משנה המשנה מונה דברים המפסיקים את השדה ועושים אותה כשתי שדות לעניין פאה.

ואֵילּוּ מפסיקין לפיאה – הדברים הנמנים להלן מפסיקים את השדה לעניין פאה שתהיה חשובה כשתי שדות, וחייבים לתת פאה מכל אחת מהן, לפי שאין נותנים פאה משדה על חברתה**: הנחל** (ערוץ, גיא), והשלולית – תעלה המושכת מים**, ודרך היחיד** – הרחבה ארבע אמות (משנה בבא בתרא ו,ז), ודרך הרבים – הרחבה שש עשרה אמה (שם), ושביל (דרך צרה) היחיד, ושביל הרבים הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים – שהולכים בו בין בימות החמה ובין בימות הגשמים ('ושביל היחיד ושביל הרבים הקבוע...' - כך הנוסח בקטע גניזה אחד של המשנה ובכתבי היד של התוספתא פאה א,ח ובכתב יד אחד של ספרא קדושים פרשה א. ולפי זה, "הקבוע" מוסב על שביל הרבים, כמו שמוכח מסוגיית הירושלמי, עיין להלן. אבל הנוסח בשלושה כתבי היד העיקריים ובקטע גניזה אחד של המשנה ובחמישה כתבי יד של ספרא קדושים: 'ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע...'), והבּוּר – שדה בור, שאינה חרושה במשך שנה**, והניר** – שדה חרושה, שאינה זרועה במשך שנה**, וזרע אחר** – שנזרע בתוך השדה, כגון שיבולת שועל שנזרעה בתוך שדה שעורים, שאינם כלאיים (כלאיים א,א).

הקוצר לשחת – הקוצר בתוך השדה תבואה שלא נגמר בישולה לצורך מספוא, לאכילת בהמה, מפסיק – מקום השחת את השדה, וחשובה היא כשתי שדות**; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אינו מפסיק, אלא אם כן חרש** – את מקום השחת**.** • • •

תלמוד במשנה שנינו: "ואֵילּוּ מפסיקין לפיאה" כול'.

אין נותנים פאה משדה על חברתה מניין למדים שאין נותנים פאה משדה על חברתה? - שנאמר: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר" (ויקרא יט,ט) – כשאתם קוצרים את התבואה, אתם אסורים לקצור את קצה שדכם לגמרי עד שלא יישאר ממנה כלום**,** ויש ללמוד מן המילה "שדך": ובלבד שלא יוציא משדה לחבירתה – כיוון שכתוב "שדך" בלשון יחיד ולא כתוב "שדותיך" בלשון רבים, הרי שחובת הפאה מוטלת על כל שדה ושדה, ולכן אדם חייב לתת פאה מכל שדה ושדה לעצמה, ואסור לתת פאה משדה על חברתה**.**

בספרא "קדושים" פרשה א נאמר: "שדך" - לחייב על כל שדה ושדה.

וקובעים: ואינו מחובר (אינו מחוור, בחילוף בי"ת/וי"ו - אינו ברור. - בירושלמי אמרו 'מחוור' על דבר שלמדוהו מן הכתוב, ו'אינו מחוור' על דבר שהוא מדברי חכמים שמצאו לו סמך בכתוב) – הדברים שנשנו במשנה פאה ב,א-ב המפסיקים את השדה ועושים אותה כשתי שדות לעניין פאה אינם מפסיקים מדבר תורה אלא מדברי חכמים שמצאו להם סמך בכתוב**.** ויש להוכיח את הקביעה באמצעות הצעת אפשרות מנוגדת שנדחית: (ו)אִין תימר: – אם תאמר: מחובר הוא – הדברים המפסיקים את השדה לעניין פאה מפסיקים מדבר תורה, שלמדו אותם מן הכתוב, - יש לדחות את האפשרות שהוצעה מפני שהיא בלתי אפשרית מבחינה הלכתית: אפילו שדה האילן – שדה שגדלים בו עצי פרי, מפסיק – היה הדין צריך להיות שהדברים המפסיקים את השדה לעניין פאה מפסיקים גם בשדה אילן**, דתנינן** (צריך לומר: 'ותנינן') תמן (בכתב יד רומי אין המילה 'תמן'): – ו(אולם) שנינו שם (משנה פאה ב,ג): הכל – כל אלו שנשנו במשנה פאה ב,א-ב שמפסיקים לפאה, מפסיק לזרעים, ואינו מפסיק לאילן – בשדה אילן שחייבת בפאה (משנה לעיל א,ה) אין אלו מפסיקים, ואינו נותן אלא פאה אחת, אלא גדר – אלא אם כן יש גדר המבדילה בין האילנות**!** – הרי שהדברים המפסיקים לעניין פאה אינם מפסיקים מדבר תורה.

ומציעים בעיה: הא גדר (יש לצרף 'הא' זו למילה 'גדר' שאחריה, כלומר 'הגדר') מחובר ואינו מחובר? – הגדר מחוור או אינו מחוור? (האם הגדר שמפסיקה גם בשדה אילן מפסיקה מן התורה או לא?). - ומציעים קושיה על הצד הראשון של הבעיה: אין תימר: – אם תאמר: מחובר – הגדר מפסיקה מן התורה, - אפילו שֵׂעָר כותש – שראשי הענפים של האילנות מתערבים זה בזה על גבי הגדר, (מגיה במסירה שלפנינו הוסיף 'לא' ואין לגרוס אותה) מפסיק – היה הדין צריך להיות שהגדר מפסיקה גם אם היה שער כותש**, דתנינן** (צריך לומר: 'ותנינן'): – ו(אולם) שנינו (משנה פאה ב,ג): אם היה שער כותש - אינו מפסיק – הגדר**, אלא נותן פיאה** – אחת, לכל – לכל שדה האילן**.** ויש להציע היסק מן האמור לפני כן: הדא אמרה – זאת אומרת, שאינו מחובר! – הרי שהגדר שמפסיקה גם בשדה אילן אינה מפסיקה מדבר תורה. - ומציעים קושיה על הצד השני של הבעיה: אין תימר: – אם תאמר: מחובר הוא (צריך לומר: 'אינו מחובר') – הגדר אינה מפסיקה מן התורה אלא מדברי חכמים, - אפילו מצד אחד מפסיק (צריך לומר: 'לא מפסיק') – היה הדין צריך להיות שהגדר אינה מפסיקה גם אם היה שער כותש רק מצד אחד, שראשי הענפים של האילנות מצד אחד עוברים על גבי הגדר**, דתני** (צריך לומר: 'ותני'): – ו(אולם) שונה [התנא]: אם היה שער כותש מיכן ומיכן – משני צדדים, - אינו מפסיק – הגדר**.** ויש להציע דיוק: הא – אבל מצד אחד – אם היה שער כותש רק מצד אחד, - מפסיק – הגדר**!** – הרי שהגדר שמפסיקה גם בשדה אילן אינה מפסיקה מדברי חכמים. - ולא נפשטה הבעיה (כך מגיה ומפרש את הקטע "הא גדר..." ב"אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 337, הערה 24. מקצת ההגהות הן כמו שהגיה רא"מ לונץ)

לפעמים נראה ש'דתני' / 'דתנינן' הוא שיבוש במקום 'ותני' / 'ותנינן', כמו כאן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 143 והערה 153). • • •

הפסק מצר וחצובות בפאה רבי יוסי (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוסי בר חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): הפריש פיאה משדה לחבירתה - לא קדשה – מה שנתן על חברתה אין לו דין פאה להיפטר מן המעשרות**.**

ומציעים שאלה: רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בעא קומי – שאל לפני רבי יסא (רבי אסי): נתכוון לזכות מן המֶיצֶר (הגבול)? – אם התכוון לצאת ידי חובת פאה של שתי שדות הגובלות זו בזו ומצר ביניהן, בכך שנתן פאה משדה אחת על חברתה, מה הדין? האם מה שנתן על חברתה יש לו דין פאה, כי אין המצר מפסיק לעניין פאה, או שמא אין לו דין פאה, כי המצר מפסיק לעניין פאה?

ושרע מינֵּהּ – והשתמט (רבי יסא) ממנו (מרבי זעירא השואל, ולא השיב לו, שהיה רבי יסא מסופק בדבר. - למשפטים אלה מקבילה בירושלמי קידושין א,ה ובבא בתרא ג,א, אלא ששם מדובר בקניין שדות בנכסי הגר).

ומציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: מחלפה שיטתיה דרבי יסא! – מוחלפת שיטתו של רבי יסא! ומפרטים את תוכן הסתירה: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה פאה ג,ב): מודים חכמים לרבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) בזורע שֶׁבֶת (צמח תבלין) או חרדל (צמח בעל פרחים צהובים הגדל בעיקר בר, שהשתמשו בראשי גבעוליו ובעליו כתבלין בבישול ובכבישה. - צריך לומר: 'שבת וחרדל', כמו בכתב יד אחד של המשנה) בשלשה מקומות שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד**.** ומציעים פירוש למשנה: (ב)[כ]יני מתניתא: – כך היא המשנה (כך הוא פירושה): שבת בשלשה מקומות, או חרדל בשלשה מקומות – ו' החיבור של 'שבת וחרדל' היא ו' מחלקת ומובנה: או. ואין פירוש המשנה: שבת וחרדל יחד בשלושה מקומות, לפי שהם כלאיים זה בזה**.** ומביאים מחלוקת אמוראים בטעם הדבר שחכמים מודים לרבי עקיבה: שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: מפני שאין הראשון שבהן ממתין – בהגעתו להבשלתו, לאחרון שבהן – שהנזרע ראשון מבשיל ראשון, והנזרע אחרון מבשיל אחרון, וראשון ראשון שמגיע להבשלתו נלקט, שכיוון שאין הלקיטה כאחת, לכן כל אחד חשוב כשדה בפני עצמה (דבר שאין לקיטתו כאחת פטור מפאה רק אם הוא דבר שאם אין לוקטים ראשון ראשון שמגיע להבשלתו הוא מתקלקל, כגון תאנים, אבל לא אם הוא דבר שאם אין לוקטים ראשון ראשון שמגיע להבשלתו אינו מתקלקל ואפשר ללוקטו כאחת, כגון שבת וחרדל (הגר"א)). רבי יסא אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מפני שדרכן ליזרע (להיזרע) ערוגות ערוגות – הדרך לזרוע אותם בכמה ערוגות בשדה, ואין דרכם להיזרע שדה אחת, ולכן כל ערוגה נחשבת כשדה בפני עצמה (הרי שרבי יסא סבור שערוגות בשדה נחשבות כשדות בפני עצמן לעניין פאה. - המשפט 'כיני מתניתא' ומאמרי שמואל ורבי יסא בשם רבי יוחנן מקורם בירושלמי להלן על המשנה שם. המשפט 'כיני מתניתא' ומאמר שמואל הועתקו משם לכאן אגב מאמר רבי יסא בשם רבי יוחנן הנצרך להצעת הסתירה). וכא הוא אמר אכן?! – וכאן הוא אומר כך (במצר בשדה רבי יסא מסופק האם הוא מפסיק לעניין פאה ושני חלקי השדה שמשני עבריו נחשבים כשדות בפני עצמן או לא)?! (במספר מקומות 'מחלפא שיטתיה דרבי פלוני' מקשה מדברי חכם מסוים על מה שהביא בשם חכם אחר ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 424))

ומתרצים את הסתירה: פשיטא ליה – פשוט לו (לרבי יסא), שהוא מפסיק – שמצר מפסיק לעניין פאה, ולכתחילה אין נותנים פאה משדה אחת על חברתה שיש מצר ביניהן**. לא צירכה (ו)[ד]לא** (צריך לומר: 'לא צורכה דלא') – אין צורך [בלימוד] אלא (כלומר, אין הספק אלא) קידשה (בכתב יד רומי כאן ולהלן: 'קדשה') משום פיאה אי – או לא קידשה – רבי יסא אינו מסופק אלא בדיעבד אם נתן פאה משדה אחת על חברתה שיש מצר ביניהן, האם מה שנתן על חברתה יש לו דין פאה או שאין לו דין פאה**.**

ומציעים ברייתא המיוחסת לאמורא: תני – שונה רבי אושעיא (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): הפריש פיאה משדה לחברתה - לא קידשה – מה שנתן על חברתה אין לו דין פאה**.**

ושמע (צריך לומר: 'ושמט') מימר – והשמיט לומר, אפילו מיצר – רבי אושעיא לא אמר שאפילו נתן פאה משדה אחת על חברתה שיש מצר ביניהן - לא קדשה, ומה שנתן על חברתה אין לו דין פאה. מכאן שבדיעבד יש לו דין פאה**.**

לשון הגמרא כאן: "ושמע מימר אפילו מיצר". ופירשו המפרשים: שְׁמַע מינה. אבל פירוש זה לא ייתכן, שכן לא שנה רבי אושעיא אלא "הפריש פיאה משדה לחברתה" כדברי רבי יוסי בשם רבי יוסי בר חנינא לעיל. וכשם שעל אותה מימרה שאלו מה הדין ב"נתכוון לזכות מן המיצר" ועלתה בתיקו, כך יש לומר גם כאן. לכן הגהתי "ושמט" תחת "ושמע". כלומר, שלא שנה רבי אושעיא הפריש פיאה משדה לחברתה ואפילו מן המיצר לא קידשה. ומכאן פושט התלמוד שהמפריש פאה מן המיצר קדשה. ועדיין קשה, שהיה להם לפשוט כך מלשונו הזהה של רבי יוסי בר חנינא. ושמא למדו לפשוט כך מהקשר הדברים במשנת רבי אושעיא ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 601, הערה 1366).

רבי יוסי בן חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) אמר: הצובות (כך גם בכתב יד רומי. ומגיה הגיה במסירה שלפנינו 'חצובות'. צובות = חצובות. בירושלמי שביעית א,ב ועירובין ה,ג יש הביטוי 'בעשויים צובה' = חצובה) מפסיקין לפיאה – צמחי החצב (במשנה כלאיים א,ח: החצוב), ששותלים אותם כדי לסמן תחומים בין שדות, מפסיקים את השדה לעניין פאה שתהיה חשובה כשתי שדות, וחייבים לתת פאה מכל אחת מהן**.**

ומציעים שאלה: רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) בעי – שואל (מסתפק): בהן חלק יהושע את הארץ? – האם יהושע, כשחילק את הארץ לשבטים, קבע את תחומי נחלות השבטים בצמחי החצב?

ומשיבים בהצעת מסורת: אתא – בא רבי חנינא (רבי חיננא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) [ואמר] בשם רב חסדא: בהן תיחם יהושע את הארץ – לפי מסורת זו, רב חסדא עצמו אמר שיהושע קבע את תחומי נחלות השבטים בצמחי החצב ("חלק" ו"תיחם" הן מילים נרדפות).

לכאורה, קשה להבין את 'אתא' כאן, שהרי אין כל חוסר ודאות לפני המונח. ואולי אפשר ש'בעי' בדברי רב חסדא אינו נרדף ל'אמר', אלא הוא מתפרש במובן 'הציע', כך שאין כאן קביעה החלטית לגמרי. ושמא אפשר לפרש, שמכיוון שדברי רב חסדא בתחילת הסוגיה נמסרו בסתם, ולא נאמר מי מסרם, ציין התלמוד מסורת בעלת ייחוס ידוע ומבורר כדי לאשר את דייקנות המסירה. ואומנם, המסורת החדשה שונה במקצת מדברי רב חסדא כפי שהוצעו בתחילת הסוגיה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי" (עבודה), עמוד 183 והערה 1).

בבבלי בבא בתרא נה,א אמרו: אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: המצר (שבין שדות) והחצב (ששותלים כסימן לגבול בין שדה לשדה) מפסיקים בנכסי הגר (שאם קנה בחזקה קרקע הגר שמת בלי יורשים, שהיא הפקר, הרי הוא קונה אותה עד המצר או עד החצב בלבד), אבל לעניין פאה וטומאה - לא (אין אלה מפסיקים, אלא הכול נחשב כשדה אחד, שכיוון שאין זה גבול טבעי, אין מתחשבים בו בדבר שהוא מן התורה כפאה וטומאה). - כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו לפאה וטומאה (מפסיקים הם). פאה - מאי היא? דתנן: ואלו מפסיקים לפאה... ובבבלי בבא בתרא נו,א אמרו: יתיב רב אחא בר רב עויא קמיה דרבי אסי, ויתיב וקאמר משמיה דרבי יוסי בר חנינא: חצובא (החצב) מפסיק בנכסי הגר (אם יש שורה של חצבים באמצע - היא מפסיקה, וכל חלק נחשב לשדה לעצמו). - מאי חצובא? - אמר רב יהודה אמר רב: שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ.

לפי הבבלי, לרבי אסי מצר אינו מפסיק לפאה. ולפי הירושלמי, לרבי אסי מצר מפסיק לפאה.

בפסיקתא דרב כהנא יח,ו; בפסיקתא רבתי לב ובמדרש תהילים פז,ג נאמר: אמר רבי בנימן בן לוי: ...בעולם הזה ישראל מתחמים (מציינים תחום שדותיהם) באבנים ובחצובות, אבל לעתיד לבוא הם מתחמים באבנים טובות ומרגליות, הדא היא דכתיב: "וכל גבולך לאבני חפץ" (ישעיהו נד,יב). • • •

אלו מפסיקים לפאה במשנה שנינו: "ואילו מפסיקין לפיאה: הנחל, והשלולית, ודרך היחיד, ודרך הרבים, ושביל היחיד, ושביל הרבים הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים, והבור, והניר, וזרע אחר".

שלולית - כל שהיא מושכת – תעלה המזרימה מים תמיד, בימות הגשמים ובימות החמה, מפסיקה את השדה לפאה. אבל תעלה המזרימה מים בימות הגשמים ופוסקת בימות החמה אינה מפסיקה את השדה**. נחל - אף על פי שאינו מושך** – אף על פי שאינו מזרים מים תמיד אלא רק בימות הגשמים, מפסיק את השדה לפאה. טעם ההבדל בין שלולית ונחל הוא, שנחל רחב יותר משלולית**.**

בבבלי בבא קמא סא,א אמרו: תנן התם: ואלו מפסיקים לפאה: הנחל, והשלולית... - מאי שלולית? - אמר רב יהודה אמר שמואל: מקום שמי הגשמים שוללים (נאספים וזורמים) שם. רב ביבי אמר רבי יוחנן: אמת המים (תעלת השקייה) שמחלקת שלל לאגפיה (מוציאים ממנה מים לכל צד לשדות הסמוכים).

בבבלי נחלקו אמוראים בפירוש המילה שלולית. דברי הירושלמי כאן בעניין שלולית, שזורמים בה מים תמיד, מתאימים לפירוש של רבי יוחנן בבבלי, ששלולית היא תעלה שזורמים בה מים תמיד, ולא מקום שזורמים בו מי גשמים.

ומקשים: מכיון (הסופר במסירה שלפנינו כתב בטעות 'נתכוון' ומגיה תיקן 'מכיון') דתנינן – מכיוון ששנינו, דרך היחיד, ודרך הרבים מה צורכה? – מה צורך? (מה צורך לומר מה ששנתה המשנה "דרך הרבים"? אם דרך היחיד מפסיקה את השדה, כל שכן דרך הרבים מפסיקה את השדה!)

ומתרצים את הקושיה: א(נ)[ת]א מימר לך – בא לומר לך**, אפילו דרך הרבים אינו מפסי(ד)[ק]** (תוקן כמו בכתב יד רומי) לאילן אלא גדר – המשנה באה לחדש, שכששנינו במשנה להלן ב,ג שהכול מפסיק בשדה זרעים בלבד אבל אינו מפסיק בשדה אילן, אפילו דרך הרבים אינה מפסיקה בשדה אילן, ורק גדר מפסיקה בשדה אילן, ולכן מה ששנתה המשנה "דרך הרבים" נחוץ ואינו מיותר**.**

ומקשים: מכיון דתנינן שביל היחיד, שביל הרבים מה צורכא? (במסירה שלפנינו השמיט הסופר מ'מה צורכה' לעיל עד 'מה צורכא' כאן, ומגיה השלים) – מה צורך? (מה צורך לומר מה ששנתה המשנה "שביל הרבים"? אם שביל היחיד מפסיק את השדה, כל שכן שביל הרבים מפסיק את השדה!)

ומתרצים את הקושיה: להוציא (למעט) את הקבוע בימות החמה ואינו קבוע בימות הגשמים – המשנה באה לחדש, ששביל הרבים מפסיק את השדה לפאה רק אם הוא קבוע בימות החמה ובימות הגשמים, שהולכים בו אפילו בימות הגשמים בזמן שהשדות זרועות, אבל אם הוא קבוע בימות החמה ואינו קבוע בימות הגשמים - אינו מפסיק את השדה, ולכן מה ששנתה המשנה "שביל הרבים" נחוץ ואינו מיותר**.**

רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: בּוּר וניר - בית רובע – בור או ניר מפסיקים את השדה לפאה אם שיעורם הוא מקום זריעת רבע הקב, שהוא עשר אמות וחומש על עשר אמות וחומש בקירוב**, וזרע אח(ד)[ר] - אפילו כל שהוא** – זרע אחר מפסיק את השדה לפאה אף אם שיעורו משהו (נראה שהכוונה ששיעור רוחבו הוא משהו, אבל אורכו הוא על פני כל השדה, וכמו שיש לפרש בדעת רבי יוחנן).

רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: בור וניר וזרע אחר - בשלשה (בכתב יד רומי: 'כשלשה') תלמים של פתיח – בור או ניר או זרע אחר מפסיקים את השדה לפאה אם שיעורם הוא כרוחב שלושה תלמים רחבים שעושים בחרישה ראשונה כדי לפתוח את האדמה (שיעורם של תלמים אלה הוא כשתי אמות רוחב (ירושלמי כלאיים ב,ו), ואורכם לעניין פאה הוא על פני כל השדה (רא"ש למשנתנו). - נראה שרבי יוחנן אמר כך על פי התוספתא פאה א,ח המונה דברים המפסיקים את השדה ומוסיפה על משנתנו שלושה תלמים של פתיח).

חריש פתיח הוא החריש הראשון הנעשה לאחר קציר תבואות החורף, שעה שהקרקע יבישה ומהודקת, ואין המחרשה חודרת בה עמוק והופכת אותה כראוי. בחריש זה נבקעים בין הרגבים הקשים חריצים, במרחק קבוע זה מזה, במטרה לפתוח את הקרקע ולהכשירה לקליטת הגשם הראשון. שלא כתלמי החריש האחרים, תלמים של פתיח מרוחקים זה מזה, ושלושה מהם רוחבם כשתי אמות ("כלאי זרעים והרכבה", עמוד 236).

ושואלים: מה?! ופליג?! (וי"ו עומדת כנגד 'הוא') – הוא חלוק?! (האם רבי יוחנן חולק על רב? האם הדעות של שני האמוראים בזרע אחר הנראות כחלוקות הן באמת חלוקות?)

ומשיבים בהצעת הבחנה בין הדעות החלוקות לכאורה: מה דמר – מה שאומר רב - בחיוב פיאה – במקרה שנזרע בתוך השדה זרע אחר שהוא חייב בפאה**, ומה דמר** – ומה שאומר רבי יוחנן - בפטור פיאה – במקרה שנזרע בתוך השדה זרע אחר שהוא פטור מפאה. כיוון שדבר שיש עליו חיוב פאה מפסיק יותר מדבר שהוא פטור מפאה, לכן רב המדבר בזרע אחר שהוא חייב בפאה אומר שהוא מפסיק את השדה אפילו כל שהוא, ורבי יוחנן המדבר בזרע אחר שהוא פטור מפאה אומר שהוא מפסיק את השדה רק בשלושה תלמים של פתיח. הרי שאין מחלוקת בין שני האמוראים**.**

ומציעים קושיה מברייתא על האמור לפני כן: והתני: – והרי [התנא] שונה: בור וניר חייבין בפיאה (נראה שיש חיסרון בברייתא זו, וצריך לומר: 'בור וניר וזרע אחר החייב בפיאה')! – בברייתא נמנו הדברים המפסיקים את השדה לפאה, והיא מוסיפה על משנתנו שזרע אחר מפסיק את השדה רק אם הוא חייב בפאה. הרי שלא ייתכן לומר שרבי יוחנן מדבר בזרע אחר שהוא פטור מפאה! (בור וניר אינם מקומות זרועים, ולא שייך לומר לגביהם "חייבין בפיאה")

ומשיבים בהצעת הבחנה אחרת בין הדעות החלוקות לכאורה: מן (אין לגרוס מילה זו, ואינה בכתב יד רומי) מה דאמר – מה שאומר רב - משדה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'בשדה') בינונית – במקרה שנזרע זרע אחר בתוך שדה ממוצעת באורכה וברוחבה, שאורכה ורוחבה שווים או קרובים להיות שווים**. מן** (אין לגרוס מילה זו, ואינה בכתב יד רומי) מה דאמר – מה שאומר רבי יוחנן - בחמשים על שתים – במקרה שנזרע זרע אחר בתוך שדה ארוכה וצרה, כגון שהיא חמישים אמות אורך על שתי אמות רוחב. בשדה שאורכה ורוחבה שווים, זרע אחר על פני כל השדה מפסיק אף אם שיעור רוחבו הוא משהו; אבל בשדה ארוכה וצרה, זרע אחר על פני רוחב כל השדה מפסיק רק אם שיעור רוחבו הוא שלושה תלמים של פתיח, שכיוון שהשדה צרה ברוחבה, צריך הפסק הניכר ברוחבו (במקרה זה שרוחב השדה אינו אלא שתי אמות, השיעור של זרע אחר הוא שתיים על שתיים). כך נמצא, שבשתי שדות השונות בצורתן אך שוות בשטחן, הזרע האחר שבשדה האחת והזרע האחר שבשדה השנייה קרובים להיות שווים בשטחם. ואין מחלוקת בין שני האמוראים**.**

בתוספתא פאה א,ח שנו: אלו מפסיקים לפיאה: הנחל, והשלולית, ודרך היחיד, ודרך הרבים, ושביל היחיד, ושביל הרבים הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים, והבור, והניר, וזרע אחר, וקוצר לשחת, ושלושה תלמים של פתיח. • • •

הקוצר לשחת במשנה שנינו: "הקוצר לשחת מפסיק; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אינו מפסיק, אלא אם כן חרש".

מציעים קשר בין דברי שני תנאים: רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי אלעזר (אמורא בדור השני): רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) – במשנה כאן, ורבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) – במשנה מנחות המובאת להלן, שניהם אמרו דבר אחד – הלכו באותה שיטה**.** ומפרטים את הדעה המשותפת לשני התנאים: כמה דרבי מאיר אמר: – כמו שרבי מאיר אומר: הקוצר לשחת מפסיק – מקום השחת מפסיק את השדה לפאה**, כן רבי יהודה אמר:** – כך רבי יהודה אומר: הקוצר לשחת מפסיק. כמה דרבי יודה אמר: – כמו שרבי יהודה אומר: חיוב בפיאה מפסיק – דבר החייב בפאה מפסיק את השדה לפאה (יותר מדבר הפטור מפאה), כן רבי מאיר א(ו)מר: – כך רבי מאיר אומר: חיוב בפיאה מפסיק – ולכן הקוצר לשחת מפסיק, כי קצירה זו מתחייבת בפאה בפני עצמה (במסירה שלפנינו השמיט הסופר מ'כמה' לעיל עד 'כמה' כאן, ומגיה השלים) (נראה שהניסוח של 'כמה דאמר... כן אמר...' אינו מדויק, וצריך לומר: 'כמה דרבי מאיר אמר: חיוב בפיאה מפסיק, כן רבי יהודה אומר: חיוב בפיאה מפסיק', שכן רבי מאיר אמר את דברו בהפסק בפאה אבל רבי יהודה לא אמר את דברו בהפסק בפאה אלא יש להסיק שהוא אמר כך מדברו במשנה מנחות, וכן הגיה רא"מ לונץ. - אפשר שהמשפט 'כמה דרבי מאיר אמר: הקוצר לשחת מפסיק, כן רבי יהודה אמר: הקוצר לשחת מפסיק', שאינו במסירה שלפנינו ובכתב יד רומי, מיותר) – המקור לדעת רבי יהודה שחיוב בפאה מפסיק מובא להלן בסוגיה, והמקור לדעת רבי מאיר שחיוב בפאה מפסיק מובא מיד**.**

ומציעים שאלה: והא (בכתב יד רומי: 'והן'. - 'הא' משמשת לעיתים תחת 'הן' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד רמה)) אשכחנן דרבי מאיר א(ו)מר: – והיכן מצאנו שרבי מאיר אומר: חייוב בפיאה מפסיק! – היכן מצאנו מקור לדעה זו?

ומשיבים בהצעת ברייתא המשמשת מראה מקום לאמור לפני כן: כהדא דתני: – כמו [הברייתא] הזאת ששונה [התנא]: אכלה גוביי – אכלו חגבים מהתבואה בתוך השדה**, קירסמוה נמלים** – כרסמו מהתבואה בתוך השדה**, שברתה הרוח או בהמה** – שיברו מהתבואה בתוך השדה, - (פטורה) (מילה זו יתירה ואינה בברייתא המקבילה בתוספתא ובבבלי, והיא אשגרה מהמשנה פאה ב,ז) הכל מודין: אם חרש – את המקום שאכל גוביי או שקרסמו נמלים, - מפסיק – את השדה לפאה**, אם לא חרש - אינו מפסיק.** ויש לדון: מני – מי היא (של מי היא הברייתא (נראה שצריך לומר: 'מנו' (=מָן הוא) - מי הוא התנא ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1054, הערה 1484))) "הכל מודין"? – מי החכם שמודה? (הלשון "הכל מודים" רומז לחכם מסוים החולק בדבר דומה אך כאן הוא מודה) לא רבי מאיר?! (בתמיהה) אמר: (אין לגרוס מילה זו ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 123, הערה 1117)) מפני שהוא פטור פיאה – לפי שלא נקצרה על ידי הבעלים, לכן רבי מאיר מודה כאן שרק אם חרש - מפסיק, כיוון שדבר שהוא פטור מפאה אינו מפסיק (מפסיק פחות מדבר החייב בפאה), אבל אם היה חייב – בפאה, - אפילו לא חרש מפסיק – רבי מאיר, הסובר שהקוצר לשחת - מפסיק אפילו בלא חרש, מודה כאן שרק אם חרש - מפסיק, שהרי אין כאן חיוב פאה כלל, ודבר הפטור מפאה אינו מפסיק. הרי שמצאנו שלדעת רבי מאיר דבר החייב בפאה מפסיק (יותר מדבר הפטור מפאה).

והיכן מצאנו שלדעת רבי יהודה דבר החייב בפאה מפסיק? -

ומציעים משנה: כיי דתנינן תמן: – כמו [המשנה] ההיא ששנינו שם (משנה מנחות י,ח): אמר רבי יודן (רבי יהודה): אימתי – מותר לקצור תבואה לשחת ולהאכיל לבהמתו לפני העומר**? בזמן שהתחיל עד שלא הביאה שליש – אם התחיל את קצירת התבואה קודם שגדלה שליש גידולה, לפי שקצירה קודם שגדלה שליש אינה חשובה קצירה (עד כאן המשנה). אבל אם הביאה שליש - אסור לקצור – אסור לקצור לשחת ולהאכיל לבהמתו לפני הקרבת מנחת העומר, לפי שקצירה לאחר שגדלה שליש חשובה קצירה.** ויש להסיק מכאן: יקצור (בכתב יד רומי: 'וקוצר'. - ושמא צריך לומר: 'וקציר' או 'קצר' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד רו, הערה 36)) – אם קוצר לשחת לאחר שהביאה שליש, - חייב בפיאה – לדעת רבי יהודה, לפי שקצירה לאחר שגדלה שליש חשובה קצירה**, ודבר שהוא חיוב פיאה** (בכתב יד רומי: 'חייב בפאה') - מפסיק – ולכן לדעת רבי יהודה, הקוצר לשחת לאחר שהביאה שליש - מפסיק אפילו בלא חרש, לפי שהוא חייב בפאה. אבל אם לא הביאה שליש, והיא עדיין פטורה מן הפאה - אינו מפסיק אלא אם כן חרש. הרי שמצאנו שאף לדעת רבי יהודה דבר החייב בפאה מפסיק (יותר מדבר הפטור מפאה).

ומציעים שאלה: רבי זעירא בעי – שואל (מסתפק): כמה דרבי יודה אמר: – כמו שרבי יהודה אומר: התחיל עד שלא הביאה שליש - ואפילו (צריך לומר: 'אפילו') הביאה שליש פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפיאה – לדעת רבי יהודה, אם התחיל את קצירת התבואה קודם שהביאה שליש, מותר לקצור לשחת ולהאכיל לבהמתו אף לאחר שהביאה שליש, ופטור מפאה**, כן רבי מאיר אמר:** – כך רבי מאיר אומר: התחיל עד שלא הביאה שליש - ואפילו (צריך לומר: 'אפילו') הביאה שליש פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפיאה? – האם גם בזה רבי מאיר ורבי יהודה אמרו דבר אחד כמו לעיל, או שמא בזה הם חלוקים? - אין משיבים לשאלה זו.

בתוספתא פאה א,ח שנו: אכלה חגב, אכלה גוביי, קירסמוה נמלים, שברתה הרוח או בהמה, הכל מודים שאם חרש - מפסיק, ואם לאו - אינו מפסיק.

במשנה מנחות י,ח שנינו: קוצר לשחת ומאכיל לבהמה (קודם לעומר). אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שהתחיל (לקצור לשחת) עד שלא הביאה שליש. רבי שמעון אומר: אף יקצור (לשחת) ויאכיל (לבהמה) אף משהביאה שליש.

בתוספתא מנחות י,לב שנו: קוצר לשחת, עד שלא הביא שליש - יתחיל, משהביא שליש - לא יתחיל, ואם התחיל (לקצור לשחת קודם שהביאה שליש) - יגמור (אף משהביאה שליש). עד שלא הביא שליש - פטור בלקט ובשכחה ובפיאה, משהביא שליש - חייב בלקט בשכחה ובפיאה. רבי שמעון אומר: אף משהביא שליש - פטור בלקט בשכחה ובפיאה וחייב במעשרות (שחיוב מעשרות בתבואה הוא משהביאה שליש גידולה).

בספרא "אמור" פרשה י נאמר: "קצירה" - לא השחת. רבי יהודה אומר: אם התחיל עד שלא הביאה שליש - קוצר ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה וחייב במעשרות (לאחר שהביאה שליש). רבי שמעון אומר: אף משהביאה שליש - קוצר ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה וחייב במעשרות.

בבבלי מנחות עא,ב אמרו: "קוצר לשחת ומאכיל לבהמה...". - תנן התם (משנה פאה ב,א): ואלו מפסיקים לפאה: ...קוצר לשחת - מפסיק; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אינו מפסיק אלא אם כן חרש. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: רבי מאיר (הסבור בדין פאה שאין הקצירה לשחת נחשבת כתחילת קצירת כל השדה, ולכן היא מפסיקה לפאה) בשיטת רבי שמעון אמרה, דאמר (רבי שמעון במשנה במנחות): יקצור (לפני העומר) ויאכיל אף משהביאה שליש. קסבר: כל לשחת לאו קצירה היא. איתיביה רב אחא בר הונא לרבא: אכלה חגב, קירסמוה נמלים, שיברתה הרוח, הכול מודים, חרש - מפסיק, לא חרש - אינו מפסיק. "הכל מודים" מאן? רבי מאיר. אי אמרת בשלמא מתניתין (המשנה בפאה שאינה מתנה את ההפסק בקצירה לשחת בחרישה לדעת רבי מאיר) - בשלא הביאה שליש, ברייתא דחרש אין, לא חרש לא - בשהביאה שליש. אלא אי אמרת אידי ואידי (גם המשנה בפאה) בשהביאה שליש, השתא ומה התם דקצירה דאדם (שהקצירה נעשית על ידי אדם) - אמר רבי מאיר: לא שמה קצירה, הכא (בברייתא, שאין זה מעשה אדם אלא מעשה חגב או רוח) - לא כל שכן (שלדעת רבי מאיר אין זו קצירה, והרי זה הפסק אפילו לא חרש, שלא כדברי הברייתא שהכול מודים שאינו מפסיק אלא אם כן חרש)?! אלא רבי מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה, דאמר (רבי יהודה במשנה במנחות): אימתי (מותר לקצור לשחת לפני העומר)? בזמן שהתחיל עד שלא הביאה שליש (שאין זו נחשבת כתחילת קצירת כל השדה, ואף רבי מאיר במשנה בפאה סבור שקצירה לשחת מפסיקה רק בשלא הביאה שליש, שאין הקצירה לשחת בשלא הביאה שליש נחשבת כתחילת קצירת כל השדה, ולכן היא מפסיקה לפאה).

בבבלי: "רבי מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה". ובירושלמי: "רבי מאיר ורבי יהודה אמרו דבר אחד". שיטות הבבלי והירושלמי הפוכות. לפי הבבלי, מחלוקת רבי מאיר וחכמים במשנה בעניין קוצר לשחת היא בשלא הביאה שליש, והברייתא בעניין אכלה גוביי וקרסמוה נמלים היא בשהביאה שליש. ואילו לפי הירושלמי מחלוקת רבי מאיר וחכמים במשנה בעניין קוצר לשחת היא בשהביאה שליש (דבר שהוא חייב בפאה), והברייתא בעניין אכלה גוביי וקרסמוה נמלים היא בשלא הביאה שליש (דבר שהוא פטור מפאה). • • •

משנה המשנה מוסיפה ללמד בדברים המפסיקים לפאה.

אמת המים – תעלה, שאינה יכולה להיקצר כאחת – שמי שעומד בצידה האחד של האמה אינו יכול לקצור את התבואה שבצידה השני, אלא הוא צריך לעמוד באמצע האמה**. רבי יהודה אומר: מפסקת** – השדה נחשבת לעניין פאה כאילו היא שתי שדות, וחייבים לתת פאה מכל אחת מהן**.**

וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן – מליצה שאולה מלשון המקרא בישעיהו ז,כה, כלומר, בהרים ששיפועם חזק ושלא היו מודרגים במדרגות, שאי אפשר לחרוש במחרשה, ומעבדים את האדמה רק על ידי עידור במעדר**, אף על פי שאין הבַּקָּר** (בעל הבָּקָר, החורש בבקר ("מחקרים בלשון חכמים" א, עמוד 284)) יכול לעבור בכליו – שאי אפשר לחורש לעבור שם בכלי החרישה (העול והמחרשה) ולחרוש אותם, - הוא נותן פיאה לכל – הוא נותן פאה אחת לכל השדה**.** • • •

תלמוד אמת המים מפסקת במשנה שנינו: "[ואילו מפסיקין לפיאה...] אמת המים שאינה יכולה להיקצר כאחת. רבי יהודה אומר: מפסקת**".**

מציעים הצעה עלומת שֵׁם שנדחית בהמשך: הוון בעי (צריך לומר: 'בעיי') מימר: – היו רוצים לומר: ולא פליגין – ולא חלוקים (התנא הראשון במשנה, המונה את אמת המים שאינה יכולה להיקצר כאחת בדברים המפסיקים את השדה (כהמשך להלכה הקודמת), ורבי יהודה אינם חלוקים זה על זה, שלדעת שניהם, אמת המים שאינה יכולה להיקצר כאחת - מפסקת).

ושוללים את ההצעה על ידי הצעת ברייתא: אשכחת (צריך לומר: 'אשכח', כמו בכתב יד רומי) תני: – נמצא [תנא ש]שונה: אמת המים הקבועה – בימות החמה ובימות הגשמים, - הרי זו מפסקת – כך שונה תנא זה בדברי התנא הראשון במשנה המונה את אמת המים בדברים המפסיקים את השדה, ואילו בדברי רבי יהודה שונה תנא זה כך: "אם אינה יכולה ליקצר כאחת - הרי זו מפסקת". נמצא שלדעת התנא הראשון במשנה, אמת המים הקבועה - מפסקת, ואפילו היא יכולה להיקצר כאחת, ושאינה קבועה - אינה מפסקת, ולדעת רבי יהודה, אמת המים שאינה יכולה להיקצר כאחת - מפסקת, ואפילו אינה קבועה, ושיכולה להיקצר כאחת - אינה מפסקת. הרי שיש מחלוקת בין התנא הראשון במשנה, הסבור שההפסק של אמת המים תלוי בקביעותה, ובין רבי יהודה, הסבור שההפסק של אמת המים תלוי ברוחבה (לברייתא המוצעת כאן יש מקבילה בספרא שבה גם דברי רבי יהודה. - לפי זה יש לקרוא את המשנה כך: "[ואילו מפסיקין לפיאה...] אמת המים. שאינה יכולה להיקצר כאחת - רבי יהודה אומר: מפסקת").

פירושנו לקטע הזה מבוסס על השוואה לירושלמי שביעית ו,ה וראש השנה ג,ב. במשניות שם נזכרו שני תנאים שלכאורה אינם חלוקים זה על זה, ובירושלמי שם הציעו 'הוון בעיי מימר: ולא פליגין', ודחו 'אשכח תני...' בהצעת ברייתא שבה חלוקים במפורש שני התנאים זה על זה.

ומציעים הצעה עלומת שֵׁם נוספת שנדחית בהמשך: הוון בעיי מימר: – היו רוצים לומר: מן (אין לגרוס מילה זו, ואינה בכתב יד רומי) מה דאמר – מה שאומר רבי יודה – שאמת המים שאינה יכולה להיקצר כאחת - מפסקת, - בעומד מצד אחד ואינו יכול לקצור מצד השיני – אם האמה רחבה כך שאם הוא עומד בצידה האחד של האמה אינו יכול לקצור את התבואה שבצידה השני**, אבל אם היה עומד באמצע וקוצר מיכן ומיכן** (מכאן ומכאן) – אם הוא עומד באמצע האמה הוא יכול לקצור את התבואה שבשני צדדיה, - אינו מפסיק – אין האמה מפסקת. וכל שכן אם האמה רחבה פחות כך שאם הוא עומד בצידה האחד של האמה הוא יכול לקצור את התבואה שבצידה השני - אין האמה מפסקת. ורק אם האמה רחבה יותר כך שאף אם הוא עומד באמצע האמה אינו יכול לקצור את התבואה שבשני צדדיה - האמה מפסקת**.**

ושוללים את ההצעה על ידי הצעת ברייתא: אשכח תני ופליג: – נמצא [תנא ש]שונה וחולק: היה עומד באמצע וקוצר מיכן ומיכן - מפסיק, היה עומד מצד אחד וקוצר מצד השני - אינו מפסיק – אלה דברי רבי יהודה לפי תנא זה, והוא מבאר ש"אמת המים שאינה יכולה להיקצר כאחת - מפסקת" פירושו, שאם האמה רחבה כך שאם הוא עומד בצידה האחד של האמה אינו יכול לקצור את התבואה שבצידה השני, אף שאם הוא עומד באמצע האמה הוא יכול לקצור את התבואה שבשני צדדיה - האמה מפסקת, ורק אם האמה רחבה פחות כך שאם הוא עומד בצידה האחד של האמה הוא יכול לקצור את התבואה שבצידה השני - אין האמה מפסקת (לברייתא המוצעת כאן יש מקבילה בתוספתא).

בתוספתא פאה א,ח שנו: אלו מפסיקים לפיאה: ...ואמת המים שאינה יכולה ליקצר כאחת. רבי יהודה אומר: אם עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן - מפסיק, ואם לאו - אינו מפסיק.

בספרא "קדושים" פרשה א נאמר: אלו מפסיקים לפיאה: ...אמת המים הקבועה - הרי זו מפסקת. רבי יהודה אומר: אם אינה יכולה ליקצר כאחת - הרי זו מפסקת. • • • הפסק סלע ומדרגות ההרים במשנה שנינו: "וכל ההרים אשר במעדר יעדרון, אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו - הוא נותן פיאה לכל".

(צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: 'רבי') חייא בר אדא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): היה שם – בשדהו, סלע על פני כל שדהו – לרוחב כל השדה**, אם עוקר הוא את המחרישה מצד זה ונותנו** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'ונותנה') מצד זה – אם, כשהוא חורש מצד אחד של הסלע ורוצה לחרוש מצד שני, מוכרח הוא להגביה את המחרשה ולהוציא אותה מן הקרקע שבצד האחד כדי להעביר אותה לצד השני, - מפסיק – הסלע מפסיק את השדה, וחשובה היא כשתי שדות, ונותן פאה מכל אחת מהן**, מצד אחר** (לשון זה הוא אשגרה מלעיל 'מצד אחד - אינו מפסיק', וצריך לומר: 'ואם לאו', וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל") – אם החורש יכול לחרוש את כל השדה כאחת, ואינו מוכרח להגביה את המחרשה ולהוציא אותה מן הקרקע שבצד האחד כדי להעביר אותה לצד השני, - אינו מפסיק – הסלע אינו מפסיק את השדה**.**

ומציעים קושיה מברייתא על האמור לפני כן: והתני: – והרי [התנא] שונה: מדריגות – מדרגות הבנויות במדרון ההר עבור שטח חקלאי, שהן גבוהות עשרה טפחים – שגובה קירות האבנים של המדרגות הוא עשרה טפחים, - נותן פיאה מכל אחד ואחד – מכל מדרגה ומדרגה לעצמה**, פחות מיכן** – שגובה קירות האבנים של המדרגות הוא פחות מעשרה טפחים, - נותן מאחד על הכל – ממדרגה אחת על כל המדרגות (עד כאן הברייתא)! ויש לתמוה: ופחות מיכן (מכאן) אינו עוקר את המחרישה מצד זה ונותנה בצד זה?! – הרי אף במדרגות שהן גבוהות פחות מעשרה טפחים מוכרח החורש לעקור את המחרשה כדי להעביר אותה ממדרגה למדרגה, ואף על פי כן התנא של ברייתא זו שונה שבמדרגות אלו הוא נותן פאה מאחת על הכול, שלא כמו שאומר רבי שמעון בן לקיש, שאם החורש מוכרח לעקור את המחרשה כדי להעביר אותה ממקום למקום, הוא נותן פאה מכל אחד ואחד!

ומתרצים את הקושיה: אפילו פחות מיכן - עוקר הוא – אכן אף במדרגות שהן גבוהות פחות מעשרה טפחים מוכרח החורש לעקור את המחרשה כדי להעביר אותה ממדרגה למדרגה, ולכן אף במדרגות אלו הוא נותן פאה מכל אחת ואחת**. לא אתינן מיתני** – לא באנו לשנות (בברייתא) "עשרה" אלא בגין סופה – אלא בשביל סופה (של הברייתא), שאם היו ראשי מדריגות מעורבין – נפגשים ומתחברים זה עם זה, ואפשר לחרוש במדרגות ברציפות, מבלי לעקור את המחרשה, שהוא נותן מאחד על הכל – אף במדרגות שבהמשכן הן גבוהות עשרה טפחים, ולכן התנא של הברייתא שונה "שהן גבוהות עשרה טפחים" בראשה (לברייתא המוצעת כאן עם סופה יש מקבילה בתוספתא).

בתוספתא פאה א,ט שנו: המדרגות שהן גבוהות עשרה טפחים - נותן פאה מכל אחת ואחת. ואם היו ראשי שורות מעורבים - נותן פאה מאחת על הכול. • • •

משנה המשנה מלמדת שבשדה אילן גדר מפסיקה לפאה.

הכל – כל אלו שנשנו למעלה (הלכות א-ב) שמפסיקים לפאה, מפסיק לזרעים, ואינו מפסיק לאילן – בשדה אילן שחייבת בפאה (משנה לעיל א,ה) אין אלו מפסיקים, ואינו נותן אלא פאה אחת, אלא גדר – אלא אם כן יש גדר המבדילה בין האילנות**. אם היה שֵׂעָר כותש** – שראשי הענפים של האילנות מתערבים זה בזה על גבי הגדר, - אינו מפסיק – הגדר את שדה האילן**, אלא נותן פיאה** – אחת, לכל – לכל שדה האילן**.** • • • משנה המשנה מלמדת שלחרובים ולזיתים דין מיוחד לעניין פאה.

ולחרובים - כל הרואים זה את זה – אם חרוב אחד מכוון כנגד חבירו, הרי הם חשובים כשדה אחת, ונותן פאה אחת לכולם. אבל אם אינם מכוונים זה כנגד זה, נותן פאה לכל חרוב בפני עצמו (הגדרת שדה אחת בחרובים שונה מבשדה אילן, ואין גדר מפסיקה בהם).

אמר רבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני): נוהגים היו בית אבא – אנשי ביתו של רבן שמעון בן גמליאל (ראש הסנהדרין בירושלים בדור החורבן) היה מנהגם לעשות כך**, נותנים פיאה אחת לזיתים שהיו להם בכל הרוח** – בכל צד של העיר, שהיו נותנים פאה אחת לזיתים שבמזרח העיר ואחת לזיתים שבמערב, וכן שאר הצדדים, אבל לא היו נותנים פאה אחת לזיתים שבכל העיר, לפי שהזיתים שבכל צד חשובים שדה בפני עצמה**, ולחרובים כל הרואים זה את זה. רבי אלעזר ברבי צדוק** (הראשון, תנא בדור השני) אומר משמו – של רבן גמליאל**: אף לחרובים שהיו להם בכל העיר** – לא היו נותנים אלא פאה אחת, ואף על פי שאינם רואים זה את זה (התנא של סתם המשנה ורבי אלעזר ברבי צדוק נחלקו מה אמר רבן גמליאל).

העיר הנזכרת כאן היא בית אחוזה השייך לבעל קרקעות עשיר. האחוזה כללה תחום חקלאי נרחב. בית האחוזה היה יישוב במרחב כפרי, שהיו בו מבני מגורים לבעל האחוזה כשביקר בה, לממונה על האחוזה ולפועלים ולעבדים ולאריסים, מתקנים לעיבוד התוצרת (כגון בתי בד, גיתות, כבשנים), מחסנים ובית מרחץ (על פי "משנת ארץ ישראל", מסכת פאה, עמודים 100-104). • • •

תלמוד שער כותש אינו מפסיק במשנה שנינו: "הכל מפסיק לזרעים... אם היה שער כותש - אינו מפסיק**".**

מציעים שאלה: מה? – מה פירוש הדבר שנאמר במשנה "שער כותש"? (איזו משתי אפשרויות המפורטות בהמשך היא נכונה?) כותש ועולה (צריך לומר: 'כותש כעֱלִי', וכן הגרסה בר"ש משנץ ובריבמ"ץ ובנוסח רש"ס, וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל") במכתש או כותש על גבי גדר? – האם הפירוש הוא שהגדר כותשת ושוחקת את הענפים של האילנות המגיעים אליו, כמו עלי הכותש ושוחק את מה שבמכתש; או שמא הפירוש הוא שהענפים של האילנות העוברים מעל גבי הגדר מלמעלה מתכתשים זה עם זה? (מכתש ועֱלִי הם שני חלקי כלי הכתישה. המכתש הוא כלי הקיבול, והעלי הוא הכלי דמוי מוט שמכים בו על הגרגרים שבמכתש)

ופושטים את השאלה בהצעת היסק: מן מה (צריך לומר: 'מן מה דתנינן:' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1045). וכן הוא בהבאת הירושלמי בר"ש משנץ) – ממה ששנינו: סער (שֵׂעָר) כותש, אין הגדר כותש – לא שנינו 'גדר כותש', הדא אמרה: – זאת אומרת: כותש על גבי גדר – הפירוש "שער כותש" הוא שראשי הענפים של האילנות העוברים מעל גבי הגדר מלמעלה מתערבים זה בזה**.**

רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר: (אין לגרוס 'אמר' ("שערי תורת ארץ ישראל"; "אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 620, הערה 67)) זמנין דהוי בה – פעמים שהוֹוֶה (מפרש) בה (במשנה האומרת שהגדר אינה מפסיקה את שדה האילן אם היה שער כותש) בתוך ארבע אמות, וזמנין דהוי בה – ופעמים שהוֹוֶה (מפרש) בה בתוך עשרה טפחים (במסירה שלפנינו השמיט הסופר מ'בתוך' לעיל עד 'בתוך' כאן, ומגיה השלים), בנטועין מטע עשר לבית סאה – רק במקרה של מטע שבו עשרה אילנות בבית סאה, שהוא שדה ששטחו 2,500 אמות מרובעות**.**

ושואלים: מה את שמע מינה? – מה אתה שומע (לומד) ממנה? (כיצד אפשר להבין את דברי מנא הסותרים, שפעם אמר בתוך ארבע אמות ופעם אמר בתוך עשרה טפחים?)

ומשיבים: כוונת דברי רבי מנא היא, שהגדר אינה מפסיקה את שדה האילן אם היה שער כותש, והוא (בכתב יד רומי: 'והם') שיהו בתוך ארבע אמות לגדר – רק אם המרחק בין האילנות ובין הגדר פחות מארבע אמות**, והן** (והם) שיהו בתוך עשרה טפחים בין נוף לנוף – ורק אם המרחק בין ענפי האילנות שמצד אחד של הגדר ובין ענפי האילנות שמצד שני של הגדר פחות מעשרה טפחים**, בנטועין מטע עשר לבית סאה** – ורק במקרה של מטע שבו עשרה אילנות בבית סאה. אבל במקרה של מטע שבו פחות מעשרה אילנות בבית סאה, הגדר מפסיקה**.** • • •

תלמוד פאה בחרובים ובזיתים במשנה שנינו: "ולחרובין - כל הרואין זה את זה. אמר רבן גמליאל: נוהגים היו בית אבא, נותנים פיאה אחת לזיתים שהיו להם בכל הרוח, ולחרובים כל הרואים זה את זה**".**

שואלים: מי ('מי' משמשת בירושלמי במקום 'מה', כגון כאן ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 917, הערה 250)) מכוין להן את הרוחות (הצדדים העיקריים: מזרח, מערב, צפון, דרום)? – לפי מה היו בית אביו של רבן גמליאל קובעים את כיוון הצדדים של הזיתים? איך היו קובעים אילו זיתים נמצאים בצד אחד ואילו בצד אחר?

ומשיבים: העיר מכוונת להן את הרוחות – היו קובעים את כיוון הצדדים של הזיתים לפי מיקומם ביחס לעיר, שהזיתים שבמזרח העיר נחשבים כנמצאים בצד אחד, והזיתים שבמערב העיר נחשבים כנמצאים בצד אחר, וכן שאר הצדדים**.**

אמר רבי יוסי בירבי בון: של בית רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) היו להן ארבעה בדים – בתי בד שעוצרים בהם שמן מהזיתים, לארבע(ה) רוחות העיר, והן נותנין לכל בד ובד לפי רוחו – לבית הבד שבמזרח העיר היו נותנים זיתים מעצי הזית שבמזרח העיר, ולבית הבד שבמערב העיר היו נותנים זיתים מעצי הזית שבמערב העיר, וכן שאר הצדדים**.**

מבארים את דברי המשנה בחרובים בהבאת דוגמה.

היו שם שלשה (צריך לומר כמו בהבאת הירושלמי בר"ש משנץ: 'שלושים') אילנות – של חרובים**, הראשונים** – החיצונים שמשני הצדדים, רואין את האמצעיים והאמצעיים רואין את הראשונים, ואין הראשונים רואין זה את זה – אין החיצונים שמצד אחד רואים את החיצונים שמצד שני, מפני שהאמצעיים מפסיקים ביניהם, - מפריש – מותר לו לתת פאה, מן הראשים (הראשונים) – החיצונים שמשני הצדדים, על האמצעיים ומן האמצעיים על הראשים (הראשונים) – מפני שהם רואים זה את זה**, ואינו מפריש** – אסור לו לתת פאה, מן הראשים (הראשונים) על הראשים (הראשונים) – מן החיצונים שמצד אחד על החיצונים שמצד שני, מפני שאינם רואים זה את זה**.** • • •

משנה הזורע את שדהו מין אחד – של תבואה**, אף על פי שהוא עושה שתי גרנות** – שהוא מכנס את יבול השדה לשני מקומות שונים או לאותו מקום בשני זמנים שונים (גורן הוא מקום ריכוז היבול), נותן פיאה אחת – לשתי הגרנות**. זרעה שני מינים** – של תבואה, כגון חיטים ושעורים**, אף על פי שהוא עושה גורן אחת, נותן שתי פיאות** – פאה לכל מין לעצמו**. הזורע את שדהו שני מיני חיטים** – שני זנים של חיטה**, עשאן גורן אחת - נותן פיאה אחת, שתי גרנות - נותן שתי פיאות** – שכך היא ההלכה המקובלת, כמפורש במשנה להלן**.** • • • משנה המשנה משמיעה לנו שההלכה ששנינו לעיל בזורע שני מיני חיטים היא הלכה למשה מסיני.

מעשה שזרע – שני מיני חיטים, רבי שמעון איש המצפה (תנא בדור שלפני החורבן) לפני רבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) – רבן גמליאל היה בעל אחוזה, ורבי שמעון היה אריס או ממונה על האחוזה, והמעשה אירע בסוף ימי הבית השני, כשרבן גמליאל היה איש צעיר אך עשיר ובעל רכוש ("משנת ארץ ישראל", מסכת פאה, עמודים 107-108), ועלו – שניהם, ללשכת הגזית – במקדש, ששם ישבו הסנהדרין (בית הדין הגדול), ושאלו – אותם האם הם חייבים לתת פאה אחת או שתי פאות**. אמר נחום הליבלר** – סופר בית הדין (מקור המילה 'לבלר' ביוונית ובלטינית, ופירושה: סופר, מזכיר): מקובל אני מרבי מיישא – מחכמי בית שני**, שקיבל מאבא** – מאביו של רבי מיישא**, שקיבל מן הזוגות** – מנהיגי החכמים בתקופת הבית השני**, שקיבלו מן הנביאים** – שהיו משושלת המסירה של התורה שבעל פה**, הלכה למשה מסיני** – ההלכה שלהלן, שעברה במסורת מדורות קודמים, מהימנה כדברי תורה שקיבל משה רבנו בסיני**, הזורע את שדהו שני מיני חיטים: עשאן גורן אחת - נותן פיאה אחת, שתי גרנות - נותן שתי פיאות.** • • •

תלמוד פאה בשני זני חיטים במשנה שנינו: "הזורע את שדהו... הזורע את שדהו שני מיני חיטים, עשאן גורן אחת - נותן פיאה אחת, שתי גרנות - נותן שתי פיאות**".**

קצר חצי איגדו וחצי שמותית לעשותן גורן אחד – הזורע את שדהו שני מיני חיטים, אגדו ושמותית, וקצר בתחילה את חצי היבול משני המינים על מנת לעשות גורן אחת לשניהם, ונמלך ועשאן שתי גרנות – כשקצר בסוף את חצי היבול הנותר משני המינים עשה מכל היבול שקצר גורן לכל מין לעצמו, - אינו מפריש מן האגדו על השמותית לא בתחילה ולא בסוף – לא רק שאינו נותן פאה ממין אחד על חברו שקצר בסוף, אלא אף אינו נותן פאה ממין אחד על חברו שקצר בתחילה וחשב לעשותם גורן אחת, אלא נותן פאה לכל מין לעצמו, מפני שאין הולכים אחר מחשבתו בתחילה אלא אחר מעשהו בסוף**.**

קצר חצי האגדו וחצי השמותית לעשותן שתי גרנות – קצר בתחילה את חצי היבול משני המינים על מנת לעשות גורן לכל מין לעצמו, ונמלך ועשאן גורן אחת – כשקצר בסוף את חצי היבול הנותר משני המינים עשה מכל היבול שקצר גורן אחת לשניהם, - מפריש (על) [מן] (תוקן כמו בכתב יד רומי) האגדו שבסוף על השמותית שבסוף, ומן האגדו שבתחילה על השמותית שבתחילה – לא רק שנותן פאה ממין אחד על חברו שקצר בסוף, אלא אף נותן פאה ממין אחד על חברו שקצר בתחילה וחשב לעשותם שתי גרנות, מפני שאין הולכים אחר מחשבתו בתחילה אלא אחר מעשהו בסוף**.**

מפריש מן האגדו על האגדו (נראה שזו אשגרה מלהלן, וכאן צריך לומר: 'על השמותית') - בשכילה את שדהו – רק במקרה שקצר את כל היבול משני המינים, הוא נותן פאה ממין אחד על חברו כשעשאם גורן אחת**, אבל אם לא כילה את שדהו** – אם קצר רק את חצי היבול משני המינים, ועדיין לא קצר את חצי היבול הנותר משני המינים, - אפילו מן האגדו על האגדו אינו מפריש – אינו נותן פאה אפילו ממין אחד שקצר על עצמו שלא קצר, מפני שמצוות פאה לכתחילה היא לתת ממה שלא קצר על מה שקצר**.**

קצר חצי אגדו וכל השמותית לעשותן גורן אחת – קצר בתחילה את חצי היבול משני המינים על מנת לעשות גורן אחת לשניהם, ונמלך ועשאן שתי גרנות – כשקצר בסוף את חצי היבול הנותר מהמין השני עשה מכל היבול שקצר גורן לכל מין לעצמו, - מפריש מן האגדו על האגדו וכל השמותית ששם נפטרה – נותן פאה מהמין האחד ממה שלא קצר על מה שקצר, מפני שמצוות פאה לכתחילה היא לתת ממה שלא קצר על מה שקצר, ואף המין השני שקצר כולו נפטר בפאה שהוא נותן מהמין האחד, שכיוון שקצר את כל המין השני בתחילה, הולכים אחר מחשבתו בתחילה שחשב לעשותם גורן אחת**.** • • •

תלמוד הלכות ודברים בכתב ובפה שנאמרו למשה בסיני כאן התחלת מקבילה בירושלמי חגיגה א,ח.

אמר רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): אם באת (באה) הלכה (דין) תחת ידיך – אם נזדמנה לך הלכה, ואין את (אתה) יודע מה טיבה – מה מקורה וטעמה של הלכה זו**, אל תפליגנה לדבר אחר** – אל תרחיק ותדחה הלכה זו ותפרש אותה פירוש מחודש (אל תרחיק את ההלכה כדעה דחויה או כדעה חיצונית ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1545, הערה 31)), שהרי כמה הלכות (דינים) נאמרו למשה בסיני (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'מסיני') וכולהן (וכולן) משוקעות במשנה – נמצאות ומובלעות בתוך המשנה, ולא פורש שהן הלכות שנאמרו למשה בסיני. ולכן אפשר שאף הלכה זו שאין אתה יודע מה מקורה וטעמה היא גם כן מאותן ההלכות שנאמרו למשה בסיני**.**

ומציעים סיוע לאמור לפני כן: אמר רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): ויאות – ויפה (נכון הדבר). היא (צריך לומר כמו במקבילה: 'הרי') שני מיני חיטים – ההלכה ששנינו במי שזרע שני מיני חיטים, שהיו שונים אותה סתם (משנה פאה ב,ה), אילולי (אם לא) שבא נחום – הלבלר, ופירש לנו – שהיא הלכה למשה מסיני (משנה פאה ב,ו), וכי יודעין היינו – שהלכה זו היא הלכה למשה מסיני ויש לה ביסוס**?!** (בתמיהה) – וכך בוודאי ישנן עוד הלכות רבות כאלו (בדרך כלל 'אילולי' זהה בהוראתה ל'אילולא' ואין ביניהן אלא חילופי כתיב ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 38, הערה 314)).

נראה שהמשנה סומכת את ההוראה על אודות שני זני חיטה בהלכה למשה מסיני, משום שקשה למצוא טעם עקבי וברור להכרעה זו. הקושי נעוץ בכך, שהמשנה הקובעת ששני זני חיטה חייבים בפאה אחת אם עשאם גורן אחת, מלמדת אותנו שהם נחשבים למין אחד. אם הם היו נחשבים לשני מיני זרעים, השדה היה חייב בשתי פאות גם אם עשאם גורן אחת. לאחר מכן קובעת המשנה שאם עשטם שתי גרנות הרי שהשדה חייב בשתי פאות, אולם אם אכן שני זני החיטה אינם נחשבים לשני מינים, העובדה שעשאם שתי גרנות אינה אמורה לשנות את פני הדברים, משום שכפי שלמדנו מין אחד שעשו אותו שתי גרנות חייב בפאה אחת. הירושלמי על משנתנו קושר בין חוסר הפשר הכללי של ההלכות למשה מסיני לבין המקרה שבפנינו: "אמר רבי זעירא בשם רבי יוחנן: אם באת הלכה תחת ידיך ואין את יודע מה טיבה, אל תפליגנה לדבר אחר, שהרי כמה הלכות נאמרו למשה בסיני וכולן משוקעות במשנה. אמר רבי אבין: ויאות, הרי שני מיני חיטים, אילולי שבא נחום ופירש לנו, יודעין היינו?!". רבי יוחנן מזהיר מפני דחייה של הלכות במשנה או פירוש מחודש שלהן, משום שגם אם לא נאמר הדבר במפורש, שורשן של הלכות אלה במסורת בעלת סמכות למשה מסיני. רבי אבין מחזק את דבריו ממשנתנו, שהרי ללא עדותו של נחום הלבלר, לא היינו יודעים שההלכה אודות שני זני חיטים נמסרה למשה מסיני, והיינו מטילים ספק במעמדה בגלל הקושי הפנימי שבה ("תולדות ההלכה והופעת ההלכה", "דיני ישראל" כט, עמוד 20, הערה 35).

מביאים מאמרים בעניין ההלכות שנאמרו בעל פה ולא נכתבו.

רבי זעירא אמר בשם רבי לעזר (אמורא בדור השני): "אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי, כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ**"** (הושע ח,יב) – אם אכתוב לאפריים את הדברים הרבים שבתורתי, הרי תורתי היא להם כתורת אל זר, - ויש לתמוה על הכתוב, שמשמע ממנו שרובה של התורה נכתבה: וכי רובה של התורה נכתבה?! (בתמיהה) – והרי רובה של התורה היא בעל פה ולא בכתב, שכן רק עיקרי התורה נכתבו ורובה נמסרה בעל פה! - ויש לדרוש את הכתוב: אלא: מרובין הן הדברים – בתורה שבעל פה, הנדרשין מן הכתב – מן הכתוב בתורה במידות שהתורה נדרשת בהן ובדרכים אחרות (ועליהם נאמר: "אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי"), מן הדברים הנדרשין מן הפה – שנמסרו בעל פה ואינם נדרשים מן הכתוב בתורה**.**

ותמהים: וכיני?! (בתמיהה) – וכך היא?! (האם אכן נכון מה שנאמר לפני כן? והרי אין הדברים כך! שכן רובה של התורה שבעל פה היא דברים שאינם נדרשים מן הכתוב בתורה במידות שהתורה נדרשת בהן)

ומתרצים את הקושיה בהצעת הגהה של האמור לפני כן: אלא כיני: – אלא כך היא (כך יש לדרוש את הכתוב): חביבין הן הדברים – בתורה שבעל פה, הנדרשין מן הפה (צריך לומר: 'הנדרשין מן הכתב') מן הדברים הנדרשין מן הכתב (צריך לומר: 'הנדרשין מן הפה'. חילוף הדברים הוא כנראה בהשפעת המימרה להלן שחביבים הדברים שנאמרו בפה מן הדברים שנאמרו בכתב) – דורש "רֻבֵּי" מלשון גדולה וחשיבות**.**

רבי יודה בן פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אומר: יש לדרוש את הכתוב כך: "אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי" (הושע ח,יב) - אֵילּוּ התוכחות (כינוי לפרשת הקללות והעונשים הקשים שיבואו על ישראל אם לא ישמעו בקול ה') – שכתובות בתורה בספר 'ויקרא' ובספר 'דברים' (דורש "רֻבֵּי" מלשון ריב ותוכחה), אפילו כן – אף שכתב ה' בתורתו את התוכחות, לא "כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ" (שם) – כשחטאו ישראל ונענשו לא נחשבו כזרים אצל ה' אלא כבנים (לפי דרשה זו, יש לקרוא את סוף הכתוב בתמיהה: וכי "כמו זר נחשבו"?! - במסירה שלפנינו כתב הסופר בטעות 'כמו לא זר נחשבו').

אמר רבי אבין: יש לדרוש את הכתוב "אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי" כך: אילולא (צריך לומר כמו במקבילה: 'אִילּוּ') כתבתי לך רובי תורתי – אילו נכתבה גם התורה שבעל פה, שהיא רובה של התורה**,** וכי לא "כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ"?! (בתמיהה) – הרי היו ישראל נחשבים כמו הגויים ודומים להם (כמבואר בסמוך)! מה בינן לאומות? – מה היה ההבדל בין ישראל ובין שאר האומות? אֵילּוּ מוציאין ספריהן ואֵילּוּ מוציאין ספריהן – ספרים מעור מעובד כל צורכו לכתיבה**. אֵילּוּ מוציאין דפתריהן ואֵילּוּ מוציאין דפתריהן** – ספרים מעור מעובד בפשטות ואינו מעובד כל צורכו לכתיבה (מקור המילה דפתר ביוונית). - אילו נכתבה גם התורה שבעל פה, היתה מונחת לכל מי שרוצה לקוראה, והיו הגויים מתרגמים אותה לשפתם וכותבים את התרגום בספרים ובדפתראות, כמו שעשו לתורה שבכתב, והיו בידיהם אותם ספרים מהתורה שבעל פה שיש לישראל, והיו הגויים טוענים שהם שווים במעלה לישראל. אבל כיוון שלא נכתבה התורה שבעל פה ואינה לגויים, ישראל מובדלים מהגויים. הרי שהתורה שבעל פה היא המייחדת את ישראל ולא התורה שבכתב (ראה "יוונית ויוונות בארץ ישראל" עמודים 304-305).

בבבלי גיטין ס,ב אמרו: אמר רבי אלעזר: תורה - רוב בכתב ומיעוט על פה, שנאמר: "אכתוב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו" (הושע ח,יב) (משמע שרוב התורה כתוב). ורבי יוחנן אמר: רוב על פה ומיעוט בכתב, שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי איתך ברית ואת ישראל" (שמות לד,כז) (משמע שעיקר הברית היא בדברים שבעל פה). ואידך (רבי יוחנן) נמי, הכתיב: "אכתוב לו רובי תורתי"! - ההוא אתמוהי קא מתמה: וכי "אכתוב לו רובי תורתי"? הלא "כמו זר נחשבו" (לא יהא הבדל בינם ובין האומות אם הכול היה כתוב. אלא הרוב צריך להישאר בעל פה).

דברי רבי אלעזר בבבלי מנוגדים לדברים שאמר רבי זעורה בשמו בירושלמי. דרשת רבי אבון בירושלמי לכתוב "אכתוב לו רובי תורתי" היא כרבי יוחנן בבבלי.

בשמות רבה מז,א נאמר: בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל, אמרה למשה על הסדר: מקרא, משנה, תלמוד ואגדה. מאחר שלמדה מפי הקב"ה, אמר לו: למדה לישראל. אמר לפניו: אכתוב אותה להם? אמר לו: איני מבקש ליתנה להם בכתב, מפני שגלוי לפניי שגויים עתידים לשלוט בהם וליטול אותה מהם ויהיו בזויים בגויים, אלא המקרא אני נותן להם בכתב, והמשנה והתלמוד והאגדה אני נותן להם על פה, שאם יבואו גויים וישתעבדו בהם, יהיו מובדלים מהם. - אמר לו (הקב"ה למשה): אם "אכתוב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו" (הושע ח,יב), ומה אני עושה להם? נותן את המקרא בכתב, והמשנה והתלמוד והאגדה בעל פה. "כתוב לך" - זה המקרא, "כי על פי הדברים האלה" (שמות לד,כז) - זה המשנה והתלמוד שהם מבדילים בין ישראל לבין הגויים. ובפסיקתא רבתי פסקה ה נאמר: אמר רבי יהודה ברבי שלום: ביקש משה שתהא המשנה (תורה שבעל פה) בכתב, וצפה הקב"ה שהאומות עתידים לתרגם את התורה (שבכתב) ולהיות קוראים בה יוונית ואומרים: אנו הם ישראל, אנו הם בניו של מקום. אמר הקב"ה לאומות: מי שמסטירין (סוד) שלי בידו, הוא בני. אמרו לו: ומה הם מסטירין שלך? אמר להם: זו המשנה. - אמר לו הקב"ה למשה: מה את מבקש שתהא המשנה בכתב? ומה בין ישראל לאומות העולם? שנאמר: "אכתוב לו רובי תורתי", ואם כן, "כמו זר נחשבו" (הושע ח,יב).

כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי מגילה ד,א.

רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): נאמרו דברים בפה – נאמרו דברים למשה בסיני בעל פה (תורה שבעל פה), ונאמרו דברים בכתב – נאמרו דברים למשה בסיני בכתב (תורה שבכתב) (בכתב יד רומי: '...בכתב ...בפה'), ואין אנו יודעין אי זה מהן חביב (במקבילה בחגיגה: 'אילו מהן חביבין', ובמקבילה במגילה: 'אילו חביבים') – האם תורה שבעל פה חביבה יותר או שמא תורה שבכתב חביבה יותר?. ומציעים דרשה על סמך מקור המוצע להלן: אלא מן מה דכתיב: – ממה שכתוב (בכתיבת דברי הברית): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל" (שמות לד,כז) – ה' ציווה את משה לכתוב בספר את המצוות האמורות לעיל, כי המצוות האלו הן תנאֵי הברית שכרת ה' עם משה ועם ישראל; ויש לדרוש את הפסוק: "כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" - הרי דברים שבכתב (תורה שבכתב), "כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" - רמז לדברים שבפה (תורה שבעל פה), ויש להציע את המסקנה: הדא אמרה: – זאת אומרת: אותן שבפה חביבין – הדברים שבפה (תורה שבעל פה) חביבים יותר מן הדברים שבכתב (תורה שבכתב), שכן לפי דרשה זו משמע מפסוק זה שהברית בין ה' ובין ישראל נכרתה על הדברים שבפה ולא על הדברים שבכתב**.**

רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) ורבי יודן בירבי שמעון (רבי יהודה בר פזי, הוא רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) – שני החכמים נחלקו בפירושו של הפסוק שנזכר לעיל: "כתוב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כרתי איתך ברית" (שמות לד,כז), שנדרש על התורה שבכתב ועל התורה שבעל פה**. חד אמר:** – [חכם] אחד אומר: אם שימרתה מה שבפה (צריך להוסיף: '- בפה') – אם הקפדת שלא להמיר את מה שבעל פה ולעשות אותו בכתב, שקראת תורה שבעל פה על פה ולא מתוך ספר, ושימרת מה שבכתב (צריך להוסיף: '- בכתב') – אם הקפדת שלא להמיר את מה שבכתב ולעשות אותו בעל פה, שקראת תורה שבכתב מתוך ספר ולא על פה, - אני כורת אתך ברית – שכריתת הברית נאמרה על שניהם, תורה שבכתב ותורה שבעל פה (בניגוד לדרשה הקודמת), ואם לאו – אם לא שימרת מה שבפה בפה ולא שימרת מה שבכתב בכתב, - איני כורת אתך ברית. וחרנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: אם שימרת מה שבפה (צריך להוסיף: '- בפה') וקיימת (במקבילות: 'ושימרת') מה שבכתב (צריך להוסיף: '- בכתב') - אתה מקבל (במקבילה במגילה כאן ולהלן: 'נוטל') שכר, ואם לאו - אין אתה מקבל שכר (ההוספות הן על פי מדרשי האגדה המובאים להלן, וכן הגיהו ב"מבוא לנוסח המשנה" עמוד 694 וב"שערי תורת ארץ ישראל". - בדרך כלל הביטוי 'נטל שכר' מתייחס לתשלום חומרי והביטוי 'קבל שכר' מתייחס לגמול רוחני. הביטוי המתאים כאן הוא 'מקבל שכר').

בשמות רבה מז,ג ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת "כי תישא" סימן יח נאמר: רבי יוחנן ורבי יהודה ברבי שמעון. רבי יוחנן אמר: "כתוב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה" (שמות לד,כז) - תורה שבכתב ותורה שבעל פה, "כרתי איתך ברית", ואם המרת אותם ועשית מה שבעל פה בכתב ומה שבכתב בעל פה - אין אתה מקבל שכר, למה? שכך נתתים, תורה בכתב ותורה בעל פה. ורבי יהודה ברבי שמעון אמר: "כתוב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה" - תורה שבכתב ותורה שבעל פה, "כרתי איתך ברית" - על מנת שתהא קורא בהם כך (זה בכתב וזה בעל פה), אבל אם המרת אותם - הווי יודע שאתה מבטל את הברית. ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת "וירא" סימן ו ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת "וירא" סימן ה נאמר: אמר רבי יהודה בר סימון: "כי על פי הדברים האלה כרתי איתך ברית ואת ישראל" (שמות לד,כז) - על ידי כתב ועל ידי על פה. אם קיימת מה שבכתב בכתב ומה שבעל פה בעל פה - כרתי איתך ברית, ואם שינית מה שבכתב בעל פה ומה שבעל פה בכתב - לא כרתי איתך ברית.

בירושלמי: "רבי יוחנן ורבי יודן בירבי שמעון. חד אמר: אם שימרת... - אני כורת אתך ברית... וחורנה אמר: אם שימרת... - את מקבל שכר...". ובמדרשי האגדה: "רבי יוחנן אמר: אם קיימת... אתה מקבל שכר... ורבי יהודה ברבי שמעון / בר סימון אמר: אם קיימת... כרתי איתך ברית...".

בבבלי גיטין ס,ב אמרו: אמר רבי יוחנן: לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים / תורה שבעל פה, שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי איתך ברית ואת ישראל" (שמות לד,כז).

רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: כתוב: "וַיִּתֵּן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים, וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל" (דברים ט,י) - על שני הלוחות שנתן ה' למשה היו כתובים עשרת הדברים שדיבר ה' עם העם ביום שהקהילם משה במעמד הר סיני, ויש לדרוש: 'עליהם' - "וַעֲלֵיהֶם" – האות וי"ו החיבור יתירה**, 'כל'** - "כְּכָל" – האות כ"ף ההשוואה יתירה**, 'דברים'** - "הַדְּבָרִים" – האות ה"א היידוע יתירה, שכן הכתוב היה יכול לומר: 'עליהם כל דברים', - מקרא – התורה**, משנה, תלמוד ואגדה** (במקבילה בחגיגה: 'הלכות ואגדות'. 'הלכות' הן משניות, ולכן אין לומר 'הלכות' לאחר שאמרו 'משנה', ויש לגרוס בחגיגה כמו כאן ובמקבילה במגילה. גם בירושלמי בבא קמא ד,ג: 'מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות', אבל בכתב יד ספרדי שם: 'מקרא ומשנה תלמוד ואגדה'), ואפילו מה שתלמיד וותיק (חריף ומפולפל) עתיד להורות – לומר ולחדש מדעתו, לפני רבו (הלשון במדרשי האגדה 'לומר לפני רבו' נכון יותר מהלשון בירושלמי 'להורות לפני רבו', שכן אין לתלמיד להורות לפני רבו), כבר נאמרו למשה בסיני (בכתב יד רומי: 'מסיני') – דורש מהאותיות היתירות, שכל ענפי התורה שבעל פה ניתנו למשה בסיני, וכל מה שהחכם והתלמיד מלמדים ומחדשים הוא מעין מה שמשה לימד וחידש מפי ה'. ויש להציע פסוק כמקור לקביעה: מה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה שאפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני? (במקבילה במגילה: 'הדא הוא דכתיב:') - "יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר: רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא" (קוהלת א,י) – לפעמים קורה, שעל איזה דבר יאמר האומר: ראה, דבר זה הוא חדש**, משיבו חבירו ואומר לו: "כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים** אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ**"** (שם) – אבל באמת דבר זה כבר היה בימים הקדומים שהיו לפנינו. מכאן שאף דבר תורה שנתחדש, כבר היה בידי משה בסיני**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה.

בשמות רבה (שנאן) י,א נאמר: "וייתן ה' אליי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלוהים, ועליהם ככל הדברים אשר דיבר ה' עימכם" (דברים ט,י) - אמר רבי יהושע בן לוי: 'עליהם' - "ועליהם", 'כל הדברים' - "ככל הדברים", 'המצווה' - "כל המצווה" - מקרא, משנה, הלכה, תלמוד, תוספות והגדות, ואפילו מה שתלמיד וותיק עתיד לומר בפני רבו, כולם ניתנו הלכה למשה מסיני, שנאמר: "יש דבר שיאמר: ראה זה חדש הוא; כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו" (קוהלת א,י). ובויקרא רבה כב,א נאמר: רבי יהושע בן לוי אמר: 'עליהם' - "ועליהם", 'כל' - "ככל", 'דברים' - "הדברים" (דברים ט,י), 'המצווה' - "כל המצווה" - מקרא, משנה, תלמוד, תוספות והגדות, ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר / לחדש לפני רבו, כולם נאמרו למשה מסיני. מה טעמא? "יש דבר שיאמר: ראה זה חדש הוא", חבירו משיב עליו: "כבר היה לעולמים" (קוהלת א,י). ובקוהלת רבה פרשה א פסוק י נאמר: כתיב: "וייתן ה' אליי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלוהים, ועליהם ככל הדברים" (דברים ט,י) - אמר רבי יהושע בן לוי: 'עליהם' - "ועליהם", 'כל' - "ככל", 'דברים' - "הדברים", 'המצווה' - "כל המצווה" / 'מצווה' - "המצווה", ללמדך, מקרא, משנה, הלכות, תוספות ואגדות, ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות, כבר היה וניתן הלכה למשה מסיני. מניין? ממה שכתוב: "יש דבר שיאמר: ראה זה חדש הוא", והרי חבירו מוכיח עליו: "כבר היה לעולמים".

בבבלי מגילה יט,ב אמרו: אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: "וייתן ה' אליי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלוהים, ועליהם ככל הדברים אשר דיבר ה' עימכם בהר" (דברים ט,י)? - מלמד שהראה הקב"ה למשה בסיני דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים (שעתידים לדקדק ולעיין בתורה) ומה שסופרים עתידים לחדש. ובבבלי ברכות ה,א אמרו: אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב: "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם" (שמות כד,יב)? - "לוחות" - אלו עשרת הדיברות (שנכתבו בלוחות), "והתורה" - זה מקרא, "והמצווה" - זו משנה, "אשר כתבתי" - אלו נביאים וכתובים (שנכתבו בהשראה אלוהית), "להורותם" - זה תלמוד. מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני.

במדרשי האגדה, שלא כבירושלמי, דורשים גם ייתור במילה "המצווה". נראה שהכוונה למילה "המצווה" שבשמות כד,יב, שכן הכתוב בשמות כד,יב דומה בתוכנו לכתוב בדברים ט,י, ואף הוא נדרש בבבלי ברכות בדומה לנדרש במדרשים ובירושלמי מהייתורים במילים שבדברים ט,י. • • •

ממה למדים הלכה? כאן המשך המקבילה בירושלמי חגיגה א,ח.

רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): אין למידין (במקבילה: 'מורין') – הלכה על פי השוואת דבר לדבר, לא מן ההלכות (המשניות) ולא מן ההגדות – מדברי הלכה שבמדרשי האגדה, ולא מן התוספות (ברייתות שהן תוספות למשנה) אלא מן התלמוד – שאין סומכים הלכה למעשה אלא על דברי האמוראים שבתלמוד**.**

ומציעים קושיה מברייתא על הדעה האמורה לפני כן: תני (במקבילה: 'והא תנא', וכן צריך לומר כאן: 'והא תני' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1428; "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 157, הערה 54)) – והרי שונה רבי חלפתא בן שאול (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): היא שני מיני חיטין, היא שני מיני שעורין – שני מיני שעורים דינם כשני מיני חיטים ששנינו במשנה פאה ב,ה, שהזורע את שדהו שני מיני שעורים, אם עשאן גורן אחת - נותן פאה אחת לשני המינים, ואם עשאן שתי גרנות - נותן פאה לכל מין**!** – הרי דינם של שני מיני שעורים לא נאמר בהלכה למשה מסיני, ולכן ודאי שדינם נלמד מדינם של שני מיני חיטים. מכאן שלמדים הלכה מן המשניות, שלא כדברי רבי זעירא בשם שמואל!

ודוחים את הקושיה: אמר רבי זעירא: כך היתה הלכה (דין) בידם ושכחוה: היא שני מיני חטים, היא שני מיני שעורים – ההלכה למשה מסיני היתה ששני מיני שעורים דינם כשני מיני חיטים, אלא ששכחו שההלכה הזו מדברת גם בשעורים, ולכן לא נזכרו שעורים במשנה, ובא רבי חלפתא בר שאול והוסיף שעורים בברייתא**.**

ומציעים קושיה נוספת ממשנה: והתנינן: – והרי שנינו (משנה פאה ג,ג): המחליק בצלין לחין לשוק – העוקר את הבצלים הלחים למוכרם בשוק מיד, ומקיים יבישין לגורן – משאיר בקרקע את הבצלים היבשים לעשות מהם גורן לשומרם, נותן פאה לאילו לעצמן ולאילו לעצמן - כל גידול הוא שדה לעצמו לעניין פאה, כדין מי שזרע שדהו שני מינים, שהוא נותן פאה לכל אחד**!** ויש להציע תמיהה על ההנחה הקודמת כדי לשלול אותה: אית לך מימר: – יש לך לומר: (האם אתה יכול לומר:) שוק וגורן - כך היתה הלכה (דין) בידן ושכחוה?! (בתמיהה) – הרי אין לומר, שההלכה למשה מסיני היתה ששוק וגורן דינם כשני מיני חיטים וגם אותה שכחו, שהרי אין כל דמיון ממשי לשניהם, אלא ודאי שדינם של שוק וגורן נלמד בסברה מהדין בשני מיני חיטים. לכן אי אפשר לדחות את הקושיה מהברייתא ששונה רבי חלפתא בר שאול כפי שהוצע לפני כן על ידי רבי זעירא. - דברי רבי זעירא בשם שמואל שאין למדים הלכה מן המשניות נשארים בקושיה ללא תירוץ.

אין מורין לא מן ההלכות ולא מן האגדות ולא מן התוספות אלא מן התלמוד בירושלמי הוריות ג,ח סיפרו: רבי אבא בר כהנא אזל לחד אתר. אשכח רבי לוי יתיב דרש: "איש אשר ייתן לו האלוהים עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאווה ולא ישליטנו האלוהים לאכול ממנו כי איש נוכרי יאכלנו". "עושר" - זה המקרא, "נכסים" - אילו הלכות (משנה), "וכבוד" - זה התוספת, "ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאווה" - אילו משניות (ברייתות) גדולות, כגון משנתו של רבי חונה (צריך לומר: חייה), משנתו של רבי הושעיה ומשנתו של בר קפרא, "ולא ישליטנו האלוהים לאכול ממנו" - זה בעל אגדה, שאינו לא אוסר ולא מתיר לא מטמא ולא מטהר, "כי איש נוכרי יאכלנו" - זה בעל התלמוד. - קם רבי אבא בר כהנא ונשקיה בראשיה, אמר: זכיתה מימרינה מיקיים, תזכי מימרינה מיתיב (זכית לאומרו מעומד, תזכה לאומרו מיושב אחרי מינויך לזקן. - זקן דורש מיושב, לעומת צעיר שדורש מעומד. רבי לוי היה בעת המאורע אדם צעיר, ועל כך מעיד בבירור תוכן הברכה שבירכו רבי אבא בר כהנא. הסופר של הירושלמי כתב בטעות 'יתיב דרש', כי כך בדרך כלל כתוב על החכמים הדורשים בקהל. גם קוהלת רבה גורס 'יתיב דריש', אבל קוהלת זוטא גורס 'קאים דריש' ("עיון משווה במדרשי קהלת", "סידרא" כב, עמוד 162)).

ובקוהלת רבה ו [ב] נאמר: רבי אבא בר כהנא עאל לכנישתא ושמע קליה דרבי לוי יתיב דריש הדין פסוקא: "איש אשר ייתן לו האלוהים עושר" - זה בעל מקרא, "ונכסים" - זה בעל משנה, "וכבוד" - זה בעל תוספתא, "ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאווה" - אלו משניות גדולות, כגון משנתו של רבי עקיבא (הוספה זו שלפנינו שגויה ותמוהה!) ומשנתו של רבי חייא ושל רבי הושעיה ושל בר קפרא, "ולא ישליטנו האלוהים לאכול ממנו" - (יש כאן השמטה של 'בעל אגדה' שצריך להשלימה על פי הירושלמי) שאסור להורות מהם, "כי איש נוכרי יאכלנו" - זה בעל תלמוד שמטמא ומטהר אוסר ומתיר. עמד רבי אבא בר כהנא ונשקו על ראשו, אמר לו: אילו לא עליתי אלא לשמוע מפיך הטעם הזה - דיי.

רבי חנניה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי ("עוד לבעיית עריכתה של מסכת נזיקין ירושלמי", "תרביץ" פא, עמוד 288)) אמר בשם שמואל: אין למידין – הלכה על פי השוואת דבר לדבר, מן ההורייה (ההוראה) – מהלכה שחכם מורה, משום שאין יודעים מה היה הטעם להוראה זו**. הכל מודין** – כל החכמים, אף מי שנחלקו על שמואל בעניין לימוד מן ההורייה, מסכימים ואינם חולקים, שאין למידין – הלכה על פי השוואת דבר לדבר, מן המעשה – ממעשה שחכם עושה, משום שאין יודעים מה היה הטעם למעשה זה**.**

אמר ליה – אמר לו (שאל את רבי חנניה) רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): האם הדא דתימר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר שאין חכם לומד ממורה ההוראה או מעושה המעשה), - בההוא דלא סבר – באותו (חכם) שאינו סובר (שאינו סָבוֹר, שאינו בעל סברה); ברם בהוא דההוא סבר (צריך לומר: 'ברם בהוא דסבר' / 'ברם בההוא דסבר') – אבל באותו (חכם) שסובר (שהוא סָבוֹר, שהוא בעל סברה), - עבד – עושה (הוא לומד ממורה ההוראה או מעושה המעשה, שיש לו רשות לדמות דבר לדבר, לחדש ולהבין מדעתו להוציא הלכה מן ההוראה או מן המעשה, משום שהוא מבין את הטעם להוראה זו או למעשה זה ולא יטעה)?

אמר ליה: – אמר לו (השיב רבי חנניה לרבי מנא): בין סבר – בין סובר (שהוא בעל סברה, שהוא סבורא), בין לא סבר – [ו]בין לא סובר (שאינו בעל סברה, שאינו סבורא), - בהוא דפליגא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'דפליג') – באותו (חכם) שחלוק (במקרה שבו מורה ההוראה או עושה המעשה חולק בהוראתו ובמעשהו על חכם אחר, אין לומדים ממנו); ברם בהוא דלא פליג – אבל באותו (חכם) שלא חלוק (במקרה שאין מחלוקת בדבר), בין סבר – בין סובר (שהוא בעל סברה, שהוא סבורא), בין לא סבר – [ו]בין לא סובר (שאינו בעל סברה, שאינו סבורא), (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: '- עבד' – עושה (הוא לומד ממורה ההוראה או מעושה המעשה. - הנושא במאמר 'בין סבר בין לא סבר' מתייחס ללומד, ואילו הנושא ב'בהוא דפליג / דלא פליג' מתייחס למלמד ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1544, הערה 22))).

עד כאן המקבילה בירושלמי חגיגה. נראה שתחילתה של המקבילה: המימרה "רבי זעורה בשם רבי יוחנן: אם באת הלכה תחת ידיך ואין את יודע מה טיבה, אל תפליגנה לדבר אחר", וסופה של המקבילה: מן המימרה "רבי זעורה בשם שמואל: אין מורין לא מן ההלכות... אלא מן התלמוד" ואילך - מקורם בירושלמי פאה. המימרה של רבי זעורה בשם רבי יוחנן מתייחסת להלכה במשנה בפאה בעניין הזורע שני מיני חיטים, ועל המימרה של רבי זעורה בשם שמואל הקשו מההלכה בעניין הזורע שני מיני חיטים ושני מיני שעורים, ובעקבות המימרה של רבי זעורה בשם שמואל הובאה מימרה דומה של רבי חנניה בשם שמואל. נראה שאמצעה של המקבילה: המאמרים בעניין הדברים שבכתב שהם מיעוטה של התורה והדברים שבעל פה שהם רובה של התורה - מקורו בירושלמי חגיגה. מאמרים אלה מתקשרים למשנה בחגיגה על ההלכות שיש להן מקרא ממועט והלכות מרובות. חלקי המקבילה שמקורם בפאה הועתקו לחגיגה וחלקי המקבילה שמקורם בחגיגה הועתקו לפאה, כיוון שבכולם נזכרו הלכות בכלל והלכות ודברים שנאמרו למשה בסיני.

בבבלי בבא בתרא קל,ב אמרו: תנו רבנן: אין למדים הלכה לא מפי תלמוד (מהלכה שחכם מורה בבית המדרש) ולא מפי מעשה (ממעשה שחכם עושה), עד שיאמרו לו (לשואל) "הלכה למעשה". שאל ואמרו לו "הלכה למעשה" - ילך ויעשה (כמו שהורו לו).

בבבלי: אין למדים מפי תלמוד. ובירושלמי: אין למדים מן ההורייה. ונראה שהיא היא. • • •

משנה שדה שקצרוה גוים, קצרוה ליסטים (שודד, גזלן (מקור המילה ביוונית: ליסטיס. המילה משמשת בלשון חז"ל גם ביחיד וגם ברבים)), קירסמוה נמלים – כרסמו את השיבולים**, שברתה הרוח או בהמה** – וחלק מהתבואה הקצורה או המכורסמת או השבורה נשאר בידי בעל השדה, - פטורה – השדה מפאה, משום שקצירת גויים וליסטים וכו' אינה קצירה המחייבת את השדה בפאה, לפי שלא קצרו בשביל בעל השדה (בספרא ובספרי למדו מן הכתוב את הטעם הזה לדין המשנה).

קצר – הבעלים, חצייה – של השדה, וקצרו ליסטים חצייה – שנשאר, - פטורה – כל השדה מפאה, אף החצי שהוא קצר**,** לפי שחובת קציר בקמה – בעל השדה הניח את חובת הפאה של חלק השדה שקצר (-"חובת קציר") בחלק השדה שלא קצר (-"בקמה"), שאין חובת נתינת פאה אלא בשעת גמירת הקצירה (משנה לעיל א,ג), והואיל והוא לא גמר את הקצירה אלא ליסטים גמרוה, הרי קצירת ליסטים אינה קצירה המחייבת את השדה בפאה**.** • • • משנה קצרו ליסטים חצייה – של השדה, וקצר – בעל השדה, חצייה – שנשאר, - נותן – בעל השדה, פיאה ממה שקצר – הוא, שלא נתחייבה כל השדה בפאה אלא חצייה שקצר הוא**.**

קצר – בעל השדה, חצייה – של השדה, ומכר חצייה – שנשאר, - הלוקח – שקנה את חצי הקמה וקוצר, נותן פיאה – מהקמה שקנה, לכל – על כל השדה, משום שהמוכר הניח את חובת הפאה בקמה שלא קצר, ואותה מכר לו, חוץ מן הפאה שבה**.**

קצר – בעל השדה, חצייה – של השדה, והקדיש חצייה – שנשאר, - הפודה מיד הגזבר – של ההקדש את חצי הקמה וקוצר, הוא נותן פיאה – מהקמה שקנה, לכל – על כל השדה. אבל אם הגזבר קצר חצייה - השדה פטורה מפאה**.** • • •

תלמוד שדה שקצרוה גויים וליסטים במשנה שנינו: "שדה שקצרוה גוים - פטורה".

מציעים פרשנות מצמצמת למשנה: מתניתא – המשנה (יש להעמיד את המשנה הפוטרת שדה שקצרוה גוים במקרה המתואר בהמשך) - בשקצרוה לעצמן – במקרה שקצרו הגויים בשביל עצמם, שקנו את התבואה לעצמם בעודה מחוברת לקרקע, היא פטורה מפאה, מפני שחובת הפאה חלה על הקמה, והקמה של גויים היא**, אבל אם קצרוה לישראל** – במקרה שקצרו הגויים בשביל בעל השדה שהוא יהודי, ששכר אותם כפועלים לקצור, - חייבת – השדה בפאה, לפי שנקצרה בשביל בעל השדה**.**

ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: ותני כֵן: – ושונה [התנא] כך: אין שוכרין פועלין גוים – אסור לשכור אותם לקצור**, מפני שאינן בקיאין בלקט** – אינם יודעים דיני לקט ולא ישאירו לעניים את הלקט המגיע להם, ויכשילו את בעל השדה בגזל העניים, והוא הדין פאה. ומזה משמע ששדה שקצרוה גויים בשביל בעל השדה שהוא יהודי - חייבת בפאה**.**

בתוספתא פאה ב,ט שנו: ישראל שמכר קמתו לגוי - פטור מן הפיאה.

ובתוספתא פאה ג,א שנו: אין שוכרים פועלי גויים, לפי שאין פקיעים (בקיאים) בלקט.

במשנה שנינו: "שדה שקצרוה ליסטים - פטורה".

מציעים פרשנות מצמצמת למשנה: מתניתא – המשנה (יש להעמיד את המשנה הפוטרת שדה שקצרוה ליסטים במקרה המתואר בהמשך) - בשקצרוה לאבדה – במקרה שקצרו הליסטים כדי להשמיד את התבואה**, אבל אם קצרוה שלא לאבדה** – במקרה שקצרו הליסטים כדי לגזול בשביל עצמם, - חייבת – השדה בפאה, שהליסטים שהם יהודים חייבים לתת פאה מן התבואה שקצרו**.**

ומציעים דעה המנוגדת לדעה המופיעה לפני כן: אמר רבי הושעיא בר שמי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): ואפילו תימא (צריך לומר: 'תימר'. בכתב יד רומי אין מילה זו): – ואפילו תאמר: בשקצרוה שלא לאבדה – אפילו תעמיד את המשנה במקרה שקצרו הליסטים שלא לאבדה, - פטורה – השדה מפאה**, מאחר שהפיאה ניתנת במחובר לקרקע** – כי חובת הפאה חלה על הקמה, ולכן דינה של התבואה המחוברת לקרקע כקרקע, ואין קרקע נגזל – אלא היא עומדת ברשות בעליה לעולם, ואין בקרקע שינוי רשות שיַקְנֶה לגזלן בעלות עליה, ואף התבואה המחוברת לקרקע אינה נגזלת, ולכן אין הליסטים חייבים לתת פאה מן התבואה, לפי שבעודה מחוברת לקרקע עדיין אינה שלהם, וגם בעל השדה אינו חייב לתת פאה שהרי לא קצר אותה. וכיוון שבשעת החיוב בפאה היתה השדה פטורה מפאה, שוב אינה מתחייבת אחר כך**.**

בספרא "קדושים" פרשה א נאמר: "ובקוצרכם" - פרט לשקצרוה ליסטים, קירסמוה נמלים, שיברתה הרוח או בהמה. "ובקוצרכם" - פרט לשקצרוה גויים. ובספרי דברים פסקה רפב נאמר: "כי תקצור קצירך" - פרט לשקצרוהו ליסטים וקרסמוהו נמלים ושברתו הרוח או בהמה. "קצירך" - פרט לשקצרוהו גויים. • • •

במשנה שנינו: "קצר חצייה וקצרו ליסטים חצייה - פטורה, שחובת קציר בקמה".

מה משמעות הנימוק "שחובת קציר בקמה"? -

מפני שהוא מפריש מן הקציר (צריך לומר: 'מן הקמה' (רא"פ בשם מהר"ם (ראה "משהו על מפרשים קדמונים לירושלמי", "ספר היובל לכבוד אלכסנדר מארכס", עמוד שיח), וכן רא"מ לונץ)) על הקמה – אדם רשאי לתת פאה מן הקמה שהוא קוצר בתחילה על הקמה שיקצור אחרי כן, שכן נותנים פאה בתחילת השדה (משנה לעיל א,ג), ומן הקמה על הקציר – אדם נותן פאה מן הקמה שהוא קוצר בסוף על הקציר שקצר לפני כן, שכן עיקר המצווה הוא שנותנים פאה בסוף השדה**, ואינו מפריש מן הקציר לא על הקציר** – אין אדם רשאי לתת פאה מן הקציר שקצר בסוף על הקציר שקצר לפני כן, ולא על הקמה – אין אדם רשאי לתת פאה מן הקציר שקצר בתחילה על הקמה שיקצור אחרי כן**.**

וקובעים: פעמים (יש מקרים מסוימים) שהוא מפריש מן הקציר על הקמה.

ומדגימים את הקביעה: היך עבידא? – איך עשוי [הדבר]? (כיצד פעמים שהוא מפריש מן הקציר על הקמה?) - כילה את שדהו ושייר בה כדי פיאה – אם בעל השדה קצר את כל שדהו ועשה את התבואה עומרים, והשאיר בסוף השדה קמה בשיעור פאה, שהוא אחד משישים בשדהו**, כיון שקצר שיבולת הראשונה** – שחזר בו וקצר את הקמה שהשאיר לפאה, אפילו קצר ממנה שיבולת אחת, חזרה פיאה לעומרין – חיוב פאה שחל על הקמה חל מעתה על העומרים, וצריך לתת פאה מן העומרים גם על הקמה, - הרי שבמקרה זה הוא מפריש מן הקציר (צריך להוסיף: 'על הקמה').

ומרחיבים את תחולת הקביעה: ולא סוף דבר – לא דבר זה בלבד, שכילה את שדהו – הדין שחזרה פאה לעומרים נכון לא רק במקרה שכילה את שדהו ושייר בה כדי פאה**, אלא אפילו בשקצר ואמר: מיכן והילך** (מכאן והלאה) אני מפריש פיאה – גם במקרה שקצר חלק משדהו, ולפני שקצר את שאר שדהו אמר על קמה בשיעור פאה שבאמצע השדה שהוא מפריש אותה לפאה**, כיון שקצר שיבולת הראשונה** – שחזר בו וקצר את הקמה שהפריש לפאה, אפילו קצר ממנה שיבולת אחת, חזרה פיאה לעומרין – חיוב פאה שחל על הקמה חל מעתה על העומרים, וצריך לתת פאה מן העומרים גם על הקמה, - הרי שגם במקרה זה הוא מפריש מן הקציר על הקמה. • • •

תלמוד זכיית מוכר ולוקח בפאה במשנה שנינו: "קצר חצייה ומכר חצייה - הלוקח נותן פיאה לכל".

שואלים: המוכר – את שדהו לאחר שקצר חציה, והוא עני, - מהו שיזכה בפיאה – שהלוקח נותן מחציה שקצר הוא על כל השדה, שהיא מתרת את העומרין – את הקמה שקצר המוכר ועשה אותה עומרים**?** – מה הדין במקרה הזה? האם המוכר רשאי לזכות בפאה, כדין המוכר את שדהו עם הקמה והוא עני, שהוא רשאי לזכות בפאה שהלוקח נותן, לפי שכבר אינה שדהו (משנה פאה ה,ו), או שמא אין המוכר רשאי לזכות בפאה, שהרי הפאה שהלוקח נותן מתירה גם את העומרים של המוכר?

ופושטים את הבעיה בהצעת מקור תנאי בצירוף דיון במקור: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מהמשנה פאה ה,ה): המקבל שדה – באריסות, לקצור – אותה, על מנת לקבל חלק מן היבול, והוא עני, - אסור בלקט, בשכחה ובפיאה – משדה זו שהוא קוצר**. אמר רבי יהודה: אימתי** – אסור במתנות עניים משדה זו**? בזמן שקיבלה** – את השדה, ממנו – מבעל השדה, למחצה, לשליש ולרביע – על מנת לקבל חצי או שליש או רבע מן היבול**. אבל אם אמר לו** – בעל השדה**: שליש** – או רבע או חצי של מה שאתה קוצר יהא שלך - מותר בלקט, בשכחה ובפיאה (עד כאן המשנה). - (כאן התחלת מקבילה בירושלמי להלן ה,ה) ויש לשאול: מה בינה לקדמיתא? – מה בינה (בין ההלכה האחרונה) לראשונה (להלכה הראשונה במשנה)? (מה ההבדל בין שתי ההלכות? מדוע אם קיבלה מבעל השדה לשליש - האריס אסור במתנות עניים ממנה, ואם אמר לו בעל השדה ששליש יהא שלו - האריס מותר במתנות עניים ממנה?) - ויש להשיב: אלא – כך משמעם של הדברים שאמר לו בעל השדה**: לכשתקצור, שליש תהא שלך** – לאחר שתקצור את התבואה, יהא לך שליש ממנה. ולכן האריס מותר בלקט ובשכחה ובפאה, מפני שהפאה ניתנת בשעת הקצירה, ובשעת הקצירה עדיין לא היתה התבואה שלו אלא של בעל השדה**.** - ויש להציע את פשיטת הבעיה בהצעת היסק מן האמור לפני כן: אמר רבי בון בר חייא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי. במקבילה בטעות: 'רבי חייא ברבי בון'): הדא אמרה – זאת אומרת**, שהמוכר זָכֶה** (במקבילה: 'זכיי') בפיאה שהיא מתרת את העומרין – כמו שבמקרה שם, האריס רשאי לזכות בפאה, כי בשעת נתינת הפאה לא היתה התבואה שלו, כך גם במקרה כאן, המוכר רשאי לזכות בפאה, כי בשעת נתינת הפאה לא היתה התבואה שלו**.**

ומציעים הבחנה בין שני המקרים כדי לדחות את האמור לפני כן: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי. במקבילה בטעות: 'רבי יוסי בירבי בון'): תמן – שם (באריס), - לא נתחייבה שדהו ברשותו – בשעה שחל חיוב פאה על השדה לא היתה התבואה של האריס, שהרי בשעת הקצירה עדיין לא היתה התבואה שלו אלא של בעל השדה, ולכן הוא רשאי לזכות בפאה**, ברם הכא** – אבל כאן (במוכר), - נתחייבה שדהו ברשותו – בשעה שחל חיוב פאה על השדה היתה התבואה של המוכר, שהרי כשקצר חציה של השדה עדיין היתה התבואה שלו, ולכן אינו רשאי לזכות בפאה (חיוב פאה חל על השדה משקצר שיבולת הראשונה (ירושלמי לעיל א,א). - עד כאן המקבילה בירושלמי להלן).

ומציינים: אִילּוּ – אם היו הדברים שלעיל (הבעיה) נאמרים באופן אחר: קצר – בעל השדה, חצי שדהו ומכר מה שקצר – מכר את חצי הקמה של שדהו שקצר, ואחר כך קצר המוכר את חצי שדהו שנשאר, - הלוקח – אם הוא עני, מותר בלקט ובשכחה ובפיאה – הלוקח רשאי לזכות במתנות שהמוכר נותן על כל השדה מהקמה של חצי שדהו שנשאר**, יאות** – יפה (נכון היה להסיק את הדין במקרה הזה מן המקור התנאי שלעיל, שכמו שבמקרה שם, האריס רשאי לזכות בפאה, כי בשעה שחל חיוב פאה על השדה לא היתה התבואה שלו, כך גם במקרה הזה, הלוקח רשאי לזכות בפאה, כי בשעה שחל חיוב פאה על השדה לא היתה התבואה שלו).

ושואלים עוד: הלוקח – שדה לאחר שקצר המוכר חציה, והוא עני, - מהו שיזכה בפיאה – שהוא נותן מחציה שקצר הוא על כל השדה, שהיא מתרת את העומרין של המוכר – את הקמה שקצר המוכר ועשה אותה עומרים**?** – מה הדין במקרה הזה? האם הלוקח רשאי לזכות בפאה, כי בשעה שחל חיוב פאה על השדה לא היתה התבואה שלו אלא של המוכר, או שמא אין הלוקח רשאי לזכות בפאה, כדין הלוקח שדה עם הקמה והוא עני, שאינו רשאי לזכות בפאה שהוא נותן, לפי שבעל השדה הוא (משנה פאה ה,ו)?

ופושטים את הבעיה בציון שהדין של העניין הזה נתון במחלוקת העוסקת בעניין אחר: כפלוגתא דרבי ודרבי (הצורה 'פלוגתא' היא צורה בבלית, ומן הבבלי היא חדרה לירושלמי. וצריך לומר על פי כתב יד רומי: 'תפלוגתא דרבי ורבי') יהודה הנשיא – מחלוקת רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) ורבי יהודה הנשיא (רבי יודן נשיאה, הנשיא בדור הראשון והשני לאמוראים. - רבי יהודה מסדר המשנה לא נקרא בשום מקום בירושלמי בשם רבי יהודה הנשיא, ורק נכדו רבי יודן נשיאה מכונה בשם זה בכמה מקומות בירושלמי), שמובאת בירושלמי לעיל א,ו. המחלוקת היא בלוקח פירות תלושים מחבירו בשנת מעשר עני, והמוכר לא הפריש מעשר עני אלא הקונה הפריש, שלדעת רבי יהודה הנשיא, אף אם הקונה עני, מוציאים מידו מעשר עני ונותנים לעני אחר, ואינו נוטל אותו לעצמו, כשם שאין עני זוכה בלקט ובשכחה ובפאה שהוא מפריש משדהו, אלא הוא צריך לתת אותם לאחרים, ולדעת רבי, אם הקונה עני, אין מוציאים מידו מעשר עני, והוא נוטל אותו לעצמו, משום שיש להבדיל בין לקט שכחה ופאה ובין מעשר עני, כיוון שיש לראות כאילו מעשר העני נמצא בתוך הפירות עוד כשהיו ברשות המוכר, וכשקנה העני ממנו את הפירות הרי זה כאילו שנתן המוכר לעני את המעשר, ולכן זכה בו העני. וכן במקרה כאן, לדעת רבי יהודה הנשיא, אין הלוקח זוכה בפאה שהוא מפריש, ולדעת רבי, הלוקח זוכה בפאה שהוא מפריש, כיוון שבשעה שחל חיוב פאה על השדה לא היתה התבואה שלו אלא של המוכר**.** • • •

פאה בחוץ לארץ ובהקדש מציעים שאלה: רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בעי – שואל (מסתפק): קצירת חוצה לארץ – שדה שהיא חוץ לארץ ישראל שנקצרה, - מהו שתהא חייבת בפיאה? – האם היא חייבת בפאה או שהיא פטורה מפאה?

שלא תאמר: ההקדש - פטור, וחוצה לארץ - פטור. אי מה הקדש - חייב, אף חוצה לארץ - חייב. (המונח 'שלא תאמר' מציע ושולל סוגים שונים של "הווה אמינות" המנוגדות לאמור לפני כן, במסגרת הסבר מדוע האמור בשלב הקודם הוא נכון, כשהוא עשוי להיראות שגוי, או מדוע האמור שם נחוץ או מחודש, כשהוא עשוי להיראות מיותר ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 558). - לכן אין מובן כאן למונח 'שלא תאמר'. ונראה שמקומו של קטע זה לאחר המשפט הבא)

ופושטים את השאלה בהצעת ברייתא: אשכח תני: – נמצא [תנא ש]שונה: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר" (ויקרא יט,ט), ולא קציר חוצה לארץ – המילה "ארצכם" באה למעט, שרק שדה שהיא בארץ ישראל שנקצרה - חייבת בפאה, אבל לא שדה שהיא חוץ לארץ ישראל שנקצרה**.**

ומסבירים: מדוע יש צורך ללמוד מהכתוב שקצירת חוצה לארץ פטורה? והרי כלל בידינו שכל המצוות התלויות בקרקע אינן נוהגות אלא בארץ ישראל בלבד, וכיצד יעלה על הדעת שיש חיוב פאה בקצירת חוץ לארץ? - שלא תאמר: – כדי שלא תחשוב שקצירת חוצה לארץ כדין הקדש: ההקדש - פטור, וחוצה לארץ - פטור. אי (בכתב יד רומי: 'או') (נראה שאין לגרוס את המילים 'ההקדש - פטור... אי', והן נוספו לקטע הזה כשהועבר לעיל והובן כמפרט את צדדי השאלה) מה הקדש - חייב – בפאה (במקרה מסוים, ראה ירושלמי לעיל א,ג), אף חוצה לארץ - חייב – בפאה כמו הקדש. לכן יש צורך ללמוד מהכתוב שקצירת חוצה לארץ פטורה (בכל מקרה, אף אם הובאה לארץ. - בירושלמי ראש השנה א,א יש הצעת שאלה ופשיטתה במונח 'אשכח תני' ואחר כך 'שלא תאמר' באותו מובן כמו שפירשנו כאן).

הרי הנוסח המוצע לקטע הזה על פי פירושנו:

רבי פינחס בעי: קצירת חוצה לארץ - מהו שתהא חייבת בפיאה?

אשכח תני: "קציר ארצכם", ולא קציר חוצה לארץ.

שלא תאמר: מה הקדש - חייב, אף חוצה לארץ - חייב.

לפי הבבלי חולין קלז,ב, פאה נוהגת בחוץ לארץ מדברי חכמים.

במשנה שנינו: "קצר חצייה והקדיש חצייה - הפודה מיד הגזבר הוא נותן פיאה לכל".

קצר הגיזבר חצי חצייה – של השדה שנשאר, שהקדיש בעל השדה לאחר שקצר חציה, ולא הספיק – הגזבר, לקצור את השאר עד שפדה – אדם מיד הגזבר, את כולה – את כל הקמה של חציה של השדה, וקצר את חצי חציה של השדה שנשאר, - מפריש מן הקציר על הקציר – הפודה נותן פאה מן הקציר שקצר גם על הקציר שקצר בעל השדה**, וכל מה שנקצר ברשות ההקדש** – חצי חציה שקצר הגזבר, - כבר נפטר – מפאה, לפי שקמת ההקדש שנקצרה פטורה מפאה**.**

בספרי דברים פסקה רפב נאמר: "קצירך" - פרט להקדש. • • •