משנה מלבנות התבואה שבין הזיתים – חלקות מרובעות של תבואה הזרועות במטע עצי זית בין העצים (לזריעת תבואה ניצלו גם את השטחים שבין שורות העצים, ובמיוחד במטעים שעציהם נטועים ברווחים ניכרים זה מזה), - בית שמי (בני בית המדרש שיסד שמאי, מחכמי הזוגות) אומרים: פיאה מכל אחד ואחד – בעל השדה נותן פאה מכל מלבן לעצמו, שכל מלבן ומלבן נחשב כשדה בפני עצמה לעניין פאה**. בית הלל** (בני בית המדרש שיסד הלל, מחכמי הזוגות) אומרים: מאחד על הכל – בעל השדה נותן פאה ממלבן אחד על כל המלבנות, שכולם נחשבים כשדה אחת**. מודים** – בית שמאי לבית הלל**, שאם היו ראשי שורות מעורבין** – ששורות הזיתים מצטלבות בזוויות חדות (מצב שהוא רגיל בשטחים מדרוניים, שהקפידו בהם על חריש ונטיעה בקווי גובה), ומלבנות התבואה נפגשו בזוויותיהם**, שהוא נותן פיאה מאחד על הכל** – שכולם נחשבים כשדה אחת אף לדעת בית שמאי**.** • • • משנה המנמר את שדהו – העושה את שדהו (שדה תבואה או ירקות) הזרועה מין אחד מנומרת, על ידי שליקט ממקומות שונים בה את הצמחים היבשים שהבשילו, ושייר קלחים (חלקי הצמח שעל האדמה) לחים – שלא ליקט את הצמחים הלחים שעדיין לא הבשילו, - רבי עקיבה אומר: פיאה מכל אחד ואחד – בעל השדה נותן פאה מהצמחים היבשים לעצמם ומהצמחים הלחים לעצמם לכשילקט אותם, שכל אחד מהם נחשב כשדה בפני עצמה לעניין פאה**. וחכמים אומרים: מאחד על הכל** – בעל השדה נותן פאה מהצמחים היבשים או מהצמחים הלחים על כולם, שכולם נחשבים כשדה אחת**.**

מודים חכמים לרבי עקיבה בזורע שבת (צמח תבלין) או חרדל (צמח חד שנתי בעל פרחים צהובים הגדל בעיקר בר, שהשתמשו בראשי גבעוליו ובעליו כתבלין בבישול ובכבישה. נהגו לגדל ממנו חלקות קטנות בגבול השדה או בצד הערוגה) בשלשה מקומות – בשדהו הזרועה מין אחר**, שהוא נותן פיאה מכל אחד ואחד** – שכל מקום נחשב כשדה בפני עצמה (שבת וחרדל נחשבים כצמחי תבלין ולא כירק, וחייבים בפאה משום שלקיטתם כאחת ומכנסם לקיום). • • •

תלמוד מלבנות התבואה שבין הזיתים במשנה שנינו: "מלבנות התבואה של בין הזיתים" כול'.

מציעים הקבלה של משנת בית רבי למשנתנו: אנן תנינן: – אנחנו שָׁנינו: מלבנות התבואה של בין (בכתב יד רומי: 'שבין') הזיתים. תניי דבית רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי): – שונים [התנאים] של בית רבי: מלבנות התבואה שבין האילנות – במקום "שבין הזיתים" שבמשנתנו שנתה ברייתא של בית רבי "שבין האילנות", אף אלה שהם פטורים מן הפאה (כגון תאנים).

מתניתין צריכה לדבית רבי – משנתנו (משנת רבי) צריכה (זקוקה) ל[משנתו] של בית רבי (שיש במשנת בית רבי חידוש שאין במשנתנו), ודבית רבי צריכן (צריך לומר כמו המופע הקודם: 'צריכה', וכן הוא בכתב יד רומי) למתניתן – ו[משנתו] של בית רבי צריכה (זקוקה) למשנתנו (למשנת רבי, שיש במשנתנו חידוש שאין במשנת בית רבי). אִילּוּ תנינן אנן ולא תנון דבית רבי, הוינן אמרין: – אילו שנינו אנחנו (את משנתנו) ולא שנו [התנאים] של בית רבי (את משנתם), היינו אומרים: לא אמרנא (צריך לומר: 'אמרנן') – לא אמרנו אלא שבין הזיתים, דבר שהוא חייב בפיאה – זיתים שחייבים בפאה מפסיקים את המלבנות (מפרידים ביניהם) לדעת בית שמאי**, אבל דבר שהוא פטור [מן ה]פיאה** (המוסגר הושלם כמו בכתב יד רומי) - אף בית שמי מודין (צריך לומר: 'מודיי') – גם בית שמאי מודים, שהוא נותן פיאה מאחד על הכל – שאר אילנות שפטורים מפאה אין מפסיקים את המלבנות אף לדעת בית שמאי, מפני שדבר החייב בפאה מפסיק יותר מדבר הפטור מפאה (ראה ירושלמי לעיל ב,א). ויש להציע מסקנה: הוי – הוֹוֶה (נמצא), צורכה למתניתה דרבי – [יש] צורך למשנתו של רבי (למשנה החיצונית של בית רבי). או אִילּוּ תניי (צריך לומר על פי הלשון לעיל: 'תנון') דבית רבי ולא תנינן אנן, הוינן אמרין: – או אילו שנו [התנאים] של בית רבי ולא שנינו אנחנו, היינו אומרים: לא אמרו – התנאים של בית רבי, אלא שבין האילנות, דבר שהוא פטור [מן ה]פיאה (המוסגר הושלם כמו בכתב יד רומי) – שאר אילנות שפטורים מפאה אין מפסיקים את המלבנות לדעת בית הלל**, אבל דבר שהוא חייב בפיאה - אף בית הלל מודיי** – גם בית הלל מודים, שהוא נותן פיאה מכל אחד ואחד– זיתים שחייבים בפאה מפסיקים את המלבנות אף לדעת בית הלל, מפני שדבר החייב בפאה מפסיק יותר מדבר הפטור מפאה**.** ויש להציע מסקנה: הוי – הוֹוֶה (נמצא), צורכה למתניתן וצורכה למתניתא דבי רבי (בכתב יד רומי: 'למתניתה דרבי') – [יש] צורך למשנתנו, וצורך למשנה של בית רבי (הרי שהמשנה והברייתא משלימות זו את זו).

ומציעים שאלה לבחינת תחולת המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל: מה נן קיימין? – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים? באיזה מקרה יש להעמיד את המחלוקת במשנתנו?) - ומציעים שתי אפשרויות שנדחות: אי (צריך לומר: 'אם', וכן הוא בכתב יד רומי) במרווחין – אם במקרה שהזיתים שבמטע נטועים מרוחקים זה מזה, שיש פחות מעשרה אילנות על שטח של בית סאה, - אף בית שמי מודיי – גם בית שמאי מודים, שהוא נותן פיאה מאחד על הכל – לפי שאין האילנות נראים כמפסיקים את המלבנות, וכל המלבנות נדמים כשדה אחת**!** ואם ברצופין – אם במקרה שהזיתים שבמטע נטועים סמוכים זה לזה, שיש יותר מעשרה אילנות על שטח של בית סאה, - אף בית הלל מודו (צריך לומר: 'מודיי') – גם בית הלל מודים, שהוא נותן פיאה מכל אחד ואחד – לפי שהאילנות נראים כמפסיקים את המלבנות**!**

ומציעים תשובה לשאלה: אלא – על כורחנו עלינו להעמיד את המחלוקת במשנתנו במקרה אחר שבו תהיה מחלוקת, כי (כן) נן קיימין – [ב]כך אנחנו עומדים (עוסקים), בנטועין מטע עשר לבית סאה – (יש להעמיד) במקרה שהזיתים שבמטע נטועים כך שיש עשרה אילנות על שטח של בית סאה (מקום שאפשר לזרוע בו סאה תבואה, והוא חמישים אמה על חמישים אמה. במקומות אחדים צויין מטע זה כמטע רגיל, והמרחק בין אילן לאילן היה כ-16 אמות). ומפרטים מה סובר כל צד במחלוקת: בית שמי עבדין לון – עושים אותם (דנים ומחשיבים את האילנות), כמרווחין (צריך לומר: 'כרצופין') – ולכן לדעתם הוא נותן פאה מכל אחד ואחד**,** ובית הלל עבדין לון – עושים אותם (דנים ומחשיבים את האילנות), כרצופין (צריך לומר: 'כמרווחין') – ולכן לדעתם הוא נותן פאה מאחד על הכול**.**

במסירה שלפנינו וכן בכתב יד רומי יש בקטע הזה הרכבה של שתי גרסות סותרות. לפי הגרסה בחלק הראשון של הקטע ('מה נן קיימין?...'), במרווחים הוא נותן פיאה מאחד על הכול, וברצופים הוא נותן פיאה מכל אחד ואחד, ולפי הגרסה בחלק השני של הקטע ('אלא כי נן קיימין...'), במרווחים הוא נותן פיאה מכל אחד ואחד, וברצופים הוא נותן פיאה מאחד על הכול. מדברי רמב"ם בפירושו למשנה ובהלכותיו נראה, שגרסתו בחלק הראשון הפוכה מהגרסה שבמסירה שלפנינו, וגרסתו בחלק השני מתאימה לגרסה שבמסירה שלפנינו, וכן גרס ריבמ"ץ. בהבאת הירושלמי בראב"ד, הגרסה בחלק הראשון היא כגרסה שבמסירה שלפנינו, והגרסה בחלק השני הפוכה מהגרסה שבמסירה שלפנינו, וכן גרס רש"ס, וכך הגהנו.

ומציעים סברה כטעם לדברי בית שמאי: מה טעמון דבית שמי? – מה טעמם של בית שמאי (שאילנות מפסיקים את המלבנות)? שאין דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות – אין הנוהג לזרוע תבואה במטע בשטחים הפנויים שבין האילנות, ולכן כשזורעים תבואה במלבנות בין האילנות, האילנות מפסיקים בין המלבנות וכל מלבן חשוב כשדה בפני עצמה (טעמם של בית הלל, שדרך בני אדם להיות מכניסים זרעים בין האילנות) (הגידולים שבין המטעים לא תמיד הם טובים לעצים, שהרי הם מנצלים את המים וחומרי המזון שבקרקע, ולכן יש שנמנעו מלזרוע גידולי ביניים במטעים. מבין המטעים השונים נהגו בעיקר לזרוע גידולי ביניים בין הזיתים, שכרגיל נטועים במרחקים ניכרים זה מזה. אומנם יש שזרעו גידולי ביניים גם במטעים אחרים ("החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמודים 134-135)).

ומציעים קשר בין דברי תנאים המבוסס על עקרונות דומים: אתיא דבית שמי – באה (הולכת) [שיטתם] של בית שמאי (שאומרים שזיתים מפסיקים בתבואה), כרבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) – ששנינו במשנה פאה ג,ד: "מלבנות הבצלים שבין הירק - רבי יוסי אומר: פאה מכל אחד ואחד". כְּמָה דרבי יוסי אמר: – כמו שרבי יוסי אומר: אין דרך בני אדם להיות מכניסין בצלים בין הירק – אין הנוהג לזרוע בצלים בשדה ירק בשטחים הפנויים שבין הירקות, ולכן כשזורעים בצלים במלבנות בין הירקות, הירקות מפסיקים בין המלבנות וכל מלבן חשוב כשדה בפני עצמה**, כן בית שמי אומרים** (צריך לומר: 'אמרין'): – כך בית שמאי אומרים: אין דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות – העיקרון של בית שמאי הוא אותו עיקרון של רבי יוסי, ולכן יש קשר בין דבריהם**.**

ומציינים: מסתברא דבית שמי יודון לרבי יוסי – מסתבר שבית שמאי יודו לרבי יוסי**, רבי יוסי לא יודה לבית שמי.** ומסבירים מדוע מסתבר כך: בית שמי יודון לרבי יוסי – בית שמאי יודו לרבי יוסי**, שכֵּן אין דרך בני אדם להיות מכניסין בצלים בין הירק. רבי יוסי לא יודי לבית שמי** – רבי יוסי לא יודה לבית שמאי**, שכֵּן דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות** – כטעמם של בית הלל (כאן התלמוד דוחה את 'אתיא' בטענה שמסתבר שבית שמאי יודו לרבי יוסי אך לא להפך ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 107)).

הירושלמי הסביר את טעמם של בית שמאי בלבד, לא משום שההלכה כמותם, אלא משום שהיה נראה שרבי יוסי מקבל את עמדתם של בית שמאי, שכן המחלוקת בין רבי יוסי וחכמים במשנה פאה ג,ד דומה בניסוחה למחלוקת בין בית שמאי ובית הלל במשנתנו, ולכן הירושלמי ציין שאין זיקה בין בית שמאי לרבי יוסי.

וקובעים: היה שם גדר – אם היתה גדר בין מלבנות התבואה שבין הזיתים, - כמן (כמאן) דהוא – כמי שהוא אילן – דינה לעניין פאה הוא כדין אילן אחד בין מלבנות התבואה, ואין הגדר מפסיקה ביניהם (גדר זו אינה גבול של השדה אלא היא בתוך השדה וחלק ממנה).

ושואלים: היו שנים? – אם היו שתי גדרות בין מלבנות התבואה, מה הדין לעניין פאה? האם הגדרות מפסיקות בין המלבנות או שלא? - אין משיבים על השאלה (בנוסח רש"ס נוסף 'צריכה' - [הדבר] נצרך (הדבר צריך לימוד ועיון) - הדין במקרה שנזכר לפני כן מסופק). • • •

במשנה שנינו: "מודים, שאם היו ראשי שורות מעורבין, שהוא נותן פיאה מאחד על הכל".

מציעים שתי שאלות: עד כדון – עד עכשיו, - במעורבין מיכן ומיכן (מכאן ומכאן) – הדין בקשר למקרה שהיו ראשי השורות של המלבנות מעורבים פשוט, באופן שהיו מעורבים מכאן ומכאן, שהיו ראשי השורות נכנסים זה לתוך זה משני קצותיהם). הרי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: 'היו') מעורבין מצד אחד? – מה הדין במקרה שהיו ראשי השורות של המלבנות מעורבים באופן שהיו מעורבים מצד אחד בלבד? האם גם באופן הזה הוא נותן פיאה מאחד על הכול, או שמא באופן הזה הוא נותן פאה מכל אחד ואחד? או (מילה זו יתירה ואינה בנוסח רש"ס) בשלשה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: 'כשלשה') תלמין של פתיח או אפילו כל שהוא? – האם הדין במקרה שהיו ראשי השורות של המלבנות מעורבים הוא רק באופן ששיעור הרוחב של השורות בראשיהן הוא כרוחב שלושה תלמים רחבים שעושים בחרישה ראשונה כדי לפתוח את האדמה (שיעורם של תלמים אלה הוא כשתי אמות רוחב (ירושלמי כלאיים ב,ו)), או שמא הדין הוא אף באופן ששיעור הרוחב של השורות בראשיהן הוא משהו? - אין מענה לשאלות אלו. • • •

תלמוד המנמר את שדהו במשנה שנינו: "המנמר שדהו" כול'.

מהו "המנמר את שדהו"? -

כהדין נימרה – כמו הנמר הזה (שהוא מגוון בכתמים שונים). מקום הזבלין עולין תחילה – במקומות המזובלים שבשדה הצמחים צומחים ומבשילים בתחילה**, נמרידה** (בכתב יד רומי: 'נמדורה'. וצריך לומר: 'נמרירה') קריי לה – מנומרת קוראים (קריאת שֵׁם) לה (לשדה זו, שכיוון שאין הצמחים של אותו מין שבה מבשילים כאחת, מלקטים ממנה בתחילה את הצמחים היבשים שהבשילו ומשיירים את הצמחים הלחים שלא הבשילו, וכשהצמחים הלחים מבשילים מלקטים אף אותם).

בשדה שזיבולו אינו אחיד מקדימה התבואה להבשיל במקומות המזובלים. במקרה זה יש שנאלצים לקצור את השדה לסירוגין במקומות המזובלים שהקדימו להבשיל ("החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמוד 200).

ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - כשהיה יבש מיכן ומיכן (מכאן ומכאן) ולח באמצע – הדין בקשר למנמר שדהו פשוט, במקרה שהצמחים היבשים שהוא מלקט תחילה נמצאים מצדדי השדה והצמחים הלחים נמצאים באמצע השדה, שבזה חכמים אומרים שכולם נחשבים כשדה אחת, שכן הדרך להתחיל ללקט בצדדי השדה, ולכן אין הנימור הזה שונה מלקיטה רגילה**. היה לח מיכן ומיכן** ויבש באמצע? – מה הדין בקשר למנמר שדהו במקרה שהצמחים הלחים נמצאים מצדדי השדה והצמחים היבשים שהוא מלקט תחילה נמצאים באמצע השדה? האם גם בזה חכמים אומרים שכולם נחשבים כשדה אחת, או שמא בזה מודים חכמים לרבי עקיבה שהוא נותן פאה מהיבשים לעצמם ומהלחים לעצמם, שכן אין הדרך להתחיל ללקט באמצע השדה? - אין משיבים על השאלה.

ומציעים קשר בין דברי תנאים המבוסס על עיקרון משותף: רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי חייא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): אתייא דרבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) – באה (הולכת) [שיטתו] של רבי מאיר (שאומר שהקוצר לשחת מפסיק (משנה לעיל ב,א) - הקוצר בתוך השדה תבואה שלא נגמר בישולה לצורך מספוא, לאכילת בהמה, מקום השחת מפסיק את השדה, וחשובה היא כשתי שדות), בשיטת רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) רבו – של רבי מאיר**. כמו** (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה. וצריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'כְּמָה', וכן הוא בנוסח רש"ס) דרבי עקיבה אמר: – כמו שרבי עקיבה אומר: לח ויבש שני מינין – דינם כדין מי שזרע שדהו שני מינים, שהוא נותן פאה לכל אחד, ולכן המנמר שדהו נותן פאה מהצמחים היבשים לעצמם ומהצמחים הלחים לעצמם, שכל אחד מהם נחשב כשדה בפני עצמה לעניין פאה**, כן רבי מאיר אומר** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'אמר' (בארמית)) – כך רבי מאיר אומר**: לח ויבש שני מינין** – ולכן מקום השחת (שהיא לח) שקצר תחילה מפסיק את השדה, וחשובה היא כשתי שדות, וכשהוא קוצר את התבואה (שהיא יבש) הוא נותן פאה מכל חלק של השדה לעצמו (במסירה שלפנינו נשמט מ'שני מינין' לעיל עד 'שני מינין' כאן, והושלם על ידי מגיה) (כאן נראה שעיקר תפקידו של המונח 'אתייא' להסביר דעה מסוימת על ידי ציון העיקרון העומד מאחוריה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 105). - כאן המונח מסביר את דעת רבי מאיר).

אמרי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: 'אמרין') חברייא קומי – אמרו החברים לפני רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) – תלמידי חבורתו של רבי יוסי שאלו אותו**: ולמה לי כרבי עקיבה?** – מדוע לנו לומר שרבי מאיר הולך בשיטת רבי עקיבה? אפילו כרבנין! – הרי אפשר לומר שרבי מאיר הולך אפילו בשיטת החכמים שלהלן! - ומציעים משנה המשמשת כמראה מקום לדברי החכמים שנזכרו לפני כן: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה פאה ג,ג): המחליק בצלין [לחים] (הושלם כמו במשנה, וכן הוא בכתב יד רומי) לשוק – העוקר את הבצלים הלחים למוכרם בשוק מיד, ומקיים יבישין לגורן – משאיר בקרקע את הבצלים היבשים לעשות מהם גורן לשומרם, נותן פאה לאילו לעצמן ולאילו לעצמן - כל גידול הוא שדה לעצמו לעניין פאה, כדין מי שזרע שדהו שני מינים, שהוא נותן פאה לכל אחד. - הרי שלחים ויבשים שני מינים הם אפילו לשיטת החכמים במשנה שם ולא רק לשיטת רבי עקיבה במשנתנו**.**

אמר רבי יוסי – לחברים**: שמענן** – שמענו (שמיעה ממש), שוק וגורן שני מינין. (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: 'שמענן') – (וכי) שמענו, לח ויבש שני מינין?! (בתמיהה) – הטעם לשיטת החכמים במשנה שם אינו מפני שבצלים לחים ובצלים יבשים נחשבים כשני מינים, אלא מפני שבצלים לשוק ובצלים לגורן נחשבים כשני מינים. ולכן עלינו לומר שרבי מאיר הולך בשיטת רבי עקיבה שאומר שלח ויבש שני מינים הם. - בכך דחה רבי יוסי את דברי החברים.

הכינוי 'חברייא' בירושלמי בא בהוראה עיקרית אחת: קבוצת תלמידי חכמים באחת מישיבותיה של ארץ ישראל, בייחוד בטבריה, במרוצת המאה השלישית ועד למחצית המאה הרביעית, שעדיין לא הגיעו להוראה מסיבה כלשהי ("חכמי המשנה והתלמוד", עמוד 82).

ומציינים: חציו לח וחציו יבש – שדה שחציה צמחים לחים וחציה צמחים יבשים, וליקט את כל השדה יחד, - אוף (אף) רבי עקיבה מודה – מסכים לחכמים החלוקים עליו, שאין לח ויבש נחשבים כשני מינים במקרה הזה, והוא נותן פאה אחת על הכול (אף על פי שהיה מקום לחשוב שלא יודה בכך) ('מודה' הושלם במסירה שלפנינו על ידי מגיה. ובכתב יד רומי: 'מודי'. הצורה הארמית של הביטוי: 'אוף ר' מודי'. אבל בירושלמי שלפנינו בא הביטוי לעיתים בלשון עברית, כולו או מקצתו).

בבבלי מנחות עא,ב אמרו: "קוצר לשחת ומאכיל לבהמה...". - תנן התם (משנה פאה ב,א): ואלו מפסיקים לפאה: ...קוצר לשחת - מפסיק; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אינו מפסיק אלא אם כן חרש. ...כי אתא רב דימי (מארץ ישראל לבבל) אמר: רבי מאיר בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה, דאמר: אף לאדם נמי לא הוויא קצירה (קצירת שחת לאדם אין נחשבת כתחילת הקצירה); דתנן: המנמר את שדהו ושייר בו קלחים לחים - רבי עקיבא אומר: פאה מכל אחד ואחד (מפני שאין קצירה זו נחשבת כתחילת קצירת כל השדה, ולכן היא מפסיקה את השדה), וחכמים אומרים: מאחד על הכול (קצירה זו נחשבת כתחילת הקצירה, ולכן אינה מפסיקה את השדה, והוא נותן פאה ממקום אחד שבה על הכול); ואמר רב יהודה אמר שמואל: לא חייב רבי עקיבא (לתת פאה מכל חלק וחלק לעצמו) אלא במנמר לקליות (לצורך עשיית קליות מגרגרי התבואה הנקצרת, והריהי כקצירה לשחת), אבל במנמר לאוצר (לצורך שמירתה במחסן) - לא (לא אמר רבי עקיבא שנותן פאה מכל חלק וחלק, שכן באופן זה קצירה זו היא תחילת הקצירה. והרי זה כשיטת רבי מאיר לעניין הפסק השדה בקצירה לשחת). איני? והא כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: מחייב היה רבי עקיבא אף במנמר לאוצר! (הרי שהוא סבור שזה הפסק אף בקוצר תבואה שהביאה שליש, ושלא כרבי מאיר המחלק בין קצירת תבואה שהביאה שליש לקצירת תבואה שלא הביאה שליש) סבר לה כוותיה בחדא (רבי מאיר סבור כרבי עקיבא בדין התבואה שלא הביאה שליש, שאין קצירתה נחשבת כתחילת הקצירה) ופליג עליה בחדא (בתבואה שהביאה שליש, שלרבי עקיבא אף זו אין קצירתה נחשבת כתחילת הקצירה, ורבי מאיר סבור שהיא נחשבת קצירה).

חלקה הראשון של סוגיית הבבלי הובא בירושלמי לעיל ב,א, וראה מה שכתבנו שם. בשני התלמודים אמרו בשם אמוראי ארץ ישראל שרבי מאיר הולך בשיטת רבי עקיבא.

כרגיל קוצרים את התבואה ברציפות. רק בשדה שהבשלתו אינה אחידה יש שבעל השדה "מנמר לקליות"- קוטף מן השדה את השיבולים שהקדימו להבשיל. ויש שרובו של השדה הבשיל לקציר, ורק במקומות מועטים נשארו שיבולים לחות, ובמצב זה אין בעל השדה מחכה עד להבשלתן, אלא הוא "מנמר שדהו ושייר קלחים לחים". במקרה זה הוא "מנמר לאוצר" ("החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמוד 213).

והתנינן: – והרי שנינו: (הגר"א מוחק מילה זו, כי אין כאן הצעת קושיה מן המשנה אלא פסקה מן המשנה לסוגיה חדשה) "מודין חכמים לרבי עקיבה בזורע שבת או חרדל (צריך לומר: 'שבת וחרדל', כמו בכתב יד אחד של המשנה. הנוסח 'שבת או חרדל' הוא על פי הפירוש למשנה המוצע להלן) בשלשה מקומות".

ומציעים פירוש למשנה: כיני (צריך לומר כמו במקבילה: 'כיני מתניתא', וכן הוא בנוסח רש"ס ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 711; "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 273, הערה 166)): – כך היא המשנה (כך הוא פירושה): שבת בשלשה מקומות, או חרדל בשלשה מקומות – ו' החיבור של 'שבת וחרדל' היא ו' מחלקת, ומובנה: או. ואין פירוש המשנה: שבת וחרדל יחד בשלושה מקומות, לפי שהם כלאיים זה בזה**.**

ומביאים מחלוקת אמוראים בטעם הדבר שחכמים מודים לרבי עקיבה.

שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: מפני שאין הראשון שבהן ממתין – בהגעתו להבשלתו, לאחרון שבהן – שהנזרע ראשון מבשיל ראשון, והנזרע אחרון מבשיל אחרון, וראשון ראשון שמגיע להבשלתו נלקט, שכיוון שאין הלקיטה כאחת, לכן כל אחד חשוב כשדה בפני עצמה (דבר שאין לקיטתו כאחת פטור מפאה רק אם הוא דבר שאם אין לוקטים ראשון ראשון שמגיע להבשלתו הוא מתקלקל, כגון תאנים, אבל לא אם הוא דבר שאם אין לוקטים ראשון ראשון שמגיע להבשלתו אינו מתקלקל ואפשר ללוקטו כאחת, כגון שבת וחרדל (הגר"א)).

רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מפני שדרכן ליזרע ערוגות ערוגות – הדרך לזרוע אותם בכמה ערוגות בשדה, ואין דרכם להיזרע שדה אחת, ולכן כל ערוגה נחשבת כשדה בפני עצמה (המשפט 'כיני' ומאמרי שמואל ורבי יסא בשם רבי יוחנן מובאים בירושלמי לעיל ב,א).

ומציעים נפקות בין האמוראים החלוקים: על דעתיה דשמואל – על דעתו של שמואל**, מפריש מכל קלח וקלח** – חכמים מודים שהוא נותן פאה מכל צמח וצמח בפני עצמו אפילו באותה ערוגה, שכן שמואל תלה את הדבר בהבשלה הנפרדת של כל צמח**. על דעתיה דרבי יוחנן** – על דעתו של רבי יוחנן**, מפריש מכל ערוגה וערוגה** – חכמים מודים שהוא נותן פאה מכל ערוגה וערוגה בפני עצמה, שכן רבי יוחנן תלה את הדבר בזריעה הנפרדת של כל ערוגה**.** • • •

משנה המחליק (תולש חלק מהצמחים) בצלים לחים לשוק – העוקר חלק מהבצלים למוכרם בשוק מיד כשהם לחים, ומקיים יבישים לגורן – משאיר בקרקע את שאר הבצלים לעשות מהם גורן לשומרם כשיהיו יבשים, - נותן פיאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן – שכל גידול הוא שדה לעצמו לעניין פיאה**; וכן באפונים** (חִמְצָה, מין קטנית) – התולש לחים לאוכלם כירק ומשאיר אחרים לאכול את זרעיהם היבשים - נותן פאה לאלו לעצמם ולאלו לעצמם, מפני שהם נחשבים לשני מינים**, וכן בכרם** – הבוצר ענבים לאוכלם מיד ומשאיר ענבים אחרים שיבשילו יותר לעשותם יין או צימוקים - נותן פאה לאלו לעצמם ולאלו לעצמם, מפני שהם נחשבים לשני מינים**.**

המֵּידֵל – המדלל בבצלים, שתולש מהם כדי שיגדלו הנשארים ברווח ויתעבו (היו זורעים את הבצלים בצפיפות ואחר כך מדללים אותם), - נותן מן המשואר על מה ששייר – הוא חייב לתת פאה מן הנשארים רק על מה שהשאיר ולא תלש בתחילה, אבל המדוללים פטורים מפאה, שלא נתלשו אלא לצורך הנשארים**; והמחליק מאחת יד** – ממקום אחד בשדה, ולא מכל השדה, - נותן מן המשואר על הכל – הוא חייב לתת פאה מן הנשארים גם על מה שתלש בתחילה, מפני שהם נחשבים כתחילת הלקיטה ולא כמדוללים**.** • • •

תלמוד המחליק בבצלים ובכרם והמדל מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: (המירוג) [הַמֵּרֵיג] (תוקן כאן ולהלן על פי כתב יד רומי) – המארג (בהשאלה: מנמר, מגוון) את השדה, - חייב בתחילתו וחייב בסופו – חייב בפאה ממה שהוא לוקט בתחילה וחייב בפאה ממה שהוא לוקט בסוף**.**

ושואלים: ואיי דינו (והיידנו = היידן הוא) – ואיזהו (מירוג) [מריג]?

ומשיבים תשובה ראשונה בהצעת ברייתא: אמר רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי): כהדא דתנינן: – כמו [המשנה] הזאת ששנינו: המחליק בצלין [לחים] (הושלם כמו במשנה, וכן הוא בכתב יד רומי) לשוק ומקיים יבישין לגורן – לפי רבי ירמיה "המרג" הוא "המחליק". וחייב בפאה בתחילתו כשלוקט לשוק, וחייב בפאה בסופו כשלוקט לגורן, מפני ששוק וגורן שני מינים הם**.**

בתוספתא פאה א,ט שנו: המארג - חייב בתחילתו וחייב בסופו.

המרג הוא המארג בהבלעת האל'ף ("תוספתא כפשוטה").

בצלים גידלו בחלקות גדולות יותר משאר ירקות. יש שעקרו שורות בצלים והשתמשו בהם כירק, ואת השאר השאירו לבצל יבש. פעולה זו נקראת הַחְלָקָה: "המחליק בצלים לחים לשוק, ומקיים יבשים לגורן" ("החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמוד 142).

ומשיבים תשובה שנייה: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): הדין (נראה שצריך לומר: 'כהדין', בהקבלה לדברי רבי ירמיה 'כהדא דתנינן') קיצחה – כמו הקצח הזה (כינוי לזרע הבצל שהוא שחור כזרע הקצח שהוא צמח תבלין), כד את זרע ליה הוא עביד בצל דקיק – כאשר אתה זורע אותו הוא נעשה בצל קטן**, כד את שתל ליה הוא עביד בצל רב** – [ו]כאשר אתה שותל אותו הוא נעשה בצל גדול. - היו זורעים את זרעי הבצל ישר בשדה עד לסיום הגידול (אופן אחד), או שהיו זורעים את זרעי הבצל במנבטה ואחר כך מעתיקים את שתילי הבצל הקטנים ושותלים אותם בערוגות עד לקבלת הבצל הבוגר (אופן שני). - לפי רבי יוסי "המרג" הוא הזורע בצלים באופן השני. וחייב בפאה בתחילתו, שהבצלים הקטנים שעוקרים אותם ואין שותלים אותם אלא אוכלים את עליהם הירוקים - חייבים בפאה. וחייב בפאה בסופו, שהבצלים הגדולים שעוקרים אותם ואוכלים אותם כשהם יבשים או שומרים אותם לזריעה בשנה הבאה - חייבים בפאה (בשנה השנייה נוטעים את הבצלים הגדולים וצומחים מהם גבעולים שבראשם תפרחות זרעים, והזרעים משמשים לזריעה).

ומקשים: די לא כן, מה נן אמרין: – שאם לא כך (אם לא תאמר כפי שאמר רבי יוסי), מה אנחנו אומרים: הואיל והוא לזריעה, יהא פטור מן הפיאה?! (בתמיהה) – וכי אם לא היה אומר רבי יוסי את דבריו, היינו אומרים שבצלים גדולים פטורים מפאה הואיל וחלקם מיועד לזריעה?! וחיטין לא לזריעה הן?! (בתמיהה) – הרי חיטים חייבות בפאה אף שחלקן מיועד לזריעת גרגריהן!

ומתרצים את התמיהה: חיטין רובן לאכילה, וזה רובו לזריעה – חיטים רובן מיועד לאכילה ומיעוטן מיועד לזריעה, ולכן הן חייבות בפאה, אבל בצלים גדולים רובם מיועד לזריעה ומיעוטם מיועד לאכילה, ומשום כך היה אפשר לומר שהם פטורים מפאה, ולכן רבי יוסי אומר שהם חייבים בפאה**.**

ומציעים קושיה לפי חכם מסוים: על דעתיה דרבי ירמיה (נראה שצריך לומר: 'דרבי יוסי') – על דעתו של רבי יוסי (שהוא סבור שהבצלים הקטנים חייבים בפאה), וכי ירק - חייב בפיאה?! – מדוע הבצלים הקטנים חייבים בפאה? והרי הם ירק, וירק פטור מפאה לפי שאין מכנסו לקיום (אין אוצרים אותו לפי שאינו מתקיים)! (במשנה לעיל א,ד שנינו שרק גידול שמכנסו לקיום חייב בפאה)

ומתרצים את הקושיה: מינו מכנסו לקיום – כיוון שהבצלים הגדולים, שהם מינם של הבצלים הקטנים, מכנסם לקיום, לכן גם הבצלים הקטנים חייבים בפאה**.**

ומקשים: מה עבד לה – מה עושה אותה רבי יוסי (נראה שצריך לומר: 'רבי ירמיה')? – כיצד רבי ירמיה מתמודד עם הסברה של רבי יוסי שירק חייב בפאה אם מינו מכנסו לקיום? הרי רבי ירמיה אין לו הסברה הזו, שכן הוא חלוק על רבי יוסי וסבור שהבצלים הקטנים פטורים מפאה משום שהם ירק, ואם כן יש להקשות עליו, מדוע הבצלים הלחים, שנזכרו במשנה, אף שהם גדולים, חייבים בפאה? והרי הם ירק!

ומתרצים את הקושיה: גמור הוא ואינו מחוסר אלא לייבש – לרבי ירמיה הבצלים הלחים חייבים בפאה מפני שהם נחשבים שנגמר גידולם כמו הבצלים היבשים, ואינם חסרים אלא להתייבש אילו היו משאירים אותם בקרקע, ולכן אין להם דין ירק (החלפנו את שמות האמוראים בקושיות כי כך מתפרשים הקושיות והתירוצים יפה). • • •

במשנה שנינו: "וכן בכרם".

מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: "וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט**"** (ויקרא יט,ט; כג,כב), ולא לקט קיטוף – אין חיוב לקט (וכן שאר מתנות עניים) אלא בקצירה (במגל וכן בעקירה במעצד ובתלישה ביד) ולא בקטיפה (ביד), מכיוון שקטיפת שיבולים מעידה על איסוף עראי של היבול**.**

רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי חייא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): (המלקט) [המקטף] (תוקן על פי כתב יד רומי) שִׁיבֳּלִין לעיסתו – כדי לעשות מהן עיסה ולאכול, ולא כדי להכניסן לגורן**, אפילו כל (שהוא) [שדהו]** (תוקן על פי כתב יד רומי ונוסח רש"ס) – אפילו קטף את כל השיבולים שבשדהו, - פטור מן הפיאה (נוסח כתב יד רומי עיקר, כפי שיוצא מן התוספתא פאה א,יא, ראה להלן).

רבי לעזר (אמורא בדור השני) אמר: אפילו במגל – אפילו הקוצר שיבולים במגל (כלי קצירה) כדי לאוכלן מיד ולא להכניסן לגורן - פטור מן הפאה. - קטיף השיבולים, ביד או אף במגל, אינו נחשב לקציר ממש, שהרי אין אחריו דיש בגורן**.**

ומביאים ברייתא: אמר רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי): והוא ששייר – הקוטף שיבולים פטור ממתנות עניים רק אם לא קטף את כל השדה**.**

ומציעים קושיה מברייתא על הברייתא שלפני כן: והתני: – והרי [התנא] שונה: היו לו חמש גפנים והוא בוערן (צריך לומר: 'בוצרן', כמו בכתב יד רומי, וכן הוא בתוספתא) ומכניסן לתוך ביתו - פטור מן הפרט ומן הערלה ומן הרבעי (צריך לומר כמו בתוספתא: 'מן הפרט ומן השכחה ומן הפיאה', וכן הגיה הגר"א) וחייב בעוללות! – הרי שהוא פטור ממתנות עניים אפילו לא שייר, שלא כדברי רבי יוסי!

ומציעים אוקימתות למקורות הסותרים כדי ליישב את הסתירה ביניהם: אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): כאן – בברייתא בעניין קטיפה (דברי רבי יוסי) שפוטרת ממתנות עניים רק אם שייר, - בגמורות – (מדובר) במקרה שהשיבולים נגמר בישולן**, כאן** – בברייתא בעניין בצירה שפוטרת ממתנות עניים אפילו לא שייר, - בשאינן גמורות – (מדובר) במקרה שהענבים לא נגמר בישולם**.**

ודוחים את ההצעה ומציעים הצעה אחרת: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): ואפילו תימא (צריך לומר: 'ואפילו תימר', כמו בכתב יד רומי): – ואפילו תאמר: כאן וכאן - בגמורות, כאן וכאן - בשאינן גמורות – שתי הברייתות מדברות הן בגמורות והן בשאינן גמורות, שאין הבדל בין גמורות ובין שאינן גמורות**,** - יש להציע אוקימתות אחרות למקורות הסותרים: תמן – שם (בברייתא בעניין בצירה שפוטרת אפילו לא שייר), - כשביקש לאוכלן ענבים – במקרה שבצר חמש גפנים על מנת לאכול את הענבים ולא על מנת לעשות מהענבים יין, ולפיכך פטור מפרט ומשכחה ומפאה, מפני שאין זו בצירה, כיוון שעיקר כרם הוא לשם עשיית יין**, ברם הכא** – אבל כאן (בברייתא בעניין קטיפה שפוטרת רק אם שייר), - כשביקש לעשותן יין עושה (דרך הירושלמי לתפוס באותו הלשון שהשתמש בו בחצי הראשון של המאמר. לדוגמא כאן: 'תמן - כשביקש לאוכלן ענבים, ברם הכא - כשביקש לעשותן יין' - את השיבולים ("תלמודה של קיסרין", עמוד 29, הערה 9). - אבל הגר"א הגיה 'כשביקש לעשותן עיסה', וכן הוא ב"שערי תורת ארץ ישראל". ונראה שהמילה 'יין' נוספה באשגרה מלהלן והיא יתירה, והמילה 'עושה' שנראית מיותרת היא שיבוש של 'עיסה') – במקרה שקטף שיבולים על מנת לעשות מהן עיסה ולאכול ולא על מנת לאכול את המלילות, שעיקר תבואה הוא לשם עשיית לחם**.**

ומציעים מסקנות הנלמדות על דרך ההשוואה ממקור אחד לשני ולהפך (על סמך הצעת רבי יוסי): הדא ילפא מן ההיא – זאת (הברייתא בעניין קטיפה) לומדת מן ההיא (הברייתא בעניין בצירה), וההיא ילפא מן הדא – וההיא (הברייתא בעניין בצירה) לומדת מזאת (הברייתא בעניין קטיפה). הדא ילפה מן ההיא – זאת לומדת מן ההיא**, שאם ביקש לאוכלן מלילות** (שיבולים שגרגריהן רכים עדיין וניתן לאוכלם חיים) ואפילו לא שייר – אם קטף שיבולים על מנת לאכול את המלילות - פטור ממתנות עניים אפילו לא שייר, כמו בבוצר על מנת לאכול את הענבים**, וההיא ילפא מן הדא** – וההיא לומדת מזאת**, שאם ביקש לשתותן** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'לעשותן') יין והוא ששייר – אם בצר חמש גפנים על מנת לעשות מהענבים יין - פטור ממתנות עניים רק אם שייר, כמו בקוטף שיבולים על מנת לעשות מהן עיסה**.**

בתוספתא פאה א,יא שנו: המקטף ומכניס לתוך ביתו, אפילו כל שדהו - פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפיאה, וחייב במעשרות (מפני שחיוב מעשרות אינו בא מחמת הקצירה).

מלשון רבי יוחנן בירושלמי משמע שדווקא אם מקטף שיבולים לעיסתו פטור מן הפאה, אבל אם מקטף כל שדהו לגורן חייב בפאה. וכן משמע מלשון התוספתא כאן שפירטה ״ומכניס לתוך ביתו" ולא אמרה סתם 'המקטף אפילו כל שדהו פטור' וכו'. ועיקר הפטור כאן הוא מפני שמקטף להכניס לביתו לאוכלן מיד ולא לגורן, והוא הדין אם קצר במגל על מנת לאכול מיד פטור, כמו שסובר רבי אלעזר בירושלמי ("תוספתא כפשוטה").

בספרא "קדושים" פרשה א נאמר: "ולקט קצירך" - לא לקט קיטוף.

בבבלי חולין קלז,א אמרו: תניא: "לקט קצירך" - ולא לקט קיטוף.

בתוספתא פאה א,י שנו: היו לו ארבעה וחמישה גפנים ובוצרם ומכניסם לתוך ביתו (לאכילה, ולא לגיתו לעשותן יין) - פטור מן הפרט ומן השכחה ומן הפיאה (מפני שאין בצירה אלא על מנת לעשות יין), וחייב בעוללות (שהרי הן של עניים מתחילת גידולן, ואינן תלויות בדעתו של בעל הבית בבצירה). • • •

במשנה שנינו: "המידל - נותן מן המשואר על מה ששייר".

מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אמר רבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי): במה דברים אמורים – שנותן פאה מן המשואר על מה ששייר**? במידל לשוק** – במקרה שהוא מוכר מיד בשוק את הבצלים המדוללים**. אבל במידל לבית** – במקרה שהוא מכניס לבית את הבצלים המדוללים לשומרם, - נותן מן המשואר על הכל – גם על המדוללים, מפני שבמקרה זה יש לראות את הדילול כתחילת לקיטת הבצלים, ולכן המדוללים חייבים בפאה**.**

ומצמצמים את תחולת הקביעה: אמר רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): הדא דתימר (הצורה הנכונה בכתב יד רומי: 'דתמר' - דת מר, דאת אמר) – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שבמדל לשוק - נותן מן המשואר על מה ששייר, ובמדל לבית - נותן מן המשואר על הכול): - בשעיבה על מנת להדל – במקרה שזרע או שתל בצפיפות על מנת לדלל אחר כך**. אבל אם עיבה על מנת שלא להדל** – במקרה שעיבה שלא על מנת להדל, ואחר כך נמלך ודילל**, לא סוף דבר לביתו** – לא דבר זה בלבד שאמור בברייתא, שהמדל לבית- נותן מן המשואר על הכול, אלא אפילו לשוק – גם המדל לשוק, - נותן מן המשואר על הכל – גם על המדוללים, מפני שבמקרה זה יש לראות את הדילול כתחילת לקיטת הבצלים, ולכן המדוללים חייבים בפאה**.**

בתוספתא פאה א,י שנו: והמידל - נותן מן המשוייר על מה ששייר. אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים? במידל לשוק. אבל המידל לתוך ביתו - נותן מן המשואר על הכול. • • •

משנה האימהות של הבצלים – הבצלים הגדולים שפרחו ונתנו זרעים (לפי דעה אחת בירושלמי), חייבות בפיאה. רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) פוטר.

מלבנות הבצלים שבין הירק – חלקות מרובעות של בצלים הזרועות בשדה ירק בין הירקות, - רבי יוסי אומר: פיאה מכל אחד ואחד – בעל השדה נותן פאה מכל מלבן לעצמו, שכל מלבן ומלבן נחשב כשדה בפני עצמה לעניין פאה, לפי שאין דרכם של הבצלים להיזרע בין הירק, ולכן הירק מפסיק בין המלבנות**. וחכמים אומרים: מאחד על הכל** – בעל השדה נותן פאה ממלבן אחד על כל המלבנות, שכולם נחשבים כשדה אחת**.** • • •

תלמוד האימהות של הבצלים במשנה שנינו: "האימהות של הבצלים".

מה הן האימהות של הבצלים? -

רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: פורגרה. ושמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: צומחתה (הגבעול של הצמח) – נראה שלא נחלקו רב ושמואל בזיהויו של הדבר אלא בתרגום שמו של הדבר בלשונם ובמקומם. רב, שהיה בצעירותו בארץ ישראל והכיר את הלשונות היוונית והלטינית שדיברו בהן בארץ ישראל, ציין את השם היווני או הלטיני של הדבר, ואילו שמואל הבבלי ציין את השם הארמי של הדבר. לפי שני האמוראים, האימהות של הבצלים הן הבצלים שגידלו בשנה השנייה לגידולם עמודי פריחה ומהפרחים המופרים נוצרו זרעים שניתן לזרוע אותם. פורגרה וצומחתה הם תרגום שמו של הגבעול, והכוונה כאן לגבעול שבראשו תפרחת זרעים (במשנה מעשרות א,ו שנינו: "הבצלים (גמר מלאכתם לעניין מעשרות) - משיפקל, ואם אינו מפקל - משיעמיד ערימה". ובירושלמי שם אמרו: "הבצלים משיפקלו - מן דו ירים פורגרה" - משיסיר את הגבעולים (העלים של הבצלים). 'פקל' בא מן הערבית: זרה תבואה. סתם הירושלמי שם נקט בשם היווני או הלטיני פורגרה שהיה ידוע בארץ ישראל. - דוגמה למחלוקת כזו בתרגום שמו של דבר יש בירושלמי חלה א,ה בעניין קנובקאות שנזכרו במשנה שם. גם במקורות תנאיים מצאנו שנחלקו תנאים בשמו הלשוני של דבר ולא בהלכה. ראה ירושלמי עבודה זרה ב,ז וב"מבוא לנוסח המשנה" עמוד 2. - גם ב"פני משה" פירש שרב ושמואל לא נחלקו בפירוש הדבר אלא שכל אחד קרא לו בשם אחר). • • •

במשנה שנינו: "רבי יוסי פוטר".

מציעים פרשנות למשנה: רבי יעקב בר בון (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי חנינא (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): לא אמר רבי יוסי אלא משום הבקר (הפקר) – הוא פוטר מפאה את האימהות של הבצלים משום שבעל השדה מפקיר אותן ואינו מתכוון ללקוט אותן בשל טיבן הגרוע, שכן תפרחות הזרעים יונקות את צורכיהן מהבצלים והבצלים מתנוונים ומתרוקנים והופכים לבלתי שימושיים (במשנה לעיל א,ד שנינו שרק גידול שנשמר ואינו מופקר חייב בפאה).

רבי בון בר חייא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'בעא') קומי – שאל לפני רבי מנא (הראשון, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): והבקר חייב בפיאה?! – הרי הפקר פטור מפאה לדעת הכול, ומדוע לדעת התנא החלוק על רבי יוסי האימהות של הבצלים שהן הפקר חייבות בפאה? ואם כן, אין לומר שלא אמר רבי יוסי אלא משום הפקר!

אמר להן (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'ליה') – אמר לו (רבי מנא לרבי בון בר חייא): בזכה בהן אחת אחת – מדובר במקרה שבעל השדה חזר וזכה באימהות של הבצלים מעט מעט לאחר שהפקיר אותן, שליקט מהן מעט ושוב ליקט מהן מעט, שלדעת התנא החלוק על רבי יוסי הן חייבות בפאה כיוון שחזר וזכה בהן, ולדעת רבי יוסי הן פטורות מפאה כיוון שלא חזר וזכה בכולן יחד**.**

ומציעים קושיה מברייתא על המימרה האמוראית: והתני: – והרי [התנא] שונה: אף על פי שאינן מתקיימות לו במרובה, מתקיימות (בכתב יד רומי נוסף 'לו') בממועט! – כך אמר התנא החלוק על רבי יוסי לרבי יוסי, שאף על פי שהאימהות של הבצלים אינן מתקיימות באוצר זמן מרובה לאחר לקיטתן, הן מתקיימות זמן מועט, ולכן הן חייבות בפאה. הרי שאין לפרש את מחלוקת התנאים מטעם הפקר! (במשנה לעיל א,ד שנינו שרק גידול שמכנסו לקיום חייב בפאה)

ומציעים טעם חדש בעקבות דחייתו של הטעם שהוצע: הוי – הוֹוֶה (נמצא), לית טעמא דלא – אין הטעם אלא משום מכניסו (בכתב יד רומי: 'מכנסו') לקייום – יש לפרש את מחלוקת התנאים מטעם הכנסה לקיום, שלדעת התנא החלוק על רבי יוסי גם הכנסה לקיום לזמן מועט מחייבת בפאה, ולדעת רבי יוסי הכנסה לקיום לזמן מועט אינה מחייבת בפאה**.** • • •

משנה האחים שחלקו – בשדה שירשו שניהם מאביהם, וקצרו את התבואה לאחר שחלקו, - נותנין שתי פיאות – כל אחד נותן פאה מחלקו**; חזרו** – האחים, ונשתתפו – נעשו שותפים בשדה, וקצרו את התבואה לאחר שנשתתפו, - נותנין פיאה אחת – על כל השדה**.** שנים שלקחו – קנו בשותפות, את האילן - נותנין פיאה אחת – על כל האילן**. לקח זה צפונו** – קנה אחד את הצד הצפוני של האילן, וזה דרומו – השני קנה את הצד הדרומי של האילן, - זה נותן פיאה לעצמו וזה נותן פיאה לעצמו – כל אחד נותן פאה מהפירות שבחלקו באילן**.**

תלמוד הפרשת פאה מחלק אחד על חלק אחר במשנה שנינו: "האחים שחלקו - נותנין שתי פיאות; חזרו ונשתתפו - נותנין פיאה אחת".

מביאים ברייתא: קצרו חצי שדה בשותפות וחלקו – אם שניים קצרו את חצי השדה כשהיו שותפים, ואחר כך חילקו ביניהם גם את הקציר וגם את הקמה, - אינו מפריש משלו לא בתחילה ולא בסוף – כל אחד ואחד אינו מפריש פאה לא משלו שבתחילה על שלו שבסוף ולא משלו שבסוף על שלו שבתחילה, אלא צריכים להפריש פאה משבתחילה לחוד ומשבסוף לחוד. והטעם הוא, שכיוון שחצי השדה הראשונה נקצר כשהיו שותפים וחצי השדה השני נקצר כשלא היו שותפים, הרי הם כשתי שדות, ואין מפרישים פאה משדה על חברתה**. חזרו (וחלקו) ונשתתפו וקצרו חצי שדה בשותפות (וחלקו)** – אם שניים קצרו את חצי השדה כשהיו שותפים ואחר כך חילקו ביניהם, וקודם שקצרו את חצי השדה השני חזרו ונעשו שותפים, - (אינו) (בכתב יד רומי אין המילים המוסגרות) מפריש [משלו] (מילה זו הושלמה על פי כתב יד רומי) שבסוף על של חבירו שבסוף – שכיוון שחזרו ונשתתפו - נותנים פאה אחת, כמו ששנינו במשנה**, אבל לא משלו שבתחילה על** של חבירו שבתחילה – שכיוון שחלקו בינתיים - נותנים על חצי השדה הראשון שתי פאות ("זהב הארץ").

אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): קצר (צריך לומר: 'קנה', וכן הגיה ב"ספר ניר") חצי שדה וקצר חצי חצייה – שהוא רבע מכל השדה, ולא הספיק לקצור את השאר – את הרבע השני של השדה שקנה, עד שקצה (מגיה הגיה במסירה שלפנינו 'שקצר'. אבל צריך לומר: 'שקנה', כמו בכתב יד רומי) כולה – גם את חציה השני של השדה, וקצר את חצי חצייה של השדה שהיתה שלו בתחילה, - מפריש מן הראשון על האמצעיין ומן האמצעיין על הראשון, ואינו מפריש מן הראשון על הראשון (נראה שלשון זה הוא אשגרה מהירושלמי לעיל ב,ד. וכאן צריך לומר: 'מפריש מן הראשון על האמצעי ומן האמצעי על האחרון, ואינו מפריש מן הראשון על האחרון') – נותן פאה מהרבע הראשון של השדה שקצר בתחילה על הרבע השני של השדה שקצר אחר כך, מפני ששני הרבעים האלה היו מתחילה שדה אחת, כיוון שהיו מתחילה שלו, ובשעה שקצר את הרבע הראשון חל חיוב פאה גם על הרבע השני, וכן נותן פאה מהרבע השני של השדה על החצי השני של השדה, מפני שהרבע השני והחצי השני הם עכשיו שדה אחת, כיוון שגם החצי השני הוא עכשיו שלו, ובשעה שקצר את הרבע השני חל חיוב פאה גם על החצי השני. אבל אינו נותן פאה מהרבע הראשון של השדה על החצי השני של השדה, מפני שהרבע הראשון והחצי השני היו מתחילה שתי שדות, כיוון שהחצי השני לא היה מתחילה שלו, ובשעה שקצר את הרבע הראשון לא חל חיוב פאה על החצי השני (הרבע הראשון של השדה קרוי ראשון, והרבע השני קרוי אמצעי, והחצי השני קרוי אחרון).

אמר רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): היתה לו שדה אחת, חצייה הביאה שליש – שכבר חייבת בפאה, וחצייה לא הביאה שליש – שעדיין אינה חייבת בפאה, וקצר את חצי חציה שהביאה שליש, שהוא רבע מכל השדה**, ולא הספיק לקצור חצי חצייה עד שהביאה כולה שליש** – שלאחר שגם חצייה השני של השדה הביאה שליש, קצר את חצי חצייה של השדה שהביאה שליש בתחילה, - מפריש מן הראשון על האמצעיים ומן האמצעיים על הראשון, ואינו מפריש מן הראשין על הראשין (נראה שלשון זה הוא אשגרה מהירושלמי לעיל ב,ד. וכאן צריך לומר: 'מפריש מן הראשון על האמצעי ומן האמצעי על האחרון, ואינו מפריש מן הראשון על האחרון'. ונראה שכך היתה הגרסה בירושלמי אצל רמב"ם הלכות מתנות עניים ג,יז. וראה מה שנוסף בדברי רמב"ם בכתבי יד ובדפוסים עתיקים, וכן הגיה בדבריו מהר"י אבוהב) – נותן פאה מהרבע הראשון של השדה שקצר בתחילה על הרבע השני של השדה שקצר אחר כך, מפני ששני הרבעים האלה היו מתחילה שדה אחת, כיוון שהביאו מתחילה שליש, ובשעה שקצר את הרבע הראשון חל חיוב פאה גם על הרבע השני, וכן נותן פאה מהרבע השני של השדה על החצי השני של השדה, מפני שהרבע השני והחצי השני הם עכשיו שדה אחת, כיוון שגם החצי השני הביא עכשיו שליש, ובשעה שקצר את הרבע השני חל חיוב פאה גם על החצי השני. אבל אינו נותן פאה מהרבע הראשון של השדה על החצי השני של השדה, מפני שהרבע הראשון והחצי השני היו מתחילה שתי שדות, כיוון שהחצי השני לא הביא מתחילה שליש, ובשעה שקצר את הרבע הראשון לא חל חיוב פאה על החצי השני**.** • • •

המוכר קולחי אילן (בירושלמי להלן היצענו שהגרסה הנכונה היא "המוכר קלחי תבואה". - קלחים הם חלקי הצמח שעל האדמה) בתוך שדהו – בכמה מקומות בשדהו, - נותן – הלוקח, פיאה מכל אחד ואחד – מכל מקום ומקום לחוד**. אמר רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי): אימתי – נותן הלוקח פאה על מה שלקח**? בזמן שלא שייר בעל השדה** – חלק מהתבואה שבשדה לעצמו, אלא מכר את כולה לכמה לקוחות**; אבל אם שייר בעל השדה** – חלק מהתבואה שבשדה לעצמו, - הוא נותן פיאה לכל – בעל השדה חייב לתת פאה על כל התבואה שבשדה, אף על מה שמכר**.** • • •

פאה במכירת קלחים בתוך שדה במשנה שנינו: "המוכר קלחי אילן בתוך שדהו - נותן פיאה מכל אחד ואחד. אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שלא שייר בעל השדה; אבל אם שייר בעל השדה - הוא נותן פיאה לכל".

בירושלמי כאן על פסקה זו מהמשנה דנים בקצירה ובתבואה (קציר וקמה) ולא בלקיטה ובאילן כפי שמתבקש מלשון המשנה "קלחי אילן". גם הלשון "בתוך שדהו" מיותר אם מדובר באילן. כמו כן, קלח או קלחים בכל ספרות חכמים מתייחס לתבואה או לירקות או לצמחי תבלין ולא לאילן. ולכן נראה שהמילה "אילן" בפסקה זו היא אשגרה מהפסקה הקודמת במשנה, והגרסה הנכונה בפסקה זו שהיתה בפני הירושלמי היא: "המוכר קלחי תבואה בתוך שדהו".

רמב"ם בפירושו למשנה כתב: "קלחי אילן הם קלחי צמח החייב בפאה, ואינו עץ, וכן נראה מן התלמוד". רמב"ם, שנראה לו מן התלמוד (הירושלמי והבבלי) שאין מדובר כאן בעץ, נדחק לומר שקלחי אילן הם קלחי צמח שאינו עץ. אך אם אינו עץ, מדוע נקטה המשנה אילן?

מציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - כשהתחיל (בכתב יד רומי: 'שהתחיל') לקצור – הדין לפי רבי יהודה במקרה שבעל השדה שייר לעצמו פשוט, כשהתחיל בעל השדה לקצור לפני שמכר חלק מתבואת שדהו, שכיוון שמשעה שהתחיל לקצור חלה חובת פאה על כל השדה, המוכר חייב לתת פאה על כל השדה**. ואפילו לא התחיל לקצור?** – מה הדין לפי רבי יהודה במקרה שבעל השדה שייר לעצמו, כשלא התחיל בעל השדה לקצור לפני שמכר חלק מתבואת שדהו? האם גם באופן הזה המוכר חייב לתת פאה על כל השדה, או שמא יש מקום לומר שבאופן הזה הלוקח חייב לתת פאה על מה שלקח והמוכר על מה ששייר?

ומציעים פשיטת השאלה בהצעת משנה בתוספת מימרה אמוראית והשוואה: נשמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מהמשנה חולין יא,ב בעניין ראשית הגז, שהגוזז צאנו חייב לתת מן הגיזה מתנה לכוהן): לקח גז צאנו של חבירו, אם שייר המוכר – מן הגיזה לעצמו, - המוכר חייב – לתת את ראשית הגז מחלקו גם על הגיזה שמכר**, ואם לאו** – אם לא שייר מן הגיזה לעצמו, - הלוקח חייב – לתת את ראשית הגז**.** (צריך להוסיף כמו בנוסח רש"ס: 'ואמר', וכן הוא בקטע הדומה שלהלן) רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): דרבי יהודה היא – של רבי יהודה היא (התנא במשנת חולין בעניין ראשית הגז, הקובע שאם שייר המוכר - המוכר חייב, הוא רבי יהודה במשנה כאן בעניין פאה). - ויש להציע שאלה מליצית שתשובתה שלילית: שנייא היא תמן – שונה הוא [הדבר] שם (בראשית הגז), בין שהתחיל לגזוז ובין שלא התחיל לגזוז?! (בתמיהה) – וכי במקרה שהמוכר שייר לעצמו יש הבדל בין דינם של שני האופנים האלה?! הרי אין סברה לחלק ביניהם, כי אין חובת ראשית הגז חלה על הכול בתחילת הגזיזה, מפני שחובת ראשית הגז אינה על הצאן אלא על הגיזה עצמה! ולכן אפילו לא התחיל בעל הצאן לגזוז לפני שמכר חלק מגז צאנו, המוכר חייב לתת ראשית הגז על הכול! - ויש להציע מסקנה העולה מהשוואה: וכא לא שנייא – ו(גם) כאן (בפאה) לא שונה [הדבר] בין שהתחיל לקצור ובין שלא התחיל לקצור – גם במקרה שבעל השדה שייר לעצמו אין הבדל בין דינם של שני האופנים האלה, אף שחובת הפאה חלה על כל השדה בתחילת הקצירה. ולכן אפילו לא התחיל בעל השדה לקצור לפני שמכר חלק מתבואת שדהו, המוכר חייב לתת פאה על כל השדה. כך יש להסיק מהשוואה בין ראשית הגז ובין פאה על סמך דברי רבי יוחנן שמשנת חולין היא של רבי יהודה**.**

ושואלים: מה טעמא דרבי יודה? מה הטעם של רבי יהודה? (מה הטעם של קביעתו, שאם שייר בעל השדה - הוא נותן פאה לכול?) ומציעים שתי אפשרויות: משום דחובת (בכתב יד רומי: 'שחובת') קציר בקמה – משום שבעל השדה הניח את חובת הפאה של חלק התבואה שמכר בחלק התבואה ששייר לעצמו ולא מכר (הביטוי 'חובת קציר בקמה' מקורו במשנה לעיל ב,ז, והירושלמי נקט כאן בביטוי זה אף שכאן אין מתאים לומר קציר וקמה, כי אין מדובר כאן בשדה שקצר חלק מתבואתה אלא בשדה שמכר חלק מתבואתה), או משום דהוי (מילה זו יתירה ואינה בכתב יד רומי) כמוכר לו חוץ מחובתו – משום שנחשב הדבר כאילו לא מכר בעל השדה ללוקח את מה שהלוקח חייב לתת כפאה מחלק התבואה שקנה, אלא הוא קיבל עליו לתת פאה מחלקו ששייר לעצמו על החלק שקנה הלוקח**?**

ומציעים פשיטת השאלה בהצעת משנה בתוספת מימרה אמוראית והשוואה: נשמעינא (בכתב יד רומי: 'נשמעינה') מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מהמשנה חולין יא,ב): לקח גז צאן (בכתב יד רומי כמו במשנה: 'גז צאנו של') חבירו, אם שייר המוכר - המוכר חייב, ואם לאו - הלוקח חייב. אמר (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: 'ואמר') רבי ירמיה בשם רבי יוחנן: דרבי יהודה היא – של רבי יהודה היא**.** - ויש להציע תמיהה: אית לך (ל)מימר תמן: – יש לך לומר שם (האם אתה יכול לומר בראשית הגז): (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: 'משום') שחובת קציר בקמה, לא משום דמכרו ('משום ד-' הוא לשון בבלי, וצריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'משום כמוכר') לו חוץ מחובתו?! (בתמיהה) – הרי הטעם של הקביעה, שאם שייר בעל הצאן - הוא נותן ראשית הגז לכול, אינו משום שבעל הצאן הניח את חובת ראשית הגז של חלק הגיזה שמכר בחלק הגיזה ששייר לעצמו ולא מכר, כי חובת ראשית הגז של כל חלק מהגיזה היא בפני עצמה, אלא הטעם של הקביעה הוא משום שנחשב הדבר כאילו לא מכר בעל הצאן ללוקח את מה שהלוקח חייב לתת כראשית הגז מחלק הגיזה שקנה! (הירושלמי נקט גם כאן בביטוי 'חובת קציר בקמה', אף שכאן אין מתאים לומר קציר וקמה, כי אין מדובר כאן בשדה שקצר חלק מתבואתה אלא בצאן שמכר חלק מגיזתה) - ויש להציע היסק המבוסס על השוואה: וכה – ו(גם) כאן (בפאה), - במכרו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'משום כמוכר לו') חוץ מחובתו – הטעם של הקביעה, שאם שייר בעל השדה - הוא נותן פאה לכול, הוא משום שנחשב הדבר כאילו לא מכר בעל השדה ללוקח את מה שהלוקח חייב לתת כפאה מחלק התבואה שקנה. כך יש להסיק מהשוואה בין ראשית הגז ובין פאה על סמך דברי רבי יוחנן שמשנת חולין היא של רבי יהודה (במסירה שלפנינו השמיט הסופר את הקטע מן 'נשמעינה מן הדא...' (השני) עד כאן בשל דמיון סופות, ומגיה השלים את החסר על פי כתב יד רומי, אך קיצר לשון המשנה והשמיט 'משום' פעמיים ופעם אחת הפכו ל'משום ד-'. הקטע נמצא גם בנוסח רש"ס).

ומציעים שני מקרי נפקות בין שתי האפשרויות שנידונו לפני כן: מה נפק מביניהון? – מה יוצא מביניהם? (מה ההשלכות ההלכתיות האפשריות של שני הטעמים של רבי יהודה שהוצעו לעיל?) - ומפרטים מקרה נפקות אחד: עבר הלוקח והפריש – קדם הלוקח והפריש פאה מחלק התבואה שקנה קודם שהפריש המוכר, אף שאין הלוקח חייב להפריש**. אין תימר:** – אם תאמר: משום שחובת קציר בקמה, הפריש - הפריש – מה שהפריש הלוקח יש לו דין פאה, ואינו יכול לתבוע מהמוכר את דמי הפאה שהפריש, מפני שבטלה חובת הפאה של חלק התבואה שקנה שהיתה בחלק התבואה ששייר המוכר לעצמו, כיוון שהפריש הלוקח מחלקו**. ואין תימר:** – ואם תאמר: משום כמוכר לו חוץ מחובתו, הפריש - (ו)נוטל ממנו דמים – מה שהפריש הלוקח יש לו דין פאה, והוא יכול לתבוע מהמוכר את דמי הפאה שהפריש, מפני שהמוכר קיבל עליו לתת פאה מחלקו ששייר לעצמו על החלק שקנה הלוקח, והוא חוב ממוני שאינו יכול להיבטל**.** - ומפרטים מקרה נפקות שני: נשרף חלקו של מוכר – ששייר לעצמו**. אין תימר:** – אם תאמר: משום שחובת קציר בקמה, נשרף - נשרף – והמוכר נפטר מלהפריש פאה, והלוקח צריך להפריש פאה מחלק התבואה שקנה, מפני שבטלה חובת הפאה של חלק התבואה שקנה שהיתה בחלק התבואה ששייר המוכר לעצמו, כיוון שנשרף חלקו של המוכר**. ואין תימר:** – ואם תאמר: משום כמוכר לו חוץ מחובתו, נשרף - נוטל ממנו דמים – הלוקח יכול לתבוע מהמוכר את דמי הפאה שהפריש, מפני שהמוכר קיבל עליו לתת פאה מחלקו ששייר לעצמו על החלק שקנה הלוקח, והוא חוב ממוני שאינו יכול להיבטל**.**

בקטע הסוגיה "מה טעמא דרבי יודה?... נשמעינה מן הדא... אית לך מימר..." יש חזרה על קטע הסוגיה "עד כדון... נשמעינה מן הדא... שנייא היא תמן..." בשינוי צורה. לפי הטעם "משום שחובת קציר בקמה", בעל השדה נותן פאה על הכול רק אם התחיל לקצור, ולפי הטעם "משום כמוכר לו חוץ מחובתו", בעל השדה נותן פאה על הכול אפילו לא התחיל לקצור.

נראה שלפנינו סוגיות ממקורות שונים. מסתבר שביסוד שתיהן עומדת אותה הבעיה - הסבר שיטתו של רבי יהודה, אלא שאופן הצגתה שונה בשני המקומות. הסוגיה הראשונה מתייחסת לדברים מן ההיבט של אוקימתת המשנה, והסוגיה השנייה - מצד הֶסברהּ המשפטי. עוד נראה, שלא רק השאלה בשתי הסוגיות זהה, אלא אף פשיטת הבעיה כן (על אף הניסוח השונה בשני המקומות). נמצא שלפנינו סוגיות חילופיות כפולות, הנובעות ממקורות שונים. ואולם אפשר שמקורות שונים ממש אין כאן, אלא רק ניסוחים חילופיים של אותו חומר בסיסי (פרט לנפקותא בסוגיה השנייה) בידי גרסנים קדומים, שקצתם דנו בדברים מן ההיבט המשפטי וקצתם מן ההיבט החיצוני ("סוגיות מוחלפות בירושלמי", "תרביץ" ס, עמודים 48-49).

בבבלי חולין קלח,א אמרו: "הלוקח גז צאנו של חבירו" כו'. - מאן תנא דהיכא דאיכא שיורא גבי מוכר (בעניין המתנות) - בתר מוכר אזלינן (ולא אחר הלוקח)? - אמר רב חסדא: רבי יהודה היא, דתנן: המוכר קלחי אילן בתוך שדהו - נותן פאה מכל אחד ואחד, אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שלא שייר בעל השדה, אבל שייר בעל השדה - נותן פאה על הכול (הרי ששיטת ר' יהודה היא שבמקום ששייר המוכר לעצמו הולכים אחריו לענין חיוב הנתינה, וכן הוא בדין ראשית הגז). אמר ליה רבא (לרב חסדא): והא מר הוא דאמר (בהסבר דעתו של רבי יהודה): והוא (דין זה, שהפאה שבעל השדה נותן פוטרת את הכול, הוא רק) שהתחיל בעל השדה לקצור (קודם שמכר, שכיוון שכבר חל עליו חיוב נתינת הפאה, הריהו נותן פאה ממה ששייר לעצמו על כל השדה. אבל אם בעל השדה לא התחיל לקצור קודם שמכר, אף ששייר לעצמו, חייב הקונה לתת פאה ממה שקנה. והרי זה שלא כדין ראשית הגז)! וכי תימא הכא (בראשית הגז) נמי: והוא שהתחיל לגזוז, - בשלמא התם (בפאה) - "ובקוצרכם את קציר ארצכם" כתיב, בעידנא דאתחיל למקצר איחייב ליה בכולה שדה, אלא הכא - בעידנא דאתחיל למיגז לא מיחייב בכוליה עדריה! (ולכן אין לומר כן בראשית הגז)

גם מן הבבלי הדן בקצירה שאינה שייכת באילן נראה שהגרסה במשנה כאן היא כמו שהיצענו: "המוכר קלחי תבואה". לפי הירושלמי, לדעת רבי יהודה, אם שייר בעל השדה חלק לעצמו - הוא חייב בפאה על כל השדה גם אם לא התחיל לקצור. אבל לפי הבבלי, לדעת רבי יהודה, אם שייר בעל השדה חלק לעצמו - הוא חייב בפאה על כל השדה רק אם התחיל לקצור. לפי הירושלמי, משנת חולין היא בשיטת רבי יהודה. אבל בבבלי נחלקו אמוראים האם משנת חולין היא בשיטת רבי יהודה. • • •

משנה רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) אומר: קרקע בית רובע – מקום זריעת רבע הקב תבואה, שהוא עשר אמות וחומש על עשר אמות וחומש בקירוב, חייב בפיאה. רבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) אומר: בעושה סאתים – קרקע המוציא שני סאים (שנים עשר קבים) תבואה (רבי יהושע נוקב במידה הגדולה ביותר). רבי טרפון (תנא בדור השני) אומר: ששה על ששה טפחים. רבי יהושע בן בתירה (תנא בדור השלישי) אומר: כדי לקצור ולשנות – אם יש בקמה כדי למלא ממנה את כף ידו של הקוצר שתי פעמים - הרי זו חייבת בפאה**. והלכה כדבריו** – של רבי יהושע בן בתירה**.**

תלמוד שיעור הקרקע שחייב בפאה מסבירים את טעמיהם של התנאים החולקים במשנה.

מה טעמא דרבי אליעזר? – מה הטעם של רבי אליעזר? (מה המקור לדבריו שקרקע בית רובע חייב בפאה?) - נאמר כאן – בפאה**: "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר"** (ויקרא יט,ט), ונאמר בכלאים: "שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם**"** (ויקרא יט,יט) – אסור לזרוע בשדה מינים שונים של זרע ביחד**. מה "שָׂדְךָ" שנאמר להלן** – בכלאיים, - בית רובע – שהרוצה לזרוע בשדה שני מיני תבואה או שני מיני ירק או הרוצה לזרוע תבואה בשדה ירק או הרוצה לזרוע ירק בשדה תבואה - צריך להרחיק זה מזה כשיעור בית רובע (משנה כלאיים ב,י), אבל אם לא הרחיק כשיעור בית רובע - שני המינים נחשבים כזרועים יחד בשדה. מכאן ששיעור שדה הקטן ביותר לעניין כלאיים הוא בית רובע**, אף כאן** – גם "שדך" שנאמר בפאה, - בית רובע – שיעור שדה הקטן ביותר לעניין פאה הוא בית רובע**.**

מה טעמא דרבי יהושע? – מה הטעם של רבי יהושע? (מה המקור לדבריו שקרקע העושה סאתיים חייב בפאה?) - נאמר כאן – בפאה**: "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר"** (ויקרא יט,ט), ונאמר להלן – בשכחה**: "וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה** לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ**"** (דברים כד,יט) – אם בשעת קצירת התבואה תשכח אלומת תבואה בשדה, אסור לחזור לקחתה**. מה "שָׂדֶה" שנאמר להלן - שתים** (צריך לומר כאן ולהלן: 'סאתים', וכן הוא בהבאת הירושלמי בר"ש משנץ ובנוסח רש"ס) – שהשוכח מלקצור חלקה בשדהו שקמתה יש בה סאתיים - אינה שכחה, ואם בקמתה ששכח מלקצור אין סאתיים אבל אותה חלקה ראויה לפי שטחה לעשות סאתיים - אינה שכחה (משנה להלן ו,ז). מכאן ששיעור שדה הקטן ביותר לעניין אי-שכחה הוא העושה סאתיים**, אף כאן** – גם "שדך" שנאמר בפאה, - שתים – שיעור שדה הקטן ביותר לעניין פאה הוא העושה סאתיים**.**

מה טעמא דרבי טרפון? – מה הטעם של רבי טרפון? (מה המקור לדבריו שקרקע שישה על שישה טפחים חייב בפאה?) - ששה על ששה מערוגה – שהקטנה שבערוגות הגינה, ששטחה הוא שישה טפחים על שישה טפחים, מותר לזרוע בה חמישה מיני זרעים של ירקות, ואינם כלאיים (משנה כלאיים ג,א). הרי שערוגה כזו נחשבת שדה, ומכאן ששיעור שדה הקטן ביותר הוא שישה על שישה טפחים. לכן שיעור הקרקע הקטן ביותר לעניין פאה הוא כמידת ערוגה זו**.**

במשנה שנינו: "רבי יהושע בן בתירה אומר: כדי לקצור ולשנות. והלכה כדבריו".

מציעים שאלה המנסה לברר איזו משתי אפשרויות המפורטות בהמשך היא נכונה: מה? – מה פירוש "כדי לקצור"? קצירה כדרך הקוצרים – האם הפירוש: כדי למלא את כף ידו של הקוצר מן הקמה ולקוצרה, שסתם קצירה היא כדרך הקוצרים, שהם אוחזים בידם האחת את אגודת השיבולים העומדת לקצירה, ובידם השנייה הם קוצרים אותה**, או אפילו כל שהוא** – או שמא הפירוש: כדי לאחוז אפילו משהו מן הקמה ולקוצרה**?**

ופושטים את השאלה בהצעת היסק על סמך פסוק: מן מה דכתיב: – ממה שכתוב: "שֶׁלֹּא מִלֵּא כַפּוֹ קוֹצֵר וְחִצְנוֹ מְעַמֵּר" (תהילים קכט,ז) – (שונאי ציון יהיו כעשב הצומח בגגות) שאין בו כדי למלא את כף ידו של הבא לקוצרו, ואין בו כדי למלא את שולי בגדו המקופלים של המעמר (המקבץ את העשב הנקצר וקושרו בעומרים), מכיוון שהוא מועט**, הדא אמרה:** – זאת אומרת: קצירה כדרך הקוצרים – סתם קצירה היא כדרך הקוצרים, ולכן הפירוש "כדי לקצור": כדי לאחוז מלוא כף היד מן הקמה ולקוצרה**.** • • •

רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר: קרקע כל שהוא (משהו) חייב בפיאה, ובביכורים, ולכתוב עליו פרוזבול – שטר שהמלווה כותב לבית דין לפני שנת השמיטה, שהוא מוסר להם את חובותיו, כדי שלא תשמט אותם השמיטה, ואין הפרוזבול נכתב אלא אם כן יש ללווה קרקע אפילו כל שהוא, שעל ידי שעבוד קרקעו למלווה נחשב החוב כאילו כבר גבוי הוא בידי בית דין (מקור המילה 'פרוזבול' ביוונית. בפפירוסים מצריים מהמאה השלישית לפני הספירה תועדה לראשונה המילה במשמעות מסמך הנעשה בין חייב לנושה ביחס לגביית החוב ("המילים השאולות מיוונית ומלטינית במשנה: לקסיקון ותורת הגה", עמוד 179)), ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות – מיטלטלים, בכסף ובשטר ובחזקה – אם מכר קרקע ומיטלטלים וקנה הלוקח את הקרקע בכסף או בשטר (שכותב המוכר ללוקח: שדי מכורה לך) או בחזקה (שהלוקח מחזיק בקרקע, כגון שעושה גדר או שחורש בו קצת) - קנה עם הקרקע גם את המיטלטלים. אבל אם מכר לו מיטלטלים בלבד - אינם נקנים אלא במשיכה**.** • • • "משנה הכותב נכסיו – לאחרים בשטר צוואה, שכיב מרע – כשהוא חולה מסוכן**, שייר** – אם שייר לעצמו, קרקע כל שהוא - מתנתו קיימת – אם הבריא מחוליו - אינו יכול לחזור בו, שכיוון ששייר לעצמו קרקע שיסמוך עליו כשיבריא, ודאי לא מתוך חשש מיתה נתן את נכסיו לאחרים**, לא שייר קרקע כל שהוא - אין מתנתו קיימת** – אם הבריא מחוליו - חוזר בו, שאנו אומדים את דעתו שמחמת חשש מיתה נתן את נכסיו לאחרים (פסקה זו שנויה גם במשנה בבא בתרא ט,ו).

הכותב נכסיו – שכיב מרע, לבניו – בשטר צוואה, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא - איבדה כתובתה – איבדה את כסף כתובתה שכתב לה בעלה שתגבה מנכסיו כשיגרשנה או כשימות, שאינה גובה מן הנכסים שכתב בעלה לבניו, לפי שידעה שחילק את נכסיו ונתרצתה ליטול את הקרקע ולמחול את שעבודה על הנכסים שנתן לבניו**. רבי יוסי** (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: אם קיבלה עליה – אם הסכימה במפורש ליטול לשם כתובתה את הקרקע שנתן לה בעלה**, אף על פי שלא כתב לה** – אלא ציווה בעל פה לתת לה קרקע כל שהוא, - איבדה כתובתה. • • • "

קרקע כל שהוא חייב בפאה ובראייה ובווידוי במשנה שנינו: "רבי עקיבה אומר: קרקע כל שהוא חייב בפיאה".

מציעים מקרה שממנו מקשים על דעת רבי עקיבה: רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) בעי – שואל (מקשה): הגע עצמך – שער בנפשך, שהיה שם – בקרקע כל שהוא, שיבולת אחת. עד שלא קצר – לפני שקצר את השיבולת האחת, - אין כאן חיוב! – אין חיוב פאה חל על הקרקע, מפני שחיוב פאה חל על הקרקע רק לאחר שקצר את השיבולת הראשונה! משקצר – אחרי שקצר את השיבולת האחת, - אין כאן שיור! – אין שיבולת שנשארה מחוברת לקרקע כדי להניח אותה פאה! ואם כן, כיצד רבי עקיבה אומר שקרקע כל שהוא חייב בפאה?

ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות למשנה המבוססת על העמדתה במקרה מסוים: רבי חנניה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר בשם רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): תיפתר – תתפרש (המשנה), בשהיה (בכתב יד רומי: 'שהיה') שם קלח אחד ובו חמש שבולים – קרה שהיה בקרקע כל שהוא צמח אחד שהסתעפו ממנו חמישה קנים שבראשם שיבולים, ויש כאן חיוב פאה לאחר שהוא קוצר את השיבולת הראשונה, ויש כאן שיור, שהוא מניח אחת משאר השיבולים פאה. במקרה הזה רבי עקיבה אומר שקרקע כל שהוא חייב בפאה**.**

ומציעים קושיה: רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) בעי – שואל (מקשה): וליתנן אמרין (מן ההקשר קרוב לוודאי שצריך לומר: 'ולמה לינן אמרין', וכן כתוב בקשר לקושיה דומה להלן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 365, הערה 462). ונראים דבריו ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 566, הערה 1084)): – ולמה אין אנחנו אומרים: קמה כל שהיא חייבת בפיאה? (בלשון שאלה) – מדוע המשנה לא אמרה שקמה כל שהיא חייבת בפאה, שהרי חיוב פאה אינו תלוי האם יש קרקע אלא תלוי האם יש קמה? - שיעור הקושיה הוא שהמשנה היתה צריכה לומר משהו שונה מן האמור בה.

ומתרצים: אלא בגין דתנא ביכורים תנא קרקע – לפי ששנה ביכורים שנה קרקע (חיוב ביכורים וכן שאר הדברים המנויים במשנה תלויים האם יש קרקע, ובגלל הדברים האלה שנה שונה המשנה קרקע ומנה פאה בכלל הדברים האלה).

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: והריאיון – מי שיש לו קרקע כל שהוא - חייב בראיית פנים (חייב להיראות לפני ה' במקדש בשלושה רגלים בשנה).

רבי יוסי (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מי שאין לו קרקע - פטור מן הריאיון.

ומציעים קושיה: רבי מנא בעי – שואל (מקשה): ולמה לינן (=לית אנן) אמרין: – ולמה אין אנחנו אומרים: מי שאין לו קרקע - פטור מן הוידוי – אינו מתוודה על מעשרותיו שהפריש מפירות קנויים**,** ויש להציע סימוכין לנכונותו של הדין המוצע: דכתיב: – שכתוב (בנוסח הווידוי על קיום מצוות ביעור מעשרות שאומרים לאחר הביעור): "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ" (דברים כו,טו) – מבער המעשר מבקש מה' בסיום הווידוי: הבט עלינו ברחמים מן השמים, והמשך לברך את עם ישראל ואת אדמת ישראל. - מי שאין לו קרקע אינו יכול לומר את הפסוק הזה, ולכן הוא פטור מן הווידוי? – מדוע רבי יוחנן לא אמר שמי שאין לו קרקע - פטור מן הווידוי? - שיעור הקושיה הוא שרבי יוחנן היה צריך לומר משהו בנוסף למה שאמר.

רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) בשם רבי יוחנן אמר שמועתה כֵן – אומר את השמועה כך (רבי יוסי ברבי בון מסר את הבעיה שהעלה רבי מנא כמימרה בשם רבי יוחנן): מי שאין לו קרקע - פטור מן הוידוי, דכתיב: – שכתוב: "וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ" (דברים כו,טו) – הרי שבאמת אמר רבי יוחנן שמי שאין לו קרקע - פטור מן הווידוי, בנוסף למר שאמר שמי שאין לו קרקע - פטור מן הריאיון**.**

רבי יוסי (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): מי שאין לו קרקע - פטור מן הראיה – מראיית קורבן (פטור מלהביא קורבן עולת ראייה וקורבן שלמי חגיגה בעלותו לרגל לירושלים), שנאמר – בדיני שלוש הרגלים**:** (בכתב יד רומי: 'ומה טעם?') "וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה**"** (שמות לד,כד) – בעלותכם אל המקדש בשלוש הרגלים, שום איש לא ישתוקק לקחת מידיכם את ארצכם. מכאן שחיוב ראייה תלוי האם יש לו קרקע (-"ארצך". - המילה "ארץ" פירושה גם חלקת אדמה ולאו דווקא שטח לאומי או עולמי).

בירושלמי לעיל א,א כתבנו ש"ריאיון" הוא ראיית פנים ו"ראייה" היא ראיית קורבן. לכן פירשנו כאן, שרבי יוחנן שאמר שמי שאין לו קרקע פטור מן הריאיון מתכוון לראיית פנים, ורבי יהושע בן לוי שאמר שמי שאין לו קרקע פטור מן הראייה מתכוון לראיית קורבן.

ומביאים סיפורי מעשה שבהם התקיימה הבטחת ה': "וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ (את מה שיש לך בארצך) בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה".

מעשה באחד שהניח את כריו (ערימת גרעיני תבואתו) – מחוץ לביתו, ועלה לרגל לירושלים, ובא – חזר מירושלים לאחר הרגל, ומצא אריות סובבין אותו – מקיפים את כריו לשמור אותו שלא יגנבוהו**. מעשה באחד שהניח בית של תרנוגלין** – ועלה לרגל לירושלים, ובא – חזר מירושלים לאחר הרגל, ומצא חתולות מקורעין לפניהן – לפני התרנגולים, ולא טרפו החתולות את התרנגולים**.**

חד בר נש שביק ביתיה פתיח – אדם אחד עזב (הניח) את ביתו פתוח (ששכח לנעול אותו, ועלה לרגל לירושלים), ואתא ואשכח חכינה כריכה על קרקסוי – ובא (חזר מירושלים לאחר הרגל) ומצא נחש כרוך על טבעותיו (צירי דלתותיו, לשמור את ביתו. - מקור המילה קרקס ביוונית).

רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) משתעי הדין עובדא – מספר את המעשה הזה**: תרין אחין באשקלון** (עיר בחוף הים התיכון) הוו להו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'הוון להון') מגורין (צריך לומר: 'מגירין') נוכראין – שני אחים באשקלון היו להם שכנים גויים**. אמרי** (בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: 'אמרין'): – אמרו (השכנים): כדון אילין יהודאין סלקין לירושלם – עכשיו היהודים האלה (שני האחים) עולים לירושלים**,** ואנן נסבין כל מה דאית להון – ואנחנו לוקחים כל מה שיש להם**. מן מה** (מילה זו יתירה ואינה בכתב יד רומי ובקונטרס האחרון של "ילקוט שמעוני") דסלקון – משעלו (כשעלו האחים לירושלים), זימן (המציא) להן הקב"ה מלאכים נכנסין ויוצאין בדמותן – מלאכים כדמותם של האחים, והיו נכנסים ויוצאים בתוך ביתם, כדי שיחשבו השכנים שהאחים נשארו בביתם**. מן דנחתון שלחון לו** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: 'לון') מקמן – משירדו (כשירדו האחים מירושלים וחזרו לבתיהם) שלחו להם (לשכניהם הגויים) דברים (מתנות, כדרך שנותנים החוזרים ממקום רחוק. וכך נאמר במקבילה בשיר השירים רבה: משבאו מירושלים, חילקו ממה שהביאו עימהם לכל שכניהם). אמרון לון: – אמרו להם (השכנים לאחים): אן הויתון? – איפה הייתם? אמרון לון: – אמרו להם (האחים): בירושלם. אמרון לון: – אמרו להם (השכנים): מאן שבקתון בגו ביתא? – מי עזבתם (הנחתם) בתוך הבית? אמרון: – אמרו (להם האחים): ולא בר נש – ולא אדם (לא הנחנו אדם). אמרון: – אמרו (השכנים): בריך הוא אלההון דיהודאי דלא שבקון ולא שביק להון – ברוך הוא אלוהיהם של היהודים שלא עזב (זנח, נטש) אותם ולא יעזוב אותם**.**

בשיר השירים רבה ז [ב] נאמר (תרגום): אמר רבי ברכיה: כך דרשו שני הרי עולם, רבי אליעזר ורבי יהושע, אמרו: "מה יפו פעמייך בנעלים" - מה היה יופיים לפעמייך, שהיו נועלים בעד כל חצרות. מעשה באחד ששכח לנעול דלתי ביתו ועלה לפעמי רגלים, וכשבא מצא הנחש קשור בטבעות דלתותיו. שוב מעשה באחד ששכח ולא הכניס תרנגולותיו לתוך ביתו ועלה לפעמי רגלים, ובא ומצא החתולות מקורעות לפניהם. שוב מעשה באחד ששכח ולא הכניס כרי של חטים לתוך ביתו ועלה לפעמי רגלים, וכשבא מצא אריות מקיפים לחיטים. אמר רבי פינחס: מעשה בשני אחים עשירים שהיו באשקלון, והיו להם שכנים רעים מאומות העולם, והוון אמרין: "אימתי היהודים האלה עולים להתפלל בירושלים, ואנו נכנסים ובוזזים בתיהם ומחריבים אותם." הגיע הזמן ועלו. זימן להם הקב"ה מלאכים כדמותם, והיו נכנסים ויוצאים בתוך בתיהם. משבאו (כשחזרו) מירושלים, חילקו ממה שהביאו עימהם לכל שכניהם. אמרו להם: "איפה הייתם?" - אמרו להם: "בירושלים." - "אימתי עליתם?" - "ביום פלוני." - "ואימתי באתם?" - "ביום פלוני." - אמרו: "ברוך אלוהיהם של היהודים, שלא עזב אותם. האנשים ההם (הכוונה לעצמם) חשבו, אימתי יעלו היהודים האלה להתפלל בירושלים, שהם נכנסים ובוזזים בתיהם ומחריבים אותם. וזימן להם אלוהיהם מלאכים כדמותם שהיו יוצאים ונכנסים בתוך בתיהם, משום שבטחו בו." - לקיים מה שנאמר: "מה יפו פעמייך".

בבבלי פסחים ח,ב אמרו: תניא: איסי בן יהודה אומר: כלפי שאמרה תורה: "ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך ליראות את פני ה' אלוהיך" - מלמד שתהא פרתך רועה באפר (באחו) ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה (אף שהכול עולים לרגל ואין שומרים על בעלי החיים). אמר רבי אמי: כל אדם שיש לו קרקע - עולה לרגל, ושאין לו קרקע - אינו עולה לרגל, שנאמר: "ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך ליראות את פני ה' אלוהיך". • • •

קניין מיטלטלים עם (אגב) קרקעות במשנה שנינו: "רבי עקיבה אומר: קרקע כל שהוא ...ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה".

כאן התחלת מקבילה בירושלמי קידושין א,ה.

במשנה קידושין א,ה שנינו: נכסים שיש להם אחריות נקנים בכסף ובשטר ובחזקה, ושאין להם אחריות אין נקנים אלא במשיכה (שהלוקח מושך אותם ממקום למקום). נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה.

מניין לנכסים שאין להן אחריות – מיטלטלים, שהם נקנים עם נכסים שיש להן אחריות – קרקעות (שחלה עליהם אחריות לתשלום חובות בעליהם, שאם מכר הלווה את קרקעותיו ואין לו ממה לשלם, נוטלם המלווה מן הלקוחות בחובו), בכסף ובשטר ובחזקה? – מהיכן למדים, שהמוכר לחברו קרקע ומיטלטלים וקנה הלוקח את הקרקע בכסף או בשטר או בחזקה - קנה עם הקרקע גם את המיטלטלים?

רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא); רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי חנינא תירתייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני, מהיישוב תורתה, אולי בעמק יזרעאל) שאמר בשם חזקיה: כתוב – במעשי יהושפט מלך יהודה**: "וַיִּתֵּן לָהֶם אֲבִיהֶם מַתָּנוֹת רַבּוֹת לְכֶסֶף וּלְזָהָב וּלְמִגְדָּנוֹת עִם עָרֵי מְצֻרוֹת בִּיהוּדָה"** (דברי הימים ב כא,ג) – יהושפט נתן לבניו, אחיו של יהורם בנו שמלך תחתיו, מתנות: כסף וזהב ודברים יקרים, ומסר להם ערים המסוגלות לעמוד בפני מצור (ערי מבצר ומחסנים) ומינה אותם למושלים עליהם. ויש לדרוש את הכתוב, שנתן להם מתנות של מיטלטלים והקנה אותן להם עם (אגב) קרקעות שנתן להם בערים. מכאן למדים שמיטלטלים נקנים עם קרקע**.**

כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי בבא בתרא ט,ז.

במשנה בבא בתרא ט,ז שנינו (בעניין שכיב מרע המצווה לחלק את נכסיו): המחלק נכסיו על פיו (על פי צוואתו) - רבי אליעזר אומר: אחד בריא ואחד מסוכן (בין שהוא מחלק כשהוא בריא ובין כשהוא חולה מסוכן, אין הנכסים נקנים למקבל אלא באחת מדרכי הקניין) - נכסים שיש להם אחריות (קרקעות) נקנים בכסף ובשטר ובחזקה, ושאין להן אחריות (מיטלטלים) אין נקנים אלא במשיכה (אבל חכמים סוברים שדברי שכיב מרע קיימים בלא קניין).

ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - כשהיה (במקבילות: 'כשהיו' / 'בשהיו') קרקעות עם המטלטלין (במקבילות: 'קרקעות ומטלטלין') במקום אחד – הדין בקשר לקניין מיטלטלים עם קרקע פשוט, במקרה שהמיטלטלים מונחים על הקרקע הנקנית**. היו קרקעות במקום אחד ומטלטלין במקום אחד** (במקבילות: 'אחר')? – מה הדין בקשר לקניין מיטלטלים עם קרקע במקרה שהמיטלטלים אינם מונחים על הקרקע הנקנית? האם גם בזה המיטלטלים נקנים עם הקרקע, או שמא בזה אין המיטלטלים נקנים עם הקרקע?

ומציעים את פשיטת השאלה: אמר רבי בון בר חייא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): נשמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מברייתא): אמר להן רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) – לחכמים החלוקים עליו בעניין שכיב מרע המצווה לחלק את נכסיו**: מעשה במרוני אחד** – אדם מהיישוב מירון, בגליל העליון, שהיה בירושלם, והיו לו מטלטלין הרבה – ביישובו, וביקש לחלקן – ליתנם במתנה לכמה בני אדם, והיה קשה לו להמתין עד שישוב ליישובו כדי ליתנם**. אמרו לו** – למרוני**: אין את** (אתה) יכול אלא אם כן קנית קרקע – כדי שתוכל להקנות להם את המיטלטלים עם הקרקע**. מה עשה** – המרוני**? הלך וקנה סלע אחד בצד ירושלם ואמר: חצייה צפוני** – של הסלע, אני נותן לפלוני עם מאה חביות של יין. חצייה דרומי אני נותן לפלוני עם מאה חביות של שמן – שהקנה לכל אחד מהם קרקע כל שהוא ועימו מיטלטלים. ולאחר מכן מת המרוני**. ובא מעשה** – זה של המרוני, לפני חכמים וקיימו את דבריו – ונתנו את המיטלטלים למי שציווה המרוני לתת. - הרי שגם במקרה שהמיטלטלים אינם מונחים על הקרקע הנקנית - המיטלטלים נקנים עם הקרקע, שכן במעשה זה של המרוני לא היו המיטלטלים מונחים על הקרקע הנקנית, מפני שהחביות היו במירון שבגליל העליון והסלע היה בצד ירושלים**.**

ומקשים על פשיטת השאלה: אמר רבי חנניה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) קומי – לפני רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): ולאו (במקבילות: 'ולא') שכיב מרע (ארמית: שכוב חולה - חולה אנוש הנוטה למות) הוא?! (בתמיהה) – הרי בשעה שהמרוני נתן את המתנות הוא היה שכיב מרע, כיוון שלאחר מכן מת. ויש להבחין בין הדין של שכיב מרע הנותן נכסיו הנידון בברייתא לבין הדין של בריא הנותן נכסיו הנידון בסוגיה, מפני שהקלו החכמים בדרכי ההקנאה של שכיב מרע. - ויש להוכיח את הקביעה שיש להבחין בין בריא לשכיב מרע: לפי שבכל מקום – בבריא הנותן קרקע במתנה, אין אדם מזכה (שלוש המילים האחרונות נכתבו במסירה שלפנינו על ידי מגיה, אולם במקבילות הן נכתבו על ידי הסופר) אלא בכתב – הנותן צריך להקנות את הקרקע למקבל בשטר שהוא כותב למקבל**, וכאן** – ואילו כאן, בשכיב מרע, אפילו בדברים – הוא מקנה קרקע למקבל בדברים שהוא מצווה לתת, מפני שהקלו בשכיב מרע, שדבריו ככתובים הם אם המתנה היא בקרקעות**;** ויש להציע את המסקנה הנובעת מהקביעה שיש להבחין בין בריא לשכיב מרע: לפי ש- (נראה שצריך לומר כאן ובמקבילות: 'לפיכך') בכל מקום – בבריא המקנה מיטלטלים עם קרקע, אין אדם מזכה עד שיהו קרקעות ומטלטלין במקום אחד – הנותן יכול להקנות מיטלטלים עם קרקע רק במקרה שהמיטלטלים מונחים על הקרקע הנקנית**, וכאן** – ואילו כאן, בשכיב מרע, אפילו קרקעות במקום אחד ומטלטלין במקום אחר – הוא מקנה מיטלטלים עם קרקע אף על פי שאין המיטלטלים מונחים על הקרקע הנקנית, מפני שהקלו בשכיב מרע. - הרי שאין לפשוט מהמעשה של המרוני כמו שפשטו לעיל (היגהנו 'לפיכך' במקום 'לפי ש-', לפי שמשפט זה אינו הוכחה נוספת לכך שיש להבחין בין בריא לשכיב מרע, אלא הוא מסקנה מכך שיש להבחין בין בריא לשכיב מרע. השיבוש כאן ובמקבילות נולד מהדמיון בין 'לפיכך' ובין 'לפי ש-'. ואולי נוצר השיבוש בשל הדמיון ללשון הירושלמי כתובות ד,י: "קל הוא בתנאי כתובה, לפי שבכל מקום אין אדם מזכה אלא בכתובה וכאן אפילו בדברים, לפי שבכל מקום אין אדם מזכה אלא למי שהוא בעולם וכאן למי שאינו בעולם", ושם הן שתי הוכחות לכך שיש להקל בתנאי כתובה).

ומתרצים את הקושיה: אמר ליה: – אמר לו (רבי מנא לרבי חנניה): לא רבי אליעזר?! שנייא היא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'ולא רבי אליעזר היא?! (בתמיהה) – הרי רבי אליעזר הוא שאמר את המעשה במרוני? שנייא היא – שונה הוא [הדבר] שכיב מרע דרבי אליעזר, שנייא היא – שונה הוא [הדבר] שכיב מרע דרבנין' – שונה הוא שכיב מרע לפי שיטת רבי אליעזר משכיב מרע לפי שיטת החכמים (החלוקים על רבי אליעזר במשנת בבא בתרא). - גם הגרסה במקבילות משובשת וטעונה תיקון). (בכתב יד רומי ובמקבילות נוסף: 'אמר ליה:') שכיב מרע דרבי אליעזר כבריא דרבנין – שכיב מרע לפי שיטת רבי אליעזר הוא כבריא לפי שיטת החכמים. וכיוון שדין שכיב מרע לפי רבי אליעזר הוא כדין בריא לפי החכמים, לכן יש ללמוד את הדין בבריא מהמעשה שאמר רבי אליעזר במרוני שהיה שכיב מרע. הרי שגם במקרה שהמיטלטלים אינם מונחים על הקרקע הנקנית - המיטלטלים נקנים עם הקרקע, כמו שפשטו לעיל**.**

נצטרפו כאן שני לשונות. הראשון (אחרי ההגהות): "שנייא היא שכיב מרע דרבי אליעזר, שנייא היא שכיב מרע דרבנין", והשני: "שכיב מרע דרבי אליעזר כבריא דרבנין". ואין בין שני הלשונות ולא כלום. ובפאה מופיע בשיבוש רק "שנייא היא" הראשון לפני הלשון השני ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1361, הערה 372). לפי הנוסח בכתב יד רומי יש לנו כאן גרסה כפולה. הראשונה היא: "שנייא היא שכיב מרע דרבי אליעזר, שנייא היא שכיב מרע דרבנין", והשנייה: "שכיב מרע דרבי אליעזר כבריא דרבנין". ובכתב יד ליידן נשתיירו לנו שרידים משתי הגרסאות: הרישא של הראשונה והסיפא של השנייה. לפי הגרסה הראשונה, כך אמר לו רבי מנא לרבי חנניה: שונה הוא שכיב מרע דרבי אליעזר משכיב מרע דרבנין, כלומר, שכיב מרע דרבי אליעזר דינו כדין בריא דרבנין, ולכן אין לדחות את הלימוד מהברייתא בטענה שמדובר בשכיב מרע. ולפי הגרסה השנייה הדברים נאמרו בדרך קצרה יותר ומפורשת: שכיב מרע דרבי אליעזר כבריא דרבנין, ויפה פשטנו את הבעיה שלנו מדבריו של רבי אליעזר. הסוגיה הזו כבר נתפרשה כך על ידי "פני משה" ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמודים קעג-קעד).

ומציעים משנה: תמן תנינן: – שם (משנה פאה ג,ו) שנינו: רבי עקיבה אומר: קרקע כל שהוא חייב בפיאה ובביכורים ...ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה (הסוגיה הועברה מקידושין א,ה עם כל סימני הלשון השייכים לשם, כמו "תמן תנינן", אף על פי שמקומה של המשנה המובאת הוא כאן ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 322)).

ומקשים: קרקע כל שהוא - מהו טב? – מה הוא טוב (שווה)? (מה הוא הדבר שאפשר לקנות עם קרקע כל שהוא? הרי אי אפשר להניח עליו דבר! מכאן שיש להוכיח מן המשנה שגם במקרה שהמיטלטלים אינם מונחים על הקרקע הנקנית - המיטלטלים נקנים עם הקרקע) (לפעמים הירושלמי מביא את הרישא בלבד של משנה וכוונתו להקשות מן הסיפא. הקושיה כאן היא על סוף דבריו של רבי עקיבה במשנה, שאמר שנכסים שאין להם אחריות נקנים עם קרקע כל שהוא).

ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות למשנה המבוססת על העמדתה במקרה מסוים: אמר רבי מתניה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): תיפתר – תתפרש (המשנה), שהיה שם מקום שיבולת אחת ומרגלית טמונה בו – קרה שהיה בקרקע כל שהוא מקום לשיבולת אחת, ובשיבולת שהיתה במקום זה היתה טמונה מרגלית. במקרה הזה רבי עקיבה אומר שמיטלטלים נקנים עם קרקע כל שהוא. הרי שאפשר לקנות דבר ששווה הרבה עם קרקע כל שהוא. מכאן שאין להוכיח מן המשנה שגם במקרה שהמיטלטלים אינם מונחים על הקרקע הנקנית - המיטלטלים נקנים עם הקרקע**.**

עד כאן המקבילות בירושלמי קידושין ובבא בתרא. הסוגיה מקורה בירושלמי קידושין על המשנה שם, ומשם הועתקה לכאן ולבבא בתרא.

בתוספתא בבא בתרא י,יב שנו: רבי אליעזר אומר: נכסים שיש להם אחריות נקנים בכסף ובשטר ובחזקה, ושאין להם אחריות אין נקנים אלא במשיכה (כלומר, דינו של שכיב מרע כבריא). - אמר רבי אליעזר: מעשה במרוני אחד שהיה בירושלם, והיו לו מיטלטלים הרבה וביקש ליתנם במתנה. אמרו לו: אין את יכול, מפני שאין לך קרקע. עמד וקנה סלע אחד סמוך לירושלם. אמר: צפונו של זה לפלוני ועימו מאה צאן ומאה חביות; דרומו של זה לפלוני ועימו מאה צאן ומאה חביות. וקיימו חכמים את דבריו (רבי אליעזר מביא מעשה זה לראיה שאף בשכיב מרע צריך קניין).

בבבלי קידושין כו,א-ב אמרו: "נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות". - מנהני מילי? - אמר חזקיה: דאמר קרא: "וייתן להם אביהם מתנות... עם ערי מצורות ביהודה" (דברי הימים ב כא,ג). איבעיא להו: בעינן צבורים (שיהיו המיטלטלים צבורים בתוך הקרקע הנקנית) או לא? אמר רב יוסף: תא שמע: רבי עקיבא אומר: קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובביכורים, ולכתוב עליה פרוזבול, ולקנות עימה נכסים שאין להם אחריות. ואי אמרת בעינן צבורים, כל שהוא למאי חזי? (מה אפשר לצבור בה?) - תרגמא רב שמואל בר ביסנא קמיה דרב יוסף: כגון שנעץ בה מחט (ומכרה עם הקרקע). - אמר ליה רב יוסף: קבסתן (טרדן)! איכפל (טרח) תנא לאשמועינן מחט? - אמר רב אשי: מאן לימא לן, דלא תלה בה (במחט) מרגניתא דשוויא אלפא זוזי (ואפשר לקנות הרבה עם קרקע זו). תא שמע: אמר רבי אליעזר: מעשה במרוני אחד שהיה בירושלים, שהיו לו מיטלטלים הרבה וביקש ליתנם במתנה. אמרו לו: אין לו תקנה עד שיקנם על גבי קרקע. מה עשה? הלך ולקח בית סלע סמוך לירושלים ואמר: צפונו של זה לפלוני ועימו מאה צאן ומאה חביות, ודרומו של זה לפלוני ועימו מאה צאן ומאה חביות, ומת, וקיימו חכמים את דבריו. ואי אמרת: בעינן צבורים, בית סלע למאי חזי? (וכי אפשר לצבור בו מאתיים צאן ומאתיים חביות?) - מי סברת מאי סלע - סלע ממש (מקום ששיעורו כמטבע של סלע)? לא, סלע - דנפיש טובא, ואמאי קרי ליה סלע? דקשי כסלע.

בבבלי ובירושלמי אמרו את המקור לקניין מיטלטלים עם קרקעות בשם חזקיה. שאלת הבבלי: האם יש צורך בצבורים? היא שאלת הירושלמי: מה הדין כשהיו קרקעות במקום אחד ומטלטלים במקום אחר?. בבבלי ובירושלמי הביאו את המעשה במרוני כראיה שבקניין אגב אין צורך בצבורים, אך בבבלי דחו ראיה זו. בבבלי אמרו שהראיה היא כך: "ואי אמרת: בעינן צבורים, בית סלע למאי חזי?". אבל בירושלמי לא אמרו מה הראיה, ופירשנו אותה בדרך אחרת מבבבלי. בבבלי ובירושלמי העמידו את משנת פאה באותו מקרה, כדי לדחות את הראיה ממנה שבקניין אגב אין צורך בצבורים.

בבבלי בבא בתרא קנו,ב אמרו: תניא: אמר להם רבי אליעזר לחכמים: מעשה במרוני אחד שהיה בירושלים, והיו לו מיטלטלים הרבה וביקש ליתנם במתנה. אמרו לו: אין להם תקנה עד שיקנם על גבי קרקע. הלך ולקח בית סלע סמוך לירושלים ואמר: צפונה לפלוני ועימו מאה צאן ומאה חביות, ודרומה לפלוני ועימו מאה צאן ומאה חביות, ומת, וקיימו חכמים את דבריו (הרי שמתנת שכיב מרע אינה נקנית בדברים בלבד אלא בקניין גמור!). - אמרו לו: משם ראיה?! מרוני בריא היה (בשעה שנתן את המתנות, ומתנת בריא היתה ולא מתנת שכיב מרע, ולכן אינה נקנית בדברים בלבד). • • •

תלמוד שכיב מרע הכותב נכסיו במשנה שנינו: "הכותב נכסיו שכיב מרע".

שואלים: אי זהו שכיב מרע – שנזכר במשנה כאן**?**

כאן התחלת מקבילה בירושלמי גיטין ו,ה.

במשנה שם נזכר המסוכן, ובברייתא שמוצעת בירושלמי שם נזכר החולה, ועל כך אמרו בירושלמי שם: "מה בין מסוכן, מה בין חולה? (מה ההבדל בין חולה סתם לחולה מסוכן?) - חולה - כדרך הארץ (שחלה כמנהג העולם בחולי שאינו מסוכן), ומסוכן - כל שקפץ עליו (בא אליו במהירות) החולי. [כ]דרך הארץ - הקרובים נכנסין אצלו מיד, והרחוקים לאחר שלשה ימים. ואם קפץ עליו החולי - אילו ואילו נכנסין אצלו מיד".

ומשיבים בהבאת ברייתא: כל שלא קפץ עליו החולי (נראה שצריך לומר: 'כל שקפץ עליו החולי'. - הירושלמי כאן לא הביא את הברייתא שבירושלמי גיטין מתחילתה, והביא מחלקה הראשון רק מה שאמרה על מסוכן ולא מה שאמרה על חולה, כי לא נצרך הירושלמי כאן אלא לומר מהו שכיב מרע. ואפשר שבשל קיצורה של הברייתא נשתבש הלשון כאן) – שכיב מרע הוא חולה מסוכן ואינו חולה סתם**. דרך** (צריך לומר: 'כדרך', כלשון תחילת הברייתא שבמקבילה) הארץ – חולה שחלה כדרך הארץ, - הקרובים נכנסין אצלו מיד – כשחלה, כדי לבקרו**, והרחוקים נכנסין אצלו לאחר שלשה ימים** – משחלה**. אם קפץ עליו החולי** – חולה מסוכן, שקפץ עליו החולי והכביד חוליו מיד, - אֵילּוּ ואֵילּוּ – הקרובים והרחוקים, נכנסין אצלו מיד.

ומציעים מעשה המתקשר לאמור לפני כן: דלמא: – מעשה (מקור המילה ביוונית): רבי חונא ורבי פינחס ורבי חזקיה (אמוראים ארץ ישראלים בדור הרביעי) סלקון מבקרה לרבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בתר תלתא יומין – עלו לבקר את רבי יוסי (בשעת חוליו) לאחר שלושה ימים**. אמר לון:** – אמר להם (רבי יוסי): כי (צריך לומר כמו במקבילה: 'בי') בעיתון מקיימה מתניתא?! – בי רציתם לקיים את המשנה (את הברייתא)?! (וכי בי רציתם לנהוג כדברי הברייתא שחולה סתם הרחוקים נכנסים אצלו לאחר שלושה ימים?! והרי היה לכם להיכנס אצלי מיד, שכן חברים ראוי להם שינהגו כמו הקרובים שנכנסים אצל החולה מיד!).

עד כאן המקבילה בירושלמי גיטין.

במשנה שנינו: "שייר קרקע כל שהוא - מתנתו קיימת". - ואפילו לא (אין לגרוס מילה זו, ואינה בנוסח רש"ס) הבריא – אף אם הבריא מחוליו - אינו יכול לחזור בו ולומר שלא נתן אלא משום שחשב שהוא עומד למות מחוליו, שכיוון ששייר לעצמו קרקע כל שהוא שיסמוך עליו כשיבריא, ודאי לא מתוך חשש מיתה נתן את נכסיו לאחרים**.**

במשנה שנינו: "לא שייר קרקע כל שהוא - אין מתנתו קיימת". - והוא שהבריא – רק אם הבריא מחוליו - יכול הוא לחזור בו, שכיוון שלא שייר לעצמו קרקע כל שהוא, אנו אומדים את דעתו שמחמת חשש מיתה נתן את נכסיו לאחרים**.**

כאן התחלת מקבילות בירושלמי כתובות יא,א וגיטין א,ו.

רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) (במקבילה בגיטין: 'רבי בא בר רב הונא בשם רב', ובכתובות: 'רבי אבא בר רב הונא'. ונראה שהגרסה במקבילות משובשת, שכן בירושלמי אין מסורות 'רבי בא בר רב הונא בשם רב' אך יש מסורות 'רבי בא, רב הונא בשם רב', ועוד שאבא בר רב הונא (רבה בר רב הונא, אמורא בבלי בדור השני והשלישי) בא בירושלמי בלא תואר 'רבי'. בירושלמי בבא בתרא ד,ב יש במסירה שלפנינו מסורת 'רבה בר רב הונא בשם רב', אבל בכתב יד ספרדי 'רבי בא, רב חונה בשם רב' והיא הגרסה הנכונה, ראה "ירושלמי נזיקין" עמוד 197): עשו דברי שכיב מרע כבריא שכתב ונתן – החכמים תיקנו ששכיב מרע שציווה לתת את נכסיו לפלוני ולא שייר כלום לעצמו ומת, עם מותו זוכה אותו אדם בנכסים, ואינו צריך לעשות מעשה קניין כדי לזכות בהם, מפני שעשו תוקף לדברי שכיב מרע כמו בריא שכתב את מתנתו לפלוני בשטר קניין ונתן לו אותה**.**

ומצמצמים את תחולת הקביעה: והוא שמת מאותו החולי – עשו דברי שכיב מרע כבריא שכתב ונתן רק אם מת מאותו חולי שחלה בו כשציווה לתת את נכסיו לפלוני**.**

ומנגידים מקרה אחר למקרה שלפני כן: הא – אבל אם הבריא - לא – במקרה שהבריא מחולי זה ושוב חלה בחולי אחר ומת, לא יחול דין זה אלא הדין הוא שאין מתנתו קיימת (לקטע מ"לא שייר קרקע כל שהוא" עד כאן יש מקבילה בירושלמי בבא בתרא ט,ו).

עד כאן המקבילה בירושלמי גיטין.

ומצמצמים עוד את תחולת הקביעה: ובמסיים – עשו דברי שכיב מרע כבריא שכתב ונתן רק במקרה שהוא מגדיר את מהותו ומקומו של הדבר שהוא נותן, ובאמר (צריך לומר כמו במקבילה: 'ואומר'): תנו שדה פלונית לפלוני.

ושואלים: אמר – שכיב מרע**: תנו חצי שדה פלונית לפלוני וחצי שדה פלונית לפלוני** – ולא אמר איזה חציה נותן לזה ואיזה חציה נותן לזה, - כמי שסיים – האם הוא נחשב כמו מי שהגדיר איזה חציה נותן לזה ואיזה חציה נותן לזה, ומתנתו מתנה**, או עד שיאמר: חצייה בצפון וחצייה בדרום** – שמא אין מתנתו מתנה עד שיאמר במפורש איזה חציה נותן לזה ואיזה חציה נותן לזה**?** – אין פושטים את השאלה.

עד כאן המקבילה בירושלמי כתובות.

רבי בינא (רבי אבינא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי): שייר מטלטלין – שכיב מרע שכתב נכסיו לאחרים, ושייר לעצמו רק מיטלטלים, ולא שייר קרקע, - לא עשה כלום (בכתב יד רומי: 'ולא כלום') – אין זה נחשב שיור, ואין מתנתו מתנה, ואם הבריא מחוליו - חוזר בו (למימרה זו יש מקבילה בירושלמי בבא בתרא ט,ו. ושם אמרו, שאם שייר לו מעות ולקח קרקע - כמי ששייר לו קרקע).

ומציעים תמיהה על האמור לפני כן: איתא חמי: – בוא [ו]ראה: שייר קרקע כל שהוא - יש לו מחייה (אמצעים הדרושים לו לקיומו) – כיוון ששייר לעצמו קרקע שיסמוך עליו כשיבריא, לכן אם הבריא מחוליו - אינו יכול לחזור בו**. שייר אבנים טובות ומרגליות - אין לו מיחיה?!** (בתמיהה) – והרי גם אם שייר לעצמו מיטלטלים - יש לו לסמוך עליהם כשיבריא, ומדוע אמר רבי ירמיה שאם שייר מיטלטלים - אין זה נחשב שיור, ואם הבריא מחוליו - חוזר בו? - אין משיבים על תמיהה זו.

אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): יודע הוא האיש הזה – שכיב מרע שכתב את נכסיו לפלוני וכתב שהוא מקנה לו את הנכסים מחיים, ששכיב מרע מזכה – נכסיו לאחרים, אפילו בדברים – ואין צורך שיקנה מחיים**. לאי זה דבר כתב בהן** (צריך לומר: 'בה') שכיב מרע קניין (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה)? – למה כתב שהוא מקנה לו את הנכסים מחיים? כדי לעשות (צריך לומר: 'לעשותה') מתנת (בכתב יד רומי: 'במתנת'. וצריך לומר: 'כמתנת') בריא – כדי שדין מתנה זו יהיה כדין מתנת בריא, שאף אם לא שייר לעצמו - מתנתו קיימת, ואף אם הבריא מחוליו - אינו יכול לחזור בו**.**

ושואלים: שייר עבדים? – שכיב מרע שכתב נכסיו לאחרים, ושייר לעצמו עבדים, מה הדין? האם הוא כדין מי ששייר קרקע ומתנתו מתנה, או שמא אינו כדין מי ששייר קרקע ואין מתנתו מתנה?

תנא רבי יודן בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) דבר דליא (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) – שנה רבי יודן בר פזי [ברייתא] של בר דליא (בדין מי ששייר עבדים), ולא ידעין מה תנה – ולא יודעים מה שנה (לא זוכרים את תוכנה של הברייתא, ובשל כך לא נפשטה השאלה).

בבבלי בבא בתרא קמט,ב אמרו: "שייר קרקע כל שהוא - מתנתו קיימת" (גם אם עמד מחוליו). - וכמה "כל שהוא"? - רב יהודה אמר רב: קרקע כדי פרנסתו. ורב ירמיה בר אבא אמר: (אפילו שייר) מטלטלין כדי פרנסתו. אמר רבי זירא: כמה מכוונן (מתאימות זו לזו) שמעתתא דסבי (רב יהודה אמר רב ורב ירמיה בר אבא), קרקע טעמא מאי (צריך שיהיה בה כדי פרנסתו)? דאי קאי - סמיך עילוויה (שאם הוא עומד מחוליו, הוא סומך עליה), מטלטלי נמי, אי קאי - סמיך עילוויהו. ושם קנ,ב אמרו: מטלטלי הווי שיור.

לפי רבי אבינא בשם רבי ירמיה בירושלמי כאן (רב ירמיה (בר אבא) בשם רב בירושלמי בבא בתרא), שייר מיטלטלים - אינו שיור. ואילו לפי רב ירמיה בר אבא בבבלי, שייר מיטלטלים - הריהו שיור.

בבבלי בבא בתרא קנב,א אמרו: איתמר: מתנת שכיב מרע שכתוב בה (בשטר המתנה) קניין - בי רב משמיה דרב אמרי: ארכבה אתרי ריכשי (הרכיב אותה על שני סוסים. כלומר, הוסיף לו תוקף כפול). ושמואל אמר: לא ידענא מאי אידון בה (אני מסופק האם יש תוקף למתנה זו). - בי רב (תלמידי בית מדרשו של רב) משמיה דרב אמרי: ארכבה אתרי ריכשי - הרי היא כמתנת בריא והרי היא כמתנת שכיב מרע. הרי היא כמתנת בריא, שאם עמד (הבריא מחוליו) - אינו חוזר, והרי היא כמתנת שכיב מרע, שאם אמר: הלוואתי לפלוני - הלוואתו לפלוני (אף על פי שאי אפשר להעביר הלוואה על ידי אמירה בלבד). ושמואל אמר: לא ידענא מאי אידון בה - שמא לא גמר (בדעתו) להקנותו אלא בשטר (ולא באמירה כפי שתיקנו חכמים), ואין שטר לאחר מיתה (הואיל ומתנת שכיב מרע אינה חלה אלא לאחר מיתה, אינו יכול לקנות, לפי שאין שטר חל לאחר מיתה).

בבבלי אמור דבר זה (מתנת שכיב מרע שכתוב בה קניין) במחלוקת. ודעת רבי יוסי בירושלמי היא כדעת בי רב משמו של רב בבבלי. • • •

שכיב מרע שכתב לזה וחזר וכתב לזה מביאים מחלוקת אמוראים: כתב לזה – שכיב מרע שכתב את נכסיו לאדם אחד, וחזר וכתב לזה – כתב שוב את אותם הנכסים לאדם אחר, - רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: אינו יכול לחזור בו – והראשון זכה בהם**. רב אבא בר חונא** (רבה בר רב הונא, אמורא בבלי בדור השני והשלישי) ורבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמרין – אומרים**: יכול לחזור בו** – והשני זכה בהם**.**

ומציעים מקרה נפקות בין האמוראים החולקים: היך עבידא? – איך עשוי [הדבר]? (כיצד אפשר להדגים את הדברים שמופיעים לפני כן?) היה רבו – אדונו של עבד שכתב את נכסיו, הראשון והשיני כהן, והשלישי ישראל – הראשון, שהוא השכיב מרע שכתב את נכסיו לזה וחזר וכתב לזה ובין נכסיו היה עבד, היה כוהן, והשני, שהוא האדם שניתן לו העבד בראשונה, גם היה כוהן, ואילו השלישי, שהוא האדם שניתן לו העבד באחרונה, היה ישראל**.** מה דינו של העבד לעניין אכילת תרומה? - ומפרטים את הדין החל במקרה זה לפי שני בעלי המחלוקת: על דעתיה דרב – על דעתו של רב, שאין השכיב מרע יכול לחזור בו**, אין יכול לוכל בתרומה** (צריך לומר: 'יכול הוא לוכל בתרומה') – העבד רשאי להמשיך ולאכול בתרומה, כי אם יבריא השכיב מרע ויחזור בו מהמתנה שנתן, העבד יהיה עדיין של הראשון שהוא כוהן, ואם ימות השכיב מרע, העבד יהיה של השני שגם הוא כוהן**. על דעתיה דרב אבא בר הונא אמר רבי יוחנן** (צריך לומר: 'ורבי יוחנן', במקום 'אמר רבי יוחנן'. בכתב יד רומי: 'על דעתיה דרבי יוחנן') – על דעתם של רב אבא בר הונא ורבי יוחנן**, יכול הוא לוכל בתרומה** (צריך לומר: 'אינו יכול לוכל בתרומה') – העבד אינו רשאי להמשיך ולאכול בתרומה, כי אם ימות השכיב מרע, העבד יהיה של השלישי שאינו כוהן (בצדק מהפכים המפרשים האחרונים את הגרסה ("על הירושלמי", עמוד 11)) (במסירה שלפנינו השמיט הסופר מ-'על דעתיה דרב' עד 'על דעתיה דרב', ומגיה השלים).

הכל מודין – האמוראים החולקים מסכימים**, שאם היה רבו הראשון ישראל** – הראשון, שהוא השכיב מרע שנתן את העבד, היה ישראל ולא כוהן, שאינו אוכל בתרומה שמא יבריא – העבד אינו רשאי לאכול בתרומה, אף לדעתו של רב, מפני שיש לחשוש שיבריא השכיב מרע ויחזור בו מהמתנה שנתן והעבד יהיה עדיין שלו (מדובר שהשכיב מרע כתב נכסיו ולא שייר לעצמו כלום, ולכן אם הבריא מחוליו - יכול הוא לחזור בו).

בבבלי בבא בתרא קנב,ב אמרו (בעניין שכיב מרע): פשיטא, כתב לזה וכתב לזה - היינו דכי אתא (בא מארץ ישראל לבבל) רב דימי אמר: דייתיקי מבטלת דייתיקי (והצוואה האחרונה היא הקיימת).

בירושלמי כאן הדבר שנוי במחלוקת אמוראים. ובבבלי מסר רב דימי כדעת רבי יוחנן בירושלמי שיכול לחזור בו. נראה שבבבלי קיצרו את דברי רב דימי וצריך להוסיף בדבריו: "מתנה מבטלת מתנה", שכן "כתב לזה וכתב לזה" הוא במתנה ולא בדייתיקי, כמו שהוא בירושלמי כאן. בירושלמי בבא בתרא ח,ו אמרו רבי יוחנן וריש לקיש שגם בדייתיקי וגם במתנה - חוזר בו, והדברים שמסר רב דימי בבבלי הם דברי רבי יוחנן וריש לקיש אלה.

ומציעים סיוע לדברי אמורא המופיעים לפני כן בהצעת ברייתא בתוספת דיוק והשוואה: רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם רב חונא (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני): מתניתא מסייעה – המשנה (המקור התנאי והוא הברייתא להלן) מסייעת לרב אבא בר הונא ורבי יוחנן: בריא שכתב דייתיקי (שטר צוואה (מקור המילה ביוונית)) – מסמך שבו אדם רושם הוראות כיצד יחולק רכושו אחרי מותו, ושכיב מרע שכתב מתנה – שכתב את נכסיו במתנה, - חוזר בו (עד כאן הברייתא). - ויש לדייק מן הברייתא: בריא שכתב דייתיקי חוזר בו - ולא עוד הוא בריא?! (בתמיהה) – וכי במקרה של בריא הוא חוזר בו כשעוד אין הוא בריא?! הרי ודאי הוא חוזר בו כשהוא עוד בריא, שכל זמן שהוא בריא יש לו היכולת לשַׁנות את דבריו! - ויש להציע מסקנה העולה מתוך השוואה: ודכוותה: – ושכמותה: שכיב מרע שכתב מתנה חוזר בו - ולא (אין לגרוס מילה זו ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 539)) ועודהו שכיב מרע – גם במקרה של שכיב מרע, שנזכר עם המקרה של בריא, הוא יכול לחזור בו אף אם הוא עוד שכיב מרע ועדיין לא הבריא. מכאן סיוע לדברי רב אבא בר הונא ורבי יוחנן, ששכיב מרע שכתב לזה וחזר וכתב לזה - חוזר בו (הסיוע מבוסס על השוואה לאמור במקור תנאי זה, המוצעת אחרי המקור (והדיוק מן המקור) בלשון 'ודכוותה'. ההשוואה מבוססת על העובדה שהפרטים השייכים לעניין הוזכרו יחד באותו מקור ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 473 ועמוד 130)).

מביאים את המשך הברייתא.

אי זו היא דייתיקי? - כך הוא נוסח שטר הצוואה שכותב שכיב מרע הנותן מתנה: "תהא לי להיות (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'לחיות') ולעמוד – צוואה זו תהיה לי סגולה לחיות ולעמוד (להבריא) מחוליי (לשון הצוואה פתח בברכה. ראה "תוספתא כפשוטה" נשים א, מבוא, עמודים יח-יט, ו"תוספתא כפשוטה" נזיקין, עמודים 427-428), ואם מתי – אבל אם אמות, יינתנו נכסיי לפלוני".

אי זו היא מתנה? - כך הוא נוסח שטר המתנה שכותב הנותן מתנה: "הרי כל נכסיי נתונין לפלוני מתנה מעכשיו". היה (כך גם בכתב יד רומי. ומגיה הגיה במסירה שלפנינו: 'ושתהא') כתוב בה "הרי כל נכסיי נתונין לפלוני מתנה מהיום" (נראה שצריך להוסיף כמו שאמרו להלן בשם רבי יוחנן: '- אינו יכול לחזור בו'. - נראה שהמילה 'מעכשיו' במשפט הקודם יתירה, שכן אין הבדל בין 'מעכשיו' ובין 'מהיום', ובשניהם אינו יכול לחזור בו).

בתוספתא בבא בתרא ח,ט שנו: בריא שכתב דייתיקי, שכיב מרע שכתב נכסיו מתנה (שכתב בלשון בריא, ולא כתב "מהיום")... - לא עשה כלום (מפני שלא נתכוון לזכותו אלא לאחר מיתה, ואין מתנה לאחר מיתה, ואפילו לא חזר בו לא עשה כלום).

הברייתא שבירושלמי היא הברייתא שבתוספתא, והירושלמי ניסח על פי סגנון המחלוקת שם ("תוספתא כפשוטה" נזיקין, עמוד 427).

ובתוספתא בבא בתרא ח,י שנו: הכותב דייתיקי - יכול לחזור בו, מתנה (שכיב מרע שכתב מתנה) - אין יכול לחזור בו. אי זו היא דייתיקי? דא תהא לי לעמוד ולהיות (זו היא לשון דייתיקי, שכוונתה: צוואה זו תהא לי סגולה לעמוד מחוליי ולהתקיים), אם מתי - יינתנו נכסיי לפלוני. אי זו היא מתנה (מתנת שכיב מרע)? מן היום יינתנו נכסיי לפלוני.

דברי הברייתא בתוספתא "מתנה - אין יכול לחזור בו" הם במתנה שכתוב בה "מהיום", כמפורש בנוסח המתנה שבהמשך הברייתא בתוספתא. ואילו דברי הברייתא בירושלמי: "ושכיב מרע שכתב מתנה - חוזר בו" הם במתנה שלא כתוב בה "מהיום", ראה נוסח המתנה שבהמשך הברייתא בירושלמי והגהתנו בה.

בבבלי בבא בתרא קלה,ב אמרו: תנו רבנן: איזו היא דייתיקי? כל שכתוב בה: "דא תהא למיקם ולהיות". ואיזו היא מתנה? כל שכתוב בה: "מהיום ולאחר מיתה". אלא "מהיום ולאחר מיתה" הוא דהוויא מתנה, "מעכשיו" לא הוויא מתנה? - אמר אביי: הכי קאמר: איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני (המקבל את המתנה) אלא לאחר מיתה? כל שכתוב בה: "מהיום ולאחר מיתה" (אבל אם כתוב בה "מעכשיו" - הוא קונה את המתנה מיד).

ברור שבברייתא שבתוספתא מדברים במתנת שכיב מרע, ומפרשים את הרישא "מתנה - אין יכול לחזור בו". אבל בבבלי סברו שמדברים כאן בהבדל בין דייתיקי למתנה בכלל, ולפיכך פירשה אביי: "איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע..." ("תוספתא כפשוטה" נזיקין, עמוד 428).

המקורות התנאיים מבחינים בין שני סוגי מסמכים שאפשר להשתמש בהם לצורך מתנות מחמת מיתה. שני המסמכים הם הדייתיקי והמתנה. התשובות הניתנות במקורות לשאלות "איזו היא דייתיקי?" "איזו היא מתנה?" אינן מכוונות למצות את מהותו של כל אחד מן המסמכים הללו, אלא מסתפקות בהבאת חלק מנוסחאותיהם. ההגדרה של דייתיקי בתוספתא ובירושלמי מתאימה לנוסחות הפתיחה של צוואות יווניות. אלה בדרך כלל מתחילות בהבעת ייחולו של המצווה לחיים, ואחר כך הן עוברות לגופו של עניין. אם תחת "להיות" בירושלמי ובתוספתא נקרא "לחיות", נקבל נוסחה המתאימה למילים הראשונות בצוואות היווניות: יהא לי להיות בריא ולחיות. סימוכין לדעתי כי הגרסה הנכונה בהגדרת דייתיקי שבירושלמי היא "לחיות" מצאתי בכתב יד רומי של הירושלמי. בהגדרת מתנה המילה "מהיום" היא הוספה תנאית. המילה מבהירה כי הבעלות עוברת למקבל המתנה מיד. המתנה המוגדרת בתוספתא ובירושלמי היא מתנה פשוטה, ואינה תלויה בצורה כלשהי במותו של הנותן ("השפעות הלניסטיות בדייתיקי ומתנה", "תרביץ" כז, עמודים 470-473). יש להעיר שכבר ראשונים הרבה מפרשים את נוסח הפתיחה של הדייתיקי במשמע של בקשה לחיים ("הערות ל-'השפעות הלניסטיות בדייתיקי ומתנה'", "תרביץ" כח, עמוד 237).

תוקפה של דייתיקי מותנה ועומד עד למותו של המצווה, ובתנאי שלא יחזור בו קודם מותו. מתנה מוקנית לזוכה מיד (אם כתוב בה "מהיום"), ולכן אין הנותן יכול לחזור בו. ברוב המקומות שבהם דייתיקי נזכרת מדובר בצוואתו של אדם חולה, אך בירושלמי כאן היא נזכרת כצוואת בריא. מנגד עומדת ההבחנה שבין מתנת בריא למתנת שכיב מרע. בריא יכול לתת מתנה מחיים, אך אינו יכול לצוות שתחול המתנה רק לאחר מותו, ואילו שכיב מרע יכול לצוות את רכושו, ולא עוד אלא שיכול לצוות אף בעל פה. עם זאת הועמדה לרשותו של הבריא האפשרות לתת את רכושו כמתנה מחיים ובו בזמן לשייר לעצמו את זכות השימוש בנכס עד למותו: הוא צריך שיכתוב "מהיום ולאחר מיתה" ("'מצווה לקיים דברי המת': על תוקפה של הצוואה בספרות חז"ל", HUCA 69, עמודים קח-קי).

ומספרים: אחתיה ד- – אחותו של רבי גורין (בכתב יד רומי: 'גוריון'. - אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) כתבת ניכסי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'נכסיה') לאחוה – כתבה את נכסיה לאחיה (לרבי גוריון), וסלק אחוי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'אחוה') רבא – ועלה אחיה הגדול**, פייסה וכתבת ליה** – פייס (שכנע) אותה וכתבה לו (לאחיה הגדול את הנכסים שכתבה לאחיה הראשון). אתא(י) עובדא קומ(ו)י – בא המעשה לפני רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) – שיפסוק מי האח שזכה בנכסים**, אמר: כן** – כך אמר רבי יוחנן: כתב לזה וחזר וכתב לזה - חוזר בו – ולכן האח השני זכה בנכסים**.**

אמר רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): ולא מודי – ו(כי) לא מודה רבי יוחנן שאם היה כתוב בה – במתנת שכיב מרע, "מהיום" שאינו יכול לחזור בו?! (בתמיהה) – וכיוון שבמתנה של אחותו של רבי גוריון היה כתוב "הרי כל נכסיי נתונים לפלוני מתנה מהיום", היה לרבי אימי לפסוק שהאח הראשון זכה בנכסים ולא האח השני!

ומציעים מסורת המכריעה בין הדעות החלוקות: אתא – בא רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) [ואמר] בשם רבי יוחנן: אם היה כתוב בה "מהיום" - אינו יכול לחזור בו – כמו שאמר רבי זעירא בשם רבי יוחנן, ושלא כמו שאמר רבי אימי בדעת רבי יוחנן**.**

אתא – בא רבי לא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) (בכתב יד רומי: 'רבי בא') [ואמר] בשם רבי יוחנן: אם היה כתוב בה "מהיום" - אינו יכול לחזור בו (כאן באים שני 'אתא' זה אחר זה, אולם ייתכן שאחד מהם בא באשגרה מחברו, אך קשה לקבוע איזה מהם הוא מקורי ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 101, הערה 530; "'אתא ר' פלוני'", "מחקרי תלמוד" ג כרך ב, עמוד 516, הערה 81)).

ומביאים את סוף הסיפור: ואנהר – ונזכר רבי אימי – ששמע כך מרבי יוחנן, וחזר עובדא – והחזיר את המעשה (את פסק הדין, ופסק שהאח הראשון זכה בנכסים).

לסוגיה זו מקבילה בירושלמי בבא בתרא ח,ו בשינויים.

בבבלי בבא בתרא קנא,א אמרו: אימיה דרמי בר חמא באורתא כתבתינהו לנכסי לרמי בר חמא, בצפרא כתבתינהו לרב עוקבא בר חמא. אזל רמי בר חמא לקמיה דרב ששת, אוקמיה בנכסי (שמתנתו קדמה). אזל רב עוקבא בר חמא לקמיה דרב נחמן, אוקמיה בנכסי. אזל רב ששת לקמיה דרב נחמן (לדון עימו בדבר זה), אמר ליה: מאי טעמא עבד מר הכי? / מאי טעמא אוקמיה מר לרב עוקבא בר חמא בנכסי? אמר ליה: משום דהדרא בה. אמר ליה: והא שכיבא! / והא מתה! (ומתנת שכיב מרע הריהי ככתובה ומסורה, ונמצא שהנכסים כבר נקנו לרמי בר חמא) אמר ליה (רב נחמן): הכי אמר שמואל: כל (מתנת שכיב מרע) שאילו עמד (מחוליו) חוזר, חוזר במתנתו (אפילו לא עמד מחוליו). - אימור דאמר שמואל (שחוזר) - לעצמו (אם רוצה להשאיר את הנכס לעצמו), לאחֵר (אם רוצה לתת לאחר) מי אמר? אמר ליה: בפירוש אמר שמואל: בין לעצמו בין לאחר (יכול לחזור). אחתיה דרב טובי בר רב מתנה כתבתינהו לנכסי לרב טובי בר רב מתנה בצפרא. לפניא אתא רב אחדבוי בר רב מתנה בכה לה, אמר: השתא אמרי: מר (רב טובי) צורבא מרבנן ומר (אני) לאו צורבא מרבנן (שהרי נתת לו את הנכסים)! הדרה כתבתינהו לנכסי ניהליה. אתא (רב טובי) לקמיה דרב נחמן. אמר ליה (רב נחמן): הכי אמר שמואל: כל שאילו עמד חוזר, חוזר במתנתו (ולכן הנכסים הם של רב אחדבוי).

המעשים בבבלי הם כעין המעשה בירושלמי. בירושלמי היה כתוב במתנה "מהיום" ולכן לא היתה יכולה לחזור בה, מה שאין כן בבבלי. • • •

שכיב מרע שכתב לאשתו קרקע כל שהוא במשנה שנינו: "הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא - איבדה כתובתה".

כאן התחלת מקבילות בירושלמי כתובות יב,ד וגיטין ה,א.

מביאים דברי שני אמוראים המציעים פרשנות מצמצמת למשנה ודברי אמורא שלישי המציע הנמקה למשנה.

רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: במזכה על ידיה – האישה איבדה כתובתה במקרה שבעלה זיכה לבניו את נכסיו באמצעותה, וכיוון שזיכה להם על ידה והיא לא מחתה, משמע שהסכימה למה שכתב לה בעלה וויתרה על כתובתה**.**

ושמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: במחלק לפניה – האישה איבדה כתובתה במקרה שבעלה חילק לבניו את נכסיו בנוכחותה והיא שתקה, וכיוון ששתקה, משמע שהסכימה למה שכתב לה בעלה וויתרה על כתובתה**.**

רבי יוסי בן חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) אמר: מקולי כתובה שנו כָן (כאן) – במשנתנו, שהאישה איבדה כתובתה אף במקרה שבעלה לא זיכה על ידיה ולא חילק לפניה, שדבר זה, שבכתיבת קרקע כל שהוא לאישה בכתובתה, האישה מאבדת את זכותה לגבות את כתובתה מנכסי בעלה, הוא מההקלות שיש בכתובה, שאין בעלי חוב רגילים מאבדים את חובם באופנים אלה. ואף ששטר הכתובה הוא בעצם שטר חוב, מקלים בו בכמה דברים יותר מבשטר חוב אחר**.**

וכֵן תני – וכך שונה בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): מקולי כתובה שנו – כאן במשנתנו**.**

ומציעים קביעה לפי חכם שנזכר לפני כן: אמר רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי): טעמא ד- – הטעם של רבי יוסי בר חנינא – שאמר: מקולי כתובה שנו כאן**, לא סוף דבר בכתובת מנה ומאתים, אלא אפילו כתובה של אלף דינר** – האישה איבדה כתובתה לא רק במקרה של כתובה מועטת בסך מנה (מאה דינרים, שהוא הסכום הקטן ביותר של כתובת אלמנה וגרושה) או בסך מאתיים דינרים (שהוא הסכום הקטן ביותר של כתובת בתולה), אלא גם במקרה של כתובה מרובה בסך אלף דינרים (שהוסיף הבעל על עיקר הכתובה), - ומוסיפים הנמקה: מקולי כתובה שנו – כאן במשנתנו (לפעמים 'טעמא דרבי פלוני' אינו מציע טעמו של החכם, אלא קביעה שנאמרה לפי אותו חכם, כגון כאן. הוראה זו הרבה יותר נדירה מקודמתה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 236)).

עד כאן המקבילות בירושלמי כתובות וגיטין.

בבבלי בבא בתרא קלב,א אמרו: תנן התם (משנה פאה ג,ז): הכותב נכסיו לבניו, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא - איבדה כתובתה. משום דכתב לה קרקע כל שהוא, איבדה כתובתה? אמר רב: במזכה להם (לבניו) על ידה. ושמואל אמר: במחלק לפניה והיא שותקת. רבי יוסי בר חנינא אמר: באומר לה: טלי קרקע זו בכתובתיך (שקרקע זו תשמש עבור פרעון כל כתובתך), ומקולי כתובה שנו כאן.

דעות רב ושמואל בבבלי הן דעותיהם בירושלמי. לפי הבבלי, רבי יוסי בר חנינא מציע פרשנות למשנה המקלה יותר מרב ושמואל וגם מוסיף הנמקה למשנה בהתאם לפרשנותו ("ומקולי כתובה שנו כאן"). ואילו לפי הירושלמי, רבי יוסי בר חנינא אינו מציע פרשנות למשנה אלא רק מציע הנמקה למשנה כפי שהיא שנויה. לפי הירושלמי, רבי יוסי בר חנינא סובר שאיבדה כתובתה גם אם היא שותקת לגמרי, גם אם הוא לא אמר לה: טלי קרקע זו בכתובתך. • • •

משנה הכותב נכסיו – שכיב מרע, לעבדו – הגוי, - יצא – העבד, בן חורין – לחירות, מפני שהעבד עצמו הוא בכלל כל הנכסים שנתן לו אדונו, וכיוון שהקנה לו את כל הנכסים, הקנה לו אף את עצמו**. שייר** – האדון לעצמו, קרקע כל שהוא – מנכסיו, שלא כתב לעבדו, - לא יצא בן חורין – הואיל ולא פירש את הקרקע ששייר, אנו אומרים שהתכוון לעבד עצמו, ששיר לעצמו את העבד, שהשווהו הכתוב לשדה אחוזה (ויקרא כה,מה-מו), וכיוון שלא קנה את עצמו, לא קנה גם את הנכסים, שכל מה שקנה העבד - קנה אדונו**.**

רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: לעולם – אפילו שייר האדון לעצמו קרקע כל שהוא, הוא בן חורין – מפני שהעבד הוא בכלל הנכסים שנתן לו אדונו**, עד שיאמר** – בנוסח שטר המתנה**:** "הרי כל נכסיי נתונין לאיש פלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהן" – שכיוון שלא פירש את החלק מהנכסים ששייר לעצמו, אנו אומרים ששייר לו את העבד, וכיוון שלא קנה את עצמו, לא קנה גם את הנכסים ('מריבוא' - בשני כתבי יד של המשנה: 'מרובו', ובכתב יד שלישי: 'מריבו' (=מריבוא). - תופעה ידועה היא בלשון חכמים שעיצור שׂפתי עשוי לדמוֹת אליו תנועות הסמוכות לו, היינו i, e, a עשויות להיהפך u או o בהשפעת בומ"ף. כך מתפרשת הצורה רוּבּוֹ רִבּוֹ ("שתי תיבות מורכבות שלא הוכרו", "לשוננו" מג, עמודים 188-189)).

תלמוד שכיב מרע הכותב נכסיו לעבדו רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי לעזר (אמורא בדור השני): שייר – האדון לעצמו, מטלטלין – מנכסיו, שלא כתב לעבדו, - לא עשה כלום – אין זה נחשב שיור (כך משמעה של מימרה זהה בהלכה הקודמת), ויצא העבד בן חורין (יש המפרשים מימרה זו שלא יצא העבד בן חורין. לפי זה נראה שהמילים 'לא עשה כלום' הן אשגרה מהמימרה הזהה בהלכה הקודמת, ובמקומן צריך לומר: 'לא יצא בן חורין', או שצריך לומר: 'לא אמר כלום' כלשונו של רבי שמעון בתוספתא פאה א,יג, ראה להלן).

בבבלי בבא בתרא קמט,ב-קנ,א אמרו: ...תנן (משנה פאה ג,ח): הכותב כל נכסיו לעבדו - יצא בן חורין, שייר קרקע כל שהוא - לא יצא בן חורין. רבי שמעון אומר: לעולם הוא בן חורין, עד שיאמר: "כל נכסיי נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהם". ואמר רב דימי בר יוסף אמר רבי אלעזר: עשו (חכמים) מיטלטלים שיור אצל עבד (אפילו שייר האדון מיטלטלים - הרי הם שיור, ולא יצא העבד לחירות, שאף הוא בכללם)...

לפי הבבלי, אמר רבי אלעזר שאם שייר מיטלטלים - לא יצא העבד לחירות. ולפי פירושנו לדברי רבי אלעזר בירושלמי, נחלקו התלמודים בהבנת דבריו. • • • במשנה שנינו: "רבי שמעון אומר: לעולם הוא בן חורין, עד שיאמר: הרי כל נכסיי נתונין לאיש פלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהן".

מבארים את דברי רבי שמעון: אני אוֹמַר: גופו – של העבד, שייר – הואיל ואמר "חוץ מאחד מריבוא שבהן" ולא פירש את החלק מהנכסים ששייר לעצמו, אנו אומרים ששייר לו את העבד (נראה מלשון רבנו חננאל (הובא ב"תוספות" בבלי בבא בתרא קמט,ב) שהוא פירש שהירושלמי מבאר כאן את דברי רבי שמעון. ולא כמו שפירשו ב"תוספות" (שם) שהירושלמי מפרש את דברי תנא קמא שבמשנה ואת דברי רבי אלעזר "שייר מטלטלין - לא עשה כלום" ("תוספתא כפשוטה" זרעים א, עמוד 145)).

ומביאים ברייתא: וכשבא מעשה (מעשה הלכתי) לפני רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) – אירע מקרה, שכתב אדון את נכסיו לעבדו ושייר לעצמו קרקע כל שהוא, שגרר פסיקה על ידי רבי יוסי**, אמר: "שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים"** (משלי כד,כו) – החכם המשיב דברים נכונים ראוי הוא שינשקו את שפתיו. - רבי יוסי אמר פסוק זה כדברי שבח לרבי שמעון על דבריו, שהסכים רבי יוסי לדברי רבי שמעון ולא לדברי התנא הראשון במשנה החלוק עליו (מלשון הירושלמי "וכשבא מעשה..." משמע שרבי יוסי פסק כרבי שמעון הלכה למעשה ("תוספתא כפשוטה" זרעים א, עמוד 146)).

בתוספתא פאה א,יג שנו: הכותב נכסיו לעבדו - יצא בן חורין. שייר קרקע כל שהוא - לא יצא בן חורין. ובתוספתא פאה א,יג ובבא בתרא ט,יא שנו: רבי שמעון אומר: האומר: "הרי כל נכסיי נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד מרובו / בריבוא שבהם" - לא אמר כלום. וכשנאמרו דברים (דברי רבי שמעון) לפני רבי יוסה, אמר: "שפתים יישק משיב דברים נכוחים" (משלי כד,כו).

בבבלי גיטין ח,ב-ט,א אמרו: ...תנן (משנה פאה ג,ח): הכותב כל נכסיו לעבדו - יצא בן חורין, שייר קרקע כל שהוא - לא יצא בן חורין. רבי שמעון אומר: לעולם הוא בן חורין, עד שיאמר: "כל נכסיי נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהם". ואמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אף על פי שקילס (שיבח) רבי יוסי את רבי שמעון (בעניין זה), הלכה כרבי מאיר (שהוא התנא הראשון במשנה), דתניא: כשנאמרו דברים (דברי רבי שמעון) לפני רבי יוסי, קרא עליו מקרא זה: "שפתים יישק משיב דברים נכוחים" (משלי כד,כו)...

בתוספתא ובבבלי: 'כשנאמרו דברים לפני רבי יוסי'. ובירושלמי: 'כשבא מעשה לפני רבי יוסי'.

אפשר ש"דברים" הוא גם במשמעות של פסק דין, מעשה. ראו תוספתא פאה א,יג: "וכשנאמרו דברים לפני רבי יוסה", ובירושלמי פאה ג,ח: "וכשבא מעשה". ראו גם החילוף בין נוסח התוספתא גיטין א,ג: "הואיל ויצא מעשה בהיתר" (שהוא פסק דין; ראו "תוספתא כפשוטה" נשים, עמוד 784) ונוסח הבבלי גיטין ו,ב: "הואיל ויצא הדבר בהיתר" ("משפט ופעולה: מונחי חיוב וקניין במשפט העברי", עמוד 87). • • •