוא החוצב והכל ענין א' וכח הפעולה נתן מחכמה ונפעלת למטה כרגע בסוד קשר ג' שמות אלו הנז':

א"ר יצחק אור דברא וגו' הוא סוד אור החכמה כנז' לעיל או פי' למטה במציאות כפשטו כי לא היה זה אור לבנה וחמה אמנם הי' מציאות העולם מלא מאור מאיר בלי שיצא מעצם ניכר כמו שהוא עתה אור חמה ולבנה שהוא נצוצות מזהירים מעצם לטוש ומזהיר ולזה יחוייב הליל' והחשך מסבת צל הארץ כנודע אמנם אז שאין האור בעצם א' והיה מציאות כל העולם מלא אור כנז' לזה היה האור מסייפי עלמא עד סייפי עלמא ולא היה ליל' במציאות אלא כל העולם באור שוה והטעם כי שפע העליון היה אור החכמ' מתגלה בעצם ומאיר בכל הספירות ואז לא נצרכה המ' לינק מהת"ת אלא היו שניהם מאירים באור החכמה בשוה בסוד והיה אור הלבנה כאור החמה והיינו דסליק נהורי' מסייפי עלמא שהיא בינה עד סייפי עלמא שהיא מ' ואין דין וחשך בעולם לא למעלה ולא למטה וכאשר נגנז האור הוכרח שתהיה אור המ' מעוטה והצל והחשך גובר והיינו תגבורת הגבורה בעולם המ' שהיא גורמת לה להיותה לילה: וענין אתגניז היינו אור שהיה בעולם זה נגנז בג"ע דהיינו עולם הבא בענין שאין הנשמות נהנים מאור החמה אלא מאותו האור שאין בו חשך כלל. ואור עליון שהיה המתפשט בספי' נגנז בבינה שהיא עדן הנשמות עולם הבא ודאי:

בגין דלא יתהנון מיניה חייבי עלמא שכאשר יחטאו יפגמו באור ההוא שהמאורות לוקים בשביל העונות ולזה נגנז האור מכל וכל שלא יהנו ממנו לצדיקים דייקא לרמוז אל היסוד שיש לו אור למעלה בבינה גנוז והיינו או' אור זרוע לצדיק ואומ' רז"ל לצדיקים לעתיד לבא וגו'. מהרמ"ק זלה"ה: ועיין בס' אור הגנוז בס"ד:

וכדין יתבסמון עלמין פי' יהיו כל העולמות מאירים מאותו האור ויהיו כולם נמתקים ומתוקנים:

ויהא כולא חד היינו שיהיו נקשרים כי כאשר יהי' אור החכמה מתפשט שהוא סוד אור הגנוז הנה הייחוד נמצא למעלה ולמטה וכל העולמות מיוחדים משפיעים זה בזה ומקבלי' דין מן דין:

ועד יומא דיהא מלמא דאתי פי' זמן העתיד שהוא עולם הבא ויצא העולם מזוהמת הנחש ויהיה אור הגנוז מאיר כנודע. ועם היות שאנו אומרים שהוא גנוז עכ"ז יש בו מציאות נשפע למ' וליסוד וז"ש ההוא נהורא שהוא בבינה נפיק מבינה מגו חשוכא גבורה שהוא חשך וגו' ומתוך אותו החשך אור הגנוז יוצא קצת עד דמההוא נהורא דאתגניז בבינה אתגליף בשביל חד שהוא היסוד המכוסה ונעלם בין נצח והוד כנז' בתיקונים:

לחשוכא דלתתא מ' הנמשך מגבורה חשך העליון.

ונהורא שהוא אור גנוז כרי ביה פי' חופר ונכנס במ' ומאיר בתוכה: ולחשך קרא לילה מ':

וע"ד תנינן פי' לעיל קאמר עד נפק נהור' ובקע בחשוכא ונפיק ואתנהר דכתיב מגלה עמוקות מני חשך והיינו סוד אור הגנוז:

ר' יוסי אמר אי תימ' וגו' הענין כי ר' יצחק פי' כי המ' היא חשך ועם היותה חשך היא מגלה העמוקות שהוא סוד אור הגנוז בעמקים שהם חכמה ובינה למעלה וז"ש מגלה עמוקות מני חשך מהמ' הנק' חשך. ור' יוסי פריך עליה ואמר ואי תימ' מחשך סתים כי המ' בהיותה חשך היא סתומ' אתגליין העמוקות א"א הא חזינן דטמירין אינון כל אינון כתרין עילאין והם מבחינת עצמם אינם מתגלים והראי' שמם יעיד על העלמם וז"א וקרינן עמוקות. וא"כ מהו מגלה איך אפשר שיתגלו אתר שגם כלי הגילוי חשך סתים:

אלא כל אינון טמירין וגו' פי' אלא בהכרח יש לנו לומר דכל אינון טמירין עילאין שאין להם גילוי אלא מגו ההוא חשך דאמר קרא ואין הכונה כשהיא חשך וסתומה מגלה העמוקות כדס"ד אלא הכונ' בהיותה מאירה ומתהפכת מחשך לאור וז"ש מההוא חשך דאיהו ברז' עילאה בהיותו מאיר ומה שהפסוק קרי לה חשך הכוונה שהיא לילה אבל כדי לגלות היא מאיר' כדמסיק:

ת"ח ראי' לנדרש כל אינון עמיקין סתימין דאמר קרא שהוא סוד אור הגנוז דהיינו בהיותם בבינה וחכמה וקלא שהוא ת"ת הנאצל מגו שופר בינה נטיל לון ועדיין אינם מתגלים בו עד שהם נשפעים למ' דהיינו עד דההיא מלה מגלה לון דהיינו המ' המגלה מה שבת"ת והיא בחינת המ' בהיותה מאירה ככז' וז"ש:

והאי דבור אקרי שבת שהיא בחינת המ' בהיותה מאירה והראי' שהרי בגין דשבת איקרי דבור דבור אחר שהוא של חול אסור שמורה על שלמות דבור חול שהיא מדרגה אחרת:

והאי דבור דאיהו מסטר' דחשך ואינו עתה חשך מגלה עמוקות מגויה בהיותו דבור ואור:

ומשמע מני חשך הכוונה לומר מי היא המגלה עמוקות ואמר שהיא מ' דאתייא מסטרא דחשך היא גבורה ומלת מני דייקא דאי ר"ל מתוך החשך היל"ל מגלה עמוקות מחשך מאי מני ודאי דאתייא קאמר כנז':

א"ר יצחק אי הכי לדידך דאמרת דחשך נק' דאתייא מסטרא דחשך אמנם היא בעצמ' אור אי הכי מאי ויבדל וגו' במה יובדלו. ותירץ שהם נבדלים במה שהאור שהוא הימין אפיק יום שהוא הת"ת וחשך שהיא גבור' אפיק לילה והם נבדלים שזה מסטרא דאור וזה מסטרא דלילה ואין המ' נשארת בהבדל זה ח"ו אלא לבתר חבר לון כחדא והוו חד דכתיב ויהי ערב וגו' ומאי דקשי' לך במה יובדלו אין הכי נמי שאינם נבדלים דלילה ויום חד איקרון ויותר טוב שלא יובדלו והשת' לא קשה מידי מענין הבדלם במה יבדלו אבל קשה דקרא קאמר ויבדל דמשמע שיש להם הבדל ומה שזה נאצל משמאל וזה מימין לא הוי הבדל שהם חוזרים ומתייחדים ולז"א והאי דכתיב ויבדל אלי"ם בין האור ובין החשך דמשמע דהוי הבדל לא קשיא דאין הכי נמי דהוי הבדל בזמנא דגלותא שאינם יום אחד אז הם נבדלים מחמת שורשם זה מאור וזה מחשך:

א"ר יצחק ע"כ וגו' אתא השתא לתקן הפסוקים לדעתו דקאמר לעיל דמ' ממש איהי חשך ואמר ע"כ דכור' באור ומה שאמר הכתוב יהי אור ויקר' אלי"ם לאור יום הוא סוד אצילות הת"ת באור ודאי ומה שאמר ולחשך קרא לילה והכא נוקב' בחשוכ' והכוונה על המ' שהוא חשך דנהר' מנהורי' שאין לה אור מעצמ' אלא מת"ת ראוי שתקרא חשך ומה שאמר הכתוב ויהי ערב וגו' יום אחד הוא מתחברן כחדא למהוי חד ייחוד נוסף על ייחוד ואין זה המורגל ואמר כי עם היותם מיוחדין אין ספק שיש [אצ"ל הפרש] בין מאורות המ' ובין מאורות הת"ת וז"ש אתפרשן דרגין ועכ"ז ותרוייהו בחד הוו במה שנמצא מציאות המ' בת"ת ומציאות הת"ת במ' וז"ש דהא לית נהור' שהוא ת"ת אלא בחשוכא שהיא מ' נכללת בת"ת ולית חשוכא וגו' ואע"ג דאינון חד עכ"ז אתפרשן בגוונין שמציאות המדרגות נכר ונבדל מציאות זה ממציאות זה ועם היות להם הבדל זה אינון חד דכתיב יום א':

ר"ש אתא לפרש נמי קרא דויהי ערב ויהי בקר כדמסיק ופליג עלייהו:

אתברא סבה פועלת.

ואתקיים סבה מעמדת: ושתיהם מן הפסוק בריתי יומם וליל' תמיד שע"י מתקיימים לעולם חוקות שמים וארץ לא שמתי בשעת מעשה בסבת הברית:

מאן ברית דא צדיק פי' בחינת היסוד המעמיד העולם כיסוד שהוא סבה המתחלת וסבה המעמדת כאו' וצדיק יסוד עולם וקשה אמאי לא אמר אם לא צדיק יומם ולילה וגו' לז"א ברי"ת בחינת היסוד הנקרא ברית הוא ת"ת ומ' יחד עמו נוסף על בחינת צדיק וז"ש ברית יומם ולילה כחדא והכוונה אם לא מפני היסוד הכולל ת"ת ומ' יחד חקות שמים וארץ דהיינו השפע הנשפע להם מלמעלה חק שפעם וחיותם לא שמתי לא הי' נשפע ולזה נקט ברית להודיענו שממש הספי' תלויות בו:

פתח ואמר מקול מחצצים וגו' דא קול דיעקב ת"ת דכתיב הקול קול יעקב:

מחצצים וגו' לשון חצאין שהוא חוצי האצילות לשתים ימין ושמאל:

בין משאבים דאיהו יתיב וגו' שהם שואבים מיא ושפע מלעילא ובזה נמשך לת"ת והוא נטיל בתרין סטרין כיון שהוא ביניהם מקבל מחסד ומקבל עם הגבורה [אצ"ל מן הגבורה]:

וכליל לון בגויה שממש גדולה וגבורה כלולים בו יחד בעצמותו והיינו שהקול בעצמו חצצים שני חצאים והכי דייק נמי לישנא דקאמר איש הבינים דאיהו בעצמו אית ביה תרי סטרין ולא [אצ"ל ולכן] אמר דאיהו יתיב וגו':

תמן הוא אתר לשון יתנ"ו הוא לשון נתינה ור"ל שם ראוי ליתן שתי צדקות שהוא סוד הייחוד בינה ומ' והיינו אתר דמהימנותא ייחוד הספי' ומשום דקשיא ליה לשון יתנו קא' ד"א וקא מפרש צדקות מ' לבדה והכוונה על רוב בחינותיה שהם צדקות הרבה ומלת יתנו הוא לשון יניקה שהם לומדים ויונקים משם:

ושאבין כי לשון יתנו הוא כמו שנו וישנו והכוונה שונים אל השאיבה הנז' למעלה בפסוק:

ירתו קיים קדישא מאברהם שהב"ה נתן לו המצוה ונשארה לישראל בתורת ירושה ולזה לא צוה השי"ת במצרים בפי' שימולו אלא שערל זכר לא יאכל את הפסח וממילא החזיקו במצוה. וכאשר עזבו המילה שלא פרעו ירדו ממקומם מלמעלה למטה לשערים אינון שערי צדק שהמילה במ' שלא היו עולים לצדיק מקום הפריעה: ואו' ולא אעלין לגו כי אפי' בפנימיות צדק לא היו נכנסים כי אין ראוי ליכנס בפנימיות צדק מקום כניסת היסוד ביחוד אלא מאן דפרע. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. דבור דחול אסור בשבת. נראה דהוא מילי בטלה אבל מילי דתורה מותר לדבר אפילו בלשון לעז: מהרח"ו נר"ו:

כתיב ויעזבו את ה' כי לא יצדק עזיבה אלא מי שהי' בו קודם ואמר ה' אלהיהם ¹ דהיינו מקום יחוד ת"ת ומ' יהו"ד אלהיהם ודאי:

footnotes: ¹ [בפסוק ויעזבו שמביא הזהר לא נאמר ה' אלתיהם רק בקפיטל ג' ושם כתיב וישכחו את ה' אלקיהם ודרשת רבינו ז"ל שדרש על ויעזבו שפיר נוכל לדרוש ג"כ על וישכחו מכלל דעד עתה היו זוכרי"ם]

ונדיבת לון בהאי ר"ל דרך נדבה לא דרך קיום עונש התור' שאין מצוה זו לישר' כדרך שאר מצות אלא דרך ירושה. והקדים ונדיבת לון ואח"כ אמר כמה דכתיב בפרוע פרעות וגו' כי אין הכרח לפרש פרעות לשון פריעה אלא מלשון נדבה באו' בהתנדב דלא שייך בנקבה כלל:

קיים קדיש' דלא אתפרע היינו ביסוד הנק' פרזון שבו הפריעה:

מאי אם אלא וגו' כוון לפרש אם בבינה כי היא גרמה להשפיע הבינ' בת"ת וז"ש בישר' לעילא ותתא דהיינו גם לת"ת המשיך השפע לקיים עלמ' שאפי' חק הראוי לת"ת אינו נשפע אם מבטלין הברית:

לאחזאה דעלמ' וגו' להורות על שלמות מצוה זו דברה כענין הזה שהוא זר למאד דלא שייך לומר היות אם ליש':

ורזא דכול' וצדיק יסוד עולם ר"ל מעמיד כל העליון וביאר הענין בספי' ואמר תלת דהיינו חג"ת נפקי ומתפשטים מחד מהבינה והם כסא לה וז"ש חד בתלת קיימ' שמתפשטת בהם ואח"כ קשר זה עאל בין תרין דהיינו נצח הוד:

תרין שהם נצח והוד ינקין לחד שהוא היסוד:

וחד יסוד יניק לכמה סטרין היינו שהוא משפיע במ' שפע המתפשט לכמה בחינות כפי בחינת המקבלים:

כדין בהיות הייחוד הזה כול' חד מתייחדים ת"ת ומ' בסוד דרך הנז' שהוא משך הבינה כנז':

יום דערב וגו' פי' יום הוא היסוד ובו עומדים ערב מ' ובקר ת"ת אחד מיוחדים בו והיינו קיימי כחד' וכליל כחדא היינו שהם כלולים בו יחד וז"ש ברית יומם ולילה שהכוונה שממש בברית הם בחינת יומם ולילה בחינת ת"ת ומ' ובסוד בחינה זו שהוא כולל שניהם הוא מייחד הת"ת והמ' וז"ש וביה כולא חד: ובזה פליג אמאי דקאמרי ר' יוסי ור' יצחק דאיהו פי' יו"ם על היסוד כנז':

ויאמר אלי"ם וגו' שבעה רקיעין הם ז' ספי' מחסד עד המ' ונק' רקיעי' לשון וירקעו את פחי הזהב לשון התפשטות אמנם ג' ראשונות אינם רקיעים כי הם שתומות ונעלמות:

לעילא באצילות מפני שהכוונה לפרש ג"כ כמותם למטה:

בקדושה עילאה קדושת האצילות נבדלים מכל ענייני הגרעון והגשמות:

ושמא קדישא בהו וגו' י' בחסד ה' בגבורה ו' ו' קצוות ה' מלכות:

ודא רקיע' מ' הוא במציעות מיא כי מקומה האמתי למטה מת"ת על נצח והוד והיא באמצע. ולה מציאות שני למטה על ראשי החיות למטה מכל הספי' מקום מעוטה כנודע וז"ש דא רקיע קיימא על גבי חיוון אחרנין שיש ב' מיני חיות חיות דאצילות שהם חגת"ם. ולמטה ארגמ"ן והיינו אחרנין:

ואיהו אפריש בין מיין עילאין דאצילות ובין מיין תתאין עולם הנפרדים והכוונ' שבה מציאות העליונים ותחתונים והתחתונים מעוררים בה והיא מקבלת מן העליונים לתת לתחתונים:

ומיין תהאין קראן שהם שואגים לטרף ומעוררין התעוררות האצילות בשירם ובזמרם והתעוררותם עולה עד הספי' למעלה ועכ"ז א"א לשום מדה להשפיע למטה כי אם ע"י המ' וז"ש ומהאי רקיעא שהיא מ' שתאן לון למימי השפע והיינו ענין הבדלה והפרש' ואין לומר דאדרבה הוא מערב ומייחד אותם למעלה אחר שע"י הם מקבלים השפע אלא נק' דמפריש בינייהו בגין דכולהו מיין בי' כלילין אחרי רדתם מד' חיות דאצילות נכללות יחד במ' והוא נותן בהם המזגה כפי רצונה ואח"כ משפיען ולבתר נחית לון להני חיוותא ושאבין מתמן מהמ' א"כ ראוי שיתייחס לזה הבדלה והפרשה ע"כ פי' שמועה זו על המ' אמנם הפי' הנכון הוא על הדעת שהוא על ז' רקיעין הנז' שהם חיות דאצילות והוא רהיע על ראשיהם וכל השמועה מתיישבת היטב: ומ"ש כתיב גן נעול וגו' רצה לפרש כעין הקרח דהיינו הדעת כעין המ' כאשר אבאר ג' בחינות נז' בפסוק ג"ן ג"ל מעי"ן והם ג' בחי' במ' הא' גן נעול דכול' אסתים ביה וגו' פי' כל הספי' שהם בחינותיה הנטועות בגן במ' סתומות במ' וכלולות בה וז"ש דכלא אתכליל ביה:

ג"ל נעול היא בחינה דההוא נהר ומלת ג"ל כמו גלי הים והוא סוד משך השפע מהספי' העליונות הנכנסות בה וז"ש דההוא נהר דנגיד ונפיק ועייל בה ולא אפיק דהיינו נעול שאינו יוצא אל התחתונים:

וקרשי מיא בי' וקיימי היינו בחינת מעין חתום שאפי' בחינתה המשפעת שהיא מעין להוציא היא סתומה וחתומה שנקרשו המים:

מ"ט אחר שהוא בחינת מעין להשפיע למה היא חתומה ואמר בגין דרוח צפון וגו' כנז' לעיל:

וחיזו דההוא רקיע' ירצה בחינת ת"ת היא כעין הקרח דהיינו במ' שהיא מבחינת עצמה קרח דמקרשא וכניש וגו' יר' שהיא מעכבת השפע בבחינת הגבורה וכפי טבעה היא מתפעלת מקרירות הצפון והיא בעצמ' נקרשת במימיה וכל המים המשפיעים לה היא מקרשת כקרח עצמ' וכך הענין בת"ת וז"א כך ההוא עילא' דעלי' נ"א עלייהו על החיות כניש כל אינון מיין אצ"ל שפע עצמו אינו משפיע אלא אפילו שפע הנשפע מלמעל' מג' ראשונות הוא מעכב ומקרש אותם במ' כנז' לעיל וזה סבה דאפריש בין מיין עילאין לתתאין שהם ממש נבדלים שאין להם משפע העליונות מפני שנקרש:

והאי דאמרי פי' אלו המפרשים יהי רקיע בתוך המים נראה דהיינו ת"ת אין הפי' כך אלא יהי רקיע כתי' ההוא דהוי מיני' פי' הנאצל מהת"ת דהיינו מ' כנז' אמנם הת"ת בעצמו דהיינו דקיימא על רישי חיוותא דאצילות בסוד הדעת ועליו נאמר ויהי מבדיל בין מים למים:

א"ר יצחק מתרץ באופן אחר מאי דקשי' לר' יהודה איך רקיע זה מבדיל אדרב' מייחד ומשפיע כנזכר ותירץ זה במשל נאות אית קרומא במציעות מיעוי דבר נש הוא הטרפש ממנו ולמעל' הריאה חכמ' בינ' והלב כנז' בתיקונים והפרוכת מפסיק בין אלו אל ז' הספי' התחתונות ואותו הקרום מפסיק בין חיות עליונות נעלמות שבתוך הבינ' לחיות תחתונות שהם חגת"ם: