אומ' והמשכילים אלין אינון דמסתכלי וגו' דקדק אומרו משכילים ולא חכמים ואמר כי הם המתעסקים בתיקון המ' כמו אשרי משכיל אל דל והוא המעורר שפע אליה מכל המדות כי אור זרוע לצדיק יקרא ר"ז. ואמר יזהירו ולא אמר יאירו הורה על ענין נוסף על הארה וז"ש נהרין ונצצין כי אותו האור מאיר ומתנוצץ בתוספת הארה. ואומרו כזוהר הרקיע ולא אמר כרקיע או כאור הרקיע יורה כי כמו שהם משכילים להמשיך סוד החכמ' להמלכות דרך הרקיע שהוא סוד הדעת המתנוצץ מהחכמה העליונ' כן הם מזהירים באותו הזוהר דהיינו כזוהר דחכמתא עילאה שמשם משך הזוהר כנז': והנה שב לבאר ראשונה מציאות הרקיע ואח"כ יבאר או' זוהר ולא אור ופי' תחלה סוד זה הרקיע ואמר דנהרא דנפיק מעדן וגו' והוא סוד קשר חכמה ובינ' ע"י נתיב לא ידעו עיט היינו סוד הדעת. ודא איהו רזא סתימא כי הוא נעלם ונפלא. דאיקרי הרקיע ר"ל כלשון וירקעו את פחי הזהב והיינו התפשטות שפע החכמה בבינה והנה הוא כולל כל המציאיות אל הספירות הנגלות. ולכך ביה קיימין וגו' מפני שהוא שורש לכל הנאצל והם הי"ב מזלות שהם בחינות וענפי גבולי הת"ת שהיא החמה גם הוא שורש ללבנה שהיא המ' ולבחינותיה שהם סוד ז' ככבי לכת שהם ככבים היינו סוד הספירות שהם מצד הנוקבא. והענין כי סוד הדעת הזה המתפשט ויורד בספירות והוא להם כנשמה בתוך הגוף ולכך אמר ביה קיימין וגו': ואחר שביאר מלת הרקיע בא לבאר מלת זוהר וז"ש זוהר דהאי רקיע וגו' כי מה שאמר כזוהר הרקיע ולא אמר כרקיע ולא כאור הרקיע הוא על כי אם יאמר אור הרקיע הוא מה שמאיר מעצמותו לספירות אמנם זוהר הוא מה שמשתלשל ומתפשט מהאור כנז' וז"ש זוהר מלת זוהר יורה דהאי רקיע נהיר בנהירו על גנתא דהיינו המלכות כי הרקיע עצמו כולל עד היסוד ואורו ראשון במלכות דהיינו גנתא ושם נהיר בנהירו לא כזוהר כי ההנהרה הוא כן והשתלשלות הנהירו דהיינו נציצו אלא נהיר בנהירו על גנתא שהיא המלכות בעצמה. והנה ענפוי שהם בחינות המשתלשלות מהרקיע שהרי הוא כולל ככבים ומזלות שמש וירח וגו' חפיין עליה בענין שכל הנכלל במלכות הם מסתעפים בצלו אחר שהוא חופף עליה וז"ש כל אינון דיוקנין וגומר. ומפני שיש בסוד הגן עץ הדעת טוב דא מטטרון ורע דא סמאל וא"כ נאמר שגם הם נכללים שם. לזה אמ' במאנין דכשרן דוקא אותם הדיוקנאות וגו' שיש להם כלי כשר להתלבש כגון טוב שבעץ הדעת דהיינו כל סטרי הקדושים אלו דוקא נהנים בסוד הייחוד דהיינו סוד בשכמל"ו דהיינו סוד הכללות לבד אמנם השאר שהם מתלבשים בכלים טמאים לחוץ עם היות שהם בכלל נטיעות הגן אינם נהנים מאור זה. ופי' בחי' רבות שבמלכות בענין זה הא' דיוקנין הב' אילנין הג' בוסמים הד' חיות ברא הה' צפרי שמיא ולהם חלק באותו האור כל א' לפי עניינו. וענין הדיוקנין הוא סוד הנשמות המקבלת בסוד נקודת ציון שלה ויתעכבו שם אותם הנשמות בסוד עיבור ואחר תלד והנה דיוקן אותה הנשמה תשאר שם וע"י אותו המציאות אשר שם לנשמות גורמין בני אדם למטה בה היחוד בסוד אליך ה' נפשי אשא כי יאיר הגוף בנשמתו במצוה שהוא עושה ויתעלה בסוד נפש רוח נשמה עד תעורר הדיוקן הזה שבסוד נקודת ציון ויעורר המ' אל הת"ת וע"ד זה בבא הייחוד ואור הרקיע להיותו חופף על הגן הרי הדיוקנאות הם בני בית בייחוד וחלק אבר בה. הב' הם אילנין שהם הנקראים אילני נטיעות הגן ואלו הם החשובים שבישראל כי האדם עץ השדה מההוא שדה הידוע וכל משפחה ומשפחה מישראל שהוא מוליד ומתגדלת והולכת עץ היא ודאי שהוא עושה פירות המצות וע"ד יתפשטו כמה אלף משפחות מישראל וכולם בה נכללים: הג' ובוסמין הם אותם קצרי ההבנה שאינם זוכים להיות עץ ממש בגן אלא מזוטרי דגנתא דעדן ומפני שאלו הם נטועים בגופים בעולם הזה מהם מסטרא דשמאלא רשעים עוקרים עצמם ונכרתים מהגן אל מקום חרב ושממה לכך אמר דוקא אותם הנטיעות הנטועות במאני דכשרן שהם הגופים הטהורים שנאחזו בקדושה וברחו מהטומאה. כי הטמאים ונכרתה הנפש ההיא כתיב דהיינו שנעקרת ממקום נטיעתה בגן כדפי'. הד' הם חיות ברא דהיינו חיות הקדש ונקראים ברא מפני שהם מחוץ לפרגוד כי למעלה מקדש הקדשים שם משכן הצדיקים והפרגוד הוא בקדש הקדשים כי שני הכרובים מט"ט וסנדלפון הם פנימה לפרוכת וחוץ מהפרוכת יורדים כל המדרגות חיות אופנים עד רדתם למטה עד היכל לבנת הספיר וממנו ולחוץ אינו נכלל בייחוד כלל ולזה אמר חיות ברא אמנם אינם ממש בני בית בקדש האור הנמשך מהרקיע אלא תחותיה תטלל דהיינו בצלו אבל לא באורו ממש כי הנשמות אוכלות ראשונה תרומת הקדשים מה שמורם ראשונה מהקדשים למלאכים ולזה אמר ותטללין תחותיה כל חיות ברא. ואמר כל מפני שהם בחינות שונו' בקדושים לאלפים ולרבבות ואמר וכל צפרי שמיא ידורון הם סוד הנשמות הקדושות ונקראים צפרים לסבה כי כמו שהצפרים הם מצפצפים תדיר כן הנשמות הם מצפצפות בעול' הזה ובעולם הבא לאביהם שבשמים והענין כי יש בחינות בנשמות שהם קבועות במלכות שאינם יכולות לעלות ממנה ולכך הם נטיעות קבועות והם הנק' דיוקנין אילנין בוסמין כדפי' והם בסוד אפרוחים או בצים שאין להם כנפים לעוף השמים שלא זכו אל סוד היותם בנים שיש להם כנפים בסוד המצות ויכולות לרוץ לעלות ולרדת. ולכך אלו הם בה נטועים. אמנם יש נשמות שהם נקראים צפרי שמיא דהיינו נשמות מת"ת שזכו להיותם נכללים בזכר למעלה סוד הת"ת הנקרא שמים אלו הם ממש שוכנים בקביעות לא שהם מצפים בבואו הרקיע להסתופף בצלו אלא ממש כל צפרי שמיא ידורון תחות אינון ענפין ואמר תחות ירצה בענפים עצמם שהם חפיין על גנתא דאמרן אמנם תחות באותם הבחינות האחרונות שבם:

זוהר איבא דאילנא וגומר כבר פי' לעיל כי אור הוא המתקרב אל המדה יותר וזוהר הוא התוספת המתנוצץ שהוא התפשטות הארה יורד מעצם האורה והנה באומרו יזהירו כזוהר ולא אמר כאור הורה שאינו בעצם עץ החיים אלא כפרי העץ דהיינו איבא דאילנא שהוא האור הנוסף כדפי' כמו הפרי שהוא חשוב מהאילן בצד מה מפני שהוא דק ונאות מאילן והענין כמו שאור הא"ס מתנוצץ בשתי ספירות הייחוד כן יתנוצץ ויאיר אל עבר פני האדם הגורם הייחוד וזהו פרי האילן עץ החיים כי יהיה אור הא"ס מתנוצץ משרשי האילן בענפיו ומהענפי' אל כל הנאחזים בו וכמו שהחיים אל הספירות הם אורו שהוא נשמ' וחיים בתוכם כן פריו שהוא אורו הוא החיים לכל השואב אותם וז"ש איבא דאילנא יהיב חיים לכולא ירצה לכל הספירות ולכן הם מיוחדים בהם בסוד הייחוד.

קיומיה לעלם ולעלמי עלמין ירצה לעלם במלכות שעדיה מגיע עולם האצילות מיוחד ונקשר בעולם א'. ולעלמי בבריא' בסוד כסא הכבוד שהם שואבים האור מהאצילות. עלמין הם עולמות היצי' בסוד קשר ההיכלות בסוד שצריך לסלק אורו מהחצונים וז"ש מה שאנו נותנים גבול לעלם לעלמי עלמין ירצ'. סטרא אחרא שהם החיצונים העומדים בנוקבא דתהומא רבא אשר למטה מפתח לבנת הספיר לא שריא ביה. וא"ת ואנו התחתונים מה נעשה שאנו למטה בעשיה בחוץ לזה אמר אלא סטר דקדושה כלומר כיון שאנו מייחדים מהיכל לבנת הספיר ולמעלה והכוונה לשלול סטרא אחרא לבר שלא יהיה בכלל הייחוד והיינו דמסיק זכאה חילקהון אינון דטעמין מיניה דהיינו אותם הקדושים המייחדי' וגורמין למעלה הייחוד בהיותם בעוה"ז ונתן להם חלק בעולם הבא בייחוד בסוד נשמתם העולה לייחד בסוד אליך ה' נפשי אשא בסוד מצוותם: קיימין אינון לעלם בסוד הנשמה שמכסא. ולעלמי בסוד הרוח שמחיה. עלמין בסוד הנפש שמאופן:

אלין אקרון חיים דהיינו חלקו אשר לו בחיים האמתיים היותו דבק באור הא"ס כי החיים האלו הם מעוררים האדם להשכיל פנימיות התורה והיינו בעולם הזה בהיותו מחדש בתורה וכמוהו לעולם הבא בהיותו בסוד נפש ורוח ונשמה רבה למעלה בתורה:

זוהר אילנא דא זקפא וגו' הנה כפי מה שפי' ביזהירו כזהר הרקיע הרי זוהר הוא התפשטות האור כדפי' א"כ באו' יזהירו כזוהר כנראה שמהם יתפשט אורם על זולתם א"כ יהי' תועלת זולתם לא תועלתם ומה תועלת בזה ולזה אמר זוהר וגו' כי כבר פי' כי מלת זוהר יורה התנוצצות האור כדפי' לעיל והנ' יהיה הענין בסוד אילן וז"ש אילנא כי יש באילן שתי בחינות וזה אחר המשך האור והפרי הזה מלמעלה למטה עד מקום ששם יעמוד יחזור ויסתלק ממטה למעלה והיינו אור חוזר והיינו זוהר ואור כי אור אור ישר זוהר הוא אור התנוצצות דהיינו אור החוזר שמתנוצץ מהאור הישר וחוזר וז"ש זוהר וגו' כן יהיה אור הצדיקים מאיר בהם ומזהיר מהם ולמעלה אל מקום שורש האור והיינו דבקותם במאציל שאור המאציל בהם ואורם במאציל וענין זה נפלא מאד למעמיק. ופי' ענין האור הרקיע שהוא המלמד על אור הצדיקים כיון שאמ' הכתוב יזהירו כזוהר: ואמר אילנא דא זקפא לעילא לעילא זכר ג' עליות א' זקפא הב' לעילא הג' לעילא כי יורה על ירידת האור עד פתח היכל לבנת הספיר ומשם עולה לכסא ומשם לאצילות כל מדרגות אשר ירדו היינו היותו סוד עץ החיים אשר בתוך הגן דהיינו שיורד אל הגן ונוטע שם ואח"כ עולה ומסתופף למעלה למעלה וגו'. ופי' שאחר שהגיע בבינה שם מתפשט ומסתעף ומהלך חמש מאות שנה כי שנה הם ספירות והם פרסאות פריסת האור שהם חג"ת נ"ה וזהו בבחי' החכמה והבינה שהוא מקום מהלכו. אמנם ההפשטות עצמו הם הששה קצוות עולים מבחינה אל בחינה לששים רבוא: ובהאי אילנא קיימא חד זהרא דהיינו מדת המלכות הנכללת עמו בענין שהם ד' אותיות שבשם מהלכו אותיות י"ה התפשטו אותיות ו"ה דהיינו שם יהו"ה והיינו ממטה למעלה בכללות:

זוהר כל גוונין קיימין ביה וגו' ירצה לבאר עוד כי מלת זוהר יורה על זהורירות ושינוי מראות כאור שמזהיר בזהורירות הרבה והיינו גוונין שהם שינוי הפעולות והנה הפעולות הם משתנות בעולם השינוי למאד מאד והם מצד שם אדנ"י שבה הגוונים ושינוי הפעולות ולפי האמת אין שם אדנ"י פועל ומשגיח אלא מכח אור שם יהו"ה שבתוכה ובזה ימצא כי כל הפעולות נפעלות מכח שם יהו"ה וע"י שם אדנ"י וז"ש. כל גוונין קיימין בזוהר זה שהוא שם יהו"ה ולפי האמת הפעולות שהם הגוונים לא יוחסו בשם יהו"ה מצד עצמו אלא מצד מה שנפעל ממנו לתחתונים שהם משתנים בעניינם. וז"ש אינון גוונין סלקין להתייחס לשם יהו"ה. נחתין שאין לייחסם בו מפני השינויים ויתייחסו בעצם למטה. ואם נאמר שהם למטה אנו גוזרים אומר שאין ההשגחה מכחו. לזה ¹ לא מיישבן בדוכתא אחרא בר בההוא אילנא שהכל נמשך מלמעלה ואין שום פעולה לנקבה אלא מכח הזכר:

footnotes: ¹ נצ"ל לזה אמר:

כד נפקי מיניה. הפעולות בת"ת הם דקים ונעלמים. וכד נפקי מיניה מסוד הדקות שבו לאתחזאה כי במלכות נגלים ונראים לתחתונים ומושגות. בגו זוהר דלא נהרא מתיישבן ולא מתיישבין שלפי האמת יתייחסו במלכות שבה כל השינויים כדפי' ולא מתיישבין שאין ראוי שנאמ' שיהיו הפעולות מידה לתחתונים שהוא פירוד. קיימין ולא קיימין בגין דלא מתיישבן באתר אחרא ירצה שאם ח"ו נייחס שום פעולה למלכות חוץ מהת"ת הוא פירוד ומיד החיצונים נמצאים שם ולכך ראוי לייחס כל הפעולות דהיינו כל הגוונים בין הלבן וגו' אל שם אדנ"י בהיותו נקשר בשם יהו"ה וז"ש בגין דלא מתיישבן באתר אחרא דהיינו החיצוני

ותיקונין ¹ פי' כי הגוונין הם י"ב וכן פי' שהם בשם אדנ"י העולה י"ב אותיות במילואו אמנם מאירים בגוונים בכח שם יהו"ה שבו סוד י"ב צירופים וז"ש מאילנא דא נפקי תריסר שבטין שהם סוד י"ב פעולות שיתרבו מששה קצוות וז"ש דמתחמן ביה ואות' האורו' העליונות שהם י"ב שבטין י"ב גבולים יאירו בי"ב גוונים שבה ויפעלו פעולותיו כנשמה הפועלת כחותיה באברי הגוף וזולתה אין בגוף פעולה והנשמה מבלעדי הגוף אינה פועלת וז"ש ואינון נחתו בהאי זוהר דלא נהרא שהיא המלכות ואינם נמצאים בעולם התחתון אלא ע"י התלבשם במלכות ולכן ע"י נתלבשו לרדת אל תוך הקליפות דהיינו לגו גלותא דמצרים בכמה משריין שהם סוד המלאכים שהם למטה ממלכות מחנות שכינה שע"י היא פועלת הפעולות הגשמיות.

footnotes: ¹ מלה זו ליתא לפנינו בזהר ואולי כוונתו ובתיקונים פירש.

הה"ד ואלה שמות בנ"י ישראל הוא הת"ת בני הם ענפיו שמות היינו י"ב אותיות של שם אדנ"י שמות לי"ב הויות ולבוש אליהם כעין שם אדנ"י שם ליהו"ה כנודע הבאים מצרימה ע"י שמותם שהתלבשו בהם איש וביתו איש ת"ת וביתו מלכות איש ודאי וביתו כמה משריין עילאין באו לזכותם של ישראל והיינו כשש מאות אלף כדמפרש. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' והמשכילים יזהירו וגו'. דמסתכלי ברזא דחכמתא. פי' מציאות החכמה היא התורה שהם פירוש הפסוקים כפשטן ורזא דחכמתא היינו פנימיות החכמה וסודה לדרוש הפסוקים ע"ד הספירות:

נהרין. היינו הארה לבד אבל אינה זורחת במקום אחר:

ונצצין. היינו תוספת הארה שמלבד שמאיר במקומו ג"כ מתנוצץ ומאיר בבית. וכן אלו דמסתכלי ברזא דחכמתא יהיה להם כן שבתחלת למודם נהרין לבד ואח"כ יתחכמו בחכמה עד שיבינו דבר מתוך דבר שמצד עסקם בחכמה יהון נהרין מחכמתא ומצד עסקם ברזי דחכמתא יהון נצצין בזיווא דחכמתא והיינו כזוהר וכו' כדמפרש ואזיל א"נ בזיווא דחכמתא עילאה היינו שמחכמה נמשך הארה לעוסקים בחכמה כנזכר בפ' בשלח דף ס"ב בסוד והחכמה תחיה את בעליה:

כזהר נהירו ונציצו. היינו נהרין ונצצין דקאמר:

דנהרא. הנהירו והנציצו העומד בנהר זה שהוא מהבינה היוצא מעדן חכמה:

ודא איהו, הנהר הזה.

רזא סתימא דאיקרי הרקיע. בה"א הידיעה לרוב העלמו ועל מעלת הדבר ההוא שהוא מסוים מאין כמוה כדאיתא בפ' בראשית דף ב' על המוציא במספר צבאם:

ביה קיימין. ברקיע הזה שהיא בינה כנז' בפ' ויצא דף קס"ב:

כוכבייא. שהם שצ"ם חנכ"ל שהם ז' מדות מחסד ולמטה כנז' בפ' האזינו ושורשם בבינה בהעלם:

ומזלי. היינו י"ב מזלות שהם ו"ק ממעלה למטה וו"ק ממטה למעלה כנז' בתיקונים דף ל"ב ושורשם בבינה כנז':

שמשא. ת"ת:

וסיהרא. היא המלכות הדבוקה בו:

וכל אינון בוצינן דנהורא. אפשר שעל ג' ראשונות קאמר: ולפי דרך זה מלת כזוהר. היינו הת"ת וכן נק' אספקלריא דנהרא שהוא יוצא מהבינה שהוא הרקיע הנז' שהרקיע הזה יוצא מעדן שהוא החכמה ואשמועינן קרא שהמשכילים בחכמה יזהירו כת"ת עצמו שתוקף אורו מן החכמה כן המשכילים בחכמה יזהירו כמוהו מצד החכמה העליונה כנ"ל:

זוהר דהאי רקיע. שהיא הת"ת כנזכר:

נהיר בנהירו על גנתא. כלומר נהיר בנהירו בכל אורו כמו שמקבלו מלמעלה כך מאירו על הגן מלכות בלי השתנות כלל אמנם משם ואילך יורד ומתעבה ומשתנה השפע ההיא לצורך התחתונים:

ענפוי. וכו'. להיות שהת"ת נקרא עץ החיים לכן נקט ענפוי והם ניצוצי מאורותיו המתנוצצים וחפיין על אינון דיוקנין וכו': וי"ס דגרסי נהיר בנהירו אילנא דגנתא. והכי פירושא זוהר דהאי רקיע נהיר בנהירו כנז' ועוד נח' שמו אילנא דגנתא:

חפיין עליה. מוסב אל הגן הנזכר ע"ד בצלו חמדתי וישבתי:

כל אינון דיוקנין. כלומר וכל אינון דיוקנין אשר בגן ובתחלה כנהו בלשון אור גדול ואח"כ כנהו בלשון אילן ע"ש התועליות הנמשכות ממנו וי"ס דלא גרסי מלת עליה וניחא שפיר:

דיוקנין ואילנין ובוסמין. רמז למעלות הצדיקים אשר שם נק' דיוקנין שהצדיקים יושבים בג"ע בדיוקנין ממש דהאי עלמא כנז' בפ' תרומה דף ק"ן ונק' אילנא ע"ד הנז' בפ' בלק על לא תשחית את עצה כי האדם עץ השדה וגו' ונקרא בוסמין הם הצדיקים שמעלים ריח ממעשיהם לפני הקב"ה:

במאנין דכשרין. היינו חילוקא דרבנן ומלת דכשרן ר"ל שכל א' נותנין לו לבוש לפי מעשיו ולפי כוונת מצותיו ולכך אמר בהם חפיין ותחתיהן המלאכים חיות ברא וכל צפורי שמיא שהם צדיקים אחרים תחתונים לא הכשירו כ"כ בכוונה אלא היו עושים מצות גופניים: א"נ במאנין דכשרין. ע"ד צדק לבשתי וילבשני:

יטללון תחותיה כל חיות ברא. היינו חיות היער סוד עולם העשיה ממשלת סנדלפו"ן שהיא בגי' יצור [נ"ל שצ"ל יער] והכוונה שהענפים של אילן זה מתפשטים עד למטה וחופפים אף על העשיה וז"ש תטלל שהצל מגיע להם עד מקומם וכ"ש על חיות הקודש שבהיכלות: אמנם צפורי שמיא. דהיינו נשמות של הצדיקים כנז': אמר בהם ידורון תחות אינון ענפין. שיש להם בית דירה קבוע שכל צדיק וצדיק יש לו מדור לפי כבודו: וז"ש תחות אינון ענפין. כי בעץ החיים יש לו ס' רבוא ענפים וס' רבוא [נשמות] של ישראל אחוזים בהם ע"י התורה אמנם המלאכים שלא ניתנה להם התורה הם אחוזים למטה ונהנים מהצל החופף ומגיע עדיהם ולזה אמר בהם ותטליל תחותי' וכו':

זוהר איבא דאילנא. אחר שביאר והזכיר ענפי הת"ת חזר לבאר פריו והוא רמז להשפעה והארה הבאה ממנו לקיום העולמות כולם: וז"ש יהיב חיין לכולא. כמ"ש ומזון לכולא ביה:

קיומיה לעלם. כלומר אע"פ שאמרנו יהיב חיין לכלא דרך כלל אין הדבר שוה שקיום המעמיד אינו אלא לעולם דהיינו המלכות הנק' עולם שעד שם הגיע סוד הייחוד בסוף האצילות ומשם יפרד:

לעלמי עלמין. שהם עלמי הם בריאה יצירה. ועלמין עשי' רוחניות וגשמיות אמנם לסטרא אחרא אינה מגיע עדיה אלא שולחים חלקו אליו חד גרמא לכלבא וכו'. וז"ש סטרא אחרא לא שרייא ביה אלא סטרא דקדושה. א"נ קיומיה לעלם וכו'. לאפוקי ממדת המלכות שהיא נק' אילנא דמותא אמנם בת"ת לא יגורהו רע כלל וקיומו וחיותו והעמדתו לעולם בלי שינוי ונתן טעם לדבר ואמר דסטרא אחרא לא שריא ביה כמו ששורה באילן תתאה כנזכר:

אינון דטעמין מיניה. כגון חנוך ואליהו שהם חיים לעולם כנז' בפ' ויגש דף ר"ט על אליהו:

אילין איקרון חיין וכו'. לאפוקי מחיין דנפקין מאילנא דמותא כמו חבקוק שחייו אינן חיין כנז' בזוהר פ' בשלח: א"נ זכאה חולקיהון אינון דטעמין מיניה. הכוונה על ת"ח העוסקים בתורה לשמה כנז' בפ' בשלח דף ס"ב על מזונא דחברייא וכו' שלפי שהם משתדלים בתורה שהוא סוד הת"ת ניזונים ממנו שהרי נק' עץ החיים וכתיב ביה ואכל וחי לעולם וכד"א החכמה שהיא התורה תחי' בעליה:

זקפא לעילא לעילא. שעם היות שהוא אמצע בין חסד וגבורה הוא עולה בסוד הדעת בין החכמה והבינה:

חמש מאות פרסה. היינו חמשה חומשי תורה וכשמתפשט בפרטי פרטות עולה ששים רבוא אותיות: וז"ש בפשיטותי' כלומר שיעור קומתו והתפשטותו הם ס' רבוא אותיות:

בהאי אילנא קיימא חד זיהרא. היינו היסוד שכלול עמו ע"ד גוף וברית וכו': [זהר] כלו' הזוהר הזה שהוא הת"ת:

כל גוונין קיימין בי'. שלכך נק' ארגמן שתרגומו ארגוונא כולל כל הגוונין לפיכך [צ"ל לפי כי] מלת גוונין הם פעולות החסד או הדין והנה החסד רוצה להגביר חסדיו עד אין קץ: והיינו סלקין. כי כן פעולת הרחמים היא עלייה והגבורה רוצה להגביר גבורותיו עד אין קץ: והיינו נחתין. כי כן פעולת הדין היא הירידה:

לא מתיישבא בדוכתא אחרא בר בההוא אילנא. ת"ת שהוא המכריע ביניהם וממזגם שוה שעם היות שהגבורה כלול בחסד וחסד בגבורה מ"מ אין אותה המזגה מתיישבת בר בההוא אילנא כי הוא המכריע כנודע וז"ש לא מתיישבי בדוכתא אחרא בר וכו':

כד נפקי מיניה. פי' כד נפקי אותם הפעולות מיניה דת"ת:

לאתחזאה. להתגלות ולהתראות במדת המלכות שהיא זוהר דלא נהרא וכו':

תריסר שבטין דמתחמן. פי' הם י"ב גבולי אלכסון שהת"ת י"ב הויות:

ואינון נחתי בההוא זוהר דלא נהרא. דהיינו המלכות: הה"ד אלה שמות בני ישראל. היינו י"ב גבולין י"ב ענפין דישראל שהוא הת"ת הבאים מצרימה לגו גלותא את יעקב שהיא המלכות כנז' בפ' תולדות יצחק דף קמ"ה וישב יעקב דא שכינתא ולפי זה איש וביתו באו י"ב גבולים שבת"ת בי"ב גבולים שבה דכל המקבל מאחרא איהו ביתא מההוא דיהיב כדלקמן. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

אלא ודאי יחזקאל נביאה מהימנא הוה וגו' לכאורה לא תירץ רק הקושיא השניה לבדה ואפשר כי רז"ל תירצו כי כל מקום שנאמר היה היה נבואה לשעתה היתה ובזה אפשר כי בזו התשובה נתרצה גם קושיא ראשונה להודיענו שלצורך שעה היתה. גם אפשר ועיין בפרשת יתרו דף פ"ב ע"א ותמצא ג' סברות בתירוץ היה היה תרי זמני ומשם תבין בב' סברות הראשונות שכוונם כאן רשב"י במתק דבריו ודי למבין. עכ"ל הרח"ו נר"ו:

ואני מצאתי כתוב כי קושית היה היה תרצו באומ' ותנינן בכל אתר דישראל גלו תמן שכינתא וגו' והכוונה שהיה בגלות מצרים היה בגלות בבל. עכ"מ.

והרמ"ק זלה"ה כתב. אלא ודאי יחזקאל וגו'. ירצה אין לומ' שמא יחזקאל לא היה נביא נאמן ולכך גלה מה שלא היה לו לגלות אלא ודאי יחזקאל נביאה מהימנא הוה כי הוחזק לישראל בין הנביאים. וגם אין לומר שמא מה שגלה אינ' דברים נעלמים ונסתרים לזה אמר וכל מה דחמא במהימנותא איהו בסוד המדות. וגם אין לומר גלה מה שלא היה ראוי אמנם לא היה עון כ"כ לגלות ומה שגלה גלה לזה אמר ח"ו שהנביא ידבר קטון או גדול אלא ברשות גבוה וז"ש וברשותא דקב"ה גלי כל מה דגלי אין בו אפי' כמלא נימא שלא יהיה ברשות גבוה:

מאן דרגיל וגו' הוא קצה א' שהוא רגיל בצער ויש שאינו רגיל בצער ולא בעידון. ויש קצה השני שלא ראה צער והיה רגיל בעדוני מלך והיינו כד נחתו למצרים אל הקצה הא' רגילין בצערא הוו ומורגלים היו בבוראם מייסרם ומחזיקם באמונה שהרי יעקב בקש לישב בשלוה וקפץ וגו' והיו ישראל מלומדים באותה האמונה מנעוריהם וע"ד סבלו ולא נתייאשו מן הגאולה וידעו כי פקד יפקוד וגומר.

ההוא הוה צער' שלים אל הקצה השני שהיו ישראל על אדמתם מורגלים בעדוני מלך וירדו לשערים ולכך הוה צערא דעילאי ותתאין בכו עלי' שגם אל גלות העליונים אירע כמעשה התחתונים ברדתם למצרים איש וביתו עכ"ז לא בכו מפני שלא היו העליונים מורגלים בעבודת בית המקדש וייחוד מידי יום ביומו ונות בית תחלק שלל שוכבת בחיק בעלה ולכך בכו בחורבן בית המקדש וגלות שכינה וחיילה בתוך הקליפות והיינו צערא דעילאין ותתאין בכאן עליה.

עילאין דכתיב הן אראלם צעקו וגו' ומהעליונים וכל ענין הבכיה למוד שבלי ספק יתיאשו מרוב צערם והוצרכו לנחמה. הן אראלם צעקו על נהרות בבל היינו דוקא בגלות צדקיהו שחרב בית המקדש ונבואת יחזקאל בגלות יכניה אלא שמביא ראיה כדפי'.

מ"ט בגין דהוו וגו' ירצה מה טעם בכו על גלות זה ולא בכו על גלות מצרים שהיה ארוך יותר וקשה העבודה יותר אלא בין עליונים בין תחתונים הוו בתפנוקי מלכין מלך ומלכא המתייחדים בכל יום ומושכים לנפרדים שפעם וברכתם מאד וישראל איש תחת גפנו ותחת תאנתו מתענגים על רב שלום בראותם עצמם קשה ברדתם שלא ירדו כירידתם למצרים שהיו נחתין בגלותא בריחייא וגו' עם היות שאח"כ הקלו מצער גלות מצרים בעת הירידה היה קשה מירידת מצרים ומגלותם ולזה היה אפשר שיציץ בהם היאוש כדמסיק.

טורייא רמיא אפשר דהיינו הרים ג' אבות נקראים טורייא רמיא מפני שיש הרים תתאין שהם ז' הרים ז' מדות והעליונים מכולם הם חג"ת והיינו בני ציון המצוייני' היקרים מהכבוד העליון המסולאים בפז כד"א ראשו כתם פז.

נחתין בגלותא עם השכינה העליונה שגלתה עמהם בריחייא על קדליהון היינו הקליפה שגברה עד הצואר שהיא הבינ' וידיהון שהם חסד וגבורה מהדקן לאחורא להשפיע האחוריים דהיינו דין לחיצונים.

וכד הוו בגלותא דבבל חשיבו ישראל וגומר וכנגד זה הספירות העליונות חשבו שלעולם ישפיעו הדינים לחיצונים דהא קב"ה מקורי הבינה שביק לון שלא חזר המקור עדיין למאורו עד הגאולה העתידה ודומה לזה היו ישראל התחתונים וכעין שנפתח לגשמיים כן נפתח למעלה לרוחניים שהמראה נדרשת תוך ונגלה.

קרא קב"ה ת"ת פמליא דיליה היינו מלאכי הת"ת כי יש מלאכי הת"ת ומלאכי השכינה כנזכר בתיקונין. וכל רתיכין הם סוד הכסאות כולם. וכל חיליה הם מלאכים בסוד היצירה. ומשרייתיה הם מחנות שכינה לכך אמר חיליה ומשרייתיה ורברבנוי שר על כל מחנה ומחנה ועל כל חיל וחיל וכל חילא דשמיא הם צבא השמים המופקדים למטה ביצירה בענין שירדו ד' מדרגות אבי"ע כולם:

מה אתון עבדין הכא שהרי אין ייחוד גמור מעתה ועם היות שנשארו ישר' קצתם עכ"ז גלות יכניה היו חביבין שממש מובחר ישראל היו ששלחם הקב"ה לפני גלות צדקיהו כדי שיושיבו ישיבות ויהיו הכנה לאותם שיגלו אח"כ לזה אמר בני רחימאי:

למענכם שלחתי בבלה דא קב"ה האצילות. רתיכין בריאה. ומשריין יצירה ועשיה כדפי' לעיל.

אתפתחו שמיא ושראת דקדק הכתוב שאמר ואני דהיינו אני שכינתא ואני קב"ה עמה בתוך הגולה ולזה אח"כ נפתחו השמים ואראה וגומר וירצה בענין נפתחו שהיה נבואה לשעתה כאומרו היה היה דבר לצורך מפני שהי' לישראל עמהם בגלות.

ואמר לון לישראל הא מאריכון היינו ואני בתוך הגולה:

לא המנוהו אפשר שלא הי' מוחזק לנביא בין ישראל בירושלים והוצרך להחזיק נבואתו בהיותו אומר מראות נבואתו לחכמי ישראל. או אפשר לא המנוהו שיהיה כל הסוד הזה בתוך הגולה עד שסיפר כל המדרגות שראה בגולה.

לא חיישו על גלותהון וקבלו הצער בסבר פנים יפות.

דהא ידעו וגומר שאין סילוק השגחה מעליהם ומצפין לגאולה כענין הושיעה ימינך וענני וכענין זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל:

שמות בני ישראל אינון רתיכין וגומר דהיינו ג' בחינות הא' שמות שהשם לבוש וכינוי אל עצם הדבר. הב' בני דהיינו ענפים לת"ת. הג' ישראל ממש הת"ת עצמו. יעקב שכינה ממש:

ר' חייא פתח וגו' האי קרא על כנסת ישראל אתמר ירצה כלה הנזכרת כאן היא המלכות בהיותה מתייחדת בת"ת שבבחינה זו היא נקראת כ"י מכנסת אל הת"ת וייחודה לא היה בבת א' אלא זעיר זעיר ולכן פסוק זה הוא כולל בשעתא דנפקי ישראל ממצרים שבאותה הלילה היתה תחלת גילוי האור אל השכינה להתלבן מדם החיצונים והיתה ממהרת והולכת בספירת שבעה שבועות וקריבו ישראל לטורא דסיני ליום הת"ת ממש לקבלא אורייתא שאותו היום היה הייחוד הגמור אמר להקב"ה אתי מלבנון כלומר אותו האור שהשפעתי לך מתחילה בתחילת האור מיום ט"ו בניסן ועד עתה אתי מלבנון כלה כלומר אתי היית מקבלת מאור הלבנון שהוא הכתר עליון כלה עד שנעשית מעט מעט כלה דהיינו היותה כלולה מכל שלמותא דהיינו כ"ל ה' כל יסוד שע"י היא מאירה ונעשית ה' דהיינו קישוטיה והיינו אומרו כלה שלמתא אלא שלא האיר האור מכל וכל מיד אלא היתה מאיר' מעט מעט וז"ש כהאי סיהרא שהתחילה להאיר ומידי יום ביום היא מאירה עד שמגעת להתמלאות וז"ש דאשתלימת מן שמשא בכל נהורא ונציצו דהיינו הארה ותוספת הארה דהיינו כלה וקשוטיה כדפי':

והרא"ג ז"ל כ' אע"ג דאתי לפום. כלומר כי באו מים עד נפש עד פיו:

דא קב"ה. היינו השכינה וקראה הקב"ה להורות שאין המלכות לבדה ירדה בגלות אלא גם קב"ה וכו':

והורדתי בריחים כולם. אלין כל רתיכין. הם ד' מחנות שכינה:

ואמר לון לישראל הא מאריכין הכא וכו' לא המנוהו עד דאצטריך וכו'. כאן תירץ קושיא ראשונה מאי היה היה ואמר שבראשונה חמא כל מה דחמא ואמר לון לישראל קצת הרי הי' חד כלומר הוי"ה אחד ואחר שלא המנוהו אצטריך לגלאה כל מה דחמא הרי הי' שני הוי"ה ואמירה שנית: א"נ אומרו ותנינן בכל אתר דישראל גלו וכו'. תירץ הקושיא שבכל מקום שגלו גלתה שכינה עמהם גלו למצרים וכו' הרי הי' אחד חזרו וגלו לבבל גם השכינה עמהם הרי הי' שנית: א"נ תירץ הקושיא באומרו ומה בני רחומאי בגלותא דבבל ואתון הכא קומו חותו וכו' ושראת רוח קודשא על יחזקאל וכו'. הרי מפני צרתם של ישראל שרתה שכינה בח"ל וז"ש בפ' ויצא קמ"ט היה היה נבואה לשעתא הות וכו' ובג"כ הי' היה פירוש הויה חדשה היה לשרות שכינה בח"ל שאין דרכה בכך וכו':

מן ההוא עידונא עילאה קא אתית. פי' לבנון הוא הבינה י"ה המלבין עונותיהם של ישראל וממנה יצאו ד"ו פרצופים ת"ת ומלכות ובשעה שעמדו ישראל על הר סיני אמר קב"ה לשכינתא אתי מלבנון כלה שלימתא עמי ממקום עליון שהוא הלבנון כנזכר קא אחית שנינו יחד יצאנו ובהיותך עמי בחיבור א' אשתלימת מכל נהורין כדמיון הלבנה שמקבלת אורה מן השמש וז"ש כלה מלשון כללות כלומר שלימא ביופיה וז"ש שלימתא וכמו שיצאנו ממקור התורה שהיא הבינה ששם סוד כ"ב אתוון וגם עתה יחד נלך ליתן התורה לבניך כדי שיקבלו תורה שבכתב ת"ת ותורה שבע"פ מלכות כל א' יתן חלקו. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

אתי מלבנון תבואי עתה יתחדש אליה הייחוד מפני שהקישוטין הקודמים הם כהאי סיהרא שמנגד וברחוק תקבל האור מן שמשא אמנם אל הייחוד צריך עוד קישוטין ותוספת אור ועל זה חזר פעם ב' אתי מלבנון תבואי ותקבלי אור מתוק מהקודם.

בגין לקבלא בניך הם ישראל שהם נשמות אצולות ממעיה והם מקשטים אותה כמו שהם מקבלים התורה כן המלכות תתייחד עם הת"ת והיינו אתי מלבנון תבואי ותעלי בקבלה זו למעלה. תשורי מראש אמנה זהו תוספת על תוספת שהוא מנחה חדשה ודאי תשורי נתן לך מתנה בזכות ראש אמנה שעשו בניך. נעשה ונשמע הוא סוד כל הייחוד נעשה מצד המלכות ונשמע מצד הת"ת והיינו אומרו עאלו מאליהם בסוד מהימנותא עילאה והיינו ממש בסוד המלאכים והנה יש מלאכים שאינם במעלה כזו כאומרו ברכו ה' כל צבאיו ברכו ה' כל מעשיו והיינו המלאכים הממונים על מעשה העולם וישראל לא השיגו לאלו אלא במדרגה העליונה שהם ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו דהיינו המ' דבר והם עושים ומתקנים אותה ומקשטין אותה ומכינים אותה אל הייחוד ואח"כ נמשך אליה הת"ת והיינו אומרו לשמוע בקול דברו כי בני אדם הם מציאותם ממטה למעלה ולכך תחלה הקול ואח"כ יוצא הקול ומחתכים אותו בדבור חיתוך אותיות אמנם למעלה הוא להפך תחלה יקדם הדבור שהיא המלכות ואח"כ נמשך אליה הדבור וזהו שאמר עושי דברו לשמוע בקול דברו דהיינו הת"ת הבא אל המלכות וכן אמרו ישראל כל אשר דבר ה' וכבר ידעת כל הוא היסוד המייחד דבר ה' ת"ת ומ' נעש' המ' ונתקן אותה ונשמע הקול הנמשך אל הדבור ואז נשפעה השכינה אור עליון שיעור לא יוגבל ועל אותו שיעור אמר תשורי מראש אמנה והיינו אומרו כדין קבילת כ"י שהיא המלכות המכנסת נשמתן של ישראל אל ייחודה תשורי ותוספת שפע ואור. מראש שניר וחרמון דא טורא דסיני כן הוא דסיני ראש לשניר וחרמון כנז' במדרש עתיד הקב"ה ליקח שני הרים גדולים ולבנות עליהם בית המקדש והיינו נכון יהי' הר בית ה' בראש ההרים והיינו סיני ראש לשניר וחרמון דהיינו שתהיה המלכות ראש לנצח והוד שכאשר עמדו ישראל לפני הר סיני זכו שתעלה המלכות על נצח והוד והם בני ישראל תחת ההר בשתי מדות אלו הנקראות בני ישראל ולכך קריבו לגביה בהוד שאינו אלא קורבא ובנצח אתעתדו תחותיה ממש תחתיו כולם יחד ולזה בשתי פעולות אלו בהתקרבם ובהתייצבם זכו לזה והיינו ויתיצבו בתחתית ההר דהיינו בנצח שהם תחתית המלכות כדפי' והנה התשורות לפי זה הם הא' מלבנון הב' מראש אמנה דהיינו מהת"ת עם המלכות ראש אמנה הראש ת"ת אמנה מ' דהיינו נעשה ונשמע כדפי' הג' מראש שניר וחרמון בחינת המ' על נצח והוד. הד' מהתחתונים והם ג' מעונות הררי וא' שלא נזכר בכתוב ואתא מרבבות קדש. או אפשר במה שפי' למה תרצדון הרים גבנונים וגו' ונעשה סיני ראש לכל ההרים הגבוהים בנתינת התור' ולנך נקט שני הרים גבנונים ומכ"ש השאר והיינו ראש שניר וחרמון וכ"ש שאר הרים: וזכות שני עשו ישראל שם קריבו לגבי' ואתעתדו וגו' וקבלה ג"כ תשורה בזכות זה. וג"כ קבלה תשורה ממעונות והיינו הקליפות והם שתי בחינות אור נצוצות שכינה שהיה לשרי עשו וישמעאל שהיה מאיר ממש למעונות אריות שהם סמאל והררי נמרים לילית וכשהקב"ה בא לתת להם תורה כדי שיתקנו ויקשטו אותו אור שכינה והם דחאוהו מפני שתקון שר שלהם מצד טומאת גניבה ורציחה דהיינו מלאך המות סמאל רוצח ולילית גנב ולכך אמר להם שיסלקו מעליהם אור שכינה והם נתרצו ולזה זרח והופיע ניצוץ השכינה כדפי': ותשורת המלאכים היא שתהיה תיקון השכינה מישראל ותתוקן תחילה מהפנים הגשמיי' ואח"כ מהפנים הרוחניים שמשועבדים העליונים אל התחתונים שאינה יכולים לתקן ולומר שירה עד שיתקנו התחתונים והיינו שנאמר להם גניבה יש בכם ניאוף יש בכם הרי הראה להם הפני' הגשמיים והורו שאלו תיקון עיקר ראשונה:

ר' יוסי אוקים לה להאי קרא וגו' אפשר שנדחו דברי ר' יוסי שפי' הכתוב על ענין הגלות מפני שאין דרך בשיר השירים שהוא שמחה וגיל לדבר על ענין גלות חלף הלך לו ועוד לא שייך בענין הגלות מלבנון כלה ולזה קצר בפי' כנזכר.

ור"ש אמר וגו' קול אומר לדבור וגומר הנה תחלה יבאר כלה שהכלה מורה שהיא עם החתן שבלתי החתן לא תקרא כלה וקול ודבור שניהם קשורים יחד שהדבור הוא קול החתוך בפיסוק קולות נמצאו קול ודבור חתן וכלה וז"ש אתי מלבנון כלה קול אמר לדבור

אתי בגין דהא וגומר הנה רמז לייחוד כפול ממעלה למטה כי הת"ת המדבר הוא המעורר דקאמר אתי מלבנון כלה. הב' ממטה למעלה כי היא התעורר אליו באומרו אתי מלבנון מורה שרוצה שהיא תהיה עמו ולא הוא עמה ולב' העניינים רמז דהא קול אתי לדבור הוא הייחוד הא' ממעלה למטה ואו' ומדברא ליה בהדיה ממטה למעלה כנז' וז"ש כחדא בלא פרודא כלל כיון שהייחוד מצדה ומצדו כדפי'.

בגין דקול איהו כלל דבור איהו פרט וגו' הענין כי בת"ת נכללים הדברים העליונים וכן הוא בסוד התורה שבכתב שהכל נכלל בה ואין בשום נביא ולא מדבר ברוח הקדש שלא יהיה פי' ופרט לתורה שבכתב ומ' שהוא סוד תורה שבע"פ הוא פרט שהם מפרטים ומפרשים הנכלל בתורה שבכתב והיינו ממש משל קול דבור שהכלל קול אבל דבור מוציא הכלל ומפרטו דהיינו הקול המתחתך בכ"ב אותיות במוצאם ונעשה דבור מובן בו פרט: כלל אצטריך לפרט שאין גזרותיו מובנות אם לא ע"י הפרט המוציא העניינים לבאור וגילוי ופרט צריך לכלל ופי' ששניהם קשורים יחד מהשורש העליון וז"ש דעקרא דתרוייהו מלבנון קא אתיין וז"ש אתי מלבנון כלה כלומר אינך למטה ואני למעלה אלא שורש אחד לשנינו כנז'. מהרמ"ק זלה"ה:

ואלה שמות וגומר ר' חייא פתח וגו' רע עין הוא החצוני וטוב עין הוא הפנימי הוא יבורך והענין כי העין הטוב ביסוד מקורו ומברך השכינה והיינו כי מלחמו נתן לד"ל אמנם רע עין הוא מקור ומבוע לבאר צרה נכריה ולכך יש לאדם להתרחק מעין רע ולא ליהנות ממנו וז"ש בגין וגו' דאי כד נחתו ישראל למצרי' בירידה אמיתית כשאכלו בלא כסף ובלא מחיר כי בפעם ראשונה ושניה שהביאו כסף שברם לא שייך הכי.

לא אשתבקו ולא אעיקו ירצה הם לא ירדו אלא לגור לא אשתבקו ונשקעו שם ולא אעיקו כי כמו שנחשב להם מיום שנולד יצחק ועבדום וענו אותם בערך שלא היו שקטים כן יחשב להם שבתם בארץ לא להם בערך שהכנעני אז בארץ א"כ לא יעיקון לון מצראי ולא ירדו בעמקי החצונים כמו שירדו בתוך הקליפות מפני ששלטו בהם על ידי שאכלו מלחמם והיינו אומרו ואפי' בארעא אחרא וכיון שהארץ אינה מחוייבת א"כ היה אפשר בא"י והיה בה נתינת התורה והיה מרע"ה בא"י ולא היו יוצאים עוד בגלות צא וחשוב כמה גרם אכילת לחם רע עין.

א"ר יצחק מאן דאיהו וגו' היינו כי תשב ללחום את מושל שמושל רע עין עליו בין תבין את אשר לפניך שלחמו לחם רע עין ומאותו מקור הוא נמשך א"כ ושמת סכין בלועך אם בעל נפש כי אפי' שאר אדם אינו ראוי לאכול מלחמו כ"ש בעל נפש שצריך לאכול יותר מדאי:

תלתא וגו' דדחייאן שכינתא שכינה קבועה בתחתונים ועל ידה הת"ת בא לדור בהם ואלו דוחים שכינה הקבועה ואין הת"ת בא והיינו וגרמין דדיורי' וגו' שבני נשא אפי' אותם שלא חטאו צווחין בצרת סילוק השפע ולא אשתמע קליהון ששערי תפלה ננעלו בעונם:

והרא"ג ז"ל כ' תקביל תקרובתא. תקבל תשורה מצד קבלת התורה בסיני ממי ממעונות אריות וכו' שהם אדום וישמעאל ותשורה זו היא הנז' בפ' בלק דף קצ"ב על פסוק וזרח משעיר למו וגו' שסמא"ל ורה"ב נתנו (תשובה) [תשורה] שיוכלו להרוג הרוגי ב"ד ולמעבד פריה ורבי' וכו' כנז' שם: א"נ תקבלי תקרובתא. היינו שתי עטרות שנטלו ישראל באומרו נעשה ונשמע:

מראש שניר וחרמון וכו'. (ואתעבידו) [ואתעתדו] וכו' פי' מראש היינו ראש השני של הר והיינו תחתית ההר ואפשר לקשר פסוק ואלה שמות עם פסוק אתי מלבנון דפתח ביה לומר כמו שלעולם תרוייהו אזלין כחדא כמ"ש אתי מלבנון כלה וגומר כן ואלה שמות בני ישראל ת"ת כנזכר הבאים את יעקב שכינה כנז' שניהם כא' עאלו בגלותא וכו':

ר' יוסי אוקי להאי קרא דעת ר' יוסי הוא דעת ר' יהודה דמפרש להאי קרא בארוכה על גלות דמצרים בדף ה':

קול: ת"ת:

דיבור. מלכות:

דא איהו גרון. היינו הבינה כנז' בפ' נח דף ע"ד:

דמתמן נפקי רוחא. פי' תשורי תקבלי תשורה וכח מהגרון בינה שמשם יוצא הת"ת הנק' רוח ומשם נוטל הת"ת כחו ותוקפו:

להשלמא. להשלים ולהכריע בין הקצוות (א"כ) [א"נ] כשתבואי עמי מלבנון את תקבל תשורה על ידי מראש אמנה כנז' שהיא הבינה ראש למהימנותא קדישא דנפק מנה ז' ימי הבנין הנק' מהימנותא בכל הזוהר גם תשורי תקבלי תשורה משתי בחי' הת"ת הנק' לשון דהיינו בחי' המכרעת בין חסד וגבורה ומבחי' האחרונה המקיש בשפוון דהיינו המכריע בין (חסד) [נצח] והוד והיינו וא"ו המשך וא"ו גם תשורי תקבלי תשורה ממעונות אריות אלין ל"ב שיניים ל"ב נתיבות ל"ב אלהים דעובדא דבראשית המתפשטים מחכמה אל הבינה ולהיותם דין כינה אותם בלשון אריות והיינו ממעונות אריות כלומר מושב ומעון לל"ב נתיבות אלו:

ואלה שמות וגו'.

ר' חייא פתח אל תלחם את לחם וגו'. ה"ג אי אערע בההוא רע עין. ה"ג הא לך לחם רע עין:

דדחיין שכינתא וכו'. כי להיותה בעלת דין היא נדחית מעלמא אמנם הת"ת להיותו בעל הרחמים אעפ"י שהרחמים יתרצו שישרה על עלמא עכ"ז גורמין דדיוריה בקבע לא הוי בעלמא אלא דרך ארעי וז"ש וגורמין דדיוריה וכו': עכ"ל הרא"ג ז"ל:

מסאבו דנדה כל שאר טומאות ואפי' טומאת מת אינו דומה בדומה לחיצונים כנדה והטעם כי המת היינו כלי קדוש שנתרוקן מהנשמה ושם באים החצוני' לידבק לבד אמנם טומאתו חזקה לפי שבאים הראשים אבי אבות הטומאה אבל נדה היא ממש הטומאה שהרי סודה שמתקרבין החיצונים לקבל שפע הטמא שמרי הדין העליון החזק וכל החצונים ממש משורשים בה והבא עליה נעשה משפיע לכל אותם החיצונים והרי הטומאה נשרשת בו לינק ממנו ומתערב זרע ואות ברית קדש בקליפה ההיא ולכך כל המקרים באים עליו ועל הנולד שם כי אין לך חולאים קשים אלא מהחיצונים הטמאים והם בעלי הצרעת מכתש סגירו דהיינו החיצוני הסותם המקור העליון ואין אור ושפע: בעל בת אל נכר שמו יעיד על מעשהו אל נכר ממש החיצוני אל אחר ואותה הנשמה היא בתו ממש וכמו הבועל כלתו בת ישראל משפיע הת"ת במלכות כן הבועל בת אל נכר גורם להאחז החיצוני ביסוד אות ברית לינק ושמחים בעבירה הזאת ולזה לית קנאה וגו'. שאפי' בת ישראל קדושה כשחיצוני דבק בה כתיב וינס ויצא החוצה כ"ש שיבא זה להכנס האות ברית אל הנכר הטמא שמטמא המקום הקדוש:

רישי עמא וגו' תימה היאך נענשו הראשים ע"י ב"ד והעוברים עצמם אין מיתתם ע"י ב"ד אלא קנאים פוגעי' בו כו'. וי"ל כי ענין יקש' ג"כ באומרו בקדמיתא והוא מכח אומרו וממקדשי תחלו ועניינו הוא כי הראשים שבידם למחות הם כמו הגבורים העומדים בפרץ והם קרובים אל ה' ובהכשלם ראוי שבהם יהי' העונש תחלה משום וסביביו נשערה מאד כי בהם יפגוש הדין תחלה בחוזקו ואח"כ מתרפה מעט מעט ופוגש ברחוקים ומטעם זה עונש הקרובים ראשון וקשה. ולדברי ר' חייא השמש ממש כמשמעו בגלוי מפני שהסתירו פניה' עם היות שמיתת העוברים קנאים פוגעים כנז':

ור' אבא פליג ופי' נגד השמש הברית ואעפ"י שלא יקרא שמש אלא הת"ת גוף וברית חשבינן חד. שמש ומגן דא ברית קדישא המייחד שתי מדות ה' ת"ת אלי"ם מלכות. זרח ואנהיר גופא דבר נש שע"י הוא נכנס לקדש ונשמה מאירה בו. מגן עליה דבר נש בנסיון מי ששומר הברית ופוגע בחיה רעה אינה שולטת בו.

וכולא בקנאה חדא כי כשכורע על הגויה הוא ממש כאלו משתחוה לע"ז.

מאן דמשקר בברית שהוא מכניסו בגויה והוא הפך כוונת הברית שהוא להבדילו מגויי הארץ והוא הכחיש עדותו וערבו בגויה ממש. כאלו משקר בשמא דקב"ה שמחליף אלהותו בע"ז אלא שיש בין זה לזה שהבא על הגויה הוא משקר חותמא דמלכא דהיינו הברית החתום בבשרינו והעובד ע"ז משקר במלך עצמו שמכחישו מאלוה וקרוב זה לזה:

לית ליה חולקא והיינו שפרק מעליו כל אלהותו כדפי' ואם ירצה ליכנס באלהות צריך תשובה גדולה לחזור ליכנס אל הקדש:

ר' יוסי פתח וגו' מביא מימרא זו משום דמינה ראיה לקנאת ה' על הברית שהרי לפי שהיו מלין ולא פורעים נסתלקה שכינה מהם וקראם עוזבי ה'.

מאן דקטיל בנוי שמכה את אשתו מעוברת עד שמפילה וכיוצא. ואלין אינון ג' בישין דאמר הא' קטיל בנוי וכנגדם ג' רעות א' כפנא ומותנא וחרבא הוא הרג באים ג' מיני הרג במ'. הב' סתיר בניינא דקב"ה כן עלמא מתמוגג זעיר זעיר שבנין העולם אינו עומד. הג' נשמתא אזלא ומשטטא וכן קב"ה אסתלק מעלמא כמו שהוא מסלק הנשמה מהגוף שדומה למשכן הקב"ה בעולם דאע"ג דהא בגלותא דמצרים שהסביבות קרובות לחטא בכולן נדה שאין פנאי לטבול וכיוצא. בת אל נכר כי הגויות זונות והם משועבדים תחת ידם ורשותם ועכ"ז לא חטאו כמדת יוסף עם אשת אדוניו. וכן לא הפילו הנשים מפחד גזרת כל הבן הילוד וגומר והנה לענין דאסתמרו מקטול אין לו ראיה גמורה לזה הכריח הענין ואשתדלו וגו' ומי שמשתדל בפרהסי' בפריה ורביה כ"ש שישמור עצמו שלא יפילהו. כ"ש לבתר שנתבטלה הגזרה דהיינו יום שהושלך מרע"ה ליאור. הרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' והג' הם מאן דשכיב בנדה ומאן דשכיב בבת אל נכר ומאן דקטל בנוי וכו' כדמסיק: אמנם אומרו מאן דמשקר בברית קדישא. אינו מן המנין. כי הוא בכלל מאן דשכיב בבת אל נכר כנז' בפ' בשלח דף ס"א לא תשתחוה לאל אחר דמאן דשכיב עלה נמצא שהוא משתחוה לאל נכר כי היא בת אל נכר אתקריאת.

וגרים לקטלא ליה. ע"י משקה כדי שלא תכחיש יופיה:

דהיא נשמתא וכו'. [נראה שצ"ל דחיא נשמתא כי במקום שכתוב בזוהר שלפנינו דחיא שכינת"א גרס הוא דחיא נשמתא] היינו נפש הנפל ההוא דאזלא ומשטטא בעלמא שלא הניחוהו להגמר בשולו במצות ומ"ט. ל"ג מלת בפרהסיא:

לא אשתכח ביניהון מאן דקטל. דס"ד לומר שאחר שסופו היא צרה שישליכוהו יותר טוב להשקותו משקה שתפילהו וירויח שלא תכחיש יפיה קמ"ל. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון. שמש ומגן דא ברית קדישא וגו' צ"ע בפ' פקודי רכ"ד ב' ומגן דא איהו רזא דשמא קדיא דאקרי אלהים. עכל"ה:

הוו אתיין מתקשטאן וגו' פשוטו של ענין אינו שהיו הן מתקשטות במראה אלא שאחר שהיתה מקושטת היתה באה עם המראה בידה שיסתכל בעלה במראה ויתעורר ע"י שיראה עצמו ואשתו קרוב לו שהיא יפה ממנו וחושקת בו והיינו אומרו ומסתכלאן במראה בבעליהן וגו' וזהו לקרב הענין למצוה כל מה שאפשר ומשם ראי' מדתני ר' חייא שהיו זהירות בנדה: מבת אל נכר הנה לא הביא ראיה אלא לנשים שהיו יולדות מבני ישראל אבל בני ישראל בבנות נכר אין ראיה ואפשר דמינה נפקא שאם פריצו הזכרי' היו פורצות הנקבות דהא בהא תליא. או אפשר כיון שהכתוב אמר בני ישראל הא קיימא לן כי תסיר את בנך בנך הבא וגו' כנראה שלא היו להם בנים מגויה כלל. צבאות ה' ואם מעורבים לא היו צבאות ה'. ועוד אומרו שבטי י"ה דהיינו הראובני ששם י"ה בשמם עדות לישראל לאבות שהם כשרים שלא חטאו והבנים בניהם.

הא ודאי חד (הוא) [הוה] דכתיב והוא בן איש מצרי ואין אחר בן איש מצרי ושם אמו שקלקל' תתפרסם:

בני ישראל אעלו בני ישראל נפיקי הקיש הכתוב יציאת' לביאת' בכשרות וטהרה וזהירות בג' אלו כדפי':

ואלה שמות ר' אלעזר ור' יוסי הוו אזלי וגו'.

אפתח פומך וגו' פתח פיך ויאירו דבריך כי הדברים בתורה מאירים למעלה. ובמחשבה או בגמגום אינם מאירים כ"כ ובלי ספק ר' יוסי מהרהר היה בדברי תורה.

הא שמענא מבוצינא וגו' הכי הוא כדפי' ר"ש ומאי דקשיא לך מאומרו וביתו הא תנינן וצריך אתה לידע ואבי קצר כידוע. ואפשר לפרש הכי הוא כמו שהקשים ותירץ הענין אלא וגו' ואפשר לפרש הכי הוא כמו שפי' אבי ויש לתקנו בענין אחר אלא וגו'.

איש מת"ת וביתו ממלכות י"ב זכרים י"ב נקבות.

לאו הכי שהרי בית ה' גמר והשלים וביתו נתעצל כ"ב שנים אח"כ ועוד כי תשובת הקב"ה שמעתי את תפלתך היינו בגמר בנין המקדש קודם גמר בנין ביתו כדפי' שנתעצל בבניינה:

בית ה' מלכות בית לת"ת ונגדיי לזה העזרות וגו' וכל הבחינות אשר הם במלכות. אמנם קדש הקדשים הוא משכן למלכות בבחינה שאליה נכנסת הבינה שהיא הנקראת מלך כדמנסיק ומלך סתם הנה יש מלך שלמה יש בו פירושים שונים אמנם המלך סתם אינו לא בת"ת ולא בחכמה אלא בנקבה שהמלך סתם מורה על כל השליטה והמלך הוא במלכות ויהיה פי' במלכות ופמליא וכנופיא ועתה לפרש את בית ה' מלכות ואת בית המלך מקדש שהיא בית למלכות קשה מאד שיאמר בית ובית ויהיה פי' הא' במלכות רוחני והב' הגשמי לכך פירש ברוחני הכל דהיינו במלכות ובגשמיי הנגדיי אליה. והמלך סתם עם היות שהוא לפעמים במלכות יהי' עתה למעלה בבינה ואם יקשה לך כי מלך שלמה הוא בזכרים דהיינו מלך שהשלום שלו שמורה על יסוד הזכרות כאן יצדק נקבות וזכרות שני הפכים וא"כ יצדק אומרו בית המלך מלך סתם נקבה בית נקבה אליו מורה שהוא זכר והא כיצד המלך סתם שהוא בנוקבי כדפי' בפ' בראשית דא מלך בינה אע"ג דאיהו מלך עילאה ומה שלמעלה מהיסוד הכל זכר ומזה יקשה היאך יצדק בה נקבה סתם המלך אינה קושיא שהיא נקבת בערך החכמה וז"ש לגבי נקודה עילאה סתימא ירצה כי החכמה זכר אל הבינ' והבינה נקבה אליו והוא זכר בבחינת התחתונים שלמטה ממנה והטעם שהיא נקבה לגבי החכמה מפני שהיא מגלה סתימת החכמה קצת תקרא נקבה יולדת ומגלה וז"ש נקודה עילאה סתימא הפליג בהעלם החכמה ולכך הבינה מגלה העלם החכמה תקרא נקבה אליו בערכו.

ואע"ג דאיהו נוקבא שהיא מגלה למטה לא מפני זה יהי' שם כל מציאות הגילוי אלא איהו דכור' ונעלמת וסתימא לגבי מלך שהיא המלכות:

ובג"כ פי' מפני טענה זו שזו נקבה לזו וזה זכר לזה כדפי' כולא כגוונא דא אפי' אל הבחינות הפרטיות כגון י"ב גבולי אלכסון י"ב בני ישראל ענפי הת"ת וביתו י"ב ענפים במלכות כל א' בית לזכר כדפי' ואפשר דמפרש איש הרוחני מחנות השכינה וביתו הגשמי עם היותם בני ישראל זכרים וז"ש וע"ד תתאי ברזא דא כתיב בהו איש וביתו ולפי זה אין הענין כמו שפי' איש וביתו ממש ת"ת ומ' ואפשר לומר שזה פי' אחר וז"ש ודאי הכי הוא כמו שפי' ר"ש אלא הא תנינן והוא פי' שני ואפשר שהכל דברי ר"ש וכדפי':

ר' אלעזר פתח גן נעול וגו' דא כ"י לכאורה נראה במ' מדקאמר כ"י ולפי זה. לשמור שלא יכנסו הקליפות אליה בסוד מצות לא תעשה שהם פרצת הכניסה. לעדור שעושים בה בית קבול לקבל הברכה העליונה. להשקות ממש השפע והם ג' בחינות זו למעלה מזו תהלה העברה גלולים ואח"כ תיקונה לקבל ואח"כ השפע והברכה. והפך ואמר כך כ"י צריכה לעדור תחלה ואח"כ השמירה מפני שבכלל העדור יש העברת המכשולות ולכך יקדם אל השמירה וכל עוד שלא תקנו בה שום תיקון אין צריכה שמיר' אמנם אחר העדור הוכנה לקבל צריכה שמירה שלא יאכלו החצוני. והכרם אין זה סדרו אלא לעדור ואח"כ להשקום למטר השמים ואח"כ לזמור זמורותיו ואח"כ לחפור ועדיין אין צריך שמירה שאין בה פירות מה שאין כן הגן שמיד יש בו פירות וצריך שמירה. ועוד הגן אינו צריך אלא חפירה א' והכרם צריך חפירה קודם ואחר כך ועוד צריך זמירה. והנה העדור הוא בית קבול לשפע ולהשקות השפע עצמו. לזמור הוא מאכל לפילים והיינו חלק הנתן לחצונים ואחר שקבלו החצונים חלקם צריך תיקון עוד לחפור כדי לקבל הפירו' והענבים לישראל ולקדושים דהיינו היין המשומר בענביו ועתה היא כרס מצד הגבורה שהיא עושה יין מצד הבינה והיא גן מצד הימין או מצד האמצע ולכך אין צריך שמירה בהיות' כרם אלא לתת זמורות וחלק לפורצים ולא יפרצו פרצה ולאומ' שיאמר כי דברי ר' אלעזר הם בישראל ממש והעד ויעזקהו וגו' אינו דוחק שכל מה שנאמר בישראל נאמר בשכינה וענין ישראל החפירה היא הגלות והשמירה היא השכינה עמהם. וההשקאה היא הגאולה ותחייתם מעבירתם והזמיר היא הכרתם הזמורות והרשעים מהם כנודע וכן היו ישראל בימי אפילה מתו כל רשעיהם כדפי' רז"ל. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' אלא הא תנינן כל המקבל מאחרא. היינו מלאכין דשכינתא הנק' אראלים מקבלים ממלאכים דקב"ה הנק' מלאכי שלום וזהו וקרא זה אל זה ומקבלין דין מדין והנה כשבאו יעקב ובניו למצרים באו עמהם מלאכי דקב"ה הם הנק' בני ישראל וגם המלאכין דשכינתא המקבלין מהם באו. וזהו איש וביתו באו וגו':

אי בגין שלמה אתמר לאו הכי. יש ספרים דלא גרסי ליה ולגרסת הספרים ר"ל לאו הכי אין ראוי לשוות בית העבד לבית המלך א"נ הול"ל את בית יי' ואת ביתו. ועוד שהזכיר בפסוק שלמה ב' פעמים ובאמצע קרא מלך סתם:

כגון עזרות וכו'. ודא איקרי בית יי'. כלומר בנה שלמה למטה בנין מכוון כנגד בחי' המלכות שהם מכוונות לבחי' הת"ת: וז"ש ודא איקרי בית יי'. בית קיבול לבחי' ת"ת. עוד בנה בית מיוחד הנק' משכן הבינה הנק' מלך וזהו בית המלך שהיא פנימאה מכלא.

המלך סתם דא מלך אע"ג וכו' כלומר מלת בית המלך לא יפורש בית המלך בינה בית לחכמה הנק' מלך שלא מצינו חכמה שנקרא מלך אלא פי' בית שהוא נק' מלך שהיא הבינה הנק' מלך סתם כנזכר בר"מ בפ' עקב ונקרא בית בערך החכמה המתעלמת (בתורה) [בתוכה]:

מלך דלתתא מלכות. [ובג"כ] כלא כגוונא דא כלומר כל מה שבנה שלמה הי' כגוונא דא עזרות ולשכות מכון לבחי' המלכות המתלבשת (בתורה) [בתוכה] בחי' הת"ת ולפני לפנים היא משכן לבינה כנז':

וע"ד תתאי וכו'. כלומר חיילין ומשיריין דקב"ה ברזא דא באו איש וביתו כנז' וי"ס דגרסי המלך סתם דא מלך עילאה ושפיר טפי: ואלה שמות ר' אלעזר [בזוהר שלפנינו ד' יוסי] פתח ואמר גן נעול וכו':

דא כנסת ישראל וכו'. כלומר אל תחשוב שהוא משל כמו רוב פסוקים שבשיר השירים וירצה כמו הגן נעול כן אחותי כלה. אינו כן אלא הכוונה היא בעצמה כי היא גן נעול ואתא מחבר המימרות ואמר זה שאמר ר' אלעזר במלות. קצרות וכן במאמר אחר שאמר הוא במקום אחר הנז' בו גן ואמר מה הגן הזה וכו' כן תפרוש הכא בגן נעול. א"נ כי כמו שגן נעול א"א ליהנות מפריו אלא מי שנוצר אותו יאכל פריו. כן אין מי שיהנה מזיו השכינה אלא מי שיעדור ויחפור כמו שמפרש וכו' ופי' לעדור. בסוד ולעבדה ע"י מעשה המצות מעשיות ובזה מלך ה"ת ישפיע לשדה נעבד:

ולשמור. בסוד ולשמרה היינו לא תעשה ובשמירתו מלכשול בהם גורם למעלה בגן העליון ששום שועל או נחש לא יכנס ויהי' גן נעול בכל סביבות הגדר:

ולהשקות. ע"י מימי התורה וסודותיה יגרום שיפתח יי' את אוצרו אוצרות מים להשקות אותה מנחל עדניו: [בזוהר שלפנינו איתא גם כאן תיבת ולזמור אבל כפי המובן אינו גורס תיבת ולזמור רק גבי כרם ודוק]:

ונקרא גן ונקרא כרם. נקרא גן הירק לכוונה שזכרנו שהוא לעבדה ולשמרה. אמנם [לפעמים] פוגם באיזה עבירה ונכנס ברוחו אבן נגף וצור מכשול שצריך לעשות תשובה לתקן הפגם וענין זה במשל גן הירק שכלו אוכל ועפר (תחות) [תחוח]. אינו. לכן אמר עדיין יש משל אחר שמושלים זה לזה אמר. ונקרא גן רמז לנזכר: וכן נקרא כרם. שמלבד עדירה והשקאה צריך זמירה לכרות הזמורות הגורמות חרבן הכרם וצריכה לחפור ולעקור אבני נגף וצור מכשול כנז' בפ' לך לך על ויעזקהו ויסקלהו וגו' כן צריך להכרית מלבו כל הפניות שלא לשמה ויסקל אבן נגף אלהי נכר אשר בקרבו אשר עבד. ואמנם ענין פתיחה זו על הפרשה לרמוז שכוונתו ית' להכניס ישראל בגלות מצרים בעבודה קשה הוא כדי להרגילם שם בעבודה גשמית הרעה כדי שיזדככו עוונות הראשונים ויהיו מורגלים בנשיאות עול כדי שישאו בכתף עבודת הקדש כשיבאו ליטול את התורה:

תוספתא מתניתא ה"ג. א"ר שמעון אנן פתחין עיינין. פי' אנו עוני השכל פתוחות עד שצופות במרכבה:

גלגלי רתיכא קדישתא. [כפי המובן צ"ל כאן רתיכי שכן הי' לפניו גירסא אחת] מדלא קאמר רתיכא משמע ששתי מרכבות הם א' בהיכל הרצון בסוד ארגמן כנזכר בפ' פקודי בהיכלא ו' מרכבה השנית היא בהיכל ק"ק היכל ז' ששם ד' חיות גדולות כמבואר בפרקי המרכבה: וז"ש רתיכי קדישתא כלומר שתי מרכבות קדושות כי ההיכלות של מטה מהיכל הרצון המרכבות שיש שם אין קדושתם כ"כ כי יש להם מבחוץ קליפות מן הימין והשמאל. ואית דגרסי (דתיבתא) [רתיכא] קדישתא הוי חד רתיכא היא סוד ארגמן שבהיכל הרצון:

גלגלי רתיכתא. הם גלגלי המרכבות שעליהם מסובבות הנהגתם דמיון העגלה המתנהגת על ד' הגלגלים. ונבאר ענינם ומניינם בפ' פקודי דף רמ"ז ודף ר"ן. א"נ הגלגלים הללו הם אלו הרקיעים והם גלגלי רתיכא היינו עשייה המנהיג הנהגת היצירה:

נטלין במטלנוי. פי' הגלגלים נטלין במטלנוי דמרכבות שכלם מסכימים בהסכמה אחת. ולהכי נקט מטלנוי בלשון יחיד והענין שאע"ג שמדרך הגלגלים נושאים העגלה לא כן ברוחניות כי ארון נושא את נושאיו וכן הגלגלים הם נוסעים למסעיו דרוח החיה כי החיה נושא את הגלגלים אמנם ענין ההליכה אינה כמשמעה אלא מציאות ההנהגה תקרא ההליכה כי הנהגתם על הצד החסד תקרא הליכתם אל הדרום וכיוצא בזה:

וקל שירתא וכו'. פי' שהנהגת אלו הגלגלים שמגלגלים הנהגת המרכבות אינם מנהיגים כי אם ע"י השיר כמו תנועות גלגלי חמה כנז' בזוהר:

בסימא לאודנין יאה ללבא. להיות כשיתקע בקול גדול נבהלים ב' חושים יותר מכל החושים והם האזנים תצילנה משמוע גם הלב יחרד ויתר ממקומו לז"א שהקול הזה הוא מבושם שנהנים האזנים והלב על שומעיו:

סלקא ונחתא. כלומר הקול הזה עולה ויורד כדרך המוזיקא וכן אזלא ונטלא [בזוהר שלפנינו הגירסא הוא ולא נטלא] כי יש פרק בשיר שהולך ונמשך ונקרא בלשון ערבי בדו"ג ע"ש שהוא יוצא ונמשך וכן יש פרק בשיר שאינו נמשך כ"כ אלא נוסע נסיעות פיסקי פיסקי ועל שניהם אמר אזלא ונטלא על משקל סלקא ונחתא. א"נ אזלא ונטלא כלא חד מלה הוא והם ג' מציאות בשיר או סלקא דהיינו הרמת קול והיא רמז אל הנהגת החסד העולה היא כי הנהגת החסד עליה היא או נחתא דהיינו ירידת הקול והיא רמז אל כללות הנהגת הדין שכן הנהגת הדין ירידה היא או קול ממוצע הולך ונוסע לא למעלה ולא למטה וזהו אזלא ונטלא והיינו רמז אל כללות הנהגת הרחמים המכריע בנתים לא למעלה ולא למטה אלא הולך ונוסע להאי סטרא ולהאי סטרא והענין שאין הנהגה שאינה כוללת חסד דין ורחמים הסכמת ג' אבות:

מזדעזעין ופתחין שירתא היינו כחות אחרים למטה מהגלגלים כששומעים השיר העליון מזדעזעים מפני היראה ופותחים גם הם ועולה קול שירם וזמרם מלרע ממקום מושבם עד למעלה מקום הגלגלים ונכלל שירם וזמרם בשיר הגלגלים ואפשר היות אלו אלף אלפים ורבוא רבבן הם סוד שרי ממוני עולם העשייה הגשמית הזה שהם שרי הרים וגבעות ימים נהרות ומדברות ואילנות ודשאים וכו' ולהיותם רבים עד אין מספר כינה בהם אלף אלפין ורבוא רבבן כלומר מספר עצום ורב נקט לישנא דקרא נהר דינור נגיד ונפיק וכו' ודוק אומרו בהם מלרע לעילא דהיינו השיר העולה מעולם העשיה הגשמיות והרוחניות שנקרא מלרע בערך המרכבות והגלגלים:

לקל נעימותא ההיא קיימין מאן דקיימין. אפשר שהם השרפים שעומדים ממעל לו בסוד הכסא משוררים מעומד והם הנק' עלמות שיר כנזכר בזוהר פ' ויצא. והענין שכל העולמות מתפעלות ומתעוררות ממעשה התחתונים ובפרק שירה זה עולה אותו נעימות העולה מבסם לכל העולמות ומתעוררים אלה העומדים לומר שירה וז"ש קיימין מאן דקיימין כלומר עומדים על דוכנם לשורר הרגילים לעמוד ולהיותם נעלמים יותר מכל המשוררים התחתונים כי אין למעלה מהם משוררים זולת חבצלת השרון רות שמרוהו להקב"ה בשירות ותשבחות בסוד אלהים אל דמי לך לכך לא הזכירם בשם. ה"ג ארבע מאה וחמשין אלף וכו' להיות מארי דעיינין הם בהיכל הזכות כנזכר בפ' פקודי דף רנ"א ורנ"ב שהוא גבורה ושמאל לז"א מתכנפי לסטר ימינא להכלל חסד וגבורה כדי למזג המדות לז"א חמאן ולא חמאן כי מצד אחיזתם בהיכל זכות מקום המשפט חמאן ומצד שנכללו בסטרא דימינא לא חמאן שמעלימין עיניהם מקצת דברים כפי האדם וכפי הזמן וכפי המעשה ואין הכוונה ח"ו שיש משוא פנים בדבר אלא כענין שפי' בזוהר כענין שאול כל זמן שלא הגיע זמן דוד לא היו מדקדקים עמו במעשיו וכשהגיע זמן דוד דקדקו אחריו ונסתלק מן העולם. וכן הענין בנישואין שבעוד שבן זוגה אינו ראוי להשתמש בה אז זה החוטף שש ושמח עם אשתו הרי לא חמאן. וכשבן זוגה חוזר בתשובה ומגיע זמנו לישא בת זוגו אז מדקדקים אחרי החוטף אפי' עונות קטנים ומסתלק מן העולם. וכדאיתא ענין זה בפ' וילך דף רפ"ג:

קיימין בקיומיהון. כלומר אעפ"י שאמרתי לך דלא חמאן אין הכוונה שאינם רואים מחמת פגם ח"ו או להיות עיניהם מכוסים אלא קיימין בקיומיהון כלומר עומדים בקיומם ובמצבם ובשלמותם ואין העדר ראיה אלא מחמת שרוצים להעלים עין ברצון גבוה כנזכר. א"נ שלהיות שלא חמאן משום הכי קיימין בקיומיהון במקומם לסטר ימינא דאלמלא היו רואים היו חוזרים למקומן מקום הדין לפעול:

תרין סטרין אחרנין. שהם מזרח ומערב אתחזרו ונכללו זה בזה להתמתק (וכן) [אפשר דתיבת וכן מיותר] מערב היא דינא רפיא אתחזר אל המזרח להתמתק וכן המזרח למערב להמתיקם ואומרו בגיניהון יען שהם הם עיני י"י המשוטטים בכל הארץ כנזכר בפ' פקודי ובפ' בראשית דף מ"ג וכמו שהם אתחזרו לימינא כך עשו לאלו דהיינו כחות ת"ת ומלכות שבהיכל זה שהם מערב ומזרח שנכללו ונמתקו כנז' וכל זה הקדמה שע"י שינוי המקומות המקום גורם לדון לזכות ולבקש זכות בעולם כדמסיק.

ולסטרא דשמאלא וכו' שיעור הלשון כך הוא ומתכנפין בכנופיא לסטר ימינא ארבע מאות וכו' ולסטרא דשמאלא מאתן וחמשין אלפין והכוונה לומר הגם שאמרתי לך ומתכנפין בכנופיא לסטר ימינא כך וכך דאתחזרו מן השמאל אל הימין לסבת המיתוק אין לומר שנשאר סטר שמאלא ריקנית דאי הכי אפשי רחמי ולא ישאר דין בעולם אלא אכתי אתכנפו לסטר שמאלא ר"ן אלפין מארי דעיינין וכשתדקדק תמצא שהשמאל אתחזר אל הימין ולא הימין אל השמאל כלל אמנם בתרין סטרין מזרח ומערב להיות המערב הוא דין רפיא לא איכפת לן כ"כ אם אתחזרו זה בזה וזה בזה שאפי' שיבא המזרח אל המערב אין ביד המערב להפוך רחמי המזרח לדין ואדרבה הוא יהפכנה לרחמים כמוהו אמנם הימין אם תחזור אל השמאל הי' סכנ' עצומ' שלא יהפכנ' לדין (ליזה) [ולזה] לא אמר לישנא דאתחזרו אלא בתרין סטרין מזרח ומערב כנזכר ולגרסת אתחוורו אתי שפיר טפי כלומר נתלבנו ג"כ ונהפכו ללובן הרחמים:

אינון מאריהון ריבבא וכו'. שמעתי משמו של האלהי הרי"א זלה"ה כפי מה שפי' באדרת נשא דף קל"ב שמארי תריסין הם בבריא' ומארי דיבבא הם ביציר' כי שם הוא עסק הזה כאמור. ואפשר דמארי דיללא נכללו ביציר' עם מארי דיבבא ולכך אמר מיבבין ומיללין ולא הוזכר שמם לפי שנכללו שם. ורמזם במלת מיללין מאתר בית מותביהון מותב בית דינא הידוע שלהם לא כמארי דעיינין דאתכנפי לסטר ימינא קרוב לשני שלישים מהם כדי להמתיק את הדין בשינוי מקום אלא אלו ממקום המשפט אשר הם יושבים לדון משם מייבבין ומיללין וזה להיותם בלתי המתקת שינוי מקום כראשונים כנז' לכך פתחין בדינא ומסיימין בדינא:

מייבבין תניינות. לא אמר ומיללין כנ"ל והטעם לפי שהיבבא היא מלאכתם העיקרי (וכשושנים) [נ' שצ"ל וכששונים] שונים בשלהם לא (ביבבא) [נ' שצ"ל ביללה] כי גנוב הוא אתם ודוק שלא הזכיר התקיע' כלל כי עתה היא עת הדין ואין מיתוק ובתר דמסתיימין דינא תוקעין:

דקאים עליהון. כי כן עמודא (דאמצעית מקונא) [דאמצעיתא מקננא] במטטרו"ן דהיינו יציר':

בכורסייא דדינא. כי כמה כסאות יש להקב"ה כנזכר בפרק א' מפרקי המרכב':

ה"ג עד דתסתיים דינא סחרן מארי דעיינין. נרא' שהוא כעין מחול שהולכים ומסבבים ושמחים שכבר נסתלק הדין והואיל שהם מטים לסטר ימינא משתעשעים וששים ושמחים בהסתלקות הדין. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

תוספתא פתר תנינות ההוא סבא פטרונא וגומר נ"ל דמיירי על מטטרון דה"ק ההוא סבא פטרונא דכלא כי הוא ראש כל המלאכים זקן ביתו:

הרח"ו ז"ל זוהר וארבעין ותרין שמשין קדישין עמיה וגו' להבין איך נרמזו בפסוק זה דנחתו מ"ב שמשין קדישין עמיה וכולהו את משמא קדישא וגו' הוא כי תיבת ואלה עולה מ"ב בגי' ופי' כי מ"ב שמהן ואתוות ¹ קדישין וזהו ואלה שמות שהיו חקוקים בבני יש' הם השמשים קדישין ונחתין עם ישראל הוא השכינה וכולם נחתו עם יעקב וכל א' מהם נטיל חד את קדישא משם מ"ב והם הנקראים אורפניא"ל בוא"ל גבריא"ל יופיא"ל תומא"ל צדקיא"ל קבציא"ל רבחיא"ל עוזזיא"ל שמשיא"ל טוביא"ל נגדיא"ל נחליא"ל גביריא"ל דניא"ל יהוריא"ל כבשיא"ל שפריא"ל ברכיא"ל טבטביא"ל רחמיא"ל צפוניא"ל תרימיא"ל גחריא"ל חזוא"ל קמוא"ל ברקיא"ל טהריא"ל נוריא"ל עמיא"ל ישרא"ל ¹ להביא"ל פניא"ל זכריא"ל קדוש יא"ל ישלגיא"ל ¹ קרביא"ל וויא"ל ציריא"ל ילפיא"ל תכריא"ל. הרח"ו זלה"ה: ומהרמ"ק זלה"ה פי' כי את חד משמא קדישא ביאר כי הוא שם מ"ב העליון שהוא בבינה והוא שם ההויות והוא יו"ד וי"ו ה"י ה"י ¹. אל"ף ה"א יו"ד ה"א. יו"ד ה"א וא"ו ה"א. אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. והענין כי הרוחני העליון יתלבש בתחתון כדי שירד בגלות כל א' וא' כפי שיעורו ולזה אור המלכית יתלבש באופן ולא יאיר לעולם ולא יקבל אור עליון אלא כפי שיעור אופן וכן אור הת"ת יתלבש במטטרו"ן ולא יאיר ולא יגיה אורו אל התחתונים אלא כפי שיעור מטטרון וכמוהו יהיה קבלתו וכן אימא עילאה מקננא בכורסייא ולא תאיר למטה ולא תקבל מחכמ' אלא כפי שיעור הזה ולזה אמר כי מהשם העליון הרמוז בבינה דהיינו מ"ב אותיות מהשם הנעלם שהיא מ"ב פרקים הנז' כל אות ואות מאותיות האצילות היה מתלבש בסוד מ"ב שמשין היינו סוד אימא עילאה בכורסייא כגון זה י' א' אדירירא"ן ¹. ו' ב' ביהרירו"ן. ד' ג' גיהריררן ה' י' יגביה. י' ת' תלמיה. ו' צ' צתני"ה וכן כל השמות ואלו הם ע"ב שמות ¹ ורשב"י פי' בתיקונין תיקון ע' כאשר נתבאר במקומו ואלו הם סוד עתיק יומין שפי' ל"א צר ודאי ומכח השם הזה שהיה חקוק במט' נעשו נסים לישראל ונגאלו. והיינו כל חד וחד ממ"ב שמשין הנז' את קדישא משמא קדישא לא משם מ"ב סתם.

footnotes: ¹ ואתוון: ¹ יעוין שמות אלו בס' לקוטי רב האי גאון ובפרדס שער השמות וכאן חסר שם גדיא"ל: ¹ צ"ל שלגיא"ל: ¹ יעוין בקה"י ערך מ"ב וכאן צריך תיקון: ¹ יעוין בפרדס הנ"ל וצ"ל אדירירון: ¹ צ"ל מ"ב:

וכולהו נחתו עם יעקב וגו' הענין כי הסוד הזה הוא כי בזכות נפש תגלה המ' כי מאופן נפשין ומטטרון רוחין ובזכות רוחין יגלה הת"ת ומכסא נשמתין ובזכuת נשמתין תגלה הכסא והיינו בסוד בי"ע ומצד היות להם אצילות נפש רוח ונשמה יגלו מלכות ות"ת ובינה דאצילות ומטעם היות יעקב נאחז במקום גבוה עד עלותו בסוד המחשבה כאומרם ישראל עלה במחשבה ובכח זכות זה גלה שם מ"ב הנעל' הנז' עד הכתר ולכך כולהו נחתו עם יעקב למצרים ע"י לבושים אלו הנז'.

הה"ד ואלה שמות בני ישראל וגו' הענין כי ואלה עול' מ"ב לומר לך ואלה שמות מ"ב שמות בני ישראל ענפי הת"ת ולא שהם ענפי הת"ת שהרי הם ענפי הכתר כדפי' אלא מצד שהת"ת ירד למטה בדיוקנא דההוא סבא דהיינו יעקב יקרא ישראל ע"י שהוא יעלה במחשבה ונעשו בניו הבאים מצרימה לרדת למצרים בזכות מה בזכות יעקב וז"ש את יעקב ולא את בניו מהרמ"ק זלה"ה:

א"ר יצחק משמע וגו' הנה אם יאמר את ישראל היה בו ראיה כ"ש דקאמר את יעקב ולא קאמר אתו הרי היא ראיה פעמים הא' אומרו את יעקב הב' שלא אמר את ישראל. ויש לפרש שאם אמר את ישראל הי' ראיה שהוא ישראל ראשון ישראל סבא וישראל שני ישראל ממש אמנם עתה שאמר את יעקב וקודם את ישראל אינה ראיה גמורה דאפשר שהשבטים יחוסם ושמם בני ישראל ולפעמים קורא לישראל יעקב והיינו את יעקב לזה אמר ולא נאמר אתו עיקר ראיה הוא ממה שהי' אפשר לקצר ולומר אתו והאריך את יעקב משמע דישראל דלעיל לאו היינו יעקב הגשמי:

מאי קאמר איש וביתו י"ל דמבעיא ליה דהיאך שייך איש וביתו אם לפשט וכי ביתו הוא שבקי ולדרך נסתר לדברי ר"ש וכי ביתו שייך.

אינון הוו מלאכין וגו' כלומר הוא פי' שבני ישראל הנאמר כאן אינם בני יש' הגשמי אלא הם מלאכים נסתרים כדפי' לעיל ויש אחרים תחתונים מהם וגם הם ירדו ועליהם אמר וביתו דהכי אמר אבא כל אינון מלאכי דהיינו מלאכי שלום שהם מהת"ת כדפי' לעיל או שהם השרפים ג"כ אתקרון גוברין תתאין מפני שהם זכרי' משפיעים באותם תחתונים שהם מלאכי המלכות הנקראים הן אראלם צעקו חוצה וגו': בן ערך צ"ל בן שמעון כי ר' יצחק היה בזמן ר' שמעון ונפטר ביום שנפטר ר"ש ולא ראה ר' אלעזר בן ערך אם לא שנאמר שר' יצחק אחר היה וזה דוחק ועם היות שאו' קאים קמיה אין זה דוחק שר' אלעזר חשוב החברים היה ולעולם נמנה אחר אביו ועם היות שר' יצחק נפטר ביום שנפטר ר"ש דבריו אלה היו בחיי ר"ש:

א"ל שכינתא וגו' לא נסתפק לר' יצחק אי נחתת אי לא דהא קרא איהו אלא קשי' ליה קרא דכתיב ואלה שמות בני ישראל דהיינו בעולם המלאכים איש וביתו כדפי' ר' שמעון דכורין ונוקבין בעולם המלאכים ואי שכינתא נחתת מאי קמ"ל שכינתא נחתת מלאכין צריכא למימר ולהכי קא מתמה שכינתא נחתת וגו' ור' אלעזר השיבו ולא והא כתיב וגו' כלו' ירידת שכינה אין לפקפק בה אם יש לדון הוא בפסוק ואלה שמות לבארו וז"ש ת"ח שכינתא נחתת למצרים את יעקב וכל מרכבותיה עמה והם המחוייבים לרדת כל זמן ששכינה יורדת אמנם יש מרכבות אחרות שאינם מרכבות שכינה וז"ש ושית מאה אלפין אחרנין וקראן רתיכין קדישין אחרנין הענין כי במספרם הורה שהם לת"ת בעל ו' קצוות ואומרו רתיכין הורה שאינם מלאכים אלא מרכבות ממש שכל א' וא' חשובה ככל מרכבות שכינה מפני שהם מרכבות מהזכר העליון שהם בתוספת קדוש ובאומרו קדישין הורה על רוממותם מלמעלה מקום הקדושה העליונה שאלו הם ממקום שאין שום קליפה מתקרבת כלל אליו והם אחרנין בזולת מרכבות השכינה שאינם ממין אלו ואלו אחרנין בערכם ולא חוייבה ירידתם בירידת השכינה והיינו דכתיב כשש מאות וכי איכא ספיקא קמי קב"ה דקאמר כשש וגו' אלא ודאי השתא ניחא היינו דכתיב כשש מאות להראות שהיו שש נגד שש מליונים נגד תחתונים ואומרו דתנינן וגו' שית מאה אלפין רתיכין קדישין נחתו עם יעקב ר"ל ממש בירידת יעקב ירדו ולא כאשר היו ישראל שש מאות אלף. ואל יעלה בדעתך לומר שירדו לכבוד יעקב ונסתלקו מיד שאינו שלא נסתלקו עד גאולתם של ישראל וז"ש וכולהו סליקו מתמן כד נפקי דהיינו שנתעכבו מעת ירידתם עד עת גאולתם של ישראל: השתא נקיטינן מכלל הברייתא דבני ישראל אתקרון אלו הת"ר מאות מפני שהם מרכבת הת"ת וז"ש ואתיידע ממש כולהו בני ישראל וגו' גם בזה ניחא שענין בואם לא היה כשהשלימו ישראל לשש מאות אלא מתחלה נכנסו וכו' גם דלא קאמר אתו משום דאתא לאשמועינן דנחתו עם השכינה דנחתת בהדי יעקב כדפי' לעיל:

א"ר יהודה ר' יהודה ס"ל כר' אלעזר ולא מטעמיה ולהכי לא קאמר ר' יהודה אומר משום דר' יהודה לא פליג בעצם אמנם איכא בינייהו דר"א ס"ל דמלאכין דקב"ה אינון עילאין ואינם משועבדים לגלות עם השכינה לולי רבוי' דקרא כדפי' ולהכי אתא קרא לאשמועינן ור' יהודה ס"ל דכיון דאינון למטה מהשכינה שהרי הם בריאה יצירה למה לא יגלו אחר דפטרונא דילהון דאיהי שכינתא גלה ולא צריך קרא לרבויי אלא אתיא מק"ו ואמר ק"ו ומה ועושה ק"ו מתלת ואמר כד אשתזיב דהא אשתזיב ואינו צריך להם ועוד ויעקב הלך לדרכו היה הולך ממש לא"י לדרכו ממש עוד שלא באו מחמת פחדו אלא ויפגעו בו שהם פגעו בו כמעט שלא מדוחק ושלא מצורך וכן כד נחת שלש' אחרות הפכן של אלו והיינו כד נחת למיפק ג' רעות ירידה ויציאה מא"י והיינו נחת למיפק ובגלות הרי צד א' וק"ו הצד הב' דאלו התם כתיב ויפגעו בו מלאכי אלהים ולא נזכר ענין בפטרון אמנם נראה שפגעו בו ודרך פגיעה באו והכא קב"ה אמר אנכי ארד וגו' פטרונא אנכי מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' תמניסר אלף אחרנין תקעין. הם סוד רכב אלהים רבותים אלפי שנאן אלפי שאינן אשתארו תמני סרי אלפין דנחתין עם מטטרו"ן לקבלא י"ח ברכאן דצלותא כנזכר בתי' דף ד' ואלו הי"ח מתחברין עמהם לסיוע המיתוק מצד התחתונים:

ה"ג תוקעין ולא מיבבין [ולא גרס כאן ולא מייללין כבזוהר שלפנינו] פתחין שירתא מזדעזעין מאתין וחמשין אלפי מארי דיבבא תקעי תניינות ולא מייבבין ולא מיללין. והפי' בתקיעה ראשונה מתמתקים מארי דיבבא שהם בתי דינים שביציר' שהם תוקף הדינים ולכן תקעין ולא מייבבין אמנם אכתי מייללים מארי דיללה למטה אמנם אחר שתקעו פעם שנית נמתקו ג"כ מארי דיללה שבעשייה דינין רפויין ולכן לא מייבבין ולא מיללין:

נטל פטרונה וכו'. עד עתה היתה המתקת הדינים בחצריהם ובטירותם ובמקורותיהם דהיינו הרחקת הנזק עתה להקרבת התועלת נטיל פטרונא דהיינו הת"ת שישב על כסא דין כנז' ויתיב בכורסייא דוותרנותא לשלח מזון ופרנסה לעולמות בשופע בלי דקדוק ע"ד פותח את ידיך וגו' וז"ש לשון וותרנותא וכוונת כל המשנה לומר שבכל יום ויום האדם נידון על מזונותיו ולכן קשים מזונותיו כקריעת ים סוף כנז' בפ' תרומה דף ק"ע והטעם כנז' בזוהר לפי שבאים בעלי הדין לחלוק ולומר שאין לו זכות להתפרנס וכי יש לו עוונות מונעים הטוב ממנו לכן צריך שיעל' מן הארץ התעוררות לעורר כחות של המלאכים המלמדים סנגוריא של ישראל ע"י התפל' כנ"ל ולכן תיקנו הקדמונים להזכיר י"ג מדות בכל יום לעורר הי"ג עליונים להשפיע עליהם המזון שלא ימותו ברעב:

הוה מדכר שמא וכו' משמע שהוא ית' ממש מזכיר שמו ונמצא פי' ויעבור יי' על פניו ויקרא יי' הוא הת"ת בעצמו המזכיר את שמו וכדמפרש ואזיל כד"א וגו' ובזה צודק מאי דכתיב בכל מקום אשר אזכיר את שמי ולא אמר אשר תזכיר שהוא ית' ממש מזכיר את שמו:

דבההוא שמא חיים לכלא. שכן כלם הם רחמים פשוטים:

משבחין ואמרין בריך יקרא דיי' וכו' השבח הזה אומרים אותו לפי שכבר יודעים שעתה מדת המלכות למעלה ואינם משיגים בה ובהזכרת שם זה היא נמשכת למטה מליאה כל טוב:

דהות טמירא. היינו שנסתלקה למעל' לאו"א לשאוב שפע.

ה"ג (מזיווגא) [נ"ל שצ"ל מזיוויא] דזיווייא והיינו שהיא מאירה עתה מזיו הזווים כלם שהם ג' ראשונים:

לד' סטרין הם ד' עמודי כסא שהם ראשין לקדמאי. כלומר הם ד' ראשים לד' ראשים הראשונים שהם מרכבי ארגמן שביציר' שהם ד' ראשים הראשונים להנהגת התחתונים בימי החול. ואלו ד' עמודי הכסא הם ראשים אליהם.

מההיא אתמשך וכו' וההוא איקרי גנתא דעדן כלומר יש בה שפע ומזון להשפיע לכל אינון דלתתא שלכך נקר' גנתא דעדן שיש בה ענוגין וכסופין להשפיע בעולם:

ההוא סבא פטרונא דכלא. היינו עתיקא דעתיקין כתר עליון ונק' פטרונא דכלא כי הוא המולך ושולט על כל מה שלמט' ממנו וכלהו פתחי וכו'. מכאן ראי' שי"ג מדות מתחילין מן אל רחום וחנון ועיין בפ' נשא דף קל"א וז"ל לקביל דא אל רחום וחנון וגו'.

ה"ג וכל חיליהון ושמיא דלתתא וכל חיליהון. והנה להתקשר למשנה זו עם פסוק ואלה שמות הענין הוא דע שאלו המשניות היו מימי קדם מקדמוני ארץ מחכמים מחוכמים שקדמו לר"ש זמן מה והיו שגורות בפיהם כמשניות דאיסור והיתר וכשהיו עוסקים בתור' ובאותו דרוש שהיו דורשים הי' מגיע לאיזה דרוש הנז' במשנ' ההוא היו מזכירים בתוך דבריהם אותה המשנה אם כדי להבין קצת הדרוש שהיו עוסקים בו ע"י המשנה אם להעלותה ע"פ והנה מאמר הקודם מדבר בענין הגן שהיא המלכות ופי' בו מה הגן הזה צריך לעדור וכו' אף כ"י וכו' ולכך הזכיר המשנה ג"כ כדי להבין בעצמם מציאות הגן הזה כיצד היא נעשה גן כנזכר:

אר"ש נחתא שכינתא וכו' חיה חדא. ת"ת:

בדיוקנא דההיא סבא פי' בצורתו של יעקב ממש:

וכל חד וחד את קדישא ממיה אות משם המפורש חקוק עליו להורות שאין להם שום פעולה זולתי ממנו ית' המאיר בהם: א"נ שהיא כעין קמיע שלא ישלוט בהם שום טומא' מטומאות מצרי' המלאה גלולים ע"ד הנז' בפרקי היכלות שכל המלאכים היורדים לעולם השפל הזה כשעולים למעל' טובלים בנהר דינור מפני הבל טומאות המתדבק בהם מזה העולם:

ואלה שמות. מלת ואלה הוא בגי' מ"ב ופי' (כענין) [כמנין] ואלה שמות שהם מ"ב שמות באו עם בני ישראל ת"ת מצרימה את יעקב. א"ר יצחק ל"ג.

מלאכין עילאין היינו מלאכי שלום מלאכין דקב"ה תתאין מנהון היינו אראלים מלאכין דשכינתא:

דר' אליעזר בר' שמעון גרסי'.

שכינתא נחתת למצרים. הנה נסתפק השואל אם היתה ירידת השכינה למצרים בשביל הגלות או בשביל כבוד יעקב וזהו שרמז באומרו נחתת לשון ירידה שהוא הגלות ונסתפק בדבר לפי שהכתוב אמר אנכי ארד עמך שמורה בשביל כבודו מאי א"ל שכינתא נחתת למצרים את יעקב כלומר עיקר היתה הירידה על סבת הגלות ונטפל עמו כבודו של יעקב וזהו את יעקב ע"ד שדרשו רז"ל את פריו הטפל לפריו ולא זו בלבד אלא הוא וכל קדושיו עמו דתנינן שית מאה וכו' וכולהו סליקו מתמן ואם לא היתה הירידה רק לכבודו של יעקב הי' להם לעלות משם תיכף אלא ודאי בסבת הגלות ירדו:

הה"ד ויסעו בנ"י וכו' הביא תחלת הפסוק למה שארז"ל מאה ועשרים מיל היו והלכו לשעה קלה לפי שהמלאכים היו מסייעים אותם. וז"ש:

כגווגא דנפקי אילין. שהם המלאכים בקלות ובמרוצה כך נפקי אילין. שהם ישראל וכל זה הכריח לומר שירידת השכינה היה בשביל הגלות:

ות"ח רזא דמלה פי' עוד ראיה עצומה שהרי כל המלאכים היו מתעכבים לצאת בגינייהו דישראל כדמפרש ואזיל.

הל"ל ולא רצו הוקשה לו מאחר שאמר כי גורשו ממצרים ל"ל לומר ולא יכלו פשיטא אבל הם שני טעמים הא' כי גורשו ממצרים ואעפ"כ היה לאל ידם להתעכב כי מה להם מפרעה שניו יחרוק. וא"כ לפי זה ולא רצו הל"ל אמנם אמר ולא יכלו. ממש לא יכלו כי היו מוכרחים שראו המלאכים מזומנים לצאת ואין דרך כבוד לקטן להתעכב אחר שהגדול מזומן ללכת:

ואתיידע כלומר נקטינן או נמצינו למדין כי מ"ש בני ישראל פי' בנ"י דרקיעא וכו':

הבאים מצרימה בקדמות וכו'. הכריח עוד דמדלא קאמר הבאים את יעקב מצרימה שהיה נראה שבאו לכבודו ואמר הבאים מצרימה את יעקב להורות שעיקר הירידה היה מצרימה דהיינו הגלות ולבתר את יעקב כבודו של יעקב נטפל עמו. ויש לפרש באופן אחר שר' יצחק נסתפק אם יהיה פי' ארד עמך תכף עמו בשעה ההיא או ארד עמך כשיהיה לך ירידה והיינו כשמת יוסף וכל אחיו שהתחיל השעבוד אז ארד עמך וקודם לא ותירץ ת"ח שכינתא נחתת למצרים את יעקב כלומר אתו ממש באותה שעה דהכי תנינן וכו' וזהו שפי' במסקנא דמלתיה הבאים מצרימה בקדמיתא ועם מי את יעקב שבתחלה באו כלם למצרים לכבוד יעקב ומיד חזרו למרום ובעת מיתת יוסף חזרו וירדו וזהו שסיים הפסוק איש וביתו באו כלו' שנית אל הגולה ולא את יעקב ועיין לקמן דף י"ו. וי"ס דגרסי הכי א"ל שכינתא נחתת למצרים את יעקב א"ל ולא והא כתיב אנכי ארד עמך מצרימה א"ל ת"ח שכינתא נחתת וכו' ולפי גירסא זו אתי שפיר הפי' השני והוא ששאל כמסתפק שכינתא נחתת למצרים את יעקב ממש בעת ההיא או אח"כ כנזכר והשיב. לו דרך תימה דפשיטא דכתיב אנכי ארד עמך עמך ממש. א"ל שכינתא וכו' כלומר ולא הוא בלבד אלא גם כל קדושיו עמו וז"ש וכלם נחתו עם יעקב למצרים וכו' ועל כן [האריך] עד הבאים מצרימה בקדמיתא לתת טעם שבני ישראל אינו כמשמען אלא מלאכים מדלא קאמר אתו כנזכר ובאומרו הבאים בקדמיתא חזר והכריח שבתחלת ביאתם לא שהלכו ושחזרו כנזכר:

א"ר יהודה ק"ו. נראה דגרסי' א"ר יוסי וכן לקמן אר"י בההוא יומא וכו' והיה כתוב בר"ת אר"י והסופר טעה. והטעם דאשכחן לקמן בדף י"ו דאית [לי'] לר' יהודה להפך והענין נקשר במה שאמד לעיל שהחידוש הוא ששש מאות אלפין רתיכין נחתו עם יעקב ואמר דאין זה חידוש דק"ו היא ומה עם יעקב שהיה יחידי מה בניו והיה אחר שניצולו שלא הי' צריך עזר כתיב בו ויפגעו בו מלאכי אלהים כד נחתת למיפק בגלותא שהוא תחלת הצמר והוא וע' נפש עמו לאו דינא דיחתון שמשוי עמיה א"כ אין זה חידוש. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון ומ"ב שמשין וכו' מ"כ בפסוק זה מ"ד אותיות שכינה ומ"ב שמשין ויעקב הרי מ"ד שירדו למצרים משמע דקאמר את יעקב וגו' א"נ שכינתא ואיהי ¹ חדא ומ"ב שמשין ולשם ¹ לשם מ"ב כאן מפני שהוא קשה קפ"ז ¹ וצריך להתגבר על המצרים בו א"נ משום דסליק ולא נחית קל"ב ב' ¹ ובו מלו ממצרים וגו' גם ואלה עולה מ"ב.

footnotes: ¹ נצ"ל וחיה חדא ¹ נצ"ל וטעם ¹ ע' בדף קפ"ז ¹ ע' בדף קל"ב ב':

הוה ליה למימר ולא רצו להתמהמה פי' משום דקשיא ליה דהכי הל"ל ויאפו את הבצק וגו' ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם כי גורשו ממצרים והוה משמע משום דגורשו ממצרים לא יכלו להתמהמה שתאמין העיסה וגם צדה לא עשו להם והשתא דקא' כי גורשו ממצרים בקדמיתא משמע דתרי טעמי נינהו חד כי גורשו ועוד ולא יכלו להתמהמה והיינו וא"ו דולא יכלו וא"כ ולא רצו מבעי לי' דאי משום כי גורשו לא יכלו הא כתיב כי גורשו וכתיב ותחזק מצרים וגו' וא"כ לא יכלו למה לי ומאחר שכן הוא אלמא הם לא היו רוצים א"כ ולא רצו מבעי ליה אלא ע"כ פי' ולא יכלו משום עכובא דמשרייתא קדישא הוה כך מצאתי:

ר' יעקב וגו' מאן אינון בני יש' אל יעל' בדעתך מלאכי' וכיוצא אלא בני יש' ממש כפשוטו והשתא קשה טובא חדא ואלה שמות למאי אצטריך ועוד אתו מבעי ליה ועוד איש וביתו לזה אמר ר' אבא פתח ובהאי מתיישב האי והודיענו שם שמות בארץ שאינם שמות מונחים בהסכמה אלא בעצת רוח הקדש וז"ש שם הקב"ה ממצמו השמות האלו לשבטים וז"ש ואלה שמות לא שמות מונחים אלא אלה ונודע שהם נק' בני ישראל על צד שהם מאושרים ומיושרי' לעבודה כי שרית וז"ש אינון דאתקרון בני ישראל ולא אמר בני ישראל ממש אלא דאתקרון על צד כי שרית וכך שמם ראובן ושמעון וגו' כדאיתא במדרש ועתה יאמר הבאים מצרימה אפי' בהיותם באים לא שינו שמם הידוע להם לטובה כי לעולם טעמם בם וריחם לא נמר לזה לא אמר אתו אלא את יעקב להיות בני ישראל יחס עצמם לא יחס שם אביהם איש וביתו כמו הי"ב שבטים בהם כל אנשי ביתם היורדים עמם.

ברקיעא אית שמהן קדישין שהקב"ה קורא לגדודיו על שם כחם ופעולתם. בארעא אית שמהן שמות השבטים וכיוצא ששמם על שם פעולתם וכחם ויש כח וקמיעין בשמותיהם ככח שמות המלאכים:

א"ר יאודה וגו' בההוא יומא דנחית וגו' כולי עלמא ידעי שהיו במצרים ששים רבוא כמבואר לעיל כשש מאות אבל ס"ד לומר שכשירדו לא ירדו אלא ע' כמספר ע' נפש ואח"כ היו מתרבין והולכין בני ישראל לזה אמר שאינו כן אלא מיד ברדת יעקב ירדו ס' רבוא והטעם לזה מהפסוק אומרו בני ישראל ממש כמספר בני ישראל אח"כ שהם ס' רבוא. הבאים מצרימה מיד באותה שעה באו למצרים את יעקב עם היות שלא היו אלא ע' נפש והיינו חדושא דקרא באומרו אלה שמות וגו' דאי לא תימא הכי לשתוק דהא מק"ו נפיק כדפי' ועוד הא כתיב אנכי ארד והיינו דאמר ר' אבא מאן אינון בני ישראל דהכא כלו' אין לומר שלא ירדו מלאכים ח"ו דהא איכא ק"ו דר' יאודה אמנם פי' הפסוק בני ישראל דהכא אינם המלאכים ומק"ו נפקי אלא כדפי': ור' יהודא תירץ ואמר דאתא קרא לאוספי דבההוא יומא וגו' כדפי' והיינו לשון הכתוב ואלה שמות בני ישראל בשלמות כל ס' רבוא הבאים מצרימה את יעקב שהיו מתי מעט:

קוזמיטון בערוך פי' קוזמוטר שהוא שלטון בעולם וניחא שהם מלאכים שליטים בעולם בעלי ההשגח' העליונ' באמצעות' יורד השכינה. עוד פי' קוזמין לשון תכשיטין ויתיישב שהם תכשיטין לשכינה שהיא מתגאה בהם כנודע הרבה חייליה להפיס דעתה:

דגליפן לשון חקיקה פתוחי חותם מתרגמינן בגליף והיינו דמפותחים וחקוקים.

קלדיטא מפתח כלשון קלידא וכן בערוך והענין כי המלכות שהיא מפתח ליכנס אל הקדש פנימה אלו מתחקקים או מתקשטים בהם.

סחרן בדוכתיה היינו שהם אלו נאחזים בדרום מצד החסד ואלו נאחזים בצפון בגבורה ואלו נאחזי' במזרח ת"ת ואלו נאחזים במערב מלכות ואלו מצד מעלה בנצח ואלו מצד מטה בהוד ולזה סחרן בדוכתין שכל א' לו מקום ידוע ליניקתו והיינו שהם ששים עשרה שהם מאה אלף לכל א' מהקצוו' וא"ת והרי אתה אומר שהם ששים כשש קצוות ואתה אומר שהם כמטתו של שלמה שהיא בת שבע לזה תירץ ואמר קוזמיטין בשביעאה ירצה קשוטם ושלמותם הם במלכות שהיא מדה שביעי' אמנם גליפין החקוקות על צד מציאות שתיתאה דהיינו ת"ת וזה מוכח מהסתום דקאמ' מטתו דהיינו שביעאה ששים גבורים דהיינו שתיתאה וכדפי'. ד"א הנה מטתו דא איהי שכינתא ולאידך פי' אפשר דמטתו שלשלמה היינו מדת המלכות עצמה ומטתו היינו אלו הגבורים וכיוצא והשתא מטתו היא המלכות של שלמה ת"ת מלכא דשלמא דיליה ששים גבורים סביב לה אינם השלטונים ראשי גייסים אלא סתם שתין רבוא דמלאכא עילאה כישראל שכולם שוים לטובה ואינם סביב לה שהם ממנה שא"כ יקשה שהוא בת שבע והם ששים לזה אמר דאינון מחילא דשכינתא לפי שעה היו מחילא דשכינתא דנחתת ומפני ירידתה שם נתן לה הת"ת מלאכיו וז"ש מגבורי ישראל ישראל דלעילא:

הה"ד ואלה שמות בני ישראל שהם מהת"ת.

איש וביתו שג"כ מלאכי שכינתא המשרתים לאלו וכל המשתלשלים מהם ירדו אינון ונימוסיהון והיינו וביתו ופי נימוסיהון לאו דוקא מלאך א' נקבה למלאך א' זכר אלא וביתו כל אנשי ביתו כל המצטרך להשפעתו ושליטתו וכל הנאחז עמו הרמ"ק ז"ל:

והרח"ו ז"ל כתב וז"ל אינון ונימוסיהון ר"ל ומשפחותיהם פי' כי אינון ס' רבוא מלאכים בלבד רק אף כל א' מאלו הס' רבוא יש לכל א' מחנה א' והוא ממונה עליו ובזה לא תקשי זה עם מה שרז"ל דף ד' דתנינן ת"ר אלף רתיכין קדישין וענין ס' גבורים תבינהו מפ' וישלח דף ס"ו ע"ב.

ר' חייא הוה אזיל וגו' חד ממריהון וגו' אם היה ר' יוסי מחברי ר' שמעון רחוק הענין הרבה שהרי ר' יוסי ור' חייא ור' אבא חברים היו ואם נאמר שהיה בתחלת שמושם ור' אבא מראשית החברים רחוק הרבה ולפי האמת תרי ר' חייא הוו וכן אפשר שהיו תרי ר' יוסי ובר"מ הארכתי:

תלת פלוגתן ג' דברים שהשכל חולק עליה' הם ג' קושיו':

דאתחבר כמאן וגו' דקאמר וארא וארא וגו'.

ומעלמא לא שביק לא בגלות בבל ולא בגלות מצרים א"כ ילמד גלות מצרים סתום מן המפורש גלות בבל ואמר לא שביק אפי' שהיו מקולקלי' כגון גולים מרשעתם כ"ש יעקב במצרים שלא היה גולה על עון קב"ה ת"ת ושכינתיה מלכוא דאצילות.

וקדישין עילאין מלאכי ת"ת ותתאין מלאכי מלכות ורתיכין הם בכל המשתלשלים מהם וכולהו יליף בקראי כדפי' לעיל:

הה"ד הבאים שבאים מחדש שמעולם לא באו את יעקב ולא אמר אתו משמע דישראל דלעיל קאמר ואמר את יעקב בזכות יעקב.

דלא ידעין ואינם חוששים לידע והיינו לא משגיחין או ירצה לא ידעין שהם עמי הארץ ולא משגיחין אפי' יהיו ת"ח אין שמים על לב.

מפולחנא כנגד מצות עשה ולא תעשה שנצטוו שם:

מעלבונא דאורייתא ממש עסק התורה שאינם עוסקים בה והיא עלובה ביניהם שהמלאכים חשקו בה ונטלה מהם ונתנה לתחתונים והם מואסים בה והיא נעלבת ביניהם: הרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' היינו דכתיב נרא' דל"ג לי' דהא נפקא לי' מק"ו ואפשר לומר דמלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב רחמנא.

ר' יעקב וכו' אינון דאתקרון בני ישראל ממש פי' בני ישראל י"ב שבטים ממש נכנסו עם בניהם למצרים ופליג את"ק דקאמר שבני ישראל הם המלאכים כנזכר א"ת שמות אלא שמות כלומר אין שמות העליונים נק' ע"ש התחתונים ויקראו בני ישראל [על שם ב"י] דלתתא דליתא אלא שם שמות שברקיע בארץ.

ואזלא הא וכו'. א"כ כשנאמר שם בני ישראל על המלאכים אינו ע"ש התחתונים אלא הם בעצם נקראו בני ישראל על שמם: א"נ ר' אבא אמר כלהו איתנהו ביה ישראל דלעילא ישראל דלתתא והפ' כולל שניהם שכן [שמות ברקיע] שמות בארץ ואע"ג דר' יעקב אמר משמי' דר' אבא דבני ישראל ממש לא שלל פי' אחר אלא חזר ופירש שהפסוק ג"כ כולל שניהם:

א"ר יהודה בההוא יומא וכו': גם פה נרא' שהגירסא היא ר' יוסי דהא שמעינן לי' לר' יהודה איפכא. אמנם אפשר דהכא הכי פירושא בההוא יומא דנחתת כלומר בשעה שהתחילו להשתעבד אחרי מות יוסף והיינו דר' יהודה דהתם ר' יהודה פתח הנה מטתו וכו'.

קוזמיטין פי' בערוך שולטנין או תכשיטין.

בקלדיטא מפתח והיא המלכות שהיא מפתח של כל האוצרות ופי' הלשון קוזמיטין דגליפין השולטנים שהם ו"ק שהם עתה בה במלכות שלטונים (שהם ו"ק) מצד הגבורה שהיו בתחלה למעלה בת"ת.

גליפין כלומר חקיקות דקות [הם] בקלדיטא שהיא המלכות והם סביב סביב לה כנזכר בפ' בשלח וז"ש סחרין בדוכתין כלומר כל א' במקומו מקום שליטתו מיוחד לו:

קוזמיטין בשביעאה. לפי שאמר בתחלה קוזמיטין דגליפין וכו' סתם. עתה מפרש לך מה שאמרתי קוזמיטין בקלדיטא היינו שהם שולטנים בשביעאה דהיינו מלכות שהיא הקלדיטא שהזכיר ומה שאמרתי שהיו גליפין כלומר חקיקות דקות לבד והיו רובם רחמים והיינו גבורי ישראל היכן היו כך בשתיתאה שהיא מדת הת"ת מדה ו' מן הכתר:

ד"א הנה מטתו וכו'. ודאי גם לפי' הראשון מטתו רמז לשכינה ושלמה ת"ת אלא הקדים זה להכרית הפי' השני דפי' שגבורתם להגן לבד ואמר שהדבר מוכרח מעצמו שכל כינוי וכינוי ממדת המלכות יש לו טעם והנה נק' מטתו שהזכיר פירושו שהיא מטה ומשכן לת"ת בעל הרחמים ולכן נק' שלמה מלך שהשלום שלו ואין כאן גבורות ועל כן מוכרח לומר שמה שאמר ס' גבורים סביב לה אינם גבורים לדין אלא מלאכין ממש וגבורתם הוא להגן על ישראל שלא יבלעום זאבים. מחילא דשכינתא. השתא מפרש שמה שקראם תחלה גבורים סתם. ואח"כ מגבורי ישראל להורות שלא באו אלה באקראי אלא חיל שלה סביב לה לעולם והם היו נתונים לה מגבורי ישראל שהיא ת"ת וז"ש מחילא דשכינתא כלו' עתה הם שלה קבועים לה ונתונים לה אמנם עקרם מבית המלך:

אינון ונימוסיהון. היינו כחות מקבלות נקביות להם כנ"ל

הא שכינתא הכא דחד ממאריהון דמתניתא הטעם כי עסק המשנה הוא תיקון רישא דמטרוניתא כנזכר בשיר השירים מהזוהר. ה"ג דגלי ויפרסם על חד תרין. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

דאמר ר' יהודא וגו' עלמא שלימא כי המלכות היא מכוחות הצדיקים כאומר שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות וגו' ושלמותה בת"ת דהיינו מצות כנגד מלכות אורייתא כנגד ת"ת ושניהם יחד אדם שלם עולם שלום שם שלם.

אבל מאן דלא אשתדל וגו' אין שם מתנת חנם אלא לא ירית לא האי ולא האי אפילו לא עשה עון כדפי' ופערה לבלי חק. כפום אתריה במה שנאחז בעה"ז וכפום דחזי ליה אין שם ויתור אלא מדה מצומצמת כפי הראוי לו ומי שלא תפס במצוה כלל אפי' לא חטא אין לו תפיסה בקדש וישאר חוצה:

א"ר יצחק לא תנן וגו' אמנם מי שיש בו קצת מעשים ולא חטא כלל מוותרין לו כיון שנכנס נותנים לו יותר מדי מעשיו. כל זה פי' על דרך והא תנן בניחותא וניחא לי. ואם נפרש אותו דרך קשיא הכי פירושו הוא פי' אוי להם לבריות מעלבונה של תורה ולפום מאי דס"ד האי אוי להם לבריות היינו אע"ג דעסקי באורייתא ובמצות כיון שהם נרפין ואינם עוסקים כפי כחם אוי להם ממה שמזומן להם מהעונש ולפי זה מאי דקאמר בתר הכי וכל מאן דלא אשתדל היינו דלא אשתדל כדקא חזי ליה וארפי מיניה ולהכי הקשה והא תנן אית מאן דירית עלמא כפום וגו' משמע שהם חופות חופות כפי העסק והשכר אם הרבה הרבה ואם מעט מעט אבל שכר יש לממעט לזה השיב במתני' דלעיל דאוי להם לבריות לא תנן אלא למאן דלא עביד עובדין כלל אמנם העושים ומתעצלים שכר יהיה להם כל א' כפום אתריה וכפי מה שעשה ע"כ בדוחק. הרמ"ק זלה"ה:

א"ר יהודה אלמלא הוו ידעין וגו' פי' נודע הוא כי הקב"ה הוא סוד הת"ת ואמנם אין המלאכים נשפעים מאתו רק ע"י המלכות כי הוא מלך עליהם והם צבאותיה וחייליה בסוד ותתן טרף לביתה וגו' ואמנם להיות שהשכינה נוקביה כל מה שביד האשה הוא ביד בעלה והנה אמ' כי קרא הת"ת את המלאכי' ואמר להם שירדו למצרים והוא ירד עמהם ג"כ כמו שהבטיח ליעקב ואמר אנכי ארד עמך אז אמרה השכינה אל בעלה הוא הת"ת רבון עלמא אית צבאות בלא מלכא פי' כי אעפ"י שהמלאכים הם פמליא שלך עכ"ז צבאותי הם ואני מלך עליהם כי להניתן המלכות בכל צבאות מעלה ולזה נקראת מלכות ואיך ירדו צבאותיה אחר שהם מרכבה אליה וז"א אית צבאות בלא מלכא כי הלא לא הזכיר הקב"ה רק הוא עצמו שירד והמלאכים ולה לא הזכיר אז אמר הקב"ה אתי מלבנון כלה וכו' כלומר לא תחשוב כן כי הלא אתי תבא ועמי תרד ג"כ כי הת"ת והמלכות דו פרצופין היו מיוחדין בגוף אחד וחיבור א' בהיותם בחכמה הנק' לבנון כנודע וגם קראה כלה למה שנודע שנק' כלה בעת ייחודם יחד וז"א כלה דא שכינתא דהיא כלה בחופה וראיה. ומה שכתבנו דברי ר' אבא כי ויעבור מלכם לפניהם היא השכינה הנק' מלכם של הצבאו' וה' הוא הת"ת בראשם וז"ש אית צבאות בלא מלכא. הרח"ו ז"ל:

והרמ"ק פי' ז"ל. א"ר יהודה וגו' אלמלא הוו ידעין לא תלה הענין בכבוד יעקב כמו שתלה ר' חייא לעיל משום מאי דדריש אתי מלבנון וקרא קאמר שבזכות יעקב והאבות ירד והציל הבנים עם היות שהכבוד ליעקב הירידה והצלת הבנים ואהבה אשר להקב"ה עמהם בזכות האבות ולא פליג בעצם אדר' חייא. קרא קב"ה קס"ד דשכינתא וחייליה לחוד ירדו וקב"ה ת"ת הודיעם שיזמינו עצמן וירדו עם חיילי השכינה ולא קצתם אלא כולכון דהיינו אינון ונימוסיהון כדפי' לעיל.

ואנא אחות משמע אח"כ בפני עצמו שלא יתקשר בחייליו ולכן נתרעשה השכינה שירד הוא ממש עמהם בייחוד ויתקשר וישפיע בהם ויאירם שאין צבא בלא מלך שאם לא ישפיעם לא יוכלו להציל ולזה השיב לשכינה אתי מלבנון וכלל הדברים שירד עמה אמנם לא יתייחד עמה כ"ש בחיילין דילה והיינו מלבנון תבואי אפי' מהזווג המעט הזווג שהוא אתר בי מקדשא כאשר יתבאר לקמן ולזה השיב לה אתי מלבנון כלומר כולנו יחד אפי' במציאות עליון כדמפרש ואזיל.

אתרא דעדן היינו ממציאות' אשר להם בסוד הלובן העליון חכמה שבכתר ושתיהם שם הם מיוחדים ועם היות שהחכמה התחתונה מלובנת מצד מה האצילה הבינה שבה הדין מתעורר אמנם סוד העדן העליון חכמה קדומה שבכתר לובן ורחמים מכל מציאות שממנה והיינו כל עובדוי ומשם אין גלות כלל שאין משם דין:

כלה דא שכינתא ירצה עם היות שקראה כלה אינה שהיא מיוחדת עמה שא"כ היאך יכנסו בגלות והם מתייחדים בלבוש שק אלא הכונה דא שכינתא שהיא שם הכלה מפני יחודה וז"ש דהיא בעת יחודא כלה בחופה ולפי האמת בעדן העליון היא אחות אבל מצד שלמט' בבחי' שכינה עולה להיות שם כלה קראה כלה אבל אינה כלה אלא בתוך חופה וחופה היא למטה וירצה שיתקשר אהבתו עמה בבחינ' עבר מצד ההשתרשות העליון אשר לשתיהם מלבנון ובבחי' עתיד היחוד וכלה שהיא עתידה לקבל תכשיטיה ע"י במדבר וז"ש אתי קשורה עמי מב' סבות הא' מלבנון הב' כלה. ובחי' הכלה היא בחי' בתחתונים למטה וז"ש ושכינתא דאיהי כלה לא בחינתה העליון שאותה בחינה אינה צריכה היחוד הזה ולזה מייתי ראיה מר' יהודה שמורה מלת ויהי ביום כלת משה וגו' שהיתה למטה חוץ מהחופה דהיינו היותה למטה מנ"ה שהם פתחי החופה ביום כלת משה דעאלת לחופה ועיקר חופה פירשתי פ' ויצא ועוד מייתי ראיה שמלת חופה לא יצדק אלא אחר הגלות משום שאינה כלה אלא אחר עשיית החופה דהיינו מקדש או משכן אבל לא בגלות ולזה אתי מלבנון תבואי שאין לדור כעת במקדש עליון עד אשר נדור במקדש תחתון כי אומ' נשבע שלא יכנס וגו'. וקשה שנראה שהיתה שכינה במקדש העליון ואינו שכל זמן שאין מקדש תחתון אינו נכנס במקדש העליון ולזה נראה לדקדק לשונו דלא קאמר ממקדשא אלא מאתר מקדשא דהיינו קרובה לאותה בחינ' שהיתה שכינה יושבת בהר הבית כנגד הר הבית הזה התחתון דהיינו אתר בי מקדש' ונעשה בית המקדש אחר שנבנה המקדש התחתון והנה מקדש העליון בינה ולבנון מעדן חכמה עד הכתר ולכך בלבנון ראשון אמר מאתרא דעדן וגו' ולא כך בלבנון שני והנה בחינתה מהבינ' מתגרשת בגלות ולכך תבואי ומלבנון ראשון לא אמר תבואי אלא אתי מיוחדת עמי כדפי' ואם יפרש תבואי לשניהם ירצה סבה לבד כדפי' וראשון עיקר וענין אתר מקדשא היינו הייחוד המעט שתקנו הקדמונים שתבואי ויתפרד בגלות כדפי' ולזה יקשה לו כי למה תאבד יחודה בסבת התחתונים שמעט היחוד ההוא תקנו אי"ו ועתה בגלות תפרד ולא תהיה שום השפעת ייחוד לזה אמר תשורי מראש אמנה עם היות שאין לישראל זכות לזה תשורי לראש אמנה כלו' הסתכלי בזכות אביה' יעקב ובניו רישיהון דבני מהימנותא שהם הראשונים שנכנסו מטה שלמה באמונ' ומהם התחיל הגלות. ע"כ תסתכלי בזכות מה שעתידין לקבל התורה דהיינו שניר התורה וחרמון סיני ועם היות שהם יאמרו אלה אלהיך מראש שניר תחלתם כשיאמר נעשה ונשמע ופי' שניר תורה דהיינו טור תלגא רחמים חרמון סיני שבבינה מדת הדין המתנהג' בדינים ראש פתנים מתרגמי' חר חורמן דהיינו דין וחרמון לשון דין קשה ולזה שניר וחרמון ת"ת ומלכות תורה וסיני: ממעונות אריות ירצה ירד להצילם ממעונות אריות עע"א נמרים מלשון וימררו את חייהם דמענן להון וגו':

ר' אבא וגו' והלא לבנון גאלה כלומר מלבנון מורה שבאה מלבנון ממש ולא מאתר מקדשא ומעולם לא עמד' שכינ' בלבנון אלא אח"כ כשנכנסו ישראל ובנו מקדש הנק' לבנון א"כ עלו שם אל הלבנון וכן הוא הר לצד צפונה של א"י ועולים מא"י להר הלבנון וא"כ מאי אתי מלבנון ללבנון וגו' ועם היות שתקן ר' יהודה כמו שפי' לא ניחא ליה. ור' אבא אמר שאין המקרא הזה בגלות מצרים שעדיין לא היה לבנון כלל אמנם הכתוב הזה יצדק בגלות בבל שעלה בדעת המלאכים שירדו ולא ירד הת"ת עמהם מפני עוונותם של ישראל ושם יצדק אתי מלבנון כלה ונאמר ע"ש העתיד או קרא נדרש בענין אחר בדרושים אחרים כי לענין הגלות הזה גלות מצרים מעולם לא אמר הת"ת אותו למצרים שמורה שרצה שירדו הם ראשונה כדפי' שמזה יראה שהיה פירוד אדרבה הוא ירד ראשונ' וז"ש וקב"ה בקדמיתא כאומ' וה' בראשם והיינו שגלות מצרים לא היה גלות לעליונים בעצם כעין גלות בבל שגלתה שכינה ממש כדפי' בכמה דוכתי ולא ירדה שכינה למצרים אלא בנחת מצטערת בצערן של ישראל לחוד והייחוד שהיה להם לעליונים לא נפרד כאשר יתבאר במקום אחר:

ר' יצחק פליג דאוקים קרא בענין אחר ולא ייחודא אלא ישראל אמרו אתי מלבנון כלה אתי עמדה שכינה שהיא כלה וז"ש דא היא שכינתא ולא על הייחוד עמה נאמר אלא ישראל קוראים אותה בשמה ואמרה אתי את עמנו בגלות וזה לא שגלתה ממקומה וזזה משם אלא אתי מלבנון את עומדת שם במקדש עליון ובמקדש תחתון תבואי עמנו בגלות והיינו כדמסיק תשורי מראש אמנה את משגחת בנו משם והוא ראש אמנה שעיקר האמונה לדעת הכל שם אפי' בחורבנו מפני ששם קדושתה ורואים יודעים מה רואים. מראש שניר משם הורא' יוצאה לישראל כאומרו כי מציון תצא תורה. וז"ש מאתרא דאוריתא נפקת וגו'. ולמה כלומר למה באת אהי בגלות ממעונות אריות וגו'

ר' יודן מפרש ממעונות אריות שאינם האומות אלא מקום השכינה בגלות שהיא שוכנת אותם הניצוצות ממעונות אריות וגו' שבית המקדש מעט הם בתי מדרשות:

ר' חייא הוא יתיב וגו' מה חמאת אוריתא וגו' בפ' ויגש פתח ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה שבעים וסיים הפסוק כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה שבעים וכיוצא קשה בפרשה זו דכתיב ויהי כל נפש וגו' וקשיא לי' תרתי חדא דפתח בבני ישראל וסיים בשבעים. ועוד מ"ט שבעים ולא יתיר ותריץ שהיו י"ב שבטים אמנם עלו לע' נפש להראות שאומה זו שקולה כנגד ע' אומות. והטעם כי יש בעץ החיים ז' ענפים קדושים סוד ז' ספירות כלולות מעשר וכנגדם בחוץ למטה מלילית ע' שרים ואליהם ע' אומות. ועתה שנכללו ישראל בע' ענפים קדושים עליונים הם כנגד כל האומות ויש להם כח בקדושה לנצח הע' ענפים חיצונים ולכך הוו אומה יחידה מצד יחידו של עולם:

קלדיטין כבר פי' לעיל שהוא לשון קלידה שהוא מפתח והקלדיטא הנזכר לעיל היא מדת המלכות והיא מפתחות אל האומות התחתונות לשאוב להם החיות מלמעלה שכן ע' אומות הם חיות ושואבות מע' שרים עליונים ולכך ע' שרים ממונים על האומות להמשיכם והם נחלקים לגבולים גבולים בעולם וכן הרקיע השופע כנגד החלק הארציי והגבול ששוכנת בו האומה ההיא שר שלה שוכן בכחותיו ברקיע ההוא והיינו גבולות עמים דקאמר קרא ולזה אמר קלדיטין ירצה שאין האומות שואבות מהקדושה אלא ע"י השרים והשרים עצמם הם חיצונים ואינם שואבים מהקודש אלא יש ע' מקורות לשרים ומהקדושה על מלאכי' קדושים שמשפיעים לע' שרים שהם למטה על האומות וז"ש קלדיטין והם קדושים דנהרין ממה ששואבים מהקודש:

גוברין יתבין במותבניהון הם השרים שהם מהגבורה העליונה. יתבין במותבניהון למטה במושבותם בגבולים הפ' איש ללשונו בגוייהם וז"ש יתבין במותבניהון ממנין על שבעין אומה. והנה אלו הטהורי' שהם נגדיים לע' נפש והם קדושים מכלל המרכבה כדפי' בשיר השירים בפסוק כי טובים דודיך מיין:

נפקין מתליסר גולפין הם י"ב כחות שהם ג' לארי' ג' לנשר ג' לשור ג' לאדם ומאלו הי"ב והנקודה המושלת עליהם י"ג מתחלקים לע' שהי"ב מסתעפין לשבעים וז"ש נפקין מי"ב גליפין קטורין דאסתחרן כלומר י"ב הנקשרים אלו באלו ומסתחרן סביב לנקודה אמצעית שאין י"ב גבולים אלא סביב לנקודה לכך אמר מסתחרן במטלניהון כפי יניקתם הוא נסיעתם יש מי שנוסע ומתנהג ע"י החסד ויש ע"י הגבורה ויש ע"י הרחמים ויש ע"י מדת הדין הרפה שהם ד' יסודי עליונים למתקלן לארבע רוחי עלמא וא"כ עתה נכוון רוחות א"י למזרחה שוכנים כ"ד אומות למערבה כ"ד לצפונה כ"ג לדרומה כ"ג כך הם מסתחרן לארבע רוחי עלמא וישראל בנקודה אמצעית בתוך הקודש ראש לנקודה הי' יעקב אבינו שעליו שכינה והייחוד הגמור ממנו מסתעפים י"ב שבטים וכן מחנה דן צפונה ובו ג' שבטים וכן מחנה אפרים מערב ובו ג' שבטים ומכל שבט ושבט אחוזים ששה שרים יונקים מששה מלאכים האחוזים בא' מהי"ב מלאכים עליונים שהם ד' מיכאל תימנה גבריאל צפונה אוריאל רפאל מזרח מערב ותחת ממשלת כל א' וא' מהארבעה ג' הם י"ב ותחת כל א' מהי"ב ששה מהשבעים המלאכים הנז' בשיר השירים. והיינו יצב גבולו' עמים שהם ע' שרים למספר בני ישראל שהם י"ב מתפשטין לע' וכדומה להם ישראל ממש ד' מחנות י"ב דגלים ע' נפש והיינו אומרו כמה דאי אפשר לעלמא בלא ד' רוחות שהם ד' ראשי ההנהגה שמהם יתפשטו י"ב כך א"א לעולם בלא ישראל שהם ענפים המתפשטים מאותם הארבעה כדפי' וזהו סוד פרי החג שהיו מקריבים בחג להראות שקיומן מן הקהל ע"י ישראל ולכך א"א לעולם בלא ישראל שהם יסוד ומוח ושורש לאומות ובלעדם לא יתקיימו בעולם:

הרמ"ק זלה"ה:

ויקם מלך חדש ר' אבא וגו' אתרעי בהו בתחלתם שלא היה בהם זכות כלל. וקריב לון מעט מעט חנכם במצות ובאמונה והיינו בחר להיות לו שעדיין בעת הבחירה לא הי' כדאין ודאי ואחר שבחרם הם חלקו דכתיב כי חלק ה' וגו' ואחר היות חלקו נדבקו לו והיינו ואתם הדבקי' וגו':

והרא"ג ז"ל כ' עלמא שלימא היינו עה"ב שכולו טוב וכלול בכל השלימות. א"נ עלמא שלימא העה"ז הוא עולם המעשה ועולם הבא הוא עולם הגמול נמצא שע"י התורה והמצוה יורש עולם שלם וזה בלא זה אינו שלם:

קרא קב"ה. מלכות בבחי' השולטת על התחתונים:

אמרה שכינתא, כלפי הת"ת.

אית צבאות בלא מלכא. השתא קראה שכינה בבחינתה עם הת"ת ר"ל משכן וכסא שלו ומדלא קאמר כלנא נחות למצרים דהוה משמע כלם יחד וקאמר חותו ואנא אחות ש"מ שתי ירידות ואומרו עמכון הוא בבחי' שגם היא סוף סוף יורדת עמהם בגלות אח"כ הגם שלא ירדו יחד:

מאתר דעדן. היינו הבינה שהיא אתר דחכמה הנקרא עדן:

דמלובן בכל עובדוי. שהם רחמים ואע"ג דדינין מתערין מיניה כולהו רחמים והשתא ה"ק אתי מלבנון. עמי מאותו לבנון העליון נהיה יחד בצאתנו ובלכתנו בגלות עד זמן שתקרא כלה שהוא יום מתן תורה: וזהו ואזלא הא וכו' בי מקדשא דלעילא. היינו הבינה (וג"כ) [גם כן] ודרך הכתוב לכפול:

תשורי מראש אמנה. כלומר תשגיח עלייהו כדלקמן מצד זכות ראש אמנה הם יעקב ובניו שהיו תחלת האמונה וכן מצד זכות התורה שקבלו בטורא דחרמון דהיינו סיני כדפי' רז"ל ומפחד מי (תניני) [תגיני] עליהם ממעונות אריות אילין אינון עמין וכו'. ה"ג והלא ללבנון עולה. והענין הוא שר' אבא פליג אדר' יהודה ואמר דמהאי קרא דאתי מלבנון וכו' ליכא למשמע מינה דקב"ה ופמליא של מעלה ירדו למצרים דליתא דא"כ ללבנון עולה מ"ל שאפילו שתרצה לפרש שכשירדו למצרים היתה הכוונה להצטרף כדי שיזכו אח"כ לקבלת התורה ולירושלים וה"ק קב"ה לשכינתי' אתי ללבנון כלה כלומר ירידה זו היא עליה אח"כ אפ"ה קשה דללבנון כלה מ"ל א"כ על כרחך לא מיירי האי קרא בגלות מצרים כמו דאמרת אלא הא ראיה לגלות מצרים מפסוק זה ויעבור מלכם לפניהם. דהיינו מלכות: ויי' בראשם. היינו הת"ת שעברו לפני ישראל וממילא משמע שהת"ת ומלכות ירדו עם מרכבותיהם וחייליהם:

ר' יצחק אמר וכו'. פליג אדר' אבא דסבר דפסוק זה נאמר על חזרת הגלות למקדש והוא מודה ליה במאי דאמר שלא נאמר על גלות מצרים אבל פליג עלי' וסבר דעל גלות ירושלים נאמר כדמפרש ואזיל: ה"ג תשורי מראש אמנה בי מקדשא דלתתא דאמר ר' יהודה וכו'. וה"פ אתי מלבנין רמז לשכינה שהיתה בב"ה של מעלה שתלך בגלות עם הת"ת כנזכר בתיקונים כצפור נודדת וגו' והגלות הוא שתחת היותה בחגוי הסלע בסתר המדריגה בין בדי הארון תשב בכותל מערבי בגלות: וזהו אתי מלבנון. ב"ה של מעלה:

תבואי. אל כותל מערבי ומשם תשורי תשגיח על בניך להגין עליהם:

מאתר דאורייתא נפקת לעלמא. כמ"ש כי מציון תצא תורה. וזהו שניר שמשם תצא הוראה לכל ישראל וחרם לאומות:

ולמה. כלומר ולמה תשורי ותשגיח:

לאגנא על ישראל ממעונות וגו'. שהם אומות העולם:

ר' יודן וכו'. פליג דמ"ם ממעונות הוא כעין מ"ם הטעם כלומר תשורי ממקום הנק' ראש אמנה מכח זכות מעונות אריות שעוסקים בתורה: ה"ג בנוי דיעקב תריסר וכו'.

א"ל ליקביל וכו'. השיב על אחרון ראשון ועל ראשון אחרון שהע' שר ם יצאו מהי"ב כדמפרש ואזיל וכו'. א"ל וכו' קלדיטין פי' מפתחות והענין שע' שרים הם מפתחות השפעת אומתם כי הם פותחים ונוטלים ומשפיעים לגוייהם וזהו קלדיטין דנהרין. מפתחות המאירים שהם גוברי'. אחוזים מצד הגבורה:

יתבין במותבניהון. כלומר כל א' וא' בתחומו ובמקומו כנז' בפ' ויקהל דף ר"ט: וזהו שפי' הה"ד יצב גבולות עמים. הציב כל א' וא' במצבו ובמקומו:

נפקין מתליסר גליפין. היינו גבולי אלכסון שבת"ת שמשם מתפשטים שבעין ענפין קדושים עד למטה ומשם אחוזים הע' שרים כנזכר בפ' בשלח דף נ"ח:

קטורין. ר"ל מתקשרין אלו עם אלו בקשר אמיץ:

דאסתחרן. ר"ל אלו הי"ב גבולים מסתבבים סביב סביב לד' רוחות העולם בשיקול. ג' פונים צפונה וג' פונים ימה וג' למזרח וג' לדרום ומכל ג' וג' מתקשרים כך שרים:

במטלניהון. ר"ל בהנהגתם: הה"ד יצב גבולות עמים. שהם ע' שרים ע' גבולים מחולקים לד' רוחות לכל צד שהם י"ב למספר בני ישראל. ואומרו:

תליסר. היינו נקודת המרכז נוף ¹ עקר האילן שבו אחוזים ישראל פנימאה כנז' בפ' בשלח דף נ"ח וי"ס דגרסי תריסר והם הי"ב תחומין.

footnotes: ¹ נצ"ל גוף.

כי כארבע רוחות השמים. כי היכי דלעילא אין קיום לע' המתפשטים אלא מהד' שהם באמצע י"ב כך ישראל למטה י"ב אין לע' אומות אשר סביבם קיום אלא בשבילם:

ויקם וגו' דקב"ה אתרעי בהו. מצד רצון טוב שאין טעם ברצון דאכתי לא עסקי בתורה כדי שיבחר בהם מצד טובתם דכתיב להיות לו לעם סגולה כלומר בדרך סגולה לא מצד טובתם. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

וע"ד זכאין אחר שנדבקו בו הם זכאין ומאושרי' בגין דאינון זרעין. ירצה מה שהם זורעי' בעוה"ז בבנים בהמשכת נשמתם וכן במעש"ט במצותם ותורתם הוא סוד המשכת השפע והאור ונזרע זרע קודש והיינו סוד זרעו לכם לצדקה כלומר לייחד הת"ת עם המלכות שהמלכות נקראת צדק כשהיא בלא משפט וע"י המשפט המתייחד עמה נעשית צדקה דהיינו צדק ה' תיקוניה וקישוטיה והיינו על כל מים פי' כל יסוד על כל ת"ת מים הם מימי החסד שסוד קשרם הוא בחסד וז"ש קצרו לפי חסד והיינו או' ומאן דזרע לצדק' כתיב ביה כי גדול מעל שמים חסדך דהיינו בינ' כדמסי' על כל מים איהו הוי ומאן איהו מעל שמים דא עלמא דאתי שהיא על כל מיני מים שהם שני מיני מים מים מימין מים משמאל דהיינו שמים שני מיני מים ואש ומים מעל שמים על כל מים וא"כ ממשמע שאמר הכתוב על כל מים ולא אמר מלה שיורה על הבינה רצה להורות על בחינת עלמא דאתי שהיא דרך הספירות מלכות צדקה ות"ת מתייחד עמו ע"י היסוד בתגבורת החסד מהבינה שמשם משך הכל.

וישראל זרעי על כל מים הענין כי לצדקה הוא על כל מים וכדמסיק משמיה דרב ייבא סבא מפרש כל מים זכות וחובה שני ההיכלות ור' אבא מפרש כל מים חסד וגבורה והטע' כי זכות עם היותו היכל הגבורה נקרא אל מצד החסד כדמפרש בפ' פקודי והסנהדרין ע"ב רי"ו נהורין שנכלל בחסד ולהכי נקראי' זכות שחסד נקראת זכות והיינו קדושים ובערך קדושתם הם ימין עם היותם גבורה אבל חובה שמאליים יומאים ולכך לערך הקדושה העליונה שהם הספירות דומים למטה לחסד וגבורה למעלה והיינו או' וישראל זרעי זרעא על כל מים. הרמ"ק ז"ל:

והרח"ו זלה"ה פי' ז"ל כבר ידעת מ"ש בתיקונין כי צדק אימא תתאה וצדקה אימא עילאה א"כ נמצא כי מאן דזרע לצדקה הוא זורע בבינה אשר הוא על שמים שהוא ת"ת עכ"ל:

בסיפרא וגו' כל דינין דהאי עלמא לדון האדם כפי מעשיו. וכל גזרין אחר הדין לתת גזרה לקיים כל דבר. וכל שאלתין כל מה שישאל האדם מצרכיו לראות אם הוא ראוי לשאלתו ואם לאו.

כולהו קיימי בחד היכלא וגו' היינו היכל הגבורה הנק' היכל זכות כדפי' פ' פקודי דתמן ע"ב סנהדרין וגו' מהפכין בזכו' תחלה שהם מזוגים מחסד ולכך פותחי' בזכות ועל שם כך עם היות שהם מגבורה כיון שנכללים בחסד נקראים זכות שהם מטין לחסד וכך הוא למטה בשבעה היכלות התמורות היכל חובה שכול' נוטים לחובה ואינם נכללים בימין ולא בקדושה כלל וכל טבעם לחובה למלשין לקטרג ליטול נשמה. מתוקים שהמתנהג על פיהם ימצא טוב. צלילן בלי שמרים חיצונים.

לא קיימי אלין תלת אינם נדונים שם מפני שדרך אחרת להם מפני שאם היו דנים האדם בהיכל זכות בגזרת עירין ע' רוב בני אדם לא ישימו בנים ולא יאריכו ימים ולא יתפרנסו מפני מעשיהם לכך הקב"ה סלק ג' עניינים אלו מהיכל זכות שהוא עולם המלאכים והניחם אל ההנהג' העליונ' הנעלמת ושם ידין לפי הדברים הנסתרים הידועי' אליו והיינו מזלא קדישא ממקור החיים והנה במקומות רבים פי' ענין זה במדות ומזל בכתר עליון ואין לתמוה כי הכל עולה לענין א' כי הכתר הוא בסוד קדש הקדשים ושם היכל ג' ראשונות ושם שופע המזל העליון וסוד החסד ביצירה הוא היכל אהבה והגבורה היכל זכות והת"ת היכל הרצון ואין שום היכל פועל אלא מצד מה שנותנים לו כח ממקור מהספירה העליונה ונמשך אליו כח ההנהגה דרך כסא הכבוד ומה שאנו מפרשים בהיכלות הוא הוא בספירות והכל א'.

משלחי רגל השור וכו' היינו ממש שתי כחות הגבורה דהיינו היכל זכות שור והיכל חצוני חובה חמור והיינו כעין על כל מים אלא שהוסיף באומרו משלחי רגל מדלא קאמר משלחי שור וחמור אלא רגל מורה שאפי' שורש השור והחמור וקיומו שהוא רגלים לדבר הקיום והחוזק אפי' ענין זה משלחים והיינו אומ' דלית לון בההוא סטרא בישא כלום אפי' אחיזה או תפיסה מועטת כאו' ומשדרין מנייהו וגו' ואפשר רגל אפי' רגל א' משור וחמור אינו שורה למטה בהם והיינו נמי אומרו ומשדרן מנייהו כל חולקין בישין כי רגלי הדבר בגשמי וראשו ברוחני והם משלחי רגל אפי' רגל א' לשור או לחמור אינו שורה בהם.

סטרא טבא דכל קדושין וגו' הבינה מקור כל הטובה לספי'. סטרא דדינא קשיא משך הגבורה והוא במדרגות הדין הקשה הנמשך למטה שבו נאחזים החיצונים.

וע"ד שמעון וגו' לפי דבריו אלה הרי יש לשבט שמעון אחיזה בו לכך יש לפרש משלחי רגל השור מהשור משלחים רגל א' שאינם אוחזים בו והחמור כל הגוף החמור והענין כי החמור חצוני מכל וכל ושור צד הדין הקשה הקדוש אמנם בעקבי ברגלי דבק החמור והיינו משך כח מלאך גבריאל שהוא שור שע"י ריבוי המשתלשלים ממנו יורד להשפיע לחצונים ובית אחיזה שלהם רגל שמאלי של שור וישראל אוחזים בשור עצמו שהוא שמעון ומשלחים רגל השור וכל החמור וע"י זה השור נמתק שאינו מזדווג בחמור כנודע שהדין טוב כשאין חצונים יונקים ממנו.

ויהי לי שור וחמו' וכי סטרא דשמאלא הי' ליה אלא שור חלקו בשמעון חמור חבוש וכבוש תחת ידו כאומרו ויחבוש את חמורו והיינו יצה"ר שבאדם והיינו ויהי לי מלשון נהייתי ונחלתי כבושת גלי:

מאי דכתיב ויקם מלך חדש קשיא ליה טובא ודאי מת מלך מצרים היה לו לומר וימלוך בן פרעה על מצרים מאי ויק' ומאי מלך ומאי חדש. כל עמין דעלמא וכל מלכין דעלמא אם האומה בעצמה אם המלך בעצמו שכבר היה אפשר שתתחזק האומ' ותרבה ותגדל בעושר ולא המלך. או אפשר המלך יגדל וידל כבוד האומה לזה אמר ששליטתם כפלים האומה והמלך מצד העם יש' ומצד מלכם הקב"ה שהוא עמהם בגלות כדמסיק.

לא אתתקפו אלא בגינייהו דישראל כבר פי' לעיל כי שכינה עם ישראל בגלות ומתלבשת באותו שר ולזה צריך ג"כ שיהיה רב על כל שרי מעל' מפני כבוד שכינ' היורדת ומתלבשת בו כדפי' והלבנון באדיר יפול. וז"ש מ"ט דאינון בלחודייהו וגו' כמו שפי' לעיל כי סוד המקור הם ישראל והם כוללים ענפים קדושים שמהם יונקים ע' שרים ובהיות ישראל תחת רשות שר ומלך למטה שכינה שהיא מקור כי ¹ השפע יורד' שם א"כ אותו השר צריך שיעשה ראש ע"י המקור שהוא נובע בתוכו להשפיע לכל שאר השרים וכל השרים חיים ממנו וכול' כבושים תחת ממשלת השר ההוא וכמוהו למלך אומתו למטה כענין יפקוד ה' על צבא המרום וגו'.

footnotes: ¹ מלת כי נראה מיותר.

חדש הוה וגו' העמיק הענין שהכוונה בסוד חדושה של לבנה כמו שהלבנה בחידושה יקרא חדש כן השר שנתחדש באור חידוש בו יקרא חדש: עבד כי ימלוך כדכתיב ארור כנען עבד עבדים יהיה וכתיב ובני חם כוש ומצרים או שהיו בשפלות כבוש תחת ארורים כדפי' לעיל:

והרא"ג ז"ל ב' דזרעין לצדקה. היינו הבינה כנז' בתיקונין מעל שמים הא הבינה שעל הת"ת ו"ק ששם הם ריבוי המים הרבים וזהו על כל מים איהו מקור כל מימות שבעולם שמשם יוצאות כלם. ונק' חסד האל באומרו חסדיך ע"ד כי ממך הכל וכדתנן תן לו משלו:

ולא בההוא אתר דחיובא. כלו' דאע"ג שמקטרגים על ענינים אחרים על בני חיי ומזוני לא מקטרגי שהם באים מהמזל העליון כחפצו ורצונו ית' ופי' הפסוק כפי זאת הפתיחה ויקם מלך חדש וגומר שבעוד שהיה יוסף חי בצדקתו שהי' מכלכל את אחיו לא הי' שולט וזהו זורעי על כל מים שבזה הי' משלח רגל המצריים הנק' חמורים מלשלוט על ישראל ואחר שמת יוסף אותו שהי' כפוף קם ונתחדשו גזרותיו שכבר פסקה אותה מצוה ואינה מגינה אלא בשעתא וזהו אשר לא ידע את יוסף. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

ר' חייא אמר מלשון זה נראה דפליג אדלעיל ולכאור' מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי לזה נאמר דמשמע מתוך דברי רב המנונא שאין שינויים באומות אלא מטע' יש' כדקאמר לא אתתקפו וגו' ור' חייא פליג דלא היא אלא ג"כ מנייהו ובהו אית שליטה אלין על אלין כדמפרש עד לא ייתי תוקפא וגו' ואין החוזק והתבירו אלא מכרוז עליון לא מצדם של יש' כדפי' לעיל ולפי דברי ר' חייא ויקם מלך חדש ירצה אותו מלך שנתחדש חדוש ההכרז' בעולם קם בתחתונים של מצרים והנ' תחלה יחודש מלכותו בהכרזה עליונה שלשים יום ואח"כ יקום בתחתונים והיינו ויקם מלך וגו' וענין ר' אלעזר הוכיח כדברי ר' חייא. וא"ת ולדברי רב המנונא יקשה והרי המלכים באפסי ארץ הם עולים ויורדים ואין בהם ישראל כלל. וי"ל שעם היות שאין בהם ישראל יהיה הענין מגיע לישראל ואפי' בזמן רחוק או לסבה מן הסבות שלעתיד יגלו שם וכיוצא או לסבות מתהפך בתחבולותיו.

אתמסר ההוא מלה לאינון וגו' הם ד' מדרגות הא' הנבואה לנביאים מצד הקדושה ¹ מיום שחרב בית המקדש ואין פתח השער נפתח תתגלה לקטנים שהם למטה במדרגת נער ילד ומשם שופע עליהם במהרה יותר: הג' אתגלה בשוטי' שכבר נודע שהשוטים הם כלי החצונים שהשטות הוא הקליפה כאו' מלך זקן וכסיל. הד' יתפשט אח"כ בעופות כגון סימני עורב כדפי' בתיקונין וכיוצא וזהו כשיתגלה יותר ויותר מהקדומין. אמנם עוף זה מלאך מתלבש היה שדבר בדבור ארוך כזה ותחלה רמז עלה ג' פעמים כנגד ג' מלכים ומאיך חד כנגד מלך מצרים הנופל ואח"כ דבר עילאי עילאי הם החכמים הנבונים. טסי רקיעין בסוד נשמתן בוקעים כל הרקיעים ועולי' ומה גם בעת השינה בקדושתם על מטתם לימינא וגו' שמא אותם המלכים היו ג' מלכי תימן והם באו על מצרים וצערו ישראל שהיו בתוכם כיום הזה שעדיין ישראל בתימן כנודע.

footnotes: ¹ הב' מיום כו'.

חד יתיב מצרים דלא יתיב שכבר נגזר עליו שממה.

אעברו ליה בנור' להעביר שולטנותו העבירוהו בנהר דינור כנז' בזוהר מעבירין קימי' מעברין שולטנותי' היינו שמעבירין מציאות' עוד מעט כהיום הזה וכן מורה שלשה פסוקים שאמרו התינוקות לקמן.

תלת סמכין שליטין עילאין קיימין על עלמא נראה דהיינו המלאכים הקדומין שאמר ברישא תלת גדפאן וגומר אלא שעתה חידש שאחר שישלטו במצרים ויחריבוה יעשו ג' עמודי עולם ירצה שימשלו על כל הכיפה וכיוצא ומה גם כשישלטו אח"כ על ישראל בארץ שיבואו לדרך מצרים וכל המצר לישראל נעשה ראש. ואפשר דהיינו דפירש ר' אלעזר אח"כ וזמין חד מלכא לאעברא בכל ארעא דהיינו שישלוט בכל המציאות ולמטה רברבי תריסין הם תלת סמכין דקאמר. וסתיר בנין ובני בנין היינו דקאמר סמכין שליטין קיימין על עלמא דהיינו שיתקנו העולם ויושיבוהו ויכינהו ולנסחא אחרינא דאהדר לארץ מצרים אפשר שמשם ישלטו בכל העולם כדפי'. קלא קול ממש ולשון רמיכא מורה גוש עפר הנק' קלא כדפי' בערוך.

מגדנפא דימינא להורות על תימן. שמאלא מצרים שמאלי אליהם עם היות שהיא דרומי קצת ליש' משוך למערב.

אשא אוכמא להורות על צד הכושיים חום השמש והיא צפוני לתמני אינו אלא מצרים.

וזמין וגו' ממה שרצה הקב"ה להודיע ענין זה לנו יושבי א"י נוגע קצת אלינו.

וחכימי וגו' שעם היות דכתיב עבדיו הנביאים מכ"ש חכמים. וחכימי עדיפי הם במדרגתם יש להם עדיפות מנביאים במדרגתם דהא לנביאים אותה המדרגה שהם צופים בה לזמנין שרת וגו' וחכימין במדרגות ששואבי' ממנה החכמה היא תמידית ועוד דידעי וגו' פי' מדרגתם אינה בענין שיענשו אם לא יגלו. ונביאים מוכרחים לגלות שהכובש נבואתו חייב מיתה.

כולא חכמתא ירצה כל א' מהחכמים שבדור הם חכמים והם שואבים מהחכמה העליונה אמנם חכמתא דר' אלעזר שואב מלמעלה ונתחכם מכל בני דורו.

ר' אבא אמר במעלת החכמים על הנביאים שהנביאים הם להיישיר העם אל הדרך הישר לבד אמנ' החכמי' הם מעמידין הדת מכל וכל כדמסי'.

א"ר יצחק וגו' אהדר אל ענין ראשון. ההוא נהר דינור וגו' היינו שהוא נעשה מזיעתן של חיות והענין שהם אש טהור ונקי ומה שמצטרפות ופולטות המותר החיצון נעשה נהר דינור והוא יורד עד גיהנם ונהר זה יוצא למעלה מדין הגבורה ונמשך ויוצא מן המלכות ויורד ונמשך מהכסא הכבוד ויורד מן החיות ויורד ונמשך עד רדת עד גיהנם על ראש רשעי' ובזה יתוקנו כמה עניינים שימצאו מתנגדים בנהר זה ושם לוקה באש השורף ההוא והדרת מלכותו נטלת:

והרא"ג ז"ל כ' עילאי עילאי וגו'. על ר' אלעזר וחביריו הי' אומר שישמעו כדמפרש ואזיל כי לא יעשה וגו':

טסי רקיעין. כלומר יורדי מרכבה שמעופפים עד לשמים:

לימינא. כלומר לדרומו של עולם:

תלת זקפין. כלומר זקפין תלת ממנן שליטין על ארעא:

חד יתיב. כלומר מלבד ג' אלה יש אחד שעמד עד עתה ומעבירין אותו וזהו דלא יתיב:

תלת סמכין וכו'. כלומר אמנם הג' עומדים בקיום. וי"ס דלא גרסי עד רמינא וכו' ונכון. ה"ג תלת אילין מגדפוי ימינא ודין משמאלא. והכוונה ג' נוצות מכנף ימין וא' משמאל והרמז שהשלשה היו לדרום העולם כדלקמן [וא'] מצד שמאל שהיא מצרים: ה"ג גזרין בישין לישראל לסטרא דרומאי. והוא רומי רבתא: ה"ג וזמין חד דרומאי:

ועוד דידעין גרסינן. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

ויקם מלך חדש ר' חייא אמר חדש ממש הנה בערך המלכות היה חדש כדמפרש שחידש גזרותיו אבל הוא הוא ממש פרעה כדמסיק ועבד גרמיה דלא ידע ביה אלא חדש שמעולם לא מלך כמוהו במצרים. כל ההוא טיבו דעבד יוסף במצרים אל הכלל ואל המלך דהיינו בפרט אל פרעה שהעשירו ויבא יוסף את כל הכסף וגו' ואל מצרים קיים לון בשני כפנא. כל האי לא דכיר טובות כפולות לא דכיר לגמול טוב לישראל ולא עוד אלא שחידש גזרות קשות מכל מלכי מצרים הקדמונים כאלו לא ידע שהוא יותר מלא זכר והיינו טעם מלך חדש שהוא מחדש אשר לא ידע אצ"ל לא זכר אלא לא ידע.

דאיהו קם מגרמיה ופליגא דר' חייא ופליגא דרב המנונא דלעיל דפי' קם לעילא והכא פריש קם מגרמיה אשר לא ידע את יוסף היינו לא אתחזי למלכא ולעותרא דהיינו יוסף משנה למלך והעשירו והוא לא ידע ולא היה ראוי לאותם התכשיטין.

ובעא לאובדא דהיינו נמי לא ידע את יוסף. ויהיה קימא לעילא ולתתא ויתפרש ויקם למעלה ויקם לתתא שהקב"ה הקימו לקיים גזרות הגלות ומלת ויאמר אל עמו היינו השר המייעץ מלמעלה וז"ש דכתיב ויאמר הקב"ה וכו'.

ת"ח כל מלכין דעלמא וגו' אינם חשובים לפניו כדי שירד הקב"ה לדינם למטה בתחתונים אלא יגזור עליהם גזרות קשות ויתקיימו ואפי' בשרים וכמצביי' עביד הקב"ה ונתקיים רצונו. וא"כ יקשה מאי הכבוד הזה שבא הקב"ה למצרים לנקמה ולא עוד אלא כבר עשה כמה מכות בהם ועכ"ז במכה עשירית ירד בכבודו ובעצמו וז"ש והכא במצרים אע"ג דכל וגו' בשאר מכות וגו' מה כתיב במכה עשירית הנה ה' רוכב וגו' דהיינו ועברתי בארץ מצרים וגו'.

הוה בעי קב"ה ביקרה היינו ובא מצרים לעשות הנקמה בעצמו ואתי לגבה ג"כ לאקמה לה הוא בעצמו מגלותא ולמיהב לה ידא פשיטות ימינו אליה להקימה מגלותא כאומרו נטית ימינך. וא"ת והא כתיב ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך ומדת אני היא השכינה ואת אמרת דע"י ת"ת וי"ל כי מלת אני אינו מדקדק השכינה אלא אני ת"ת המדבר על עצמו שהוא הפועל ע"י המלכות אבל הוא הת"ת בעצמו:

א"ר ייסא אי הכי וגו' בשלמא אי אמרינן מחמת עצם המכה שאינה ראויה לשליח והוא נשמר לעיל מזה ואמר אע"ג דכל אינון גבורן וגו' כי לא מפני גודל הנס נרחיקהו מיכולת המלאך ע"י עזר קונו.

ואעילו ברית קיימא וגו' פגמו היסוד והמלכות דהיינו מקום הנס כי נס הוא היסוד שהוא נקרא או"ת במקומו ונס בהיותו למעלה מנצח והוד כדפי' בתיקוני' ומופת מצד הת"ת ופלא מצד ג' ראשונות ומצד הבינה הם פלאות ודאי והיינו אלף פלא והכל סוד היסוד כדפי' והם פגמו היסוד ולכך נגאלו בלי נס ופלא ובלי אות ומופת.

בגלותא [דאדום] בעי וגו' הקשה א"כ בגאולה העתידה יהיה תלוי גם בזה. לזה אמר שאינו כן בגאולה העתיד' אלא יעשו הנסים מטעם אחר כדמפרש ואזיל. לאתייקרא בעלמא להביא הנבראים שיכירו אלהותו. ולמיתי איהו אינו רוצה שיהיו הנקמות מצד ב"ד התחתון והניסין מעין ב"ד תחתון אלא יהיו הנסים והגבו' מעין הספירות העליונות.

לאקמא לשכינתא היינו שתהיה מתעלית קדושתה מעשיה ליצירה ומיצירה לבריאה ולא לבד להקימ' אלא סוד העפ' החצוני ששכב' עד עתה בו יתנער ממנה ויעביר החיצוני' ממנה וז"ש ולנערא ליה מעפרא. ווי למאן וגו' ירצ' אותם המלכי' שיהיו אז באותם הימים עם היות שהם לא עשו עיקר הרעה אלא כיון שהם לפניו פוגע בהם בדינם ומראה בהם נקמתו ונסיו ואותותיו.

בשעתא דיימא וגו' היינו אבנא דמחת לצלמא על רגלוהי דהיינו אצבען דרגליא מנהון חספא וגו' ועם היות שברוחניים יתבטלו כל המציאות אל הקליפות הגשמיים יהיה המכה דוקא ביומיהון די מלכא אינון וגו' ולכך אמר מאן איהו מלכא ועמא בהכרח יהיו מעכבים אותם המלכים והעמים מלכות יש' ויתנקם בהם במלכים ובאומתם.

ונעו אהדר לקרא קמא הנה ה' וגו'. הרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' ויקם מלך חדש חדש ממש דהוה מחדש וכו' [בזוהר שלפנינו הוא שני מימרות אך כפי המובן הי' לפניו גירסא אחרת מעורבת שניהם יחד] נראה דארכבה אתרי רכשי ולא היא אלא הכוונה היא שמאחר שביטל כל הנימוסים שעשו כל המלכים שקדמוהו וחידש נימוסין וגזירות חדשות מרוחקים מאד מגזרת המלכים וממה שהוא הי' עושה חדש ממש קרינא ליה:

א"ר יהודה מאי דכתיב. ה"ג [לא "האי דכתיב רק "מאי והוא לשון שאלה וקושי'] כי נסתפק בפי' המשנה שפי' על פסוק ויקם דקם מגרמיה ומה היא הכוונה ועל מה היתה הקימ'. ותי' ר"ש שהקימה היתה לאובדא את ישראל כגוונא דאחשורוש כדמפרש ואזיל: ה"ג וכד הוה קם מלכא לעילא וכו'. ול"ג לי':

דרגין ממנן עילאין. הם ע' שרים:

ועל אינון פולחנין דלהון. היינו הכוכבים והמזלות הנראים שלהם עובדים כדי שיוכלו לקבלה מכוונים כנגדם:

ואתקבל. ונתרעם כדמפרש ואזיל:

וממקנה ישראל. מדהוה להו מקנה ודאי לא אעדו מדלהון כלום שאלו היו נוטלים מהם לא הוו להו שום מקנה. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון אעברו ליה בההוא נהר וגו' מ"ט א' ונ"ב ב' ושם רנ"ב ב' תמצא באיזה מקום הוא נהר דינור הנז' כאן ויש מלאכים שמעבירין אותם מממשלתם כנזכר בפרשת פקודי רמ"ז א' ופ' בראשית מ"ג ב' עכל"ה:

ר"ש זקף וגו' בההוא יומא אתער מלכ' דנפיק מגו גנתא וגו' תמיהה גדולה אם נאמר שאז יהיה שינוי כזה שהמשיח לא יהיה נולד מאיש ואשה אלא שביום ההוא יצא מג"ע והנה מצינו מש"ה אני היום ילדתיך. ונלע"ד כי המשיח יהיה ודאי אדם צדיק נולד מאיש ואשה ויגדל בצדקתו עד קץ הימין ויזכ' במעשיו לנר"ן קדיש' ואז ביו' ההוא של הקץ תבא נשמה של נשמה שלו הנתונה בג"ע ותנתן לאיש הצדיק ההוא ואז יזכה להיות גואל והוא ע"ד משרע"ה כי היה ילוד אשה והגדיל מעט מעט עד שהשלים בג' אותיות לב"ת מן הב"ל וש"ת ואז זכה להיות גואל ובזה יתקיים השלים חלקי נשמתו כי שם בסנה השלימה לגמרי בסוד בלבת אש מתוך הסנה כמבואר אצלינו ובזה יתקיים מקרא אני היום ילדתיך דקאי על חלק נשמה לנשמה שתוולד אז ותצא מג"ע. ביום ההוא וזה מוכרח ופשוט. וז"ש ויתער בארעא דגליל כאלו מתחלה היה ישן וכאשר תבא לו הנשמה של נשמה יתער ויתוסף לו כח נבואה ויתער משנתיה והבן זה. וכבר ידעת כי מ' יום קודם יצירת הולד ולכן אשתהי שם ההוא עמודא מ' יום דוגמת מרע"ה ועדיין נשמת המשיח גנוזה שם ואחרי מ' יום יזכה המשיח לאותה הנשמה ותתגלה בו ואז יכיר בעצמו שהוא המשיח מה שלא היה ניכר אם הוא משיח ועתה יתגלה אך שאר בני אדם לא יכירוהו ואל תתמה אם נשמה זו תבא מכוסית בתוך עמוד הענן כנז' פה כי כן אירע לר' אלעזר באותו יום שזכה אל נשמתו כנזכר במדרש הנעלם וז"ש בפ' משפטים צ"ט א' ע"ש על ויבא משה בתוך הענן וגם בזהר כתבו על כל הנשמו' שהם באים בעמוד ענן ביום ובעמוד אש לילה בהיות' נולדות בבטן אמם כנז' בהלו נרו עלי ראשי וגו' וכמו שמצינו שמשה עלה לרקיע בגוף ונפש ויהי שם מ' יום וכן זה המשיח אחר שזכה לאותה נשמה והכיר בעצמו שהוא משיח וז"ש ומשיח יתגלי אך לא יכירוהו שאר אנשים עדיין ואח"כ יתגניז המשיח בגוף ונפש בההוא עמודא ע"ד ויבא משה בתוך הענן שנה א' ואז יסלקו אותו לרקיע כמו שעלה משה לרקיע ואח"כ יתגל' המשיח לגמרי ויכירוהו כל ישראל ויתקבצו אליו. הרח"ו זלה"ה:

ומהרמ"ק זלה"ה. כמה עקתין וגו' הנה תחלת הגאולה יהיה צרות גדולות ליש' מפני שהוא צרוף בשתי דרכים הא' לצרף כללות האומה מהרשעים שלא יוכלו לסבול אותם שנשמתם מהקליפות כדמסיק לקמיה שרבים מיש' ישתמדו ויצאו מן הכלל ויהפכו לאויבים למשיח הב' לצדיקי' הנשארים כדי שיזכו לגאולה ויתכפר עונם ע"י סבל הצרות והם יסורים וזהו פתח כניסת הגאולה כדי שיגבה בעל חוב חובו יטול סמאל ולילית את שלו יטול בניו שהם הרשעים שנשמתן מן החוץ שנדבקו ביש' ויטול מבנים קדושים שהם יש' כדי רשעת' וימותו אותם שהם חייבים מיתה ויסבלו יסורים אות' החייבים יסורים וכיון שנעשה פתח הכניסה לגאולה יתחילו לפעול הקדושים את שלהם שכל אות מאותות אלו הם מהספירות העליונות והצרות שיהיו בין אות לאות יהיה עוד צרוף מדין הנשפע ע"י הספירה ולכך תפעול ותתעלם וזה דרך העניינים האלו. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' בארעא דסייפי עלמא. פי' מלת באפס כמו באפסי ארץ והכוונה שנטל ועשק מהם ארצם והוליכם באפסי ארץ לחלח וחבור. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון דאתקרי קן צפור בלק קצ"ו ב' ויתער בארעא דגליל טעם ב' שיגלה קודם בגליל תמצא בפ' ויקהל דף ר"כ א' וירא קי"ט א':

והרא"ג ז"ל כ' באינון תלתין ותרין שבילין. פירש"י ז"ל בפ' בראשית בפ' וייצר יי' אלהים את האדם בל"ב. מדות התורה נדרשת בהם והם ז"ל היו דורשים אותם באורח רזא:

ואלף וחמש מאה. בוא"ו גרסינן: הכי גרסינן כדין קב"ה רמיז וכו'. ה"ג כדין ההוא כוכבא יעביר אורחין ברקיע בתריסר תחומין וקיימין אינון נהורין ברקיעא תריסר יומין אחרנין לבתר תריסר יומין דיזדעזעון כל [בני] עלמא יתמשך שמשא וכו'.

מחקקא בשמהן קדישין. דהיינו הוי"ה ואדנ"י כזה יאהדונהי שעולה ח' כמנין אז וזהו אומרם רז"ל בילקוט בים סוף נתלבש הקב"ה בחלוק של תפארת שהיו חקוקים בו כל אז שבתורה והם ד' בגדי לבן הוי"ה וד' בגדי זהב כנגד ד' אותיות דשם אדני כנזכר בתיקונין. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

כל אינון דלעאן באורייתא הם יהיו שלישיו ושרי מרכבתו ועליהם יופיע מרוח ה' אשר בקרבו לנקום נקם וצריך זכות מלמטה מהתחתונים לכך יתחזק בהבל פה התינוקות של בית רבן להתגבר כי עדיין יש מלחמו' אחר זה ועדיין יהיה עני ורוכב על חמור ועדיין יתגרשו ישר' אל המדבר וכמה צרות יארעו ליש' אפי' אחר כל זה שכבר נזדמנה הגאולה מן העליונים אמנם צריך מהתחתונים הזמנה וזכות להתעורר ע"י בנים תלמידי חכמים אפרוחים תינוקות של בית רבן או בצים אותם שעתידין לפרוח בתורה דהיינו גמולי חלב דהיינו ממש אלו הג' בחינות מעמיד ומקיים יש' בגלותם שהם מושבי השכינה בתחתונים כאומרו דבגין אלין וגו' כי לומר שתהיה שכינה ביניהם בשביל לומדי תורה אי אפשר דהא זעירין אינון ואין בהם כדאי להכריע כף המשקל. והיינו והאם רובצת על יש' בזכות היותה על האפרוחים דהיינו תינוקות של ב"ר שאינם גמר פרי או על הבצים היינו גמולי מחלב. בשלמ' אלו היתה רובצת על יש' בשביל בנים היה המשיח לוקח האם על הבנים וגואלה בזכות יש' אמנם כיון שהאם רובצת בזכות האפרוחים או הבצים לבד לא תקח האם וגו' לא יוכל המשיח לגאול את יש' מלמטה דהא ביה לא קיימא מלה לאפקא מן גלותא אלא במלכא עילאה ולזה צריך רחמים עליונים ולזה צריך התעוררות מלמטה כדי לעורר הרחמי' למעלה שאפילו ירצה המשיח הגשמי לגאול או לפעול ע"י העטרות שנתעטר מלמעלה שהרי ביה לא קיימא מלה לאפקא אלא הוא צל הספירות העליונות בלי גשמי מוכן לשפע עליון כפי מה שיעוררו יש' כך יפעול המשיח ע"י מה שישפיע מלכא עילאה דהיינו הת"ת מן הבינה והחכמה ולזה כיון דאינון רביין וינוקין יהבין תוקפא למלכא כדין וגו' והעיקר תלוי בשפע עליון במעשים תחתונים ולכך כדין אימא עילאה דאיהי רביעא עלייהו דהיינו המלכות מתעוררת ע"י זכות ומעשים תחתונים אתערת לגבי בעל' בזכות אלו המעשים ונודע שהמעשים התחתונים שהיא נוטלת מנחת אותם בתוכיותה עד גלגול י"ב חדשים י"ב גבולי אלכסון הם י"ב חדשי עבורה להראות זכותם של ישראל ובין זה לזה הם מצטרפים צרוף אחר צרוף לכך לבתר ייתי בעלה ויוקים וגו' ובין זה לזה יתגרשו יש' אל המדבר ושם יהיה קבוץ גליו' שהם ג' גליות עשרת השבטים וגלות יהודה מבית א' וגלות בית שני וכלם יצאו אל המדבר ושם יהיה קימת השכינה ויראה לפני יש' כאש אוכלת ומשה מההוא יומא והלאה כל אתין ונסין ומה שחסרה השכינה מיום מעשה העגל ואילך יחזור עתה וישלים ויעשה גבורות נסי' ונפלאות כד"א וגו'

א"ר שמעון אלעזר ברי וגו' הורה ר' שמעון זה הענין סדרו ומוצאו מברייתא ידועה להם שהיתה מבארת ל"ב נתיבות לא אותם שבחכמה אלא אות' שהם מתגלים בת"ת שבו ו' קצוות ושם יהו"ה יעלה ל"ב ואלו הנסים גרמת אותיות השם בל"ב נתיבותיו והוא מקדש עצמו ומתגדל לעיני הכל ולכך אלו האותיות והנסים ממנו וכאשר ישפיע נפלאותיו ויגדיל את יש' לגאולה יתקדש ויתוקנו אותיותיו וישתלמו.

השבעתי אתכם שבוע' שמשביע הקב"ה לישראל שנשמתם בנות ירושלם שלא יעוררו על הגאולה אפי' בתפלה יותר מדאי עד שיעוררו מלמעלה אהבה שימינו של הקב"ה גאלה דכתיב הושיעה ימינך וגו'.

בצבאות דא מלכא היינו ת"ת אות הוא בצבא שלו דהיינו יסוד משך ו' של נצח והוד והת"ת כולל כל צבאי מעלה ולזה אמר דאיקרי צבאות שאינו בעצם שם צבאות בת"ת אמנם ע"ד העברה יתקרי מן הטע' שפירשתי.

או באיילות השדה שאר חילין כי שם צבאות הם צבאי האצילות איילות השדה בעולם הנפרדים והשביעם באלו מפני שאלו החיילים עליונים ותחתוני' הם עמהם בגלות כדפי' לעיל איש וביתו באו ולכך הגלות תלוי באלו וצריך להמתיק לאלו עת צאתם מהגלות כענין מצרים.

עד שתחפץ גם השכינה בתחלת הנחמות אינה חפיצה כאומרו קומי אורי וכדפי' תיקוני' ולזה אמר עד שתחפץ ההיא דשכבת לעפרא והטעם שאינה חפיצה מפני שהתעוררות הת"ת אינו כראוי עד שיעשה נקמות בסמאל ואומתו כדפי' בתיקונין ולזה אמר ויהי רעותא דמלכא בה:

ר' שמעון ארים ידוי וגו' נהירו דיממא דאתחשך מדת יום ת"ת וירצה אור רחמי הת"ת נתעלם:

צנורא דשלהובא קלות שלהבת אש.

תרין דמעין. הם שתי מדות גבורה הוד או מלכות וגבורה והכוונה שהוא מצד הדין ברחמים והקב"ה זוכר לבניו עניותם ודלות' וגלות' וסבת הזכירה יהיה לאיזה טעם שנזכרו בב"ד העליון והב"ה רוצה לרחם עליהם ואי אפשר מפני שאינ' ראויי' לגאולה לכך הדין מתגבר עליהם מה עושה הקב"ה למתק הדין שלא ישלוט עליהם ודיים באבלות' וגלות' ודלות' מוריד הוא מלשון יורדי מרכבה כלו' מעלה שתי מדות אלו שהם שתי דמעות שתי ספי' הדין לים הגדול דהיינו בינה עם החכמה ונקרא ים החכמה ששם מקורות הרחמים ומשם נמתקין שתי מדות אלו והנה אלו המדות התלהב' בדין הוא מאש היוצא מהבינה כאומרו ואש מפיו תאכל גחלי' שהם כחות אלו המדות בערו ממנו מהדין הזה הנז' לכך בעליית' דרך שורש' הם פוגעי' בבחי' הבינה המעוררת הדיני' דהיינו שלהובא דאשא שממנו מתבערי' הגחלי' והיינו סוד נהר דינור ו' ששה קצוות בדין המתפשטין מהבינה והיינו צנורא ויתקשרו אלו באלו וכלם יחד ירדו אל תוכיות הבינה הנקשרת עם החכמה:

אר"ש הא ברזא וגו' כי סוד שתי דמעות הם ו"ה וצנורא ה' וים הגדול י"ה כדפי' ועוד אפשר דאהדר לכל הנז' בשמועה הקודמת.

בספרא דאתערותא כדפי' לעיל דהיינו טעם הבכיה שמזכיר בניו ושמו הגדול.

אלא זכו דדרא דא וגו' ולכך זכה הדור הזה שיתגלה סוד זה. מהרמ"ק זלה"ה:

רזא דשמא קדישא כללא דעשרין ותרין אתוון וגו' ענין שמא דכ"ב אתוון תבינהו מפ' נשא דף קמ"ו סוף ע"ב כי שם בן ד' המפורש דז"א ושמא דאתכסיא שבא"א הם כ"ב אתוון והם י"ג מכילן ט' מכילן וע"ש. הרח"ו זלה"ה ומהרמ"ק זלה"ה אמנם שם זה יתפשט בשם הת"ת עם המ' ויעלה כ"ב כיצד הוי"ה ואדנ"י במלוא' כ"ב אותיות וכך יסוד' בכתר עליון והיינו שבייחוד' וקשר' הם מאירי' משם והם גוף א' וענין א' והנה לזה רמז סוד אשר נשבעת להם בך דהיינו כמי שנשבע בחייו דהיינו רוח חיוני נשלף מסוד בך אלו ויורד למטה ומתפשט אל הייחוד והקב"ה תלה ייחודו בענין ישראל ושלות' כאו' והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה וגו' כי תלוי זב"ז וקשור זב"ז והיינו נשבעת להם ב"ך כי היותך בך שלם יהי' ממש תלוי בהם אם יזכו הם מייחד' ואם לאו ח"ו פוגמי' שאפשר לחוטא בכ"ב אותיות התורה להוסיף או לגרוע בשרשי' העליוני' בסוד הנשמה. והשבועה הזו היה כענין המשכת הנשמות הקדושות ליש' וקשר העולמות העליוני' בהם ע"י כ"ב אותיות התורה אם מקיימי' תורה הרי כ"ב אותיות נפעלות למטה ומושכי' כ"ב מקורות בסוד נשמת' על שם הוי"ה ואדנ"י המייחדי' כי בלעדי ייחוד' אי אפשר והיינו אומ' ועתה יגדל נא כח אדני וגדולתו הוא בסוד ששם יהו"ה יגדל ויתמלא יוד הא ואו הא והיינו בך יברך יש' דהיינו ת"ת שואב כ"ב מקורות למטה וע"י יתגדל שם אדנ"י אלף דלת נון יוד והיינו בך ארוץ גדוד ובאה מלת בכ"ה כ"ב לרמוז אל סוד מדת כ"ה שעליה נאמר כה תברכו את בנ"י שהיא מדת המלכות בענין שהיא מחזקת יד דוד למלחמה והיינו בך ארוץ גדוד דהיינו סוד בך שהם כ"ב אותיות שבכתב ת"ת מתלבש במדת כ"ה והיינו סוד יאהדונה"י שיתלבש שם יהו"ה בשם אדני והכל ענין א'. והנה עתה לבד בך נזכיר שמך וגו' יצדק על סוד שם הנז' על סוד ת"ת ומלכות והיינו לבד בך נזכיר שמך כי שם בך יתייחד עם המ' הנק' שמך ולבד וחוץ ונפרד מבך נזכיר שמך ולא שהוא מותר אלא אסיר לאפרשא דא מן דא אתתא שם אדני מבעלה שם יהו"ה לא בהרהור ולא בהזכרה והוצרך לזה שלא תאמר עיקר הייחוד הוא במעשה המצוה והתורה ומה לנו בזכירה לזה אמר ואסיר לאפרשא דא מן דא לאו ברעיוני ולא בדכירו בגין דלא לאחזא' פרודא והייחוד הוא בג' בחינות מעשה במלכו' דבור עם הקול בת"ת מחשבה בחכמה ובינה מ"ח ול"ב ולכך אם לא מתוך הדוחק ההזכרה בעצמה אסורה היא ולזה יתרעם לבד בך נזכיר שמך אנו עושים איסור בידם ¹ מתוך הדוחק שעתה בגלותם הם נפרדו' והמזכירם אינו מייחדם וז"ש והשתא בגלותא אשתכח מגו עאקו דכל זמנא וזמנא אנן עבדין פרודא לא במעשה ח"ו אלא לאדכר' ההוא שם שהיא השכינה שעמנו בגלות בר מבעלה. וא"ת ולמה לא יתרעם אל הת"ת והיה לו לומר ה' בעלונו אדונים וגו' ולא שיפתח בשם ה' אלהינו שהם ח"ב וש"ם בשם המלכים ¹ לזה אמר בגין דאיהי שכיבת לעפרא הנה הפגם במדות העליונו' הוא בהדרגה ה' אלהינו יעלה שם ענין כסאם כאומרו כי יד על כס יה שאותיות י"ה אין כסאם ו"ה שלם ולכך הזכיר ה' אלהינו בעלונו וגו' והיינו סבה שאין כסא שלם ומגיע אליהם ענין זה ואין כי השוכבת לעפר והפירוד הגמור היא אל השכינ' והיינו לבד בך נזכיר שמך לא אמר לבד שמך נזכיר בך שג"כ הת"ת בלי מלכות מפני שהפגם בעצם מגיע אליה שהיא השוכב' וז"ש בר מבעלה אנן דכרין להאי שם בפרודא מפני שהיא בעצם לעפר והתרעומות אל שני שמות אלו הוא מפני שהכל נמשך משם שאילו לא בעלונו אלא שתי שמות אלו היינו דבקים בהם כאומ' ואתם הדבקים בה' אלהיכם וז"ש בגין דאנן רחיקין מינך ושלטין אחרנין עלן ושמך הוא בפרודא מן שמא דאיקרי בך נראה כי פגם הת"ת המגיע למעלה כנה הנביא בעלונו והיינו או' אנן רחיקין מינך ושלטין וגו' והפגם למטה הנה בעצם אל המלכות כאו' נזכיר שמך והפגם הנמשך מהמ' אל הת"ת כמעט מפור' אם שמך לבד מב"ך גם ב"ך לבד משמך אלא דנפיק מכלל הדברי':

footnotes: ¹ נצ"ל בידים. ¹ נצ"ל המלכות.

והרא"ג ז"ל כ' דא מלכא דאיקרי צבאות. כלומר בצבאותיו של מלך הנקרא צבאות והם מלאכין דקב"ה ולא הוצרך לפרש דממשמעותו של באילות השדה משמע. דמדהא בחיילין דשכינתא קאמר ש"מ דצבאות הם חיילין דקב"ה הנק' צבאות. או ירצה השבעתי אתכם בצבאות במי שהוציא הצבאות שהוא ת"ת כנזכר בסבא דף ק"ה ובאילות השדה כלומר בשדה שהוציא את האילות שהם שאר חיילין ומשיריין שאין לפרש כפשוטו שאסור לשתף ש"ש ודבר אחר:

עד שתחפץ ההוא דשכיבת לעפרא. אין הכוונה עד שתרצה שהיא תכף ומיד (שתרצה) [תרצה] אלא עד שתחפץ הדר מפרש כמו עד (שתְחַפץ [שתֵחָפֵץ] מן המלך:

אר"ש הא ברזי דאתוון וכו'. כלומר פשט הדברים אמרנו בענין שתי דמעות אבל הסוד הוא כמוס עמדי בסוד אותיות השם בן ד' בסוד נסתר כשמתעורר הוא ית' לגבי בניו לרחם עליהם אפס קצהו יגלה לך ולא כולו וז"ש אבל השתא וכו' ומפרש סוד אותיות ותאנא ושייר: אלא זכו דדרא כלומר אפילו המעט הזה שאגלה הוא מפני שהדור זכאי מאד לולי כן לא הייתי מגלה כלל:

קומו בקיומייכו.

אוף איהו קם. רמז במה שקמו שלשתם למה שאמר למעל' זכו דדרא דא מקיים עלמא עד דייתי מלכא משיחא וידוע הוא ששלשתם היו עיקר הדור כנז' בריש אדרת נשא שאמר אנן כללא דכלא ולכן קמו עתה ג' שהם סוד ג' ראשונות לרמוז שזכותם תעמוד לכל הדור: ווי מאן יקום במה דאמינא. מי יעמוד בכל הצרו' שאמרתי לעיל ע"ד אוי מי יחי' משומו אל וי"ס דגרסי במה דחמינא והוא שהי' צופה אריכו' הגלו' כדמפרש ואזיל: עכ"ל הרא"ג ז"ל:

והאי ביומי דגלותא וגו' הוקשה לו שאין פי' זה מתיישב שאלו דברי הנביא בזמן הבית כמה שנין לזה אמר והאי כלומר עם היות שדברי הנביא בזמן הבית התנבא לזמן החרבן וז"ש והאי ביומי דגלותא קדמאה וגו'

עשר שבטין אלף שנין וגו' הענין כי גלות בית ראשון הוא סוד ה"א עילאה והיתה השכינה תתאה נכנסת בין הקליפות ויורדת אל עמקיה דוקא באותם הבחינות הנגדיות אל הבינה דהיינו גלות שבעים שגה וכששלמו אותם ע' שנה מיד יצאו ולא ירדה מדת המלכות אל אותם הקליפות הנגדיות אליה מפני שהקליפות השולטות בה אז היו כנגד מה שבמדרגות הבינה יורדת. אמנם בגלות אדום היא בעצם בגלות שהתחילה לרדת מדרגותיה ממש וז"ש ואיהי בגלותא בכל אינון תריסר שבטין ומשריין דילהון מפני שעם היות י"ב מלאכים י"ב מחנות יש בכל מחנה ומחנה כמה וכמה מחנות וכל אותם המחנות ירדו בגלות אדום מפני שהיא יורדת כל מה שכנגדם בחוץ במדרגות הקליפות וז"ש תריסר סלקין לחושבן סגי וגו' כי כמו שירדה הבינה כל אותם המדרגות אשר לה במלכות בכל כך תרד ה"א תתאה מלכות במלכות אדום כל הקליפות הנגדיות למדרגות אשר לה והיודע כמה מדרגות הם ידעו סוד הגלות וכמדומה לי שאין מדרגה תחתונה מזו שאנו בה שתרד כי שחה לעפר נפשינו דבקה לארץ בטננו. וז"ש עשר שבטין אלף שנין כי מאה שנים ירד כל שבט ירצה מחנות כל מחנה ומחנה מי"ב מחנותיהם מאה בסוד הכללות עשר מעשר יגיע מאה שנים מאה ירידות כי כל שנה תרד מדרגה קטנה ובכל מאה שנה מדרג' אחת מהי"ב מדרגות בענין שהם י"ב שבטים אלף ומאתים.

שארו דמעין למנפל מר"ש על אורך הגלות כי הם היו אז בתחלת הזמן:

בכה תבכה בלילה כי לא החשיך כל ירידת המדרגות אלו עדיין אלא מחשיך ומעריב מעט מעט אמנם בהתם ירידתה יחשיך חשך הגלות הרבה וז"ש בכה תבכה בכיה על בכיה בלילה כשיחשיך בעצם לילה הגלות שלם בעמקי החצונים והיינו דקאמר לסוף תריסר שבטין דאינון לילה אתחשך ליש' שיכביד הגלות גזרותיו בשמדות וכן היה כי לזמן אלף ומאתים ואילך צמחו לישראל כמה שמדות בין אדום הרשעה ו דם הויה והולכת מידי יום ביום:

עד דיתער וא"ו כי משך הלילה כמספר מדרגות ת"ת ויסוד שהם עמה בגלות לכך ליליא יתחשך ליש' עד דיתער ו' לזמן שתין שהם וא"ו שבת"ת רבתי לכך נכללת בעשריות מדרגותיו שהם ששים והיסוד וא"ו זעירא לכך הם פשוטות דהיינו ששים ושש וכנגד המלכות בעצמה אין חשך כלל וכמדומה לי כי בענין זה תלוי כל מה שנמשך ויתארך הגלות יותר ממספר זה כי לדברי ר' שמעון כאן לא יתארך הגלות אלא אלף ושלש מאות ושלשים ושנים ובעונותינו עברו מהם מה שעברו אלא שצריך ג"כ שיחשיך במספר מדרגות שבמלכות עצמה ויסוד המספר תחיית המתים בשנת ת"ח לאלף הששי ראה כמה בין גאולה לתחיית המתים זהו מה שנשאר מן הגלות ועתה תן המותר לחשך המלכות עצמה שהיא עיקר הלילה. וא"ו נפש דבית יעקב ת"ת בית יעקב מלכות נפש לה היינו מציאות הת"ת והיסוד הנכנסים אליה והם נכנסים בסוד כללותם ששים ושש ת"ת ויסוד וכדי שיתעוררו אל הגאולה צריכים השנים האלו שיעברו על ישראל עוד בגלות בענין שהם ששים ושש דחשך ממש וששים ושש להתעוררות זכות ברית אבות יעקב מלא וא"ו שסוד הוא"ו תרין ווין והיינו וא"ו ולבתר עד שתין שנין ושש דחשוכא כדין וזכרתי דהיינו התעוררות וא"ו שצריכה להתעוררותא ששים ושש וז"ש דא אתערותא דאת וא"ו דאיהי נפש וגו'.

מתמן ולהלאה יתער הקב"ה לאינון ניסין דקאמרן לעיל שהם סוד גילוי המשיח ומופתיו בשמים ובארץ ובין גילוי וגילוי והסתר יתעוררו ליש' בין האומות אינון עקתין כדי שישובו בתשובה ויצטרפו ויתלבנו וכדין ואף את בריתי יצחק. צרות מהדין הקשה שאינם שבים לזכות לגאולה. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' ה"ג בגין דאנן רחיקין מינך.

והאי ביומא דגלותא. כלומר נבואת פסוק זה נבא ישעיה על גלות זה האחרון שבו הי' פירוד ה' מן ו' דהיינו ב"ך שהוא ת"ת משמך שהוא המלכות והוא בית שני כדלקמיה:

בגין דגלותא קדמאה. כלומר דאילו בגלות בית ראשון הפירוד הי' בין היו"ד והה"א ולא מוא"ו ה"א וכדמפרש ואזיל:

ובית ראשון הוא רזא דה"א קדמאה. שהבינה נקרא בית לחכמה:

ולקביל ע' שנין דילה. כלומר הא ראיה שגלות בית ראשון רמז לבינה שהרי לא נמשך הגלות אלא ע' שנין שרמז לז' מדות כלולות מעשר שנאצלו ממנ' ולא אשתכחת אי' שהיא הבינה רובצת על הבנים שהם ע' שנה כנזכר:

והוה פירודא מן שמא לעילא. כלומר מיד שנפרדו בניה ממנה גם בעלה היו"ד נפרד מה"א עילאה:

וכדין יוד רזא וכו'. כלומר שאחר שנפרדה היו"ד מן הה"א נסתלקה עד למעלה בכתר:

נביעו דמיין חיין וכו'. כלומר שאינו יורד ונובע דרך נביעו אלא דרך טל הנוטפת טיפין טיפין:

ואיהי שבעין שנין דגלותא. למעל' אמר ע' שנין לא אשתכחת אימא רביעא עלייהו והשתא אמר בחי' אחרת שהיא עצמה קרויה ע' שנה שהרי היא נק' ז' שנים כדכתיב ויבנהו ז' שנים והם סוד הז' הכלולים בה:

וא"ת וכו'. כלו' וכ"ת שהגיע הפגם לבינה כי היכי [אולי חסר כאן תי' שהגיע] לבית שני מלכות שנא' בה ושפחה כי תירש גברתה ח"ו אלא נהורא וכו':

כיון דתתאי וכו': הוקשה לו דהא קיימא לן ונהר יוצא מעדן לא פסיק לעלמין לז"א אח"כ שמצד עצמו אינו מונע ההשפעה אלא הסיבה הוא מצד המדות שאינם מוכנות לקבל הארת הבינה ולזה חזר האור ונסתלק למעלה:

בההוא נהירו דאתמנע וכו'. כלומר זהו שאנו אומרים גלות בית ראשון לא שח"ו שלט שם נכרי אלא מניעת האור קרוי גלות ולעולם י"ה לא אתפרשן:

לא אהדרו לאדכאה. כלומר וא"ת למה חסרו בבנין בית שני חמשה דברים ועוד שתמיד היו משועבדים למלכי א"ה ונותנים להם מס להכי אמר לפי שהם לא עשו תשובה לכן לא היתה גאולתם שלימה:

סגולה שלימתא כדמלקדמין. כימי צאתם ממצרים לא שינו את שמם וכו'. אלא זעיר זעיר. שלא באו כלם כאחד בערבוביא שנתערבו בנשים נכריות: ה"ג לאנהרה כמה דהוה ועל כך נביעו עילאה. ושאר הלשון שבאמצע הוא ט"ס:

לאנהרא זעיר זעיר מגו דוחקא דשמאלא. כלו' סיבת מיעוט האור והמבוע מדוחק השמאל כלו' מצד מדת הדין המעכבת מצד העוונות:

יכסה ארץ. מלכות. וחשך היא הקליפה ולישנא דקרא נקט:

וה' תתאה. היינו בחי' המלכות היותר עליונה הנק' ה' תתאה שהוא נקרא ה"א עליונה גם היא אתחשכת ונפלת וכו':

ונביעו עילאה אסתלק. היינו היסוד כדמפרש ואזיל גם הוא נסתלק כסדר שאמר למעלה שהאור הי' בא וכיון שהחשך כסה ארץ נמנע ונסתלק.

כד"א הצדיק אבד.

אבד ההוא נביעו. כלומר תרתי משמע מהאי קרא שהצדיק נאבד מן המלכות וגם המבוע הבא אליו נמנע ממנו והוי כאלו אמר הצדיק נאבד מן המלכות וגם הוא בעצמו אבד השפע אשר היה בא אליו תמיד. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

ולבתר כד יגיח אחר עבור זמן יצחק שהם אות' השני' שהם נגד יצחק ודוק לעיל ותשכח והיינו שמאל דוחה הגאולה ומתגל' ומסתתר ומתגל' וחוזר ומסתתר ובין זה לזה יש' בצר' בין האויב וימותו מיש' כמה וכמ' עד שיצטרפו כצורף את הכסף ואח"כ ימין מקרבת והיינו אחר שיתגלה המשיח גילוי עצמי ששוב לא יסתתר ואז יגיח קרבין וגו' ולבתר והארץ מדת המ' אינ' קמה מעפרא עד שיעש' הנקמ' כדפי' במקו' אחר וז"ש לבתר שעש' הנקמות על כל הרע' שעשו לישראל ולמקדש וחלול תורתו והארץ אזכור אל הייחוד והיינו והיה ה' ת"ת למלך על כל הארץ וגו':

דאינון מאה ותלתין ותרין אחר י"ב שבטים שהם אלף ומאתי' דקאמר לעיל דהיינו ששי' ושש לחשך וששי' ושש להתעוררות וא"ו כדפי' ולסוף ששי' ושש אחרי' דאינון רל"ב והיינו שיהיו ששי' ושש ג' פעמי' הא' לחשך הב' להתעוררות הג' לשמאל ולימין כדפי' ושיעור הלשון לסוף תלתין ותרין והסוף הוא מאה ותלתין ותרין שפי' ואם נפרש ששי' ושש דחשך הם ממש ששי' ושש דחשך להתעוררות יעקב וששי' ושש להתעוררות יצחק ואברה' דהיינו לסוף שתין ושש אחרי' דאינון עם שתין ושש דחשך והתעוררות וא"ו דקאמר מאה ותלתין ותרין על אלף ומאתי' ויהיה כפשוטו הלשון. וא"ת אותותינו לא ראינו אל תתמ' אתה אחי כי עונותינו גרמו מה שגרמו ובפרט חלול ה' אשר בינינו בשמדות העלימו קצנו לא האריכו אבל העלימו שיהיה אורו נסתר עד עת קץ אמנם לא יעבור משנת ת"ח לכל הדברים שבעולם ויקדמו הענייני' תחיית א"י לתחיית ח"ל לפחות מ' שנה ויקדם הגאולה מה שיגזור ה'.

יתחזון אתוון בשמא קדישא וגו' כדמסיק דהיינו ה"א עילא' בית ראשון ה"א תתאה בית שני שהיו סתומות.

בשלימו עילאה לתיקון ה' ראשונה ותתא לתיקון ה' תתאה.

ורזא דא ה"ה עילאה ותתאה וכשאותיות אלו מתתקנות מיד מקור החכמה שב אל הבינה והיא מאירה כאור זמן שלמה המלך שהי' ל"ב אלהים דעובדא דבראשית. דכלילן ברזא דאת ו' שהוא הת"ת שיש בו שתי בחינות הא' שהוא עצמו ו' מהשם הגדול ושמו הפרטי יהו"ה עולה סוד ו' ידו"ד ל"ב ובמספרם נפל שבוש שיש גרסות מחולפות והנוסחא האמתי כמו שכתבנו ו' יהו"ה. (גי' ונוסח הדפוס הו"ה פי' במלוי כזה ה"ה ו"ו ה"ה הרי ל"ב) ויש ספרים גורסים ו' יוד הא והן אמת שעולים ל"ב והם סוד חכמה ובינה במילוא' וכן ת"ת נוטל מהם עכ"ז העיקר. הוא כמו שפי' לעיל ממה שאמר דכלילן ברזא דאת מורה שהוא סוד אות א' מהשם לבד ובו כלולים ל"ב נתיבות כדפי' והיינו סוד קל"ב ק' הם עשר פ' עשר שהוא כללות המד' בעצמ' וכן הם ל"ב מהנתיבות הרי קל"ב והם נוספים על קל"ב לאותיות ו"ו כנז' לעיל דהיינו תיקון שתי אותיות ה' ה' כאומ' דשלימו דמא' ותלתין ותרין שנין אחרנין ירצ' אחרנין אל הקודמין יתקיים לאחוז דהיינו של"ב נתיבות הם סוד בריאת העול' ותיקונו ובחטא אדם הא' נתקלקלו והפגם הזה והזוהמ' הזאת היה בבני אדם צדיקים נתקנו ורשעי' נשקעו בתוכה לכך מטיבור העול' ששם אשד נחלי ל"ב נתיבות יהיה תיקון הל"ב בראשונ' ואח"כ בכל העול' באחרונ' והיינו טעם לאחוז בכנפות הארץ וינערו כיון שא"י נתקנת מזוהמת' וחטא אדם הא' יתנערו אלו שנדבקו בזוהמא והיינו טעם דתתדכי ארעא קדישא ראשונ' של"ב נתיבות יש להם נקודת מרכז בעול' התחתון ומאות' נקוד' מתפשטין לכל העגול' ולכך נקודת מרכז' בציון ובירושלי' וא"י ומשם לכל העולם ולכך קב"ה יתער מתייא דארעא קדישא כי לנערם אין ראוי שהם צדיקי' ולהיות' מתי' אין ראוי שהם נבראי' בל"ב נתיבות ול"ב נתיבות נתקנו לכך הם בטבע נתקני' מזוהמת אדם הא' והם חיי'. ואחר שנתקנו אותיות ה"ה נתקנו אותיות כל השם ואח"כ נתקנ' אות י' בעצמ' שנפתחו אליה המקורות שנסתמו בחטא אדם א' וזהו שאמר וכדין יתער סתימו דנביעו עילא' את י' שנסת' מחטא אדם הא' שפג' במקורות הכתר והעול' נשקע בעמקי הקליפות ושלט הרע המות בעול' עתה שהמתי' יחיו בא"י מיד כדין יתער סתימו דנביעו ויאיר עתיק יומין ויאירו כל האותיות מאור זה ואז הוא הארת האותיות בשלמות כי ההאר' הקודמת היה להחזיר שתי בתי' שתי ההין אל מה שהיו בימי שלמ' ועת' הוא להחזיר' אל מה שהיו קוד' חטא אדם הא' וז"ש דעד כען עם היות שהאירו ונתקנו שתי ההין כדפי' לא היה בשלימו אלא דוקא בבחינת פגם החרבן אמנ' פגם אדם הא' והחשך ההוא מהכתר שלא האיר בחכמ' נתקן עתה ולא יגמר בשע' קלה אלא צריך לעבור זמן כדי שיתגלגלו בחינות עליונות עד התפשט האור ויגיע למלכות וז"ש עד זמן דינער ויתמשך ההוא נביעו עילא' בחיבורא דאתוון הנה יאיר הכתר ויתגלגל החכמ' כמה בחינות ויאיר האור בבינ' וכן לת"ת וממדרגת הת"ת למ' והיינו עד זמן דינגיד ויתמשך ההוא נביעו עילא' בחבורא דאתוון ויגיע האור אל המ' והיינו גו ה' בתרא'. ואז בתוספת האור ההוא יאיר ויפוצו אורות א"י לח"ל וכל העול' מתקדש והקליפ' מתבטלת והקדוש' גוברת וכל העול' תחת ממשלת הקב"ה וכולו קדוש ואין שר שולט ולא יהיו ע' אומות אלא כול' אומ' א' והיינו סוד אומרו הרחיבי מקו' אהלך וגו' והיינו עתיד' דמשק וגו' ולז' אמר שיתפשטו אורות ל"ב נתיבות ותיקון חטא אדם הא' אפי' בח"ל ויתערון מיתייא דח"ל וזה במשך זמן מאה וארבעין וארבע' ורוא' אני כי ע"ב שני פעמים יעלה קמ"ד והם סוד ע' שרים התלויי' ימין ושמאל בסוד ע"ב ולזה יתגלגלו אותם השנים אותם הבחינות.

לאלקטא נפשין הנה אלו הם אותם הנפשות הראשונות שממש יתלבשו בהם האנשים שיחיו והחיים שיזכו לזמן ההוא וז"ש שאינם נשמות חדשות לגופות אחרות ח"ו אלא תוספת נשמה לקדושים שזכו אל המעלה ההיא וז"ש ודא איהו אתערותא דרוחין קדישין דעמא דישראל אינו עם לבדו ובריא' חדשה אלא הוא תוספת נשמה ואתערותא דרוחין קדישין להוסיף להם תוספת נשמה לשבת ההוא דעמא דישראל ממש ואין ספק שיהיו בעולם אומות וג"כ יש' שלא יזכו במעלה הזאת אלא אותם יעמדו בח"ל וא"י לעמי הארץ דישראל קדושי' וציון וירושלם לקדושי ישראל שיזכו להיות נכנסים פנימה. וענין זה נתבאר בר"מ. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה. ז"ל לאתלבשא לבתר שבת בגופין עיין דבר גדול יורה חוזק סברת הרמ"ק ושאר המקובלים באומרם לאתלבשא לבתר שבת בגופין קדישין אחרנין נראה שהעולם אינו חרב אבל אחר האלף הז' ג"כ יתחדש העולם בגוף ונפש רק שיהיו יותר מעולים רזא דשמטת ת"ת ועתה היא שמטת גבור' עכ"ל:

ורזא דא ה"א עילאה ותתא' וגו' פי' כי כל ה' היא ה' פ' י' שהם חמשים הרי ה' ה' הם ק'. ול"ב שבילין דחכמה יוצאין מאת י' חכמה אשר ע"י י' זה נעשו ב' ההין מאה כנזכר הרי קל"ב שנין וז"ש ורזא דא ה"א עילאה ותתאה שהם ק' וכל אינון שבילין דאינון ל"ב שנין דכלילן ברזא דאת י' נמצא כי אלו הל"ב עם ה' ה' הם קל"ב. הרח"ו זלה"ה:

גליון כ"א דאת יוד וה' ה' רזא דשלימו ופי' יוד כ' ה"א ה"א הם י"ב הרי ל"ב הוא רזא דשלימו דקל"ב שהם כלולים באותיות י' ה' ה' מההויה אמנם הו"ו כבר נדרשה למטה בסוד ס"ו עכ"ל:

ויקם מלך חדש וגו' בכל יומא וגו' אין לפרש דעל ענין חדשים לבקרים קאמר כנז' בפ' בראשית כי אלו החדשים נבראים בכל יום למאכל הבהמה העליונה ומתבטלי' בו ביום כדפי' שם אמנם ענין זה להנהגת העולם והכוונה שהמלאכים כבר הם ברואים אלא שעושה אותם שלוחים על ענייני העולם והיינו דקאמר עביד מלאכין שכבר הם מלאכים שליחן על עלמא. והיינו עושה מלאכיו שהם מלאכיו מכבר עושה אותם רוחות שעניינו שרים ושליטין לעולם כענין הרוח השולט בגוף כך השרים הם רוח שליט באומ' ההיא או בענין ההוא ורצה לומר בכל יומא קב"ה עביד כי הקב"ה עושה השרים העליונים ותמורתם הוא בערך הדין הגזור על האיש ההוא המלך התחתון מת ג"כ בעולם העליון משליטין שר במקו' שר תחת שר האומה ובזה יתיישב או' ובההוא יומא אתמני ממונה חד על מצרים כי למה ישתנה שרו של מצרים אחר שלא נגזרה השפלה על האומה אלא ודאי הוקם למטה מלך הוקם למעלה שר כנזכר והשתא ניחא אומ' בכל יומא כי ענין זה כמעט אירע בכל יום למנות מלך ולהוריד מלך והאומ' קיימת:

אשר לא ידע וגו' הענין כי ברדת יוסף למצרים והומלך למצרים שמש פ' שנה ¹ במלכות היה שר קדוש וטהור ממונה על מצרים כיון שהמלך קדוש וטהור ועם היות שפרעה אמר רק הכסא וגו' היה הענין בסוד גלות שהקדוש מתלבש ומשתמש ע"י השר הטמא. ובעת הוסר שררת יוסף הוסר המלאך הקדוש מלמעלה ונתנה השררה לחצונים לבד והיינו דהשתא מלך חדש אשר לא ידע את יוסף דעד השתא היה השר מאותם שיודעים את יוסף ונקשרים בייחוד העליון אמנם שררת השרים החצונים מאותם הנפרדים מהייחוד ומתפרשים לעצמם למטה בסוד ומשם יפרד והיה וגו': ר' אלעזר ור' יוסי הוו אזלי וגו' חמו חד ככבא וגו' היינו באות' סברא שהיו חכמי יש' אומרים גלגל קבוע ומזל חוזר אפשר להאמין זה אמנם אח"כ חזרו והודו וגו' א"כ האי ככבא דרהיט היינו אור הנעשה באויר וענין זה האור אינו פועל בטל והעד שתקנו עליו ברכה בגמ' והענין כי הככב הקבוע במקומו ושליטתו וניצוץ כחו הפועל באויר ושופע זורק חיצי אורו באויר לפעול וזו היא ככבא דרהיט שאינו ממש הככב אבל כח שפעו הלהיב האויר ותרא אותה הויה קלה לעת בלבד ובהיות הבקר כל א' אוסף נגהו אליו להתקבץ הוא ונצוצו אל שיר ושבח בוראו ולכך רצים מדחילו ואימת מאריהון לשבחא ולזמרא והיינו ברן יחד ככבי בקר וירצה יחד שיאסוף ניצוצו המתפשטי' יאספום אליהם לשבח לבורא ועתה דבריו צודקים אפי' לדברי אומות העולם וידענו טעם למה הוא הככב מוכרח לרוץ לשבח כדי לקשר בככב עצמו ניצוץ אורו המתפזר בעולם לפעול והוא כענין תשלח ברקי' וילכו שהכל לצורך גבוה ואין דבר בטל ויש בו סגולה ופעולה ידועה וכבר נשכח מן העולם חכמת הפרטי' האלו. ור' אלעזר ידע שריצת אותם הככבים היה לשבח ולא הורה פעולה אחרת. מהרמ"ק זלה"ה:

footnotes: ¹ כמנין יסוד.

פתח ואמר למנצח על אילת וגו' נהירו אנפוי דמזרח דבריו במדות עליונות. מזרח ת"ת ופניו הם פני הת"ת ואתפרשא חשוכא דין הגבורה שהיא המ' הנק' לילה.

חד ממנ' לסטר מזרח יסוד הקשור עם הת"ת ומושך חוט של חסד משוך עליה להכינה אל הייחוד ומקדים חוט של חסד לקשטא עד שלא בא הת"ת ואח"כ יבא הת"ת ממרחקיו מהחכמה ונפיק אל ו' קצוות מהבינה ובקע מאינון [באינון] כוי שהם צנורות שש קצוות הנקראים רקיעי' ומה גם היסוד שהוא רקיע כנזכר בתיקונים.

ואנהיר עלמא מ' שהוא עולם התחתון וקודם זה יבא החוט מהיסוד הנז' ופעולת החוט הזה אפריש חשוכא דליליא מבער דינה ומהפכה אל החסד ומקשטה.

כדין איילתא דשחרא מ' שנקראת אילת דהיינו ת"ת אי"ל והיא אילת ונק' דשחרא מפני שחרית הנז' בדין הגבורה.

איתי שהוא עולה להתייחד עם הת"ת ואז אין גוונא שחור ממש ולא לבן בחסד אלא נהירו אוכמא בקדרו והיא מאירה בעצם ממדת יום ת"ת. ונהיר יממא ואז הת"ת באורו כולל אותה בעצמ' מתוך שמחבקה בין שתי זרועותיו וזהו ונהירו דיממא כליל ושאיב בגויה לההוא אילתא כאומרו שימני כחותם וגו' ואחר שכללה ומלא אותה שפע וברכה היא יורדת למטה לפרנס העול' וז"ש כד אתפרש מיומא לבתר דכליל לה ונחתמת למעלה ויורדת למטה מקושטת ומלאה לה ברכת ה' ועכ"ז היא מלאה יותר ומאירה בהיותה למעלה בסוד הזווג להכי קאמרה אלי אלי למה עזבתני כמו אדני על הת"ת עצמו. או נאמר על החסד אל י' על היסוד ואומרו ב' פעמים ירצה אלי בעולם הבא ואלי בעה"ז ושתיה' למה עזבתני שאינה באותה נועם בהיותה נבדלת ממנו. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' ויקם מלך חדש ר' יוסי אמר בכל יומא וכו'.

ובההוא זמנא אתמנא ממנא חד. ס"ל דתרתי משמע מיניה ויקם ר"ל נתמנה למלך ולא שהי' שפל וקם אלא חדש ממש דהיינו מאותם המלאכים חדשים שנעשים בכל יום נתמנה חד מהם על מצרים ובאותו יום שנברא בו ביום נתמנה:

דהא מאתר דפירודא הוו. היינו מעולם הקליפות דאזלי בפירודא וז"ש אשר לא ידע את יוסף כלומר מקום אשר יחוד יוסף הצדיק אינו מגיע לשם:

וקדמאה מההוא פירודא נהרא דמצרים. אפשר שאלו הד' ראשים הם כנגד הד' קליפות רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב ולכך נקרא הנהר הד' פרת הנהר הגדול ע"ש שסוד הנוגה קרוב לקדושה:

בגין דכולהו ביחודא. לעיל קאי שאמר ורהטי מדחילו ונתן טעם למה רצים ישבחו כל א' במקומו לז"א בגין וכו' כלומר צריך שיהיו כלם יחד ולכך אלו רצים ואלו רצים להתקבץ יחד בסוד פרק שירה כמנורה של פרקים:

אנפוי דמזרח היינו פני הת"ת:

ואתפרשא וכו'. שמסתלקת ממשלת הלילה:

חד ממנא אית בסטר מזרח. פי' כח נמשך מהחכמה שהיא סטר מזרח שמשם מקבל מזרח ת"ת הארתו כנזכר בפ' אמור:

ומשך חד חוטא. בסוד חוט השדרה הנמשך מן המוח חכמה עד היסוד הנק' חוט של חסד וזהו ומשיך חד חוטא דנהירו דסטר דרום שכן היסוד נקרא בוקר דחסד כנז' בפ' בלק. וכן באדרא קרא ליסוד חסד בדף קמ"ב:

עד דאתי ונפק שמשא. ת"ת:

ובקע באינון כוי רקיעא ה"ג. ומבשר"י אחז"ה אלו"ה [הנך שלשה תיבות צריכין ביאור ואולי צריך להוסיף לפניהם וע"ז נאמר ומבשרי וכו' והוא לשון המחבר בעצמו כמאמר המוסגר וכוונתו על מה שהביא שהמוח וחוט השדרה והיסוד כולם מרמזים לספירות עליונות וגם זה דחוק וגם לפ"ז שייך לעיל לפני תיבות עד דאתי] הת"ת בוקע בחלוני רקיע דהיינו בחי' היסוד הנקרא רקיע: לאנהרא עלמא. מלכות. א"נ כוי רקיעא מלכות אנהיר עלמא תתאה:

וההוא חוטא. יסוד:

אפריש חשוכא דליליא. מבדיל הדין והחשך שהי' עד עתה ממשלת הלילה:

כדין איילתא וכו'. תנא והדר מפרש הוא למה נקרא איילתא דשחרא לפי שהוא אור שחור מלכות:

ביממא. ת"ת:

ונהירו דיממא. כי אור השמש מכהה אור השחר בחי' המלכות כשהיא בקדרותא:

ושאיב. כלומר כאור הנר הנכלל באור האבוקה וכמו כן בסוד שמאלו תחת לראשי נמצאת נשאבת בין תרין דרועין:

כד אתפרש. כי אין היחוד מתמיד כיחוד חו"ב. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון כל דא בחושבן ח"ת וגו' פ' תולדות יצחק קל"ט ב' במדרש הנענם חת בחושבן ח"ת וגו' וזהו פרטן ס"ו ועוד ס"ו ועוד קל"ב ועוד קמ"ד הכל ח"ת והם חוץ מאלף ומאתים כנז' לי"ב שבטים הכל אלף תר"ח ואם הם לאחר חורבן בית שני שהיה ג' תתכ"ח סך הכל ה' תל"ו והאלף ור' הנז' בסוד האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו ובדברי מגיד ראיתי שסוד י"ב הפוכי שם ההויה הוא להעלים יחודו ית' כדי שלא ישיג בו שום נברא כ"י בחשבון הזה או זה לא יוכל לדעת האמת וזהו שמי לעלם ואם יוזכרו י"ב הפוכיו עם נקודיו הידועות יגלה סוד דר דר ע"כ. והיינו זמן הנרשם כאן ח"ת העולה ד"ר ד"ר וע"כ נכתב חסר. ומצאתי כי בי חשק כמנין ח"ת וגם בזאת יבא וחלם שבא וקמץ עולה תורה ונקוד זה לא נתן לקוראו כלל והוא ניקוד חוֹכְמָה ועולה רצוא ושוב. עכל"ה:

פתח ר' אלעזר ואמר יש הבל וגו' ספרא דא וגומר שכל ענין חבור הספר הזה הוא על סוד ז' מדות וירצה מה שהאדם פועל בהם ואם פוגם בהם ואם מצליח וקשרם בענייני העולם הזה ופעולתם בו ופרטי ענייני העולם הנתלה בהם. והעד בהם הוא פתיחת דבריו שאמר הבל הבלים אמר קהלת וגו' והטעם היותם ז' הבלים דעלמא קיימא עלייהו וירצה הבלים כמו הבל הפה שהבל הוא קיום הגוף מפני שהוא החיות המקיימו כן העולם הזה הבל שבו וחיותו הוא ז' רוחניים אלו ז' עמודים סמכין דעלמא דהיינו שבע מדות שהם נאצלות ובכחם נברא העולם ובהם מתקיים. ובגשמי המתגלים יותר נגדיי אליהם ז' רקיעים שהם וילון מלכות. רקיע שבו חמה ולבנה הוא יסוד שכלולים בו המה ולבנה עליונים ת"ת ומלכות המתייחדים על ידו. שחקים הם נצח והוד השוחקים מן לצדיק ולצדק בבישול השפע אל הייחוד. זבול הוא מדת המ' במקומה האמתי על נצח והוד ולזה זבול שבו ירושלם ובית המקדש. מעון היינו בגבורה. מכון בחסד ערבות ת"ת שבו ערוב הימין והשמאל ולמעלה מהם ג' נעלמות. הבל הבלים ג' חג"ת ת"ת הבל על ב' הבלים ימין ושמאל. אמר קהלת שהיא המ' המקהל הכל ורוח הקדש ממנ' דבר על לשונו. הבל הבלים הם ג' נה"י הבל א' יסוד בין ב' הבלים נ"ה. הבל יסוד משפיע להבל א'.

כמה דאינון ז' רקיעים וגו' ירצה שהרקיעים האלו יש להם ענפים פרטיים לכל א' וא'. המשל רקיע יש בו ככבים ומזלות חמה ולבנה כמה פרטי פרטים יש בו הרי ברקיע זה לבד הם כל ח' גלגלים ובכל גלגל וגלגל כמה פרטי פרטים יש בו וכיוצא לכל הז' כן ענין זה לז' מדות ז' הבלים יש כמה ענפי ענפים והרי בלי ספק יתרבו הענפים א"כ יש הבל אשר נעשה היינו ענף פרטי מההבלים הנז' שרצ' שלמ' לדבר בדרושיו ואמר יש הבל א' ענף מההבלים וגו' והוא ג"כ הבל רוחני המקיי' העולם ומתגלם בו ומחזיקו וז"ש אשר נעש' ומתלבש על הארץ הגשמית הזו והענין כדפי' בזוהר שיר השירים. שמדת המ' יש בה ארבע בחינות הג' מהם הם פני' לה להתייחד בג' אבות והרביעית נאמר בה והנה אופן א' בארץ והיינו הבל דנפקא מאינון הבלים וכל כח וענין ההבל הזה הוא שמתפרנס מעניני התחתוני' כאומרו כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא ממש סוד השכינה עלי ראשינו בעולם התחתון הוא אש אוכלת ומזונו ופרנסתו לאכילתו כשמן לנר הוא מעשים טובים ועל זה נאמ' בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן וגו' וז"ש ודא נעשה שהוא לשון תיקון וקיום נתקן על הארץ ממעשה התחתוני' ובמעש' התחתונים הם שני עניינים הא' הוא מצות עשה הב' מצות לא תעשה העש' הוא לחזק ולקיי' המ' בתיקוניה וז"ש אתקיים בקיומיה. הב' מצות לא תעש' הוא להחליש כח החיצונים שהם פורצי פרץ בכל א' וא' משס"ה מצות לא תעש' והצדיק הכובש את יצרו יקרא גבור עומד בפרץ וכנגד זה אמר ואתקיף בתוקפי נגד החצונים והם שתי בחינות הא' מה שהיא פועלת בתחתונים והב' מה שהתחתונים פועלים ומעלים למעל' ובכל א' משניהם הם הבחינות הנז' וז"ש בעובדי ארעא דהיינו שהיא פועלת בתחתונים ובסליקו דסלקא מן ארעא היינו מה שהתחתונים פועלים ממטה למעלה במעש' הטוב והישר.

ודא אתמנא על ארעא המדה הזו ר"ל בחינה א' מן המלכות שהיא הנקראת אופן א' בארץ שהיא פתח ושער לכניסת כל הטוב התחתון אל תוך האצילות לגרום הייחוד והאמצעיים בינה לבין התחתונים הם נשמות וז"ש וכל תוקפא וקיומא דיליה שהם ב' בחינות שפי' לעיל בעשה ולא תעשה בענין נשמי דצדיקייא דאתלקיטו מארעא שבהסתלקם השכינ' מתקשט' למעל' ומכנעת הקליפות בסוד אליך ה' נפשי אשא וזה ע"י ב' בחינות אשר להם כד אינון זכאין בשתי הבחינות בעש' ולא תעש' עד לא סרחו בלא תעש' בעוד דיהבי ריחא טבא בעש':

ואשתעשע ביה סוד הייחוד בנשמות בסוד מיין נוקבין הנק' שעשוע.

אתפסון בחוביהון וגו' כדי שתתייחד השכינ' בסוד נשמתן ותתמתק דינה בייחוד ולא יקצוף על עולמו.

וחד כד אתגלי וגו' וכדי שלא יתרחקו נוטל' ומתייחד בהם ונמצא הבל שהיא המ' נעש' על הארץ ירצ' מתתקנת שהיא ממתקת דיניה ומכפרת בהם על כל הדור או שנוטלם קודם שיחטאו ובאלו עתה שהם טהורים היא מתייחדת וכן ברשעי' היא הבל נעש' על הארץ כיון שישובם מאון והיא מדת התשוב' תשוב ה' אל מקומ' ע"י ולכן טוב וקישו' לשכינ' להניחם שאם יסתלקו ברשעתם שכינ' נפגמת במעשיהם המקולקלים ובחייהם ישובון ויתקנו הפגם:

או דיפוק מנייהו וגו' ואותו זרע אמת הוא סוד נשמה מהת"ת הנק' אמת בזווג השכינה וזה קשוט לה לטעת נטיעות אלו בעולם:

ד"א יש הבל וגו' לפי דבריו נראה שהייחוד העליון נעש' כמעשה הרשעים כמעשה הצדיקים דהיינו אתתקף דקאמר והיינו נעש' דקרא שממש מתחזקת המלכות ומתתקנת במעשה הרשעים והענין והסיבה הוא כי מעש' התחתונים עושה פרי למעל' אם טוב המלכות מתתקנת ואם רע הרעה מתחזקת וכשהאדם מגיע אליו מעשה שכובש יצרו אז ממש מחזיק כח הקדושה ומחליש וכובש כח הטומאה שהכל תלוי ביצה"ט ויצה"ר הכובש יצה"ט כובש צד הטוב ועבד מולך ושפחה תירש גבירתה והכובש יצה"ר עבד כבוש תחת רבו ושפחה כבושה תחת גבירתה. והצדיק הכובש טוב מצד צדקתו ודאי אבל הרשע הכובש טוב כמוהו מפני שהוא מצד החצונים ועתה כובשם כבישה זו יותר ויותר ממה שהצדיק כובש שזה הוא דרכו בכך ואין החיצונית נכבשת כ"כ לזה אמרו מקום שבעלי תשובה עומדין וגו' והרשע הזה תשתלם נשמתו בכך ולזה יהיה לו א' משני עניינים או יזכה ע"י מצוה זו או יאכל פרי מעלליו וסוף סוף שכנה מתחזקת והעד לזה הוא היות החיצונית מתחזק' ברעתו כדמסי' אוי לרשע רע כ"ש שהיא נכבשת. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' ז' הבלים. ז' ספי':

דעלמא קיימא עלייהו. היינו שאר העולמות מתקיימים על השפעתם:

לקביל ז' רקיעין. פי' לקבל הוא לקבלייהו שכן התחתון הוא כנגד העליון לא העליון כנגד התחתון:

כמה דאינון ז' רקיעין. דהיינו וילון וכו' דקא חשיב:

ואית אחרנין. שהם השמים ושמי השמים למ"ד תשעה למ"ד עשרה:

הכי נמי אית הבלים אחרנין. דהיינו ז' היכלות דיצירה דנפקי מאילין ז' הבלים ז' מדות:

וכולהו אמר שלמה. כלומר שלמה כיון באומרו ז' הבלים הללו על כולהו (הבלים). הבלים המקורות והתולדות:

והכא. כלומר בהאי קרא רזא דחכמתא אית ביה:

יש הבל דנפקא. היינו המלכות:

מאינון הבלים עילאין. ז' ספירות ואתקיים בקיומיה ואתתקף. אפשר דמלת אשר קא דייק ומפרשו מלשון אשרתא דדייני:

וכל תוקפא וקיומא דיליה באינון נשמתין דאתלקטו וכו'. הענין שע"י כבישת וכפיית סטרא דשמאלא אתתקף סטרא דקדוש' ולזה בהאי צדיק דהוה עתידה סטרא דשמאלא לאתתקפא בסרחון מעשיו כשנסתלק קודם אתתקף סטרא דקדוש' ואתכפייא סטרא אחרא:

ובההוא גוונא ר' מאיר. כלומר ובההוא גוונא שאל ר' מאיר לרבו שאין לפרש שמת כר"ע שלא מצינו כן. [נראה דכאן צריך להיות הדיבור שמתחיל א"ל וכי כתיב שבשיטה חמישית שמסומן כזה # ֶ]

מטי עלייהו. כלו' כבר פי' שהצדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים היינו שמסתלקים קודם זמנם (קודם) שלא יסריחו או בעון הדור. והשתא אמר דאפשר לפרש הפסוק אפי' במתים בזמנם שנהרגים ע"י המלכות כר' עקיבא וחביריו וכאלו אמר ד"א: # ֶ

א"ל וכי כתיב. כלומר א"ל לרבו וזו הוא השאלה וכי כתיב דא וכו' שימות הצדיק מיתה משונה כזו: עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון האי קרא אוקמוה ואתמר בראשית נ"ז ב':

תו פתח ואמר את הכל וגו' הבלי חכמת שלמה בימי הבלי בהיותה שולטת:

צדיק אובד בצדקו שרגילות ¹ הצדק עם יש' מגיע לצדיק אבדה שלא יושפע עליו מלמעלה:

footnotes: ¹ אצ"ל שהגלות:

אתתא דנחית הענין כי כמו שהמלכות היא אופן א' בארץ מקבל המעשה הטוב לייחוד העליון ואושידת מיין נוקבין לקבלא וגו' כן הרשעה הטמאה היא אשת זנונים שהיא מתפשטת בעולם להחטיא ומקבלת כל מעשיה מהרע מן התחתונים ואושידת מיין לסמאל להזקק לה והיינו מאריך ברעתו שהיא המקטרגת כדפי' שאין הזכרים יורדים למטה אלא הנקבות גם את זה לעומת זה וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:

וילך איש מבית לוי ר' יוסי פתח דודי ירד לגנו וגו' דודי ירד לגנו דא כ"י גנו הוא כנסת יש' ודודי הת"ת ומה שאמר הכתוב גנו וערוגות הבושם מפרש שהם ג' בחינות הא' המדברת בעצמה דקאמר דודי ירד הב' גנו הג' ערוגות והיינו דקאמר גנו דא כ"י פי' הבחינה המכנסת ואוספת יש' שהוא הת"ת אליה היא הנקראת גנו אמנם המדברת סתם היא כללו' הכל יחד שהיא משבחת אליו ואמר ירד אל בחינה ידועה בה שהיא נקראת גנו שבה נטע הת"ת נטיעותיו ועשאה גן. אמנם יש עוד בחינה ידוע' בה שהיא יותר מיוחדת מבחינת גן דהיינו ערוגה ידועה בגן ומסויימת מפני ששאר הגן נטוע משאר אילנות אמנם יש בגן ערוגה מיוחדת לבושם והיא מצד הבינה וז"ש בגין דהיא ירצה הקשוט שיש בגן שגורם אל דודי שירד לגנו הוא להיותה מקושטת בבחינת הבינה דהיא ערוגת הבוש' כלול' מכל סטרי בוסמין וגו' והענין שיש בבינ' מיני בשמי' שהם שורשי המדות שמהם נמשכות נשמות לתחתונים ובהיותם נשמות מסתלקות מן העולם הזה עולו' נשמות אלו והם נקשרות במדת המלכות ומשם מושכות משך אורות הבינה למטה בהיכל ההוא שבה שבו הם נשמות אלו והיינו דקאמר מכל סטרי בוסמין לא בוסמין ממש שהם הם עיקר הבשמים באימא עילאה אלא סטרי בוסמין שהם ענפי אותם הבחינות ואלו הם מושכין אותו הריח והאור שיש שם בכל נטיעה ונטיעה שבבינה אליה והיינו סטרי בוסמין וריחין דעלמא דאתי ולזה הת"ת רוצה אל השלשה בחינות אלו שבה ויורד אליה והטעם כי המושכים לה קשוט זה הם נשמות הצדיקים דהיינו סוד מ"ן וז"ש בשעתא דקב"ה נחית לגנתא סוד הייחוד כל אינון נשמתין דצדיקייא דהיינו סוד היותם עומדים שם לזוג העליון לקשט השכינה להמשיך לה סוד הבשמים האלו וז"ש דמתעטרין תמן דהיינו בסוד ועטרותיהם בראשיהם כולהו יהבי ריחא היינו סוד ריח מעשיהם ואותם המאורות שהאירו במה שעסקו בתורה ובמצות הם ריח מזוהר העליון להמשיך שם הת"ת כדפי' ואו' וריח אפך כתפוחים הענין כי הצדיקים הם מעלי' ריח מהשכינה אל הת"ת והריח הזה הוא סוד התעוררות העול' מהמלכות אל הזכר וקראם כריח אפך על דרכים שונים הא' מלשון אף והיינו שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה מעלה אפו עליהם לטהרם לעולם הבא כדפי' רז"ל טוב כעס משחוק. הב' שהאף לשכינה היא סוד חוטמא שבו תלוי רוגז וכעס והשכינה כשהיא כועסת מיד הצדיקים מתקנים כעסה ולכך ריח אפך הם הצדיקים שמשקיטים חרון אף שבה. הג' ביסוד החוטם דידיה לשלוף רוחא ונשמות לצדיקייא ושואבת נשמותיהן דצדיקייא אחר שעמדו בעולם והיינו ריח אפך וגו' ואומרו כתפוחי' היינו סוד תפוח ת"ת שבו ג' גוונין חוור וירוק וסומק ומשך ריחא וגו' כדפי' בפ' אמור. ואו' כתפוחין תרין אנפין תרין תפוחין ועל שמם נקראת המלכות חקל תפוחין קדישין שהת"ת משפיעה. וענין הכתוב לתרץ קושית ר"ש בפ' ויחי שאין ראוי לנקבה לתבוע בפה ואמר וריח אפך שהוא התעוררות הצדיקים כתפוחים דהיינו נשמתהון דצדיקייא שהם מהזכר והם המעוררים אותה א"כ הזכר תובע. ויש גורסים כד"א וריח שמניך מכל בשמים והיינו כמו טוב שם משמן טוב כי הצדיקים מושכים לה שפע מן החכמה העליונה ע"י חכמתם הם שמן ולפי שהם בחינות רבות מלכים צדיקים חוזים וגו' ולכן מיני שמן רבים וזהו וריח שמניך מכל בשמים יותר מהבשמים שהם תיקונים שבה מאימא עילאה הוא ריח שמניך דהיינו תיקוני הצדיקים בה.

דא"ר יצחק וגו' הענין כי הנשמות הם בשתי בחינות אותם שירדו לעולם מכבר ונסתלקו הם מצויירו' בציור הגוף ואותם שעדיין לא ירדו לעולם ולא נצטיירו ציור הגוף הם בדיוקן דק וצורה בלתי שלמה והנה אלו ואלו הם בג"ע עליון דהיינו גנו דקאמרן ששם הם הויות דקות שאין שם גוף ולא צורה אמנם בג"ע ארציי שבו מנוחת הצדיקים בארץ יש בו הציור הזה וחקיקת הגוף לאותם שנתלבשו בגוף וז"ש כל אינון נשמתין דצדיקייא דהוו בהאי עלמא שנתלבשו בגוף. וכל אינון נשמתין דזמינין לנחתא להאי עלמא כולהו בגנתא דא קיימין דהיינו גן העליון שאין שם ציור אלא רוחני אמנם בגנתא די דארעא שהוא הגן הגשמי ששם הנשמות קרובות אל מעמד הגוף וציורו כולהו אותם שנתלבשו בעולם בגוף קיימין בדיוקנא וצורה דהוו קיימין בהאי עלמא הן אמת שאין ענין זה לאותם שלא עמדו בעולם אלא לאותם שירדו לעולם מכבר וענין האיך יצוייר בנשמה צורת הגוף ענין זה אתמסר לחכימי כדמסיק:

רוחא דנחית וגו' דע שהנשמות עם היותם משפע טיפת הת"ת עכ"ז עיקר' מהמלכות שהיא המולידה ומצמיחה ומגדלת אותה עד היותה ברה שלימה וז"ש רוחא דנחית לבני נשא דאיהי מסטרא דנוקבא ולא אמר דאיהי מנוקבא ממש לרמוז אל הנז'. והאל ¹ יש למ' ג' בחינות הא' שהיא מתגלפת למטה אל התחתונים ביצירת התחתונים והנהגתם וקיומם וכחה והשגחתה תתלבש בכל המציאיות כולו ומצד הפעולות אלו נכיר אותה והשגחת הצורה בתחתונים. עוד בחינה שנית שהיא רוחנית בספירות מסולקת מכל מיני פעולה גשמית ואין להם ¹ שתוף בענייני העול' זולתי ע"י הבחינה הקודמת אבל בחינה זו הב' היא סוד הבטתם ¹ אל העליונים וסילוק' מכל מיני ההנהגות הידועים למטה והיינו שימני כחותם שהיא תרצה להתפשט מכל מיני לבוש אשר לה בתחתונים ותרצה להצטייר בציור עליון. עוד יש בחינה ג' אמצעית שאינה לא בעליונים ולא בתחתונים והיינו ציור' אחר אצילותה קודם בריאת התחתונים שאז אין לה ייחוד בעליונים שלא נמצא הייחוד אלא אחר בריאת האדם כאו' וכל שיח השדה וגו' וציורה בהנהגת התחתונים אין לה מפני שעדיין לא נבראו והנה ג' אלה הבחינות הם אל הנשמה ממש. בג"ע העליון יש לה ציור גבוה רוחני ובג"ע התחתון יש לה ציור גשמי ממש ממה שנחקק בה צורת הגוף כל מה שהיא פעלה בגוף הגשמי ונתנהג בה במעשה המצות הגשמיות. ואות' הנשמ' שעדיין לא ירד' לעולם לא תצטייר בצורות אלו מפני שלא נחתמ' בחותם תחתון ואינ' זוכה לחותם עליון שהוא לחזות בנועם ה' מפני שלא זכתה אמנם היא הויה דקה רוחנית צריכה אל החותם. וז"ש דאיהו מסטרא דנוקבא מדת המלכות ומפני זה כל מה שאירע לנקבה העליונה בבחינות הנז' אירע לנשמה שהיא מצדה ולכך מתגלפא תדיר בגלופא לפי עניינה קודם היות' בעול' ואחר היות' בעולם ואחרי צאתה מן העולם בהאי חותם שהוא מתגלף ומתחקק מצורה אל צורה ופי' ג' בחינותיה ואמר ציורא דגופא דבר נש בהאי עלמא כגון ענייני הגוף במצותיו המעשיות ועסק התורה בחתוך המציאות וכל מפעלות הרוחניות מתלבשים בגשם הזה נמצא שהבולט והמתגלה בפעולות אינו המעשה הדק הרוחני הנפשט המושך אור הספי' וקשרם וייחודם ע"י מעשה המצוה כי זה נסתר ואינו נראה אלא החלק הגשמי והיינו ורוחא אתגליף לגו ע"י הפעולות הנז'.

footnotes: ¹ נצ"ל והנה. ¹ נצ"ל לה. ¹ נצ"ל

כד אתפשט רוחא מן גופא מהחותם הגשמי הזה שנחתם בגשמיות הגוף ההוא רוחא בליט בגנתא דארעא ומראה המצות הגשמיות ההם בג"ע התחתון הנראה גשמית כענין ציור הגוף שנחקק בו הנשמ' וז"ש בציורא ודיוקנא ממש דגופא בהאי עלמא והטעם שהחותם הזה נראה בה בעצמ' בגין דהו' תדיר בחותם ומה שנחתם שוקע ונסתר והגוף נרא' בולט עתה הרוח מרא' הדקות בההוא ציור שנתגשם וקנ' ע"י מעשה המצו' והתורה בגוף.

וע"ד אמרה שימני כחותם וגו' הענין שהיא תתרצה להתפשט מכל ציור תחתון כדפי' ותרצ' להצטייר בציורו והיינו שימני כחות' שתהיה היא נחתמת בציור הת"ת והחותם הבולט למטה ממנה ובה יהיה חותם וציור הת"ת והיינו שיהיה מלגו הת"ת מחתימה והנרא' ממנ' לבד החותם הזה בעצמו בענין שהנרא' למט' ממנ' לא תהי' הפעולות הגשמיות הנחתמות אלא יהיו רוחניות כענין החותם הנחתם בה ויהי' פעולות המלכות כפעולות הת"ת דהיינו סוד שימני כחותם כאותו חותם המתחתם דהיינו הת"ת המחתימ' יהי' הבולט ממנ' ונרא' לחוץ כאדם המחתים טס של זהב שהחותם שוקע מצד זה ונכנס בגוף הטס ובולט לצד שני בגוף הזהב והיינו ממש שימני והיינו אומ' מה חותם גליף חוקק חקיקה מצד א' ובולט בליט' מצדו השני בטס אוף איהי רוחא דהו' מסטרא דיל' כדפי' לעיל שהנשמ' מזווגא דקב"ה ושכינתי' כהאי גוונא ממש בהאי עלמא גליף בגלופא לגו בגוף מחתים הרוח חותמו והוא שוקע בגוף ונרא' פעולותיו בגוף זה אמנ' גשמיות לא רוחניותם כדפי'.

כד אתפשט מן גופא והרי הרוח יש לו ציור בגוף בקצת נעש' טס הרוח אל חותם אויר גנתא דהיינו סוד אוירא דארעא דישראל דהיינו דודי הת"ת הנושב בגן שהיא המלכות מחתים הרוח ומה שהי' שוקע בגוף נעש' בולט ברוח והאויר מחתימו מרא' פעולותיו רוחניות לא גשמיות אמנם דומות קצת אל הגוף וז"ש אוירא דתמן דהוא מהת"ת אוריא"ל אויר אל רוח אויר ודאי. בליט ההוא גלופא שהוא מהת"ת לאתציירא לבר ואתצייר הרוח בסוד אויר בולט ומרא' מה שמרא' אמנם כגוונא דגופא בהאי עלמא ואינו שלם בסוד שימני כחותם להראות כל מה שבחותם שהוא הת"ת אלא בג"ע העליון וז"ש לעילא נשמתא דאיהי מאילנא דחיי שהוא מהבינ' ויורד ע"י הת"ת אילנא דחיי שהוא מושך החיים מארץ החיים בינה לא מסטרא דנוקבא כמו הרוח אתצייר תמן לעילא עם היות שהיא יורדת למטה בר"ח ושבתות ויו"ט ועכ"ז היא צרור' למעלה בכסא הכבוד ששם רחוק מכל פעולות גשמיות ומשיג משם הבינ' כאו' לאתענגא בסוד ענ"ג עדן נהר גן בנעם מהבינ' כנודע והוא החותם הגבוה שהיא מתאוית אליו נאומר' שימני כחותם כדפי' והיינו נע"ם עדן נהר ה' ¹ גן ולבקר בהיכלו. מהרמ"ק זלה"ה:

footnotes: ¹ אצ"ל ס'.

וילך איש דא גבריאל פי' באדרא שמלת איש נאמר על הקדושים שהם נכללים בצור' קדושה בכללא דאדם מה שאין כן בחיצונים ולפי שגבריאל הוא מהשמאל ושולט על כל החצונים ויעלה על הדעת שמפני שתחתיו כל החצונים אינו בכלל איש ח"ו לזה קראוהו סתם איש שהוא קדוש ובכלל הצורה העליונה אבל שולט על כחות החצונים ולכך הוא איש ולא אדם כי איש הוא מצד הדין כנז' בפ' תזריע: מבית לוי דא כנסת ישראל ירצ' שהליכתו לא ברשותו אלא ברשות גבוה מבית לוי המצו' אותו על כך. ועוד רצה שהטעם שנשלח המלאך הזה ולא מיכאל וכיוצא מפני שפעול' זו מצד הדין מבית לוי במאמר הדין הקדוש שהיא השכינ' היונקת מן הגבור' בית ודאי אל הגבור' לוי ודאי:

ויקח את בת לוי דא נשמתא שהיא מצד הגבורה ודאי שפי' בת לוי כפי' בית לוי אמנם בסבא נק' בת כהן בת החסד הענין הוא שהייחוד העליון הוא סוד ת"ת ומ' ע"י החבוק חסד וגבורה ומצד החסד נקראת בת כהן ומצד הגבור' נקראת בת לוי והיינו סוד שמאל דוח' הנפש למט' ולז' בירידת' נקראת בת לוי וימין מקרבת אות' למעל' ועול' מצד החסד ונקראת בת כהן ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב כנודע. והטעם שהתחתונים הדין גובר ופועלת בהן ומנהגת אותן והעליוני' החסד גובר ופועלת בהם ולכך וילך איש וגו' אמנם העליונים כולם עומדין בימין הפשוט' בהם:

דתנינן בשעתא דאתייליד גופא דצדיק אינו שעת הליד' אלא שעת ההולד' ומשום הכי קשיא ליה דליל' שמי' דכתיב והליל' אמר הור' גבר דאי לא תימא הכי היה לו לחלק בין ליד' להולד': ואו' גופא דצדיק פי' גוף הראוי לנשמ' קדוש' לאפוקי אותם שמולידים בנים פסולים שאין להם נשמ' ע"י האיש גבריאל אלא א' ממשמשיו התחתונים הטמאים להביא שם נשמה פגומה: ונטיל ההוא נשמתא דצדיק לאפוקי אותם שפגמו בגן ויצאו החוצה ופרצו פרץ וירדו דרך החיצונים שאותם הנשמות אינם באות אלא ע"י החצונים. לילה שמי' כדכתיב והלילה אמר ולפי זה יתייחס הענין יותר לרפאל. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' וילך איש מבית לוי:

ר' יוסי פתח דודי ירד לגנו וכו'. זמן ירידה זו היא בחצות הלילה כנזכר בפרשת ויקהל דף קצ"ו:

לגנו דא כ"י. כלומר ולהכי אמר לגנו בכינוי לרמוז אל הכינוי שנק' כ"י שפי' שמכנסת ישראל בתוכה ולא קאמר דזו שכינתא:

בגין דאיהו ערוגת הבושם. למ"ד דלערוגת הבושם קא דייק שהוא כמו בעבור וה"ק דודי ירד לגנו בשביל שהיא ערוגת הבושם:

בגין דאיהו (בליליא) [כלול']. כלומר להכי אמר סתם הבושם ולא אמר פרט א' מכל הבשמים לומר שהיא כלול' מכל מיני בשמים שהם י"ג בוסמין עילאין נרד וכרכום וכו':

בשעתא דקב"ה. היינו בחצות הליל' כדאמרן:

דמתעטרין והעיטור הוא סוד נהירו דההוא אפריון (דיקנין) [דינקין] מיניה כנזכר בפרשת תרומה דף קכ"ז:

כולהון יהבי ריחא. היינו ריח התורה ומ"ט כדאי' התם:

דא"ר יצחק. כלומר מ"ל שכל הנשמות מתעטרין תמן בגן הזה שהיא המלכות לכך אמר דאמר ר' יצחק וכו':

בגנתא דא קיימין. כלומר בגן הזה נתהוו כלם וממנו יצאו א"כ אינו קשה שיחזרו למקום שחוצבו:

דהוו בהאי עלמא. היינו הנשמות שנסתלקו כבר וגם בכלל הנשמות העולות בכל לילה וזהו דהוו בלשון הוו' והכי מוכח התם בהדיא:

דזמינין לנחתא. סיפא דמילתיה דר' יצחק אע"ג שאינ' ראי' למה שאמר למעל' אגב רישא אייתי נמי סיפי':

בגנתא דבארעא כולהו קיימין בדיוקנא וציורא. וא"ת ואיך הציור (וסתרא) דא וכו':

מסטרא דנוקבא. דקדק כי דווקא אותם הנשמות דאתיין מסטרא דנוקבא הוא שמצטיירים בג"ע התחתון אבל נשמתא דאיהו מאילנא דחיי אתצריר בההוא צרורא דחיי כדמסיק:

מתגלפא תדיר. היינו בעה"ז לעולם הנשמה נחקקת ושוקעת והגוף בולט בבליטת אבריו. אמנם כד אתפשט רוחא מן גופא מתהפך החותם בקצת ומה שהי' שוקע הוא בולט כדמפרש ואזיל:

וע"ד אמרה. הנשמה שואלת ממנו ית':

שימני כחותם. שאחר שיכנס לג"ע תעש' בולטת:

אוירא דתמן בליט ההוא גילופא וכו'. כלומר אויר דגן בטש בההוא גילופא דהיינו הרוח שהי' בעה"ז בחקיקה שוקעת ובההוא בטישא בולט הרוח ומצטיירת אברים וציורי תמונת האדם והוא דמיון לזגג הנופח בגולם שעושה בההוא רוח ציור כלי כרצונו. וכמו כן אויר הגן נכנס ברוח ומבלטו בליטת ציור:

לעילא נשמתא וכו'. כלומר למעלה יותר עולה נשמתא דאילנא דחיי דהיינו שעולה עד המלכות הנקרא צרורא דחיי שמתענג בנועם ה'. הארת הבינה הנמשכת אל המלכות:

כד"א לחזות בנועם ה'. דהיינו ראיה לבד (אם) [אך] שם במלכות שהיא היכלו יש לה רשות לבקר. ולפשפש בגנזי המלך ובאותם אוצרות אושר כפי אשר תשיג ידו:

"וילך איש וכו'.

דאתיא מסטרא דשמאלא. היינו הגבורה ששם אחיזת הלוים וגבורה תתאה אתיא מגבורה עילאה וגבריא"ל זהו א' מרגלי המרכבה שלה כנז' בפ' פקודי היכל ו'. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון בצדקו בגין דהיא שכיבת לעפרא פי' כמו שאמרו רז"ל התחתונים צורך גבוה והענין שדי אשה כי כאשר מת בנה שדיה צומקים וכן אמרו בפרשת בלק קנ"ז א' בעטרה שכשהתחתו' זוכים אז היא שמחה לפי שאז נותנים לה מתנות גדולות.

רוחא דנחת לבני נשא דאיהו מסטרא דנוקבא פי' כד אתערת רעותא לגביה בקדמיתא ¹ ועיין פ' תזריע מ"ה א'. איש דא גבריאל עיין דף י"ט א' וישב קפ"ה א' ותזריע מ"ג א' בגי'. בשעתא דאתייליד גופא דצדיק וגו' עיין בפרדס שער ההיכלות פ"י עכל"ה:

footnotes: ¹ נצ"ל כד אתער רעותיה לגבה

מלאך המלכות מדת לילה וכל מאן דאתי וגו' כי המלכות נק' לילה מפני יניקתה מן הגבור' והחשך ולילה במ"ק כחשבון גבריאל במ"ק י"ב.

וילך איש דא עמרם ירצ' ליישב המקרא אומר וילך להיכן הלך אלא להורות שאין זווג זה לדעת בני אדם אלא לדעת גבוה וז"ש וילך שהלך ממקום מחיצתו ומדתו וז"ש איש כלו' דא עמרם שהי' איש חיל בגבורת כבישת יצרו ומעשיו הטובים והיה נביא מבית לוי שהי' מהמשפח' הנמשכת אחר שנעש' בית לוי כאו' ובני לוי גרשון וקהת ומררי ובני קהת עמרם כבר נעשה בית בבני בנים ומבית לוי לקח את בת לוי דהיינו ממש בתו של לוי שאין נשואים אלו הגונים אלא על פי הדבור וז"ש דא עמרם בן בנו של לוי דא יוכבד בתו של לוי ובת קול נחתת ואמרת ליה והעד דאמרת ליה שהוא הלך אליה כאומרו וילך איש והליכתו על פי הדבור ואם נפרש על ליקוחים שניים כדפי' במדרש ג"כ יתיישב וקב"ה סייע ביה שלא כדרך הטבע שהרי יוכבד נולדה בין החומותים ויש' ישבו ר"י שנה במצרים היתה יוכבד בת ק"ל שנה כשנולד משה שהרי משה בן שמנים שנה כשיצאו יש' ממצרים אלא קב"ה סייע ביה דתנינן שכינתא שריא על ערסייהו מפני טוב כוונתם אל הזווג העליון נעשה מטתם מרכבה לשכינה שהיא נקראת מטה.

ורעותא דילהון בין ממנו בין ממנה היה לייחד השכינה שהוא כיוון בת"ת ואשתו במלכות וייחודו היה לזווג שכינתא והיא כיוונה ממש כיוצא בו שהיא היתה השכינ' ומתאחדת בבעלה הת"ת:

וע"ד לא אעדי שכינתא עם היות שעדיין היה רך ולא היה בו מעשים כלל מצד ירושת אביו ואמו היתה שכינה דבוקה בו מראשית מולדתו. והתקדשתם מעט והייתם קדושי' הרבה ממה שמוסיף הקב"ה מלמעלה וכן עם היות שאין אדם מכוון בשעת הזווג אלא כוונה מועטת וגומר מעשה ומסתלק כוונתו אח"כ הקב"ה מדבק אותה כוונה תדירה בולד הקדוש והיינו כי אבי ואמי עזבוני שאין כוונתם אלא שעה קלה וה' יאספני תדיר והיינו אומרו כמה דרעותא דלהון הוה בדבקותא דשכינתא שעת הזווג הכי אתדבקא וגו' תמיד לעולם:

א"ר יצחק וגו' דרעותא דילהון וגו' הנה ר' יצחק הוסיף כי לא שעת הזווג גורם אלא גם הרצון התמידי להדבק בבורא והוא יהי' הרצון תמידי והדבקות לא כ"כ וז"ש דרעותא דילהון בדבקות' דקב"ה תדיר ולזה הם דבקים תמיד עתים ההגונים אל הדבקות שכן דרך הדבק נדבק ומתפרד וחוזר ונדבק הכל לפי העסק והענין והקב"ה מוסיף שאם הם עולים מדרג' א' הקב"ה יוריד להסכמה מעלות וז"ש וכמ' דאינון מתדבקין ביה תדיר והם רודפים אחר דבקותו הכי נמי מצדו איהו מתדבק בהו ויורד אליהם ועם היות שהאדם גופני ואי אפשר שלא יטרד הקב"ה לא שביק לון לעלמין. וא"ת כיון שהם דבקים למה יעזוב דקאמר לא שביק לזה פי' שיש צד החצוני המטריד מחשבות בני אדם ועושה מחיצת ברזל ביניהם לבין קונם תדע ווי לון לרשיעייא שאם היה הענין כפי הנרא' דרעותא דילהון מתרחק' מיניה והיה די במה שיתרחקו ממנו ולא די להם זה אלא דמתדבקן בסטרא אחרא דהיינו החיצוני המטמאם וכיוצא בו ממש היה אפשר שהחיצוני הזה יטרידם כענין צופה רשע לצדיק וגו' ה' לא יעזבנו בידו ועל זה אמר לא שביק לון. ומ"ש הכי נמי איהו אתדבק בהו ירצה שאין כן הצדיק כיוצא בו אלא ביתר ממנו וז"ש ת"ח עמרם דאתדבק וגו' ובנו בתוספת דבקות נפק מיניה משה דקב"ה לא אעדי ת"ת. ושכינתא מלכות אתדבקת ביה מפני שהיתה רודפת אחר הת"ת וכיון שהיה דבק עם משה היתה היא דבקה עמו כדי שע"י תדבק ותתייחד עם בעלה וזה טעם הצדיק בעולם הזה ששכינה עמו וזה טעם שכינה בבתי מדרשות ששם עסק התורה ות"ת שוכן בהם ושכינ' היא קופצת שם אל הייחוד כדפי':

ותהר האשה ותלד בן וגו' א"ר חייא וגו' רזא דברית היסוד נקרא טוב דכתיב אמרו צדיק וגו' ויש לנו לאמר שהברית ביסוד כי השומר ברית נק' צדיק וטוב והטעם שהיסוד ע"י העברת כל הקליפות ממנו דהיינו מילה ופריעה נדבק בחסד ואז נק' טוב. ור' יוסי פליג בקצת שמוד' שנולד מהול שאל"כ למה תהיה שכינ' עמו שהרי אין שכינה נדבקת בקליפות אלא שחולק שגם ראתה אור השכינה הרוחנית הדבקה עמו. וגם ר' חייא לא יחלוק שהית' שכינה עמו אלא שאינו מודה שראתה יוכבד השכינה שעמו ולזה א"ר יוסי נהירו דשכינתא דנהיר ביה חמאת אימיה בהדיה. ולא שיהיה נהירו דשכינתא נקבה אלא סוד אור חסד ע"י היסוד שעם השכינה דהיינו וירא אלהים את האור כי טוב והיינו דמסיק וכולא הוה:

מאי קא מיירי קשיא לי' תלת חדא טעם לעצם הענין למה הצפינו ג' ירחים לבד לא פחות ולא יותר. עוד אמאי נקט לישנא דירחים שאינו בכתוב אלא כאן. עוד כי למה יגיד לנו הכתוב זמן הצפנתו ולשלשתם תירץ אל המספר בעצמו ועניינו רמז קא רמז שנצפנה נבואתו של משה ודבורו עם השכינה דלא אשתמודע משה בזוהרא עילאה ירצה בנבואת אספקלרי' המאיר' שעם היות שהאמינו בה' ובמשה עכ"ז לא השיגו מקו' מדרגת נבואתו דאספקלריא המאירה וז"ש בזוהרא עילאה דהיינו כי טוב הוא ותצפנהו הטוב הזה שהוא אספקלריא המאירה עמד נצפן עד ג' ירחים ירח לבנה מ' בניסן ובאייר וסיון עד ז' בו ג' ירחים צפונים ונעלמים שהיו חושבים אותה אספקלריא שאינה מאירה ולא נתגלתה ירח שלם ואספקלריא המאירה וזוהרא עילאה בסוד כי טוב אלא כד אתיהיבת אורייתא על ידוי וגו'

ולא יכלה עוד הצפינו וגו' ירצה ולא יכלה השכינה עוד הצפינו קול מאת הת"ת הבא עליה לדבר עם משה והיינו והאלהים יעננו בקול פי' בקולו של משה דהיינו הת"ת:

ותקח השכינה לו למשה תיבת גומא היא ארון שכינה שלוחות ושברי לוחות וגו' והלוחות הם ו"ה כאומרו ו' ה' לוחות והם נקשרי' ומיוחדי' בסוד הברית ולזה נקראות ארון הברית יסוד וע"ז נקראות לוחות הברית והיינו לוחות קיימא ת"ת ומ' ויסוד עאלין בגויה בתוך בחינה זו שהיא בחינה במלכות האוספת ג' בחינות אלו וגומא עולה חמשין הם חמשים שערי בינה שהתורה ניתנה במ"ט פנים טהור והיותה גומא רמז היותה ארון הברית שהברי' כ"ל דהיינו חמשים בגי' גומא וז"ש תיבת גומא ארון הברית איהו.

בחמר ובזפת שניהם דין אלא שזה דין ה' עילאה וזה דין ה' תתאה חומר דין אדום ולא כ"כ זפת דין קשה והיינו זהב הארון דהיינו עץ ת"ת ו' באמצע וה' עילאה זהב מבפנים וה' תתאה זהב מבחוץ והיינו דקאמר ארון היה מחופה וגו':

ר' יהודה וגו' מפרש ותחמרה לשון חומרה בחמר מצות עשה דין ולא כ"כ ובזפת מצות לא תעשה דין חמור והיינו בחמר מצד הימין דתמן רמ"ח מצות מצד אברהם שעולה רמ"ח ובזפת מצד השמאל שמשם מצות לא תעשה שמי עם י"ה שס"ה וסוד ת"ת עץ באמצע דהיינו תורה.

דלא הוה פקודי אורייתא חומרי וגו' כי עקר סוד זרעים ועקר מצות תלויות בארץ.

על מימרא וגו' היינו תורה שבעל פה על פי התור' אשר יורוך וגומר הרמ"ק זלה"ה:

ד"א וילך איש דא קב"ה וגומר זה יובן מדף נ' ע"ב כי לויתן הוא חבור חכמה ובינה ולוי נגזר מלשון לויתן וכל זה הוא בהיכל הבינה דהיא בת לוי וחבור תרוייהו חכמה ובינה ומתמן נפק בת לוי דא סהרא. הרח"ו זלה"ה: ומהרמ"ק זלה"ה ז"ל איש דא קב"ה היינו ת"ת ונקרא איש דכתיב ה' איש מלחמה היינו איש מצד הדין וענין וילך איש היינו משיכו דת"ת שכולל הגבורה.

מבית לוי דא קב"ה היינו הבינה הנק' בית וממה שאמר לוי הור' על הבית הזה מתלות ומתייחדת למעל' בחכמ' ולזה אמר מבית לוי אותו בית שהיא בינה שהיא תדיר לוי ומיוחדת בשורש' שהיא החכמה. וז"ש אתר דחכמה עילאה וההוא נהר מתחברן כחדא ולא מתפרשן לעלמין.

מבית לוי דא שארי לויתן בלחודוי וגו' לויתן פי' בתיקונין שהוא סוד וא"ו דהיינו זנבו הוא יסוד בים התחתון שהיא המ' וראשו הוא הת"ת בים העליון בינה וב' קשקשים וב' סנפירין הם נצח והוד חסד גבורה והיינו דג שעול' ז' ונקרא לויתן מפני שהוא מתלווה ומתייחד תדיר במלכות והיינו וילך איש מבית לוי איש דין הלך לבדו מבית לוי ויצא ונאצל בלחודוי וז"ש דא אשרי לויתן בלחודוי בעלמא דהיינו תחלת אצילותו וענין בלחודוי זה אינו לפירוד אלא אדרבא לייחוד מפני שבהיותו בסוד ד"ו אין ייחוד ואין זווג צריך עזר כנגדו שיתייחדו פנים בפנים וז"ש לויתן זה שהוא לבדו יצרת והאצלת לבדו לא לפרוד ח"ו אלא לשחק בו כדי שע"י פרודם זה ישחק בו בסוד הזווג שהוא מתייחס בשם שעשוע ושחוק והיינו לשחק בו בסוד הזווג בו ויקח את בת לוי דא קב"ה היינו המלכות המתייחדת עם הת"ת אמנם נקראת בת לוי מפני שהיא ברתא דחכמה ובינ' ודאי והיא נקראת בת מלשון אלפים בת יכיל מדה ודאי שהיא מתייחדת ומתלוות למעלה אל הת"ת דהיינו בת לוי הבחינה שבה הייחוד עם הת"ת וז"ש אתר דנהירו דסיהרא נהיר והוא סוד הנקודה האמצעית יסוד קבלת אורה והיינו אתר דנהירו המתפשט בכל שאר בחינותי' והיא נקודת ציון שבה כניסת סוד נקודת רגל משך וא"ו והיא בת עין והיינו בת לוי שבה סוד לוי וייחוד הלויתן עמה כדפי'. מהרמ"ק זלה"ה:

ותהר האשה היינו עיבור השכינה בנשמתו של משה והזווג הנז' לעיל היא סוד זווגם להאציל נשמתו מלמעלה והודיענו הכתוב בכאן מעלת נשמתו וסוד עיבור הנשמה במלכות והיינו ותהר האשה ותלד בן היינו נשמת מ"ש"ה שת הבל הם נשמות הצדיקים. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' עלי רוחיהון דצדיקייא. ועם היות שעל כל בני אדם אתמנא מ"מ אז כלם נקראו צדיקים:

הכי הוא וודאי. כלומר אין הכי נמי שלילה שמו ונק' גבריאל ג"כ ע"ש שנמשך מסטרא דשמאלא שהיא גבורה וכנזכר בתי' דף צ"ד:

ובת קול נחתת. אפשר דנפקא ליה מדכתיב בת דלא ה"ל למימר אלא ויקח אשה מבנות לוי מאי בת ועוד שבעוד שהבת לא נשאת נק' בת פלוני. אמנם אחר שנשאת לא נקראת בת פלוני אלא אשת פלוני ויוכבד כבר נשאת וילדה אהרן ומרים א"כ מאי בת לכך תירץ שיצא בת קול שיחזירנה אחר שילוחיה ולכך אמר בת:

וכלא הוה. כלומר בכלל דברי דבריך שהרי אין השכינה שורה על האדם בהיותו ערל א"כ אחר שתפרש כי טוב דהיינו נהירו דשכינתא ממילא משמע שכבר הי' מהול:

(עד) דלא אשתמודע משה בזהרא עילאה. כלומר לא הי' ניכר בגלוי שהקב"ה הי' מדבר עמו וזהו ותצפנהו ג' ירחים הית' השכינה מדברת עמו בהצנע באורח צפון. אמנם אחר כן ומשה עלה אל האלקים וכו' וכדמפרש נמי ואזיל דעד ההוא שעתא לא אשתמודע וכו':

תיבת גומא ארון הברית איהו. כך עולה הברית י"ד במ"ק כמנין גומא וזהו אומרו איהו ולא אמר דא ארון הברית אלא איהו כלומר איהו ממש:

הוי מחופה מלגאו ומלבר. אע"ג דליכא לא חמר ולא זפת בארון מ"מ הי' מצופה זהב מבית ומחוץ. ורמז הוא דקא רמיז. א"נ אגב אורחא אשמועינן שלא נרדוף אחר זהב וכסף שאינם אלא חמר וזפת כי לא יושיעו:

ר' יהודה וכו'. לדידי' א"ש מלת ותחמרה מלשון חומרא וחומר וזפת הוי מ"ע ומל"ת כי בעשיית המצוה האדם מניע חומרו גופו וכל אבריו וזהו בחמר עשיית המצות וקיומם בהנעת החמר ובזפת היינו שמי שלא יקיים מל"ת ויעבור עליהם יהי' נידון בזפת וגפרית ורוח זלעפות:

חומרי. כלומר חומרת המצות אינו כ"א בארץ כי שם קונות המצות סגול' נפלאה ולפי זה מלת ותשם בסוף אהדר לותחמרה וה"ק ותחמרה החמירה במ"ע ובמל"ת ותשם בסוף ותשם החומרא הזאת לסוף מ' שנין בארץ ששם חומרי המצות וסגולתם:

על מימרא. פי' מלת שפת מלשון שפת אמת שפת כנען:

וילך איש דא קב"ה. ת"ת:

מבית לוי דא קב"ה אתר וכו':

ויקח את בת לוי דא קב"ה אתר וכו'. שמעינן מהא דכינוי הקב"ה שייך בין לעילא בין לתתא בין באמצעיתא והכל באצילות אלא הם בחי' שונות. וזהו דקאמר:

אתר דחכמה עילאה וההוא נהר. פי' מלת בית מלשון מקום כמו בית אבנים יחזה והיינו מציאות התחברות שתי מדות עליונות חו"ב דלא אתפרשן לעלמין וזהו מבית לוי כלומר ממקום מיוחד וליווי זה עם זה והתחברותם יחד: מבית לוי דא שארי לויתן בלחודוי. הוא כמו ד"א והוא לומר שנק' בת לוי ע"ש שלווי הת"ת והמלכות למטה דמפרש ביה ואזיל הם הגורמין היחוד ההוא וזהו דא שארי לויתן בלחודוי. כלומר המקום הזה המשותף הנק' בית לוי נקרא כן ע"ש שהוא המתחיל במצוה בלחודוי והטעם כי הם סוד או"א המעטרים את הבן בתרין עטרין שהם סוד מוחין דזעיר שהם סבת הייחוד ואפשר מלת בעלמא היינו המלכות שהיא נק' עולם. והכוונה לומר שזה המקום שארי לויתן בלחודוי כדפי' בעלמא במלכות שיתלוה איש אליה: א"נ דא שארי. היינו סוד הגבורה שהוא מתחיל הייחוד בסוד שמאלו תחת לראשי ונמצאת הגבורה בית בנוי ומשם הת"ת הלך ויקח את בת לוי מלכות. וי"ס דגרסי לחדו בעלמא והיינו תרגום של לשחק בו סוד השחוק והשעשוע: הה"ד לויתן זה. כלומר מציאות הליווי והחיבור הזה עשאו הקב"ה לשחק בו שהוא משתעשע כענין זה:

אתר דנהירו דסיהרא נהיר. היינו המלכות בבחי' המאירה כלפי מעלה דהיינו שיש לה פנים כלפי מעלה והם פנים שוחקות ופנים כלפי מטה להשגיח לתחתונים ולייסר העולם וזהו שדקדק אתר דנהירו דסיהרא נהיר. מקום הארתה ולא מבחינתה הנק' לילה בסוד החשך אלא נהיר ומאירה לזולתה. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

ותצפנהו וגו' אלין תלת ירחין וגומר הנך רואה בעיניך איך הם שלא כסדרן אך זה תבין מסוף רזי דרזין בפרשת יתרו מכ"י כי זה מדבר בסוד הנשמה המתגלית בסוד אלפא ביתא ונסתרת כפי החדשים עד יבא עתה עת דודים לרדת בזה העולם והבן זה. הרח"ו זלה"ה: ומהרמ"ק זלה"ה תלת ירחא דדינא קשיא וגו' הענין שיש י"ב גבולי אלכסון בת"ת והם י"ב חדשים עליונים והם מאירים במ' ומקבלת מהם מכל א' וא' חדש א' והנה תמוז אב טבת הם גבולי דין וגבורה ואם ההויות האלו שהם נפשות הצדיקים ינקו מאלו הגבולים ח"ו ישלוט בהם הדין ויצא מהענין קלקול בענין העדר הוויתם או יהיו עשוקות וכיוצא ולזה ותצפנהו ג' ירחים אלו בנשמות והם ג' גבולים שהירח העליון יונק מהם כנז'.

רוחיהון דצדיקייא וגו' ירצה ב' עניינים הא' שלא נאמר שמיד שנוצר ירד אלא עמד ונצפן לעתות הדין כדפי' ועוד שהם נמצאים והיינו שכיחין דקאמר ולא כמו שחשבו הטועי' שהנשמ' עצם היולי אלא ממש כאותו ענין שעתיד להיות הוא למעלה שעם היות שאין שם יצה"ר יש שם בחירה אל הנשמה להטעותה אל עץ הדעת טוב ורע כענין שנט' האדם בהיותו בג"ע וכן הצדיקים הם מטיבים שם מעשיהם כנז' בשיר השירים מהזוהר:

ולא יכלה עוד וגו' לא קשיא ליה מידי דפשיטא דדוקא מצד הדין צופנת אותו אמנם מצד שאר גבולים שהם רחמים לא יכל' עוד הצפינו כי משם הוא קיומו מיניקת הרחמים:

דחפת ליה וגומר ירצה כי תיבת גומא הם כינויים למלכות כי היא תיבת שבה נכנס נ"ח יסוד שכך נקראת ארון הברית והיינו שתתלבש הנשמה למעלה בלבוש אור זה שכל הרואה אותה מתדחל ותירא ממנה ובסבא קרא למלבוש זה אלוה:

נוני ימא הנה הים היא מדת המלכות בבחינתה למטה עד התחתונים כאומ' זה הים גדול וגומר ופי' כי רמש הוא לשון לילה כתרגומו והנה הרמש ¹ היינו כחות הדין הנקראות לילה כדפי' לעיל שם אניות הם כחות ההנהג' שהם מתנהגים בהם לפי רוח הים וסערתו ומניחו והנה שם נקראים נוני ימא כל הכחות אשר בה המלאכים הראשיי' אשר הם התניני' הגדולי' ולהם סנפירין וקשקשי' שהם טהורים והם מחנותיה ובפגוע אלו בנשמה ישרפוה בהבל פיהם וכאשר הצדיק מתלבש בלבוש זה הוא נטיר מכל נוני ימא כדפי' והטעם מפני שאין מקום להנשמה ביניהם אלא או למעל' בעולם העליון או למטה בג"ע תתאה אמנם להיות לה מהלכים בין נוני ימא כנז' אפשר לפגוע בה באשם אם לא ע"י שמיר' זו ובזולת תיבת גומא הנז' היא מוספת עוד שמירה ותחמרה בחמר ובזפת וז"ש והיא חפת ליה למיהוי נטיר מנייהו בחפו דסטרא דיובלא נוסף על לבושה בתרין גוונים חוור ואוכם היינו בחמר ובזפת דהיינו יהו"ה רחמים בנקודת אלהי"ם שהוא דין וע"י סימן זה אינה שולטת הדין שבה ומימי הים המלוחים אינם שולטים בנשמה.

footnotes: ¹ נצ"ל והוה רמש,

ואחוו לה למישט בינייהו ¹ היינו ותשם בסוף וגומר כלו' כי לבסוף להיות הצדיק שט בינייהו לשאוב רזי תורה שאין התורה נמצאת למטה אלא ע"י מהלכים בין העומדי' האלו שלא יקטרגו עליו וצריך שמירה וז"ש על שפת היאור להיותו מורה הוראה ומחדש תורה צריך שיהיה שמור בין אלו ולא יקטרגוהו:

footnotes: ¹ נרא' דכך הי' גי' רבינו הרמ"ק ז"ל אבל אצ"ל ואנח לי' למישט כו':

ותרד בת פרעה וגומר הנה היא נקראת בתי"ה ירצה בת י"ה דהיינו שכינה והיינו בת לוי דאמרן ופי' בת מדה אלפים בת יכיל ונקראת בת פרעה מצד הדין שהיא פורעת פרעות ונקמות ובבחינה זו דבק בה הנחש דהיינו פרעה הרובץ בתוך יאוריו דהיינו שהיא משתמשת בקליפות שהם כלי זיינה והיינו דאתיא מסטרא דשמאלא שהיא גבורה ודאי דאתי מגבו' עילאה מדת הדין הקשה. והנה היאור הוא למטה ממנה כאו' נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי והוא יוצא מהקדש מעדן ודאי ומשקה מצרים היא סוד גיהנם. והנה בת פרעה היא לפעמים צריכה רחיצ' מדיני' ומאחיזת החיצונים בה והיא רוחצת עצמה בעשותה הדין בתחתונים והיינו לרחוץ על היאור וכמה דקדקו רז"ל באומרם שהיתה מצורעת שהוא סוד הפגם שהוא נרחץ בעשותה הדין ע"י רחיצתה ביאור זה שהוא נהר דינור סוד הדין הנמשך מהבינה ויורד ומשתלשל עד החיצונים על ראש רשעים יחול ושם היא מתרחצת מטומאת' על היאור דייקא שהוא למטה מבחינת ים דהיא גופא ים איקרי:

וקרייה יאור פי' הים שהיא הבחינה העליונה יקרא לפעמים בשם יאור נראה שהכל בחינה אחת ופי' שיש ים ויש יאור וים שהיא מלכות נקרעת ע"י משה בסוד מטה משה שהוא וסוד אמנם יאור הוא למטה והוכה ע"י אמצעי בין משה ליאור:

ונערותיה הם סוד ז' נערות שהם ג"כ מגולגלות בדמי דיניה והם הולכות על יד היאור שהיאור נעשה מבחוץ מזיעתן של חיות והם שאר משריין דאתיין מסטרא דא דדינא מתנהגות כהנהגתה ממש. והנה נולד משה למטה ע"י הדין וכן הוא מוליד כל צדיק וצדיק כדפי' לעיל וילך איש דא גבריאל והיינו בסוד והלילה אמר הורה גבר והיינו שבהיותה רוחצת על היאור דהיינו בלילה שהיא דין וגבורה ואז היא בת פרעה שהחצונים יונקים ממנה היא שעת הזווג לבני אדם ואז ותשלח את אמתה דהיינו סוד האיש גבריאל ויקחה לגזור עליה טפה זו מה תהא עליה לפי מה שהיא גזורה וחצובה מלמעלה:

ואיהו רשימא דוא"ו ה"א הענין ותפתח אותה התיבה לראות סוד בחינת הנשמה בעצמ' מה תחת לבושה ומה הגובר בה אם ימין חכם אם שמאל גבור אם אמצע עשיר אם למטה חכם ועני מצד לבנה פרוצה ועניה וכן יגזור עליה גזרתה והיא ותפתח בסוד גזרת גזרה זו בהיכל זכות ששם הדין לכל הדברים זולת בני חיי ומזוני ולזה ותפתח ותראהו את הילד ועם היות דקיימא לן אין דנים בלילה בת פרעה דנה בלילה ענין זה שהוא סוד זווג איש ואשתו בלילה ומיד מושכים שם נשמה ולכך ותפתח ותראהו את הילד שרואה נשמת הצדיק מסומנת מייחוד קב"ה ושכינתיה ותחמול עליו לגזור עליו גזירות טובות אם לא יגרמו אח"כ עוניו היותו צדיק בן רשע וכיוצא אמנם עתה כיון שיש בו סימן ו"ה ותחמול:

ותתצב וגו' ואחותו דמאן כלומ' השתא שפירש משה בסוד הנשמה אי אפשר לפרש אחותו דמאי ניהו אחותו לגביה נשמתיה ולהכי פי' שאין הכוונה אחותו דמשה אלא השכינה אחותו דת"ת וירצה באותה שהיא ידועה לאותו שקורא אותה אחותי וז"ש אחותו דההוא דקרא לכ"י אחותי ומפני פרסום ענין זה קאמר ותתצב אחותו וסמך על המבין מי הוא אח ומי היא אחות וכוונת הענין באומרו ותתצב אחותו ירצה שאין השכינה מסלקה השגחתה ממנו אחרי רדתו לעולם אלא מצפה ומשגחת בו על מעשיו וענייניו בכל וז"ש לדע' מה יעשה בו ואפ' לפרש לדעה להתייחד למעלה בסוד והאדם ידע את חוה אשתו לדעה ולהתייחד עם הת"ת ע"י מעשיו למט' וז"ש מה יעשה לו במה שנפעל בנשמה הזאת ע"י הגוף למטה. והנה יעלה על הדעת שתהיה מסתכלת ומשגחת בו כאם על בן לזה אמר שאינו כן שהשכינה אינה שוחקת לצדיק בעולם הזה בטוב ¹ כעס משחוק אלא ותתצב אחותו אינה יושבת ומשגחת כאילו היא אשה וזה בנה אלא כאילו היא אחותו ומעולם לא הוליד ממנ' בן זה והיינו מרחוק כענין מרחוק ה' נראה דהיינו הסתלקה למעל' ואין מראה אהבתה אליו אלא אחר סילוקו מן העולם:

footnotes: ¹ אצ"ל כי טוב.

מאי משמע וגו' היינו כלל שמעתין מרישא דלא נפקא האי מפסוק ותתצב לחודיה אלא מפסוקים הקודמין נפקא וז"ש דאינון זכאין וגו' והיינו כאו' ותראהו את הילד ותחמול וגו':

ועוד נקטינן דנשמתהון דצדיקייא אתמשכו וגו' זה נכלל ממה שפי' וילך איש וגו' בריש סוגיין וענין זה אינו חדוש עתה בסוגייא זו משום דרזא דמלה אוליפנא דמשמע דאב ואם עביד לגופא לתתא וכמו שגוף שהוא לבוש אל הנשמה נמצא מזכר ונקבה מינה נפיק ומשמע דכל סטרין בין לעילא בסוד הנשמה ממקורה בבית לוי בין לתתא ויקח את בת לוי זווג חכמה ובינה וזווג ת"ת ומלכות בכל סטרין מדכר ונוקבא אתיין כולא ומשתכחין אפי' ¹ שנתהוו למעלה המציאם למטה הוא בסוד זווג תחתון אחר זווג עליון. תוצא הארץ הנה ¹ שכבר נמצא מהזווג העליון ולכך ויאמר אלהים בסוד הנתיב הזה תוצא הארץ אותה הויה שנתהוה מזווג בראשית ברא אלהים חכמה בבינה תוצא הארץ דא כ"י שהיא מלכות המיוחדת ביש' ת"ת כנודע והעד שהוא אדם קדמאה עילאה בסוד החכמה ונעשה מייחוד חכמ' ובינה ואח"כ מייחוד קב"ה ושכינתי':

footnotes: ¹ נצ"ל אחר: ¹ נצ"ל הויה:

ד"א ותתצב אחותו דא היא חכמה אינו מקושר עם הקודם: ויש ספרים דגרסי ענין זה אצל מה שאמרו למעלה אצל אומרו אינון דמורים אורייתא וחוקה לישראל והתצב וכן ראוי שדרש הפסוקים האלו מתייחס שם על הדרך שדרשו שם בפסוק' הקודמין וכבר נגמר דרשות הענין בנשמות הצדיקים ונשמת מרע"ה וחזר לפרש הענין על הדרך הראשון והמעתיק הפסיק הענין בדרש זה הקודם.

אחותו דא היא חכמה פי' מדת המ' אחותן של יש' בשעה שהם עסוקים בה כד"א וגו' וכדמסיק ר' יצחק שהמלכות היותה רחמים ואחות מסתלק' וקיימא מרחוק בעת שיש' חוטאים. והדין נגמר וענין מרחוק היינו סילוק מקור השפע והברכ' לחכמ' ושאר בחינות המלכות הוא דין קשה דהיינו בת פרעה כדפי' לעיל ורחיצתה ג"כ פירשתי לעיל כי היא מתרחצת מדיניה בהיות' נוקמת נקם ברית בתחתונים ונערותיה אלין אומיה שרי אומות העולם שמדת הדין משתמשת בהם לייסר את ישראל. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' והכא בת ואשה כלא חד דרגא איהי. כלומר בין כינוי בת בין כינוי אשה כלא הוא במלכות והוא כי בעוד שלא נזדווגה לאיש ת"ת נקר' בת כנז' בתיקונין וכשנתייחדת עם הת"ת נק' אשה כנזכר פרשת נח דף ע' דהיינו אש י"י ¹ שהוא התקשרות ה' המלכות עם אש הגבורה בסוד שמאלו תחת לראשי:

footnotes: ¹ נצ"ל אש ה':

דדינא קשיא שריא בעלמא. ואם תוציאנו אז לעולם יהי' מוכרח להיות מדוכא ביסורין:

שכיח הוה איהו לעילא. כלומר שנשמת משה וכיוצא בו מתעכבין שם קמי' קב"ה ולא נחתין תיכף לתתא כמו שאר הנשמות וז"ש שכיח וכו' כלומר מצוי שם ומעוכב שם:

מאי קמ"ל. כלומר אמאי אצטריך קרא לאשמועינן דברים הללו מאי דהוה הוה:

דחפת לי' בסימנהא. היינו בסימני הבינה שבמלכות והם חמשין תרעין חמש עלין תקיפין דסחרין ליה מכל סטרא כנז' בריש פ' בראשית וכן עולה גומ"א חמשין וכדמסיק בחפו דסטרא דיובלא והי' הכיסוי הזה משם לרמוז אל השגחתו בחמשים שערי בינה שעתיד להשיג:

מאינון נוני ימא. היינו כחות הקדושים שליתן בעלמא ממנן למעבד רעותא דמאריהון כנזכר בפרשת וארא דף ל': ה"ג דשאטין בימא רבה דכתיב שם וכו'. והיינו שלוחים מתפשטין תחת המלכות:

למיהוי נטיר. השמירה היא שלא יקנאו בגדולתו:

בחפו דסטרא דיובלא. כלומר כיסוי המלכות מבחי' הבינה שכן כ"מ שנאמר מסטרא דיובלא אינו היובל בעצמו וכו':

איקרי. י"ס דגרסי יקירא. והיינו רמז אל התקשרות היובל עם החכמה ששם הוא הכבוד שתרגומו יקרא:

חיוור ואוכם. היינו בחמר ובזפת א' לבן א' שחור והם שתי בחי' במלכות מצד הבינה ומורי זלה"ה פי' דהיינו הוי"ה בניקוד אלהי"ם אותיות חיוור ונקודות אוכם.

ואנה לי' למשה בינייהו דאשתמודע ביניהון בגין דזמין היא לסלקא בינייהו זמנא אוחרי לקבלא אורייתא. כך תמצא בפ' שלח דף קע"ד ששם הודפס מאמר זה פעם שנית:

דאתיא מסטרא דשמאלא דדינא קשיא. היינו הקליפה הנמשכת מגבורה העליונה לפרוע לכל א' כמעלליו וזהו בת פרע' בת הנמשכת מהמדה הפורעת לכל א' כמעשיו:

על היאור דייקא דהיינו משכן תנין הגדול סטרא המסאבא:

ולא על הים. כי הים רומז לים החכמה מלכות סטרא דקדושה:

ע"כ לעילא. נלומר ע"כ ע"ד הסוד שהוא למעלה מכאן והלאה למטה כפשוטו והכוונה כדאי' בסבא שהתורה מגלה פן א' בקצת פסוקים בדרך סוד ואח"כ חוזרת אל נרתקה ותכס בצעיף וחזר לפשוטו ממש:

מרחוק כד"א מרחוק יי' נראה. היינו שהמלכות הנק' אחותו של ת"ת ו' נתייצבה להשקיף בנשמתו של משה ברדתה לעולם השקפה לטובה מצד החכמה ששם הוא רומז מלת מרחוק:

מאי משמע. מאי נפקא לן מינה:

לגבי כלא. אפילו בסוד החכמ' שמשם היתה השקפתי אליו לטובה:

וכ"ש משה. שנשתלשל' נשמתו ממקום עליון כנזכר בפרשת בשלח דף נ"ג ע"ש:

אתמשיכו מאתר עלאה. מיחודא דקב"ה ושכינתיה:

ד"א ותתצב אחותו דא היא חכמה. היינו חכמת שלמה תתא' והיינו בחי' המלכות מצד החכמה דכתיב אמור לחכמה וגו'. ופליג את"ק שאמר אחות ו' שהיא בחי' המלכות מהת"ת:

א"ר יצחק מעולם וכו'. ר' יצחק דרש ליה להאי קרא על ישראל ממש ואינו נקשר עם מה שלמעלה אלא מלתא בפני עצמ' ואמר לפי שלא יחדל הדין לקטרג לעולם כי האדם עכ"פ יחטא לכך צריכה השכינה לעולם להגין עליהם שלא יבא הדין באכזריות אלא כדי מה שהעולם יוכל לסבול.

ד"א מרחוק וכו' מכאן עד סוף הסוגיא היא בענין צרותם וגלותם של ישראל ובס"י ליתא כלל ואי גריס ליה הכוונה היא שישראל כשהם חוטאים השכינה מסתלקת למעל' ומ"מ אעפ"י שמסתלקת היא כצבי שעינו א' ישנה ועינו א' פתוח' להשגיח וזהו ותתצב אחותו להשגיח אעפ"י שעמדה מרחוק: עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון ותצפנהו ג' ירחים בראשית ל"א ב' ומאי נינהו תמוז וגו' ע"ח ב' פנחס מ"ט א' ולפי שטבת דינא קשיא שריא בעלמא ע"כ המשכן נגמרה מלאכתו בכ"ה בכסליו כדאיתא בנשא ולא הוקם עד ניסן: שכיח הוה איהו לעילא פי' שהיה משמטת החסד כדכתיב כי מן המים משיתיהו וכן כתב הקנה ז"ל וכן בס' התמונה עכל"ה:

א"ר יהודה וגו' תשוב' מצד הבינ' צלותא מצד המלכות. דמעין מעוררים הרחמים מהעינים העליונים להיות הדמעות מן המוח נמשכות לעינים גורמין סוד החכמ' להפתח אל סוד עינים ומיד רוחצו' בחלב: ותראהו את הילד היינו זכותן שהיא פותחת להם כדמפרש ואזיל:

ויפן כה וכה וגו' וירא כי אין איש לא בו ולא בזרעו והוקש' לו בשלמא בו שבדק במעשיו שם ע"י שכנים וכיוצא אבל זרעו במה לזה אמר דחמא ברוח הקדש וגו' ויש להקשות מהיכי תיסק אדעתין שיצא ממנו צדיק שנסתכל וגומר. ושמעתי בשם ר' שלמ' מלכו ז"ל כי יש משפחה א' מישראל יוצא' ממצרי אחד כאומרו בדברי הימים ולו עבד מצרי וגומר ולז' דמה שמא ממנו יצא:

כמה חייבין אינון וגו' איהו משתנה יתיר וגו' הטעם כי ענין זה הוא השבת' הקליפות והכנעתם שמהם ובהם יצא מבטלם ולכך אין יש' מבטל ע"ז וכן עובדיה יצא מאדום ודוד מצד רות הוא מהם להשביתם והכל הוא לדרך זה:

וירא דהכא כולא ברוח הקדש קשיא ליה וכי רוח הקדש נטרדת בפרטים אלו מאי אכפת לך אם יהרג המצרי אם לאו דאיכפל רוה"ק להכי לזה אמר דקב"ה סבב כולא וגו' ממש היה הקב"ה מגלגל שיברח וע"י זה שיהרג ומרע"ה מצד חסידותו לא יהרגנו ולא יברח ולא ישב על הבאר לזה היה רוח הקודש עמו בסיועו בהריגת המצרי:

באר מדת המלכות. יעקב ומש' בת"ת יעקב מלבר משה מלגאו. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב ז"ל זה יובן מפ' ויצא דף קצ"ב ב' כי משה בעל' דמטרוניתא כתיב ביה ישיב' וישב על הבאר אבל יעקב לא כתיב אלא ראי' לחוד וזהו וירא והנה באר וגו' עם היות דתרווייהו הוו בדרגא חדא כנז' שם ע"ש עכ"ל: והרי"א זלה"ה כתב על אומרו כמה דאזל יעקב וגו' ז"ל כבר ידעת כי לאה נזדמנה לעשו וכשיעקב לקח הבכור' ואח"כ לקח ברכ' כולא חד בכור' ברכ' סוד לאה הבכור' ואח"כ הלך ללבן לישא את לאה וכן משה דוגמת יעקב המתין עד שהרג המצרי גלגול קין מצד הרע כנודע ואח"כ הלך ולקח תאומתו של הבל צפורה מן יתרו הקיני שהוא קין הטוב שבו והבן זה עכ"ל:

ר' יוסי ור' יצחק הוו אזלי וגו' הוה ההוא בירא וגו' בלי ספק ששאל על הנסתר דאי לא תימא הכי בגשמי היאך אפשר אברהם ויצחק חפרו בפלשתים משה בארץ מדין יעקב בחרן אלא על הנסתר קא מבעיא ליה א"כ מאי קא מבעיא ליה כמה בארות הם הכל סוד המלכות:והנה ר' יצחק השיב לו ענין גדול ראשונה שלא חפרוהו אברהם ויצחק כי מששת ימי בראשית היה חפור וז"ש בשעתא דאתברי עלמא דהיינו מהבינ' מתוקן אתברי האי בירא. אמנם יש לו פה דהיינו מקום שאיבת מימיו והשפעתו לתחתונים והפ' הזה הוא הנסתם שגורמין הרשעים ליסתם כאומרו וכל הבארות אשר חפרו בימי אברהם סתמום פלשתים וימלאום עפר והיינו שפה זה אשר לבאר ברשע' הרשעים נסתם. ואברהם ויצחק פתחו פיו שהי' נברא מערב שבת בין השמשות בבא השבת קדש מיד שער החצר הפנימי שהי' סגור ששת ימי המעש' ביום השבת יפתח ומשם ואילך אינו נסתם אלא ע"י הרשעים. ואברהם ויצחק העבירו אבן נגף וצור מכשול הפגם חפרו שרים וכרו' נדיבי העם ואחר שתקנו אברהם ויצחק מה שתקנו שהם ימין ששם ישמעאל ושמאל ששם עשו. כשבא יעקב ומש' לא הוצרכו לחפור באר שהם בקו האמצעי אלא מצאוהו פתוח מה שלא מצאו שני האבות אלא מצאוהו נעול וחפרו ופתחו. אמנם יעקב ומש' ראו הבאר פתוח שאין מי שיסתום אחר ששני הקצוות תקנו מה שתקנו ועכ"ז יעקב מצא אבן על פיו לא סתום כאברהם ויצחק אלא אבן להיות מעלת יעקב למט' ולז' מצדו שולטים בו החצונים והוצר' לגלותו כאומרו ויגל את האבן וגו' אמנם מרע"ה מצאו מגול' שקדמו יעקב. ולז' מיד וישב על הבאר אמנם מצא רשעים שבזרוע מגרשים הבנות שהם שבע בנות לכהן מדין ונודע שהם שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך והם ותבאנ' ותדלנ' ותמלאנ' וגו' אמנם הרועים שרי האומות הם יונקים הברכות ומגרשים אותם ומש' דלה דלה לנו ודאי והציל הבנות מהרועי' שלא יענו אותם כדפי' רז"ל והיינו סוד הנחש הנכנס בהיכלות כנזכר בפרשת בראשית. ועל זה אמר ר' יוסי אם היו בחי' שונות או באר בפני עצמו במדות אחרות כיון שיש חפיר' לאברהם חפיר' ליצחק סתימ' ליעקב ותירץ לו ר' יצחק שהכל ענין א' וחפור הי' מששת ימי בראשית ופיו פתוח מע"ש בין השמשות אלא שנסתם ומתכס' ע"י מעש' הרשעים כדפי' אלא שאברהם ויצחק שהם מהצדדים ששם החצונים עשו וישמעאל סותמין ויעקב מתכסה שהוא למטה ומשה מצאו מגולה אלא שהיו אונסים הבנות וגוזלים המים ותקנו אברהם ויצחק חפרו יעקב גלה משה הציל:

מתניתין אינון רדפי קשוט היינו שהם דבקים בתורה הנקראת אמת ורודפים אחר ידיעת סודותיה והיינו מצד הת"ת.

אינון דתבעו רזא מהימנותא היינו שהם שואלים אחר הייחוד העליון.

אינון דאתדבקו קשורא מהימנא היינו מצד הבינה נקשרים קשר בל יכזב בעבודת קונם שאינם דבקים ונפרדים אלא דבקים תמיד מפני שאינם מתרחקים בעון.

אינון דידעין וגו' היינו שעושים לפנים משורת הדין והיינו מצד החכמ' שהיא נקרא' מלכא עילאה. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' לאסתחאה מדמא דישראל היינו שמביאה מדת הדין בת הפוגעת הדין מכת דבר או חרב זו על שונאיהם של ישראל:

על עלבונא דאורייתא. היינו פי' על היאור בסבת התורה שרפו ידיהם ממנה כענין שדרשו ברפידים:

אלין אמיה אפשר שהם אמהותיה של לילית בת פרעה זאת והם שלוחי מלאך המות. א"נ אמיה אמותיהם של ילדים המוכים ביום המגפה הולכות ובוכות אחר ילדיהן ובת קול מכרזת כל זה מעלבונה של תורה וזהו על יד היאור. וי"ס דגרסי אומיא דהיינו אומות העולם ונכון.

דאינון קשי קדל הם קשי עורף אמנם בבא עליהם צרה וצוקה מיד שב עד מכהו ולא מילדי עע"ז שהם חזקי לב שאומרים מקרה היא או עפוש אויר ולא מהשגחה ומצאתי נ"א דגרסו ותאמר מילדי העברים זה ולא מן האומות דאינון קשי קדל מילדי העברים (רכי) [מובן שגרסתו הי' דכי בדלת] לבא וכו': מילדי העברים (רכי) [דכי] ליבא דהיינו א' מילדי אברהם העברי ומאמהות העבריות שורש טהור וקדוש ובמעט קט שיצר להם חוזרים בתשובה. ואומרו (רכי) [דכי] לבא. הוא פי' לילדי טהור מעון כילד הזה: ותקרא את אם הילד היינו הצדיקים אשר בקרבם ההולכים בזריזות (בעלמא) [כעלמה] ויורדים לפני התיב' ומתפללים על הצרה והם בוכים והיא בוכה עד שנענים: אתו בכי דבכה עשו פי' אע"ג שהברכות נטלו בעוקבא בדין כמ"ש בפ' תולדות עכ"ז לפנים נראה לכל זיוף ועקבה והיא חילול שם שמים לעמים ולזה עם היות שישראל מפני חטאם ירדו לגלות אמנם לא יחוייב שיגלו לאדום [אלא] מפני הדמעות והיינו שדקדק התנא באומרו ואינון דמעין אחיתו לישראל בגלותי' ולא אמר בגלותא.

וירא כי אין איש חמא ברוח קודשא. מלת וירא הוקשה לו דלא שייך וירא אלא בדבר שיש בו ממש והכא מאי ראה אלא ראה ברוח הקודש ואין לומר היוצא מן הטמא טמא דכמה חייבין בעלמא וכו':

יתיר מיניה. שביעקב כתיב וירא והנה באר בשדה ויגל את האבן הכל היה הכנה אל הייחוד. אמנם משה וישב על הבאר בעלה דמטרוניתא דא מלבר ודא מלגאו. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון דבדרגא חדא הוו אסתלק משה בראשית כ"א ב'.

ולכהן מדין וגו' אי בירא דא איהו ביר' דיעקב דהיינו מדת המלכות הא כתיב ונאספו שמה כל העדרים שהם מחנות הקדושים וגללו את האבן דהיינו הדין שהחיצוני יונק ממנו ושם הוא סותם פי הבאר וצריכי' לגלול האבן מעל פי הבאר דהיינו שמעבירים הדין והחצונים נבדל כדי שיהי' שפע מצוי להם והיינו אפי' כל העדרים כולם מכסא הכבוד עד למטה. וכן בנות יתרו דהיינו יתר ו' שהוא כהן מימין ומשמאל מדין ולו שבע בנות הן נקבות שהולידם באם התחתונה והם סוד ז' הנערות הראויות לתת לה. והיה ראוי שיקשה להם יותר לשאוב מי השפע ונתוב בהן ותבאנה ותדלנה ולא נמצא שום עכוב ולא טורח להעביר אבן אפי' אבן לא מצאו:

א"ר חייא יעקב אעדי וגו' היינו אחר שבא יעקב ונעשה מרכבה לת"ת ונתייחד עם המלכות ויגל את האבן מפני שהשפיע בה שפע כ"כ עד שהדין מתבטל ושוב לא נתעורר. והנה כשהשפע מועט נשפע לעולם בדין ולכך והשיבו את האבן אמנם כאשר הדין מתבטל והשפע מתרבה והבאר מלא אין אבן על פי הבאר והבא לשאוב שואב בלי טורח והיינו מפני המים המרובים שהם מעצמם נשפעים בלי לדלות בקושי ותפלה:

אתר דהרוח נפקא מיניה דקאמר מד' רוחות א"כ בלי ספק שמקומו בד' רוחות שהם דרום חסד צפון גבורה מזרח ת"ת מערב מ' ולא בספי' אלא בסוד היכל שהיא נפקת בו כדמסיק מההוא אתר יהי' מה שיהי' היכל ידוע בג"ע. דאתחם בסמכוי שהם ד' עמודי כסא הכבוד בארבע סטרין דעלמא הנז' לעיל.

וכי יכיל וגו' כלומ' הוא דק ומרוב דקותו אינו מושג שיוכל אדם להיות שליט עליו לומר בואי מפני שהוא במעלה שאין אדם שולט שם מפני שהוא צדיק נקשר במקורו אינו משועבד תחת יד צדיק אחר מה שאין כן במלאך שאדם שליט בו מפני שמעלתו יותר מהמלאך ולא כן הצדיק אלא הקב"ה מושל על הצדיק. ותו כלו' ואם היה אותו הרוח רוח שלא ירד לעולם מעולם לא היה כח בנביא להנבא עליו אפי' ע"י נביאים מפני שאין כח בנביא אמנם רוח זה כבר נתלבש בגוף למטה ומצד קשר הרוח בגוף שולט הנביא בו שהרי הוא בג"ע משועבד אל ציור ודיוקן גוף זה:

אי אתלבש בלבושא כפי דבריך שציורו מגוף העולם הזה.

לא נחתא אחר רדתה בג"ע כשתרצה להתלבש בגוף אפי' פעם שנית תתחזק ותתלבש מד' יסודות רוחניים שבכסא הכבוד כדי שתתלבש בגוף של ד' יסודות כדי שיהיו דומין ד' יסודות רוחניים בד' יסודות גשמיים ולכך בעת קשרה בגוף תשתאב שם לחזק ולחדש יסודותיה שהיא מתחלה מיוחדת מהם וזה שאמר דמתתקנא עלייהו.

אילנא חד וחד מערתא נראה שהי' רומז דת"ת ¹. ומלכות והמעיין בזה אל ידמה ג"ע תחת הקרקע וכיוצא אלא הוא דמיון שמראים אל עיני בשר אבל הענין הוא שג"ע רוחני נפש לכל גוף העולם הזה הגשמי ובכל מקום הוא נמצא אלא שבהיות האדם מתלבש בחומר מסבירים לו הענין בדרך זה וכיוצא בו וכבר הארכתי בסבא בזה.

footnotes: ¹ לת"ת.

חד בר נש הוא הממונה על הגן ודרך עץ החיים:

והרא"ג ז"ל כ' ולכהן מדין שבע בנות וכו' אי בירא דא איהו בירא דיעקב פי' אדר' יוסי פריך דאמר לעיל והאי באר דחמא יעקב ומשה דאי הכי הא כתיב ונאספו שמה שהיו צריכים כלם לגלגל את האבן וכאן הבנות היו שואבות בלי טורח קשיא:

מהאי קרא ידענא וכו'. לקמן מפרש לה דהיינו מקום מוצא הנשמות שהם מהכסא אלא לא שביק עד דפריך: ותו דהא רוח בגופא בהאי עלמא. כלומר אינו מן הנמנע אחר שכבר היה לו לרוח זה שייכות עם הגוף בעה"ז ויחדיו נתעסקו בתורה ובמצות לא ירחק שיוכל לינבא על הרוח: מההוא אתר דאתחם בסמכוי וכו'. היינו סוד הכסא שהוא מתתחם בארבע עמודי כסא כנז' בזהר שיר השירים ושם משכן הנשמות ושם יש פרגוד מפסיק בין הבריאה ליצירה ובפרגוד חקוקים כל הנשמות ולכך פריך מג"ע בואי הרוח מ"ל ששם (ג"כ) [בג"ע] עליון שבים ללכת אם יזכו. א"נ מג"ע באי הרוח מבעי' ליה כי הנשמות. כשיוצאות מהעולם הזה הולכות לג"ע א"כ בזמן התחיה משם יוצאי' לעה"ז שיכנסו בגופם:

לא נחתי להאי עלמא. כי אחר שנחצבה ממחצב כסא הכבוד יורדת אל ג"ע תחתון שהוא הפרגוד השני המבדיל בין יצירה לעשיה ששם משכן הרוחות ושם מתעכבות ברצונו ית' עד שיגמר בישולה או עד שתתעבר קצת שתוכל לסבול הגוף (ובעד) [ובעת] צאתה לעולם חוזרת ועולה ושואבת אור מד' עמודי כסא עתה מחדש ויורדת וז"ש אשתאבת מגו ההוא כורסייא מבחי' ד' עמודי הכסא לכן לא אמר מג"ע באי הרוח:

דמרגג למחזה. נחמד למראה. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

באורחא דאילנא זילו לפי הנראה שאלו היו כתות של צדיקים שיצאו להקדים שלום לשום צדיק שנפטר מן העולם והודיעם כי לפי מדרגת הצדיק דרכם דרך האילנות ושמא דרכים רבים כל א' וא' לפי חופתו והיינו שאמר לו בההוא אורחא אזלי רוחיהון דצדיקייא כשהם מסתלקי' מהעול' גו גנתא דעדן שאינם נכנסים בדרך שהוא נכנס אילן ומערה וכיוצא שזהו הדרך לבעלי הגשם להפשיטם חומרם אמנם הצדיקים מגיעים לג"ע בדרכים אחרים כדפי' שם הטעם ומה דשמעת מנייהו קולות הוא שהם בג"ע מתלבשים בגוף זך מעין התלבשם בעולם הזה ולכך הם בעלי קולות ודבור וחתוך מלות והלוך ופריחה וכיוצא ומה שראית אותם המחנות הולכי' יחד הוא שבאו לנוכח צדיק א' שנפטר ונכנסו עמו לגן ושמחו עמו כולם בשמח' יום חתונתו וז"ש וחדאן ברוחיהון דצדיקייא דעאלין תמן אותם שיוצאין מן העולם התחתון ונכנסים לעליון.

ארבע רוחין דקיימין בגנתא מעין שפי' ר' אלעזר לעיל שד' יסודות אלו גשמיים מים מחסד:

קנסא דכתבא קונטריס כתוב בו סודות על ענייני הנשמ'.

לחברייא לתלמידי חכמים הנק' חברים:

אפותא דאשא חדר ועליה כמין יציע וגזוזטרא וכיוצא וכן פי' בערוך.

ופרח מן ידוי שהיה רוחני ממציאות הנמצא בג"ע:

מאן יכיל לקיימא בינזייא דמלכא ממה שנתגלה אליו ידע כמה סתרים אחרים יש נסתרים מאלה: ה' מי יגור באהלך לענין ג"ע וסודותיה שהוא מעין מה שהיה כתוב בקונטרס או בפתקא ועוד לרמוז על השכלת הסודות שהם אהלו של הב"ה פגעו בחד בירא דמיא לרמוז השכינה והם ג"כ קיימו עליה להשפיעה מלמעל' מפני שהיו ג' ר' אלעזר ור' אבא ור' יועזר וכענין והנה שם ג' עדרי צאן רובצים עליה.

ושתו מן מיא לרמוז שדלו מים מן הבאר להשקות ג' עדרים תחתונים.

ערק מקמי אחוי מן הקליפות וכן מרע"ה מן הנחש זה פרעה ולזה פגעו בבאר היא שכינה שכל הבורח מן החצונים פוגע בקדוש' כיון דבירא שכינתא חמא ליה שהיה יחוד יעקב ת"ת באר מלכות מיא היא שפע שהזכר משפיע אל הנקבה והנקבה היא גם כן נובעת אל הזכר והיינו מאריהון.

וסלקין מיין נוקבין מתתא לעיל' לגבי' לקבלא מיין דכורין וחדו מצד הבינ' שמח' בהדי' אמנם הזכר לא השפיע אל הבאר מיין דכורין כראוי שאין ענין הבאר דומ' אל המשל בזה לזה תמן אזדמנ' לי' בת זוגי' כדי שיהי' ענין הזווג ממש דומה בדומה: מה בין משה ליעקב שעם היות ששניהם מרכבה אל הת"ת זה מלבר וזה מלגאו א"כ ראוי שהמשל הזה יורה על הנסתר.

יעקב כתיב ביה וגו' יורה שיכלתו להשקות השכינה בהיותה מוכנת אל הנשיק' והיינו שלא היתה רחל מתגרשת ולא היתה צריכה לתשוע' ומיד הא תמן נשיקין. אמנם משה מצאה בגלות וצריכה תשועה וראה טצטולי השכינה ולכך יעקב ראה רחל בת לבן ברחמים מן הלובן מיוחדת אחת לבד משה מצאה שהיא בת שבע מצד כהן מדין חסד וגבורה בדין בת שבע וצריכה אל הגאולה ולכך ויבאו הרועים שהם ע' שרים גורמין פרוד לשבע בנות כל עשר שרים אוחזי' ממציאות א מפני שהוא כהן מדין בדין קשה ולכך ויקם משה שהוא הסתר והפנימי לשבע ספירות בסוד הדעת ויושיען מהגאולה הנסתרת במקום החירות וישק את צאנם הקדושים זהו לענין סתרי המדות ומטעם זה נשא צפור' כי מה' הית' לו וז"ש בודאי ידע הוה משה וגו' ועם היות שזה רמז ולא יספיק לישא מדינית ותי' דהא וגו' דצפורה היינו רמז לשכינה תיהוי בת זוגי' להוליד ששים רבוא לויים ואח"כ יסתלק למעלה אל הזווג העליון להוליד בנים רוחניים מצפורה רוחנית היא הצפור הנודדת מקנה כן איש זה משה נודד ממקומו. וקשה כיון שרוח הקדש עמו א"כ מה צורך אל הבאר גם שישב על הבאר מצפה מה שבא לו לזה אמר שכוסף ענין רמז הבאר אמר משה ע"י רוח הקדש ודאי. יעקב אתא להכא פגע בסוד באר והגיע לידי מדה זו היותו בורח מן הנחש ומיא סליקו לגביה דכתיב וישק וגומר אזדמן ליה בר נש א"כ גם לא יהיה כאן מדינית שעדיין לא ראה את צפורה סוף סוף יזדמן לו צורכו ע"י מי שיהיה אח"כ כשרא' צפורה ידע ברוח הקדש שהיא בת זוגו. אמר ההוא בר נש לתיקון זה שכבר פירש יתרו מע"ז ונתגייר להקב"ה: ואתעביד קנא' במצרים פעמים וכאן פעם שלישית והוחזק לקנאי:

בכולא אם לענין שהיו מגרשים אותם וזהו מה שבין אדם לחבירו שהיו גזלנים אם שהיה לכבודו של הקב"ה.

יועזר בן יעקב יועזר סתם אית שהיה לפני ר' שמעון ודוחק הוא שיהיה זה מורגל לפני רשב"י ולא יכירוהו ושמא יועזר בן יעקב הוא יועזר אחר ומה שהכירוהו כאן לשמע אוזן לתורתו וחסידותו. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' אוף הכי רוחא אתצייר בגנתא וכו'. להיות הנשמה מתהוית מיחודא דקב"ה ושכינתא והויתה דקה מן הדקה וא"א לה להצטייר בציור רמ"ח אברים כדי שתכנס בציור רמ"ח אברי הגוף. לכן קודם בואה בבטן המלאה מצטיירת באויר הגן כדי שתתגשם יותר ותתעבה. וז"ש אוף הכא רוחא אצטייר כי כבר הוא רוח נברא אלא שעדיין צריך הצטיירו' וזהו דמפרש ואזיל וההיא רוחא אתלבשת תמן:

בציורא דדיוקנא דגופא. דהיינו מציאות הטיפה ההיא שכבר נעשית גולם ואח"כ מצטיירת ונכללת מד' יסודות:

אינון ד' רוחין קטירין וכו'. כמו שד' יסודות שבגוף כל יסוד שבו כלול מארבעתם כך ד' יסודות הרוח כל יסוד שבו כלול וקשור מארבעתם:

אפותא דאשא פי' הערוך אופי עקר חריות של דקל:

א"ר אלעזר זכאה חולקהון דצדיקייא וכו' מיא אשתמודעו למאריהון היינו סוד מ"ן שבבאר הזה העליון מיד נתעוררו כי הוא בעלה דמטרוניתא ולהיות שאין זיוגם עולה יפה בלתי שיהיה נשוי תמן אזדווגת ליה בת זוגיה.

יעקב כתיב ביה וכו' ויגש יעקב ויגל את האבן וגו'. הענין כי בזווג יעקב דאיהו מלבר אינו בכל כך (העלים) [העלם] יהיה באותו הייחוד איזה אחיזה לחיצוני עד שהוצרך לגלגל אבן נגף וצור מכשול מעל פי הבאר. אמנם במשה דאיהו מלגאו אין חלק לחיצוני בו ולא יצטרך לגלגלו ולזה לא כתיב במשה ויגל את האבן אלא ויקם משה ויושיען וישק את צאנם וכו'.

דתמן מזדמן ליה בת זוגיה. שסלוק המעין מורה על התעוררות מ"ן כנז' וא"א היחוד אם לא יהיה נשוי כנז'.

דעל מלה דע"ז וכו' כלומר שהיו מצערים אותם על שאביהם כפר בע"ז שתקן את אשר עוות כי יתרו היה גלגול קין שכפר ואמר לית דין ולית דיין וכו' ועתה נתגלגל לתקן בפ' הדינין וכפר בע"ז לכך ויקם משה שהוא הבל ויושיעם וז"ש בסמוך:

ואתעביד קנאה להקב"ה בכלא. כלומר שמלבד העוות והחמס שהיו עושים להם נעשה קנאי להושיעם גם קנא למלוה ישנה שהיה לו כמו שהיה אח"כ ונתן לו את צפורה דהיינו תאומה יתירה שנולדה עם הבל שהרגו עלי' וכפי' המדרש שאמרו שהשליכו אותם במים ודלה אותם גם אמרו שבקשו לענותם וגם צערום על שכפר בע"ז אתי שפיר באומרו בכלא דהיינו ע"ז ג"ע וש"ד. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

ותאמרן וגו' ר' חייא אמר וגומר נצנצה בהון רוח קודשא שאיש מצרי שהרג גרם הצלתם כמשל שהדוב האכילו בשר אבל אמרו ר' חייא אמ' דדר' קראי ברז' ותבאנה אל רעואל מתעלות שבע בנות בת שבע באר שבע אל גבורה הדבקה בחסד דהיינו רעי וחבר אל חסד אביהם שהמ' בת שבע לשבע ספירות משם ולמטה והנה עדיין לא השלימו ימי הגלות ולזה אמר מדוע מהרתן בא היום שעדיין יש ק"ץ שנים אל הגלות ותאמרן איש מצרי דוחק פרעה בגלותו הצילנו מיד הרועים מגלות מצרים שנחשב לה כת' שנה ועוד שמתוך הדוחק שבו בתשובה ויאנחו ותעל שועתם וגומר והיינו בר נש וגו' דהיינו הקב"ה בעל הטלה ויש' הם הטלה האימרא והי' מתאוה שיבואו לו יש' כדי שיהיה אוכל בשר מעשה התחתונים דהיינו שלח עמי ויעבדוני וישראל לא הגיעו להקב"ה ולא שבו אליו אלא ע"י פרעה שברחו ממנו אל קונם כאו' ותעל שועתם אל האלהים וגו' וכיון שהגיעו להקב"ה גאלם ונתן להם התורה ושחט יצרם ונהנה מבשרם ומעשיהם הטובים:

ואלה שמות וגומר שחורה מן גלותא בדין ובשחרות הגבורה וההנהגה התחתונ' ועכ"ז מלמעלה מאיר' ע"י מעש' יש' בג' בחינות. הא' התורה הב' בפקודין דהיינו מעש' המצות הג' עובדין דכשרן שאינם גופי מצוה אלא מעשים טובים פרטיים והיא אומרת זה אל אותם המתקנין אותה דהיינו הנשמות הנקראות בנות ירושלם משום שע"י עבודה זו זכאן לירתאה ירושלם לעילא היא היא הנאוה הנז' בבחינה הנקראת ירושלם:

כאהלי קדר ירצה שיש' סתם גורמין לה קדרות במעשים שאינם מהוגנים וז"ש דהא קודרת בגלותא בעובדין ולכך שחורה היא הגלות ואהלי קדר הוא בחינת המעשים. היא כיריעות שלמה סוף סוף יש לה בחינה עליונה עם הספירות העליונות שעליה נאמר אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן והיינו בחינת אצילותא שאינה גולה כלל אלא היא בספירות המתפשטות מן החכמה דהיינו כיריעות דמלכא דשלמה כולא דיליה דהיינו סוד התפשטות הספירות מן החכמה. ובבחינות אלו יובן פסוק ואלה שמות בני יש' שהיא היתה שחור' בגלות מצרים מפני מעש' הדורות הקודמים שקלקלו הנשמות והוצרכו להצטרף שם ונאוה כדכתיב ואלה שמות שהם י"ב שבטים קדושים המתקנים אותה וכן ע' נפש כולם בסוד בנות ירושלם יורשים אותה בתיקונה כיריעות שלמה היינו איש וביתו שהיו מיוחדות מצד בעלה כאהלי קדר באו בגלות במעשה החטאים דורות הקודמין:

ר' חייא רבה זהו תחלת שמושו של ר' חייא לפני ר"ש ואין זה ר' חייא תלמיד רבי רבו של רב שזהו הנזכר במדרש הנעלם שבא עם ר' חגי לפני ר' אלעזר ולא יכול לסבול והלך לו:

פרגוד חד של אש. הא דא ר"ש וגומר היא מימרא נאמרת במקום אחר והמעתיק העתיקה הנה לפרש מה שהיה דורש ר"ש ששמע ר' חייא.

בורח כהולך בעל כרחו ודעתו לחזור. ולא הולך מרצונו ואפי' אותה בריחה לא יהיה רחוקה סילוק גדול והיינו ולא מתרחק. רבונו של עולם חכמה על הבינה. שתסתלק אור הספירות מעל השכינה שבינינו. יהי רצון מהכתר בעל הרחמים העליונים שמצד רחמיו יהיה איזה ייחוד או שפע אל השכינה דהיינו מחזיר ראשו לתת הפנים פני הרחמים עם האחוריים שהם הדינים להמזיג השפע אל השכינה דהיינו למקום שהניח והיינו לא מאסתים לכלותם מפני אותה כלה שביניהם:

שכינתא לבדה שידע שיהי' זכאי וראוי ליכנס.

מאן יפיק דרך פרגוד האש להכניסו:

אנא וגו' ירצה אני אצא דרך האש שהאש הוא אש קדוש והנשרף בו מתדבק בקדש וזהו אי קלינא לא בחול קלינא לשון אשר קלם מלך בבל והטעם שהיה נראה לר' אלעזר שהיה האש מפסיק הייחוד ואם יכנס ר' חייא יהי' הייחוד שלם ומצו' רבה להכניסו וז"ש דהא שכינתא ברא ממנא א"כ ליעול שכינתא ותהא אשתא שלמתא בייחוד השלם שישלים ר' חייא מנין החברים:

עד לא סמכין אסתמכו שהם סוד לימודי ה' וזה לא נשלם עדיין בתיקון החברים שהם עמודי' עליונים. ועוד שלא היה יודע הקדמות שערי החכמה והיינו ותרעין לא אתתקנו ויש חשש שלא יטעה אם ישמע מה שאינו בקי בו. ועוד לענין המעשה עדיין אינו מהאילנות הגדולים נשמות גדולות שבג"ע אשלי רברבי אלא מאותם הצמחים הקטני' שהתחיל לצמוח שם וז"ש ומזוטרי וגו' ועתה אתה הלמד בחכמה זאת ראה אם הגעת למדרגת ר' חייא ובוש והכלם ושוב לאל ממעשיך:

פתח ואמר סוב דמה לך פסוק אחר דומה לדרוש שהיה בו וירמוז לר' חייא שיסוב לאחוריו עד שידמה בכשרותו אל הצדיק דהיינו לצבי וגו' בין כך ובין כך נתקבלה תפלתו ודמעתו של ר' חייא ונפתח הפרגוד:

גי' ר' חייא פתח סוב לעצמו על שלא היה ראוי וע"י שנצטער זכה ואתפתח תרעא ע"כ. שמא אתייהב רשותא אליו ליכנס ואנו שנקבל אנו פנימ'. אזל אשא להראות שהרשות נתן ליכנס.

א"ר שמעון קוזטיפא דקליטרא שבח לר' חייא ורשות שיכנס ולא יהיה חוצה כיון שהם פנימ' ממתינים אותו וז"ש לבר ואנן לגו. חמא עינא וגו' ירצה ראה העין מה שלא ראיתי מימי ועל עצמו קאמר.

אזדקף וגו' ירצה נתעלה ונזקף מה שלא דמיתי ולא עלה במחשבתי ומפני שנסתכן ונתאל' לולי שנתרפא ע"י מה שצוה ר"ש לר' אלעזר אמר טב למימת מתוקה שנת המות במקום ההוא שהיו הם בתוך להבת שלהבת העשר ספירות שהראשונ' מהם היא מדת המלכות והיינו או' אשא דדהבא טבא עם היותו אש גוונו הזהב הטוב שאין בו סיגים ואין בו רע כלל אלא וזהב הארץ ההיא טוב ידליק מאור הת"ת.

באתר דשביבין היינו סוד ו' קצוות ששביבי הנהגתו ואורו זרקין לכל עיבר שהם דרום וצפון חסד וגבורה מזרח ומערב ת"ת ומלכות מעלה ומטה נצח והוד וכל א' מאלו המדות נכללות מעשר והיינו וכל שביבא ושביבא סליק לתלת מאה ושבעין שהם עשר ספירות ג' ראשונות תלת מאה שבעים הם שבע ספירות ומפני שכל ספי' וספי' כלול' מכמה ושלש ראשונות כלולת' יותר ויותר לכך כל א' משלש ראשונות הם מאה והשבע כל א' היא עשר וכל א' מהשלש מאות ושבעים הם מרכבות שהמרכבה מורה על ריבוי הבחינות והיינו שכל בחינה מבחינות הספירות נעשות מרכבה אל הכתר בסוד א"ס והיינו או רתיכין וכל רתיכא אתפרש לאלף אלפים ורבוא רבוון עד דמטא שכפי ריבוי הכללות יתקרב אליו לעתיק יומין כתר דיתיב על כורסייא היינו ז"א ט' ספירות:

והרא"ג ז"ל כ' ותאמרנה איש מצרי וגו'.

דנצנצה בהו רוחא דקודשא לבר נש דהוה יתיב במדברא וכו' היינו משה שברח במדבר עד מדין:

והוו יומין דלא אכל בשרא שלא היה נשוי אשה.

אתא דובא היינו הרועים:

חד אמרה [אמרא] היינו בנות יתרו:

ערק אמרה ודובא אבתריה. שנשאו עיניהם אל משה שהיה שם שיושיעם והגיעו עדיו:

חמא אמרא ראה משה את הבנות: ואתקיף ביה. נתחזק ונתאמץ בעצמו והציל הוא לבדו אותם מידם:

ואכיל בשרא שנשא את צפורה ולפי זה משל לבר נש אינו מקושר עם מה שלמעלה שאין המצרי נזכר במשל אלא מ"ש שנצנצה בהו רוח קודשא הוא מה דאוקמוהו חבריא. אמנם ר' חייא דידיה אמר לבר נש וכו' ולא פי' כלום בפסוק אלא משל א' כיצד נזדמנה לו אשה למשה וזה נראה לדחוק לפרש המשל דבר על אופניו אמנם היותר נכון הוא נמשך אחר מאי דאוקמוהו חברייא דנצנצה בהון רוח קודשא ואמרו איש מצרי אותו מצרי שהרג משה הוא הצילנו אחר שברח משה על ידו והצילנו וזהו דמיון הדוב שגרם שהאיש ההוא אכל בשר בסבתו שרדף אחר הכבש עד שהכבש הגיע עדיו נמצא שהדוב הוא שהאכילהו בשר לאיש ההוא.

ואלה שמות וכו' שחורה מן גלותא. היינו שניצוצי מאוריה מתפשטים ויוצאים עד החיצונים ומתלבשת באותם לבושי קדרות ובבחינתם נק' שחורה:

דחיא נאוה באורייתא דהיינו מעשה התחתונים שהיא מתקשטת בהם כלפי מעלה:

בנות ירושלים דע"ד זכאין. וכו' כלומר ונאוה במעשים שעושים נשמות הצדיקים הנק' ע"י כן בנות ירושלם ע"ש שיורשים ירושלם העליונ':

בעובדין היא כיריעות שלמה. כלומר אין לפרש שאהלי קדר ויריעות שלמה הם משל למה שאמר ונאו' אלא אהלי קדר הם שחורות והוא משל לשחורה אני בגלותא ונאו' אני במעשים של צדיקים כיריעות שלמה:

פרגוד א'. נראה שהי' של אש מדקא תווה ר' חייא:

הא דאר"ש וכו' מ"ט אר"ש וכו' הלשון הוא מבולבל ואין בידי לתקנו דהכי גרסי בכולהו ספרים ישינים:

אמרה כ"י י"ר. שאם אנו גורמין בעונותינו הסתלקותך ממנו ע"י הפגם לא יהיה הסתלקות לגמרי עד הכתר או"י [עיין ס' קהלת יעקב ח"א אות הוי] כנזכר בפרשת אחרי מות שאז אין להם תקומה שלא יהיה להם תשובה אלא תהיה הסתלקות במיצוע עד הבינה אז הוא סוד הו"י כנז' שם ואז אם נשיב אליך יהיו עיניך פקוחות אל תשובתנו ותשיב אלינו:

אי עילאין עסקין בביתא. כלומר אוי לי כמו אי לך ארץ. אוי לי שקדישי עליונין עוסקין בתורה מבפנים ואני יושב מבחוץ. ולגרסת פסקין כלומר עילאין צדיקי עליונים פוסקים וחוצבים חידושים ממחצב הסודות.

עד לא סמכין אסתמכו כלו' עדיין עמודי העולם אינם (מוסכמי') [מוסמכים] בעצם מחמתו שלא ימוטו שעדיין אין בו כ"כ עכין שיהיה הוא מחזיק עמודי העולם בסבתו:

ותרעין לא אתתקנו. שערי החכמה עדיין לא נתקנו על עמדם שיהיו נפתחין להשפיע חכמה על כל חכמי הדור זולת לשרידים אשר י"י קורא שנראה שעדיין במעשה הזה לא נתקנו שערי החכמה להיותם נפתחים להופיע לכל חכמי הדור אלא אחר ימים קצובים שגזרה חכמתו ית':

ומטוטורי נ"א ומזוטרי דבוסמין דעדן כען היא. כלומר שאינו אלא כעין עשבי בשמים וריח אין לו כלבנון אילנות. הגן הגדולים דהיינו נשמות הצדיקים הגדולים:

פתח ואמר סוב ר' חייא עצמו פתח ואמר כן על עצמו על שלא הי' ראוי ליכנס פנימה ובזכות הבכיה והאנח' והצער שנצטער זכה ואתפתח תרעא דפרגודא. א"נ ר' חייא אמר סוב דמה לך דודי על ר' אלעזר שאעפ"י שחזר בו מלצאת אליו להכניסו מחמת ההוא קלא שמ"מ ישגיח עליו בעין החמלה ולא יתרחק ממנו ולא יתיאש ממנו מלהשתדל להכניסו פנימה:

זקיף עינוי ר"ש. מהכא שמעינן שהי' לומדים ביראה במורא ובפחד שלא הי' נושאים עיניהם בתוך ד' אמותיהם:

אזדקף דלא חשיבנא. מוסב אל העין דקאמר ור"ל נזקף העין להסתכל במקום שמעולם לא חשבתי שאזכה להסתכל והמנין על אותו פרגוד קאמר שבודאי ראה בתוכו נוראות אם מצד מצמו אם מצד כחות קדושים שהיו מתקבצים שם לשמוע אמרי קדוש כמזמוטי חתן וכלה וכדמסיק דין רשב"י דבשעתא וכו':

טב למימת וכו'. טוב לי למות באש הקדוש הזה הדולק:

באתר דשביבין וכו'. דהיינו רזי תורה שהי' דורש רשב"י ע"ה:

וכל שביבא ושביבא כל חידוש וחידוש. א"נ באתר דשביבין מוסב לטב למימת וכו': דסליק לש"ע רתיכין. כנגד ש"ע נהורין שבסוד תרין תפוחין דא"א כנז' באדרא דף קל"ג. וז"ס חכמת אדם תאיר פניו כי העסק ברזי תורה סליק לגבי עתיק יומין ולז' הוא הפנים העליונים ברזי תורה לכך יאירו פניו כדלקמן בסמוך שר' אלעזר דהוה קאים ומפרש מלה דרזי דחכמתא והוי אנפוי נהירין כשמשא וקודם שעולים אותם החידושים עד עתיק יומין הם עולים אל סוד ש"ע מרכבות שהם בבריאה וביצירה ומשם עולים עד עתיק יומין. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

למטה דהיינו רישיה חכמה ובינה וכורסייא מזדעזעא מיניה וכופה דיניה לפניו כדפי' והיינו מזדעזעא מיני' ומבטל דיניו וביטול הדין מתפשט בחכמה ובינה דהיינו מאתן וכן בששה קצוות והיינו ושתין עלמא עד דמטא למלכות ששם מושב הצדיקים ואח"כ משם מתפשטין הרחמים בכל העולמו' עד דאשתמע בכל רקיעין בכל העולמות בסוד עולמי הפרוד משם ולמטה כולם יונקים מהרחמים ונכנעי' דינם וכחם מתבטל וכולם משבחין ואומרים כי ענין זה נעשה בזכות ר' שמעון ותורתו המייחדת למעלה וגורם כל זה שכל מה שגזר הקב"ה הוא מקיים ואין מי יוכל לעמוד נגדו שאפי' לקוחים למות היה מציל כנודע מכמה מעשיות בזוהר.

צייתין לקליה כל כורסוון מפני שתורתו חביבה לפני הקב"ה רוצה שכל הנמצאות יעמדו לא יענו עוד וייחודו יספיק וכל הנמצאים ישמעו אליו ויודו לייחוד הנעשה ע"י אור תורתו והם ג' בחי' הא' כורסוון הם סוד כסא הכבוד בעול' הבריאה וכמה כסאות לאין מספר. הב' רקיע שעל ראשי החיות וכמה רקיעי' הם. הג' החיות עצמם שהם המרכבה וכמה בחינות הם ועליהם אמר וכל רתיכין מהם יפרדו ויתפשטו כמה מלאכים כמה מחנות למטה מהם ועליהם אמר וכל אינון דמשבחי למאריהון בעלי שיר ושבח לאין תכלית. אינם פוצין פה לא בתחלה ולא בסוף שמדרך המשבחים שבפתיחת הברכה עונים או בחתימתה ואלו לא בסיום דברי ר"ש ולא בפתיחת דבריו לית דפתחין ולית דמסיימין.

אשתמע וגו' מפני שאין הקב"ה חפץ אלא בשבח תורתו הנקי' והטהור' וחדושי תורתו מייחדין קב"ה ושכינתיה לעול' ועד:

כד מסיים ר"ש שנתייחדו וקבלו התחתונים מאור ייחודו מאן חמי שירין מצד החכמה כדפי' בתיקונין מאן חמי חדוותא מצד הבינה שממנה השמחה מאן חמי קלין מצד הת"ת בעל הקול שהם שבע' קולות משבע' מדות דאזלין בכולהו רקיעין אתיין כולהו וגו' בסוד הייחוד העליון שכלם נקשרים ומקבלים שפע ואור וכן אפי' הצדיקים שבג"ע כיוצא בהם וז"ש סלקין ריחין ובוסמין דעדן עד עתיק יומין ואפשר דהיינו התעוררות העולה ממדת המלכות על ידי תורתו עד עתיק יומין מפני שתורתו בסודות התורה ומושכין מהם המעלות כדפי'. מהרמ"ק זלה"ה:

פתח ר"ש פומיה וגו' ולקבליהון שית דרגין ליש' פי' שהם כלם ס' אלף ריבוא.

שית דרגין לכרסייא וגו' הענין כי נודע כי בבריאה הוא הכסא ושם ג' ראשונות אבל בהם יש שית דרגין כי כל א' מעשר ספי' כלול מי' ותחתיו עולם היצירה ששם המלאכים עולם מטטרו"ן ושם שש קצוות והם השית דרגין והם שית ממונים גדולים ותחתיהן עשר ממנן תחת כל חד וחד והם ס' גבורים בעולם היצירה. וגם שבעין הם רק שאותם העשר הם כנגד קו האמצעי: א"ל ר' חייא והא הוו שבעה וסלקין לשבעין. אפשר שחוזר לראשית דבורו של ר' שמעון שאמר שית דרגין נחתו עם יעקב שהם שש הקצוות ועולין ע' כי כל א' כלולה מעשר והק' לו שז' הם ועולים לע'. עוד יתכן באו' וסלקין לע' הכוונ' לרמוז להביא ראיה אל דבריו שהרי סלקין לע' וכן יש' היו ע' נפש דוגמת ע' ענפי האילן העליון. או אפשר יחזור למ"ש ולקבליהון שית ובני ישראל פרו וישרצו וגו' והק' לו כי ז' הם כנז' לקמן דף י"ו ע"ב מימרא דר' אבא ודף י"ח ע"א. ולכל הפי' ק' מ"ש ר' חייא וסלקין לע' וגם מ"ש בתשובתו שבעין ולאו מהכא והל"ל שבעה ואח"כ חזר ואמר ואי ס"ד שבעה ולא אמר ואי ס"ד שבעין כמו שנכנס ופי' ולא מהכא.

ושמנים פילגשין ממנן בגילופיו וגו' נראה דכל אלו הם לבושי השכינה.

וכד תסתכל תלתא אינון וגו' זה תבין במה שהודעתיך כי עם היות הספי' עשרה עכ"ז עיקר ג' בסוד דין חסד רחמים אש מים רוח וז"ש בעשרה מאמרות וגו' וכד תסתכל תלתא אינון והבן כי לא אמר שהכתר הוא בסוד אויר וממנו יונק יעקב שהוא אויר ג"כ המכריע רק אמר כי יעקב ברזא דדעת כי הכתר אינו מכריע רק כולל שלשתן ולכן הוא בראש אמנם הת"ת המכריע בא בסוף השנים החולקים ומכריע ביניהם. וגם אפשר כי אחר שעיקר האצילות ג' קוים כנז' לזה המוחין הם ג' שהם חב"ד ולמטה מהם חג"ת שהם אברהם יצחק יעקב ברזא של הנז'. הרח"ו זלה"ה:

והרמ"ק זלה"ה פי' שית דרגין נחתו עמיה דיעקב הם שש קצוו' שיעקב מרכבה עליהם ולכך הם ששה מדרגות וז"ש נחתו עמיה דיעקב. וכל חד וחד עשרה אלף ריבוא קשה שהרי שש מאות אלף לבד היו דהיינו ששים רבוא ואם נאמר עשרה אלף שהם רבוא א' ניחא אבל לשון עשרה אלף ריבוא לא דייק הכי ועוד שהם כל א' וא' עשרה ריבוא שהם מאה אלף שהרי ששים ריבוא הם כנודע ולפרש שירדו למצרים עשרה כנגד כל א' וא' מישראל אי אפשר שהרי פירש לעיל בענין כשש מאות אלף וגו' שהיו ממש שש מאות במספר במשקל כיש' ממש. ואפשר לומר שאין מדרגות אלו בעולם הנפרדים כדי שיעלה מספרם למספר גולגלותם שש מאות כדפי' לעיל אמנם עתה בעולם האצילות קאמר ושית דרגין שש ספירות ממש קאמר ונודע שהת"ת שמו יהו"ה ושש קצוות ו' שמות יהו"ה כנודע וארבעה אותיות אלו להם ד' סודות ה' אחרונה מלכות מדרגה א' ולזה הם שית דרגין מצד ה' אחרונ' עשרה מצד ו' אלף מצד ה' בינה י' חכמה מעלה לריבוא. ולכן ולקבליהון שית דרגין לישראל אפשר דהיינו חסידים גבורים מארי תורה חוזים נביאים צדיקים. ולקבליהון שית דרגין לכורסייא דלעילא בכסא הכבוד הרי שהוא מדבר באצילות ועתה בכסא הכבוד בבריאה מורה שהם למעלה יותר ומה שהקדים ישראל היינו סוד נשמות באצילות ולזה אינם עשרה שאין מי שיתפוס בחכמה ובינה העליונה וכ"ש בכתר. שית דרגין לכורסייא דלתתא דשלמה דכתיב שש מעלות לכסא וכתי' וישב על כסא ה' מורה שבדמות כסא עליון כסא תחתון ולהוכיח זה אמר כסא תתאה.

הה"ד רבבה כצמח ירצה כצמח השדה העליון נתתיך שהוא שש מעלות כך את שש מעלות. ותרבי א' ותגדלי ב' ותבואי ג' עדים שדים ושערך ג' הרי ששה. ולקבליהון בגשמי ובני יש' פרו וגומר והם ששה:

ת"ח וגו' לפי כללותם העליון מדרגה אחר מדרגה תמצא בעולם הנפרדים ראשונה מספר הששה כדפי'. מספר עשרה ת"ח כל חד וחד סליק לעשרה ומה שהם ששה למספר הפשוט יעלו ששים למספר העשר והוו שתין ואינון שיתין גברין וגו' והיינו הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים וגומר וכן במספר הכולל יותר יעלו עשר' רבוא כל א' מהששה ויהיו ששים רבוא ואינון שתין רבוון דנפקי דהיינו כשש מאות שהם מלאכים. נפרדי' עמדו עם ישראל בגלות ויצאו עמהם וכיון שיצאו נכנסו וז"ש דנפקו ודעאלו.

א"ל ר' חייא והא הוו שבעה שבע מדות וסלקי שבעין הם שבעים שמות ע' סנהדרין א"כ למה ירדו ששה והיו ששים כדפרי'. שבעין לאו מהכא שאינם מצד יעקב כי יעקב הוא ששה העולה ששים אמנם שבעין אינם מהשבעה אלא מספר אחר ודרך אחר והיינו אומרו שבעים לאו מהכא מהשבעה גם קושית השבעה אינה קושיא שאינם שבעה אלא ששה והעד שאפי' במקום שהם השבעה דהיינו במנורה מונה הששה לחודייהו שהם לפי זה אחת מלכות כוללת ששה ולעולם הם ששה וז"ש הא כתיב ג' גביעים משוקדים ומסיים בקרא כן לששת הקנים היוצאים מן המנורה שהרי קראה המנורה הקנה האמצעי והיא נכללת בששה קנים בענין שאינם שבעה קנים שבעה מדות אלא היא מנורה קנה א' ונכללת מהששה א"כ אינם שבעה אלא ששה וז"ש וקנה א' לאו בחושבנא דכתיב אל מול פני המנורה יאירו א"כ זה בנה אב לכל מקום שאנו אומרים שבעה שפי' שיתא וחד ולעולם הם ששה וכיון שהשבעה לדעתו הם שיתא וחד א"א להיותם שבעים אלא ששים ועשרה לכך אמר שהשבעים מספר אחר שאין שורשו השבעה אמנם השבעה בעצמם הם שיתא וחד כנז' שלעולם הם ששה ששים מצד וא"ו. תרין אינון ולחד אתחזרו בתשובה א' יתרץ הכל:

יתקיים לעילא וגו' היינו שהמחדש בתורה שום חידוש הקב"ה כותבו למעלה בשם המחדשו והייחוד הנעשה ע"י החדוש ההוא יתייחד על סוד נפש האומרו ולכך האומר דבר בשם אומרו מזכיר הייחוד ההוא הנעשה למעלה ע"י ומביא גאולה שהיא מלכות מיוחדת בגואל:

אינון גבריא וגו' עם היות שהם סביב מטתו של שלמה שהיא הנקבה א"כ היה ראוי שיהיו שבעים מאי ששים אינו דוחק מפני שהם מהגבורה העליונ' שבזכר שסודו בשש ששים וז"ש מחילא דגבורה והם ששים מצד הו' קצוות וטעם התייחסם בשש קצוות היינו דאתאחדן בקליפין דחיותא קדישתא דיש' ירצה החי' הזאת הנקראת ישראל הוא הת"ת בעל ו' קצוות ויש לו למטה חצונים שהוא משתמש בהם ואותם הקליפות יונקות מדין הגבורה הנשפעת למטה והאמצעיים שמשם יונקין החצונים שהם הקליפין שהם אלו הששים וז"ש דאתאחדן בקליפין דחיוותא קדישא דישראל החי' הוא יש' וקליפתו הם החצונים והיא חיה קדישא שאין החצונים נאחזים בה וכיצד יושפע הדין מהגבורה שהיא בכלל ששה קצוות חלק מהחי' אין דרך אלא ע"י ששים אלו דאמרן ולכך הם ששים והם משש קצוות כדפי'.

ושמנים פילגשים ממנן בגלופיו וגו' ירצה מה למטה בחייליו אלו ממונים עליהם למטה ממנו בענין שהם שמונים שרים מופקדים על כלל החיילות ועלמות אין מספר הם גדודיו שהם משתלשלים למטה מהשרים הנז' בענין שהם ג' מדרגות הא' ששים ואלו אינם לבד שרי גדודים אלא גבורים עומדים לנהל החצונים לא יפרצו פרץ בקדש. ולמט' מהם שמונים שרים ולמט' מהם גדודים אין מספר ונקראי' נקבות מלכות פילגשים עלמות שכולם למטה נקבות יונקות ממנו ונשפעות ועכ"ד אינם יונקים ממנו ממש אלא באמצעות המלכות והיינו אומרו ועכ"ד אחת היא יונתי וגו'.

דא היא שכינתא קדישא דנפקא וגו' ירצה המלכות בבחינה שאין הקליפות אוחזות בה שעליה נאמר אני ה' הוא שמי וגומר וז"ש שכינתא קדישא שכל בחינותיה קדש. דנפקא מתריסין שהמלכות יוצאה מהבינה שבה סוד גבורה דכליל כל גבוראן והיא יוצאה מגבורות אלו והיינו זהרא דזהריא אור הכולל ספירות יונקות ממנה וכ"ש שאר התחתונים. ואיהי אתקריא אימא ועליה אמר הכתוב אחת היא לאמה שעם היות שכולם נעשו בבינה מדת המלכות מבוררת לעצמה בין כולם ומיוחדת היא אל הבינה אמה.

כגוונא דא עבד וגומר שהאומות לשרים והם למטה והנקודה האמצעית המבוררת לאימא שכינה השורה עליהם נקוד' אמצעית ויש' מייחדים לה בכל התחתונים וכערך המלכות אל הבינה כן ערך יש' אל המלכות: ראוה בנות יתבאר במלכות ובישראל במלכות בנות הם בנות ציון ובנות ירושלם שהם ההיכלות אשר תחתיה וכולם עשו חיל ואת שהיא מדת המלכות עלית על כולנה. ובישראל ראוה בנות הם האומות שכולם עשו חיל אומ' ואומ' כולם עשו חיל ורבו חיילים אמנם יש' עלית על כולנה בסוד דגלי ישראל והיינו ראוה בנות ויאשרוה. מלכות ופילגשים למעלה במלכות הם מלכות ששים דקאמר ושמנים דקאמר ולגבי יש' מ' ופלגשים הם שרי האומות וחשבון ששים ושמנים הם ב' פעמים שבעים מפני שהם שבעים בשבעים אלו למעלה מאלו ועשרה מהם תחתונים נחשבים עם השבעים בענין שהם ששים ושמונים והיינו או' רברבי עמין דאתפקדו עלייהו וכד תסתכל תלתא אינון כל הימין חכמה חסד נצח נכלל בחכמה וכל השמאל בינה גבור' הוד נכלל בבינה וכל האמצע ת"ת ומ' נכלל בדעת.

בגיניהון דיש' הנשמות הקדושות הנטועות בו לעבוד את ה':

רזא דחכמה הימין כולו.

רזא דתבונה השמאל כולו.

רזא דדעת האמצע כולו.

ובההיא שעתא שנמצאו בעולם התחתון שנולדו בו ונתגדלו בו ג' בעלי החומר שיהיו מזדככים נעשים מרכבה לג' יסודות אלו אשתכלל עלמא והיינו שנתחזק כי קוד' שנולד אברהם היה רופף מכל וכל כשבא אברהם נסמך קצת כשבא יצחק הסמיכו יותר וכשבא יעקב נתחזק מכל וכל וז"ש אשתכלל כל עלמא. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' וכל רתיכא אתפרש וכו'. שכמו שרזי תורה מתפשטים ונעשים רקיעים ושמים חדשי' כמבואר בפרשת בראשית דף ט' כמו כן המרכבות האלה שכנגדם מתפשטים לאלף אלפין וכו' מרכבות:

דיתיב על כורסייא. הכוונ' לומר שמגיע עד (בתי) [בחי'] הפנים היושבים על כורסייא דשביבין לאכפייא לון דהיינו המתקת הדינים בשורשם:

וכורסייא מזדעזעא. יען נמשך אליו המיתוק מסוד הארת הבינה שביבין דחידושי תורה ומכבה שביבין דכורסייא מיני':

למאתן וכו'. כלומר מאותו הזעזוע של הכסא שנעש' ע"י חידושי רשב"י ממנו מגיע עוד הזעזוע למאתן ושתין עלמין שלמט' ממנו עד שיורד ומגיע עד כסא הכבוד מקום עידון הנשמות או ג"ע תחתון (שביציר' שבסוף) [שבסוף היציר'] ומשם אל העשיי' שהם הרקיעים וזהו עד דאשמע בכל רקיעין. אמנם פי' ר"ס עלמין שמעתי משם האלהי האר"י זלה"ה כי י"פ שם הוי"ה עולה ס"ר כי בכל ספי' יש בה שם הוי' ושם אהיה שהם פנים ואחור: דמשבחין גרסי':

פתח ר"ש פומיה ואמר שית דרגין הם ו"ק והם כלולות מעשר ועשר מעשר והם ו"פ עשר אלף רבוא והיינו שיעקב להיותו בעמודא דאמצעיתא גופא כלול ו"ק וירדו הארת ו"ק בכללות ענפיהם שהם ששים רבוא כנגד ישראל:

ולקבליהון שית דרגין לישראל. דהיינו חסידים מצד החסד גבורים מארי תור' חוזים נביאים צדיקים כנז' בריש התיקונים אמנם חכמים ונבונים וראשי אלפי ישראל שהם כנגד ג' ראשונות לא חשיב דלא חשיבי כ"כ:

שית דרגין לכורסייא דלעילא מלכות שהיא כסא לת"ת.

כורסייא דלתתא. כסא הכבוד:

הה"ד רבבה וכו'. אשית דרגין דנחתן עם יעקב למצרים ואלקבליהון שית דרגין ישראל קא מהדר והענן שאותם שית דרגין כלולות מעשר שירדו עם יעקב אין הכוונה הם בעצמם אלא מלאכין דקב"ה ס' רבוא מלאכי הת"ת שירדו בגלות כדמפרש ואזיל ואלו ירדו כנגד מלאכין דשכינתא הה"ד רבב' כצמח השד' כלומר כנגד מלאכי המלכות שדה תפוחים דז"ש שית דרגין נחתו וכו' ולקבליהון שש מעלות לכורסייא הרי שית ותרבי ותגדלי בעדי עדיים שדים נכונו ושערך צמח הרי שית. ולקבליהון דישראל למטה כתיב ובני ישראל פרו וישרצו וכו'.

ואינון שית גבורים דבסחרני שכינתא. היינו סוד הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה וכו' והוא שמו"ק של התפארת יורדין ניצוצות ומתלבשין (כמלאכין) [במלאכין] דקב"ה לנטרא לשכינתא מהחיצונים שלא יתאחזו בה וכנזכר בריש פ' בראשית חמש עלין תקיפין דסחרין לשושנה והתם חשיב ה' בסוד גוף וברית חשבינן חד:

והא הוו שבעה וכו'. ברבבה כצמח השד' נתתיך וכו' והיא כנגד המלכות. ותירץ שבעין לאו מהכא כלומר מלת רבבה כצמח השדה אינ' בכלל מנין זה כי הוא דמיון כולל לומר שירדו מלאכין דקב"ה כמנין מלאכין דשכינתא כדפי' לעיל. ור' חייא לא הבין ר"ש ולכך (הוקשה) [הקשה] לדבריו דקאמר הא שית שהרי יש שבעה בפסוק ותירץ כדפי':

ואי ס"ד. לומר סוף סוף הוה לן למנות ז' ולא נדרוש מאי (דרשינן) [דדרשינין] זיל קרי בי רב שעיקר המנין הם ששה שעיקרם הם כנגד ו"ק שבת"ת:

הא כתיב ו' גביעים. [כפי המובן הי' לפניו הגירסא כן] אע"ג דלא כתיב אלא ג' גביעים מ"מ נקט כללות הכתוב שהם ג' וג' ששה:

אינון גברייא וכו' הם ששים גבורים סביב למטתו של שלמה מגבורי ישראל דלעילא ת"ת. מצד [נראה דחסר כאן תיבת הקדושה] חזקים כראי מוצק לנגד החיצונים והם ביצירה וז"ש דאתאחדן (דגליפין) [בקליפין] דחיותא קדישא פי' האחוזים בעולם היצירה עולם דמטטרו"ן שהוא לבוש לחיה קדישא ת"ת ישראל ולשון קליפין הוא לבוש כנזכר בתיקונים דא מוחא לדא ודא קליפה לדא וכן מטטרון הוא לבוש לת"ת כנזכר בתיקונים עמודא דאמצעיתא הוא מקננא במטטררן ואומרו קדישא (לפי') [נ' שצ"ל לפי] שסביב למשכן הנער סביב להיכלות שהם כנגד החסד והגבורה (שהם) [נ' שצ"ל הם] קליפות ישמעאל ועשו וכנגד היכל הרצון היכל הת"ת ליכא מידי לכך קראו קדישא:

ושמנים פילגשים אלין ממנן היינו הממונים שבעולם העשייה ולכך נקראו אלה ממונים שכל שרי וממוני כל ההויו"ת התחתונים הם בעשיה להופיע ולהשפיע עליהם ע"ד שארז"ל אין לך עשב ועשב וכו' וטעם לשמונים כי הם ז' רקיעים ורקיע ח' על כולם. ה"ג בקליפי תחותוי. פי' ואלו הממונים מתלבשים בלבושים אחרים שהם הרקיעים וי"ב מזלות וז' כוכבי לכת שבהם מהלבשים הנהגת השרים הללו והכל תחת ממשלת מטטרו"ן: א"נ בקליפי תחותוי. כלומר בלבושי המלכות אשר היא תחותוי דההיא חיותא קדישא שלבושהא שהם עשיה דמטרוניתא מקננא באופן.

ועלמות אין מספר.

כד"א וכו' היינו עלמות שיר שהם בבריאה כנזכר בפרשת ויצא דף קנ"ט נמצא כל ד' עולמות אבי"ע ונקט סדר המנין ס' פ' אין מספר: ועם כל דא. נ"ל שהגירסא היא ועל כל דא כתיב אחת היא יונתי תמתי וכו' דהיינו מלכות דאצי' היינו אבי"ע כנזכר: דנפקא (מתריסר) [צ"ל מתריסין] דהיינו הגבורות שיצאו מן הבינ' כנזכר בפ' יתרו דף פ"ג [נ' דכאן חסר תיבת ומן] הגבורות יצאה המלכות והיא מלשון בעלי תריסין וי"ס דגרסי מתריסר והם י"ב גבולי הת"ת י"ב הויו"ת בסוד דו פרצופין:

זיהרא דזהריא. מוסב למלת דנפקא ובאלו [נ' דצ"ל וכאלו] אמר מתריסין דהיינו זהרא דזהריא אור המאורות דהיינו בינה. א"נ מלכות היא זיהרא שיצאה מן המאורות העליונו' בסוד דו פרצופין. א"נ היא זוהר המאיר' לכל המאורות התחתוני' של בי"ע כאם המשפעת לבניה. וז"ש ואיהי איתקרי אימא.

ועוד רזא דמלה. כלומר הרי מעלה גדול' לישראל ע"ד הפשט ועוד ע"ד רזא דתנן וכו':

עבד לאברהם ברזא דחכמה (המאציל) [האציל] לאברהם חסד מראש הקו שלו שהיא החכמה ומשם נמשך הארה להוציא אברהם בעולם וכן ליצחק מהבינ'. וכן ליעקב ברזא דדע' והיינו דכתיב ובדעת חדרים [ימלאו]. היינו שהדעת מתפשט מלמעלה וממלא כל חדרי הגוף עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון ולקבליהון שית דרגין ליש' פי' כהני לויי יש' חללי גרי ושחרורי. ואו' שית דרגין לכורסייא דלעילא וגו' היא הבינה כנזכר בר"מ דפ' פנחס רל"ה ב' ושית דרגין דילה חג"ת נה"י. כרסייא דלתתא מלכות ושית דרגין דילה היינו מטטרו"ן סנדלפון אוריאל רפאל וגו' ועיין בפ' ויצא קמ"ט ב' ובפ' פנחס רמ"א א' בגיליונות ועי' בר"מ דפנחס רמ"ה א' ותזריע מ"ז ב'. דתנן בי' מאמרות עיין מאמר זה בפרדס שער מהות והנהג' פ' כ"ה.

ומה אי אנן בשעתא חדא וגו' פי' וכי ומה אם הם שלא ישבו רק ב' ימים לבד וגם כי לא היו עם ה' ממש כמשה שעלה להר עם ה' ועכ"ז עלתה בהם רצון תשוקה גדולה שלא זכרו כל הבלי העולם ואפילו האכילה ושתיה לאין א"כ משה שהיה ממש עם ה' בהר וגם היה מ' יום ודאי כי גדול עניינו ומעלתו. והיינו דתנן מאי דכתיב מושל באדם וגו' כי פי' הפסוק כך הוא לי דבר צור יש' שהוא הקב"ה שהוא מושל באדם ולכן יש זקף קטן על באדם ועם שהקב"ה הוא מושל באדם עכ"ז יש כח ביד הצדיק למשול ביראת אלהים היא מדת המלכות הנקראת כן וז"ש צדיק מושל ביראת אלהים והביא המעש' מעין הנז'.

א"ל עקיבא תא ואימא לך וגומר הנה ר' אליעזר מה שחלם הוא מן ת"ח תריסר טורי וגו' והחלום הוא כי הוא ראה את כהן העליון מטטרון או מיכאל כנזכר פ' פקודי רל"א ע"א. והוא נכנס בתפלה בהיכל הז' שהוא סוד הבינה קדש קדשים הנקרא אפרסמון ומינה נפקי נהרי אפרסמון כנזכר פ' תרומה קכ"ז ואם מיכאל אינו נכנס עד שם תפלתו נכנסת עד שם. וחושנא ואפודא תבין מפ' פקודי רל"א גם היותם י"ב טורי אפרסמונא אפשר היותם בסוד ו' קצוות דז"א שבבינה והם בסוד וא"ו וכלם נקראים נהרות וע"כ הוא ענין החלום כי הראותו את הכהן הגדול מתפלל ונכנס עד י"ב טורי אפרסמונא ועת' אמר אל ר"ע עד האידנא תלי איהו כלו' אני לא ראיתי אלא שנכנס להתפלל אמנם בראותו שלא נענים עד עתה זה יורה כי עד האידנא תלי איהו ולא נתקבלה תפלתו עד עתה כשעלית אתה להתפלל וקרה מקרה כי פגעת בעת ובעונה הזאת ונענית אמנם גם אם הייתי מתפלל בעת הזאת שהייתי נענה כי עתה הגיע העת ולא מפני שאתה ראוי ואני איני ראוי. ולכן הקדים והביא לו ראיה מירמיהו הנביא כי ודאי אין לומר כי מה שלא נענה הוא ח"ו למה שאינו ראוי רק כי הקב"ה א"ל ואתה אל תתפלל והטעם כי שאינני שומע לא שאינך ראוי וכן הוא הענין הנז' כנז'. ובזה יתורץ כי מאחר שר' אליעזר ידע כי עד האידנא תלי איהו למה התפלל אך הוא ראהו שנכנס להתפלל ולא ידע אי נתקבל' תפלתו אך חשב כי כיון שכ"ג העליון נכנס להתפלל שיענה תכף ובראותו כי לא נענה עד עתה אז ידע כי גם הכ"ג לא נענה עד עתה. וגם בזה ניחא כי אין לומר שהראוהו פסוק ואתה אל תתפלל שא"כ איך התפלל אם הזהירוהו אמנם האמת הוא כמו שאמרנו וגו' ולהכריח דבריו שאמר דעד האידנא תלי איהו אמר ר' אלעזר י"ח טורי וגו' ירצה כי הוא לא ראה שנכנס כי אם י"ב טורי לבד ויותר מי"ב הם כי י"ח הם ולכן לא נענה עד שנכנס בכל הי"ח ולא באותה שעה כי אותה שעה שלא נכנס אלא בי"ב לבד וזה הכריח אומ' עד האידנא תלי איהו וענין הי"ח כי בכל א מו' קצוות יש שם יה"ו והם י"ח אותיות ולהיות כי הו' קצוות כל א' כלול מחבירו הם י"ב עכ"ל הרח"ו זלה"ה:

והרמ"ק זלה"ה. ומדאתיילידו ליעקב תריסר שבטין וגו' נגד י"ב גבולי אלכסון שבהם סוד כל הנמצאים ההם י"ב גבולי' מהת"ת למלכות והם י"ב בסוד החיות ויורדים כן אפי' אל עולם השפל י"ב מזלות י"ב חדשים והם י"ב בעולם שנה נפש ולכך אשתכלל כולא.

חדוותא סגיאה שהושוו העולמות כולם ונקשרו שזה שמחתו.

טלטל כולהו שאם עמדו יש' בארץ כנען מקום שהיו מכירים אבותיהם ומעלתם היו מחשיבין אותם בעוניים והיו נותנים בנותיהם להם ונוטלים בנותיהם להם לנשים כדי להתערב בזרע האבות ומטעם זה היה גלות כדי שיתענו ויבזום ובמצרים שהיו כל העבדים שנואים להם והאריכו בגלותם עד שישלם עון האמורי וירשו הארץ:

אתא ר' חייא קמי דרבי טעות סופרים כאן שהרי אחר שנפטר ר' שמעון היה אביו של רבי קיים כמו שאמרו מי שיש לו אב יחיה וגו' כדמוכח במציעא א"כ היאך היה ר' חייא לפני ר' ועדיין רבי תלמיד לפני החכמים יושב בקרקע. צדיק מושל ביראת אלהים המלכות מנהגת העולם והיא מתלבשת בדין וצדיק תחתון מרכב' לצדיק עליון מושל עליה שמהפכה לרחמים ע"י מדתו בסוד הייחוד. תפלתן של צדיקים מייחדים תפלה מלכות למעלה והקב"ה מייחדה כרצונם ואינו נותן למטה שאלתם.

חלש דעתיה מפני חילול השם שיאמרו הרי הוא נראה כעובד ואינו שהרי לא נענה.

לרחימא דמלכא שמתוך שמתאוה לתפלתם שהם מייחדים תמיד מעכב טובתם למעלה כדי שיעמדו בתפל' וייחודם תמיד והאוהב מרכבתו בחסד הרי משובח מכל הבנים שהוא בחסד חסיד אוהב.

עבדא למטה כעבד ואמ' בסוד אם כעבדים שנוטלים פרס והולכים להם והי' ראוי שיענה באמצעו' אלא שמהרו שאלתו אפי' בראשונות מפני שאין רצון למעלה בייחודו:

נח דעתיה שידעו העם טעם לדבר ולא יהיה חלול השם:

הא כתיב ואתה וגו' ולא שלא היתה תפלת ר' אליעזר נכנסת אלא שבעון הדור לא היה נענה דומיא דירמיהו ואפילו מה שנענה ר' עקיבא לא נענה אלא מתוך תפלתו של ר' אליעזר שהיה הדבר תלוי בב"ד עליון ולא רצו למלאות בקשתם עד ההיא שעתא ונמצא שתפלת ר' אליעזר גרם וז"ש ועד האידנא הוה תלי.

אפרסמונא בפ' תרומה פי' שאפרסמון בבינה וטורי הם בחינות ספירות שבה וענין ההוא דלבש חושנא ואפודא היינו חסד כהן שהוא מתלבש בחשן ת"ת ואפוד מלכות דהיינו הייחוד ע"י הכהן בסוד אלו"ה אל ו"ה ולמטה בנפרדים הכהן מיכאל וטורי אפרסמונא בכסא הכבוד בהיכל קדש הקדשים א"כ הרי שהיתה תפלתו נכנסת אלא שהיה הקב"ה בלתי נותן לעון הדור משום בני נשא והיה בענין חלול השם.

תמני סרי טורי שהם סוד ח"י חוליות שבשדרה שהם ביסוד והם אפרסמונא בבינה ומה שהיו י"ב היינו שלא עלה הכהן העליון אלא י"ב ולזה לא נענה שלא היה מכניס אלא י"ב מהי"ח הנז' ומה שנמצא במקום אחר י"ג נהרי אפרסמונא יש חלוק בין נהרי לטורי כי הטורי הם מצד הרים שהם ז' הרים ז' מדות אמנם נהרי הם מצד הבינה עצמה שהיא נקראת נהר והם י"ג כנגד י"ג מדות של רחמים שהם מקורות לי"ג נהרי אפרסמון ולא קשה מידי ולעולם אפרסמון בבינה או בכסא הכבוד בעולם הנפרדים שהיא נגדיית לבינה כי אימא מקננא בכורסייא. ויקראו רביא להורו' שהם בבינה שאין חצונים נוגעים שם שהוא למעלה מאחיזתם. עאלין נשמתהון היינו לחזות בנועם ה' דהיינו מהבינה והם צדיקים שאחיזתם ביסוד והם נאחזים בעולם הבא בינה לכך הם נכנסים י"ח מצד היסוד טורי אפרסמון מצד הבינה: וארבעין ותשעין הם יסוד חמשים שערי בינה למעלה מהיסוד הנקרא כ"ל בסוד החמשים האלו אשר לו מחג"ת נ"ה שהם ה' מדות כלולות מעשר הם חמשים ושער החמשי' הוא דבקות החסד בבינה ולכך אינו מושג והם ג"כ ז' פ' ז' מ"ט דהיינו ז' מדות כלולות כל א' מז' דהיינו מ"ט ריחין דסלקין בכל יומא והם עולי' להקשר בשער החמשים ששם בינה נקשרת בחכמ' דהיינו עדן ומשם משך התורה באומרה נובלות חכמה של מעלה תור' וברדת' מחסד ולמטה דהיינו שהיא יוצאה משער החמשים היא נדונית במ"ט פנים טהור מצד הימין ומ"ט פנים טמא מצד השמאל והם בחוץ אחר צאתה מכסא הכבוד אל סוד עולם מטטרו"ן דהיינו מ"ט טרו"ן הוא עולה טהור שמשם טהור כשר זכאי פטור מותר ובחוץ נגדיי אליו מ"ט פנים טמא שמשם טמא פסול חייב אסור והיינו סוד עץ הדעת טוב מ"ט פנים טהור ורע מ"ט פנים טמא ונאחזים בסוד ז' מדות דהיינו ת"ת מקנן במטטרו"ן אמנם משם ולמעלה אלו ואלו דברי אלהים חיים מהבינה.

והרא"ג ז"ל כ' טלטל לכלהו מהכא להכא. הכא תריץ גלותא למה מפני היראה שלא יתערבו בשאר האומות שאם יהי' שקטים על שמריהם במקומותם בארצותם יהי' חשובים ויתחתנו בהם האומות:

דמבזין נימוסיהון. היינו דכתיב כי לא יוכלו המצרים לאכול את העברים לחם וגו' ומבזין להון המצרים לישראל וכן חשיבו מצרים לישראל לעבדים והכל סבה מאתו ית' כדי שיהיו כלם זרע קודש:

גוברין געלן בהון. כלומר גוברין דמצרים געלן בבנות ישראל נוקבתא של מצרים געלן בזכרי ישראל עד דאשתכלל כולא בזרעא קדישא שנשאו ישראל נשים אלו מאלו באופן שכלו זרע אמת ובין כך ובין כך כלומר וכי זו היא שימת עין ששם עליהם שיהיו עבדים למצרים בשביל כך ולזה אמר ובין כך כלומר אין זו הכוונה אלא בעוד שתתמלא סאתם יהיו עבדים למצרים הם לבדם וכשתתמלא סאתם (בשאר) [דשאר] עמין נוכראין (ויצאו) [יצאו] ברכוש גדול: דשעתא קיימא לך. היינו מזל שעה גורם דהיינו בחי' המלכות הנק' שעה בשורש נשמתו המושרש בה היתה מאירה בו כדפי' בתיקונין מזל שעה גורם וכו' ומלין (מתבררין) [מתבדרין] כך דרכן של רזי תורה כנזכר בפרשת בראשית דף ד' דההוא מלה טס וסליק ונחית ואתעבד רקיעא חדא וכו' וזהו וטסין ברקיעא באותו רקיע שנעש' מהם (ניסים ובהם) [טסים בהם]. ה"ג מושל באדם הקב"ה מושל וכו'. דאיהו גוזר גזרה והצדיק מבטלה. יען שהגזרה באה מצד טבע הדברים המחייבים כן והיא באה ממדת המלכות שהיא נקרא אלהים כמנין הטב"ע והצדיק בהיותו קשור בצדיק יסוד עולם כנזכר בהקדמת התיקונין מבטל הטבע כדרך האיש המכריח לאנשי ביתו לעשות רצונו. וזהו טעם הניסים שהיו נעשים לצדיקים בזה בבלתי השבעה ולא הזכרת השם היה אומר מי שאמר לשמן וידליק וכו' ולא שהוא הפך רצונו אלא אדרבה הוא חפצו בדבר הזה שיהי' הצדיק מושל עליו וזהו צדיק מושל ביראת אלהי"ם:

ת"ח זמנא חדא וכו'. ה"ג. ומייתי ראיה למאי דאמר לא עביד בעותהון מר' אליעזר שהתפלל ולא נענה:

ר' אליעזר דמי לרחימא וכו'. הענין שר"ע להניח דעתו של ר"א אמר שר' אליעזר היה עושה המצות מצד אהבה במדרגת הבן לכן גם הקב"ה אוהב אותו ולכן היה חפץ הקב"ה שר"א ישפוך שיחו לפניו ושיאריך בתחנה לתוקף האהב' שכל דבריו ערבים באזניו. אמנם ר"ע היה עובד את ד' מירא' כעבד את רבו לכן ממלא שאלתו תכף ומיד כדי שלא יתעכב לפניו כדי שלא יוסר יראתו מעל פניו שע"י אריכות הדברים יבא שיהי' לבו גס בו:

וז"ש דניחא ליה דישתעי בהדי' ולמטה אמר לא בעי מלכא דלעול לתרעי פלטרוי וכ"ש דלשתעי בהדיה: ה"ג דאתחזיאו בחלמא האי פסוקא דכתיב וכו' תריסר טורא אפרסמונא וכו'. אפרסמונא סתם הוא בבינה כנזכר בפרשת תרומה ואפרסמונא דכיא הוא כתר עליון שהוא טהור מן הדין מכל וכל. וטורי אפרסמונא הם מצד ג' אבות. ונהרי הם מצד הבינה והנה הבינה הכוללת ג' ראשונות מקננא בבריא' כנז' בתי', ולהיות מיכאל כ"ג למעל' בעולם היציר' הוא שר של ישראל כמ"ש כי אם מיכאל שרכם נכנס באותם טורי דאפרסמונא הנמשכי' אל הבריאה כדי ללמד סנגוריא על ישראל וז"ש עאל ההוא דלביש חושנא ואפודא דהיינו מיכאל כנז' בפ' פקודי דף רכ"ט ע"ש וי"ס דל"ג דכיא ואתי נמי שפיר שהיא הבינה המקננא בכורסייא כנז'.

ובעא מן קב"ה. יען שהוא המלמד סניגוריא תמיד על ישראל כנז' בפ' פקודי דף רנ"ד:

ועד האידנא תלי איהו. אם יקבלו תפלתו ולכך לא נעניתי אני כי עדיין היה הדבר תלוי עד שבאת עתה וביני וביני נתרצה הקב"ה באופן שתפלתי גרמה שתקובל תפלתך. אי הכי אמאי חלש. הרי הוא גרם הכל:

דליא ידעין בהאי. אינם יודעים שאני הייתי הסבה שיקובל תפלתך אלא שחושבים שאתה יותר חשוב ממני בההוא עלמא:

תמני סרי טורי. כלם הם בבינה מתלבשת בבריאה ושם מנוחת הנשמות והנשמות אינם עולות אלא עד י"ח ע"ש צדיק יסוד עולם האוחזים בו הצדיקים שנק' חי שהיא כולל ט' ספי' מלמעלה למטה וט"ס ממטה למעלה.

ומ"ט ריחין. כנגד עסקם בתורה שניתנה במ"ט פנים טהור כדמפרש ואזיל. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

מ"ט אתוון כשמהן דשבטין הענין שהם י"ב גבולי אלכסון ועניינם בשש קצוות והם סוד י"ב שבטין ולכך הם נאחזי' במ"ט פנים אלו שהם טהור ולכך נרמזו בשמם מ"ט אותיות ואין באותיות ח"ט לרמוז טהור ולכך נטהרו וספרו מ"ט יומין לקבלא אורייתא דהיינו שהשומר מדת המלכות נטהרת ומסתפרת ועולה עד הדבקה באורייתא שהיא בבינה ובעולם הנפרדים הם י"ב. שבטי' י"ב פנים לד' חיות כנודע והם סוד עלייתם בסוד המרכב' מהחיצונים להטהר ולהדבק בסוד היכל קדש הקדשים אשר שם אורייתא נפקא כאו' כי מציון תצא תורה וי"ב שבטים הם י"ב אתוון מרכבה אל המלכות י"ב בקר שהים עומד עליהם וא"כ יש' עולים ממצרים מבין הקליפות אל סוד הקדוש' מדרג' אחר מדרג' עד עלייתם כל ההיכלות שהם ז' והגיעם אל קדש הקדשים:

מ"ט יומין קדישין עילאין יתבין קיימין וגו' הנה בנפרדים הכהן מיכאל הוא הלובש החשן והחשן הוא סוד ד' פנים לחיה שהם י"ב אבנים ד' טורי אבן והם סוד י"ב מאורות שהם י"ב גבולי אלכסון שהם בסוד ההנהגה המתגלית מלמעל' ונעשית לד' בחינות והם סוד ד' שמות יה"ו מצטרפים הם ג' שמות יהו"ה ואלו הם סוד י"ב פעולות הנכללות בסוד אבן שהיא המלכות הם י"ב אותיות מילוי אדנ"י והם בסוד מיכאל לובש החשן דהיינו כח הפעולה לשפוט ולדון העולם בסוד היכל זכות והיינו חשן המשפט על לבו משפט ול"ב ת"ת ומלכות צדק ומשפט והם ממש כחות פעולות מלמעל' נשפעות בו והם י"ב מלאכים לי"ב גבולים

ומ"ט יומין קדישין עילאין הם מ"ט מלאכים ממונים על הפעולות בעולם התחתון והם יונקים מי"ב אבנים שבהם חקוקים י"ב שבטים י"ב שמות שבהם מ"ט אותיות וכל יום ויום דהיינו המלאכי' תלויים באות א' והם באים לשאוב שפעם מהי"ב שרשי' לפעולות וע"י מה ששואבים יש בהם כח לפעול וז"ש יתבין קיימין למיטל רשותא בכל יומא מאבנין נהירין דגליפין בההוא חושנא:

וההוא דלביש חושנא שהוא מיכאל השר הגדול יתיב בכרסייא קדישא דהיינו שהוא נכנס למעלה אל סוד הכסא והיינו סוד היכל אהבה שבו עולה דרך עליון ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ובהיותו נכנס לעבוד עבודה בהיכל קדש הקדשים עולה להדבק בסוד הכסא ושם מאירים ונקשרים אותם האבנים בסוד השרשים העליונים ואלו התחתונים קיימין מסתכלין בחושנא ממה שמאירים האבנים בסוד הארתם ויונקים משם כפי מה שהאבנים מאירים מלמעלה כן הם מאירים למטה ומשפיעים ופועלים וז"ש על מימריה עאלין ועל מימרי' נפקין:

זקפן עיינין ומסתכלין וגו' הציץ בעולם הנפרדים הוא סוד והיה על מצח אהרן והוא שם קדוש אדיר נקרא השם הנז' על הסלעי' ונשברו והוא שם יואח"צ יצבירו"ן ובו י"ב אותיות והוא שם קדוש ואדיר יוצא מפסוקי התורה והוא סוד הציץ והוא מהכתר ובדין שהוא במוח על המצח ודאי בסוד קרקפתא והיינו הציץ אל הכהן מיכאל ובהסתכלם באור זה כל הנפרדים כולם מתבטלים מכח גבורתם ולהיותם בסוד הכתר לכך אמר דלהיט בשית מאה ועשרין עיבר כמספר כתר ושם זה נכלל במקורו שם יהו"ה דהיינו קדש לה' הנחקק בציץ הזה והוא רחמים גמורים ומרחמים כלם נהפכים אל הרחמים ודינם ואשם מתקרר וזהו או' מזדעזעין ומתחלחלן ממש בסוד המצח כנז' באדרא שמצח דז"א יש בו דין קשה בסוד הגבורה שבבינה והיה על מצח אהרן שהוא החסד ומיד הגבורה משורשת ומתמתקת והדין מתבטל והיינו הציץ מכפר על עזי פני' והפנים הם פנים אל ההנהגה בנפרדים.

קטירי וגומר הענין כי יש מלאכים שהם מורכבים מג' יסודות עליונים והם אש מקרר מצד החסד אש משריף מצד הגבורה אש שורף מצד הת"ת והנה בהגלות מצח הרצון כלם מתקררים אם בציץ הנפרדים אשי המלאכי' כלם כדפי' והיינו קטרי בסטרוי דימינא דהיינו אש המקרר קרישין דשמאלא דהיינו אש המשריף וכ"ש אש השורף ואם הם המלאכים עצמם כולם ומצד אש השורף או המשריף נקשרים במלאכי אש המקרר ומתקררים כולם והיינו עושה שלום במרומיו.

נטיל בידוי סמכי שמיא כי הנפרדים צבא השמים הם מלאכי ההנהג' למט' שהם ממונים בשמיא ומעמידים אותם יגלו בספר השמים וכל צבאם יגבל דהיינו שירדו למטה ויתפשטו אל התחתונים:

ת"ח וגו' גנתא מלכות נפקא מעדן דא היא שכינתא שהיא בחינתה בתחתונים ששוכנת על התחתונים והיינו התפשטות המ' במרכב' שהיא אגוז וז"ש אגוז דא היא רתיכא קדישא והנה המרכבה לה בחינות וראשם הוא העיקר שהם ד' חיות וכל חיה וחיה עושה מחזה רב למאד וז"ש דאינון ד' רישין דנהרין דמתפרשין מן גנתא כאו' ומשם יפרד וטעם שהמשילם לאגוז מפני שיש למרכבה קליפות ממש כקליפי אגוז כאו' רוח סערה ענן גדול אש מתלקח' ונוגה לו סביב ומתוכה וגו' היינו ד' רישין והיינו אומרו דאינון ד' רישין לגו דהיינו לגו מן קליפין כנזכר:

הוה ליה למימר לאגוז. נודע שכל הנביאים אינם מתנבאים אלא בסוד ההיכלות ומשם מסתכלים כל מה שמסתכלים א"כ יקשה ר' עקיבא כי למה יאמר אל גנת אגוז דמשמע שעול' למעל' מהאגוז דהיינו המלכות עצמה ואינו שהצופה צופה במרכב' לבד א"כ לימא לאגוז ובשלמא אי הוה מפרש גנת אגוז גנה למטה מאגוז והיינו בחינות למטה מהמרכב' הוה ניחא אלא השתא דפי' גנה למעלה מאגוז דהיינו במלכות א"כ לימא לאגוז ירדתי. ועוד אם הוה מפרש ירדתי שהם דברי הת"ת כמשמעו שירד אל המלכות ניחא אמנם הוא פי' ירדתי כענין פלוני ירד למרכבה דמשמע שהמדבר ברוח הקדש אמר ירדתי א"כ א"א לומר אל גנת אלא אל אגוז ומלשון ירדתי קא קשיא לי. ותירץ ר' אליעזר שהורה בשני עניינים והענין שאם יאמר אל אגוז מורה שצפה במרכבה בהיות' נפרדת מהמלכות דהיינו אגוז לעצמה השתא דקאמר אל גנת אגוז מורה אל האגוז נקשרת בגינתא שמשם מציאות' והיא שבח לה בשני עניינים וז"ש משום דהיא שבחא דאגוזא בשני עניינים הא' מה אגוזא טמיר' וסתימ' מכל סטרין שהם ד' צדדים לה דרום אריה צפון שור מזרח אדם מערב נשר ועם היות אלו הד' הנהגות מינים שונים אין גילוי לתחתונים משום צד מהם ואימתי היא סתומה ונעלמ' בהתקרב' אל מקורה אמנם אחרי התפשט' אל אשד נחלי הנהגת' תתגל' קצת לזה אמר ירדתי אל בחינות האגוז דהיינו המרכב' בבחינת העלמה וסתימתה וז"ש כך רתיכא דנפקא מגינת' שהיא קרובה אל סבתה. סתימא מכל מסטרוי ולכך רצה לומר שבבחינ' זו ירד אל האגוז. עוד ענין ב' כי המרכב' ברדתה מאת סבת' תפרד לד' ראשים כל א' לעצמו עד רדתה אל היסודות ארבעתם שהם סוף אשד נחלי השגחתם אמנם כל זמן שתתקרב אל מקורו ומקום מוצאו תתייחד ותתקשר המרכבה ובאו' אל גנת אגוז כוון בזה וז"ש מה אינון ארבע רישין די באגוזא מתחברן בהאי גיסא ומתפרשן מהאי גיסא מצד גבוה דהיינו תוכיותם הנקוד' האמצעית כזה: כך רתיכא קדישא מתחברן וגו'. והנה א' אל חבורן ד' בחינות הא' אחדותא הב' לרמוז כי יתאחדו למעלה במקומם אם מצד החסד פני אריה הם כלם באחדותא ונודע כי סוד האחדות הוא מצד חסד ואם מצד הגבורה פני שור הם ג"כ כלם מיוחדות למעל' בחדוותא כי סוד השמחה בשמאל ואם מצד הנהגת פני אדם הם כלם יחד בשלמותא שאין ב' קצוות שלמים אלא ע"י אמצעי ואם מצד המלכות פני נשר בחיות הם יחד בשלמות ששלמות זכר הוא בנקב' נמצא שנפרדות לבחינותם ועכ"ז נקשרות בצד א' וז"ש ומתפרש כל חד בעובדוי ופרודם לפעולתם גלה הכתוב באו' והיה לד' ראשים וגומר כדמסיק הא' פישון דהיינו מצד הימין המגדל פישון לשון גידול דהיינו בסוד מיכאל פני ארי' הוא הסובב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב היינו סוד ההנהג' בתחתונים אל כל הדברים הנוגעים לצד המים וחסד לכל באי עולם ובריות המים והמקררים וכל כיוצא ולכן עם היות שזהב מצפון כתיב וזהב הארץ ההיא טוב מצד המטיב בחסד ולפי' א' שם הבדולח ואבן השוהם שהם גווני הלובן. וכן בנהר השני קאמר ושם הנהר השני גיחון הוא הסובב את כל ארץ כוש דהיינו כל עניינו בחום והיובש והאש והדין וגיהנם וכיוצא והוא גבריאל פני שור הממונה על כך. ושם הנהר הג' חדקל היינו אוריאל בסוד הרוח שהוא הנהגת הת"ת חד מצד א' וקל מצד השני והוא ההולך קדמת אשור כי הדברים שהם ביושר דרך קו האמצעי והנהר הרביעי הוא פרת דהיינו מצד רפאל פני נשר:

האי לכלוכא ירצ' קליפי האגוז וכיון שהוא לכלוך הוא רומז איזה ענין מלוכלך. דאורייתא לא גלי ליה בסוד הנהרות ששם נתגלה ד' מוחין דאגוזא ולא רמיז בקליפוי.

בהאי גלי בפרי אחר שהוא השקד שיש לו ד' קליפות כאגוז ממש אלא שמוחו א' לבד כי יש לו קליפה ירוקה מבחוץ וקשה כאבן פנימ' לה וריקות וקליפה שהיא נאכלת. מנהון מרירין פירות יש שקליפתו מרה ויש שקליפתו מתוקה וכולם שומר לפרי שלא יתקלקל. ורמיזא אית לון אותם המרים רומזים מארי דינא קשיא שהם חצונים למרר בני אדם בדינם ואית מארי דשירתא שהם חצונים ומשרתים לקדוש' ולכך אינם מרים כענין יוסף שידא בחולין וכיוצא.

אכל כל רמיזא דגלי באורייתא אין חלק מאלו שהם משרתים אלא מאותם שהם חצונים למרר והשקד ירמוז לזה כי אינם עושים פעולתם אלא ע"י הרצון האלהי וכח גבריאל המתלבש בהם דהיינו כח א' ומוח א' מהארבע' שבאגוז ולזה אמר כי שוקד אני וגומר ואפשר לומר שכל ד' מוחין הסכימו לאחד על הדין הקשה כענין וישקוד ה' וגו' והנה הפרי הזה השם מכריע עניינו וז"ש ומן תיבתא משתמע וא"כ בפירות נדון לפי מוחו וקליפתו ושמו וכן כלם:

א"ל ר' עקיבא משמע וגו' ירצ' מכלל דבריך למדנו שלא לבד יהי' הענין כאגוז שהמשיל' התור' אלא שיהי' האדם בעצמו מעיין בכל הדברי' הנבראים בעליהם וקלחיהם ופרחיהם וזרעם בגוונם בצורתם במספרם בגודלן בקוטנן וילמוד מהם חכמה וכן בפירות האילן והיינו וכל פועל ה' למענהו ירצ' כדי שישכילוהו וישכילו סוד העולמות והענין שכל הנבראים בצמחי האדמה נעשים בנתיב גבו' וירבו השרים שר לכל עשב ועשב ואותו השר משתלשל מהנתיב וסוד הצומח צומח ע"י השר מהנתיב כאו' אם תשים משטרו בארץ ואז"ל אין לך כל עשב וגו' א"כ אם יתבונן האדם בצומח או באילן בפירותיו ישכיל ענין בשכלו בשר השולט בו בייחוד הנתיב שנעש' ממנו והיינו מה רבו מעשיך ה' וגומר ויש בחכמ' כמה בחינות ומריבוי בחינותי' נמצאים מיני הפירות למיניהם והיינו דברי ר' אלעזר למילף מיני' חכמתא עילא' והיינו שורשם בחכמ' והיינו דברי ר' יהוד' שיש ברקיע מלאך הממונ' על עשב הארץ וצומח וכיוצא:

דאביה אתעביד היינו כדקאמר ר' יוסי יש פירו' שהם מאכל מבחוץ וקליפ' פנימ' כדקל ויש להפך כאגוז ופוסתוק ויש בחוץ ובפנים כחרוב ויש שקליפתו זרעו כתמר וחרוב ויש להפך כפוסתוק ואגוז ושקד וכיוצא וכל זה סוד ועומק למי שירצ' להתבודד בפירות וללמוד מהם חכמ' ולקשור הכל בסודות התור'. פי' כל אילנות העושי' פירות הם מן חד ממנא בר מאלין תפוחים וגו' הרח"ו זלה"ה.

כולהו בחד רביבא אתרבבו ירצ' עם היות שהם משונים למיניהם סתם אילן ירמוז אל הת"ת ובתנאי שיהיו גדולי בסוד ו' רבתי ועבדין פירין דווקא שאילני סרק שאינם עושים כלל פירות הם רומזים במקום אחר בחוץ שהחצונית אינ' עוש' פירות בר מערבין דנחלא שעם היות שאינם עושים פירות והם אילן גדול אינם לא בחוץ ח"ו שהרי נבחרו במצוה ולא בפנימה בת"ת סוד ו' שהרי אינם עושים פירות אמנם הם בנצח והוד דהיינו רזא בלחודוי:

וכל חד מאינון זוטרי יש אילנות עושים פירות והם קטנים הם רומזים למטה ולכך מברכים פרי האדמ' מקטנותם כעשבי האדמה שהם עושים פירות חוץ מהאזוב שעם היות שהוא כעשב הוא אילן זעיר בסוד ו' זעירא ביסוד והשאר מאימא חדא אתיילידו מהמ' שהיא האדמה. ושאר עשבי הארץ שהם סתם שאר מיני עשבי' שאינם אילן זעיר אלא עשבים הם בשרים למטה והם בעלי הדין ואם ישתתפו יטרטשו העולם ויחרב לכך צוה הקב"ה שדך לא תזרע כלאים וז"ש כל עשבין דארעא דהיינו מין שלישי שאינם לא בת"ת ולא במלכות דאתמני עליהון רברבין תקיפין מצד הגבורה החזקה כל חד וחד רזא בלחודוי ולכך נזהרו בכלאי זרעים ולא בכלאי אילנות וז"ש ובג"כ שדך וגו' כדפי' והיינו חוקות שמים שלכל א' מהם חק בפ"ע ויורד למטה שוטר על המין שנתמנה עליו והיינו אם תשים משטרו. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' עד ההוא אתר דאיקרי עדן היינו בחי' החכמ' הנקרא עדן וכבר ידעת שנשמ' לנשמ' היא מסוד החכמ' ולכך הריחין הללו (שעולין) [עולין] מבחי' הבינ' שבכסא עד בחי' עדן שהיא החכמ' המתעלמת בכסא לעורר אות' מיני ריחין ובוסמין שיש שם שירדו אל הבחי' הזאת שבבינה שמתהני מהם: ה"ג ולקבל דא מ"ט יומין קדישין. אותם מ"ט יומין שישראל היו מטהרים עצמם לקבל התורה נעשו מ"ט מלאכין וכחות קדושים ממונים על הנהגת העולם ולזה היו מלמדים סנגוריא על ישראל. וי"ס דלא גרסי יומין אלא מ"ט קדישין עילאין כלומר עירין קדישין והכל א'.

יתבין קיימין נ"ל שהם ב' גרסאות וא' היתה מבחוץ והמדפיס הכניס' מבפנים. א"נ יתבין כלומר יושבים בהסכמ' אחת ובמעמד א' וקיימין כלומר לעת הצורך בכל יום עומדים לשאול באורים ותומים עליונים:

למיטל רשותא בכל יומא. יען שהאדם נידון בכל יומא והרשות היא אם ינהיגו העולם הנהגת דין או הרחמים:

מאבנין זהירין. כדרך שהי' שואל באורים ותומים שהאותיות היו בולטות והי' הדבר נודע כמו כן הכא באותיות המציאות המתפשט למטה במיכאל שמתלבש בו יש בו כללות האותיות כמו התנוצצותם אם דין אם רחמים כך יודע תשובתו שאלת השואל

יתיב בכורסייא. כלומר כשמיכאל היא במציאות זה כשנכנס בסוד הכסא שיש לו ד' עמודים אבל אין זה מקומו ומרכבו: סמכין קיימין. עמודים עומדים. חמאן ציצא. כדמיין ציץ נזר הקדש שהי' לכהן על מצחו תמיד לרצון פי' כדי לעורר הרצון העליון מצד הכתר וזהו דלהיט בשית מאה ועשרין עיבר. כמנין כת"ר:

שמא קדישא וכו'. שם הוי"ה שהי' חקוק עליו פתוחי חותם.

מזעזען ומתחלחלן קטירי בסטרוי. פי' מתחלחלן כל יסודי' בצדדי הימין והשמאל ונ"ל שהגירסא היא ודשמאלא והכוונה לומר שכל אותם הכחות הנאחזים בחסד וגבורה דיציר' ועשי' כלם מזדעזעין בראות זוהר השם החקוק בציץ ההוא:

נטל בידוי חוזר לזה דלביש חושנא ואיפודא שנוטל עליו עמודי שמים בעולם דהיינו מערכות השמים והמזלות הגוזרים איזה גזרה בעולם היא מסייע אותם מגזרה לגזרה כפי הנרצ' למעל' הה"ד ויגולו כספר השמים נתגלגלו מערכות השמים.

ההיא גנתא. מלכות:

נפקא מעדן. היינו חכמ' בסוד י"י בחכמ' יסד ארץ:

דאיגון ד' רישין. היינו סוד ד' רישי הנהגה שהם מרכבת ארגמ"ן שביצירה בהיכל הרצון הנז' בפ' פקודי: ה"ג ומה דאמר ירדתי כמה דתנן ירד פלוני וכו'. והקושיא היא מאחר (שלשלמה) [ששלמ'] הוא דקאמר דא היל"ל עליתי. ירד למרכב' היינו מרכבת ארגמ"ן זה:

היל"ל לאגוז ירדתי. כי האגוז הוא שהיא נפרד לד' רישין שהיא המרכב' אשר הוא יורד אלי' לא הגן:

משום דהוא שבחא דאגוזא. כלומר לא היתה כוונתו של שלמ' לירד למרכבת האגוז בבחי' האגוז בעצמו לבד אלא כדי להסתכל מתוך האגוז אל הגן אשר עליו המשקה לאגוז הזה שהוא שבחא דאגוזא ויהי' מלת אל כמו אל הלקח ארון אלהים בשביל גנת אגוז ירדתי וכו':

מאי אגוז וכו' סיומא דמילתיה קא מסיי' שהתחיל לומר בהאי אגוזא דאינון ד' רישין לגו ומה אגוזא טמיר' וכו' אלא לא שבקיה עד דפרכי': סטרוי סתימא מכל סתום מצד ד' קליפות המסובבות למרכב' זו שהם לשמור דרך עץ החיי' ה"ג כך האי רתיכא. ה"ג בס"י באחדותא בשלימותא בחדוותא בשלימו והם כנגד ד' פנים שנא"ן כדי שיתמזג ההנהג' באופן נאות הדין ברחמים כל חד בעובדוי כפי הנהגתו וכלם הם נכללי' בו. האי לכלוכא. פי' קליפת האגוז הירוקה שמתמסמסת ונמאסת:

לא גלי ליה. באגוז בעצמו מה הוא רומז קליפה זו:

בהאי גלי. כלומר בשקדים וכדלקמן ת"ח וכו' מינהון מרירון יש שקדים מרים ויש מתוקים אית מארי דדינא קשיא. ולהם רומזים המרי':

ואית מארי דשירותא. היינו המשוררים הממתקים הדין ולהם רומזים המתוקים למארי שירותא אמנם בכל התורה בכל מקום שרמז בשקדים הוא דין כדמפרש ואזיל.

למענהו שע"י אות' הפעולות שפעל במינים שונים במיני פירות ועשבים ובהמות וכיוצא הכל היא המצאה עליונה לעשותם דוגמא לשישיגו מתוכם חכמה עליונה. ה"ג דאבי' אתעביד וענפא דפרח כלומר גמר פרי וענפיו פורחים:

תותביהון. מלבושיהון:

בר מתפוחין כי יש להם ענין יותר נבחר מה תפוח כלול תלת גוונין וכו':

דלא עבדין פיריהם. הם רמז לקליפה דלא עבדי פירי:

בר מערבין. שאע"פ שאין עושים פרי יש להם רמז עליון:

מהר יניקא יניקי. כנזכר בפ' צו דף ל"א שהערבה מקומה ג"כ למעל' כשאר מינין:

רזא בלחודוי. כל אילן ואילן יש בו רמז (לבר) [לבדו] (ולא בעא קב"ה). עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון חד אילנא דאיביה דעביד עופא דפרח הוה בכי וגו' כך שמעתי מפי מגידי אמת שבארץ הודו יש אילן שפיריו נעשה עוף פורח ואמר כי הוא נמצא בחוף אנגלטירא שיוצאים עופו קטנים מן האילן וקודם בישולם הם נתלים דרך פיהם וכשהם מתבשלים הם נופלים אל מים חיים ומתנועעי' וארסטו יש"ו זכרם ג"כ בס' ב"ח שנק' ברטניאו ע"כ:

וכתיב לכולם בשם יקרא לא אמר בשמות יקרא אלא בשם לכל א' וא' לבדו בשמו שלא בערבוביא. וכל מה דבעלמא כי לא לבד ענין זה בצמחים הוא הדין בעלי חיים רמשים כל הנבראים יש להם כיוצא אפי' ביסודות אפי' בפרטים הנמצאים המעדנים וכיוצא הכל ענין א' בבחינה זו שיש להם רזא בלחודוי ולא בעא קב"ה לגלאה לון לבני אדם כאומ' הידעת חקות שמים דנראה שלא גלהו הקב"ה וכן לא רצה שיהיו בערבוביא ולכך נזהרנו שדך לא תזרע וגו' בהמתך לאו תרביע בגד כלאים לא יעלה וכיוצא:

בני יעקב דאינון שבטין קדישין סוד י"ב גבולים עליונים והם למטה קיום והעמדת העולם מפני שהם מרכבה לאותם ענפי הספירות עאכ"ו שאין ראוי שיהיו בערבוביא סתם בני ישראל אלא שיתייחסו כל שבט ושבט בפני עצמו ויודע כל א' וא' לעצמו בלי ערבוביא הה"ד ואלה שמות בני ישראל שמות שם כל א' וא' לעצמו. מהרמ"ק זלה"ה:

ר' יוסי בר יהודה וגומר לעיל דף י"ד ב' אמר כי פסוק זה נאמר על המלאכים שהם רומזים בבני ישראל והיא סברת ר' יהוד' לקמן אך ר' יוסי בר יהודה אמר כי על הנשמות עצמן של השבטים נאמר פסוק זה וכמ"ש אח"כ אתחזר פרשתא דא למה דא"ר יוסי בר יהוד' וגו' והביא ראיה מר' אלעזר בן ערך ע"כ הרח"ו זלה"ה:

והרמ"ק זלה"ה פי' הנה כל מה שגלגל באלו הדרשות היה לפרש פסוק ואלה שמות ופירש דקאמר ואלה שמות כלומר ואל' שמותם כל א' וא' בלי ערבוביא וא"ו ואלה אינו מוסיף אלא הוא מוסיף על ענין הנבראים כמו ששאר הנבראים לכלם בשם יקרא כך בני יעקב ואלה שמותם לעצמם כל א' וא' בלי ערבוביא. ור' יוסי הקשה שאין יתור וא"ו מתתקן בזה שאפי' יאמר אלה שמות משמע הכי וז"ש אילו נאמר אלה שמות בלי וא"ו הוה נפקא לן הכי כי באומרו שמות ידעינן דלכלם בשם יקרא כל א' וא' לעצמו וגו' כנז' א"כ וא"ו יתירה לדרשא אחרינא הוא דאתא דהיינו דלאו תוספת אל כולם בשם יקרא מוסיף כדקאמר ת"ק אלא ממש מוסיף מה הראשונים הנז' בספר בראשית הם גשמיים בני יעקב כך אלו הרוחניים הם בני יעקב שהם סוד י"ב גבולים ענפים לת"ת ורצ' כי כמו שבגוף היו בני יעקב כך בסוד המרכב' העליונ' היו בני יעקב שזכו כולם להיותם מרכבה לי"ב ענפי הת"ת גם אפשר דהכי קאמר מה הראשונים קודם הכנסם בגלות היו כשרים בני יעקב אף כאן בהיותם בגלות כשרים בני ישראל לא היה בהם ערבוביא מהאומות אלא כלם מיוחסים מרחם אמם יוצאי ירך יעקב בלי תערובות ולהאי פי' אהדר לכל יש' אחר שפרו וישרצו: א"ר יהודה ח"ו דשכינתא תיחות שיעלה על דעתך שמאותה שעה תרד ותפרד מהייחוד ויכנס בגלות ח"ו שיש' היו בשלוה יוסף שולט היאך יהיה הפרוד וגלות שכינה. אלא בשעתא דהוה ירידה לבנוהי שמת יוסף והועבר השולטנות מהקדושים ונמסר לחצונים. אנכי ארד עמך כשתרד מגדולתך אל הגלות יש ירידה למעלה ח"ו ואנכי אעלך בעלייתך מפני שכמו שכל אומה היא עולה עם השר שלהם ומנהיגם כביכול עולה ויורד עמהם והיינו והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך וכן צור ילדך תשי וכן לטוב' רוכב שמים בעזרך. וימת יוסף היינו מיתה הנז' במלכים שפי' באדרא לאו דמיתו אלא דאצטנעו יוסף מדת היסוד שהיה בן מאה מכללות הת"ת ועשר מכללות המלכות וימת אצטנע ונכנס בגלות ויישם בארון דהיינו ארון הברית אדון כל הארץ נכנסו בגלות במצרים בההיא שעתא נחתו יש' בגלותא ונעש' פרוד למעלה ולכך שכינתא ומלאכי עילאי בסוד חייליה הקדושים הנכללים באבריה אל הייחוד דהיינו מהיכל לבנת הספיר ולמעלה נחתו עמהון ואלה מוסיף הרוחניים על הגשמיים וזה שאמר דאינון אתוספו וגו':

אוליפנא דאתו עמי הטעם שבאו עמו היה ללוותו ולהיות להם פתח ודרך לבא בשעת הצורך אפי' אחר מיתת יעקב בזכות יעקב והענין שברדת יעקב למצרים אפי' שלא היה עדיין הגלות והיה ייחוד למעלה סוף סוף היה אותו התעוררות העול' מיעקב וזרעו לעורר הייחוד מתוך בור עמקי ח"ל ולזה הוצרכו לקדש המקום קצת להכניע הקליפות שעם היות שהיו בח"ל ימצא הייחוד למעלה ויעלה התעוררות אל הקדושים והיינו הטעם הבאי' את יעקב כדי שיהיו הקדושים גוברים על החצונים ושרו של מצרים לפני הקדושה נחשב ככלב אלם לא יוכל לנבוח כיון שכל הקדושה ירדה עם יעקב וגברה בסוד הייחוד ומזה לא שלטה כ"כ אח"כ על יש' ולא כלו בגלות והיינו טעם ר' דוסתאי דקאמר בכל יומא ויומא הוו אתיין ואזלין כי בכל יום היה עולה רוח תורתן ושבח תפלתן ומעשיהם הטובים והיה הייחוד נעשה והיו יורדים על יש' אל הייחוד ועולים אמנם אח"כ אל הגלות ירדו ולא עלו כלל והיינו שמתחילה איש דהיינו הרוחניים וביתו דהיינו סוד המרכבה ואחיזה ביש' התחתונים היו עילי' בעליית נפש כאו"א בייחודו למעלה בסוד אליך ה' נפשי אשא אמנם בגלות להפך איש וביתו באו ונכנסו אל הגלות והיינו בסוד נפש המתים י"ב נפשות לי"ב שבטים מרכב' לי"ב קדושים עליונים וז"ש ות"ח בני יעקב כולהו וגו':

דיוקגיהון דשבטין וגו' העמיקו לדבר בסוד חקיקת הנשמה ממקום חצובה וי"ב שבטים חקוקים בי"ב גבולי אלכסון עליונים ואותם הדיוקנאות החקוקים במקום חציבת נשמתם באו והיינו בדמיון אבן הנחצב שדיוקנו כסלע. הרמ"ק זלה"ה:

ואלה שמות וגו' אתכנשו כולהו שבטין וגו' השבטים לא נקברו בסוד המערה מפני שהמערה סודה באצילות שהוא מכפלה בסוד ה"ה ושם קבורים ד' זוגות שהם פני אדם אדם הא' פני אריה חסד אברהם ופני שור גבורה יצחק ופני נשר יעקב ת"ת דרך נשר בשמים. וי"ב שבטים היו לחוץ גם היו אז בח"ל ולכך הצר' הגיע אל השבטים ולא אל האבות ממטה למעלה כי היו הולכים על ארונות השבטים ושם בסוד דבקות נפש בנפש והשבטים הולכים לא"י ומעוררים ישני חברון כאבה דבנין וגומר ירצה כאב הבנים אינו נרגש בטורחם בעול' הזה שאתם ישנים בו. רתיכוי הם החיות. ומשרייתי' מחנות שכינה מחיות ולמטה. ומלכיהון ת"ת ומ' ויעבור מלכם לפניהם דהיינו מ' וה' בראשם וגו'. ות"ת מתי' הוו ונחתו כנדרש וכתיב ויוסף מפני שיוסף מרכב' ליסוד מוצא כל הנפשות ולז' לא נסתלק אלא עמהם היה תמיד במצרים וז"ש ויוסף היה במצרים שהיה אב לנפשות ולכך כרחם אב על בנים עמד תדיר שם שאר שבטין ירדו אח"כ אמנם יוסף היה שם מתחלה מפני ריבוי רחמיו.

זרעא לארעא אזלא כלו' בסכנה למות זרעו וכן היה שהכוהו הכאת מות כדקלמן. תריסר שנין הוה דלא אתערת ירצה הנשמות פוקדות רוחות ונפשות לקבר לגוף כנז' בפ' ויחי בפסוק והשביע בצחצחות נפשך וגו' והצדיק הזה מפני נזיפתו עד ירחם הקב"ה על זרעו לא היה פוקד קברו עד היום ההוא שבנו צדיק מצר' נחלץ כדלקמן:

פרצופא דברי וגו' שברח משביו וניצול מהמות כדלקמן.

אי בחיי שינצל משביו וישתטח על קברי או ימות שם ביסוריו ויתדבק עמי.

ילקון לברי שהיה רבו רודף אחריו להמיתו מפני שהיה בורח מאתו:

וסח לון עובדא שנגנב בקטנותו ועת' רדף רבו אחריו והוא בורח כאו' רהיט וערק ונצול מהשביה כמו שנתבשר אביו והיה בחיים ושמא עבר על קבר אביו ונשתטח עליו ונח נפש אביו מצערו וכן נרא' כיון שהם לא חשו לצערו לפדותו וכבר נתבשר אביו דלעגל ייתי ברי והיינו שבא:

ויבא עד חברון יר' שבא כלב ונשתטח בקבר האבות שיתפללו עליו שינצל מעצת מרגלים כנראה שיודעים בצער הבנים ויש תועלת בתפלה על קברם והגינה תפלתם על כלב שניצול מעצתם. חד דייחות עימי' היינו עם נשמתו כדפי' לעיל ר"א בן ערך וחד דיסיקני' מן קברי' בגוף ממש לראות בישועה כאו' כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. כד"א והעלתי וכתיב ששם עלו שבטים לראיה שעליה היא עליית הקבר. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה פי' זרעא לארעא אזלא פי' לכל זמן ועת לכל חפץ כמו שהזרע סופו לילך לארץ כי זורעים אותו שם כך כל הדברים והכוונה כי הי"ב שנה הוו דלא אתערת משום צערא דברי והשתא אתא עדנא שבא אצלי ויצא מרשות הגוי אשר גנבו. אל שדי קברא וגו' נשבע לו בהקב"ה הפותח קברות יש' מפני שהיה הוא בתוך הקבר והם חוץ לקבר. אמרו ומה בר ליואי בר לחמא וגו' צ"ל ומה ליואי בר לחמא ור"ל אתה נקרא לחמא בר ליואי ועתה הכרנו את אביך הנק' ליואי בר לחמא והיאך היינו מפחדים לדבר עמו ועכ"ז לא אהדרו למשתעויי בהדיה ע"כ:

ויקם מלך חדש אתייהיב רשותא וגו' ירצה שליטה לשרו של מצרי' על כל האומות ובעוד יוסף בחיים הי' הייחוד בקדש והשר משועבד להקדושה כנז' לעיל. הרמ"ק זלה"ה: ויקם כמאן דהוה מאיך וקם. הרח"ו ז"ל. ר"ל כי הי' משועבד ונמוך תחת יוסף ועתה עלה לגדולה לשעבד ישראל ע"כ:

ר' יצחק פתח עד שהמלך וגו' ירצה שיש' במעשיהם בגלולי מצרי' גרמו קימת מלך חדש שלולי כן מעולם לא זזה שכינה ולא שלט' בהם אומה אפילו רגע תדע ת' מאות שנה נגזרו וכמה עברו מהם שלא שלטו בהם המצרים אלא עד שהמלך דא קב"ה שהיה מלך ליש' אפי' קודם גלות מצרים. הה"ד מלך יש' וגואלו קודם היה מלך ואח"כ גואלו ע"י מרע"ה וכן כתיב ויהי בישורון מלך אימתי קאמר ויהי אלא קודם גלות מצרים וכמו שגרמו בבית שני שהיה במסיבו בין כנפי הכרובים למטה בבית המקדש היה בין כנפי הכרובים הידועים למעל' עמהם במצרים וגרמו לאסתלקא וגלתה שכינה במקדש וכמוהו ליש' במצרים ממש נרדי הוא העון נתן ריחו הרע ונסתלק. ולפי' השני נרדי הוא טוב נתן שבק ולא נסתלק' שכינ' ולפי' הג' נרדי הוא טוב נתן כמשמעו והכל לטוב':

לית ליה שולטנותא לשלוט על כל הכיפה אלא ע"י היותו שולט על כל יש' כענין שליטת נבוכדנצר ורומי הרשעה היינו היו שריה לראש לכל העולם:

ר' יצחק אמר יש' אינון לקבל וגומר הם בקדש אוחזים שבעים ענפים קדושים שהם משתלשלים ונמשכי' מעילה לעלול עד יניקת ע' שרים מבחוץ ומאן דשליט על יש' הנה אוחז בתוכו כל המקורות העליונים ששכינה עם ישראל בגלות נמצאו כל השרים יונקים מתחת ידו כיון שמקור כל הברכות מתלבש בו והיינו שבעים נפש מרכבה לע' ענפים שהם מתפשטין מי"ב גבוליו שהם ענפים לשש קצוות כדפי'. ור' אבא דחיקא ליה כי אותם הע' נפש היו בחיי יעקב ואין משם ראיה שבגלותם יהיו בסוד ע' אלא מהכא ובני יש' וגומר דהיינו ממש בגלותם לכללות כל יש' היו פרים ורבים ע"י ע' מקורות והיינו פרו א' וישרצו ב' וירבו ג' ויעצמו ד' במאד ה' מאד ו' ותמלא ז' ונא' פרו מצד עשר וכן ישרצו מצד עשר יעלו לע' וכתיב מיד ויקם מור' שממש מלך חדש שלט עליהם בסוד ע' ענפים עליוני' שהיו מתלבשים בו פועלים בישראל להפרותם ולהשריצם וגומר:

א"ר אבא אמאי אשתעבדו ישראל בכל אומין פי' במה שפי' שהצר יהיה לראש וכל האומות תחת רשותו וישראל בגלות תחת הצר נמצאו כל האומות שולטים על ישראל והם משועבדים תחת כלם כיון שכלם באים אל האומה ההיא ואין נכנע וגולה בישראל:

בגין דישתאר וגומר ירצה שיהיו יש' לבד' שארית לעולם שכל האומות ששלטו על ישראל בטלים וישראל קיימים לעולם וכיון שכולם שולטים בהם כולם חייבים כלי' ויעדו שולטנהון ונמצאו ישראל יורשים כל העולם וישתאר מנהון וגומר דאינון ישראל לקבל כל עלמא ויתקדש כל העולם ויטהר מקליפתו ועתידה דמשק להיות רחובה של ירושלם:

ומה הוא חד בכל העולם ואין מלבדו אוף ישראל חד ואין אומה בלעדם וכיון שהעולם נחלק לג' חלקים ישכנו ישראל ע' משפחות בע' חלקי העולם וז"ש מה שמיה חד ת"ת עם מ' המלכות ונתפרש בע' ענפים מי"ב גבורה כנזכר אוף ישראל חד אומה מיוחדת והם י"ב שבטים ע' משפחות בע' חלקי העולם. תחת עבד וגו' מצרים בן חם עבד לשם:

והרא"ג ז"ל כ' דט"ז ע"א ולא בעא קב"ה לגלאה לון כמ"ש לעיל דאנשי חכמתא מנהון: ולערבבא לון. שלא ערבבם והרכיבם זה בזה מתחלת ברייתם אלא נאמר בהם למינו: וקראן בשמהן. זה חרוב וזה דקל כנגדם בנמשל:

בני יעקב, היינו כנגד (הראשונה ד"א) [דאמר בראשונה] רזא בלחודוי כמ"ש כי יעקב בחר לו יה:

דאינון שבטים. כנגד אומרו. ולא בעא קב"ה לגלאה לון. כי סוד השבטים רומזים בעולם העליון כנזכר בפ' ויצא ראובן בחסד וכו':

קדישין. כנגד אומרו ולערבבא לון כי בכל מקו' שיש בו ערבוביא אין בו קדושה:

קיומא דעלמא. כנגד אומרו וקרא בשמהן י"ב שבטים לעילא בי"ב שמות אור ב"ן וכו' וכן נמי י"ב שבטין י"ב בקר אשר תחת הים העליון ובהם קיומא דעלמא כי הם מנהיגים העולם בסוד עליון:

הה"ד ואלה שמות וכו'. כולם רמוזים בפסוק מלמט' למעל' ואל' שמות הרי קראן בשמהן. בני ישראל ולא מעורבים אלא בני ישראל עאלו בני ישראל יצאו הבאים מצרימה באורח רזא כמה מלאכין וכמה משיריין באו עמהן בצניעו הרי ולא בעא לגלאה לון. את יעקב הרי רזא בלחודוי יעקב בחר לו יה המובחר: ר' יוסי בר יהוד' פליג את"ק ואמר שאם אמר אלה שמות הי' משמע כדאמרת אלה שמות כל ושבט בלחודוי וכו'. אמנם השתא דקאמר ואלה שמות משמע שעל הראשונים הנזכר בפ' ויחי דלעיל. ראובן בכורי אתה וכו' שהם השבטים עצמם בני יעקב ממש (אך) [אף] אלו הם נשמות השבטים עצמם שירדו עם יעקב אביהם למצרים: ה"ג א"ל בשעתא וכו'.

כמה דנחתו אלין. השבטים התחתונים:

כך נחתו אלין. שכינה וחייליה וזהו ארד עמך הירידה יהי' יחד.

דיוקניהון דשבטין דגליפין. אינם הנשמות דהיינו ת"ק ותנא בתרא אלא דיוקן השבטים הנחקקין למעלה באצי'. ראובן או"ר ב"ן חסד וכו'. א"נ דיוקנן שבכסא א"נ החקוקין בי"ב בקר שתחת הים שביציר': ה"ג ד"א ואלה שמות בני ישראל וגו' אתחזר פרשתא דא למה דאמר ר' יוסי בר יהודה ות"ח וכו'. כלומר מברייתא זאת נשמע שפי' האי פרשתא היא דר' יוסי בר יהודה דקאמר לעיל מה הראשונים בני יעקב אף כאן בני יעקב ממש. ראובן וכו' דתניא נמי הכי א"ר אלעזר בן ערך וכו' שבטין נחתו חיין עם אבוהון ושבטין נחתו מתין עם אבוהון וכו':

סבא סבא כאבה. מלשון כאב ומכאוב כלומר סבא סבא הכאב הגדול ומה הוא דבנין לאו (דאלותא) [בגלותא] יגעין ביגיעת הגלות:

זרעא לארעא אזלא. על בנו הי' אומר שהי' הולך מטולטל ולא הי' יודע אם בחיים אם במותא כדלקמן.

יתיב נזיפא דאנא לא בעינא. כלומר אין הכוונ' שהיא נזוף מלמעלה אלא דאנא לא בעינא למיעל תוך מחיצתו:

בגין ההוא צערא דברי. תימה דהא בפ' פנחס דף ר"ף אמרו שבשעת שמחת האדם הקב"ה מודיע לאביו ולאמו אבל בצרתו אינו מודיע להם והכא אמאי הודיע ללוי בר לחמאי צער בנו. וי"ל דהקב"ה אינו מודיע אמנם יודע מהכרוז או ע"י סבה אחרת אבל לא ע"י קב"ה והיינו דקאמר התם אבל בעקו דבר נש זמין לגביה בלחודוי ולא אודע לאבוי ולאמיה. ה"ג א"ל שר קברא פי' שר הקבר דהיינו דומה כנזכר בפרשת חיי שרה ולגרסת הספרים [ישרי] כלומר [כה] [נ' דכוונתו דלגירסא ישרי נשבע בצער הקבר שאם כדבריו יותר ממאסר קברו] נהיה מותרים ממאסר הקבר בתחיה:

ויקם מלך חדש על מצרים וגומר אתייהיב רשותא על כל שאר עמין. כיון שנתן רשות על ישראל הוי כאילו נתן רשות על כל שאר עמין כדמסיק לקמן ומאן דשליט על ישראל כאילו שליט על כל עלמא:

דגרמא לאסתלקא מביניהון. על כמה עונות שעשו במדבר בערבה וכו' ופי' נרדי נתן ריחו היינו ישראל שהם נרדי עזבו את ריחו שהוא השכינה שהיתה שורה עליהם. א"נ נרדי זה הקב"ה עזב את ישראל שהוא ריחו שהי' מריח במעשיהם הטובים: ה"ג אלא בשביל ישראל.

הה"ד היו צריה לראש. והיינו כדפי' רז"ל במדרש שיר השירים בפ' קול דודי הנה זה בא נשבע הקב"ה שהוא משעבדנו בע' אומות וכדמסיק נמי בסמוך נמצא שכל שר כשעולה לגדולה הוא בשביל ישראל שישתעבד בהם הה"ד היו צריה לראש. ופי' רז"ל כל המיצר לישראל נעשה ראש. וממילא משמע שאם אינו מצר להם אינו נעשה ראש. ה"ג וכל דרגא סלקא לעשרה וכו'. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

אומ' מכיכ' וקלילא מפני גלוליהם ושקוציהם ושטופי בזמה כמפורסם בכתובים. בגינייהו דישראל מן הטע' שזכרנו הגר בניה שולטים על בניה של שרה.

ראמין פי' עליונים עליונים דבר כנגד העליונים וקיימו גזרתו והם השולטים על העולם כדי לעשות נס חוץ מן הטבע אלף שני' כענין אוכלי' כל ארבע דהיינו אלף הרביעי ובעונותינו נתוספו עליהם מה שנתוספו מפני שאנו נותנים להם כח או בזכות ברית ישמעאל כנז' בזוהר. אומא חדא וגו' כאומרו כי אלף שנים בעיניך. ומלת עד לפי' הראשון עד שיעבור וישתלם מכל וכל מפני ששליטתם יום שלם כדמפרש ואזיל שלא פחת הקב"ה להם שליטה מיום א' שהוא יום שלם. ולפי' השני עד בעוד בתוך היום קודם שישקע שמש והיינו אומ' קודם דיפוח. אלך לי אל הר המור לכולהו פי' סיפיה דקרא הכי פי'. אמר הקב"ה אלך לי לנטרא ממלת לי מייתי ראיה לתועלת לבער שנאי מר ולבונה הא סומק וחוור דין ורחמים ולכך הם מלכות ויסוד דהיינו ירושלם וציון ולפי האמת ה"ר זכר גבע"ה נקבה ובכלל זה מזה יתהפכו הר המר בירושלם גבעת לבונ' בציון והיינו דמייתי ראיה גבעת הלבונה דא בי מקדשא די בציון ועם היות שבית המקדש נקבה ציון זכר והיינו קרא יפה נוף וגו' לאחת בכנפות שבין אותם הכנפים הם אוחזים שאין הקליפות אוחזות אלא בכנפים לבד מבחוץ עד דלא תשתלם כפי' הב' שפי' ר' יצחק. אי יתיר וגומר הענין כי הגלות היה על עון אבותינו אם בעגל אם בבית עצמו באותו הדור ואז נגזר על ישראל אלף שנה ואפי' יטיבו דרכם בדרך בינוני זכו האומות באלף שנה ועליו נאמר אם תעירו ואם תעוררו אפילו בתפלה אמנם מאלף ולמעלה תלוי בתשובה מפני שעכובו על עון הדור ההוא בעצמו שאינ' זוכים לגאולה ולזה בן דוד בא או בדור שכולו זכאי מאלף שנים ולמעלה או בדור שכולו חייב בעתה הידועה ואז יגאלו יש' ח"ו בחמה שפוכה וישארו אחד מעיר ושנים ממשפחה וראיה שיש זמן שאינו בזמן שבא בתשו' הוא מלשון הימי' מכלל שאם אינו באחרית אפי' ישובו לא תקובל תשובתם אמנם באחרית הימים ושבת וגומר ואז אם יהי' נדחך וגומר ועתה אין ספק שיש לו עת שלא יוסיף והם הזמנים שפי' לעיל ותשלום זמן אחרית הימי' הוא בשנת שמנה מאות ושמנה ועשרים לאלף החמשי ומשם ועד עתה נמשך הגלות בעון הדורות שאינם שבים ולא ימשך אלא עד ת"ת לאלף הששי לתחיית המתים ויקדם הגאולה מה שיקדם ומי שימצא באותה שעה בלי תשובה אוי לרוע מזלו שיתבטל הוייתו הרמ"ק זלה"ה:

ויאמר אל עמו וגומר דהא עכ"פ וגומר ירצה בין נאמר שפרע' קבצם ואמר ונתלבש בו השר בין לא נתלבש בו אלא שבכולם נתלבש יחד ואמר במחשבת כולם סוף סוף אין להמלט שיהיה ממש השר ולזה יקשה לא' הפירושים שאם לא שנתלבש בפרעה היאך אמר השר להם ולזה אמר אכניס וגומר. כי ה' אמר לו קלל וכי בנבואה נאמר לו שיחטא או נביא היה אלא הכוונה מגלגלין חוב' ע"י חייב וה' נתן בלבו יסורים אלו לדוד. והמחשב' נקראת אמירה דכתיב ויאמר המן וכיוצא ממנו אינו לשון רבים מדברים בעדם אלא על היחיד הנסתר שהוא השר שהכניס בלב' שיאמר עליו כן וא"כ אומרו עם בני ישראל הכוונה ג"כ על השר שלהם והיינו שממש נתחכמו כנגד יושב שמים וזה שיש כח חיצוני מורד ואומר שאתו היכולת וזה השר כיוצא בו מורד:

ר' יצחק אמר וגו' תוקפא משריהון ואינם עולים יותר אלא באמצעות השר לבד וישראל אינם באמצעות שר אלא מושכים ממש מהקב"ה והיינו תרתי לטיבותא והיינו עמא דה' ועולים אליו לשאוב ואין אמצעי ביניהם והאומות אין השר אמצעי אלא הם תחת יד השר מכל וכל ועכ"ז אין השגחתו ית' מסולק' ח"ו ומפני שאומות מושכים מקרוב אמר משכין תוקפא גם שהוא דין אמנם יש' מושכים מרחוק גבוה מעל גבוה גם שהוא רוח חיי' אמר נגדין חיליהון: ור' יצחק הוסיף על דברי ר"ש שפי' ויאמר אל עמו השר ומכלל דברי ר"ש בדבריו שנקראים עמו. ור' יהודה נמי הוסיף והכריח מפסוק אחר ולא פליגי אלא שלשתם אמרו דבר א' כל א' ממקומו.

עם בני ישראל ממש ירצה עם מיוחסים לי"ב גבולי אלכסון דהיינו בני וענפי הת"ת והיינו ויקוצו שהקדוש' עוקצם ולא שהם משיגים בה אלא שנחלצי' מהקדש ואינם יודעי' ממה. הרמ"ק זלה"ה: והרח"ו זלה"ה פי' מאי ממנו ר"ל ממנו אינון אמרו וגו' פי' כי השר שלהם הנקרא מלך מצרים סתם הכניס בלבם שיש' אלו הם אומרים כי חילא דילהון שהוא השי"ת הוא רב ועצום ממנו מן השר שלהם ולזה לא נאמר בלשון רבים הנה עם וגו' רבים ועצומים דקאי לחילא דילהון ובזה יקנאו המצרים בלבם ויאמרו הבה נתחכמה לו וגו'.

א"ר אבא האי פסוקא וגו' פי' כי אם היה אומר עם יש' היה נראה שהכוונה לאמר עם שהם ישראל גם אם אמר בני ישראל משמע ג"כ שהם בנים של ישראל אמנם כוונת השר שלהם להטעותם שאינם הם עצמם בני ישראל הידועים במעלה כי אם עם בני ישראל ר"ל כי אין אלו בניו ממש ועמו רק עם ועבדיו אשר נטפלו עם בני ישראל וכל זה עשה בחכמ' כדי שלא לייראום וכדי שיבזו המצרים את ישראל ויתגברו עליהם וז"א דחשיבו דעם בני ישראל הוו ולא עם ה' אמנם לבסוף כאשר ראו המצרים כי כאשר יענו אותו כן ירב' וכן יפרוץ אז ויקוצו מפני בני ישראל כי אמרו אחר שאין זה ע"ד הטבע א"כ אינם משפחה בזויה כאשר חשבו כי אם בני ישראל ממש. גם אפשר לפרש או' דחשיבו וגומר ירצה שישראל הוא ישראל דלעילא ת"ת ובני ישראל הם מלאכיו והעם היו תחת ממשלת המלאכים אמנם אמר ויקוצו מפני בני ישראל כי הם בני יש' בני הת"ת ממש ותחת ממשלתו ית' ולפי' זה צ"ל כי ר' אבא סובר דויאמר אל עמו הוא פרעה התחתון וזה הפי' נראה עיקר. ואפשר לומר כי ר' אבא קאי אפי' אההוא פי' והכי קאמר כי שר של מצרים כדי להטעותם לא רצה לגלות להם האמת שהם עם השי"ת ממש רק הטעה אות' כדי שיחשבו שהם עם המלאכי' ולא עם השי"ת בעצמו שאם המצריים היו יודעים הדבר לא היו עושים רעה עמהם בודאי ולכן לא גילה הדבר להם וז"א בגין דחשיבו וגומר פי' כדי שיחשבו. ואו' וכתיב ויקוצו מפני וגומר הוקשה לו כי הרי אח"כ מצינו שידעו שהם בני ישראל ממש כי כן כתיב ויקוצו מפני בני יש' ולא כתיב מפני עם בני ישראל ותירץ דלא קאי אבני יש' התחתונים רק לעליונים בני יש' סבא הם המלאכים ואמר שהם נעקצים מן המלאכים שירדו למצרים לעזרת ישראל ע"כ:

והרא"ג ז"ל כ' מכיכא וקלילא. שפלה ובזויה. דאולידת לישמעאל וכו'. י"ס דמסיימי ביה הכי ועשה כמה רעות לישראל ושלט בהם וענה אותם בכל מיני עינויים וכמה שמדות ועד היום הזה שולטים עליהם ואינם מניחים להם לעמוד בדתם ואין לך גלות קשה לישראל כמו גלות ישמעאל:

ויומא חד הוא לקבליה. יום א' שהוא אלף שנים הוא הנגזר משם והלא' תלוי בתשובה כדפי' ז"ל לקמן:

והיה יום אחד הוא יודע לי"י. כלומר אחר עבור יום א' אם ישראל ישובו בתשובה יודע לה':

ויאמר אל עמו וכו' ר' יצחק פליג אר"ש ואמר כי מ"ם ממנו אינה ממשמעות יותר אלא פי' ממנו ממנו ית' ולא עצום מתחת השרים: ה"ג א"ר אבא האי פסוקא הוה ל"ל בני ישראל רב ועצום ממנו אלא עם בני ישראל ממש וכו'.

מההוא ישראל דלעילא דחשיבו. פי' ישראל דלעילא הוא הת"ת ובני ישראל הם המלאכים דקב"ה וחשבו המצריים שישראל היו תחת ממשלת מלאכי הת"ת. וז"ש דחשיבו דעם בני ישראל הוו ולא עם ד' עמו של הקב"ה ממש וחבל נחלתו. וזה ליתא אלא ויקוצו מפני בני ישראל שישראל דלתתא הם ממש בניו של ישראל דלעילא ת"ת וז"ש ולא כתיב מפני עם בני ישראל וכו' אלא מפני ישראל ממש. א"נ ויקוצו מפני בני ישראל שבני ישראל שהם המלאכים היו מצירים להם שמצדם הי' בא להם צער גדול ועדיין במחשבתם היו עומדי' שישראל היו מושפעים מבני ישראל דהיינו המלאכים עד שהקב"ה גילה ואמר בני בכורי ישראל. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

ר' יוחנן וגו' דבר שאין בו חשדא כדי שאם יכשף בלעם יחולו הכשפים אמר תזכרם בשם עם יוצא ממצרים וז"ש כ"ש למעבד עבידתא דהיינו כשופי בלעם.

ממאן אינון אפשר שאינ' ידועים בני מי הם המצריים ואפשר דהכי קאמר הם הפקר עבדים יוצאים מתחת רשו' רבם שאין להם אדון שעדיין לא קנו אדון לעצמם.

עמא דדבר בין נטירין הם בשמירה מן הפגעים ואם בא עליהם מלחמה השר לוחם מלחמתם וישראל לא נטירין שהם בגלות ובצרות רבות ורעו' כאלו לא נטירין. מסכנא שאין לו יכולת להרבות כהקב"ה ארבה אותם כצאן אדם וכן הרף ממני ואעשה אותך אמנם השר אין לו אלא על דרך טבע ואם יאבדו כל טבע לא ימלא חורבתו בכמ' שני'.

מלכא דרחי' קשוט הקב"ה חותמו אמת לכך צריכים אומתו שיהיו באמת ואם לאו לוקים אמנם השרים הם מהטומא' והשקר לכך אם אומתו ידבקו בשקר והטומאה אינו חושש ולא שיהיו כך כל מציאות' בשלוה אלא מאריכים עד שיתמלא סאתם ויש' פוקד עליהם מיד כענין שדרשו בזוהר.

חיוא רהיט לא היה גשמי אלא שטן וברח ועכ"ז הלקהו והיינו הדם השותת ולא שנגע בו החיצוני אלא שגרם לו וזה מקדוש' ר' יוסי שבא לו העונש שלא בפגיעת הנחש החיצוני ממש. רק אתכם ידעתי כמו שהיה ר"ש אומר והשתא לית ליה לקב"ה בעלמא אלא אנן העשרה חברים שהיו אחר האדרא ז' והם דבקים יותר משאר חכמי ישר' והיו צריכים שלא להפריד המחשב' אפי' רגע. כ"ש וכ"ש תלמידי חכמים הם בין שאר העם כישראל בין שאר אומות הרמ"ק ז"ל:

והרח"ו זלה"ה פי' ר' יוחנן וגו' הנה ר' יוחנן אמר למה בלק לא אמר עם בני ישראל לשון בזיון כמו שאמר ר' אבא ותירץ כי היה מוכרח שיאמר עם סתם לפי שכוונתו היתה לעשות כשפים שישלטו בהם ואולי הם מעורבבי' באומות אחרות כי לא ידע כשירתם שלא נחשדו על העריות ומפני זה לא זכר אלא סתם עם וגומר כי השרים להגדת העתידות מי שישקר עליהם ג"כ הם ישקרו עליו וכ"ש לעשות מעשה ממש להכרית עם גדול כזה וז"א וכ"ש למעבד עבידתא. ור' אחא תירץ באופן אחר כי בלק הרשע רצה להקיל אות' יותר משרו של מצרי' כדי שלא יפחד בלע' ולא יצא לבו:

ויאמר אל עמו וגו' אמר ר' תנחום ידעין הוו וגומר כוונת ר' תנחום לתרץ קושיא והיא אם כוונת המצריים לעקרם מן העול' למה נצטרכו אל המציאות האלו יהרגו' מיד וכ"ש שהיו יודעין שילקו על ידם כמו שאמר ר' תנחום אמנם הענין כי יודעים היו כי הגזרה אין מי שיוכל לבטל' לא היתה כוונת' רק להקדים להרע להם לפי שראו שעתידין להיות להם רע על ידם אמנם להורגם לא היה עולה בידם ובאו דברי ר' יצחק לומר כי אין שר מריע לישראל כי אם ברשותו ית' ליסרם וגומר:

תוה ר' יצחק ואמר וגומר אמר כי עתה מתוך דברי האיש ההוא הבין הכתוב כי הכתוב אומר ממש דברי האיש ההוא כי כן כתב כי תחת ג' דברים רגזה ומתרעשת הארץ וא' מהם תחת עבד כי ימלוך פי' כי אין הפסוק כמשמעו רק כוונת הכתוב הוא בשקם מלך חדש אשר היה עד עתה תחת ממשלת מלך אחר ולא עבד ממש וז"ש ממנא דהוה ממנא תחות שולטנא אחרא ומליך. גם רגזה ארץ הוא כפשוטו ארץ ממש ולא יושבי ארץ כפי' המפרשים והנה אם לפי שהוא מלך חדש רגזה ארץ כ"ש כשקם המלך ההוא לתכלית להרע ליש' כי אז ודאי רגזה ורעשה הארץ ע"כ:

והרמ"ק זלה"ה פי' ויאמר אל עמו וגומר יהב להון עיטא רמז למה שפי' לעיל ר"ש שקשר נתן בלבם עצת רשע להרע ליש' ולר' תנחו' הוקשה כי איך השר היודע העתיד שבלי ספק הקב"ה יתבע עלבונם השיא' עצה כזו ואם הם עצמם איך עלה בלבם שטות זה חוטאים ללא תועלתם לזה אמר ידעין הוו וגומר ואמרו כיון שאין תועלת בהם ולא בטובתם שסוף נלקה לזה נרע להם כל מה שנוכל וננקם מהם קודם וזהו טעם השר עצמו וז"ש ולכך אקדים שולטנו דילהון.

ממנא דהוה ממנא וגומר ירצה דקרא אותו השר עבד מפני שהיה משועבד תחת יד שר א' והקדמוהו להרע לישראל והיינו תחת עבד כי ימלוך: יתיב געי ובכי ג' פעולות הם הא' יתיב והיינו זמן התמידי יושב ודומ' ועצב. ואח"כ שואג ג' משמרות והיינו שאוג ישאג על נוהו. הג' ובכי ב' דמעין כאו' במסתרי' תבכה נפשי. במסתרי' דוקא מפני שהקב"ה אין לפניו עצבות כאומרו עז וחדוה במקומו כדפי' במסכ' חגיגה. הרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' ה"ג ויאמר אל עמו וכו' יהיב לון עיטא וכו' דכל זמנא דמתרגשא יתיב וגעי וכו'. היינו הת"ת כדמסיק טרנא עציב והענין כד אנח להו לישראל תחות שולטנותא דאומין יתיב. כלומר אינו מקבל מהבינה אלא יתיב וגעי ר"ל יתיב ומשפיע שנאות ואנחות ודינין דהיינו סוד הבכיה שכן הדמעות הם מלוחי' והישיב' היא להורות כי יש מי ששולט עליו חלילה וזהו ויקם מלך חדש שכזה קם כביכול זה יושב וז"ש יתיב וגעי וכו':

במסתרים דווקא. כדי שמלאכי השרת לא יעכבו על ידו כדאיתא במדרש בא מטטרו"ן ונפל על פניו ואמר רבש"ע אני אבכה ואתה לא תבכה א"ל אם אין אתה מניח אותי לבכות אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס ואבכה שנאמר ואם לא תשמעוה במסתרים וכו' וסוד המסתרים הוא עולם האצילות שאין כח לשום מלאך ליכנס לשם. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון כל מה דאמרן לזמנא זעירא וגומר פי' שאין מודיעי' כי אם לעתים קרובות שנאמר מודיעי' לחדשי' מאשר יבאו וגו': א"ר יוסי במסתרי' דוקא פי' מדמיקרא בית דמסתרי' בשווא דאיק לה ודריש ליה כמד"א והסתרתי פני מהם וגומר עכ"ל:

באור פני מלך חיים ירצה חיי העולמות כולם למט' הוא ממה שמאירי' פני הת"ת ואור פניו המבהיק והמתנוצץ אל התחתונים הוא חיותם למטה א"כ אם אור פניו אין אתו תחתוני' כ"ש אם יתהפך שנוסף על עצבון בוכה אין חיים ואין קיו' לשמשיו:

טרנא אדון.

צעקו הוא פעולה נוספת על בכיה דהיינו לבכות בצעקות וקולות נשמעים היינו תוספת שמוסיפי' שהקב"ה בוכה בחשאי והם בקולות נשמעי' ושירי' לקול יללה הומר והעד צעקו חוצה ר"ל הם חוצה מטעם ממריהון בגו כאו' במסתרי': בתי גואי לפי הנראה מתוך המאמר הזה כי בתי גואי באצילות ובתי בראי בהיכלות והיינו אומרו אינון מעשר' כתרי מלכא:

ת"ח אית מארי דדינא קשיא הם מלאכי הגבורה החזקה. מארי דדינא ורחמנותא מלאכי המלכות שהם אמצעיי' מארי שתי הקצוות דין משמאל ורחמנותא מימין דלית בהו דינא כלל היינו מימין ומה שאמר על אינון דלתתא היינו בחינת רביע' הם החיצוני'.

פרוכא עבודת פרך מה דאתפקדו כפי עונשם ומה שהם עושים מעצמם רצון גבוה וז"ש ורעותא דמאריהון וגומר ואית למה נענשי' וי"ל מפני שמתגאי' בעצמ' גם מפני שמוסיפין גם מפני שאינם מבחיני' בין צדיק לרשע. ג"כ י"ל שבריאת אות' ההויה אינה אלא לכך לבד עשה שליחותיה מתבטלת א"כ מה יתאונן שנענש זו כחו והויתו.

בעדנא דאתמסרן וגומר כגון בגלות מצרים ובבל וכל שאר השרי':

ולקבליהון וגומר כדי שיוכלו לסובלן והנה ז' גזרות משבע כחות בעליהן שהם פועלין ע"י שבע היכלות טמאים וכנגדם ז' ברכות מהרחמים ושבעה מדרגות קדושות כדי לשומר' בגלות' מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. טרנא עציב תרגו' סרני פלשתים הוא טורני פלשתאי ור"ל אם השר הוא עציב וכ"ש כי ממש צועק ובוכה א"כ עבדיו מה צריכין לעשות דודאי צריכין לבכות כפלים:

געין רהיטין שם דבר ור"ל כי צועק צעקות במרוצה ובתוספת זו אחר זו עכ"ל:

גליון תריסר בתי דינין פי' כ"ד צירופי אדני י"ב מהם רחמים י"ב מהם דין אותם של רחמים יורדין למתק את הדין ע"כ

גליון ולקבליהון ובני ישראל וגומר מונה במאד מאד בשני' ובהכי הוו שבע לקבל שבע גזרות דקאמר ותימה דלעיל י"ד ב' קאמר הרי שית ולקבליהון כתיב ובני יש' ולעיל י"ו ב' עכ"ל:

הבה נתחכמה לו ר' יוסי וגו' הזמנה למעבד דינא אותו הדין שנגזר מלמעלה ונשפע לחצוני וכבר הוסכם. ור' יוחנן אמר הבה הוא תחלת הסכמה הכנה להסכים לא לפעול הדין. ור' יצחק אמר סברא אמצעית הסכמה כר' יוחנן ולדין כר' יצחק ולא שנשפע אלא סתם נסכם עליה' לדין כדי שלא יהיה להם טובה ורחמים. ממלאכי השרת היינו בני יש' כדפי' לעיל. מה הוה מחשבתהון באומר' כל הבן הילוד שהרי הנקבות יולידו ע"י זכרי' יהיו מה שיהיו ותירץ לממנע מישראל וגומר כיון שהם יראו שהבני' יהיו מושלכי' ליאור יפרשו מעצמן ולא יולידו לא זכרי' ולא נקבות וטעם של השר המכניס העצה היה דרך אחרת כדי שלא יבא מרע"ה לעול' ויענש ע"י וז"ש הוו ידעין וגומר הודע בלבם סוד זה. ואפשר דהכי פי' מה מחשבתהון דמצראי שגזרו לממנע כאו' וירא אלהי' את עניינו זו פרישות דרך ארץ וכן שולטנא דממנא וגומר מה רצה בזה ותירץ כך אמר להון וגומר ולא מצאו להם דרך שלא יצא מרע"ה לעול' אלא ע"י פרישות דרך ארץ כענין שפי' אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות וגומר ד' מאות פרס' שיעור גבולו שהוא מצרי' וכנגדו ברקיע והטעם שדלג אפשר שהי' מהרע' שעדיין נשארו ק"ץ שנה ואפשר שהיה אומר כלום עשיתי אלא מה שהורוני מרשות גבוה כדפי' לעיל ולזה השיבו לו גזרה היא והוא שליט לגזור בבריותיו כפי רצונו הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה פי' כי יתכן הטעם כי ארץ מצרי' היא ת' פרסה ורצה לברוח דומה מכל ארץ מצרי' שלא להמצא שם בעת המכה וא"ל הקב"ה כי נגזרה גזרה וגם שיברח לא ינצל ואז הוצרך לצאת עצמו מן השררה ובזה נמלט כי כבר אין זה אלהי מצרי' ושר שלה. עכ"ל:

דומה שרו וגומר אין ירידה פחותה מזו משר על אומה מלך נעשה עתה שוטר אכזרי למטה בגיהנם. שם על המתים ממונה בקברות:

אלא א"ר יוסי של כסף נתכי' וכחות' העליון נשפט וע"י משפטו נעשה למטה דוגמא זו. שה היה מזל טלה ולכך היו מכבדי' הטלאי' וישראל מבזי' אותו שורפין אותו צלי אש וגומר וכיוצא בזה היה עושה הקב"ה בשה המשפיע והיינו דעת ר' יהודה והכריח וכל זה היו יודעי' וגו' שהודיע' השר והכניס מחשבה זו בלב חכמיה' כדי להקדי' נקמת' בישראל. ור' יוחנן אמ' ככלהו תנאי באלהי כסף וזהב וגומר ובשה ומזל וטלה והשר ונילוס כל מה שהיה להם עבודה בו וכח חצוני מתלבש בו לוקה והיינו אומרו הרבה ע"ז וגומר. הרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' טרנא. מלשון שר כתרגום סרני פלשתי' והכוונ' אדוננו הוא עציב ובוכה מה יעשו עבדיו שאינם נהנים באור פני מלך. וי"ס דגרסי פטרונא וכן למט' והוא יותרנכון:

מארמיהון בגו ואינין לבר. שנסתלק מאריהון למעלה בסוד צדקתך כהררי אל וגומר ואתה יי' אל תרחק והם לבר וזהו שהם צועקי' אוי לנו שאנו חוצ' והוא נסתלק ממנו והסתיר פניו ממנו:

אינון מעשר' כתרי מלכא. ונ"ל שהגירסא הנכונה היא עשרה כתרי מלכא וכדפי' שעשר דאצילות הם בתי גואי ובתי בראי הם לבר מהיכלין כנזכר בתיקונין דף ט"ז דהיינו בסוד הגלות חוץ מחצריהם וטירותם בעשיה הרוחניות מקום הקליפות: ה"ג ת"ח אית מארי דדינא קשיא ואית מארי דדינא דלא קשיא. הם [מלאכי] המלכות שהיא רפיא:

ואית מארי דדינא ורחמנותא. הם מלאכי הת"ת שהוא ממוזג דין ורחמים:

ואית מארי דרחמנותא. היינו מלאכי חסד וזהו צוה ישועות יעקב דהיינו מלאכי דרחמי וזהו שקראם כאן מלאכי שלום הת"ת הנק' שלום. והנה לא הזכיר הכתוב רק שני מלאכים דכתיב הן אראלי' צעקו דהיינו מלאכי המלכות מלאכי שלו' וגומר היינו מלאכי הת"ת והטעם להיות הת"ת והמלכות הולכים בגלות כדפי' בריש התיקונים כצפור נודדת מן קנה וגומר:

על אינון דלתתא כתיב. כלומר ד' מיני המלאכים הנז' כלם ביציר' בז' היכלות הם ועליהם נאמר הן אראלים וגו'. אמנם אותם המלאכים שהם למטה בעשיי' רוחניות ברקיעי' ובאוירי' כנזכר בפרשת ויקהל דף ר"ב: וז"ש על אינון דלתתא כתיב אלביש שמי' קדרות. דהיינו הרקיעי' עצמ' נתלבשו בקדרות. וכל המלאכי' אשר בהם עליהם כתיב ונמוקו כל צבא השמי':

אי הכי כל אינון שולטנין וכו'. קשיא זו ותירוץ ר' אלעזר איתא בארוכה בפ' תרומה דף קס"ג ע"ש:

מתכנפין תריסר בתי דינין. כנזכר בפ' האזינו דף רצ"ג שתליין במצחא דז"א כ"ד בתי דינין כנזכר שם ועקר אותם הכ"ד הם עשרים כנזכר שם שהם ננגד עדה מצלת ועדה שופטת שאין עדה פחות מעשרה והנה (עד) [עדה] שהיא שופטת:

משתקען גו תהומא רבא. לכבות דשפי הדין המשתלח ביניהם א"נ י"ב בתי דינין הם כ"ד צירופי אדנ"י י"ב מהם רחמים וי"ב מהם דין ואותם שהם דין הם נמחקין כדי שלא ישרפו העולם:

וגעי טורנא. פי' שואג האדון שאגות מרוצות במרוצה כעין תרועה יללות תכופות וזה מורה צער גדול שמצטער כביכול בצרתן של ישראל ומיילל ובוכה: וז"ש ונחתין תרין דמעין לשקועא דימא רבא. היינו הגבורה וההוד כדמפרש לקמן דף י"ט ומחזירן תוך הבינה שהיא ים החכמ' ימא רבא להעתיק' בשרש' ואומרו נחתין כמו יורדי המרכב' שהיא עלי' כנ"ל: ואומרו לשיקועא. היינו תוך השיקוע בתוכיות הבינה סוד הרחמי' הפשוטי' שבה: הה"ד משפטיך תהום רבה. כלומר משפטיך ודיניך מתמתקי' בתהומא רבא ובזה אדם ובהמ' תושיע ה':

ומתגלגלים עילאין לתתא. נראה שהם מים עליונים מים זכרים יורדים ומשתלשלים אל תוך מים נקבות וכמו שמימי הזכר מתמצים מתמצית רמ"ח שייפין דדכורא כמו כן מקבילות רמ"ח איברי הנקבה לקבל מאיברי הזכר כל אבר מחזיק אבר: וז"ש ונחתין מאתן וכו'. כלומר יורדים מים זכרים עליונים אל תוך רמ"ח דרגין שבנקבה:

הה"ד אריה שאג וגו'. אלעיל קאי דקאמר געי טורנא ועדיין אנו צריכין למודעי:

הבה נתחכמה לו וגומר הבה תמים. ביהונתן כתיב כשהטיל שאול גורלות על מי שעבר האלה והי' רוצה לעשות דין בעובר:

כולם הסכמה והזמנ' הם. ב' דברים הם במה שיסכימו כלם בענין ההוא ובהזמנה שיזמינו (עצתם) [עצמ'] לקיי' הסכמתם או במקו' השייך להזמין צרכי קיו' ההסכמ' כמו:

הבה נבנה לנו עיר. נסכים יחד לעשות עיר ומגדל ונזמין עצמנו והחמר והלבנים לעשות:

וכן הבו לה' בני אלים. הסכימו והכינו לעשות קרבן לה' בני אלי':

הבו לכם דבר ועצה. פי' הבו לכם הזמינו עצמכ' ותנו עצה ונסכי' יחד הסכמ' אחת:

ר' יצחק אמר וכו': אזיל לשיטתי' דר' יוסי דכל הבה היא לשון נופל לעשות דין א"נ מרכיב שני הפי' הסכמ' ודין וז"ש נהוי בהסכמת דינא:

כן ירבה וכן יפרוץ. בס"י יש שמוסיפין ומלאכי השרת הוו להו לשיכים ולצניני' הה"ד ויקוצו מפני בני ישראל:

ד' מאות פרסה. כך הוא תחום מצרים כנגד תחום א"י שהיא ת' פרסה כנזכר במסכת פסחים בפרק מי שהי' טמא ואפשר שיצא מתוך חצי תחומו שהוא שני מאות פרסה אשר הוא יושב בו שכן דרך השר שעומד באמצע תחומו והלך שני מאות פרסה בארץ עד אמצע תחומה של א"י ששם משכן השכינה כדי לצעוק על הגזיר':

ונתמנה דומה לשר של גיהנם לידון שם נפשות הרשעים. והענין כי הנשמות הראשונות שקלקלו בדורות הראשונים בדור המבול והפלג' וסדום כלם נתגלגלו במצרים לצרף שם כמו שכתבו שם המקובלים וכשהפילוהו משררתו חזרו ומינוהו ג"כ לצרף הנשמות אחר המות שמה שהי' עושה הצירוף בחיי' חזר להיותו מצרף כסף אחר המות. וזה השפל' ודאי כי צירוף החיי' הוא הכנה לעבודה לקבל תורה ומצות ויש לו מעלה כמשל הזונ' משא"כ אחר המות:

על המתים נתמנה. שיכניסם תחת ידו במספר ויוציאם במספר על פי הפנקס בזמן התחי'. א"נ להשכין הגוף בהשקט ובמנוח' עליונ' כנזכר בפ' חיי שרה במדרש הנעל' דף קכ"ד:

וכל זה היו יודעים וכו'. כאן היא מסקנא דשינוייא ששאל למעלה מאי הוה מחשבותיהן דמצראי לממנע מישראל פריה ורבי' וכו':

ונילוס אלוה שלהם. כלומר העבודה זרה הגדול' שבכלם הי'. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

ובעצים ובאבני' היינו ע"ז שהיה מעץ או מאבן היה שותת הדם ויורד ונתך חלק המים שבו שכל המציאו' מורכב מד' יסודות ויסוד המים נהפך לדם ושותת ויורד לחרפתן ונסרח וכיוצא בו לשר עליון וכל כח טמא המתלבש בהם: א"ר יוחנן רוב מימין וגומר ירצה כמו שיש מצרים למטה ופרעה שר עליה כך מצרים למעלה ודומה שר עליה וכמו שיש נילוס למטה מחיית מצרים כך נילוס למעלה בטחון דומה לקה זה וזה. ור' יצחק כיוצא בו תירץ אלא שהקדי' שתחלה היה לקות השר א"כ אינו מכת היאור כי מכת היאור ענין בפני עצמו הוא אחר שכבר לקה השר והיאור העליון, ור"ש פליג אכולהו ואמר שהמכות אינם בכלל זה אלא מכת מצרים היה על הים וקוד' זמן מועט היה הקב"ה עוש' דין באלהיהם למעלה ולמטה והיינו כדפי' שם וישאו ישראל את עיניהם והנה מצרים שרו של מצרים ובים היה לקותו ושם נפל ועד כאן הוה מתחזק כנגד יש' למטה ולמעלה שעל הים תבע תביעת ק"ץ שנה וכשאמרו הבה נתחכמה לו לא עלה בלב' אלא ענין הים שהוא תכלית אבוד' כאומרו לא נשאר בהם עד אחד.

וילך איש וגומר הענין כיון שההנהגה תתפשט מהם אל התחתוני' ע"י האמצעי' הקדושי' ולכך צריך שיהיו מלאכי מדת יום ומלאכי מדת לילה ולכך ברא המלאכים הממוני' בחסדו ביום להמשיך החסד לתחתוני' בשעתו דהיינו ביום נבראו המלאכי' הממוני' לומר שירה בליל' להנהיג מדת לילה שהיא משוררת תדיר למתק דיניה ע"י השיר בסוד שיר' הלוים שהיא ממתקת הגבורה כנודע אלו מימין מצד החסד ביום מצד הת"ת ואלו משמאל מצד הגבורה בלילה מצד המלכות ומלאכי יום אינם משוררים לדעת ר' אלעזר אלא ישראל הם משוררי' והם מקשיבי' שירת' בחסדם על יש' והטעם שירת' של יש' קדוש הנה השמאליים קדושת' קדוש והימניים קדושת' ואין אומרי' קדוש ביום אלא ישראל ולכך מקשיבים שיר' היום שירתם של יש' קדוש: ור' יצחק פליג שאין ראוי שנאמר שאין מי שישורר ביום למעלה אלא אותם ששוררו בלילה מקשיבים ביום אמנם מלאכי יום משוררי' ביו' הה"ד חברי' מקשיבים ואות' של יום אינ' חברי' כיון שמעול' אינ' משוררי' ושל לילה הם החברי' לישראל בערך שהמלאכי' משמרת' בלילה וישראל משמרת' ביום והם חברי' מקשיבי' ביום לשירת יש'. אמנם קשה לומר שר' אליעזר סובר שאין ביום מי שישורר למעלה. ואפשר לומר כי סבירא ליה כי יש ביום מלאכי חסד ויש ביו' ג"כ מלאכי גבורה משוררי' ביו' בשיר הלוי' וכ"ע מודו שיש מקשיבי' לישראל ולא פליגי אלא אם מלאכי חסד מקשיבי' או מלאכי גבורה לילה מדת המלכות הם מקשיבי' גם ר' אלעזר ור' יצחק פי' שמלאכי לילה מדת המ' הם משוררי' בלילה ור"ש פי' כי כת זאת המשוררת בלילה היא מצד המ' מדת לילה וכמו שהמלכות היא כלולה משלש מדות ימין ושמאל ואמצע כך כת זאת היא כלולה משלש כתות ממש ימין ושמאל ואמצע והם מהלילה אבל לא מהשמאל מכל וכל כדפי' ר' אלעזר והכריח מאומרו ותקם בעוד לילה דהיינו מדת המלכות בעוד לילה היינו אמצע הלילה פי' בעוד חצי מכאן וחצי מכאן ותתן טרף לביתה שהם ג' כתות אלו שביתה אינה פחותה מג' בחינות כנראה שכלם משוררי' אל הטרף דהיינו כת א' של שלש כתות וכן אומרו וחק לנערותיה ונערותיה הם ז' היכלות שיש מהם ימין היכל אהבה והיכל נוגה ושמאל גבורה כגון היכל זכות ועצם השמים ויש מהם אמצע כגון היכל הרצון ולבנת הספיר:

א"ר אלעזר י' דברים וגומר הנה ר' אלעזר חלקו עליו ר' יצחק ור"ש ולזה בא להכריח דעתו ואמר ועל מדת לילה שהיא המלכו כתיב ותקם בעוד לילה והיא משפעת אל התחתונים והיינו ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה אין מלת חק אלא דין ג"כ כגון חק ומשפט כאו' צדק ומשפט וגומר שהחק הוא מצדק והעד חקיו ומשפטיו משתי מדות אלו כי חקים הם גזרת הדין והעד או' על ענין הייחוד כי חק שהוא מהמלכות ליש' הת"ת וגומר מכאן למדנו שמ"ה מושלת בלילה א"כ מה שאמר ר"ש שהיא כת א' של שלש כתות אינו. וגם למה שא"ר יצחק שמלאכי יום אינם שומעי' אלא משוררי' אינו דתאנא אלו האומרי' שירה בלילה אלו הם שרי' על כל בעלי שיר א"כ כל בעל שיר הוא מצד הגבורה אחר שמלאכי לילה הם שרים עליה' ואין שרי יום משוררי' שהוא מלאכת הלוי' בעלי דין ומה גם שמלאכי לילה ששולטי' בלילה הם משוררי' וביום משוררי' אחרי' אשר תחתיה':

וכשפותחין וגומר הענין להוכיח מה שאמר שהם שומעי' ומקשיבי' שירתם של ישראל למה מקשיבים לז"א וכשפותחין החיי' התחתונים שירה למטה מוסיפין העליונים כח לדעת ולהכיר ולהשיג מה שמתפשט למטה מה שלא השיגו כי בשירם אינ' יונקי' אלא מהדין כדפי' ואין להם כח לייחד מדת לילה ביום ולכך מוסיפין כח מה שלא השיגו דהיינו הייחוד:

שמים וארץ וגומר דהיינו שמים וארץ עליונים שייחודם מתעורר לפי שיעור השיר העולה דהיינו התעוררות התחתונים:

א"ר נחמי' אשרי הזוכה לדעת באותו שיר. השיר עצמו היא מדת המלכות והזוכה דהיינו שהוא יודע לייחדה בסוד והאדם ידע ומשיג בה לייחדה יש בה כללות כל המדות העליונו' ולכך ידע בענייני התורה שהוא ת"ת יהו"ה הנכנס בהיכלו אדום וכן היא חכמה תתאה המאיר' מהעליונ' ויאזין התורה במאזני צדק א' הוא סוד האזנים והם גדרי תורה סביב לה ויחקור בסוד חקר והיינו ליכנס בה. ויוסיף כח מצד הבינה וגבורה מצד הגבור' והיינו צד הדין שמשם כל מציאות' ומה שבה נכללים כל ההויות החולפים והעתידים דהיינו מה שנמצא ומה שימצא הכל מושרש בה אמר במה שהיה ומה שעתיד להיות בזה זכה שלמה לדעת כאומרו ותרב חכמת שלמה. דוד ידע בזה כל טורחו הי' לייחד':

ואשר תחתם היינו מלשון שרות והם סוד מלאכים נקבות אל בחינת זכרי' שבה וז"ש השרי' העליונים ואשר תחת' השרות.

שיר שכולל וגומר אם אמר שיר סתם הי' מור' סתם על מדת המלכות אמנם עתה שפי' השירים דהיינו שהשרים של מעל' וגומר רצה להורות על כל תוקף מעלותי' דהיינו שיר שכולל כל ענייני התורה שש קצוות ובחינת' הנעלמת הכל כלול במלכות הנק' שיר.

א"ר אלעזר אלו השרים עמדו וגומר מלשון עמדו ולא ענו עוד שהוא לשון שתיק'.

אמרו שיר ולא שלם אמנם כיון שנולד משה וגומר נשלם השיר שהי' תמידי ומסודר וז"ש על משמרתם:

מי יתנך כאח לי שנוכל לומר שיר יחד יונק שדי אמי כמו שהם מקבלי' מאותו השיר יהי' שבט לוי שואב ויונק משדי המלכו' לשיר אמצאך בחוץ עם שעדיין לא נעש' משכן ולא נבנה מקדש ואנו בחוץ אשקך נהי' כאיש אחד חברים לא יבוזו לי שהשיר של נבזה עד שהי' השיר למט'. הרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' ובכלל אלהיהם הי' עובדים אותה שלפי שהי' גדול' היו עובדים את נילוס בכלל ע"ז אחרות. א"נ ובכלל אלהיהם היינו שסוד המים הי' בכלל כל ע"ז באופן שבלקות הע"ז הי' לוקה ג"כ נילוס דהיינו כללות המים שבתוך אותה ע"ז:

הא דר' יוחנן דייקא ופשיטא. כלו' נראין דבריו ובזה נפשט' לנו שאל' א' כפול' למה קדמ' מכת הדם לכל המכו' ולמה הי' הדם בנילוס תחל' משום דאלהיהם נלקים תחל' וכן נילוס נלק' תחל' והעצים ואבנים דהיינו פסילי עץ ואבן גם הם היו לוקים מצד חילוק יסוד המים הכלול בהם:

א"ר יצחק. בלא וא"ו גרסי':

רוב מימיו. כלומר עוצם הנהר דוגמתו למעל' לאפוקי יאורים קטנים שמתחלקים למט' משא"כ למעל' וזהו רוב מימיו:

כדוגמתם במרום. כלומר כדוגמתן לקו ג"כ במרום:

ר' אלעזר פתח שיר וכו'. פתח פתיחה זו ע"ש שמלוי יצאו המשוררים למטה בבית המקדש כדמסיק: ה"ג וברא מלאכים הממונים לומר שירה ביום בחסד וברא וכו'. ותם מלאכי' דקב"ה ת"ת ומלאכין דשכינתא ממשלת היום וממשלת הלילה:

הה"ד יומם יצוה ה' חסדו. כלומר יומם יצוה ה' שישוררו מלאכי חסד מלאכי רחמים ממשלת היום וז"ש לעיל וברא המלאכים הממונים לומר שירה ביום בחסד ובלילה ג"כ יש שמשוררים שיר' וכולם עמי דהיינו שכלם מקשיבין שירתן של ישראל: ה"ג אלו מקשיבים שירת היום ואלו מקשיבים שירת הלילה שירתן של ישראל קדוש. פי' שירתן של ישראל שאומרים קדוש. ואשירת יום קאי דלא קאמרי קדוש כי אם ביום. א"נ שירתן של ישראל הקדושי':

ר' יצחק. פליג שא"א שהמלאכים שמשוררים ביו' שיקשיבו שירתן של ישראל כי אין מלאך א' עושה שתי שליחות או יקשיב או ישורר לזה אמר ר' יצחק אותם שאומרים שירה בליל'. שכבר עשו שליחותם מקשיבין שירתן של ישראל ביום וה"ה שאות' שאומרי' שירה ביום שיקשיבו שירתן של ישראל בלילה:

הה"ד חברים מקשיבים לקולך. פי' אות' החברי' שישוררו בלילה עתה ביו' מקשיבי' לקולך:

כת א' כלולה מג' כתות. וג' ג' כתות משוררים בכל יום כנגד ג' אבות חג"ת וראשי משמרות הם ידותן הימן אסף. והכת הזה היא כלולה משלשתם כנגד מדת המלכות והיא משוררת בלילה:

הה"ד ותק' בעוד לילה וגו'. הרי כללות שלשת' ותק' ותתן וחוק סוד ג' ווי"ן דויסע ויבא ויט והק' והנותן והחק (הואל) [אולי צ"ל הוא] הכולל:

א"ר אלעזר עשרה דברים וכו'. במדרש מני להו ופי' מדת היום ומדת לילה היינו הנהגת הדין:

ותקם. אשת חיל הנז' בתחלת הפרש' דהיינו השכינה בעוד שהיא לילה:

ותתן טרף לביתה. היינו כח הדין שיוכלו אנשי ביתה לטרוף טרף (מאנש"י רשי"ם לרשומ"י) [אולי צ"ל מאנשים רשעים לעונשין] ויסורי כמו אפו טרף שהוא דין:

כד"א חק ומשפט. אף זה הנהגת הדין והמיתוח ולפי זה יהי' פי' לביתה היינו הצדיקים בני בית ע"ד מ"ש רז"ל וסביביו נשערה מאד הקב"ה מדקדק עם החסידים וגו':

וחק לנערותיה. היינו שרי האומות שאינם בני בית אלא עבדי' משפיע להם רק טוב שיאכלו חקם בעה"ז א"נ בית' היינו הבריא' ונערותי' היינו היציר':

מכאן שמ"ה וכו'. א"ו תת"ן [אותתן] טרף לביתה קאי והכניס המאסף מימרא זו בין הדבקים ללמדנו שהשיר צורך עול' עליון הוא כי השיר מטבעו הוא למתק הדין דהוה בלילה וזהו דמסיק ותנא וכו' אלו הם שרים כי עיקר השיר הוא בלילה כי אז הוא זמנו למתק דין ההוה בלילה:

וכשפותחי' החיים. דהיינו העומדים לעסוק ברנה של תורה בלילה מוסיפים כח וכו' ולכך אין רנה של תור' אלא בליל':

מה שלא השיגו. פי' קוד' לכן:

באותו שיר. נראה ממסקנא דמלתא שהיא שיר השירים ואומרו לדעת באותו שיר היינו סודות הרמוזי' בו:

ידע בענייני התורה והחכמה וגו'. כנזכר בפרשת תרומה דף קמ"ד ששיר זה הוא כללא דאורייתא כללא דכל עובדא דבראשית וכו':

ותקן משלים. להיות התורה דקה א"א לאדם להשיגה בגוף העכור הזה אלא ע"י משלים הרבה תוכל להבין הדבר הנעלם ההוא על מתכונתו:

אלו השרים עמדו. כלומר עמדו על משמרתם אמנם לא היו אומרים שירה עד שנולד לוי ממנו יצאו הלוים המשוררי' למטה כדי שעל ידם יושלם השיר למעלה ולמטה:

מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי. כלומר מי יתנך שהיית נולד תיכף כשנוצרנו אנחנו כשני אחים זה אחר זה כמה שנים קודם שהרי כמה שנים לא נתן לנו רשות עד שנולדת אתה. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

נלוים ונחברי' הם בעצמם עם המשוררי' והי' ראוי שיקראו נלוים לא לוים שמורה שהם לוים לאחרי' לזה אמר שג"כ השומע נלוה דהיינו ישראל השומע נדבק למעלה בנפשו. ר' תנחו' אמר שבכל נלוה וגומר לא אמר ילוה על השיר אלא על יחודי' שוני' משה בתורה אהרן בעבודת הכהונ' מרי' שהיא ממש הבאר היא השכינה בזרעם לוים כהנים. תינח משה אהרן שמשה לוי אהרן כהן ושיר הלויים בעבודת הכהונ' מרים למה כי מה ענין לה לגבי משוררים שהיא צדקת כשאר צדקניות לזה אמר ושרות שהם נקבות לשרים זכרים.

נטלו הקב"ה וגומר שסלקוהו מלאכי השרת לפני כסא הכבוד ובחרוהו למעלת כהונ' ולוי' ותור' והושיבו בארץ שנתן לו ישוב בעולם התחתון להוליד בנים ולעשו' לו בית והיינו שנתיישבה נשמתו בגופו והוליד וגו' וענין לקהת דקאמ' כלו' איש כשר ראוי והגון לאביו לוי ולבנו עמרם שהוא אמצעי ביניהם וכן עמרם ראוי והגון והוליד גם הוא מצד עצמו כשרים כיוצא בו אהרן ומרים. באותה שעה היו המשוררים וגו' מפני שהיה משם נולד מרע"ה שהעירו המשוררים במעשה המשכן

גער בהם שלא היה שלם כיון שלא היה עולה מן התחתונים ועם היות שנולדו התעוררות מעט בזה לא יספיק והמשוררים סלקא דעתייהו שיספיק כיון שכבר הם בעולם.

בצנע' להיות הבן אינו ראוי לקבל התורה ועוד כדי שלא ירגישו המצרי' ויושלך ליאור כדפי' רז"ל בפסוק ולא יכלה עוד הצפינו:

וילך איש ר' אבהו אמר איש זה גבריאל כדפי' לעיל ויקח את יוכבד בת לוי התחתון והטעם שנטלה גבריאל והחזירה מפני שהוא ממונה על הנשמות והזווג והיתה נשמת מרע"ה מזומנת תחת ידו. או ירצה מפני שהוא מבית לוי העליון ושהוא ראש למשוררים העליוני' ויקח את בת לוי שהית' ראויה להוליד מרע"ה מסדר המשוררים במשכן כנזכר.

הליכה זו לא היתה וגומר הענין שעם היות ששאר בני אדם מעשיהם בבחירה במרע"ה להוליד לא היתה שם בחירה לעמרם כלל אלא הכל מלמעלה כדי שלא יהיה מחולל בעון ויצה"ר.

ר' יצחק אמר באהרן ומרים לא נאמר שעם היות שנא' ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה וגומר לא היה זה בלידתם אלא סיפורי יחוסם אח"כ אמנם בלידתם לא נזכר זווג אבותם א"כ מה שכתוב במשה ויקח את בת לוי אינה יוכבד דאי הכי לימא הכי באהרן ומרים אלא בת לוי היא השכינ' ולמה נקראת בת לוי שהשכינה נקראת על שם לוי ופירושו מדתו של לוי מפני שכל בית יעקב אחוזים בשכינה ושכינה דבקה בלוי ומה שאמר במרע"ה ויקח את בת לוי מפני שמרע"ה במעלה גדולה בסוד נשמה מסולקת גבוה מעל גבוה ולא הי' עמרם ראוי להוליד למשה עד שנטל חלק בשכי' במה שהטיב מעשיו ונדבק בשכי' ואז זכה להוליד משה:

ותרא אותו כי טוב הוא ומפרשינן שראת' עמו שכינה מאותו כח שנטל אביו בשעת ההולד' ונדבק בהן נמצא דר' יהודה ור' יצחק ור' אלעזר ור' אבהו פליגי דר' אבהו פי' איש גבריאל ור' יהודה פי' עמרם והיה בו זכות ור' יצחק פי' בת לוי השכינה מפני שלא היה זכות ור' אלעזר קאמר השתא שזכות הי' לו שאלמלא כן היאך זכה שהוליד במעלה גדולה ממעלתו שהוא הי' בבת קול שהיא השכינ' בת לת"ת הנק' קול אמנם מרע"ה זכה לקול שהוא הת"ת והיינו גדול מצד הבינה המשפעת הקול כאומרו והאלהים יעננו בקול:

ויהי בימים הרבים ההם וגו' סוף גלותם הי' ואמר ויהי צער בימים הרבים ההם שהיו רבים של צער ושל שעבוד ישראל.

וימת שהורד כי השר שיש' גולים בו הוא פתח ושער הברכה ועליית התפלה והוא הי' נעשה סכך שלא יעבור תפלה כאומ' סכות בענן לך מעבור תפלה ואז וימת הורידוהו שפתחו שער התפלה ונשאר פתח פתוח לתפלתם ולא הי' אפשר להיות פתח שער תפלתם פתוח אלא בירידתו ולכך בא קץ גאולת' ואפסה מעלתו ונכנס' תפלתם:

א"ר יהודה בא וראה שכך וגו' הכריח מצד אחר טעם שאין לומר שמעולם לא נאנחו יש' אלא ודאי שצעקו בכל יום ולא הועיל' אלא באות' שעה ומה טעם אלא ודאי שהי' השר נועל שער תפלתם בפניהם עד גמר זמן קץ מעלתו כשהוא מרחם על יש' אינו שיש' יש להם כח להפך מדת הדין למדת רחמים ע"י יושר מעשיהם אלא הקב"ה מצד רחמנותו עם היות שמדת הדין עדיין בתוקפה מצד מעשיה' אשר לא טובים עכ"ז הוא מרחם על יש' וכופה מדת הדין ומורידה שלא תשלוט בפני הרחמים ותתבטל לפני הרחמים. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה. מוריד שתי דמעות לים הגדול הם ב' ספי' מי' כתרי מלכא הם י' ספי' והם גבור' והוד ומורידן לים החכמה ים הגדול וממתקן ונ"ל כי פי' מורידן לים החכמה הוא כמו ירד פלוני למרכב' שהיא אדרבא עלייה והוא בים חכמה עילאה כי שם כח החסד והרחמים וכן פי' בזוהר לעיל דף ט"ו על גנת אגוז ירדתי ופי' דמעות הם כחות הדין שמהם בא בפה לעולם עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' אמצאך בחוץ. היינו למטה בעולם השפל הזה:

אשקך. הייתי מתדבק עמך דביקו דרוחא ברוחא שע"י השיר (שהייתי) [שהיית] משורר למטה היית מעורר למעלה והייתי מתדבק בך:

גם לא יבוזו לי. כי עד עתה שלא הייתי משמש כלום הי' חרפה אלי אלה דברי המשוררים של מעל': ה"ג בס"י ונתקדשו כלם היו על משמרותם עמדו אלה נכח אלה חברים וכו'. ונשתכח השיר כי אין השיר שלם אלא כשעומדים העליונים ותחתונים אלה נכח אלה וכו'. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

אובא טמיא שמא אמר ענין זה ומשמו היה יודע ר' יוסי ענין זה והי' מכשף והכזיבוהו ואין ראוי להחזיק בדבריו ור' אלעזר אמר שאין לו ענין זה משמו אלא ממתניתין. עשרה כתרי מלכא עשר ספירות. שתי דמעות אינם נקראות דמעות מפני שהם יוצאות מהעינים העליונים. אלא מפני שהם גורמות ע"י הדין דמעות לעולם כדמפרש ר' יהודה והם שתי מדות הדין גבורי והוד או מלכות מפני שיש בחינת דין בהוד או במלכות והנרא' שעיקרו במלכות מאז שהדין בא משתיהן דהיינו מהגבור' עליונ' נמשך למלכות ומהמלכות לתחתונים. ואפשר לפרש מגבור' והוד בא למלכות שתים הנה קוראותיך משתי מדות באו לך קורותיך שהם הדיני' וגו'. כשהקב"ה בינ' זוכר את בניו נשמות קדושות שבתוך הגלות הוא מוריד כמו לשון יורדי המרכב' שהוא עליה והיינו שמעלה אותם אל הבינ' אשר שם שורש וממתיקן בים הגדול והיינו בינה הנקשרת עם החכמה ומשם היא מתהפכת לרחמים שנקרא מ"י מ' על י' כמו ה' על י' נוקבא דין והשתא י"ם י' על מ' כמו י' על ה' והיינו אומרו ים החכמה שע"י החכמ' היא מתהפכת והדין נמתק. ויש עוד בזה תוספת ענין נתבאר בינוקא פ' בלק. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה פי' ז"ל דהא א"ל לאובא טמיא וגו' זה תבין ממס' ברכות פ' הרואה במתניתין דעל הזיקין ועל הזועות סיפר התם מעשה דרב קטינא כד הוה אזיל וארעא גנחא ואמרה גוהא ואמר בלבו אם אפשר שההוא אובא טמיא דהוה תמן בחד ביתא אי הוה ידע מאי האי והשיב לו האובא טמיא כי אז הי' השעה שהקב"ה מוריד ב' דמעות לים הגדול והשיב לו רב קטינא שהי' ההוא אובא טמיא כדיבא ומילוי כדיבין דא"כ הוא שהם ב' דמעות א"כ תרתי זימני ה"ל למגנח ולמעבד גוהא גוהא. ושם נתבאר בגמ' כי קשוט הוה האי דא"ל ההוא איבא טמיא אבל בגין דלא יטעו אבתרי' בני נשא להכי קראו כדיבא. והנה ר' יוסי סבר הדבר כפשוטו כי אין ענין ב' דמעות ענין אמתי וז"א לא מלה ברירא היא פי' אינו אמת כי הרי התם רב קטינא א"ל לההוא אובא טמיא דהוה כדיבא וגו' ותירץ ר' אלעזר כי אם לא למדנו זה רק ממאמר דאובא טמיא הי' כן אמנ' אנן אנו למדי' דבר זה מן משנ' שלימ' דתנן בעשרה כתרי וגומר וזה כמו שאמרו בגמ' דקשוט קאמר אלא דרב קטינא הוא דבעא למקרייה כדיבא כנ"ל. עכ"ל:

א"ר יהודה כתיב והנה וגו' הנה שעמד בשררת מצרים עד הים ואת אמרת וימת מלך מצרים שמורה שבטלוהו מהיות מלך מצרי' ואין לפרש מיתה ממש שאין מיתה בשרים העליונים אנא ביטול שררה ולא הי' מלך ירצה שלא הי' במעלה גדולה אבל עדיין היה שר של מצרים ואח"כ העבירוהו אפי' מהשפלה זו אחר שנטבעו מצרים בים בענין שתחלה הורידוהו ויצא אחר יש' והעבירוהו: שאר הימי' נתנים לשרים הענין שהשרים ממונים להנהגת האומו' והקב"ה נותן שפעם ומשגיח בעולם על ידם כדפי' במקום אחר אמנם ביום הדין שהקב"ה מבטל השרים מפני שהגיע זמן שיהפוך אל עמי' שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' ואז השרי' כא' מצבא המרום מופקדים על שורת וענייני הפרטים ויש מי שיתבטל מהם האומות כולם הם א' ויצטרפו ויתלבנו וישארו מהם כל חסיד מא"ה וכל אשר נשמת לילית וסמאל באפיו יומת ואל יוותר מהם אלא ההגון לעבודת עובדי ה': א"ר אבא כשהקב"ה עושה דין בשרים היינו השפלתם ולמטה באומה מיתתם והיינו רותה בשמי' בדין שאני עושה בהם במה חרב לה' מלאה דם באומה התחתונ' למטה והשר יורד מגדולתו ורואה בשפלת אומתו והיינו וחרבו את כל בשר א"כ בבשר בתחתונים הוא ממש חרב שיתגרו אומה באומ' עד לכלות ואח"כ חרב איש ברעהו ולמעלה יקרא חרב הדין בעצמו בענין שנקראת מדת הדין חרב ודאי מדת המלכות היא חרב נוקמת נקם ברית:

א"ר יהושע וגומר ר' יהושע הוא העתק שהעתיקו המעתיקין כאן ועכ"ז הכוונה שהדין בידו ואלו רצו לעשות הדין בגלוי בגוף הי' עושה אלא שחושש לכבוד הבריות והדין נסתר מעיני בשר אלא המיתה כוללת לכל ואין יודע לשום מתה כדי שלא יתביישו בני אדם והיינו פרענא בית השחיטה הייתי מגלה טעם ובית יד למיתתם ושחיטתם אלא לכבוד הבריות שיהיה עונשם מוצנע ואין מי שיודע אלא הבורא וזה המעניש ויודע שיעור עונשו על עונו עד ירצה עונו בחרצובות מיתתו ואו' כבהמ' שטע' שחיט' גלויה ומפורסמת והכי איתא בינוקא פ' בלק. ואומר אני כי הרשות הזה הוא כח דין הנשפע למטה ודין זה יורד בו והוא שלוחו והיינו מפץ כלי מלחמתו וחרבו הוא הכלי הזה ממש שבידו וכאשר יטלו הרשות הדין אשר בידו יחלש כחו וכח רשותו וחרבו אל נדנה היינו שינטל מידו החרב והדין והרשות והכל ענין א':

ויאנחו בני ישראל נאנחו ע"י גבוה בני ישראל השרים המופקדי' שבידם עבודת ההנהגה כנודע והיא עבודה של מעלה. שעד אותה שעה לא עלתה כדפי' לעיל שהשר הי' מחיצת ברזל וכל חד בלחודוי מתפרשא הענין שהם עשרה שמות בתפלה אמנ' ג' אלו הם הכא נזכרו בענין ואנחה לא עשו יש' ודרך כלל כל תפלה לפי מה שהיא במדו' העליונות כך שמה וכך עלייתה כגון תפלה במלכות וכיוצא וכלם ולפי מה שהיא תעלה במדות העליונו' כך שמה והנה שועה הוא בתפלה ירצה שמדבר האדם בפיו ולכך אינ' במעלה כ"כ מפני שעדיין הי' במקום שיש בו דבור אמנם צעקה היא במעלה גדולה שהיא במקום שיש קול בלא דבור ולכך תעלה למעלה ואינה חוזרת ריקם מפני שנכנסת לפנים משורת הדין ומעוררת משם הרחמים. ולכך אמר כי אנחה היא במחשבה היא נעלמת יותר שאפי' קול אין בה אלא נאנח בשברון מתנים וג' אלו הם שועה דבור צעקה קול אנחה מחשבה ואנחה לא עשו יש' שלא היה יכולת בידם להעלות צרתם לפני המחשבה אלא העליונים נאנחו עליהם אמנם שועה דהיינו דבור וצעקה דהיינו קול זה היה ספוק בידם לעשות ולכך אנחה שוברת הגוף וכן שוברת דין ו' קצוות מתוקף הרחמים שהיא מתעוררת. וכן צעקה היא קול ומעוררת הרחמים מהבינה וקורעת גזר דינו של אדם מכל ימיו שהם שבעים שנה ז' ספירות ויש דין בהן וצעקה קורע' גזר דין. אמנם שועה אינה בעלת כח כ"כ אלא היא מועילה ולכך התפלה היא בג' הדרגות אלו שלימה תחלה שועה ליכנס בדבור ואח"כ צעקה נכנס יותר פנימה ואח"כ אפילו קול אין לו אלא נאנח בסוד המחשבה. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה פי' ז"ל ויאנחו לא (א"ה נמחקו כאן איזה תיבות מכ"י הרח"ו) של ויאנחו בפתח שהוא משמע שהם עצמ' היו נאנחים אבל עתה היוד היא בצירי משמע הם נאנחים עליה' ולזה אמר כי כן האמת כי כל צבא השמים מתאנחים עליהם וצ"ל כלו' נתאנחו לו (גם כאן נמחקו איזה תיבות). ר' ברכיה ביאר כי אין צריך להוציאו מפשוטו כי ממיל' משמע הכי כי בני יש' הם המלאכים בני יש' סבא כנ"ל. עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' לאו מלה ברירה היא דהא א"ל לאובא טמיא דהוא כדיב. (וע' מה שכתבנו באור החמ' בפי' הרח"ו זלה"ה כך פי' זה המחבר זלה"ה) ואע"ג דרב קטינא הי' אחר ר' יוסי ור' אלעזר כמה שנים אפשר דמעש' כיוצא בזה אירע בימי התנאי' ואמרו לו לאובא טמיא דהוה כדיב ומלוי כדיבין:

א"ר יהודה וכו'. פי' תדע למה נקרא דמעות ע"ש שמה' ומציד' באים הדמעות אל בני אדם לפי שמהם בא הדין ומי שפגעה בו מדת הדין בוכה ומוריד דמעות: ה"ג וכי אית חרב לה' א"ר יצחק אית ליה חרב כדכתיב חרב לה' וגומר והוכי קא קשיא לי' וכי אית חרב לה' ולמה אצטריך חרב לה' לעשות דין הן בגערתו מחריב ים וגומר והשיב אית לי' חרב כלומר אין הכוונה חרב ממש אלא מדה אחת של דין יש לו שעל יד פועל גבורותיו דהיינו מדת המלכות שהוא חרבו של ת"ת והיא מלאה מאד מימות הדינין וכתיב וחרבו את כל בשר כלומר חרבו של ת"ת הוא דן בה את כל בשר:

א"ר אבא וכו'. חולק על ר' יצחק ואמר דליתא להא אלא החרב הוא דין שעוש' שהרי מצינו חרב ביד מלאך ואין לומר שהיא המלכות וז"ש וכי חרב שלופ' הית' ביד המלאך ויהי' המלכות זה ודאי ליתא אלא כדאמרינן שהוא הדין שעוש' כן פי' חרב לה' היינו הדין:

אריב"ל. קושיא היא דהא אמר ריב"ל אמר לי מלאך המות וכו' פרענא להו בית השחיט' ש"מ שיש חרב ממש בידו וחותך הסימנים אלא שהם כסויים מפני כבוד הבריות והשיב ר' אבא שאין הכוונה ממש חתיכת הסימנים אלא נתן לו רשות לעשות בו גמר דין ולשחוט ולחתוך הסימנים אלא שאינו עושה כך ומפני כבוד הבריות ממיתו בדרך הסתר, ואע"ג דריב"ל היה אחרון ואיך מקשה ממנו ואפשר שהוא טעות אלא משמא דחד תנא היא וכן בפ' לפני אידיהן מייתי ליה משמיה דאבוה דשמואל. ה"ג כלומר נתאוו להעלותה למעלה. וה"פ המלאכים הם שהיו מאנחים עליהם דישראל ולאותו האנחה שהיו מתאנחים היתה כוונתם להעלות צרתם של ישראל למעלה כדי שיתמלא הקב"ה רחמים עליהם:

אותם שהם מן העבודה של מעלה. וה"פ דקרא ויאנחו בני ישראל שהם המלאכים הממונים על העבודה למעלה ותעל שועתם של ישראל מן העבוד' התחתונ'. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון דתנן בעשרה כתרי מלכא וגומר עיין בפרדס שער ערכי הכנויים פ"ה ויקהל קצ"ה ב' אדרת נשא קל"ו ב' שלח לך קע"ב לא היה מלך דהורידוהו מגדולתו וגומר נשא קל"ה.

האניחו לו למעלה ודריש ליה כמו וַיְאַנְחוּ דהוי פועל יוצא לשני מדלא קאמר ויתאנחו עכ"ל:

ר' יצחק אמר גדולה צעקה שמושלת על מדת הדין של מעלה היא בבינה ולכך מושלת על גבורה הוד מלכות שהם מדות הדין ומהפכ' לרחמים ולאו דוקא מכל ימיו דהיינו אפילו חסד שלפי דברי ר' יצחק אם גם חסד הסכימה בדין אין צעקה קורעת אלא אנחה או יותר ור' יוסי סבירא ליה שצעקה עולה יותר שאפילו בדין הבינה היא מתקנת וז"ש בעה"ז דהיינו מה שמשפעת בין מחסד ולמטה משש קצוות להנהגת העול' ובעה"ב דהיינו אפילו מקורות הדין שנפתחין בבינה הם מתהפכין לרחמים ונסתמין בסוד הצעקה ולפי זה צריכה לעלות אל החכמ' או אל ג' ראשונות שבבינה שהכל ענין א' כדי שתמשול אפילו בעול' הבא למתק דיניה. בשביל צעקה נראה שמכריח ממה שנוחל מושלת וזו אינ' ראיה שהרי תפלה ג"כ נוחל שאם הוא שב ומתפלל הקב"ה מקבל תשובתו ואין לומר שאין תשובה שלימה אלא בצעק' ח"ו שאין שום תשובה חוזרת ריקם. והנה ענין זה יובן במה שפי' שזדונות נעשו לו כשגגות או זדונות כזכיות והנה השב מיראה מתפלל לבד בשועה ולכך תשובתו בעולם הזה ירצה מתקן מה שעשה בעולם הזה וזדונות נעשו לו כשגגות כדי שלא תקובל בעולם הבא עד ירצה כשכיר יומו ושגגותיו לפניו עד יטהר ואח"כ יאכל פרי מעלליו הטובים. אמנם השב מאהבה צועק וזדונות נעשו לו כזכיות וממש נחשב כעושה מצוה ועל ידי התשובה מאותם העונות נוחל עולם הבא מפני שכפי שיעור זדונותיו בצעקתו פתח מקורות מחכמה אל הבינה וזה טוב לו לעה"ב. ממצוקותיהם תרתי מצוקות העולם הזה ומצוקות העולם הבא. הרמ"ק זלה"ה: והרח"ו זלה"ה פי' ר' יוסי וגומר בשביל צעקה נוחל וגו' כמו שפי' הרמ"ק זלה"ה:

ומשה היה רועה וגומר אר"ש אוי להם לבריות שמעלתם גדולה וחשובה ואינם משגיחין וחוטאים ומקלקלים בחשיבותם והענין שלא נאמר שאחר שברא עולם העליון אח"כ ממנו ברא עולם התחתון אלא בשעה שעלה וגו' כלומר באותה הבחינה שעל' במחשבה חכמה לברא עולמו שם בשוה ובשיקול א' ובחינה א' נבראו יחד ונמצאו כל הנמצאים להראות חשיבות התחתונים ממש בעליונים לפניו אלא שהם יורדים מצד עצמן. והנה עולם הוא ו' קצוות ולכך נטה ימינו חסד שהוא ראש לכל הנאצלים למעלה ולשון נטה היינו התפשטות ובחסד נמצאו העליונים כולם ועל כן הם קיימים נטה שמאלו שהיא הגבורה מפני שמדת המלכות אדריכל לעולם תחתון כדפי' רז"ל והיא גבורה תתאה דאתי מגבור' עילאה והיינו נטה שמאלו וברא העולם הזה כל המתפשטין ממנה בעולם התחתון י"ב חלקי הנמצאות זה נקבה לזה וזה חותם תבני' זה ואין בזו אלא מה שיש בזו כחותם המתחתם מזה אל זה כמו שהת"ת הוא המחתים במ' כן הגשמיים וירד החותם הזה ועשה שלישי והוא הים בסוד שהיא המ' ים ועשה בה כל חותם העולם הזה כדוגמתו בים והקושר מהנקודה עליונה עד נקודה תתא' הוא להיות מלאך אדם לויתן שהם מושלים ג' עולמות הנז' לקשרם זה בזה לעבודת האל ית' הוא האדם ולכן כלם משועבדים תחת ידו שלויתן אינו חוטא מלאך אינו חוטא מי חוטא ובעל בחירה אדם האמצעי בין שני הקצוות הקושר הכל א"כ ראוי שכולם תחת רשותו מלאך אינו אומר שירה אלא על ידו לויתן אינו אומר שירה אלא על ידו ואם ייטיב יזכה ליום הכשר לאכול מסעודתו של לויתן ומשרתי שולחו המלאכים א"כ חשוב האדם כ"כ ואינו מסתכל לשרת בוראו תמיד כי חשיבותו יותר מכולם כי המלאך הוא רוחני ואינו בעל בחירה ולויתן כולו גשמי ואינו בעל בחירה והאדם בעל בחירה בצלם אלהים שהוא בעל בחירה בעולמות ותחסרהו מעט שיהיה משועבד תחת עבודת אלוה וא"כ אין בינו לבין קונו מפסיק אלא עונו וז"ש אי בני נשא וגו'.

מתאבדין מטיפ' ממימי הבאר הטבע מים חיים לחצוב להם בורות נשברים וקוצץ חוט השתלשלות הנז' ואין מכל השואבים מים קדושים שיוכל לשאוב כמוהו וז"ש כמה אתיין וגומר.

ובחר ביש' יותר מן העליונים מפני שהם בנים מזווגא דקב"ה ושכינתיה בסוד נשמתם ואין כו המלאכים.

שושנים צדיקים שהשגחתו עליהם. קוצי' רשעים והוא מבחין בין צדיק לרשע רועה מנהיג. ממ"ה שמהפכו לקיום העול' למדת רחמים שאם לא היה מנהיג העולם בהיפוך זה היה מכלהו כרגע מפני מעשה בני אדם שבו. אין העולם מלכות מתקיים אלא על הריח דהיינו קשרו ביסוד וכן העולם הזה ע"י הריח מעשים טובים שבו מתקיים מלמעלה.

מי גרם שאני לדודי וגומר כי ע"י התשובה האדם שב לקונו ומקרבו והיינו שושנים שהאדם חוטא ומתמלא הדין עליו מוצק השושן ע"י סוד הקרבן לאש בזמן שב"ה קיים או ע"י תענית עתה שאין בית המקדש ונמצא מהפך אודם ללובן במעשיו מרעה לטובה ומדת הדין לרחמים והכל ענין א' הרמ"ק ז"ל.

והרא"ג ז"ל כ' ומשה היה רועה וכו' ר"ש פתח דודי לי וכו':

ובמחשבה זו. פי' החכמה: (החכמה) נברא העולם הזה היינו העשייה הגשמית והעולם שלמעלה. והכל נברא מכח המחשבה העליונה המתפשטת בעולמות שתחתיה שהם אבי"ע. וזהו מה רבו מעשיך היינו סוד עולם המעשית שבעשיה כלם אפי' בבחי' התחתונה שבעשי' הגשמית בחכמה עשית והענין שע"י ל"ב נתיבות ועשרה מאמרות שבחכמה נבראו כל ההוית אפי' בריה הפחותה שבבריות נברא בנתיב ומאמר לכך אין לבזות לשום נברא אפי' יתוש המאוס הכל צורך עליון: (נטר) [נטה] ימינו וברא העולם של מעלה. היינו העשייה הרוחניות כנזכר ולהיות שאין בה חוטאים בראו בימין סוד החסד.

נטה שמאלו וברא העה"ז. היינו העשיה הגשמית יען יש בה פושעים וחטאים נברא בדין לתת לאיש כדרכיו:

ועשה העה"ז כנגד העולם של מעלה. מכוון ככסוי לקדרה:

וכל מה שיש למעלה. שרים ממונים:

כדוגמתו למטה. על מה הם שולטים שאין לך שר ומלאך למעלה אלא (כל א') [אם כן] יש לו ממשלתו המושל על בריה ההיא:

וכל מה שיש למטה דוגמתו בים. חוץ מן החולדה כדפי' רז"ל על פסוק כל יושבי חלד ותנא ושייר:

ברא בעליונים המלאכי' שישוררו לפניו.

ברא בעה"ז בני אדם. לעסוק ברנה של תורה:

ברא בים לויתן. שיש לו השכלה ודעת גם הוא לומר שירה: לחבר את האהל להיות אחד. כלומר עד שיעלה השירה לפניו ית' מן העליונים ומן הים ומן היבשה: כד"א לחבר את האהל. מלת לויתן קא דריש שהוא המתלוה והמתחבר והמשתתף כדאיתא בפ' שירה מתחבר עם העליונים ועם התחתונים:

כתיב באדם וכו'. כלומר מרוב (חכמתו) [חיבתו] עם האדם התחתון יותר מן העליונים ומן התחתונים ומיושבי הים עשאו בצלמו:

אי בני נשא יקירין וכו' ואינון מתאבדין וכו' כלומר אחר שהם חביבים לפני המקום מכל מעשה ידיו אשר ברא (אין) [אם] מאבדין הם את עצמם. יותר אבודים מטפת הבור כששואבין ממנו מים ונוזל ממנו איזה טפה שהולך לאיבוד יותר מאותה הטפה הם (מתאבדים) [מאבדים] את עצמם והוא ע"ד הן גוים כמר מדלי שאינם חשובים בעיניו ית' כטיפת הדלי שנופל מתוכו כששואבים מים:

כמה אתיין כלומר כד אתיין:

לעליונים לא קרא בנים. כי אינם עמוסים מני בטן. ואינם ארץ חפץ כישראל אלא הם כלי הכנה לתחתונים.

הה"ד בנים אתם וגומר שנשמתן של ישראל אשתלף ממלכא וממטרוניתא:

רועה בשושנים אע"פ שהקוצים וכו' הקב"ה רועה ישראל בגליות הללו משועבדים תחת יד האומה כשושנה זו שהיא בין החוחים ויכולה כבשה זו לרעות [בין] כמה זאבים ואינ' נבלעת [ביניהם] (הם גדול הרועה) מה שאין שום שר יכול לרעות כך והוי כאילו אמר הרועה כבשושנים:

אין העולם מתקיים היינו המלכות הנקרא עולם:

אלא על הריח. היינו ריח מצות ומ"ט שעושים התחתונים. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון מס' לבנת הספיר. הלכך גדולה צעקה וגומר עי' בפרדס שער ערכי הכנויים פ' י"ח. בים לויתן וגומר סוד סעודת לויתן הוא חבור הנשמה עם הגוף לשון ילוה אישי אלי לפי שאינ' חוזרים עוד לעפרן וזהו יברו עליו חברים לשון חבור וכנענים סוחרים שמחלקין ריוח הסחורה כל א' כפי מדרגתו כן יתחבר גופו עם נשמתו ע"כ:

ות"ח כל וגומר הכוונה כי הקדושים מהפכין מדת הדין למדת רחמים ולכך מוצקין אודם ללובן כנז' והרשעים ועובדי ע"ז להיפך מהפכין מדת הרחמים למדת הדין ומוצקין מלובן לאודם ומקדושה לטומאה ולכך ויתגודדו לע"ז כמשפטם להפך מלובן לאודם ולכך עד שפך דם יתהפכו להגביר כח הדין להגביר החצונים:

א"ר יצחק מוסיף על דברי ר' אבא ואמר שצריך למצוק מגשמי לרוחני שאפילו הטוב להטיב יותר ולמצוק המדות הגשמיות לרוחניות והיינו סוד חלב לובן בשר ודם אודם ושניהם מוצקין במזבח ונהפכין לרוח דק רוחני וכן האדם צריך להיות כל מעשיו כן וכן הוא סוד התענית שאדם מתענה על עוניו שהוא מציק חלבו ודמו באש תעניתו ונתך כחו מדם וחלב וכן היה ענין הקטורת שני מינים אודם ולובן וכן השושן אודם ולובן מוצקין אותו ועולה ריח טוב וכן האדם מציק האודם והלובן והיינו נמי במדות עליונות שהם אודם מ' ולובן ת"ת ומוצקין אות' בסוד אשה ריח ניחוח לה' להעלותם בדקות למעלה אל סוד החוטם והמוח דהיינו קשרם במדות עליונות ועלייתם אל סוד החכמה ובינה להמתק וזה כל האדם לקשר ב' מדות אלו למתקן ולייחדם והיינו שושנים:

מצלי ואמר פי' היה מתפלל שמונה עשרה ובשומע תפלה היה או' גלוי וגומר גלוי שאין נסתר מעיניו דבר וידוע שאינו להסתיר עיני השגחתו משום נברא השב לפניו.

לפניך מדת המ' א"כ במלת גלוי העביר כל מסך מבדיל וחיצון מבין תעניתו וקרבנו לבין מדה זו ובמלת ידוע עלה כל מדרגות הנפרדים עד שנכנס אל הקדש שהוא לפניך מ' ושם התחיל לקשר קשרי הייחוד לקשר קרבנו ואמר יהו"ה היינו כתר עם החכמה אלהי בינה עם החכמה ואלהי אבותי בינה שוכנת וחופפת על ג' אבות ושם מעלה המלכות ואמר שהקרבתי לפניך ואמר לפניך מפני שמי שצם ומתכוין לשבח בו או מצד כעס וכיוצא מהמתענים לשם יצה"ר אין אותו קרבן לה' אלא לחצונים יצה"ר וכיוצא לזה אמר לפניך לא הקרבתי קרבני לע"ז וחצוני אלא לפניך והרי נכנס שיעור ב' פתחים שהם נצח והוד ואח"כ הוא מתפלל המ' ע"י היסוד שאין לה ייחוד למעלה אלא ע"י חלבו ודמו היינו לובן ואודם לכפר בלובן על עון מצות עשה שהם מימין ובאודם לכפר על עון לא תעשה שהם משמאל וגבורה ומפני שאינו מתרצה שם אלא בהיותו מוצק מגשמי לרוחני אמר והרתחתי חותם בחמימות חולשת גופי והיינו שהמתענה מקריב על מזבחו שהוא ע"י החולשה מתגדל חום הטבע ומשתלהב והחלב והדם ניתכי' ואין ספק שהוא ע"י הכבד שבו החום וכמו שממנו מתחלק המזון לכל הגוף תמיד הן בהיות האדם מתענה בחומו הוא מתוך כל מה שהאברים נזונו בהם מהכבד והיינו אש המזבח המזבח עצמו הכבד שבו שכן הוא רומז אליו והחום שבו הוא אש המזבח ומרתיח האברים ומתוך החלב והדם יה"י סוד קשר חכמה ובינה י"ה ה"י רצון הכתר הרוכב על שניהם.

מלפניך הקודם לכל זה שאין לו שם וכינוי והוא חיות הכל ולזה לא אמר לפניך כי לפניך הוא מה שלפניו דהיינו למטה ומלפניך הוא הקודם לו.

שיהא הרוח הענין שבהיות האדם מתענה ומתיך לחותיו חלבו ודמו אם נעשה הכל ריח ניחוח הוא קשה מפני שאדם פונה לעסקיו וצרכיו ושאר העניינים לכך אינו בוחר לרוח לקשר המדות העליונות אנא זמן הבל פיו בתפלה ולהכי קאמר הרוח העולה מפי בשעה זו דוקא שאני עומד ומתפלל ואמר הרוח העולה מפי שכן הוא המתענה מעלה הבל פה חזק מצד אש התענית. ברוח העולה דהיינו לכפר על המחשבה. והקרבן לכפר על המעשה. ומפני שהמעשה מינים שונים ולהם קרבנות חטאות אשמות וכיוצא לכך סתם וכלל הכל כאו' והקרבן באש המזבח בסוד לתת חלק לכל הקדושים הנכללים בקרבן כאו' לחמי לאשי וכן וכליל לאישי והם נכללים בסוד אש המזבח כנודע. החלב והדם מדת הדין ומדת רחמים. האש והרוח הם שני מדות עליונות דקות המתהפך ע"י האש מהחלב והדם וכי דקדקו ד' עניינים אלו הם סוד יהו"ה והיינו סוד מזבח כפרה התענית המייחד ומקרב ד' אלו. ולפיכך תקנו התפלה ירצה אפילו לא יתענה בהיותו מתפלל בחוזק בעינוי גופו לשעה מתיך חלבו ודמו באש טרחו והוא מעלה הבל רוח פיו והיינו קרבן קצת.

א"ר יצחק מכאן ולהלאה וגו' ירצה במה שפי' עתה דלאו דוקא תענית אלא ה"ה התכת הדם והחלב ע"י התפל' א"כ יצא לנו כל דבר אשר יבא באש אם יטרח האדם בגופו בעסק התור' ויתיך חלבו ודמו או גמילות חסדים וכל איזה טורח מצוה או סיגוף כיון שבא באש והתיך עצמו העבירו באש וטהר. ואפשר הכלל דשמעתין קאמר כל מה שפי' ר' אבא ור' יצחק כל דבר אשר יבא באש שמוצקין אותו בין אש המזבח בין אש התעני' וכיוצא תעבירו באש וטהר:

א"ר יוסי וגומר עכשיו תפלתו וגומר כדפי' לעיל והם הם דברי ר' יצחק כדפי' הרועה בשושנים מה השושנים וגומר לעיל פי' בשושנים לבד ולא הקוצים השתא מפר' בשושנים ששם הקוצים יחד והשתא קשה מה טעם לרעות הקוצי' ופי' לשבח השושנים וז"ש אלמלא הקוצים וגומר שהם כמו שומר לשושנה אין השושנים ניכרי' ולא יהיה להם שכר טוב בעמלם כי כל טוב שייטיב האדם בעבודה לא יספיק לחסד א' מחסדי הבורא עליו שקדמו אלא עתה שיש רשעים מפני הבחיר' שביד האדם ויצה"ר המפתה וראיה הרשעים א"כ ראוים שיוכר הצדיק וישכירהו הבורא כיון שהיה לו למרוד ולא מרד:

בשש שנים ששה קצוות שבהם סוד ההנהג' והשביעית שבת לה' שהוא כח כלל ההנהג'. ששונים בתורה ומייחדים ובזכותם העולם ניזון. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה. אין מוצקין אותו אלא באש ר"ל על ידי האלנבקי ע"י האש ואז יוצאים המים לבנים עכ"ל:

ומשה היה רועה וגו' רועה שלי שלא נפרש רועי זונני אלא רועה שלי דהיינו מנהיגי ברועה צאני והיינו לא אחסר כל טוב ופי' עניינם שהרועה עושה לצאנו הא' מציאות הנהגת הדרך שלא ידחפו זו את זו וילכו בנחת לפי רגל המלאכ' כנגד זו אמר מנהיג את הצאן והיינו רועי מנהיגי. הב' אל מקום שאליו מוליך את הצאן אמר ומוליכם למרעה טוב למרעה שמן שצריך ב' בחינות הא' שיהיה טוב מצד אוירו והב' שיהי' טוב מצד המזון וכנגדם אמר נאות דשא שהוא נאה מצד מציאותו שאינו מקום סלעים ואבנים אויר שאינו טוב אלא נוה יפה ודשא מרובה והיינו טוב דשן ושמן והיינו ירביצני לשון רובץ ונחי ועוד שהיו המים מצויי' ומעיינות רבות שלא תהיה הא' שותה והב' ממתנת לזה אמר על מי מנוחות וז"ש במקום נחלי מים נחלים מרובים ולא נהרות ההולכים במרוצה שלא יוכלו לשתות אלא על מי מנוחות. הד' שלא יגיח א' את חבירתה ולא יזיקו זה את זה וכיוצא והיינו נפשי ישובב תיקון הנפש במה שמקלל אדם לחבירו והיינו מישר הליכתם בצדק ומשפט. ור' יוסי מוסיף לפרש ינחני במעגלי צדק גם כי אלך בגיא צלמות והיינו מצד מה שינחני במעגלי צדק להרחיקני מן הגזל אני בטוח מן הגיהנם גם כי אלך וגומר בגיא צלמות והטעם שבטך ומשענתך להיישירני והיינו שבט המוסר ויסרתיך למשפט וזה חסד יותר גדול.

תדע וגומר שיש ברעיית הצאן ממש כל מה שצריך בהנהגת בני אדם ולזה נמשלו לצאן והקב"ה לרועה ורועי יש' ומלכיהם היותר כשרים רועי צאן כדי שמשם ילמדו לקח ומשם למדו להנהגת יש' כדמפרש ואזיל. וג' עניינים בצאן ובישראל עם פרנסיהם הא' שכאשר הדור זוכים על ידו וסופן לטובה גם הוא זוכה שהוא ראש לדורו גם בעולם הבא ושם עומד ודורש להם תורה וז"ש מה הצאן כשיקריבו דהיינו סוף הבהמה לשחיטה שהיא המיתה וכשהיא על גבי המזבח הוא הסוף היותר טוב שבכל השחיטות לשלימות הבהמה ועליי'. הב' הנהגתם לענייני העולם שלא ינהגם באכזריות אלא ברחמים וישתדל בטובתם וכל הצריך להם וכל א' כפי כחו והיינו כשהצאן וגו'. הג' הצלתם מן האויבים בזכותו ותפלותיו שלא ישלטו בהם שונאים ומגין עליהם במעשיו כמרע"ה דהיינו מציל את הצאן מן הזאבי'.

לכשבים כפי הראוי וגומר כה תאמר אל בית יעקב הנשים כפי כחן ותגד לבני ישראל אנשים כפי כחן. והנה זה יעשה לשם תועלתו ולא יועיל כלל אלא לשם תועלת יש' דוקא שאינו רוצה ליהנות מהם אלא לשם תועלתם והוא עושה לזה אמר ולפיכך כתיב את צאן יתרו חותנו ולא שלו שהיה עושה לשם שמים וצורך הצאן.

כהן מדין ר' תנחום הוקש' לו מה לו לייחס עתה בשם כהן מדין אלא להודיעך חסידותו של משה שעם היותו כהן מדין עע"ז היה רועה צאנו לטובה מפני שהיה חותנו שעשה עמו טובה שפתח לו פתחו.

וינהג את הצאן וגומר ר' יוסי א' משה מיום שנולד וגומר כדפי' לעיל שמיום שנולד היתה שכינה עמו כאומרו ותרא אותו כי טוב הוא והיינו או' לא זזה כי ח"ו שחטא כדי שתזוז אלא לעולם עמד בצדקו.

היה מוכן לקבל וגומר שהיה רוח הקדש מתעוררת בו יותר משום מקום אחר ולזה כבד המקום ולא נכנס מעולם שם בצאנו אלא אחר המדבר ור' יצחק מוסיף שאמר אחר המדבר שאפילו קרוב להר אחר ההר לא היה מנהיג הצאן שמא תשמט א' ותעלה אלא אחר המדבר במדבר רחוק הרבה מן ההר וז"ש אלא להרחיקם וגומר:

ויבא לא אמר וינהג את הצאן אלא ויבא הוא לבדו ונטש את הצאן א"כ עתה קשה למה בא ופי' ר' יהוד' טעם לזה בהאי אבנא וגומר והיה כמוכרח מצד אהבת הדומין. ור' אבא אמר שענין חדש היה שראה ההר מרעיש כנגדו ולזה קפץ לתוכו ותשקוט ההר וההר מצא נחת רוח במשה ומשה בהר ושמחו. ור' ינאי מוסיף שמרחוק ידע משה בהר בקדושתו והעד אומרו ויבא עד הר האלהים אפילו בבואו ידע שהוא הר האלהי' והיינו כדתנן וגומר. פורשים כנפיהם ולא נכנסים מקדוש'. ור' יצחק אמר שאינו מספיק זה כי שמא מטעם אחר לא היו נכנסים מפחד היה וכיוצא אלא פורחים ונופלים לרגליו של משה וכיון שראה שהיו נופלות לרגליו הבין שהיה יכול הוא ליכנס ברגליו על ענין שהיה בו שאין ראוי אליו אלא הוא.

והרא"ג ז"ל כ' דף כ' ע"ב ה"ג ות"ח כל מדת הדין אין צריך הריח שלו אלא מצד אודם וכו':

א"ר יצחק מכאן והלאה. נלומר אחר שהאדם מתענה ומגביר עליו אש וחמימות חולשת גופו וזהו כל דבר אשר יבא באש התענית תעבירו באש דהיינו נהר דינור אש קדוש (לב"ר) [לבד] ולא גהינם אש נכרי טמא. א"נ כל מי שהיה יכול לבוא באש זה של התענית ולא בא תעבירו באש ואח"כ וטהר:

א"ר יוסי. עוד תיקון אחר יש לזה שאינו יכול להתענות שכמו שבזמן שבית המקדש קיים היה האדם מקריב קרבן בענין זה ועתה שנחרב הבית תפלתו של אדם מכפר לו. ג"כ זה שאינו יכול להתענות יתפלל ויכוון בתפלתו בענין זה וטהר:

מתוך שיש רשעים וכו' כמו שדרשו בזוהר בפסוק שיש יתרון החכמה מן הסכלות מצד הסכלות וכו' ומשה היה רועה וגומר מישר הליכתן בצדק וגומר מלת במעגלי צדק קא דריש כי אין מלת צדק צודק רק בבני אדם לא בצאן וז"א מיישר הליכתן בצדק כלומר כפי כחם שלא ידפקם בהליכתן בבחי' זו נקרא צדק.

ר' יוסי פליג ואמר במעגלי צדק שיאכלו דרך צדק מן היערים שגדילים בצדקו וחסדו ית', לא שיאכלו מן הגזל.

ה"ג לזכרים כפי הראוי להם וכו'. והיינו מ"ש רז"ל שהיה רועה את (הרבים כבקר) [צ"ל הרכים בבוקר עיין מד"ר שמות פרשה ב'] כדי שיאכלו ראשי העשבים (הרבים) [הרכים] וכו'.

וינהג את הצאן ר' יוסי אמר משה וכו'. הנהיג את הצאן אחר המדבר ותכף שעבר המדבר היה רועה אותם דס"ל כרב הונא דס"ל שאחר הוא סמוך:

ר' יצחק אמר אחר המדבר עכ"פ וכו'. אלא להרחיקם אחר המדבר. כלומר שאחר שעבר המדבר לא היה רועה אותם שם אלא הרחיקם עוד דס"ל כר' יודן דאחר הוא מופלג: ויבא אל הר האלהים:

האי אבנא. היא אבן הנק' קאלמאטיא כשהמחט רואה אותה דולגת עליו:

עמד ההר. כי השכינה קדמה על ההר וכשנכנס שם משה היו שמחים זה עם זה:

ראה העופות שהיו פורחים. מלבד פשטן של דברים אפשר שרמז לנו שהעופות הם אומות העולם כשדז"ל על הפסוק וירד העיט על הפגרים וגומר שהיו פורחים ופורשיה כנפיהם לשמוע תורה אולי יישר בעיניהם ויקבלוה: ולא היו נכנסים בו. שסוף סוף לא היו מקבלים אותם:

ר' יצחק אמר סי' אחר הראה לו הקב"ה שבזכות התורה כל האומות יפלו תחת רגליו פרעה עמלק סיחון ועוג עמון ומואב ז' עממין ול"א מלכים שנפלו ביד יהושע תלמידו מיד הרגיש והעמיד את הצאן: וירא מלאך ד' אליו וגומר.

שעת מנחה היתה. כיון שנתגלה בלבת אש שאם היה בבוקר היה ראוי שיתגלה לו (כענן עמוד) [בעמוד ענן] בקר דאברהם:

א"ר יוחנן שעת מנחה וכו'. בתר דשמע להא דר' יצחק וקבלה מיניה ובההיא דר' יצחק הולך ומתישב הפסוקים וז"ש דתניא ר' יצחק אומר וכו'. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון וירא מלאך ה' וגו' קצ"ט ב' ק"מ א'. ונופלים לרגליו של משה וגומר שכולם יפלו בידו. וינהג את הצאן אחר המדבר ס"ל אחר סמוך מה עשה הנהיג את הצאן אחר המדבר ס"ל אחר מופלג עיין בילקוט ריש יהושע עכל"ה.

וירא מלאך ה' וגומר מדת הדין שולטת בו ולכך המראה היה בלבת אש דהיינו דין הגבורה הנשפעת במלכות מתוך הסנה שהם הקוצים שלוחי הדין הקשה השולטים.

והא כתיב וס"ל דכל יומא הוי חסד ולא דין. ור' יצחק מתרץ ליה שאינו נקרא יומם אלא דוקא עד שנוטה השמש למערב שעת המנחה גדולה ששם נקרא ערב וגובר הגבור'. לאור היום לאור ר"ל לתחלת צמיחת האור והולך ואור. משש שעות ולמטה קבלה מר' יצחק משש שעות שלמות דהיינו שש קצוות מצד חסד ולמטה שנכנס חצי שביעית דהיינו תחלת הכניסה במדת הגבורה משמאל לת"ת מדת יום:

והרח"ו זלה"ה כתב ר' יוחנן אמר והא כתיב יומם וגומר הענין כי איך אמרת שמדת הדין שולט' ביום בשעת המנח' ותירץ ר' יצחק דיום אינו נקרא כל י"ב שעות היום רק עד שנוט' לרדת השמש אז נקרא יום והוא יומם יצוה ה' חסדו דכתיב התם אבל משנטה לירד אינו נק' יום אלא ערב וחזר ר' יוחנן והביא ראיה כי הלא כבר א"ר יצחק דמשנט' לירד הוי ערב וראיה לזה כי שעת המנחה הוא מו' שעות ולמעל' שאז מתחיל השמש לירד הרי שכל שעות המנח' נק' ערב ולא יום ושולטת עכ"ל. בין הערבים יש ערב רב מנח' גדול' וערב זעיר מנח' קטנ' בין הערבים תרי ערבי דהוא שעתא דדינא ובשר מן הדין דכתיב הבשר וגומר וזמן אכילת הבשר בסעודת הערב שהוא בין שתי ערבים הנזכרים. ובבקר הוא החסד ונמשך כל היום לא כל היום ממש עד הערב אלא כל זמן שהיום גובר ומאיר ביום שהוא עד חצות והיינו לאור המאיר וגובר והולך יום דאיהו מצפרא ולדעת ר' יצחק היום נחלק לחצאין ששה שעות חסד וששה שעות גבורה ות"ת כולל שתיהן. ור' תנחום סבירא ליה שהצהרים קו האמצעי ירוק ואינו חסד אלא ממש בבוקר ואינו גבור' אלא ממש בערב וז"ש חוור וסומק והיינו כשהשמש והאור בלבנינות בבקר מיד והשמש והאור אדום בערב ואמצע ירוק הוא הת"ת מדכתיב בערב והיינו סעודת הערב ובבוקר היינו סעודת הבוקר. ור' יצחק אותביה מתמיד של בין הערבים שהוא מיד משש שעות ומחצה דהוא שעתא למעבד דינא ומשם לבקר חסד שהוא עד חצות. ור' יהודה ס"ל דתמידין יוכיחו לבוקר עד ארבע שעות לבד חסד ובערב משש ומחצה נמצאו בין שתיהן שתי שעות ומחצה לת"ת. ור' תנחום מייתי ראיה מתפלות וכמו שנותן זמן עד ארבע שעות ג"כ עיקר מנח' מט' שעות ומחצה ונתן לת"ת האמצעית דהיינו שתי שעות קודם חצות וכמוהו בקרוב אחר חצות. ור' יצחק אמר כי האמת החסד עד חצות ומחצות ואילך גבורה האמנם עיקרו של חסד מאז הבוקר ועיקר גבורה בהיותו מערב והולך וז"ש אוי לנו כי פנה היום זה מדת חסד מורה שהוא עד חצות כי ינטו צללי שהוא ערב ממש שכבר קרוב לט' שעות ומחצה ירצה שכבר גבר מדת הדין א"כ מתחלת שעה שביעית מתחלת וגובר והולך והיינו טעמא לתמיד של בין הערבים מז' שעות וה"ט דתמיד של שחר בארבע שעות לאחוז בגבורת המדות ותוקפם:

א"ר יעקב וגומר שעתא גרים כדפי' שהיה שעת המנחה:

ר' יוסי אומר כלא לחד גזעא שם ההר והמראה באש והקוצים על שם חטא ישר' שגורמין הפגם והחטא במעשה העגל כדמפרש ואזיל:

א"ר יהודה וגומר מסכים לדברי ר' יוסי ונקיט הכי מדבריו:

איננו אכל להיות בהם כליה שאין דיני הקב"ה נקמה אלא רחמים וטהר' לנפשות וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה פי' א"ר יעקב וגומר ביאר כי היה שעת המנח' שהוא דין כנ"ל ר' תנחום א' שעת המנח' וגומר ור' יוסי ביאר כי כל פסוקים אלו מורים כוונה אחת והכל נוטה לגזע ושורש א' והוא כי פה הראה למשה ענין ישראל שיהיו עתידין לחטוא והנה לכן אמר ויבא אל הר האלהים חורבה מלשון חורב' ושממה על שעתידין לבטל התור' ולזה לא קראו הר סיני והרמז ובחורב הקצפתם את ה' וכן לטעם זה וירא וגו' בלבת אש כי עתידין הם להיותם כמו הסנה עכ"ל.

ד"א וירא ה' אליו וגו' א"ר יהוד' וגו' מאן דקריב לאשא יר' שאר הנביאים לא היו יכולים לסבול נבואתו מתוקף הדין ולזה נבואתם באמיר' אמנם משה סובל נבואתו מן הדין בדבור. ור' אבא אמר שהטעם היה מצד שנמשך משה מן הימין היה כח בו למתק הדין מה שאין כן שאר נביאים ולכך נבואתו מן השמאל וממתקה מימין והיינו שהוא היה בת"ת ומתנבא בסוד ת"ת קשורה במלכות ושאר נביאים במלכות ומתייחד עמהם הת"ת.

דתניא א"ר יהודה מאתר דאתגזר משה וגו' ירצ' כי נשמת משה מצד הגבורה חכמ' על הבינ' והיינו מ"ה חכמ' ש' בינה תשובה ולהורות תגבורת החכמ' על הבינ' היא כלולה בתוך מ"ה והיינו משה: ואמנם שאר בני אדם נשמתם מהבינ' דין ואש ואין המלכות נראית להם באש שילהיבו העול' ויפרידו אלא במים רחמים ויוכלו לסבול אמנם משה אדרבה הי' נראה באש כדי שיתמתקו מימיו המהפכים מחכמ'. ור' יוחנן הוסיף ואמר בעשר' דרגין אשתכלל. היינו כדפי' בתיקונים וביד הנביאים אדמ' כל א' רוא' ומדמ' אותו כפי שורש נשמתו יש שהוא מצד החסד ומראהו חסיד ויש שרוא' גבור וכן שאר המדות אמנם מרע"ה מפני שהי' נשמתו כלול' מעשר היה צופ' בכל המראות וז"ש בכל ביתי נאמן הוא כפי ?נשמתו כן נאמנותו להסתכל אמנ' מרע"ה בכל ביתי נאמן דרך כל האוצרות הוא מסתכל ורוא'.

קוטיפא דקרוטי וגו' כמו גרף של רעי וכיוצא שח"ו שהי' צופ' בקדוש' אלא הכוונ' כמו שנבואת מרע"ה כולל כל מציאות נבוא' ולא ימצא נביא קדוש שלא יהי' תלמידו והוא גובר עליו וכולל אותו מן הטעם הנזכר שהיתה נבואתו כוללת כל מיני נבוא' כך בלעם היה כולל כל כתרין תתאין וכל מדרגות הטומא' שלא ימצא קוסם בעולם שלא יהי' קסם בלעם כוללו.

הא חמידא דליבא וגומר מה שנתחדש לו הוא ענין נבואתו החצונים מצד נשמתם הטמא' ויש להם נשמות מבחינת המדרגות הטמאות ונבוא' והנהג' ממש בפנימיים וסוד הקדוש' ליש' ונבואתם במדרגות הקדוש' ושהם צריכים ליטהר ולימשך אחר עבודת הקדש ועסק התור' וטהרת הגוף ויושר המדות העליונות ולזה חסר' נבוא' מבית שני ונסתם הכל אחר חורבן בית שני. והחצונים הטמאים צריכים ידיע' בקסמים ובטומאות דבלעם באתונו וכיוצא ולפעול פעולות טמאות להמשיך להם הטומא' וכבר חדלו החכמים בחכמ' זו מביניהם ג"כ וזה נס אלהי שלא יפתו יש' בכזביהם ולא נשאר אליהם אלא החוזים בשדים כזבים והוברי שמים מעט מזעיר. בנים אתם לסיים בכי טוב. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' דף כ"א ע"ב האחד מתקרב כנגד מדת החסד שיתפשטו הרחמים והחסדים בעולם:

והשני כנגד מדת הדין. למתק את דיני' בסוד וירח ה' את ריח הניחח שהאש והעשן שיוצאים מנוקבי חוטמא דז"א ע"י עשן ואש המזבח מתמתקים וחוזרים הדינים אל שורשם כי זה היא מיתוקא:

דבכל מקום שני וכו'. כלומר בכל מקום הנזכר שני אין בו טוב כי מלת שני רומז בגבורה ואין שם טוב כי אין טוב וחסד מתפשט ממנו ולכך נאמר בו את הכבש השני דוגמת יום שני שנאמר בבריא' שלא נזכר בו כי טוב שהוא בנין אב לכל המקומות שנאמר שני אין בו טוב וחסד אלא דין:

לפיכך יצחק תיקן וכו'. כי בראות תוקף הדין שאין בו טוב וחסד ובעוונותינו אין לנו קרבן למתק הדין [תיקן] תפלת מנחה למתק הדין בקצת:

אברהם תקן וכו'. אלפיכך קאי: א"ר יעקב כעין שעתא הוה (גריס) [גרים]. כלומר השעה גורמת שהיא עת ערב:

ר' יוסי אמר כלא לחד גזעא אשתרשא. כלומר כל מה שכתוב שאירע לישראל הכל הי' רמוז בענין זה שהיא גזע הענין ופי' דרך ג"ש. ואמר כתיב ויבא אל הר האלהים חורבה וכתיב ובחורב הקצפתם: מתוך שהם עתידים להיות (בסנה) [כסנה] היינו ישראל בעוונות ע"י עון העגל והמרגלים ובתבער' כי בערה בהם אש ה' ובמסה וקברות התאוה במדבר בערבה מול סוף וגומר והכוונה לרמוז למשה שעתידים ישראל לחטוא בכמה מקומות שראוים לישרף בלהבת אש. ולכן ישים עיניו עליהם אולי יוכל לתקן שלא יבואו לידי חטא: וירא ד' אליו וגומר:

ומשה קריב לאשא ולא אתוקד. כי הי' חומרו דק וזך עד שהאש לא יכול לשורפו. וז"ס ולא ידע איש את קבורתו עד היום והענין הוא להורות שאין לו גוף שיצטרך לקבור אלא הי' זך ונקי:

בעשרה דרגין אשתכלל היינו מה שאמרו בתיקונין דף כ"ח ששאר הנביאים הוו חזיין נבואה דלהון באברים דמלכא כל חד וחד באבר ידוע שמשם הי' אצילות נשמתו מינהון ברישא מינהון בעיינין וכו' אבל משה בכל אבר ואבר הי' משיג נבואה דיליה וכו' וז"ש בעשר' דרגין אשתכלל והטעם כי הוא הי' בת"ת בסוד הדעת מלגאו דכלהו ספיראן וז"ש בכל ביתי נאמן הוא דהיינו בכל עשר מדות:

קוטיפא דקרנטי. ממשמעות הלשון נראה שהוא אשכול של זפת וקדרות ושחרות איך יתערב בשיתוף שם נביא עם מרע"ה שהיא הי' אפרסמונא דכיא. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון א"ר יוחנן בעשרה דרגין וגו' וכן בפקודין פ' כי תצא רע"ב ב' ואיהו כליל בי' מדות וגומר עיין שם ואע"ג דנשמה דמלכות קדישא כלולה מי' ספי' ככתוב בר"מ אפשר דהיינו מי' ספי' שבמלכות ויתרון מדרגת מרע"ה שהיו מתראים בה חלקי העשר ספי' עצמן לא חלקי העשר שבמ' ומדרגת נשמה שהיא מסטרא דאימא שהיא מצד הבריאה או מסטרא דמטטרון הוא שאין מתראי' בה חלקי העשר ספירות שבמלכות אלא נכללות בה וזה שאין פעולה נמשכת מלמעל' שלא תהיה כלולה מעשר וביתרו ע"ב א' בדוד היו מתראים ז' גווני זהב. עכל"ה:

סליק פרשת שמות. בילא"ו:

כל בני עלמא וגומר קשיא ליה מאי אתא לאשמועינן פשיטא שצריך לבטוח בו ית' כי זולתו עובד ע"ז הוא וביאר כי הבטחון צריך ב' עניינים הא' לאתתקפא ביה בקב"ה ולא בזולתו. ב' צריך שלא תתמוטט התוקף הזה לשום סבה בעולם וז"ש ולמיהוי רחצנותיה ביה וא"כ מאי קמ"ל ואי תימא היא היא קמ"ל.

אי הכי מהו עדי עד וכי ס"ד שיהיה הבטחון בו ית' לזמן אלא קמ"ל מציאות הבטחון באיזה מדה יהי' וטעם שלא כללם סתם מפני שיש בחינות אינם מושגות. וביאר לפי דרכו כי מקום הבטחון צריך שימצא בו ב' תנאים הא' באתר דאיהו קיומא משא"כ במדת המ' שהיא משתנית. הב' צריך שיהי' בטחונו במקום שהכל מקושר בו וכאלו בטוח בכל וז"ש וקשורא דכלא. ואקרי עד הת"ת כד"א בבקר יאכל עד מדת יום שקרבן תמיד של שחר כנגדו.

והאי עד וגומר פי' כי להיות הבטחון במדה זו ימצאו בה שני עניינים הנז' וז"ש והאי עד אתר דאחיד לכל סטרין ולזה ימצא הקשר גם יהיה חזק זה הקשר לפי שיאחז בהם ב' בחינות שונות ואף אם ישתנו המדות הוא נקשר בהם וז"א דאחיד לכל סטרין לסטרא דא ולסטרא דא והיינו שהוא אוחז בנצח מצד הגבורה שבו ובהוד מצד החסד שבו ואפילו מצד שני קצוות אלו הוא מייחדם כ"ש כשיהיו שניהם בהסכמ' בבחינ' א' שיקשור וישלים אותם וז"ש לאתקיימא שלא תתמוטט יסוד ההנהגה ולאתקשרא קשרא די לא תעדי קשר שלא ימוט מצד שינוי הבחינות.

והאי עד תיאובתא וגומר ירצה כמו שהוא מצד עצמו אוחז בספי' כן שאר ספי' כל חזקם וכל מאויים בו וז"ש והאי תיאובתא דכלא ביה.

תרין אמהן נוקבי בינה ומ' וקשה כי היה לו לומר גבעות עולמות לזה אמר דאקרון וגומר כלומר הם בעצמם כל א' וא' איקרון עולם כד"א ומעולם ועד עולם ירצה עד קשר שני עולמות עולם עליון בינה ועולם תחתון מ' ועד אמצעי בין שניהם לאתנגדא ברכאן מימין באות בשופע אינם פוסקות אלא לאתנגדא מצד השמאל שם מיני מתיקה והוא הדין המתוק היפה ולזה אמר ולארקא ליה מבועין מתיקין למתק הדין לכך אמר לארקא לא לאנגדא שהוא משך השפע תמיד ואמר מבועין שהם מקורות פנימיות פנימ' מקום מתיקות הדין:

הה"ד צאינה וראינה וגומר אין מכאן ראיה אלא על העטרה ואפשר שאחר העטרה הוא יום חתונתו שהוא שבע ברכות ואחר הברכו' הוא הסעודה מיני מתיקה והיינו שמחת לבו והכל מן הכתוב.

תיאובתא דשמטה מ' לאתברכא מיניה מצד הימין ולאתנהרא מיניה מצד השמאל שמשם אור הנר מן האש. והשתא יקשה כי טעם תאות המלכות אינו טעם תאות הבינה א"כ היה לו לומר תאות גבעות עולם שכל אחד מתאוה מצד א'. לזה אמר ודאי האי עד תאות גבעות עולם אינו ירצה בזה כי תאוה אהדר לעד עצמו והוא עצמו תאוה א' היא לשתיהם שכולם רוצות לקשר בו.

בגין כך בטחו בה' עדי עד וגומר ירצה כיון שהוא קושר עשר ספירות ו' קצוות מצד עצמו ג' ראשונות מצד הבינה וז"ש לעיל לאעטרא ליה מצד הבינה ולאנגדא ליה מצד החכמה לארקא מצד הכתר. גם המלכות עצמה נרמזה כי עדי עד קאמר דהיינו מלכות בת"ת ואחר שהוא כולל כל האצילות בטחו בה' עדי עד אל תאריכו יותר ואל תרחיבו אלא עדי עד עד המקום הזה די לכם והטעם דהא מתמן ולעילא אתר טמיר וגומר וא"א לשום בו בטחון אחר שנשגב מהרעיון וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה פי' ז"ל אי הכי מהו עדי עד וגו' פי' כי מלת עדי עד הוא גבול והל"ל לעולם ועד. וביא' כי כן הוא האמת כי יש הגבלה בדבר והוא כי הלא היסוד נקרא עד וז"א בבקר יאכל עד כי יסוד הוא בקרו של אברהם כנודע ושם הוא עד כנזכר בזוהר כמו ועד שפירושו תמן הוא ועודה דכלא וקיומא דכלא. והטעם כי האי עד אחיד לכל סטרין וגו'. ובכלל דבריו כאן כי אעפ"י שאנו אומרים שהוא יסוד אינו הוא בפרטות רק כל ו' קצוות הת"ת הנאחזים בו אמנם להיותו הוא אחיד בכולהו נק' כן וכאשר נאמר עד הכונ' על היסוד ובו עאלין כל הקצוות נמצא כי באומרו עדי עד ר"ל עד היסוד עם הכללות שהוא עד חסד כי מתמן ולעילא שהוא הבינה לא יש השגה כאשר נבאר. ופרט דבריו באומרו לכל סטרין לסטרא דא ולסטרא דא הענין כי הרבה סטרין הם כנודע והם סטר החסד והנצח וסטר הגבור' וההוד וסטר הבינה והמלכות וסטר הת"ת וסטר היסוד כי כל אלו הם קצוות רחוקים זה מזה זה דין וזה רחמים הנה הוא מקשר אותם ע"א עד תאות גבעות עול' פי' כי האי עד כנ"ל הנה היא תאות גבעות עולם כי נודע כי הבינה והמלכות כל א' מהם נקרא עולם בסוד מן העולם ועד העולם גם נקראו גבעות כי הזכרים הם הרים ואמר כי תאות ותשוקת אלו הגבעות עולם כלם הוא ביסוד הנק' עד, וביאר כי תאות אלו הגבעות אינן שוות כי תאות הבינה להשפיע בו ולעטרו וז"א צאנה וראינה וגו' כי המלך שלמה הוא הת"ת שהיסוד הנקרא שלום שלו ואמו היא הבינה. ואמנם תאות המלכות לקבל ממנו ולזה אין תאותיהן שוו'. אמנם בערך אחר הם שוות והוא כי בהשפיע הבינ' למט' כוונת' היא לקבל היא מן החכמה וגומר וזהו כוונת הפסוק בטחו בה' כלו' מה שאתם תבטחו בו ותהיו תמיד עיניכם נשואים אליו כי הוא הוא הבטחון בו לא ניכר אלא במי שמזכירו תמיד ועוסק בידיעתו והשגתו כי זה יורה על בטחונו בו ולא פנה אל רהבים וגו' ולכן הוא עוסק בהשגתו הוא עדי עד שהוא הו' קצוות בהיותם קשורים יחד ביסוד הנק' עדי עד כנזכר והטעם כי אין להרהר יותר משום כי ביה ה' צור עולמים כי למעלה מזה העד הנז' הוא אתר סתים וגניז ופי' כי י"ה ה' היא חכמה ובינה וגו' עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' ר' אבא פתח וכו':

בעיין לאתתקפא. פי' להתחזק בעבודתו ית' ובמצותיו חפץ מאד. ולבתר ולמהוי רחצנו דלהון ביה. שאחר שהאדם יתחזק בעבודתו ית' אח"כ ישים בו בטחונו ולא יהי' כדרך הגנב שבמחתרת קורא לאלוה ויענהו. וזהו וכסיל מתעבר ובוטח:

אי הכי מהו עדי עד המפרשים פי' בו שפסוק זה נאמר על הישועה העתידה במב"י והנה הא פי' הפסוק דרך כלל על בני העולם בזמן הזה שיבטחו בד'. אי אמרת בשלמא כפי' המפרשים אתי שפיר עדי עד וה"ק אפילו ראו כמה צרות וחבלי משיח אל תתיאשו מן הרחמים וכו' אמנם לדידך דאמרת שהפסוק הוא על כל בני העולם דבעיין לאתתקפא וכו' מהו עד פשיטא שהאדם בכל יום ובכל שעה צריך שיהי' בוטח ביוצרו שיזמין לו פרנסתו:

באתר דהוה קיומא וכו'. היינו הת"ת שהבטחון בו הוא בקיום לא יחסר לעולם משא"כ במלכות לבדה כמו שחשבו אנשי דור הפלגה שהבטחון שם אינו בקיום כי היא נוקמת ובעל דין אלא יעלה עוד למעלה אל הת"ת דאיהו קיומא. ואפשר דמלשון עד קא דייק שפי' לעולם בקיומו.

וקשורא דכלא נתן עוד טעם לבטחון בו כי היא העקר כי היא המקשר הכל בסוד הדעת עד הכתר והבוטח בו בוטח בעיקר וזהו קשורא דכלא:

ואיקרי עד והא אוקמוה. בפ' ויחי דף רמ"ח בבקר יאכל היינו תמיד של שחר שהוא לת"ת קרבן לד' כנזכר שם:

קשרא דלא תעדי. משא"כ בחסד וגבור' שיש כנגדם קליפות דישמעאל מימין ודעשו משמאל ומצד המקטרגים שם תעדי. אמנם בת"ת כנגד יעקב שאין כנגדו קליפ' נחל' בלא מצרים. ולא תעדי משם לעלמין כי אין שם קטרוג כלל:

והאי עד תיאובתא דכלא ביה. נתן טעם רביעי שהוא אחיד לכל סטרין דהיינו מצד הצדדים גם אחוזים בו למעלה מדת הבינה שמניקה אותו ולמט' מלכות המקבלת ממנו באופן שבאחיזתו בת"ת אחוז מהצדדים כדמפרש ואזיל. כד"א עד תאות גבעות עולם. כלו' ת"ת הנק' עד היא תאוה דתרין גבעות עולם א' להניק לו וא' לקבל ממנו כדמפרש ואזיל.

תרין אמהן הבינ' אם לאצילות שהם ו"ק. והמלכות נקרא אם לבי"ע ונקרא נוקבי כי לכל אחד מאלו הב' מדות יש בה סוד הייחוד מציאות רוחני מה שאין הפה יכולה לדבר. דאיקרון עולם היינו היקף הויות בתוכם האי כדאית' והאי כדאית'.

ואלין אקרון גבעות עולם. גבעות היינו נוקבי דקאמר. עולם היינו אמהן דקאמר:

בהאי עד קיומא דכל סטרין. מלת עד קא מפרש שעניינו היא מלשון קיום שמקיים (המצות) [המציאות] שהוא שואב הארה דרך ראשו מג' ראשונות ותתפשט הארה לכל ו"ק. וז"ש קיומא דכל סטרין. מ"ט כלומר מ"ט (ובינ') [דבינה] שיהי' לה תאוה ממנו דבשלמא מלכות ניחא בסוד ואל אישך וגו' ותירץ דתיאובתא וכו' הה"ד בעטרה וגו' כלומר היא תשוקה אחרת ממין אחר דהיינו המעטרת את בנה כנזכר בפ' ויגש דף ר"ז ושמים לא זכו בעיניו ע"ש. לאתעטרא ליה. היינו סוד תרין עטרין דירית מאו"א בסוד תפילין כנז' באדר' האזינו דף רצ"א:

ולנגדא עליה ברכן. היינו מציאות אור גדול משובח ומבורך להמשיך עליו כדמיון המלבוש המכסה הגוף וזהו לנגדא לשון המשכה נמשכת מלמעלה למט':

ולארקא עליה מבועין מתיקין. היינו סוד המזון המחי' והמקיים אותו:

לאתברכא מיניה. היינו רוב ברכות ומיני השפעות שתשפיע לעולם:

ולאתנהרא מיניה. היינו כדמיון הלבנ' המקבלת אור מן השמש:

ודאי האי עד תאות גבעות עולם איהו פי' לפי (שמם) [שמשם] דף רמ"ז משמע שהבינ' נק' עד ולז"א שאין לומר אחר שעד היא הבינ' איך נדרש על הת"ת. לז"א ודאי האי עד תאות גבעות עולם כלו' אין ה"נ שיש עד הבינ' אבל האי עד שבפסוק זה מדבר בת"ת ודאי שהוא תאות גבעות עול':

בג"כ בטחו בד' עדי עד דהא וכו'. כלומר בטחו בא"ס ב"ה המתלבש בנאצליו הנכללים בשם הוי"ה י' חכמ' ה' בינ' ו' ו"ק ה' מלכות ועד היכן יהי' בטחונך בשם זה עד הת"ת הנק' עד והטעם בג' ראשונות י"ה צור עולמי' כי משם והלא' נצטיירו העולמות ואין ההנהג' אלא מו"ק ולמטה:

טמיר היא וגניז. גניז הוא יותר מטמיר:

דרא יכיל לאתדבקא. שום נביא או מתבודד אינן משיגים כלל:

דמיני' נפקו ואצטיירו. בתוך הבינה היו הוי"ה דקה רוחניות נעלמת אמנם אח"כ בצאתם שם קנו הציור וכך אמר בסמוך דמתמן אצטיירו עלמין ולא אמר תמן אצטיירו אלא מתמן שיצאו מתמן נצטיירו.

ד"א בטחו בד' עדי עד כל יומא דבר נש וכו' איכא בינייהו דלפי' ראשון פי' מלת עד ע"ד הסוד על הת"ת והשתא פי' ע"ד מלשון לעד כל הימים וזהו כל יומוי אפילו ביום צרה ותוכחה אל יתיאש מן הרחמים דהכי אמר דוד אלהי בך בטחתי ולכן אל אבושה וגו' כשהיו עוטרים את דוד שהיתה חרב חדה מונחת על צווארו נתחזק בבטחונו וניצול ולזה לא אמר דכתיב אלא אמר דהכי אמר דוד כלומר מי הוא שעברו עליו צרות כדוד וסוף סוף לא שמחו אויביו עליו וניצול:

כדקא יאות לא יכלין לאבאשא ליה. אלא לזולתו וחושבים שהוא הוא כנז' בפרקי היכלות שעשו כמה מיתות משונות בלופונוס כצורתו של ר' חנינא בן תרדיון ור' חנינא בן תרדיון היה יושב בכסא המלוכ' בצורתו של לופינוס. וז"ש דכל מאן וכו' אתקיים בעלמא. ואפשר לפרש דהאי דקאמר כל יומוי לאו לפרושי מלת עדי עד קאמר אלא הוא הקדמת דבריו ומלת אתקיים בעלמא הוא פי' של מלת עד וה"ק בטחו בד' וגו'. דמאן דשוי תוקפא בשמא קדישא אתקיי' עדי עד:

מ"ט בגין וכו'. שהעולם מתקיים בשמי'. דכתיב כי ביה ה' צור העולמים:

צייר עלמין ועלמא דא (בבינה) [אולי צ"ל בדינא] אתברי ועל דינא קיימא. (א"נ) [א"כ] הבוטח בד' יתקיי' בעול'. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון מ"ט תיאובתא וגו' לאעטרא ליה מכ"ע ולנגדא ליה ברכאן מחכמה ולארקא ליה מבועין מבינה עצמה שהיא נהר יוצא מעדן עכ"ל. א"ר יהודה קרא אוכח לא בענין הבטחון אבל מוכח שאין השגה בשלש ראשונות ממילא משמע ענין הבטחון כי שאל נא לימים ראשונים דהיינו ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ.

עד הכא אית רשו לבר נש לאסתכלא ולשאול מזונותיו ופרנסתו מכאן ולהלאה לית מאן דיכיל ולכך א"א לתקוע בו הבטחון כדפי'.