משנה בית שמי אומרים: הֶבְקֵר (הפקר - ויתור על בעלות מדעת הבעלים) לעניים – המפקיר תבואתו לעניים בלבד, ולא לעשירים, הבקר – הרי היא הפקר, והעניים הזוכים בה פטורים מלעשר אותה, כדין מתנות העניים**; ובית הלל אומרים: אינו הבקר עד שיובקר אף לעשירים, כשמיטה** – כשנת השמיטה, שתבואתה הפקר לכול ופטורה ממעשרות. והמפקיר תבואתו לעניים בלבד - אינה הפקר אלא מתנה והזוכים בה חייבים לעשר אותה**.**

כל עומרי השדה של קב קב – שאין בכל עומר אלא קב אחד בלבד, והוא שישית הסאה, ואחד של ארבעת קבים, ושכחו – בעל השדה שכח בשעת העימור (איסוף העומרים לגורן) את העומר הגדול של ארבעה קבים, - בית שמי אומרים: אינו שכחה – אין לו דין שכחה, ומותר לבעל השדה לחזור ולקחתו, משום שרואים אותו כאילו הוא חלוק לארבעה עומרים של קב קב, כמו כל עומרי השדה, שלדעת בית שמי (להלן משנה ה) ארבעה עומרים סמוכים זה לזה שנשכחו בשדה אינם שכחה**; ובית הלל אומרים: שכחה** – שאין בית הלל סוברים שרואים אותו כאילו הוא חלוק**.**

שתי מחלוקות בית שמי ובית הלל במשנה כאן מובאות במשנה עדויות ד,ג, שנאספו שם דברים מקולי בית שמי ומחומרי בית הלל ובהם גם שני הדברים במשנה כאן. בשני כתבי יד של המשנה בפאה: 'בית שמי אומרים: שכחה; ובית הלל אומרים: אינו שכחה', והוגה באחד מהם בגיליון, ובכתב יד שלישי ובקטע גניזה של המשנה: 'בית שמי אומרים: אינו שכחה; ובית הלל אומרים: שכחה'. אבל בשלושת כתבי היד של המשנה בעדויות: 'בית שמי אומרים: אינו שכחה; ובית הלל אומרים: שכחה'. • • •

תלמוד הפקר לעניים במשנה שנינו: "בית שמי אומרים: הבקר לעניים הבקר; ובית הלל אומרים: אינו הבקר עד שיובקר אף לעשירים, כשמיטה".

מביאים מחלוקת אמוראים בטעמיהם של בית שמי ובית הלל.

רבי חייא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): טעמיהו (זה לשון בבלי, וצריך לומר: 'טעמהון'. ובכתב יד רומי: 'טעמון') דבית שמי: – טעמם של בית שמי: "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם**"** (ויקרא כג,כב) – תשאיר את הפאה והלקט בשדה, והעניים יבואו לאסוף אותם, - מה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהמילים היתירות: "תַּעֲזֹב אֹתָם"? יש לך עזיבה אחרת (בקטע ירושלים ובנוסח רש"ס נוסף 'שהיא') כזו – יש ללמוד מהמילים האלו על עזיבה אחרת שהיא פטורה מן המעשרות כמו עזיבת הפאה והלקט, וזו הפקר**. מה זו** – עזיבת הפאה והלקט, - לעניים ולא (בכתב יד רומי: 'אבל לא') לעשירים, אף מה שנאמר במקום אחר – הפקר, - לעניים ולא (בכתב יד רומי: 'אבל לא') לעשירים – אפילו הפקיר תבואתו רק לעניים - הרי היא הפקר והעניים פטורים מלעשר אותה, כמו הפאה והלקט שהוא עוזב רק לעניים**.**

'שנאמר במקום אחר' לאו דווקא, שהרי דיני הפקר לא נתפרשו במקום אחר בתורה ("'לישן מתניתא'", "אסופות" ח, עמוד לג, הערה 21). במשנה חלה א,ג שנינו, שהפקר פטור מן המעשרות. ועל זה אמר רבי יוחנן בשם רבי ינאי: "זה אחד משלושה מקריות שהן מחוורין בתורה (שהם דבר תורה): "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך", מה שיש לך ואין לו - את חייב ליתן לו, יצא הבקר שידך וידו שווין בו" (ירושלמי תרומות א,ה; מעשרות א,א; חלה א,ג; ערלה א,א; נדרים ד,ח). וזהו 'שנאמר במקום אחר'.

אמר רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): טעמייהו (צריך לומר: 'טעמהון'. ובכתב יד רומי: 'טעמון') דבית הלל: – טעמם של בית הלל: "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ" (שמות כג,יא) – בשנה השביעית תעזוב את הארץ מעבודה, שלא תזרע אותה, ותפקיר את פירותיה, שלא תאסוף את תבואתה, - (ו)מה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהמילה היתירה: "וּנְטַשְׁתָּהּ"? יש לך נטישה אחרת כזו – יש ללמוד מהמילה הזו על נטישה אחרת שהיא פטורה מן המעשרות כמו נטישת הפירות בשנה השביעית, וזו הפקר**. מה זו** – נטישת הפירות בשנה השביעית, - בין לעניים בין לעשירים, אף מה שנאמר במקום אחר – הפקר, - בין לעניים בין לעשירים – רק אם הפקיר תבואתו לעניים ולעשירים - הרי היא הפקר ופטורה ממעשרות, כמו הפירות בשנה השביעית שהוא נוטש לעניים ולעשירים**.**

ושואלים (לפי רבי יוחנן): מה מקיימין בית הלל טעמהון דבית שמי: – מה מקיימים (מיישבים ומפרשים) בית הלל את טעמם של בית שמי: "תַּעֲזֹב אֹתָם" (ויקרא כג,כב)?

ומשיבים: מיע(ו)ט – המילה "אותם" באה למעט (להוציא מתוך הכלל: "אותם" אבל לא דבר אחר). זו – עזיבת הפאה והלקט, - לעניים ולא לעשירים, אבל מה שנאמר במקום אחר – הפקר, - בין לעניים בין לעשירים – רק אם הפקיר תבואתו לעניים ולעשירים - הרי היא הפקר ופטורה ממעשרות (לפי רבי יוחנן, בית שמי דורשים את המילה "תעזוב" ריבוי ובית הלל דורשים את המילה "אותם" מיעוט).

ושואלים (לפי רבי שמעון בן לקיש): מה מקיימין בית שמי טעמהון דבית הלל: – מה מקיימים (כיצד מיישבים ומפרשים) בית שמי את טעמם של בית הלל: "תִּשְׁמְטֶנָּה (מילה זו יתירה ואינה בנוסח רש"ס) וּנְטַשְׁתָּהּ" (שמות כג,יא)?

ומשיבים: נטישה (מילה זו יתירה ואינה בקטע ירושלים ובנוסח רש"ס) מיע(ו)ט – כינוי הגוף במילה "ונטשתה" בא למעט (להוציא מתוך הכלל: אותה אבל לא דבר אחר). זה (בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: 'זו') – נטישת הפירות בשנה השביעית, - בין לעניים בין לעשירים, אבל מה שנאמר במקום אחר – הפקר, - לעניים אבל לא לעשירים – אפילו הפקיר תבואתו רק לעניים - הרי היא הפקר והעניים פטורים מלעשר אותה (לפי רבי שמעון בן לקיש, בית הלל דורשים את המילה "ונטשתה" ריבוי ובית שמי דורשים אותה מיעוט).

ומציעים סיוע לדברי אמורא מייתור לשון המשנה: אמר רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): לישן מתניתא מסייעא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע ירושלים: 'מסייע'. - בא בלשון נקבה - 'מסייעא' - משום שנמשך אחרי 'מתניתא' הסומך, ובהשפעת המונח השגור 'מתניתא מסייעא לרבי' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 850, הערה 582)) – לשון המשנה מסייע לרבי שמעון בן לקיש: ובית הלל אומרים: אינו הבקר עד שיבקיר אף לעשירים, כשמיטה (משנה פאה ו,א) – מן המילה המיותרת "כשמיטה" אפשר לדייק, שהמקור לשיטת בית הלל הוא השמיטה**.**

הבקר (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע ירושלים: 'הִבקִיר') לבהמה אבל לא לאדם, או שהבקיר לגוים אבל לא לישראל, או שהבקיר לעשירים אבל לא לעניים - דברי הכל – לפי כל החכמים, אין הֶבְקֵירוֹ הבקר – גם לפי רבי יוחנן, שבית שמי דורשים את המילה "תעזוב" ריבוי, וגם לפי רבי שמעון בן לקיש, שבית שמי דורשים את המילה "ונטשתה" מיעוט, אין הפקרו הפקר לשיטת בית שמי במקרים האלה, שאין ללמוד מהריבוי או מהמיעוט שבמקרים האלה הפקרו הפקר, כיוון שאינם דומים לעזיבת הפאה והלקט שהיא רק לאדם ולישראל ולעניים ואינה לבהמה או לגויים או לעשירים, ואינם דומים לנטישת הפירות בשנה השביעית שהיא לכול**.** הבקיר לאדם אבל לא לבהמה, או שהבקיר לישראל אבל לא לגוים, או שהבקיר לעניי אותה העיר אבל לא לעניי עיר אחרת - תפלוגתא (בכתב יד רומי: 'תפלגה') דרבי יוחנן ודרבי שמעון בן לקיש – מחלוקת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש (דינו של העניין שנזכר לפני כן נתון במחלוקת אמוראים. - 'תפלוגתא' היא הצורה המיודעת של הצורה הבלתי מיודעת 'תפלוגה' / 'תפלגה'. וייתכן שהשתמשו בצורה המיודעת תחת הבלתי מיודעת, כפי שמצאנו למשל בצורה 'עובדא' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1450, הערה 743)). ומפרטים את המחלוקת בעניין הנידון: על דעתיה דרבי יוחנן – על דעתו של רבי יוחנן**, הבקירו הבקר** – לפי רבי יוחנן, שבית שמי דורשים את המילה "תעזוב" ריבוי, יש ללמוד מהריבוי שגם במקרים האלה הפקרו הפקר לשיטת בית שמי, כיוון שהם דומים לעזיבת הפאה והלקט שהיא רק לאדם ולישראל עניים (הפאה והלקט ניטלים לפי הנוהג המקובל על ידי עניי אותה העיר ולא על ידי עניי עיר אחרת). על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש – על דעתו של רבי שמעון בן לקיש**, אין הבקירו הבקר** – לפי רבי שמעון בן לקיש, שבית שמי דורשים את המילה "ונטשתה" מיעוט, אין ללמוד מהמיעוט שבמקרים האלה הפקרו הפקר לשיטת בית שמי, כיוון שאינם דומים לנטישת הפירות בשנה השביעית שהיא לכול (אבל יש ללמוד מהמיעוט שאם הפקיר לעניים ולא לעשירים - הפקרו הפקר לשיטת בית שמי, כיוון שכך מצינו בפאה ובלקט).

רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש נחלקו לשיטת בית שמי, אבל לשיטת בית הלל, אף לפי רבי יוחנן, אין הפקרו הפקר במקרים האלה. וכך עולה מדברי רמב"ם למשנה: "וממה שראוי שתדע, כי לבית שמאי, מי שהפקיר לאדם ולא לבהמה, לישראל ולא לגויים, ולעניי אותה העיר ולא לעניי עיר אחרת - כל זה הפקר ואינו חייב במעשרות", ונקט רמב"ם כרבי יוחנן. וכיוון שלשיטת בית הלל אין הפקרו הפקר במקרים האלה, השמיט רמב"ם בהלכותיו את המקרים האלה. - כך פירש וכתב רז"פ, והסכים עימו ב"תוספתא כפשוטה".

אמר רבי לא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): בפירוש פליגין – חלוקים בפירוש (אין אנו צריכים להסיק את דעותיהם של רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש במקרים שלעיל ממה שאמרו בטעמם של בית שמי, אלא שמענו במפורש את דעותיהם). הבקיר לאדם אבל לא לבהמה, או שהבקיר לישראל אבל לא לגויים, או שהבקיר לעניי אותה העיר אבל לא לעניי עיר אחרת - רבי יוחנן אמר: הבקירו הבקר. רבי שמעון בן לקיש אמר: אין הבקירו הבקר.

בתוספתא פאה ג,א שנו: מודים בית שמיי ובית הלל, שאם הפקיר לאדם ולא לבהמה, לישראל ולא לגויים - הפקר.

בירושלמי מחלוקת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש בזה, ורבי יוחנן בשיטת הברייתא שבתוספתא. ברם המחלוקת של רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש בירושלמי היא לפי בית שמאי, אבל לבית הלל גם בזה אינו הפקר, שלא כמו הברייתא שבתוספתא ("תוספתא כפשוטה").

ומציעים מחלוקת במקרה אחר: אמר רבי אבין (בכתב יד רומי: 'בון') בר חייא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): הדא דאמרה (בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: 'אמרה'. - מילים אלו מיותרות ויש למוחקן (הגר"א, רז"פ ו"שערי תורת ארץ ישראל")) הבקר (בכתב יד רומי ובקטע ירושלים: 'הִבְקִיר') לעניים וזכו בהן עשירין – לדעת בית שמי שהפקר לעניים ולא לעשירים הוא הפקר, - תפלוגתא דרבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) ורבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) – מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי (דינו של העניין שנזכר לפני כן נתון במחלוקת תנאים). ומפרטים את המחלוקת בעניין הנידון: על דעתיה דרבי מאיר דו אמר: – על דעתו של רבי מאיר שהוא אומר: כיון שאדם מבקיר דבר [יצא] (הושלם על פי הירושלמי דמאי ג,ב ונדרים ד,ח) מרשותו – כיוון שאדם מפקיר דבר, הפקרו הפקר מיד ויוצא מרשותו, ואינו יכול לחזור בו, - הבקירו הבקר – אף שהפקיר לעניים, מיד יצא הדבר מרשותו, וזכו בו מי שזכו, אפילו עשירים**. על דעתיה דרבי יוסי דו אמר:** – על דעתו של רבי יוסי שהוא אומר: אין הבקר יוצא מתחת ידי הבעלים אלא בזכייה – אין הפקר יוצא מתחת ידי הבעלים אלא כשזכה בו מי שהוא, וכל זמן שלא זכה בו אחר לא יצא מרשותו ויכול לחזור בו, - אין הבקירו הבקר – אין העשירים, שלא הפקיר להם, יכולים לזכות בו (בירושלמי נדרים ד,ח מביאים את הדעות של רבי מאיר ושל רבי יוסי בהסבר מחלוקת תנא קמא ורבי יוסי במשנה שם בעניין הפקר במקרה של המודר הנאה מחברו והיו שניהם מהלכים בדרך ואין לו מה יאכל). • • • הפקר סתם והפקר לזמן מוגבל כאן התחלת מקבילה בירושלמי נדרים ד,ח.

מציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - בשהבקירה לזמן מרובה – הדין במקרה שהפקיר את שדהו הפקר סתם (הפקר לעולם) ידוע, שההפקר תקף ואינו חוזר בו**. ואפילו** (במסירה שלפנינו הגיה מגיה כמו בכתב יד רומי: 'אבל'. אבל גם בקטע ירושלים ובמקבילה: 'אפי'', וכך צריך לומר) הבקירה לזמן ממועט? – מה הדין במקרה אחר הדומה לו שהפקיר את שדהו לזמן מוגבל? האם ההפקר תקף ואינו חוזר בו או שלא? (מסוף הסוגיה ('הדא אמרה: הוא זמן מרובה, הוא זמן מועט') נראה שכך היא כוונת השאלה, וכן פירש הגר"א ("'לישן מתניתא'", "אסופות" ח, עמוד לה))

ופושטים את השאלה בהצעת מקור תנאי ודיון במקור: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (הסוגיה): הבקיר את שדהו – שהפקיר סתם (הפקר לעולם), ולא זכה בה אדם, - שנים ושלשה ימים (במקבילה: 'המבקיר שדהו - שלשה ימים') חוזר בו – המפקיר יכול לחזור בו בימים הראשונים משהפקיר ולבטל את ההפקר**. [ויש להציע דיוק מהמקור: אמר רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): לא אמר** – התנא השונה את הברייתא, אלא שלשה – הדין בברייתא שהמפקיר סתם חוזר בו חל רק במקרה של חזרה בשלושת הימים הראשונים משהפקיר**, הא** – אבל לאחר שלשה אינו חוזר בו – המפקיר סתם אינו יכול לחזור בו אחרי שלושה ימים משהפקיר, וכל אדם יכול לזכות בשדה**.]** (משפט זה, שחסר גם בכתב יד רומי ובקטע ירושלים, הושלם על פי המקבילה. המשפט ישנו גם בנוסח רש"ס) תני – שונה רבי שמעון דימא (במקבילה: 'דיינא'. - לא נמצא חכם בשם זה בשום מקום אחר) קומי – לפני רבי זעירא: אפילו לאחר שלשה ימים (אינו) (מילה זו אינה במקבילה ובנוסח רש"ס, ואין לגרוס אותה, אבל ישנה בכתב יד רומי) חוזר בו ('שנים ושלשה' בלשון הברייתא לעיל היא מליצה על פי לשון המקרא, והכוונה לכמה ימים, ושניים ושלושה לאו דווקא, אלא אף יותר מזה). אמר ליה: – אמר לו (רבי זעירא): מכיון דאת אמר: – מכיוון שאתה אומר: אפילו לאחר שלשה ימים חוזר בו**, היא לאחר שלשה, היא לאחר כמה** – הדין בהפקר סתם שחל במקרה של חזרה לאחר שלושה ימים, חל גם במקרה של חזרה לאחר ימים מרובים. הרי שרבי זעירא חזר בו מדבריו לעיל (לדעת רוב המפרשים, הירושלמי אינו פושט את שאלתו כאן, אלא להלן בסוף הסוגיה: 'הדא אמרה: הוא זמן מרובה, הוא זמן מועט', מן הברייתא שמובאת להלן ('אבל אם אמר: שדי מובקרת יום אחד, שבת אחת...'). וראיה לכך, שהברייתא המובאת כאן (שהיא ככל הנראה הרישא של הברייתא המובאת להלן) דנה בזמן החזרה המותרת בהפקר סתם (הפקר לעולם), ולא בחזרה בהפקר לזמן מוגבל. לפי זה, צריך לומר שהתלמוד הביא את כל הסוגיה (החל מ'הבקיר את שדהו...') אגב גררא, אף על פי שרובה אינו שייך כאן כלל. וכיוצא בו מצאנו במקומות אחרים בירושלמי ("'לישן מתניתא'", "אסופות" ח, עמוד לה)).

ומציעים סיוע לדברי אמורא מברייתא: לישן מתניתא מסייע – לשון המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא שלהלן) מסייע לרבי זעירא: (בסוגיית נדרים התיבה 'לישן' חסרה. אפשר שלפנינו חילוף בין שני מונחים שקולים, וכן אפשר שתיבה זו נשמטה בטעות מסוגיית נדרים ("'לישן מתניתא'", "אסופות" ח, עמוד לו)) במה דברים אמורים – שהמפקיר חוזר בו ומבטל את ההפקר**? בשהבקיר סתם** – לעולם**. אבל אם אמר:** "שדי מובקרת יום אחד, או שבת (שבוע) אחת, או חודש אחד, או שנה אחת, או שבוע (שבע שנים) אחד" (בקטע ירושלים: 'שביעית אחת'. - בקטע ירושלים מצאנו כאן שימוש מיוחד במילה 'שביעית' שאינה שנת השמיטה אלא שבע שנים, בלא קשר לשמיטה כלל ("לקראת הוצאה חדשה של שרידי הירושלמי", "לשוננו" עב, עמוד 280)) – שהפקיר את שדהו לזמן מוגבל**, אם** (במקבילה אין מילה זו) עד שלא זכה (בכתב יד רומי נוסף 'בה') – בשדה זו, בין הוא – המפקיר עצמו, בין אחר - (אינו) יכול (בכתב יד רומי ובקטע ירושלים ובנוסח רש"ס ובמקבילה: 'יכול הוא', ואין המילה 'אינו') – המפקיר, לחזור בו – ולבטל את ההפקר**, אבל** (בקטע ירושלים ובמקבילה אין מילה זו) משזכה בה בין הוא בין אחר - אינו יכול לחזור בו. - ומציעים היסקים מן האמור לפני כן: הדא אמרה: – זאת אומרת: הוא זמן מרובה, הוא זמן מועט (במקבילה: 'ממועט') – הדין שחל בהפקר סתם (הפקר לעולם), חל גם בהפקר לזמן מוגבל (אף על פי שלעניין חזרה אין דינו של הפקר סתם כדין הפקר לזמן מוגבל, מן הברייתא עולה, שאם כבר זכו מהפקר לזמן מוגבל, אין המפקיר יכול לחזור בו, ומכאן שהפקר כזה תקף בדיוק כמו הפקר רגיל. וכאן נפשטה בעיית 'עד כדון' שבתחילת הסוגיה ("'לישן מתניתא'", "אסופות" ח, עמוד לז)). הדא אמרה: – זאת אומרת: לא חשו על הערמה – אף אם המפקיר עצמו זוכה בהפקר, התבואה נפטרת ממעשרות, ולא חששו החכמים שמא הוא מפקיר את שדהו מתוך כוונה לחזור ולזכות בה ולהיפטר מן המעשרות, לפי שהפקר פוטר ממעשרות**. הדא אמרה** – זאת אומרת**, שאדם מבקיר וחוזר וזוכה** – ואין אומרים שכיוון שחזר המפקיר וזכה הריהו כמבטל את ההפקר, אלא זכיית המפקיר תקפה**.**

כל הפירושים שהוצעו לפירוש 'לישן מתניתא מסייע לרבי זעירא' קשים, שהרי הברייתא המובאת בפסקה זו עוסקת בהפקר לזמן מוגבל, בעוד שרבי זעירא דן בחזרה בהפקר לעולם (בשתי מימרותיו בתחילת הסוגיה). ולפי שעה משפט זה אין לו פתרון ("'לישן מתניתא'", "אסופות" ח, עמוד לז).

הדא פשיטא (צריך לומר: 'פשטא'. ובכתב יד רומי ובנוסח רש"ס ובמקבילה: 'פשטה') שאילתיה דרבי זעירא – [הברייתא] הזאת פושטת את שאלתו (השאלה ששאל) רבי זעירא**, דרבי זעירא אמר: הוא זמן מרובה, הוא זמן מועט** (בכתב יד רומי: 'ממועט') – כוונת הירושלמי אינה ברורה, שהרי רבי זעירא התייחס לחזרה בהפקר רגיל (הפקר לעולם) (בשתי מימרותיו בתחילת הסוגיה), בעוד שהברייתא (='הדא') דנה בהפקר לזמן מוגבל. כמו כן קשה להבין למה התלמוד היה צריך לומר 'הדא פשטא שאילתיה דרבי זעירא', אחרי שכבר התברר ש'לישן מתניתא מסייע לרבי זעירא'. ואין בידי (ביד בעל המאמר) ליישב את הדברים בלי השערות מרחיקות לכת ('לישן מתניתא'", "אסופות" ח, עמוד לז).

עד כאן המקבילה בירושלמי נדרים.

בתוספתא מעשרות ג,יא שנו: המפקיר את שדהו, שניים ושלושה ימים יכול לחזור בו. אם אמר: הרי שדי מופקרת יום אחד, שבת אחת, חודש אחד, שנה אחת, שבוע אחד, עד שלא זכה בינו לבין אחר (כלומר, בין הוא בין אחר) - יכול לחזור בו, משזכה בינו לבין אחר - אינו יכול לחזור בו.

בבבלי נדרים מג,ב-מד,א אמרו: תניא: המפקיר את שדהו - כל שלושה ימים יכול לחזור בו, מכאן ואילך אין יכול לחזור בו. אמר: תהא שדה זו מופקרת ליום אחד, לשבת אחת, לחודש אחד, לשנה אחת, לשבוע אחת, עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר - יכול לחזור בו, משזכה בה בין הוא בין אחר - אין יכול לחזור בו.

בברייתא שבתוספתא ובירושלמי: "שניים ושלושה ימים יכול לחזור בו". ובבבלי: "כל שלושה ימים יכול לחזור בו". הלשון 'שניים ושלושה' שבתוספתא ובירושלמי לאו דווקא, ולכן לפי התוספתא והירושלמי, אפילו לאחר שלושה יכול לחזור בו. אבל הבבלי נקט לשון אחר, ולכן לפי הבבלי, מכאן ואילך אין יכול לחזור בו. רבי זעירא בירושלמי פירש תחילה את לשון הברייתא כבבלי אך חזר בו. • • •

עומר גדול ששכחו במשנה שנינו: "כל עומרי השדה של קב קב ואחד של ארבעת קבים, ושכחו - בית שמי אומרים: אינו שכחה; ובית הלל אומרים: שכחה".

מציעים שאלה: מה נן קיימין? – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה טעם יש להסביר את דעת בית שמי במשנה?) ומציעים שתי אפשרויות שנדחות: אם משום דבר מסויים (נבדל, מיוחד, ניכר) – אם משום שהעומר הגדול הוא דבר מסוים, שהוא גדול משאר העומרים, ובשל כך עתיד בעל השדה להיזכר בו, ולכן אינו שכחה, - דיו שנים! – אף אם העומר הגדול הוא של שני קבים, צריך הדין להיות שאינו שכחה, משום שהוא דבר מסוים, שהוא גדול משאר העומרים, ולמה שנינו שאם העומר הגדול הוא של ארבעת קבים - אינו שכחה? (במשניות הבאות ובפרק הבא מוסבר שעומר שהוא דבר מסוים אין בו דין שכחה) אם משום שורה – אם משום שרואים אותו כאילו הוא חלוק לארבעה עומרים של קב קב, שהם נידונים כשורה לעצמה, ולכן אינו שכחה, - דייו שלשה! – אף אם העומר הגדול הוא של שלושה קבים, צריך הדין להיות שאינו שכחה, משום שרואים אותו כאילו הוא חלוק לשלושה עומרים של קב קב, ושלושה עומרים סמוכים זה לזה שנשכחו בשדה אינם שכחה, משום שהם נידונים כשורה לעצמה, שאין שורה פחות משלושה עומרים, ולמה שנינו שאם העומר הגדול הוא של ארבעת קבים - אינו שכחה?

ומציעים תשובה לשאלה: חד בא רבי (צריך לומר: 'חד בירבי') אמר חדא (צריך לומר: 'הדא', כמו בכתב יד רומי) דרבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) קומי רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): – חכם אחד אמר [המימרה] הזאת של רבי יוחנן לפני רבי שמעון בן לקיש: ('בירבי' - בנו של רבי. כלומר, בנו של חכם. והוא תואר כבוד) כל שהוא יכול לחולקו ולעשותו שורה כבית שמי – העומר הגדול של ארבעה קבים אין לו דין שכחה לדעת בית שמי, משום שרואים אותו כאילו הוא חלוק לארבעה עומרים של קב קב שהם נידונים כשורה לעצמה, שלדעת בית שמי (להלן משנה ה) רק ארבעה עומרים סמוכים זה לזה שנשכחו בשדה אינם שכחה משום שורה**.**

ומציעים קביעה: רבי יונה והוא בעי שועורה (צריך לומר: 'רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בעי – שואל (דורש וחוקר, קובע): והוא שיעורה', כמו בכתב יד רומי ובקטע ירושלים ובנוסח רש"ס, וכן הגיה ב"פני משה") – לדעת בית שמי, השיעור שנתנה המשנה, שהעומר הגדול הוא פי ארבעה משאר העומרים שבשדה, הוא שיעור קבוע ומוחלט (כסגנון זה בירושלמי עירובין ב,ב ('והוא שיעורא') ובבא מציעא ד,ג ('שיעור[ה] הוא')). כל עומרי השדה של קב קב ואחד של ארבעת קבין, ושכחו. כל עומרי השדה של שני קבין ואחד של שמונת קבין – הדין במקרה שכל העומרים של קב קב והעומר הגדול של ארבעה קבים, הוא הדין במקרה שכל העומרים של שני קבים והעומר הגדול של שמונה קבים, שלדעת בית שמי, אם העומר הגדול ששכחו הוא פי ארבעה משאר העומרים שבשדה - אינו שכחה, שהשיעור שנתנה המשנה הוא שיעור קבוע (מפרשי הירושלמי פירשו 'בעי' כאן כהצעת שאלה, אולם לנו נראה לפרש 'בעי' כאן כהצעת קביעה כמו במספר מקומות בירושלמי. וכן כתב ב"זהב הארץ"). • • •

משנה העומר שהוא סמוך לגָּפָה (גדר, קיר) ולגדיש (ערימת תבואה שנקצרה, ציבור אלומות שנערמו יחד) – או לגדיש, ולבָּקָר (שם כללי לבהמות בית גדולות) – או לבקר, ולכלים – או לכלים של הבקר, כגון כלי החרישה**, ושכחו** – בעל השדה שכח בשעת העימור את העומר, - בית שמי אומרים: אינו שכחה – אין לעומר דין שכחה, שכיוון שהונח במכוון אצל דבר המסוים, עתיד בעל השדה להיזכר בו**; ובית הלל אומרים: שכחה** – והוא של העניים**.**

מחלוקת בית שמי ובית הלל במשנה כאן מובאת במשנה עדויות ד,ד, שנאספו שם דברים מקולי בית שמי ומחומרי בית הלל ובהם גם הדבר במשנה כאן. הנוסח בדברי בית שמי ובית הלל בשלושת כתבי היד של המשנה בפאה ובעדויות ובקטע גניזה של המשנה בפאה הוא כמו הנוסח במשנתנו. • • •

תלמוד עומר הסמוך לדבר מסוים ששכחו מציעים קושיה על דברי בית שמי: וקשיא על דבית שמי! – וקשה [הדבר] על [דעתם] של בית שמי! בגפה ובגדיש (צריך לומר: 'בבקר ובכלים') – במקרה של עומר הסמוך לבקר ולכלים, - דבר שאינו (במסירה שלפנינו מחק מגיה 'שאינו' וכתב 'שהוא' כמו בכתב יד רומי, וכן הוא בהבאת הירושלמי בר"ש משנץ) מסויים, ואינון אמרי (צריך לומר: 'אמרין', כמו בכתב יד רומי ובקטע ירושלים) – והם (בית שמי) אומרים**: אינן** (צריך לומר: 'אינו', כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס) שכחה?! – כיוון שהעומר במקום שאינו מסוים, שכן בקר וכלים הם דברים תלושים מהקרקע ואינם קבועים במקומם, מדוע אינו שכחה? (אין מתרצים את הקושיה)

ומציעים קושיה על דברי בית הלל: וקשיא על דבית הלל! – וקשה [הדבר] על [דעתם] של בית הלל! בבקר ובכלים (צריך לומר: 'בגפה ובגדיש') – במקרה של עומר הסמוך לגפה ולגדיש, - דבר שאינו מסויים (צריך לומר כמו בקטע ירושלים: 'דבר שהוא מסויים'), ואינון אמרין – והם (בית הלל) אומרים**: הוא** (מילה זו יתירה, ואינה בהבאת הירושלמי בר"ש משנץ) שכחה?! – כיוון שהעומר במקום מסוים, שכן גפה וגדיש הם דברים מחוברים לקרקע וקבועים במקומם, הריהו כאילו לא שכחו, ומדוע הוא שכחה? (אין מתרצים את הקושיה)

סוגיה זו בנוסח שלפנינו קשה להבנה. ר"ש משנץ כתב שנראה לו שיש להגיה את הנוסח ולומר להפך. רא"פ ורידב"ז הציעו נוסח זהה לנוסח שהצעתי. הגר"א הציע נוסח זה: 'וקשיא על דבית הלל! בגפה ובגדיש - דבר שהוא מסויים, ואינון אמרין: שכחה?! - וקשיא על דבית שמי! בבקר ובכלים - דבר שאינו מסויים, ואינון אמרין: אינו שכחה?!'. נוסח זה זהה לנוסח שהצעתי אך בסדר משפטים הפוך. הנוסח שהצעתי עדיף, כי בכל מקום בירושלמי שהקשו על דברי בית שמי ודברי בית הלל הקדימו את הקושיה על דברי בית שמי לקושיה על דברי בית הלל.

במשנה במקום אחר (פאה ז,א) שנינו: כל זית – עץ זית, שיש לו שֵׁם – שהוא מפורסם, בשדה... ושכחו - אינו שכחה – מפני שעתיד לזוכרו בסוף**. במה דברים אמורים** – שזית שיש לו שם אינו שכחה**? בשמו ובמעשיו ובמקומו** – שיש לו שם לוואי, או שהוא ידוע במעשיו (תוצרתו, יבולו) שהוא עושה, או שהוא מיוחד במקומו שהוא גדל בו**...** במקומו - שהוא עומד בצד הגת או בצד הפירצה.

כאן התחלת מקבילה בירושלמי להלן ז,א.

מציעים שמקור תנאי סתמי מתאים לשיטת בית שמי: מתניתא דבית שמי – המשנה [היא] של בית שמי**, דבית שמי אומרים** (בכתב יד רומי: 'אמרין'): העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש... - אינו שכחה – הרי שלפי בית שמי, עומר שהוא מיוחד במקומו שהוא נמצא בו ושכחו - אינו שכחה. ולכן המשנה להלן, ששנינו בה שזית שהוא מיוחד במקומו שהוא גדל בו ושכחו - אינו שכחה, היא לפי בית שמי**.**

ודוחים את ההצעה שהוצעה: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): דברי הכל היא – המשנה להלן נכונה לפי הכול, אף לפי בית הלל, בניגוד להצעה שהוצעה לפני כן, כמוסבר להלן**.** ומציעים הבחנה בין המקרים השונים: תמן – שם (במשנה להלן), - דבר מחובר בצד דבר מחובר – עץ הזית הוא דבר מחובר, והוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה שהן דברים מחוברים, ולכן אין לו דין שכחה, מפני שוודאי ייזכר בזית משום מקומו המסוים**, ברם הכא** – אבל כאן (במשנתנו), - דבר תלוש בצד דבר מחובר – העומר הוא דבר תלוש והוא יכול להיטלטל למקום אחר, ולכן יש לו דין שכחה, אף ששכחו אצל דבר המסוים שהוא מחובר (לפי דברי רבי יוסי ניתרצה הקושיה לעיל על דברי בית הלל).

עד כאן המקבילה בירושלמי להלן. מקורה של הסוגיה המקבילה הוא בירושלמי להלן, משום שהיא מוסבת על המשנה שם. בדברי רבי יוסי הפכו כאן את שני חלקי המשפט כדי להתאים את 'תמן... ברם הכא' לכאן.

כשמעמידים משנה או ברייתא כחכם יחיד, דרכו של האמורא רבי יוסי להעמיד אותה כדברי הכול.

ומביאים ברייתא: אמר רבי אילעאי (תנא בדור השלישי): שאלתי את רבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני): באֵילוּ עומרין חלוקין בית שמי ובית הלל – במשנתנו**? אמר לי(ה)** – רבי יהושע**: בתורה הזאת!** – לשון שבועה. עומר הסמוך (בכתב יד רומי: 'שהוא סמוך') לגפה ולגדיש ולבקר ולכלים, ושכחו - בית שמי אומרים: שכחה; ובית הלל אומרים: אינו שכחה (כן הוא גם בכתב יד רומי ובקטע ירושלים. ולפי זה משנתנו היא שלא כרבי יהושע, וסבר רבי יהושע שבית שמי לחומרא ובית הלל לקולא. אבל רש"ס ושאר מפרשי הירושלמי הגיהו על פי נוסח משנתנו: 'בית שמי אומרים: אינו שכחה; ובית הלל אומרים: שכחה'. ולפי גרסה זו משנתנו כרבי יהושע) (במסירה שלפנינו השמיט הסופר מן 'חלוקין' עד 'ושכחו' ומגיה השלים). וכשבאתי אצל רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) – ושאלתי אותו שאלה זו**, אמר לי** – רבי אליעזר**: לא נחלקו בית שמי ובית הלל על העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש ולבקר ולכלים ושכחו שהוא שכחה. ועל מה נחלקו? על העומר שנטלו** – בעל השדה, ונתנו – הניחו למשך זמן מסוים, בצד הגפה, או בצד הגדיש, או בצד הבקר, או בצד הכלים, ושכחו, שבית שמי אומרים: אינו שכחה, מפני שזכה בו – בעל השדה זכייה גמורה כשנטלו, ואף ששכחו אחר כך, אין זה נחשב בגדר שכחה שהוא של עניים**, ובית הלל אומרים: שכחה** – מפני שלא זכה בו זכייה גמורה כשנטלו, כיוון שהניחו באותם מקומות**. וכשבאתי והרציתי** (סיפרתי, הצעתי) את הדברים לפני רבי לעזר בן עזריה (תנא בדור השלישי), אמר לי: הברית! – לשון שבועה. הן (בכתב יד רומי: 'הן הן') הדברים שנאמרו לו למשה בחורב – רבי אלעזר בן עזריה אימץ את עמדת רבי אליעזר**.**

בתוספתא פאה ג,ב שנו: אמר רבי אלעאי: שאלתי את רבי יהושע, על אלו עומרים נחלקו בית שמיי ובית הלל? אמר לי: התורה הזאת! על אלו העומרים, הסמוך לגפה ולגדיש לבקר ולכלים ושכחו (על פי המשנה צפוי להשלים כאן: 'בית שמיי אומרים: אינו שכחה, ובית הלל אומרים: שכחה', אך בירושלמי נוסף כאן: 'בית שמי אומרים: שכחה, ובית הלל אומרים: אינו שכחה', ומכאן שעל פי הירושלמי משנתנו אינה משנת רבי יהושע. ברם ראה הגהת מפרשי הירושלמי בירושלמי). וכשבאתי ושאלתי את ר' ליעזר, אמר לי: מודים באלו שאין (=שהן ("מחקרים בספרות התלמוד", עמוד 322; "אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד רלד, הערה 38 א)) שכחה (על פי הירושלמי כולם מודים במקרים אלו שהם שכחה). על מה נחלקו? על העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגדר ושכחו (על פי גרסת הירושלמי לא החזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד גדר, אלא שנטלו ונתנו בצד אותם מקומות שהוזכרו לעיל), שבית שמיי אומרים: אינו שכחה, מפני שזכה בו, ובית הלל אומרים: שכחה. וכשבאתי והרציתי דברים לפני רבי לעזר בן עזריה, אמר לי: התורה! אלו דברים שנאמרו למשה בסיני.

לפי התוספתא, משנתנו (ששנתה מחלוקת בית שמאי ובית הלל בעומר שהוא סמוך לגפה) שנתה כרבי יהושע, ובעומר שהחזיק בו מודים שאינו שכחה (להלן משנה ג), אבל רבי אליעזר ורבי אלעזר בן עזריה שנו מחלוקת בית שמאי ובית הלל בעומר שהחזיק בו, ומודים בעומר שהוא סמוך לגפה שהוא שכחה ("מחקרים בספרות התלמוד", עמוד 322).

רבי אלעאי היה תלמידו המובהק של רבי אליעזר, ולמד גם אצל רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה. הוא הכיר את מחלוקת בית שמאי ובית הלל כשהיא מנוסחת באופן כללי, ושאל על מה היא נסבה. רבי יהושע ענה לו שהם נחלקו בכל העומרים הנמצאים ליד מקום מסוים. ברם רבי אליעזר הכיר מסורת שונה שלפיה המחלוקת היא רק במקרה של עומר שכבר החזיק בו להוליכו לעיר והניחו בצד הגפה / הגדר. רבי אלעזר בן עזריה אישר את פרשנות המחלוקת ואמר שמסורת זו נאמרה למשה מסיני. איננו יודעים איזו פרשנות אישר רבי אלעזר בן עזריה. עורך המשנה סתם את משנתנו כרבי יהושע ושלא כרבי אליעזר. הביטוי שמסורת זו נאמרה למשה מסיני אינו תיאור עובדתי-היסטורי. לא ייתכן שלמישהו יש מסורת מסיני על פרשנות לדברי בית שמאי ובית הלל, ולא ייתכן שהמסורת תוקדם לימי שני הבתים. יתר על כן, וכי מניין לרבי אלעזר בן עזריה מסורת שרבותיו אינם מכירים? הביטוי הוא ספרותי ונועד לקבוע כי הדברים אמיתיים ללא ספק, יש בהם אמת דתית, ולא ניסיון לשחזור היסטורי. מסורת הדומה מבחינת עיצובה למשנתנו היא משנת פסחים ב,ה וחלה א,ו (ראה תוספתא חלה א,ו ובבלי פסחים לח,ב. התוספתא והבבלי מוסרים אותה מסורת בשינויים) ("משנת ארץ ישראל", מסכת פאה, עמוד 205). • • • קולי בית שמאי וחומרי בית הלל ברוב ההלכות שנחלקו בהן בית שמאי ובית הלל, בית שמאי מחמירים ובית הלל מקלים. במשנה עדויות פרק ד נמנות עשרים ושלוש הלכות שבהן בית שמאי מקלים ובית הלל מחמירים.

מציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם (משנה כתובות ח,א) שנינו: האשה שנפלו לה נכסים – קיבלה בירושה או במתנה, עד שלא תתארס – קודם שנתארסה, - מודים – מסכימים, בית שמי ובית הלל שהיא מוכרת ונותנת וקיים – לאחר שנתארסה היא רשאית למוכרם או ליתנם במתנה ומעשיה קיימים, שעדיין הנכסים ברשותה**. נפלו לה** – נכסים, משנתארסה – לאחר שנתארסה, - בית שמי אומרים: תמכור – כל זמן שהיא ארוסה, אבל משנישאת לא תמכור**; ובית הלל אומרים: לא תמכור** – שאף על פי שהנכסים ברשות האישה, הבעל אוכל פירותיהם**. אלו ואלו מודים** – אף בית הלל מסכימים**, שאם מכרה** – האישה נכסים שנפלו לה לאחר שנתארסה, כל זמן שהיא ארוסה, ונתנה - קיים – המכר או המתן**.**

כאן התחלת מקבילה בירושלמי כתובות ח,א.

ומציעים קושיה: רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בעא קומי – שאל (הקשה) לפני רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי. - בכתב יד רומי ובקטע ירושלים: 'רבי יסא' - רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): ולמה לא תנינתה – ולמה לא שנינו אותה (בכתב יד רומי ובקטע ירושלים ובמקבילה: 'ולמה לא תניתה' - ולמה לא שנה אותה [התנא]) מקולי בית שמי ומחומרי בית הלל? – למה לא שנה התנא של המשנה את מחלוקת בית שמי ובית הלל בעניין רשות האישה למכור את נכסיה שנפלו לה לאחר שנתארסה במשנה עדויות פרק ד עם הדברים שהם מקולי בית שמי ומחומרי בית הלל שנמנו שם? שלכאורה ראוי היה להזכיר שם מחלוקת זו שבה בית שמי מקלים ובית הלל מחמירים, שכן בית שמי אומרים שהאישה רשאית למכור את הנכסים, ובית הלל אומרים שהאישה אינה רשאית למכור את הנכסים.

ומתרצים את הקושיה: אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי לרבי פינחס): לא אתינן מתני(תא) (תוקן כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'מתני') – לא באנו לשנות אלא דבר שהוא חומר (חומרה) משני צדדין וקול (קולה) משני צדדין – התנא של המשנה לא שנה את מחלוקת בית שמי ובית הלל במשנה עדויות פרק ד, מכיוון שהמשנה שם באה לשנות רק דברים מסוג מסוים, שבהם בית הלל מחמירים משני הצדדים הנוגעים לעניין הנידון (מחמירים בכל צד, בלא שום צד של קולה) ובית שמי מקלים משני הצדדים הנוגעים לעניין הנידון (מקלים בכל צד, בלא שום צד של חומרה), ברם הכא – אבל כאן (במשנה כתובות), - חומר הוא מצד אחד וקול מצד אחד (בכתב יד רומי: 'אחר') – גם בית שמי וגם בית הלל מחמירים מצד אחד ומקלים מצד שני, שבית שמי מחמירים מצד הבעל ומקלים מצד האישה, ובית הלל מחמירים מצד האישה ומקלים מצד הבעל. ולכן לא שנה התנא של המשנה את מחלוקת בית שמי ובית הלל בעניין רשות האישה למכור את נכסיה שנפלו לה לאחר שנתארסה במשנה עדויות פרק ד**.**

ומציעים קושיה ממשנה על האמור לפני כן: אמר לו (רבי פינחס לרבי יוסי): והתנינן: – והרי שנינו (משנה פאה ו,א): בית שמי אומרים: הבקר לעניים הבקר; ובית הלל אומרים: אינו הבקר עד שיובקר אף לעשירים! הרי הוא קול לעניים וחומר הוא לבעל הבית – בית שמי מקלים מצד העניים ומחמירים מצד בעל השדה, שכן בית שמי אומרים שהעניים זוכים כדין הפקר. וכן בית הלל מחמירים מצד העניים ומקלים מצד בעל השדה, שכן בית הלל אומרים שאין העניים זוכים כדין הפקר**, ותניתַהּ** – ושָׁנה אותה / ושונה אותה (את מחלוקת בית שמי ובית הלל בעניין הפקר לעניים במשנה עדויות פרק ד עם הדברים שהם מקולי בית שמי ומחומרי בית הלל)! – ואם כן, למה לא שנה התנא של המשנה את מחלוקת בית שמי ובית הלל בעניין רשות האישה למכור את נכסיה שנפלו לה לאחר שנתארסה במשנה עדויות פרק ד עם הדברים שהם מקולי בית שמי ומחומרי בית הלל?

ומתרצים את הקושיה: (בכתב יד רומי ובקטע ירושלים ובמקבילה נוסף 'אמר ליה:' - אמר לו (רבי יוסי לרבי פינחס):) קול הוא לעניים ואינו חומר לבעל הבית – בית שמי מקלים מצד העניים ואינם מחמירים מצד בעל השדה**, שמדעתו הובקרו** (בקטע ירושלים ובמקבילה ובנוסח רש"ס: 'הִבְקִירוֹ') – בעל השדה הפקיר מרצונו, ולכן זכיית העניים מדין הפקר אינה חומרה לו. וכן בית הלל מחמירים מצד העניים ואינם מקלים מצד בעל השדה. הרי שבית שמי מקלים מכל צד ובית הלל מחמירים מכל צד (כל צד כאן הוא צד העניים בלבד), ולכן שנה התנא של המשנה את מחלוקת בית שמי ובית הלל בעניין הפקר לעניים במשנה עדויות פרק ד עם הדברים שהם מקולי בית שמי ומחומרי בית הלל**.**

ומציעים קושיה ממשנה על האמור לפני כן: אמר ליה: – אמר לו (רבי פינחס לרבי יוסי): והתנינן: – והרי שנינו (משנה פאה ו,ב): העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש ולבקר ולכלים, ושכחו - בית שמי אומרים: אינו שכחה; ובית הלל אומרים: שכחה! הרי הוא קול לבעל הבית וחומר הוא לעניים – בית שמי מקלים מצד בעל השדה ומחמירים מצד העניים, שכן בית שמי אומרים שהעומר של בעל השדה. וכן בית הלל מחמירים מצד בעל השדה ומקלים מצד העניים, שכן בית הלל אומרים שהעומר של העניים**, ותניתַהּ** – ושָּנה אותה / ושונה אותה (את מחלוקת בית שמי ובית הלל בעניין העומר הסמוך לגפה במשנה עדויות פרק ד עם הדברים שהם מקולי בית שמי ומחומרי בית הלל)! – ואם כן, למה לא שנה התנא של המשנה את מחלוקת בית שמי ובית הלל בעניין רשות האישה למכור את נכסיה שנפלו לה לאחר שנתארסה במשנה עדויות פרק ד עם הדברים שהם מקולי בית שמי ומחומרי בית הלל?

ומתרצים את הקושיה: אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי לרבי פינחס): קול הוא לבעל הבית ואינו חומר לעניים – בית שמי מקלים מצד בעל השדה ואינם מחמירים מצד העניים**, שאדיין לא זכו בהן** (צריך לומר כמו במקבילה ובנוסח רש"ס: 'בו') – עדיין לא זכו העניים בעומר, ולכן שייכות העומר לבעל השדה אינה חומרה להם, שלא הפסידו דבר משלהם. וכן בית הלל מחמירים מצד בעל השדה ואינם מקלים מצד העניים. הרי שבית שמי מקלים מכל צד ובית הלל מחמירים מכל צד (כל צד כאן הוא צד בעל השדה בלבד), ולכן שנה התנא של המשנה את מחלוקת בית שמי ובית הלל בעניין העומר הסמוך לגפה במשנה עדויות פרק ד עם הדברים שהם מקולי בית שמי ומחומרי בית הלל**.**

ומציעים קושיה: (בקטע ירושלים נוסף 'אמר ליה:' - אמר לו (רבי פינחס לרבי יוסי):) ואמור (ואֵמַר (ציווי)) אוף הכא: – ואֱמוֹר גם כאן (במשנה כתובות): קול הוא לאשה ואינו חומר לבעל (הבית) (מילה זו יתירה והיא אשגרה מלעיל, ואינה בכתב יד רומי ובקטע ירושלים ובמקבילה) – בית שמי מקלים מצד האישה ואינם מחמירים מצד הבעל**, שאדיין לא זכה בה** (צריך לומר כמו בנוסח רש"ס: 'בהן') – עדיין לא זכה הבעל בנכסים, ולכן רשות האישה למכור את נכסיה שנפלו לה לאחר שנתארסה אינה חומרה לבעל, שלא הפסיד דבר משלו. וכן בית הלל מחמירים מצד האישה ואינם מקלים מצד הבעל**!** – מדוע לא נאמר, כפי שמתבקש לכאורה לאור דברים מקבילים שנאמרו לפני כן, שכמו ששנה התנא של המשנה את מחלוקת בית שמי ובית הלל בעניין העומר הסמוך לגפה במשנה עדויות פרק ד, משום שבית שמי מקלים מכל צד ובית הלל מחמירים מכל צד, כך היה לו לשנות שם את מחלוקת בית שמי ובית הלל בעניין רשות האישה למכור את נכסיה שנפלו לה לאחר שנתארסה, משום שבית שמי מקלים מכל צד ובית הלל מחמירים מכל צד (כל צד כאן הוא צד האישה בלבד)!

ומתרצים את הקושיה: אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי לרבי פינחס): מכיון שקידשה, לזכותה ולזכותו נפלו – גם האישה וגם הבעל זוכים בנכסים שנפלו לה לאחר שנתארסה, ולכן רשות האישה למכור את נכסיה שנפלו לה לאחר שנתארסה היא חומרה לבעל. הרי שבית שמי מקלים מצד האישה ומחמירים מצד הבעל. וכן בית הלל מחמירים מצד האישה ומקלים מצד הבעל. ולכן לא שנה התנא של המשנה את מחלוקת בית שמי ובית הלל בעניין רשות האישה למכור את נכסיה שנפלו לה לאחר שנתארסה במשנה עדויות פרק ד**.**

כבר תמה רעק״א בגליון המשניות ורז״פ אחריו בפירושו, שלא שאל רבי פינחס ממחלוקת בית שמאי בעדויות פרק ד במשנה ג סיפא: "כל עומרי השדה" וכו'. אלא שגרסת הירושלמי במחלוקת זו שבפאה כנוסח כתב יד ליידן ששנה ״שכחה״ בדברי בית שמאי, ומשנה זו לא היתה שנויה לפניהם בעדויות פרק ד, ועל כן לא שאל רבי פינחס ממחלוקת זו. ובעדויות נוספה בספרים המחלוקת של משנה ג סיפא על פי פאה ו,א בנוסח שלנו ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 964 = "מחקרים בספרות התלמוד", עמוד 323).

אין צורך לומר כך ליישוב התמיהה. גרסת הירושלמי במשנה בפאה לעיל: "כל עומרי השדה" וכו' "בית שמי אומרים: אינו שכחה; ובית הלל אומרים: שכחה", ומשנה זו היתה שנויה בעדויות פרק ד. וליישוב התמיהה אפשר לומר, שאכן הירושלמי במקורו הקשה מן המשנה "כל עומרי השדה" וכו' ותירץ את הקושיה כמו שתירץ את הקושיה מן המשנה "העומר שהוא סמוך לגפה" וכו', אלא שנשמטו הקושיה מן המשנה "כל עומרי השדה" וכו' והתירוץ לקושיה זו, בשל דמיונם לקושיה מן המשנה "העומר שהוא סמוך לגפה" וכו' והתירוץ לקושיה זו.

במשנה כתובות ח,א שנינו עוד: אמר רבי יהודה: אמרו לפני רבן גמליאל: הואיל וזכה באשה – לאחר שנתארסה**, לא יזכה בנכסים** – שלה**?!** – ולמה מִכרה קיים? אמר להם – רבן גמליאל**: על החדשים אנו בושים** – מצטערים אנו על ההלכה הנשנית להלן, שהנכסים החדשים, והם הנכסים שנפלו לה לאחר שנישאה, שאם האישה מכרה אותם, הבעל מוציא מיד הלקוחות, והרי הנכסים שלה הם**, אלא שאתם מגלגלים עלינו את הישנים** – ועוד אתם מבקשים לומר אף בישנים, והם הנכסים שנפלו לה קודם שנישאה, שאם מכרה אותם בעודה ארוסה, שיהא מִכרה בטל**.**

ומביאים ברייתא: אמר רבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי): אמרו לפני רבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני): [רבינו,] (נוסף על פי קטע ירושלים. ובכתב יד רומי: 'ר'') הואיל והארוסה אשתו (בקטע ירושלים ובמקבילה נוסף 'היא') והנשואה אשתו (בקטע ירושלים ובמקבילה נוסף 'היא'), מה זו – הנשואה, מִכרה בטל – כשם שנשואה שמכרה נכסיה מכרה בטל**, אף זו** – הארוסה, מִכרה בטל – אף כשמכרה כשהיא ארוסה יהא מכרה בטל**! אמר ליה** (צריך לומר כמו בקטע ירושלים ובמקבילה: 'להן') – רבן גמליאל**: בחדשים אנו בושין** – בנכסים שנפלו לה עכשיו כשהיא נשואה ומכרה אותם אנו בושים במה שאמרו שהבעל מוציא אותם, לפי שאנו סוברים שגם בנכסים אלה מכרה קיים**, אלא שאתם מגלגלין עמנו** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע ירושלים: 'עלינו את') הישנים – את הנכסים שנפלו לה לפני שנישאה ומכרה אותם בעודה ארוסה**.**

במשנה כתובות ח,א שנינו עוד: נפלו לה – נכסים, משנישאת – לאחר שנישאה, - אלו ואלו – בית שמי ובית הלל, מודים, שאם מכרה ונתנה, שהבעל מוציא מיד הלקוחות – את הנכסים שמכרה ונתנה**.**

עד שלא נישאת – נפלו לה נכסים קודם שנישאה**, ונישאת** – אחר כך, - רבן גמליאל אומר: אם מכרה ונתנה - קיים – הירושלמי כתובות ח,א שונה: מוכרת ונותנת וקיים**. אמר רבי חנינא בן עקיבא** (תנא בדור הרביעי): אמרו לפני רבן גמליאל: הואיל וזכה באשה – לאחר שנישאה**, לא יזכה בנכסים** – שלה**?! אמר להם** – רבן גמליאל**: על החדשים אנו בושים, אלא שאתם מגלגלים עלינו את הישנים.**

ומבארים: אֵילוּ הן החדשים? משנישאת – הנכסים שנפלו לה לאחר שנישאה ומכרה אותם**. ואֵילוּ הן הישנים? עד שלא נישאת** – הנכסים שנפלו לה לפני שנישאה, ונישאת – ומכרה אותם לאחר שנישאה (כך הוא הביאור של "הישנים" לפי המסורת של רבי חנינא בן עקיבא. אבל לפי המסורת של רבי יהודה לעיל, הביאור של "הישנים" הוא: 'עד שלא נישאת' - הנכסים שנפלו לה לפני שנישאה ומכרה אותם בעודה ארוסה. דברי רבי יהודה שונים מדברי רבי חנינא בן עקיבא אף על פי שהלשון זהה. לפי רבי יהודה אמר רבן גמליאל את דבריו ("רבן גמליאל אומר: אם מכרה ונתנה - קיים / מוכרת ונותנת וקיים") בעודה ארוסה, ואילו לפי רבי חנינא בן עקיבא אמר רבן גמליאל את דבריו בנשואה. - על המשנה כתובות ח,א ומקורותיה ראה "'בני התלמוד הפסיקו וקפצו להקשות בתוך הברייתא': בבלי כתובות עח ע"א-ע"ב", "תרביץ" ס, עמוד 564 ואילך).

עד כאן המקבילה בירושלמי כתובות. נראה שמקורה של הסוגיה המקבילה הוא בכתובות על המשנה שם, שכן הסוגיה פותחת בקושיה הקשורה למשנה שם, ומכתובות הועתקה הסוגיה לפאה, משום שהסוגיה מביאה בהמשכה את המשניות כאן. כשהועתקה הסוגיה משם לכאן, הועתקה עימה בהעתקת יתר גם הברייתא והביאור שאחריה המוסבים על המשך המשנה שם.

בתוספתא כתובות ח,א שנו: אמר רבי יהודה: אמרו לפני רבן גמליאל: הואיל וארוסה אשתו ונשואה אשתו, מה זו - מכרה בטל, אף זו - מכרה בטל. אמר להם: בחדשים אנו בושים, אלא שאתם מגלגלים עלינו את הישנים.

אמר רבי חנינא בן עקביא: לא כך השיבן רבן גמליאל אלא כך אמר להם: לא, אם אמרתם בנשואה שהוא זכיי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה, תאמרו בארוסה שאין זכיי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה?! אמרו לו: הרי שנפלו לה נכסים עד שלא נישאת, ונישאת! (ומה דעתך בזו?) אמר להם: אף זו לא תמכור, אם מכרה ונתנה - קיים. אמרו לו: הואיל וזו אשתו וזו אשתו, מה זו (שנפלו לה נכסים משנישאת) - מכרה בטל, אף זו (שנפלו לה נכסים עד שלא נישאת, ונישאת) - מכרה בטל. אמר להם: בחדשים אנו בושים, אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים. • • •

משנה ראשי השורות – שכח לקצור קמה או לעמר עומר בראשי השורות, ומפורש הוא להלן**,** או העומר שכנגדו מוכיח – שכח עומר וזה שכנגדו מוכיח עליו שלא שכחו**,** או העומר שהחזיק בו – המעמר, להוליכו אל העיר – והניחו לפי שעה בשדה, ושכחו – אחר כך, - מודים שאינו שכחה – אף על פי שחולקים בית הלל (במשנה ב) בעומר שהוא סמוך לגפה וכו' וסוברים שהוא שכחה, ואין הדבר המסוים מוכיח עליו שלא שכחו לגמרי, מודים הם בשלושה דברים אלו שאינם שכחה, לפי שיש בכל אחד מהם דבר המוכיח שלא הסיח דעתו מן העומר ולא שכחו לגמרי**.**

אלו הן ראשי שורות: שנים שהתחילו – לעמר, מאמצע השורה, זה פניו לצפון וזה פניו לדרום, ושכחו לפניהם – שכחו עומר בסוף השורה לפניהם, ולאחריהם – הניחו עומר בראש השורה לאחריהם, כגון שזה התחיל בעומר השביעי שבשורה וזה התחיל בעומר החמישי, ונשתייר השישי ביניהם, - שלפניהם שכחה – העומר שבסוף השורה לפניהם שכחה, שאין זה בכלל עומר שבראשי השורות שאינו שכחה, שוודאי שכחוהו, לפי ששניים המתחילים בעימור שורה אחת, על כל אחד לגמור את חצי השורה שלפניו, כדי שיצטרפו החצאים לשורה שלמה, ואם לא גמרוהו, הרי זו שכחה**, ושלאחריהם אינו שכחה** – שסמך כל אחד על חברו שהוא יעמר את העומר השישי, ולא שכחוהו. הרי שבשניים המעמרים שורה אחת, ראש השורה שאינו שכחה הוא תחילת השורה שלא עימרוה**. יחיד שהתחיל** – לעמר, מראש השורה, ושכח לפניו – שכח עומר בסוף השורה לפניו, ולאחריו – הניח עומר בראש השורה לאחריו ועימר את העומרים שבהמשך השורה, - שלפניו אינו שכחה – שהעומר שהניח בסוף השורה לפניו אין אנו קוראים בו "לא תשוב לקחתו" (דברים כד,יט), לפי שעדיין לא עבר ממנו, ואנו אומרים שלא שכחו אלא הניחו לאחר מכן**, ושלאחריו שכחה, שהוא 'בל תשוב'** – ב"לא תשוב לקחתו", שכבר עבר ממנו ושכחו. נמצא שביחיד המעמר שורה אחת, ראש השורה שאינו שכחה הוא סוף השורה שהתחיל בה**. זה הכלל: כל שהוא 'בל תשוב' - שכחה, וכל שאינו 'בל תשוב'** – כגון ראשי שורות, - אינו שכחה. • • •

תלמוד ראשי שורות במשנה שנינו: "ראשי השורות - מודים שאינו שכחה".

שואלים: מניין לראשי שורות? – מהיכן למדים, שאם שכח קמה או עומר בראשי שורות - אינם שכחה?

ומשיבים בהצעת פסוק ודרשתו: אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): כתוב – בעניין שכחת קמה**: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ"** (דברים כד,יט) - מה שאתה קוצר אתה שוכח – יש לדרוש מהכתוב הזה, שהקמה שאתה קוצר יש בה דין שכחה אם אתה שוכח אותה. ומכאן למדים, שאם התחיל לקצור מאמצע השורה והניח קמה בראש השורה לאחריו - אין דין שכחה בקמה שהניח בראש השורה**.**

ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - ראשי שורות קמה – מקורו של הדין במקרה של ראשי שורות קמה ברור, שכן כך למדנו מהכתוב הזה המדבר בשכחת קמה**. סוף שורות קמה** (צריך לומר כמו בהבאת הירושלמי בר"ש משנץ ובנוסח רש"ס: 'סוף שורות עומרין')? – מה מקורו של הדין במקרה של סוף שורות עומרים? מניין למדים, שאם התחיל לעמר מראש השורה והניח עומר בסוף השורה לפניו - אין דין שכחה בעומר שהניח בסוף השורה?

ומשיבים בהצעת פסוק ודרשתו: אמר רבי יונה: כתוב בעניין שכחת עומרים: "וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ" (דברים כד,יט) - ממקומו (צריך לומר כמו בהבאת הירושלמי בר"ש משנץ: 'ממקום') שבאת לא תשוב לקחתו – יש לדרוש מהכתוב הזה, שהעומר שעברת ממנו ושכחת אותו אסור לשוב לקחתו, שיש בו דין שכחה. ומכאן למדים, שאם התחיל לעמר מראש השורה והניח עומר בסוף השורה לפניו - אין דין שכחה בעומר שהניח בסוף השורה, לפי שעדיין לא עבר ממנו (מקור זה גם נשנה במשנה).

ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - ראשי שורות עומרין (צריך לומר: 'ראשי שורות קמה'), סוף שורות עומרין – מקורו של הדין במקרה של ראשי שורות קמה ומקורו של הדין במקרה של סוף שורות עומרים ברורים, שכן כך למדנו משני הכתובים האלה**. [ראשי שורות עומרין? סוף שורות קמה?** – מה מקורו של הדין במקרה של ראשי שורות עומרים? ומה מקורו של הדין במקרה של סוף שורות קמה? מניין למדים, שאם התחיל לעמר מאמצע השורה והניח עומר בראש השורה לאחריו - אין דין שכחה בעומר שהניח בראש השורה? ומניין למדים, שאם התחיל לקצור מראש השורה והניח קמה בסוף השורה לפניו - אין דין שכחה בקמה שהניח בסוף השורה?] (השלמה זו מוכחת מהתשובה לשאלה, וכן הוא בנוסח רש"ס)

ומשיבים: אמר רבי יונה: נילף (בכתב יד רומי ובקטע ירושלים אין מילה זו) ראשי שורות עומרין מראשי שורות קמה, וסוף שורות קמה מסוף שורות עומרין – נלמד דין ראשי שורות עומרים מדין ראשי שורות קמה, ודין סוף שורות קמה מדין סוף שורות עומרים**.** • • •

העומר שכנגדו מוכיח במשנה שנינו: "העומר שכנגדו מוכיח - מודים שאינו שכחה**".**

מביאים ברייתא (שמפרשת מה הוא העומר שכנגדו מוכיח): כיצד? היו לו עשר שורות של עשרה עשרה עומרין – שדה שהעומרים ערוכים בה בעשר שורות מקבילות לאורך ולרוחב, עשרה עומרים בכל שורה**. עומר** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע ירושלים: 'עימר') אחד (צריך לומר כמו בקטע ירושלים: 'אחת') מהן בצפון (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע ירושלים: 'צפון') ודרום ושכח אחד מהן – אסף את העומרים של שורה אחת מצפון לדרום והניח עומר אחד, - אינו שכחה, מפני שהוא נידון מזרח ומערב – אנו אומרים שהוא רוצה לעמר את העומר הזה בשורה שממזרח למערב, והעומר שכנגדו, היינו העומר שבצידו בשורה שממזרח למערב שעדיין לא עימרו, מוכיח עליו שאינו שכחה**.**

בתוספתא פאה ג,ד שנו: העומר שכנגדו מוכיח - כיצד? מי שהיו לו עשר שורות של עשרה עשרה עומרים, ועימר אחת מהן צפון ודרום ושכח - אין שכחה, מפני שנידון במזרח ובמערב.

ומציעים שאלה: עימר מזרח ומערב – לאחר שאסף את העומרים של שורה אחת מצפון לדרום והניח עומר אחד, אסף את העומרים של שורה אחת ממזרח למערב שבה העומר שהניחו כשאסף מצפון לדרום, ושכחו – הניח שוב את אותו העומר שהניחו כשאסף מצפון לדרום**, מהו שיֵעָשה שכחה?** – מה הדין במקרה זה? האם ייקבע דינו של העומר ששכח שהוא שכחה? האם אין לו דין שכחה כיוון שכבר ניצול על ידי העומר שהיה כנגדו כשאסף עומרים מצפון לדרום, או שמא יש לו דין שכחה כיוון שכשאסף עומרים ממזרח למערב אסף את העומר שהיה כנגדו ושוב אין מה שיציל אותו?

ופושטים את השאלה בהצעת מקור תנאי בתוספת מימרה אמוראית ודיון קצר: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (הברייתא): עימר את הראשון ואת השיני ואת השלישי – פינה את שלושה העומרים הראשונים של השורה, ושכח את הרביעי – ולא נטלו, - ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של המקור התנאי: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: אם נטל את החמישי - הרי הוא (בקטע ירושלים ובירושלמי לעיל ה,ב: 'זו') שכחה – העומר הרביעי ששכחו יש לו דין שכחה, שכיוון שנטל את החמישי ודילג על הרביעי, מוכח ששכח אותו לגמרי**; אית תניי תני:** – [ו]יש תנא [ש]שונה: אם שהא ליטול את החמישי – אם שהה זמן שיכול היה ליטול את החמישי, אף שלא נטל אותו, - הרי הוא (בקטע ירושלים ובירושלמי לעיל: 'זו') שכחה – העומר הרביעי ששכחו יש לו דין שכחה**.** - ומיישבים את המחלוקת בין המסורות על ידי העמדתן במקרים שונים: אמר רבי בון בר חייא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מאן דאמר: – מי שאומר: אם נוטל (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע ירושלים ובירושלמי לעיל: 'נטל') את החמישי – הרביעי יש לו דין שכחה, אבל אם שהה ליטול - אין לו דין שכחה, - בשיש שם שישי – יש להעמיד במקרה שנשארו בשורה שלושה עומרים לאחר שפינה את השלושה הראשונים, שהשלושה האחרונים נחשבים שורה בפני עצמה, כי אין שורה לעניין שכחה פחות משלושה עומרים, ולכן הרביעי אין לו דין שכחה אלא אם נטל את החמישי ודילג על הרביעי**; מאן דאמר:** – [ו]מי שאומר: אם שהא ליטול את החמישי – אפילו שהה - הרביעי יש לו דין שכחה, - בשאין שם שישי – יש להעמיד במקרה שנשארו בשורה שני עומרים לאחר שפינה את השלושה הראשונים, שאין השניים האחרונים נחשבים שורה בפני עצמה, ולכן הרביעי יש לו דין שכחה אפילו רק שהה ליטול את החמישי**.** - ויש לתמוה: אם עד (צריך לומר כמו בנוסח רש"ס: 'ועד', בלי 'אם') שלא נטל את החמישי, לא כבר נראה את (מילה זו יתירה ואינה בכתב יד רומי ובקטע ירושלים) הרביעי לידון בשורה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע ירושלים: 'כשורה')?! (בתמיהה) – הרי, בשיש שם שישי, לפני שנטל את החמישי, הרביעי נחשב כשורה בפני עצמה עם החמישי והששי, ולא היה לרביעי דין שכחה! (לקטע מ-'נישמעינה מן הדא' עד כאן יש מקבילה בירושלמי לעיל ה,ב, ושם פושטים שאלה אחרת) - ומציעים את הדין החל במקרה זה כדי להקיש ממנו למקרה אחר: את אמר (צריך לומר: 'ואת אמר', כמו בר"ש משנץ ובנוסח רש"ס. ובקטע ירושלים: 'ותמר' = ואת אמר. במסירה שלפנינו מגיה שינה בטעות את המילה הראשונה במונח ל'אם'): – ואתה אומר: שכחה – אם נטל את החמישי ודילג על הרביעי - הרביעי יש לו דין שכחה!, ומציעים את סוף פשיטת השאלה: והכא – וכאן (גם כאן), - שכחה – הדין הבא לפני כן חל גם במקרה שעימר מזרח ומערב ושכחו, שאף על פי שלפני שנטל את העומר שכנגדו, לא היה לעומר ששכחו דין שכחה, אבל אם נטל את העומר שכנגדו ושכח ליטול אותו - יש לו דין שכחה**.** • • •

עומר שנידון כשורה היה עומר אחד גדול – יותר משני עומרים קטנים שלידו**, עימר צד החיצון** – אם נטל חלק מצידו החיצון של העומר הגדול שאינו כנגד שני העומרים הקטנים, - בצד הפנימי נידון כשורה – החלק שנשאר מצידו הפנימי של העומר הגדול שהוא כנגד שני העומרים הקטנים נחשב כשורה בפני עצמה עם שני העומרים הקטנים ואין לו דין שכחה**.**

ומציעים שאלה: עימר צד הפנימי – אם נטל חלק מצידו הפנימי של העומר הגדול שהוא כנגד שני העומרים הקטנים, - בצד החיצון מהו שידון כשורה? – האם החלק שנשאר מצידו החיצון של העומר הגדול שאינו כנגד שני העומרים הקטנים נחשב כשורה בפני עצמה עם שני העומרים הקטנים ואין לו דין שכחה, או שמא אינו נחשב כשורה עם שני העומרים הקטנים כיוון שלאחר שנטל חלק מצידו הפנימי יש הפסק בינו ובין שני העומרים הקטנים? (אין משיבים לשאלה זו)

עימר צד העליון – אם נטל חלק מצידו העליון של העומר הגדול שאינו כנגד שני העומרים הקטנים, - בצד התחתון נידון כשורה – החלק שנשאר מצידו התחתון של העומר הגדול שהוא כנגד שני העומרים הקטנים נחשב כשורה בפני עצמה עם שני העומרים הקטנים ואין לו דין שכחה**.**

ומציעים שאלה: עימר (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: 'צד') התחתון – אם נטל חלק מצידו התחתון של העומר הגדול שהוא כנגד שני העומרים הקטנים, - בצד העליון מהו שידון כשורה? – האם החלק שנשאר מצידו העליון של העומר הגדול שאינו כנגד שני העומרים הקטנים נחשב כשורה בפני עצמה עם שני העומרים הקטנים ואין לו דין שכחה, או שמא אינו נחשב כשורה עם שני העומרים הקטנים כיוון שלאחר שנטל חלק מצידו התחתון יש הפסק בינו ובין שני העומרים הקטנים? (אין משיבים לשאלה זו)

כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוטה ט,ב.

מספרים: רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים), כד נחת לתמן – כאשר ירד לשם (לבבל מארץ ישראל), אמר: אנא הוא בן עזאי (שמעון בן עזאי, תנא בדור השלישי) דהכא – אני הוא בן עזאי של כאן (של טבריה, שאני חריף ובקי ומסוגל להשיב על כל שאלה שאשאל. - 'דהכא' הוא מלשון עורך הירושלמי שהיה בטבריה, ולא מלשון רב, שהרי רב אמר כך כשהיה בבבל והוא אמר 'דטבריה'). אתא חד סב שאל ליה: – בא זקן אחד ושאל אותו (את רב): שני הרוגים זה על גבי זה? – אם נמצאו שני הרוגים זה על גבי זה ולא נודע מי הרגם, האם חייבים להביא עגלה ערופה? סבר רב שהן עורפין – חייבים להביא עגלה ערופה**. אמר ליה:** – אמר לו (הזקן לרב): אין עורפין – אין חייבים להביא עגלה ערופה**. אמר ליה:** – אמר לו (רב לזקן): למה? – מה טעמה של ההלכה? אמר ליה: – אמר לו (הזקן לרב): התחתון – על ההרוג התחתון אין עורפים, משום טמון – משום שהוא מכוסה על ידי העליון, שכתוב: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה" - "באדמה" משמעו: על הארץ, ומכאן יש לדייק: ולא טמון בגל אבנים או בכל דבר, שאם מצאו את ההרוג טמון - אין בו דין עגלה ערופה (משנה סוטה ט,ב), והעליון – על ההרוג העליון אין עורפים, משום צף – משום שהוא מונח על גבי התחתון, שכתוב: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל... בַּשָּׂדֶה" - ומכאן יש לדייק: ולא צף על פני המים, שאם מצאו את ההרוג צף - אין בו דין עגלה ערופה (משנה סוטה ט,ב).

כד סלק להכא – כאשר עלה (רב) לכאן (לארץ ישראל מבבל), אתא לגבי רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) – בא אצל רבי (במקבילה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": 'אתא לקמיה דרבי'). אמר ליה: – אמר לו (רבי לרב): יאות אמר לך – יפה אמר לך (הזקן שאין עורפים). למה? שכתוב בפרשת עגלה ערופה: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל**"** (דברים כא,א) – אם תימצא גופת אדם שנרצח, והוא לשון יחיד, ולא 'כִּי יִמָּצְאוּ' – אם יימצאו באותו מקום שתי גופות אדם או יותר זה על גבי זה שנרצחו - אין בהן דין עגלה ערופה (רבי אישר את ההלכה שאמר הזקן, אך לא מטעמו של הזקן אלא מטעם אחר).

עד כאן המקבילה בירושלמי סוטה. מקורה של המקבילה הוא בסוטה, וכשהועתקה לפאה לא הועתקה למקומה הראוי, שכן מקומה הראוי הוא בסוגיה הבאה בעניין שני עומרים זה על גבי זה ששכחם, וראה מה שכתבנו שם.

"אנא הוא בן עזאי דהכא" ההכרזה בפי רב "אנא הוא בן עזאי דהכא" חוזרת גם בפי חכמים אחרים. ההצהרה חוזרת באותה לשון בפי רבי יוחנן בירושלמי ביכורים ב,ב. בבבלי הלשון היא "הריני כבן עזאי בשוקי טבריא", והיא באה בפי רבא (עירובין כט,א) ובפי אביי (סוטה מה,א; קידושין כ,א; ערכין ל,ב). הדברים בבבלי נוצרו כנראה בהשפעת דברי רב ורבי יוחנן במסורת הירושלמי. בן עזאי היה רגיל לבוא לטבריה אף שגר בדרום. הוא נהג להסתובב בשווקיה, ללמד תורה ולענות על שאלות בהלכה, עד שבפי האמוראים נשתרש הפתגם "הריני כבן עזאי בשוקי טבריה", שמשמעו: אני יכול לענות על כל שאלה אף כשישאלוני ברחוב.

רבי יהודה ברבי (אמורא בדור הראשון, בנו של רבי חייא הגדול) אמר: היה שם – בשדהו, אמת המים – תעלה, על פני כל השדה – לרוחב כל השדה**, אם עיקר** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'עוקר') את המחרישה מצד זה וניתנה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'ונותנה') בצד זה – אם, כשהוא חורש מצד אחד של התעלה ורוצה לחרוש מצד שני, מוכרח הוא להגביה את המחרשה ולהוציא אותה מן הקרקע שבצד האחד כדי להעביר אותה לצד השני, - אינו נידון כשורה – עומר אחד או שניים שהשאיר בשעת העימור בצד האחד של התעלה אינם מצטרפים עם עומר אחד או שניים שהשאיר בצד השני של התעלה לידון כשורה, והרי הם שכחה**, ואם לאו** – אם החורש יכול לחרוש את כל השדה כאחת, ואינו מוכרח להגביה את המחרשה ולהוציא אותה מן הקרקע שבצד האחד כדי להעביר אותה לצד השני, - נידון כשורה – העומרים שהשאיר בשעת העימור בשני הצדדים של התעלה מצטרפים לידון כשורה, ואינם שכחה**.**

קצר (נראה שהלשון 'קצר חצי' הוא אשגרה ממקומות אחרים במסכת זו, וכאן צריך לומר: 'עימר') חצי שורה – אם אסף עומרים מחצי שורה והשאיר עומר אחד או שניים, והלך לו באמצע היום ולא גמר לעמר את השורה, ובא למחר – חזר למחר ועימר חצי השורה השני והשאיר עוד עומר אחד או שניים, - נידון (הגר"א הגיה 'אינו נידון') כשורה – העומרים שהשאיר בשני החצאים של השורה אינם מצטרפים לידון כשורה, והרי הם שכחה**.**

ומציעים שאלה: ישב לאכול? ישב לישן? קרא לו חבירו? חשיכה? – אם עימר חצי שורה והשאיר עומר אחד או שניים, והפסיק לעמר, שישב לאכול, או שישב לישון, או שקרא לו חבירו, או ששקעה השמש וחשכה לו, ואחר כך חזר ועימר חצי השורה השני והשאיר עוד עומר אחד או שניים, האם במקרים האלה העומרים שהשאיר בשני החצאים של השורה מצטרפים לידון כשורה, לפי שאין כאן הפסק גדול כמו במקרה לעיל שקצר חצי שורה ובא למחר, או שמא גם במקרים האלה העומרים שהשאיר בשני החצאים של השורה אינם מצטרפים לידון כשורה? (אין משיבים לשאלה זו) • • •

שני עומרים זה על גבי זה ששכחם מביאים ברייתא: עומר שנטלו – המעמר, והוליכו (צריך לומר: 'להוליכו', כמו בנוסח רש"ס) לעיר ונתנו – לפי שעה בשדה, על גבי חבירו – עומר אחר**, ושכח** – אחר כך, את שניהן - התחתון שכחה, והעליון אינו שכחה – שהואיל ונטלו זכה בו ושוב לא חל בו דין שכחה, כמו ששנינו במשנה**. רבי שמעון** (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: שניהן אינן שכחה, התחתון מפני שהוא מכוסה – על ידי העליון**, והעליון מפני שזכה בו** – כשנטלו**.**

בתוספתא פאה ג,ג שנו: העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר, ונתנו על גב חבירו ושכח את שניהם - התחתון שכחה, והעליון אינו שכחה. רבי שמעון אומר: שניהם אין שכחה, התחתון מפני שמכוסה, והעליון מפני שזכה בו.

בבבלי סוטה מה,א-ב אמרו: עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר, והניחו על גבי חבירו ושכחו - התחתון שכחה, והעליון אינו שכחה; רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: שניהם אינם שכחה, התחתון מפני שהוא טמון, והעליון מפני שהוא צף (אינו נמצא על הקרקע אלא בחלל השדה)... אמר אביי: הריני כבן עזאי בשוקי טבריא! אמר ליה ההוא מרבנן לאביי: שני חללים (הרוגים) זה על גבי זה, מהיכן הוא מודד? (מאיזה מהם הוא מודד את המרחק לערים שסביבותיהם?) וצדדי השאלה: מין במינו הווי טמון (ולכן המת התחתון אינו נחשב כיוון שהוא טמון) ומין במינו לא הווי צף, ומעליון מודד, או דילמא מין במינו הווי צף ומין במינו לא הווי טמון, ומתחתון מודד, או דילמא מין במינו הווי טמון ומין במינו הווי צף, ולא מתחתון מודד ולא מעליון מודד? אמר ליה (אביי): תניתוה (שניתם בברייתא את התשובה לשאלתכם): עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר, והניחו על גבי חבירו ושכחו - התחתון שכחה, והעליון אינו שכחה. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: שניהם אינן שכחה, התחתון מפני שהוא טמון, והעליון מפני שהוא צף...

בדברי רבי שמעון בתוספתא ובירושלמי: העליון מפני שזכה בו. ובבבלי: העליון מפני שהוא צף. בבבלי פירשו: העליון, כיוון שהחזיק בו זכה בו, והרי הוא כצף. הסיפור בבבלי על אביי מקביל לסיפור בירושלמי לעיל על רב שהובא בסוגיה הקודמת. בשני הסיפורים נשאלה שאלה על שני הרוגים זה על גבי זה, אלא שבבבלי נשאל אביי האם מודדים מן החלל העליון או מן התחתון, ובירושלמי נשאל רב האם עורפים או שלא. המשך הסיפורים שונה בשני התלמודים.

בירושלמי סוטה ובבבלי סוטה קישרו בין עומר טמון ועומר צף בעניין שכחה ובין חלל טמון וחלל צף בעניין עגלה ערופה, עיין שם. בבבלי הביאו בהקשר לכך את הברייתא על שני עומרים זה על גבי זה ששכחם, שלפי רבי שמעון שניהם אינן שכחה, התחתון מפני שהוא טמון, והעליון מפני שהוא צף. משום הקשר הזה העתיקו את הסיפור על רב מהירושלמי סוטה לפאה, אלא שהסיפור הובא בסוגיה לעיל והיה צריך להביאו בסוגיה כאן. לשונו של הזקן הבבלי בסיפור שבירושלמי "התחתון משום טמון, והעליון משום צף" הוא כלשונו של רבי שמעון בברייתא שבבבלי.

ומציעים פרשנות מצמצמת: רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אומר: בזוכר [את העליון] (הושלם על פי כתב יד רומי, וכן הוא בנוסח רש"ס) – יש להעמיד את דברי רבי שמעון, שהעומר התחתון אינו שכחה, במקרה שזכר את העומר העליון לאחר שנתנו על גבי עומר אחר והתכוון לאוספו ואחר כך שכח אותו, שבמקרה זה זכירת העומר העליון מצילה מדין שכחה את העומר שתחתיו. אבל אם שכח את העומר העליון לאחר שנתנו על גבי עומר אחר - התחתון שכחה**.**

ומציעים קשר בין דברי אמוראים המבוסס על עיקרון משותף: אתיא דרבי זעירא כרבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) – באה (הולכת) [שיטתו] של רבי זעירא כרבי יונה**.** (צריך להוסיף: 'כמה', וכן הוא בנוסח רש"ס) דרבי יונה אמר: – כמו שרבי יונה אומר: בזוכר את הקשין – רבי יונה מציע פרשנות מצמצמת למשנה לעיל ה,ז, שיש להעמיד את דברי המשנה, שאם חיפו עניים את העומר בקשים - אינו שכחה, במקרה שבעל השדה זכר את הקשים שבהם חיפו העניים את העומר והתכוון לאוספם ואחר כך שכח אותם, שבמקרה זה זכירת הקשים מצילה מדין שכחה את העומר שתחתיהם. אבל אם מתחילה שכח את הקשים - העומר שכחה**, כאן** (צריך לומר: 'כֵּן', וכן הוא בנוסח רש"ס) רבי זעירא אמר: – כך רבי זעירא אומר: בזוכר את העליון – רבי זעירא מציע פרשנות מצמצמת לדברי רבי שמעון כדומה לכך (דברי רבי יונה מקורם בירושלמי לעיל ה,ז, ושם אמרו כדומה לכאן: 'אתיא דרבי יונה כרבי זעירא...').

ומביאים ברייתא: שדה שעומריה מעורבבין – ואינם מסודרים בשורות, ושכח אחד מהן – בשעת העימור (איסוף העומרים), - אינו שכחה – שהעומר ששכח אין אנו קוראים בו "לא תשוב לקחתו" (דברים כד,יט), שכיוון שהעומרים מעורבבים ויש עומרים סביבות העומר ששכח, עדיין לא עבר ממנו**, עד שיטול את** (בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס נוסף 'כל') סביבותיו – שכיוון שאין עוד עומרים סביבות העומר ששכח, הרי הוא ב"לא תשוב לקחתו", שכבר עבר ממנו ושכחו**.**

בתוספתא פאה ג,ד שנו: שדה שעומריה מעורבים, ועימר (פינה את העומרים) ושכח אחד מהם - אין שכחה עד שיעמר (שיפנה) את כל סביביו.

בירושלמי מביא ברייתא זו כפירוש למשנתנו: "זה הכלל: כל שהוא ב'בל תשוב' - שכחה" וכו'. וכלל זה מבואר בעומרים העשויים שורות שורות, והוסיפו כאן שנוהג אף בעומרים שאינם עשויים שורות שורות ("תוספתא כפשוטה"). • • •

משנה שני עמרים – שנשכחו בשדה, שהם סמוכים זה לזה, אך מובדלים זה מזה, - שכחה – יש להם דין שכחה, והם של העניים**, ושלשה** – עומרים שהם סמוכים זה לזה, - אינן שכחה – אין להם דין שכחה, והם של בעל השדה**.**

שני ציבורי זיתים והחרובים – שתי ערימות זיתים או שתי ערימות חרובים שנשכחו במטע, שהן סמוכות זו לזו, - שכחה, ושלשה - אינן שכחה.

שני חוֹצְנֵי פשתן (עומרים של גבעולי פשתן שנתלשו ונצררו) - שכחה, ושלשה - אינן שכחה.

שני גרגרים – של ענבים שנפלו יחד בשעת הבצירה, - פרט – יש להם דין פרט, והם של העניים**, ושלשה - אינן פרט** – אין להם דין פרט, והם של בעל הכרם**.**

שתי שבלים – שנשרו יחד בשעת הקצירה, - לקט, ושלש - אינן לקט.

אֵילּוּ כדברי בית הלל. ועל כולם – על כל אלה שנמנו במשנתנו, בית שמי אומרים: שלשה - לעניים, וארבעה - לבעל הבית. • • •

תלמוד שניים - לעניים, ושלושה - לבעל הבית במשנה שנינו: "שני עמרים - שכחה, ושלשה - אינן שכחה".

רבי בון בר חייא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): עשאן כמין גם (שֵׁם האות היוונית ) – אם הניח בעל השדה שני עומרים זה בניצב לזה, כצורת האות היוונית גמא, ושכחם - אינם שכחה, משום דבר מסוים, שעתיד בעל השדה להיזכר בהם (כך נראה לפרש משפט סתום זה שאין ברור על מה הוא מוסב. - במסירה שלפנינו ובכתב יד רומי בא משפט זה בתחילת הלכה זו. מפרשי הירושלמי חלוקים במקומו של משפט זה, יש מהם שמסבירים שמשפט זה שייך להלכה זו, ויש מהם שמסבירים שמשפט זה שייך להלכה הקודמת. ב"תוספתא כפשוטה", זרעים א, עמוד 165, הערה 40, כתב, שמשפט זה מוסב על הברייתא שבסוף ההלכה הקודמת. על פי זה העבירו מתקיני התלמוד הירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית את המשפט הזה מתחילת הלכה זו אל סוף ההלכה הקודמת. ברם לנו אין הדבר נראה). • • •

במשנה שנינו: "שני ציבורי זיתים והחרובים - שכחה, ושלשה - אינן שכחה".

מציעים דיוק מהמשנה: לא אמר – המשנה (או התנא השונה את המשנה), אלא ציבורין – הדין במשנה חל רק במקרה של ציבורי זיתים**, הא** – אבל זיתים - לא – הדין במשנה לא חל במקרה של זיתים בודדים שנשכחו במטע, שאין בהם דין שכחה**.**

ושואלים: מה בין הציבורין, מה בין הזיתים? – מה טעם ההבדל בין ציבורים ובין זיתים?

ומשיבים: ציבורין - גמר מלאכה – הולכת ציבורי הזיתים מהמטע לבית הבד היא גמר מלאכת האיסוף בזיתים, כמו שהולכת עומרי התבואה מהשדה לגורן היא גמר מלאכת העימור בתבואה, ולכן אם שכח ציבורי זיתים בשעת איסוף ציבורי זיתים - יש להם דין שכחה, שאיסוף הציבורים גמר מלאכה הוא**, זיתים - אינן גמר מלאכה** – איסוף זיתים בודדים לעשות מהם ציבורים אינו גמר מלאכת האיסוף בזיתים, ולכן אם שכח זיתים בודדים בשעת איסוף זיתים בודדים - אין להם דין שכחה (דין שכחה חל רק בשעת גמר מלאכה, כמו ששנינו במשנה לעיל ה,ח).

אמר רבי הושעיא (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): רומס – דורס (ביד או ברגל. - ואולי צריך לומר: 'מורס' - מועך, סוחט), הייתי זיתים – כדי להוציא מהם שמן, עם רבי חייא הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים), ואמר לי: כל זית – עץ זית, שאת (שאתה) יכול לפשוט (להושיט) ידך – בשעת הקטיף מהמקום שאתה עומד בו, וליטלו – אפילו עברת עליו ושכחת ולא קטפת אותו, - אינו שכחה (שני החכמים היו מעורבים בתהליך ייצור שמן הזית ודנו בהלכה בעניין זיתים בזמן עבודתם).

אמר רבי יוחנן: מכיון שעבר עליו – על עץ זית בשעת הקטיף, ושכחו – ולא קטפו**, הרי הוא שכחה** – אפילו יכול לפשוט ידו וליטלו. - רבי יוחנן חלוק על רבי חייא הגדול (מימרת רבי הושעיא ומימרת רבי יוחנן מובאות בירושלמי לעיל ה,ב ולהלן ז,ח). • • •

במשנה שנינו: "שני גרגרים - פרט, ושלשה - אינן פרט".

רבי לעזר (אמורא בדור השני) אמר בשם רבי חייא רובה – הגדול**: חצי אשכול** – של ענבים שנפל בשעת הבצירה, - פרט – יש לו דין פרט. אבל אשכול שלם - אינו פרט**.**

ומציעים ברייתא: תני – שונה רבי חייא: חצי אשכול או אשכול שלם – של ענבים שנפל בשעת הבצירה, - פרט – יש לו דין פרט (הברייתא ששונה רבי חייא חולקת במקרה של אשכול שלם על מה שאומר רבי לעזר בשמו).

ומציעים קושיה ממשנה על האמור לפני כן: והתני (צריך לומר: 'והתנינן' ("אוצר לשונות ירושלמיים" עמוד 511; "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 157, הערה 56)): – והרי שנינו (משנה פאה ו,ה): שני גרגרים - פרט! – ויש לדייק מהמשנה, שיותר משני גרגרים - אינו פרט. הרי שחצי אשכול או אשכול שלם - אינו פרט, שלא כברייתא ששונה רבי חייא ושלא כמו שאומר רבי לעזר בשמו!

ומציעים תירוץ לקושיה: רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי חייא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'רבי יוחנן'): בקוצר (צריך לומר: 'בבוצר', או שצריך לומר: 'בקורץ' - חותך, קוצץ (ראה משנה להלן ז,ד)) ומניח תחת הגפן – יש להעמיד את הברייתא ששונה רבי חייא ואת מה שאומר רבי לעזר בשמו במקרה שהוא בוצר ומניח תחת הגפן, ובשעת ההנחה נפלו גרגרים, שאפילו נפל חצי אשכול או אשכול שלם - פרט. אבל במקרה שהוא בוצר, ובשעת הבצירה נפלו גרגרים, אם נפלו שני גרגרים - פרט, אבל לא יותר**.**

היו עשויין כמין סינפון (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'סימפון' - מקור המילה ביוונית, ופירושה: צינור, קנה. הכוונה כאן לצמד חלילים היוצרים צורת V ("משנת ארץ ישראל", מסכת פאה, עמוד 218)) – אם הניח בעל השדה שני עומרים זה בצד זה, כצורת סימפון, ושכחם - אינם שכחה, משום דבר מסוים, שעתיד בעל השדה להיזכר בהם (כך נראה לפרש משפט סתום זה שאין ברור על מה הוא מוסב. המשפט הסתום הזה דומה למשפט הסתום לעיל, וגם הפירוש שפירשתי למשפט כאן דומה לפירוש שפירשתי למשפט לעיל. - הלשון 'כמין סימפון' מופיע בירושלמי מגילה א,ח, והכוונה שם לחליל אחר. ראה פירושנו שם).

ומצמצמים את תחולת הקביעה: מנחם (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): והוא שיהא חותכן בשוה – שלושה גרגרים אינם פרט ושלוש שיבולים אינן לקט רק אם חתך (בצר וקצר) אותם יחד באותו הזמן ונפלו. אבל אם לא חתך אותם יחד, אלא אחד או שניים נפלו כשחתך פעם ראשונה, ועוד אחד או שניים נפלו כשחתך פעם שנייה - יש להם דין פרט ולקט**.** • • •

במשנה שנינו: "אילו כדברי בית הלל. ועל כולם בית שמי אומרים: שלשה - לעניים, וארבעה - לבעל הבית".

מביאים דעות אמוראים בטעמיהם של בית שמי ובית הלל.

אמר רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): טעמיהו (צריך לומר: 'טעמהון'. ובכתב יד רומי: 'טעמון') דבית שמי: – טעמם של בית שמי: כתוב במתנות עניים: "לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה" (דברים כד,יט; כד,כ; כד,כא) – אתם חייבים להשאיר בשדה ובכרם לעניים את מתנותיהם (עומר שנשכח בשדה, זיתים שנשארו בעץ וענבים שנשארו בגפן); ויש ללמוד משלושת מיני העניים שבכתוב זה (הגר, היתום והאלמנה) ששלושה - לעניים, שכל אחד משלושת העניים מקבל אחד**. טעמייהו** (צריך לומר: 'טעמהון') דבית הלל: – טעמם של בית הלל: כתוב במתנות עניים: "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם**"** (ויקרא יט,י; כג,כב) – אתם חייבים להשאיר בשדה ובכרם לעניים את מתנותיהם (הפאה, הלקט והפרט), והעניים יבואו ויאספו אותן; ויש ללמוד משני מיני העניים שבכתוב זה (העני והגר) ששניים - לעניים, שכל אחד משני העניים מקבל אחד**.**

אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): שניהן מקרא אחד (פסוק אחד מסוים) דרשו: – בית שמי ובית הלל למדו את דבריהם מאותו הכתוב: "לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה" (דברים כד,יט; כד,כ; כד,כא) - בית שמי אומרים: לעניים – יש ללמוד משלושת מיני העניים שבכתוב זה (הגר, היתום והאלמנה) ששלושה - לעניים**, ובית הלל אומרים: לבעל הבית** – יתום ואלמנה נחשבים כמין אחד, שוי"ו החיבור במילה "ולאלמנה" מחברת אותם לאחד, ואין כאן אלא שני מיני עניים, ויש ללמוד מהם ששניים - לעניים, אבל שלושה - לבעל הבית (לפי רבי מנא, גם בית הלל למדו מאותו הכתוב שבית שמי למדו ממנו, מה שאין כן לפי רבי אבין). • • •

משנה העומר שיש בו סאתים – שתי סאים גרגרי תבואה, ושכחו – בעל השדה בשדה, - אינו שכחה.

שני עמרים ובהם סאתים – שיש בשניהם יחד סאתיים גרגרים, ונשכחו בשדה, - רבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) אומר: לבעל הבית – הם של בעל השדה, שאינם שכחה, כדין עומר אחד שיש בו סאתיים**; וחכמים אומרים: לעניים** – הם של העניים, שיש להם דין שכחה**.**

אמר רבן גמליאל: וכי מרוב העמרים יופי כח – יפה כוחו, של בעל הבית או הורע כח? – האם ריבוי עומרים בשכחה הוא לטובת בעל השדה או לרעתו? אמרו לו – חכמים לרבן גמליאל**: יופי כח** – שהרי שני עומרים - שכחה, שלושה - אינם שכחה (לעיל משנה ה). אמר להם – רבן גמליאל לחכמים**: מה אם בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתים ושכחו - אינו שכחה, שני עמרים ובהן סאתים - אינו דין** – כלום אינו קול וחומר, שלא יהו שכחה?! אמרו לו – חכמים לרבן גמליאל**: לא** – אין זה קול וחומר**, אם אמרת בעומר אחד** – שיש בו סאתיים, שאינו שכחה, שהוא כגדיש – ודין שכחה אינו בגדיש אלא בעומר**, תאמר בשני עמרים** – רוצה אתה לומר שגם בשני עומרים שיש בשניהם יחד סאתיים אין דין שכחה, שהן ככריכות (אגודות שיבולים) – כשני עומרים קטנים שיש בהם שכחה**?!** • • • משנה קמה שיש בה סאתים ושכחה – ששכח בשעת הקצירה קמה שיש בה סאתיים ולא קצר אותה, - אינה שכחה; אין בה סאתים – אם בקמה ששכח מלקצור אין סאתיים, שהשיבולים שדופות הן**, אבל ראויה היא לעשות סאתים** – לגדל סאתיים בשנה כתיקנה**, אפילו היא של טוֹפַח** (מין קטנית שאינו מאכל אדם, או מין מדגני הבר הדומה לשעורה) – אפילו הקמה ששכח היא של טופח, שהוא סוג גידול שיבולו נמוך, - רואין אותה כאלו היא ענבה (יבול) של שעורים – שיבולם גדול יותר, ואם לפי אומדן זה יש בה סאתיים - אינה שכחה (הפירוש לסופה של המשנה הוא על פי "החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמוד 225, הערה 15). • • •

תלמוד העומר שיש בו סאתיים ושכחו במשנה שנינו: "העומר שיש בו סאתים ושכחו - אינו שכחה".

מציעים שתי אפשרויות למקור בכתוב לדינו של עומר שיש בו סאתיים.

אמר רבי לעזר (אמורא בדור השני): כתוב – בעניין שכחה**: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה**, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ**"** (דברים כד,יט) – אם אחרי קצירת התבואה תשכח אגודת שיבולים בשדה ולא תביא אותה אל הגורן - אסור לחזור ולקחתה; ויש לדרוש את הכתוב: - עומר שאת (שאתה) יכול לפשוט (להושיט) ידך – בשעת העימור מהמקום שאתה עומד בו, וליטלו – אם עברת עליו ושכחת ולא אספת אותו - הרי הוא ב'בל תשוב' והוא שכחה**. [יצא** (הוּצָא מחוץ לכלל) זה – עומר שיש בו סאתיים, שאין את (אתה) יכול לפשוט ידך וליטלו – בשל גודלו, ולכן אינו בכלל 'בל תשוב' ואינו שכחה**.]** (במסירה שלפנינו נשמט משפט זה מחמת הדומות, והושלם על פי כתב יד רומי, וכן הוא בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני" ובנוסח רש"ס ובהבאת הירושלמי בר"ש משנץ)

ומציעים מקור חלופי עלום שֵׁם: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: "וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר" (דברים כד,יט) - ולא גדיש (ציבור אלומות שנערמו יחד) – יש לדייק מהכתוב שרק עומר שנשכח יש בו שכחה אבל לא גדיש שנשכח, ולכן עומר שיש בו סאתיים אינו שכחה, כיוון שאינו נחשב עומר אלא כגדיש (מקור זה הוא ברייתא של מדרש הלכה).

ומציעים שני מקרי נפקות בין שתי האפשרויות שהועלו: היך עבידא? – איך עשוי [הדבר]? (באיזה אופן ובאילו נסיבות קיימת מחלוקת בין שני המקורות?) -

מקרה נפקות אחד: שכח עומר אחד – קטן, בצידו – של העומר הגדול שיש בו סאתיים שנשכח**. אִין תעבדינֵהּ** – אם תעשה אותו עומר – אם תגדיר את העומר שיש בו סאתיים: עומר (כמו המקור הראשון שאמר רבי אלעזר לעיל), דברי הכל שכחה – העומר הקטן שכחה, כדין שכחת עומר בצד עומר, שלפי כל החכמים, בית שמי ובית הלל החולקים במשנה לעיל ו,ה, שני עומרים שכחה**. ואִין תעבדינֵהּ** – ואם תעשה אותו גדיש – אם תגדיר את העומר שיש בו סאתיים: גדיש (כמו המקור השני לעיל), מחלוקת בית שמי ובית הלל – דינו של העומר הקטן נתון במחלוקת בית שמי ובית הלל במשנה לעיל ו,ב בדין שכחת עומר הסמוך לגדיש, שלפי בית שמי אינו שכחה, ולפי בית הלל שכחה**.**

מקרה נפקות שני: שכח שני עומרין – קטנים, בצדו – של העומר הגדול שיש בו סאתיים שנשכח**. אִין תעבדינֵהּ** – אם תעשה אותו עומר – אם תגדיר את העומר שיש בו סאתיים: עומר**, מחלוקת בית שמי ובית הלל** – דינם של שני העומרים נתון במחלוקת בית שמי ובית הלל במשנה לעיל ו,ה בדין שכחת שלושה עומרים, שלפי בית שמי שכחה, ולפי בית הלל אינם שכחה, שכיוון שהעומר הגדול נחשב עומר, הוא מצטרף עם שני העומרים לעשות אותם כשלושה (במסירה שלפנינו נשמט מ-'שמי והלל' לעיל עד 'שמי והלל' כאן ומגיה השלים). אִין תעבדינֵיהּ – [ו]אם תעשה אותו גדיש – אם תגדיר את העומר שיש בו סאתיים: גדיש**, אינו נידון כשורה** – העומר הגדול אינו נחשב עם שני העומרים הקטנים כשורה בפני עצמה של שלושה עומרים שאין להם דין שכחה, כיוון שהעומר הגדול אינו נחשב עומר אלא כגדיש, ואין כאן שלושה עומרים אלא שניים, ולכן שני העומרים שכחה**.**

בבבלי בבא בתרא עב,ב אמרו: אמר רבי אמי: עומר שיש בו סאתיים - תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו (לעניין דיני שכחה). תורת עומר עליו, דשני עומרים - שכחה, שלושה - אינם שכחה (ולכן, אם שכח עומר רגיל ועומר בן סאתים - שכחה, ואם שכח שני עומרים רגילים ועומר בן סאתים - אינם שכחה); תורת גדיש עליו, דתנן: עומר שיש בו סאתיים ושכחו - אינו שכחה.

לפי הירושלמי, עומר שיש בו סאתיים - תורת עומר עליו או תורת גדיש עליו. ולפי הבבלי, תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו. • • •

תלמוד קמה שיש בה סאתיים ששכחה מניין למדים שקמה שיש בה סאתיים ושכחה - אינה שכחה? -

אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): כתוב בעניין שכחה**: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה**, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ**"** (דברים כד,יט) – הכתוב מדבר בשתי שכחות, שכחת קמה (-"כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ") ושכחת עומר (-"וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה"), ובשל סמיכות הדברים למדים שכחת קמה משכחת עומר, - עומר שיש בו סאתים ושכחו - אינו שכחה, קמה שיש בה סאתים ושכחה - אינה שכחה – מה עומר שיש בו סאתיים - אין לו דין שכחה, כמו שלמדנו בהלכה הקודמת, אף קמה שיש בה סאתיים - אין לה דין שכחה**.** • • • במשנה שנינו: "אין בה סאתים, אבל ראויה היא לעשות סאתים, אפילו היא של טופח - רואין אותה כאלו היא ענבה של שעורים".

אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): ובלבד שיבולין (ראשי קני הדגן שטורי הגרגרים ערוכים בהם) – כשאומדים האם קמה של תבואה הנושאת גרגרים בשיבולים שאין בה סאתיים ראויה לעשות סאתיים, אומדים את שיעור השיבולים שראויה היא לעשות בלי הקשים (קני השיבולים), ולא אומדים את שיעור השיבולים עם הקשים, משום שבקמה משערים סאתיים בשיבולים בלבד (הגר"א בביאורו הארוך למשנתנו כתב, שבעומר משערים סאתיים עם התבן והקש, מה שאין כן בקמה שמשערים סאתיים בתבואה (בשיבולים) בלבד. וב"תוספתא כפשוטה", זרעים א, עמוד 168, הערה 47, הוכיח שאף בעומר צריך סאתיים תבואה). היו – השיבולים, דקות – קצרות, - רואין אותן כאִילּוּ הן ארוכות, שדופות – ריקות מגרגרים, או שהגרגרים הצטמקו, - רואין אותן כילו (כאילו) הן מליאות – ואם לפי אומדן זה יש בקמה סאתיים - אינה שכחה**.** • • •

משנה קמה מצלת את העומר ואת הקמה – הקמה שלא נשכחה או שיש בה סאתיים מצילה מדין שכחה את העומר הסמוך לה ששכח מלאסוף אותו ואת הקמה הסמוכה לה ששכח מלקצור אותה, שאינם שכחה**, והעומר אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה** – העומר שלא נשכח אינו מציל מדין שכחה את העומר ואת הקמה הסמוכים לו שנשכחו, והם שכחה**.**

אי זו היא הקמה שהיא מצלת את העומר? כל שאינה שכחה, אפילו קלח אחד – כל שאין לה דין שכחה, ואפילו קנה אחד של שיבולים שלא נשכח, הרי הוא מציל (הקמה שהיא מצלת את הקמה כבר נתפרש במשנה לעיל ה,ב שאינה מצלת אלא אם כן ראש הקמה שנשכחה מגיע לקמה שלא נשכחה ונקצרת עימה). • • • משנה סאה תבואה עקורה – שנקצרה, וסאה שאינה עקורה – שלא נקצרה, והן סמוכות זו לזו, ושכח את שתיהן**, וכן באילן** – סאה פירות שנקטפו והונחו תחת האילן וסאה פירות שלא נקטפו ששכחן**, השום והבצלים** – סאה שום וסאה בצלים ששכחן, - אינן מצטרפין – לסאתיים, שלא יהיו שכחה, אלא יש להן דין שכחה**. רבי יוסה** (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: אם באת רשות העני באמצע – שיש בין סאה לסאה דבר שהוא של העני, כגון לקט, - אינן מצטרפין – לסאתיים**, ואם לאו - הרי אלו מצטרפין** – לסאתיים ואין להם דין שכחה**.** • • •

תלמוד קמה מצלת את העומר ואת הקמה מניין למדים שקמה מצלת את העומר ואין עומר מציל את העומר? -

אמר רבי (צריך להוסיף כמו בנוסח רש"ס: 'אילא' - רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כתוב – בעניין שכחה**: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה**, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ**"** (דברים כד,יט), ויש לדרוש את הכתוב: - עומר שסביבותיו קציר – עומר הסמוך לקציר (לעומרים) יש לו דין שכחה, שכתוב "קצירך... ושכחת עומר", ולא עומר שסביבותיו קמה – עומר הסמוך לקמה אין לו דין שכחה. ומכאן שקמה מצלת את העומר הסמוך לה ואין עומר מציל את העומר הסמוך לו**.**

ומציעים קושיה: ומר (=ואֵמַר. בכתב יד רומי בשיבוש: 'ומה'. ובמסירה שלפנינו הגיה מגיה: 'למה'): – ואֱמוֹר: עומר שסביבתיו עומרין (צריך לומר: 'קמה' ("שערי תורת ארץ ישראל")) ולא עומר שסביבותיו קמה (צריך לומר: 'עומרין' ("שערי תורת ארץ ישראל"))! – מדוע אין דורשים את הכתוב להיפך: עומר הסמוך לקמה יש לו דין שכחה, שהרי הכתוב מדבר בשכחת קמה, ועומר הסמוך לעומרים אין לו דין שכחה?

ומתרצים את הקושיה: עומר שסביבותיו עומרין - מה שתחתיו שדה – כיוון שהתבואה שסביבו של העומר נקצרה, ואינה מחוברת בקשיה לקרקע, מקומו של העומר נקרא שדה, ומתקיים בו "ושכחת עומר בשדה", ולכן עומר הסמוך לעומרים יש לו דין שכחה**, עומר שסביבתיו קמה - מה שתחתיו קשין** – כיוון שהתבואה שסביבו של העומר לא נקצרה, והיא מחוברת בקשיה לקרקע, מקומו של העומר אינו נקרא שדה אלא קשים, ואין מתקיים בו "ושכחת עומר בשדה", ולכן עומר הסמוך לקמה אין לו דין שכחה**.**

ומציעים ברייתא: תנא: – שנה [התנא]: קמת חבירו מצלת את (בכתב יד רומי כאן ולהלן: 'מצלת על') שלו, של גוי מצלת את של ישראל, של חיטין מצלת את של שעורין – וכן של שעורים מצלת את של חיטים**; דברי רבי** (צריך להוסיף כמו בתוספתא: 'מאיר' - גדול התנאים בדור הרביעי. וכן הוא בנוסח רש"ס). וחכמים אומרים: אינה מצלת אלא שלו – אבל אין קמת חבירו מצלת את שלו, ואין קמת גוי מצלת את של ישראל**, אינה מצלת אלא ממינה** (בנוסח רש"ס: 'מינה') – אבל אין קמת חיטים מצלת את של שעורים**.**

בתוספתא פאה ג,ה שנו: קמת חבירו מצלת על שלו, של חיטים על של שעורים, של נוכרי על של ישראל; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אין מצלת אלא על שלו וממין על מינו.

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: 'אומר'): כשם שהקמה מצלת את העומר, כך העומר מציל את הקמה – בזה רבן שמעון בן גמליאל חולק על משנתנו**. ודין** (קול וחומר) הוא. ומה אם הקמה שיפה בה כח העני – שהרי יש לעני בקמה גם לקט ופאה, (ושכחה) (מילה זו יתירה ואינה במקבילה שבתוספתא, וכן אינה בנוסח רש"ס) - הרי היא מצלת – את העומר שבצידה מיד העני, שאינו שכחה**, עומר שהורע בו כח העני** – שהרי אין לעני בעומר לא לקט ולא פאה אלא שכחה בלבד, - אינו דין – כלום אינו קול וחומר, שיציל – את הקמה שבצידו מיד העני, שלא תהא שכחה**?!** (בתמיהה)

אמרו לו: – החכמים השיבו לרבן שמעון בן גמליאל על הקול והחומר: רבי, (מה אם קמה שיפה כח העני בה ושכחה - הרי היא מצלת, עומר שהורע כח העני בו ושכחו - אין דין שיציל?!) (משפט זה זהה למשפט הקודם שאמר רבן שמעון בן גמליאל, ואין לגרוס אותו) [מה לקמה שמצלת את העומר – שבצידה מיד העני**, שהורע כוח העני בו** – בעומר**;** וכי יציל עומר את הקמה – שבצידו מיד העני**, שיפה כוח העני בה** – בקמה**?!** (בתמיהה) – ולכן העומר אינו מציל את הקמה**]** (תוקן על פי הבאת הירושלמי בר"ש משנץ)

רבן שמעון בן גמליאל דן קול וחומר לפי הדבר המציל, שאם דבר שיפה כוח העני בו מציל דבר אחר משכחה, כל שכן שדבר שהורע כוח העני בו יציל דבר אחר משכחה. והחכמים משיבים שהצלה תלויה בדבר הניצול, שאין דבר ניצול משכחה אלא אם כן הורע כוח העני בו.

ומציינים: מדברי שניהן (בכתב יד רומי נוסף 'נלמד', וכן הוסיף מגיה במסירה שלפנינו. ואין צורך, שכן הוא לשון הירושלמי בכל מקום) – מדברי רבן שמעון בן גמליאל והחכמים כאחד נוכל להסיק**, מצילין עומר מעומר** – העומר שלא נשכח מציל מדין שכחה את העומר הסמוך לו שנשכח. לפי רבן שמעון בן גמליאל, אנו יכולים ללמוד בקול וחומר שעומר יציל עומר: מה אם קמה שיפה כוח העני בה - מצלת את העומר, עומר שהורע כוח העני בו ושכחו - אין דין שיציל את העומר?! ולפי החכמים שהולכים אחר הניצול, עומר לא יינצל כיוון שהורע כוח העני בו**, ואין מצילין קמה מקמה** – הקמה שלא נשכחה אינה מצילה מדין שכחה את הקמה הסמוכה לו שנשכחה. לפי רבן שמעון בן גמליאל, אין אנו יכולים ללמוד בקול וחומר שקמה תציל קמה. ולפי החכמים שהולכים אחר הניצול, קמה לא תינצל כיוון שיפה כוח העני בה (שתי ההלכות האלו שאנו יכולים ללמוד מדברי שניהם סותרות את האמור במשנתנו).

בתוספתא פאה ג,ו שנו: רבן שמעון בן גמליאל אומר: כשם שהקמה מצלת את העומר, כך העומר מציל את הקמה. ודין הוא. מה אם קמה שהורע כוח עני (צריך לומר: בעל הבית) בה (שהרי יש לעני בקמה גם לקט ופאה) - מצלת (בשביל בעל הבית) את העומר, עומר שיפה כוח עני (צריך לומר: בעל הבית) בו (שהרי אין לעני בעומר לא לקט ולא פאה אלא שכחה בלבד) - אינו דין שיציל (בשביל בעל הבית) את הקמה?! אמרו לו: רבי, מה לקמה שמצלת את העומר, שהרי יפה כוח עני (צריך לומר: בעל הבית) בו (בעומר, ולפיכך מצילתו בשבילו); יציל עומר את הקמה, שהרי יפה כוח עני בה (בקמה)?!

כך תיקן את התוספתא ב"תוספתא כפשוטה". ר"ש משנץ תיקן את התוספתא על פי הירושלמי שהיה לפניו: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: ...ומה אם קמה שיפה כוח העני בה - מצלת את העומר, עומר שהורע כוח העני בו - אינו דין שיציל את הקמה?! - אמרו לו: רבי, מה לקמה שמצלת את העומר, שהורע כוח העני בו; יציל עומר את הקמה, שיפה כוח העני בה?!".

במשנה שנינו: "אי זו היא הקמה שהיא מצלת את העומר? כל שאינה שכחה".

מציעים דיוק מן המשנה: הא – אבל אם שכח - שכחה! – המשנה אמרה, שאם לא שכח את הקמה - הקמה מצילה מדין שכחה את העומר שנשכח. ויש לדייק מזה, שאם שכח בסוף את הקמה - אין הקמה מצילה מדין שכחה את העומר הנשכח! ודוחים את הדיוק שהוצע בהצעת אפשרות פרשנית: תיפתר – תתפרש (הדיוק מן המשנה), בששכח את הקמה תחילה – במקרה ששכח בתחילה את הקמה לפני שנשכח העומר, שבמקרה הזה אין הקמה מצילה מדין שכחה את העומר הנשכח, שכך יש לדייק מן המשנה. אבל אם שכח בסוף את הקמה אחרי שנשכח העומר - אין בעומר דין שכחה, כיוון שהקמה כבר הצילה אותו לפני שנשכחה (במסירה שלפנינו ובכתב יד רומי בא קטע זה בתחילת ההלכה הבאה. מפרשי הירושלמי חלוקים במקומו של קטע זה, יש מהם שמסבירים שקטע זה שייך להלכה זו, ויש מהם שמסבירים שקטע זה שייך להלכה הבאה. לנו נראה שקטע זה שייך להלכה זו, משום שהוא עוסק בקמה שהיא שכחה בניגוד לקמה שאינה שכחה, וזה עניינה של הלכה זו, ולכן העברנו את הקטע הזה מתחילת ההלכה הבאה אל סוף ההלכה הזו ופירשנו אותו כמו רא"פ).

תלמוד סאה שנקצרה וסאה שלא נקצרה במשנה שנינו: "סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה - אינן מצטרפין".

מציעים דיוק מן המשנה: הא – אבל אם היו שתיהן עקורות - לבעל הבית – המשנה אמרה, שסאה עקורה וסאה שאינה עקורה, והן סמוכות זו לזו, ושכחן - אינן מצטרפות לסאתיים ויש להן דין שכחה. ויש לדייק מזה, שאם שתי הסאים עקורות, והן סמוכות זו לזו, ושכחן - הן מצטרפות לסאתיים ואין להן דין שכחה, והן של בעל השדה**!**

וקובעים: מתניתא – המשנה [היא] כרבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) – הדיוק מן המשנה הוא כשיטתו של רבן גמליאל, שאמר (משנה לעיל ו,ו) ששני עומרים ובהם סאתיים אינם שכחה והם של בעל השדה**.**

ושואלים: ותיצול (ותינצל) עקורה משאינה עקורה! – מדוע אין הסאה העקורה ניצולת מדין שכחה על ידי הסאה שאינה עקורה, אף שאחר כך שכח גם את הסאה שאינה עקורה, והרי הקמה שלא שכחה מצלת מדין שכחה את העומר הסמוך לה ששכחו (משנה לעיל ו,ח)? (המונח 'עקורה' מחליף במשנה כאן את המונח 'עומר', והמונח 'שאינה עקורה' מחליף במשנה כאן את המונח 'קמה') - ומציעים היסק מן השאלה: הדא אמרה: – זאת אומרת: דבר שהוא ראוי להציל ושכחו - הרי הוא (בכתב יד רומי: 'זו') שכחה – כמו במקרה הזה, שהסאה שאינה עקורה ראויה להציל מדין שכחה את הסאה העקורה לפני ששכח את הסאה שאינה עקורה, ואם שכח גם את הסאה שאינה עקורה - יש לסאה העקורה דין שכחה**.**

ודוחים את ההיסק בהצעת פרשנות למשנה המבוססת על אוקימתא: אמר רבי יונתן (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'רבי יונה' (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי), וכן הוא בהבאת הירושלמי בר"ש משנץ ובירושלמי לעיל ה,ב): תיפתר – תתפרש (המשנה כאן), בקוצר שורה – אחת, ובה שכח לקצור את הסאה שאינה עקורה, ומעמר (מפנה עומרים) שורה – אחרת, ובה שכח לעמר את הסאה העקורה**, וכבר שכח את הקמה עד שלא שכח** (בכתב יד רומי ובירושלמי לעיל: 'ישכח') את העמרים – שכיוון ששכח את הסאה שאינה עקורה לפני ששכח את הסאה העקורה, אין הסאה שאינה עקורה מצילה מדין שכחה את הסאה העקורה. אבל אם שכח דבר אחד שהוא ראוי להציל מדין שכחה דבר אחר הסמוך לו אחרי ששכח את הדבר האחר - לא ייעשה הדבר האחר שכחה (הקטע "ותיצול עקורה משאינה עקורה... אמר רבי יונה..." בא בירושלמי לעיל ה,ב בפשיטת שאלה שנשאלה שם ודחיית פשיטת השאלה).

עיקר מקומה של הסוגיה "ותיצול עקורה משאינה עקורה... אמר רבי יונה..." הוא כנראה לעיל ה,ב, והסוגיה הועתקה לכאן בדרך אגב, כרגיל במקבילות בירושלמי ("סוגיות מוחלפות בירושלמי", "תרביץ" ס, עמוד 23, הערה 38). • • •

במשנה שנינו: "רבי יוסה אומר: אם באת רשות העני באמצע - אינן מצטרפין, ואם לאו - הרי אלו מצטרפין".

מציעים שאלה: מה? – מה פירוש דברי רבי יוסה "אם באת רשות העני באמצע"? איזו משתי האפשרויות המפורטות בהמשך היא נכונה? עד שתבוא ממש – שכבר באה (שכבר יש בין סאה לסאה דבר שהוא של העני, כגון לקט), או אפילו נראית להביא (מילה זו הושלמה במסירה שלפנינו על ידי מגיה. וצריך לומר כמו להלן: 'לבוא', וכן הוא בהבאת הירושלמי בר"ש משנץ) – אפילו ראויה לבוא, אף שעדיין לא באה (שיש בין סאה לסאה דבר שראוי להיות של העני, כגון תבואה שלא נקצרה, שראוי להיות בה לקט כשתיקצר)?

ופושטים את השאלה בהצעת ברייתא בתוספת דיון קצר: נשמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (הברייתא המדגימה את דברי רבי יוסה): (בגין) [כגון] (תוקן על פי כתב יד רומי) התבואה שבכרם (צריך לומר כמו בהבאת הירושלמי בר"ש משנץ ובנוסח רש"ס: 'והכרם') – רבי יוסה חולק רק בתבואה שיש בה לקט וכן בכרם שיש בו פרט, שאם באה רשות העני באמצע - אין מצטרפים, אבל אינו חולק בגידולים אחרים שאין בהם לקט ופרט**.** - ויש לתמוה: וכרם לא על אתר (מיד) הוא?! (בתמיהה) – הרי אין דרך פרט להיות מונח בכרם בין הפירות שנקטפו ובין הפירות שלא נקטפו, שכן דרך העניים ליטול את הפרט מיד, לפני ששכח בעל הכרם את הפירות שנקטפו ("תוספתא כפשוטה"). - ומציעים את סוף פשיטת השאלה: הדא אמרה: – זאת אומרת: אפילו נראית לבוא – פירוש דברי רבי יוסה הוא, שרשות העני ראויה לבוא באמצע, שהרי אין פרט בין הפירות שנקטפו ובין הפירות שלא נקטפו כששכח אותם, אלא שהוא ראוי לבוא, שהפרט שהיה כבר ניטל**.**

בתוספתא פאה ג,ה שנו: רבי יוסה אומר: חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: כל שבאת רשות עני לאמצע (שבין שתי הסאים מבדילים פירות ממין כזה שיכולה להגיע לעני זכות בחלק מהם), כגון התבואה והכרם (שהעני יש לו זכות בלקט שתבואה ובפרט שבכרם), אין מצטרפים. וכל שלא באת רשות עני לאמצע, כגון פירות האילן, הרי אלו מצטרפים. • • •

משנה תבואה שניתנה לשחת – לצורך מספוא לאכילת בהמה, ולא לאכילת אדם, או לאלומה – לקשור בקשיה אלומות, ולא לאכילה**, וכן באגידי השום ואגודת השום והבצלים** (צריך לומר כמו בכתב יד אחד של המשנה: 'וכן באגידי השום והבצלים') – שומים ובצלים שנתלשו ועשו מהם אגודות קטנות, ועתידים לאסוף את האגודות הקטנות ולעשות מהן אגודות גדולות, שהעימור הראשון (איסוף האגודות הקטנות) אינו גמר מלאכת העימור, - אין להם שכחה – מפני שאין דין שכחה אלא בגידול שניתן לאכילת אדם, ואין דין שכחה אלא בגמר מלאכת העימור**.**

וכל הטמונים בארץ – ירקות שלאחר תלישתם טומנים את הפקעות והבצלים באדמה לצורך אחסון (ראה משנה שביעית ה,ב), כגון הלוף (צמח רב שנתי, בעל פקעת, שעליו הגדולים ופקעתו נאכלו לאחר בישול ממושך), השום והבצלים – ובשעה שהוציא אותם מהאדמה ואסף אותם שכח אחד מהם ולא הוציאו, - רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: אין להם שכחה – שאין דין שכחה בטמון**; וחכמים אומרים: יש להם שכחה** – שיש דין שכחה בטמון**.** • • •

תלמוד במשנה שנינו: "תבואה שניתנה לשחת או לאלומה - אין להם שכחה".

מרחיבים את תחולת הקביעה: אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): לא סוף דבר נותנה (בנוסח רש"ס: 'ניתנה', כלשון המשנה), אלא אפילו נוטלה על מנת ליתנה – האמור במשנה בעניין שכחה נכון לא רק במקרה שנזרעה התבואה לשחת, אלא גם במקרה שנזרעה התבואה לאכילת אדם אבל נקצרה לשחת**.**

שכחה בטמון במשנה שנינו: "וכל הטמונים בארץ - רבי יהודה אומר: אין להם שכחה; וחכמים אומרים: יש להם שכחה".

מציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם (משנה בבא קמא ו,ה) שנינו: המדליק את הגדיש – של חברו, והיו בו כלים – טמונים בגדיש, ונשרפו עימו, - רבי יהודה אומר: משלם כל מה שבתוכו (בכתבי היד של המשנה: 'ישלם כל מה שהיה בתוכו') – אף נזק הכלים שהיו טמונים בתוך הגדיש**. וחכמים אומרים: אינו משלם אלא גדיש** של חטין או גדיש של שעורין – שאינו חייב אלא על הגדיש שהוא גלוי, ולא על הכלים הטמונים בו**.**

ומציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: מחלפא שיטתיה דרבי יהודה! – מוחלפת שיטתו של רבי יהודה! ומציעים את המקורות הסותרים זה את זה: תמן הוא אומר (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'אמר'): – שם (בעניין נזקי אש) הוא אומר: לרבות את הטמון (מוסתר, חבוי) – יש לכלול בתוך הכלל גם את הטמון, שחייבים בנזקי אש על הטמון**, וכא הוא אמר:** – וכאן (בעניין שכחה) הוא אומר: פרט לטמון – יש להוציא מן הכלל את הטמון, שאין דין שכחה בטמון**?!**

ומיישבים את הסתירה בהצעת הבחנה בין שני המקרים: תמן – שם (בעניין נזקי אש נאמר:) - "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה" (שמות כב,ה) – אם תצא אש מרשותו של אדם והגיעה לקוצים והתפשטה על ידי שריפת הקוצים ושרפה גדיש (ערימת תבואה שנקצרה) או קמה (תבואה העומדת להיקצר), - ממשמע שנאמר – מתוך הכוונה הפשוטה המשתמעת מן הדבר שנאמר: 'קמה', אין אנו יודעין שהגדיש בכלל – שהמדליק את הגדיש חייב לשלם?! (בתמיהה) ומה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהמילה היתירה: 'גדיש'? לרבות את הטמון – המילה המיותרת "גדיש" באה ללמד, שהמדליק את הגדיש חייב לשלם גם על הטמון בגדיש**. והכא** – וכאן (בעניין שכחה נאמר:) - 'שדך' (צריך לומר כמו בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": '"וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה"' (דברים כד,יט)) - בגלוי – המילה "בשדה" משמעה: במקום גלוי (שאינו מוסתר), ומכאן שדין שכחה הוא בדבר שנמצא על הארץ**, פרט לטמון.**

ומציעים סתירה מדבריהם של קבוצת החכמים על עצמם: מחלפא שיטתין (צריך לומר: 'שיטתון'. ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני" ובנוסח רש"ס: 'שיטתהון') דרבנין! – מוחלפת שיטתם של החכמים! ומציעים את המקורות הסותרים זה את זה: תמן אינון אמרין: – שם (בעניין נזקי אש) הם אומרים: פרט לטמון – שפטור עליו בנזקי אש**, וכא אינון אמרין:** – וכאן (בעניין שכחה) הם אומרים: לרבות את הטמון – שיש דין שכחה בטמון**?!**

ומיישבים את הסתירה בהצעת הבחנה בין שני המקרים: תמן – שם (בעניין נזקי אש נאמר:) - "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה" (שמות כב,ה) - מה שדך (צריך לומר כמו בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני" ובנוסח רש"ס: 'מה שדה') בגלוי, אף כל דבר שהוא גלוי (בכתב יד רומי ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": 'דבר שבגלוי'). ברם הכא – אבל כאן (בעניין שכחה נאמר:) - 'שָׂדֶךָ' (-"כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר" (דברים כד,יט)) - בגלוי, פרט לטמון. "קְצִירְךָ" (דברים כד,יט) - בגלוי, פרט לטמון. (והוי) (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה, ואינה בכתב יד רומי ובירושלמי סוטה ט,ב) מיעוט אחר מיעוט – עניין שבא בו מיעוט, ואחריו בא בו מיעוט שני, כמו בעניין שכחה ש"קצירך" הוא מיעוט ("פרט לטמון") ו"שדך" הוא מיעוט ("פרט לטמון"), (ואין מיעוט אחר מיעוט) (מילים אלו אינן בכתב יד רומי ובירושלמי סוטה ט,ב) לרבות את הטמון – שכלל הוא שאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, ולכן החכמים מרבים את הטמון**.**

בירושלמי סוטה ט,ב מציעים סתירה דומה מדבריהם של החכמים על עצמם בעניין שכחה ("לרבות את הטמון") ובעניין עגלה ערופה ("פרט לטמון") ומיישבים את הסתירה באופן דומה.

במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דנזיקין פרשה יד נאמר: "או השדה" - אפילו ליחכה את העפר. או אפילו היו לו כלים טמונים בגדיש והדליקם? תלמוד לומר: "או הקמה או השדה" - מה השדה - בגלוי, אף הקמה - בגלוי.

בירושלמי בבא קמא ו,ה אמרו: מחלפה שיטתיה דרבי יהודה! תמן (בעניין שכחה) הוא אמר: פרט לטמון, והכא (בעניין נזקי אש) הוא אמר: לרבות את הטמון?! לית רבי יהודה דריש הכא אלא 'גדיש': לאי זה דבר נאמר 'גדיש'? שהוא משלם כל מה שבתוכו. מחלפה שיטתון דרבנין! תמן (בעניין שכחה) אינון אמרין: לרבות את הטמון, וכא (בעניין נזקי אש) אינון אמרין: פרט לטמון?! ולא כן אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: מודים חכמים לרבי יהודה בכלי גורן שדרכן ליטמן (בגדיש, שחייב לשלם עליהם)?! (ואם כן, גם כאן החכמים דורשים לרבות את הטמון)

בירושלמי פאה ובבא קמא יישבו באופנים שונים את הסתירה מדבריהם של החכמים על עצמם בעניין שכחה ובעניין נזקי אש. • • •

משנה הקוצר בלילה, והמעמר – בלילה (כדי להימנע מפגיעות החום והיובש, יש שהאיכר קוצר ומעמר את תבואתו בשעות הלילה), והסומה (עיוור) - יש לו שכחה – שאין אנו אומרים: קמה זו לא קצרו ועומר זה לא עימרו לפי שלא ראו אותם, ולא מחמת שכחה**.**

ואם היה מתכוון – המעמר, ליטול את הגס הגס – לאסוף תחילה את העומרים הגדולים, ולהניח לעת עתה את העומרים הקטנים ולאחר מכן לחזור וללקט אותם, - אין לו שכחה – מאחר שדרכו לחזור ולבדוק בין הדקים האם יש שם גסים ששכח, לכן עדיין לא עבר מהגסים ואין קוראים בו "לא תשוב לקחתו", ולפיכך אין להם שכחה**.**

אם אמר – בעל השדה**: הרי אני קוצר על מנת מה שאני שכח** – בשדה בשעת הקצירה, אני אטול – אחזור ליטול מה שאני שוכח, ולא אניח לעניים, - יש לו שכחה – מה שהוא שוכח יש לו דין שכחה, שתנאו שהתנה מלכתחילה בטל**.** • • •

תלמוד שכחה בלילה והמַתְנֶה על השכחה במשנה שנינו: "הקוצר בלילה, והמעמר, והסומה - יש לו שכחה".

מציעים פירוש למשנה: כיני מתניתא: – כך היא המשנה: הקוצר בלילה – ושכח קמה מלקצור אותה מחמת החשכה**, והמעמר בלילה** – ושכח עומר מלאסוף אותו מחמת החשכה**,** והסומא בין ביום בין בלילה – עיוור שקצר או עימר בין ביום ובין בלילה ושכח קמה או עומר מחמת העיוורון**.** • • •

במשנה שנינו: "ואם היה מתכוון ליטול את הגס הגס - אין לו שכחה".

מרחיבים את תחולת הקביעה: אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): לא סוף דבר גסין, אלא (צריך להוסיף: 'אפילו') דקין (המילה 'אפילו' נשמטה בטעות במסירה שלפנינו, אולם ישנה בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס) – האמור במשנה בעניין שכחה נכון לא רק לגבי העומרים הגדולים שנטל תחילה, אלא גם לגבי העומרים הקטנים שהוא נוטל אחר כך**.** - ומנמקים: (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה 'וכי', ואינה בכתב יד רומי, ואין לגרוס אותה) מאחר שדרכו לבחון (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה, כמו שהוא בכתב יד רומי) בגסין, אפילו דקין אין להן שכחה – מאחר שדרכו לחזור ולבדוק בין הדקים האם יש שם גסים ששכח, לכן אפילו הדקים שהוא מעמר אותם לאחר שעימר תחילה את הגסים - אין להם שכחה**.**

בתוספתא פאה ג,ח שנו: המעמר מפני הדליקה ומפני אמת המים (המפנה עומרים מתוך שדהו כדי להצילם מפני הדליקה המתקרבת או מפני אמת המים שעוברת על גדותיה) - אין להם שכחה, מפני שעתיד לבחן (שעתיד לחזור ולבדוק האם לא שכח מפני הבהלה).

כסגנון זה שבתוספתא ("מפני שעתיד לבחן") גם בירושלמי כאן ("מאחר שדרכו לבחון...") ולהלן ז,ב ("מכיון שדרכן ליבחן...") ובעוד כמה מקומות ("תוספתא כפשוטה"). • • •

במשנה שנינו: "אמר: הריני קוצר על מנת מה שאני שוכח אני אטול - יש לו שכחה".

מה הטעם שיש לו שכחה? -

שהתנה על מה שכתוב בתורה – שהעמיד דבריו נגד מה שמפורש בתורה**, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה - תנאו בטל** – לפי שאינו יכול לעקור דבר מן התורה**.** • • •