משנה הצידה אסורה ביום טוב גם לצורך אוכל נפש.

אין צדין – ביום טוב, דגים מן הביברין (מכלאות לגידול בעלי חיים (מקור המילה ביוונית ובלטינית)) – של דגים, שלקיחתם מהביבר נחשבת צידה, שכן יש צורך לדוג אותם, ואין נותנין לפניהן – לפני הדגים, מזונות – ביום טוב, אף שמזונם על האדם, אבל אין צורך להאכילם כל יום**, אבל צדין חיה ועוף מן הביברין** – של חיות ועופות, שלקיחתם מהביבר אינה נחשבת צידה, שכן קל ללכוד אותם בביבר, ונותנין לפניהן מזונות – משום שמזונם על האדם, ויש צורך להאכילם כל יום**.**

רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) אומר: לא כל הביברין שווין – אלא הדבר תלוי האם יש צורך במעשה שיש בו טורח כדי ללכוד את בעל החיים שבביבר**. זה הכלל: כל המחוסר צידה** – שיש צורך במעשה שיש בו טורח כדי לתופסו, - אסור – לצוד אותו ביום טוב**, ושאינו מחוסר צידה** – שאין צורך במעשה שיש בו טורח כדי לתופסו, - מותר – לצוד אותו ביום טוב**.** • • •

תלמוד צידה ביום טוב ובשבת

במשנה שנינו: "אין צדין דגים מן הביברין ואין נותנין לפניהן מזונות, אבל צדין חיה ועוף מן הביברין ונותנין לפניהן מזונות**".**

כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבת יג,ה.

מציינים שהמשנה אינה מתאימה לשיטתו של תנא מסויים: אמר רבי חיננא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מתניתא דילא (כתיב מלא תחת 'דלא' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד רמח, הערה 111)) כרבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) – המשנה [היא] שלא כרבי יהודה**,** - ומציעים משנה ממקום אחר המפרטת את דעתו של רבי יהודה: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה שבת יג,ה): רבי יודה אומר: הצד – בשבת, צפור למגדל (מבנה בצורת מגדל העשוי עץ ועומד בחצר) וצבי לבית – שתפס ציפור שנמצאת במגדל שדלתו סגורה, או שתפס צבי שנמצא בבית שדלתו נעולה, - חייב – משום הצד בשבת**. הא לגינה ולביברין - פטור** (נראה שמשפט זה הוא העתקה בטעות מלהלן ובהשפעת הבבלי ואין לגרוס אותו) - רבי יהודה מודה לחכמים (ראה דבריהם להלן) בצד צבי לגינה ולחצר ולביברים, שתפס צבי שנמצא בגינה או בחצר או בביברים, שהם מקומות גדולים יותר מבית, שחייב. הרי שלרבי יהודה, אם תפס חיה שנמצאת בביבר - חייב. אם כן, המשנה כאן, האומרת שצדים חיה מן הביברים, היא שלא כרבי יהודה (המשנה כאן היא גם שלא כחכמים, אלא שאין דרכו של הירושלמי לציין שהמשנה היא כחכמים או שלא כחכמים).

ומציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: מחלפה שיטתיה דרבי יודה! – מוחלפת שיטתו של רבי יהודה! דתנינן (נראה שצריך לומר: 'דתני'): – ששונה [התנא] (ברייתא החולקת על המשנה): אין צדין – ביום טוב, דגים (נראה שצריך להוסיף: 'וחיה ועוף') מן הביברים ואין נותנין לפניהן מזונות. - ויש לדייק בדברי הברייתא: הא – אבל לגינה ולביברין - פטור (נראה שצריך לומר: 'הא מן הבית - פטור')! – אם נאמר שהברייתא היא בשיטת רבי יהודה במשנת שבת, הרי שיש סתירה מרבי יהודה על עצמו, שבמשנת שבת הוא אומר שאם תפס בשבת חיה שנמצאת בבית - חייב, ומהברייתא יש לדייק שצדים ביום טוב חיה מן הבית, ואם ביום טוב - מותר, הרי שבשבת - פטור! (הירושלמי כאן לא הציע את דברי רבי יהודה במשנת שבת כיוון שכבר הוצעו לעיל. - אין מתרצים את הסתירה)

ומציעים סתירה מדבריהם של החכמים על עצמם: מחלפה שיטתון דרבנין! – מוחלפת שיטתם של החכמים (החולקים על רבי יהודה)! דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה שבת יג,ה): וחכמים אומרים: צפור למגדל וצבי לגינה (שטח חקלאי הסמוך לבית ומוקף גדר) ולחצר ולביברים – שתפס ציפור שנמצאת במגדל שדלתו סגורה, או שתפס צבי שנמצא בגינה או בחצר או בביברים, שהם מקומות גדולים יותר מבית - חייב משום הצד בשבת. אבל אם תפס צבי שנמצא בבית שדלתו נעולה - פטור, שבזה החכמים חולקים על רבי יהודה**. ותנינן** (נראה שצריך לומר: 'ותני'): – ושונה [התנא] (ברייתא החולקת על המשנה): אבל צדין חיה ועוף מן הביברין ונותנין לפניהן מזונות (נראה שצריך לומר: 'אין צדין דגים וחיה ועוף מן הביברין ואין נותנין לפניהן מזונות'). - ויש לדייק בדברי הברייתא: הא – אבל לגינה ולחצר - לא (נראה שצריך לומר: 'מן הגינה ומן החצר - פטור')! – אם נאמר שהברייתא היא בשיטת החכמים במשנת שבת, הרי שיש סתירה מהחכמים על עצמם, שבמשנת שבת הם אומרים שאם תפס בשבת חיה שנמצאת בגינה או בחצר - חייב, ומהברייתא יש לדייק שצדים ביום טוב חיה מן הגינה או מן החצר, ואם ביום טוב - מותר, הרי שבשבת - פטור!

ומתרצים את הסתירה מדבריהם של החכמים על עצמם בהצעת הבחנה בין שני מקרים: כאן – בברייתא, - בחצר מקורה (מכוסה בתקרה) – במקרה של חצר מקורה, ולכן אם תפס בשבת חיה שנמצאת בחצר זו - פטור, מפני שהחיה נחשבת כמי שכבר ניצודה**, כאן** – במשנת שבת, - בחצר שאינה מקורה – במקרה של חצר שאינה מקורה, ולכן אם תפס בשבת חיה שנמצאת בחצר זו - חייב, מפני שהחיה אינה נחשבת כמי שכבר ניצודה, כיוון שהיא יכולה לדלג מעל מחיצת החצר**.**

ומציעים קושיה ממשנה על האמור לפני כן: והא תנינן: – והרי שנינו (משנה שבת יג,ה): גינה! – הרי משנת שבת מזכירה גם גינה! אית לך מימר: – יש לך לומר (האם אתה יכול לומר): גינה מקורה?! (בתמיהה) – וכי אפשר לתרץ את הסתירה לגבי גינה כפי שהוצע לפני כן לגבי חצר?! והרי אין גינה מקורה כלל, כי דבר לא יגדל בגינה חסרת אור שמש!

וחוזרים מהצעת ההבחנה שנאמרה קודם לכן ומתרצים את הסתירה בהצעת הבחנה אחרת בין שני מקרים: אלא כאן – במשנת שבת, - בגדולה – במקרה של חצר גדולה ושל גינה גדולה, ולכן חייב, מפני שיש צורך לעשות מעשה כדי לתפוס את החיה**, כאן** – בברייתא, - בקטנה – במקרה של חצר קטנה ושל גינה קטנה, ולכן פטור, מפני שאין צורך לעשות מעשה כדי לתפוס את החיה**.**

תוספתא ביצה ג,א: ביברים של חיה ושל עופות ושל דגים - אין צדים מהם ביום טוב, ואין נותנים לפניהם מזונות.

בבלי ביצה כד,א ושבת קו,ב: ורמינהו (ברייתא בתוספתא): ביברים של חיה ושל עופות ושל דגים - אין צדים מהם ביום טוב, ואין נותנים לפניהם מזונות. קשיא חיה (במשנה) אחיה (בברייתא), קשיא עופות אעופות! בשלמא חיה אחיה לא קשיא; הא (הברייתא) - רבי יהודה, הא (המשנה) - רבנן. דתנן (משנה שבת יג,ה): רבי יהודה אומר: הצד ציפור למגדל וצבי לבית - חייב. לבית הוא דמיחייב, אבל לביברים - לא. וחכמים אומרים: ציפור למגדל, וצבי לגינה ולחצר ולביברים (לרבי יהודה המכניס חיה לביבר - אינו חייב, שאינה נחשבת כניצודה, ולכן הברייתא שאין מוציאים חיה מהביבר היא כרבי יהודה, שהוצאתה היא צידה. ואילו לחכמים המכניס חיה לביבר - חייב, שהיא נחשבת כניצודה, ולכן המשנה שמוציאים חיה מהביבר היא כחכמים, שהוצאתה אינה צידה). אלא עופות אעופות קשיא (שהרי הכול מסכימים בציפור)! - וכי תימא: עופות אעופות נמי לא קשיא; הא (המשנה שמוציאים עוף מהביבר) - בביבר מקורה (עוף בביבר מקורה נחשב כניצוד), הא (הברייתא שאין מוציאים עוף מהביבר) - בביבר שאינו מקורה (עוף בביבר שאינו מקורה אינו נחשב כניצוד). - והא בית, דכביבר מקורה דמי, ובין לרבי יהודה ובין לרבנן ציפור למגדל - אין (המכניס ציפור למגדל - חייב, שהיא נחשבת כניצודה), לבית - לא (המכניס ציפור לבית - פטור, שאינה נחשבת כניצודה)! אמר רבה בר רב הונא: הכא (במשנת שבת) בציפור דרור עסקינן, לפי שאינה מקבלת מרות (כשמכניס אותה לבית, שהיא משתמטת בבית ממקום למקום). השתא דאתית להכי (שאין הכרח לומר שיש מחלוקת תנאים בדבר, אלא שמדובר במקרים שונים), חיה אחיה נמי לא קשיא (והברייתא והמשנה הן כחכמים); הא (הברייתא שאין מוציאים חיה מהביבר) - בביבר גדול (חיה בביבר גדול אינה נחשבת כניצודה), הא (המשנה שמוציאים חיה מהביבר) - בביבר קטן (חיה בביבר קטן נחשבת כניצודה).

הברייתא שבתוספתא סותרת את המשנה כאן.

לפי הגהתנו ופירושנו לסוגיית הירושלמי, הסתירות בדברי רבי יהודה ובדברי החכמים שהירושלמי מציע מתייחסות לברייתא שבתוספתא ולא למשנה כאן. בשל כך אין צורך למחוק את הקטע 'מחלפה שיטתיה דרבי יודה!...', שלא כמו הגר"א ו"קורבן העדה" ו"מבוא לנוסח המשנה" ו"אוצר לשונות ירושלמיים" (בערכי הלשונות שבקטע זה).

לפי פירושנו, משנת שבת אינה עסוקה בצידה (רדיפה אחר בעל חיים והכנסתו) אל מקום, אלא בצידה (תפיסת בעל חיים) במקום, ו"הצד למגדל, לבית, לגינה ולחצר ולביברים״ פירושו: הצד במגדל, בבית, בגינה ובחצר ובביברים, שמשמעו כלשון המשנה כאן "צדים מן הביברים". פירוש זה למשנת שבת מתאים לגרסת הירושלמי להלן בדברי רבן שמעון בן גמליאל במשנה שם: "כל המחוסר צידה (שיש צורך במעשה שיש בו טורח כדי לתופסו במקום) - חייב (על תפיסתו), ושאינו מחוסר צידה - פטור".

אבל לפי הבבלי, משנת שבת עסוקה בצידה אל מקום, ובהתאם לכך גרסת הבבלי בדברי רבן שמעון בן גמליאל במשנת שבת: "כל המחוסר צידה (שלאחר הכנסתו אל מקום עדיין יש טורח לתופסו) - פטור (על הכנסתו), ושאינו מחוסר צידה - חייב".

מפרשי הירושלמי פירשו את משנת שבת כמו הבבלי, ועל פי זה פירשו את סוגיית הירושלמי.

ראה "מבוא לנוסח המשנה", עמודים 1111-1113, וכן "משנת ארץ ישראל", מסכת שבת, פרק יג משנה ה.

במשנה כאן שנינו: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הביברין שווין. זה הכלל: כל המחוסר צידה - אסור, ושאינו מחוסר צידה - מותר".

משנה שבת יג,ה: רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הביברין שווין. זה הכלל: כל המחוסר צידה - חייב (חטאת בשוגג או מיתה במזיד), ושאינו מחוסר צידה - פטור (כך הגרסה בשלושת כתבי היד העיקריים של המשנה ובקטעי גניזה של המשנה).

רבי עולא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי) אמר: בעון קומי – שאלו לפני רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): מה ניתני: – מה נשנה (בדברי רבן שמעון בן גמליאל במשנה כאן בעניין צידה ביום טוב): כל המחוסר צידה – שיש צורך במעשה שיש בו טורח כדי לתופסו, - חייב – מלקות, אם צד אותו ביום טוב**, ושאינו מחוסר צידה** – שאין צורך במעשה שיש בו טורח כדי לתופסו, - פטור – ממלקות, אם צד אותו ביום טוב (כך בלשון 'חייב' ו'פטור' נשנו דברי רבן שמעון בן גמליאל במשנת שבת בעניין צידה בשבת)? אמר לון: – אמר להם (רבי אחא): ולא בנעל (נראה שצריך לומר: 'בנעול'. - במקבילה: 'במגפל' - מאיץ, דוחק. השורש גפל בערבית משמעו: רץ. אין מובן כאן ללשון זה) לתוכה אנן קיימין – אנחנו עומדים (עוסקים)?! (בתמיהה) – וכי אין מדובר במשנה כאן במקרה שבעל החיים נעול בתוך הביבר?! ולכן כשהוא צד אותו ביום טוב, אין זו צידה גמורה! אלא – כך יש לשנות: כל המחוסר צידה - אסור – לצוד אותו ביום טוב, אבל אינו חייב מלקות אם צד אותו ביום טוב**, ושאינו מחוסר צידה - מותר** – לצוד אותו ביום טוב (כך הוא הנוסח שלפנינו במשנה כאן. וכן הוא הנוסח בדברי רבן שמעון בן גמליאל בתוספתא ביצה ג,א).

אמר רבי שמואל (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אחוי דרבי ברכיה – אחיו של רבי ברכיה**: כל שהוא מחוסר נשבים** (מלכודות) – שיש צורך להשתמש במלכודות כדי לתופסו בביבר, - מחוסר צידה – הוא נחשב מחוסר צידה**, ושאינו מחוסר נשבים** – שאין צורך להשתמש במלכודות כדי לתופסו בביבר, - אינו מחוסר צידה – אינו נחשב מחוסר צידה**.**

ומביאים ברייתא: שוחטין מן הנגרים (תעלות) – שוחטים ביום טוב את החיות שנתפסו מערב יום טוב בתעלות עמוקות, מפני שאי אפשר להימלט מהן, ויש כאן הכנה גמורה מערב יום טוב**, ואין שוחטין לא מן המכמורות** (רשתות לציד דגים) ולא מן המצודות (רשתות לציד, מלכודות לחיות) – אין שוחטים ביום טוב את החיות שנתפסו מערב יום טוב במכמורות ובמצודות, מפני שאין כאן הכנה גמורה מערב יום טוב, ואין דעתו עליהם, משום שהחיות יכולות להינצל מן המכמרות והמצודות (ברייתא זו חולקת על משנתנו (להלן הלכה ב), וסוברת שאף על פי שידוע שניצודו מערב יום טוב אסורות) ("תוספתא כפשוטה" על פי "הערוך").

רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): במצדתא דשיתייא (במקבילה: 'דשיתאי') – במצודה של הציידים (ציידים שלוכדים בסוג מסויים של רשת. - בא לפרש, שלא בכל המצודות החיות יכולות להינצל מהן אלא רק במצודות מהסוג הזה, אבל בשאר מצודות אי אפשר להינצל מהן) ("תוספתא כפשוטה").

תוספתא ביצה ג,א: שוחטים מן הנגרים, אבל לא מן המצודות ולא מן המכמרות.

בבלי ביצה כד,ב: שוחטים מן הנגרים ביום טוב, אבל לא מן הרשתות ומן המכמורות.

שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: צד הוא בפיטס (חבית, קנקן חרס גדול (מקור המילה ביוונית)) – מותר לצוד דגים ביום טוב מן הפיטס שמשמש לגידול דגים, שדגים הנמצאים בפיטס אינם נחשבים מחוסרי צידה**.**

רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: סוכרא דנהרא – סכר של נהר (לעצירת זרימת מים) - שרי – מותר (מותר לצוד דגים ביום טוב מסכר של נהר, אם הם לכודים בו מערב יום טוב, מפני שדגים הלכודים בסכר של נהר אינם נחשבים מחוסרי צידה).

אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): בהוא דטסיס (במקבילה: 'דטסים'. - אולי צריך לומר: 'דטמים' ("הירושלמי כפשוטו", עמוד 180) - שחסום; או שצריך לומר: 'דטריד' - שסגור, שתחום) – מותר לצוד דגים ביום טוב מסכר של נהר, רק באותו סכר שסכור מכל הצדדים, שאין הדגים יכולים לצאת משם**.**

בבלי ביצה כה,א: אמר רבה בר רב הונא אמר רב: הסוכר אמת המים מערב יום טוב ולמחר השכים ומצא בה דגים - מותרים.

עד כאן המקבילה בירושלמי שבת.

מקור הסוגיה הוא בביצה, שכן 'מתניתא דילא כרבי יודה' הכוונה ל'מתניתא' של ביצה. גם דברי רבי עולא מוסבים על רבן שמעון בן גמליאל שבמשנת ביצה ("ירושלמי ביצה עם פירוש ר"א אזכרי", מבוא, עמוד 37). • • •

משנה מצודות (רשתות לציד) חיה ועופות ודגים שעשאן – שפרש אותן, מערב יום טוב - לא יטול מהן ביום טוב, אלא אם כן ידוע שניצודו מבעוד יום – שהם מוכנים בוודאי מערב יום טוב, אבל אם אין ידוע שניצודו מערב יום טוב - אסור ליטול מהן ביום טוב, שדבר שהוא ספק מוכן - אסור ביום טוב**.**

מעשה בגוי אחד שהביא – ביום טוב, דגים לרבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) – ולא ידעו האם ניצודו מאתמול או היום**, ואמר** – רבן גמליאל**: מותרין הן** – הדגים (אמוראים נחלקו בכוונת דבריו של רבן גמליאל), אלא שאין רצוני לקבל הימנו – מפני שהחמיר על עצמו**.** • • •

תלמוד אכילה ביום טוב של חיה ודגים שניצודו

במשנה שנינו: "מצודות חיה ועופות ודגים שעשאן מערב יום טוב - לא יטול מהן ביום טוב, אלא אם כן ידוע שניצודו מבעוד יום".

כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבת א,ו.

שואלים: מי מודיע? – כיצד יהיה ידוע למי שפרש את המצודה מערב יום טוב ובא ליטול ממנה ביום טוב, שניצודה החיה במצודה מערב יום טוב ולא ביום טוב?

ומשיבים: אם נתקלקלה המצודה – אם בא ביום טוב ומצא שהתקלקלה המצודה מחמת החיה שניסתה להיחלץ ממנה, - דבר בריא (ברי, ודאי) שניצודו מבעוד יום – המצודה מוכיחה שהחיה ניצודה מערב יום טוב, שכיוון שהיה לה די זמן לנסות להיחלץ מהמצודה, לכן התקלקלה המצודה**.** ואם לא נתקלקלה המצודה – אם בא ביום טוב ומצא שלא התקלקלה המצודה מחמת החיה שניסתה להיחלץ ממנה, - דבר בריא שלא ניצודו מבעוד יום – המצודה מוכיחה שהחיה ניצודה היום, שכיוון שלא היה לחיה די זמן לנסות להיחלץ מהמצודה, לכן לא התקלקלה המצודה**.**

ומציעים קושיה: ואפילו נתקלקלה המצודה, וחש לומר שמא לא ניצודו מבעוד יום! – הרי יש מקום לחשוש לאפשרות שהחיה ניצודה היום ולא מערב יום טוב, אף על פי שהתקלקלה המצודה מחמת החיה שניסתה להיחלץ ממנה! ואם כן, לא ודאי הוא שניצודה מערב יום טוב אף שהתקלקלה המצודה!

ומתרצים את הקושיה בהצעת אוקימתא: אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): בפורש בחורשין – יש להעמיד את המשנה כאן במקרה שהוא פורש מערב יום טוב את המצודה בחורשה במקום שחיות מצויות, ובוודאי ניצודה החיה מערב יום טוב אם התקלקלה המצודה**.**

ומציעים סיוע לאוקימתא שלפני כן ממשנה ודיוק בה: תדע לך שהוא כן, דתנינן: – ששנינו (במשנה כאן): דגים – "מצודות דגים שעשאן מערב יום טוב". ודיוק בה: ודגים לא במקום שהן מצויין?! (בתמיהה) – הרי ודאי שמדובר במקרה שאדם פורש מצודות לדגים במקום שדגים מצויים, והכא – וכאן (גם במצודות חיה ועופות ששנינו במשנה כאן), במקום שחיה ועוף מצויין – מדובר במקרה שאדם פורש מצודות לחיה ולעופות במקום שחיה ועופות מצויים**.**

תוספתא ביצה ג,א: רבי שמעון בן לעזר אומר: כל שפרסוהו מערב יום טוב ובא ביום טוב ומצאו מקולקל - מותר, הדבר ידוע שניצודו מערב יום טוב. מצאו כמות שהוא - אסור, הדבר ידוע שניצודו ביום טוב. • • •

ספק הכן, הגוי צריך הכן

במשנה שנינו: "מעשה בגוי אחד שהביא דגים לרבן גמליאל, ואמר: מותרין הן, אלא שאין רצוני לקבל הימנו".

כאן המשך המקבילה בירושלמי שבת א,ו.

רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): (במקבילה במסירה שלפנינו וגם בקטע גניזה נוסף כאן 'אתקין לְהָל'. - מילים אלו אינן שייכות לנוסח הירושלמי. לשון זה מופיע בירושלמי רק במקום זה. - המילה 'להל' מובנה בארמית 'להלן', והוא מלשונות סופרים הרומזת לירושלמי ביצה ("ערכם של קטעי הגניזה לחקר התלמוד והמדרש", "תעודה" א, עמודים 36-37). - דברי סופר ראשון הם: אסדר הדברים להלן - בביצה ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 502, הערה 36)). סברין מימר: מותרין למחר (נראה שצריך לומר בדומה לדעה החולקת שבסמוך: רבי זעורה בשם רב: מותרין למחר – רבן גמליאל התכוון לומר שהדגים שהביא הגוי, שלא ידעו האם ניצודו מאתמול או היום, אינם מותרים באכילה אלא למחר, אבל אינם מותרים באכילה ביום טוב**. סבר מימר:** – סובר לומר: ספיקו אסרו – רבן גמליאל סובר, שדבר שהוא ספק מוכן לאכילה מבעוד יום - אסרו החכמים באכילה ביום טוב. - אפשר שהסופר הראשון שכתב במקבילה 'אתקין להל' התכוון שיתקן את הקטע המשובש הזה בביצה, אך עינינו רואות שהוא לא עשה כך).

ומביאים דעה חולקת: רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי עוזיאל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) בריה ד- – בנו של רבי חונייה דברת חוורן (צריך להוסיף כמו בשלשלות מסירה דומות במקומות אחרים בירושלמי: 'בשם רבי חונייה דברת חוורן' - אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, מהיישוב ברת חוורן בהרי חוורן בעבר הירדן המזרחי): מותרין ממש – רבן גמליאל התכוון לומר שהדגים שהביא הגוי, שלא ידעו האם ניצודו מאתמול או היום, מותרים באכילה ביום טוב**. סברין מימר** (נראה שצריך לומר: 'סבר מימר'): – סובר לומר: ספיקן (במקבילה: 'ספיקו') התירו – רבן גמליאל סובר, שדבר שהוא ספק מוכן לאכילה מבעוד יום - התירו החכמים באכילה ביום טוב (גם לפי הדעה של רב וגם לפי הדעה החולקת, רבן גמליאל סובר שהגוי צריך הכן. לפי המסופר להלן, רב עצמו סובר שאין הגוי צריך הכן).

בבלי ביצה כד,ב: "ואמר: מותרים הם". - מותרים למאי? - רב אמר: מותרים לקבל (ולטלטל, אבל לא באכילה). ולוי אמר: מותרים באכילה.

דעת רב שווה בשני התלמודים. ודעת רבי חונייה דברת חוורן בירושלמי כדעת לוי בבבלי.

ומביאים מחלוקת אמוראים בעניין ספק הכן.

רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) ורבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) תריהון אמרין – שניהם אומרים**: ספק הָכֵן** – ספק אם היה מוכן לאכילה מבעוד יום או לא היה מוכן, - אסור – באכילה בשבת וביום טוב**.**

רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: ספק הכן - מותר.

ומביאים מחלוקת בעניין צורך בהכן בגוי.

רבי חייה רובה – הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) ורבי שמעון ברבי (בנו של רבי יהודה הנשיא, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) – נחלקו שני החכמים**. חד אמר:** – [חכם] אחד אומר: הגוי צריך הכן – דבר שביד גוי צריך הכנה מערב יום טוב, וכשבא ליד יהודי ביום טוב - אסור באכילה, ולכן דגים ופירות של גוי שניצודו ונתלשו ביום טוב - אסורים**, וחורנה אמר:** – ו[החכם] האחר אומר: אין הגוי צריך הכן – דבר שביד גוי אינו צריך הכנה מערב יום טוב, וכשבא ליד יהודי ביום טוב - מותר באכילה, ולכן דגים ופירות של גוי, אף על פי שניצודו ונתלשו ביום טוב, אם לא ניצודו ונתלשו בשביל יהודי - מותרים**.**

ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא – ולא יודעים מי אומר זאת (הגוי צריך הכן) ומי אומר זאת (אין הגוי צריך הכן). - ומציעים הכרעה בנוגע לעניין המסופק: מן מה דרב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) מעני מיתי קומיה (צריך לומר כמו בקטע גניזה ובמקבילה: 'קומי') רבי חייה רובה – ממה שרב התאחר לבוא לפני רבי חייא הגדול**, והוא אמר ליה:** – והוא (רבי חייא) אמר לו (לרב): הָן הויתה? – היכן היית? והוא אמר ליה: – והוא (רב) אמר לו (לרבי חייא): שיירתה הוות עברה והוינא אכיל מינה תאינים – השיירה (של גויים) היתה עוברת (ביום טוב) והייתי אוכל ממנה תאינים (שקיבל מאנשי השיירה ולא הוכנו מערב יום טוב, ולכן התאחרתי לבוא), הוי – הוֹוֶה (נמצא), דו (=דהוא) אמר: – שהוא (רבי חייא) אומר: אין הגוי צריך הכן – יש להסיק מדברי רב, שנהג בשיטת רבי חייא רבו ודודו, שרבי חייא סובר שאין הגוי צריך הכן, וממילא רבי שמעון ברבי הוא שסובר שהגוי צריך הכן**.**

ומספרים: חד תלמיד מן דרבי סימיי (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אזל לאנטרדס (במקבילה: 'לאנטויריס'. וצריך לומר: 'לאנטיפטריס' - יישוב ליד מעיינות הירקון) – תלמיד אחד מ[תלמידיו] של רבי סימיי הלך לאנטיפטריס**. אייתון ליה דורמסקנה** (שזיף אירופי. משמעות השם 'דורמסקנה' היא פרי שבא מהעיר דמשק) ואכל – הביאו (גויים ביום טוב) לו (לתלמיד) דורמסקנה ואכל**.**

חד תלמיד מן דרבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אזל לתמן – תלמיד אחד מ[תלמידיו] של רבי יהושע בן לוי הלך לשם (לאנטיפטריס). אייתון ליה דורמסקנה ולא אכל – הביאו (גויים ביום טוב) לו (לתלמיד) דורמסקנה ולא אכל**. אתא ואמר קומי רביה** – בא (התלמיד) ואמר לפני רבו (סיפר לרבי יהושע בן לוי שתלמידו של רבי סימיי אכל). אמר – רבי יהושע בן לוי**: דו נהג כשיטת רביה** – שהוא (תלמידו של רבי סימיי) נוהג כשיטתו של רבו (רבי סימיי), דרבי סימיי אמר: אין הגוי צריך הכן – ולכן תלמידו אכל**.**

רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי: דמדמניות שבכרם – ענבים שהבשילו יתר על המידה, ובעונת הבציר הם כבר צמוקים ויבשים. פירות אלו לעיתים נותרים על האשכול ולעיתים נושרים על הקרקע ("'דמדמון' ו'קיטנים'", "לשוננו" פב, עמודים 374-381), - הרי אֵילּוּ אסורות – באכילה ביום טוב, אם ליקטו אותן מהקרקע ביום טוב, שיש לחשוש שנשרו ביום טוב, ולדעת רבי יהושע בן לוי ספק הכן - אסור**.**

רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר בשם רב: השיצים שבכפיס (בקטע גניזה ובמקבילה: 'שבכפים'. ונראה על פי תוספתא שביעית ז,טז שצריך לומר: 'שבשיצים ושבכיפים', וכן הגיה הגר"א) – תמרים שנשרו ונשארו על השיצים (שרידי החריות הבולטים על הגזע ("עולם הצומח המקראי", עמוד 41)) או שנשרו ונשארו על הכיפים (כפות התמרים), - הרי אֵילּוּ מותרין – באכילה ביום טוב, אם ליקטו אותם ביום טוב, ואף שיש לחשוש שנשרו ביום טוב, לדעת רב ספק הכן - מותר**.**

תוספתא שביעית ז,טז: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אוכלים (תמרים בשביעית) על מה שבכיפים ואין אוכלים על מה שבשיצים (מפני שאין החיה מחפשת שם).

עד כאן המקבילה בירושלמי שבת.

מקורה של סוגיה זו בביצה. הלשון 'מי מודיע?' נופל על לשון המשנה כאן: 'אלא אם כן ידוע שניצודו מבעוד יום'. הסוגיה הועתקה לשבת, מכיוון שגם במשנה בשבת שנינו: 'כדי שייצודו מבעוד יום', כלשון המשנה כאן ("סוגיות מקבילות בירושלמי" (עבודה), עמוד 37). • • •

משנה בהמה מסוכנת – מי שיש לו בהמה שהיא חולה מסוכנת, והוא רוצה לשחוט אותה ביום טוב לפני שתמות ותיעשה נבילה ותיאסר באכילה, אלא שמותר לשחוט בהמה ביום טוב אם צריך לאכול ממנה ביום טוב, וכאן מדובר שאינו צריך לאכול ממנה, לא ישחוט – אותה ביום טוב**, אלא אם כן ידוע שהוא יכול לוכל ממנה כזית צלי מבעוד יום** – שיש לו זמן מספיק ביום טוב לאכול ממנה כזית בשר צלוי, אף על פי שאין לו זמן מספיק לאכול ממנה כזית בשר מבושל, שהרי זמן הצלייה פחות מזמן הבישול, מכל מקום במקרה זה התירו לשחוט אותה ביום טוב, כדי למנוע הפסד מרובה**. רבי עקיבה** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר: אפילו כזית חי (לא מבושל ולא צלוי) מבית טביחתה – התירו לשחוט ביום טוב בהמה מסוכנת אף אם יש לו זמן מספיק ביום טוב רק לאכול כזית בשר חי ממקום שחיטתה, מצווארה, שאינו צריך הפשטת העור**.**

שחטה – שחט בהמה מסוכנת ביום טוב, בשדה - לא יביאנה – את כל הבהמה לביתו, במוט – שהבהמה כולה נקשרה למוט, ואחד או שניים נשאו את המוט המונח על כתפיהם, ובמיטה – שהבהמה כולה הונחה על מיטה, ושני אנשים או יותר נשאו את המיטה, ואסרו לשאת בצורות נשיאה אלו משום כבוד יום טוב, שנראה כעושה מלאכתו ביום חול ומזלזל בכבוד יום טוב**, אבל מביאה בידו איברים איברים** – אף על פי שעל ידי כך הוא מרבה בהליכה (שחיטה בשדה אירעה כשהבהמה היתה חולה. אם היתה בריאה, העדיפו להנהיג אותה לעיר ולשחוט אותה בבית). • • •

תלמוד בהמה שנשחטה עומדת בחזקת היתר

במשנה שנינו: "רבי עקיבה אומר: אפילו כזית חי מבית טביחתה".

כאן התחלת מקבילות בירושלמי ברכות ט,ג ותרומות ח,ו.

רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבנין דתמן – בשם החכמים של שם (חכמי בבל): שחטה – את הבהמה, ואכלו (במקבילה בברכות: 'ונטלו', ובמקבילה בתרומות: 'וחטפו'. - הגרסאות השונות אינן גרסאות נרדפות (שהרי אפשר ליטול בני מעיים או לחוטפם מבלי לאוכלם), אף על פי שאין הבדל ביניהן מצד העניין בהקשר הנוכחי ("סוגיות מקבילות ומסורת-נוסח הירושלמי", "תרביץ" ס, עמוד 528)) זאיבים בני מיעיה - כשירה – הבהמה לאכילה**, שחזקת בני מעיים לכושר** (במקבילות: 'כושר'. - המשפט 'שחזקת בני מעיים לכושר' ודאי מיותר, שהרי לפי גרסה זו, אין מקום להקשות שוב 'וחש לומר: שמא ניקבו!', אולם לא ברור האם יש לראותו כאשגרה רגילה או כ"לישנא אחרינא" של ממש ("'לישני אחריני' בירושלמי", "סידרא" ח, עמוד 64, הערה 8). - "לישני אחריני" הם שני לשונות חלופיים, הזהים או דומים מאוד בתוכנם אך שונים בניסוחם, שנשתמרו יחד באותו עד נוסח של התלמוד במרחק מה זה מזה. ככל הנראה, אחד הלשונות נכתב תחילה על הגיליון, ואחר כך חדר פנימה לתוך הטקסט שלא במקומו. בכך שונים לשונות חלופיים כאלו מאשגרות רגילות, שכן באשגרות מועתק אותו לשון ממש במקום שאינו שייך (שם, עמוד 63 והערה 3). - המשפט 'שחזקת בני מעיים לכושר' הוא אשגרה או "לישנא אחרינא" של התירוץ להלן 'חזקת בני מיעים כשירין' ואין לגרוס אותו כאן).

ומציעים קושיה: וחש לומר: שמא ניקבו (נעשה בהם חור)! – הרי יש מקום לחשוש לאפשרות שניקבו בני מעיה של הבהמה בחייה והיא טריפה, שכן אי אפשר לבדוק אותם כיוון שנאכלו על יד זאבים! ואם כן, כיצד אפשר לפסוק שהבהמה כשירה?

ומתרצים את הקושיה: חזקת בני מיעים כשירין – כיוון שנאכלו בני המעיים ואי אפשר לבדוק אותם, יש לסמוך שהם במצב של כשרות, ואין חוששים שמא ניקבו**.**

עד כאן המקבילות בירושלמי ברכות ותרומות.

נראה שמקור הסוגיה הוא בירושלמי חולין שאולי היה ואבד. הסוגיה הובאה כאן משום שדברי רבי עקיבא במשנה הם כמו ההלכה שבהמה שנשחטה עומדת בחזקת היתר ואין חוששים שמא היתה טריפה, כגון שניקבו בני המעיים, כמו שאמרו בבבלי ביצה.

בבלי ביצה כה,א: ...דאמר רב הונא: בהמה בחייה - בחזקת איסור עומדת (שהרי אסור לאכול את בשרה בחייה, ולפיכך אם יש לך ספק האם נשחטה כראוי - הריהי אסורה, כחזקתה), עד שייוודע לך במה נשחטה (האם נשחטה כראוי); נשחטה (כראוי, ויש לך ספק האם היתה טריפה) - בחזקת היתר עומדת, עד שייוודע לך במה נטרפה (ואין צורך בבדיקה מיוחדת לדעת האם היתה טריפה). והא אנן כרב הונא תנן; דתנן: רבי עקיבא אומר: אפילו כזית חי מבית טביחתה (משמע שאין צורך לבודקה אלא אוכל מיד)...

בבלי חולין ט,א: אמר רב הונא: בהמה בחייה - בחזקת איסור עומדת, עד שייוודע לך במה נשחטה; נשחטה - הרי היא בחזקת היתר, עד שייוודע לך במה נטרפה. ...כדבעא מיניה רבי אבא מרב הונא: בא זאב ונטל בני מעיים (של בהמה שנשחטה), מהו (דינה)?...

בבבלי בא הדין של "בא זאב ונטל בני מעיים" בדרך שאלה של רבי אבא מרב הונא ותשובה, ובירושלמי בא הדין הזה בדרך מימרה של רבי אבא בשם רבנין דתמן. הרי שרבנין דתמן הוא רב הונא.

שחט בהמה ביום טוב בשדה

במשנה שנינו: "שחטה בשדה - מביאה בידו איברים איברים".

מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אבל מביאה הוא על גב עורה – הוא רשאי להביא לביתו גם את עור הבהמה ששחטה בשדה, אף על פי שהעור אסור בטלטול ביום טוב**. כיצד הוא עושה? משייר ממנה אבר אחד ומביאו עמו** – הוא משאיר אחד מאיברי הבהמה מחובר לעור, ומביא את העור לביתו על גב (על ידי, באמצעות) אבר זה, שכן האבר הוא בשר הראוי לאכילה ומותר בטלטול (הלשון 'מביאה על גב עורה' מגומגם, ונראה שצריך לומר: 'מביא על גבה [את] עורה'. וכן כתב ב"יפה עיניים" בבלי ביצה ל,א. - במשנה לעיל א,ה בית הלל מתירים לטלטל את העור אף שלא אגב הבשר, משום ששם הוא שוחט את הבהמה מדעתו לצורך סעודת יום טוב, ואם לא תתיר לו לטלטל את העור, יימנע מלשחוט משום הפסד העור, וימעט בשמחת יום טוב, אבל כאן הוא שוחט את הבהמה משום שהיא מסוכנת, ואף אם לא תתיר לו לטלטל את העור, לא יימנע מלשחוט, ולכן אסור לטלטל את העור). • • •

משנה בכור – של בהמה טהורה, שאסור לשחוט אותו בזמן הזה אם אין בו מום קבוע, שנפל לבור – בערב יום טוב, ועל ידי הנפילה נפל בו מום, ויש חשש שמא ימות שם, -

רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: ירד המומחה – הבקי במומים לבור ביום טוב, ויראה – את הבכור**, אם יש בו מום** – אם יראה המומחה שהמום שיש בבכור מערב יום טוב הוא מום קבוע, - יעלה וישחוט – מותר להעלות את הבכור ביום טוב מן הבור ולשחוט אותו כדי לאוכלו**, ואם לאו** – אם יראה המומחה שהמום שיש בבכור מערב יום טוב אינו מום קבוע, - לא ישחוט – אסור להעלותו ולשחוט אותו**.**

רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב – אם לא ראה המומחה לפני יום טוב את מומו, - אין זה מן המוכן – הבכור לא מיועד לשחיטה ואינו מוכן ליום טוב, ולכן אסור להעלותו ביום טוב מן הבור ולשחוט אותו**.**

דינו של הבכור שהוא ניתן לכוהן. אבל ממקורות תנאיים שלאחר ימי הבית וממקורות מאוחרים יותר עולה, שהבכור נשאר ברשות בעליו, ולאחר שנפל בו מום ונבדק נאכל לנמנים עליו בסעודת חבורה שגם כוהן השתתף בה (ראה "משנת ארץ ישראל", מסכת בכורות, מבוא, עמודים 12-17). • • •

תלמוד בכור שראהו מומחה ביום טוב

מציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: מחלפה שיטתיה דרבי יודה! – מוחלפת שיטתו של רבי יהודה! דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה שבת כד,ד): מחתכין... את הנבלה – בהמה שמתה בשבת ונעשתה נבילה, לפני הכלבים – ואף על פי שלא היתה מוכנה מערב שבת למאכל בהמה, מותר ליתנה בשבת לאכילה לכלבים, שלדעת התנא הזה אין לאסור את הנבילה משום מוקצה**. רבי יהודה אומר: אם לא היתה נבילה מערב שבת - אסורה** – להינתן בשבת לאכילה לכלבים**, לפי שאינה מן המוכן** – שלא היתה מוכנה מערב שבת למאכל בהמה, והריהי מוקצה**. והכא הוא אמר הכין?!** – וכאן הוא אומר כך (במשנה כאן בעניין בכור שנפל לבור, רבי יהודה אומר שאם יראה המומחה ביום טוב שהמום שיש בבכור מערב יום טוב הוא מום קבוע - מותר להעלות את הבכור ביום טוב מן הבור ולשחוט אותו, אף על פי שלא היה מוכן מערב יום טוב, שכן לא התיר מומחה מערב יום טוב לשחוט אותו)?!

ומתרצים את הסתירה בהצעת קשר בין דעתו במשנה כאן ובין דעתו בעניין ראיית בכור: רבי יודה כדעתיה – כדעתו (הוא הולך לשיטתו), דרבי יודה אמר: – שרבי יהודה אומר: אין המומחה תורה – ששנינו במשנה בכורות ד,ג, שרבי יהודה מתיר לשחוט בכור שנפל בו מום, אף שלא ראה מומחה את מומו אלא לאחר שחיטתו, שלדעת רבי יהודה, מן התורה אין ראיית המומחה מתירה את הבכור אלא נפילת המום מתירה אותו. ולכן לפי רבי יהודה, כיוון שיש בבכור מום מערב יום טוב, הבכור מוכן מערב יום טוב, אף שלא ראה מומחה את מומו אלא ביום טוב**.**

ומציינים שהמשנה מתאימה לשיטתו של תנא מסויים: רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אבא (אמורא בדור השלישי): דרבי יודה היא – של רבי יהודה היא (המשנה שאמרה שרואים את המומים ביום טוב. - נראה שאמוראים אלה שנו את המשנה כאן סתם: בכור שנפל לבור - ירד המומחה ויראה...), דרבי יודה עבד – שרבי יהודה עושה ראיית בכור כראיית טריפה – הוא מדמה ומשווה את שני הדברים מבחינת הדין**.** - ומציגים את הדין המשמש כיסוד להשוואה: כמה דאת אמר תמן: – כמו שאתה אומר שם: רואין את הטרפה ביום טוב – בהמה שנשחטה בערב יום טוב מותר למומחה לטריפות לראות אותה ביום טוב האם אין בה טריפה והיא מותרת באכילה, אף שהיה אפשר לראות אותה מערב יום טוב (דין זה הוא לדעת הכול), - ומציעים את הדין המתבקש מההשוואה: ודכוותה: – ושכמותה: רואין את הבכור ביום טוב – בכור שנפל בו מום בערב יום טוב מותר למומחה למומים לראות אותו ביום טוב האם המום קבוע והוא מותר באכילה, אף שהיה אפשר לראות אותו מערב יום טוב**.**

ומציעים קושיה: רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בעי – שואל (מקשה על דברי רבי הונא בשם רבי אבא): דמאי (פירות שקיים ספק האם הם חייבים במעשרות, שנובע בדרך כלל מחוסר ידע לגבי מקור הפירות, כגון פירות עם הארץ (אדם שאינו מקפיד על הפרשת מעשרות)) מדבריהם – הפרשת מעשרות מפירות שהם דמאי אינה אלא מדברי חכמים (אבל מן התורה סומכים על רוב בני האדם שמפרישים מעשרות), וראיית טריפה מדבריהן – בדיקת טריפות בבהמה שנשחטה אינה אלא מדברי חכמים (אבל מן התורה סומכים על רוב הבהמות שאינן טריפה). ואם כן, יש לדמות ולהשוות את שני הדברים**.** - ומציגים את הדין המשמש כיסוד להשוואה: כמה דאת אמר: – כמו שאתה אומר: רואין את הטרפה ביום טוב – בודקים ביום טוב בהמה שנשחטה האם אין בה טריפה**,** - ומציעים את הדין המתבקש מההשוואה: ודכוותה: – ושכמותה: מפרישין את הדמאי ביום טוב – מפרישים ביום טוב מעשרות מפירות שהם דמאי**!** – והרי הדין הוא שאין מפרישים דמאי ביום טוב! (במשנה דמאי א,ד ושבת ב,ז שנינו, שמפרישים מן הדמאי את המעשרות אף בערב שבת בין השמשות, אבל לא בשבת, והוא הדין ביום טוב) ואם כן, כשם שאין להשוות הפרשת דמאי ביום טוב לראיית טריפה ביום טוב, כך אין להשוות ראיית בכור ביום טוב לראיית טריפה ביום טוב, שלא כמו שאמרו לעיל! (אין מתרצים את הקושיה)

במשנה שנינו: "רבי שמעון אומר: כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב - אין זה מן המוכן".

מה פירוש דברי רבי שמעון "כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב"? -

רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): כל שמומו ניכר מערב יום טוב – שבערב יום טוב נפל מום בבכור שנפל לבור, ולא התירו מומחה אלא ביום טוב – שבערב יום טוב לא ראה מומחה שהמום שיש בבכור הוא מום קבוע, - אין זה מן המוכן – הבכור אינו נחשב מוכן ליום טוב, ואסור להעלותו ביום טוב מן הבור ולשחוט אותו, כיוון שלא ראה מומחה את מומו בערב יום טוב, וביום טוב אין מומחה רואה את מומו, שרבי שמעון חלוק על רבי יהודה וסובר שלכתחילה אין רואים את הבכור ביום טוב. - לפי זה, פירושם של דברי רבי שמעון "כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב" - שאין מומו ניכר למומחה מערב יום טוב, שלא ראה המומחה בערב יום טוב את מומו, ואין פירושם של דברי רבי שמעון שלא נפל בו מום מערב יום טוב (נראה שאין לגרוס את המילים 'אלא ביום טוב', ואינן בדברי סתם התוספתא ביצה ג,ג שהוא כדברי רבי שמעון. להלן אמר רב חסדא לפי רבי שמעון שאם עבר המומחה וראהו ביום טוב - מותר, ולכן אין לומר לפי רבי שמעון שאם לא התירו מומחה אלא ביום טוב - אין זה מן המוכן).

ומציעים קושיה מברייתא על האמור לפני כן: והא תני: – והרי [התנא] שונה: עגל בכור שנולד מן הטריפה ביום טוב - מותר (נראה שהמילים 'מן הטריפה' הן אשגרה בטעות מהירושלמי לעיל א,א: 'עגל שנולד מן הטרפה ביום טוב - מותר'. המילה 'בכור' נוספה כאן במסירה שלפנינו על ידי מגיה, ונראה שנשמטה בשל אותה אשגרה שבה אין 'בכור') – עגל בכור שנולד ביום טוב, ונולד בעל מום קבוע - מותר באכילה ביום טוב**!** – הרי שבכור שנולד ביום טוב ומומו עימו - נחשב מוכן ליום טוב, כיוון שמומחה רואה אותו ביום טוב. ואם כן, לכתחילה רואים את הבכור ביום טוב, שלא כרבי שמעון שסובר שלכתחילה אין רואים את הבכור ביום טוב!

ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות לברייתא המבוססת על אוקימתא: אמר רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי): תיפתר – תתפרש (הברייתא), שעבר המומחה וראהו – קרה מקרה שהמומחה עבר על האיסור שלכתחילה אין רואים את הבכור ביום טוב, וראה ביום טוב את הבכור שנולד ומצא שיש בו מום קבוע, ולכן הוא מותר באכילה ביום טוב**.**

אתא עובדא קומי רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) וסבר מימר: – בא המעשה לפני רבי אמי (שנפל בכור לבור בערב יום טוב, ונפל בו מום, ולא ראה המומחה את מומו מערב יום טוב), וסבר לומר: רבי יודה ורבי שמעון - הלכה כרבי יודה – שאם ראה המומחה את מומו ביום טוב - מותר להעלותו ביום טוב מן הבור ולשחוט אותו**.**

אייתי רב הושעיה (אמורא בדור השלישי) מתניתא דבר קפרה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) מדרומא ותנא: – הביא רב אושעיא משנת בר קפרא מן הדרום (מלוד או מיהודה) ושנה: וחכמים אומרים: כל שמומו ניכר מערב יום טוב ולא התירו מומחה אלא ביום טוב - אין זה מן המוכן – ולכן אסור להעלותו ביום טוב מן הבור ולשחוט אותו. - בברייתא זו מובאת דעת רבי שמעון כדעת חכמים (כדעת רבים ולא כדעת יחיד), כדי להורות שהלכה כרבי שמעון, שכן יחיד ורבים - הלכה כרבים (נראה שאין לגרוס את המילים 'אלא ביום טוב', כמו שכתבנו לעיל). וקיבלה וחזר ביה – וקיבל (רבי אמי) אותה וחזר בו (ממה שסבר לומר, ואמר שהלכה כרבי שמעון).

תוספתא ביצה ג,ג: בכור שנפל לבור, אף על פי שמומו ניכר מערב יום טוב, ולא התירו מומחה - אין שוחטים אותו ביום טוב, לפי שאינו מן המוכן.

הברייתא שבתוספתא היא הברייתא שהביא רב אושעיא מן הדרום.

בבלי ביצה כו,ב: תנו רבנן: ...ושווים (רבי יהודה ורבי שמעון), שאם נולד הוא ומומו עימו, שזה מן המוכן. דרש רבה בר רב הונא: נולד הוא ומומו עימו - מבקרים אותו (מומחים) ביום טוב (ואם נמצא שהוא מום שראוי לשחוט עליו - שוחטים ואוכלים אותו). - אמר ליה רב נחמן: אבא תני: אם עבר וביקרו - מבוקר, ואת אמרת: מבקרים אותו ביום טוב לכתחילה?

בשני התלמודים אמרו שבכור שנולד ביום טוב ומומו עימו מותר בדיעבד אם עבר המומחה וראהו.

בבלי ביצה כו,ב: ..."רבי שמעון אומר: כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב - אין זה מן המוכן". - מאי "כל שאין מומו ניכר"? אילימא כל שאין מומו ניכר כלל (שלא היה בו שום מום) - פשיטא, צריכא למימר? (וכי צריך לומר, שאם לא היה בו שום מום - אינו מן המוכן?) אלא "כל שאין מומו ניכר" - אין מומו ניכר לחכם (שלא נראה מומו לחכם מערב יום טוב) אם מום עובר הוא אם מום קבוע הוא.

בשני התלמודים פירשו את דברי רבי שמעון באותו אופן.

בבלי ביצה כז,א: רבי יהודה נשיאה הווה ליה ההוא בוכרא (שנפל בו מום). שדריה לקמיה דרבי אמי ביום טוב (לבודקו), סבר דלא למיחזייה (כדעת רבי שמעון). אמר ליה רבי ירמיה, ואיתימא רבי זריקא: רבי יהודה ורבי שמעון - הלכה כרבי יהודה. הדר שדריה לקמיה דרבי יצחק נפחא, סבר דלא למיחזייה. אמר ליה רבי ירמיה, ואיתימא רבי זריקא: רבי יהודה ורבי שמעון - הלכה כרבי יהודה. אמר ליה רבי אבא (לרבי ירמיה): אמאי לא שבקתינהו לרבנן למעבד עובדא כרבי שמעון? - אמר ליה: ואת מה בידך? (האם יש בידך מסורת שהלכה כרבי שמעון?) - אמר ליה: הכי אמר רבי זירא: הלכה כרבי שמעון. אמר מאן דהוא (שהיה בבבל): אזכי ואיסק להתם (לארץ ישראל), ואגמרה לשמעתא מפומיה דמרה (רבי זירא). כי סליק להתם אשכחיה לרבי זירא, אמר ליה: מי אמר מר הלכה כרבי שמעון? - אמר ליה: לא, אנא מסתברא (מסתבר לפסוק כרבי שמעון) אמרי (אבל לא פסקתי הלכה גמורה). מדקתני במתניתין: רבי שמעון אומר: כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב - אין זה מן המוכן, וקתני לה בברייתא בלשון חכמים - שמע מינה: מסתברא כוותיה.

יש הבדלים בין התלמודים במעשה שבא לפני רבי אמי.

מסתימת לשון הירושלמי משמע שהמעשה לפני רבי אמי היה מעין הדין שבמשנה, היינו בכור שנפל לבור. ושמא זה עיקר, אלא שבבבלי, אחרי שהעמידו את המחלוקת שבין רבי יהודה ורבי שמעון ברואים מומים ביום טוב, העבירו את המעשה מבכור שנפל לבור לראיית מום בבכור ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד שכה). • • •

אותו ואת בנו שנפלו לבור ביום טוב

כאן התחלת מקבילה בירושלמי פסחים ג,ג.

מביאים ברייתא: "אותו ואת בנו" – בהמה עם וולדה, שאסור לשחוט אותם ביום אחד, שנפלו לבור – ביום טוב, -

רבי ליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) אומר: יעלה – ביום טוב, את הראשון על מנת לשחוט וישחוט – ביום טוב**, והשיני** – שאינו ראוי לשוחטו ביום טוב משום איסור שחיטת "אותו ואת בנו" ביום אחד, עושין לו פרנסה (צורכי מחיה) במקומו (בקטע גניזה ובמקבילה אין מילה זו) שלא ימות – כיוון שבהמה שנפלה לבור אסור להעלותה ביום טוב שלא על מנת לשוחטה**.**

רבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) אומר: יעלה את הראשון על מנת לשחוט ולא ישחוט, ויערים (ינהג בפקחות) – שיאמר שהראשון שהעלה כחוש והשני יפה ממנו, ורוצה לשחוט את השני במקום הראשון, ויעלה את השיני – על מנת לשחוט אותו, שאף רבי יהושע אינו מתיר אלא במעלה על מנת לשחוט, אלא שיכול אחר כך לשחוט את מי שירצה**. אף על פי שלא חישב לשחוט** (צריך לומר כמו במקבילה: 'אף על פי שחישב שלא לשחוט') אחד מהן – שאחרי שהעלה את השני, רצה להימנע ולא לשחוט לא את זה ולא את זה, - מותר – ואינו חייב לשחוט אחד מהם**.**

תוספתא ביצה ג,ב: אותו ואת בנו שנפלו לבור - רבי ליעזר אומר: מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ושוחטו, והשיני עושה לו פרנסה במקומו בשביל / כדי שלא ימות. רבי יהושע אומר: מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ואינו שוחטו, וחוזר ומערים ומעלה את השני. רצה שלא לשחוט אחד מהם - הרשות בידו.

בבלי ביצה לז,א: תניא: אותו ואת בנו שנפלו לבור - רבי אליעזר אומר: מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ושוחטו, והשני עושה לו פרנסה במקומו בשביל שלא ימות. רבי יהושע אומר: מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ואינו שוחטו, וחוזר ומערים ומעלה את השני. רצה - זה שוחט, רצה - זה שוחט.

לדעת רבי יהושע, לפי הבבלי הוא מוכרח לשחוט אחד מהם, מה שאין כן לפי התוספתא והירושלמי.

המשנה פסחים ג,ג דנה בהפרשת חלה ביום טוב מעיסה שנטמאה. עיסה שנטמאה אי אפשר להפריש ממנה חלה ולאפותה, לפי שחלה טמאה אסורה לכוהן באכילה, וכל שאסור באכילה אסור לאפותו ביום טוב, וגם אי אפשר לשורפה, לפי שאין שורפים קודשים ביום טוב. תנאים נחלקו במשנה כיצד נוהגים ביום טוב בעיסה שנטמאה.

משנה פסחים ג,ג: כיצד מפרישים חלה בטומאה ביום טוב? רבי אליעזר אומר: לא תקרא לה שם עד שתיאפה (לא תפריש את החלה עד לאחר האפייה, ומותר לאפות את העיסה כולה כדי לאוכלה ביום טוב, לפי שעדיין אין יודעים מהו החלק ממנה שיופרש לחלה שלא יהיה ראוי לאכילה, ואחר האפייה מפרישה את החלה ולערב שורפתה). רבי יהודה בן בתירא אומר: תטיל בצונן (תפריש חלה מן העיסה, ותטיל אותה במים קרים כדי שלא תחמיץ). אמר רבי יהושע: לא זה (חלה שהופרשה ביום טוב מעיסה טמאה והחמיצה) הוא חמץ שמוזהרים עליו בבל ייראה ובבל יימצא (כי מוטב לעבור על בל ייראה ובל יימצא ב'שב ואל תעשה' מאשר על איסור מלאכה ביום טוב ב'קום ועשה' (תוספתא וירושלמי)), אלא מפרשתה (את החלה ביום טוב) ומנחתה עד הערב (עד למוצאי יום טוב), ואם החמיצה - החמיצה.

ומציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעי – שואל (מקשה): מחלפה שיטתיה דרבי ליעזר! – מוחלפת שיטתו של רבי אליעזר! (דבריו במקום אחד סותרים את דבריו במקום אחר!) תמן הוא אמר: – שם (בפסחים) הוא אומר: מותר להערים – בעניין הפרשת חלה ביום טוב מעיסה שנטמאה, רבי אליעזר מתיר להערים ולאפות את העיסה כולה, אף על פי שלבסוף יפריש חלק ממנה לחלה שלא יהיה ראוי לאכילה**, והכא הוא אמר:** – וכאן (בביצה) הוא אומר: אסור להערים – בעניין "אותו ואת בנו" שנפלו לבור, רבי אליעזר אינו מתיר להערים ולא לשחוט את הראשון לאחר שהעלהו ולהעלות את השני**?!**

ומתרצים את הסתירה בהצעת הבחנה בין שני העניינים: תמן – שם (בפסחים), - משום בל יראה ובל ימצא – אם לא יאפה את העיסה כולה, אלא יפריש ביום טוב חלה מעיסה שנטמאה ויהיה אסור לאפות אותה וגם לשרוף אותה, יעבור על האיסורים "לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ" (שמות יג,ז) ו"שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" (שמות יב,יט), ולכן רבי אליעזר מתיר להערים ולאפות את העיסה כולה כדי שלא יעבור על האיסורים האלה**, והכא** – וכאן (בביצה), - מה אית לך? – מה יש לך? (אין מתקבל על הדעת שיערים, כי אם לא יעלה ביום טוב את השני, לא יעבור על איסור, ויכול לעשות לו פרנסה שלא ימות, ולכן רבי אליעזר אינו מתיר להערים ולהעלות את השני)

ומציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: מחלפה שיטתיה דרבי יושוע! – מוחלפת שיטתו של רבי יהושע! (דבריו במקום אחד סותרים את דבריו במקום אחר!) תמן הוא אמר: – שם (בפסחים) הוא אומר: אסור להערים – בעניין הפרשת חלה ביום טוב מעיסה שנטמאה, רבי יהושע אוסר להערים ולאפות את העיסה כולה**, והכא הוא אמר:** – וכאן (בביצה) הוא אומר: מותר להערים – בעניין "אותו ואת בנו" שנפלו לבור, רבי יהושע מתיר להערים ולא לשחוט את הראשון לאחר שהעלהו ולהעלות את השני**?!**

ומתרצים את הסתירה בהצעת הבחנה בין שני העניינים: אמר רבי אידי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): כאן – בביצה, בעניין "אותו ואת בנו" שנפלו לבור, - שבות – העלאת בהמה מבור בשבת היא דבר שאסרוהו החכמים משום שבות (משום "וביום השביעי תשבות" (שמות כג,יב), ואף ביום טוב אסרוהו החכמים, וכיוון שאין הדבר אסור אלא מדברי החכמים, רבי יהושע מתיר להערים ולא לשחוט את הראשון לאחר שהעלהו ולהעלות את השני**, וכאן** – בפסחים, בעניין הפרשת חלה ביום טוב מעיסה שנטמאה, - חייב (במקבילה: 'חיוב') חטאת – אפיית העיסה כולה ביום טוב אסורה מן התורה, כי החלק ממנה שיופרש לחלה לא יהיה ראוי לאכילה, ובשבת חייבים עליה בשוגג חטאת, וכיוון שהדבר אסור מן התורה, רבי יהושע אוסר להערים ולאפות את העיסה כולה**.**

ומתרצים עוד את הסתירה בהצעת הבחנה אחרת בין שני העניינים: אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): הכא – כאן (בביצה, בעניין "אותו ואת בנו" שנפלו לבור), - כדי לחוס על ניכסיהן של ישראל – רבי יהושע מתיר להערים ולא לשחוט את הראשון לאחר שהעלהו ולהעלות את השני, כדי לחוס על ממונו, שלא ימות השני בבור, ומצאנו בכמה מקומות שהתורה חסה על ממונם של ישראל**, תמן** – שם (בפסחים, בעניין הפרשת חלה ביום טוב מעיסה שנטמאה), - מה אית לך? – מה יש לך? (אין מתקבל על הדעת שיערים, כי אם לא יאפה את העיסה כולה, לא יעבור על בל ייראה ובל יימצא ב'קום ועשה', ולכן רבי יהושע אינו מתיר להערים ולאפות את העיסה כולה) (בירושלמי קודם 'תמן' ל'הכא' הן בקושיה הן בתירוץ. נראה ששינוי הסדר במאמר הזה נובע מהביטוי 'מה אית לך?', שהדרך לסיים בו את המאמר ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמודים ז-ח))

רבי יצחק ורבי יאשיה (תנאים בדור הרביעי) – נחלקו שני החכמים (בפסיקת ההלכה בפסחים, בעניין הפרשת חלה ביום טוב מעיסה שנטמאה), חד כהדין וחד כהדין – [חכם] אחד כ[חכם] זה, ו[חכם] אחד כ[חכם] זה (אחד אמר שהלכה כרבי אליעזר, והאחר אמר שהלכה כרבי יהודה בן בתירא או כרבי יהושע. ואין יודעים מי אמר כך ומי אמר כך. - רבי יצחק ורבי יאשיה הם תנאים, ולכן אין לומר שהם מוסבים על דברי האמוראים בתירוץ הסתירה בשיטתו של רבי יהושע, אלא הם מוסבים על דברי התנאים הקודמים להם. ועיין ב"הירושלמי כפשוטו" עמוד 422).

עד כאן המקבילה בירושלמי פסחים.

מקורה של הסוגיה בפסחים, לפי שלא הביאו בביצה לפני הצעת הסתירה את המשנה בפסחים ג,ג בהצעת 'תמן תנינן' אחר הבאת הברייתא של 'אותו ואת בנו'. אלא שאין נימוק זה מכריע, שכן יכול היה התלמוד לוותר על המשנה, שהמשניות היו ידועות להם בעל פה ("אוצר לשונות ירושלמיים", מבוא, עמוד ח, הערה 18).

הברייתות שבתוספתא בעניין "אותו ואת בנו" שנפלו לבור ובעניין בכור שנפל לבור סמוכות זו לזו. משום כך, הירושלמי, לאחר שהוא דן בעניין בכור שנפל לבור שנשנה במשנה, הוא דן בעניין "אותו ואת בנו" שנפלו לבור שנשנה בתוספתא. לכן נראה שהסוגיה בעניין "אותו ואת בנו" שנפלו לבור מקורה הוא בביצה, ומכאן הועתקה לפסחים. אלא שהמשפט האחרון 'רבי יצחק ורבי יאשיה...' המוסב על המשנה בפסחים הועתק בטעות מפסחים לכאן, כנראה משום שהיה מי שסבר שהוא מוסב על האמור לפניו בסוגיה. • • •

משנה בהמה שמתה – ביום טוב, לא יזיזנה ממקומה – מפני שאינה ראויה אף להאכילה לכלבים והיא מוקצה**.**

מעשה ששאלו את רבי טרפון עליה – על בהמה שמתה ביום טוב, ועל החלה – שהופרשה מהעיסה, שניטמאת – ביום טוב, שאינה ראויה לכוהן, שהרי אסורה באכילה, ואף אסור לכוהן להסיקה תחת תבשילו או לתיתה לכלבו, שאין מבערים קודשים טמאים ביום טוב**, ונכנס לבית המדרש ושאל** – מה דינן**, אמרו לו** – החכמים**: לא יזיזם ממקומן** (מן התשובה לרבי טרפון במעשה המסופר במשנה למדו את ההלכה שסודרה לפני המעשה (ראה "ששה סדרי משנה", מועד, עמודים 424-425)). • • •

תלמוד בהמה שמתה ביום טוב

שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: טעו חמשה זקינים שהורו לרבי טרפון בלוד – חמישה החכמים בבית המדרש בלוד, שהורו לרבי טרפון שאסור להזיז ממקומן את הבהמה שמתה ואת החלה שנטמאה, טעו בהוראתם. - שמואל חולק על המשנה, מפני שהוא מורה הלכה כרבי שמעון ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 216), שלדעת רבי שמעון בהמה שמתה בשבת ראויה להאכילה לכלבים ואינה מוקצה, והוא הדין בהמה שמתה ביום טוב (בתוספתא מקוואות ז,י וטהרות ט,יד נזכרו מעשים בעניין טומאה וטהרה שנמנו עליהם חמישה זקנים בלוד).

אמר רב מתנה (הראשון, אמורא בבלי בדור השני): בבכור הוה עובדא – היה מעשה (לא טעו החכמים, אלא שבבכור של בהמה טהורה היה המעשה המסופר במשנה, ובכור שמת אסור בהנאה בשל קדושתו וטעון קבורה ואינו ראוי להאכילו לכלבים, ולכן אסור להזיזו ממקומו, אבל בהמת חולין שמתה ביום טוב שראויה להאכילה לכלבים - מותר להזיזה ממקומה).

ומציעים סיוע לקביעה ממשנה המבוסס על דיוק: אמר רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): מתניתא אמרה כן: – המשנה אומרת כך: עליה ועל החלה שניטמאת – רבי טרפון נשאל על שניהם יחד**.** ויש לדייק במשנה: מה זו – כמו שחלה שנטמאה, קודש – ואינה ראויה לכל צורך של חולין**, אף זו** – גם בהמה שמתה, קודש – הרי שיש ללמוד מהקשרם של שני הדברים שמדובר בבכור ולא בבהמת חולין, כדברי רב מתנה**.**

בעון קומי – שאלו לפני לוי (לוי בן סיסי, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): מהו לראות את הטרפה בבית אפל? – האם מותר לבדוק בבית שאין בו די אור בהמה האם יש בה טריפה והיא אסורה באכילה? (רוב הבתים בימי קדם היו אפלים, שכן החלונות היו קטנים) אמר לאפק לבר (צריך לומר: 'אמר לון: אפיק / אפקו לבר', וכן הוא בהבאת הירושלמי ברשב"א וב"אור זרוע", וכן הגיה ר"א אזכרי. - האות 'ל' שהיא קיצור של 'לון' נתחברה בטעות למילה 'אפק') – אמר להם (לוי לשואלים): הוצא / הוציאו (את הבהמה מהבית האפל) לחוץ (שאין רואים את הטריפה בבית אפל).

רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעי – שואל (מקשה): שמענן: – שמענו (שמיעה ממש): אין רואין את הנגעים בבית אפל – נגעי אדם ונגעי בגד אינם נבדקים בבית שאין בו די אור אלא מחוץ לבית. יש מקור בכתוב לדין הזה, שכן שנינו (משנה נגעים ב,ג): "בית האפל (שאין לו חלונות) - אין פותחים בו חלונות לראות את נגעו (של הבית)", ולמדו דין זה מן הכתוב בנגעי בית: "וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת" (ויקרא יד,לה) - נראה לי ולא לאורי (ספרא "מצורע" פרשה ה). שמענן: – (וכי) שמענו: אין רואין את הטרפה בבית אפל?! (בתמיהה) – הרי אין מקור בכתוב לדין הזה, וכיוון שלא שמענו כך, רואים את הטריפה בבית אפל.

אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): לא מטעם הזה – של רבי אמי שסבר, שלוי אמר להוציא את הטריפה מהבית האפל, משום שאין רואים טריפה בבית אפל, כמו שאין רואים נגעים בבית אפל**, אלא שמא תימצא טריפה ויהא אסור לטלטלה** – לוי לא אמר להוציא את הטריפה מהבית האפל, משום שאין רואים את הטריפה בבית אפל, אלא אמר כך, משום שיש לחשוש שהבהמה תימצא טריפה ויהא אסור לטלטלה ממקומה ביום טוב, מפני שלא היתה דעתו עליה מערב יום טוב בשביל כלבים והיא מוקצה, כדעת רבי יהודה, ולכן מוטב להוציאה לחוץ ולבדוק אותה שם ולא לבדוק אותה בבית, כיוון שכשהיא בחוץ אפשר להניחה במקומה ואין צורך להזיזה משם. ואין הבדל בין בית אפל ובין בית שאינו אפל, אלא שהמעשה שעליו נשאל לוי היה בבית אפל (רבי יוסה בירבי בון רגיל לומר כסגנון הזה: "לא מטעם הזה אלא...").

ומציעים קשר בין דברי אמוראים: אתייא דרב מתנה כשמואל, ודלוי כרב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) – באה (הולכת) [שיטתו] של רב מתנה כשמואל, ושל לוי כרב (רב מתנה, שאמר לעיל שבבכור היה המעשה במשנה, ולכן אסור להזיזו ממקומו, סבור כשמואל שפסק הלכה כדעת רבי שמעון, ולכן בהמת חולין שמתה ביום טוב, שראויה להאכילה לכלבים לדעת רבי שמעון - מותר להזיזה ממקומה. ולוי, שאמר שאין רואים טריפה בבית אפל, שמא תימצא טריפה ויהא אסור לטלטלה, סבור כרב שפסק הלכה כדעת רבי יהודה, ולכן בהמת חולין שמתה ביום טוב, שאינה ראויה להאכילה לכלבים לדעת רבי יהודה - אסור להזיזה ממקומה, ורק אם היתה מסוכנת מערב יום טוב, שדעתו עליה מערב יום טוב בשביל כלבים - מותר להזיזה ממקומה).

ומביאים מקור לדברי רב: אמר (צריך לומר: 'דאמר' (רד"ל)) רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם שמואל (צריך לומר: 'בשם רב' (רד"ל)): הלכה כרבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) – שאסור לטלטל בהמה שמתה מפני שהיא מוקצה**.**

בבלי ביצה כז,ב: "בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה". - לימא תנן סתמא דלא כרבי שמעון, דתנן (משנה שבת כד,ד): מחתכים את הדלועים לפני הבהמה ואת הנבילה לפני הכלבים (כך דעת רבי שמעון). רבי יהודה אומר: אם לא היתה נבילה מערב שבת - אסורה, לפי שאינה מן המוכן. - ...תרגמה זעירי: בבהמת קודשים (שמתה). - דיקא נמי, דקתני: עליה ועל החלה שנטמאת. מה חלה - דקדושה, אף בהמה - דקדושה. שמע מינה. - אלא טעמא - דקודשים, הא דחולין - שריא (מותר להזיזה, לפי שאינה מוקצה)...

בבלי שבת קנו,ב: "מחתכים את הדלועים לפני הבהמה, ואת הנבילה לפני הכלבים. רבי יהודה אומר: אם לא היתה נבילה מערב שבת - אסורה, לפי שאינה מן המוכן". - איתמר: אמר עולא: הלכה כרבי יהודה. ואף רב סבר הלכה כרבי יהודה... ואף לוי סבר הלכה כרבי יהודה. - כי הא דלוי, כי הוו מייתי טריפתא לקמיה ביומא טבא, לא הווה חזי לה אלא יתיב אקילקלתא (היה יושב על האשפה). אמר: דילמא לא מתכשרא, ואפילו לכלבים לא חזיא (ולכן אם יטריפנה, לא יוכלו להזיזה משם. הרי שפסק כרבי יהודה, שנבילה שלא הוכנה מבעוד יום - אסורה בטלטול). ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון. ואף זעירי סבר הלכה כרבי שמעון, דתנן: בהמה שמתה - לא יזיזנה ממקומה, ותרגמה זעירי: בבהמת קודשים, אבל דחולין - שפיר דמי.

דברי זעירי בבבלי "בבהמת קודשים" הם דברי רב מתנה בירושלמי "בבכור הוה עובדא".

הדיוק במשנה שווה בשני התלמודים.

המעשה בלוי וטעמו שווים בשני התלמודים.

לפי שני התלמודים, רב ולוי פסקו כרבי יהודה, ושמואל וזעירי ורב מתנה פסקו כרבי שמעון. • • •

משנה אין נמנין על הבהמה כתחילה ביום טוב – חבורת אנשים אינה רשאית להצטרף יחד ביום טוב כדי לקנות בהמה מהשוחט שמוכר בשר ולחלק את הבשר ביניהם על פי מה שהם מסכימים**, אבל נמנין עליה מערב יום טוב ושוחטין ומחלקין ביניהן** – ביום טוב**.**

רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: שוקל אדם – ביום טוב, בשר כנגד הכלי – שהוא נותן כלי שמשקלו ידוע על כף אחת של המאזניים, ונותן בשר על הכף השנייה, או כנגד הקופיס – סכין גדולה שקוצצים בה בשר ועצמות (מקור המילה ביוונית). אבל אסור לשקול במאזניים ביום טוב כנגד משקלות**.**

וחכמים אומרים: אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר – אין משתמשים ביום טוב במאזניים כלל לשקילה, אלא מודדים על פי אומד**.** • • •

תלמוד אין נמנים על בהמה ביום טוב

במשנה שנינו: "אין נמנין על הבהמה כתחילה ביום טוב".

מציעים דיוק המצמצם את תחולתה של הקביעה במשנה: הא – אבל להוסיף - מוסיפין – אין נמנים על הבהמה ביום טוב כתחילה דווקא, אבל אם כבר נמנו עליה מערב יום טוב - רשאים להוסיף ביום טוב אחרים שיימנו עימם על הבהמה**. היו חמשה - נעשין עשרה** – אם כבר נמנו על הבהמה חמישה מערב יום טוב - רשאים להוסיף ביום טוב חמישה אחרים שיימנו עימם על הבהמה ויהיו יחד עשרה**.**

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: לא יאמר אדם לחבירו – ביום טוב**: הרי אני עמך בסלע, הרי אני עמך בשקל** – הרי אני נמנה עימך בבהמה שאתה שוחט בשווי של סלע או של שקל, שפיסוק דמים כגון זה יש בו משום מיקח וממכר שאסור ביום טוב**. אבל אומר הוא לו** – ביום טוב**: הרי אני עומד** (צריך לומר כמו בברייתא שבתוספתא: 'עמך') למחצה לשליש ולרביע – הרי אני נמנה עימך בחצי או בשליש או ברבע מן הבהמה, ולאחר יום טוב הם קובעים כמה היה שווה חצי או שליש או רבע**.**

תוספתא ביצה ג,ה: כיצד אין נמנים על הבהמה ביום טוב? לא יאמר לו: הריני עימך בסלע, הריני עימך בשתיים, אלא אומר לו: הריני עימך למחצה ולשליש ולרביע.

בבלי ביצה כז,ב: מאי "אין נמנים"? - אמר רב יהודה אמר שמואל: אין פוסקים דמים לבהמה כתחילה ביום טוב (הדרך היתה שכל אחד מהקונים המשתתפים בבהמה קוצב סכום דמים שהוא נותן לשוחט ונוטל חלק בבשר הבהמה בסכום שקצב). תניא נמי הכי: לא יאמר אדם לחברו: הריני עימך בסלע, הריני עימך בשתיים, אבל אומר לו: הריני עימך למחצה לשליש ולרביע.

לפי הבבלי, אסור להימנות ביום טוב דווקא בפיסוק דמים, וכך התוספתא מפרשת את משנתנו. לפי הירושלמי, אפשר שאפילו בלא פיסוק דמים - אסור, ואפשר שאסור להימנות דווקא בפיסוק דמים (ראה "תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמודים 968-969). • • • שקילה ביום טוב

דינו של הבכור שהוא ניתן לכוהן. אבל ממקורות תנאיים שלאחר ימי הבית וממקורות מאוחרים יותר עולה, שהבכור נשאר ברשות בעליו, ולאחר שנפל בו מום ונבדק נאכל לנמנים עליו בסעודת חבורה שגם כוהן השתתף בה (ראה "משנת ארץ ישראל", מסכת בכורות, מבוא, עמודים 12-17, שמוכיח שהבכור נאכל בסעודת חבורה מהברייתא בתוספתא בכורות ג,יד שמובאת בירושלמי להלן).

מספרים: רבי חייה רובה – הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) ורבי שמעון ברבי (בנו של רבי יהודה הנשיא, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) שקלו מָנָה כנגד מָנָה בבכור – שני החכמים נמנו על בכור בהמה טהורה שנפל בו מום ונשחט, וכשחילקו ביניהם את בשר הבכור נתנו על כף אחת של מאזניים חתיכה של בשר חולין שמשקלה ידוע ונתנו על הכף השנייה חתיכה של בשר הבכור, ששקילה כזו אינה מדויקת (במשנה בכורות ה,א שנינו: "כל פסולי המוקדשים (קודשים שנפל בהם מום ונפדו)... נשקלים בליטרא (במשקל), חוץ מן הבכור (של בהמה טהורה שנפל בו מום)... שוקלים מנה כנגד מנה בבכור". - בירושלמי מועד קטן ב,ג אמרו, שאסרו למכור בשר בכור במשקל כדי שימכרו אותו בזול, שכשמוכרים באומד אין מדקדקים במשקל ומוכרים בזול. ובבבלי ביצה כח,א אמרו, שאסרו למכור בשר בכור במשקל משום שיש בזה ביזוי קודשים).

ומצמצמים את תחולת הקביעה: במי דברים אמורים? בחול – הדברים שנאמרו לעיל, ששני החכמים שקלו מנה כנגד מנה בבכור, נכונים רק במקרה של יום חול**. הא** – אבל ביום טוב - אסור – לשקול מנה כנגד מנה**, על שם** (משום) אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר – כך חכמים אומרים במשנתנו, שאסור להשתמש ביום טוב במאזניים כלל לשקילה, לא מנה כנגד מנה, ולא כנגד כלי**.**

רב אבון (רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): אפילו לתלותו בכף מאזנים מפני העכברים – אפילו להניח ביום טוב בשר בכף המאזניים התלויה בגובה כדי לשומרו מן העכברים, - אסור – מפני שנראה כשוקל. כך יש ללמוד מהלשון "אין משגיחים בכף מאזניים כל עיקר" שנקט עורך המשנה בדברי החכמים, ולא אמר "וחכמים אוסרים".

אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): לא מטעם הזה – עורך המשנה לא נקט בדברי החכמים את הלשון "אין משגיחים בכף מאזניים כל עיקר" להשמיענו שאפילו לתת בשר במאזניים כדי לשומרו מן העכברים - אסור**, אלא בגין דתנינן:** – לפי ששנינו (במשנתנו): רבי יהודה אומר: שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקופיס. וחכמים אומרים: אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר. הא תנייא קדמייא סבר מימר: – אבל התנא הראשון (רבי יהודה) סובר לומר: משגיחין – בכף מאזניים ביום טוב, שמותר להשתמש ביום טוב במאזניים לשקילה שלא כדרך ששוקלים בחול. הרי שהלשון "אין משגיחים בכף מאזניים כל עיקר" שנקט עורך המשנה בדברי החכמים בא להוציא מדעתו של רבי יהודה, שלדעת החכמים אסור להשתמש ביום טוב במאזניים כלל לשקילה ואפילו כנגד כלי**. הא** – אבל לתלותו בכף מאזניים מפני העכברים - מותר – לדעת החכמים, שלא כמו שאמרו לעיל בשם שמואל**.**

בבלי ביצה כח,א: מאי "כל עיקר"? - אמר רב יהודה אמר שמואל: אפילו לשומרו מן העכברים. רבי חייא ורבי שמעון ברבי היו שוקלים מנה כנגד מנה ביום טוב. כמאן? לא כרבי יהודה ולא כרבנן! אי כרבי יהודה - האמר: שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקופיץ. כנגד הכלי - אין, כנגד מידי אחרינא - לא. אי כרבנן - הא אמרי: אין משגיחים בכף מאזניים כל עיקר! - אינהו דעבוד כרבי יהושע. דתניא: רבי יהושע אומר: שוקלים מנה כנגד מנה ביום טוב. אמר רב יוסף: הלכה כרבי יהושע, הואיל ותנן בבכורות כוותיה. דתנן: ...שוקלים מנה כנגד מנה בבכור (משמע שאף במקום שאסרו לשקול כרגיל, מותר לשקול מנה כנגד מנה).

ספר החילוקים בין בני מזרח ומערב סימן טז: אנשי מזרח שוקלים בשר במועד, ובני ארץ ישראל אפילו לתלותו בכף מאזניים מפני העכברים אסור, מן הדא: אין משגיחים בכף מאזניים כל עיקר.

בסוגיית הירושלמי הובאה עובדה ברבי חייה רובה ורבי שמעון ברבי שמסיקים ממנה לאסור שקילה ביום טוב. ובבבלי הובאה העובדה ברבי חייה רובה ורבי שמעון ברבי בשינוי מן הירושלמי, שיוצא ממנה להתיר לשקול ביום טוב, בשעה שהירושלמי אומר בבכור, ומדגיש שזה היה בחול, אבל ביום טוב אסור. הבבלי מסתמך על ברייתא שלא היתה ידועה בארץ ישראל, ואינה לא בתוספתא ולא בירושלמי, והיא כנראה ברייתא בבלית, המתירה לשקול מנה כנגד מנה ביום טוב. ועל פי הברייתא הזאת פוסק רב יוסף, וכנראה שכך היה המנהג הבבלי לשקול ביום טוב מנה כנגד מנה או כנגד כלי. אנו רואים, שבני ארץ ישראל פוסקים כחכמים של המשנה, ובני בבל נוטים מן המשנה, כדי לקיים את מנהגם המבוסס על ברייתא בבלית ("החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל", עמוד 124).

ומציעים ברייתא (בעניין בכור): תני: – שונה [התנא]: רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) אומר: אף מפייס הוא אדם את עצמו בליטרא, לידע מה הגיע לו – כשמחלקים בסעודה את בשר הבכור בין בני החבורה שמנויים על הבכור על ידי הטלת גורל, מותר לכל אחד לשקול במשקל את החלק שהוא מקבל, כדי לדעת כמה הגיע לו (לשון הברייתא קשה. 'מפייס' / 'מפיס' הוא מלשון 'פייס' - גורל, כמו במשנה שבת כג,ב: "מפיס עם בניו ועם בני ביתו" ובתוספתא שבת יז,ד: "מפיס אדם את אורחיו". כך פירוש העניין על פי "מבוא לנוסח המשנה", עמוד 629, ו"משנת ארץ ישראל", מסכת בכורות, מבוא, עמוד 16).

ומציעים מעשה המתקשר אל האמור לפני כן: כהדא: – כמו זאת (כמו המעשה שלהלן): רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) זבן חרובין דשמיטה – קנה חרובים של שמיטה**. אתא שאל לרבי חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) – בא (רבי מנא) ושאל את רבי חזקיה (האם מותר לשקול במשקל את החרובים שקנה? - במשנה שביעית ח,ג שנינו: "אין מוכרים פירות שביעית לא במידה ולא במשקל ולא במניין". בירושלמי שם נימקו: 'כדי שימכרו בזול', שעל ידי שמוכרים באומדן מוסיפים בעין יפה. כך גם נימקו בירושלמי מועד קטן (ראה לעיל) את ההלכה שאין מוכרים בשר בכור במשקל). אמר ליה: – אמר לו (רבי חזקיה לרבי מנא): נהגין רבנין כהדא דרבן שמעון בן גמליאל – נוהגים החכמים כמו זאת (כמו הדעה) של רבן שמעון בן גמליאל (בברייתא בעניין בכור. וכמו שמותר לאדם לשקול לעצמו בשר בכור שקיבל, כך מותר לשקול לעצמו פירות שביעית שקנה).

תוספתא בכורות ג,יד: רבן שמעון בן גמליאל אומר: מפייס אדם את עצמו בליטרא בבכור, לידע מה הגיעו.

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: הטבח לא יהא שוקל בידו ומניח – אסור לשוחט החותך חתיכות בשר ביום טוב לתת אותן בכף ידו כדי לשער את משקלן ולהניח אותן לפני האורחים**,** מפני שידו כליטרא היא – ידו היא כמו משקל, כיוון שהוא רגיל לשער משקל בידו, ולכן הדבר אסור כשקילה בכלי**. אבל חותך הוא בסכין ונותן לזה ולזה** – אף על פי שהוא יודע על פי מראה עיניו לכוון בדיוק את משקלן של חתיכות בשר שהוא חותך, כאילו הוא שוקל במשקל, מותר לו לחתוך ביום טוב ולתת לאורחים, מפני שאינו נראה כעושה מעשה חול**.**

תוספתא ביצה ג,ה: וחכמים אומרים: אין משגיחים בכף מאזנים כל עיקר, אבל שוקל בידו ומניח, ואם היה טבח אומן - אל ישקול בידו, מפני שידו כמשקל, אבל חותך בכלי ונותן לזה ולזה.

בבלי ביצה כח,א: אמר רב יהודה אמר שמואל: טבח אומן אסור לשקול בשר ביד.

שמואל אמר דבר שנמצא בברייתא. • • •

הרגל בהמה, ניפוח וחביטה

מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אין מרגילין ביום טוב – אסור להרביע בהמה (לזווג זכר עם נקבה) ביום טוב, מפני שהדבר דומה למלאכה**, ולא בחול בבכור ולא בפסולי המוקדשין** – אסור להרביע אף בימי חול לא בכור של בהמה טהורה (תם או אף בעל מום) ולא פסולי המוקדשים (בהמות שהוקדשו לקורבן ונפל בהן מום ונפדו).

מה הטעם שאסור להרביע בכור ופסולי המוקדשים? -

אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): שלא יהא כעובד בו עבודה בחייו – אסור להרביע בכור ופסולי המוקדשים שהם זכרים, משום שנראה כאילו הוא עושה בהם עבודה, ואסור לעבוד עבודה בבכור ובפסולי המוקדשים בעודם חיים**.**

אמר רבי יוסטא בר שונם (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, נקרא בשם מקומו שונם בעמק יזרעאל): גזרו עליהן שלא ירעו אותן עדרים עדרים – אסור להרביע פסולי המוקדשים שהם נקבות, משום החשש שישהה מלשחוט אותם ויחזיק בהם זמן רב ויגדל מהם עדרים של בהמות שיש בהן קדושה ועלול לעבוד בהן עבודה**.**

פירשנו את הברייתא ואת דברי האמוראים בעקבות מה שלכאורה היה אפשר לומר לפי "תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 954, הערה 27. וראה "תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 1258.

תוספתא ביצה ב,יא: אין מרגילים ביום טוב, ואין מרגילים בחול בבכור ובפסולי המוקדשים. תוספתא מועד קטן ב,יא: אין מרביעים במועד, ואין מרביעים בבכור ובפסולי המוקדשים.

מרגילין

הפועל 'הִרְגִיל' משמעו בעיקר: הוביל, משך, גרר. הרבה מההופעות של 'הִרְגִיל' בספרות חז"ל משמשות בהקשרים של הובלה וגרירה למעשה מיני. הפועל 'הִרְגִיל' הפך להיות לשון נקייה לציון גוף המעשה של תשמיש ("הרגל מצווה", "תרביץ" סה, עמודים 233-234).

על פי משמעות הפועל 'הרגיל' ועל פי שתי הברייתות הדומות בתוספתא ביצה ומועד קטן, פירשנו 'מרגילין' - מרביעים.

כל המפרשים פירשו ש'מרגילין' הוא אופן מיוחד של הפשטת עור בהמה. על הקושי בדברי האמוראים לפי פירוש זה, ראה "משנת ארץ ישראל", מסכת תמורה, עמודים 49-51, שהציע פירוש אחר ל'מרגילין'.

בבלי תמורה כד,א ובכורות לג,א-ב: תנו רבנן: אין מרגילים ביום טוב. כיוצא בו, אין מרגילים בבכור ולא בפסולי המוקדשים. בשלמא ביום טוב - דקא טרח טירחא דלא חזי ליה, אלא בכור - מאן תנא? - אמר רב חסדא: בית שמאי היא, דאמרי בכור בקדושתיה קאי (בכור בעל מום עומד בקדושתו הראשונה כתם)... - פסולי המוקדשים - מאן תנא? - אמר רב חסדא: רבי אלעזר ברבי שמעון היא... אמרי במערבא משמיה דרבי אבין: מפני שנראה כעובד עבודה בקודשים. רבי יוסי בר אבין אמר: גזירה שמא יגדל מהם עדרים עדרים.

הטעמים בבבלי שאמרו בארץ ישראל הם הטעמים בירושלמי. שם האמורא הראשון זהה בשני התלמודים, ובשם האמורא השני יש חילוף בין התלמודים.

אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): כל עמא מודיי – כל העם (כל החכמים, רבי חייה רובה ורבי שמעון ברבי החולקים להלן) מודים**, מינפוח** – לנפח (בהמה בחול המועד לפני שחיטתה כדי שתיראה שמנה), - שרי – מותר**.** (ל)מיחבוט – לחבוט (להכות בהמה בחול המועד לפני שחיטתה כדי לשפר את צבע עורה) - רבי חייה רובה – הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) ורבי שמעון ברבי (בנו של רבי יהודה הנשיא, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) – נחלקו שני החכמים בדבר זה**. חד אמר:** – [חכם] אחד אומר: אסור – לחבוט**, וחורנה אמר:** – ו[החכם] האחר אומר: מותר – לחבוט**.**

אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): כל עמא מודיי – כל העם (כל החכמים, רבי חייה רובה ורבי שמעון ברבי החולקים להלן) מודים**,** (ל)מיחבוט – לחבוט, - אסור (בקטע גניזה: 'אסיר'). (ל)מינפוח – לנפח, - רבי חייה רובה ורבי שמעון ברבי – נחלקו שני החכמים בדבר זה**. חד אמר:** – [חכם] אחד אומר: אסור – לנפח**, וחורנה אמר:** – ו[החכם] האחר אומר: מותר – לנפח**.**

כיוון שהברייתא בתוספתא מועד קטן (ראה לעיל), הדומה לברייתא בתוספתא ובירושלמי כאן שמובאת לעיל, מזכירה הרבעת בהמה בחול המועד, דנים בירושלמי גם בניפוח ובחיבוט בהמה בחול המועד.

חביטת הבהמה היתה נעשית על מנת להשפיע על צבע עורה. הסופרים הקדמונים מספרים, שהיו מסרטים (עושים חתך) בעור הבהמה ונופחים אוויר לתוך הקרביים של הבהמה כשהיא חיה, והאיכרים האמינו שמתוך כך תבלע הבהמה יותר מים ותשמין. אבל אין כאן אלא אחיזת עינים. מן הצורך היה להאכיל את הבהמה לאחר מכאן, כדי להרבות את שומנה באמת. ולפיכך דנו בירושלמי ביצה ג,ו, האם מותר לחבוט ולנפח את הבהמה בחול המועד ("תוספתא כפשוטה", נזיקין, עמוד 189; "יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמודים 287-288). • • •

משנה אין משחיזין (מלטשים ומחדדים) את הסכין – במשחזת ביום טוב, שהרי זה כמתקן כלי**, אבל משיאה על גבי חברתה** – מעביר את הסכין מעל סכין אחרת, הואיל ואין זה תיקון גמור**.**

לא יאמר אדם לטבח (שוחט הבהמה ומוכר בשרה) – ביום טוב**:** "מכור לי בדינר בשר" – שאסור לפסוק דמים ביום טוב**, אבל שוחט** – הטבח ביום טוב, והן – הקונים הנמנים על הבהמה, מחלקין ביניהן – את נתחי הבהמה, ואינם מזכירים את דמיהם**.** • • •

תלמוד השחזת סכין ביום טוב

במשנה שנינו: "אין משחיזין את הסכין, אבל משיאה על גבי חבירתה".

מזהים את התנא העומד מאחורי הקביעה התנאית עלומת השם: אמר רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי): דרבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) היא – של רבי יהודה היא (המשנה, שמתירה להעביר סכין על גבי חברתה כדי לחדדה, היא כדעת רבי יהודה שמתיר לעשות ביום טוב מכשירי אוכל נפש. - העברת סכין על גבי חברתה כדי לחדדה אינה מעשה הנצרך להכנת האוכל אלא היא רק מעשה המכשיר את הכנת האוכל, ולכן אינה מותרת ביום טוב אלא לדעת רבי יהודה).

ודוחים את הזיהוי: אמר רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): דברי הכל היא – המשנה נכונה לפי דעת הכול, בניגוד לאפשרות שהוצעה לפני כן, שלפיה המשנה נכונה רק לפי דעת רבי יהודה**,** ומסבירים מדוע המשנה נכונה לפי דעת הכול: כדי להעביר (להסיר, לסלק) שמנונית שעליה – המשנה היא אף כדעת התנא החולק על רבי יהודה ואוסר לעשות ביום טוב מכשירי אוכל נפש, כי המשנה אינה מדברת במקרה שמעביר סכין על גבי חברתה כדי לחדדה אלא רק כדי להעביר את שמנוניתה הדבוקה בה על מנת לחתוך בה אוכלים**.**

המימרות של רב חסדא ושל רב יהודה בשם שמואל מובאות גם בירושלמי ביצה ה,ב ומגילה א,ה.

תוספתא מגילה א,ז: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. רבי יהודה אומר: אף מכשירי אוכל נפש.

בבלי ביצה כח,א: איכא דמתני לה אמתניתין: "אין משחיזים את הסכין ביום טוב" - אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא לחדדה, אבל להעביר שמנוניתה - מותר. מכלל דעל גבי חברתה, אפילו לחדדה נמי - מותר. ואיכא דמתני לה אסיפא: "אבל משיאה על גבי חברתה" - אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא להעביר שמנוניתה, אבל לחדדה - אסור. מכלל דהשחזה / דבמשחזת, אפילו להעביר שמנוניתה נמי - אסור. מאן תנא "אין משחיזים את הסכין" / דבמשחזת אסור? - אמר רב חסדא: דלא כרבי יהודה, דאי רבי יהודה, האמר: "לכם" - לכל צורכיכם ואפילו מכשירי אוכל נפש / דתניא: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. רבי יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש.

לפי הירושלמי, הלשון של רב יהודה אמר שמואל מוסב על הסיפא של המשנה ("איכא דמתני לה אסיפא").

בבבלי נמסר שרב חסדא אמר שהמשנה שלא כרבי יהודה. אבל בירושלמי: "אמר רב חסדא: דרבי יהודה היא". לירושלמי, אפילו רבי יהודה מודה ברישא שאין משחיזים את הסכין ביום טוב. ואולי משום שנחשב כמתקן כלי ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד שכט). המילים "דברי הכל היא" בירושלמי אינן מרב יהודה בשם שמואל אלא מן המסדר. הוא מתכוון בהן לומר שלשמואל אין צורך לומר כרב חסדא שהמשנה רבי יהודה היא אלא "דברי הכל היא". אבל שמואל עצמו לא היה יכול לכוון לרב חסדא שהיה אחריו (שם, הערה 14). • • •

משנה אומר אדם לחנווני – ביום טוב**:** "מלא לי כלי זה" – אף על פי שהוא כלי המיוחד למדידת נפח**, אבל לא במידה** – לא יאמר לחנווני שייתן לו מידה קצובה**. רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: אם היה כלי של מידה – כלי המיוחד למדידת נפח, - לא ימלאנו – ביום טוב, לפי שאין ממלאים כלי מידה ביום טוב**.** מעשה בשאול בן בטנית – שחי בזמן הבית השני והיה חנווני בירושלים**, שהיה ממלא את מידותיו מערב יום טוב** – ומערה אותן לתוך הכלים של הלקוחות שהובאו לו, ונותנן ללקוחות ביום טוב – לפי שאין ממלאים כלי מידה ביום טוב**. אבא שאול** (תנא בדור השלישי והרביעי) אומר: במועד – בחול המועד, עושה כן – היה שאול בן בטנית ממלא מידותיו מהלילה (אבא שאול חולק על התנא הראשון וסובר שביום טוב לא היה מוכר במידה כלל). וחכמים אומרים: אף בחול – בימי החול, עושה כן – היה שאול בן בטנית ממלא מידותיו מהלילה**, מפני מיצוי המידות** – שתהא לו במשך הלילה שהות להמתין בכל כלי של הלקוח עד שיתמצה לתוכו כל השמן שבמידה**.**

תלמוד אין מודדים ביום טוב

במשנה שנינו: "אומר אדם לחנווני: מלא לי כלי זה, אבל לא במידה".

רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר: או חסר או יתר – בין חסר בין יתר ("אוצר לשונות ירושלמיים"), שהחנווני הממלא ביום טוב כלי של מידה שיש בו שנתות (סימונים בכלי מידה לציון מידות נפח שונות) לא יתכוון למלא בדיוק מידה מסוימת אלא ימלא פחות ממידה מסוימת או יותר ממנה**.**

ומספרים: רבי לעזר (אמורא בדור השני) אמר – ביום טוב, לזעורה בר חמא – שהיה חנווני**: מלי לי ההן מנא, ולמחר אנן מכילין ליה** – מלא לי כלי זה (שאינו כלי המיוחד למדידה), ולמחר (ביום שאחרי יום טוב) אנחנו מודדים אותו (את הכלי, כדי לדעת כמה הוא מכיל. - נראה שרבי אלעזר החמיר שלא למלא ביום טוב כלי המיוחד למדידה).

במשנה שנינו: "מעשה בשאול בן בטנית...".

מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: מעשה בירבי לעזר בירבי צדוק (הראשון, תנא בדור השני) ואבא שאול בן בטנית שהיו חנוונים בירושלם, והיו ממלין (ממלאים) מידותיהן מערב יום טוב – מפני שאין מודדים ביום טוב**, ונותנין אותן ללקוחות ביום טוב. רבי חנינה בן עקביה** (תנא בדור הרביעי) אומר: אף בחולו של מועד היו עושין כן – היו ממלאים מידותיהם מהלילה ומערים אותן לתוך הכלים של הלקוחות**, [מפני ביטול בית המדרש** – כדי שיוכלו למהר ביום, הם ולקוחותיהם, לבית המדרש, לפי שבחול המועד הם בטלים ממלאכה ובאים לבית המדרש**. וחכמים אומרים: אף בחול היו עושים כן** – היו ממלאים מידותיהם מהלילה ומערים אותן לתוך הכלים של הלקוחות**,]** (שמא לקה הירושלמי בחיסרון ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 972). - בירושלמי נשמט בטעות בשל הדמיון והושלם על פי התוספתא, וכן הגיה ב"גליון הש"ס") מפני מיצוי המידות – שתהא להם במשך הלילה שהות להמתין בכל כלי של הלקוח עד שיתמצה לתוכו כל השמן שבמידה**.**

אף הוא – אבא שאול בן בטנית (הברייתא נסמכה למשנתנו, שלא הוזכר שם אלא אבא שאול בן בטנית), כינס שלש מאות חביות, וחבירו – רבי אלעזר בירבי צדוק, כינס שלש מאות חביות – אף שנהגו למצות מידותיהם, עדיין נשאר כל שהוא במידותיהם, ומכיוון שהיו מוכרים בשפע רב, אספו במשך הזמן הרבה חביות ממיצויי המידות, ורצו להחמיר על עצמם, שלא ליהנות מן היין והשמן שהיה שייך ללקוחות. ואף שאמרו במשנה בבא בתרא ה,ח: "הרכינה (היטה המוכר את המידה על צידה לאחר שעירה את היין או השמן לתוך כליו של הלוקח) ומיצה (שהניח את המידה על צידה עד שכונסו שיירי היין או השמן שבדפנות לשולי הכלי) - הרי הוא (המיצוי) של מוכר, פירשו בירושלמי תרומות יא,ח ובבבלי בבא בתרא פז,ב שמשום ייאוש בעלים נגעו בה (שכבר נתייאש הלוקח ממנו), ולפיכך לא רצו ליהנות מייאוש בעלים. ובירושלמי שם אמר רבי יוחנן: "לית כאן של מוכר אלא של לוקח", ולפי דעה זו המיצוי אינו שלהם**. אמרו להן חכמים: לא הייתם צריכין לעשות כן** – לכנס הרבה חביות ממיצויי המידות ולא ליהנות מהם, שכבר זכיתם בהם מן הדין**, אלא הואיל והחמרתם על עצמכם, יעשה בהן צורכי ציבור** – הואיל ואינכם רוצים לזכות במיצויי המידות, הרי נשארו ברשות הבעלים אף על פי שנתייאשו, וכיוון שהבעלים אינם ידועים, משל ציבור הם, כדין גזל ואינו יודע ממי גזל, שיעשה בהם צורכי ציבור ("תוספתא כפשוטה").

ומספרים: פעם אחת חלה – אבא שאול בן בטנית**, ונכנסו רבותינו לבקרו. אמר לון:** – אמר להם: אתון חמון הדא ימינא דהוות מכילה בקושטא – בואו וראו את היד הימנית הזאת שהיתה מודדת ביושר (כיוון שידיו נקיות מגזל, יש לה' לשמוע את תפילתו ולרפא את חוליו, שהמתפלל וידיו נקיות מגזל תפילתו רצויה ומתקבלת).

ב"תוספתא כפשוטה" (מועד ג, תיקונים והשלמות לסדר מועד, עמודים 10-11) חזר בו וכתב: עכשיו נראה לי שצריך להפסיק אחרי המילים "אף בחולו של מועד היו עושין כן", והמילים "מפני מיצוי המידות" אינן אלא פסקה ממשנתנו, ולה מסמיך הירושלמי את הברייתא בתוספתא: "אף הוא כינס".

בקונטרס תיקונים לתלמוד הירושלמי של מהדורת האקדמיה ללשון העברית תיקנו על פי "תוספתא כפשוטה" בלשון אחרון.

נראה לנו שב"תוספתא כפשוטה" בלשון אחרון נגרר אחרי הבבלי (ראה להלן), שבו הברייתא שבתוספתא הובאה במקוטע כשפסקאות מהמשנה מופיעות לפני כל קטע מהברייתא, אבל בירושלמי אין לומר כך, שכן בירושלמי מועטות פסקאות מהמשנה, ורובן הן ראשי פרקים או ראשי הלכות, ופסקאות של אמצעי הלכות אינן שכיחות, ואילו השמטות מחמת הדומות שכיחות בירושלמי, ולכן נקטנו כ"תוספתא כפשוטה" בלשון ראשון, שכתב: שמא לקה הירושלמי בחיסרון.

תוספתא ביצה ג,ח: אמרו עליו, על רבי לעזר ברבי צדוק ועל אבא שאול בן בטנית, שהיו חנוונים בירושלם כל ימי חייהם, והיו ממלאים מידותיהם מערב יום טוב ונותנים ללקוחות ביום טוב. רבי חנינה בן עקביה אומר: אף בחולו של מועד עושים כן, מפני ביטול בית המדרש. וחכמים אומרים: אף בחול עושים כן, מפני מיצוי המידות. אף הוא כינס שלוש מאות כדי שמן וחבירו שלוש מאות גרבי יין ממיצוי המידות, והעלום לגזברים. אמרו להם: אין אתם זקוקים לכך. אמרו להם: אין רצוננו בהם. אמרו להם: הואיל והחמרתם על עצמכם, של ציבור הם, ייעשה / יעשו בהם צורכי ציבור / רבים (אבל הגזברים לא רצו לקבלם בשביל הקדש, שהרי הבעלים לא הפקירום מרצונם אלא התייאשו מהם בעל כורחם, ולכן אין זה מן ההידור לקבלם להקדש ("תוספתא כפשוטה")).

בבלי ביצה כט,א: "מעשה באבא שאול בן בטנית, שהיה ממלא את מידותיו מערב יום טוב ונותנן ללקוחות ביום טוב. אבא שאול אומר: במועד עושה כן" (פסקה מהמשנה). - תנא: מפני ביטול בית המדרש. "וחכמים אומרים: אף בחול עושה כן, מפני מיצוי המידות" (פסקה מהמשנה). - תנא: הוא כינס שלוש מאות גרבי יין ממיצוי המידות, וחברו כינס שלוש מאות גרבי שמן ממיצוי המידות, והביאום אצל הגזברים לירושלם. אמרו להם: אי אתם זקוקים לכך. אמרו להם: אף אנו אין רצוננו בכך. אמרו להם: הואיל והחמרתם על עצמכם, לכו ועשו בהם צורכי ציבור / רבים. - דתניא: גזל ואינו יודע ממי גזל - יילך ויעשה בהם צורכי ציבור / רבים.

נוסח הבבלי המובא כאן הוא כמו בשני כתבי יד ובשני קטעי גניזה של הבבלי. בשאר כתבי היד קוצרה הפסקה הראשונה מהמשנה וחסרה הפסקה השנייה מהמשנה.

כאן התחלת מקבילה בירושלמי שקלים ה,א.

אמר רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): מאן דאמר דרחמנא וותרן – מי (אדם) שאומר שהרחמן (הקב"ה) ותרן (מחלן וסלחן ואינו מקפיד, שאינו מעניש את האדם על חטאיו),, יתוותרון בני מעוי – יותרו (ייפתחו, ישתחררו (ותר = התר)) בני מעיו (ישלשלו, יפרישו תכופות צואה קלושה. יש כאן לשון נופל על לשון: וותרן - יתוותרון), אלא מאריך רוחיה וגבי דידיה – אבל מאריך אפו (הקב"ה ממתין בתשלום עונש לאדם על מעשיו הרעים, אולי ישוב) וגובה את שלו (מעניש את האדם על חטאיו, כשאינו שב).

אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): כתוב – בהתגלות האלוהים הבא לדין**: "וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד"** (תהילים נ,ג) – מסביב לה', המופיע לדון את ישראל, נושבת רוח סערה גדולה מאוד; ויש לדרוש את הכתוב: - מדקדק עמהן כחוד שערה (במקבילה: 'כחוט השערה', ובנוסח הגניזה במקבילה: 'כהוד שערה', כלומר כחוד שערה, בחילוף המצוי ה/ח. שני הדימויים, חוד השערה וחוט השערה, משמשים בעיקר כדימויים מופשטים למקום או רווח מצומצם ביותר, ובמובן זה הם ביטויים נרדפים, הדומים זה לזה גם במבטא ("הערות ללשון קטעי הגניזה של התלמוד הירושלמי", "גנזי הירושלמי", עמוד 786)) – הקב"ה נוהג בהקפדה עם הקרובים לו ("סביביו"), שהם הצדיקים, ומענישם עונש חמור על חטא קטן מאוד ("נשערה מאוד"), ואינו מוותר להם. - ואף אבא שאול בן בטנית, שהיה צדיק, דקדק הקב"ה עימו ולא ויתר לו, ולפיכך חלה**.**

אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): לא מטעם הזה – לא מן הטעם (המקור בכתוב) הזה למדים כן**, אלא "וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו"** (תהילים פט,ח) – כל המלאכים העומדים מסביב לה' יראים אותו; ויש לדרוש את הכתוב: - מוראו על הקרובים יותר מן הרחוקים – פחדו ואימתו של הקב"ה מוטלים על הקרובים לו ("סביביו"), שהם הצדיקים, יותר מהרחוקים ממנו, שהם הרשעים, והוא מדקדק עם הצדיקים ומעניש אותם עונש מיתה על עבירות קלות, ואת הרשעים הוא מעניש על עבירות חמורות. - ואף אבא שאול בן בטנית, שהיה צדיק, דקדק הקב"ה עימו והענישו על עבירה קלה**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי שקלים.

מאמרו של רבי חנינה מובא גם בירושלמי תעניות ב,א, וכן במדרשי אגדה. רבי יוסה בירבי בון רגיל לומר בסגנון זה: "לא מטעם הזה, אלא...". • • •

אומר אדם – ביום טוב, לחבירו – שמכירו ונותן לו בהקפה ובלי קביעת מחיר, וסומך עליו שלא יגזלנו**:** "תן לי ביצים ואגוזים במניין" – תן לי עשרים ביצים או חמישים אגוזים**, שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו** – לכן אין בהזכרת המניין משום מיקח וממכר שאסור ביום טוב**.** • • •

במשנה שנינו: "תן לי ביצים ואגוזים במניין, שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו".

מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אומר הוא אדם – ביום טוב, לחבירו – שמכירו ונותן לו בהקפה ובלי קביעת מחיר, וסומך עליו שלא יגזלנו**:** "תן לי כְּלָה – אחד מעשרים של קב, של תבלין" (גם בירושלמי פאה ח,ה יש 'כלה תבלין'), שכן בעל הבית דרכו להיות נותן כלה של תבלין בתוך תבשילו – אדם מדקדק לתת בתוך תבשילו מידה מדויקת של תבלין, כדי שלא יקדיח את תבשילו. לכן אין בהזכרת המידה משום מיקח וממכר שאסור ביום טוב**.** • • •