בפרק זה נוספו ארבע מחלוקות בין בית שמאי לבית הלל בהלכות יום טוב, ונסמכו להן שלוש חומרות של בית שמאי ביום טוב שהיה רבן גמליאל עושה, ועוד נזכרו שלושה דברים שהיה רבן גמליאל מקל בהם ושלושה דברים שרבי אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרים.

משנה יום טוב שחל להיות ערב שבת, לא יבשל כתחילה (מההתחלה) מיום טוב לשבת – לא יעשה ביום טוב את תחילת הבישול לשבת**, אבל מבשל הוא** – ביום טוב, ליום טוב – בשביל יום טוב**, ואם הותיר** (שייר) – שלא אכל כל מה שבישל ליום טוב, - הותיר לשבת – ורשאי לאוכלו בשבת**.**

ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת – מותר לעשות בערב יום טוב תבשיל לצורך השבת, ועל סמך תבשיל זה שהוכן מערב יום טוב מותר להוסיף ולבשל גם ביום טוב בשביל השבת, ונמצא שלא בישל כתחילה מיום טוב לשבת (סתם המשנה, שעושה תבשיל אחד מערב יום טוב וסומך עליו לשבת, כבית הלל להלן. תבשיל זה נקרא עירובי תבשילים, על שם שמערב את גמר הבישול שעושה ביום טוב עם תחילת הבישול שעושה מערב יום טוב, וכאילו נעשה הכול מערב יום טוב).

בית שמיי אומרים: שני תבשילים – כשיעור של סעודה רגילה, הוא עושה מערב יום טוב, כדי שיוכל לסמוך עליהם לשבת**. ובית הלל אומרים: תבשיל אחד** – כשיעור של סעודה מצומצמת**. מודים** – בית שמאי לבית הלל, בדג ובביצה שעליו – דג שנמרחה עליו ביצה חיה כציפוי ונצלה, שהן שני תבשילין – הם נחשבים כשני תבשילים וסומך עליהם לשבת**.**

אכלו – את התבשיל שסמך עליו, או שאבד – התבשיל שסמך עליו, קודם שבישל ביום טוב בשביל השבת, - לא יבשל עליו כתחילה – אסור לו לבשל מיום טוב לשבת, שאין לו על מה שיסמוך**. שייר ממנו כל שהוא** – שלא אכל כל התבשיל שסמך עליו, - סומך עליו לשבת – ומבשל ביום טוב בשביל השבת**.** • • •

תלמוד עירובי תבשילים

במשנה שנינו: "יום טוב שחל להיות ערב שבת... ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת**".**

מביאים מדרש הלכה: כתוב – בפרשת המן**: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה': שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר, אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ, וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר"** (שמות טז,כג) – משה אמר לראשי העם, שדבר זה, שכמות המן ביום השישי היא פי שניים מהרגיל, הוא בהתאם לדברי ה', וטעם הדבר הוא, שמחר הוא יום שבת שבו אין עושים כל מלאכה, והיום ביום השישי תאפו ותבשלו כל מה שאתם צריכים ליומיים, וכל מה שלא תאכלו היום תשמרו למחר. - ויש לדרוש את הכתוב: חלק מהמן תאפו ותבשלו היום, וחלק אחר מהמן שלא נאפה ולא נתבשל היום (-"ואת כל העודף") תאפו ותבשלו מחר, שמחר לא תהא שבת, אלא מחר הוא "שבתון" - יום טוב, ולמחרתו - "שבת קודש", וביום טוב מותר הבישול, אך הואיל וזהו יום טוב שחל בערב שבת, ויש צורך להכין אף לשבת, לא יהא מותר לאפות ולבשל מחר את כל העודף אף לשבת אלא משום שכבר היום (ערב יום טוב) אפיתם ובישלתם. מכאן סמכו חכמים לעירובי תבשילים מן התורה ("מניין לעירובי תבשילין מן התורה? לאופיו של מדרש ההלכה הקדום", "סידרא" ו, עמוד 29, על פי רבנו תם ב"ספר הישר" סימן שפג ור"מ המאירי בחידושיו בבלי ביצה טו,ב), - רבי ליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) אומר: אופין על האפוי ומבשלין על המבושל – מותר לאפות ביום טוב בשביל השבת על סמך מאפה שנאפה מערב יום טוב לצורך השבת, ומותר לבשל ביום טוב בשביל השבת על סמך תבשיל שבושל מערב יום טוב לצורך השבת**. רבי יהושע** (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) אומר: אופין ומבשלין על המבושל – מותר לאפות ולבשל ביום טוב בשביל השבת על סמך תבשיל שבושל מערב יום טוב לצורך השבת, ואין חייבים לאפות מערב יום טוב לצורך השבת כדי שיהא מותר לאפות ביום טוב בשביל השבת**.**

מה טעמא דרבי ליעזר? – מה הטעם (המקור בכתוב) של רבי אליעזר? "אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ" – יש ללמוד מן הכתוב, שתאפו ביום טוב לשבת אם אפיתם מערב יום טוב, ותבשלו ביום טוב לשבת אם בישלתם מערב יום טוב**.**

מה טעמא דרבי יהושע? – מה הטעם (המקור בכתוב) של רבי יהושע? 'את אשר תאפו ואת אשר תבשלו בשלו'– יש ללמוד מן הכתוב, שתאפו ביום טוב לשבת אם אפיתם מערב יום טוב (-"את אשר תאפו אפו"), ותאפו ותבשלו ביום טוב לשבת אם בישלתם מערב יום טוב אף שלא אפיתם (-'את אשר תאפו ואת אשר תבשלו בשלו'. נראה שרבי יהושע לומד כך בשל וי"ו החיבור היתירה שבמילה "ואת").

מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא ד"ויסע" פרשה ד ומכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות טז,כג: "את אשר תאפו אפו" - רבי אליעזר אומר: על אפוי אפו ועל מבושל בשלו. הא כיצד? יום טוב שחל להיות ערב שבת, מניין שאין רשאים לא לאפות ולא לבשל אלא אם כן עירבו? תלמוד לומר: "את אשר תאפו אפו" וגו' - על אפוי אפו ועל מבושל בשלו. "ואת כל העודף הניחו אותו למשמרת. ויניחו אותו עד הבוקר" - לעניין שאמרנו (ישראל נצטוו להניח את המן העודף למשמרת לעניין שאמרנו - לבשלו ולאפותו על יסוד העירוב, לפי שמדובר ביום טוב שחל בערב שבת).

בבלי ביצה טו,ב: תנא מייתי לה מהכא: "את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו" (שמות טז,כג) - מכאן אמר רבי אליעזר: אין אופים (מיום טוב לשבת) אלא על האפוי (כבר, שרק מוסיפים עליו), ואין מבשלים אלא על המבושל. מכאן סמכו חכמים לעירובי תבשילים מן התורה.

ומקשרים את דעות התנאים שלפני כן לדעה אחת ומנגידים אותן לדעה אחרת: אמר רבי ליעזר (צריך לומר: 'לעזר'. ובכתב יד אשכנזי: 'אלעזר'. - רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני): אתיא כמאן דאמר: – [מדרש ההלכה] באה (הולכת) כמי שאומר: במרה (נראה שצריך לומר: 'באלוש') – אלוש היא אחת מתחנותיהם של בני ישראל במדבר סין, בין ים סוף למדבר סיני (במדבר לג,יג), ניתנה השבת – מצוות השבת ניתנה לישראל באלוש (וכן הוא בסדר עולם רבה ה ובדברים רבה ג,א), כשירד להם המן (לפי שמות פרק טז, המן ירד להם במדבר סין, אולם לא נאמר באיזה מקום במדבר סין). - לפי דעה זו, כשאמר משה לישראל: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה': שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר, אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ", כוונתו היתה למצוות השבת שניתנה להם באלוש, שמשה הזהירם לראשונה על השבת כשירד להם המן, וכיוון שהזהירם בשעת מעשה, אפשר לדרוש כתוב זה שמשה לימדם עירובי תבשילים, כדעות התנאים שבמדרש ההלכה שלעיל**. ברם כמאן דאמר:** – אבל כמי שאומר: באלוש (נראה שצריך לומר: 'במרה') – מרה היא תחנתם הראשונה של בני ישראל לאחר קריעת ים סוף (שמות טו,כג; במדבר לג,ח), ניתנה השבת – מצוות השבת ניתנה לישראל במרה (וכן הוא בבבלי שבת פז,ב), - עומדין (בכתב יד אשכנזי: 'עומד') באלוש ומזהירין באלוש (נראה שצריך לומר: 'עומד במרה ומזהיר / ומזהירן על אלוש') – לפי דעה זו, כשאמר משה לישראל: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה': שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר, אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ", כוונתו היתה למצוות השבת שניתנה להם במרה, שמשה עמד במרה והזהיר את ישראל מראש על שמירת השבת באלוש כשיירד להם המן, וכיוון שלא הזהירם בשעת מעשה, אי אפשר לדרוש כתוב זה שמשה לימדם עירובי תבשילים, שלא כדעות התנאים שבמדרש ההלכה שלעיל**.**

הגהותינו בקטע זה הן על פי הגהות הגר"א ו"שערי תורת ארץ ישראל".

נכונות הגהתנו 'עומד במרה ומזהיר על אלוש' מוכחת מסגנון הלשון הדומה במקומות אחרים: 'משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני' (בבלי פסחים ו,ב), 'משה עומד בראש חודש ומזהיר על הפסח' (שם), 'נביא עומד בתשע / בעשר ומזהיר על אחת עשרה' (בבלי בבא בתרא כח,ב), שבכולם 'עומד' בדבר אחד ו'מזהיר' על דבר אחר.

ומציעים קושיה: איתא חמי! – בוא [ו]ראה! דבר תורה הוא אסור – מן התורה אסור לבשל ולאפות מיום טוב לשבת**, ועירובי תבשילין מתירין?!** (בתמיהה) – כיצד ייתכן שעירובי תבשילים מתירים דבר שהוא אסור מן התורה?

ומתרצים את הקושיה: אמר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): בדין היה – כך היה ראוי להיות (דין - שורת הדין), שיהו אופין ומבשלין מיום טוב לשבת – מפני שמן התורה מותר לבשל ולאפות מיום טוב לשבת**. אם אומר את** (אתה) כן – שיבשל ויאפה מיום טוב לשבת בלא עירובי תבשילים**, אף הוא** – הרי הוא אופה ומבשל מיום טוב לחול – קיים חשש שיטעה ויבשל ויאפה מיום טוב לחול, ודבר זה אסור מן התורה, ולפיכך חייבו החכמים לעשות עירובי תבשילים משום היכר, כדי שלא יטעה ויבשל ויאפה מיום טוב לחול**.**

בבלי פסחים מו,ב: ...(אמר לו רבה לרב חסדא:) ומשום עירובי תבשילים שרינן איסורא דאורייתא? - אמר ליה (רב חסדא לרבה): מדאורייתא צורכי שבת נעשים ביום טוב, ורבנן הוא דגזרו ביה, שמא יאמרו: אופים מיום טוב לחול. וכיוון דאצרכוה רבנן עירובי תבשילים, אית ליה היכרא (והוא יודע שלשבת שעושים עירובי תבשילים - מותר לבשל, ולחול - אסור).

ומציעים קושיה: איתא חמי! – בוא [ו]ראה! מציעין את המיטות מיום טוב לשבת – שוטחים מצעים על המיטות ביום טוב לצורך השבת**, ואֵין אופין ומבשלין מיום טוב לשבת?!** (בתמיהה) – כיצד ייתכן שהחכמים התירו להציע את המיטות מיום טוב לשבת, ולא חששו שיציע את המיטות מיום טוב לחול, ולא התירו לאפות ולבשל מיום טוב לשבת בלא עירובי תבשילים, מכיוון שחששו שיאפה ויבשל מיום טוב לחול?

ומתרצים את הקושיה: אמר רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): ולמה מציעין את המיטות מיום טוב לשבת? שכֵּן מציעין את המיטות מלילי שבת לשבת (משנה שבת טו,ג) – החכמים התירו להציע את המיטות ביום טוב לצורך השבת, ולא חששו שיציע את המיטות מיום טוב לחול, שכן מותר להציע את המיטות בליל שבת לצורך השבת**. ויאפו או יבשלו מיום טוב לשבת! אין אופין ומבשלין מלילי שבת לשבת** – החכמים לא התירו לאפות ולבשל ביום טוב לצורך השבת בלא עירובי תבשילים, וחששו שיאפה ויבשל מיום טוב לחול, שכן אסור לאפות ולבשל בליל שבת לצורך השבת**.** • • •

בישול ואפייה ביום טוב יותר מהצורך

במשנה שנינו: "אבל מבשל הוא ליום טוב, ואם הותיר - הותיר לשבת".

מצמצמים את תחולת הקביעה: רבי כהנא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בריה ד- – בנו של רבי חייה בר בא אמר: ובלבד שלא יערים – מותר לבשל ביום טוב לשם יום טוב, ואם משייר ממה שבישל ליום טוב - אוכל בשבת את הנשאר (אם אינו עושה עירובי תבשילים), רק אם אינו מערים, שהוא מבשל מלכתחילה ביום טוב יותר מהנצרך ליום טוב כדי לשייר לשבת**.**

בבלי ביצה יז,ב: אבל מבשל הוא ליום טוב, ואם הותיר - הותיר לשבת, ובלבד שלא יערים. ואם הערים - אסור (לאכול בשבת את הנשאר).

כאן התחלת מקבילה בירושלמי חלה א,ח.

משנה חלה א,ח: עיסת הכלבים (עיסת דגן העשויה במיוחד לכלבים) - בזמן שהרועים (בעלי הכלבים שגידלו אותם לשמירה ולהגנה) אוכלים ממנה (לאחר אפייתה) חייבת בחלה... ונעשית ביום טוב (להאכלת הכלבים).

מזהים את התנא שהמשנה היא בשיטתו: מתניתא דרבי שמעון בן אלעזר (תנא בדור החמישי) – המשנה [היא] של רבי שמעון בן אלעזר (המשנה במסכת חלה שאמרה, שעיסת הכלבים נעשית ביום טוב בזמן שהרועים נהנים מחלק ממנה, מתאימה לשיטתו של רבי שמעון בן אלעזר המוצעת להלן, שמותר לאפות ביום טוב פת בכמות גדולה אף אם אינו צריך אלא לחלק ממנה).

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: (במקבילה: 'דתני:'. - אפשר ש'דתני' בא בהשפעת הסגנון הרגיל 'מתניתא דרבי פלוני, דתני רבי פלוני' ("סוגיות מקבילות ומסורת נוסח הירושלמי", "תרביץ" ס, עמוד 544, הערה 8)) אין עושין מיום טוב למוצאי יום טוב – אסור לאפות ולבשל ביום טוב לצורך היום שאחרי יום טוב, שהוא יום חול או שבת**.**

ומציעים את המשך הברייתא: והא תני: (אין לגרוס מילים אלו, וכן הגיה הגר"א) ממלאה היא אשה קדירה (במקבילה בקטע גניזה: 'את הקדירה') בשר – לבשל ביום טוב, אף על פי שאינו אוכל ממנו – ביום טוב, אלא חתיכה אחת – ושאר הבשר יהיה למחר, משום שהבשר מתבשל יפה בשעה שהקדירה מלאה בשר**, קומקום של חמין** (בכתב יד אשכנזי: 'קומקמום חמין'. ובמקבילה: 'קומקום חמין', ובמקבילה בקטע גניזה: 'את הקומקמוס חמים'. - הקומקום נעשה בעיקר ממתכת, ולעיתים מחרס. הוא משמש להרתחת מים על האש) – לחמם מים ביום טוב, אף על פי שאינו שותה ממנו – ביום טוב, אלא כוס אחד. אבל פת (בכתב יד אשכנזי ובמקבילה: 'לאפות') אינה אופה אלא צורכה – מה שהיא צריכה ליום טוב בלבד, שהרי כל כיכר וכיכר טעון הדבקה בתנור ורדייה מהתנור לעצמו**.**

ומציעים את המשך הברייתא: תני: – שונה [התנא]: (כאן 'תני' בא באמצע ברייתא (ראה "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 590), וכן הוא במקבילה בקטע גניזה. ובמקבילה במסירה שלפנינו אין מילה זו) רבי שמעון בן אלעזר אומר: ממלאה היא אשה את התנור פת – לאפות ביום טוב יותר מהנצרך ליום טוב**, מפני שהפת יפה בשעה שהתנור מלא** – מילוי התנור משמש לא רק להוסיף פת למחר אלא גם להשביח פת ליום טוב**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי חלה.

הסוגיות המקבילות הללו אינן העתקה של סוגיה אחת מחברתה אלא שתיהן מקוריות במקומן. הסוגיה בחלה אומרת על המשנה שם 'מתניתא דרבי שמעון בן אלעזר', ומציעה את הברייתא כמקור לדברי רבי שמעון בן אלעזר בלשון 'דתני'. הסוגיה כאן מציעה את הברייתא העוסקת בעניין הנדון בהלכה זו בלשון 'תני', ובשלב מאוחר הועתקו לכאן מהסוגיה בחלה המילים 'מתניתא דרבי שמעון בן אלעזר'.

תוספתא ביצה ב,ה: אין אופים מיום טוב למוצאי יום טוב, אבל ממלא לו קדירה בשר, אפילו אינו אוכל ממנו אלא דבר מועט, וממלא לו מיחם מים, אפילו אינו שותה ממנו אלא כוס אחד, אבל האופה אינו אופה אלא כדי צורכו. - רבי שמעון בן לעזר אומר: ממלא אשה את התנור פת, מפני שהפת יפה כל זמן שהתנור מלא.

דרש – דרשה בציבור, רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) כהדא דרבי שמעון בן אלעזר – כמו [הדעה] הזאת של רבי שמעון בן אלעזר, שמותר לאפות ביום טוב פת בכמות גדולה אף אם אינו צריך אלא לחלק ממנה**.**

דרש – דרשה בציבור, רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) לטיבראי – לאנשי טבריה, כהדא דרבי שמעון בן אלעזר – כמו [הדעה] הזאת של רבי שמעון בן אלעזר**. הוה דרש להון להלכה** – היה דורש להם להלכה (שהלכה כדעת רבי שמעון בן אלעזר, אבל לא למעשה, שאין לעשות כדעתו), ואינון סברין לעובדא – והם היו סוברים למעשה (אנשי טבריה לא הבינו את דברי רבי יוחנן וחשבו שדרש להם לעשות כדעת רבי שמעון בן אלעזר).

ומציעים מסורת חלופית עלומת שֵׁם: אית דבעי מימר: – יש [מי] שרוצה לומר: לעובדא דרש להון – למעשה דרש להם (רבי יוחנן לאנשי טבריה כדעת רבי שמעון בן אלעזר).

אתון ושאלון ליה – באו ושאלו אותו (בשעת מעשה האם לעשות כדעת רבי שמעון בן אלעזר, כמו שסברו לפי המסורת הראשונה, או כמו שדרש להם לפי המסורת השנייה), ודרש להון להלכה – ודרש להם להלכה (אבל לא למעשה). חזר ודרש להון – חזר ודרש להם**, ולא ידעין אין להלכה אין לעובדא** – ו(אנו) לא יודעים אם (חזר ודרש להם) להלכה או למעשה**.**

אמר רבי אבא בר זבדי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי. - בקטע גניזה: 'רבי יעקב בר זבדי' - אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): הורי – הורה (פסק הלכה) רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) כהדא דרבי שמעון בן אלעזר – כמו [הדעה] הזאת של רבי שמעון בן אלעזר**.**

בבלי ביצה יז,א: תנו רבנן: אין אופים מיום טוב לשבת, קול וחומר מיום טוב לחול. באמת (אבל) אמרו: ממלאה אישה קדירה בשר, אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת; ממלא נחתום חבית של מים, אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד, אבל לאפות אינו אופה אלא מה שצריך לו. רבי שמעון בן אלעזר אומר: ממלאה אישה את התנור פת, מפני שהפת יפה בזמן שהתנור מלא. אמר רבא: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. • • •

מי שלא עירב

במשנה שנינו: "ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת".

רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): צריך לומר: עלי ועל מי שלא עירב – מי שמערב עירוב תבשילים בערב יום טוב, כשיום טוב חל בערב שבת, צריך לומר שעירוב זה הוא בשביל עצמו וגם בשביל מי שלא עירב, ומי שלא עירב מבשל ביום טוב לצורך השבת בשביל עצמו על סמך עירוב זה**.**

בבלי ביצה טז,ב: שמואל הווה מערב אכולה נהרדעא. רבי אמי ורבי אסי הוו מערבי אכולה טבריא. מכריז רבי יעקב בר אידי: מי שלא הניח עירובי תבשילים - יבוא ויסמוך על שלי.

ומביאים ברייתא: הרי שלא עירב - אחרים שעירבו מותרין לעשות לו משלו – מי שלא עירב עירוב תבשילים בערב יום טוב (ואחרים לא עירבו בשביל מי שלא עירב), אדם אחר שעירב בשביל עצמו מותר לבשל ביום טוב לצורך השבת בשביל מי שלא עירב ממזונותיו של מי שלא עירב**.**

ומצמצמים את תחולת הקביעה: רבי זריקן (רבי זריקא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): במזכה להן משלו – אדם שעירב מותר לבשל ביום טוב לצורך השבת בשביל מי שלא עירב ממזונותיו של מי שלא עירב, רק במקרה שמי שלא עירב מקנה את מזונותיו לאדם שעירב כדי שיוכל לבשל מהם בשבילו, והרי זה כמו שאחרים שעירבו עושים לו משלהם**, די לא כן** – שאם לא כך (אם אינו מקנה את מזונותיו לאדם שעירב), נמצאו עושין לו משלו – היוצא מזה הוא שמי שעירב מבשל ממזונותיו של מי שלא עירב, ואסור לעשות כך**.**

לא עירב ולא עירבו לו אחרים – מי שלא עירב עירוב תבשילים בערב יום טוב, וגם אחרים לא עירבו בשביל מי שלא עירב (ואינו יכול או אינו רוצה להקנות משלו לאחרים שעירבו, ואחרים שעירבו אינם עושים לו משלהם), - רבי יצחק (נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אומר: צולה לו דגה (דג קטן) – מי שלא עירב מותר לצלות ביום טוב דג קטן לצורך השבת בשביל עצמו**. רב חונה** (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר: מחמם לו חמין – מי שלא עירב מותר לחמם ביום טוב מים לצורך השבת בשביל עצמו**. שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: מדליק לו את הנר – מי שלא עירב מותר להדליק ביום טוב נר אחד לצורך השבת בשביל עצמו. - החכמים התירו לו לעשות ביום טוב דברים מועטים אלה לצורך השבת בשביל עצמו, כדי שלא יתענה בשבת. - כל אמורא אמר דבר אחד ואינם חלוקים. - שלושת הדברים האלה, מילוי חבית של מים וצליית דגה והדלקת הנר, נזכרים בכמה מקומות כדברים המועטים ביותר שמכינים לצורך שבת (ראה תוספתא סוכה ד,יא וירושלמי בבא מציעא ז,א. שלוש הפעולות האלו נזכרות גם בירושלמי כלאיים ט,ד ובקוהלת רבה ט [י] ג בסיפור על הניסים שנעשו באותו היום של ערב שבת שמת רבי, שנדחה סוף היום למשתתפי הלוויה עד שחזרו איש לביתו וכל אחד מהם צלה לו דגה ומילא לו חבית של מים והדליק לו את הנר).

תוספתא ביצה ב,ג: הרי ששכח ולא עירב - אחרים שעירבו מותרים לעשות לו (משלהם, או משלו כשמזכה להם את המאכל, ועושים לו כל צורכו). הוא עצמו ששכח ולא עירב - מותר למלאות לו חבית של מים (על מנת לחמם אותה) ולהדליק לו את הנר (שהתירו לו לעשות בעצמו בצמצום כדי חייו).

בבלי ביצה יז,א: מי שלא הניח עירובי תבשילים - הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין, לא לו ולא לאחרים, ולא אחרים אופים ומבשלים לו. כיצד הוא עושה (שיאכל בשבת)? מקנה קמחו לאחרים, ואחרים אופים ומבשלים לו. בבלי ביצה כא,ב-כב,א: אמר רב הונא: מי שלא הניח עירובי תבשילים - אופים לו (בני ביתו) פת אחת, וטומנים לו קדירה אחת (של תבשיל), ומדליקים לו את הנר. - משום רבי יצחק אמרו: אף צולים לו דג קטן.

ומציעים ברייתא: תני – שונה (ברייתא) רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): ממלא לו חבית של מים ומדליק לו את הנר – מי שלא עירב מותר למלא ביום טוב חבית של מים על מנת לחמם אותם לצורך השבת בשביל עצמו, ומותר להדליק ביום טוב נר אחד לצורך השבת בשביל עצמו, מפני שעשיית דברים מועטים אלה אינה נחשבת מלאכה, ולכן לא אסרו החכמים לעשות אותם מיום טוב לשבת**. מעשה באחד שהדיר את בנו לתלמוד תורה** – שנדר שלא יעשה בנו כל מלאכה בשבילו, כדי שיעסוק בנו בלימוד תורה בלבד ולא ייבטל ממנו בשל מלאכה שיעשה בשביל אביו**, ובא מעשה לפני רבי יוסי בן חלפתא** (תנא בדור הרביעי) והתיר לו למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר – רבי יוסי הורה שמותר לבן לעשות דברים מועטים אלה בשביל אביו, מפני שעשייתם אינה נחשבת מלאכה, ולכן לא אסר האב על בנו לעשות אותם בשבילו (מעשה זה מובא בירושלמי ביכורים ג,יא).

תוספתא בכורות ו,יא: מעשה באחד שהרצה (פייס, שידל) את בנו ללמוד תורה. הדירו מלעשות מלאכה, והתיר לו רבי יוסי למלאות לו חבית מים ולהדליק לו את הנר.

בבלי נדרים לח,ב: אמר רבי יעקב: המדיר בנו לתלמוד תורה - מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר; רבי יצחק אמר: אף לצלות לו דג קטן.

ומספרים: רבי חייה רבה – הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) עלה לביתו (בכתב יד אשכנזי: 'עאל לבייתיה', וכן גרסו ראשונים) – בליל יום טוב שחל בערב שבת**. אמרין** (צריך לומר כמו בכתב יד אשכנזי: 'אמרון') ליה: – אמרו לו (בני ביתו): אנשינן מערבה – שכחנו לערב (עירובי תבשילים). אמר לון: – אמר להם: אית הכא טלופחין מן איתמל? – (האם) יש כאן עדשים מאתמול (שבושלו בערב יום טוב ונשאר מהם שאפשר לאכול בשבת, ועל סמך תבשיל זה מותר לבשל ביום טוב בשביל השבת)? אמרין (צריך לומר: 'אמרון') ליה: אין – כן**.**

ומציעים היסק: הדא אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק מהסיפור): אפילו מין אחד – די בתבשיל של מין אחד שהוא עושה מערב יום טוב כדי שיוכל לסמוך עליו לשבת (כבית הלל לפי המשנה, שעושה תבשיל אחד מערב יום טוב וסומך עליו לשבת, ושלא כבית הלל לפי רבי שמעון בן אלעזר להלן, שעושה שני תבשילים ולא תבשיל אחד).

ודוחים את ההיסק: אית הוה בהון תרדין (סלק עלים. נאכל רק מבושל) – היה בהם (בעדשים) תרדים (העדשים בושלו עם תרדים, ותבשיל של שני מינים נחשב כשני תבשילים, ולכן אין להסיק מהסיפור שדי בתבשיל של מין אחד).

ומציעים היסק נוסף: הדא אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק מהסיפור): אף על פי שאין בהן כזית – די בתבשיל שאין בו כשיעור זית כדי שיוכל לסמוך עליו לשבת (כך יש להסיק מהסיפור שכן רבי חייא לא שאל כמה נשאר מהעדשים).

ודוחים את ההיסק: אית הוה בהון שיעורה – היה בהם השיעור (רבי חייא ידע שהיה בעדשים כשיעור זית לפחות, ולכן אין להסיק מהסיפור שדי בתבשיל שאין בו כשיעור זית).

ומציעים היסק נוסף: הדא אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק מהסיפור): אינו צריך להתנות – אינו צריך להתנות מראש בערב יום טוב, שאם ישכח לערב עירובי תבשילים, יסמוך על תבשיל שיבושל בערב יום טוב ויישאר ממנו ביום טוב כדי שיהיה מותר לבשל מיום טוב לשבת (כך יש להסיק מהסיפור, שכן רבי חייא לא אמר שהתנה).

ודוחים את ההיסק: אמר רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי): תניי היה לו לרבי חייה הגדול – רבי חייא התנה מראש בערב יום טוב, שאם ישכח לערב עירובי תבשילים, יסמוך על תבשיל שיבושל בערב יום טוב ויישאר ממנו ביום טוב. תנאי זה מועיל אף שהתבשיל הזה לא בושל בשביל השבת (ולכן אין להסיק מהסיפור שאינו צריך להתנות מראש בערב יום טוב).

בבלי ביצה טז,א: תני רבי חייא: עדשים שבשולי קדרה סומך עליהם משום עירובי תבשילים. - והני מילי / והוא דאיכא כזית.

הברייתא שרבי חייא שונה בבבלי הוא המעשה שמסופר עליו בירושלמי. • • •

עירובי תבשילים (המשך)

במשנה שנינו: "בית שמי אומרים: שני תבשילים. ובית הלל אומרים: תבשיל אחד. מודים בדג ובביצה שעליו שהן שני תבשילין".

מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אמר רבי שמעון בן אלעזר (תנא בדור החמישי): מודין בית שמיי ובית הלל שהן שני תבשילין – לדעת הכול עושים שני תבשילים מערב יום טוב, כדי שיוכל לסמוך עליהם לשבת, שלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה שעירוב תבשילים צריך להיות שני תבשילים. רבי שמעון בן אלעזר חולק על התנא של משנתנו שאמר שבית שמאי ובית הלל נחלקו בדבר זה, שבית שמאי אומרים שעירוב תבשילים צריך להיות שני תבשילים, ובית הלל אומרים שדי בתבשיל אחד**. על מה נחלקו** – בית שמאי ובית הלל לדברי רבי שמעון בן אלעזר**? על הדגה ועל הביצה שיש עליה** – דג קטן שנמרחה עליו ביצה חיה כציפוי ונצלה**, שבית שמיי אומרים: תבשיל אחד – הם נחשבים כתבשיל אחד ואינו סומך עליהם לשבת, ובית הלל אומרים: שני תבשילין** – הם נחשבים כשני תבשילים וסומך עליהם לשבת**. הכל מודין** – אפילו בית שמאי מסכימים**, שאם פירפר** (פורר, ריסק) ביצה – מבושלת, על גבי המליח (מאכל משומר במלח, כגון דגים קטנים מלוחים), או שחיתך קפלוט (כרישה - צמח קרוב לבצל. גידלוהו לצורך הראש המוארך (הבצל) שכינויו קפלוט, או למאכל העלים הירוקים הקרויים כרתי שכרתו אותם) תחת הדג, או שבישל שני מינין בקדירה – ביחד**, שהן שני תבשילין** – לעניין עירובי תבשילים, ואין המקרים האלה דומים למקרה של דג שטחו עליו ביצה וצלום ביחד שעליו נחלקו בית שמאי ובית הלל**.**

ופוסקים הלכה: והלכה כדברי התלמיד – התלמיד הוא רבי שמעון בן אלעזר, תלמידו המובהק של רבי מאיר, ובעניין עירובי תבשילים התלמיד חולק על רבו, שכן סתם המשנה הוא רבי מאיר, ורבי שמעון בן אלעזר חולק על התנא של משנתנו, והלכה כדברי התלמיד שעירוב תבשילים צריך להיות שני תבשילים (הלשון 'הלכה כדברי התלמיד' נמצא בירושלמי אף במקומות אחרים. בחלק מהמקומות הכוונה לרבי שמעון בן אלעזר).

תוספתא ביצה ב,ד: אמר רבי שמעון בן לעזר: מודים בית שמיי ובית הלל שהן (עירובי תבשילים) שני תבשילים. על מה נחלקו? על הדג והביצה שעליו, שבית שמיי אומרים: תבשיל אחד, ובית הלל אומרים: שני תבשילים. מודים, שאם בישל שני מינים בקדירה, או שפירפר ביצה על גבי הדג, או שחתך קפלוט תחת הדג, שהם שני תבשילים.

בבלי ביצה יז,ב: "בית שמאי אומרים: שני תבשילים, ובית הלל אומרים: תבשיל אחד". - מתניתין דלא כי האי תנא, דתניא: אמר רבי שמעון בן אלעזר: מודים בית שמאי ובית הלל על שני תבשילים שצריך. על מה נחלקו? על דג וביצה שעליו, שבית שמאי אומרים: שני תבשילים, ובית הלל אומרים: תבשיל אחד. ושווים, שאם פרפר ביצה ונתן לתוך הדג, או שריסק קפלוטות ונתן לתוך הדג, שהם שני תבשילים. אמר רבא: הלכה כתנא דידן, ואליבא דבית הלל (שדי בתבשיל אחד).

בעניין המחלוקת על דג וביצה שעליו בברייתא יש חילוף גרסה בין התוספתא והירושלמי ובין הבבלי.

התלמודים חלוקים בפסק ההלכה.

ומביאים ברייתא: רב (צריך לומר: 'רבי' - רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אמר: אומר אני: – לדעתי: אין פחות מכזית – התבשיל שהוא עושה בערב יום טוב כדי שיוכל לסמוך עליו לשבת (לדעת רבי די בתבשיל אחד לעירובי תבשילים) צריך שיהיה לפחות כשיעור זית (תוקן 'רבי' במקום 'רב' כי זו היא ברייתא וסגנונו של רבי בכמה מקומות הוא 'אומר אני' ("מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמוד 169). הגרסה 'רב' היא שיבוש על פי הבבלי ביצה טז,ב ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 943, הערה 7). - הקושיה המוצעת להלן ממקור זה מוכיחה שהמקור תנאי, שכן 'לית הדא פליגא' מציע קושיות ממקורות תנאיים).

ומציעים קושיה מהברייתא שבאה לפני כן על דברי אמורא: לית הדא פליגא על רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) – (וכי) אין זאת (הברייתא) חלוקה על רבי יוחנן**, דרבי יוחנן אמר: עלי ועל מי שלא עירב** – מי שמערב עירוב תבשילים בערב יום טוב, כשיום טוב חל בערב שבת, צריך לומר שעירוב זה הוא בשביל עצמו וגם בשביל מי שלא עירב, ומי שלא עירב מבשל ביום טוב לצורך השבת בשביל עצמו על סמך עירוב זה**?!** (בתמיהה) – הרי שלדברי רבי יוחנן, אדם יכול לערב על כמה אנשים, אף על פי שאין בתבשיל שבו הוא מערב כשיעור זית לכל אחד, שהרי אינו יודע כמה אנשים יסמכו עליו שיהיה כשיעור זית לכל אחד. וקשה על דברי רבי יוחנן מהברייתא שאומרת שצריך שיהיה בתבשיל שבו הוא מערב לפחות כשיעור זית, ולפי זה, אם מערב על כמה אנשים, צריך שיהיה בו לפחות כשיעור זית לכל אחד! (דברי רבי יוחנן הובאו לעיל)

ומציעים ברייתא המסייעת לדברי אמורא: מתניתא מסייעא לרבי יוחנן: – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא להלן) מסייעת לרבי יוחנן: עירוב - תחילתו וסופו אין לו שיעור – בתחילה, כשהוא עושה תבשיל בערב יום טוב לעירוב תבשילים, אין צורך שיהיה לו שיעור, וגם בסוף, כשהוא מבשל ביום טוב בשביל השבת על סמך תבשיל זה, אין צורך שיהיה לו שיעור, ואף אם עירב בכשיעור זית ואחר כך התמעט - סומך עליו. הרי שאין שיעור לעירובי תבשילים, וזה מסייע לדברי רבי יוחנן**.**

תוספתא ביצה ב,ב: העושה תבשיל מערב יום טוב - אופה ומבשל עליו לשבת... ותחילתו וסופו אין לו שיעור.

בבלי ביצה טז,ב: אמר רבי אבא אמר רב: עירובי תבשילים צריך שיהא בהם כזית. איבעיא להו: כזית אחד לכולם (לכל הסומכים על עירוב זה), או דילמא כזית לכל אחד ואחד? תא שמע: דאמר רבי אבא אמר רב: עירובי תבשילים צריך שיהא בהם כזית בין לאחד בין למאה. תנן: אכלו או שאבד - לא יבשל עליו כתחילה. שייר ממנו כל שהוא - סומך עליו לשבת. מאי לאו, אף על גב דלית ביה כזית? לא, דאית ביה כזית (אף שהתמעט הרבה ממה שהיה בו תחילה). תא שמע: תחילתו וסופו אין לו שיעור. מאי לאו, אין לו שיעור כלל? לא, אין לו שיעור למעלה (אין לו שיעור עליון שאין להוסיף עליו), אבל יש לו שיעור למטה (שאין לפחות מכזית).

הירושלמי פירש את הברייתא ״תחילתו וסופו אין לו שיעור״ כפשוטה, שאין לו לעירוב שיעור למטה, וכפשוטה של משנתנו "שייר ממנו כל שהוא - סומך עליו לשבת". אבל בבבלי פירשו ״כל שהוא״ שבמשנתנו שיש בו כזית, ופירשו את הברייתא ״תחילתו וסופו אין לו שיעור״, שאין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה, וחילקו בין עירוב שאין בו כזית שאין מערב בו ובין עירוב שיש בו כזית שמערב בו אפילו למאה.

החכמים תיקנו שלא יטלטלו בשבת דיירי החצר מבתיהם לחצר ומהחצר לבתיהם אלא אם כן עירבו עירובי חצירות. עירובי חצירות מבטלים את המחיצות שבין הבתים לחצר ועושים את החצר והבתים שבה כאילו הם רשות אחת. החכמים תיקנו עוד שאם אדם צריך ללכת בשבת חוץ לאלפיים אמה ממקום שביתתו או ממקום יישובו, הוא מערב עירובי תחומים.

ומביאים ברייתא: יום טוב שחל להיות בערב שבת - אין מערבין לא בחצירות ולא בתחומין – אסור לערב ביום טוב בשביל השבת עירובי חצירות ועירובי תחומים**; דברי רבי (מאיר)** (תוקן על פי התוספתא ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 135; "תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 940)). וחכמים אומרים: מערבין בחצירות ואין מערבין בתחומין – כמבואר להלן**. מערבין בחצירות, שכן את** (אתה) מתיר לו דבר שהוא מותר לו – על ידי עירובי חצירות יהיה מותר לטלטל בשבת מהבתים לחצר המשותפת ומהחצר לבתים, דבר שהוא מותר ביום טוב בלא עירוב, מפני שמדברי חכמים בשבת אסור להוציא מהבית לחצר המשותפת ולהכניס מהחצר לבית אבל ביום טוב מותר, ולכן מותר לערב ביום טוב בשביל השבת עירובי חצירות**. ואין מערבין בתחומין, שכן את** (אתה) מתיר לו דבר שהוא אסור לו – על ידי עירובי תחומים יהיה מותר ללכת בשבת חוץ לתחום, דבר שהוא אסור ביום טוב, מפני שמדברי חכמים אף ביום טוב אסור לצאת חוץ לתחום, ולכן אסור לערב ביום טוב בשביל השבת עירובי תחומים (רבי החולק על החכמים בברייתא זו אוסר לערב ביום טוב בשביל השבת אף עירובי חצירות, משום שנראה כמתקן ביום טוב).

אית תניי תני ומחלף – יש תנא [ש]שונה (את הברייתא שלעיל) ומחליף (מחליף דברי רבי בדברי חכמים ודברי חכמים בדברי רבי. - התנא המחליף הוא תנא בבלי ששנה כך בבבלי ביצה טז,ב ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 135; "תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 940)).

אמר רבי לעזר (אמורא בדור השני): הואיל והן תנייא מחלף – הואיל והתנא הזה מחליף**, צריכין אנן מיחוש** – צריכים אנו לחשוש (יש לחשוש שמא הנוסח ששונה התנא שמחליף את הדעות הוא הנוסח הנכון, ולפי נוסח זה חכמים אוסרים לערב ביום טוב עירובי חצירות ועירובי תחומים, והרי הלכה כחכמים, ולכן יש להחמיר מספק ואין לערב ביום טוב עירובי חצירות ועירובי תחומים).

תוספתא ביצה ב,א: יום טוב שחל להיות ערב שבת - אין מערבים לא בחצירות ולא בתחומים; דברי רבי. וחכמים אומרים: מערבים בחצירות אבל לא בתחומים.

בבלי ביצה טז,ב: תנו רבנן: יום טוב שחל להיות בערב שבת - אין מערבים לא עירובי תחומים ולא עירובי חצירות. רבי אומר: מערבים עירובי חצירות, אבל לא עירובי תחומים, מפני שאתה אוסרו בדבר האסור לו (ביום טוב עצמו אסור לצאת חוץ לתחום, ולכן אסור לערב בו עירובי תחומים), ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו (ביום טוב מותר להוציא מהבית לחצר, ולכן מותר לערב בו עירובי חצרות). איתמר: רב אמר: הלכה כתנא קמא, ושמואל אמר: הלכה כרבי. איבעיא להו: הלכה כרבי לקולא או לחומרא? פשיטא דרבי לקולא קאמר! משום דשלח רבי אלעזר לגולה (מארץ ישראל): לא כשאתם שונים (ברייתא זו) בבבל: רבי מתיר וחכמים אוסרים, אלא: רבי אוסר וחכמים מתירים (ולכן השאלה היא האם ההלכה כרבי להקל או להחמיר?)... אמר רבא אמר רב סחורא אמר רב הונא: הלכה כרבי לאיסור.

מחלוקת התנאים התחלפה בין בבל לארץ ישראל. גם נוסח מאמרו של רבי אלעזר עצמו התחלף בין בבל לארץ ישראל.

רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): מאן דעבד טבאות מערב מן איתמל – מי שעושה היטב (כראוי), מערב מאתמול (כשיום טוב חל בערב שבת, מערב אף עירובי חצירות בערב יום טוב, אבל לא ביום טוב. - רבי זעורה מעדיף להחמיר בשל הספק).

ומצמצמים את תחולת הקביעה: אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר שמערב מאתמול), - בשלא עשה לו עירובי תבשילין – במקרה שלא עירב עירובי תבשילים בערב יום טוב**, אבל אם עשה לו עירובי תבשילין** – במקרה שעירב עירובי תבשילים בערב יום טוב, - מותר – לערב עירובי חצירות ביום טוב, כשם שמותר לבשל ביום טוב בשביל השבת על סמך עירובי תבשילים**.**

ומציעים קושיה: רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) בעי – שואל (מקשה): ועירובי תבשילין מתירין את המחיצות? – יש לתמוה על דברי רבי יודן שאם עירב עירובי תבשילין בערב יום טוב - מותר לערב עירובי חצירות ביום טוב: וכי עירובי תבשילים הם כעירובי חצרות שהם מבטלים את המחיצות שבין הבתים לחצר ועושים את החצר והבתים שבה כאילו הם רשות אחת? וכיוון שעירובי תבשילים אינם כעירובי חצרות, אין לערב עירובי חצירות ביום טוב על סמך עירובי תבשילים! • • •

משנה חל – יום טוב, להיות לאחר השבת – ביום ראשון, - בית שמיי אומרים: מטבילין את הכל – אדם וכלים, מלפני השבת – בערב שבת לצורך יום טוב, ואין אדם טובל מטומאתו ומטביל את כליו בשבת לצורך יום טוב, לפי שאסור להכין משבת ליום טוב (הנוהג היה לטהר את עצמם ואת כליהם בערב יום טוב כדי להיכנס ליום טוב בטהרה). ובית הלל אומרים: כלים מלפני השבת – כבית שמאי**, ואדם בשבת** – לפי שמותר לאדם לטבול מטומאתו בשבת**.** • • •

תלמוד הטבלת כלים בשבת וביום טוב

כאן התחלת מקבילות בירושלמי תרומות ב,ג ושבת ב,ז.

משנה תרומות ב,ג: המטביל כלים (טמאים) בשבת, שוגג (כגון ששכח שהיום שבת) - ישתמש בהם (בשבת), מזיד - לא ישתמש בהם (עד מוצאי שבת). משנה שבת ב,ז: ספק חשכה ספק אין חשכה (בשעת בין השמשות בכניסת השבת) - אין מטבילים את הכלים (הצריכים טבילה במקווה לטהרם).

מציעים פרשנות מצמצמת למשנה: מתניתא – המשנה, - בכלים גדולים – יש להעמיד את המשנה בשבת שאמרה שאין מטבילים כלים בשבת במקרה של כלים גדולים, שאין דרך אדם למלא בהם מים, ואי אפשר להערים ולהטבילם בשבת**, אבל בכלים קטנים** – שדרך אדם למלא בהם מים, - מערים עליהן – כאילו הוא צריך למלא בהם מים, אף על פי שאינו צריך, ומטבילן – בשבת, וכיוון שאין ניכר שמטבילם אינו נראה כאילו הוא מתקנם (וכן הוא אף ביום טוב).

ומציעים ברייתא: תני רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): – שונה רבי הושעיה: ממלא הוא אדם כלי טמא מן הבור – של מים, ומערים עליו ומטבילו – בשבת**.**

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: נפל דלייו – הטמא, לתוך הבור, נפל כִּלְייוֹ (לשון יחיד) – הטמא, לתוך הבור - מערים עליהן ומטבילן – בשבת (ומחזיקם, כשהם משוקעים במים עם מילויים והעלאתם, לשם כוונת טבילה, שטבילה צריכה כוונה אף לחולין (כמו ששנינו בתוספתא שבת טז,יב). ייתכן שברייתא זו חולקת על סתם התלמוד שהתיר לעיל הערמה בכלים קטנים, ולא התירה אלא בנפלו, והתלמוד הביאה כאן מכיוון שגם במקרה זה עדיין יש צורך בהערמה ("הגהות ופירושים בירושלמי שבת", 48 HUCA, עמוד ה)).

תוספתא שבת טז,יב וביצה ב,ט: כלים שניטמאו באב הטומאה - אין מטבילים אותם ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת (ואם ניטמאו בוולד הטומאה - מטבילים אותם ביום טוב, אבל לא בשבת). אבל ממלא הוא כוס או דלי או קיתון לשתות ומחשב / וחושב עליהם ומטבילם (שטבילה צריכה כוונה אף לחולין).

בבלי ביצה יח,א: מדלים (דולים מים מתוך מקווה) בדלי טמא, והוא טהור מאליו (שהרי תוך שדלה מים, גם הוטבל הדלי במקווה). כלי שניטמא באב הטומאה - אין מטבילים אותו ביום טוב, בוולד הטומאה - מטבילים אותו ביום טוב.

משנה שבת ב,ז: ספק חשכה ספק אין חשכה (בשעת בין השמשות בכניסת השבת) - אין מטבילים את הכלים (הצריכים טבילה במקווה לטהרם).

מציעים מחלוקת חכמים שזהותם אינה ידועה: תרין אמורין – שני אמוראים (נחלקו בפירוש המשנה בשבת). חד אמר: – [חכם] אחד אומר: בכלים שניטמאו באב הטומאה – המשנה עוסקת בכלים שנטמאו באב הטומאה, כגון שנגעו בשרץ מת או בנבילה, שהם טמאים מן התורה, וצריכים הערב שמש לאחר טבילתם, שהם פוסלים לאחר טבילתם את התרומה בנגיעתם עד שיעריב שמשם (עד שיחשיך, עד צאת הכוכבים), ולפי שאינם ראויים להשתמש בהם עד שיעריב שמשם, אין מטבילים אותם בין השמשות, מכיוון שבין השמשות הוא ספק יום ספק לילה, ואם הוא לילה, הכלים שהטבילם בין השמשות פוסלים את התרומה עד שיעריב שמשם למחרת. אבל כלים שנטמאו בוולד הטומאה, שאינם טמאים מן התורה, כיוון שמטבילם טהרו ואינם צריכים הערב שמש לאחר טבילתם, ולפי שהם ראויים להשתמש בהם מיד, מטבילים אותם בין השמשות**, וחורנה אמר:** – ו[החכם] האחר אומר: בכלים שניטמאו בוולד הטומאה – המשנה עוסקת גם בכלים שנטמאו בטומאה שבאה על ידי נגיעה באב הטומאה, כגון שנגעו הכלים במשקים שנטמאו בשרץ מת או בנבילה, ואין הכלים טמאים אלא מדברי סופרים, לפי שמן התורה אין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה, אלא שחכמים גזרו על המשקים שנטמאו אפילו מחמת ולד הטומאה שיהיו מטמאים כלים. אין מטבילים בין השמשות בכניסת השבת אף כלים שנטמאו בוולד הטומאה, משום שהמטביל כלים נראה כאילו הוא מתקנם, וחכמים גזרו על טבילתם אף בין השמשות**.**

מתיב מאן דאמר – משיב (מקשה) מי שאומר: בוולד הטומאה למאן דאמר – למי שאומר: באב הטומאה: אפילו בחול יהא טעון (מוטל עליו, חייב) הערב שמש! – כיוון שכלים שניטמאו באב הטומאה צריכים הערב שמש לאחר טבילתם אפילו בחול, למה נצרכה המשנה להשמיענו שאין מטבילים אותם בין השמשות בכניסת השבת, והרי אפילו בחול אין מטבילים אותם בין השמשות?

אמר ליה: – אמר לו (מי שאומר: באב הטומאה למי שאומר: בוולד הטומאה): ברוצה לישתמש בהן חולין בטהרה – המשנה מדברת במקרה שהוא טובל כלים שניטמאו באב הטומאה כדי שיוכל להשתמש בהם לחולין בטהרה, ולא כדי שיוכל להשתמש בהם לתרומה, שבמקרה זה אינם צריכים הערב שמש לאחר טבילתם, ובחול מטבילים אותם בין השמשות, אבל אין מטבילים אותם בין השמשות בכניסת השבת, משום שהמטביל כלים נראה כאילו הוא מתקנם, וחכמים גזרו על כך אף בין השמשות (אבל כלים שנטמאו בוולד הטומאה, מן התורה אינם צריכים טבילה כלל, ואינו מתקן כלל בטבילתו, ולפיכך לא גזרו עליה בין השמשות).

תוספתא שבת ב,ט: כלים שניטמאו באב הטומאה אין מטבילים אותם בין השמשות (וצריך להטביל אותם מבעוד יום כדי שיעריב עליהם השמש). - רבי שמעון שזורי אומר: אף בחול אין מטבילים אותם בין השמשות, מפני שצריכים הערב שמש. - ושניטמאו בוולד הטומאה מטבילים אותם בין השמשות (מפני שכלים שנטמאו במשקים הם מטומאות דרבנן שאינן צריכות הערב שמש).

הברייתא מפרשת את המשנה שבת ב,ז שבכלים שניטמאו באב הטומאה אנו עסוקים. אבל בירושלמי (בשבת ובמקבילות בתרומות ובביצה) הביאו את הברייתא שלנו בשם 'תרין אמורין' ("תוספתא כפשוטה", מועד א, עמוד 33).

"תרין אמורין" נאמר בירושלמי כמה פעמים גם על תנאים, כלומר, שני שונים של משניות וברייתות ("מחקרים בספרות התלמוד ובלשונות שמיות" ב, עמוד 394).

הוזכר שם הירושלמי כאן ובמקבילות.

רבי שמעון שזורי אינו חולק כנראה אלא על טבילת כלים שניטמאו באב הטומאה בחול. הסיפא "ושניטמאו בוולד הטומאה" היא כנראה דברי הכול, ומשמע שמטבילים בין השמשות בין בחול בין בשבת ("פירוש למשנה מסכת שבת", עמוד 52).

מי שאומר באב הטומאה בירושלמי הוא כתנא הראשון בברייתא. קושייתו של מי שאומר בוולד הטומאה למי שאומר באב הטומאה בירושלמי היא דברי רבי שמעון שזורי בברייתא. אבל מי שאומר בוולד הטומאה בירושלמי אינו כרבי שמעון שזורי אלא כנראה תנא אחר.

בבלי ביצה יט,א: תנו רבנן: כלי שניטמא מערב יום טוב - אין מטבילים אותו בין השמשות. רבי שמעון שזורי אומר: אף בחול אין מטבילים אותו (בין השמשות), מפני שצריך הערב שמש.

עד כאן המקבילות בירושלמי תרומות ושבת.

נראה שמקורה של הסוגיה בשבת. כי מהלשון "מתניתא - בכלים גדולים, אבל בכלים קטנים - מערים עליהן ומטבילן" משמע שהמשנה שלפניו שנתה: "אין מטבילין את הכלים" כמשנתנו בשבת, ואילו בביצה הנוסח בדברי בית הלל הוא: "ובית הלל אומרים: כלים מלפני השבת", פירוש: כלים מטבילים מלפני השבת. גם מהמשך הסוגיה: "תרין אמורין... אפילו בחול יהא טעון הערב שמש!" משמע שמתייחסים לספק חשיכה של שבת. מכל זה נראה שמקור הסוגיה בשבת. ומשבת הועתקה הסוגיה לתרומות ולביצה ("סוגיות מקבילות בירושלמי" (עבודה), עמודים 41-42).

ומביאים ברייתא: כל מחוייבי טבילות – טמאים החייבים לטבול לטהרתם, טובלין כדרכן (כפי שהם רגילים לנהוג) בתשעה באב וביום הכיפורים – אף על פי שתשעה באב ויום הכיפורים אסורים ברחיצה, התירו להם לטבול את כל הגוף במקווה בתשעה באב וביום הכיפורים, הואיל ואינם מתכוונים לתענוג אלא לשם טהרה**. אמר רבי חנניה סגן הכהנים** (תנא בדור הראשון): כדיי הוא ביתו של אלהינו שיאבדו עליו הכהנים טבילה אחת – ראוי הוא שהכוהנים, שדרכם לטבול בכל יום כדי לאכול תרומה בטהרה, לא יטבלו בתשעה באב שבו חרב בית המקדש, שכן הכוהנים היו עובדים בבית המקדש**.**

דרש – דרשה בציבור, רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) כהדא דרבי חנניה סגן הכהנים – כמו זאת (הדעה) של רבי חנניה סגן הכוהנים, שהכוהנים לא יטבלו בתשעה באב**.**

בבלי יומא פח,א: תניא: כל חייבי טבילות טובלים כדרכם ביום הכיפורים. בבלי שבת קיא,א, ביצה יח,ב ותענית יג,א: כל חייבי טבילות טובלים כדרכם, בין בתשעה באב בין ביום הכיפורים. בבלי תענית יג,א: אמר רבי חנינא סגן הכוהנים: כדיי הוא בית אלוהינו לאבד עליו טבילה פעם אחת בשנה.

דברי רבי חנינא סגן הכוהנים נאמרו לגבי הכוהנים, כמו שהוא בירושלמי, אף שבבבלי לא נזכרו הכוהנים (ראה להלן).

פסיקתא רבתי פסקה כט: ילמדנו רבנו: הכוהנים - מהו שיהא מותר להם לטבול לתרומתם בתשעה באב? - אמר רבי חנינא סגן הכוהנים: כדיי בית אלוהינו לאבד עליו טבילה אחת.

דברי רבי חנינא סגן הכוהנים נאמרו לעניין טבילת הכוהנים בתשעה באב, כפי שזה מובא בפסיקתא רבתי. המילה "לאבד" מתאימה יותר לגבי כוהנים שהיו טובלים בכל יום סמוך לחשכה לאכילת תרומה אף אם לא היו טמאים, אבל לגבי חייבי טבילות היה צריך לומר "לדחות" כי הם יכולים להשלים את הטבילה ביום אחר ("ירושלמי ביצה עם פירוש ר"א אזכרי", עמוד 144, הערה יג). • • •

טבילת אדם בשבת

במשנה שנינו: "ואדם בשבת".

מה הטעם שמותר לאדם לטבול מטומאתו בשבת? - שכֵּן אדם טובל לקירויו (בקטע גניזה: 'לְקִריוֹ') בשבת – כיוון שהוא טובל לקרי שראה בשבת, מותר לו לטבול גם לטומאתו שנטמא בה לפני השבת, שלא הבדילו ביניהם (טבילה של בעלי קרי אינה אלא תקנת עזרא משום תורה ותפילה, והיא מדברי חכמים, ומותרת בשבת).

תוספתא שבת טז,יב וביצה ב,ט: טובל כדרכו מטומאה חמורה, ואין צריך לומר מטומאה קלה (כבית הלל במשנת ביצה ב,ב).

בבלי ביצה יז,ב-יח,א: דכולי עלמא מיהת כלים בשבת לא, מאי טעמא (שאסור להטביל כלים)? - ...רבא אמר: מפני שנראה כמתקן כלי. - אי הכי, אדם נמי (ייאסר לטבול משום שנראה כמתקן)! (ולמה התירו בית הלל לטבול אפילו בשבת?) - אדם נראה כמיקר (אדם הטובל אינו נראה כמתקן עצמו, שאינו ניכר שהוא טובל לשם טהרה אלא נראה שהוא טובל כדי לקרר עצמו במים, ולכן אין לגזור בו).

הטעם שמותר לאדם לטבול מטומאתו בשבת שאמר רבא בבבלי אינו הטעם שאמרו בירושלמי. • • •

משנה השקה היא חיבור מים למים על ידי נגיעה. מים לשתייה שנטמאו, ממלאים מהם כלי ומשקעים אותם במקווה, עד שהמים הטמאים נוגעים במי המקווה ונושקים להם (מדובר במי מקווה שאינם ראויים לשתייה), ונמצאו המים הטמאים זרועים ומחוברים למי המקווה ובטלים על גבם, ועל ידי כך הם מיטהרים מטומאתם, ואין טהרה בהשקה אלא למים בלבד.

הטבלה היא הכנסת כל הדבר הטמא למקווה עד שמי המקווה עולים על גביו.

שווין – בית שמאי ובית הלל, שנחלקו במשנה הקודמת בעניין הטבלה בשבת, מסכימים, שמשיקין – בשבת במקווה, את המים – הטמאים, כשהם בכלי אבן לטהרה – שכלי אבן אינו מקבל טומאה ואינו צריך טבילה**, אבל לא מטבילין** – בשבת במקווה את המים הטמאים כשהם בכלי טמא, משום שכשיטביל את המים נטהר אף הכלי, וזה אסור, שהוא מתקן את הכלי, אף שאינו מתכוון אלא לטהר את המים (כשאין כאן כלי טמא שטעון טבילה, אין צורך להטביל, אלא משיקים את שפת המים למי המקווה וטהרו משום זריעה. אבל כשיש כאן כלי טמא, אין השקה מספיקה, מפני שהכלי חוזר ומטמא את המים, ואין טבילה במים טמאים אלא בכלי טמא דווקא ("תוספתא כפשוטה")).

ושווים בית שמאי ובית הלל שמטבילין מגב לגב – משֵׁם אחד לשֵׁם אחר, שאם הטביל את כליו לפני יום טוב לשם (על גב) דבר אחד, מטבילם שנית ביום טוב לשם (על גב) דבר אחר, ומחבורה לחבורה ביום טוב – ראה פירוש הדברים להלן**.**

תלמוד השקת מים והטבלתם בשבת וביום טוב

במשנה שנינו: "משיקין את המים בכלי אבן לטהרה, אבל לא מטבילין".

מציינים שהמשנה אינה בשיטתו של תנא מסוים: מתניתה דלא כרבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) – המשנה [היא] שלא כרבי**, דתני:** – ששונה [התנא]: אין מטבילין כלי על גב (אגב) מימיו ביום טוב – אסור להטביל ביום טוב וכל שכן בשבת כלי טמא, כשבכלי הטמא מים שנטמאו, שהרי הכלי נטהר אגב מימיו, שכשהוא מטביל את הכלי (מכניס את כל הכלי למקווה עד שמי המקווה עוברים וצפים על שפתו) ומטהר את המים בהטבלה, נטהר גם הכלי, ואסור לעשות כן, אף על פי שאינו מתכוון לטהר את הכלי**, ואין משיקין את המים בכלי אבן בטהרה** (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'לטהרן' והוסיף 'בטהרה', ומגיה מחק 'בטהרה'. 'בטהרה' גם להלן. בכתב יד אשכנזי כאן ולהלן: 'לטהרה', כמו במשנה) בשבת – אסור להשיק בשבת מים שנטמאו כשהם בכלי אבן ולטהרם בהשקה. אבל ביום טוב מותר להשיק את המים בכלי אבן, שהרי כלי אבן אינו מקבל טומאה, ונמצא שתיקן את המים בלבד**; דברי רבי. וחכמים אומרים: מטבילים כלי על גב** (אגב) מימיו ביום טוב – אבל לא בשבת**, ומשיקין את המים בכלי אבן בטהרה בשבת** – וכל שכן ביום טוב. - שיטת רבי ביום טוב היא כשיטת החכמים בשבת. המשנה שאומרת שמשיקים אבל לא מטבילים עוסקת בשבת (כמו המשנה שלפניה המזכירה במפורש שבת ועוסקת בשבת), ולכן המשנה היא כחכמים ולא כרבי**.**

ומציעים פרשנות מצמצמת לברייתא: לא אמרו (מילה זו רשומה בקיצור במסירה שלפנינו: 'אמ''. כאן היא מתייחסת לדברי הרבים (לדעת חכמים), ויש לפתור אותה 'אמרו') אלא בשל אבן – הדין שמשיקים את המים בשבת הוא רק במקרה של השקה בכלי אבן שאינו מקבל טומאה**, הא** – אבל בשל עץ - לא – במקרה של השקה בכלי עץ (או בדבר אחר המקבל טומאה), אף כשהוא טהור, הדין הוא שאין משיקים את המים בשבת, לפי שנטמא הכלי מן המים הטמאים וצריך הטבלה עימהם, כדי שלא יחזור ויטמא את המים לאחר השקתם, והטבלת כלי בשבת אסורה (כלי זה נטמא בוולד הטומאה, וכלי שנטמא אפילו בוולד הטומאה - אין מטבילים אותו בשבת).

תוספתא שבת טז,יא וביצה ב,ט: אין מטבילים את המים / אין מטבילים את כלי על גב מימיו ביום טוב, ואין משיקים את המים בכלי אבן לטהרם בשבת; דברי רבי. וחכמים אומרים: מטבילים את המים / מטבילים את כלי על גב מימיו ביום טוב, ומשיקים את המים בכלי אבן לטהרם בשבת.

בבלי ביצה יח,ב: "ושווים שמשיקים את המים בכלי אבן לטהרם, אבל לא מטבילים". - מאי "אבל לא מטבילים"? - אמר שמואל: לא מטבילים את הכלי על גב מימיו לטהרו. מני מתניתין? לא רבי ולא רבנן. דתניא: אין מטבילים את הכלי על גב מימיו לטהרו, ואין משיקים את המים בכלי אבן לטהרם; דברי רבי. וחכמים אומרים: מטבילים את הכלי על גב מימיו לטהרו, ומשיקים את המים בכלי אבן לטהרם. מני? אי רבי - קשיא השקה (שרבי אוסר השקה, ומשנתנו מתירה), אי רבנן - קשיא הטבלה (שהחכמים מתירים הטבלת כלי אגב מימיו, ומשנתנו אוסרת לפי שמואל שפירש הטבלה שבמשנתנו)! איבעית אימא רבי, ואיבעית אימא רבנן. אי בעית אימא רבי - מתניתא רישא ביום טוב (אין מטבילים כלי אגב מימיו ביום טוב) וסיפא בשבת (אין משיקים מים בשבת), וכולה מתניתין ביום טוב (שלפי רבי ביום טוב השקה מותרת והטבלה אסורה); ואיבעית אימא רבנן (מטבילים כלי אגב מימיו ביום טוב, ומשיקים מים בשבת), וכולה מתניתין בשבת (שלפי החכמים בשבת השקה מותרת והטבלה אסורה).

בבבלי העמידו את משנתנו כרבי והיא עוסקת ביום טוב או כחכמים והיא עוסקת בשבת. ובירושלמי העמידוה כחכמים והיא עוסקת בשבת.

במשנה שנינו: "מטבילין מגב לגב ומחבורה לחבורה ביום טוב".

מביאים ברייתא המפרשת את המשנה: כיצד מגב לגב? רצה לעשות עיסתו על גבי גיתו – שהטביל מתחילה לפני יום טוב את כליו כדי להשתמש בהם בגיתו בטהרה, ועכשיו רוצה להטבילם שוב כדי להשתמש בהם לעיסתו בטהרה**, או גיתו על גבי עיסתו** – שהטביל מתחילה לפני יום טוב את כליו להשתמש בהם לעיסתו בטהרה, ועכשיו רוצה להטבילם שוב כדי להשתמש בהם בגיתו בטהרה, - מטביל את כליו – מותר להטביל את כליו ביום טוב בפעם שנייה, שאינה טבילה ואין כאן תיקון כלי, שהרי אין צריך טבילה מגב לגב**.**

כיצד מחבורה לחבורה? היה אוכל עם חבורה זו ונמלך לוכל עם חבורה אחרת – שהטביל לפני יום טוב את כליו על מנת לאכול בחבורה אחת בטהרה, ועכשיו רוצה להטבילם שוב על מנת לאכול בחבורה אחרת בטהרה, - טובל – מותר להטביל את כליו ביום טוב בפעם שנייה, מכיוון שמן הדין אינו צריך להטבילם**.**

תוספתא ביצה ב,ז-ח: אבל מטביל הוא מגב לגב ומחבורה לחבורה ביום טוב. כיצד מגב לגב? הרוצה לעשות גיתו על גב בדו ובדו על גב עיסתו - הרי זה טובל בו ביום. כיצד מחבורה לחבורה? רצה שלא לעשות בדו על גב עיסתו של חבירו (שמקודם אכל לחם עם חבירו וחשש שמא טימא את כליו בטומאת משקים דרבנן) - הרי זה מטביל את כליו (להשתמש בהם בבדו, מכיוון שמן הדין אינו צריך להטביל את כליו).

בבלי ביצה יט,א: "ומטבילים מגב לגב ומחבורה לחבורה". - תנו רבנן: כיצד מגב לגב? הרוצה לעשות גיתו על גב בדו, ובדו על גב גיתו - עושה. כיצד מחבורה לחבורה? היה אוכל בחבורה זו ורצה לאכול בחבורה אחרת - הרשות בידו. • • •

משנה משנתנו נשנתה גם במסכת חגיגה ב,ג.

בית שמיי אומרים: מביאין שלמים – מקריבים ביום טוב קורבנות שלמי חגיגה הקרבים ברגל, לפי שהם נאכלים על ידי הבעלים, ואין סומכין עליהן – על ראשם בידיים לפני השחיטה ביום טוב, משום שבסמיכתו הוא נשען על הבהמה ואין משתמשים בבעלי חיים ביום טוב (עיין להלן ה,ב), אלא סומכים עליהם מערב יום טוב**, אבל לא עולות** – אין מקריבים ביום טוב קורבנות עולות ראייה הקרבים ברגל, לפי שהם כולם למזבח ואינם נאכלים, אלא מביאים אותם בחול המועד**. ובית הלל אומרים: מביאין שלמים ועולות** – מקריבים ביום טוב גם שלמי חגיגה וגם עולות ראייה, שכל הקורבנות שהם חובת הרגל מקריבים אותם ביום טוב, וסומכין עליהן – שהואיל והקרבתם מותרת ביום טוב, גם הסמיכה עליהם מותרת ביום טוב**.**

תלמוד הבאת שלמים ועולות וסמיכה ביום טוב

כאן התחלת מקבילה בירושלמי חגיגה ב,ג.

מביאים ברייתא (שמבארת על מה נחלקו בית שמאי ובית הלל): בית שמיי אומרים: הותרה סמיכה שלא כדרכה – במקום שאי אפשר לסמוך כדרכה של סמיכה, הותר לסמוך שלא כדרכה**. ובית הלל אומרים: לא הותרה סמיכה שלא כדרכה** – במקום שאי אפשר לסמוך כדרכה של סמיכה, לא הותר לסמוך שלא כדרכה**.**

ושואלים: אי זו היא סמיכה שלא כדרכה?

ומשיבים: מאתמול – ביום שלפני יום ההקרבה (סמיכה שלא כדרכה היא סמיכה לפני זמנה). לדעת בית שמאי, הותר לסמוך מערב יום טוב על שלמי החגיגה שמקריבים ביום טוב, ולכן אין סומכים עליהם ביום טוב. אבל לדעת בית הלל, לא הותר לסמוך מערב יום טוב על עולות הראייה ושלמי החגיגה שמקריבים ביום טוב, ולכן סומכים עליהם ביום טוב**.**

תוספתא חגיגה ב,י: בית שמיי אומרים: אין סומכים ביום טוב, ושלמים החוגג בהם (המביא שלמי חגיגה ביום טוב) סומך עליהם מערב יום טוב. בית הלל אומרים: מביאים שלמים ועולות וסומכים עליהם (ביום טוב).

בבלי ביצה כ,א: תניא: אמר רבי יוסי: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הסמיכה (של השלמים) שצריך (לעשותה). על מה נחלקו? על תכף לסמיכה שחיטה, שבית שמאי אומרים: אינו צריך (להקפיד על כך, ואפשר לסמוך קודם לשחיטה, בערב יום טוב), ובית הלל אומרים: צריך (ולכן צריך לסמוך ביום טוב).

לפי רבי יוסי בבבלי, בית שמאי סוברים שאף לכתחילה אינו צריך לתכוף לסמיכה שחיטה, ובית הלל סוברים שלכתחילה צריך לתכוף לסמיכה שחיטה. אבל לפי הירושלמי, אף לבית שמאי לכתחילה צריך לתכוף, אלא שהותר שלא לתכוף במקום שאי אפשר, ולבית הלל לא הותר שלא לתכוף אף במקום שאי אפשר.

קורבנות בהמה שהיחיד מקריב, בין חובה בין נדבה, טעונים סמיכה.

מציינים שבעלי המחלוקת מודים בעניין מסוים ומצמצמים את המחלוקת למקרה מסוים.

אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): כל עמא מודיי – כל העם (כל החכמים) מודים (בית שמאי ובית הלל מסכימים במקרים המוצעים), באשם מצורע – שהוא מקריב ביום השמיני לטהרתו, שסמך עליו מאתמול – מצורע שסמך ביום השביעי על אשמו שהוא מקריב ביום השמיני, - לא יצא – כולם מודים שלא יצא ידי סמיכה, וצריך לחזור ולסמוך ביום השמיני, שהרי סמך עליו כשהיה מחוסר זמן, שלא היה המצורע ראוי עדיין להביא קורבן**, שלמי נדבה** – שאדם נדב להקריב, שסמך עליהן מאתמול – ביום שלפני היום שהוא מקריב אותם, - יצא – כולם מודים שיצא ידי סמיכה, ואינו צריך לחזור ולסמוך ביום שהוא מקריב אותם, שהרי היו השלמים ראויים לקורבן באותו זמן, שאילו רצה היה יכול להקריבם מיד אחר הסמיכה**. מה פליגין?** – [ב]מה חלוקים (בית שמאי ובית הלל)? - בשלמי חגיגה – שאדם מקריב ביום טוב**. בית שמיי עבדין לון – עושים (דנים) אותם, כשלמי נדבה – שהרי שלמי חגיגה, אם הקריבם בערב הרגל - כשרים, אלא שלא יצא בהם ידי חובת חגיגה, ולכן לדעת בית שמאי סומכים עליהם מערב יום טוב, בית הלל עבדין לון** – עושים (דנים) אותם, כאשם מצורע – שהרי שלמי חגיגה, אם הקריבם בערב הרגל - לא יצא בהם ידי חובת חגיגה, והרי הם כמחוסרי זמן, ולכן לדעת בית הלל אין סומכים עליהם מערב יום טוב**.**

ומציעים פרשנות מצמצמת לקביעה שלפני כן: אמר רבי יסי (במקבילה: 'רבי יסא' - רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): הן דאת אמר: – היכן שאתה אומר: אשם מצורע שסמך עליו מאתמול – ביום השביעי, לא יצא – ידי סמיכה, - בזמנו – כשהקריבו בזמנו, ביום השמיני**,** אבל עיבר (עבר) זמנו – כשהקריבו לאחר זמנו, ביום התשיעי ואילך, - נעשה כשלמי נדבה – דינו כשלמי נדבה, ואם מצורע סמך על אשמו ביום שלפני היום שהקריב אותו - יצא ידי סמיכה, שהרי יכול היה להקריבו ביום שסמך עליו**.**

בית שמאי ובית הלל נחלקו בעולות ראייה האם מקריבים אותן ביום טוב.

ומביאים ברייתא (על הוויכוח בין בית שמאי ובית הלל): אמרו בית הלל לבית שמיי**:** יש ללמוד בקול וחומר שמקריבים עולות ראייה ביום טוב: מה אם בשעה שאני אוסר להדיוט (אדם פשוט) – בשבת, שאסור להדיוט לעשות מלאכה אפילו לצורך אכילה, - הרי אני מתיר לגבוה (כינוי כבוד לאלוהים) – מותר להקריב לגבוה קורבנות תמידים ומוספים**, בשעה שהוא מותר** (בקטע גניזה ובמקבילה: 'שאני מתיר') להדיוט – ביום טוב, שמותר להדיוט לעשות מלאכה לצורך אכילה, - אינו דין שנתיר לגבוה?! (בתמיהה) – כלום אין זה קול וחומר (אין ההיגיון מחייב) שיהא מותר להקריב לגבוה עולות ראייה?!

אמרו להן בית שמיי – לבית הלל**: והרי נדרים ונדבות יוכיחו** – שאין זה קול וחומר**, שהן מותרין להדיוט ואסורין לגבוה** – כלומר, אף בשעה, ביום טוב, שמותר להדיוט לעשות מלאכה לצורך אכילה, אין מקריבים לגבוה נדרים ונדבות כדי לצאת בהם ידי חובת הנדר, ואף אתם (בית הלל) מודים בה, ולכן ביום טוב אין מקריבים לגבוה גם עולות ראייה**.**

אמרו להן בית הלל – לבית שמאי**: לא** – אין להביא ראיה מנדרים ונדבות**, אם אמרתם בנדרים ונדבות** – שאין מקריבים אותן ביום טוב לגבוה, מפני שאין זמנן קבוע – ואין חייבים להקריבם ביום טוב**, תאמרו בחגיגה** – האם תאמרו בעולת ראייה, שזמנה קבוע – וחייבים להקריבה ביום טוב, שיהא אסור להקריב אותה ביום טוב לגבוה**?!** – ולכן עולות ראייה מקריבים אותן ביום טוב (השם "חגיגה" כולל שלמי חגיגה ועולת ראייה, כמו ששנו בתוספתא חגיגה א,ד: "זה וזה קרויים חגיגה", שאף עולת ראייה נקראת "חגיגה". וכאן הכוונה לעולת ראייה, שכן שלמי חגיגה מקריבים אותם ביום טוב אף לבית שמאי).

אמרו להן בית שמיי – לבית הלל**: חגיגה** – עולת ראייה, אין זמנה קבוע, שאם לא חג בראשון – לא הביא עולת ראייה ביום טוב הראשון, - חוגג בשיני – מביא אותה ביום השני**, לא חג בשיני** – לא הביא עולת ראייה ביום השני, - חוגג בשלישי – מביא אותה ביום השלישי, וכן שאר ימי הרגל, כמו ששנינו במשנה חגיגה א,ו**.**

אמרו להן בית הלל – לבית שמאי**: חגיגה** – עולת ראייה, זמנה קבוע, שאם לא חג ברגל – לא הביא עולת ראייה כל ימי הרגל, - אינו יכול לחוג אחר הרגל – אינו מביא אותה לאחר הרגל. הרי שעולת ראייה יש לה זמן מוגבל, ואינה דומה לנדרים ונדבות**.**

אמרו להן בית שמיי – לבית הלל**:** יש ללמוד מן הכתוב שאין מקריבים עולות ראייה ביום טוב: והלא כבר נאמר – בעניין חג המצות**: "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם"** (שמות יב,טז) – (ביום הראשון וביום האחרון של החג אסור לעשות כל מלאכה) אבל מותר יהיה לכם לעשות ביום טוב רק מלאכות שתכליתן להכין מה שייאכל לכל אחד מכם**!** – ויש ללמוד מכאן שביום טוב אין מקריבים לגבוה עולות ראייה.

אמרו להן בית הלל – לבית שמאי**: משם ראייה** – לדבריכם**?!** (בתמיהה) לכם אינו נעשה – בשבילכם אין מותר לעשות ביום טוב רק מלאכות לצורך אכילה**, אבל** (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו כאן ובמקבילה על ידי מגיה) נעשה הוא לגבוה – בשביל גבוה מותר לעשות ביום טוב כל המלאכות, שההגבלה לגבי צורכי אוכל ביום טוב נאמרה רק להדיוט (-"לכם") ולא נאמרה לגבוה. ולכן ביום טוב מקריבים לגבוה עולות ראייה**.**

אבא שאול (תנא בדור השלישי והרביעי) אומרו (במקבילה: 'או'') טעם אחר – לדעת בית הלל**:** יש ללמוד בקול וחומר שמקריבים עולות ראייה ביום טוב: מה אם בשעה שכירתך (תנור מיטלטל לשפות עליו סירים לחימום או לבישול) סתומה – בשבת, שאסור להדיוט לעשות מלאכה אפילו לצורך אכילה, ואסור לו לבשל על הכירה שלו, - כירת רבך פתוחה – מותר להקריב לגבוה קורבנות ולהקטיר אותם על המזבח של ה', בשעה שכירתך פתוחה – ביום טוב, שמותר להדיוט לעשות מלאכה לצורך אכילה, ומותר לו לבשל על הכירה שלו, - אינו דין שתהא כירת רבך פתוחה?! (בתמיהה) – כלום אין זה קול וחומר (אין ההיגיון מחייב) שיהא מותר להקריב לגבוה עולות ראייה ולהקטיר אותם על המזבח של ה'?! (הכוונה בכירה פתוחה וסתומה, כנראה, לחור בשולי הכירה ששימש להכנסת העצים ("כלי החרס בספרות התלמוד", עמוד רמב))

דבר אחר (ביאור נוסף) – לדעת בית הלל**: אינו דין** (צריך לומר כמו במקבילה: 'בדין') – אינו ראוי, שיהא שולחנך מלא – שולחנו של האדם מלא במיני מאכלים ביום טוב, שהרי ביום טוב מותר להדיוט לעשות מלאכה לצורך אכילה, ושולחן קונך (במקבילה: 'רבך') ריקם – מזבחו של ה' ריק ממיני קורבנות ביום טוב. ולכן ביום טוב מקריבים לגבוה עולות ראייה (לפי הלשון הזה לא למד אבא שאול יום טוב משבת בקול וחומר אלא שכך ההיגיון מחייב).

תוספתא חגיגה ב,י: אמרו בית הלל: ומה אם בשעה שאי אתה מותר לעשות להדיוט - את מותר לעשות לגבוה, שעה שאתה מותר לעשות להדיוט - אינו דין שאתה מותר לעשות לגבוה?! אמרו להם בית שמיי: נדרים ונדבות יוכיחו, שאתה מותר לעשות להדיוט, ואין אתה מותר לעשות לגבוה. אמרו להם בית הלל: לא, אם אמרתם בנדרים ונדבות - שאין זמנן קבוע, תאמרו בחגיגה (כלומר, בעולת ראייה) - שזמנה קבוע?! אמרו להם בית שמיי: אף חגיגה (כלומר, עולת ראייה) פעמים שאין זמנה קבוע, שמי שלא חג ביום טוב הראשון של חג - חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון (לשיטתכם, אבל לבית שמאי אין עולת ראייה קריבה ביום טוב האחרון). אבא שאול היה אומרה בלשון אחרת משם בית הלל: ומה אם בשעה שכירתך סתומה - כירת רבך פתוחה, שעה שכירתך פתוחה - אינו דין שתהא כירת רבך פתוחה?! דבר אחר: אינו בדין שיהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם.

בתוספתא חסרים השלבים האחרונים של הוויכוח.

בבלי ביצה כ,ב: תניא: אמרו להם בית הלל לבית שמאי: ומה במקום שאסור להדיוט - מותר לגבוה, מקום שמותר להדיוט - אינו דין שמותר לגבוה?! אמרו להם בית שמאי: נדרים ונדבות יוכיחו, שמותר להדיוט ואסור לגבוה. אמרו להם בית הלל: מה לנדרים ונדבות שאין קבוע להם זמן, תאמרו בעולת ראייה שקבוע לה זמן?! אמרו להם בית שמאי: אף זו (עולת ראייה) אין קבוע לה זמן, דתנן: מי שלא חג יום טוב הראשון של חג - חוגג והולך את כל הרגל כולו ויום טוב האחרון של חג. אמרו להם בית הלל: אף זו קבוע לה זמן, דתנן: עבר הרגל ולא חג - אינו חייב באחריותו. אמרו להם בית שמאי: והלוא כבר נאמר: "עצרת תהיה לכם" - לכם ולא לגבוה! אמרו להם בית הלל: והלוא כבר נאמר: "לה'" - כל דלה' (כל מה שנעשה לה' מותר להקריב)! אם כן, מה תלמוד לומר: "לכם"? - "לכם" ולא לגויים, "לכם" ולא לכלבים. אבא שאול אומרה בלשון אחרת (שכך אמרו בית הלל): ומה במקום שכירתך סתומה - כירת רבך פתוחה, מקום שכירתך פתוחה - אינו דין שתהא כירת רבך פתוחה?! וכן בדין, שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם.

מבנה הוויכוח בבבלי דומה לזה שבירושלמי.

אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) הוה עבר קומי סדרא – היה עובר לפני הסדר (בית הכנסת. - סידרא הוא מוסד ציבורי, שהיו בו בית ספר שבו לימדו מקרא, בית כנסת שבו התפללו או שמעו דרשה, ובית מדרש שבו עסקו בתלמוד ("מסביב ל'סידרא'", "בר אילן" ל-לא, עמודים 359-365)), ושמע קלהון קראיי ההן פסוקא: – ושמע את קולם (של האנשים שבסידרא) קוראים את הפסוק הזה (במעשי דויד האחרונים - תפילת דויד במעמד קהל ישראל והודיית העם והמלכתו השנייה של שלמה): "וַיִּזְבְּחוּ לַי'י זְבָחִים וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת לַי'י לְמָחֳרַת הַיּוֹם הַהוּא פָּרִים אֶלֶף אֵילִים אֶלֶף כְּבָשִׂים אֶלֶף וְנִסְכֵּיהֶם וּזְבָחִים לָרֹב לְכָל יִשְׂרָאֵל**"** (דברי הימים א כט,כא). אמר – רבי שמעון בן לקיש**: מאן דמפסק לה** – מי שמפסיק אותו (את הפסוק בדברי הימים, שמפסיק בין "ויעלו עולות לה'" ובין "למחרת היום ההוא", שהמילים "למחרת היום ההוא" מחוברות לאמור לאחריהם, ולפי זה ביום ההוא הקריבו זבחים (שלמים) ועולות ולמחרת היום ההוא הקריבו אלפי קורבנות וזבחים לרוב), - כבית שמיי (צריך לומר: 'כבית הלל') – היום ההוא היה חג השבועות (כאמור להלן), ולדעת בית הלל מקריבים ביום טוב גם שלמי חגיגה וגם עולות ראייה, והם השלמים והעולות שהקריבו ביום ההוא**, מאן דקרי כולה** – [ו]מי שקורא את כולו (את כל הפסוק בדברי הימים, שאינו מפסיק בין "ויעלו עולות לה'" ובין "למחרת היום ההוא", שהמילים "למחרת היום ההוא" מחוברות לאמור לפניהם, ולפי זה למחרת היום ההוא הקריבו זבחים (שלמים) ועולות וגם אלפי קורבנות וזבחים לרוב, אבל ביום ההוא לא הקריבו כלל), - כבית הלל (צריך לומר: 'כבית שמיי') – כמבואר להלן (כך הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל").

ומציעים קושיה: ניחא – [הדבר] נוח, 'עולות למחרת היום' – מובן שהקריבו עולות למחרת היום ההוא ולא ביום ההוא, שהיום ההוא היה חג השבועות, ולדעת בית שמאי אין מקריבים ביום טוב עולות ראייה**.** אבל ושלמים למחרת היום – אין מובן שהקריבו שלמים למחרת היום ההוא ולא ביום ההוא, - ואֵין שלמים באין כבית שמיי**?!** (בתמיהה) – הרי לדעת בית שמאי מקריבים ביום טוב שלמי חגיגה!

ומתרצים את הקושיה: אמר רבי יוסי בירבי בון: דוד – המלך, מת בעצרת – היום ההוא, שבו היה המאורע של תפילת דויד במעמד קהל ישראל והודיית העם והמלכתו השנייה של שלמה, חל בעצרת (חג השבועות), ובאותו היום מת דויד (שכן מיתת דויד נזכרת שם מיד בהמשך - דברי הימים א כט,כח), והיו כל ישראל אוננין – ביום ההוא, מפני שהכול חייבים בכבודו של מלך, ואונן אסור להקריב את קורבנותיו, והקריבו למחר – שלמים ועולות, שבנשיא ובמלך נוהגת רק אנינות ולא אבלות (תירוץ זה שדוד מת בעצרת הוא לדעת בית שמאי, אבל לדעת בית הלל דוד לא מת בעצרת, שהרי לדעתם הקריבו ביום ההוא, וכיוון שהקריבו גם למחרת היום ההוא, צריך לומר שלדעת בית הלל דוד מת לאחר מחרת היום).

רות רבה ג,ב: מת (דויד) בעצרת שחל להיות בשבת.

לפי הירושלמי, דוד מת בעצרת שחל להיות בחול ולא בשבת, שכן ביום טוב שחל להיות בשבת לדעת הכול אין מקריבים שלמי חגיגה ועולות ראייה.

לפי הבבלי שבת ל,ב, דוד מת בשבת.

ומביאים ברייתא: מעשה בהלל הזקן (אחד מחכמי הזוג החמישי) שהביא – ביום טוב, עולתו – עולת ראייה, לעזרה וסמך עליה – שלא רק שאמר לסמוך (משנה חגיגה ב,ב), אלא שנהג כך למעשה**, וחברו עליו** (התקהלו ונועדו כנגדו) תלמידי (בקטע גניזה ובמקבילה נוסף 'בית') שמיי – הסוברים שאין מביאים עולות ביום טוב, כדי להניא אותו מלהקריב אותה**. התחיל מכשכש** (הניע, נדנד לכאן ולכאן) בזנבה – שלא יראו שהקורבן הוא זכר והביא אותו לעולה, ולפי בית שמאי אסור להביא קורבן עולה ביום טוב**. אמר לון** (במקבילה: 'להן'): ראו, נקיבה היא ושלמים – שלמי חגיגה, הבאתיה – ובזה אף בית שמאי מודים שקרבים ביום טוב (אף שזכר הוא ועולה, שינה הלל ואמר נקיבה היא ושלמים, מפני השלום. ועל הסמיכה לא מיחו, כי שמא לא ראו את הסמיכה. הלל אינו מתווכח עם תלמידי שמאי. הוא מעמיד פנים כאילו הסכים לדבריהם). והפליגן בדברים – הרחיקם מאותו עניין לעניין אחר, כדי שלא יבדקו אחריו, והלכו להן – שהניחו לו**.**

לאחר ימים – בתקופה מאוחרת יותר, כנראה לאחר מותו של הלל ("בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי", עמוד 106), גברה ידן של בית שמיי – הכריעו וניצחו את בית הלל, ובקשו לקבוע הלכה כדבריהן – שהסמיכה על ראש הקורבן ביום טוב אסורה**. והיה שם בבא בן ביטיי** (במקבילה: 'בן בוטא' - חכם בדור שלפני חורבן הבית השני) מתלמידי בית שמיי**, יודע שהלכה כבית הלל** – שהסמיכה מותרת**. פעם אחת נכנס לעזרה** – ביום טוב, ומצא אותה שוממת – ריקה מקורבנות, מפני שהעם נמנע בכלל מלהביא קורבנות בשל איסור הסמיכה, שאף שלמי חגיגה שהותרו על ידי בית שמאי לא הקריבו ביום טוב, כאות מחאה על איסור הסמיכה ביום טוב, וקורבן שסמכו עליו מערב יום טוב היה פגום בעיני העם ("המחלוקת הראשונה", "תרביץ" כח, עמודים 155-156). העם נמנע מלהביא קורבנות, כיוון שהאיסור של בית שמאי ביטל למעשה את השתתפותם הסמלית בעבודת המקדש, והפיתרון שהציעו בית שמאי של סמיכה מערב יום טוב לא הפיס את דעתם של העם ("'סתור סורגיא מן עזרתא': כ"ג במרחשוון במגילת תענית", "תרביץ" עא, עמוד 16, הערה 52). וכיוון שנאסרה הסמיכה ביום טוב דחה העם את הקרבת השלמים לימי חול, כדי שיוכל לשתף את עצמו בעבודת המקדש על ידי סמיכה התכופה לשחיטה**. אמר: יִשֹּׁמּוּ** (ייחרבו) בתיהן – יש בלשון זה רמז לבית שמאי, של אֵילּוּ שהִשִּׁימוּ את בית אלהינו. מה עשה? שלח והביא שלשת אלפים צאן (בקטע גניזה וכן במקבילה לאחר מחיקה של המילה 'צאן': 'טלים' - טליים) מִצֹּאן קֵדָר (הלשון "צֹאן קֵדָר" מקורו בישעיהו ס,ז: "כָּל צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ, אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ, יַעֲלוּ עַל רָצוֹן מִזְבְּחִי וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר". תוכנו של הפסוק מתאים למעשהו של בבא בן בוטא, שהביא צאן רב להקריב על המזבח ולפאר את בית ה'), וביקרן ממומין – בדק אותם לראות האם הם בלי מומים, והעמידן בהר הבית – כדי שייטלו העם אותם ויקריבו עולות ראייה ושלמי חגיגה**. אמר להן: שמעוני, אחיי בית ישראל, כל מי שהוא רוצה יביא** (נראה שצריך לומר: 'לביא' - להביא) עולות יביא (נראה שצריך לומר: 'יבוא') ויסמוך, יביא (נראה שצריך לומר: 'לביא' - להביא) שלמים יביא (נראה שצריך לומר: 'יבוא') ויסמוך – הרי שגם שלמים לא הקריבו**. באותה השעה נקבעה הלכה כבית הלל** – שהסמיכה על ראש הקורבן ביום טוב מותרת**, ולא אמר אדם דבר** – לא ערער אדם בדבר**.**

תוספתא חגיגה ב,יא: מעשה בהלל הזקן שסמך על העולה בעזרה, וחברו עליו תלמידי שמיי. אמר להם: בואו וראו שהיא נקבה, וצריך אני לעשותה זבחי שלמים. הפליגם בדברים והלכו להם. מיד גברה (לשון זו קשה היא, ונראה שבתוספתא נתחברו שני מעשים לאחד ("חז"ל: פרקי אמונות ודעות", עמוד 528, הערה 79)) ידם של בית שמיי וביקשו לקבוע הלכה כמותם. והיה שם בבא בן בוטא, שהוא מתלמידי בית שמיי, והיה יודע שהלכה כדברי בית הלל. הלך והביא את כל צאן קידר והעמידם בעזרה, ואמר: כל מי שצריך להביא עולות ושלמים יבוא וייטול ויסמוך. באו ונטלו את הבהמות, והעלו עולות ושלמים וסמכו עליהם. בו ביום נקבעה הלכה כדברי בית הלל, ולא ערער אדם בדבר.

בבלי ביצה כ,א-ב: תנו רבנן: מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה (ביום טוב). חברו עליו תלמידי שמאי, אמרו לו: מה טיבה של בהמה זו (שאתה מביא)? אמר להם: נקבה היא, ולזבחי שלמים הבאתיה. כשכש לה בזנבה, והלכו להם. ואותו היום גברה (אפשר לפרש: באותו היום שגברה ("חז"ל: פרקי אמונות ודעות", עמוד 528, הערה 80)) ידם של בית שמאי, וביקשו לקבוע הלכה כמותם. והיה שם זקן אחד מתלמידי שמאי, ובבא בן בוטא שמו, שהיה יודע שהלכה כבית הלל. שלח והביא כל צאן קדר שבירושלים והעמידם בעזרה, ואמר: כל מי שרוצה להביא עולה - יבוא ויסמוך, שלמים - יבוא ויסמוך. ואותו היום גברה ידם של בית הלל וקבעו הלכה כמותם, ולא היה שם אדם שערער בדבר כלום.

בתוספתא ובבבלי חסרה הפסקה "פעם אחת נכנס לעזרה ומצא אותה שוממת. אמר: יִשֹּׁמּוּ בתיהן של אֵילּוּ שהֵישַׁמּוּ את בית אלהינו".

מימרה זו ישנה גם בירושלמי מעשר שני ה,ו.

אמר רבי יצחק בר לעזר (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): הדא אמרה (במקבילה בחגיגה: 'הדא כסא'. ובמעשר שני אין שתי מילים אלו. - נראה שאין לגרוס מילים אלו) בשירותא (במסירה שלפנינו במקבילה בחגיגה: 'כשירותה', ונמחקה 'כ' ונכתבה במקומה 'ב' כמו כאן. ובמעשר שני: 'כשרותה'. - נראה שיש לגרוס 'כשרותה') בעייא מוליי – השקדנות (החריצות) צריכה שְׁלֵמוּת**. ס[ס]ה דקיסא מיניה וביה** – תולעת העץ ממנו ובו (מן העץ עצמו נוצר ויוצא הזחל האוכל ומכרסם את העץ, ואינו בא ממקום אחר). כל גומרא דלא כוויה בשעתה לא כוויה – כל גחלת שאינה בוערת בזמנה לא תבער. - המשפטים האלה הם משלים למעשהו של בבא בן בוטא. המשפט הראשון הוא משל לכך שבבא בן בוטא שפעל בחריצות עשה את מעשהו בשלמות, ולכן מעשהו הועיל שתיקבע הלכה כבית הלל. המשפט השני הוא משל לכך שבבא בן בוטא שגרם שתיקבע הלכה שלא כבית שמאי היה מתלמידי בית שמאי. המשפט השלישי הוא משל לכך שבבא בן בוטא עשה את מעשהו מיד בשעה שמצא את העזרה שוממת, שאילו היה עושה לאחר זמן לא היה מעשהו מועיל שתיקבע הלכה כבית הלל**.**

ומביאים ברייתא: שוב מעשה באחד מתלמידי (במקבילה נוסף 'בית') הלל שהביא – ביום טוב, עולתו – עולת ראייה, לעזרה וסמך עליה, וראהו אחד מתלמידי (במקבילה נוסף 'בית') שמיי**. אמר ליה:** – אמר לו (תלמיד שמאי לתלמיד הלל): מה זו סמיכה? – מדוע אתה סומך? (נראה שאותו תלמיד שמאי לא ידע האם הבהמה הובאה לשם עולה או לשם שלמים, ומשום כך לא העיר אלא על הסמיכה, שראה כשהיא נעשתה) אמר ליה: – אמר לו (תלמיד הלל לתלמיד שמאי): מה זה שתיקה? – כלומר, אתה רמזת לי שאינני בקי בהלכות סמיכה, ואף אני רומז לך שאינך בקי בהלכות שתיקה ("תוספתא כפשוטה"). שיתקוֹ – תלמיד הלל את תלמיד שמאי, בנזיפה (בגערה) והלך לו – תלמיד שמאי**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי חגיגה.

מכיוון שהמשנה שעליה מוסבת הסוגיה נמצאת בשתי המסכתות, מסתבר שמקור הסוגיה הוא במסכת ששם נשנתה המשנה תחילה. ויש להניח שמקור המשנה הוא במסכת חגיגה, שכן היא קשורה הן למשנה שלפניה והן למשנה שלאחריה שבמסכת חגיגה. למשנתנו אין מקבילה בתוספתא ביצה, בעוד שיש לה מקבילה במסכת חגיגה ("ירושלמי ביצה עם פירוש ר"א אזכרי", מבוא, עמודים 35-36).

תוספתא חגיגה ב,יב: שוב מעשה בתלמיד אחד מתלמידי בית הלל שסמך על העולה בעזרה. מצאו תלמיד אחד מתלמידי בית שמיי, אמר לו: מה זה סמיכה? אמר לו: מה זה שתיקה? שיתקו בנזיפה.

בבלי ביצה כ,ב: שוב מעשה בתלמיד אחד מתלמידי בית הלל שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה. מצאו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי. אמר לו: מה זו סמיכה? - אמר לו: מה זו שתיקה? שיתקו בנזיפה, והלך לו. • • •

משנה בית שמיי אומרים: לא יחם אדם חמין לרגליו – אסור לחמם מים ביום טוב לרחיצת רגליים (אף שהרחיצה עצמה מותרת), שלא הותרה מלאכה (ובכלל זה הבערה) ביום טוב אלא לצורך אוכל נפש**, אלא אם כן היו ראויין לשתייה. ובית הלל מתירין** – לחמם מים לרגליו ביום טוב (בכלל רחיצת רגליים גם פנים וידיים, אבל לא כל הגוף).

ועושה מדורה – ביום טוב, ומתחמם כנגדה. • • •

תלמוד חימום מים לרחיצה ועשיית מדורה ביום טוב

מציעים שני פירושים למשנה: פתר לה תרין פתרין: – פותר אותה (את המשנה) שני פתרונות: - פירוש ראשון: על דעתון דבית שמיי – על דעתם של בית שמאי, - והוא ששתה מהן – רק אם הוא מחמם מים ושותה מהם, מותר גם לרחוץ בהם את רגליו, שהלשון "ראויין לשתייה" שבמשנתנו פירושו: מיועדים ועומדים לשתייה**; על דעתון דבית הלל** – על דעתם של בית הלל, - והן (והם) שיהו ראויין לשתייה – בית הלל מתירים לחמם מים ביום טוב לרחוץ בהם את רגליו אף אם אינו שותה מהם, ובלבד שיהיו המים ראויים לשתייה, כך שהחימום ייראה שהוא לשתייה**. ועושה מדורה ומתחמם כנגדה - דברי הכל** – הדין במשנה, שמותר לעשות מדורה ביום טוב בשביל להתחמם כנגדה, נכון לפי כל החכמים, אפילו לפי בית שמאי**, והוא שיהא קומקום כנגד המדורה** – מותר להתחמם כנגד המדורה רק אם מניח כנגדה קומקום לחמם מים, כך שהמדורה תיראה שהיא לחימום הקומקום (לבית שמאי אם שותה מהמים, ולבית הלל אם המים ראויים לשתייה אף אם אינו שותה מהם).

ומציעים פירוש שני למשנה: פתר לה פתר אוחרן: – פותר אותה (את המשנה) פתרון אחר: על דעתהון דבית שמיי – על דעתם של בית שמאי, - [והן (והם) שיהו ראויין לשתייה – בית שמאי סוברים, שמותר לרחוץ את רגליו במים רק אם המים ראויים לשתייה, כדי שאם ירצה ישתה**; על דעתון דבית הלל** – על דעתם של בית הלל, - אפילו אינן ראויין לשתייה – בית הלל סוברים, שמותר לרחוץ את רגליו במים אף אם המים אינם ראויים לשתייה**.**

ועושה מדורה ומתחמם כנגדה - על דעתון דבית שמיי – על דעתם של בית שמאי, -] (המוסגר נשמט במסירה שלפנינו והושלם על פי קטע גניזה, וכן הוא בהבאת הירושלמי ברשב"א ובתלמיד רמב"ן) והוא שיהא קומקום כנגד המדורה – מותר להתחמם כנגד המדורה רק אם מניח כנגדה קומקום לחמם מים, והמים ראויים לשתייה**; על דעתון דבית הלל** – על דעתם של בית הלל, - אפילו אין הקומקום כנגד המדורה – מותר להתחמם כנגד המדורה אף אם אינו מניח כנגדה קומקום לחמם מים**.**

נוסח המשנה מתאים לפירוש השני ולא לפירוש הראשון, שכן הלשון "אלא אם כן היו ראויין לשתייה" מופיע בדברי בית שמאי ולא בדברי בית הלל, ומשמע שלבית הלל אפילו אינם ראויים לשתייה.

בבלי ביצה כא,ב: איבעיא להו: האי מדורה מאן קתני לה? דברי הכול היא, ושני להו לבית שמאי בין הנאת כל גופו להנאת אבר אחד (ואף הם מודים שהנאת כל גופו דינה כאוכל), או דילמא בית הלל קתני לה, אבל בית שמאי לא שני להו בין הנאת כל גופו להנאת אבר אחד (והתירו רק הנאת אכילה בלבד)? תא שמע דתניא בהדיא: בית שמאי אומרים: לא יעשה אדם מדורה ויתחמם כנגדה. ובית הלל מתירים (ומוכח מכאן שהלכה זו במשנתנו היא כדעת בית הלל דווקא).

הבבלי מביא ברייתא מפורשת שבית שמאי חולקים על ההלכה "ועושה מדורה ומתחמם כנגדה". אבל המשנה מביאה אותה סתם.

כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבת ג,ד.

משנה שבת ג,ד: ...חמין שהוחמו בשבת - אסורים ברחיצה ובשתייה ...חמין שהוחמו ביום טוב - אסורים ברחיצה ומותרים בשתייה.

מביאים מחלוקת אמוראים: חמין (מים חמים) שהוחמו ביום טוב, וכן המים (צריך לומר כמו בקטע גניזה ובמקבילה: 'חמין') שהוחמו מערב שבת לשבת - רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) ושמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) – נחלקו שני החכמים, כמוצע בהמשך**. חד אמר:** – [חכם] אחד אומר: מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו – אבל לא רוחץ כל גופו, אפילו לא אבר אבר**, וחורנה אמר:** – ו[החכם] האחר אומר: מרחיץ בהן כל גופו איברים איברים – רוחץ כל אבר לעצמו, אבל לא רוחץ כל גופו בבת אחת (אבל חמין שהוחמו מערב יום טוב רוחץ בהם ביום טוב כל גופו).

ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא – ולא יודעים מי אומר זאת ומי אומר זאת (אין יודעים מי משני האמוראים אומר שרוחץ פניו ידיו ורגליו ומי מהם אומר שרוחץ כל גופו). - ומציעים הכרעה בנוגע לעניין המסופק: מן מה דתני שמואל: – ממה ששונה שמואל: חמין שהוחמו ביום טוב - מרחיץ בהם פניו ידיו ורגליו, הוי – הוֹוֶה (נמצא), רב (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו במקבילה) דו (=דהוא) אמר: – רב שהוא אומר: מרחיץ בהן כל גופו אברים אברים – כיוון ששמואל שונה ברייתא שרוחץ פניו ידיו ורגליו, מן הסתם הוא סובר כך, ולכן יש להסיק שרב שחלוק על שמואל סובר שרוחץ כל גופו**.**

בבלי שבת מ,א: איתמר: חמין שהוחמו מערב שבת למחר - אמר רב: רוחץ בהם כל גופו אבר אבר, ושמואל אמר: לא התירו לרחוץ (בחמין) אלא פניו ידיו ורגליו.

הדעות החולקות של רב ושמואל בבבלי הן כהכרעת הירושלמי.

ומספרים: חד פילוסופוס – פילוסוף אחד (חכם שאינו יהודי) שאל לבר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים), וכן אבלט שאל ללוי סריסא (אבלט הוא גוי או יהודי שאינו תלמיד חכמים. לוי סריסא היה תושב הכפר סריסה שליד לוד (בשפלה לרגלי הרי ירושלים)): מותר לשתות ואסור לרחוץ?! – הרי מותר לשתות ממים שהוחמו ביום טוב, ומדוע אסור לרחוץ כל גופו במים שהוחמו ביום טוב? אם המים שהוחמו ביום טוב מותרים - שיהיו מותרים לכל הצרכים, ואם לאו - שיהיו אסורים לכל הצרכים! (השאלה מוסבת על המשנה בשבת: "חמין שהוחמו ביום טוב - אסורים ברחיצה ומותרים בשתייה") אמר ליה: – אמר לו (לשואל): אם תראה סריס (מי שנכרתו אשכיו או שנפגעו קשות) מתחבק עם אשתך, שמא אינו רע לך?! (בתמיהה) אמר ליה: – אמר לו (השואל): אין – כן (אם אראה שסריס עושה לאשתי כך, יהיה רע לי). אמר ליה: – אמר לו (לשואל): ומכי הוא לך (צריך לומר כמו במקבילה: 'לה') כלום? – וכי מנכה (מהערך, מזיק) הוא (הסריס) לה (לאשתך) כלום? (הרי הוא סריס, ומדוע יהיה רע לך?) אמר ליה: – אמר לו (השואל): שלא תתפרץ – בזימה (שאשתי לא תתרגל להתנהג בפריצות ביחס לאנשים אחרים ותזנה עימם, לכן יהיה רע לי אם אראה שסריס עושה לאשתי כך). אמר ליה: – אמר לו (לשואל): והכא – וכאן (גם בעניין רחיצה במים שהוחמו ביום טוב), שלא יתפרצו – בדבר האסור (שבני אדם לא יתרגלו להתנהג בפריצות ביחס למלאכות אחרות, שאם יהיה מותר לרחוץ כל גופו במים שהוחמו ביום טוב, יבואו להתיר ביום טוב מלאכות שאין בהן הנאת הגוף כלל. - יש כאן לשון נופל על לשון: לוי סריסא אמר משל לסריס).

כיון שיצא – השואל**, אמרו לו תלמידיו: רבי, לזה** – לשואל, דחיתה בקנה – פטרת אותו בתשובה קלושה**. לנו מה את** (אתה) משיב – על השאלה ששאל השואל**? אמר להן: והלא כבר נאמר** – בעניין חג המצות**: "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם"** (שמות יב,טז) – רק מלאכה הדרושה להכנת אוכל מותר לעשותה ביום טוב. ומכאן שאסור לחמם מים ביום טוב לרחיצת כל גופו (אבל מותר לחמם מים ביום טוב לרחיצת פניו ידיו ורגליו, שדבר שהוא צורך גופו והנאת גופו נחשב כאוכל).

עד כאן המקבילה בירושלמי שבת.

נראה שמקור הסוגיה במסכת שבת על המשנה בשבת. במשנת ביצה מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא רק לגבי יום טוב, ואילו רב ושמואל חולקים על מים שהוחמו ביום טוב או בערב שבת, כמו במשנת שבת. ועוד, הם חולקים על דיעבד, שהוחמו כבר, כמו במשנת שבת, ובביצה המחלוקת במשנה היא מה מותר לכתחילה. גם הלשון "חמין שהוחמו ביום טוב" ולשון השאלה "מותר לשתות ואסור לרחוץ?!" הם לשון המשנה בשבת ("ירושלמי ביצה עם פירוש ר"א אזכרי", מבוא, עמוד 36).

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות יב,טז: מניין לעושה מדורה ומתחמם כנגדה ומחמים לו חמין ומרחץ בהם פניו ידיו ורגליו ומרחץ בהם את התינוק? תלמוד לומר: "לכם" - לכל שהוא צורככם. • • •

משנה שלשה דברים – בענייני יום טוב, רבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) מחמיר – פוסק בהם לחומרה, כדברי בית שמיי – אף על פי שהיה מצאצאי בית הלל**: אין טומנין את החמין** (מים חמים) – אין שמים אותם בתוך דברים השומרים על חומם, מיום טוב – שחל בערב שבת, לשבת – בשביל שבת**, ואין זוקפין את המנורה ביום טוב** – אין מרכיבים את החלקים של המנורה ומעמידים אותה כדי להשתמש בה לצורך יום טוב**, ואין אופין** – ביום טוב, פיתן – פת שלהם, גריצות – כיכרות עבות וגדולות, אלא רקיקין – כיכרות דקות וקטנות**.**

אמר רבן גמליאל: מימיהן של בית אבא – של אנשי ביתו של רבן שמעון בן גמליאל, בדור חורבן הבית, לא היו אופין את פיתן גריצות אלא רקיקין. אמרו לו – החכמים**: מה נעשה להן לבית אביך, שהיו מחמירין על עצמן** – כדברי בית שמאי (על עצמם לאו דווקא אלא גם על בני ביתם, שמלאכה זו לא נעשתה על ידי החכמים אלא על ידי בני ביתם), ומקילין על כל ישראל להיות אופין את פיתן גריצות וחֹרִי – לחמים הנאפים על גבי גחלים וטרחתם מרובה**.** • • •

תלמוד הטמנת חמין מיום טוב לשבת

במשנה שנינו: "אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת".

מצמצמים את תחולת הקביעה: אבא בר רב חונה (רבה בר רב הונא, אמורא בבלי בדור השני והשלישי) אמר: הדא דתימר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שלדעת בית שמאי אין טומנים את החמין מיום טוב לשבת) (המונח 'הדא דתימר' נוסף במסירה שלפנינו על ידי מגיה. אפשר שזו הוספה מיותרת של המונח. ראה "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 171), - בשלא עשה לו עירובי תבשילין – דין זה חל רק במקרה שלא עשה בערב יום טוב עירוב לשם הטמנה, שלא טמן חמין בערב יום טוב לשם עירוב, אף שעשה עירוב לשם בישול ואפייה, שבית שמאי סוברים שאסור להטמין חמין מיום טוב לשבת כשלא עירב לשם הטמנה**, אבל אם עשה לו עירובי תבשילין** – אם עשה בערב יום טוב עירוב לשם הטמנה, - מותר – להטמין חמין מיום טוב לשבת אף לדעת בית שמאי**.**

ושואלים: מה בין תבשיל ומה בין חמין? – מה ההבדל בין בישול תבשיל ובין הטמנת חמין? במקרה שעשה עירוב לשם בישול ולא עשה עירוב לשם הטמנה, מדוע, לדעת בית שמאי, מותר לבשל ביום טוב לשבת ואסור להטמין חמין ביום טוב לשבת, ואין אומרים שהעירוב לשם בישול מועיל אף להטמנת חמין?

ומשיבים: תבשיל דרכו לוכל (לאכול) ממנו – אף אם עירב לשם בישול, הרואים אותו מבשל תבשיל ביום טוב לשבת, סבורים שהוא מבשל בשביל יום טוב, שכן דרך בני אדם לבשל תבשיל ביום טוב ולאכול ממנו ביום טוב**, חמין אין דרכו לשתות מהן** – אם לא עירב לשם הטמנה, הרואים אותו מחמם מים ומטמין ביום טוב לשבת, אינם סבורים שהוא מחמם ומטמין בשביל יום טוב, שכן אין דרך בני אדם לחמם מים ולהטמין ביום טוב ולשתות מהם ביום טוב, אלא הם יודעים שהוא מחמם ומטמין בשביל שבת (הבישול וההטמנה היו נעשים בחצר המשותפת לבתים והיו נראים לרבים).

בבלי ביצה כא,ב-כב,א: היכי דמי? אי דאנח עירובי תבשילים - מאי טעמייהו דבית שמאי (שאוסרים להטמין חמין ביום טוב לשבת)? ואי דלא אנח עירובי תבשילים - מאי טעמייהו דבית הלל (שמתירים)? - אמר רב הונא: לעולם שלא הניח עירובי תבשילים, וכדי חייו שרו ליה רבנן (לעשות מיום טוב לשבת, ובית הלל מתירים לו אף להטמין חמין מועטים לשבת, אבל בית שמאי אוסרים). רבא אמר: לעולם שהניח עירובי תבשילים, ושאני הטמנה דמוכחא מילתא דאדעתא דשבתא קא עביד (הכול רואים שהוא טומן לשבת ולא לצורך יום טוב, ולכן בית שמאי אוסרים הטמנה). אמר אביי: כגון שעירב לזה (לתבשיל) ולא עירב לזה (להטמנת חמין, שלא הטמין מערב יום טוב), וחנניה היא, ואליבא דבית שמאי (שאין טומנים בשביל שבת אלא אם כן הטמין מערב יום טוב).

לפי פירושנו, רבה בר רב הונא בירושלמי אמר כאביי בבבלי, ולא כרב הונא אביו ולא כרבא. בירושלמי חילקו בין תבשיל ובין חמין כהסברו של רבא בבבלי. • • •

זקיפת מנורה ביום טוב

במשנה שנינו: "ואין זוקפין את המנורה ביום טוב".

מצמצמים את תחולת הקביעה: הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שלדעת בית שמאי אין זוקפים את המנורה ביום טוב), - במנורה של פרקים – דין זה חל רק במקרה של מנורה מתפרקת העשויה חוליות חוליות, שבשעה שמשתמשים בה מרכיבים את החוליות זו בזו ובשעה שאין משתמשים בה מפרקים את החוליות, שבית שמאי סוברים שאסור לזקוף מנורה זו ביום טוב, מפני שהמרכיב את החוליות נראה כמתקן כלי, ואסור לתקן כלי ביום טוב**, אבל במנורה שאינה של פרקים** – שאין מפרקים את החוליות בשעה שאין משתמשים בה, והיא מורכבת בקביעות, - לא בדא – לא בזאת (במקרה זה לא חל דין זה, אלא הדין הוא שאסור לזקוף אותה ביום טוב אף לדעת בית הלל, משום שאין לזוקפה בלי תקיעת החוליות בהידוק ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 955). - אבל מנורה העשויה מגוש אחד אין צורך להרכיב ולזקוף אותה, ולא בזה מדובר בסוגיה כאן).

ומציעים מעשה המתקשר אל האמור לפני כן: כהדא: – כמו זאת (כמו מעשה זה): תלמידוי דרבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) הוון יתיבין – תלמידיו של רבי יוסי היו יושבים (בליל יום טוב). נפלת מנרתא קומיהון – נפלה המנורה לפניהם (המנורה היתה של פרקים, ונתפרקה כשנפלה, מפני שחוליותיה לא היו תקועות בהידוק), והוה כל חד וחד שמיט גרמיה וערק – והיה כל אחד ואחד (מהתלמידים) שומט עצמו ועורק (חומק ובורח, מפני שכל אחד ואחד חשש בעצמו להתיר או לאסור לזקוף את המנורה. - מעשה עם לשון סיום שווה יש גם בירושלמי ברכות ג,א ומקבילה נזיר ז,א, והפירוש של הלשון הזה במעשה כאן ושם שווה, וכן פירש ב"עלי תמר").

בבלי ביצה כב,א: "ואין זוקפים את המנורה". - מאי קא עביד? (מה איסור יש בזקיפת המנורה?) - אמר רבי יצחק בר ביסנא: הכא במנורה של חליות עסיקינן, משום דמיחזי כבונה (כשהוא זוקף אותה שוב), דבית שמאי סברי: יש בניין בכלים ויש סתירה בכלים, ובית הלל סברי: אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים. • • •

אפיית פת ביום טוב

במשנה שנינו: "אין אופין פיתן גריצות אלא רקיקין".

מסבירים: מתוך שאת (שאתה) מייגעו, אף הוא אינו אופה אלא צורכו – אין אופים ביום טוב גריצות אלא רקיקים, משום שעשיית רקיקים, שהם כיכרות דקות וקטנות, טרחתם מרובה, ולא יבוא לאפות ביום טוב בשביל מחר שהוא חול, אלא יאפה מה שהוא צריך ליום טוב בלבד, אבל עשיית גריצות, שהם כיכרות עבות וגדולות, טרחתם מועטה ויבוא לאפות בשביל מחר**.**

במשנה נזכרה המילה "חֹרִי".

מציעים שני מקורות לפירוש המילה "חרי".

רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) שמע לה מן הדא: – רבי אחא שומע אותה מזאת (לומד את פירוש המילה "חרי" מפסוק זה): כתוב בכריתת הברית בין ה' לבין בני ישראל: "מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה?" (דברים כט,כג) – מה הסיבה לחרון אף (כעס) ה' הגדול הזה? - שורש המילה "חֳרִי": חרה, הקרוב אל חרר - שרף. "חֹרִי" במשנה הוא חררה - לחם הנאפה על גבי גחלים (הלשון 'מן הדא' (תחת 'מן הדין') הוא באשגרת מונח ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1295, הערה 227)).

ורבנין שמעין לה מן הדא: – והחכמים שומעים אותה מזאת (לומדים את פירוש המילה "חרי" מפסוק זה): כתוב בחלום של שר האופים: "וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי" (בראשית מ,טז) – שלושה סלים מלאים חררות על ראשי. - שורש המילה "חֹרִי": חרר - שרף. "חֹרִי" במשנה הוא חררה - לחם הנאפה על גבי גחלים**.** • • •

משנה אף הוא – רבן גמליאל, אמר שלשה דברים להקל: מכבדין בין המיטות – מותר ביום טוב לטאטא את שיירי האוכלים מן המקום שאכלו שם (המנהג בסיום הסעודה היה לסלק את המיטות שהיסבו עליהן ולטאטא את חדר ההסבה שאכלו שם משיירי האוכלים (קליפות, עצמות, פירורים) שהשליכו על הארץ), ומניחין את הַמִּגְמָר (קטורת של בשמים ועשבים שונים הנשרפים באש ומעלים אגב שריפה ריח ניחוח) ביום טוב – מותר להניח בשמים על גבי מחתה של גחלים כדי להעלות למסובים את ריחם לאחר הסעודה**, ועושין** – אחר חורבן הבית, זכר לקורבן הפסח, גדי מקולס – גדי שהוא צלוי כולו, ראשו על כרעיו ועל קרבו, באופן שבו היו צולים את קורבן הפסח בירושלים בזמן שבית המקדש היה קיים, בלילי פסחים – בליל אכילת קורבן פסח**.**

וחכמים אוסרין – את שלושה הדברים שהתיר רבן גמליאל. הם אוסרים לכבד בין המיטות ביום טוב, שהמכבד בבית בשבת וביום טוב חייב משום דש (ירושלמי שבת ז,ב). והם אוסרים להניח את המגמר, לפי שאינו צורך השווה לכל נפש (אינו מקובל ומתאים לכל אחד) (בבלי כתובות ז,א) אלא לעשירים. והם אוסרים לעשות גדי מקולס בלילי פסחים, מפני שנראה כאוכל קורבן פסח חוץ למקדש**.**

ההלכות ו-ח הובאו ממסכת עדיות ג,י-יב כלשונן שם, ואגב הלכות יום טוב נשנו כאן הלכות גדי מקולס (בהלכה ז) ופרה (בהלכה ח) כדרך שהן סדורות במקומן. • • •

תלמוד כיבוד הבית והנחת המגמר ביום טוב

במשנה שנינו: "אף הוא אמר...: מכבדין בין המיטות, ומניחין את המגמר ביום טוב... וחכמים אוסרין".

מביאים ברייתא: של בית רבן גמליאל – אנשי ביתו של רבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) היו מכבדין בין המיטות – ביום טוב**. אמר רבי לעזר בירבי צדוק** (הראשון, תנא בדור השני): פעמים הרבה אכלתי אצל רבן גמליאל – ביום טוב, ולא היו מכבדין בין המיטות, אלא סדינים היו פורשין על גבי הארץ – לפני הסעודה, וכל שיירי האוכלים היו נופלים עליהם**, וכיון שהיו האורחין יוצאין** – אחרי הסעודה, היו קופלין אותן – מקפלים את הסדינים ומסלקים אותם עם שיירי האוכלים שעליהם, ונמצא המקום מתכבד מאליו**. אמרו לו** – החכמים לרבי אלעזר בירבי צדוק**: אם כן** – אם בבית רבן גמליאל היו פורשים סדינים ואחר כך מקפלים אותם**, אף בשבת מותרין לעשות כן** – ולא רק ביום טוב, ולא היו החכמים שנזכרו במשנה חולקים ואוסרים**.**

של בית רבן גמליאל – אנשי ביתו של רבן גמליאל, היו מכניסין – מביאים לפני המסובים, את הַמִּגְמָר במגופה (בית קיבול בשביל גחלים שעליהם נתנו את המגמר ("כלי החרס בספרות התלמוד", עמוד רע)) – ביום טוב**. אמר רבי אלעזר בירבי צדוק: פעמים הרבה אכלתי אצל רבן גמליאל** – ביום טוב, ולא היו מכניסין את המגמר במגופה, אלא פרדיסקים (ארונות, קופסאות (מקור המילה ביוונית ובלטינית)) היו מעשנין מערב יום טוב – מניחים בשמים בתוך הפרדיסקים ומבעירים את הבשמים וסוגרים את הפרדיסקים, והעשן וריח הבשמים נשמרים**, וכיון שהיו האורחין נכנסין** – לסעודה ביום טוב, היו פותחין אותן – את הפרדיסקים, כדי שייצא ריח הבשמים**. אמרו לו** – החכמים לרבי אלעזר בירבי צדוק**: אם כן** – אם בבית רבן גמליאל היו מעשנים פרדיסקים ואחר כך פותחים אותם**, אף בשבת מותרין לעשות כן** – ולא רק ביום טוב, ולא היו החכמים שנזכרו במשנה חולקים ואוסרים**.**

תנאים נחלקו האם נהגו בביתו של רבן גמליאל להקל כדעתו או להחמיר כדעת החכמים החולקים.

תוספתא ביצה ב,יג-יד: של בית רבן גמליאל היו מכבדים בין המיטות ביום טוב. אמר רבי לעזר בי רבי צדוק: פעמים הרבה אכלתי בבית רבן גמליאל ולא ראיתים שהיו מכבדים בין המיטות, אלא סדינים היו פורסים מערב יום טוב, וכשאורחים נכנסים היו מסלקים אותם. אמרו לו: אם כן, אף בשבת מותר לעשות כן. של בית רבן גמליאל היו מכניסים את המוגמר במגופה. אמר רבי לעזר בי רבי צדוק: פעמים הרבה אכלתי בבית רבן גמליאל ולא ראיתים שהיו מכניסים את המוגמר במגופה, אלא פרדסקאות היו מעשנים מערב יום טוב, וכשאורחים נכנסים היו פותחים אותם. אמרו לו: אם כן, אף בשבת מותר לעשות כן.

בבלי ביצה כב,ב: אין מכבדים בין המיטות ביום טוב. של בית רבן גמליאל היו מכבדים. אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא (רבי צדוק) לבית רבן גמליאל, ולא היו מכבדים בין המיטות ביום טוב, אלא מכבדים אותו מערב יום טוב ופורסים עליו סדינים. למחר, כשאורחים נכנסים, מסלקים את הסדינים, ונמצא הבית מתכבד (מתנקה) מאליו. אמרו לו: אם כן, אף בשבת מותר לעשות כן. אין מניחים את המוגמר ביום טוב. של בית רבן גמליאל היו מניחים. אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל, ולא היו מניחים את המוגמר ביום טוב, אלא מביאים ערדסקאות של ברזל ומעשנים אותם ופוקקים אותם / את נקביהם מערב יום טוב. למחר, כשאורחים נכנסים, פותחים אותם, ונמצא הבית מתגמר (מתבשם) מאליו. אמרו לו: אם כן, אף בשבת מותר לעשות כן.

בירושלמי: וכיוון שהיו האורחים יוצאים היו קופלים אותם. בבבלי: כשאורחים נכנסים מסלקים את הסדינים.

כנראה שבבבל שנו שלכבוד האורחים שהיו קרואים לסעודה היו מסלקים את הסדינים המלוכלכים בשיירי האוכלים מהסעודה הקודמת כדי שלא להמאיס עליהם את הסעודה. אבל בארץ ישראל שנו שהיו מסלקים את הסדינים אחרי שיצאו האורחים כדי שהבית יישאר נקי מלכלוך האורחים ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 956, הערה 30). • • •

עשיית גדי מקולס בלילי פסחים

במשנה שנינו: "ועושין גדי מקולס בלילי פסחים. וחכמים אוסרין".

כאן התחלת מקבילה בירושלמי פסחים ז,א.

מביאים ברייתא: אי זהו גדי מקולס – שאסרו החכמים לעשות בלילי פסחים**? כולו צלי, "רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ"** (לשון הכתוב בשמות יב,ט בעניין קורבן פסח) – צלוי כולו שלם, גופו עם ראשו ועם רגליו ועם איבריו הפנימיים**. שלק מקצת ובישל מקצת** – אם שלק מקצת ממנו או בישל מקצת ממנו, לאחר שצלה את כולו, - אין זה גדי מקולס – שאסרו החכמים**. מכניסין** – מביאים לפני המסובים, גדי מקולס בלילי יום טוב הראשון של החג וביום טוב הראשון של הפסח (כן הוא גם במקבילה בקטע גניזה. ומגיה מחק כאן במסירה שלפנינו 'וביום טוב הראשון' וכתב 'ובלילי יום טוב האחרון'. ובמקבילה במסירה שלפנינו: 'וביום טוב האחרון של פסח', וצריך לומר כמו כאן) – בלילה מותר להכניס רק ביום טוב הראשון של חג הסוכות, אבל ביום מותר להכניס אפילו ביום טוב הראשון של חג הפסח, שמותר לאכול גדי מקולס ביום של יום טוב הראשון של חג הפסח, שהרי ביום אין כבר זמן אכילת פסחים, ולא אסרוהו החכמים אלא בלילה**. מכניסין** – מביאים לפני המסובים, עגל מקולס בלילי יום טוב הראשון של הפסח – אפילו בלילה של יום טוב הראשון של חג הפסח, שהרי עגל אינו בא קורבן פסח, ומותר לעשותו אפילו לפי החכמים**, אבל לא גדי מקולס** – טלה מקולס דינו כגדי מקולס, שהרי קורבן פסח בא טלה או גדי**.**

כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי מועד קטן ג,א.

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אמר רבי יוסה (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי): תוודס איש רומי הנהיג על (במקבילות במסירה שלפנינו: 'את') אנשי רומי – קבע כמנהג ליהודי מקומו, שיהו (שיהיו) אוכלין גדיים מקולסין בלילי פסחים. שלחו חכמים – לתוודס, ואמרו לו: אילולא (אילו לא) שאת (שאתה) תוודס – אילו לא היית אדם חשוב**,** וכי לא היינו מנדין אותך?! – בוודאי היינו מנדים אותך על מעשך! (ורק בגלל מעמדך וכבודך אין אנו מנדים אותך)

מפסיקים את הדברים ששלחו חכמים לתוודס ושואלים: מהו תוודס? – איזה סוג של אדם היה תודוס? מדוע לא נידו אותו?

ומשיבים: אמר רבי חנניה: דהוה משלח פרנסתהון דרבנין – שהיה שולח את פרנסתם (תמיכתם, מחייתם) של החכמים (היה שולח כספים לפרנסתם של חכמים בארץ ישראל ותומך בהם, ולכן נשאו לו פנים ולא נידו אותו).

וחוזרים לדברים ששלחו חכמים לתוודס ומוסיפים (על פי ברייתא): ומדוע היינו מנדים אותך? - וכי לא נמצֵאתָ מביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ?! (בתמיהה) – שבני רומי היו קוראים את הגדיים המקולסים פסחים, ונראים כאילו אוכלים קודשים מחוץ למקום הראוי לאכילתם, שהרואים סבורים שהקדישו אותם לשם פסח. ולכן ראוי היית להתנדות, מפני שכל (במקבילה בפסחים בקטע גניזה: 'וכל') המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ צריך נידוי – כך אמרו לו חכמים לתוודס**.**

עד כאן המקבילות בירושלמי פסחים ומועד קטן.

במשנת פסחים דנים על צורת צליית הפסח, ומביאים בירושלמי שם את שיטת רבי ישמעאל בברייתא שזה מקולס, ועל זה אומרים: 'אי זהו גדי מקולס?...'. כל הסוגיה דנה בגדי מקולס בפסח, שהוא גם הנושא של משנתנו, ולא בקורבן פסח. החלק התנאי שהוא רוב הסוגיה נמצא גם בתוספתא ביצה כפירוש למשנת ביצה. הסוגיה הועברה לפסחים אגב הברייתא 'אי זהו גדי מקולס?...', שהובאה בעניין שיטת רבי ישמעאל ("ירושלמי ביצה עם פירוש ר"א אזכרי", מבוא, עמוד 36).

תוספתא ביצה ב,טו: אי זהו גדי מקולס? כולו צלי, ראשו כרעיו וקרבו. בישל ממנו כל שהוא, שלק ממנו כל שהוא - אין זה גדי מקולס. עושים גדי מקולס ביום טוב הראשון של חג וביום טוב האחרון של פסח (הכוונה ללילות), עגל מקולס ביום טוב הראשון של פסח (הכוונה ללילה), אבל לא גדי מקולס. אמר רבי יוסה: תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי להיות לוקחים טלאים בלילי פסחים ועושים אותם מקולסים. אמרו לו: אף הוא קרוב להאכיל קודשים בחוץ, מפני שקורים אותם פסחים (בני רומי היו קוראים את הטלאים המיועדים לאכילה בסעודת לילי פסחים "פסחים", וממילא נראים כאילו אוכלים קודשים בחוץ. מה שאין כן בני ארץ ישראל שלא קראו להם פסחים, ולפיכך התיר רבן גמליאל במשנתנו).

בבלי פסחים עד,א: תנו רבנן: איזהו גדי מקולס? - כל שצלאו כולו כאחת. נחתך ממנו אבר (וצלאו בפני עצמו), או נשלק ממנו אבר (במחובר) - אין זה גדי מקולס.

בבלי ביצה כג,א ופסחים נג,א: תניא: אמר רבי יוסי: תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסים בלילי פסחים. שלחו לו: אלמלא תודוס אתה, גוזרנו עליך נידוי, מפני שאתה מאכיל את ישראל קודשים בחוץ. קודשים סלקא דעתך? (הרי ודאי שגדיים אלה לא היו קודשים!) - אלא אימא: קרוב להאכיל את ישראל קודשים בחוץ.

המילה 'מקולס' מקורה במילה לטינית שמשמעה: קסדה, כובע למלחמה. הגדי שקשרו לראשו את רגליו ואת בני מעיו נראה היה כאילו יש לו מעין כובע. לאחר החורבן נהגו יהודים לאכול בליל הפסח גדי מקולס כתחליף לקורבן פסח. חכמים התנגדו להכנת גדי מקולס לליל הפסח, מפני שהעם החשיב אותו כקורבן פסח עצמו ולא כתחליף לו. רבן גמליאל הורה להתיר לאכול גדי מקולס בליל הפסח, מפני שלדעתו ידעו שהוא רק תחליף לקורבן ואינו נחשב כקורבן עצמו. ונראה שדעתו של רבן גמליאל בטלה, ונקבעה הלכה כחכמים. נידוי הוא הרחקת אדם מן הציבור ובידודו במצב של השפלה וביזיון בתורת עונש או כאמצעי כפייה. האיום בנידויו של תודוס איש רומי היה בשל הצורך בשמירת הסמכות של חכמי ארץ ישראל.

bמהו תוודס?b בבלי פסחים נג,ב: איבעיא להו: תודוס איש רומי גברא רבה הווה, או בעל אגרופים הווה? - תא שמע, דתניא: עוד זו דרש תודוס איש רומי... (תודוס דרש בדברי תורה, ומכאן שאדם גדול היה). רבי יוסי בר אבין אמר: מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים היה (היה מכניס סחורה לקופה של תלמידי חכמים, להתעסק בה ולחלק הרווח בינו ובין תלמידי החכמים).

דברי רבי יוסי בר אבין בבבלי הם כדברי רבי חנניה בירושלמי. בירושלמי - תוודס. בשאר המקורות - תודוס. השם הזה מקורו בשם היווני תיאודורוס, שמשמעו המילולי הוא יהונתן, מתתיהו, נתנאל או מתניה. זמנו של תודוס איש רומי לאחר חורבן הבית, כנראה בדורו של רבן גמליאל. מעשה זה מוכיח על הפיקוח של חכמי הסנהדרין בארץ ישראל על הגולה בתחום ההלכה. • • •

משנה שלשה דברים רבי לעזר בן עזריה (תנא בדור השלישי) מתיר וחכמים אוסרין: פרתו – של רבי אלעזר בן עזריה, יוצָא (יוצאה, יוצאת) – בשבת לרשות הרבים, ברצועה שבין קרניה – החכמים אוסרים שפרה תצא בשבת לרשות הרבים ברצועה שבין קרניה, כיוון שהרצועה אינה קשורה ויש חשש שתיפול ויבוא לטלטלה ברשות הרבים**, ומקרדין את הבהמה ביום טוב** – מגרדים ומשפשפים את הבהמה במגרדת כדי להסיר טפילים מעורה**, ושוחקין את הפילפלין** (הפלפל השחור שפירותיו המיובשים והטחונים משמשים כתבלין) – ביום טוב, בריחים שלהן – המיוחדות לשחיקת פלפלים (ייתכן שהסיבה לקיומם של ריחיים מיוחדות היתה חריפותו של הפלפל והחשש שטעם הפלפל וריחו יעברו לדברים אחרים הזקוקים לכתישה).

רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: אין מקרדין את הבהמה ביום טוב מפני שהוא עושה חבורה, אבל מקרצפין – מגרדים ומסרקים את הבהמה**. וחכמים אומרים: אין מקרדין, אף לא מקרצפין.** • • •

תלמוד איסור יציאת פרה ברצועה שבין קרניה

במשנה שנינו: "רבי לעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרין: פרתו יוצא ברצועה שבין קרניה".

כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבת ה,ד.

משנה שבת ה,ד: ולא פרה... ברצועה שבין קרניה. פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה, שלא ברצון חכמים.

אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, ושביתה זו היא כשביתת אדם לכל פרטיה. לכן אסור לאדם לתת לבהמתו שתצא בשבת לרשות הרבים בדברים שנחשבים כמשא או בדברים שיש חשש שייפלו ויבוא לטלטלם ברשות הרבים.

רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר שרב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) ושמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) תריהון אמרין: – שניהם אומרים: דברי חכמים – לפי שיטת החכמים שאוסרים שתצא פרה בשבת לרשות הרבים ברצועה שבין קרניה**, אפילו להמשיך** (צריך לומר כמו במקבילה: 'להימשך') בה – לא רק אם הרצועה היא לנוי, אלא גם אם נקשרה הרצועה בקרניה בשביל שתימשך הפרה ותובל באמצעות הרצועה, - אסור – חכמים אוסרים שתצא הפרה ברצועה בשבת, כיוון שיש חשש שהרצועה תיפול ויבוא לטלטלה ברשות הרבים**.**

רבי בא אמר בשם שמואל: אם היתה קרנה קדוחה – אם נקדחה קרן הפרה, והרצועה הושחלה בנקב שבקרן, - מותר – חכמים מתירים שתצא הפרה ברצועה בשבת, כיוון שאין חשש שהרצועה תיפול (לפי רבי אבא, אף שרב ושמואל שניהם מסכימים שאפילו להימשך בה - אסור, אבל אם היתה קרנה קדוחה - שמואל אומר שמותר, ורב חולק על שמואל ואומר שאסור).

ומציעים קושיה: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): קשייתה קומי רבי בא ואמר: – הקשיתי אותה (את הקושיה) לפני רבי בא (הקושיה שהעלה רבי יוסה אינה מפורטת. ברם הקושיה היתה, מדוע רב אומר שאף אם היתה קרנה קדוחה - אסור?) ואמר (רבי אבא תירץ את הקושיה): לא תנינן אלא – לא שנינו אלא הנקה (הנאקה - האות א' נפלה משום שבני ארץ ישראל לא הגו אותה) בחֲטָם (משנה שבת ה,א) – נקבת הגמל יוצאת בשבת לרשות הרבים בטבעת ברזל שמוכנסת בנקב שנקבו בחוטמה כדי להובילה או לרסנה (כיוון שלא שנינו במשנה אלא שנאקה יוצאת בחטם שבנקב שבחוטמה, הרי שפרה אינה יוצאת ברצועה שבנקב שבקרנה).

רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם שמואל: שור שעיסקו רע – שהתנהגותו רעה, ודרכו להזיק, יוצא – בשבת לרשות הרבים, בפרומביא שלו – חבל או רצועת עור הנקשרים אל רסן הבהמה או אל צווארה כדי להוליכה (מקור המילה פרומביא ביוונית). ורבותינו שבגולה נהגו כן – החכמים שבבבל, כשהיו מוציאים בשבת למרעה שור שעסקו רע, היה יוצא בפרומביא שלו**.**

רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי יעקב בר אידי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) שאמר בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון); רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי תנחום בירבי חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): חמור שעיסקו רע יוצא בפרומביא שלו.

רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי (צריך לומר כמו במקבילה: 'רב') יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם רבי שמעון בירבי חייה (במקבילה: 'בשם שמעון בר חייא' - אמורא בבלי בדור השני): כלב יוצא – בשבת לרשות הרבים, בסוגר שלו – במחסום שעל פיו**. אם להכות** (במקבילה: 'לחכות'?) בו – אם הסוגר מיועד להעניש את הכלב שנשך, - אסור – שייצא הכלב בסוגר בשבת**. אם בשביל שלא לאכל** (במקבילה: 'לאכול') אפסרו – אם הסוגר מיועד בשביל שהכלב לא יאכל את החבל או את הרצועה שקושרים בצווארו כדי להוליכו (מקור המילה אפסר בפרסית), - מותר – שייצא הכלב בסוגר בשבת**.**

בבלי שבת נא,ב-נב,א: תנו רבנן: אין חיה יוצאה בסוגר. חנניה אומר: חיה יוצאה בסוגר ובכל דבר המשתמרת בו. - במאי עסיקינן? אילימא בחיה גדולה - מי סגי לה בסוגר (ומדוע חנניה מתיר)? ואלא בחיה קטנה - מי לא סגי לה בסוגר (ומדוע חכמים אוסרים)? אלא לאו - חתול איכא בינייהו. תנא קמא סבר: כיון דסגי לה במתנא (בחבל קטן) בעלמא - משוי הוא (הסוגר נחשב כמשא על החתול), וחנניה סבר: כל נטירותא יתירתא - לא אמרינן משוי הוא (שמירה שהיא למעלה מן הצורך אינה נחשבת כמשא על הבהמה). - אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכה כחנניה. ...אמר ליה (לוי בנו של רב הונא בר חייא לרבה בר רב הונא): חמור שעסקיו רעים, כגון זה, מהו לצאת בפרומביא בשבת? אמר ליה: הכי אמר אבוך משמיה דשמואל: הלכה כחנניה. תנן התם: "ולא ברצועה שבין קרניה". - אמר רב ירמיה בר אבא: פליגי בה רב ושמואל: חד אמר: בין לנוי (שהרצועה עשויה לנוי) בין לשמר (שהרצועה עשויה לשמירת הבהמה) - אסור (מפני שהרצועה נחשבת כמשא). וחד אמר: לנוי - אסור, לשמר - מותר. - ...איתמר: רב חייא בר אשי אמר רב: בין לנוי בין לשמר - אסור. ורב חייא בר אבין אמר שמואל: לנוי - אסור, לשמר - מותר.

בבבלי דנו ביציאת חתול בסוגר, ובירושלמי דנו ביציאת כלב בסוגר.

בשני התלמודים אמרו בשם שמואל ששור או חמור שעסקו רע יוצא בפרומביא בשבת.

בשני התלמודים הובאו מסורות אמוראיות בשם רב ושמואל בעניין יציאת פרה ברצועה. לפי הבבלי נחלקו רב ושמואל ב"לשמר", ולפי הירושלמי נחלקו באם היתה קרנה קדוחה. • • •

פרתו של רבי אלעזר בן עזריה

גניבה (חכם בבלי בדור הראשון והשני לאמוראים) אמר: הלכה (דין) היה מלמד ובא – רבי אלעזר בן עזריה רק לימד דין, שפרה יוצאת ברצועה בשבת, אבל לא עשה מעשה, שלא יצאה פרתו ברצועה בשבת, שלא הקל לעצמו נגד דעת החכמים**.**

ומציעים תמיהה על דעת גניבה: רבי יונה בוצרייה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, בן העיר בצרה שבעבר הירדן המזרחי) בעי – שואל (מקשה): אם הלכה היה מלמד ובא, הדא היא דתנינן: – זאת היא [המשנה] ששנינו: פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה, שלא כרצון חכמים (משנה שבת ה,ד)?! (בתמיהה) – משנת שבת אינה מתאימה ל"הלכה היה מלמד ובא", שכן הלשון "שלא כרצון חכמים" מלמד על תגובת החכמים למעשה שעשה רבי אלעזר בן עזריה! אילו הלכה היה מלמד ובא כדברי גניבה, היתה משנת שבת צריכה לומר כמו משנתנו: "וחכמים אוסרים"!

ומציעים ברייתא: תנא רבי יודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) דברדלייה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): – שנה רבי יודה בר פזי [ברייתא] של ברדלייה: אמרו לו – החכמים לרבי אלעזר בן עזריה**: או עמוד מבינותינו** – התרחק מאיתנו ("הירושלמי כפשוטו", עמוד 99) (זה לשון נידוי, שאיימו החכמים לנדותו משום שעשה מעשה בניגוד לדעת הרבים), או העבֵיר רצועה מבין קרניה – של פרתך (כך שלא תצא שוב ברצועה שבין קרניה. - תגובה זו של החכמים מלמדת שרבי אלעזר בן עזריה עשה מעשה ויצאה פרתו ברצועה שבין קרניה).

אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): שהיה – רבי אלעזר בן עזריה, מתריס כנגדן – מתנצח ומתווכח עם החכמים בתוקפנות ובחריפות, ולא רצה לקבל את דעתם, ולכן אמרו לו שיתרחק מאיתם**.**

אמר רבי חנניה: פעם אחת יצאת (יצאה) – קרה מקרה אחד בלבד שיצאה בשבת פרתו של רבי אלעזר בן עזריה ברצועה שבין קרניה**, והשחירו שיניו** – של רבי אלעזר בן עזריה, מן הצומות ומן התענית (המילים 'מן התענית' הן כפל גרסה, ובמקבילה אין שתי מילים אלו) – שהתענה הרבה תעניות על המקרה האחד שקרה בניגוד לדעת החכמים, כדי לחזור בתשובה**.**

אמר רבי אידי דחוטרא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מהיישוב חוטרא, קרוב לנהרדעא שבבבל): אשתו הוות (במקבילה: 'היית' - היתה) – לא פרתו של רבי אלעזר בן עזריה יצאה בשבת ברצועה שבין קרניה, אלא אשתו יצאה בשבת ברצועה שבראשה, שהוא דבר שאסרו החכמים (כדי שלא לפרסם את הדבר, קראו לאשתו ברמז פרתו כמוסבר להלן, וכיוון שקראו לה פרתו, אמרו 'בין קרניה' במקום 'בראשה').

ושואלים: ומניין שאשתו קרויה עגלה? – מאיפה למדים שקוראים לאישה ברמז עגלה או פרה?

ומשיבים: נאמר בסיפור מעשי שמשון: "לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי" (שופטים יד,יח) – שמשון אמר לקרובי אשתו בלשון משך, שאילו לא נהנו מעזרת אשתו, לא הצליחו לפתור חידה שהציע להם. - הרי שעגלה היא כינוי לאישה**.**

ומציעים מימרה המיוחסת לחכמי בבל: תמן אמרין: – שם (בבבל) אומרים: שכֵינתו היתה – הפרה שיצאה בשבת ברצועה שבין קרניה לא היתה של רבי אלעזר בן עזריה אלא של שכנתו היתה**.**

ושואלים: ויש אדם נענש על שכינתו?! (בתמיהה) – וכי אדם נענש על עבירה שעברה שכנתו?! מדוע הפרה של שכנתו נקראת במשנה פרתו, אם שכנתו עברה עבירה בפרתה?

ומשיבים: אמר רבי קיריס דאירמה (במקבילה: 'דידמה' - מהיישוב אידמה במזרח הגליל התחתון. אפשר שזוהי "אדמה" (יהושע יט,לו), עיר בנחלת שבט נפתלי): ללמדך – הדבר בא ללמד לך**, שכל מי שיש ספיקה** (יכולת, אפשרות) בידו למחות (להביע מחאה, להתנגד) ואינו ממחה - קלקלה תלויה בו – הוא אחראי למעשה הרע. - רבי אלעזר בן עזריה לא מיחה בשכנתו שלא תצא פרתה בשבת ברצועה שבין קרניה כדעת החכמים, ולא מנע ממנה לעבור עבירה, ולכן הפרה של שכנתו נקראת פרתו, כאילו הוא עבר עבירה בפרתו**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי שבת.

מקור הסוגיה הוא במסכת שבת, שכן היא עוסקת בהלכות שבת. עיקר המחלוקת של רבי אלעזר בן עזריה וחכמים היא במשנת שבת, ומובאת בביצה משום שהיא אחד משלושה דברים שרבי אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרים ("ירושלמי ביצה עם פירוש ר"א אזכרי", מבוא, עמוד 36).

קשה להכריע במקורה של סוגיה זו, שכן היא יכלה להיערך בשבת ובביצה, שהרי הפסקה כמעט זהה בשתיהן. בשבת: "פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה, שלא ברצון חכמים", ובביצה: "רבי לעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרין: פרתו יוצא ברצועה שבין קרניה". מכל מקום נראה, שיש סמך לדבר שבשבת מקורה, וזה ממה שאמרו: 'הדא היא דתנינן: שלא כרצון חכמים?!', וזה לשון המשנה בשבת ולא בביצה. גם המאמרים 'שור שעיסקו רע... חמור שעיסקו רע... כלב...' נראים מקוריים יותר בשבת בפרק שדן בהלכות יציאת בהמה ("סוגיות מקבילות בירושלמי" (עבודה), עמוד 51).

בבלי שבת נד,ב וביצה כג,א: תנא: לא שלו היתה, אלא של שכינתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו.

המסורת הבבלית שבירושלמי והברייתא שבבבלי זהות.

הבבלי מביא ברייתא זו בשל הקושי שהוא מוצא במשנה בשבת: מהמשנה משתמע שלרבי אלעזר בן עזריה היתה רק פרה אחת, בעוד שממקורות אחרים עולה שהיה עשיר מופלג ובעל עדרים גדולים, ורוב פרותיו אם לא כולן יצאו מן הסתם ברצועות שבין קרניהן. לא כן בירושלמי. לירושלמי קשה לקבל שרבי אלעזר בן עזריה נהג למעשה כדעתו, ומתוך כך הוא מפרש שפרה זו היתה אשתו (לפי אמורא שמוצאו מבבל) או שפרה זו של שכנתו היתה (לפי מסורת בבלית). • • •

קירוד בהמה וקרצוף

במשנה שנינו: "רבי יהודה אומר: אין מקרדין את הבהמה ביום טוב מפני שהוא עושה חבורה, אבל מקרצפין".

מביאים ברייתא: אי זהו הקירוד? אֵילּוּ הקטנים שהן עושין חבורה – הקירוד הוא הסרת בעלי חיים קטנים מעור הבהמה (כגון קרציות וטפילים מוצצי דם), שעושים בה חבורה בשעה שמסירים אותם**.** ואי זהו הקירצוף? אֵילּוּ הגדולים שאינן עושין חבורה – הקרצוף הוא הסרת בעלי חיים גדולים מעור הבהמה, שאין עושים בה חבורה בשעה שמסירים אותם ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 961, על פי מסורת של גאוני בבל).

תוספתא ביצה ב,יז: אי זהו קירוד? אלו קטנים שעושים חבורה. קרצוף? אלו גדולים שאין עושים חבורה. • • •

במשנה שנינו: "וחכמים אומרים: אין מקרדין, אף לא מקרצפין".

מסבירים: אין מקרדין - שלא יבואו לידי חבורה – אין מקרדים כדי שלא להגיע למצב של עשיית חבורה בבהמה, ואסור לעשות חבורה ביום טוב**. ולא מקרצפין - שלא יבואו לידי תלישה** – אין מקרצפים כדי שלא להגיע למצב של תלישת שערות מהבהמה, ואסור לתלוש שערות ביום טוב**.**

בבלי ביצה כג,א: תנו רבנן: איזהו קירוד ואיזהו קרצוף? קירוד - קטנים ועושים חבורה, קרצוף - גדולים ואין עושים חבורה. במאי קמיפלגי? / ושלוש מחלוקות בדבר: רבי יהודה סבר: דבר שאין מתכוון - אסור, מיהו קירוד - קטנים ועושים חבורה, קרצוף - גדולים ואין עושים חבורה, ולא גזרינן קרצוף אטו קירוד. ורבנן סברי לה כרבי יהודה דאמר: דבר שאין מתכוון - אסור, וגזרינן קרצוף אטו קירוד. ורבי אלעזר בן עזריה סבר לה כרבי שמעון דאמר: דבר שאין מתכוון - מותר, ובין קירוד ובין קרצוף - שרי.

הבבלי תלה את מחלוקת התנאים בעניין קירוד במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון בדבר שאינו מתכוון.

התלמודים חלוקים בהסבר דעת החכמים האוסרים קרצוף: לפי הבבלי - משום גזירה, ולפי הירושלמי - משום תלישת שיער. • • •

שחיקת פלפלים ביום טוב

במשנה שנינו: "רבי לעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרין: ...שוחקין את הפילפלין בריחים שלהן".

מביאים ברייתא: של בית רבן גמליאל – אנשי ביתו של רבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) היו שוחקין את הפילפלין – ביום טוב, בריחיים שלהן – המיוחדות לשחיקת פלפלים**. אמר רבי אלעזר בירבי צדוק** (הראשון, תנא בדור השני): פעם אחת אכל אבא – רבי צדוק, אצל רבן גמליאל – ביום טוב**, והביאו לפניו אינגורין** (צריך לומר: 'אניגרון' - תבלין שהוכן בעיקר מציר דגים שנכבשו בשמש עם כמויות גדולות של מלח ותבלינים, ומהול ביין. מקור המילה ביוונית) ובתוכן פילפלין שחוקים. כיון שטעמן – רבי צדוק, משך ידו מהן – הסתלק מהם, ויתר על המשך אכילתו מהם**. אמרו לו** – לרבי צדוק**: אל תחוש** (תחשוש) להם – שמא שחקו את הפלפלים ביום טוב**. מערב יום טוב הן שחוקין** – ולא שחקו אותם ביום טוב**.**

ומקשים: ויֵיעשה רבי צדוק כשוגג אצל רבן גמליאל ויאכל! – מדוע לא ייחשב רבי צדוק, שסבור שאסור לשחוק פלפלים ביום טוב וחשש ששחקו את הפלפלים בביתו של רבן גמליאל ביום טוב, כאילו שחקו את הפלפלים בשוגג, שהרי עשו על פי דעת רבן גמליאל שמתיר לשחוק פלפלים ביום טוב, ויהיה רבי צדוק מותר לאוכלם, שכן מאכל שנעשה באיסור מותר באכילה לאחרים אם נעשה בשוגג!

ומתרצים: אלא שלא להתיר מלאכה על ידי רבן גמליאל – רבי צדוק היה מותר לאוכלם, אלא שהחמיר על עצמו שלא לאכול, כדי שהרואים אותו אוכל לא יבואו לקבוע הלכה כדעת רבן גמליאל שמותר לשחוק פלפלים ביום טוב**.**

תוספתא ביצה ב,טז: של בית רבן גמליאל היו שוחקים את הפלפלים בריחיים שלהם. - אמר רבי לעזר בירבי צדוק: פעם אחת היה אבא מיסב לפני רבן גמליאל, והביאו לפניו אניגרון (מורייס של יין) ואכסיגרון (מורייס של חומץ) ועליהם פלפלים שחוקים, ומשך אבא את ידו מהם. אמרו לו: אל תחוש להם. מערב יום טוב הם שחוקים.

מכאן משמע שרבי אלעזר בירבי צדוק חולק על תנא קמא וסובר שמעולם לא התיר רבן גמליאל לשחוק פלפלים בריחיים, כשם שהוא חולק לעיל גם על ההיתר שלו בכיבוד בין המיטות ובהכנסת מגמר. אלא ששם דחו חכמים את דבריו, וכאן לא מצאנו תשובה לדבריו. ואפשר שמסדר המשנה קיבל כאן את עדותו, ולפיכך לא שנאה בשם רבן גמליאל ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 961). • • •

משנה אגב ההלכה הקודמת ששוחקים פלפלים בריחיים שלהם, נשנית כאן הלכה אחרת הנוגעת לאותן ריחיים.

הריחיים של הפלפלים טמאה משום שלשה כלים – שיש בריחיים שלושה חלקים מחוברים כאחד, וכל חלק נחשב ככלי בפני עצמו לעניין טומאה, ואם נשבר אחד מהם, האחרים עדיין מקבלים טומאה, וכן ריחיים טמאות שנתפרקו, טמא כל אחד בפני עצמו, ואינו נחשב כשבר כלי להיטהר בכך**: משום כלי קיבול, משום כלי מתכות, משום כברה** (מסננת) – כמו שמתבאר בתלמוד**.** • • •

תלמוד טומאת ריחיים של פלפלים

מביאים ברייתא: התחתון משום כלי קיבול – החלק התחתון, שהוא של עץ וקולט את הגרגרים הקטנים והנקיים של הפלפלים השחוקים, טמא משום שהוא כלי קיבול, שכלי עץ שיש לו בית קיבול מקבל טומאה**, והעליון משם כלי מתכות** – החלק העליון, שהוא כלי קיבול ממתכת שבו נטחנים ונשחקים הפלפלים, טמא משום שהוא כלי מתכת, וכלי מתכת מקבל טומאה אפילו כשאין לו בית קיבול**, והאמצעית משם כברה** – החלק האמצעי, שהוא של עץ, יש בו כברה, המוציאה את גרגרי הפלפלים השחוקים לכלי התחתון וקולטת בה את חלקי הפלפלים שלא נשחקו, ולכן הוא נחשב ככלי קיבול**.**

בבלי ביצה כג,ב: תנא: תחתונה - משום כלי קיבול, עליונה - משום כלי מתכות, אמצעית - משום כברה. • • •

משנה עגלה של הקטן – עגלה ששימשה למשחק ילדים, שיש לה גלגל אחד או שני גלגלי עץ, והקטן גרר אותה או ישב עליה (לזיהוי העגלה של הקטן ראה "'עגלה של קטן'", "תרביץ" סג, עמודים 375-392), טמאה מדרס – מקבלת טומאה במדרס הזב, אם הזב דורס או יושב או שוכב או נשען עליה, הואיל והיא מיוחדת לדריסה ולהישען עליה**, וניטלת בשבת** – מותר לטלטלה מפני שהיא נחשבת לכלי. והוא הדין ביום טוב**, ואינה נגררת אלא על גבי הכלים** – על גבי מחצלאות ושטיחים שהיו פורשים על רצפות עפר כבוש, מפני שגרירתה על גבי מחצלאות ושטיחים אינה עושה חריץ, אבל אינה נגררת על גבי הקרקע, מפני שהיא עושה חריץ בשעת גרירתה (הבית הקדום לא היה מרוצף באבן אלא בעפר כבוש).

רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: כל הכלים – כגון כיסא וספסל, אינן נגררין – אסורים בגרירה על גבי הקרקע, לפי שהם עושים חריץ בקרקע**, חוץ מן העגלה** – של הקטן, שמותרת בגרירה על גבי הקרקע**, מפני שהיא כובשת** – את הקרקע, שיש לעגלה גלגלים רחבים, ולכן הקרקע נכבשת ומתהדקת תחתיהם ואינה נחרצת בעת גרירת העגלה (רבי יהודה חולק על תנא קמא שאומר שהעגלה אינה נגררת אלא על גבי כלים). • • •

תלמוד גרירה וטלטול כלים בשבת וטלטול מן הצד

טלטול מוקצה בשבת באופן שהטלטול נעשה על ידי דבר אחר הוא טלטול מן הצד.

כאן התחלת מקבילות בירושלמי כלאיים א,ט ושבת ג,ג ו-ג,ו.

ירושלמי כלאיים א,ט ושבת ג,ג: תני (תוספתא שבת טז,י): פגה (תאנה שאינה בשלה) שטמנה (כדי שתבשיל) בתבן (בתבן מקולקל, שאינו ראוי למאכל בהמה, אלא להכנת טיט או זבל, שהוא מוקצה ואסור בטלטול) וחררה (לחם) שטמנה (מבעוד יום) בגחלים (כדי שתתחמם), אם היו מקצתן מגולין (ויכול לאחוז בהן במקום המגולה ולהגביהן, והתבן והגחלים נשמטים ונופלים) - ניטלין בשבת (שאין כאן אף טלטול מן הצד, שאינו צריך להזיז את התבן ואת הגחלים), ואם לאו - אין ניטלין בשבת (שטלטול מן הצד שמו טלטול). רבי לעזר בן תדאי אמר: בין כך ובין כך - תוחב בשפוד או בסכין ונוטלן (אף אם הן מכוסות, והוא צריך להזיז את התבן ואת הגחלים, מפני שטלטול מן הצד אין שמו טלטול). - אתיא דרבי לעזר בן תדאי כרבי שמעון, דתני: לא יגור אדם... (ההמשך כבסוגיה שלהלן) ירושלמי שבת ג,ו: רבי בא בר חייה בשם רבי יוחנן: תרכוס (תיבה, ארגז. ב"הירושלמי כפשוטו" הגיה: 'תרונוס' - כיסא, קתדרה) - אסור לטלטלו. - הורי רבי אמי: מותר... - אמר רבי יוסה בירבי בון: מאן דשרי כרבי שמעון, דתני: לא יגור אדם... (ההמשך כבסוגיה שלהלן)

מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: לא יגור (במקבילה אחת בשבת: 'יגרר') אדם – על גבי הקרקע בתוך הבית, את המיטה ואת הכסא ואת הספסל (מושב עשוי לוח מאורך על גבי רגליים לישיבה לאנשים אחדים (מקור המילה בלטינית)) ואת הקתידרה (כיסא, מושב לאיש חשוב (מקור המילה ביוונית)) – בשבת**, מפני שהוא עושה חריץ** – בהכרח ייעשה חריץ בקרקע, ואסור לעשות חריץ בקרקע בשבת (הרצפה הפשוטה והמקובלת בבתים במגזר הכפרי נעשתה מעפר כבוש ומהודק היטב). ורבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) מתיר – לגרור אותם בשבת, אף על פי שהוא ודאי עושה חריץ, כי עשיית חריץ איננה אסורה אלא משום טלטול מוקצה ממקומו, ולא משום תולדה של חורש או בונה, וכשהוא מזיז את העפר ממקומו על ידי גרירה, הרי זה טלטול מן הצד, ואין שמו טלטול. אבל החכמים החולקים על רבי שמעון בברייתא זו סוברים שטלטול מן הצד שמו טלטול**.**

רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני); וכן רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי); וכן רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מודין חכמים לרבי שמעון בכסא שרגליו משוקעות בטיט (בוץ), שמותר לטלטלו – החכמים, החולקים על רבי שמעון בברייתא לעיל וסוברים שאסור לאדם לגרור כיסא בשבת מפני שהוא עושה חריץ בקרקע, מסכימים עם רבי שמעון שמותר ליטול ולהגביה ממקומו כיסא שרגליו משוקעות בטיט וליתנו במקום אחר, מפני שבאופן זה אינו עושה חריץ בקרקע, שכן אינו מזיז את הטיט שהוא רך**.**

ומציעים קביעה העולה מתוך השוואה: (צריך להוסיף כמו במקבילות: 'כמה דאת אמר / כמה דתימר: (כמו שאתה אומר:) מותר לטלטלו') ודכוותה: – ושכמותה: מותר להחזירו – כשם שמותר לטלטל ממקומו כיסא שרגליו משוקעות בטיט, כך מותר להחזירו למקומו ורגליו משוקעות בטיט**.**

ומציעים סיוע ממקור תנאי לאמור לפני כן: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): אוף אנן תנינן: – גם אנחנו שָׁנִינוּ (משנה כלאיים א,ט): הטומן לפת וצנונות (אגודת לפת או אגודת צנונות) תחת הגפן (בקרקע שתחת הגפן, כדי שישתמרו מפני החום והיובש, ולא שישרישו שם) - אם היו מקצת עליו מגולין (אף על פי שהעלים של הירק הטמון בולטים ונראים כצומחים בקרקע), אינו חושש (אין בהטמנה זו חשש) לא משום כלאים (הרכבה של ירק באילן, שאין זו דרך זריעה) ולא משום שביעית (שאינו אסור משום זורע בשביעית) ולא משום מעשרות (שאינו חייב לעשר את תוספת הגידול שהוסיפו בקרקע) וניטלין בשבת – מותר לאחוז בעלים המגולים ולהוציאם בשבת מן הקרקע, ואין בזה משום תלישה בשבת. ואף על פי שהוא מזיז עפר ממקומו, הואיל ואוחז בעלים המגולים, הרי זה טלטול מוקצה מן הצד לצורך דבר היתר מבלי לנגוע בדבר האסור, שמותר בשבת. - המשנה הזו מסייעת לדעות במקבילות שטלטול מן הצד אין שמו טלטול, ואין הכרח לומר שהן סוברות כרבי שמעון כמו שאמרו בירושלמי כלאיים ושבת לפני התחלת המקבילות, שכן המשנה הזו שנויה סתם, ומכאן שאף לדעת חכמים אחרים טלטול מוקצה מן הצד מותר, ולא רק לדעת רבי שמעון**.**

ודוחים את הסיוע בזיהוי החכם הקובע את הקביעה התנאית עלומת השֵׁם: אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): דרבי שמעון היא – של רבי שמעון היא (המשנה הזו היא בשיטתו של רבי שמעון, אבל לדעת חכמים אחרים טלטול מוקצה מן הצד אסור, ולכן אין מכאן סיוע לאמור לפני כן).

עד כאן המקבילה בירושלמי כלאיים.

ומציעים סיוע ממשנה לאמור לפני כן: אמר רבי יוסה: מתניתה אמרה כן: – המשנה אומרת כך (משנתנו מסייעת לכך, שהחכמים מודים שמותר לטלטל כיסא שרגליו משוקעות בטיט): רבי יהודה אומר: כל הכלים אינן נגררין, חוץ מן העגלה, מפני שהיא כובשת – את הקרקע. - וכשם שלדעת רבי יהודה מותר לגרור עגלה, מפני שהיא כובשת ואינה עושה חריץ, כך לדעת החכמים מותר לטלטל כיסא שרגליו משוקעות בטיט, מפני שאינו עושה חריץ**.**

עד כאן המקבילות בירושלמי שבת.

הסוגיה אינה מקורית כאן ובשבת ג,ו משום שהיא חלק מסוגיה ארוכה יותר שנמצאת בכלאיים ובשבת ג,ג. מקומה העיקרי של הסוגיה הוא בכלאיים. המשא והמתן הוא האם רבי לעזר בר תדאי סובר כרבי שמעון או כחכמים, ורבי יוסה מביא ראיה מן המשנה שם שהוא סובר כחכמים. בכלאיים חסר המאמר השני של רבי יוסה 'מתניתא אמרה כן:', וצריך להשלימו על פי שבת. הסוגיה הועתקה לשבת ג,ג אגב הטמנה בחול שבמשנה שבת שם. חלק מן הסוגיה הועתק לשבת ג,ו אגב דברי רבי יוסה בירבי בון 'מאן דשרי כרבי שמעון', והועבר לביצה משום שבמשנה כאן עוסקים בגרירה ורבי יוסה מביא הוכחה ממשנתנו ("ירושלמי ביצה עם פירוש ר"א אזכרי", עמודים 36-37).

תוספתא ביצה ב,יח: רבי שמעון אומר: גורר אדם מיטה וכיסא וספסל וקתדרא אצלו בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב.

בבלי ביצה כג,ב: "ואינה נגררת אלא על גבי כלים". - על גבי כלים - אין, על גבי קרקע - לא. מאי טעמא? - משום דקא עביד חריץ. ומני? - רבי יהודה היא, דאמר: דבר שאין מתכוון אסור. דאי רבי שמעון - הא תניא: רבי שמעון אומר: גורר אדם מיטה כיסא וספסל, ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ.

מקורו של הבבלי שרבי שמעון סובר דבר שאינו מתכוון מותר היא הברייתא: "רבי שמעון אומר: גורר אדם מיטה כיסא וספסל, ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ". אבל לשון הברייתא בתוספתא ביצה: "רבי שמעון אומר: גורר אדם מיטה כיסא וספסל וקתדרא אצלו בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב", ולא נזכר כלל שלא יתכוון לעשות חריץ. וכן בירושלמי ביצה ב,י ובכלאיים א,ט: "לא יגרר אדם את המטה ואת הכסא ואת הספסל ואת הקתדרה מפני שהוא עושה חריץ, ורבי שמעון מתיר". מכאן שלדעת רבי שמעון, אף על פי שהוא עושה ודאי חריץ מותר, והכוונה לא מעלה ולא מורידה. וטעמו משום שעשיית חריץ אינה אסורה משום תולדה של חורש או בונה, אלא משום שהוא מזיז את העפר ממקומו, וכשהוא מזיזו על ידי גרירה הרי הוא טלטול מן הצד ואין שמו טלטול. וכן מפורש בירושלמי כלאיים שם, שרבי לעזר בר תדאי המתיר ליטול בשבת פגה שטמנה בתבן מפני שהוא טלטול מן הצד סובר כרבי שמעון. וכן אומר שם רבי יוסי ברבי בון שהמשנה בכלאיים א,ט היא של רבי שמעון, אף על פי שהוא עושה חריץ. וכן מפרשים בירושלמי ביצה ב,ח טעמם של חכמים במשנה שם, שאין מקרדים את הבהמה ביום טוב, "שלא יבואו לידי חבורה", שחוששים שמא יעשה חבורה. מכאן שרבי אלעזר בן עזריה במשנה המתיר קירוד סובר, שאין חוששים שיבוא לידי חבורה. אבל הבבלי שם כג,א מפרש טעמו שסובר כרבי שמעון שדבר שאינו מתכוון מותר... נמצינו למדים שאין הירושלמי יודע תנאים הסוברים שדבר שאינו מתכוון מותר ("ששה סדרי משנה", זרעים, עמודים 370-371**)**. • • •