פרק זה (החל בהלכה ד) מבאר את דיני עיר הנידחת שנזכרה בפרק הקודם (בהלכה א). משום שפרק זה רוצה ללמד שאנשי עיר הנידחת אין להם חלק לעולם הבא, הוא מפרט תחילה אלו שאין להם חלק לעולם הבא.

משנה בכתב יד אחד של המשנה יש כאן המשפט: 'כל ישראל יש להן חלק לעולם הבא'. אבל בשני כתבי יד של המשנה אין משפט זה. - "כל ישראל..." הוא תוספת מאוחרת ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 428). ואֵלּוּ שאין להן חלק לעולם הבא – אחר תחיית המתים**: האומר: אין תחיית המתים** – שכופר בתחיית המתים**, ואין תורה מן השמים** – מידי הקב"ה, אלא משה מפי עצמו אמרה**, ואפיקורוס** – ההולך בשיטת הפילוסוף היווני אפיקורוס (חי במאה הרביעית והשלישית לפני הספירה), שלימד את הבריות להלך אחר התענוגות. הוא דיבר על ההנאה כערך עליון בחיי האדם, וכפר בהשגחתם של האלים על מעשה בני האדם. "אפיקורוס" הוא כינוי מקובל בספרות חז"ל למי שאינו מאמין שאלוהים הוא מנהיג העולם ואינו מקבל עליו מלכות שמים (בתקופה ההלניסטית הוצמד המונח "אפיקורוס" למי שנחשד בכפירה דתית והתכחש לקיומם או לכוח ההשפעה של אלי יוון. חז"ל השתמשו במושג זה ליהודי הכופר בה'). רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר: אף הקורא בספרים החיצונים – בספרים שנתחברו בימי הבית השני או בתקופת המשנה ולא התקבלו לכתבי הקודש**, והלוחש על המכה** – כדי לרפאותה בלחשים, ואומר – בשעה שהוא לוחש**: "כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי י'י רֹפְאֶךָ"** (שמות טו,כו) - אין להם חלק לעולם הבא (קריאה בספרים החיצונים ולחישה על המכה אפיינה את המינים שמזוהים עם היהודים הנוצרים). אבא שאול (תנא בדור השלישי והרביעי) אומר: אף ההוגה את השם – המיוחד, שם הוויה, באותותיו – באותיות שבהן הוא נכתב - אין לו חלק לעולם הבא (הלוחש על המכה וההוגה את השם באותותיו מבטאים זלזול בכבוד שמים). • • •

תלמוד אלו שאין להם חלק לעולם הבא במשנה שנינו: "אֵילּוּ שאין להן חלק לעולם הבא" כול'. כאן התחלת מקבילה בירושלמי פאה א,א. מביאים ברייתא: הוסיפו עליהן – חכמים הוסיפו על אלו שנמנו במשנה**: הפורק עול, והמיפר ברית, והמגלה פנים בתורה** – להלן מפרשים מה הן שלוש העבירות החמורות האלו, - אין להן חלק לעולם הבא.

ומפרשים את הברייתא: הפורק עול - זה שהוא אומר: יש תורה ואיני סופנה – איני מחשיב ומכבד את התורה (הגרסה במקבילה: 'ואיני סובלה' - איני רוצה לשאת על עצמי את עול מצוות התורה). המיפר ברית - זה שהוא מושך לו ערלה – כדי שלא יהיה ניכר שהוא נימול, וייראה כגוי (מושכי העורלה היו יהודים מתייוונים שרצו להיטמע בין בני התרבות היוונית, או יהודים מתנצרים, או יהודים שביקשו להשיג אזרחות יוונית בערים יווניות. מושכי העורלה גילו במעשה זה פרישה מן הציבור (ראה "משיכת עורלה ותקנת הפריעה", "ציון" נד, עמודים 105-108)). המגלה פנים בתורה (מביע דעות של כפירה בעיקרי התורה) - זה שהוא אומר: לא ניתנה תורה מן השמים.

ומקשים: ולא כבר תניתֵהּ: – ו(כי) לא כבר שנה אותו [התנא] (של המשנה): (במקבילה בכתב יד רומי: 'תנינתה' - שנינו אותה) האומר: אין תורה מן השמים - אין לו חלק לעולם הבא**?!** (בתמיהה) – ואם המגלה פנים בתורה הוא זה שהוא אומר: לא ניתנה תורה מן השמים, מה הוסיפו חכמים בזה על אלו שנמנו במשנה? ומתרצים את הקושיה בהצעת ברייתא המיוחסת לאמורא: תני – שונה רבי חנינה (במקבילה במסירה שלפנינו: 'תנא רבי חנניה') ענתוניה (נראה שצריך לגרוס: 'ענתיניא' - איש עין תינה, עין תאנה ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1401, הערה 304). - אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מהיישוב עין תאנה בגליל) קומי – לפני רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): המגלה פנים בתורה - זה שהוא עובר על דברי תורה בפרהסיא (בגלוי (מקור המילה ביוונית)), כגון יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה וחביריו – כמו המלך יהויקים ושאר מלכי ישראל ויהודה הרשעים (לפי זה, יש לפרש את הביטוי 'מגלה פנים בתורה' במובן של חוצפה וזלזול).

בתוספתא סנהדרין יב,ט שנו: הוסיפו עליהם: הפורק עול והמיפר ברית והמגלה פנים בתורה וההוגה את השם באותותיו, שאין להם חלק לעולם הבא.

כגון יהויקים בויקרא רבה יט,ו נאמר: "ויתר דברי יהויקים ותועבותיו אשר עשה והנמצא עליו" (דברי הימים ב לו,ח) - רבי יוחנן ותלתא אמורין (חולקים בדבר מה היו חטאות יהויקים). חד אמר: שהיה לבוש כלאיים (דורש "והנמצא עליו", שעבר על "ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך", ועוון חמור הוא, שמכיוון שאינו תאב לו אינו אלא להכעיס). וחרנה אמר: שמשך לו עורלה (שהוא דבר שנמצא עליו, על גופו). וחרנה אמר: שנמצאת כתובת קעקע חקוקה על בשרו. רבי יוחנן אמר: על ידי שבא על אימו ועל כלתו ועל אשת אביו. ובבבלי סנהדרין קג,ב אמרו: "ויתר דברי יהויקים ותועבותיו אשר עשה והנמצא עליו" - מאי "והנמצא עליו"? - רבי יוחנן ורבי אלעזר. חד אמר: שחקק שם עבודה זרה על אמתו (אבר המין שלו, מתוך דבקותו הרבה בה), וחד אמר שחקק שם שמים על אמתו (כדי לבזות את השם).

עבודה זרה וגילוי עריות - רבי יונה ורבי יוסה. חד אמר: כקלות, וחד אמר: כחמורות. (קטע זה מקומו להלן)

ומציעים שאלה: מה נן קיימין? – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה מקרה יש להעמיד את המשנה והברייתא כאן בעניין אלו שאין להם חלק לעולם הבא?) אם באותו שעשה תשובה - אין כל דבר עומד בפני כל (במקבילה בכתב יד רומי אין מילה זו) בעלי תשובה – ובוודאי נמחל עוונו, ויש לו חלק לעולם הבא**!** ומציעים תשובה לשאלה: אלא כן אנן קיימין – [ב]כך אנחנו עומדים (עוסקים) (יש להעמיד את המשנה והברייתא כאן במקרה שלהלן), באותו שלא עשה תשובה ומת בהיכרת – מפני שאין הכרת עם המיתה מכפרים בלא תשובה (הגרסה במקבילה: 'ומת בייסורין'. - שתי הגרסאות שונות מצד תוכנן ולא רק בניסוחן (שהרי כרת חמורה מייסורים). אפשר שחילוף זה נובע מאשגרה, והוא נוצר כשגרסן או סופר החליף מבלי משים בין שני סוגי עונשים, כרת וייסורים. כל הראשונים המביאים מסוגיה זו גורסים 'בייסורין' ("סוגיות מקבילות ומסורת נוסח הירושלמי", "תרביץ" ס, עמוד 535)).

בספרי במדבר פסקה קיב נאמר: "והנפש אשר תעשה ביד רמה" - זה המגלה פנים בתורה... "כי דבר ה' בזה" - זה המגלה פנים בתורה. "ואת מצוותו הפר" - זה המפר ברית בשר. "היכרת תיכרת הנפש ההיא" - "היכרת" בעולם הזה, "תיכרת" לעולם הבא; דברי רבי עקיבא. "עוונה בה" - כל המתים במיתה מתכפרים, אבל זו "עוונה בה", כעניין שנאמר: "ותהי עוונותם על עצמותם" (יחזקאל לב,כז). או אפילו עשה תשובה? תלמוד לומר: "עוונה בה", ולא כל זמן שעשה תשובה.

עוברי העבירות החמורות נסמכו בספרי במדבר לפסוקים בבמדבר טו,ל-לא, ומכאן אמרו שאין לעוברי העבירות החמורות חלק לעולם הבא. אם שאלת הירושלמי "מה אנן קיימין?" ותשובתו מוסבות רק על הברייתא בעניין עוברי שלוש העבירות החמורות, נמצא ששאלת הירושלמי ותשובתו הן עיבוד של דברי ספרי במדבר: "'עוונה בה' - כל המתים במיתה מתכפרים, אבל זו 'עוונה בה'. או אפילו עשה תשובה? תלמוד לומר: 'עוונה בה', ולא כל זמן שעשה תשובה", ואם כן, יש לגרוס בתשובת הירושלמי כמו כאן: 'באותו שלא עשה תשובה ומת בהיכרת'. • • • שכר ועונש בעולם הזה ולעתיד לבוא (הוספה ממסכת פאה) כאן המשך המקבילה בירושלמי פאה א,א.

מביאים ברייתא: רובו זכיות ומיעוטו עבירות – אדם שעשה הרבה מצוות ומעט עבירות, - נפרעין ממנו מיעוט עבירות קלות שיש בידו – עונשים אותו עליהן, בעולם הזה, כדי ליתן לו שכרו מִשָּׁלֵם (בשלמות) – על המצוות שעשה, לעתיד לבוא – מבלי לנכות משכרו כפי העבירות שעשה**.** רובו עבירות ומיעוטו זכיות – אדם שעשה הרבה עבירות ומעט מצוות, - נותנין לו שכר מצות קלות שיש בידו בעולם הזה, כדי ליפרע ממנו משלם – על העבירות שעשה, לעתיד לבוא – מבלי לפחות מעונשו כפי המצוות שעשה**.** במקבילה נוסף משפט זה: אבל הפורק עול והמיפר ברית והמגלה פנים בתורה – לעיל פירשו מה הן שלוש העבירות החמורות האלו**, אף על פי שיש בידו מעשים טובים - נפרעין ממנו** – עונשים אותו על העבירות האלו, בעולם הזה, והקרן – עיקר העונש עליהן, קיימת לו לעולם הבא.

ומציעים מחלוקת אמוראים: עבודה זרה וגילוי עריות – העובד עבודה זרה והמגלה עריות, ויש בידו מעשים טובים, - רבי יונה ורבי יוסה (גדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) – נחלקו שני החכמים**. חד אמר:** – [חכם] אחד אומר: כקלות – הוא נידון כמו העובר עבירות קלות, שאם רובו זכיות ומיעוטו עבירות - נפרעים ממנו מיעוט עבירות שעשה בעולם הזה, בשביל ליתן לו שכרו משלם לעתיד לבוא, ואם רובו עבירות ומיעוטו זכיות - נותנים לו שכר מצוות שעשה בעולם הזה, בשביל ליפרע ממנו משלם לעתיד לבוא**, וחד אמר:** – ו[חכם] אחד אומר: כחמורות – הוא נידון כמו העובר עבירות חמורות: הפורק עול והמיפר ברית והמגלה פנים בתורה, שנפרעים ממנו בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא**.**

השוואת מבנה הסוגיות בפאה ובסנהדרין סנהדרין משנה: אילו שאין להן חלק לעולם הבא... הוסיפו עליהן... ולא כבר תניתה...?! תני רבי חנינה... עבודה זרה וגילוי עריות - רבי יונה ורבי יוסה... מה נן קיימין?... אלא כן אנן קיימין... רובו זכיות ומיעוטו עבירות... רובו עבירות ומיעוטו זכיות...

פאה רובו זכיות ומיעוטו עבירות... רובו עבירות ומיעוטו זכיות... עבודה זרה וגילוי עריות - רבי יונה ורבי יוסי... מה הנן קיימין?... אלא כי נן קיימין... תמן תנינן: אילו שאין להן חלק לעולם הבא... הוסיפו עליהן... ולא כבר תניתה...?! תנא רבי חנניה...

גם בסנהדרין וגם בפאה בא "מה נן קיימין?" אחרי "עבודה זרה וגילוי עריות", אלא שוודאי הנכון הוא כמו בפאה ש"עבודה זרה וגילוי עריות" צריך לבוא אחרי "רובו זכיות ומיעוטו עבירות", ואם נתקן בסנהדרין ונעביר את "עבודה זרה וגילוי עריות" אחרי "רובו זכיות ומיעוטו עבירות", נמצא שבסנהדרין בא "מה נן קיימין?" אחרי "ולא כבר תניתה", וכך יש גם לתקן בפאה. • • • הקב"ה מכריע לכף זכות (הוספה ממסכת קידושין) כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי קידושין א,י.

רובו זכיות – אדם שעשה הרבה מצוות ומעט עבירות, - יורש גן עדן (מקומם של הצדיקים בעולם הבא) – ועל מעט העבירות נפרעים ממנו בעולם הזה**. רובו עבירות** – אדם שעשה הרבה עבירות ומעט מצוות, - יורש גיהנם (מקומם של הרשעים בעולם הבא) – ועל מעט המצוות נותנים לו שכר בעולם הזה**.** היה מעויין – שקול, מאוזן (אדם שהזכיות והעבירות שעשה שוות אלו לאלו, ואין אלו מכריעות את אלו, מה הקב"ה עושה בדינו של האדם?), - אמר רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): 'נושא עוונות' – בלשון רבים, אין כתוב כאן, אלא "נֹשֵׂא עָוֹן" (שמות לד,ז) – דרכו של ה' שהוא סולח לעוונות; וכתוב "עוון" בלשון יחיד, ויש לדרוש את הכתוב: אדם שיש לו מחצה זכיות ומחצה עבירות, - הקב"ה חוטף שטר אחד מן העבירות – שבכף המאזניים של העבירות, והזכיות – שבכף המאזניים של הזכיות, מכריעות – את המאזניים לצד זכות, כיוון שנמצא שהזכיות יתירות על העבירות. ודורש "נושא עוון": לוקח ומעביר עוון אחד (הדיון על זכיות ועבירות של האדם הוא בתמונת מאזניים, זכיות בכף אחת ועבירות בכף שנייה).

אמר רבי לעזר (אמורא בדור השני): "וּלְךָ י'י חָסֶד, כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ" (תהילים סב,יג) – ה' נוהג בחסד (מקיים חובותיו בנאמנות) ומשלם לכל איש ואיש על פי מעשיו, - 'מעשהו' אין כתוב כאן, אלא "כמעשהו", (ו)אִין לית ליה - את יהיב ליה מן דידך – אם אין לו - אתה נותן לו משלך (אם אין נמצא מעשה טוב לאיש שיכריעו לכף זכות, ה' נותן לו מעשה משלו כאילו הוא מעשהו של האיש (-"כמעשהו") ומוסיף אותו לכף המאזניים של הזכיות, והזכיות מכריעות. כך יש לדרוש את הכתוב). ומציינים: היא דעתיה דרבי לעזר – היא דעתו של רבי לעזר (רבי אלעזר הולך לשיטתו), רבי (צריך לומר כמו בקטע סבונה ובמקבילות: 'דרבי') לעזר אמר: "וְרַב חֶסֶד" (שמות לד,ו) – דרכו של ה' שהוא מרבה לעשות חסד (לקיים את הבטחותיו ולהיטיב לבני בריתו); ויש לדרוש את הכתוב, שאם אין נמצא מעשה טוב לאיש שיכריעו לכף זכות, - הוא מַטֶּה כלפי חסד – ה' מטה את כף הזכיות כלפי מטה, והזכיות מכריעות**.**

כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי שבועות א,ו.

רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר: רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) בעה – שאל (הקשה): "צְדָקָה תִּצֹּר תָּם דָּרֶךְ, וְרִשְׁעָה תְּסַלֵּף חַטָּאת" (משלי יג,ו) – מידת הצדק תשמור את ההולך בדרך תמימות, ומידת הרשע תעוות את דרך האיש החוטא**; "חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה**, וְאֶת צַדִּיקִים יְשַׁלֶּם טוֹב" (משלי יג,כא) – הרעה תרדוף אחרי הרשעים, ולצדיקים ישלם ה' טוב כגמולם**; "אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ**, וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן" (משלי ג,לד) – ה' ילעג ללועגים לחוקי המוסר, והצדיקים ימצאו חן בעיניו**; "רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר**, וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ" (שמואל א ב,ט) – ה' ישמור על חסידיו שלא ייכשלו, אבל רשעים יישמדו**; "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ**, וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן" (משלי ג,לה) – הצדיקים ההולכים בדרכי החוכמה יזכו בכבוד, והכסילים יזכו בקלון. - מהפסוקים האלה עולה שה' מיטיב לצדיקים ומסייע להם לעשות טוב, ומרע לרשעים ומכשיל אותם לעשות רע**.** - ויש לתמוה על הפסוקים האלה: וסיגין סייגה ותרעין תריעה?! – ו(כי) גודרים את הגדור ופורצים את הפרוץ?! (הרי גודרים את הפרוץ ופורצים את הגדור! ולכן יש צורך שה' יסייע לרשעים שלא לעשות רע ואין צורך שה' יסייע לצדיקים לעשות טוב! - אין משיבים על תמיהה זו) וכיני – וכך היא**: סייגין סייגה ותרעין תריעה?! אלא כיני** – כך היא**:** (במקבילה בפאה אין 'וכיני... אלא כיני'. ונראה שכאן ובמקבילות בקידושין ובשבועות נצטרפו יחד שתי גרסאות. גרסה אחת: 'וסייגין סייגה ותרעין תריעה?!', וגרסה שנייה: 'וכיני: סייגין סייגה ותרעין תריעה?!'. בגרסה השנייה נוספה המילה 'וכיני' והושמטה האות ו' לפני 'סייגין'. הגרסה השנייה גררה בעקבותיה בטעות את 'אלא כיני', כמו שהוא בכמה מקומות בירושלמי שתמהים 'וכיני?!' ומתרצים 'אלא כיני:', אבל כאן אין מציעים תירוץ לתמיהה)

ב"הטרמינולוגיה של הירושלמי" עמוד 275 כתב: לפעמים הקושיה המוצעת על ידי המונח 'וכיני' מסתיימת בו, אבל לא תמיד. ושם הערה 178 כתב: ראה סנהדרין י,א ומקבילות, שם חזרו מיד אחרי המונח על הקטע המוקשה המופיע לפניו. ואף על פי שאין להוציא מכלל אפשרות שלפנינו אשגרה מהמשפט הקודם, הצעה שכזו נראית רחוקה קצת, שכן הגרסה שלפנינו מקוימת על ידי המקבילות. במקבילה בפאה נשמט כל המשפט המכיל את המונח הן בכתב יד ליידן הן בכתב יד רומי, קרוב לוודאי על ידי הדומות. נראה לנו שיש לדחות את מה שכתב ב"הטרמינולוגיה של הירושלמי", כיוון שאין בירושלמי דוגמה נוספת שחזרו מיד אחרי המונח 'וכיני' על הקטע המוקשה המופיע לפניו, ואין להביא ראיה מכך שהגרסה שלפנינו מקוימת על ידי המקבילות, שכן ייתכן שהמעתיקים השוו את הגרסה במקבילות.

במדרש תנחומא (בובר) פרשת "וישב" סימן יד נאמר: אמר רבי ירמיה: ראה מה כתיב? "רגלי חסידיו ישמור" (שמואל א ב,ט) - וכי הם צריכים שימור?! אלא משל ההדיוט אומר: גודרים את הגדור ופורצים את הפרוץ. הווי: "לא יעזוב את חסידיו" (תהילים לז,כח).

גם במדרש תנחומא, כמו בירושלמי, מובא מאמרו של רבי ירמיה שבו התמיהה על הפסוק "רגלי חסידיו ישמור" והמשל 'סייגין סייגה ותרעין תריעה' כשהוא מתורגם לעברית. אלא שבירושלמי המשל משמש כתמיהה על הפסוקים, בעוד שבמדרש תנחומא המשל משמש כתשובה לתמיהה. התשובה לפי מדרש תנחומא היא, שדרכו של עולם, שמקום שהוא גדור מוסיפים ומשמרים אותו, ואילו מקום שהוא פרוץ פורצים אותו יותר כדי לעשות בו שימוש אחר. ברם אפשר שאף בירושלמי המשל שימש במקורו כתשובה לתמיהה שבאה לפניו כמו במדרש תנחומא, אלא שנשמטה התמיהה, ולאחר שנשמטה התמיהה הפך המשל לשמש כתמיהה.

רבי ירמיה אמר בשם רבי שמואל בר רב יצחק: שומר (צריך לומר כמו במקבילה בפאה בכתב יד רומי: 'שמר', או כמו במקבילה בשבועות ובקטע גניזה במקבילה בקידושין: 'שימר') אדם את עצמו מן העבירה פעם ראשונה ושנייה ושלישית, מיכן (מכאן) והילך הקב"ה משמרו – מן העבירה**. מה טעמא?** – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - "הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר, לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת, לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים**"** (איוב לג,כט-ל) – דברים כאלה ה' עושה פעמים רבות לאדם שחזר וחטא, שהוא מצילו מן השחת שעמד ליפול לתוכה ומחזיר לו את החיים; ויש לדרוש את הכתוב, שה' שומר את האדם מן החטא רק אם האדם שמר את עצמו שלוש פעמים שלא לחטוא**.**

במשנה קידושין א,י שנינו: ...וכל המחזיק בשלושתם (במקרא ובמשנה ובדרך ארץ (במלאכה או בעסק)) - עליו הכתוב אומר: "והחוט המשולש לא במהרה יינתק" (קוהלת ד,יב) (כשם שהחוט המשולש לא במהרה ייקרע, כך כל המחזיק בשלושת הדברים הללו לא במהרה ייכשל בחטא). ומצמצמים את תחולת הקביעה: אמר רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): ובלחוד דלא יתיב (צריך לומר כמו במקבילות בקידושין ובשבועות: 'יתוב') ליה – ובלבד שלא ישוב לו (דברי המשנה על המחזיק במקרא ובמשנה ובדרך ארץ אמורים בתנאי שלא יחזור מדרכו הטובה ויחטא). ומה טעמא? – ומה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - 'וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא לעולם יִנָּתֵק' אין כתוב כאן, אלא כתוב כאן: "לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק" (קוהלת ד,יב) – חוט שהוא מורכב משלושה חוטים שזורים יחד אינו ניתק ונקרע מהר, - אִין אטרחת עלוי - הוא מפסק – אם הטרחת עליו (אם מתחת את החוט המשולש) - הוא נפסק (הוא ניתק. - רבי זעירא דורש את אותו הכתוב שהמשנה דורשת).

רבי הונא (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): הקב"ה אין לפניו שכחה – הוא זוכר את כל מעשי בני האדם**. כביכול** – כאילו אפשר לומר כך (דיבור של הסתייגות כשמייחסים לאלוהים תכונה של אדם), הא – אבל בשביל (בקטע סבונה ובמקבילות בקידושין ובשבועות: 'מפני') ישראל נעשה שכחן – עושה עצמו כמי שאינו זוכר**. מה טעמא?** – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ" (מיכה ז,יח) – אין עוד אל כמו ה' שסולח לעוונות ומוחל לפשעים של שארית ישראל, - 'נושא' כתיב (מילים אלו הושלמו במסירה שלפנינו על ידי מגיה, כמו שהוא בקטע סבונה ובמקבילה בפאה בכתב יד רומי ובמקבילות בקידושין ובשבועות) – הכתיב הוא 'נושא' (בכתוב: "נשא"), ובמקום לקרוא "נושׂא" בשי"ן שמאלית, אפשר לקרוא 'נושׁא' (='נושׁה') בשי"ן ימנית שמשמעו: שוכח. מכאן שהקב"ה שוכח את עבירותיהם של עם ישראל (-"לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ"), כדי להכריעם לכף זכות**. וכן דוד אמר** (בקטע סבונה ובמקבילה בפאה במסירה שלפנינו: 'הוא אומר'. במקבילה בפאה בכתב יד רומי ובמקבילות בסנהדרין ובשבועות 'אומר' בלי ''הוא') – לה': "נָשָׂאתָ עֲוֹן עַמֶּךָ, כִּסִּיתָ כָל חַטָּאתָם. סֶלָה" (תהילים פה,ג) – סלחת לעמך על עוונותיהם, ועשית עצמך כאינך רואה את חטאיהם; ובמקום לקרוא "נשׂאת", אפשר לקרוא 'נָשָׁאתָ' (='נָשִׁיתָ') שמשמעו: שכחת**.**

עד כאן המקבילות בירושלמי פאה וקידושין ושבועות.

דרשות רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק וכן דרשת רבי זעירא מפסיקות בין דרשות רבי יוסי בן חנינא ורבי אלעזר שלפני כן ובין דרשת רבי חונא בשם רבי אבהו, וככל הנראה שולבו דרשות אלו בשלב כלשהו במקומם הנוכחי. ניתן להביא תימוכין לכך: א. במקבילה (פסיקתא דרב כהנא) יש הקבלה לדרשות רבי יוסי בן חנינא ורבי אלעזר ודרשת רבי חונא בשם רבי אבהו אך לא לדרשות רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק ולדרשת רבי זעירא שביניהן. ב. דרשות רבי יוסי בן חנינא ורבי אלעזר ודרשת רבי חונא בשם רבי אבהו עוסקות בנושא אחד - הקב"ה מכריע לכף זכות, ואילו דרשות רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק ודרשת רבי זעירא דנות בנושא אחר. לכן נראה שדרשות רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק ודרשת רבי זעירא היו במקורן עצמאיות. לא קל להכריע האם דרשת רבי זעירא מתייחסת לדרשת רבי שמואל בר רב יצחק ("מיכן ואילך הקב"ה משמרו") או שהיא מתייחסת למשנה במסכת קידושין ("וכל המחזיק בשלושתם - עליו הכתוב אומר: 'והחוט המשולש לא במהרה יינתק'"). לדעת רוב המפרשים, רבי זעירא מסייג את דברי רבי שמואל בר רב יצחק ואומר שאם אדם שב לעשות עבירה שוב אין הקב"ה משמרו. ואילו לדעת "פני משה", רבי זעירא מתייחס למשנת קידושין. גם אם לא נקבל את פירוש "פני משה", יש קשר הדוק בין דרשת רבי זעירא למשנת קידושין: בשניהם נדרש הפסוק "והחוט המשולש לא במהרה יינתק". בעוד שכל הסוגיה מתייחסת למשפט הראשון של משנת קידושין א,י: "כל העושה מצווה אחת - מטיבים לו ומאריכים את ימיו ונוחל את הארץ, וכל שאינו עושה מצווה אחת - אין מטיבים לו ואין מאריכים את ימיו ואינו נוחל את הארץ", הרי דרשת רבי זעירא מתייחסת למשפט האחרון: "וכל המחזיק בשלושתם - עליו הכתוב אומר: 'והחוט המשולש לא במהרה יינתק'". ככל הנראה, במקורה היתה דרשת רבי זעירא יחידה עצמאית למשפט האחרון של המשנה, ובשלב מסוים שולבה הדרשה הזאת בתוך הקובץ הגדול של הדרשות בסוגיה ("תלמוד ירושלמי מסכת קידושין פרק ראשון" (עבודה), עמודים 269-270).

בפסיקתא דרב כהנא כה,ב נאמר: "ורב חסד" (במדבר יד,יח) - רבי לעזר ורבי יוסי ברבי חנינה. רבי לעזר אמר: "ורב חסד" - מטה כלפי חסד. ורבי יוסי ברבי חנינה אמר: כף מאזנים מעויינת, עוונות מיכן וזכיות מיכן, והקב"ה חוטף שטר אחד משל עוונות וזכיות מכריעות. ומהו "נושא עוון"? נושא עין (נושא את כף העוונות). רבי חונא בשם רבי אבהו: כביכול אין שכחה לפניו, ובשביל ישראל נעשה שכחן. ומה טעמא? "מי אל כמוך נושא עוון ועובר על פשע" (מיכה ז,יח). וכן דוד אומר: "נשאת עוון עמך, כיסית כל חטאתם סלה" (תהילים פה,ג).

במדרש תהילים ל,ד (ושם פו,ב) נאמר: רבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא. רבי אלעזר אומר: כף מאזנים מעויין הוא, כאן עוונות, כאן זכיות. מה הקב"ה עושה? מטה כלפי חסד, שנאמר: "ולך ה' חסד" (תהילים סב,יג). רבי יוסי בר חנינא אומר: מה הקב"ה עושה? חוטף שטר חוב אחד מן העוונות, ומיד הזכיות מכריעות, שנאמר: "נושא עוון ועובר על פשע" (מיכה ז,יח). ובמדרש תהילים לב,ב נאמר: אמר רבי הונא בשם רבי אבהו: בשביל כבודך כתבתי על עצמי כביכול שאני שכחן, שנאמר: "מי אל כמוך נושא עוון" (מיכה ז,יח), דאינשי חובין. לכך אמר דוד: "אשרי נשוי פשע".

בתוספתא סנהדרין יג,ג שנו: ובית הלל אומרים: "ורב חסד" - מטה כלפי חסד.

בבבלי ראש השנה יז,א אמרו: בית הלל אומרים: "ורב חסד" - מטה כלפי חסד. - היכי עביד? (כיצד הוא מטה?) - רבי אלעזר אמר: כובש (הקב"ה מכביד את כף המאזניים של זכיות, והכף של העבירות נישאת למעלה), שנאמר: "ישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו". רבי יוסי ברבי חנינא אמר: נושא (מגביה את כף המאזניים של עבירות), שנאמר: "נושא עוון ועובר על פשע".

לפי שני התלמודים, לדעת רבי יוסי ברבי חנינא הטיית הדין לצד זכות נעשית על ידי הגבהת הכף של העבירות, ולדעת רבי אלעזר הטיית הדין לצד זכות נעשית על ידי הכבדת הכף של הזכיות. לפי הירושלמי, הגבהת הכף של העבירות נגרמת מהפחתת עבירה אחת מהכף הזו, והכבדת הכף של הזכיות נגרמת מהוספת זכות אחת לכף הזו.

בבבלי יומא לח,ב אמרו: דבי רבי שילא אמרי: כיוון שבא דבר עבירה / חטא לידו של אדם פעם ראשונה ושנייה ולא חטא - שוב אינו חוטא, שנאמר: "רגלי חסידיו ישמור".

בבבלי: "פעם ראשונה ושנייה", ובירושלמי: "פעם ראשונה ושנייה ושלישית". • • •

חילוקי כפרה כאן התחלת מקבילות בירושלמי יומא ח,ט ושבועות א,ו. מביאים ברייתא: שאל רבי מתיה בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה (תנא בדור השלישי) בישיבה (במקבילה בשבועות אין מילה זו, ואינה גם במקורות המקבילים האחרים. אפשר שהוא אשגרה מהלשון 'ביום שהושיבו / הלכו ומינו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה' המופיע כמה פעמים בירושלמי), אמר לו – רבי מתיה בן חרש**: שמעתה** (שמעת) ארבעה חלוקי כפרה – דרגות בכפרה על חטאים, שהיה רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) דורש – מן הכתובים**? אמר לו** – רבי אלעזר בן עזריה**: שלשה הן** – ולא ארבעה הם**, חוץ מן התשובה** – מלבד התשובה שהיא נצרכת עם כל אחד ואחד מהשלושה**. כתוב אחד אומר: "שׁוּבוּ, בָּנִים שׁוֹבָבִים, אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם"** (ירמיהו ג,כב) – ה' קורא לישראל המרבים לחטוא שיחזרו בתשובה, והוא מבטיח להם שיסלח לעוונותיהם; הרי שתשובה מכפרת**, וכתוב אחר אומר: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם**, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ**"** (ויקרא טז,ל) – ביום הכיפורים יכפר הכוהן הגדול (בעבודתו לפני ה' במקדש) על חטאיכם, ותיחשבו לפני ה' טהורים מכל חטאיכם; הרי שיום הכיפורים מכפר**, וכתוב אחר אומר: "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם"** (תהילים פט,לג) – ה' יעניש אותם במכת מקל (בייסורים) בגלל פשעם ויביא עליהם חוליים בגלל עוונם; הרי שייסורים מכפרים**, וכתוב אחר אומר: "אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן**, אָמַר אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת**"** (ישעיהו כב,יד) – ה' נשבע שלא יכופר לכם עוונכם החמור כי אם בעונש מיתה; הרי שמיתה מכפרת**. כיצד** (במקבילות: 'הא כיצד')? – כיצד יתקיימו ארבעה הכתובים הללו? - העובר על מצות עשה ושב – בתשובה, מיד - אינו זז ממקומו – שעשה תשובה, עד שימחול לו הקב"ה, ועליו הוא (במקבילות כאן ולהלן: 'הכתוב') אומר: "שׁוּבוּ, בָּנִים שׁוֹבָבִים, אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם" (ירמיהו ג,כב). העובר על מצות (צריך לומר כמו במקבילה ביומא: 'מצוה') בלא תעשה (במקבילות נוסף 'ושב מיד') - התשובה – שעשה, תולה – שלא ייענש, ויום הכיפורים מכפר, ועליו הוא אומר: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם" וגו' (ויקרא טז,ל). העובר על (ה)כריתות ומיתות בית דין במזיד – העובר במזיד על עבירות שיש בהן עונש כרת או מיתת בית דין, - התשובה – שעשה, ויום הכיפורים מכפרין מחצה והייסורין (במקבילה ביומא נוסף 'בשאר ימות השנה') – שבאו עליו, מכפרין מחצה, ועליו הוא אומר: "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם" וגו' (תהילים פט,לג). אבל מי שנתחלל בו (במקבילה בשבועות: 'על ידו') שם שמים – שעבר עבירה שהיה בה חילול ה', בין שעשה את העבירה בשוגג, ובין שעשאה במזיד (משנה אבות ד,ד) - אין כח (במקבילות נוסף 'לא') בתשובה – שעשה, לתלות ולא ביום הכיפורים לכפר ולא (ה)[ב]ייסורים – שבאו עליו, למרק (לכפר, להסיר חטא), אלא התשובה ויום הכיפורים מכפרין שליש וייסורין מכפרין שליש ומיתה ממרקת שליש (במקבילה בשבועות: 'תשובה ויום הכיפורים תולין ומיתה ממרקת עם הייסורין'), ועליו הוא אומר: "אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן" (ישעיהו כב,יד). הא – הרי למדנו – מהכתוב הזה, שהמיתה ממרקת – את העוון לגמרי, מה שאין בכוח התשובה ויום הכיפורים וייסורים לעשות. - כך דרש רבי ישמעאל את ארבעה הכתובים ולמד מהם את חילוקי הכפרה. רבי ישמעאל דירג את החטאים ודרכי הכפרה עליהם מן הקל אל החמור (שלושה חילוקי כפרה הם ולא ארבעה, כיוון שהתשובה נצרכת עם כולם, ולכן העובר על מצוות עשה שאין לו כפרה אלא דיו בתשובה אינו נמנה בין השלושה).

חילוקי הכפרה שדרש וחידש רבי ישמעאל הם דרכי הכפרה שנתחדשו לאחר החורבן כשבטלו הקורבנות והכפרה הועברה מסדרי המקדש למעשי התשובה של היחיד.

בתוספתא יומא ד,ו-ח שנו: רבי ישמעאל אומר: ארבעה חילוקי כפרה הם: עבר על מצוות עשה ועשה תשובה - אין זז ממקומו עד שמוחלים לו, שנאמר: "שובו, בנים שובבים, ארפא משובתם" (ירמיהו ג,כב). עבר על מצוות לא תעשה ועשה תשובה - תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם" וגו' (ויקרא טז,ל). עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה - תשובה ויום הכיפורים תולים וייסורים שבשאר ימות השנה ממרקים (אבל העינויים של יום הכיפורים אינם נחשבים לייסורים), שנאמר: "ופקדתי בשבט פשעם" וגו' (תהילים פט,לג). אבל מי שנתחלל בו שם שמים ועשה תשובה - אין כוח לא בתשובה לתלות, ולא ביום הכיפורים לכפר, אלא תשובה ויום הכיפורים מכפרים שליש, וייסורים שבשאר ימות השנה מכפרים שליש, ומיתה ממרקת עם הייסורים, ועל זה נאמר: "אם יכופר העוון הזה" וגו' (ישעיהו כב,יד). מלמד שיום מיתה ממרק.

במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא ד"בחודש" פרשה ז נאמר: הלך רבי מתיא בן חרש אצל רבי אלעזר הקפר (תנא בדור החמישי) ללודקיא, אמר לו: רבי, שמעת בארבע חילוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש? אמר לו: כתוב אחד אומר: "שובו, בנים שובבים" (ירמיהו ג,כב), הא למדת שתשובה מכפרת. וכתוב אחד אומר: "כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא טז,ל), הא למדת שיום הכיפורים מכפר. וכתוב אחד אומר: "אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון" (ישעיהו כב,יד), הא למדת שמיתה מכפרת. וכתוב אחד אומר: "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם" (תהילים פט,לג), הא למדת שייסורים מכפרים. כיצד יתקיימו ארבעה כתובים אלו? העובר על מצוות עשה ועשה תשובה - אינו זז משם עד שמוחלים לו, ועל זה נאמר: "שובו, בנים שובבים". והעובר על מצוות לא תעשה ועשה תשובה - אין כוח בתשובה לכפר, אלא התשובה תולה ויום הכיפורים מכפר, ועל זה נאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם". והמזיד על כריתות ועל מיתות בית דין ועשה תשובה - אין כוח בתשובה לתלות ולא ביום הכיפורים לכפר, אלא תשובה ויום הכיפורים מכפרים מחצה וייסורים ממרקים ומכפרים מחצה, ועל זה נאמר: "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם". מי שמחלל שם שמים ועשה תשובה - אין כוח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא ייסורים בלבד ממרקים, אלא התשובה ויום הכפורים תולים ויום המיתה וייסורים ממרקים, ועל זה נאמר: "אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון".

בבבלי יומא פו,א אמרו: שאל רבי מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה ברומי: שמעת ארבעה חילוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש? אמר: שלושה הם, ותשובה עם כל אחד ואחד. עבר על מצוות עשה ושב - אינו זז משם עד שמוחלים לו, שנאמר: "שובו, בנים שובבים" (ירמיהו ג,כב). עבר על מצוות לא תעשה ועשה תשובה - תשובה תולה, ויום הכיפורים מכפר, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאותיכם" (ויקרא טז,ל). עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה - תשובה ויום הכיפורים תולים, וייסורים ממרקים, שנאמר: "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם" (תהילים פט,לג). אבל מי שיש חילול השם בידו - אין כוח לא בתשובה לתלות, ולא ביום הכיפורים לכפר, ולא בייסורים למרק, אלא כולם תולים, ומיתה ממרקת, שנאמר: "ונגלה באוזניי, ה' צבאות, אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון" (ישעיהו כב,יד).

חילופי גברי ושינויי מקומות יש כאן בין המקורות. בחטיבות דברי תנאים (מכילתא ואבות דרבי נתן נוסח א פרק כט) רבי אלעזר הקפר נשאל בלודקיא (לודקיא היתה מרכז גדול באסיה הקטנה) על ידי רבי מתיא בן חרש, ואילו בתלמודים רבי אלעזר בן עזריה הוא שנשאל על ידו ב"ישיבה" או ב"רומי". חילוף שמות האישים ושמות המקומות הוא תופעה ידועה, וכרגיל חטיבות התנאים מייצגות את הנוסח המקורי. כנראה התחלף השם "רבי אלעזר הקפר" בשם השכיח יותר "רבי אלעזר בן עזריה". "בישיבה" שבירושלמי בוודאי נזקף לאשגרת הלשון הנובעת מאזכורי רבי אלעזר בן עזריה בישיבה, כבירושלמי ברכות ד, א = תענית ד,א: "ומינו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה". אף בחילוף שמות הערים, השמות השכיחים באים כרגיל במקום המוכרים פחות, וכאן "רומי" מוזכרת על פי הידוע שהיא מקומו של רבי מתיא בן חרש ("מחקרי לשון ומינוח בספרות התלמודית", עמוד 385). רבי מתיא שייך לדור הרביעי או לדור החמישי (של התנאים). רבי אלעזר ישב בלודקיא, ורבי מתיא, שישב אולי ברומא באותה תקופה, הלך אליו לבקש את תורת רבי ישמעאל (שם, עמוד 412).

חילוף דומה (לחילוף בין המקבילות בירושלמי במי שנתחלל בו שם שמים) מצוי בין שאר הנוסחים של הברייתא: התוספתא גורסת 'תשובה ויום הכיפורים מכפרים שליש' כמו הירושלמי יומא וסנהדרין, בעוד שהמכילתא, אבות דרבי נתן (נוסח א פרק כט) והבבלי גורסים 'תשובה ויום הכיפורים תולים' כמו הירושלמי שבועות. עם זאת, שום נוסח של הברייתא בירושלמי אינו זהה לנוסחי הברייתא שבשאר המקורות, ונראה שאין לתלות את חילופי הגרסאות בירושלמי בהשפעה ספרותית ישירה של המקורות האחרים ("סוגיות מקבילות ומסורת נוסח הירושלמי", "תרביץ" ס, עמודים 530-531).

ומציעים קביעה הלכתית: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): זו דברי רבי אלעזר בן עזריה ורבי ישמעאל ורבי עקיבה – הדעה שכפרת יום הכיפורים תלויה בתשובה היא דעתם של רבי אלעזר בן עזריה ושל רבי עקיבה שנזכרה במשנה יומא ח,ט ושל רבי ישמעאל שנזכרה בברייתא לעיל**, אבל דברי חכמים:** – אבל פסיקת ההלכה היא: שעיר המשתלח – לעזאזל ביום הכיפורים, מכפר – על כל העבירות שנזכרו בברייתא, ואף על עבירה שהיה בה חילול ה'. [צריך להשלים כמו במקבילות: אם אין שעיר – המשתלח ביום הכיפורים, - היום מכפר / יום הכיפורים מכפר – על כל העבירות. ואין כפרת יום הכיפורים תלויה בתשובה**.**]

על הסוגיה כאן ראה "יום הכיפורים והתשובה: על משמעותו המתפתחת של יום הכיפורים", "והנה רבקה יוצאת: עיונים במדעי היהדות לכבוד רבקה דגן", עמודים 202-207.

ושואלים: כיצד הוא – יום הכיפורים, מכפר – על כל העבירות**?** ומשיבים בהבאת מחלוקת אמוראים: רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר: כל שהוא כל שהוא – יום הכיפורים מכפר במשך היום על כל העבירות מעט מעט, בהדרגה, לא בבת אחת**.** רבי חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: בסוף – יום הכיפורים מכפר בסופו של היום על כל העבירות**.** ומציעים מקרה נפקות בין שתי הדעות האמוראיות: מה מפקא מביניהון? – מה יוצא מביניהם? (מה מקרה הנפקות בין הדעות השונות?) מת מיד – אדם שמת בתחילת יום הכיפורים**. על דעתיה דרבי זעירא** – על דעתו של רבי זעירא**, כבר כיפר** – יום הכיפורים כיפר על מקצת מהעבירות שעבר אותו אדם, שכן יום הכיפורים מכפר מתחילת היום ועד סופו, ובמקרה זה כיפר עד שמת**. על דעתיה דרבי חנינה** – על דעתו של רבי חנינה**, לא כיפר** – יום הכיפורים לא כיפר כלל על העבירות שעבר אותו אדם, שכן יום הכיפורים מכפר בסופו, ובמקרה זה כבר מת לפני סופו של היום, ואין כפרה לאחר מיתה**.**

ומציעים מקור תנאי המסייע לדברי אחד מהאמוראים שלפני כן: אמר רבי חנינה (צריך לומר כמו במקבילות: 'רבי זעורה'): מתניתא מסייעה – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא להלן) מסייעת לרבי זעירה (צריך לומר כמו במקבילות: 'לרבי חנינה'): חומר בשעיר מה שאין כן ביום הכיפורים – יש חומרה (מעלה) בשעיר המשתלח שאינה ביום הכיפורים**, וביום הכיפורים מה שאין כן בשעיר** – יש חומרה ביום הכיפורים שאין בשעיר המשתלח**, שיום הכיפורים מכפר בלא שעיר, והשעיר אינו מכפר בלא יום הכיפורים** – זה חומר ביום הכיפורים שאין בשעיר**. חומר בשעיר** – שאין ביום הכיפורים**, שהשעיר מכפר מיד** – כשנעשתה מצוות שילוחו של השעיר, כשהגיע למדבר או כשנדחף ונזרק לצוק**, ויום הכיפורים משתחשך** – מכאן סיוע לדעת רבי חנינה שיום הכיפורים מכפר בסופו**.**

בתוספתא יומא ד,טז-יז שנו: רבי לעזר ברבי יוסי / שמעון אומר: חומר בשעיר שאין ביום הכיפורים, וביום הכיפורים שאין בשעיר, שיום הכיפורים מכפר בלא שעיר, ושעיר אין מכפר אלא עם יום הכיפורים. חומר בשעיר, שהשעיר מיד, ויום הכיפורים עם חשיכה.

אמר רבי הונא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): איתתבת קומי – הושבה (הוקשתה קושיה) לפני רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) – הקשו לפניו על דעת רבי זעירא מהברייתא לעיל שאומרת שיום הכיפורים מכפר בסופו, ואמר – רבי ירמיה הציע פרשנות לברייתא המבוססת על אוקימתא כדי לתרץ את הקושיה שהקשו לפניו**: תיפתר** – תתפרש (הברייתא), שהיה בדעתן להביא שעיר אחר ולא הביאו – קרה בזמן המקדש שאבד השעיר המשתלח והיה בדעת הציבור להביא שעיר אחר ולא הביאו עד שתחשך, שבמקרה זה יום הכיפורים מכפר בסופו של היום, כשאי אפשר להביא עוד שעיר, ואין יום הכיפורים מכפר קודם לכן, שכיוון שהיה בדעתם להביא שעיר אחר, השעיר היה ראוי לכפר. אבל בזמן הזה שאין שעיר כלל, יום הכיפורים מכפר כל שהוא כל שהוא ולא בסופו של היום (ובזה אמרו לעיל: "אם אין שעיר - יום הכיפורים מכפר", שלדעת רבי זעירא הוא מכפר כל שהוא כל שהוא). ושואלים על האוקימתא שהציע רבי ירמיה: אמר רבי יוסה בן יוסה (במקבילה ביומא: 'רבי יוסי בירבי בון בעי:', ובמקבילה בשבועות: 'אמר רבי יוסי:'): ואֵין הקב"ה רואה את הנולד?! (בתמיהה) – וכי אין הקב"ה יודע את העתיד?! ויכפר מיד! – כיוון שהוא יודע את העתיד, הוא יודע שלא יביאו שעיר אחר עד שתחשך, ומדוע במקרה זה אין יום הכיפורים מכפר מיד בתחילתו? ולכן יש לדחות את האוקימתא שהציע רבי ירמיה כדי לתרץ את הקושיה שהקשו לפניו על דעת רבי זעירא! (אין משיבים על שאלה זו)

עד כאן המקבילות בירושלמי יומא ושבועות.

הסוגיה כאן של חילוקי כפרה היא חלקה השני של סוגיות מקבילות בירושלמי יומא (ח,ח-ט) ושבועות (א,ו). מקור המקבילות הוא בשבועות על המשנה שם: "ועל זדון טומאת מקדש וקודשיו - שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים מכפרים. ועל שאר עבירות שבתורה: הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בית דין - שעיר המשתלח מכפר". משנה זו אינה מזכירה את התשובה כתנאי לכפרה. משבועות הועתקה המקבילה ליומא, לאחר שהוצעה ביומא המשנה בשבועות, משום שהמשנה ביומא (ח,ח) אומרת שמיתה ויום הכיפורים מכפרים עם התשובה והיא מפרשת על אילו עבירות התשובה מכפרת. במקבילות בשבועות וביומא אמרו: "רבי אומר: על כל עבירות שבתורה יום הכיפורים מכפר חוץ מן הפורק עול והמיפר ברית והמגלה פנים בתורה, שאם עשה תשובה - מתכפר לו, ואם לאו - אין מתכפר לו" (לפי רבי, יום הכיפורים מכפר בלא תשובה, חוץ משלושה חטאים אלה שאינם מתכפרים אלא בתשובה), ובהמשך שם מובאת הסוגיה של חילוקי כפרה. מכיוון שבירושלמי סנהדרין לעיל מובאת הברייתא "הוסיפו עליהן: הפורק עול והמיפר ברית והמגלה פנים בתורה - אין להן חלק לעולם הבא", הועתקה מהמקבילות לסנהדרין הסוגיה של חילוקי כפרה. • • •

המבזה דברי תורה במשנה שנינו: "ואלו שאין להן חלק לעולם הבא: האומר: אין תורה מן השמים". מביאים מדרש הלכה: כתוב: "כִּי דְבַר י'י בָּזָה" (במדבר טו,לא) – אדם החוטא במזיד מזלזל בדבר ה'; ויש לדרוש את הכתוב: - אין לי אלא בזמן שביזה דברי תורה – רק כשביזה את דברי התורה בכלל נאמר עליו הכתוב הזה**. מניין אפילו כפר** (לא האמין) במקרא אחד – בפסוק אחד מסוים, שאמר שאינו שייך לתורה שמן השמים**, בתרגום אחד, בקול וחומר אחד?** – מאיפה למדים שאפילו כפר בדבר אחד שבתורה נאמר עליו הכתוב הזה? תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): – למד את הדבר (התשובה על שאלתך) מהמשך אותו הכתוב: "וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר" (במדבר טו,לא) – "מצוותו" הוא לשון יחיד, שכפר בדבר אחד שבתורה**.** - ומביאים דוגמאות לאופני הכפירה בדבר אחד שנזכרו לעיל: במקרא אחד - נאמר ביוחסי בני שעיר: "וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע" (בראשית לו,כב) – תמנע היתה אחותו של לוטן מבני שעיר (תמנע היתה פילגש לאליפז בן עשיו), בתרגום אחד - נאמר בכריתת הברית בין לבן ויעקב בגלעד: "וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא" (בראשית לא,מז) – לבן קרא לגל האבנים בשפתו בארמית: גל העדות**, בקול וחומר אחד -** נאמר בדברי למך: "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה**"** (בראשית ד,כד) – קין שהרג מזיד, עשוי הורגו להיות נידון ברעה שתעלה בעוצמתה פי שבעתיים על הרעה שעשה לקין, קול וחומר ללמך שהרג שוגג, שעל הורגו תבוא רעה שתעלה בעוצמתה פי שבעים ושבעה על הרעה שעשה ללמך (בבראשית רבה דרשו בכתוב זה קול וחומר אחר, ואמרו עליו שאין בו ממש). - הכופר באחד מהדברים הללו, שאומר עליו שאינו שייך לתורה שמן השמים - הרי הוא מבזה את דבר ה'. הטעם לאמירה הזו לגבי המקרא הנזכר הוא, שמקרא זה הוא תיקון שבוצע בנוסח התורה (ראה להלן). הטעם לאמירה הזו לגבי התרגום הנזכר הוא, שנוסח התורה אינו כולל לשון ארמי. הטעם לאמירה הזו לגבי הקול והחומר הנזכר הוא, שנוסח התורה אינו כולל קול וחומר זה שאינו הגיוני (ראה להלן בראשית רבה).

דבר אחר: – דרשה אחרת: "כִּי דְבַר י'י בָּזָה" (במדבר טו,לא) - זה שהוא מזכיר דברי תורה במקום מטונף (מלוכלך בצואה) – הרי הוא מבזה את דבר ה'.

ומציעים מעשה המתקשר אל האמור לפני כן (מעשה זה מובא בירושלמי ברכות ג,ה): כהדא: – כמו זאת (כמו המעשה שלהלן): רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) וחברייא הוון יתיבין קומי פונדקיה (צריך לומר: 'פונדקה') ברמשא – רבי אילא והחברים (החכמים או התלמידים) היו יושבים לפני הפונדק בערב (פונדק הוא מבנה שבו עוברי דרכים קיבלו מקום לינה וצרכו מזון ומשקה ושהו שהות קצרה בטרם המשיכו בדרכם. המבנה כלל גם אורוות ומספוא לסוסים ולפרדות. מקור המילה 'פונדק' ביוונית). אמרין: – אמרו (החברים): מהו מימר מילא דאורייא? – מהו לומר דבר של תורה? (האם מותר לומר דבר תורה במקום הזה כשדבר שנותן ריח רע נמצא לפנינו במרחק ארבע אמות, מכיוון שאיננו יכולים לראות אותו בשל החשיכה?) אמרין (צריך לומר כמו בירושלמי ברכות: 'אמר לון'): – אמר להם (רבי אילא לחברים): מכיון דאִילּוּ הוה איממא, הוינן חמיי מה קומינון – מכיוון שאילו היה יום, היינו רואים את מה שלפנינו (היינו יכולים לראות את הדבר שנותן ריח רע שנמצא לפנינו (את גללי הבהמות המצויות בפונדק), והיינו אסורים לומר דבר תורה במקום הזה, מפני שכשהדבר שנותן ריח רע נמצא לפניו - צריך להתרחק עד מקום שאינו רואה אותו ואחר כך מותר לומר דבר תורה), ברם כדון – אף עכשיו (שהוא לילה, ואיננו יכולים לראות את מה שלפנינו בשל החשיכה), - אסיר – אסור לומר דבר תורה במקום הזה (פירוש 'ברם' כאן: אף ("אוצר לשונות ירושלמיים"). - כך הורה רבי אילא לחבורה שלו).

בספרי במדבר פסקה קיב נאמר: אמר: כל התורה אמר מפי הקודש ודבר זה משה מפי עצמו אמרו - זהו "כי דבר ה' בזה".

בבבלי סנהדרין צט,א אמרו: תנו רבנן: "כי דבר ה' בזה" (במדבר טו,לא) - זה האומר: אין תורה מן השמים. תניא אידך: "כי דבר ה' בזה" - זה האומר: אין תורה מן השמים. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו אמרו - זה הוא "כי דבר ה' בזה". ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מדקדוק זה (שדקדקו בו חכמים), מקול וחומר זה, מגזירה שווה זו - זה הוא "כי דבר ה' בזה". ושם צט,ב אמרו: תנו רבנן: "והנפש אשר תעשה ביד רמה" (במדבר טו,לא) - זה המגלה פנים בתורה, כגון מנשה בן חזקיה. "את ה' הוא מגדף" (שם) - שהיה יושב ודורש באגדות של דופי. אמר: לא היה לו למשה לכתוב בתורה אלא "ואחות לוטן תמנע" (בראשית לו,כב) "ותמנע היתה פילגש לאליפז" (שם יב)... (שהם דברים שאין בהם כל צורך ואינם מלמדים אותנו דבר)?...

במקרא אחד - "וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע" אפשרות פרשנית לדברי רד"ק בדברי הימים א א,לט היא, שעזרא שינה את נוסח הפסוק בבראשית לו,כ, שלפי נוסחו המקורי תמנע היתה בתו של שעיר, כדי להתאימו לנוסח של דברי הימים א א,לו, שתמנע היתה בתו של אליפז. הפסוק "ואחות לוטן תמנע" מיישב את הסתירה, כי יש לפרש שאליפז בא על אשתו של שעיר, אימו של לוטן, וילדה את תמנע, בחיי שעיר או אחר מותו, ותמנע אינה בת שעיר אלא אחות לוטן. הפסוק "ואחות לוטן תמנע" הוא תיקון שבוצע בנוסח המקרא על ידי עזרא, ודבר זה בא לידי ביטוי בירושלמי כאן (ראה "'ואחות לוטן תמנע' - תיקון נוסח לא ידוע במקרא?", "מחקרי גבעה" תשע"ח, עמודים 15-30).

בקול וחומר אחד - "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן..." בבראשית רבה כג,ד נאמר: "ויאמר למך לנשיו" וגו' - רבי יוסי ברבי חנינה אמר: תבען לתשמיש. אמרו לו: למחר מבול בא (מסורת היתה בידם שהמבול בא לדור השביעי של קין, הדור של צאצאי למך), נהיה פרות ורבות למאירה?! אמר להן: ...קין הרג ונתלה לו שבעה דורות, אני שלא הרגתי אינו דין שייתלה לי שבעים ושבעה (דורות)?! רבי אמר: הרי זה קול וחומר של חושך (שאין בו ממש). אם כן, מאיכן הקב"ה מגבה שטר חובו? • • •

אחז אין לו חלק לעולם הבא לסוגיה זו מקבילה בויקרא רבה לו,ג. בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אמר: אחז – מלך יהודה, שהיה רשע, וכל מלכי ישראל הרשעים אין להן חלק לעולם הבא – ולא רק שלושה מלכי ישראל הרשעים, ירבעם ואחאב ומנשה, שאמרו עליהם בהלכה ב להלן שאין להם חלק לעולם הבא**. מה טעמא?** – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - "כָּל מַלְכֵיהֶם נָפָלוּ, אֵין קֹרֵא בָהֶם אֵלָי" (הושע ז,ז) – כל מלכי ישראל הרשעים נרצחו בידי קושרים ומורדים, ואין שום אחד הקורא להם לשוב אליי מדרכם הרעה. ויש לדרוש את הכתוב "כל מלכיהם נפלו", שכל מלכי ישראל הרשעים אין להם חלק לעולם הבא**.** מתיבין ליה: – משיבים אותו (מקשים על בר קפרא): הרי הוא נמנה בפטייה (בויקרא רבה: 'באיפטיה') של המלכים – הרי אחז נמנה במניין השנים המלכותי של מלכי יהודה**: "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ, אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם, בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה" (ישעיהו א,א)!** – ואם אין לאחז חלק לעולם הבא, למה נזכר שמו בחשבון התקופה בין מלכים צדיקים? (מקור המילה 'איפטייה' ביוונית. ראה "האיפטיה (המניין המלכותי) בשטרות ובמדרש", "תעודה" יא, עמוד 205 ואילך. - הצורה 'פטייה' בירושלמי אופיינית לארמית הגלילית שבה אל"ף תחילית אובדת לעיתים קרובות) אמר לון: – אמר להם (השיב להם בר קפרא): מפני שהיה בו בושת פנים (ביישנות) – לכן נמנה אחז בפטייה של המלכים**.**

ושואלים: מה בושת היה בו – באחז**?** ומשיבים: רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי לעזר (אמורא בדור השני), רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): את (אתה) מוצא, בשעה שהיה הנביא – ישעיהו, בא לקטרגו (צריך לומר כמו בויקרא רבה: 'לקנתרו' - לעקוץ, להרגיז (מקור המילה ביוונית)) – להוכיח את אחז על מעשיו**, היה** – אחז, בורח (בויקרא רבה: 'יוצא') למקום טומאה – לשדה כובס, מקום שכובסים בגדים צואים וטמאים, וחשב שהנביא לא יבוא לשם להוכיחו, וכובש את פניו במקום טומאה – היה מסתיר את ראשו מפני שהתבייש מישעיהו**, לומר שאין שכינה שורה במקום טומאה** – ואין נביא יכול להינבא במקום זה**.** ומציעים פסוק המסייע לאמור לפני כן: הדא היא דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב: "וַיֹּאמֶר י'י אֶל יְשַׁעְיָהוּ: צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז, אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ, אֶל קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה, אֶל מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס" (ישעיהו ז,ג) – ישעיהו הנביא נצטווה לצאת לקראת אחז אל הדרך ההולכת אל שדה כובס שאצל הבריכה (שם היו אנשי ירושלים מכבסים את בגדיהם במי הבריכה); ויש לדרוש את הכתוב: - אל תהי קורא "כוֹבֵס" אלא 'כובש', שהיה כובש פניו ובורח ממנו. הא כיצד? בשעה שהיה הנביא בא לקטרגו (בויקרא רבה: 'לקנתרו'), היה בורח למקום טומאה וכובש את פניו במקום טומאה.

חוזרים לדון בקושיה שלעיל 'הרי הוא נמנה בפטייה של המלכים!' ומציעים שני תירוצים נוספים. רבי יהודה אומר (בויקרא רבה: 'רבי אומר'. ונראה שצריך לומר 'רב' במקום 'רבי'): מפני שנתייסר (התענה) בבנו הבכור – שנהרג בחייו של אחז, כמפורש במקרא המובא להלן, והקובר את בניו מוחלים לו על כל עוונותיו (בבלי ברכות ה,ב), לכן נמנה אחז בפטייה של המלכים**.** מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - נאמר במלחמה בין מלך ארם ומלך ישראל ובין אחז: "וַיַּהֲרֹג זִכְרִי גִּבּוֹר אֶפְרַיִם אֶת מַעֲשֵׂיָהוּ בֶּן הַמֶּלֶךְ**"** (דברי הימים ב כח,ז) – בנו של אחז נהרג במלחמה**.**

רבי הושעיה רבה – הגדול (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) אמר: מפני שהיה אביו – של אחז, יותם, צדיק – לכן נמנה אחז בנו בפטייה של המלכים**.** ותמהים: ומנשה לא היה אביו צדיק?! – הרי חזקיהו אביו של מנשה מלך יהודה היה צדיק, ומדוע לא נמנה מנשה בנו שהיה רשע בפטייה של המלכים (בישעיהו א,א), כמו אחז שנמנה מפני שהיה אביו צדיק, שכן ישעיהו ניבא גם בימי מנשה? ומתרצים: מנשה אביו – חזקיהו, צדיק ובנו – אמון, רשע – וכיוון שבנו של מנשה רשע, לכן לא נמנה מנשה בפטייה של המלכים**, יחזקיהו אביו** – אחז, רשע ובנו – מנשה, רשע (המילים 'יחזקיהו...' יתירות, ואינן בויקרא רבה). הוא שיחזקיהו אומר – בתפילתו לאחר שנתרפא מחוליו**: "הִנֵּה לְשָׁלוֹם מַר לִי מָר"** (ישעיהו לח,יז) – ברפואתי ה' הפך את מרירות נפשי לשלום; ויש לדרוש את כפל המילה "מר": - מר לי מלפניי – מאבי, מאחז – שהוא רשע**, מר לי מאחריי** – מבני, ממנשה – שהוא רשע. לפי דרשה זו, חזקיהו התאונן, שאף שזכה לשלום, אבל אין לו זכות אבות ובנים, שאביו ובנו רשעים**. אחז אביו** – יותם, צדיק ובנו – חזקיהו, צדיק (המילים 'אחז...' מקומן לעיל במקום המילים 'יחזקיהו...') – וכיוון שגם אביו וגם בנו של אחז צדיקים, לכן נמנה אחז בפטייה של המלכים**.** ומציעים פסוק המסייע לאמור לפני כן: הדא היא דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב: "יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע, וְזֶרַע צַדִּיקִים נִמְלָט" (משלי יא,כא) – הרשע לא ייצא נקי מבלי להיענש על חטאיו תיכף ומיד, ואילו בניהם של הצדיקים יינצלו מרעה בזכות אבותיהם (משמעות הביטוי "יד ליד" - תיכף ומיד); ויש לדרוש את הכתוב: - 'וזרע צדיק נמלט' אין כתוב כאן – בלשון יחיד**, אלא "וְזֶרַע צַדִּיקִים נִמְלָט"** – בלשון רבים, - זרע שהוא מוטל (בקטע גניזה ובויקרא רבה: 'מוּשחָל' - מוכנס) בין שני צדיקים – שאביו צדיק ובנו צדיק, נמלט – אף שהוא רשע, כמו אחז, שבזכות אביו ובנו נמנה בפטייה של המלכים (הגרסה במסירה שלפנינו 'מוטל' מוגהת על פי הבבלי סנהדרין קד,א).

בבבלי סנהדרין קד,א אמרו: ומפני מה לא מנו את אחז (בין המלכים שאין להם חלק לעולם הבא)? אמר רבי ירמיה בר אבא: מפני שמוטל בין שני צדיקים, בין יותם (אביו) לחזקיהו (בנו). רב יוסף אמר: מפני שהיה לו בושת פנים מישעיהו, שנאמר: "ויאמר ה' אל ישעיהו: צא נא לקראת אחז, אתה ושאר ישוב בנך, אל קצה תעלת הבריכה העליונה, אל מסילת שדה כובס" (ישעיהו ז,ג). איכא דאמרי: דכבשינהו לאפיה (כבש את פניו, שנתבייש מפני ישעיהו), ואיכא דאמרי: אוכלא דקצרי סחף ארישיה (כלי הכובסים הפך על ראשו).

לפי הבבלי, אחז יש לו חלק לעולם הבא, מה שאין כן לפי הירושלמי. שני הטעמים שנאמרו בבבלי על אחז שיש לו חלק לעולם הבא ('מפני שמוטל בין שני צדיקים', 'מפני שהיה לו בושת פנים מישעיהו'), נאמרו בירושלמי על אחז שנמנה בפטייה של המלכים.

דבר אחר: – דרשה אחרת: "יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע" (משלי יא,כא) - אמר רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): זה שהוא עושה צדקה ומבקש ליטול שכרה מיד (בויקרא רבה: 'כל מי שהוא עושה מצוה (=צדקה) ומבקש ליטול שכרו עליה מיד, "לא ינקה" - רשע הוא ואינו מניח לבניו כלום (מזכויותיו)'). אמר רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): כאינש דאמר: – כאדם שאומר: הא שקא והא סלעא והא סאתא – הנה השק והנה הסלע (מטבע) והנה הסאה (מידת נפח), קום כול (בקטע גניזה: 'אכיל'. ובויקרא רבה: 'טול' / 'אכול'. וברות רבה (לרנר) פרשה א: 'אכול') – עמוד ומדוד (פתגם עממי הוא. אדם שבא לקנות תבואה ודוחק לקבלה מיד, בו במקום, שאומר למוכר: הנה השק למילוי התבואה, והנה הכסף לתשלום עבור התבואה, והנה הכלי למדידת התבואה, עמוד ומדוד לי מיד. - העושה צדקה ומבקש ליטול שכרו עליה מיד דומה לקונה המבקש ליטול את מה שקנה מיד). ומציעים סיוע לדעה הבאה לפני כן: תדע לך שהוא כן – שאין ראוי לבקש ליטול שכר מצוות מיד**, שהרי אבות העולם** (בויקרא רבה: 'אבות הראשונים' / 'אבות') – אבות האומה, שלושת האבות, אברהם יצחק ויעקב**, אִילּוּ ביקשו ליטול שכר מצות שעשו בעולם הזה, מאיכן** (מהיכן) היתה הזכות קיימת (בויקרא רבה: 'עומדת') לבניהם אחריהם – אבל כיוון שלא ביקשו ליטול שכר מצוות שעשו, הניחו את זכויותיהם לעם ישראל**. הוא שמשה אמר לישראל** (בקטע גניזה: 'הוא שמשה מזהיר את ישראל ואומר להם'. ובויקרא רבה: 'שהרי הוא אומר'): "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב, וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר**"** (ויקרא כו,מב) – ה' יזכור לעם ישראל את הברית שכרת עם שלושת האבות. והטעם הוא, לפי שהאבות לא ביקשו ליטול שכר מצוות שעשו**.**

הקטעים בירושלמי על אחז (הסוגיה הזאת) ועל זכות אבות (הסוגיה הבאה) באים באמצע דיון של שתי פסקאות ממשנה סנהדרין י,א: 'ואלו שאין להן חלק לעולם הבא: (א) האומר: אין תורה מן השמים, ו-(ב) אפיקורוס'. אבל אין שום קשר בין קטעים אלה בירושלמי לפסקאות הללו, וקרוב לוודאי שעיקר מקומם של קטעים אלה הוא להלן על משנה ב בפרקנו המונה את המלכים שאין להם חלק לעולם הבא, שהרי הקטע על אחז פותח באזכור מלכים נוספים שאין להם חלק לעולם הבא, והוא ממשיך בדברי אגדה המשתלשלים מאזכור זה (ובכלל זה הקטע על זכות אבות). מן ההקשר עולה אפוא, שלפנינו גוף זר אגדי ששובץ שלא במקומו. לקטעים האלה יש מקבילה קרובה (אך לא זהה, הגם שרוב השינויים קלים באופן יחסי) בויקרא רבה, ורק בויקרא רבה, ומסתבר שמשם (או ממדרש דומה) הועתקו הקטעים לירושלמי ("היחס בין התלמוד הירושלמי לבין ויקרא רבה: בחינה מחודשת", "דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות" יא-ג, עמוד 36).

אפשר שהקטעים על אחז הובאו כאן אגב 'שאין שכינה שורה במקום טומאה', הדומה קצת לאמור בסוגיה הקודמת 'מזכיר דברי תורה במקום מטונף', אף על פי שהקשר בין השניים הוא רופף למדי. נראה יותר, כי הקטעים על אחז מוסבים על המשנה הבאה המונה את המלכים שאין להם חלק לעולם הבא, וכי קטעים אלה שובצו כאן בטעות. ודוק, שהציר המרכזי שעליו נסוב רוב הדיון בקטעים אלה הוא עניין המלכים שאין להם חלק לעולם הבא ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמודים 252-253). • • •

עד היכן היתה זכות אבות קיימת? לסוגיה זו מקבילה בויקרא רבה לו,ו. בסוף הסוגיה הקודמת אמרו שזכות האבות קיימת לבניהם אחריהם. שואלים: עד איכן (בויקרא רבה: 'עד אימתי' / 'עד מתי') היתה זכות אבות קיימת? – עד מתי היתה זכות האבות קיימת לעם ישראל? (זכות אבות היא השכר המגיע בעד המעשים הטובים של האבות)

ומשיבים בהבאת ארבע דעות. רבי תנחומא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר לה – אומר אותה (את השמועה) בשם רבי חייה רבה – הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים); בר (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'רבי') נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) (בויקרא רבה: 'רבי מנחמא') אמר לה – אומר אותה (את השמועה) בשם רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) שאמר בשם רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) שאמר בשם רבי בא בר זבדא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): עד יואחז – יהואחז בן יהוא מלך ישראל**. -** (בויקרא רבה נוסף 'הדא היא דכתיב:') שכתוב במעשה יהואחז: "וַיָּחָן י'י אֹתָם וַיְרַחֲמֵם וַיִּפֶן אֲלֵיהֶם לְמַעַן בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְלֹא אָבָה הַשְׁחִיתָם וְלֹא הִשְׁלִיכָם מֵעַל פָּנָיו עַד עָתָּה" (מלכים ב יג,כג) – ה' חס וריחם על ישראל והפנה את פניו אליהם בזכות בריתו עם שלושת האבות, ולא רצה לאבד אותם ולא הגלה אותם, עד הזמן שבו נכתבו דברים אלה. ויש ללמוד מהכתוב "עד עתה": - עד אותה השעה זכות אבות קיימת – אבל מכאן ואילך תמה זכות אבות**.**

שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: עד הושע – הנביא**. -** (בויקרא רבה נוסף 'הדא היא דכתיב:') שכתוב בנבואת הושע על החטא של ישראל ועונשו: "וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ, וְאִישׁ לֹא יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי" (הושע ב,יב) – ישראל דומים לאישה נואפת שבגדה בבעלה, שתיענש בגילוי מערומיה לעיני מאהביה כדי שתתגנה עליהם, ואיש לא יושיע אותה**, ואין "אִישׁ" אלא אברהם,** ומציעים פסוק כסימוכין לפירוש המוצע: כמה דת מר (דאת אמר): – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): "וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא" (בראשית כ,ז) – אלוהים ציווה לאבימלך מלך גרר שלקח את שרה להשיב אותה לאברהם בעלה**, ואין "אִישׁ" אלא יצחק,** ומציעים פסוק כסימוכין לפירוש המוצע: כמה דת מר: – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): "וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד: מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ?" (בראשית כד,סה) – רבקה שראתה את יצחק שאלה את העבד: מי האיש ההוא שבא לקראתנו?, ואין "אִישׁ" אלא יעקב, ומציעים פסוק כסימוכין לפירוש המוצע: כמה דת מר: – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם" (בראשית כה,כז) – יעקב היה איש ישר. כך יש לדרוש את הכתוב "ואיש לא יצילנה מידי", שאפילו שלושת האבות, שכל אחד מהם נקרא "איש", לא יצילו את ישראל מהעונש. והכתוב "ועתה" מלמד, שמימי הושע אין עוד בכוח זכותם של שלושת האבות להגן על ישראל**.**

רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: עד אליהו – הנביא**. -** (בויקרא רבה נוסף 'הדא היא דכתיב:') שכתוב במעשה אליהו בהר הכרמל: "וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר: י'י אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ, וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה**"** (מלכים א יח,לו) – בזמן הקרבת קורבן התמיד של בין הערביים ניגש אליהו אל המזבח ואמר לה': עשה שייוודע היום שאתה אלוהים בישראל ואני נביאך, ובמצוותך עשיתי את המעשים האלה. - אליהו הזכיר את שלושת האבות כדי להזכיר את זכותם. ויש לדרוש את הכתוב "היום ייוודע" - היום ולא עוד, שעד כאן קיימת זכות אבות, אבל מכאן ואילך תמה זכות אבות**.**

רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) (בכמה כתבי יד של ויקרא רבה: 'רבי יוחנן') אמר: עד חזקיהו – מלך יהודה**. -** שכתוב: "לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ, לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, קִנְאַת ה' צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת**"** (ישעיהו ט,ו) – ה' ירבה את שלטון המלך מבית דויד וייתן לו שלום שיתקיים לנצח, ויכונן ויחזק את ממלכתו שתהיה מיוסדת על המשפט ועל הצדקה, כך יעשה ה' בקנאתו. לפי חז"ל הכתוב הזה נאמר על חזקיהו. ויש לדרוש את הכתוב "מעתה ועד עולם קנאת ה' צבאות תעשה זאת", שמעתה לא זכות אבות מגינה על ישראל אלא רק קנאת ה'.

ומביאים דעה חולקת. אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): זכות אבות לעולם קיימת. - (בקטע גניזה נוסף 'לעולם קורים:'. ובויקרא רבה נוסף 'לעולם מזכירין ואומרין:') "כִּי אֵל רַחוּם י'י אֱלֹהֶיךָ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ, וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם**"** (דברים ד,לא) – ה' שהוא אל רחום לא יעזוב את עם ישראל ולא ישמיד אותם במשך שנות הגלות, ולא ישכח את הברית שכרת עם שלושת האבות, - מלמד שהברית כרותה (כינוי לדבר קבוע ועומד, חוק עולם, מנהגו של עולם) לשבטים (בויקרא רבה אין 'מלמד...') – ה' כרת ברית עם שבטי ישראל שזכות האבות קיימת לישראל לעולם (ראה המדרשים שלהלן).

בספרא בחוקותי פרשה ב נאמר: ומניין שהברית כרותה לשבטים? שנאמר: "וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כו,מה) - מלמד שהברית כרותה לשבטים.

בשמות רבה מד,ט נאמר: אמר משה: ריבון העולם, ...כשם שנשבעת לאבות וקיימת עימהם ברית, שנאמר: "וזכרתי את בריתי יעקוב..." (ויקרא כו,מב), כך אף לשבטים נשבעת וקיימת עימהם ברית. ומניין שהקב"ה נשבע לשבטים? שנאמר: "שבועות מטות אומר סלה" (חבקוק ג,ט). ומניין שקיים הקב"ה עימהם ברית? שנאמר: "וזכרתי להם ברית ראשונים" (ויקרא כו,מה) - זו ברית השבטים.

רבי יודן בר חנן (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר בשם רבי ברכיה: אמר הקב"ה לישראל: בניי (בויקרא רבה אין 'אמר...'), אם ראיתם (בויקרא רבה: 'אם ראית') זכות אבות שמָטָה (בכתב יד אחד של ויקרא רבה: 'שמשה', על דרך הכתוב המובא בסמוך) וזכות אימהות שנתמוטטה, לכו והידבקו בחסד (בויקרא רבה: 'לך והיטפל בגמילות חסדים') – עשו טובות לאנשים אחרים**.** מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) (בויקרא רבה: 'הדא היא דכתיב:') "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה, וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ, וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט, אָמַר מְרַחֲמֵךְ י'י**"** (ישעיהו נד,י) – אפילו ההרים זזים ממקומם והגבעות נופלות, אבל נאמנותו של ה' לא תסור מישראל, ובריתו שכרת עימם לא תופר; ויש לדרוש את הכתוב: - "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ" - זה זכות אבות – שהאבות קרויים הרים**, "וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה" - זו זכות אימהות** – שהאימהות קרויות גבעות**, מיכן והילך** – משעה זו ואילך, שתתבטל זכות האבות, "וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ, וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט, אָמַר מְרַחֲמֵךְ י'י" – גם כשתתבטל זכות האבות, כדעות האמוראים לעיל, חסדו של ה' עם ישראל לא ייבטל, והוא יהיה תחליף לזכות האבות. ולפי דרשה זו, אם יעשו ישראל חסד, אף ה' יעשה עימהם חסד, מידה כנגד מידה**.**

בבבלי שבת נה,א אמרו: מאימתי תמה זכות אבות? אמר רב: מימי הושע בן בארי, שנאמר: "ועתה אגלה את נבלותה לעיני מאהביה, ואיש לא יצילנה מידי" (הושע ב,יב). ושמואל אמר: מימי חזאל, שנאמר: "וחזאל מלך ארם לחץ את ישראל כל ימי יהואחז", וכתיב: "ויחון ה' אותם וירחמם וייפן אליהם למען בריתו את אברהם, יצחק ויעקב, ולא אבה השחיתם ולא השליכם מעל פניו עד עתה" (מלכים ב יג,כג). ורבי יהושע בן לוי אמר: מימי אליהו, שנאמר: "ויהי בעלות המנחה וייגש אליהו הנביא ויאמר: ה' אלוהי אברהם, יצחק וישראל, היום ייוודע כי אתה אלוהים בישראל ואני עבדך, ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה" (מלכים א יח,לו). ורבי יוחנן אמר: מימי חזקיהו, שנאמר: "למרבה המשרה ולשלום אין קץ על כיסא דוד ועל ממלכתו, להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה, מעתה ועד עולם, קנאת ה' צבאות תעשה זאת" (ישעיהו ט,ו).

מאמר רב בבבלי הוא מאמר שמואל בירושלמי. מאמר שמואל בבבלי הוא מאמר בשם אמוראים אחרים בירושלמי. בבבלי מוזכר חזאל במקום יהואחז. מאמר רבי יוחנן בבבלי הוא מאמר רבי יודן בירושלמי. שני המאמרים האחרונים בירושלמי אינם בבבלי. • • •

האפיקורוס במשנה שנינו: "ואלו שאין להן חלק לעולם הבא: האפיקורוס". מציעים מחלוקת אמוראים: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) ורבי לעזר (אמורא בדור השני) – נחלקו שני החכמים (מיהו האפיקורוס?). חד אמר: – [חכם] אחד אומר: כָּהֵן דאמר: – כזה שאומר: אָהֵן ספרא – הסופר (מלמד תינוקות) הזה ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1167, הערה 125. - אפיקורוס הוא מי שמזלזל בכבודו של חכם, שאינו קוראו חכם, אלא אומר עליו בלשון לעג: "הסופר הזה", שאין החכם חשוב בעיניו אלא כסופר ("עלי תמר"). מעמדו של החכם היה נכבד ממעמדו של הסופר). וחרנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: כָּהֵן דאמר: – כזה שאומר: אילין רבנין – החכמים האלה (אפיקורוס הוא מי שמזלזל בכבודם של החכמים ואומר עליהם בלשון לעג: "החכמים האלה". - אפשר שלאמוראים אלה היתה מסורת שהמונח "אפיקורוס" מתייחס לאדם המזלזל במלמדיו. אבל במקורות התנאיים המונח הזה מתייחס לאדם הכופר בה').

מי שאומר סתם 'פלוני זה' הוא ביטוי של בוז, וכמו שאמרו בירושלמי: 'דאמר: אהן ספרא', 'דאמר: אילין רבנין' ("מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמוד 437).

ומציעים מחלוקת אמוראים נוספת: רבי אלעזר ורבי שמואל ברבי נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) – נחלקו שני החכמים (לְמה דומה האפיקורוס?). חד אמר: – [חכם] אחד אומר: לכיפה (תקרה בעלת צורת חצי כדור מעל מבנה) של אבנים. כיון שנתרועעה (התערערה, התמוטטה) אחת מהן – אחת מאבני הכיפה**, נתרועעו כולן** – כל האבנים, כי כל האבנים תומכות זו את זו. והנמשל: אם אחד מהחברה נהיה אפיקורוס, עלולים גם אחרים מאותה החברה להיות אפיקורוסים (בירושלמי מועד קטן ג,ז ובבראשית רבה ק,ז מופיע אותו משל בעניין חבורה ומשפחה שמת אחד מהם. לכן גם כאן יש לפרש את המשל בעניין חברה שנהיה אחד ממנה אפיקורוס). וחרנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: לבית שהוא מלא תבן. אף על גב דאת מעבר ליה מיניה, אהן מוצא דבגויה הוא מרערע כתליא – אף על פי שאתה מעביר אותו ממנו (מפנה את התבן מהבית), המוץ ההוא שבתוכו (שנשאר בתוך הבית, שנפל מהתבן וחדר לחורים ולסדקים שבכותלי הבית) הוא מרועע (מחליש) את הכתלים (מטעם זה אמרו בתוספתא בבא מציעא ח,ל: "השוכר בית מחבירו - ...לא יעשנו אוצר של תבואה", וראה ירושלמי שבת ד,א. - תבן הוא החלק של קנה השיבולת (=הקש), שנקצץ ופורר לחתיכות זעירות בשעת פעולות הדיש, והופרד מן הבר והמוץ בשעת הזרייה. המוץ הוא חומר דק וקל שמתקבל לאחר הדיש. בתבן המשמש לטיוח הכותל אסור שיהיה מוץ, שזה עשוי לערער את הכותל, כנראה מפני שהוא סופג לחות ("החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמוד 284 ועמודים 288-289). - המוץ שמחליש את כותלי הבית הוא משל לאפיקורוס שמחליש את בית ישראל, והשפעתו המזיקה נשארת אף לאחר שהרחיקו אותו מהחברה היהודית. - במשלים אלה מתארים האמוראים את השפעתו החמורה של האפיקורוס על חברת החכמים).

בבבלי סנהדרין צט,ב-ק,א אמרו: "אפיקורוס". - מאי אפיקורוס? רב ורבי חנינא דאמרי תרווייהו: זה המבזה תלמיד חכמים. ורבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי דאמרי תרווייהו: זה המבזה חבירו בפני תלמיד חכמים. ...אמר רב יוסף: כגון דאמר: מאי אהנו לן רבנן? לדידהו קרו, לדידהו תנו. רבא אמר: כגון דבי בנימין אסיא דאמרי: מאי אהנו לן רבנן? מעולם לא שרו לן עורבא ולא אסרו לן יונה. רב פפא אמר: כגון דאמר: הני רבנן.

דעת רב ורבי חנינא בבבלי דומה לדעות רבי יוחנן ורבי לעזר בירושלמי. דעת רב פפא ישנה בירושלמי: "כהן דאמר: אילין רבנין". • • •

קורח אפיקורוס היה רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: קרח עשיר גדול היה. תיסברין (אוצר (מקור המילה ביוונית)) של פרעה – מלך מצרים, נגלה (בקטע גניזה: 'נתגלה') לו – לקורח, בין מגדול ובין הים – ששם חנו ישראל כשיצאו ממצרים (שמות יד,ב), ומאוצר זה נהיה קורח עשיר גדול**.**

רב אמר: קרח אפיקורוס(י) היה – כמסופר בהמשך, ואין לו חלק לעולם הבא (כהמשך לסוגיה הקודמת על האפיקורוס, מובאת כאן הסוגיה על קורח משום מימרה זו שהיה אפיקורוס). מה עשה – קורח**? עמד ועשה** (בקטע גניזה נוסף 'מאתיין' - מאתיים) טליות (טליתות) שכולן תכלת – צבועות בתכלת (טלית היא בגד עליון רחב). אתא גבי משה – בא (קורח) אצל משה**, אמר ליה:** – אמר לו (קורח): משה רבינו, טלית שכולה תכלת, מהו שתהא חייבת בציצית? – מה הדין? האם טלית זו חייבת בציצית? (ציצית הם חוטים לבנים ששמים על ארבע קצות הטלית, ועל הציצית נותנים חוט של תכלת שמקיף את החוטים הלבנים) אמר לו – משה לקורח**: חייבת** (צריך להוסיף כמו בקטע גניזה: 'בציצית') – כי רק חוט של תכלת המתבלט בתוך הציצית מסוגל לשמש כאמצעי למטרה של "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותיי", דכתיב: – שכתוב: "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ**"** (דברים כב,יב) – עשו חוטים קלועים (ציציות) על ארבע קצות הבגדים שאתם לובשים. ויש ללמוד מהכתוב הסתמי, שכל טלית חייבת בציצית, ואף טלית שכולה תכלת**.** אמר לו קורח למשה: בית שהוא מלא ספרים – שיש בו ספרי מקרא רבים**, מהו שיהא חייב במזוזה?** – מה הדין? האם בית זה חייב במזוזה? (מזוזה היא מגילת קלף קטנה שכתובות עליה שתי הפרשות: "שמע", "והיה אם שמוע", וקובעים אותה בפתח הבית) אמר לו – משה לקורח**: חייב במזוזה** – כי המזוזה צריכה להיות בפתח שבו נכנסים ויוצאים, שבכך היא משפיעה על תודעת האדם שיוצא מהבית ונכנס לבית, ואין השפעה כזאת בפרשות התורה המונחות בתוך הבית**, דכתיב:** – שכתוב: "וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ**"** (דברים ו,ט) – כתבו את הדברים שה' מצווה אתכם על המזוזות (העמודים שהמשקוף נשען עליהם) בבתים ועל שערי החצרות והערים (כתוב זה הוא המקור למצוות מזוזה). ויש ללמוד מהכתוב הסתמי, שכל בית חייב במזוזה, ואף בית שהוא מלא ספרים**.** אמר לו – קורח למשה**: בהרת כגריס** – מראה לבן של נגע צרעת בעור בשרו של אדם ששיעורו כגריס (מידת שטח ששיעורה כחצי פול), מהו? – מה הדין? האם האדם טהור או טמא? אמר לו – משה לקורח**: טמא.** - אמר לו קורח למשה: פרחה בכולו – פרחה הבהרת בכל גופו של האדם**?** – מה הדין? האם האדם טהור או טמא? אמר לו – משה לקורח**: טהור** – כמו שנאמר בויקרא יג,יב-יג**.** באותה שעה אמר קרח: אין תורה מן השמים – מידי הקב"ה, אלא משה מפי עצמו אמרה (קורח כפר בתורה מן השמים כיוון שתמה על תשובותיו של משה לשאלותיו, שאם יוצאים ידי חובת ציצית בציצית שיש בה חוט אחד של תכלת, מדוע טלית שכולה תכלת שיש בה חוטי תכלת רבים חייבת בציצית? ואם יוצאים ידי חובת מזוזה במזוזה שיש בה רק שתי פרשות, מדוע בית שהוא מלא ספרים שיש בכל אחד מהם כל הפרשות שבתורה חייב במזוזה? ואם בהרת כגריס - טמא, מדוע פרחה בכולו - טהור?), ולא משה נביא (צריך להוסיף כמו בקטע גניזה: 'אמת'), ולא אהרן כהן גדול – שקורח חלק על משה ועל אהרן, כמסופר בתורה, וכיוון שזלזל בכבודם של משה ואהרן, לכן היה אפיקורוס, כמו שאמר רב לעיל, שכן אפיקורוס הוא מי שמזלזל בכבודם של החכמים, כאמור לעיל**.** באותה השעה אמר משה – פנה בקריאה לה': רבון כל העולמים (כינוי לה' אדון העולם), אם נברא לארץ פה מששת ימי בראשית – לפי חז"ל, פי הארץ נברא בסוף היום השישי של ששת ימי בראשית (משנה אבות ה,ו), - הרי מוטב (טוב הדבר) – שכן הארץ תפתח את פיה שנברא לה ותבלע את קורח, דתן ואבירם**, ואם לאו - יִבָּרֵא לה מעכשיו** (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'עכשיו'), (בקטע גניזה נוסף 'הדא היא דכתיב:') "וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא י'י, וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה**"** (במדבר טז,ל) – ה' יעשה דבר חדש שעדיין לא היה כמוהו, והאדמה תפתח את פיה ותבלע את קורח, דתן ואבירם, ויירדו חיים אל הקבר. ויש לומר שהכוונה שיברא ה' עכשיו פה לארץ**.**

במדרש תנחומא (בובר) פרשת "קורח" סימן ד ובבמדבר רבה יח,ג נאמר: "וייקח קורח" - מה כתוב למעלה מן העניין? "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית" (במדבר טו,לח). אמר לו קורח למשה רבנו: משה, טלית שכולה תכלת, מהו שתהא פטורה מן הציצית? אמר לו משה: חייבת בציצית. אמר לו קורח: טלית שכולה תכלת אינה פוטרת עצמה, וארבעה חוטים (על כל כנף פתיל תכלת, הרי לארבעה כנפות ארבעה חוטים) פוטרים אותה?! - בית שמלא ספרים, מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו: חייב במזוזה. אמר לו: כל התורה כולה מאתיים שבעים וחמש פרשיות יש בה ואינן פוטרות את הבית, ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות את הבית?! אמר לו: דברים אלו לא נצטווית עליהם, אלא מליבך את בודאם.

במדרשי האגדה לא נזכרה השאלה ששאל קורח בעניין בהרת.

אמר רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): שלשה (צריך להוסיף כמו בקטע גניזה: 'נביאים') כפרו בנבואתן – התכחשו לדברי הנבואה של עצמם, כמבואר בהמשך, מפני פּוּנָרְיָיה – בגלל מעשה פלילי (פירוש המילה הלטינית 'פונרייה' - רָשָׁע, פושע. ניקוד המילה כמו בקטע גניזה. מילה זו יחידאית במקורותינו), ואֵילּוּ הן: משה ואליהו ומיכה. משה אמר – במחלוקת קורח ועדתו**: "אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה**, וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם, לֹא ה' שְׁלָחָנִי**"** (במדבר טז,כט) – אם קורח, דתן ואבירם ימותו מיתה טבעית, וגורלם יהיה כגורלם הרגיל של בני האדם, יהיה זה אות שאינני שליחו של ה', ומליבי אמרתי**.** אליהו – הנביא, אמר – לה' במעמד הר הכרמל**: "ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ, וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. עֲנֵנִי, י'י, עֲנֵנִי, וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים"** (מלכים א יח,לז) – אם תקבל את תפילתי ותוריד אש מן השמים - יידעו העם שאתה האלוהים ואני נביא ה', ואם לאו - "וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית" (שם) – אומַר שאתה הסבת את לב העם מאחריך (שיאמרו שאין אתה האלוהים ואין אני נביא ה'). מיכה – מיכיהו בן ימלה, שהיה נביא אמת, אמר – במלחמה ברמות גלעד**: "וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ: אִם שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם לֹא דִבֶּר י'י בִּי" (מלכים א כב,כח) – מיכיהו (שניבא שאחאב מלך ישראל ייהרג במלחמה) אמר למלך: אם תשוב בשלום מן המלחמה, יהיה זה אות שאני נביא שקר ולא דיבר ה' באמצעותי. - הרי ששלושה הנביאים האלה אמרו שאם לא יתקיימו דבריהם יתברר שאין נבואתם אמת, ובזה כפרו בנבואתם. משה כפר בגלל יחסם המרושע של קורח ודתן ואבירם כלפיו; אליהו כפר בגלל יחסם המרושע של אחאב ואיזבל ונביאי הבעל כלפיו, ומיכיהו כפר בגלל יחסם המרושע של אחאב ונביאי השקר כלפיו. היחס המרושע כלפי שלושה הנביאים האלה גרם להם מצוקה או כעס ורוגז, ובשל כך אמרו דבר שלא היה להם לומר.**

בתרגום הקטעים (תרגום ארץ ישראלי) לבמדבר טז,א (פתיחה לפרשת קורח) נאמר: תלתא נביין אתנביאו בחימתהון וכפרו בנבואתהון בגו פרינא: משה ואליה ומיכה... (ראה "שקיעים מתרגומי המקרא הארמיים", חלק שני, עמודים 19, 21, 52). המילה 'פרינא' בתרגום, שאין פירושה ברור, מקבילה למילה 'פונרייה' בירושלמי.

במדרש תנחומא (בובר) פרשת "קורח" הוספה סימן ג ובבמדבר רבה יח,יב נאמר: זהו אחד משלושה נביאים שאמרו בלשון הזה: אליהו ומיכה ומשה. אליהו מהו אומר? "ה' אלוהי אברהם, יצחק וישראל, היום ייוודע כי אתה אלוהים בישראל ואני עבדך, ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה, ענני, ה', ענני, ויידעו העם הזה כי אתה ה' האלוהים" (מלכים א יח,לו-לז), ואם אין אתה עונה אותי, אני אומר: "ואתה הסיבות את ליבם אחורנית" (שם). וכן מיכה מהו אומר לאחאב? "אם שוב תשוב בשלום" (מלכים א כב,כח), אף אני אומר: "לא דיבר ה' בי" (שם). ומשה אף הוא אומר: "אם כמות כל האדם" וגו' (במדבר טז,כט), אף אני אומר: "לא ה' שלחני" (שם). אמר לו הקב"ה: משה, מה אתה מבקש? אמר לו משה: ריבונו של העולם, "אם בריאה יברא ה'" וגו' (במדבר טז,ל) - אם בראת פה לארץ מתחילת ברייתו של העולם - הרי יפה, ואם לאו - יברא ה' עכשיו פה.

בבליעת האדמה את קורח ועדתו נאמר: "וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה" (במדבר טז,לג) – קורח, דתן ואבירם ומשפחותיהם ירדו חיים אל הקבר, - רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי חלבו (אמורא בדור השלישי): אף שמותיהם פרחו מתוך טומוסותיהם – רשימות של שמותיהם, קובצי רישום אוכלוסים שבהם רשומים שמותיהם (מקור המילה 'טומוס' ביוונית ובלטינית. טומוס הוא שם כללי למגילת פפירוס. הוא משמש גם במשמעות: כֶּרֶך (מגילה של ניירות דבוקים יחד); רשימה (של שמות). - ראה: "Dictionary of Greek and Latin Legal Terms in Rabbinic Literature", עמודים 98-99; "קריינא דאיגרתא", "שערי לשון" ב, עמודים 250-253). כך יש לדרוש מהמילה "הם", שלא נשאר מהם שום זכר**.** אמר רבי יוסי בר חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): אפילו מחט שהיתה שאולה ביד ישראל מידם, אף היא נבלעה עמהן, דכתיב: – שכתוב: "וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה" (במדבר טז,לג) – כך יש לדרוש מהמילים "וכל אשר להם", שכל דבר שהוא שלהם בכל מקום שהוא, אף כשהוא שאול ביד אחרים, נבלע עימהם באדמה**.**

במשנה סנהדרין י,ג שנינו: עדת קורח אינה עתידה לעלות (מן השאול שבלע אותם), שנאמר: "ותכס עליהם הארץ" (במדבר טז,לג) - בעולם הזה, "ויאבדו מתוך הקהל" - לעולם הבא (שאין לעדת קורח חלק לעולם הבא); דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: עליהם (על עדת קורח) הוא (הכתוב) אומר: "ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל" (שמואל א ב,ו) (שיש לעדת קורח חלק לעולם הבא). לקטע זה מקבילה בירושלמי להלן י,ג. שואלים: ומי נתפלל עליהם – על עדת קורח שנבלעה באדמה שיהיה להם חלק לעולם הבא (כדעת רבי אליעזר במשנה להלן)? ומשיבים: רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר: משה נתפלל עליהם, שנאמר בברכת משה לראובן: "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת" (דברים לג,ו) – שבט ראובן יחיה. ויש לדרוש את הכתוב, שזו תפילה של משה על עדת קורח שיהיה להם חלק לעולם הבא, שכן דתן ואבירם היו משבט ראובן (במדבר טז,א), וגם עדת קורח היו משבט ראובן (לפי מדרשי האגדה). ומשיבים עוד: רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: חנה – אימו של שמואל הנביא, נתפללה עליהן – על עדת קורח שיהיה להם חלק לעולם הבא, כאמור להלן**.** ומצביעים על זהות בין שתי אמרות של רבי יהושע בן לוי: היא דעתיה דרבי יהושע בן לוי – היא דעתו של רבי יהושע בן לוי (מימרה אחת שאמר זהה למימרה שנייה שאמר), דאמר רבי יהושע בן לוי בשם רבי יוסי (בקטע גניזה: 'בשם רבי'): כך היתה דעתו (צריך לומר כמו בקטע גניזה ובמקבילה: 'עדתו') של קרח שוקעת ויורדת – בשאול שבו נבלעו**, עד שעמדה חנה ונתפללה עליהם ואמרה** – בתפילתה**: "י'י מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל"** (שמואל א ב,ו) – ה' ממית ומשיב לחיים, הוא מוריד לקבר ומעלה ממנו. ויש לדרוש את הכתוב, שזו תפילה של חנה על עדת קורח שיעלה ה' אותם מהשאול שהוריד אותם אליו**.**

במדרש שמואל ה,יב נאמר: "ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל" (שמואל א ב,ו) - תמן תנינן: עדת קורח אינה עתידה לעלות, שנאמר: "ותכס עליהם הארץ" (במדבר טז,לג) - בעולם הזה, "ויאבדו מתוך הקהל" - לעולם הבא; דברי רבי עקיבה. רבי אליעזר אומר: עליהם הוא אומר: "ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל". - רבי ברכיה בשם רבי חלבו: אף שמותם אבדו מתחת טומוסיהם. - רבי יהושע בן לוי בשם רבי אמר: כך היתה עדתו של קרח שוקעת ויורדת, עד שעמדה חנה והתפללה עליהם: "ה' ממית ומחיה" וגו'. ובבראשית רבה צח,ד נאמר: ורבנן אמרי: כך היתה עדתו של קרח שוקעת ויורדת שוקעת ויורדת, עד שעמדה חנה ונתפללה עליהם: "י'י ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל" (שמואל א ב,ו). • • •

הקורא בספרים החיצונים במשנה שנינו: "ואלו שאין להן חלק לעולם הבא... רבי עקיבה אומר: אף הקורא בספרים החיצונים". מביאים דוגמה כהסבר לדברי המשנה: כגון סיפרי בן סירא (ספר בן סירא התחבר בידי שמעון בן סירא בשלהי המאה השלישית לפני הספירה או בראשית המאה השנייה לפני הספירה. הספר חובר בלשון עברית, לשונו דומה ללשון ספרות החוכמה המקראית) וסיפרי בן לענה (בקטע גניזה: 'בן לעגא') – ספרים אלה בלתי ידועים. - ספרים אלה הם הספרים החיצונים שלא ניתנו לקריאה מן הכתב (לפי "שיירי קורבן", איסור הקריאה בספרי בן סירא יסודו בסברה שהקורא בהם יטעה ויחשבם לכתבי קודש בשל סידורם וסגנונם). אבל סיפרי המירס (בקטע גניזה: 'הומירס' - הומרוס - גדול משורריה של יוון העתיקה) וכל ספרים שנכתבו מכאן והילך – שנכתבו אחרי ספרי המקרא, - הקורא בהן כקורא באיגרת – שמותר לקרוא בהם מן הכתב ככל קריאה מן הכתב של כתבי חול (איגרת היא מגילת פפירוס הנגללת אנכית, והיא שימשה לכתיבת מסמכים ושטרות. ראה "קריינא דאיגרתא", "שערי לשון" ב, עמודים 229-234. - על היתר הקריאה בספרי הומרוס ראה "יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמודים 229-235). ומציעים פסוק עם דרשה כמקור לקביעה: מאי (צריך לומר: 'מה'. ובקטע גניזה: 'ומה') טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה, שאסור לקרוא בספרים החיצונים?) "וְיֹתֵר מֵהֵמָּה, בְּנִי, הִזָּהֵר, עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר**"** (קוהלת יב,יב) – בנוסף על אלה, היזהר משני דברים אלה: אין תכלית בכתיבת ספרים רבים, והלימוד והעיון הרב מביאים לידי יגיעת הגוף; ויש לדרוש את הכתוב על הספרים החיצונים: - להגיון ניתנו, ליגיעה לא ניתנו (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'ליגיעה ניתנו') – הספרים החיצונים, כגון ספרי בן סירא, ניתנו רק להיגיון וליגיעה (להגות בהם בפה ולהתייגע בלימודם), אבל לא ניתנו לקריאה מן הכתב (אפשר שדרשו את הלשון "אֵין קֵץ" - ללא חלק לעולם הבא ("מפי סופרים: תפיסת התורה שבעל פה בראי המחקר", עמוד 24, הערה 15). - אפשר שהנוסח המקורי היה: 'להגיון וליגיעה ניתנו, לא ניתנו לקריאה', שהיא התבנית הרגילה בדרשות מעין אלו, ובשל אי הבנת הדרשה ועל מה היא מוסבת או בשל שיבוש שנפל בדרשה, נוצר הנוסח שלפנינו).

בבבלי סנהדרין ק,ב אמרו: "רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצונים". - תנא: בספרי מינים. - רב יוסף אמר: אף ספר בן סירא נמי כספרי מינים / כספרים החיצונים דמי.

בקוהלת רבה פרשה יב [יב] נאמר: "ויותר מהמה בני היזהר" - מהומה כתיב (מֵהֵמָּה = מְהוּמָה), שכל המכניס בתוך ביתו יותר מעשרים וארבעה ספרים - מהומה הוא מכניס בתוך ביתו, כגון ספר בן סירא וספר בן תגלא; "ולהג הרבה יגיעת בשר" - להגות ניתנו, ליגיעת בשר ניתנו.

כגון ספרי בן סירא... ומה טע'... (ירושלמי סנהדרין י,א) מהצעת הדברים ומלשונם בירושלמי הקטע הזה נראה כברייתא (מעובדת במקצת: התלמוד, כדרכו, שילב בה את המונח "מה טעם" במקום "שנאמר"). נראה שנוסח קטע הגניזה "ליגיעה ניתנו" עדיף על נוסח הדפוס (כתב יד ליידן) "ליגיעה לא ניתנו". הרי להגיון וליגיעה נדרשים מן להג ויגיעה שבהמשך הכתוב המצוטט ("ויותר מהמה בני הזהר... ולהג הרבה יגיעת בשר"); לשתי המילים מעמד זהה בפסוק, ואין בו שום רמז שיכול להוביל להעמדה מנוגדת שלהם בדרשה. במבט ראשון נראה באמת שהנושא של "ניתנו" הם ספרי הומרוס הנזכרים מיד לפניו, אלא שאין בזה שום הכרח, ואין מניעה להניח שהדרשה באה להסביר את עיקר ההלכה, את איסור הקריאה בספרי בן סירא ובן לעגא. יתר על כן, הדרשה המשובצת בברייתא מובאת בצורה מקוצרת, '"ויותר מהמה בני הזהר' וגו', להגיון ניתנו, ליגיעה ניתנו", וייתכן שהקיצור "וגו'" אינו קיצור הפסוק בלבד, אלא קיצור של דרשה שלמה שנאמרה עליו, שרק סופה נזכר כאן. אם אכן כך הוא, הרי שהמשפט האחרון מוסב על מה שהיה לפניו בדרשה אך איננו מופיע לפנינו. אפשר שספרי בן סירא הם שהוזכרו שם, ועליהם נאמר "להגיון ניתנו". דרשה מעין זו נמצאת בקהלת רבה על הכתוב הזה : '"ויותר מהמה בני הזהר' - מהומה כת'. שכל המכניס בתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים מהומה הוא מכניס בתוך ביתו, כגון ספר בן סירא וספר בן תלגא. 'ולהג הרבה יגיעת בשר' - להגות ניתנו, ליגיעת בשר לא ניתנו". גם כאן יש לגרוס "להגות ניתנו, ליגיעת בשר ניתנו", כמו בקטע הגניזה של הירושלמי, מן הטעם שנזכר לעיל, ונוסח כזה אכן מתועד באחת העדויות של קהלת רבה. בדרשה זו מפורש שהטעם "להגות ניתנו" וכו' על ספר בן סירא ודומיו נאמר. כאמור, אין שום מניעה לפרש שגם בירושלמי הובאה הדרשה כדי לתת טעם לאיסור הקריאה בספרים החיצונים, ורגליים לדבר שאף בגרסה זו המשפט "להיגיון ניתנו, ליגיעה ניתנו" מוסב על מה שעמד לפניו בתוך הדרשה (המקוצרת). אלא שמחמת קיצור הדברים נתפס משפט זה כאילו הוא מוסב על מה שעומד לפניו בטקסט שלפנינו, על ספרי הומרוס. דרשה זו אינה פוסלת את הלימוד בדברי בן סירא; להפך, לשיטתה ניתנו דברים אלה להגות ולהתייגע בהם, וזה לשבח נאמר. אם כן מה המהומה שבהכנסת ספר בן סירא אל הבית, ומדוע הקורא בו אין לו חלק לעולם הבא? מפני שדברי בן סירא ניתנו (רק) להגות ולהתייגע בהם, אבל לא לקרוא בהם; הפגם הוא בקריאה מן הספר הכתוב. אסור לכתוב יותר מכ"ד ספרים, ודברי בן סירא הם "דברי חכמים", תורה שבעל פה שניתנה להיגיון, להגות בה על פה, ולהתייגע בלימודה, אבל לא ניתנה ליכתב. לפי הירושלמי הספרים החיצונים אסורים בקריאה לא מפני שתוכנם אינו ראוי, או מפני שקריאתם נעשית בדרך ריטואלית כלשהי, אלא רק בשל העובדה שחיבורים אלו כתובים בספר אף על פי שלא ניתנו ליכתב. בדורות הראשונים של חז"ל איסור כתיבת דברים שמחוץ למקרא היה מאפיין עיקרי של תרבותם הספרותית, שהבדיל אותם מקבוצות אחרות שהחזיקו בספרים כתובים מלבד ספרי המקרא. לאור ניגוד כיתתי זה מובן מדוע הקריאה בספרים שלא ניתנו ליכתב נחשבת בין עבירות של מינות שהעושה אותן אין לו חלק לעולם הבא המנויות במשנה (סנהדרין י,א). אבל איסור הכתיבה (והקריאה מן הכתב) לא היה מוחלט. כדוגמה מובנת מאליה לטקסטים שאין שום איסור בכתיבתם, הברייתא מביאה את האיגרות, ומקישה להן את ספרי הומרוס. מעניינה של הברייתא ומהדרשה שבה נראה שאיסור הכתיבה חל רק על דברי תורה וחכמה שמחוץ למקרא, משום קדושתם דווקא, מפני שכתיבתם עלולה להעמיד אותם בדרגה אחת עם המקרא הכתוב, ולכן אין שום איסור כתיבה על דברי חולין נצרכים כמו איגרות. הברייתא מחדשת שגם הקורא בכתבים ספרותיים של חולין נחשב כקורא באיגרת, שאין עליה איסור כתיבה. בברייתא יש אפוא שני טעמים, שאינם נוגעים זה בזה, לשתי ההלכות שבה: הספרים החיצונים אסורים משום ש"להגיון ניתנו, ליגיעה ניתנו" ולא לכתיבה, וספרי הומרוס מותרים משום ש"הקורא בהם כקורא באיגרת". בניגוד לפירושים שקשרו את "היגיון" עם "כקורא באיגרת" וראו בהם אופן קריאה מיוחד הגורם להיתר, הרי לפי הפירוש המוצע כאן היתר הקריאה נובע באופן אוטומטי מהיתר הכתיבה. לכן אין באיגרות אלה, ולא בקריאה בהן, שום ייחוד מלבד העובדה, הידועה ממילא, שהן כתיבה לא ספרותית של חולין. די בזה כדי שמעיקרא לא יהיה שום איסור בכתיבתן, וממילא גם לא בקריאתן ("קריינא דאיגרתא", "שערי לשון" ב, עמודים 243-249). • • •

"דברי חכמים כדרבנות וכמשׂמרות נטועים" "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת" (קוהלת יב,יא) – דברי חכמים נמשלו לדרבן, מפני שהם מדרבנים את האדם להיטיב את התנהגותו ודרכיו (מלמד הבקר הוא מקל עץ ארוך שמסמר קבוע בראשו, ששימש לזירוז הבהמה החורשת ולהכוונתה לתלם. הדרבן, חודו של המלמד, היה עשוי מסמר מתכת שהוצב בתוך המלמד. המסמר שחודו בלט במקצת שימש לדרבון הבקר ("החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמודים 69-71)); ויש לדרוש את המילה "כַּדָּרְבֹנוֹת": - אמר רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): כדרור (נראה שצריך לומר: 'כדור') נאות – (דברי חכמים הם) כפנינים יפות (אבנים יקרות שדולים מתוך הקונכיות של רכיכות ים). לפי דרשה זו המילה "כדרבנות" מורכבת משתי מילים: 'כדור' ו'נאות' (הדרשה מתעלמת מהאות ב' במילה "כדרבנות"). תמן קריין למרגליתא דירה (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'דורא') – שם (בבבל) קוראים למרגלית (בשם) דורא (פנינה. מלשון הדיבור בבבל יש להביא סיוע לפירוש המילה 'דור' שבדרשה). דבר אחר: – דרשה אחרת: "כַּדָּרְבֹנוֹת" - ככדור הזה בין הבנות – (דברי חכמים הם) ככדור של בנות (כמבואר להלן). לפי דרשה זו המילה "כדרבנות" מורכבת משתי מילים: 'כדור' ו'בנות'. מה הכדור הזה מקלטת (נקלטת, נתפסת. בקטע גניזה: 'מתלקטת') מיד ליד וסופה לנוח ביד אחד – מהם ('כדור' משמש אצל חז"ל בלשון זכר ונקבה), כך משה קיבל תורה מסיני – קיבל את התורה שבעל פה מאת ה' בהר סיני**, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקינים** – שהאריכו ימים אחרי יהושע**, וזקינים לנביאים** – משמואל עד מלאכי**, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה** (משנה אבות א,א) – כנסייה של זקנים שנתייסדה בתחילת ימי הבית השני. - התורה שבעל פה דומה לכדור, כי גם התורה שבעל פה וגם הכדור עוברים מיד ליד ולא חסר מהם דבר**.** דבר אחר: – דרשה אחרת: "כַּדָּרְבֹנוֹת" - (נראה שחסרה כאן הדרשה, ויש להשלים אותה כמו בתוספתא סוטה ז,יא: 'מה דורבן זה מכוון את הפרה להביא חיים (מחיה) לעולם, כך דברי תורה מביאים חיים לעולם' – כשם שהדרבן מסייע לחורש לכוון את הפרה ללכת בתלם, וכך לסייע בחרישה ובזריעה ולהביא מזון וחיים לעולם כולו, כך הם דברי התורה שמטרתם להוביל את האדם בדרך שתבטיח לו חיים ארוכים וטובים. - בקוהלת רבה יש דרשה בלשון דומה, שישנה גם בבבלי חגיגה ג,ב) שלשה שמות יש לו – לדרבן**: מרדע, דרבן ומלמד** – המשנה קראה אותו מרדע, והמקרא קרא אותו דרבן ומלמד (פסיקתא רבתי ג; במדבר רבה יד,ד). מרדע - שהוא מורה דיעה בפרה – דורש נוטריקון 'מרדע' - מורה דעה**. דרבן - שהוא משרה** (משכין) בינה בפרה – דורש נוטריקון 'דרבן' - דר (משרה) בינה**. מלמד - שהוא מלמד את הפרה לחרוש, בשביל ליתן חיים** (מחיה) לבעליה. אמר רבי חמא בר חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): והלא דברים קול וחומר: אם לפרתו עושה אדם דרבן – לכוון אותה**; ליצרו הרע, שהוא מעבירו** (מסלק אותו) מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא, על אחת כמה וכמה – בוודאי ובוודאי שאדם צריך לעשות דרבן ליצרו הרע, והכוונה לדברי חכמים שמכוונים את האדם בדרך ישרה**.**

בקוהלת רבה פרשה יב [יא] נאמר: "דברי חכמים כדרבנות" - מה כדור זה מתלקטת מיד ליד ואינה נופלת לארץ, כך "לֹא נָפַל דָּבָר מִכֹּל הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַכֹּל בָּא" (יהושע כא,מג). מה כדור זה מקלעים (מוסרים זה לזה) בה בידים ואינה נופלת לארץ, כך משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. דבר אחר: "כדרבנות" - מה דרבן זה מכוון את הפרה לחרוש כדי ליתן חיים לבעליה, כך דברי תורה מכוונים את לב לומדיהם מדרכי מיתה לדרכי חיים. - שלושה שמות נקראו לו: מלמד, דרבן, מרדע. מלמד - שהוא מלמד את הפרה. מרדע - שהוא מורה דעה לפרה. דרבן - שהוא דר בינה בפרה לחרוש, כדי ליתן חיים לבעליה. והלא דברים קול וחומר: ומה לפרתו אדם עושה דרבן; ליצרו, שמסיתו מן העולם הזה ומן העולם הבא, על אחת כמה וכמה.

דורא באסתר רבה ב,ט נאמר: "ודר" (אסתר א,ו) - אמר רבי הונא: אית אתר דצווחין למרגליתא דורה.

כדור של בנות הבנות (ככל הנראה, ילדות ולא נשים מבוגרות) היו משחקות בזריקת כדור ותפישתו, משחק המוכר היטב מתרבויות שונות. פשוט שאין ללמוד מכאן כאילו רק הבנות היו משחקות בכדור, בעוד הבנים לא שיחקו בכדור, שכן מסתבר כי הבנות הוזכרו כאן רק לצורך הדרשה 'כדרבנות', מילה שבה מצא הדרשן את ה'בנות' ("משחקי ילדים בעת העתיקה", "דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות" יא ב-1, עמוד 27).

שלושה שמות יש לו בויקרא רבה כט,ז נאמר: שלושה שמות נקראו לו: מלמד, מרדע, דרבן. מלמד - שהוא מלמד את הפרה לחרוש, כדי שתיתן חיים לבעליה. מרדע - שהוא מורה דעה לפרה. דרבן - שהוא משרה בינה בפרה. והלא דברים קול וחומר: ומה אם לפרתו אדם עושה דרבן; ליצרו, שהוא מדיחו מן העולם הזה ומן העולם הבא, על אחת כמה וכמה. ובפסיקתא דרב כהנא כג,ז נאמר: שלושה שמות נקראו לו: מלמד, מרדע, דרבן. מלמד - שהוא מלמד לפרה לחרוש. מרדע - שהוא מורה דיעה לפרה. דרבן - שהוא מדיר בינה בפרה. אמר הקב"ה: לפרתו אדם עושה דרבן, וליצר הרע אינו עושה דרבן?!

"וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת**"** (קוהלת יב,יא) – דברי החכמים הם כמסמרים תקועים בעלי ראש רחב; ויש לדרוש את הכתוב: - ולמה לא אמר – הפסוק: 'וכמסמרות קבועים וכאילנות נטועים' – או 'וכמשׂמרות קבועים', שהוא לשון המתאים ל'משׂמרות', או 'וכאילנות נטועים', שהוא לשון המתאים ל'נטועים'? בחרו להם ביררו הברזל (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'בָרְרוּ להם בְּרָרוֹ של ברזל') – הם (כותבי ספר קוהלת) בחרו להם כוחו וחוזקו של הברזל ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 40), ולכן נאמר "וכמשׂמרות", כדי לומר שדברי החכמים חזקים כברזל, ושיבחו המטע של מטיל (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'וש[בחו] של מטע') – הם בחרו להם שבחו של המטע (השבח הוא שאילנות נטועים קשים להיעקר (פסיקתא רבתי ג; במדבר רבה יד,ד)), ולכן נאמר "נטועים", כדי לומר שדברי החכמים משובחים כמטע**.** דבר אחר: – דרשה אחרת: "וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים" - מה המסמר הזה את (אתה) קובעו, אף על פי שאת (שאתה) חוזר ונוטלו ממקומו, מקומו ניכר, כך כל מי שפשטו ידיהם הרבים (לשון רבים של 'רב' / 'רבי') בו יד – שנידו החכמים אותו והרחיקו אותו בשל עוונותיו**, אף על פי שחזרו** – החכמים, וקירבו אותו – שהתירו את הנידוי**, סופו ליטול את שלו מתחת ידיהם** – הוא עתיד לקבל את עונשו על ידי החכמים, כיוון שרישומו של הנידוי ניכר (במסכת שמחות ה,יח נאמר בעניין נידוי: "כל שפשטו בו בית דין יד, אף על פי שחזרו וקרבו אותו, אינו יוצא בשלום מן העולם").

בקוהלת רבה פרשה יב [יא] נאמר: "וכמשמרות נטועים" - לא היה צריך לומר אלא 'כאילנות נטועים', ואת אומר "וכמשמרות נטועים"?! אלא מלמד שיש בהם שבח של מטע ובירורו של ברזל. - דבר אחר: "וכמשמרות נטועים" - מה המסמר הזה, אף על פי שאת עוקרו ממקומו, רישומו ניכר, כך כל מי שעוונותיו גורמים וחכמים פושטים בו יד, אף על פי שחוזר בו, רישומו ניכר.

דבר אחר: – דרשה אחרת: "וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים" - 'משמרות' כתוב – הכתיב הוא בשי"ן**. מה מִשְׁמָרות** – מספר משמרות הכהונה במקדש, עשרים וארבעה, אף (ה)מסמרים – מספר המסמרים שיהיו בסנדל המסומר, עשרים וארבעה – כדעת רבי להלן**.** • • • דיני סנדלים ומנעלים בשבת כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבת ו,ב. במשנה שבת ו,ב שנינו: לא ייצא האיש בסנדל המסומר. גזירת סנדל המסומר היא תקנת חכמים שאסור לצאת בשבת לרשות הרבים בסנדל מסומר - סנדל ששימש בעיקר את החיילים הרומיים. סנדל זה היה עשוי עור, ובסולייתו ננעצו מסמרים. לא אסרוהו אלא בשבת, אבל בחול מותר לצאת בו. ולא אסרו אלא סנדל שיש בו כמניין המסמרים בסנדל של החיילים הרומיים, והתירו סנדל שיש בו מניין מסמרים המכוון כנגד מניין מקובל (ראה להלן). ואמרו (בבבלי שבת ס,ב) שאם לא נעשו המסמרים אלא לנוי - מותר לצאת בו אפילו בשבת.

כמה מסמרים יהו בו – בסנדל המסומר שמותר לצאת בו בשבת**?** רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: חמשה – מסמרים בכל סנדל**, כנגד** (בהקבלה ל-) חמשה חומשי (בקטע גניזה ובמקבילה: 'ספרי') תורה. רבי חיננא (צריך לומר כמו בקטע גניזה ובמקבילה: 'רבי חנינא' - בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: שבעה – מסמרים בכל סנדל; ויש למצוא רמז לכך בכתוב (בברכת משה לשבט אשר): - "בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶךָ וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ" (דברים לג,כה) – מספר המסמרים של ברזל ונחושת שיהיו במנעל הוא כמספר הימים בשבוע (במקבילה נוסף: 'נהגין רבנין כהדא דרבי חנינא' - נוהגים החכמים כמו [הדעה] הזאת של רבי חנינא). דרש – הורה הלכה בציבור, רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי חנינה (רבי חיננא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): תשעה – מסמרים בכל סנדל (לדוגמה, ארבעה מסמרים בחלק הקדמי של הסוליה, שניים באמצע, ושלושה בחלק האחורי. - בקוהלת רבה נאמר: כנגד תשעה ירחי הלידה).

רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) היה נותן אחד עשר – מסמרים, על זה – על סנדל אחד, ושלשה עשר – מסמרים, על זה – על הסנדל האחר, שהם סך של עשרים וארבעה**, מיניין משמרות** – כמספר משמרות הכהונה במקדש (במקבילה נוסף: '"וכמשמרות נטועים" - מה משמרות עשרים וארבעה, אף מסמרים עשרים וארבעה') (נראה בטעם המנהג של רבי לחלק את המסמרים לאחד עשר על זה ושלושה עשר על זה שיש בזה משום רמז לכתבי הקודש, שהרי ספרי תורה ונביאים ביחד הם שלושה עשר ספרים וספרי כתובים הם אחד עשר. רבי סידר את המסמרים שבסנדלים כנגד עשרים וארבעה ספרי תנ"ך, כמו שסידר רבי יוחנן חמישה מסמרים כנגד חמישה חומשי תורה. הנוסח שבקוהלת רבה מאמת את השערתנו זו, כי שם נאמר: רבי חייא נותן אחד עשר מכאן ושלושה עשר מכאן, כנגד עשרים וארבעה ספרים ("על סנדל המסומר", "סיני" סא, עמוד ע)).

לפי כל הדעות, מספר המסמרים בכל סנדל הוא אי זוגי.

רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) אמר: כלבת (במימרה מקבילה בבבלי: 'כלבוס' - מסמר עקום, וו. - מקור המילה ביוונית ובלטינית. ובארמית סורית: כלבתא, כולבא) – מסמר שיש לו שני ראשים חדים וכפופים שנעוצים בסנדל, אינה עולה לחשבון מסמרים – שיש בסנדל המסומר שמותר לצאת בו**.**

רבי בא בר זבדא (צריך לומר: 'רבי זעירא' - רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בעא קומי – שאל לפני רבי זעירא (צריך לומר: 'רבי בא בר זבדא' - אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי. וכן הוא במקבילה: 'רבי זעירא שאל לרבי בא בר זבדא' ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 1300, הערה 3)): מהו ליתן כולן על גבי מנעל אחד? (המילה 'אחד' מיותרת ובצדק מחקוה המפרשים. ובקוהלת רבה: 'מהו ליתנם על גבי מנעל בשבת?' ("הירושלמי כפשוטו", עמוד 103)) – האם מותר לתת את המסמרים במנעל בשבת? אמר ליה: – אמר לו (רבי בא בר זבדא): שרי – מותר**.** רבי זעירא שאל עוד לפני רבי בא בר זבדא: מהו ליתן כולן על גבי סנדל אחד? (שאלה זו היא חזרה בטעות על השאלה הקודמת. ונראה שצריך לומר כמו בקוהלת רבה: 'מהו ליתנם זה על גב זה?') – האם מותר לתת את המסמרים זה על זה בשבת? אמר ליה: – אמר לו (רבי בא בר זבדא): שרי – מותר**.**

בבבלי שבת ס,ב אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו (שסנדל המסומר אסור) אלא לחזק (שהמסמרים שבו עשויים לחזק אותו), אבל לנוי - מותר. וכמה לנוי? - רבי יוחנן אמר: חמש בזה וחמש בזה (עד חמש בכל סנדל (ועד בכלל) נחשבים המסמרים כעומדים לנוי ואינם עשויים לחזקו). ורבי חנינא אמר: שבע בזה ושבע בזה. אמר ליה רבי יוחנן לרב שמן בר אבא: אסברא לך, לדידי - שתים מכאן ושתים מכאן ואחת בתרסיותיו (רצועותיו), לרבי חנינא - שלוש מכאן ושלוש מכאן ואחת בתרסיותיו. בעא מיניה רבי אבא בר זבדא מרבי אבא בר אבינא: עשאו כמין כלבוס (שתקע בסנדל מסמרים עקומים המחודדים משני קצותיהם, ואמצע המסמר בולט כלפי חוץ) מהו? אמר ליה: מותר. איתמר נמי, אמר רבי יוסי ברבי חנינא: עשאו כמין כלבוס - מותר.

רבי יוחנן ורבי חנינא ודאי אינם מוסבים על מה שאמר רב יהודה אמר שמואל; המסדר סידר אותם יחד. ואילו רבי יוחנן ורבי חנינא רבו אמרו את דבריהם סתם, כהגדרה של סנדל המסומר. וכן בירושלמי: "כמה מסמרים יהו בו? רבי יוחנן אמר: חמשה... רבי חנינא אמר: שבעה..." ("מקורות ומסורות", מסכת שבת, עמוד קסט, הערה 2).

בקוהלת רבה פרשה יב [יא] נאמר: תמן תנינן: לא ייצא האיש בסנדל המסומר, ולא ביחיד בזמן שיש ברגלו מכה (משנה שבת ו,ב). כמה מסמרות יהיו בו? - רבי יוחנן אמר: חמישה, כנגד חמישה חומשי תורה. רבי יוסי בר חנינא אמר: שבעה, כנגד שבעה ימי בראשית. ורבי חנינה אמר: תשעה, כנגד תשעה ירחי הלידה. אמר רבי יוסי בר חנינא: הכוכלת אינה עולה מן מניין המסמרות. רבי זעירא בשם רבי אבא בר זבדא: מהו ליתנם על גבי מנעל בשבת? אמר לו: מותר. מהו להחליפם? אמר לו: מותר. מהו ליתנם זה על גב זה? אמר לו: מותר. רבי חייא נותן אחד עשר מכאן ושלושה עשר מכאן (נתן עשרים וארבעה בשני חלקי הסוליה של סנדל אחד ("תוספתא כפשוטה", מועד א, עמוד 65)), כנגד עשרים וארבעה ספרים (ספרי התנ"ך). - מה הספרים (צריך לומר: המשמרות) עשרים וארבעה, אף המסמרות עשרים וארבעה, ומה הספרים (צריך לומר: המשמרות) עשרים וארבעה, אף המשמרות (צריך לומר: הספרים) עשרים וארבעה, "וכמשמרות" כתב בשי"ן (תיקוני הנוסח הם על פי מדרשים מקבילים).

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אין מגרדין סנדלים ומנעלים ישנים – בשבת, מפני שהוא מקלף את העור, ויש בכך משום מלאכת ממחק עור. - וכל שכן שאין מגרדים חדשים, שהרי לשיטת הירושלמי שבת ז,ב יש לחשוש בעור חדש לממחק יותר מאשר בישן ("תוספתא כפשוטה", מועד א, עמוד 52), אבל סכין (משפשפים בשמן) – את הישנים בשבת, כדי לרכך את עורם ולשומרו, ולא את החדשים, שסיכתם היא עיבודם, ומדיחין (שוטפים במים) אותן – את הישנים (סנדל - סוליה הקשורה לרגל ברצועות. מנעל - נעל סגורה שעורה חופה על כף הרגל. גם המנעל נסגר ברצועות). ומספרים: רבי קריספא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): תלמידוי דרבי חייה רבה אמרין – תלמידיו של רבי חייה הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) (המילה 'אמרין' מיותרת ("הירושלמי כפשוטו", עמוד 104)), הראשונים – תלמידיו הראשונים, היו אומרים – משמו**: מגרדין** – נעליים ישנות**,** והשניים – תלמידיו השניים, היו אומרים – משמו**: אין מגרדין. שאלון לרבי** – שאלו (תלמידי רבי חייה) את רבי (רבי יודן נשיאה - הנשיא בדור הראשון והשני לאמוראים. הוא נקרא רבי, כי הנשיא היה נקרא כן בחייו לכבודו ("מבוא הירושלמי")), אמר לון: – אמר להם (רבי): אין מגרדין – כמו שאמרו תלמידיו השניים של רבי חייה**.** אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): הא אזילה חדא מן תלמידוי דרבי חייה רבה – הרי הָלְכה (בטלה) [הֲלָכה] אחת מתלמידיו (כלומר, מהלכות תלמידיו) של רבי חייה הגדול (שאמרו משמו שמגרדים). אמר רב(י) חייה בר אשי (אמורא בבלי בדור השני): נהגין הוינא (צריך לומר כמו במקבילה: 'הוינן') יתבין קומי רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) ומשחין ומשיגין – נוהגים היינו יושבים לפני רב ומושחים (סכים בשמן) ורוחצים (נעליים ישנות), אבל לא מגרדין.

בתוספתא שבת ג,טו שנו: אין מגרדים לא מנעלים ישנים ולא סנדלים ישנים, אבל סכים ומקנחים אותם.

בבבלי שבת קמא,א-ב אמרו: אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר אמר רבי ינאי: מגררים מנעל חדש, אבל לא ישן. תני רבי חייא: אין מגררים לא מנעל חדש ולא מנעל ישן.

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: לא ילבש אדם מנעלים וסנדלים חדשים – בשבת, שמא ימצא שאינם מכוונים לרגלו ויחלצם ויטלטלם ברשות הרבים, אלא אם כן הילך בהן מבעוד יום – בשעה שעדיין יום שישי, שוודאי מצא שהם מתאימים לו**.** ושואלים: כמה יהא בהילוכן? – כמה צריך להלך בנעליים חדשות מבעוד יום כדי שיהיה מותר ללבוש אותם בשבת? ומשיבים בהבאת שלושה מנהגים מקומיים: בני בייתיה דבר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אמרין: – בני ביתו של בר קפרא אומרים: מן דבית רבה דבר קפרא עד בית רבה דרבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) – מבית המדרש של בר קפרא עד בית המדרש של רבי הושעיה (בר קפרא ישב בדרום. רבי הושעיה ישב בקיסריה, אבל קודם לכן ישב בדרום כי אביו היה בדרום. בני ביתו של בר קפרא מסרו על נוהגם בזמן שבר קפרא ורבי הושעיה שניהם היו בדרום. סתם דרום הוא לוד ("ספרי זוטא", עמוד 123)). ציפוראי אמרין: – בני ציפורי אומרים: מכנישתא דבבלאי עד דרתיה דרבי חמא בר חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) – מ[בית] הכנסת של הבבליים (של בני בבל שעלו לארץ ישראל, שהיה בציפורי) עד חצרו של רבי חמא בר חנינה (שישב בציפורי). טיבריאי אמרין: – בני טיבריה אומרים: מן סידרא רבה עד חנותיה דרב(י) הושעיה (אמורא בדור השלישי) – מהסדר הגדול (שהיה בטבריה) עד חנותו של רב הושעיה (שהיתה בטבריה. - סידרא הוא מוסד ציבורי, שהיו בו בית ספר שבו לימדו מקרא, בית כנסת שבו התפללו או שמעו דרשה, ובית מדרש שבו עסקו בתלמוד ("מסביב ל'סידרא'", "בר אילן" ל-לא, עמודים 359-365). - 'סדר' משמע גם: אסף, קיבץ).

שלוש התשובות מתארות את המנהגים המקומיים בשלוש הערים היהודיות החשובות בארץ ישראל בתקופת האמוראים: בדרום (בלוד), בציפורי ובטבריה.

בבבלי שבת קמא,ב אמרו: תנו רבנן: אין יוצאים (בשבת) במנעל חדש. באיזה מנעל אמרו? במנעל של אישה (שמקפידה ביותר על המנעל שיהיה מכוון לרגלה). תני בר קפרא: לא שנו (שלא תצא בו בשבת) אלא שלא יצתה בו שעה אחת מבעוד יום, אבל יצאה בו שעה אחת מבעוד יום - מותר (לה לצאת בו בשבת).

בירושלמי לא חילקו בין איש לאישה.

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: לא יסוך אדם מנעלים וסנדלים חדשים – בשבת, כדי לרכך את עורם ולשומרו, מפני שסיכת העור היא עיבודו, ויש בכך משום מלאכת מעבד עור**. לא יסוך אדם את רגלו והיא בתוך המנעל, ואת רגלו והיא בתוך הסנדל** – לא ייצוק שמן לתוך המנעל או לתוך הסנדל בשבת, כדי שתיסוך רגלו, משום שנראה כמתכוון לסוך גם את המנעל ואת הסנדל**, אבל סך הוא את רגלו ונותנה בתוך המנעל,** ואת רגלו ונותנה לתוך הסנדל – אם סך את רגלו, רשאי הוא להכניסה בשבת לתוך המנעל ולתוך הסנדל, אף שהשמן יבוא במגע עם המנעל ועם הסנדל**. סך אדם שמן** – נותן על גופו שמן בשבת, ומתעגל (מתגלגל) על גבי קטיבלייא (מצע של עור (מקור המילה ביוונית)) חדשה – משפשף ומעסה את גופו על גבי עור חדש שמציע תחת גופו, ואינו חושש – אף על פי שעור חדש עשוי לספוג הרבה שמן, ובדרך זו הוא מרכך את העור, מכל מקום מותר**.** לא יתננה (צריך לומר: 'יתננו') – לא ייתן כוהן שמן של תרומה, ולא ייתן אדם שמן של שביעית, על גבי טבלה של שייש להתעגל עליה – אף על פי ששיש אינו בולע, אי אפשר שלא יישאר על גבי השיש קצת שמן שאינו נספג בגופו, ונמצא שמאבד בידיים שמן של תרומה או של שביעית**. רבן שמעון בן גמליאל** (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) מתיר – לתת שמן של תרומה או של שביעית על השיש ולהתעגל עליו, מפני שחזקה על אדם המתעגל על השיש שלא ישאיר כלום מן השמן על גבי השיש. אבל לתת שמן על גבי מצע של עור אף רבן שמעון בן גמליאל מודה שאסור, מפני שהעור בולע ("תוספתא כפשוטה", זרעים א, עמוד 474).

בתוספתא שבת ג,טז-יז שנו: אין סכים לא מנעלים חדשים ולא סנדלים חדשים. ולא יסוך את רגלו והיא בתוך המנעל, ולא יסוך את רגלו והיא בתוך הסנדל, אבל סך הוא את רגלו ונותנה במנעל, סך את רגלו ונותנה בסנדל. סך אדם את עצמו שמן ומתעגל על גבי קטבליא חדשה.

בתוספתא תרומות י,י שנו: לא ייתן כוהן שמן של תרומה על גבי טבלה של שייש להתעגל עליה. רבן שמעון בן גמליאל מתיר. ובתוספתא שביעית ו,ט שנו: לא ייתן אדם שמן של שביעית על גבי טבלה של שייש להתעגל עליה. רבן שמעון בן גמליאל מתיר.

הברייתא בתוספתא שבת ג,טז-יז ישנה גם בתוספתא תרומות י,יא לעניין שמן של תרומה ובתוספתא שביעית ו,י-יב לעניין שמן של שביעית. הברייתא בתוספתא שביעית ו,ט-יב מובאת בירושלמי שביעית ח,ח.

עד כאן המקבילה בירושלמי שבת.

מקור הסוגייה בשבת, ומשם הועתקה לכאן בעקבות הדרשה לעיל: '"וכמסמרות נטועים" - 'משמרות' כתוב. מה משמרות עשרים וארבעה, אף המסמרים עשרים וארבעה'. • • • "דברי חכמים כדרבנות וכמשׂמרות נטועים" (המשך) דבר אחר: – דרשה אחרת: "דִּבְרֵי חֲכָמִים... וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים" (קוהלת יב,יא) - בשעה שדברי תורה יוצאין מפי בעליהן – נאמרים מפי אומריהם, כתיקנן – ברורים, הן עריבין (נעימים, רצויים) לשומעיהן - כמסמרות נטועים – נראה שדורש "נטועים", שדברי התורה מתוקנים כנטיעות שנטועות שורות שורות ולא בערבוביה, ודורש "כמסמרות" - כמשמרות בשי"ן ימנית, שהם משומרים ועריבים**. ובשעה שהם יוצאין ממוסמסין** (מטושטשים, לא ברורים), הם מרין לשומעיהן - כמסמרות – דורש "כמסמרות" כצירוף של שתי מילים: כמס מרות - כשהם ממוסמסים הם מרים (במדבר רבה יד,ד).

"בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת" (קוהלת יב,יא) - אין אסופות אלא סנהדרין – הביטוי "בעלי אסופות" נדרש על גדולי החכמים**,** ומציעים פסוק כסימוכין לפירוש המוצע: כמה דתימר: – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יא,טז) – (ה' אמר למשה:) אסוף בשבילי שבעים אנשים מנכבדי העם (לפי חז"ל, שבעים הזקנים נבחרו לסנהדרין הגדולה).

דבר אחר: – דרשה אחרת: "בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת" - שנאמרים באסיפה – הביטוי "בעלי אסופות" נדרש על דברי החכמים שנאמרים באסיפת החכמים**.**

אמר רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): (ב"כיכר לאדן" מוסיף 'כתחילה' - בפעם הראשונה) אם יאמר לי אדם שיש דברי הימים בבבל – ספר יוחסין, שהיו בו רשימות רבות של משפחות בישראל, אילו מיוחסות ואילו פגומות בייחוסן**, הרי אני הולך ומביאו משם. ועכשיו אם מתכנסין הם כל רבותינו, אין יכולין הן להביאו משם** – כיוון שספר יוחסין נגנז ואינו מצוי עוד (מימרה זו מובאת כאן, כיוון שנזכר בה 'אם מתכנסין הם כל רבותינו', ולפני כן אמרו שדברי החכמים נאמרים באסיפה).

בבבלי פסחים סב,ב אמרו: אמר רמי בר רב יוד אמר רב: מיום שנגנז ספר יוחסין, תשש כוחם של החכמים וכהה מאור עיניהם.

"דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת, וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת, נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד" (קוהלת יב,יא) – דברי החכמים ניתנו מאת אותו רועה; ויש לדרוש את הכתוב: - אמר הק' (הקב"ה): אם שמעתה (שמעת) דבר – של תורה, מפי קטן (פְּחוּת ערך) שבישראל והנייך (וההנה אותך), לא יהא בעיניך (לא יהיה נחשב) כשומעו מפי קטן אלא כשומעו מפי גדול (נכבד); ולא כשומעו מפי גדול אלא כשומעו מפי חכם; ולא כשומעו מפי חכם אלא כשומעו מפי נביא; ולא כשומעו מפי נביא אלא כשומעו מפי רועה – מנהיג ומלמד, שנאמר: "ניתנו מרועה", ואין "רֹעֶה" אלא משה, ומציעים פסוק כסימוכין לפירוש המוצע: כמה דת מר: – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): "וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ; אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם אֵת רֹעֵי צֹאנוֹ? אַיֵּה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ?" (ישעיהו סג,יא) – עַם ישראל זכר את ימי משה שעברו ושאל: איפה ה' שהעלה את אבותינו מהים עִם משה שהיה רועה את צאן ה'? איפה ה' שנתן לעם ישראל מרוח קודשו? - הרי ש"רועה" זה משה**;** ולא כשומעו מפי רועה אלא כשומעו מפי הגבורה (תואר כבוד לאלוהים) - שנאמר: "נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד", ואין "אֶחָד" אלא הקב"ה, ומציעים פסוק כסימוכין לפירוש המוצע: כמה דת מר: – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): "שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, י'י אֱלֹהֵינוּ י'י אֶחָד" (דברים ו,ד) – הרי ש"אחד" זה הקב"ה**.**

בקוהלת רבה פרשה יב [יא] נאמר: "בעלי אסופות" - אימתי דברי תורה נאמרים כתקנם? בשעה שבעליהם שומעים אותם באסופות. מניין אתה אומר שאם שמע אדם מפי קטן שבישראל יהא עליו כשומעו מפי חכם? תלמוד לומר: "אשר אנוכי מצווך היום". ולא כמפי חכם אלא כמפי חכמים, שנאמר: "דברי חכמים כדרבונות". ולא כשומעו מפי חכמים אלא כשומעו מפי סנהדרין, שנאמר: "בעלי אסופות", ואין "אסופות" אלא סנהדרין, שנאמר: "אספה לי שבעים איש" (במדבר יא,טז). ולא כשומע מפי סנהדרין אלא כשומע מפי משה, שנאמר: "ניתנו מרועה". ולא מרועה משה אלא כמפי הקב"ה, שנאמר: "מרועה אחד", ואין רועה אלא הקב"ה, שנאמר: "רועה ישראל האזינה" (תהילים פ,ב), ואין אחד אלא הקב"ה, שנאמר: "שמע, ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד" (דברים ו,ד).

א. רבי עקיבה אומר: אף הקורא בספרים החיצונים... מאי טעמא?... ב. "דברי חכמים כדרבנות"... ג. כמה מסמרים יהו בו?... ד. תני: אין מגרדין סנדלים... ה. דבר אחר: "וכמשמרות נטועים"... הדרשה בפסקה א מנמקת את דברי המשנה האוסרת על קריאתם של ספרים חיצונים, בעוד שהמשך הסוגיה דורש את הפסוק "דברי חכמים כדרבנות" לפי הסדר (קטעים ב-ה. גם קטע ג, העוסק בהשלכות ההלכתיות של דרשת הפסוק בסוף קטע ב, שייך ככל הנראה למסגרת זו). אין כל קשר ענייני בין קטעים אלה לבין הדיון הקודם (או המשנה המקומית), ויחידה זו נראית אפוא כגוף זר אגדי מובהק. נראה שההסבר הפשוט ביותר לגוף הזר כאן הוא שלפנינו העתקה לקויה ממדרש (אבוד) לסוף ספר קוהלת (דברי התלמוד כאן דומים מאוד לקוהלת רבה יב,יא ומקבילות, אך אינם זהים לו). סופר שהכיר מדרש כזה התחיל להעתיק ממנו, אך מן המקום הלא נכון - הדרשות על הפסוק שלפני הפסוק השייך לעניין - ושם אף סיים את העתקתו (אפשר שסבר להעתיק את הדרשות לפסוק שלפני פסוק יב, הפסוק השייך לעניין, ולסיים את העתקתו בדרשות לפסוק יב, אלא שבטעות סיים את העתקתו בדרשות לפסוק יא). ואם כך, הרי שהגוף הזר כאן נוצר בשל טעות בהעתקה בגבולות הסוגיה, תופעה הקיימת גם בגופים זרים הלכתיים בירושלמי ובבבלי, ואולי אף בגופים זרים אגדיים נוספים בירושלמי. קטע ד בסוגייתנו, שאינו קשור כלל לפסוק "דברי חכמים", ובא אגב האזכור של דיני נעליים בשבת בקטע ג, נראה כהעברה משנית מן המקבילה בשבת ו,ב. נראה שאחרי שהועתק המדרש שבקטעים ב-ה לתוך התלמוד, הועברה סוגיה אחרת מתוך הירושלמי עצמו אל תוך הקטע המדרשי, וכך נוצר הנוסח שלפנינו בתלמוד ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמודים 242-247). • • •

הלוחש על המכה במשנה שנינו: "והלוחש על המכה ואומר: 'כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני י'י רופאך'". ומצמצמים את תחולת הקביעה: רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: ובלבד ברוקק – רק במקרה שהוא רוקק על המכה בשעה שהוא לוחש ואומר את הפסוק הזה, אין לו חלק לעולם הבא**.** רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: אפילו אמר – בשעה שהוא לוחש על המכה**: "נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם"** (ויקרא יג,ט) – שאין בפסוק הזה שם ה', ורוקק - אין לו חלק לעתיד לבוא – לעולם הבא**.**

בבבלי סנהדרין קא,א אמרו: "והלוחש על המכה" וכו'. - אמר רבי יוחנן: וברוקק, לפי שאין מזכירים שם שמים על הרקיקה (שהמזכיר שם שמים על רקיקה מבזה את ה'). איתמר: רב אמר: אפילו "נגע צרעת..." (ויקרא יג,ט) (שאין בו שם, אין אומרים על המכה). רבי חנינא אמר: אפילו "ויקרא אל משה" (ויקרא א,א) (שפסוק זה איננו קשור לעניין מחלה). • • •

ההוגה את השם במשנה שנינו: "אבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותותיו". מביאים דוגמה כהסבר לדברי המשנה: רבי מנא אמר: כגון אילין כותאי דמשתבעין – כמו הכותים (השומרונים) האלה שנשבעים (מבטאים את השם המפורש של האלוהים כפי שהוא נכתב. - נשבע ומזכיר שם הם שמות נרדפים, שהרי גם שבועת אמת שאין בה צורך היא שבועת שווא, ובשבועת אמת אין שבועה כלל אלא רק הזכרת שם שמים לבטלה. ראה "שוב על כת"י ליידן של הירושלמי", "תרביץ" כ, עמודים 116-117; "הכחשה", "קתרסיס" 3, עמוד 180). רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר: נכתב ביו'ד ה'א – שם ה' נכתב במקרא בשם הוויה, שהוא השם המפורש, ונקרא באל'ף דל'ת – שם ה' לא נקרא בשם הוויה אלא נקרא בשם אדנות**.**

בבבלי סנהדרין קא,ב אמרו: "אבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותיותיו". - תנא: ובגבולין ובלשון עגה (מדובר כשהוגה את השם בגבולין ולא במקדש, ואפילו כשהוגה בלשון מגומגם ומשובש). • • •

משנה שלשה מלכים וארבעה הדיוטות – בני אדם פשוטים, שלא היו מלכים, אין להם חלק לעולם הבא – לפי שהיו רשעים**.** שלשה מלכים: ירבעם – הראשון למלכי ישראל**, ואחאב** – מלך ישראל**, ומנשה** – מלך יהודה**.** רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: מנשה יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר: "וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ" (דברי הימים ב לג,יג). אמרו לו – חכמים לרבי יהודה**: למלכותו השיבוֹ, לא השיבוֹ לחיי העולם הבא.** וארבעה הדיוטות: בלעם – הקוסם**, ודואג** – האדומי, שסיפר לשון הרע על דוד והרג את נוב עיר הכוהנים**, ואחיתופל** – הגילוני, יועץ דוד, שיעץ רעה על דוד וסופו שחנק את עצמו**, וגיחזי** – משרת אלישע הנביא, שקיללו אלישע**.** • • •

תלמוד במשנה שנינו: "שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא**".** וכולהם חידשו עבירות – כל אחד מהמלכים וההדיוטות שנזכרו במשנה עשה סוג של חטא שלא עשו לפניו, כמבואר בהמשך**.** • • •

ירבעם אין לו חלק לעולם הבא שואלים: וכי מה עשה ירבעם? – איזו עבירה חידש ירבעם מלך ישראל? ומשיבים: על שעשה שני עגלי זהב – כמסופר במלכים א יב,כח**.** ושואלים: והלא כמה עגלים עשו ישראל – כשהיו במדבר**?** – הרי שעבירה זו אינה דבר חדש! (אין משיבים לשאלה זו, ואפשר שנשמטה התשובה לשאלה) - ומציעים ברייתא המסייעת לקביעה שלפני כן: תני (צריך לומר: 'דתני' (כך כנראה הגיה ב"יפה מראה")) – ששונה רבי שמעון בן יוחי (תנא בדור הרביעי): שלשה עשר עגלים עשו ישראל – שנים עשר עגלים לשנים עשר השבטים, עגל לכל שבט**, ואחד דימוסיא לכולן** – עוד עגל אחד עשו מממון של כל הציבור בשביל כל ישראל (המילה היוונית 'דימוסיא' משמעה כתואר השם: שייך לציבור). ומה טעמא? – ומה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) נאמר בחטא העגל: "וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ, יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם**"** (שמות לב,ד) – העם, שראו את העגל שנעשה בידי אהרן הכריזו שהעגל מסמל את האלוהים שהוציא את בני ישראל ממצרים; ויש לדרוש את לשון רבים שבכתוב זה "אלה... העלוך": - הרי לשנים עשר שבטים – עשו עגלים רבים, עגל לכל שבט**,** - ונאמר בתפילה שהתפללו ראשי הלוויים, ובה הזכירו את הטובות שעשה ה' לישראל והתוודו על חטאות העם ועל עוונות אבותיהם, ובהן חטא העגל: "וַיֹּאמְרוּ: זֶה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם" (נחמיה ט,יח) – ויש לדרוש את לשון יחיד שבכתוב זה "זה... העלך": - הרי דימוסיא אחת לכולן – עשו עגל אחד בשביל כל ישראל**.**

במדרש תהילים ג,ג נאמר: אמר רבי שמעון בן יוחאי: שלושה עשר עגלים עשו, אחד לכל שבט ושבט, ואחד דימוסין לכולם. • • •

אחאב אין לו חלק לעולם הבא שואלים: וכי מה עשה אחאב? – איזו עבירה חידש אחאב מלך ישראל? ומשיבים: כתוב – בעניין פשעי אחאב**: "וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט**, וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ**"** (מלכים א טז,לא) – הליכתו של אחאב בחטאות ירבעם, הם העגלים לכבוד ה', היתה דבר קטן בעיניו, והוסיף חטא על חטא בקחתו את איזבל ובעובדו עבודה זרה; ויש לשאול: - והלא קולותיו (חטאיו הקלים) של אחאב הם כחומרותיו (חטאיו החמורים) של ירבעם, ולמה נמנה ירבעם תחילה – במשנה קודם לאחאב במניין שלושה המלכים שאין להם חלק לעולם הבא**?** – שכיוון שחטאיו של אחאב היו חמורים מחטאיו של ירבעם, היה ראוי למנות את אחאב תחילה, אף על פי שירבעם קדם בזמן לאחאב! (בשלושת כתבי היד החשובים של המשנה ירבעם הוא הראשון ברשימת המלכים ואחריו אחאב) - ויש להשיב: שהוא התחיל בקלקלה (התנהגות רעה, מעשה רע) תחילה – ירבעם נמנה תחילה לפי שהיה הראשון שחטא. - הרי שעבירותיו החמורות של אחאב היו חמורות יותר מעבירותיו החמורות של ירבעם, ואם כן, אחאב חידש עבירות (העבירות שבכתוב הזה הן שתיים מהן, ולהלן מסופר על עבירות נוספות שעשה).

בבבלי סנהדרין קב,ב אמרו: "ויהי הנקל לכתו בחטאות ירבעם בן נבט" - אמר רבי יוחנן: קלות שעשה אחאב כחמורות שעשה ירבעם. ומפני מה תלה הכתוב (בכל מקום בחטאי מלכי ישראל) בירבעם? מפני שהוא היה תחילה לקלקלה.

בבבלי: ומפני מה תלה הכתוב בירבעם? - ובירושלמי: ולמה נמנה (במשנה) ירבעם תחילה?

ושואלים: מה הוה אחאב עביד? – מה היה אחאב עושה? (מה היו חטאיו?) ומשיבים: הוה מקשט גרמיה בכל יום וקאים ליה קומי חיאל אסרטילטיה (צריך לומר: 'אסטרטילטיה') – היה מקשט (מייפה עם תכשיטים) את עצמו בכל יום ועומד לו לפני חיאל (האיש שבנה את יריחו בימי אחאב) קצין הצבא שלו (מקור המילה איסטרטליט ביוונית). והוא אמר ליה: – והוא (אחאב) אומר לו: בכמה אנא טב יומא דין? – בכמה אני טוב (שווה) היום הזה? והוא אמר ליה: – והוא (חיאל) אומר לו: כן וכן – כך וכך**. והוא מפריש טימיתיה לעבודה זרה** – והוא (אחאב) מפריש את ערכו לעבודה זרה (מקור המילה טימי ביוונית). הדא היא דכתיב: – זה הוא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב במעשה כרם נבות): "יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי י'י" (מלכים א כא,כ) – (אליהו הנביא אמר לאחאב:) מכרת את עצמך לעשות רע. - ויש לדרוש את הכתוב, שאחאב מכר את עצמו לעבודה זרה כמסופר כאן**.**

רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) עבד דרש הדין קרייא אשתה ירחין לגנאי – עשה (היה) דורש את המקרא (הפסוק) הזה שישה חודשים לגנאי (דרש דרשות בפסוק שלהלן במשך זמן רב לגנאו של אחאב): "רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי י'י" (מלכים א כא,כה) – בין כל מלכי ישראל שהיו לפניו לא היה כאחאב שמכר את עצמו לעשות רע, - אתא לגביה בליליא – בא (אחאב) אצלו (אצל רבי לוי) בלילה (בחלום), אמר ליה – אמר לו (אחאב): מה חטית לך ומה סרחית קדמך? – מה חטאתי לך ומה סרחתי (חטאתי) לפניך? אית לך רישיה דפסוקא ולית לך סופיה – (וכי) יש לך ראשו של הפסוק ואין לך סופו**: "אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ"** (שם) – אחאב עשה מה שעשה מפני שאיזבל אשתו הסיתה (פיתתה) אותו**?!** (בתמיהה) – אתה מחזיק בראשו של הפסוק (שכתוב עליו לחובתו של אחאב) ולא בסופו (שכתוב עלי לזכותו)?! עבד דרש ליה שיתא ירחין לשבח – עשה (היה רבי לוי) דורש אותו שישה חודשים (נוספים) לשבח (דרש דרשות בפסוק שלהלן במשך זמן רב לשבחו של אחאב): "רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב... אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ" – רבי לוי דרש שלא חטא אחאב אלא בגלל הסתת אשתו, וחזר בו מהדרשות שדרש לגנאי**.**

כתוב: "בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה, בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ" (מלכים א טז,לד) – בימי אחאב בנה חיאל איש בית אל את יריחו מחדש; בשעה שהניח את היסודות לעיר מת בנו הבכור, ובשעה שסיים את בניינה מת בנו הצעיר, שכל בניו מהבכור ועד הצעיר מתו בשעת בניית העיר**. חיאל מן יהושפט** – חיאל בית האלי היה מצאצאי יהושפט מלך יהודה (חיאל מזוהה עם יחיאל בן יהושפט מלך יהודה (דברי הימים ב כא,ב)), ולא היה מממלכת ישראל (אין 'חיאל' אלא צורה אחרת ל'יחיאל' הרווח במקראות. - יהושפט סייע לאחאב במלחמה ברמות גלעד. הוא השיא ליהורם בנו את בת אחאב. ולפי חז"ל, יהושפט עצמו נשא את בת עומרי, אחות אחאב, לאישה. הרי שיהושפט היה גיסו של אחאב וגם מחותנו. לכן מובן שגם יחיאל בנו של יהושפט היה עם אחאב כמסופר לעיל ולהלן), יריחו מבנימן – יריחו היתה בנחלת בנימין (יהושע יח,כא), ולא היתה מממלכת ישראל, ולפיכך היה מן הראוי שייחס הכתוב את המעשה של בניית יריחו על ידי חיאל לא לאחאב ("בימיו" - בימי אחאב) אלא ליהושפט, שחיאל היה בנו ויריחו היתה מממלכתו**, אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב** – מעשה טוב נעשה על ידי אדם טוב, ומעשה רע נעשה על ידי אדם רע. ולכן מייחסים את המעשה הרע של בניית יריחו לאחאב הרשע ולא ליהושפט הצדיק**. וכן הוא** – הפסוק, אומר: "בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ" (מלכים א טז,לד) - באבירם בכורו – שמת כשהניח חיאל את היסודות לעיר, לא היה [לו] – לחיאל, מאיין ללמוד – שבנו הבכור ימות בגלל קללת יהושע, שקילל את מי שיבנה את יריחו מחדש שכל בניו ימותו בשעת בניית העיר**, ובשגוב** – שמת כשסיים חיאל את בניינה של העיר, הרשע – חיאל (ראה בבלי להלן), היה לו מאיין ללמוד – שבנו הצעיר ימות בגלל קללת יהושע, שהרי כבר מת בנו הבכור, והיה יכול למנוע את מותו של הבן הצעיר אילו היה מפסיק את בניית העיר**. לפי שרצו** – חיאל ובניו, לרבות את ממונן – על ידי בניית יריחו, (ו)שלטה בהן מאירה (קללה) והיו מתמוטטין (נחלשים, נהרסים. - ובתוספתא: 'מתמעטין') והולכין, לקיים מה שנאמר: "כִּדְבַר י'י אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן" (מלכים א טז,לד) – כל בניו של חיאל מתו בהתאם לקללת יהושע (יהושע ו,כו) (לקטע זה מקבילה להלן י,ו).

בתוספתא סנהדרין יד,ז שנו: "בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה" (יהושע ו,כו), וכן הוא אומר: "בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחו" (מלכים א טז,לד) - והלא חיאל מיהושפט ויריחו משל בנימין, ולמה נתלה דבר באחאב? מלמד שתולים חובה בחייב. ושם יד,ט שנו: "באבירם בכורו ייסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה" (מלכים א טז,לד) - באבירם לא היה לו ממי שילמד, שגוב רשע היה לו ממי שילמד. הם ביקשו להרבות את ממונם. מניין שנשתלחה בהם מאירה והיו מתמעטים והולכים? תלמוד לומר: "כדבר י'י אשר דיבר ביד יהושע בן נון" (שם).

בבבלי סנהדרין קיג,א אמרו: תניא: באבירם בכורו רשע לא היה לו ללמוד, בשגוב צעירו רשע היה לו ללמוד. - אבירם ושגוב מאי עבוד (שהם נקראים רשעים)? - הכי קאמר: באבירם בכורו לא היה לו לאותו רשע ללמוד, בשגוב צעירו היה לו לאותו רשע ללמוד. - ממשמע שנאמר: "באבירם בכורו", איני יודע ששגוב צעירו? מה תלמוד לומר: "שגוב צעירו"? מלמד שהיה מקבר והולך (כל בניו) מאבירם עד שגוב.

כתוב – במעשי אליהו הנביא**: "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב: חַי י'י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר, כִּי אִם לְפִי דְבָרִי"** (מלכים א יז,א) – אליהו נשבע לאחאב, שלא יהיה בשנים האלה טל ומטר, עד שיאמר שיירד טל ומטר; ויש לשאול: - וכי מה עניין זה אצל זה? – מדוע סמך הכתוב את שבועת אליהו לשבועת יהושע שבגללה מתו בניו של חיאל (מלכים א טז,לד)? אלא אמר הקב"ה לאליהו: הדין חיאל גברא רבא הוא – חיאל הזה אדם גדול הוא**, איזיל חמי ליה אפין** – לך הראה לו פנים! (לך לנחם אותו על מות בניו!). אמר ליה: – אמר לו (אליהו לקב"ה): לי נה מיזל – איני הולך**. אמר ליה:** – אמר לו (הקב"ה לאליהו): למה? אמר ליה: – אמר לו (אליהו לקב"ה): דנא מיזל וינון אמרין מילין דמכעסין לך ולינה יכול מיסבול – שאם אני הולך והם (חיאל והנמצאים בביתו לנחמו) אומרים דברים שמכעיסים אותך, איני יכול לסבול**. אמר ליה:** – אמר לו (הקב"ה לאליהו): ואִין אמרין מילה דמכעסה לי, כל מה דאת גזר אנא מקיים – ואם הם אומרים דבר שמכעיס אותי, כל מה שאתה גוזר אני מקיים**.** אזל ואשכחון עסיקין בהן קרייא – הלך (אליהו) ומצא אותם (את חיאל והנמצאים בביתו) עסוקים במקרא הזה**: "וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר: אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי י'י, אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת, אֶת יְרִיחוֹ, בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ"** (יהושע ו,כו) – יהושע נשבע בגמר כיבוש יריחו, שמי שיבנה את יריחו מחדש ימותו בניו (בגלל קללה זו מתו בניו של חיאל). אמר – אליהו**: בריך הוא אלההון דצדיקייא דמקיים מילי דצדיקא** – ברוך הוא אלוהיהם של הצדיקים (הקב"ה) שמקיים דברים של הצדיק (יהושע, שמתו בניו של חיאל שבנה את יריחו בגלל קללת יהושע). והוה תמן אחאב – והיה שם (בביתו של חיאל) אחאב**. אמר לון אחאב:** – אמר להם אחאב: וכי מי גדול ממי? משה או יהושע? – האם משה גדול מיהושע או שיהושע גדול ממשה? אמרין ליה: – אמרו לו (לאחאב): משה – גדול מיהושע**. אמר לון:** – אמר להם (אחאב): בתורתו של משה כתוב: "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם, וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם" (דברים יא,טז), ומה כתיב בתריה: – ומה כתוב אחריו? "וְחָרָה אַף י'י בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר" (דברים יא,יז). ולא הינחתי עבודה זרה בעולם שלא עבדתי אותה, וכל טבן ונחמן דאית בעלמא אתון בדרי – וכל הטובות והנחמות שיש בעולם באו בדורי (ואף על פי שעבדתי עבודה זרה לא נעצרו הגשמים). מילוי דמשה לא קמן, ומילוי דיהושע מקים?! (בתמיהה) – דבריו של משה לא קיימים, ודבריו של יהושע מקיים?! (מה ראה ה' לקיים את קללת יהושע, ולא לקיים את דברי משה על עצירת הגשמים? אלא אם דבריו של משה לא התקיימו, כל שכן שדבריו של יהושע הקטן ממשה לא התקיימו, ולכן לא מתו בניו של חיאל בגלל קללת יהושע. כך הקשה אחאב על דבריו של אליהו שאמר שמתו בניו של חיאל בגלל קללת יהושע) אמר ליה – אמר לו אליהו – לאחאב**: אם כדבריך** – שאין הקב"ה מקיים את דבריו של משה**, "חַי י'י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר, כִּי אִם לְפִי דְבָרִי"** (מלכים א יז,א) – אליהו נשבע לאחאב, שלא יהיה בשנים האלה טל ומטר, עד שיאמר שיירד טל ומטר. - שבועת אליהו התקיימה, שכן אמר הקב"ה לאליהו, שכל מה שאליהו גוזר הקב"ה מקיים. כך הוכיח אליהו לאחאב שדבריו של משה קיימים**.**

(הכתוב המובא בקטע הזה נאמר במעשה כרם נבות ולא בסיפור עצירת הגשמים, ולכן הקטע הזה אינו המשך העניין שלעיל אלא תחילת עניין חדש. ונראה שהובאו כאן הכתובים במלכים א כא,יז-כד, שבהם מסופר שאליהו הנביא הוכיח קשה את אחאב ובישר לו ולאשתו ולזרעו אחרית רעה, אלא שהכתובים הללו נשמטו) כיון ששמע – אחאב, כן – את הגזירה הרעה שאמר לו אליהו, התחיל בוכה. הדא היא דכתיב: – זה הוא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב במעשה כרם נבות): "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם שַׂק עַל בְּשָׂרוֹ וַיָּצוֹם וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְהַלֵּךְ אַט" (מלכים א כא,כז). וַיָּצוֹם - כמה נתענה – אחאב**? שלש שעות נתענה. אם היה למוד** (רגיל) לוכל (לאכול) – את סעודתו, בשלש – שעות ביום**, אכל בשש. אם למוד לוכל בשש, אכל בתשע** – ששהה מלאכול את סעודתו שלוש שעות, ובזה התענה**.** "וַיְהַלֵּךְ אַט" (שם) – הלך לאט לכאן ולכאן, והיא צורת התנהגות המבטאת כניעה או צער, - מהו – מה פירוש "אַט"? רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: שהיה מהלך יחף (כמו שנאמר על דוד במרד אבשלום: "וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים עֹלֶה וּבוֹכֶה וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי וְהוּא הֹלֵךְ יָחֵף" (שמואל ב טו,ל)).

כתוב – במעשה כרם נבות**: "וַיְהִי דְּבַר י'י אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר: הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי?"** (מלכים א כא,כח-כט) - אמר הקב"ה לאליהו: ראה מנה (נראה שצריך לומר: 'מתנה') טובה שנתתי בעולמי. אדם חוטא לפניי כמה (הרבה) ועושה תשובה ואני מקבלו. הדא היא דכתיב: – זה הוא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב במעשה כרם נבות): "הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי?" - חמית אחאב עבד תשובה? – ראית את אחאב עשה תשובה? (שהתחרט על רצח נבות) - "יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי לֹא אָבִיא הָרָעָה בְּיָמָיו; בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתוֹ" (מלכים א כא,כט) – הרעה שגזרתי על ביתו של אחאב, והכוונה להשמדת ביתו, לא תתקיים בימיו אלא בימי בנו. - ולמדנו מכאן כוחה של תשובה**.**

בפסיקתא דרב כהנא כד,יא נאמר: "ויהי כשמוע אחאב את הדברים האלה ויקרע בגדיו וישם שק על בשרו ויצום וישכב בשק" וגו' (מלכים א כא,כז) - וכמה נתענה? אם היה רגיל לאכול בשלוש שעות, אכל בשש; ואם היה רגיל לאכול בשש, אכל בתשע. מה "ויהלך אט" (שם) - רבי יהושע בן לוי אמר: שהיה מהלך יחף. מה כתיב תמן: "ויהי דבר י'י אל אליהו התשבי לאמור: הראית כי נכנע אחאב מלפניי? יען כי נכנע מפניי לא אביא הרעה בימיו" וגו' (מלכים א כא,כח-כט) - אמר הקב"ה לאליהו: חמית אחאב עביד תשובה?. ובשיר השירים רבה א [ה] ב נאמר: "ויהי כשמוע אחאב את הדברים האלה ויקרע בגדיו ויצום ויהלך אט" (מלכים א כא,כז) - כמה נתענה? רבי יהושע בן לוי אמר: שלוש שעות. אם היה למוד לאכול סעודתו בשלוש שעות, אכל בשש; ואם היה אוכל בשש, אכל בתשע. "וישכב בשק ויהלך אט" (שם) - מהו "אט"? רבי יהושע בן לוי אמר: שהלך יחף. • • •

אחז אין לו חלק לעולם הבא שואלים: וכי מה עשה אחז? – איזו עבירה חידש אחז מלך יהודה? (במשנה לא נמנה אחז עם המלכים שאין להם חלק לעולם הבא. אבל לפי דרשת בר קפרא בירושלמי לעיל י,א, אחז אין לו חלק לעולם הבא) ומשיבים: על ידי שבנה כסא בעזרה – בנה לעצמו כיסא מלכות בחצר המקדש וישב עליו (במעשה זה יש התנשאות). הדא היא דכתיב: – זה הוא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב): 'ואת אולם הכסא אשר בנו בבית' וגו' – פסוק זה איננו מצוי במקרא כלל. ונראה שהכוונה לכתוב בעניין חטאיו של אחז בתחום המקדש והקודש: "וְאֶת מוּסַךְ הַשַּׁבָּת אֲשֶׁר בָּנוּ בַבַּיִת... הֵסֵב בֵּית ה' מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר" (מלכים ב טז,יח), כמו שגרס כאן בעל "יפה מראה" (וכן גרס "קורבן העדה"). אלא שלא נתברר מה עניינו של כיסא לכאן, ומסתבר שנתקשה בכך גם הסופר האלמוני של הירושלמי, אשר שרבב את 'אולם הכסא' ממקום אחר (ראה מלכים א ז,ז) אל תוך פסוקנו לצורך דרשת ה'כסא' של הירושלמי. תרגום השבעים גורס כאן: 'ואת יסוד הכסא'. לא 'מוּסַךְ הַשַּׁבָּת' היה לפני המתרגם, כי אם 'מַסַּד הַשֶּׁבֶת', דהיינו: כיסא. והוא הוא הנוסח אשר עמד לפני אבי הדרשה שבירושלמי. דרשן זה פירש את המקראות בכיסא מלכות שהכניס אחז לעזרה שלא כהלכה, ופינהו מפני מלך אשור. בין נוסחי המקרא העבריים לא מצאנו עד כה כל עדות למקור העברי שעקבותיו הוטבעו במדרש שבירושלמי ובתרגום השבעים ("מגילת תענית: הנוסחים, פשרם, תולדותיהם", עמוד 258).

רבי חוניה אמר בשם רבי לעזר (אמורא בדור השני): למה נקרא שמו אחז? שאחז (תפס בכוח, נעל, סגר) בבתי כניסיות ובבתי מדרשות – כמבואר להלן (בהשפעת 'אחד' הארמי דבקה במקבילו העברי 'אחז' גם ההוראה 'סגר'. - יש כאן משחק מילים בשמו של אחז).

למה היה אחז דומה – במעשה זה של נעילת בתי כנסיות ובתי מדרשות**? למלך שהיה לו בן ומסרו לפידגוגו** – למחנכו (מקור המילה פדגוג ביוונית, ומשמעה: עבד משכיל שטיפל וחינך את בני האצולה, והיא מורכבת משתי מילים שפירושן: להוליך ילד) והיה – הפדגוג, מבקש להורגו – את הבן**. אמר** – הפדגוג**: אם אני הורגו, הרי אני מתחייב מיתה. אלא הרי אני מושך את מיניקתו ממנו** – שלא תניק אותו**, ומעצמו הוא מת** – והנמשל: מלך זה הקב"ה, הבן אלו ישראל, הפדגוג זה אחז, משיכת המינקת זו נעילת בתי כנסיות ובתי מדרשות כדי לבטל את לימוד התורה, ומיתת הבן זה סילוק השכינה מישראל**.** כך אמר אחז – בדרך משל**: אם אין גדיים** – קטנים לגדלם**, אין תיישים. אם אין תיישים** – זכרים להרביע את העיזים**, אין צאן** – שנולד**. אם אין צאן, אין רועה** – שצריך לרעות את הצאן**. אם אין רועה, אין עולם** – שמתקיים כתקנו**. אם אין עולם כביכול** (ארבע מילים אלו אינן במקבילות במדרשי האגדה). כך היה אחז סבור בדעתו לומר – זה הנמשל**: אם אין קטנים** – שלומדים מקרא**, אין גדולים** – שלומדים משנה ותלמוד**. אם אין גדולים, אין חכמים. אם אין חכמים, אין נביאים. אם אין נביאים, אין רוח הקודש. אם אין רוח הקודש, אין בתי כניסיות ובתי מדרשות. [אם אין בתי כניסיות ובתי מדרשות,]** (הושלם על פי המקבילות במדרשי האגדה) כביכול אין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל – לכן אחז נעל בתי כנסיות ובתי מדרשות כדי שלא יוכלו תלמידים ללמוד תורה, ועל ידי שלא יהיו תלמידים לא ישרה הקב"ה את שכינתו על ישראל (הלשון במקבילה בבראשית רבה: 'אם אין נביאים, אין הקב"ה משרה שכינתו בעולם', ולשון מקוצרת זו נוחה יותר, כיוון ש'אין בתי כנסיות ובתי מדרשות' אינה המסובב מכל הדברים שנמנו אלא היא הסיבה לכל הדברים שנמנו).

רבי יעקב בר אביי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) מייתי לה מן הדא – מביא אותה (דורש את מעשה אחז) מזאת (מן הפסוק הזה): "וְחִכִּיתִי לַי'י הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב, וְקִוֵּיתִי לוֹ" (ישעיהו ח,יז) – ישעיהו אמר: אני מצפה לישועת ה' ומקווה לו, אף על פי שה' מסתיר את פניו (מסיר את השגחתו) מישראל ומביא עליהם רעות רבות; ויש לדרוש את הכתוב על השעה שאחז נעל בתי כנסיות ובתי מדרשות: - אין לך שעה קשה בעולם מאותה שעה שאמר לו הקב"ה למשה: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים לא,יח) – הצרות יבואו על ישראל מפני שה' יסתיר את פניו מהם**. מאותה השעה "וְקִוֵּיתִי לוֹ"** (ישעיהו ח,יז) – ישעיהו אמר שבשעה הקשה הזו הוא סומך על הבטחתו של ה', שאמר לו – ה' למשה, בסיני (הכתוב שלהלן לא נאמר בסיני. ובמקבילות במדרשי האגדה יש רק 'שאמר' או מילה דומה אחרת): "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (דברים לא,כא) – השירה המתארת את עתידם של ישראל תהיה ידועה לזרע ישראל בכל הדורות; ויש לדרוש את הכתוב על התורה, שה' הבטיח שלימוד התורה לא ייפסק מעם ישראל לעולם**. ומה את** (אתה) מועיל? – מה הועיל לך, אחז, שנעלת בתי כנסיות ובתי מדרשות? "הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי י'י לְאֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל**"** (ישעיהו ח,יח) – ישעיהו אמר, שהוא ובניו הם אות ומופת בישראל לנכונות קיומם של דברי נבואתו; ויש לשאול: - וכי ילדיו – של ישעיהו, היו?! והלא תלמידיו היו! ויש להשיב: אלא מלמד שהיו – תלמידיו, חביבין עליו והיה קורא אותם בניי – ויש לדרוש את הכתוב, שתלמידיו יהיו לאות ולמופת שתתקיים התורה בישראל על ידם, שאם יש תלמידים, יש הכול. הרי שלא הועיל לו לאחז, כיוון שישעיהו הקים תלמידים, והתורה נתקיימה ולא נעקרה מישראל**.**

בבראשית רבה מב,ג נאמר: "ויהי בימי אחז" (ישעיהו ז,א) - מה צרה היתה שם? "ארם מקדם ופלשתים מאחור ויאכלו את ישראל בכל פה" (ישעיהו ט,יא). לבן מלכים שנזדווג לו פידגוגו להמיתו. אמר: אם אהרוג אותו עכשיו, אני מתחייב מיתה למלך, אלא הריני מושך יונקתו ממנו ומעצמו ימות. כך אמר אחז: אם אין גדיים, אין תיישים. אם אין תיישים, אין צאן. אם אין צאן, אין רועה. אם אין רועה, אין עולם. כך היה אחז סבור בדעתו לומר: אם אין קטנים, אין גדולים. אם אין גדולים, אין תלמידים. אם אין תלמידים, אין חכמים. אם אין חכמים, אין זקנים. אם אין זקנים, אין נביאים. אם אין נביאים, אין הקב"ה משרה שכינתו בעולם. הדא היא דכתיב: "צור תעודה, חתום תורה בלימודיי" (ישעיהו ח,טז). - רבי חוניה בשם רבי לעזר: למה נקרא שמו אחז? שאחז בתי כניסיות ובתי מדרשות. - רבי יעקב בר אבין בשם רבי אחא: אמר ישעיה: "וחיכיתי לי'י המסתיר פניו מבית יעקב וקיוויתי לו" (ישעיהו ח,יז) - אין לך שעה קשה כאותה שעה שכתוב בה: "ואנוכי הסתר אסתיר פניי" וגו' (דברים לא,יח), ומאותה שעה "קיוויתי לו", שאמר: "לא תישכח מפי זרעו" (דברים לא,כא). ומה הועיל לו? "הנה אנוכי והילדים אשר נתן לי י'י לאותות ולמופתים" (ישעיהו ח,יח) - וכי ילדיו היו?! והלא תלמידיו היו! אלא מלמד שהיו חביבים עליו והיה קורא אותם בניו.

ובויקרא רבה יא,ז נאמר: "ויהי בימי אחז" (ישעיהו ז,א) - מה צרה היתה שם? "ארם מקדם ופלשתים מאחור" וגו' (ישעיהו ט,יא). למלך שמסר את בנו לפידגוג, והיה פידגוגו שונא אותו. אמר: אם אני הורג אותו עכשיו, נמצאתי מתחייב למלך, אלא הריני מושך את מניקתו ממנו והוא מת מאליו. כך אמר אחז: אם אין גדיים, אין תיישים. אם אין תיישים, אין צאן. אם אין צאן, אין רועה. אם אין רועה, אין עולם. כך אמר אחז: אם אין קטנים, אין תלמידים. אם אין תלמידים, אין חכמים. אם אין חכמים, אין תורה. אם אין תורה, אין בתי כניסיות ובתי מדרשות. אם אין בתי כניסיות ובתי מדרשות, אין הקב"ה משרה שכינתו בעולם. מה עשה? עמד ונעל בתי כניסיות ובתי מדרשות. הדא היא דכתיב: "צור תעודה, חתום תורה בלימודיי" (ישעיהו ח,טז) (דורש "צור" מלשון נעילה). - רבי חוניא בשם רבי אלעזר: למה נקרא שמו אחז? על שום שאחז בתי כניסיות ובתי מדרשות. - רבי יעקב בר ביבי בשם רבי אחא שמע לה מן הדא: "וחיכיתי לי'י המסתיר פניו מבית יעקב וקיוויתי לו" (ישעיהו ח,יז) - אין לך שעה קשה כאותה שעה שכתוב בה: "ואנוכי הסתר אסתיר פניי ביום ההוא" (דברים לא,יח), מאותה שעה "וקיוויתי לו", "כי לא תישכח מפי זרעו" (דברים לא,כא). ומה הועיל לו? "הנה אנוכי והילדים אשר נתן לי י'י" (ישעיהו ח,יח) - וכי ילדיו היו?! והלא תלמידיו היו! אלא מכאן לתלמידיו של אדם שנקראים בניו.

ובאסתר רבה פתיחתא יא נאמר: "ויהי בימי אחז" (ישעיהו ז,א) - ומה צרה היתה שם? דכתיב: "ארם מקדם ופלשתים מאחור" (ישעיהו ט,יא). למלך שמסר בנו לפדגוג, והיה פדגוגו שונא אותו. אמר: אם אני הורגו, הריני מתחייב מיתה למלך, אלא הריני מושך מניקתו ממנו והוא מת מאליו. כך אמר אחז: אם אין גדיים, אין תיישים. אם אין תיישים, אין צאן. אם אין צאן, אין רועה. אם אין רועה, אין עולם מתקיים. כך היה אחז סבור ואומר: אם אין קטנים, אין גדולים. אם אין גדולים, אין תלמידים. אם אין תלמידים, אין חכמים. אם אין חכמים, אין זקנים. אם אין זקנים, אין תורה. אם אין תורה, אין בתי כנסיות ובתי מדרשות. אם אין בתי כנסיות ומדרשות, אין הקב"ה משרה שכינתו בעולם. מה עשה? עמד ונעל כל בתי כנסיות ובתי מדרשות שלא להתעסק בתורה. הדא היא דכתיב: "צור תעודה, חתום תורה בלימודיי" (ישעיהו ח,טז). - רבי חונא בשם רבי אלעזר: למה נקרא שמו אחז? שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות. - רבי יעקב בר אבא בשם רבי אחא שמע לה מן הדין קרא דכתיב: "וחיכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב וקיוויתי לו" (ישעיהו ח,יז) - אין לך שעה שהיתה קשה לישראל כאותה שעה, שנאמר: "ואנוכי הסתר אסתיר פניי ביום ההוא" (דברים לא,יח), ומאותה שעה "קיוויתי לו", דכתיב: "כי לא תישכח מפי זרעו" (דברים לא,כא). ומה את מועיל? "הנה אנוכי והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים בישראל" (ישעיה ח,יח) - וכי ילדיו היו?! והלא לא היו אלא תלמידיו! אלא מכאן שתלמידו של אדם נקרא בנו.

וברות רבה א,ז נאמר: "ויהי בימי אחז" (ישעיהו ז,א) - מה צרה היתה שם? "ארם מקדם ופלשתים מאחור" (ישעיהו ט,יא). לבן מלכים שנזדווג פידגוגו להמיתו. אמר: אם אני הורגו, הריני מחוייב מיתה למלך, אלא הריני מושך מניקתו ממנו, ומעצמו הוא מת. כך אמר אחז: אם אין גדיים, אין תיישים. אם אין תיישים, אין צאן. אם אין צאן, אין רועה. כך היה אחז סבור בדעתו לומר: אם אין קטנים, אין גדולים. אם אין גדולים, אין תלמידים. אם אין תלמידים, אין חכמים. אם אין חכמים, אין בתי כנסיות ובתי מדרשות. אם אין בתי כנסיות ובתי מדרשות, כביכול אין הקב"ה משרה שכינתו בעולם. אלא הריני אוחז בתי כנסיות ובתי מדרשות. הדא היא דכתיב: "צור תעודה, חתום תורה בלימודיי" (ישעיהו ח,טז). - רבי הונא בשם רבי אלעזר: למה נקרא שמו אחז? שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות. - רבי יעקב בר רבי אבהו בשם רבי אחא שמע לה מן הדא: " וחיכיתי לי'י המסתיר פניו מבית יעקב וקיוויתי לו" (ישעיהו ח,יז) - אין לך שעה קשה כאותה שעה שכתוב בה: "ואנוכי הסתר אסתיר פניי ביום ההוא" (דברים לא,יח), ומאותה שעה "קיוויתי לו", שנאמר:"כי לא תישכח מפי זרעו" (דברים לא,כא). ומה הועיל לו? "הנה אנוכי והילדים אשר נתן לי י'י לאות ולמופת בישראל" (ישעיהו ח,יח), וכי ילדיו היו?! והלא תלמידיו היו! אלא מלמד שתלמידו של אדם נקרא בנו.

בויקרא רבה נאמר: "מה עשה (המלך אחז)? עמד ונעל בתי כניסיות ובתי מדרשות. הדא היא דכתיב: "צור תעודה, חתום תורה בלימודיי" (ישעיהו ח,טז). - למה נקרא שמו אחז? על שום שאחז בתי כניסיות ובתי מדרשות". המפרשים לא עמדו על כוונתו של משחק המילים. 'אחז' מובנו להחזיק, לתפוס ולנעול. ואף 'צור' יש בה כל ההוראות האלה. האגדה כרכה את השם 'אחז' בנרדף שלו 'צור' ופירשה "צור תעודה": נעל את בית הכנסת ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמודים 128-129). • • •

מנשה אין לו חלק לעולם הבא שואלים: וכי מה עשה מנשה? – איזו עבירה חידש מנשה מלך יהודה? (להלן מסופר על העבירות שעשה)

כתוב (במחלת חזקיהו מלך יהודה): "בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת, וַיָּבוֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אָמַר ה': צַו לְבֵיתֶךָ, כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה" (ישעיהו לח,א; מלכים ב כ,א) – חזקיהו חלה במחלה קשה העלולה לגרום מיתה, וישעיהו בא אליו בשליחות ה' שיערוך צוואה לביתו, שהרי ימות מחולי זה ולא יירפא**.** ויש לדרוש את כפל הלשון שבסוף הכתוב: "כִּי מֵת אַתָּה" - בעולם הזה, "וְלֹא תִחְיֶה" - לעתיד לבוא – שלא יהיה לו חלק לעולם הבא**. אמר ליה:** – אמר לו (חזקיהו לישעיהו): ולמה – אמות בעולם הזה ולא אחיה לעתיד לבוא**?** – במה חטאתי שאענש כך? אמר ליה: – אמר לו (ישעיהו לחזקיהו): דלא בעית מיקמה לך בנין – שלא רצית להעמיד (להוליד) לך בנים**. אמר ליה:** – אמר לו (ישעיהו לחזקיהו): למא לא בעית מיקמה לך בנין? – למה לא רצית להעמיד לך בנים? אמר ליה: – אמר לו (חזקיהו לישעיהו): חמית דאנא מקים בר רשיע, בגין כן לא בעית מיקמה בנין – ראיתי (ברוח הקודש) שאני מעמיד בן רשע, בשביל כך לא רציתי להעמיד בנים**. אמר ליה:** – אמר לו (ישעיהו לחזקיהו): סב ברתי, דילמא מיני ומינך הוא מוקים בר נש טב – קח (שא) את בתי, שמא ממני וממך (שאנו טובים) הוא (ה') מעמיד אדם טוב**.** אף על גב (צריך להוסיף: 'כן') לא קם אלא בר נש ביש – אף על פי כן (אף על פי שנשא חזקיהו את בתו של ישעיהו), לא עמד (לחזקיהו) אלא אדם רע (והוא מנשה בנו שהיה רשע). הדא היא דכתיב: – זה הוא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב): "וְכֵלַי כֵּלָיו רָעִים" (ישעיהו לב,ז) – האמצעים שהכִּילַי (נוכל, רמאי) משתמש בהם רעים הם. ויש לדרוש, שחזקיהו קרא על עצמו את הכתוב הזה, שהיו לו מחשבות רעות, ולכן נולדו לו בנים רעים**.**

אמר ליה: – אמר לו (חזקיהו לישעיהו): לא לך אנא שמע – לא לך אני שומע (איני מקבל את דבריך שאמות ולא אחיה). איני קופץ (מזדרז ביותר) אלא למה שאמר לי זקיני – שלמה המלך**, שאמר לי: אם ראית חלומות קשים או חזיונות** (מראות) קשים, קפוץ לשלשה דברים ואת (ואתה) ניצול – שלא יתקיימו עליו החלומות הרעים**, ואֵילּוּ הן: לתפילה ולצדקה** (נדבה לעני) ולתשובה (חזרה מהדרך הרעה) – כך נדרש הכתוב שאמר שלמה: "כִּי בְרֹב חֲלֹמוֹת וַהֲבָלִים וּדְבָרִים הַרְבֵּה, כִּי אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא" (קוהלת ה,ו), ראה להלן קוהלת רבה. ולכן היה חזקיהו בטוח שבזכות הדברים האלה שיעשה יירפא מחוליו ולא ימות**.** ושלשתן – תפילה וצדקה ותשובה, נאמרו בפסוק אחד – בדברי ה' לשלמה בתשובה על התפילה שהתפלל על עצירת גשמים ועל צרות ארבה ודבר**: "וְיִכָּנְעוּ עַמִּי אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם וְיִתְפַּלְלוּ"** (דברי הימים ב ז,יד) - זה תפילה; "וִיבַקְשׁוּ פָנַי" (שם) - זו צדקה – שעל ידי צדקה יזכו לבקש את פני ה', ומציעים פסוק כסימוכין לפירוש המוצע: כמה דת מר: – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): "אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ, אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ" (תהילים יז,טו) – בגלל צדקי אזכה לראות את פני ה'; ויש לדרוש את הכתוב, שבזכות צדקה לעני אזכה לראות את פני ה'; "וְיָשֻׁבוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים" (דברי הימים ב ז,יד) - זו תשובה. אם עשו כן – אם עשו ישראל את שלושת הדברים האלה**, מה כתיב תמן:** – מה כתוב שם (בהמשך הפסוק): "וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְאֶסְלַח לְחַטָּאתָם וְאֶרְפָּא אֶת אַרְצָם" (שם) (קטע זה ישנו בירושלמי תעניות ב,א). מיד "וַיַּסֵּב",

מיד "וַיַּסֵּב", דכתיב: – שכתוב: "וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל י'י" (ישעיהו לח,ב; מלכים ב כ,ב) – חזקיהו הפנה את פניו אל הקיר כדי להתרכז ולהתכוון בתפילתו, והתפלל אל ה' שיירפא מחוליו ולא ימות**.**

כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ד,ד. לאי זה קיר נשא עיניו (שם ליבו, חשב) – חזקיהו כשהתפלל**?** – כיוון ששם העצם "קיר" שבכתוב שלעיל מופיע עם ה"א היידוע, יש לדרוש את הכתוב, שחזקיהו הזכיר בתפילתו קיר מסוים כדי לבקש שיחיה ולא ימות, ומהו אותו הקיר שהזכיר חזקיהו בתפילתו? ומביאים דרשה אחת: רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: לקירה של רחב נשא עיניו – חזקיהו כשהתפלל, - שנאמר (בשליחת המרגלים ליריחו): "כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה, וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת" (יהושע ב,טו) – קיר ביתה של רחב היה סמוך לחומת העיר, באופן שהחומה שימשה קיר לבית**. אמר** – חזקיהו, לפניו – לפני ה': רבון כל העולמים (קריאת פנייה אל ה'), רחב שתי נפשות הצילה לך – הם שני האנשים המרגלים ששלח יהושע, שרחב הסתירה אותם בביתה ולא מסרה אותם לידי שלוחי מלך יריחו**, ראה כמה נפשות הצלת לה** – הרבה נפשות ניצלו בזכותה של רחב, כאמור להלן**. - הדא היא דכתיב:** – זה הוא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב בכיבוש יריחו): "וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים הַמְרַגְּלִים, וַיֹּצִיאוּ אֶת רָחָב וְאֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ וְאֶת אַחֶיהָ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ, וְאֵת כָּל מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ הוֹצִיאוּ, וַיַּנִּיחוּם מִחוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל" (יהושע ו,כג) – שני האנשים המרגלים הגיעו לביתה של רחב והוציאו משם אותה ואת כל קרוביה (כדי להצילם ממוות). תני – שונה רבי שמעון בן יוחי (תנא בדור הרביעי): אפילו היה במשפחותיה מאתים אנשים והלכו ונדבקו במאתים משפחות, כולהן (כולם) – כל מאתים המשפחות, היו ניצלין בזכותה – של רחב (כך יש ללמוד מהלשון "ואת כל משפחותיה הוציאו", שלא כתוב 'משפחתה' שמשמעו משפחה אחת, אלא כתוב "משפחותיה" שמשמעו משפחות רבות), מפני שגדולה זכות הצלת נפשות ואפילו מועטים (מן "הדא היא דכתיב" עד כאן הוא מאמר מוסגר, שהוסיף מסדר התלמוד על דברי רבי יהושע בן לוי "כמה נפשות הצלת לה" ("פירושים וחידושים בירושלמי")). - אבותיי שקירבו לך כל הגרים הללו – דויד המלך קירב את הגבעונים שהתגיירו בימי יהושע, ובאותה שעה בימי דויד התגיירו מאה וחמישים אלף מאומות העולם (ראה מדרש שמואל כח,ה-ו וירושלמי סנהדרין ו,ד וקידושין ד,א, וראה דברי הימים ב ב,טז; ויש במדרשים שבימי שלמה התגיירו אותם מאה וחמישים אלף), ובכך כאילו ברא אותם (כל מי שמקרב את הגר כאילו בראו (בראשית רבה לט,יד ו-פד,ד))- על אחת כמה וכמה שתתן לי את נפשי – בוודאי ובוודאי שתשאיר אותי בחיים, שאנצל בזכותם של אבותיי**.**

ומביאים דרשה שנייה: רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר: נשא את עיניו – חזקיהו כשהתפלל, בקירה של השונמית - שנאמר (במעשה אלישע הנביא והאישה השונמית): "נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה" (מלכים ב ד,י) – השונמית אמרה לבעלה, שיבנו חדר קטן בקומה העליונה, וישימו לאלישע שם את הרהיטים הנחוצים ביותר לצורכי האדם**. אמר** – חזקיהו, לפניו – לפני ה': רבון כל העולמים, השונמית קיר אחד עשתה לאלישע והחייתה את בנה – כשמת בנה של השונמית, התפלל אלישע אל ה' והחיה אותו בזכות מעשיה של השונמית**, אבותי שעשו לך את** כל השבח הזה – שלמה המלך שבנה לכבודך את בית המקדש, וציפה את קירות האבן של הבית מבפנים בקורות ארזים מצופים זהב משובץ באבנים יקרות וחרוטים בצורות שונות (מלכים א פרק ו ודברי הימים ב פרק ג), - על אחת כמה וכמה שתתן לי את נפשי – שאנצל בזכותם של אבותיי**.**

ומביאים דרשה שלישית: רבי חיננא בר פפא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: נתן עיניו – חזקיהו כשהתפלל, בקירות בית המקדש - שנאמר (בסיור של יחזקאל בהר הבית): "בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם" (יחזקאל מג,ח) – פתחי בתיהם של מלכי יהודה היו סמוכים לפתחי בית המקדש, ורק קיר היה בין ביתם ובין בית המקדש (כתוב זה נאמר בדברי ה' לנביא, שבעתיד לא יטמאו ישראל את בית המקדש בעבודת אלילים, שלא כמו שהיה בעבר שטימאו מלכי יהודה הרשעים את בית המקדש בעבודת האלילים שעשו בבתיהם שהיו סמוכים לבית המקדש). אמר חזקיהו לפני ה': בני אדם גדולים היו – אבותיי, והם מלכי יהודה הצדיקים, ולא היו יכולין לעלות ולהתפלל בבית המקדש בכל שעה (בכל זמן, תמיד) – מפני שהיו עסוקים בצורכי ישראל, והיו מתפללין בתוך בתיהם, והקב"ה מעלה עליהן (חשב להם, זקף לזכותם) כאִילּוּ נתפללו בבית המקדש – והיה מקבל את תפילותיהם, כיוון שבתיהם היו סמוכים לבית המקדש, ורק קיר היה בין ביתם ובין בית המקדש**. אבותי שעשו לך את כל השבח הזה** (במקבילה בכתב יד רומי אין מילים אלו, והנוסח הוא: 'ואני לא עשיתי כן', וכך צריך לומר) – אני לא הייתי מתפלל בתוך ביתי, אף על פי שביתי היה סמוך לבית המקדש, אלא הייתי עולה ומתפלל בבית המקדש בכל שעה, - על אחת כמה וכמה שתתן לי את נפשי – שאנצל בזכות עצמי**.**

סוף הדרשה קשה לעמוד עליו, שהרי "בני אדם גדולים" הם הם אבותיו של חזקיהו, מלכי יהודה הצדיקים, ואם כן, מה זה שאמר בתפילתו: "אבותיי שעשו לך את כל השבח הזה, על אחת כמה וכמה!", כאילו הוא בא להגדיל צדקת אבותיו מצדקת אלה בני אדם גדולים. ונראה שהמאמר "אבותיי..." אשגרה הוא מהמאמרים שלפניו ושלאחריו, וצריך לומר כמו שהוא בקוהלת רבה (ושם נתייחס לרבנן): "ואני אין קיר, כשאני מתפלל, ביני ובין המקדש (כך נוסח הדפוס, ואינו בכתבי היד). על אחת כמה וכמה שתינתן לי נפשי!". ורמזו כאן על דרכו של חזקיהו להתפלל בבית המקדש ולא בביתו, כמו שנאמר במלכים ב יט,א וכן שם יט,יד-טו ("פירושים וחידושים בירושלמי").

במקורות חיצוניים מימי חורבן בית שני ואילך ישנה מסורת אגדה על ביתו של חזקיהו בהר הבית סמוך למקדש, ויש סמך למסורת זו בדרשה שבירושלמי כאן.

ומביאים דרשה רביעית: ורבנין אמרין: – והחכמים אומרים: (לביטוי 'ורבנין אמרין' שימוש מיוחד באגדה, שהוא חותם מחלוקת קודמת בין חכמים יחידים בהבאת דעת רוב החכמים ("אוצר לשונות ירושלמיים")) נתן עיניו – חזקיהו כשהתפלל, בקירות לבו, שנאמר – בנבואה על בוא האויב להחריב את יהודה**: "מֵעַי מֵעַי, אוֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי, הֹמֶה לִּי לִבִּי, לֹא אַחֲרִישׁ"** (ירמיהו ד,יט) – בקרבי אני חש כאב, בדופנות ליבי מתנועע ליבי, אינני יכול לשתוק (אלה דברי הנביא. קירות הלב - כינוי פיוטי לחלל הלב ומה שבו). אמר – חזקיהו, לפניו – לפני ה': רבון העולמים, חיזרתי (סבבתי) על מאתים וארבעים ושמונה איברים שנתתה בי – בדקתי את כל האיברים שבגופי, ואפילו את ליבי, ולא מצאתי שהכעסתי אותך (גרמתי לך לכעס) באחד מהן. על אחת כמה וכמה [ש]תינתן לי נפשי – שאנצל בזכות עצמי (כאן הלשון "על אחת כמה וכמה..." יתירה, והיא אשגרה מהדרשות האחרות, כי בדרשה הזו אין קול וחומר).

עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.

בבבלי ברכות י,א-ב אמרו: "בימים ההם חלה חזקיהו למות, ויבוא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו: כה אמר ה': צו לביתך, כי מת אתה ולא תחיה" (ישעיהו לח,א). מאי "כי מת אתה ולא תחיה"? "מת אתה" - בעולם הזה, "ולא תחיה" - לעולם הבא. אמר ליה: מאי כולי האי? אמר ליה: משום דלא עסקת בפריה ורביה. אמר ליה: משום דחזאי / הא קאמרו לי ברוח הקודש דלא נפיק מיני זרע מעליא. אמר ליה: בהדי כבשי דרחמנא / דמרי עלמא למה לך? מה דמפקדת (מצוות פריה ורביה) איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמי קודשא בריך הוא - ליהווי. אמר ליה: השתא הב לי ברתך, אפשר מיני ומינך תסתייעא מילתא ונפקי מינן זרעא דמעלי. אמר ליה: כבר נגזרה עליך גזירה (ואין גזר דינך יכול להשתנות). אמר ליה: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך אני מקובל מבית אבי אבא: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. אמר רבי חנין: אם בא בעל החלום לאדם ואומר לו: למחר הוא (כלומר: אתה) מת - אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר: "כי ברוב חלומות והבלים ודברים הרבה, כי את האלוהים ירא" (קוהלת ה,ו). מיד: "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'" (ישעיהו לח,ב). אמר ריש לקיש: שנתפלל מקירות ליבו, שנאמר: "מעיי מעיי, אוחילה קירות ליבי" וגו' (ירמיהו ד,יט). רבי יהושע בן לוי אמר: שנתפלל על עסקי הקיר. אמר לפניו (לפני ה'): ריבונו של העולם, ומה שונמית שלא עשתה אלא קיר אחת קטנה - החייתה את בנה, אבי אבא (שלמה המלך) שחיפה את קיר ההיכל כולו בזהב - על אחת כמה וכמה (ראוי הוא שיחיו למענו את בן בנו)! לבסוף יהב ליה ברתיה. נפק מיניה מנשה ורבשקה.

הדרשה שבבבלי: "אמר רבי שמעון בן לקיש: מקירות ליבו" פירושה שחזקיהו התפלל בכוונה, ואין זו הדרשה שבירושלמי ("ורבנן אמרין") ובקוהלת רבה (ראה להלן, ושם נתייחסה לרבי הונא) ("פירושים וחידושים בירושלמי").

כתוב (במחלת חזקיהו): "וַיְהִי דְּבַר י'י אֶל יְשַׁעְיָהוּ לֵאמֹר: הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ: כֹּה אָמַר י'י אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ: שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ, רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ, הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (ישעיהו לח,ד-ה). אמר ליה: – אמר לו (ישעיהו לה'): כדון אמרית ליה הכין – עכשיו אמרתי לו (לחזקיהו) כך (שימות מחוליו), וכדון אנא מימר (צריך לומר: 'אימר') ליה הכין – ועכשיו אני אומר לו (לחזקיהו) כך (שבטלה הגזירה ויירפא מחוליו). אמר ליה: (מילים אלו יתירות, כי גם ההמשך הוא מדברי ישעיהו לה') גברא רבה הוא ולית הוא מהימנתי – אדם גדול הוא (חזקיהו) ואין הוא מאמין לי (לנבואתי השנייה שסותרת את נבואתי הראשונה). אמר ליה: – אמר לו (ה' לישעיהו): עינוון סגין הוא והוא מהימן לך – עניו גדול הוא והוא מאמין לך**. ולא עוד אלא** (לא זה בלבד אלא) עדיין לא יצאת (יצאה) הברה בעיר – עדיין לא הגיעה השמועה לעיר על נבואת ישעיהו הראשונה שחזקיהו ימות, ולכן אין לישעיהו לחשוש שמהימנותו תיפגם, - שכתוב במחלת חזקיהו (בכתוב המקביל לכתוב לעיל): "וַיְהִי יְשַׁעְיָהוּ לֹא יָצָא חָצֵר הַתִּיכֹנָה, וּדְבַר י'י הָיָה אֵלָיו לֵאמֹר: שׁוּב וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ נְגִיד עַמִּי: כֹּה אָמַר י'י אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ: שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ, רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ, הִנְנִי רֹפֶא לָךְ... וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה**"** (מלכים ב כ,ד-ו) – עדיין לא הספיק ישעיהו לצאת מבית המלך ולהגיע אל החצר התיכונה שבה נמצא בית המלך, היתה נבואת ה' לישעיהו על רפואת חזקיהו**, "העיר" כתיב** – הכתיב הוא: "וַיְהִי יְשַׁעְיָהוּ לֹא יָצָא העיר הַתִּיכֹנָה" - לא הספיק ישעיהו להגיע אל הרובע התיכון של העיר; ויש לדרוש את הכתיב, שעדיין לא הספיקה נבואת ישעיהו הראשונה להגיע אל העיר**.**

בקוהלת רבה ה [ו] נאמר: "כי ברוב חלומות והבלים ודברים הרבה, כי את האלוהים ירא" - אמר רבי אלעזר: אם ראית חלומות קשים וחזיונות קשים ודברים הפוכים שאתה מתיירא מהם, קפוץ לשלושה דברים ואתה ניצול מהם. דאמר רבי יודן בשם רבי אלעזר: שלושה דברים מבטלים גזירות רעות, ואלו הם: תפילה וצדקה ותשובה. ושלושתם בפסוק אחד. הדא היא דכתיב: "וייכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו ויבקשו פניי וישובו מדרכיהם הרעים, ואני אשמע מן השמים ואסלח לחטאתם וארפא את ארצם" (דברי הימים ב ז,יד). "ויתפללו" - זו תפילה, "ויבקשו פניי" - זו צדקה, היך מה דאת אמר: "אני בצדק אחזה פניך" (תהלים יז,טו), "וישובו מדרכיהם הרעים" - זו תשובה, ואחר כך: "ואני אשמע מן השמים" וגו'. וכן את מוצא בחזקיהו מלך יהודה. בשעה שחלה חזקיהו, אמר הקב"ה לישעיהו: לך אמור לו: "צו לביתך, כי מת אתה ולא תחיה" (ישעיהו לח,א). אמר לו חזקיהו לישעיהו: ישעיהו, בנוהג שבעולם, אדם שהולך לבקר את החולה אומר לו: מן השמים ירחמו עליך... ואפילו יראה אותו נטוי למות אינו אומר לו: "צו לביתך", שלא יחליש דעתו. ואתה אומר לי: "צו לביתך, כי מת אתה ולא תחיה". אוף אנא לא לך אנא ספין (מכבד, שם לב), ולא למיליך אנא שמע. איני תופש אלא מה שאמר זקיני: "כי ברוב חלומות והבלים ודברים הרבה, כי את האלוהים ירא". מיד: "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר" (ישעיהו לח,ב). לאי זה קיר נשא פניו? - רבי יהושע בן לוי אמר: בקירה של רחב נתן את עיניו. הדא היא דכתיב: "כי ביתה בקיר החומה" (יהושע ב,טו). אמר לפניו: ריבונו של העולם, רחב שתי נפשות היצילה לך, ראה כמה נפשות היצלת לה. - הדא היא דכתיב: "ויבואו הנערים המרגלים, ויוציאו את רחב ואת אביה ואת אימה ואת אחיה, ואת כל משפחותיה הוציאו" (יהושע ו,כג). תני רבי שמעון בן יוחאי: אפילו היו במשפחתה מאתיים אנשים והלכו ונדבקו במאתיים משפחות, כולם ניצולו בזכותה. 'ואת כל משפחתה הוציאו' אין כתוב כאן, אלא "ואת כל משפחותיה הוציאו". - אבותיי שכינסו לך כל הגרים הללו, על אחת כמה וכמה! רבי שמואל בר נחמן אמר: בקירה של שונמית נתן עיניו. הדא היא דכתיב: "נעשה נא עליית קיר קטנה" (מלכים ב ד,י). אמר לפניו: ריבונו של העולם, שונמית קיר אחד עשתה לאלישע והחייתה את בנה. אבותיי שעשו לך כל השבח הזה, על אחת כמה וכמה! רבי הונא בשם רבי יוסי אמר: בקירות ליבו נתן עיניו, שנאמר: "מעיי מעיי, אוחילה קירות ליבי, הומה לי ליבי" (ירמיהו ד,יט). אמר לפניו: ריבונו של העולם, חזרתי על מאתיים ארבעים ושמונה איברים שיצרת בי ולא מצאתי שהכעסתיך באחד מהם. על אחת כמה וכמה שתינתן לי נפשי! ורבנן אמרין: בקירות בית המקדש נשא עיניו, דכתיב: "בתיתם סיפם את סיפי ומזוזתם אצל מזוזתי והקיר ביני וביניהם" (יחזקאל מג,ח). אמר לפניו: ריבונו של העולם, אבותיי בני אדם גדולים היו, ולא היו יכולים להתפלל בכל שעה בבית המקדש, אלא היו עומדים בתוך בתיהם ומתפללים, והקיר בינם ובין בית המקדש, ואני אין קיר כשאני מתפלל ביני ובין המקדש. על אחת כמה וכמה שתינתן לי נפשי! מיד אמר לו הקב"ה: ישעיהו, "הלוך ואמרת אל חזקיהו: כה אמר י'י: שמעתי את תפילתך, ראיתי את דמעתך" וגו' (ישעיהו לח,ה). אמר ישעיהו לפני הקב"ה: ריבונו של העולם, בתחילה אמרת לי כן, ועכשיו אתה אומר לי כן, ואיך אלך ואומר כן? אמר לו: ענוותן הוא ומקבל ממך. ולא עוד אלא עדיין לא יצא הדיבור בעיר, דכתיב: "ויהי ישעיהו לא יצא חצר התיכונה" (מלכים ב כ,ד), 'העיר' כתיב. כשהלך ישעיהו אצלו, אמר לו: לא כך אמרתי לך מתחילה: לא לך אנא ספין ולא למיליך אנא שמע, אלא למה שאמר זקני: "כי ברוב חלומות והבלים" וגו'.

כד דקם מנשה, הוה פרי חורי ישעיה – כאשר עמד (נעשה מלך) מנשה, היה רץ אחרי ישעיהו (הנביא). בעי מיקטלוניה והוא ערק מן קדמויי – רצה (מנשה) להרוג אותו (את ישעיהו), והיה (ישעיהו) בורח מפניו**. ערק לארזא ובלעיה ארזא, חסר ציציתה דגולתיה** – ברח (ישעיהו) לעץ ארז ובלע אותו הארז (בדרך נס, שלא יראה מנשה את ישעיהו), חסר (חוץ מ-) הציצית של מעילו (שלא נראתה מישעיהו אלא הציצית, שלא נבלעה בארז). אתון ואמרין קדמוי – באו ואמרו לפניו (למנשה שישעיהו נבלע בארז, שראו את הציצית וכך הכירו את מקומו של ישעיהו). אמר לון: – אמר להם (מנשה): אזלון ונסרון ארזא – לכו ונסרו את הארז**. ונסרו לארזא ואיתחמי דמא נגד** – וניסרו את הארז ונראה הדם (של ישעיהו שנהרג) נמשך (זורם).

במשנה שנינו: "רבי יהודה אומר: מנשה יש לו חלק לעולם הבא". ומציעים קושיה מפסוק: [צריך להוסיף: 'והכתיב' – והרי כתוב:] "וְגַם דַּם הַנָּקִי אֲשֶׁר שָׁפָךְ וַיְמַלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם דָּם נָקִי, וְלֹא אָבָה י'י לִסְלֹחַ" (מלכים ב כד,ד) – מנשה רצח אנשים רבים חפים מפשע, ולכן לא רצה ה' לסלוח לבני ממלכת יהודה; ויש לדרוש את הכתוב "ולא אבה ה' לסלוח" על מנשה: - מיכן (מכאן) שאין לו חלק לעתיד לבוא – ה' לא סלח למנשה על מעשי הרצח, ולכן אין לו חלק לעולם הבא! – הרי שיש לפרוך את הקביעה של רבי יהודה שמנשה יש לו חלק לעולם הבא! ומתרצים את הקושיה: [צריך להוסיף: 'נימר: – נֹאמר: עד שלא חזר בו' – הכתוב מדבר לפני שמנשה התחרט על מעשיו הרעים. אבל לאחר שחזר בו ממעשיו הרעים, יש לו חלק לעולם הבא] ומציעים קושיה מפסוק נוסף: והא כתיב: – והרי כתוב: "וּנְתַתִּים לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, בִּגְלַל מְנַשֶּׁה בֶן יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, עַל אֲשֶׁר עָשָׂה בִּירוּשָׁלִָם" (ירמיהו טו,ד) – כל ממלכות הארץ יהיו רועדות מרוב בהלה למשמע האסונות הגדולים שיגיעו לישראל בשל מנשה מחמת מה שעשה בירושלים**!** – הרי שיש לפרוך את הקביעה של רבי יהודה שמנשה יש לו חלק לעולם הבא! (בירושלמי שלפנינו צוטט הפסוק הזה בשיבוש. ואולי הכוונה לכתוב: "לְבַד מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יְהוּדָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'" (מלכים ב כא,טז)) ומתרצים את הקושיה: נימר: – נֹאמר: עד דלא יחזור (צריך לומר: 'חזר') ביה – עד שלא חזר בו (הכתוב מדבר לפני שמנשה התחרט על מעשיו הרעים. אבל לאחר שחזר בו ממעשיו הרעים, יש לו חלק לעולם הבא). ומציעים קושיה מפסוק נוסף: [צריך להוסיף: 'והכתיב' – והרי כתוב:] "אַךְ לֹא שָׁב י'י מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל אֲשֶׁר חָרָה אַפּוֹ בִּיהוּדָה עַל כָּל הַכְּעָסִים אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ מְנַשֶּׁה" (מלכים ב כג,כו) – למרות צדקת יאשיהו מלך יהודה, ה' לא ביטל את גזירת החורבן שגזר כעונש על המעשים המכעיסים שעשה מנשה! – הרי שיש לפרוך את הקביעה של רבי יהודה שמנשה יש לו חלק לעולם הבא! ומתרצים את הקושיה: נימר: – נֹאמר: עד שלא עשה תשובה – הכתוב מדבר לפני שמנשה שב לדרך הטובה. אבל לאחר שעשה תשובה, יש לו חלק לעולם הבא**.**

ומציעים קושיה מפסוק: והא כתיב: – והרי כתוב: "וְלֹא נִכְנַע מִלִּפְנֵי י'י כְּהִכָּנַע מְנַשֶּׁה אָבִיו, כִּי הוּא אָמוֹן הִרְבָּה אַשְׁמָה" (דברי הימים ב לג,כג) – אמון מלך יהודה לא שב בתשובה כמו מנשה אביו, אלא חטא הרבה, יותר מכל קודמיו! – ולמה לא נזכר אמון במשנה עם המלכים שאין להם חלק לעולם הבא! ומתרצים את הקושיה: לא הוסיף אלא חידש (צריך לומר כמו שהגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל": 'לא חידש אלא הוסיף') – אמון לא עשה סוג של חטא שלא עשו לפניו אלא הוסיף לעשות חטאים שעשו לפניו, ואילו כל אחד מהמלכים שנזכרו במשנה עשה סוג של חטא שלא עשו לפניו**.**

והכתיב (צריך לומר: 'כתוב'): "וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה" (מלכים ב כא,טז) – מנשה רצח אנשים רבים חפים מפשע, עד שמילא את ירושלים דם נקי מפתח העיר שבצד אחד עד הפתח שבצד האחר**! וכי איפשר לבשר ודם למלאות את ירושלם דם נקי פה לפה?!** (בתמיהה) אלא שהרג את ישעיהו שהיה שקול כמשה, דכתיב ביה – שכתוב בו (במשה): "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ" (במדבר יב,ח) – ה' דיבר עם משה זה מול זה, באין חציצה ביניהם. ויש לדרוש את הכתוב במעשי הרצח של מנשה "פה לפה", שהרג את ישעיהו שה' דיבר איתו "פה אל פה" (ב"שערי תורת ארץ ישראל" הציע להעביר קטע זה לעיל לאחר המסופר על מנשה שהרג את ישעיהו).

בבבלי סנהדרין קג,ב אמרו: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאוד עד אשר מילא את ירושלים פה לפה" (מלכים ב כא,טז) - הכא (בבבל) תרגימו: שהרג את ישעיהו. - במערבא (בארץ ישראל) אמרי: שעשה צלם משוי אלף בני אדם, ובכל יום ויום היה הורג את כולם.

בירושלמי אמרו כמו "הכא תרגימו" ולא כמו "במערבא אמרי".

בבבלי יבמות מט,ב אמרו: מנשה הרג את ישעיהו. - אמר רבא: מידן דייניה וקטליה. אמר ליה: משה רבך אמר: "כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג,כ), ואת אמרת: "ואראה את ה' יושב על כיסא רם ונישא" (ישעיהו ו,א)! משה רבך אמר: "כה' אלוהינו בכל קוראנו אליו" (דברים ד,ז), ואת אמרת: "דרשו ה' בהימצאו" (ישעיהו נה,ו)! משה רבך אמר: "את מספר ימיך אמלא" (שמות כג,כו), ואת אמרת: "והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה" (מלכים ב כ,ו)! אמר (ישעיהו): ידענא ביה דלא מקבל מאי דאימא ליה (להסביר את דבריי), ואי אמינא ליה אשווייה מזיד (כשיהרגני). אמר שֵׁם (של קודש) ואבלע בארזא. אתיוה לארזא ונסריה (כדי להורגו). כי מטא להדי פומיה נח נפשיה.

כתוב – בעניין עונשו ותשובתו של מנשה**: "וַיְדַבֵּר י'י אֶל מְנַשֶּׁה וְאֶל עַמּוֹ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ, וַיָּבֵא י'י עֲלֵיהֶם אֶת שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיִּלְכְּדוּ אֶת מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים** וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה**"** (דברי הימים ב לג,י-יא) – מנשה ועמו לא הקשיבו לדברי הנביאים ולא חזרו בתשובה, וה' גרם שיבואו עליהם שרי הצבא של מלך אשור, ולכדו את מנשה ואסרו אותו בשלשלאות של נחושת**. מהו** – מה פירוש "בַּחֹחִים"? בכירומניקיא – באזיקים (מקור המילה ביוונית). אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מולא (פֶּרֶד) של נחושת עשו לו – למנשה, ונתנו אותו בתוכה והיו מסיקין תחתיו – והוא היה נשרף מבפנים (הסיפור על מולא של נחושת נדרש מהמילים "וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם", ראה להלן פסיקתא דרב כהנא. - הסיפור מושפע מהמסופר על פאלאריס, העריץ של העיר אקרגאס בסיציליה, שיזם מוות אכזרי באמצעות שור ארד, שלתוכו הוכנסו גברים דרך פתח עליון, ולאחר שסגרו אותו הדליקו אש מתחת לשור והקורבנות נצלו בחיים. זה היה כלי ההוצאה להורג הידוע העתיק ביותר, שהחלו להשתמש בו בסביבות 554-570 לפני הספירה. - בספר חזון ברוך הסורי, אחד מן הספרים החיצוניים, מובא סיפורו של מנשה, ושם מסופר שמנשה הוטל לתוך סוס נחושת (ראה להלן)). כיון שראה – מנשה, שצרתו צרה, לא הניח עבודה זרה בעולם שלא הזכירה – שפנה לכל עבודה זרה שבעולם שתענה אותו מצרתו ותושיענו**. כיון שלא הועיל לו כלום** – שלא ענתה אותו אחת מהן, כיוון שאין בהן ממש**, אמר: זכור אני שהיה אבי** – חזקיהו, מקרא אותי את הפסוק הזה בבית הכנסת: "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד י'י אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ. כִּי אֵל רַחוּם י'י אֱלֹהֶיךָ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ, וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם" (דברים ד,ל-לא) – כשתהיו בצרה ותשובו אל ה', ה' יקבל את תשובתכם ולא יעזוב אתכם ולא ישמיד אתכם**. הרי אני קורא אותו** – קורא אל ה', אם עונה אותי - מוטב, ואם לאו - הא כל אפיא שוין – הרי כל הפנים שווים (אין הבדל בין האלילים ובין ה', וה' הוא כמו כל האלילים). והיו מלאכי השרת מסתמין את החלונות – של הרקיע**, שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקב"ה** – דרך החלונות**. והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקב"ה: רבונו של** העולם, אדם שעבד עבודה זרה והעמיד צלם (תבנית של אליל) בהיכל – ראה דברי הימים ב לג,א-ט; מלכים ב כא,ב-ט**, אתה מקבלו בתשובה?! אמר להן: אם איני מקבלו בתשובה - הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה** – אני מונע מהרוצים לחזור בתשובה את האפשרות למלא את רצונם**. מה עשה לו** – למנשה, הקב"ה? חתר לו חתירה – חפר למנשה חפירה ברקיע, מתחת כסא הכבוד שלו ושמע תחינתו – שעלתה תפילתו לפני הקב"ה דרך החתירה**.** ומציעים פסוק המסייע לאמור לפני כן: הדא היא דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב: "וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו, וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ**"** (דברי הימים ב לג,יג) – ה' נעתר למנשה וקיבל תפילתו. ודורשים "וַיֵּעָתֶר לו" - וַיֵּחָתֶר לו (יש ספרים שבהם הכתיב 'וַיֵּחָתֶר' והקרי 'וַיֵּעָתֶר'). אמר רבי לעזר בירבי שמעון (תנא בדור החמישי): בערבייא צווחין לחתירתה עתירתה – בערבייא (שמו של מחוז עבר הירדן המזרחי בימי שלטון הרומאים) קוראים (קריאה בשם) לָחתירה - הָעתירה (בחילוף ח' ל-ע'). ולכן דרשו לשון 'עתירה' כלשון 'חתירה'.

"וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ" (דברי הימים ב לג,יג) – ה' נתן בליבו של מלך אשור מחשבה לשחרר את מנשה ולהרשות לו לשוב לירושלים למלכותו, - במה השיבו? שמואל בר בינא (צריך לומר: 'בר אינא' - אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): ברוח השיבו – דורש "וַיְשִׁיבֵהוּ" (משורש שוב) כאילו כתוב "וַיַּשִּׁיבֵהוּ" (משורש נשב בבניין הפעיל) - העיף על ידי נשיבת רוח, שה' הביא רוח שנשאה את מנשה מבבל לירושלים**,** ומציעים לשון תפילה כסימוכין לפירוש המוצע: כמה דת מר (דאת אמר): – כמו שאתה אומר (בנוסח התפילה): מַשִּׁיב (משורש נשב בבניין הפעיל) הרוח – גורם שתהא הרוח נושבת**.**

"וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי י'י הוּא הָאֱלֹהִים" (דברי הימים ב לג,יג) – הפורענות והצלתו של מנשה ממנה לאחר שנכנע לפני ה' גרמו לו להכיר ולהבין שה' הוא האלוהים, - באותה שעה – שעשה לו ה' נס והשיבו ברוח, אמר מנשה: אית דין ואית דיין – יש דין ויש דיין (והוא עתיד להיפרע מן הרשעים וליתן שכר לצדיקים).

בבבלי סנהדרין קג,א אמרו: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב: "וישמע אליו וייעתר לו" (דברי הימים ב לג,יג)? - מלמד שעשה לו הקב"ה כמין מחתרת ברקיע מפני מידת הדין (שעיכבה ואמרה שאין לו תקנה), כדי לקבלו בתשובה.

ברות רבה פרשה ה נאמר: "וידבר י'י אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו, ויבא י'י עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור, וילכדו את מנשה בחוחים" (דברי הימים ב לג,י-יא) - מהו "בחוחים"? - רבי אבא בר כהנא אמר: כירומניקיא. אמר רבי לוי בר חייתה: עשו לו מולה של נחושת והיו מסיקים את האור מתחתיו. והיה מצווח ואומר: צלם פלן, שיזבי! צלם פלן, שיזבי! כיוון שראה שלא הועילוהו כלום, אמר: זכור אני שהיה אבא מקריני פסוק זה: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה, באחרית הימים ושבת עד י'י אלוהיך ושמעת בקולו. כי אל רחום י'י אלוהיך, לא ירפך ולא ישחיתך, ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם" (דברים ד,ל-לא). אנא צווח ליה, אין עני לי - הא טבאות, ואין לא - הא כל אפיא שווין. באותה שעה עמדו כל מלאכי השרת וסתמו כל החלונות של מעלן. ואמרו לפניו: ריבונו של העולם, מי שהעמיד צלם בהיכל, אתה מקבלו בתשובה? אמר להם: אם איני מקבלו בתשובה, הריני נועל דלת בפני כל בעלי תשובה. מה עשה לו הקב"ה? חתר לו חתירה מתחת כיסא כבודו, מקום שאין מלאך יכול לשלוט בו. הדא היא דכתיב: "וייעתר לו י'י" (דברי הימים ב לג,יג). אמר רבי לוי: בערבייא צווחין לחתירה עתירה.

בפסיקתא דרב כהנא כד,יא נאמר: "וידבר י'י אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו, ויבא י'י עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור, וילכדו את מנשה בחוחים" (דברי הימים ב לג,י-יא). מהו "בחוחים"? - רבי אבא בר כהנא אמר: בכירומיניקייה. "ויאסרוהו בנחושתיים" (שם) - מהו "בנחושתיים"? - אמר רבי לוי בר חיתה: עשה לו (מלך אשור למנשה) כמין מולי של נחושת ועשה אותה נקבים נקבים ונתנו לתוכה והתחיל מסיק תחתיו. וכיוון שראה צרתו צרה, לא הניח עבודה זרה בעולם שלא להזכירה: צלמא פלן, אתא שיזבי (הצל אותי). וכיוון שלא הועיל כלום, אמר: זכור אני שהיה אבא מקרא אותי את הפסוק הזה: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה, באחרית הימים ושבת עד י'י אלוהיך ושמעת בקולו. כי אל רחום י'י אלוהיך, לא ירפך ולא ישחיתך" (דברים ד,ל-לא). הרי אני קורא אותו, אם יענה אותי - הרי יפה, ואם לאו - הא כל אפיא שווין. והיו מלאכי השרת מסתמים את החלונות של הרקיע שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקב"ה, והיו אומרים לפני הק' (הקב"ה): ריבון העולמים, אדם שהעמיד צלם בהיכל יש לו תשובה? אמר להם הקב"ה: אם איני מקבלו בתשובה - הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה. מה עשה לו הקב"ה? חתר לו כמין חתירה מתחת כיסא כבוד שלו ושמע את תחינתו. הדא היא דכתיב: "ויתפלל אליו, וייעתר לו", 'וייחתר לו' כתיב. "וישמע תחינתו" וג' (דברי הימים ב לג,יג) - אמר רבי לעזר ברבי שמעון: בערביא צווחין לעתירתא חתירתא. "וישיבהו לירושלם למלכותו" (שם) - במה השיבו? רבי שמואל בר נחמן בשם רבי אחא: ברוח השיבו, כמה דאת אמר: משיב הרוח. "ויידע מנשה כי י'י הוא האלוהים" (שם) - באותה שעה אמר מנשה: אית דין ואית דיין.

בויקרא רבה ל,ג נאמר: "ויתפלל אליו, וייעתר לו" (דברי הימים ב לג,יג). מהו "וייעתר לו"? אמר רבי אלעזר ברבי שמעון: בערביא צווחין לחתירתא עתירתא. "וישיבהו ירושלם למלכותו" (שם) - במה השיבו? רבי שמואל בר איניא בשם רבי אחא: ברוח השיבו, כמה דאת אמר: משיב הרוח. "וידע מנשה כי י'י הוא האלוהים" (שם) - באותה שעה אמר מנשה: אית דין ואית דיין.

מקבילה מדרשית נוספת יש בדברים רבה ב,כ.

בספר חזון ברוך הסורי בפרקים 64 ו-65 מובא סיפורו של מנשה, של חטאיו ושל עונשו. חטאו הבולט של מנשה הוא בניית פסל בעל חמש פנים. רשעתו של מנשה כה גדולה עד שתפארת אלוהים עוזבת את בית המקדש. מנשה, מספר לנו המחבר, נקרא בשל כך רשע, וסופו היה באש. וכך, למרות שתפילתו נשמעת על ידי האל, בסופו של דבר הוא נופל לתוך סוס נחושת שנמס. מנשה לא חי בשלמות ולכן לא היה ראוי להיגאל, אולם באחריתו ידע למי יש כוח להענישו. הקירבה בין הסיפור של ברוך לסיפור שמובא בפסיקתא ובירושלמי בולטת. סוס הנחושת מתייחס לנחושתיים התנ"כיים, והוא מקביל ככל הנראה ל"מולי של נחושת" בפסיקתא ובירושלמי. חמש הפנים של הפסל מזכירים את ה"אפיא", כלומר האלילים, שמנשה בפסיקתא ובירושלמי כולל את אלוהי ישראל בתוכם ("תשובותיו של מנשה").

"וכי מה עשה ירבעם?..." "וכי מה עשה אחאב?..." "וכי מה עשה אחז?..." "וכי מה עשה מנשה?..." סוגיה זו באה על משנה סנהדרין י,ב: 'שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא. שלשה מלכים: ירבעם, ואחאב, ומנשה'. גרסה זו במשנה מקוימת על ידי כל עדי הנוסח העיקריים של המשנה, וכן על ידי התלמוד הבבלי, שמקשה (סנהדרין קד,א): 'ולמה לא מנו את אחז?'. ברם הסוגיה דנה בארבעה מלכים, ולא בשלושה, כבמשנה. נראה כי הסוגיה אינה מוסבת על משנתנו, אלא על ברייתא הסמוכה למשנתנו, החולקת על המשנה, ומונה את אחז בין המלכים שאין להם חלק לעולם הבא, מעין מה שמצאנו בדברי התוספתא כאן (סנהדרין יב,יא): 'ארבעה מלכים: ירבעם ואחאב אחז ומנשה - אין להם חלק לעולם הבא' ("עוד על הברייתות החסרות בירושלמי", PAAJR 61, עמודים 5-6). • • • בלעם אין לו חלק לעולם הבא שואלים: וכי מה עשה בלעם הרשע? – איזו עבירה חידש בלעם? ומשיבים: על ידי שנתן עצה לבלק בן צפור – מלך מואב, להפיל את ישראל בחרב. אמר לו – בלעם לבלק**: אלוה של אומה הזו** – של ישראל, הוא שונא את הזנות, אלא – אין עצה אלא העמידו בנותיכם בזימה ואתם שולטין בהן – בישראל, משום שלא יעמדו בפיתוי ויזנו עם בנותיכם וה' יכעס עליהם ויעניש אותם**. אמר ליה:** – בלק לבלעם: ומישמע לי אינון? – והאם ישמעו לי הם (אנשי מואב ומדין להפקיר את בנותיהם לזנות)? אמר ליה: – בלעם לבלק: אקים בנתך קומוי (נראה שצריך לומר: 'קומיהון') וינון חמיין ושמעין לך – העמד את בתך לפניהם והם רואים ושומעים לך (שיעשו כמוך). הדא היא דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב: "וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר, רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא" (במדבר כה,טו) – האישה המדינית שזנתה ונהרגה על ידי פינחס היתה הבת של ראש אחת המשפחות במדין. לפי חז"ל, היא היתה בתו של בלק, שהפקיר אותה תחילה לזנות, וכיוון שהוא היה אחד ממלכי מדין, נשמעו לו הכול ועשו כמוהו. - עצה זו היא העבירה שחידש בלעם, ולכן אין לו חלק לעולם הבא.

ומספרים: מה עשו – אנשי מואב ומדין כדי להחטיא את ישראל בזנות**? בנו להן קנקלין** – תאים, חדרים (מקור המילה ביוונית ובלטינית), מבית הישימון – בית הישימות, עיר בערבות מואב, ליד מחנה ישראל (במדבר לג,מט), עד הר השלג – הר חרמון, שכבשו משה, ושמו הארמי: טור תלגא, והושיבו שם נשים מוכרות מיני כיסנין – שם כולל לקליות, פירות וזרעונים**. הושיבו את הזקינה מבחוץ ואת הנערה מבפנים. והיו ישראל אוכלין ושותין. והיה אחד מהן** – מישראל, יוצא לטייל בשוק וליקח לו חפץ מן החנווני, והיתה הזקינה מוכרת לו את החפץ בשוייו, והנערה אומרת לו: "בא וטול לך – את החפץ, בפחות – משוויו!". כן ביום הראשון וכן ביום השני וכן ביום השלישי. והיתה – הנערה, אומרת לו – לאחר מכן**:** "מיכן והילך אתה כבן בית (כינוי למי שמקורב ביותר למשפחה), היכנס ובור (ברור, בחר) לך!". וכיון שהיה נכנס, היה שם צרצור (כד) מלא יין מן היין העמוני שהוא קשה (חזק) והוא מפתה את הגוף לזנות, והיה ריחו מפעפע (מתפשט), ואדיין לא נאסר יינן של הגויים על ישראל (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'יינן של גויים' ומחק וכתב 'יין נסך'. הנוסח הראשון הוא הנכון. - המילים 'ואדיין לא נאסר...' הן הערה של בעל האגדה שבאה להסביר מדוע אדם מישראל שתה יין זה באותו הזמן). והיתה אומרת לו – הנערה**:** "רצונך לשתות כוס יין?", והוא אומר לה: "הין". והיא נותנת לו והוא שותה. וכיון שהיה שותה, היה היין בוער בו ככריסה (צריך לומר: 'כארסה') של חכינה – כארסו של נחש**. והוא אומר לה:** "הישמעי לי – לזנות!", והיא אומרת לו: "רצונך שאשָּמע לך?", והוא אומר: "הין". מיד היתה מוציאה לו טפוס (דפוס, תבנית) של פעור (אחד מאלילי מואב) מתוך חיקה שלה והיתה אומרת לו: "השתחוה לזה ואני נשמעת לך". והוא אומר לה: "וכי לעבודה זרה אני משתחוה?!", והיתה אומרת לו: "אין את (אתה) משתחוה אלא במגלה עצמך – חושף את גופך, לו – לפעור" – והוא אינו יודע שעבודתו של פעור בכך**.** זו היא שאמרו חכמים (משנה סנהדרין ז,ו): הפוער עצמו לבעל פעור – המגלה את עצמו, שעומד ערום לפניו ועושה צרכיו בפניו, אף על פי שדרך ביזיון הוא, - זו היא עבודתו – וחייב סקילה**, והזורק אבן למרקוליס** – באליל מרקוריוס, - זו היא עבודתו – שהיו מעמידים את פסלו בצידי הדרכים על עמוד של אבן ומצידו מצבה, לפי שהיה נחשב למגן הדרכים והמסחר, ומי שהיה עובר על יד הפסל היה נותן אבן על המצבה (הציטוט מהמשנה היא הוספה הקוטעת את הסיפור. הלשון 'זו היא שאמרו חכמים' מקביל ללשון 'מיכן אמרו' שבמקבילה בספרי במדבר, ראה להלן). והיה שם צרצור מלא יין מן היין העמוני שהוא קשה שהוא מפתה את הגוף לזנות, והיה ריחו מפעפע, ואדיין לא נאסר יין נסך על ישראל. והיתה אומרת לו: "רצונך לשתות כוס יין?" והוא אומר: "הין". והיא נותנת לו והוא שותה. כיון שהוא שותה, היה היין בוער בו ככריסה של עכנא (הקטע מ'והיה שם צרצור מלא יין' עד כאן הוא העתקה בטעות של הקטע הזהה שלעיל). והוא אומר לה – לאחר שגילה עצמו לפעור**:** "הישמעי לי!", והיתה אומרת לו: "הינזר (הרחק עצמך) מתורת משה ואני נשמעת לך". הדא היא דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב: "הֵמָּה בָּאוּ בַעַל פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת, וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים כְּאָהֳבָם" (הושע ט,י) - עד שנעשו שיקוצים לאביהם שבשמים – כשבאו ישראל לבעל פעור (מקום בקרבת מקדשו של האליל פעור) שבערבות מואב, נפרדו מה' והלכו אחרי עבודה זרה, ונעשו משוקצים ומתועבים כמו האליל שאהבו. ויש לדרוש את הכתוב, שנזרו עצמם מהתורה כדי לזנות בבעל פעור, עד שנעשו משוקצים ומתועבים לה' (דרשו "אָהֳבָם" - אביהם שבשמים).

בספרי במדבר פסקה קלא נאמר: באותה שעה עמדו עמונים ומואבים ובנו להם קילין (תאים) מבית הישימות ועד הר השלג, והושיבו שם נשים מוכרות כל מיני כיסנים, והיו ישראל אוכלים ושותים. באותה שעה אדם יוצא לטייל בשוק ומבקש ליקח לו חפץ מן הזקנה, והיתה מוכרת לו בשוויו, וקטנה קוראה לו ואומרה לו מבפנים: "בוא וקח לך בפחות!". והיה הוא לוקח הימנה ביום הראשון וביום השני. וביום השלישי אמרה לו: "היכנס לפנים וברור לך לעצמך! אי אתה אלא בן בית". והוא נכנס אצלה, והצרצור מלא יין אצלה מיין העמוני, ועדיין לא נאסר יינן של גויים לישראל. אמרה לו: "רצונך שתשתה יין?". והוא היה שותה, והיה היין בוער בו, ואומר לה: "הישמעי לי!". והיא מוציאה דפוס של פעור מתחת פסיקיא (חגורה) שלה ואומרת לו: "רצונך שאשמע לך? השתחווה לזה!". והוא אומר לה: "וכי לעבודה זרה אני משתחווה?!". אמרה לו: "וכי מה איכפת לך?! אינו אלא שתגלה עצמך לו". והוא מתגלה לו. - מיכן אמרו: המפעיר עצמו לבעל פעור - זו היא עבודתו, והזורק אבן למרקוליס - זו היא עבודתו. - והיה היין בוער בו, ואומר לה: "הישמעי לי!". ואומרת לו: "רצונך שאשמע לך? הינזר מתורתו של משה!". והוא ניזור, שנאמר: "והמה באו בעל פעור ויינזרו לבושת, ויהיו שיקוצים כאהבם" (הושע ט,י).

בבבלי סנהדרין קו,א אמרו: "הנני הולך לעמי, לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך" (במדבר כד,יד) - 'עמך לעם הזה' מיבעי ליה! - אמר רבי אבא בר כהנא: כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו בחבירו. אמר לו בלעם לבלק: "אלוהיהם של אלו (של ישראל) שונא זימה הוא, והם מתאווים לכלי פשתן. בוא ואשיאך עצה: לך ועשה להם קלעים (מסכים, יריעות עשויות מעשה קליעה) והושב בהם זונות, זקינה מבחוץ וילדה (צעירה) מבפנים, וימכרו להם כלי פשתן". הלך ועשה להם קלעים מהר השלג עד בית הישימות והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים. ובשעה שישראל אוכלים ושותים ושמחים ויוצאים לטייל בשוק, אומרות להם: "אי אתם מבקשים כלי פשתן?". נכנס. זקינה אומרת לו בשווה, וילדה אומרת לו בפחות. שתיים שלוש פעמים אומרת לו בפחות, מכאן ואילך אומרת לו: "הרי אתה כבן בית. ברור וטול לעצמך!". וצרצור של יין העמוני מונח אצלה, ועדיין לא נאסר יינם של גויים. אומרת לו: "רצונך לשתות כוס של יין?". כיוון ששותה, בוער בו יצרו ואומר לה: "הישמעי לי!". מיד מוציאה יראתה (אליל שלה) מחיקה ואומרת לו: "איני נשמעת לך עד שתשתחווה לזה". והוא אומר לה: "והלא יהודי אני!". ואומרת לו: "ומה אכפת לך? כלום מבקשים ממך אלא פיעור (חשיפת הגוף לשם עשיית צרכים בפניו)". ועדיין אומרת לו: "איני נשמעת לך עד שתכפור בתורת משה", - שנאמר: "המה באו בעל פעור ויינזרו לבושת, ויהיו שיקוצים באהבם".

אמר רבי לעזר (רבי אלעזר בן שמוע, תנא בדור הרביעי): מה המסמר הזה אי איפשר לו לפרוש (להתרחק) מן הדלת בלא עץ – כשמוציאים מסמר שהוא תקוע בדלת של עץ, יוצא עימו קצת מן העץ**, כך אי איפשר** – לישראל, לפרוש מן הפעור – שעבדו אותו, בלא נפשות – בלי אובדן של חיים, שהרי החוטאים בחטא בעל פעור הוצאו להורג (המשל של מסמר בעץ שאינו מתפרש בלי חתיכת עץ נזכר בתרגום המיוחס ליונתן על הכתוב: "וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר" (במדבר כה,ג)).

ומספרים: מעשה בסובתה (שֵׁם אדם) מאולם (יישוב בגליל התחתון) – שהיה חַמָּר, שהשכיר חמורו לגויה אחת להשתחוות לפעור. כיון שהגיעו לביתו של פעור – למקדשו של האליל פעור**, אמרה לו** – הגויה לחמר**:** "המתן לי כאן עד שאיכנס ואשתחוה לפעור". כיון שיצאת, אמר לה – החמר לגויה**:** "המתיני לי כאן עד שאיכנס ואעשה כמות שעשית". מה עשה – החמר**? נכנס ועשה את צרכיו וקינח** (ניגב, ניקה) עצמו בחוטמו של פעור – שרצה לבזותו**, והיו הכל מקלסין לפניו** – משבחים את החמר על שקינח עצמו בחוטמו של פעור, ואומרים: "לא עשה אדם – לא עבד אדם את פעור, כשם שעשה זה" – שאף שהתכוון החמר לבזות את פעור, נמצא שעבד אותו כדרך עבודתו**.**

ומספרים עוד: מעשה במנחם איש גופתה אריח (בית ירח, בחוף ים כינרת) שהיה מגלגל בחביות – כבש זיתים במלח וגלגל אותם בחביות על הקרקע לשם שיפור הכבישה (חבית של זיתים מגולגלים נזכרת במשנה עדויות ד,ו), ובא אליו שרו של פעור בלילה. מה עשה – מנחם**? נטל את השפוד ועמד עליו** (התנפל עליו, תקף אותו) וברח – שרו של פעור, ממנו. בא – שרו של פעור, אליו בלילה השני, אמר לו: "מנחם, מה אתה מקלליני – מבזה אותי**?" נתיירא – מנחם, ממנו ואמר לו: "עוד (שוב) איני מקללך".**

ומספרים עוד: מעשה בשלטון (מושל) אחד שבא ממדינת הים (אחת מהארצות שמעבר לים) להשתחות לפעור. אמר להן – למשמשי הפעור**:** "הביאו לי פר אחד, איל אחד, כבש אחד להשתחות לפעור" – לזבוח אותם לפעור, כמקובל לעשות לכל עבודה זרה**. אמרו לו:** "אין אתה זקוק לכל אֵילּוּ. אין את (אתה) אלא כמגלה עצמך לו" – אתה זקוק רק לחשוף את גופך לפעור, שכך דרך עבודתו**. מה עשה** – המושל, שמאס בדרך עבודה מגונה זו**? גירה** (שיסה, עורר לתקוף) בהם – במשמשי הפעור, סניגורים (המילה משובשת, וצריך לומר: 'סנגלרים' - משמר פרשים (מקור המילה בלטינית)) והיו מכין אותן ומפצעין את מוחיהם בגיזירין – בגזרי עץ, ואומרים להן: "אי (אוֹי) לכם ולטעותכם" – רע למשמשי הפעור ולפעור שהם טועים אחריו**.**

בספרי במדבר פסקה קלא נאמר: רבי אלעזר בן שמוע אומר: כשם שאי אפשר לו למסמר לפרוש מן הדלת בלא עץ, כך אי אפשר להם לישראל לפרוש מן הפעור בלא נפשות. מעשה במנחם בן גובתא דאריח שהיה מעגיל בחביות, ובא עליו שרו של פעור. שמט עליו את השפוד וברח והלך לו. ובא עליו בלילה שני, אמר לו: "מנחם, אף אתה מקללני". נתיירא ממנו ואמר לו: "שוב איני מקללך מעתה". שוב מעשה בסבטיא מאולם שהשכיר את חמורו לאישה גויה. כיוון שיצתה לפתחה של מדינה, אמרה לו: "המתן עד שתכנס לבית עבודה זרה שלה". לאחר שיצתה, אמר לה: "המתיני לי עד שאכנס ואעשה גם אני כדרך שעשיתה". אמרה לו: "אפשר?! אי אתה יהודי?!". אמר לה: "ומה איכפת לך?". נכנס וקינח עצמו בחוטמו של פעור, והיו כל הגויים משחקים לו ואומרים: "מעולם לא עשה אדם אחד כיוצא בזה". שוב מעשה בשלטון אחד שבא ממדינת הים להשתחוות לפעור. אמר להם לעבדיו של פעור: "הביאו לי פר אחד שאנו מקריבים לו או איל אחד שאנו מקריבים לו". אמרו לו: "אין אנו נזקקים לו בכך, אלא שתגלה עצמך לו". גירה בהם סנגלרים והיו מפצעים את ראשיהם. אמר להם: "אי לכם ולטעותכם".

בבבלי סנהדרין סד,א אמרו: תנו רבנן: מעשה בסיבטא מן אולם שהשכיר חמורו לגויה אחת. כיוון שהגיעה לפעור, אמרה לו: "המתן לי עד שאכנס ואצא". לאחר שיצאת, אמר לה: "אף את המתיני לי עד שאכנס ואצא". אמרה לו: "ולא יהודי אתה?". - אמר לה: "ומה איכפת ליך?". נכנס, פער בפניו, וקינח בחוטמו, והיו כומרים מקלסים אותו ואומרים: "מעולם לא היה אדם שעבדו לזה בכך".

כתוב – בסיפור החטא בבעל פעור**: "וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר, וַיִּחַר אַף י'י בְּיִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר י'י אֶל מֹשֶׁה: קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַי'י נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ" (במדבר כה,ג-ד) – בני ישראל התחברו לפולחן האליל בעל פעור, וה' התרגז והביא מגפה על החוטאים. וה' ציווה את משה שיאסוף את ראשי העם כדי שיתלו את החוטאים בגלוי לעין כול. - אמר לו** – ה' למשה**:** "הושב את ראשיהם דיינים עליהם ויהיו הורגים בחַטָּאים (החוטאים) נגד השמש". הדא היא דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל: הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר" (במדבר כה,ה) – משה ציווה את שופטי ישראל, שהם ראשי העם, שכל אחד מהם יהרוג את אנשי שבטו שחטאו בחטא בעל פעור**.** ומביאים ברייתא: כמה הם שופטי ישראל? – כמה שופטים היו לעם ישראל במדבר? (מספרם של ישראל במדבר היה 600,000 גברים) - שבע ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות – 78,600**. שרי אלפים** – שרים הממונים על אלף איש, - שש מאות – 600,000:1,000 = 600**. שרי מאות** – שרים הממונים על מאה איש, - ששת אלפים – 600,000:100 = 6,000**. שרי חמשים** – שרים הממונים על חמישים איש, - שנים עשר אלף – 600,000:50 = 12,000**. שרי עשרות** – שרים הממונים על עשרה אנשים, - ששים אלף – 600,000:10 = 60,000**. נמצאו שופטי ישראל שבע ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות** – 600+6,000+12,000+60,000 = 78,600 (לקטע זה מקבילה בירושלמי סנהדרין א,ו). אמר לון: – אמר להם (משה לשופטי ישראל): "כל חד מינכון יקטול תריי" – כל אחד מכם יהרוג שניים (כך יש ללמוד מלשון הכתוב: "הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו" - כל איש יהרוג שני אנשים, שמיעוט "אֲנָשָׁיו" שניים). נמצאו הרוגין חמש עשרה ריבוא ושבעת אלפים ומאתים – 2X78,600 = 157,200**.**

"וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה" (במדבר כה,ו) – זמרי בן סלוא משבט שמעון בא והציג בפני בני ישראל את האישה המדינית שבחר לו מבנות מואב ומדין**. מהו** – מה פירוש "לְעֵינֵי מֹשֶׁה"? - כאינש דמר: – כאדם שאומר: הא גו עינך – זה בתוך עינך**, משה** – כלומר, הסתכל היטב באישה המדינית ובוש באשר לציפורה ("דרכי האגדה והמדרש", עמוד 317). אמר לו – זמרי למשה**:** "אין צפורה מדינית ואין טלפיה סדוקות?!" – הרי ציפורה אשת משה היא אישה מדינית והיא מותרת לו! (טלפיים סדוקות הוא סימן לבהמה טהורה) "זו טהורה וזו טמאה?!" – מדוע ציפורה מותרת למשה, והאישה המדינית שבחר זמרי אסורה לו? והיה שם פינחס, אמר: "אין כאן אדם שיהרגנו ויהרג על ידיו – שיהרוג את זמרי, אף שייהרג בגללו על ידי בני שבטו**?! איכן הם האריות** – בני השבטים הגיבורים שנמשלו לאריות, שיהרגו את זמרי**: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה"** (בראשית מט,ט), "דָּן גּוּר אַרְיֵה" (דברים לג,כב), "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף" (בראשית מט,כז)?" כיון שראה פינחס שאין אדם מישראל עושה כלום, מיד עמד פינחס מתוך סנהדרין שלו – שהיו נושאים ונותנים בדבר האם זמרי חייב מיתה אם לאו (במדבר רבה), ולקח את הרומח בידו – שנאמר: "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ" (במדבר כה,ז), ודרשו "מִתּוֹךְ הָעֵדָה" - מתוך הסנהדרין, שאין 'העדה' אלא סנהדרין, ונתן את הברזל – של הרומח, תחת פסיקיא (חגורה, רצועה לכריכה מסביב לרגל או לשוק (מקור המילה בלטינית)) שלו – שלא יראו שיש לו רומח ויבינו שבא להרוג**. התחיל מסתמך** (נשען) על עץ שלה – של הרומח, עד שהגיע לפתחו – של האוהל של זמרי, שבו הוא בא על האישה המדינית**. כיון שהגיע לפתחו, אמרו לו** – בני שבטו של שמעון, שהגנו על זמרי נשיא שבטם**:** "מאיין ולאיין – מהיכן אתה בא ולהיכן אתה הולך**, פינחס?" – שאלה זו היתה רגילה בפי בני אדם כשראו אדם שנוהג כמתמיה ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 1292) אמר להן – פינחס:** "אין אתם מודין לי ששבטו של לוי אצל שבטו של שמעון בכל מקום – שני השבטים האלה פעלו תמיד יחד**?" – ואף עתה אני ואתם נפעל יחד (פינחס היה משבט לוי. בדבריו רמז פינחס להם שהוא רוצה להצטרף למעשה זמרי), אמרו – בני שבטו של שמעון:** "הניחו לו – תנו לפינחס להיכנס, כדי לבוא ביחסי מין עם האישה המדינית**, שמא התירו פרושים את הדבר**" – נראה מדבריו של פינחס שהחכמים התירו לישראל לבוא על הנשים המדיניות (הד לראייתם של המוני העם את הפרושים כמקילים ומתירים נמצא בביטוי בספרי במדבר ובשני התלמודים: 'התירו פרושים את הדבר' ("חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר יהודה", "תרביץ" נט, עמוד 64, הערה 205)).

כיון שנכנס – פינחס**, עשה לו הקב"ה ששה ניסים** – בהריגתם של זמרי והאישה המדינית**.** הנס הראשון - דרכן – של איש ואישה, לפרוש (להתרחק) זה מזה – כשנכנס אדם למקום שבו הם באים ביחסי מין**, והדביקן המלאך זה לזה** – את זמרי והאישה המדינית ולא יכלו לפרוש זה מזה, מפני שאם לא היו נהרגים בשעת מעשה, היתה ההריגה רצח**.** הנס השיני - כיוין – פינחס, את הרומח כנגד הקיבה (אבר המין של הנקבה) שלה – של האישה המדינית**, כדי שתהא זכרותו** (אבר המין של הזכר) – של זמרי, נראית מתוך הקיבה שלה – ויהיה ניכר לכול על מה נהרגו, שנאמר: "וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ" (במדבר כה,ח), מפני הנוקרנין (המדקדקים הרבה), שלא יהו אומרים: אף הוא – פינחס, בין כתיפיו (אין לגרוס שתי מילים אלו, והועתקו בטעות מלהלן) נכנס עמהן ועשה את צרכיו (בא ביחסי מין) – עם האישה המדינית**.** הנס השלישי - סתם המלאך את פיהן – של זמרי והאישה המדינית, ולא היו יכולין לצווח (לצעוק) – שיבואו בני שבטו של זמרי להצילם**.** הנס הרביעי - לא נשמטו (נעקרו) – זמרי והאישה המדינית, מן הזיין – מן הרומח של פינחס, אלא עמדו (נשארו) במקומן. הנס החמישי - הגביה לו המלאך את השקוף (המשקוף) – שמעל לפתח האוהל**, כדי שיצאו** (צריך לומר כמו במקבילה בספרי במדבר: 'שיֵרָאו') שניהן – זמרי והאישה המדינית דרך הפתח, בין כתיפיו – של פינחס, שנשא את שניהם על כתפיו**.** הנס השישי - [צריך להשלים כמו במקבילה בספרי במדבר: 'שהיה המלאך מחבל (משחית) לפניו ויוצא' – המלאך הרג בעם שהיו לפני פינחס, כדי שלא יהרגו אותו בני שבטו של זמרי].

כיון שיצא – פינחס מהפתח**, את הנגף** (אין לגרוס שתי מילים אלו, וצריך לומר כמו במקבילה בספרי במדבר: 'ראה פינחס את המלאך') שהוא מחבל בעם (במקבילה בספרי במדבר נוסף 'יותר מדאי'). מה עשה – פינחס**? השליכן לארץ** – את זמרי והאישה המדינית, ועמד ונתפלל. הדא היא דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב (בעניין המגפה בגלל החטא בבעל פעור): "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה" (תהילים קו,ל) – פינחס עמד והתחנן (התפלל) או שפט (עשה דין והרג את איש ישראל שחטא עם המדינית), והמגפה נעצרה (פלל משמעו במקרא: א. שפט; ב. התחנן (בניין פיעל); ג. התפלל (בניין התפעל)).

בספרי במדבר פסקה קלא נאמר: באותה שעה "וייחר אף ה' בישראל", "ויאמר ה' אל משה: קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש" - אמר לו: הושב ראשי העם דיינים ויהיו צולבים את החטאים נגד השמש. "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל, והמה בוכים פתח אהל מועד" - נענה פינחס באותה שעה ואמר: "אין אדם כאן שיהרוג וייהרג?! היכן הם אריות: "גור אריה יהודה" (בראשית מט,ט), "דן גור אריה" (דברים לג,כב)?". התחיל צווח. כיוון שראה שהיו הכול שותקים, עמד מתוך סנהדרי שלו ושמט את הרומח והניחה בפונדתו, והיה מסתמך במקלו והולך. אמרו לו: "פינחס, להיכן אתה הולך?". אמר להם: "אין לוי גדול משמעון בכל מקום". אמרו: "הניחו לו וייכנס. התירו פרושים את הדבר". כיוון שנכנס, עשה לו המקום שישה ניסים. נס ראשון - שדרכם לפרוש זה מזה, ודבקם המלאך זה בזה. נס שני - שסתם המלאך את פיהם ולא היו יכולים לדבר. נס שלישי - שכיוון הרומח לתוך זכרות שלו ולתוך נקבות שלה והיו הכול רואים את זכרות שלו בקיבה שלה, בשביל הנוקרנים, שלא יהו אומרים: אף הוא נכנס לעשות צרכיו. נס רביעי - שלא נשמטו מן הרומח אלא עמדו במקומם. נס חמישי - שהגביה המלאך פתח השקוף, כדי שייראו על כתיפו. נס שישי - שהיה המלאך מחבל לפניו ויוצא. כיוון שיצא וראה פינחס את המלאך שהיה מחבל בעם יותר מדאי, השליכם לארץ ועמד ופילל, שנאמר: "ויעמוד פינחס ויפלל ותיעצר המגפה, ותיחשב לו לצדקה" (תהילים קו,ל-לא).

בבבלי סנהדרין פב,א-ב אמרו: ...הביא אותה (זמרי את האישה המדינית) אצל משה. אמר לו: בן עמרם, זו מותרת או אסורה? ואם תאמר: אסורה - בת יתרו (שאתה נשוי לה) מי התירה לך?... "ויקום מתוך העדה וייקח רומח בידו" (במדבר כה,ז) - ...שלף שננה (הוציא את חוד הרומח) והניחה באונקלו (בבגדו), והיה נשען והולך על מקלו (העץ של הרומח). כיוון שהגיע אצל שבטו של שמעון, אמר: "היכן מצינו ששבטו של לוי גדול משבטו של שמעון?" (אם כל בני שבטכם עושים כך, גם לי מותר). אמרו: הניחו לו (להיכנס), אף הוא לעשות צרכיו הוא נכנס. התירו פרושים את הדבר. אמר רבי יוחנן: שישה ניסים נעשו לו לפינחס באותה שעה (שהרג את זמרי): אחד - שהיה לו (לזמרי) לפרוש (מהאישה המדינית) ולא פירש, ואחד - שהיה לו לדבר (לצעוק לעזרה מבני שבטו) ולא דיבר, ואחד - שכיוון (את הרומח) בזכרותו של איש ובנקבותה של אישה, ואחד - שלא נשמטו מן הרומח, ואחד - שבא מלאך והגביה את השקוף, ואחד - שבא מלאך והשחית בעם. בא (פינחס) וחבטם לפני המקום. אמר לפניו: ריבונו של העולם, על אלו ייפלו עשרים וארבעה אלף מישראל? והיינו דכתיב: "ויעמוד פינחס ויפלל ותיעצר המגפה" (תהילים קו,ל).

הנס השני והנס השלישי נמנו בירושלמי בשינוי סדר מן הספרי והבבלי.

כשבאו ישראל לנקום נקמת מדין – בגלל שהמדינים שלחו את בנותיהם כדי לפתות את בני ישראל לזנות ולעבוד את בעל פעור, ובשל כך גרמו למגפה בקרב עם ישראל (על מלחמת מדין מסופר בבמדבר פרק לא), מצאו שם בלעם בן בעור – שכן נאמר בבמדבר לא,ח שבלעם נהרג במלחמת מדין**.** ויש לשאול: וכי מה בא לעשות – בלעם במדין**?** – והלא כתוב: "וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ" (במדבר כד,כה), הרי ששב לארצו בארם נהריים! ויש להשיב: בא ליטול שכר עשרים וארבעה אלף שמתו מישראל על ידו בשיטים – בלעם חזר אל מדין לבקש מהם שכרו על העצה שנתן למואב ולמדין להפקיר בנותיהם לזנות עם ישראל, ובשל כך מתו עשרים וארבעה אלף איש מבני ישראל במגפה**. אמר ליה** – אמר לו פינחס – לבלעם**: לא דברייך עבדת ולא דבלק עבדת** – לא של בוראך (כינוי לאלוהים יוצר העולם) עשית (לא קיימת את דבריו) ולא של בלק עשית**. לא דברייך עבדת** – לא של בוראך עשית**, דמר לך** – שאמר לך**: לא תיזיל עם שלוחי בלק** – לא תלך עם שליחי בלק (במדבר כב,יב), ואזלת – והלכת**. ולא דבלק עבדת** – ולא של בלק עשית**, דאמר לך** – שאמר לך**: איזיל לייט ישראל** – לֵךְ וקלל את ישראל (במדבר כב,יא), וברכתנון – ובירכת אותם**. אף אני איני מקפחך שכרך** – אני נותן לך את המגיע לך במלואו. והכוונה שיהרגו אותו בגלל שגרם את מותם של עשרים וארבעה אלף איש מבני ישראל**. הדא היא דכתיב:** – זה הוא [הדבר] שכתוב: "וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם" (יהושע יג,כב) – בלעם נהרג עם שאר החללים של מדין. ויש לדרוש את הכתוב "על חלליהם" - בגלל חלליהם של ישראל שמתו במגפה (נוסח המסורה: "אֶל חלליהם". והנוסח בספרים אחרים ובכמה דפוסים של התנ"ך: "עַל חלליהם", וכן בתרגום ארמי, וכמו בירושלמי שלפנינו. - בבמדבר לא,ח כתוב: "וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם... וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב"). מהו – מה פירוש "עַל חַלְלֵיהֶם"? שהיה – בלעם, שקול כנגד (שווה בערכו ל-) כל חלליהם – חשוב כמו שאר החללים של מדין**.** דבר אחר: – דרשה אחרת: "עַל חַלְלֵיהֶם" - מה חלליהם אין בהן ממש, אף הוא – בלעם, אין בו ממש. דבר אחר: – דרשה אחרת: "עַל חַלְלֵיהֶם" - שהיה – בלעם, צף כנגד כל חלליהם – עלה למעלה מעל גופות חלליהם של מדין באמצעות כישוף שעשה, כדי שלא יהרגוהו**, והיה פינחס מראה לו את הציץ** – ששמו של ה' חרות עליו, והוא – בלעם, שוקע ויורד – נופל על החללים, והרגו אותו כשהוא עליהם, וזהו שכתוב "על חלליהם". דבר אחר: – דרשה אחרת: "עַל חַלְלֵיהֶם" - אלא מלמד שנתנו לו ישראל שכרו מִשָּׁלם (בשלמות) ולא קיפחוהו – נתנו לו את המגיע לו במלואו. והכוונה שהרגו אותו בגלל שגרם את מותם של עשרים וארבעה אלף איש מבני ישראל, כאמור לעיל. ויש לדרוש את הכתוב "על חלליהם" - בגלל חלליהם של ישראל שמתו במגפה**.**

בספרי במדבר פסקה קנז נאמר: "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" - נתנו לו ישראל שכרו משלם ולא קיפחוהו, לפי שבא ליתן להם (לישראל) עצה. אמר להם: "כשהייתם שישים ריבוא לא יכולתם להם (למדינים), ועכשיו (אחרי המגפה) אתם יכולים להם?!". לכך נתנו לו שכרו משלם ולא קיפחוהו. • • •

דואג אין לו חלק לעולם הבא דואג אדם גדול בתורה – בלימוד תורה, היה. באו ישראל ושאלו את דוד – כשבא לעיר נוב ואחימלך הכוהן נתן לו מלחם הפנים שסולק מן השולחן באותו היום שהיה שבת**:** "לחם הפנים – שעורכים בכל שבת על השולחן שבהיכל**, מהו שידחה את השבת?" אמר להם: "סידורו – על השולחן, דוחה את השבת – שמצוות סידורו בשבת, לא לישתו ולא עריכתו דוחין את השבת**" – בלילת הקמח במים וגלגול הבצק אינם דוחים את השבת, שעבודות אלו אפשר לעשותן מערב שבת (משנה מנחות יא,ב). והיה שם דואג – במקדש של נוב, באותה שבת שהגיע דוד לנוב (שמואל א כא,ח), ואמר: "מי הוא זה שבא להורות לפניי (בנוכחותי, כשאני נמצא במקום)?" – שכן אסור לתלמיד להורות הלכה בפני רבו, ודואג היה ראש הסנהדרין בדור ההוא (ראה מדרש תהילים נב,ג)! אמרו לו – לדואג**:** "דוד בן ישי הוא". מיד הלך ונתן עצה לשאול מלך ישראל להמית את נוב עיר הכהנים – על ששאלו הלכה את דוד בפני דואג**.**

הדא היא דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו: סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי י'י, כִּי גַם יָדָם עִם דָּוִד וְכִי יָדְעוּ כִּי בֹרֵחַ הוּא וְלֹא גָלוּ אֶת אָזְנִי" (שמואל א כב,יז) – שאול המלך אמר למשרתיו שיהרגו את כוהני נוב, כי עזרו לדוד, ואף שידעו שדוד ברח מפני שאול לא הודיעו לשאול על כך, - מי היו – הרצים הניצבים על שאול**? - אמר רבי שמואל בר רב יצחק** (אמורא בדור השלישי): אבנר ועמשא היו – אבנר שר צבאו של שאול, ועמשא בן אחותו של דוד**. אמרו ליה:** – אמרו לו (אבנר ועמשא לשאול): "כלום אית לך עלינן אלא הדין זונרה והדין כלינירין (צריך לומר: 'כלינידין') – כלום יש לך עלינו אלא החגורה הזאת והמעיל הזה (מקור המילים 'זונרה' ו'כלינידין' ביוונית)?! – הרי אנו חייבים לך רק את החגורה ואת המעיל שנתת לנו! הא טריפין לך" – הנה מושלכים לך (החגורה והמעיל מוטלים לפניך. כלומר, אין אנו חפצים לא במתנותיך ולא בעבודתך). שכתוב: "וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי י'י" (שמואל א כב,יז) – עבדי המלך לא רצו להרוג את כוהני נוב**.**

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְדוֹאֵג" (שמואל א כב,יח) - אמר רבי יהודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): 'לדויג' כתוב – הכתיב של שמו של דואג כאן הוא 'דויג' (חילוף אל"ף ביו"ד). אמר לו – שאול לדואג**:** "נתפשתה כדג – דורשים את שינוי שמו מלשון דייג**. אתה עברתה רבתה** (צריך לומר כמו הגרסה שנשתמרה ב"בתי מדרשות" חלק ב, מדרש חסרות ויתרות, שמואל א, אות קמז: 'אמר לו: נתפשת כדג, את עברת דֵּבתָה, את קום בה' – אתה הרגזת (הפירוש של 'עברת' מסופק) את הזאבה, אתה התייצב כנגדה. לפנינו משל הדיוט, פתגם שהיה ידוע להם, שהדרשן הביאו כתיאור למצבו של דואג. המשמעות של הפתגם ברורה: מי שהכניס את עצמו לצרה הוא שצריך להתמודד איתה. הפתגם שאול מחיי השדה: המהלך בדרך ורואה זאבה רבוצה עם גוריה, אַל לו להיטפל לה, ואם עשה כך, שלא יצפה לעזרה מאחרים. במדרש שבירושלמי רבי יהודה בר פזי שם בפיו של שאול שתי מליצות עממיות: האחת, 'נתפסת כדג'; והשנייה, 'את עברת דבתה, את קום בה' - אינך יכול להימלט מגורלך; אתה עוררת את הבעיה, אתה צריך לפתור אותה ("שלוש הערות לנוסח הירושלמי ולפירושו", "לשוננו" עד, עמודים 199-203). - אולי במקום 'עברת' צריך לומר: 'עכרת' - הפרעת, הרגזת). שכתוב: "סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים" (שמואל א כב,יח) – (שאול אמר לדואג:) אתה תהרוג את כוהני נוב. - בשני חלקיו של המשפט 'את עברת דבתה, את קום בה' מודגש הכינוי 'את', ובזה הוא קשור אל המילה המודגשת בפסוק הזה "אתה".

"וַיִּסֹּב דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וַיִּפְגַּע הוּא בַּכֹּהֲנִים, וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד**"** (שמואל א כב,יח) – דואג הרג שמונים וחמישה כוהנים שלבשו אפוד עשוי בד, - ויש להציע קושיה מברייתא על הפסוק: לא כן תני – לא כך שונה רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): אין ממנין שני כהנים גדולים כאחת?! (בתמיהה) – כל זמן שיש כוהן גדול ראוי לעבודה אין ממנים אחר. ואם כן, איך ייתכן שהיו באותו זמן שמונים וחמישה כוהנים גדולים? (לבישת אפוד בד הוא סימן לגדולה, וכוהן הלובש אפוד בד הוא כוהן גדול) - ויש לתרץ: אלא מלמד שהיו כולם ראויין להיות כהנים גדולים – לא בא הכתוב אלא ללמד, שכל אחד מהכוהנים האלה היה ראוי להיות כוהן גדול (לפי התירוץ, כוהן הלובש אפוד בד ראוי להיות כוהן גדול).

כיצד נתרחק – דואג ממעמדו כגדול בתורה וראש הסנהדרין**? - רבי חנינה** (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) ורבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) – נחלקו שני החכמים**. חד אמר:** – [חכם] אחד אומר: אש יצאה מבית קודש הקדשים – שבמקדש של נוב, וליהטה סביבותיו – ולכן התרחקו בני אדם ממנו**. וחרנה אמר:** – ו[החכם] האחר אומר: תלמידים וותיקים (חריפים ומפולפלים) נזדווגו (התחברו, הצטרפו) לו והיו למידים והוא שָׁכֵחַ – כל דבר שהיה דואג מלמד אותם, הם היו קולטים אותו והוא היה שוכח אותו, עד ששכח כל תורתו**, לקיים מה שנאמר: "חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ, מִבִּטְנוֹ יוֹרִישֶׁנּוּ אֵל"** (איוב כ,טו) – הרשע יקיא את הרכוש שבלע, שרכש ברשע, והאל יגרש ויוציא את הרכוש מבטנו. ויש לדרוש את הכתוב על דואג, שהוא הקיא את התורה שבלע, שה' השכיח ממנו את התורה שלמד**.** • • •

אחיתופל אין לו חלק לעולם הבא אחיתופל אדם גיבור בתורה – בלימוד תורה, היה. כתוב – בהעלאת ארון ה' לעיר דוד**: "וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל, שְׁלֹשִׁים אָלֶף"** (שמואל ב ו,א) – נוסף על צבאו שהיה איתו מלפני כן, דוד אסף את כל אנשי המלחמה הנבחרים שבישראל, שלושים אלף. - רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אבא בר כהנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): תשעים אלף זקינים מינה – לדיינים, דוד ביום אחד ולא מינה אחיתופל עמהן – אף שהיה גיבור בתורה**. הדא היא דכתיב:** – זה הוא [הדבר] שכתוב: "וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל, שְׁלֹשִׁים אָלֶף" (שמואל ב ו,א) - "וַיֹּסֶף" תלתין – דורש "ויוסף" - הוסיף, שמינה שלושים אלף נוסף על שלושים אלף שנאמרו במפורש בפסוק**, "עוֹד" תלתין** – דורש "עוד", שמינה עוד שלושים אלף נוסף על שלושים אלף שהוסיף**, ופשוטיה דקרייה** – ופשוטו של הפסוק, תלתין – שלושים אלף שנאמרו במפורש בפסוק**, הרי תשעין** – נמצא שדוד מינה תשעים אלף זקנים (דורש "בחור" - המובחרים בתורה, והם הזקנים).

במדרש שמואל כה,ה נאמר: "ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל, שלושים אלף" (שמואל ב ו,א) - רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא: תשעים אלף בחורים מינה דוד באותו היום. הדא היא דכתיב: "בחור", "כל בחור", "את כל בחור".

את (אתה) מוצא, בשעה שבא דוד לשאת את ארון ברית י'י, לא נשאו כתורה – לא נשא את הארון כמו שצריך לשאת אותו לפי התורה**: "וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה** וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה**"** (שמואל ב ו,ג) – נשאו את הארון על עגלה חדשה (בדבר הזה טעה דוד, שהכוהנים נושאים את הארון בכתף ולא על עגלה). והוה ארונא טעין כהניא לרומא וטריף לון לארעא – והיה הארון מרים את הכוהנים (שהלכו עם העגלה שעליה נשאו אותו) לגובה ומשליך אותם לארץ**, טעין כהנייא לרומא וטריף לון לארעא** – (ושוב) מרים את הכוהנים לגובה ומשליך אותם לארץ**. שלח דוד ואייתי לאחיתופל** – שלח דוד והביא את אחיתופל**. אמר ליה:** – אמר לו (דוד לאחיתופל): "לית את אמר לי – (האם) אין אתה אומר לי**, מה לדין ארונא דו טעין כהנייא לרומא וטריף לון לארעא** – מה לארון הזה שהוא מרים את הכוהנים לגובה ומשליך אותם לארץ**, טעין כהנייא לרומא וטריף לון לארעא** – (ושוב) מרים את הכוהנים לגובה ומשליך אותם לארץ**?" אמר ליה: – אמר לו (אחיתופל לדוד): "שלח שאול לאילין חכימיא דמתניתא" (צריך לומר: 'דמנית'. ראה במדבר רבה ד,כ) – שְׁלח וּשְׁאל לחכמים האלה שמינית (אחיתופל אמר לדוד כך כדי לקנטרו על שלא מינה אותו עם תשעים אלף הזקנים שמינה). אמר דוד:** "מאן דידע למיקמתה ולא מקימה – מי שיודע להעמיד אותו (את הארון יציב על העגלה) ולא מעמיד אותו**, יהא סופיה מתחנקא**" – יהיה סופו נחנק (יתלה את עצמו וימות בחנק. - דוד כיוון בדבריו אלה לאחיתופל שידע להעמיד את הארון). אמר – אחיתופל**:** "דבר (צריך לומר: 'דבח') קומוי והוא קאים" – זְבַח לפניו (הקרב לפני הארון קורבנות) והוא עומד**.** הדא היא דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב (בהעלאה השנייה של הארון): "וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן י'י שִׁשָּׁה צְעָדִים, וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא" (שמואל ב ו,יג) – לאחר כל שישה צעדים שהלכו נושאי הארון, דוד זבח שור ומריא (בהמה טהורה ממין הבקר). ובפסוק המקביל בדברי הימים א טו,כו כתוב: "וַיְהִי בֶּעְזֹר הָאֱלֹהִים אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית י'י, וַיִּזְבְּחוּ שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים". - ולכן זבח כשהעלה את הארון בשנייה, שלא יבוא לידי מה שאירע כשהעלהו בראשונה**.** רבי חנינה (דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) ורבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) – נחלקו שני החכמים (בפירוש שני הכתובים הסותרים). חד אמר: – [חכם] אחד אומר: על כל צעידה (צעד) וצעידה שור ומריא, ובסוף – לאחר כל שישה צעדים, שבעה פרים ושבעה אלים. וחרנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: על כל צעידה וצעידה שבעה פרים ושבעה אלים, ובסוף שור ומריא. אמר הקב"ה לאחיתופל: "מילה דמיינקייא אמרין בכנישתא בכל יום לא אמרת ליה – דבר שתינוקות (ילדים) אומרים בבית הכנסת בכל יום לא אמרת לו (לדוד): "וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם, בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ" (במדבר ז,ט) – ללוויים בני קהת לא היה צורך בעגלות להסעת המשכן, כי הם נשאו את הכלים המקודשים ביותר (ובהם הארון) על כתפם**, ודא אמרת ליה** – וזאת אמרת לו**?!**" – היה לך לומר לדוד שחייבים לשאת את הארון בכתף, ולא היה לך לומר לו שיקריב לפניו קורבנות! (ה' נזף באחיתופל על שלא אמר לדוד שטעה ועשה שלא כהלכה, שאסור לשאת את הארון בעגלה)

בבבלי סוטה לה,ב אמרו: "ויהי כי צעדו נושאי ארון ה' שישה צעדים ויזבח שור ומריא" (שמואל ב ו,יג), וכתיב: "שבעה פרים ושבעה אילים" (דברי הימים א טו,כו)! - אמר רב פפא בר שמואל: על כל פסיעה ופסיעה - שור ומריא, ועל כל שש פסיעות - שבעה פרים ושבעה אילים. - אמר ליה רב חסדא: אם כן, מילאת את כל ארץ ישראל במות! (שהיו צריכים לבנות מזבח בכל פסיעה) - אלא אמר רב חסדא: על כל שש פסיעות - שור ומריא, ועל כל שישה סדרים של שש פסיעות - שבעה פרים ושבעה אילים.

דעת החכם הראשון בירושלמי כדעת רב פפא בר שמואל בבבלי.

וכן את (אתה) מוצא, בשעה שבא דוד לחפור תימליוסים (יסודות (מקור המילה ביוונית)) של בית המקדש, חפר חמש עשר מאוון דאמין ולא אשכח תהומא – חפר חמש עשרה מאות (1,500) אמות ולא מצא את התהום**, ובסופא אשכח חד עציץ ובעא מירמיתיה** (צריך לומר: 'מרמייה') – ובסוף מצא עציץ אחד ורצה להרים אותו**. אמר ליה:** – אמר לו (העציץ לדוד): "לית את יכיל" – אין אתה יכול (להרים אותי). אמר ליה: – אמר לו (דוד לעציץ): "למה?" אמר ליה: – אמר לו (העציץ לדוד): "דנא הכא כביש על תהומא" – (מפני) שאני כאן כבוש (לחוץ) על התהום (מכסה את פי התהום ומונע ממנו מלעלות ולהציף את העולם). אמר ליה: – אמר לו (דוד לעציץ): "ומן אימת את הכא?" – ומאימתי אתה כאן? אמר ליה: – אמר לו (העציץ לדוד): "מן שעתא דשמע (צריך לומר: 'דאשמע') רחמנא קליה בסיני "אָנֹכִי י'י אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ,ב), ורעדת ארעא ושק(ו)עת, (ו)אנא יהיב הכא כביש על תהומא" – מהשעה שהשמיע הרחמן (כינוי לה') את קולו בסיני "אנוכי ה' אלוהיך", ורעדה הארץ ושקעה, אני נתון כאן כבוש על התהום (חז"ל דרשו את הכתוב "מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין, אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה" (תהילים עו,ט), שבשעה שבא הקב"ה לתת תורה לישראל ולהשמיע להם את הדינים, בתחילה הארץ יראה שמא לא יקבלו ישראל את התורה ויחזור העולם לתוהו ובוהו, וכיוון שקיבלוה מיד שקטה). אף על גב כן לא שמע ליה – אף על פי כן לא שמע לו (דוד לעציץ, שלא ירים אותו). כיון דרימיה – כיוון שהרים אותו**, סליק תהומא ובעא מטפא עלמא** – עלה התהום ורצה להציף (לשטוף במים) את העולם**. והוה אחיתופל קאים תמן** – והיה אחיתופל עומד שם**. אמר** – אחיתופל לעצמו**:** "כדון דוד מתחנק ואנא מליך" – עכשיו דוד נחנק (ימות בחנק מחמת מי התהום) ואני מולך (שולט במקומו). אמר דוד: "מאן (דחכם) דידע מק(י)מתיה ולא מקים ליה – מי שיודע להעמיד אותו (את התהום שלא יציף את העולם) ולא מעמיד אותו**, ייא סופיה מתחנקא**" – יהיה סופו נחנק (יתלה את עצמו וימות בחנק). אמר מה דאמר ואוקמיה – אמר (אחיתופל) מה שאמר (לחש של כישוף) והעמיד אותו (את התהום, שירד התהום 1,500 אמות וחזר למקומו. - אחיתופל חשש מהקללה של דוד ולכן העמיד את התהום). התחיל דוד אומר שירה: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת" (תהילים קכ,א) - שיר למאה עולות – שיר למאה אמות שהתהום עולה, שהעלה דוד את התהום לאחר שירד, כדי שמימיו יהיו סמוכים לפני הקרקע (דורש "מעלות" - מאה עולות). על כל מאה אמה – שהיה התהום עולה, היה אומר שירה – וכך אמר דוד חמישה עשר שירי מעלות על 1,500 אמות שהתהום עלה**.** אף על גב כן הוה סופיה מתחנקה – אף על פי כן (אף שהעמיד אחיתופל את התהום) היה סופו נחנק (תלה את עצמו ומת בחנק). אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): הדא היא דמתלא אמרה (צריך לומר: 'אמר', כי 'מתלא' הוא לשון זכר): – זה הוא [הדבר] שהמשל אומר: צריך בר נש חשיש על לווטייה דרבה אפילו על מגן – צריך אדם לחשוש (לדאוג) על הקללות של הגדול, אפילו על חינם (אף שלא היה מקום לקללה שקילל דוד את אחיתופל לחול, שהרי העמיד את התהום, מכל מקום כיוון שיצאה קללה עליו מפי דוד, נתקיימה בו הקללה).

בבבלי סוכה נג,א-ב אמרו: בשעה שכרה דוד שיתים, קפא תהומא ובעא למשטפיה לעלמא. אמר דוד: מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ומשדי בתהומא ומחתיה לדוכתיה? ליכא דאמר ליה מידי. אמר דוד: כל היודע לומר ואינו אומר - ייחנק בגרונו. נשא אחיתופל קול וחומר בעצמו: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה יימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו - על אחת כמה וכמה. כתב שם ושדא בתהומא, ונחית תהומא שיתסר אלפי גרמידי. כיוון דחזא דנחית טובא, אמר: כמה דמידלי טפי מירטב עלמא. אמר חמש עשרה מעלות ואסקיה חמיסר אלפי גרמידי ואוקמיה באלפא גרמידי.

ובבבלי מכות יא,א אמרו: אמר רב יהודה: קללת חכם אפילו בחינם היא באה. מנא לן? מאחיתופל. שבשעה שכרה דוד שיתים, קפא תהומא ובעא למשטפיה לעלמא, אמר: מהו למכתב שם אחספא ומישדא בתהומא ומיקם בדוכתיה? ליכא דאמר ליה מידי. אמר: כל היודע ואינו אומרו - ייחנק בגרונו. נשא אחיתופל קול וחומר בעצמו, אמר: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה יימחה על המים, לכל העולם כולו - לא כל שכן?! אמר ליה: שרי. כתב דוד שם אחספא ושדא בתהומא, נחת וקם אדוכתיה. ואפילו הכי כתיב: "ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו, ויחבוש את החמור ויקם וילך אל ביתו אל עירו ויצו אל ביתו וייחנק" (שמואל ב יז,כג).

רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי שמואל בר יצחק (אמורא בדור השלישי): מגילה שמסר שמואל לדוד – שהיתה כתובה בה תוכנית בניין בית המקדש, אמרה אחיתופל – לדוד, ברוח הקודש (כינוי לנבואה) (בירושלמי מגילה א,א יש מימרה נוספת של רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק על המגילה שמסר שמואל לדוד. ולמדו שם מפסוקים שמגילה זו נאמרה לדוד ברוח הקודש).

ומה הוה אחיתופל עביד? – ומה היה אחיתופל עושה? כד הוה בר נש אזל ממלך ביה במילה – כאשר היה אדם הולך להימלך (להתייעץ) בו בדבר**, הוה אמר ליה** – היה (אחיתופל) אומר לו**:** "איזיל עביד כן והכן – לֵךְ ועשה כך וכך**. ואין לית את מהימן לי** – ואם אין אתה מאמין לי**, אזל ושאיל** – לֵךְ וּשְׁאל באורים ותומים" – שבחושן של הכוהן הגדול**. והוה אזל שאל ומשכח ליה כן** – והיה (אותו אדם) הולך ושואל ומוצא לו כך (כמו שאמר לו אחיתופל). הדא היא דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב (בסיפור מרד אבשלום): "וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם, כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל אִישׁ בִּדְבַר הָאֱלֹהִים**"** (שמואל ב טז,כג) – החשיבו את העצות של אחיתופל כמו דברי תשובה שמשיב האלוהים לשואלים אותו באורים ותומים; ויש לדרוש את הכתוב, שהעצה שיעץ אחיתופל היתה זהה לתשובת האלוהים באורים ותומים**, "אִישׁ" קרי ולא כתיב** – המילה "איש" שבפסוק זה נקראת ולא נכתבת, - לא יכלו הכתובים לקרותו – את אחיתופל, איש – מפני שלא היה כאיש אלא כמלאך (מדרש תהילים ג,ד) בשל חוכמתו הרבה**.**

כיצד נתרחק – אחיתופל ממעמדו כגיבור בתורה**?** - כתוב (בסיפור מרד אבשלום): "וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת הַחֲמוֹר וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אֶל עִירוֹ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק וַיָּמָת**"** (שמואל ב יז,כג) – מאחר שלא נעשתה עצתו הטובה שיעץ לאבשלום, הלך אחיתופל לביתו וערך צוואה לאנשי ביתו ותלה את עצמו ומת בחניקה**.** וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ - שלשה דברים צוה אחיתופל את בניו – לפני מותו, לאחר שראה שמרד אבשלום בדוד נכשל**. אמר להם:** "אל תמרדו במלכות בית דוד, דאשכחנן דקודשא בריך הוא נסיב לון אפין אפילו בפרהסיא – (מפני) שמצאנו שהקב"ה נושא להם פנים (מטה את הכף לטובתם שלא כדין, מעדיף אותם על אחרים) אפילו בפרהסיה (אף אם חטאו בגלוי, כמו במעשה דוד ובת שבע), ואל תשאו ותתנו (תעסקו במסחר) (צריך להוסיף: 'אלא' ("שערי תורת ארץ ישראל", על פי בבלי פסחים, ראה להלן)) עם מי שהשעה משחקת לו – שהוא מצליח במעשיו, שהנושא ונותן עם מי שהוא מצליח גם הוא מצליח**, ואם היתה העצרת** (כינוי לחג השבועות) ברורה – יום בהיר, לא מעונן, - זִרעו (בקטע גניזה נוסף 'לכם') חיטים יפות" – שהוא סימן שהחיטים שתזרעו בעונת הזריעה הבאה יצליחו ויהיו משובחות (אפשר שהסימן לחיטים קשור לעצרת מפני שבעצרת מקריבים את מנחת שתי הלחם מן החיטים). ומסתפקים: ולא ידעין – ולא יודעים (מה הסיבה שהעצרת ברורה), אם ברורה בטל – היה יום בהיר כי היה באותו יום טל, ואם – או אם ברורה בשרב – היה יום בהיר כי היה באותו יום שרב**.**

בבבלי בבא בתרא קמז,א אמרו: תנו רבנן: שלושה דברים ציווה אחיתופל את בניו: אל תהיו (שותפים) במחלוקת, ואל תמרדו במלכות בית דוד, ויום טוב של עצרת ברור - זרעו חיטים.

בבבלי פסחים קיב,א אמרו: תנו רבנן: שבעה דברים ציווה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו: ...(כשתרצה לשאת ולתת) הווי משתדל (מצטרף ומתחבר) עם מי שהשעה משחקת לו. ושם קיג,א אמרו: שלושה דברים אמר רבי יוחנן משום אנשי ירושלים: ...הווי משתדל עם מי שהשעה משחקת לו.

בתוספתא ערכין א,ט שנו: אבא שאול אומר: כל זמן שיום טוב של עצרת ברור - סימן יפה לעולם. • • •

גיחזי אין לו חלק לעולם הבא מידותיו הרעות של גיחזי גיחזי אדם גיבור בתורה – בלימוד תורה, היה, אלא שהיו בו שלשה דברים: עין צרה – קנאה, ופרוץ בערוה – שחרג מגבולות ההתנהגות המינית המותרת, ולא היה מודה בתחיית המתים – שהוא אחד מן הדברים שהחוטא בהם אין לו חלק לעולם הבא**.**

מניין שהיו בו שלושה דברים אלה? - עין צרה - בשעה שהיה אלישע יתיב בתינוייה – יושב בבית מדרשו**, הוה גיחזי יתיב ליה על תרעא** – היה גיחזי (תלמידו המובהק של אלישע) יושב לו על השער (ולא נכנס לבית המדרש, כדי שהתלמידים האחרים של אלישע שיבואו יראו אותו ויימנעו מלהיכנס, מפני שהיתה עינו של גיחזי צרה באחרים שלא ייהנו מתלמודו של אלישע), ותלמידייא חמיין ליה ואמרין – והתלמידים (של אלישע) רואים אותו (את גיחזי יושב לו על השער) ואומרים**:** "גיחזי לא עאל, ואנן עלון (צריך לומר: 'עלין')?!" – גיחזי (שהוא גיבור בתורה) לא נכנס (לבית המדרש לשמוע את תלמודו של אלישע), ואנחנו נכנסים?! (בקטע גניזה: 'מן עלל?' - מי נכנס?) והוה תנייו (צריך לומר: 'תנייה' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1442)) מתאמר ובר נש לא מיתהני כלום – והיה תלמודו (של אלישע) נאמר, ואדם לא נהנה כלום (שלא היה אדם שהיה שומע את אלישע כשהיה אומר את תלמודו). כיון שנתרחק – גיחזי ממעמדו, שנצטרע ונדחה על ידי אלישע (ראה להלן), מה כתיב תמן: – מה כתוב שם (בפתיחת הסיפור על נס הצפת הברזל): "וַיֹּאמְרוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֶל אֱלִישָׁע: הִנֵּה נָא הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים שָׁם לְפָנֶיךָ צַר מִמֶּנּוּ" (מלכים ב ו,א) – המקום צר מלהכיל את כולנו, - לא אסחין אוכלוסייא דתלמידייא דהוון תמן – לא נשא (לא החזיק, לא הכיל) את האוכלוסים (המספר הרב) של התלמידים שהיו שם (שהמוני תלמידים נהרו לבית מדרשו של אלישע. פסוק זה נאמר מיד לאחר שגיחזי נצטרע, ומכאן שעד עכשיו נמנע מהתלמידים להיכנס. - מקור המילה אוכלוסייא ביוונית. - בני הנביאים מוצגים כאן כתלמידים הלומדים תורה מאלישע).

בבבלי סוטה מז,א וסנהדרין קז,ב אמרו: רבנן דחה מקמיה דאלישע (גיחזי דחה את התלמידים מבית מדרשו של אלישע), שנאמר: "ויאמרו בני הנביאים אל אלישע: הנה נא המקום אשר אנחנו יושבים שם לפניך צר ממנו" (מלכים ב ו,א), מכלל דמעיקרא לא הווה צר.

ופרוץ בערוה - (כאן התחלת מקבילה בירושלמי יבמות ב,ד) שכן השונמית אומרת לאישה – לבעלה (בסיפור אלישע והשונמית): "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא, עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד" (מלכים ב ד,ט) – אלישע העובר אלינו תמיד הוא פרוש מכל עבירה**. - אמר רבי יונה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): הוא קדוש ואין תלמידו קדוש – כך יש לדייק מהמילה היתירה "הוא". - אלישע נקרא קדוש משום שגדר עצמו מן הערוה, אבל גיחזי היה פרוץ בערווה**.** מניין ידעה השונמית שאלישע הוא קדוש? - אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): שלא הביט בה מימיו – אלישע לא הביט מעולם בפניה של השונמית (אבל גיחזי הביט בה). ורבנין דקיסרין אמרין: – וחכמי קיסריה אומרים: שלא ראת (ראתה) טיפת קרי על בגדיו מימיו – השונמית לא ראתה מעולם טיפה של פליטת זרע מקרית על בגדיו של אלישע (אבל ראתה על בגדיו של גיחזי).

ומספרים סיפור דומה: אמתיה ד- – אמתו (משרתתו) של רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) אמרה: "אנא הוינא משזגה מנוי דמרי – אני הייתי רוחצת (מכבסת) את הבגדים של אדוני (רבי שמואל בר רב יצחק). מן יומוי (צריך לומר: 'יומי') לא חמית מילה בישא במאנוי דמרי" – מימיי לא ראיתי דבר רע (טיפת קרי) בבגדיו של אדוני (כמו שאמרו לעיל על אלישע).

כתוב – בסיפור אלישע והשונמית**: "וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ"** (מלכים ב ד,כז) – גיחזי ניגש לדחוף ולהרחיק את השונמית מאלישע (שהשתטחה על הקרקע ואחזה ברגליו כדי לבקש ממנו על בנה שמת). - מהו – מה פירוש "לְהָדְפָהּ"? אמר רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): שנתן ידו בהוד שביופיה, בין דדיה – גיחזי שם את ידו בפטמות השדיים של השונמית. ודורש את המילה "הודפה" בדרך נוטריקון - הוד יופיה. - מכאן שגיחזי היה פרוץ בערווה (כוונת הביטוי "בהוד שביופיה" מתפרשת: בין דדיה. יש לפרש את "הוד" במובן חוד (דד). הצורה "הוד" בה"א חיונית ליצירת הנוטריקון של "להודפה", אך יש לה גם ערך סגנוני: כפל המשמעות של "הוד" מאפשר להשתמש בצירוף "הוד יופיה" גם כלשון נקייה המטשטשת את חריפות הביטוי ("גנזי הירושלמי", עמוד 787)).

עד כאן המקבילה בירושלמי יבמות.

בירושלמי יבמות ב,ד אמרו: אמר רבי יודה בן פזי: ולמה סמך הכתוב פרשת עריות לפרשת קידושין? ללמדך, שכל מי שהוא פורש מן העריות נקרא קדוש. שכן שונמית אומרת לאישה...

בויקרא רבה כד,ו נאמר: אמר רבי יהודה בן פזי: כל מי שהוא גודר עצמו מן הערווה (שנזהר בענייני ערווה) נקרא קדוש. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי מייתי לה מן שונמית. הדא היא דכתיב: "ותאמר אל אישה: הנה נא ידעתי כי איש אלוהים קדוש הוא" (מלכים ב ד,ט). אמר רבי יונה: הוא קדוש, ואין משרתיו קדושים. הדא היא דכתיב: "וייגש גיחזי להודפה" (מלכים ב ד,כז). אמר רבי יוסי בר חנינה: שדחפה בהוד יופיה, בין דדיה. רבי אבין אמר: מלמד שלא הביט בה מימיו. ורבנין אמרין: שלא ראתה טיפת קרי מימיה על סדינו. אמתיה דרב שמואל בר רב יצחק אמרה: אנא הווינא משמשא (משמשת, כלומר, מסדרת) למנוי דמרי ולא מן יומי חמית מילא בישא על מאנוי דמרי.

בבבלי ברכות י,ב נאמר: "ותאמר אל אישה: הנה נא ידעתי כי איש אלוהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד" - אמר רבי יוסי בר חנינא: מכאן שהאישה מכרת באורחים יותר מן האיש. מנא ידעה? - רב ושמואל. חד אמר: סדין של פשתן הציעה לו תחתיו / על מיטתו ולא ראתה קרי עליו, וחד אמר: שלא ראתה זבוב על שולחנו. "קדוש הוא" - אמר רבי יוסי בר חנינא: הוא קדוש, ואין משרתיו קדושים. "וייגש גיחזי להודפה" - אמר ריש לקיש / רבי יוסי בר חנינא: מלמד שדחפה בהוד יופיה.

ולא היה מודה בתחיית המתים - את (אתה) מוצא, בשעה שבא אלישע להחיות את בנה של השונמית, אמר לו – אלישע לגיחזי**: "וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ, כִּי תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ וְכִי יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ"** (מלכים ב ד,כט) – קח את מקלי בידך ולך לבית השונמית, אם תמצא איש בדרכך - לא תברכנו בברכת שלום, ואם יקדים האיש שימצאך בדרכך ויברכך - לא תענה לו, כדי שלא תתעכב בדרך אף לרגע אחד, ולא תאחר להגיע לבית השונמית**. והוא לא עבד כן** – והוא (גיחזי) לא עשה כך (כמו שאמר לו אלישע. דורשים כך מהכתוב במלכים ב ד,לא: "וְגֵחֲזִי עָבַר", שעבר על דברי אלישע), אלא כד פגע בר נש ביה ואמר ליה – כאשר פגע (פגש) אדם בו ואמר לו (לגיחזי): "מאיין ולאיין – מהיכן אתה בא ולהיכן אתה הולך**, גיחזי?" ווּ אמר ליה – והוא (גיחזי) אמר לו:** "אנא אזיל מחיה מתים" – אני הולך "מחיה מתים" (להחיות את המת), ווּ אמר ליה– והוא (האדם) אמר לו**:** "לית דמחיה מתים – אין ש"מחיה מתים", אלא הקב"ה", דכתיב ביה – שכתוב בו (בתפילת חנה): "י'י מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל" (שמואל א ב,ו) – ה' ממית ומשיב לחיים, הוא מוריד לקבר ומעלה ממנו (לפי מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דעמלק פרשה א ומכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יז,ט, אמר לו גיחזי: "אף רבי (אלישע) ממית ומחיה (כמו הקב"ה)"). אזל ליה ולא עבד כלום – הלך לו (גיחזי לבית השונמית) ולא עשה כלום (לא הצליח להחיות את בן השונמית שמת. ראה מלכים ב ד,לא). חזר לגביה – חזר (גיחזי) אצלו (אצל אלישע), אמר ליה – אמר לו (גיחזי לאלישע): "אנא ידע, אִילּוּ הוה דמיך, לא הוה מיתער על ידך" – אני יודע, שאילו היה (בנה של השונמית) מת, לא היה מתעורר על ידך (באמצעותך. גיחזי ייחס לעצמו או לאלישע את הכוח להחיות מת ולא לקב"ה, ומשנכשל הכריז שגם אלישע לא מסוגל היה להחיות את הבן, אילו היה מת באמת). - מכאן שגיחזי כפר בתחיית המתים**.**

תאוות הבצע של גיחזי את (אתה) מוצא, בשעה שבא נעמן שר צבא מלך ארם אצל אלישע – שירפאנו מצרעתו**, בא אליו בסוסו וברכבו** – שנאמר: "וַיָּבֹא נַעֲמָן בְּסוּסָיו וּבְרִכְבּוֹ וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע" (מלכים ב ה,ט). - אמר רבי יוחנן (בקטע גניזה: 'רבי אחא'): 'בסוסו' כתיב (בקטע גניזה: 'כתב'. - ראה "גנזי הירושלמי" עמוד 766 על ההבחנה בין התבנית 'כתיב כך כך' לבין 'כך וכך כתב') – צורת הכתיב היא 'בסוסו' בלי יו"ד, ויש לדרוש שבא נעמן אל אלישע בסוס אחד. - ב"בתי מדרשות" חלק ב, מדרש חסרות ויתרות, מלכים ב, אות קעז נאמר: "וַיָּבֹא נַעֲמָן בְּסוּסָיו וּבְרִכְבּוֹ", 'בסוסו' כתב. ולמה? שאף על פי שהיה גוי, נהג באלישע הנביא כבוד, והשפיל את עצמו ולא בא לפתח אלישע בכל מרכבתו ובכל סוסיו אלא בסוס אחד בלבד**. בעא מיתן ליה דהב וכסף** – רצה (נעמן) לתת לו (לאלישע) זהב וכסף**, אסטלוון ולבושין** – אצטלאות (בגדים עליונים מיוחדים לאנשים רמי מעלה. מקור המילה אסטלוון ביוונית) ובגדים (ראה מלכים ב ה,ה, ושם נזכרו כסף וזהב וחליפות בגדים. אולי צריך לומר: 'אסטלוון דלבושין', כמו בתרגום המיוחס ליונתן למילים "חליפות בגדים"), אבנים טובות ומרגליות (לא נזכרו בכתוב), ולא קיבל – אלישע ממנו, עליו (מילה זו יתירה, ואינה בקטע גניזה). הדא היא דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב: "וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת, וַיְמָאֵן" (מלכים ב ה,טז) – נעמן ביקש הרבה מאלישע שייקח את מתנתו, ואלישע סירב**.** אתא גיחזי ואמר – בא גיחזי ואמר**: "חַי י'י כִּי אִם רַצְתִּי אַחֲרָיו וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה"** (מלכים ב ה,כ) – גיחזי נשבע שירוץ אחרי נעמן וייקח ממנו משהו ממה שלא רצה אלישע לקחת**, 'מומה' כתיב** (בקטע גניזה: 'כתב') – צורת הכתיב היא 'מומה' - מום, ויש בזה רמז שגיחזי לקח מנעמן את מומו שהיה בו, את צרעתו, שצרעת נעמן דבקה בגיחזי, כאמור להלן (כתיב כזה אינו קיים בנוסח המסורה. דרשה זו מעידה על קיומו של נוסח אחר שלא השתמר). אזל ומטא ביה ונסב מה דנסב ואטמרון בעיליתיה – הלך (גיחזי) והגיע אליו (אל נעמן) ולקח מה שלקח והסתיר אותם בעלייתו (בקומה העליונה. - ראה מלכים ב ה,כג-כד). אתא גבי אלישע, אמר ליה – בא (גיחזי) אצל אלישע, אמר לו (אלישע): "מאיין ולאיין – מהיכן אתה בא ולהיכן אתה הולך**, גיחזי?** (במלכים ב ה,כה נאמר: "וְהוּא בָא וַיַּעֲמֹד אֶל אֲדֹנָיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע: מֵאַיִן, גֵּחֲזִי?". - אומנם הביטוי "מאיין ולאיין, גיחזי?" מצוי לעיל, אך בשל הדמיון הרב ללשון הפסוק נראה שלפנינו ציטוט מקראי משובש) מיאנתה מתן שכרן של הצדיקין" (בקטע גניזה נוסף 'לעתיד לבוא') – אינך ראוי לשכרם של הצדיקים, ואיבדת את חלקך לעולם הבא (דורשים כך מצורת הכתיב 'מאן' - לשון מיאון, במקום צורת הקרי "מֵאַיִן"). אמר לו – גיחזי לאלישע**: "לֹא הָלַךְ עַבְדְּךָ אָנֶה וָאָנָה"** (מלכים ב ה,כה) – לא הלכתי למקום זה או אחר**. "וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לֹא לִבִּי הָלַךְ, כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ; הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף...?"** (מלכים ב ה,כו) – וכי לא הלך ליבי (מחשבתי) אחריך, כשנעמן ירד מעל מרכבתו ללכת לקראתך (אלישע ראה ברוח הקודש מה שעשה גיחזי); וכי זו העת לקחת מתנות? (כי הדבר עלול להתפרש שריפאתי את נעמן למען בצע כסף, ולא להביא רפואה לאדם סובל) - "העת לקחת אבנים טובות ומרגליות? (לא נזכרו בכתוב) לפיכך צרעת נעמן תדבק בו (צריך לומר: 'בך')" – שנאמר: "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם" (מלכים ב ה,כז) - אלישע קילל את גיחזי שעליו ועל בניו תבוא הצרעת שהוסרה מנעמן (בבמדבר רבה ז,ה נאמר, שאלישע שלא רצה ליטול מנעמן כלום קידש שמו של הקב"ה, וגיחזי חילל שמו של הקב"ה, ולכן באה עליו צרעת).

במסכת אבות דרבי נתן נוסח ב פרק מג נאמר: גיחזי נתנבא ולא ידע מה נתנבא, שנאמר: "ויאמר גיחזי נער אלישע איש האלוהים: ...ולקחתי ממנו מאומה" (מלכים ב ה,כ) - מומה דהווה ביה. נתנבא שהוא עתיד ללבוש הצרעת. ובויקרא רבה יז,ג נאמר: על עשרה דברים נגעים באים: על חילול השם... מניין? מגיחזי, שנאמר: "ויאמר גיחזי נער אלישע איש האלוהים: ...כי אם רצתי אחריו ולקחתי מאיתו מאומה" (מלכים ב ה,כ) - מהו "מאומה"? / 'מומא' כתיב - מומא דהווה ביה. ומניין שלקה בצרעת? שנאמר: "וצרעת נעמן תדבק בך" (מלכים ב ה,כז).

כתוב – בסיפור על המצור והרעב בשומרון ונבואת אלישע על הרווחה שתבוא**: "וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר" וגו'** (מלכים ב ז,ג) – ארבעה אנשים היו מצורעים וישבו פתח השער (מחוץ לחומת העיר שומרון, כדרך המצורעים). - ומי היו – ארבעה המצורעים**? רבי** (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'רב') יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): גיחזי ושלשת בניו היו – שהתקיימה קללתו של אלישע, וגיחזי ובניו נצטרעו**.**

בבבלי סוטה מז,א וסנהדרין קז,ב אמרו: "וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער" (מלכים ב ז,ג) - מאן נינהו? - אמר רבי יוחנן: גיחזי ושלושת בניו.

ניסיונו של אלישע להחזיר את גיחזי בתשובה כתוב: "וַיָּבֹא אֱלִישָׁע דַּמֶּשֶׂק, וּבֶן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם חֹלֶה" וגו' (מלכים ב ח,ז). - מה אזל בעי מיעבד תמן? – מה הלך (אלישע) ורצה לעשות שם (בדמשק)? אזל בעא מקרבא לגיחזי ואשכחיה מוחלט – הלך ורצה לקרב את גיחזי (לאחר שענש את גיחזי בצרעת ודחה אותו, שבאותה שעה היה גיחזי בדמשק) ומצא אותו (את גיחזי) מוחלט (אפשר לפרש שמצאו מצורע מוחלט, והוא מצורע שטימא אותו הכוהן באופן מוחלט. ואפשר לפרש שמצאו מוחלט ברשעות או מוחלט בעבירות, ולכן לא עלה בידו של אלישע לקרב את גיחזי, וכן יוצא מן הבבלי. - במדרש תהילים א,כב נאמר: כל מי שהוא מוחלט בעבירות אינו יכול לחזור בו. - לפי פשוטו של מקרא, אלישע בא לדמשק להודיע לחזאל שהוא עתיד למלוך במקום בן הדד). מיכן שדוחין בשמאל ומקרבין בימין – ממה שעשה אלישע, שדחה את גיחזי תלמידו בשתי ידיו ובשל כך ריחק אותו לעולם, שהרי נכשל לקרב אותו, יש ללמוד שאין לרב לדחות תלמיד שחטא בשתי ידיים אלא רק ביד אחת, כדי שיוכל אחר כך לקרב אותו (פירוש הלשון "דוחים בשמאל ומקרבים בימין", שכוח הדחייה יהיה פחות מכוח הקירוב, כשם שיד שמאל חלשה מיד ימין). אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): "בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר, דְּלָתַי לָאֹרַח אֶפְתָּח" (איוב לא,לב) – איוב אמר, שלא נתן לגר ללון בחוץ אלא אסף אותו לביתו, ופתח את דלתי ביתו לאורח; ויש לדרוש את הכתוב לעניין גוי שבא להתגייר ולקבל דת ישראל, שיש לקרב אותו ולא להרחיק אותו. - מיכן שדוחין בשמאל ומקרבין בימין. לא כשם שעשה אלישע שדחה את גיחזי בשתי ידיו.

במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דעמלק פרשה א ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יח,ו נאמר: כשיבוא אדם אצלך להתגייר ואינו בא אלא לשום שמים, אף אתה קרבהו ואל תרחקהו. מכאן אתה למד, שיהא אדם דוחה בשמאל ומקרב בימין, לא כשם שעשה אלישע לגיחזי שדחאו לעולם.

דרשתו של רבי יוחנן בירושלמי היא עיבוד לברייתא שבמכילתות. הדרשה כוללת את דברי הברייתא, וכך נכפל בקטע שבירושלמי המשפט "מיכן שדוחין בשמאל ומקרבין בימין".

בבבלי סוטה מז,א וסנהדרין קז,ב אמרו: "וילך אלישע דמשק" (מלכים ב ח,ז) - להיכן הלך? - אמר רבי יוחנן: שהלך להחזיר גיחזי בתשובה, ולא חזר. אמר לו (אלישע): חזור בך. אמר לו (גיחזי): כך מקובלני ממך: כל החוטא ומחטיא את הרבים - אין מספיקים בידו לעשות תשובה. תנו רבנן: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. לא כאלישע שדחפו לגיחזי בשתי ידיו.

במלכים ב יג,יד נאמר: "וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חָלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ". ומביאים ברייתא: שני חלאים חלה אלישע, אחד כדרך הארץ – שחלה כמנהג העולם בחולי שגרם את מותו**, ואחד שדחה את גיחזי** – שנענש אלישע על כך וחלה**.**

בבבלי סוטה מז,א וסנהדרין קז,ב אמרו: תנו רבנן: שלושה חולאים חלה אלישע: אחד - על שגירה דובים בתינוקות (ואכלום, כמסופר במלכים ב פרק ב), ואחד - שדחפו לגיחזי בשתי ידיו. ואחד - שמת בו. • • •

כולם יש להם חלק לעולם הבא רבי חנניה (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'רבי חנינה' - בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) ורבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) – שני החכמים אמרו דבר אחד**: בשעה שנמנו** (נספרו קולותיהם בהצבעה לשם החלטה בעניין מסוים) – החכמים, ואמרו: שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להן חלק לעולם הבא – כמו ששנינו במשנה הלכה ב (המסורת של שני האמוראים האלה קובעת שהרחקתם של שבעת האישים מן העולם הבא לא היתה עונש משמים על חטאיהם אלא החלטה של בית דין שהתקבלה באסיפה ובמניין), יצתה (יצאה) בת קול (קול מן השמים) ואמרה: "הַמֵעִמְּךָ יְשַׁלְמֶנָּה כִּי מָאַסְתָּ?" – אליהוא אמר לאיוב: האם אתה חושב, שמכיוון שמאסת את המשפט שכבר חרץ עליך אלוהים, הוא ישלם את מעשיך לפי דבריך?, אלא "כִּי אַתָּה תִבְחַר וְלֹא אָנִי? וּמַה יָדַעְתָּ דַבֵּר" (איוב לד,לג) – האם אתה חושב שאלוהים יאמר לך שאתה תקבע את גורלך ולא הוא? ומה אתה יודע להשיב על דבריי? - ויש להפנות את דברי הגערה והנזיפה של הכתוב כלפי החכמים שבאותה אסיפה, שלא היה להם לקבוע את גמולם לעולם הבא של המלכים וההדיוטות האלה, אלא רק ה' הוא הקובע מי יש לו חלק לעולם הבא ואין הדבר תלוי בבני אדם**. ביקשו** – החכמים שבאותה אסיפה, לצרף את שלמה – המלך, עמהן – עם המלכים שאין להם חלק לעולם הבא, בשל חטאיו של שלמה המפורסמים במקרא**. בא דוד** – אביו של שלמה, ונשתטח (שכב מלוא קומתו) לפניהן – כדי לבקש מהם על בנו שלא יצרפו אותו עימהם**, ויש אומרים: אש יצאת מבית קודש הקדשים וליהטה סביבותיהם** – ואיימה לכלות את הנאספים (אין מובן לסדר הדברים במסירה שלפנינו, שכן לא ייתכן שלאחר שיצאה בת קול ואמרה "המעמך ישלמנה...?", ביקשו לצרף את שלמה. ונראה שהנוסח הנכון הוא כמו בקטע גניזה: בשעה שנמנו ואמרו: שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להן חלק לעולם הבא, ביקשו לצרף את שלמה עמהן, ובא דוד ונשתטח לפניהן. יצתה בת קול ואמרה: "המעמך ישלמנה?". ויש אומרים: אש יצאת מבית קודש הקדשים וליהטה את סביבותיהם. - סדר הדברים בקטע הגניזה דומה לזה שבמקבילה בבבלי. יש אומרים מציעים מסורת חלופית למסורת שבא דוד ונשתטח לפניהם. כוונת הדברים לפי הנוסח שבקטע הגניזה, שכשביקשו לצרף את שלמה, לא השגיחו בדוד ולא השגיחו באש, אלא בבת קול שאמרה "המעמך ישלמנה...?", ולכן לא צירפו את שלמה, כמו שאמרו בפירוש בבבלי. - לקטע זה מקבילה בבמדבר רבה יד,א, ושם נאמר כמו בבבלי).

בבבלי סנהדרין קד,ב אמרו: אמר רב יהודה אמר רב: ביקשו למנות עוד אחד (את שלמה המלך בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא). באת דמות דיוקנו של אביו ונשתטחה לפניהם, ולא השגיחו עליה. באת אש מן השמים וליחכה בספסליהם, ולא השגיחו עליה. יצתה בת קול ואמרה להם: "חזית איש מהיר במלאכתו, לפני מלכים יתייצב, בל יתייצב לפני חשוכים" (משלי כב,כט) - מי שהקדים ביתי (המקדש) לביתו, ולא עוד אלא שביתי בנה בשבע שנים וביתו בנה בשלוש עשרה שנה, "לפני מלכים יתייצב, בל יתייצב לפני חשוכים" (אין ראוי למנותו עם הרשעים), ולא השגיחו עליה. חזרה ואמרה להם: "המעימך ישלמנה כי מאסת? כי אתה תבחר ולא אני? ומה ידעת דבר" (איוב לד,לג) (האם אתם משלמים שכר, שאתם בוחרים למי יש חלק לעולם הבא ולמי אין חלק?!).

בשיר השירים רבה א [א] ה נאמר: אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שנמנו וגמרו: שלושה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא, ביקשו לצרף שלמה עימהם. יצתה בת קול ואמרה להם: "אל תיגעו במשיחיי" (תהילים קה,טו). ובפסיקתא רבתי פסקה ו נאמר: אמר רבי יהושע בן לוי: ראוי היה שלמה להימנות עם שלושה מלכים וארבעה הדיוטות ששנו חכמים שאין להם חלק לעולם הבא. למה? "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו היטו את לבבו" (מלכים א יא,ד), ועל שנזדרז במלאכת בית המקדש לא נתייחס עימהם, עם אלו המלכים החשוכים, ירבעם ואחאב ומנשה, אלא זכה להתייחס עם המלכים הצדיקים.

ומספרים: הדר עילה (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'חד ר' עילה' - חכם אחד ששמו רבי עילה (עלאי, אלעי). - בכתב יד ליידן התיבות 'חד ר'' נדבקו ונוצרה 'הדר' ("גנזי הירושלמי", עמוד 770, הערה 69). - הלשון 'חד רבי פלוני' בא להדגיש שאין זה החכם הידוע שכך שמו) הוה יליף מצלי ומתענה – היה רגיל להתפלל (על הגשמים) ולהיענות (להיות נענה מן השמים). כיון שנמנה עמהן – עמד למניין עם החכמים בעניין המלכים וההדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא**, צלי ולא איתעני** – התפלל ולא נענה (זה היה סימן מן השמים שלא היה ראוי לחכמים לקבוע את גמולם לעולם הבא של המלכים וההדיוטות. - על סיפור זה ראה "שלוש הערות לנוסח הירושלמי ולפירושו", "לשוננו" עד, עמודים 195-199).

ומביאים ברייתא: דורשי רשומות – תנאים שעסקו בפירוש מקראות סתומים, אמרו: כולהם (כולם) יש להם חלק לעולם הבא – שלושת המלכים, ושלושה מתוך ארבעת ההדיוטות, חוץ מבלעם**. מה טעמא?** – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) "לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה, וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי, יְהוּדָה מְחֹקְקִי. מוֹאָב סִיר רַחְצִי, עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי" (תהילים ס,ט-י; תהילים קח,ט-י) – לי תהיה ארץ גלעד וארץ מנשה לנחלה, ארץ אפרים תהיה מצודתי הראשית, ארץ יהודה תהיה משענת שלטוני, ארץ מואב שתיכבש תהיה כעבד הנוטל סיר ובו מים כדי לרחוץ את אדונו, ארץ אדום שתיכבש תהיה כעבד המנקה את נעלי אדונו**.** ויש לדרוש את הכתוב כדברי הקב"ה על אלה שיש להם חלק לעולם הבא: "לִי גִלְעָד" - זה אחאב מלך ישראל שנפל ברמות גלעד. "לִי מְנַשֶּׁה" - כשמועו – זה מנשה מלך יהודה, כמשמעו הפשוט של השם**. "אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי" - זה ירבעם בן נבט אפרתי** – משבט אפרים (מלכים א יא,כו). "יְהוּדָה מְחֹקְקִי" - זה אחיתופל – שהיה משבט יהודה, שכן היה מהעיר גילה שהיתה בנחלת יהודה**. "מוֹאָב סִיר רַחְצִי" - זה גיחזי** – שלקה בצרעת, בעקבות ריפויו של נעמן מצרעתו על ידי רחיצה בירדן**. "עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי" - זה דואג האדומי** – כך הוא נקרא (שמואל א כא,ח. ראה מדרש תהילים נב,ד). אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבון כל העולמים, מה נעביד ודוד מלכא דישראל מיקל לון – מה נעשה, ודוד מלך ישראל מקלל אותם (את אחיתופל ודואג): "וְאַתָּה, אֱלֹהִים, תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה, לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם" (תהילים נה,כד) – דוד קילל את אויביו הרשעים, שהם שופכי דמים ובוגדים, שה' יוריד אותם לשאול ולאבדון, ולא יגיעו אף למחצית ימיהם? – הרי שקילל דוד את אחיתופל ודואג שלא יהיה להם חלק לעולם הבא! (חז"ל דרשו את הכתוב הזה על אחיתופל ודואג, ראה בבלי סנהדרין סט,ב ו-קו,ב) אמר לון: – אמר להם (הקב"ה לישראל): עלי לעשותן רֵעים אֵילּוּ לאֵילּוּ – כמו שנדרש להלן סופו של הכתוב שלעיל**. "עֲלֵי פְלֶשֶׁת אֶתְרוֹעָע"** (תהילים קח,י), "עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרֹעָעִי" (תהילים ס,י) – אחבר לארצות ממשלתי את ארץ פלשת שאכבוש ("אֶתְרוֹעָע", "הִתְרֹעָעִי" - מלשון רֵע וחבר); ויש לדרוש את הכתוב: - עלי לפלש (לחדור, לבקוע) להם מעשים טובים – עליי לפתוח (להציע דרכים) לאחיתופל ולדואג לעשות מעשים טובים (דורש "פלשת" - לפלש), ולעשותן – את דוד ואחיתופל ודואג, ריעים אֵילּוּ לאֵילּוּ (לקטע זה מקבילה בבמדבר רבה יד,א) – כדי שדוד יבטל את הקללה שקילל אותם**.**

בבבלי סנהדרין דף קד,ב-קה,א אמרו: דורשי רשומות אומרים: כולם באים לעולם הבא, שנאמר: "לי גלעד ולי מנשה, ואפרים מעוז ראשי, יהודה מחוקקי, מואב סיר רחצי, על אדום אשליך נעלי, עליי פלשת התרועעי" (תהילים ס,ט-י). "לי גלעד" - זה אחאב שנפל ברמות גלעד, "ולי מנשה" - כמשמעו, "אפרים מעוז ראשי" - זה ירבעם דקא אתי מאפרים, "יהודה מחוקקי" - זה אחיתופל דקא אתי מיהודה, "מואב סיר רחצי" - זה גיחזי שלקה על עסקי רחיצה, "על אדום אשליך נעלי" - זה דואג האדומי, "עליי פלשת התרועעי" - אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אם יבוא דוד שהרג את הפלשתי והוריש לבניך גת, מה אתה עושה לו (אם אתה מקבל לעולם הבא את אלה שהיו אויביו)? אמר להם: עליי לעשותם ריעים זה לזה.

בבבלי: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה. ובירושלמי: אמרו ישראל לפני הקב"ה. • • •

משנה דור המבול אין להם חלק לעולם הבא – אחר תחיית המתים**, ואין עומדין בדין** – הגדול שלאחר תחיית המתים**, שנאמר: "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם"** (בראשית ו,ג). אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא, אבל עומדין בדין. רבי נחמיה (תנא בדור הרביעי) אומר: אלו ואלו – דור המבול ואנשי סדום, אינן עומדין בדין, שנאמר: "עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט" (תהילים א,ה) - זה דור המבול, "וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים" (שם) - אלו אנשי סדום. אמרו לו – חכמים לרבי נחמיה**: בעדת צדיקים אינן עומדין, אבל עומדין הן בעדת רשעים.**

תלמוד דור המבול אין להם חלק לעולם הבא במשנה שנינו: "דור המבול אין להם חלק לעולם הבא, ואין עומדין בדין". מביאים ברייתא: דור המבול אין להן חלק לעולם הבא, ואינן רואין לעתיד לבוא – אינם חיים בתחיית המתים להיות נידונים על מעשיהם**. מה טעמא?** – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - נאמר בפרשת המבול: "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה**"** (בראשית ז,כג) – ה' השמיד את כל בעלי החיים; ויש לדרוש מחייה ראשונה זו שבכתוב: - בעולם הזה – דור המבול מתו במבול**, "וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ"** (שם) – כל בעלי החיים נשמדו מהארץ; ויש לדרוש מחייה שנייה זו שבכתוב: - לעתיד לבוא – דור המבול לא יחיו לעולם הבא (חז"ל דרשו בכמה מקומות את המילה "ארץ" שהיא עולם הבא).

בתוספתא סנהדרין יג,ו שנו: דור המבול אין להם חלק לעולם הבא, ואינם חיים לעולם הבא, שנאמר: "ויימח את כל היקום אשר על פני האדמה" (בראשית ז,כג) - בעולם הזה, "ויימחו מן הארץ" (שם) - לעולם הבא.

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: רבי נחמיה (תנא בדור הרביעי) אומר: ממשמע – ממשמעות הכתוב, שנאמר – בחטא דור המבול**: "וַיֹּאמֶר י'י: לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם" (בראשית ו,ג) – לא ישכון לנצח רוח החיים ששמתי באדם. - לדברי רבי נחמיה, דבר זה, שדור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדים בדין, נלמד ממשמעות הפסוק הזה, ואין צריך ללמוד דבר זה מדרשת הכתוב שבברייתא לעיל (שלושה המאמרים שבהמשך דורשים את הפסוק הזה "לא ידון רוחי", לקיים את דברי רבי נחמיה שמהפסוק הזה לומדים שדור המבול אין להם חלק לעולם הבא. שלושת המאמרים שונים בניסוח אך לא בכוונה, והם דורשים "לעולם" - לעולם הבא).** רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: לא ידון לו רוחי (צריך לומר כאן ולהלן כמו בתוספתא: 'לא ידון ולא רוחי') – דור המבול אינם נידונים ואינם חיים לעולם הבא (דורש שהמילה "לא" מוסבת הן על "ידון" והן על "רוחי"), שאיני נותן רוחי בהם – דור המבול לא יעמדו בתחיית המתים, בשעה שאני נותן רוחי בבני אדם – לעולם הבא**.** רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: לא ידון לו רוחי, שאיני נותן רוחי בהם בשעה שאני נותן מתן שכרן של צדיקים – לעולם הבא**.** אחרים אומרים: לא ידון לו רוחי, שאיני מחזירה לנדנה – שלא תחזור נשמתם לגופם לעולם הבא, שהגוף משמש לרוח כנדן (אחרים דורשים "ידון" מלשון נדן - נרתיק שבו ניתנת החרב).

בתוספתא סנהדרין יג,ו שנו: רבי יהודה בן בתירא אומר: "ויאמר י'י: לא ידון רוחי באדם לעולם" (בראשית ו,ג) - לא ידון ולא רוחי בהם לעולם. דבר אחר: "ויאמר י'י: לא ידון" - אמר המקום: איני מחזיר רוחם לנדנה.

בבבלי סנהדרין קח,א אמרו: תנו רבנן: דור המבול אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "ויימח את כל היקום אשר על פני האדמה ויימחו מן הארץ" (בראשית ז,כג), "ויימח" - בעולם הזה, "ויימחו מן הארץ" - לעולם הבא; דברי רבי עקיבא. רבי יהודה בן בתירא אומר: לא חיים ולא נידונים, שנאמר: "לא ידון רוחי באדם לעולם" (בראשית ו,ג) - לא דין ולא רוח. דבר אחר: "לא ידון רוחי" - שלא תהא נשמתם חוזרת לנדנה.

בבראשית רבה כו,ו נאמר: "ויאמר י'י: לא ידון רוחי" וגו' (בראשית ו,ג) - אמר רבי ישמעאל: איני נותן רוחי בהם בשעה שאני נותן מתן שכר לצדיקים. אמר רבי יודה ברבי אילעיי: עוד אין הרוחות הללו נידונות לפניי לעולם. רבי הונא בשם רבי אחא: בשעה שאחזיר רוח לנדנה איני מחזיר רוחם לנדניהם. אמר רבי חייא בר אבא: איני ממלא רוחי בהם בשעה שאני ממלא רוחי באדם.

המאמר של רבי ישמעאל בבראשית רבה אמור בירושלמי על שם רבי שמעון. דברי רבי הונא בשם רבי אחא בבראשית רבה מובאים בירושלמי משם "אחרים אומרים". הירושלמי לא הביא את המאמר של רבי יודה ברבי אילעיי בבראשית רבה.

רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: עיקר זריבתן לחולטנית (צריך להוסיף כמו בקטע גניזה: 'היית' - היתה) – עיקר רתיחתם של אנשי דור המבול על ידי מי המבול שהיו רותחים היתה למחות אותם לצמיתות, שלא יזכו לחיות לעולם הבא (זריבתן - חומם, רתיחתם, מלשון צרב, בחילוף זי"ן בצד"י. לחולטנית - תרגום של "לצמיתות" (ויקרא כה,כג)). מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) "בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ, בְּחֻמּוֹ נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם" (איוב ו,יז) – בשעה שהנחלים מתחממים מקרני השמש הם נכרתים ומתייבשים כליל, ובשעה שהם מתחממים הם מתייבשים ונעלמים ממקומם (איוב השתמש בדימוי זה בתיאור בגידת רעיו). ויש לדרוש את הכתוב על דור המבול, שבשעה שהורתחו על ידי מי המבול נמחו לצמיתות ('זריבתן' נדרשת מן המילה "יְזֹרְבוּ", 'לחולטנית' נדרשת מן המילה "נִצְמָתוּ"). מהו – מה פירוש "בְּחֻמּוֹ"? בריתוחן – ברתיחתם של אנשי דור המבול על ידי מי המבול נמחו ממקומם (בתרגום ארמי לכתוב זה נאמר: "הכדין דר דטובענא (דור המבול) בעידן דחבו (בשעה שחטאו) אשתרבבו איתגמרו, בריתחיה אתמחייו מן אתריהון". אשתרבבו (תרגום של 'יזורבו') - מן שרב, שהוראתו חום). אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כל טיפה וטיפה – ממי המבול, שהיה הקב"ה מוריד עליהן – על אנשי דור המבול מן השמים בעת המבול**, היה מרתיחה בתוך גיהנם** – בתחילה, ומורידה עליהן. הדא היא דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב: "בְּחֻמּוֹ נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם" (איוב ו,יז) – יש לדרוש את הכתוב על דור המבול, שבהרתחתו של הקב"ה את מי המבול נמחו אנשי דור המבול ממקומם**.**

יהודה בירבי חזקיה ורבי (צריך לומר: 'יהודה בירבי וחזקיה בירבי' ("שערי תורת ארץ ישראל")) (אמוראים ארץ ישראלים בדור הראשון, בניו של רבי חייא) אמרין – אומרים**: הקב"ה דן את הרשעים בגיהנם שנים עשר חודש** – לעתיד לבוא, ביום הדין הגדול, כמו ששנינו במשנה עדויות ב,י: משפט רשעים בגיהינום שנים עשר חודש (ושם שנינו עוד: משפט דור המבול שנים עשר חודש). כתחילה (בהתחלה) הוא מכניס בהן – ברשעים הנידונים בגיהינום, חכך (מחלת עור הגורמת גירוי וגירוד קשה), ואחר כך הוא מכניסן לאוּר (לאש) – והם מתייסרים מן החום של האש שישה חודשים, והן אומרים: הוי הוי (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'וָהּ וָהּ' - קריאת שמחה) – שהחום משכך את הגירוי שהחכך גורם**, ואחר כך הוא מכניסן לשלג** – והם מתייסרים מן הקור של השלג שישה חודשים, והן אומרים: ווי ווי – קריאת צער, שהקור מגביר את הגירוי שהחכך גורם**. מה טעמא?** – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) "וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן" (תהילים מ,ג) – ה' העלה אותי מבור עמוק שיש בו מים רבים ובוץ טובעני. "בור" היא כינוי לשאול, ולכן יש לדרוש את הכתוב על הגיהינום**. מהו** – מה פירוש "מִטִּיט הַיָּוֵן"? מקום שהן אומרין: בו הוי (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'וָהּ ויי') – המילה "היון" היא צירוף של 'וה' ושל 'ויי', שהנמצאים בגיהינום אומרים: וה ויי (מן הפיוטים הארמיים (שירי הספד וקינה מארץ ישראל בגניזה) ניתן ללמוד, שתיבת 'והווי' לא היתה מילה מלאכותית שהמציא הדרשן לשם משחק מילים עם "היון", אלא לשון צער ארץ ישראלי מקורי ("סורסי לאילייא - ארמית מארץ ישראל תצווח", "זיכרונות האקדמיה ללשון העברית" כרך לא-לד, עמוד 136). - בפסיקתא דרב כהנא בעל מאמר זה הוא חזקיה, ולאחריו מובא מאמר באותו עניין של יהודה בירבי. - בבבלי עירובין יט,א אמרו, שבור שאון וטיט היוון הם משמותיו של הגיהינום).

ומקשים: ויקבלו דינם ויהא להן חלק לעולם הבא! – מדוע אין אומרים שדור המבול יעמדו בדין אחר תחיית המתים ויקבלו את עונשם על חטאיהם ויהיה להם חלק לעולם הבא, שלא כדברי המשנה? ומתרצים: על שם "וְלֵץ לֹא שָׁמַע גְּעָרָה" (משלי יג,א) – בן לץ אינו שם לב לגערת אביו. וגם דור המבול לא שמו לב לתוכחתו של נח שהוכיח אותם ואמר להם לעשות תשובה, ולכן אין תועלת שיקבלו את עונשם**.**

בבראשית רבה כח,ט נאמר: אמר רבי יוחנן: תנינן (משנה עדויות ב,י): משפט דור המבול שנים עשר חודש. - נטלו (נראה שצריך לומר: וייטלו) דינם ויהיה להם חלק לעולם הבא! אמר רבי יוחנן: כל טיפה וטיפה שהיה הקב"ה מוריד עליהם היה מרתיחה בגיהינום ומורידה עליהם. הדא היא דכתיב: "בעת יזורבו נצמתו" (איוב ו,יז) - זריבתם לחולטנית היתה.

ובויקרא רבה ז,ו נאמר: דור המבול, על ידי שנתגאו ואמרו: "מה שדי כי נעבדנו" וגו' (איוב כא,טו), לא נידונו אלא באש. הדא היא דכתיב: "בעת יזורבו נצמתו, בחומו נדעכו ממקומם" (איוב ו,יז) - מהו "בחומו"? ברותחים (שהם תולדות האש). אמר רבי יוחנן: כל טיפה וטיפה שהיה הקב"ה מורידה עליהם (על דור המבול) היה מרתיחה בגיהינום תחילה ואחר כך מורידה. הדא היא דכתיב: "בחומו נדעכו ממקומם".

ובקוהלת רבה ט [א] ב נאמר: אמר רבי יוחנן: כל טיפה וטיפה שהוריד הקב"ה על דור המבול היה מרתיחה ואחר כך מורידה עליהם, שנאמר: "בעת יזורבו נצמתו" (איוב ו,יז). רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: "בעת יזורבו נצמתו" (איוב ו,יז) - זריבתם חולטנית היתה.

ובפסיקתא דרב כהנא י,ד נאמר: חזקיה אמר: משפט רשעים בגיהינום שנים עשר חודש, שישה חודשים בחמה, ושישה חדשים בצינה. בתחילה הקב"ה מכניס בהם חכך והוא מכניסם בגיהינום בחמה, והם אומרים: זו היא גיהינום של הקב"ה. ואחר כך הוא מוציאם לשלג, והם אומרים: זו היא צינתו של הקב"ה. בתחילה הם אומרים: וה, ולבסוף הם אומרים: ווי, והוא שדוד אומר: "ויעלני מבור שאון מטיט היוון" (תהילים מ,ג) - מה הוא "מטיט היוון"? ממקום שאומרים: וה ווי. • • •

אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא במשנה שנינו: "אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא, אבל עומדין בדין. רבי נחמיה אומר: אלו ואלו אינן עומדין בדין". מביאים ברייתא: אנשי סדום אין להן חלק לעולם הבא, ואינן רואין לעתיד לבוא – אינם חיים בתחיית המתים להיות נידונים על מעשיהם (כדעת רבי נחמיה במשנה). מאי (צריך לומר: 'מה') טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַי'י מְאֹד" (בראשית יג,יג). ויש לדרוש את הכתוב על העונש של אנשי סדום: "רָעִים וְחַטָּאִים" - בעולם הזה – העונש שקיבלו בהפיכת העיר והשמדתה**, "לַי'י מְאֹד" - לעתיד לבוא** – העונש שאין להם חלק לעולם הבא ואינם רואים לעתיד לבוא**.** דבר אחר: – דרשה אחרת (יש לדרוש את הכתוב על החטאים של אנשי סדום): "רָעִים" - אֵילּוּ לאֵילּוּ – בדברים שבין אדם לחברו**, "וְחַטָּאִים" - בגילוי עריות** – שלשון חטא משמש במקומות רבים ככינוי לגילוי עריות (ראה בראשית כ,ט; כו,י; לט,ט), "לַי'י" - בעבודה זרה – שהיא עבירה כלפי ה', "מְאֹד" - בשפיכות דמים – אותיות המילה "מאד" הן אותיות המילה "אדם" (בראשית רבה ט,יב), וזה רמז שאנשי סדום חטאו בהריגת בני אדם**.**

בתוספתא סנהדרין יג,ח שנו: אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא, ואינם חיים לעולם הבא, שנאמר: "ואנשי סדום רעים וחטאים" - בעולם הזה, "לי'י מאוד" - לעולם הבא. דבר אחר: "רעים" - איש על חבירו, "וחטאים" - בגילוי עריות, "לי'י" - בעבודה זרה, "מאוד" - בשפיכות דמים.

בבבלי סנהדרין קט,א אמרו: תנו רבנן: אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד", "רעים" - בעולם הזה, "וחטאים" - לעולם הבא.

בבראשית רבה מא,ז נאמר: "ואנשי סדום רעים וחטאים", "רעים" - אלו לאלו, "חטאים" - בגילוי עריות, "לי'י" - בעבודה זרה, "מאוד" - בשפיכות דמים. • • •

דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, ואין עומדין בדין, שנאמר: "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ" (במדבר יד,לה); דברי רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים). רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) אומר: עליהם – על דור המדבר, הוא – הכתוב, אומר: "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח" (תהילים נ,ה) – שכרתו ברית עם ה' (שמות כד,ח). עדת קרח – שירדה חיים שאולה, אינה עתידה לעלות, שנאמר: "וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל" (במדבר טז,לג); דברי רבי עקיבה. רבי אליעזר אומר: עליהם – על עדת קורח, הוא – הכתוב, אומר: "י'י מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל" (שמואל א ב,ו).

דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא במשנה שנינו: "דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, ואין עומדין בדין, שנאמר: 'במדבר הזה יתמו ושם ימותו'; דברי רבי עקיבה. רבי אליעזר אומר: עליהם הוא אומר: 'אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח'". מביאים ברייתא: דור המדבר אין להן חלק לעולם הבא, ואינן רואין לעתיד לבוא – אינם חיים בתחיית המתים להיות נידונים על מעשיהם**, שנאמר** – בפרשת המרגלים**: "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ"** (במדבר יד,לה) – ה' נשבע לכל האנשים של דור המדבר שיכלו חייהם וימותו במדבר**.** ויש לדרוש את כפל הלשון "יִתַּמּוּ" "יָמֻתוּ": "יִתַּמּוּ" - בעולם הזה – העונש שקיבלו במיתתם במדבר**, "וְשָׁם יָמֻתוּ" - לעתיד לבוא** – העונש שאין להם חלק לעולם הבא ואינם רואים לעתיד לבוא**. וכן הוא** – הפסוק, אומר – על דור המדבר שהכעיסו את ה': "אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי" (תהילים צה,יא) – ה' נשבע בכעסו שדור המדבר לא יבואו לארץ שנתן להם שבה ינוחו מתעיותיהם במדבר; ויש לדרוש את הכתוב על העתיד לבוא, שה' נשבע שדור המדבר לא יבואו לעולם הבא ("מנוחתי" היא מנוחת הנצח לעתיד לבוא); דברי רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים). רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) אומר: עליהם – על דור המדבר, הוא – הכתוב, אומר: "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח" (תהילים נ,ה) – ה' מצווה לאסוף את בני ישראל שכרתו ברית עם ה' בהר סיני על ידי הקרבת קורבנות (שמות כד,ה-ח); ויש לדרוש את הכתוב על העתיד לבוא, שה' מצווה שדור המדבר שכרתו ברית עם ה' יבואו לעולם הבא, ומכאן שיש להם חלק לעולם הבא, שלא כדעת רבי עקיבה**.** רבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) אומר: "נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ**"** (תהילים קיט,קו) – קיבלתי על עצמי בשבועה לשמור את חוקי ה' הצדיקים**,** ויש ללמוד מן הכתוב: פעמים שאינו מקיים – יש שאדם נשבע ומקיים את שבועתו, ויש שאדם נשבע ונשאל על שבועתו ואינו מקיים אותה, ואף ה' שנשבע שדור המדבר לא יבואו לעולם הבא ביטל את שבועתו, ומכאן שדור המדבר יש להם חלק לעולם הבא, כדעת רבי אליעזר**.** חנניה (תנא בדור השלישי) בן אחי רבי יהושע אומר: כתוב – על דור המדבר שהכעיסו את ה': "אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי**"** (תהילים צה,יא) – ומשמע מהכתוב: - באפי נשבעתי, חוזר אני בי – ה' חזר בו משבועתו על דור המדבר שלא יבואו לעולם הבא, משום שנשבע בשעה שכעס עליהם, כמו שאדם שנשבע מחמת כעסו יכול לחזור בו ולהישאל על שבועתו. ומכאן שדור המדבר יש להם חלק לעולם הבא, כדעת רבי אליעזר**.**

בתוספתא סנהדרין יג,י-יא שנו: דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, ואינן חיים לעולם הבא, שנאמר: "במדבר הזה ייתמו ושם ימותו" (במדבר יד,לה), "במדבר הזה ייתמו" - בעולם הזה, "ושם ימותו" - לעולם הבא. ואומר: "אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי" (תהילים צה,יא); דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: באים הם לעולם הבא, ועליהם הוא אומר: "אספו לי חסידיי כורתי בריתי עלי זבח" (תהילים נ,ה). מה תלמוד לומר: "נשבעתי באפי"? באפי נשבעתי וחוזר אני בי.

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: רבי שמעון בן מנסיא אומר: עליהם (בירושלמי הוחלפו זה בזה תחילתו של מאמר זה ותחילתו של המאמר הבא, וצריך לומר כמו במקבילות בתוספתא ובבבלי: רבי יהושע בן קרחה (תנא בדור הרביעי) אומר: על הדורות הללו – על דורות התנאים בימי רבי יהושע בן קרחה) הוא – הכתוב, אומר: "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח**"** (תהילים נ,ה). ויש לדרוש את הכתוב: "חֲסִידָי" - שעשו עמי חסד – עשו חסד עם ה' על ידי שמסרו את נפשם על קידוש שם ה', "כֹּרְתֵי בְרִיתִי" - שנכרתו על ידי – מסרו את עצמם למיתה בשביל ה', "עֲלֵי זָבַח" - שעילו אותי ונזבחו על שמי – רוממו את שם ה' על ידי שמתו על קידוש שם ה'. לפי דעה זו, הכתוב הזה נאמר על רבי עקיבא וחבריו התנאים שנהרגו בידי מלכות רומי, ולא נאמר על דור המדבר, שלא כדברי רבי אליעזר (לשון זהה ללשון שבתחילת מאמר זה יש בבראשית רבה כ,י: "אמר רבי יצחק: על הדורות הללו הוא אומר: 'ואכלת את עשב השדה', שאדם משליף (שולף) משדהו ואוכלה עד שהיא עשב". רבי יצחק מדבר על דורות האמוראים בימיו שחיו חיי צער ודוחק בארץ ישראל, ומפני הרעב אין אדם יכול להמתין עד שתתבשל התבואה ואוכל אותה בעוד שהיא עשב).

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: רבי יהושע בן קרחה אומר: על הדורות הללו (בירושלמי הוחלפו זה בזה תחילתו של מאמר זה ותחילתו של המאמר הקודם, וצריך לומר כמו במקבילות בתוספתא ובבבלי: רבי שמעון בן מנסיא (תנא בדור החמישי) אומר: עליהם – על דור המדבר) הוא – הכתוב, אומר: "וּפְדוּיֵי י'י יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה**"** (ישעיהו לה,י) – בני ישראל שה' פדה אותם ממשעבדיהם ישובו לארצם ממקום גלותם. ויש לדרוש את הכתוב על דור המדבר שה' פדה אותם ממצרים, והם ישובו ויחיו לעתיד לבוא**.** רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אומר: אֵילּוּ ואֵילּוּ – דור המדבר ועשרת השבטים, יש להן חלק לעולם הבא. ומה טעמא? – ומה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר" (ישעיהו כז,יג) - אֵילּוּ עשרת השבטים – שהוגלו לארץ אשור**, "וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"** (שם) - זה דור המדבר – שהיו תחילה במצרים**. אֵילּוּ ואֵילּוּ - "וְהִשְׁתַּחֲווּ לַי'י בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם"** (שם) – דור המדבר ישובו ויחיו לעתיד לבוא, ועשרת השבטים ישובו מן הגולה. כך יש לדרוש את הכתוב**.**

בתוספתא סנהדרין יג,יא-יב שנו: רבי יהושע בן קרחה אומר: לא נאמרו דברים אלו (על דור המדבר) אלא כלפי דורות, שנאמר: "אספו לי חסידיי" (תהילים נ,ה) - על שום שעשו עימי גמילות חסד, "כורתי בריתי" - על שום שנכרתו על ידי, "עלי זבח" - על שום שעילו אותי ונזבחו על ידי. רבי שמעון בן מנסיא אומר: באים הם (דור המדבר לעולם הבא), ועליהם הוא אומר: "ופדויי י'י ישובון ובאו ציון ברינה" (ישעיהו לה,י). רבי אומר: אלו ואלו יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "והיה ביום ההוא... ובאו האובדים בארץ אשור" (ישעיהו כז,יג) - אלו עשרת השבטים, "והנידחים בארץ מצרים" - אלו דור המדבר, אלו ואלו - "והשתחוו לי'י בהר הקודש בירושלם".

בבבלי סנהדרין קי,ב אמרו: תנו רבנן: דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "במדבר הזה ייתמו ושם ימותו" (במדבר יד,לה), "ייתמו" - בעולם הזה, "ושם ימותו" - בעולם הבא. ואומר: "אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי"; דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: באים הם לעולם הבא, ועליהם הוא אומר: "אספו לי חסידיי כורתי בריתי עלי זבח" (תהילים נ,ה). ואלא מה אני מקיים: "אשר נשבעתי באפי" (תהילים צה,יא)? באפי נשבעתי, וחוזרני בי. רבי יהושע בן קרחה אומר: לא נאמר פסוק זה (על דור המדבר) אלא לדורות הבאים: "אספו לי חסידיי" (תהילים נ,ה) - אלו צדיקים שבכל דור ודור, "כורתי בריתי" - אלו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמם לתוך כבשן האש (על קידוש ה'), "עלי זבח" - אלו רבי עקיבא וחביריו שמסרו עצמם לזביחה על דברי תורה. רבי שמעון בן מנסיא אומר: באים הם (דור המדבר) לעולם הבא, שנאמר: "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה" (ישעיהו לה,י). • • •

עדת קורח אין להם חלק לעולם הבא במשנה שנינו: "עדת קרח אינה עתידה לעלות, שנאמר: 'ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל'; דברי רבי עקיבה. רבי אליעזר אומר: עליהם הוא אומר: 'י'י ממית ומחיה מוריד שאול ויעל'". מביאים ברייתא: עדת קרח אין להן חלק לעולם הבא, ואינן רואין לעתיד לבוא – אינם חיים בתחיית המתים להיות נידונים על מעשיהם**. מה טעמא?** – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - נאמר בבליעת האדמה את קורח ועדתו: "וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ" (במדבר טז,לג) – לאחר שנבלעו באדמה, כיסתה אותם הארץ; ויש לדרוש: - בעולם הזה – שירדו אל השאול**, "וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל"** (שם) – נעלמו מקהל ישראל ולא נראו עוד; ויש לדרוש: - לעתיד לבוא – שלא יעלו לנצח מן השאול שבלע אותם, ומכאן שאין להם חלק לעולם הבא**.**

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: רבי יהודה בן בתירה (השני, תנא בדור השלישי) אומר: ממשמע – ממשמעות הכתוב, שנאמר: "תָּעִיתִי, כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ" (תהילים קיט,קעו) – אני תועה, אתה ה' בקש אותי כמו רועה המבקש את השה שהתרחק מן העדר**,** ויש ללמוד בגזירה שווה: מה אבידה האמורה להלן – בכתוב בתהילים, - סופה להתבקש – כמשמעות הכתוב**, אף אבידה האמורה כאן** – בעדת קורח ("ויאבדו מתוך הקהל"), - עתידה להתבקש – אף על פי שאבדו, יבקשו אותם לעתיד לבוא ויעלו אותם מן השאול. ומכאן שיש להם חלק לעולם הבא, כדעת רבי אליעזר**.**

בתוספתא סנהדרין יג,ט שנו: קורח ועדתו אין להם חלק לעולם הבא, ואינם חיים לעולם הבא, שנאמר: "ותכס עליהם הארץ" (במדבר טז,לג) - בעולם הזה, "ויאבדו מתוך הקהל" - לעולם הבא; דברי רבי עקיבא. רבי יהודה בן פתירא אומר: באים הם לעולם הבא, ועליהם הוא אומר: "תעיתי, כשה אובד בקש עבדך" (תהילים קיט,קעו). נאמרה כאן אבידה, ונאמרה להלן אבידה. מה אבידה האמורה להלן - אבידה המתבקשת, אף אבידה האמורה כאן - אבידה המתבקשת.

בבבלי סנהדרין קט,ב אמרו: תנו רבנן: עדת קורח אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "ותכס עליהם הארץ" (במדבר טז,לג) - בעולם הזה, "ויאבדו מתוך הקהל" - לעולם הבא; דברי רבי עקיבא. רבי יהודה בן בתירא אומר: הרי הן כאבידה המתבקשת, שנאמר: "תעיתי, כשה אובד בקש עבדך" (תהילים קיט,קעו).

לקטע זה מקבילה בירושלמי לעיל י,א. ושואלים: מי נתפלל עליהן – על עדת קורח שנבלעה באדמה שיהיה להם חלק לעולם הבא (כדעת רבי אליעזר)? ומשיבים: רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר: משה נתפלל עליהן, שנאמר בברכת משה לראובן: "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת" (דברים לג,ו) – שבט ראובן יחיה. ויש לדרוש את הכתוב, שזו תפילה של משה על עדת קורח שיהיה להם חלק לעולם הבא, שכן דתן ואבירם היו משבט ראובן (במדבר טז,א), וגם עדת קורח היו משבט ראובן (לפי מדרשי האגדה). ומשיבים עוד: רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: חנה נתפללה עליהן – על עדת קורח שיהיה להם חלק לעולם הבא, כאמור להלן**.** ומצביעים על זהות בין שתי אמרות של רבי יהושע בן לוי: היא (צריך להוסיף כמו במקבילה: 'דעתיה') דרבי יהושע בן לוי – היא דעתו של רבי יהושע בן לוי (מימרה אחת שאמר זהה למימרה שנייה שאמר), דאמר רבי יהושע בן לוי: כך היתה עדתו של קרח שוקעת ויורדת – בשאול שבו נבלעו**, עד שעמדה חנה ונתפללה עליהן ואמרה** – בתפילתה**: "י'י מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל"** (שמואל א ב,ו) – ה' ממית ומשיב לחיים, הוא מוריד לקבר ומעלה ממנו. ויש לדרוש את הכתוב, שזו תפילה של חנה על עדת קורח שיעלה ה' אותם מהשאול שהוריד אותם אליו**.**

עשרת השבטים – שהגלה אותם מלך אשור (מלכים ב יז,ו), אינן עתידין לחזור – מן הגולה לארץ ישראל**, שנאמר: "וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה"** (דברים כט,כז) - מה היום הולך ואינו חוזר – שהיום שהלך ועבר אינו חוזר לעולם**, אף הן הולכין ואינן חוזרין; דברי רבי עקיבה. רבי אליעזר אומר: מה היום מאפיל** – בערב, ומאיר – למחרתו**, אף הן כשהיא אפילה להן עתידה ליאור להן** – לעתיד לבוא, שיחזרו מן הגולה**.** • • •

עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא במשנה שנינו: "עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, שנאמר: "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה" - מה היום הולך ואינו חוזר, אף הן הולכין ואינן חוזרין; דברי רבי עקיבה". מביאים ברייתא: עשרת השבטים – שהגלה אותם מלך אשור ואבדו בגויים, אין להן חלק לעולם הבא, ואינן רואין לעתיד לבוא – אינם חיים בתחיית המתים להיות נידונים על מעשיהם**. מה טעמא?** – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - נאמר בתנאי כריתת הברית בין ה' ובין בני ישראל: "וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים כט,כז) – ה' (שכעס על בני ישראל שעבדו עבודה זרה) הגלה אותם מארצם, כמו שהם בגלות היום; ויש לדרוש את הכתוב על עשרת השבטים וללמוד מהמילים "כיום הזה": - מה היום הולך ואינו חוזר – שהיום שהלך ועבר אינו חוזר לעולם**, אף הן** – עשרת השבטים, הולכין ואינן חוזרין – לא ישובו לעתיד לבוא, וגם לא יהיה להם חלק לעולם הבא**; דברי רבי עקיבה** (הכתוב הזה נדרש על עשרת השבטים כיוון שגלו לארץ אחת, לפנים מנהר סמבטיון, אבל שבטי יהודה ובנימין מפוזרים בכל הארצות (בראשית רבה עג,ו)). רבי שמעון בן יהודה (תנא בדור החמישי) איש כפר אכוס (יישוב בגליל התחתון המזרחי ("כפר איכו - חוקוק", "קתדרה" 39, עמודים 37-43)) אמר משום רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי): יש ללמוד מהמילים "כיום הזה": אם היו מעשיהן כיום הזה – שהם ממשיכים לחטוא כמו שחטאו בשעה שגלו, - אינן חוזרין – לעתיד לבוא**, ואם לאו** – שהם שבים בתשובה, - חוזרין הן – לעתיד לבוא**.**

בתוספתא סנהדרין יג,יב שנו: עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא, ואינם חיים לעולם הבא, שנאמר: "וייתשם י'י מעל אדמתם באף ובחימה ובקצף גדול" - בעולם הזה, "וישליכם אל ארץ אחרת" - לעולם הבא. רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכוס אומר: "כיום הזה" - אם מעשיהם כיום הזה - אינם באים, ואם לאו - באים הם.

בבבלי סנהדרין קי,ב אמרו: תנו רבנן: עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "וייתשם ה' מעל אדמתם באף ובחימה ובקצף גדול". "וייתשם ה' מעל אדמתם" - בעולם הזה, "וישליכם אל ארץ אחרת" - לעולם הבא; דברי רבי עקיבא. רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו אומר משום רבי שמעון: אם מעשיהם כיום הזה - אינם חוזרים, ואם לאו - חוזרים.

כאן התחלת מקבילות בירושלמי מגילה א,י ו-ג,א.

רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי לעזר (אמורא בדור השני): אם באים הן גירי צדק (כינוי לגויים שקיבלו את דת ישראל מתוך הכרה) לעתיד לבוא – אם יבואו גויים לעתיד לבוא להתגייר ולהיות גרים גמורים, - אנטולינוס – אנטונינוס, קיסר רומי, בא בראש כולם – יבוא להתגייר לפני כולם, כי היה מיראי שמים (כינוי לגרים למחצה).

מה את שמע מינה? שראו אותו יוצא במנעל פחות ביום הכיפורים. את שמע מינה, שכן אפילו יריאי שמים יוצאין בכך. (מקומו של קטע זה אינו כאן אלא להלן, כמו שהוא במקבילות במגילה)

אית מילין אמרין (צריך לומר: 'אמרן', שהוא לשון נקבה, כי 'מילה' בארמית הוא שם ממין נקבה) דלא איתגייר אנטולינוס – יש דברים אומרים (יש דברים שנוכל ללמוד מהם), שלא התגייר אנטונינוס**, ואית מילין אמרין** (צריך לומר: 'אמרן') שנתגייר אנטולינוס – ויש דברים אומרים (ויש דברים שנוכל ללמוד מהם), שהתגייר אנטונינוס**.**

מה את שמע מינה? (אין גורסים מילים אלו ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 936)) ומביאים מעשה אחד: (ש)ראו אותו – את אנטונינוס, יוצא – חוץ לבית (ברשות הרבים או בחצר), במנעל פחוּת (גרוע) – קרוע, שבור, ביום הכיפורים – ולא נעל נעליים ביום הכיפורים, שאסור בנעילת הסנדל. יש ללמוד ממעשה זה שהתגייר אנטונינוס (הפירוש המקובל הוא שהחכמים למדו ממעשה זה שאנטונינוס לא נתגייר. שום אדם הרגיל אצל התלמוד לא יקבל פירוש זה, מאחר והירושלמי יומא ח,א מביא כמה מעשים בגדולי החכמים שנעלו סנדלים ביום הכיפורים מפני שהיו אסטניסים ולא היו יכולים להלך יחפים. טענת אסטניסות בפי הקיסר הרומי היתה מתקבלת יפה על דעת החכמים, ומעולם לא היה עולה על דעתם להסיק שלא נתגייר מפני שנעל נעליים ביום הכיפורים. זרות הפירוש תתחוור עוד יותר אם נשים אל ליבנו, שהקיסר נעל מנעל פחות, והיא ממש על פי ההלכה ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 60, הערה 92)). ותמהים: את (צריך לומר כמו במקבילות: 'מה את') שמע מינה? – מה (איך) אתה שומע (לומד זאת) ממנה? (כיצד אפשר להסיק ממעשה זה שהתגייר אנטונינוס?) ומחזקים את התמיהה: שכֵּן אפילו יריאי שמים – שהניחו את עבודת האלילים ואחזו במקצת מן המצוות, אבל לא נימולו ולא עברו ליהדות כגירי הצדק, ואינם גרים אמיתיים, יוצאין בכך – במנעל פחות, ואינם נועלים נעליים ביום הכיפורים. ולכן אין ללמוד ממעשה זה שהיה אנטונינוס גר גמור**.**

ומביאים מעשה שני: אנטולינוס אתא גבי רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) – אנטונינוס בא אצל רבי**, אמר ליה** – אמר לו (לרבי): חמי מיכלתי לי מן ליויתן בעלמא דאתי – ראה להאכיל אותי מן לוויתן (תן לי חלק בסעודת לוויתן) בעולם הבא**. אמר ליה:** – אמר לו (רבי): אין – הן**. אמר ליה:** – אמר לו (אנטונינוס): מן אימר פיסחא לא אוכלתני (צריך לומר: 'איכלתני'), ומן ליויתן את מיכלתי לעלמא דאתי?! (בתמיהה) – מטלה הפסח (קורבן הפסח) לא האכלתני (לא הזמנת אותי להשתתף בסעודת הפסח בעולם הזה), ומן לוויתן אתה מאכיל אותי לעולם הבא?! (בעניין קורבן הפסח שאמר אנטונינוס לרבי, אפשר שהקריבו באותם הימים, שכן מותר להקריב קורבן פסח בזמן הזה, ואפשר שלא הקריבו באותם הימים, וכוונת הדברים אילו היו מקריבים קורבן פסח) אמר ליה: – אמר לו (רבי): ומה נעביד לך – ומה אעשה לך**, ובאימר פיסחא כתיב** – ובטלה הפסח כתוב**: "וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ"** (שמות יב,מח) – מי שלא נימול אינו רשאי לאכול מן הפסח**.** הדא אמרה, דלא איתגייר אנטולינוס. (משפט זה אינו במקבילות, ואין לגרוס אותו, כיוון שהמעשה המובא כאן נמשך להלן) כיון דשמע כן, אזל וגייר (צריך לומר: 'וגזר') גרמיה – כיוון ששמע (אנטונינוס) כך (שלא יקבל חלק בפסח רק לכשיתגייר גירות שלימה), הלך ומל את עצמו**. אתא גבי רבי** – בא (אנטונינוס) אצלו (אצל רבי), אמר ליה – אמר לו (לרבי): חמי גזירתי – ראה את מילתי (איבר הזכרות של נימול). אמר ליה: – אמר לו (רבי): בדידי לא איסתכלית מן יומוי – בשלי (במילתי) לא הסתכלתי מימיי (מחמת צניעות), ובדידך אנא מסתכלא – ובשלך (במילתך) אני מסתכל**?!** (בתמיהה) (רבי נמנע מלהסתכל במילתו של אנטונינוס) ומציעים היסק: הדא אמרה – זאת אומרת (יש להסיק ממעשה זה), דאיתגייר אנטונינוס – שהתגייר אנטונינוס (שהרי מל את עצמו לשם גירות).

כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי עבודה זרה ג,א. ולמה נקרא (צריך להוסיף כמו במקבילות: 'שמו') – של רבי, רבינו הקדוש? שלא הביט במילתו מימיו. ולמה נקרא שמו – של נחום בירבי סימאי (רבי מנחם בר סימאי, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון), נחום איש קדוש קדושים (צריך לומר כמו במקבילות: 'קודש קדשים')? שלא הביט בצורת מטבע מימיו – לא היה מסתכל בצורות האלילים הטבועות במטבעותיהם של גויים**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי עבודה זרה.

במקבילות במגילה אמרו כאן: מיליהון דרבנין אמרין: – דבריהם של החכמים אומרים (יש מאמר של החכמים שנוכל ללמוד ממנו): לא אתגייר אנטונינוס, דאמר רבי חזקיה, רבי אבהו בשם רבי לעזר: אם באין הן גירי צדק לעתיד לבוא, אנטונינוס בא בראשם – יש ללמוד מהמאמר האמוראי הזה שאנטונינוס לא נתגייר בימי חייו**.**

בירושלמי סנהדרין הובא המאמר האמוראי הזה לעיל, בשל דמיונו למאמרו של רבי שמעון בן יהודה בברייתא בעניין עשרת השבטים, ולכן לא הובא כאן קטע זה שבו המאמר האמוראי הזה.

לא מצאנו בשום מקום בדברי חז"ל שחכם מן החכמים יפקפק בתחיית המתים של גרי צדק, וכיצד אפשר לומר: אם באין הן גרי צדק לעתיד לבוא, וכי יש להטיל ספק בדבר?! לפיכך ברור ש"באים" פירושו כאן "באים להתגייר", ואמר רבי אלעזר כמסתפק, שאם באין הן גרי צדק לעתיד לבוא, כלומר, אם יבואו גרי צדק להתגייר לימות המשיח, אנטונינוס יהיה בראשם, ולפי זה ברור שאנטונינוס לא התגייר בחייו ("שוב על כתב יד ליידן של הירושלמי", "תרביץ" כ, עמודים 108-109. וכן כתב ב"יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמודים 59-61).

משני המעשים לעיל הוכיחו שאנטונינוס התגייר (אלא שדחו את ההוכחה מהמעשה הראשון), ועל כך אמרו בתחילה: "אית מילין אמרין דאתגייר אנטונינוס". ומהמאמר של החכמים הוכיחו שאנטונינוס לא התגייר, ועל כך אמרו בתחילה: "אית מילין אמרין דלא אתגייר אנטונינוס".

עד כאן המקבילות בירושלמי מגילה.

יריאי שמים החכמים החשיבו ביותר גרים למחצה, והם מכונים בספרות התלמודית "יראי ה'", "יראי שמים". הם נטשו עבודה זרה שלהם וקיבלו את אמונת אחדותו של אלוהים, אך לא נתגיירו ליהדות, ורק מקצת מצוות נתחבבו עליהם ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמודים 59-61).

בויקרא רבה ג,ב ובמדרש תהילים כב,כט נאמר: "יראי י'י הללוהו" (תהילים כב,כד) - רבי יהושע בן לוי אמר: אלו יראי שמים (הם גרים למחצה). רבי שמואל בר נחמן אמר: אלו גרי הצדק. - רבי חזקיה ורבי אבהו בשם רבי אלעזר: אם באים הם גרי צדק לעתיד לבוא, אנטונינוס בא בראש כולם. - מה תלמוד לומר: "כל זרע יעקב כבדוהו" (שם)? - אלו עשרת השבטים.

נראה שהמסורת של ארץ ישראל השוותה את גורל "יראי שמים" לגורלם של עשרת השבטים. רבי אלעזר הביע, לפי הנראה, את דעתו על הגרים למחצה אגב הדיון בעניין חלקם של עשרת השבטים בעולם הבא ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 63, הערה 114).

ומספרים עוד על אנטונינוס ורבי: אנטולינוס אתא גבי רבי – אנטונינוס בא לפני רבי**, אמר ליה** – אמר לו (לרבי): צלי עלי – התפלל עליי! (שהיה צריך להלך בדרך). אמר ליה – אמר לו (רבי): ישיזבינך מן הדא צינתא – (יהי רצון ש-) יציל אותך (ה') מן הצינה (הקור) הזאת**, דכתיב:** – שכתוב: "לפני קרתו מי יעמוד?" (תהילים קמז,יז) – אין אדם היכול לעמוד בפני הקור**. אמר ליה** – אמר לו (אנטונינוס): רבי, לית הדא צלו – אין זאת תפילה (אין צורך בה), יתיר כסיתיך (צריך לומר: 'כסותך') תכסה (מילה זו יתירה) והא צינתא אזלה – הוסף את בגדך (לבש בגד נוסף) והצינה הזו הולכת**. אמר ליה** – אמר לו (רבי): ישזבינך מן הדין שורבא דנפק בעלמא – (יהי רצון ש-) יציל אותך (ה') מן החום הזה שיוצא בעולם**. אמר ליה** – אמר לו (אנטונינוס): הא צלו כדון – זו תפילה עכשיו (יש צורך בה), תשתמע צלותך – (יהי רצון ש-) תישמע תפילתך**, דכתיב:** – שכתוב: "ואין נסתר מחמתו" (תהילים יט,ז) – אין מקום להיסתר מחומו של השמש**.**

בויקרא רבה טז,ח נאמר: אנטונינוס אמר לרבנו הקדוש: צלי עליי. אמר ליה: תישתזיב מן צינתא. אמר ליה: לית הדא צלו, יתיר חד כסו, אזלא צינתא. אמר ליה: תישתזיב מן שרבא. אמר ליה: הא כדו צלית עליי, דכתיב: "ואין נסתר מחמתו" (תהילים יט,ז).

רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: עדתו של יוחנן בן קרח – משרי החיילים ליהודה, שסירב לשמוע לדבר ה' וירד עם שארית יהודה למצרים (ירמיהו פרקים מב-מג), אין להן חלק לעולם הבא. מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - "בַּי'י בָּגָדוּ, כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ, עַתָּה יֹאכְלֵם חֹדֶשׁ אֶת חֶלְקֵיהֶם" (הושע ה,ז) – הפרו בריתם עם ה', ילדו ילדים מבנות הגויים או מניאוף, עתה יאכל האויב בזמן מועט את נחלותיהם. ויש לדרוש את הכתוב על עדתו של יוחנן בן קרח שירדו עימו למצרים, שכיוון שבגדו בה' ועבדו לאלילים במצרים (כמסופר בירמיהו פרק מד), ייענשו גם בעולם הזה וגם לעולם הבא ("חלקיהם" - שני חלקים, בזה ובבא). ומכאן שאין להם חלק לעולם הבא**.**

רבי לעזר (אמורא בדור השני) ורבי (צריך לומר: 'ורב') יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) – נחלקו שני החכמים (בעניין עשרת השבטים שגלו). חד אמר: – [חכם] אחד אומר: לא גלו עד שנעשו ערילים. וחרנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: לא גלו עד שנעשו ממזירים. ומציעים פרשנות למחלוקת האמוראים: מאן דאמר: – מי שאומר: לא גלו עד שנעשו ערילים - למילה ולמצות – שהאבות לא קיימו מצוות מילה ושאר המצוות בבניהם, והבנים נעשו ערלים**, ומאן דאמר:** – ומי שאומר: לא גלו עד שנעשו ממזירים - מאבותיהם – שהאבות נשאו נשים האסורות להם, והבנים שילדו מהן נעשו ממזרים (שני החכמים דורשים את הכתוב שלעיל "בה' בגדו, כי בנים זרים ילדו..." על עשרת השבטים. - לדעה הראשונה יש מקור דומה בשמות רבה א,ח: "'בה' בגדו, כי בנים זרים ילדו' - ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה", ומקור דומה נוסף ברות רבה פתיחתא ג / פרשה א (לרנר): "'הפכפך דרך איש וזר' (משלי כא,ח) - זה עשו הרשע... 'וזר' - שעשה עצמו זר למילה ולמצוות". - לדעה השנייה יש מקור דומה במסכת כלה רבתי ב,ב: "'בה' בגדו, כי בנים זרים ילדו", אין 'בגדו' אלא זנות, ואין 'זר' אלא ממזר").

בבבלי יבמות יז,א אמרו: כי אמריתה קמיה דשמואל (כשאמר רב יהודה לפני שמואל את ההלכה, שגוי שקידש בזמן הזה בת ישראל, אף על פי שקידושי גוי אינם כלום, חוששים לקידושין, שמא מעשרת השבטים הוא שנתערבו בין הגויים וקידושיו קידושין), אמר לי: לא זזו משם עד שעשאום (את בני עשרת השבטים) גויים גמורים (ואין חוששים לקידושיהם), שנאמר: "בה' בגדו, כי בנים זרים ילדו" (הושע ה,ז).

בשני התלמודים דרש רב יהודה (בבבלי - בשם שמואל) את הכתוב בהושע על עשרת השבטים.

אמר רבי יוחנן: לא גלו ישראל עד שנעשו עשרים וארבע כיתות של מינים. מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - "וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן אָדָם, שׁוֹלֵחַ אֲנִי אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל גּוֹיִם הַמּוֹרְדִים אֲשֶׁר מָרְדוּ בִי, הֵמָּה וַאֲבוֹתָם פָּשְׁעוּ בִי עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (יחזקאל ב,ג) – יחזקאל הנביא נשלח על ידי ה' אל שבטי ישראל שהם ואבותיהם מרדו בה'. 'אל גוי המורד' – בלשון יחיד, אין כתוב כאן, אלא "אֶל גּוֹיִם הַמּוֹרְדִים אֲשֶׁר מָרְדוּ בִי, הֵמָּה וַאֲבוֹתָם פָּשְׁעוּ בִי עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" – יש לדרוש את המילים "אל גויים המורדים" בלשון רבים, שבני ישראל נעשו כיתות רבות של גויים (אפשר שרבי יוחנן מתכוון לריבוי הכיתות בסוף תקופת הבית השני. מינים הם כיתות יהודיות שכפרו).

רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם (ו)רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) שאמר בשם רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): לשלש גליות גלו ישראל – לשלושה מקומות גלו עשרת השבטים מארץ ישראל**: אחת לפנים מנהר סנבטיון** – וסגר הנהר בפניהם**, ואחד** (צריך לומר: 'ואחת', כי 'גלות' היא לשון נקבה) לדפני של אנטוכיא (דפני היא עיר בירכתי סוריה הצפונית, בקרבת העיר אנטיוכיה) – ונבלעו שם (פסיקתא רבתי פסקה לא), ואחת שירד עליהם הענן – של חושך (במדבר רבה טז,כה), וכיסה אותם. כשם שגלו – עשרת השבטים, לשלש גליות, כך גלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה לשלש גליות (משפט זה תמוה, שכן שני השבטים וחצי השבט הללו הם מעשרת השבטים, ועוד תמוה, שהכתוב המובא כמקור לדבר זה משווה את גלות שבטי יהודה ובנימין לגלות עשרת השבטים, ואינו משווה את גלות שני השבטים וחצי השבט הללו לגלות עשרת השבטים. לכן נראה שיש לגרוס כאן בדומה לנאמר במדרש תנחומא (ראה להלן): כשם שגלו ישראל שלש גליות: ראשונה - שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה (שבטי עבר הירדן המזרחי הוגלו על ידי תגלת פלאסר מלך אשור, ראה דברי הימים א ה,כו), שניה -שבט זבולון ונפתלי (הוגלו על ידי תגלת פלאסר מלך אשור, ראה מלכים ב טו,כט וישעיהו ח,כג), ושלישית - שאר השבטים (הוגלו על ידי שלמנאסר מלך אשור, ראה מלכים ב יז,ו), כך גלו שבט יהודה ושבט בנימין שלוש גליות: ראשונה - יהויקים, שניה - יהויכין, שלישית - צדקיהו. - כך הגיה גם ב"קורבן העדה": כשם שגלו לשלש גליות, כך גלו שבט יהודה ובנימין לשלש גליות. - נראה שהנוסח בירושלמי שלפנינו נוצר מקיצורו ושיבושו של הנוסח המתוקן שהצענו). מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - "בְּדֶרֶךְ אֲחוֹתֵךְ הָלָכְתְּ, וְנָתַתִּי כוֹסָהּ בְּיָדֵךְ" (יחזקאל כג,לא) – מלכות יהודה שחטאה הלכה בדרכה של מלכות ישראל, וה' יחריב את מלכות יהודה ויגלה את תושביה כמו שעשה למלכות ישראל. ויש לדרוש מן הכתוב, שכשם שעשרת השבטים של מלכות ישראל גלו שלוש גליות, כך שני השבטים של מלכות יהודה גלו שלוש גליות (המובן של 'שלוש גליות' בקטע הזה שונה ממובנו בקטע הקודם ובקטע הבא). וכשהן – עשרת השבטים, חוזרין – לארץ ישראל, הן חוזרין משלש גליות – שגלו אליהן**. מה טעמא?** – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - נאמר בעניין שיבת כל נדחי ישראל אל ארצם: "לֵאמֹר לַאֲסוּרִים: צֵאוּ" (ישעיהו מט,ט) – ה' אומר למי שהיו בגלות המשולה לבית אסורים, שייצאו מן הגולה וישובו לארץ ישראל; ויש לדרוש את הכתוב: - אֵילּוּ שגלו לפנים מנהר סנבטיון – שהיו כלואים לפנים מהנהר**, "לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ: הִגָּלוּ"** (שם) – ה' אומר למי שהיו בגלות המשולה לחושך, שייצאו ויהיו נראים; ויש לדרוש את הכתוב: - אֵילּוּ שירד עליהן הענן – של חושך, וכיסה אותם – ולא היו נראים**, "עַל דְּרָכִים יִרְעוּ, וּבְכָל שְׁפָיִים מַרְעִיתָם"** (שם) – היוצאים מן הגולה והולכים לארץ ישראל ימצאו בדרכים ובהרים מזון; ויש לדרוש את הכתוב: - אֵילּוּ שגלו לדפנא של אנטוכיא.

באיכה רבה (בובר) פרשה ב ובאיכה רבה (וילנא) ב,ט נאמר: רבי ברכיה, רבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמני אמר: לשלושה מקומות גלו ישראל: אחד לפנים מנהר סמבטיון, ואחד שירד עליהם הענן והקיפם, ואחד בדפני של אנטוכיא. ושלושתם בפסוק אחד: "לאמור לאסורים: צאו" (ישעיהו מט,ט) - אלו שגלו לפנים מנהר סמבטיון, "לאשר בחושך: היגלו" (שם) - אלו שירד עליהם הענן וכיסה אותם, "על דרכים ירעו ובכל שפיים מרעיתם" (שם) - אלו שגלו לדפני של אנטוכיא.

במדרש תנחומא (בובר) פרשת "מסעי" סימן י ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת "מסעי" סימן יג נאמר: את מוצא, סנחריב הגלה את ישראל שלוש גליות: ראשונה הגלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי, השנייה שבט זבולון ונפתלי, שנאמר: "כעת הראשון הקל ארצה זבולון וארצה נפתלי" (ישעיהו ח,כג), והשלישית הגלה לשאר שבטים, שנאמר: "והאחרון הכביד" (שם). נבוכדנצר אף הוא הגלה שלש גליות מן שבט יהודה ובנימין: בראשונה הגלה יהויקים, בשנייה הגלה יהויכין, ונבוזראדן הגלה לצדקיהו, הרי שלוש גליות. • • •

משנה אנשי עיר הנדחת – ששנינו לעיל (ט,א) שנהרגים בסייף, - "יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר: נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם**"** (דברים יג,יד) - הא אינן נהרגין עד שיהו מדיחיה מאותה העיר – ולא שבאו המדיחים ממקום אחר, שנאמר: "וידיחו את יושבי עירם", ומאותו השבט – שנאמר: "מקרבך", עד שיודח רובה – שרוב בני העיר יעבדו עבודה זרה**, עד שידיחוה אנשים. הדיחוה נשים וקטנים** – אם הדיחו נשים או קטנים את בני העיר**, או שהודח מיעוטה, או שהיו מדיחיה מחוצה לה** – בני עיר אחרת, - הרי אלו כיחידים – נידונים עובדי עבודה זרה שבעיר כדין יחיד העובד עבודה זרה, שהוא בסקילה וממונו אינו נשרף**.** צריכים שני עדים והתרייה לכל אחד ואחד – יש צורך בעדים ובהתראה להריגת כל אחד מאנשי עיר הנידחת, ובלא עדים והתראה אין להרוג אף לא אחד מאנשי עיר הנידחת (ברוב עדי המשנה המשפט מתחיל 'צריכים' ולא 'וצריכים', ולכן המשפט אינו מוסב על הקודם לו, היינו כשרק מיעוט העיר הודח ונידונים כיחידים, אבל גם כשרוב העיר הודח יש צורך בעדים ובהתראה לכל אחד ("טף של עיר הנידחת", "דברי חכמים וחידותם", עמוד 145, הערה 42)). זה חומר ביחידים מבמרובים – בדבר זה יש ביחיד העובד עבודה זרה חומרה שאינה באנשי עיר הנידחת**, שהיחידים בסקילה** – שהיא מיתה חמורה**, לפיכך ממונן פלט** – מקלים בהם שממונם ניצל, ומורישים אותו לבניהם**, והמרובים בסייף, לפיכך ממונן אבד** – מחמירים בהם**.** • • •

תלמוד עיר הנידחת במשנה שנינו: "אנשי עיר הנידחת" כול'. מביאים ברייתא: "עיר" - לא כפר, "עיר" - לא כרך – דין עיר הנידחת הוא בעיר דווקא, ולא בכפר שהוא קטן מעיר ולא בכרך שהוא גדול מעיר, ולכן אנשי כפר או כרך שהודחו נידונים כיחידים. ונחלקו תנאים מהי עיר**.** והיא שתהא מחמשה ועד עשרה – דין עיר הנידחת הוא בעיר שיש בה מחמישה ועד עשרה אנשים, אבל פחות מחמישה הוא כפר ויותר מעשרה הוא כרך**; דברי רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי) (לא מסתבר שכל שיש בו שישה הוא עיר ולא כפר, וכל שיש בו עשרה הוא כרך ולא עיר. ונראה שצריך לומר: 'והיא שתהא מעשרה ועד מאה', כמו שהגיה ב"קורבן העדה", וכדעת רבי יאשיה בבבלי. מדברי ראב"ד (על רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק א הלכה ח) נראה שכך גרס בירושלמי כאן. וראה בשו"ת רדב"ז חלק ו סימן ב אלפים רכז, שתמה על לשון הירושלמי והגיה כמו שגרס ראב"ד. ב"עלי תמר" הציע הסבר להיווצרות הגרסה המשובשת שלפנינו: נראה שהיה כתוב לפני המעתיק "מעשרה ועד ק'", ונתקצרה רגל הקו"ף ועל ידי כך היתה נראית כמו ה"א, והגיה המעתיק "מה' ועד עשרה" מפני שכך הלשון נכון יותר, ובמקום ה"א כתב מספר מלא, חמישה, ויצא לו "מחמישה ועד עשרה"). רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: ממאה ועד רובו של שבט – דין עיר הנידחת הוא בעיר שיש בה ממאה אנשים ועד רובו של אחד משנים עשר השבטים (כדעת רבי יונתן בבבלי).

בבבלי סנהדרין טו,ב אמרו: תניא: עד כמה עושים עיר הנידחת? מעשרה ועד מאה; דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: ממאה ועד רובו של שבט.

מציעים שאלות: שנים שהדיחו את שנים, ואותם שנים (ש)הדיחו את שנים – אם אותם שניים שהודחו לעבוד עבודה זרה הדיחו שניים אחרים מאנשי עירם, - מהו ליתן עליהם תורת המדיחין? תורת הנידחים? – האם דינם של השניים שהודחו והדיחו בסקילה כדין המדיחים של עיר הנידחת, או שמא דינם בסייף כדין הנידחים של עיר הנידחת? (אין מדיחים פחות משניים משום שנאמר: "יצאו אנשים... וידיחו" - אין אנשים פחות משניים (ספרי דברים פסקה צג)) היו שם – בעיר הנידחת, גרים (ו)תושבין – גויים שקיבלו עליהם מצוות מסויימות, שעל ידי כך מותר להושיבם בינינו בארץ ישראל, - מהו שישלימו לרוב? – האם גרים תושבים שהודחו עם אנשי עירם נמנים עם אנשי העיר להשלים את רובה של העיר ותיעשה עיר הנידחת, שכן אינה נעשית עיר הנידחת עד שיודח רובה? היו שם – בעיר הנידחת, ביברים (גני חיות, מקומות שהוקצו לגידול בעלי חיים. מקור המילה ביוונית ובלטינית) של חיה ושל עופות ושל דגים – שאינם בעלי חיים ביתיים**,** או עוף שהוא טס למעלה מעשרה – טפחים מהקרקע, שאוויר למעלה מעשרה הוא רשות אחרת, - מהו? – האם הם בכלל הבהמות של עיר הנידחת והורגים אותם? (אין פושטים את השאלות) • • •

רבי שמעון אומר: חמורה שריפה מסקילה – כך דעת רבי שמעון במשנה לעיל ז,א**, ורבנין אמרין:** – והחכמים אומרים: חמורה סקילה משריפה – כך דעת תנא קמא במשנה לעיל שחלוק על רבי שמעון**.** רבי שמעון אומר: חמור חנק מהרג – כך דעת רבי שמעון במשנה לעיל ז,א**, ורבנין אמרין:** – והחכמים אומרים: חמור הרג מחנק – כך דעת תנא קמא במשנה לעיל שחלוק על רבי שמעון (שני משפטים אלו ישנם בירושלמי לעיל ז,א וגם לעיל ט,ג).

קטע זה מקורו בירושלמי לעיל ז,א. נראה שבירושלמי במקורו הובאה כאן הסוגיה שבירושלמי לעיל ז,א, שקטע זה הוא תחילתה, אלא שהמעתיקים קיצרו ולא העתיקו משם את המשך הסוגיה. הטעם להבאת הסוגיה ההיא כאן הוא משום שבסוגיה ההיא מנמקים את שיטות רבי שמעון והחכמים בעניין מיתות הרג וחנק במיתתם של אנשי עיר הנידחת (כך כתב ריצ"ד). • • •

משנה "הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב" (דברים יג,טז) - החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום – שיירה של נוהגי חמורים ושל נוהגי גמלים מעיר אחרת ששהו בעיר הנידחת, והודחו עם בני העיר לעבוד עבודה זרה, - הרי אלו מצילין אותה – את העיר שמיעוטה הודח לעבוד עבודה זרה, שאין הם מצטרפים עם המיעוט להיות עימהם רוב ולדון את העיר בדין עיר הנידחת, אלא הם והמיעוט נידונים כיחידים, שנאמר: "יושבי העיר ההיא" - ולא יושבי עיר אחרת (ספרי דברים פסקה צד). "הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב" (דברים יג,טז) - מיכן אמרו – למדו החכמים**: נכסי צדיקים שבתוכה** – בזמן שנכסי אלו שלא הודחו הם בתוך העיר, - אובדין – שנאמר: "ואת כל אשר בה" - לרבות נכסי צדיקים שבתוכה**, ושבחוצה לה - פליטין** – ניצולים מן החרם, שנאמר: "החרם אותה" - פרט לנכסי צדיקים שבחוצה לה (ספרי דברים פסקה צד), ושל רשעים בין מתוכה ובין מחוצה לה - אובדין – שנאמר: "ואת כל שללה" - לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה (ספרי דברים פסקה צה). • • •

תלמוד עיר הנידחת (המשך) במשנה שנינו: "הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב"... "הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב" (דברים יג,טז).... מביאים ברייתא: רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: "בְּהֶמְתָּהּ" - לא בכורות ולא מעשרות שבתוכה – בהמה שבעיר הנידחת שהיא בכור או מעשר בהמה אינה נחשבת בהמה של העיר ואינה נהרגת**, "שְׁלָלָהּ" - לא כסף הקדש ומעשר שיני שבתוכה** – כסף שבעיר הנידחת שהוא של הקדש או של פדיון מעשר שני אינו נחשב שלל העיר אלא שלל שמים ואינו נשרף**.**

ומציעים שאלה: רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) בעי – שואל (מסתפק): שיער הצדקניות שבתוכה, מהו? – מה דינה של פיאה נוכרית של הנשים שבעיר הנידחת שלא הודחו? האם הפאה נחשבת נכס והיא אובדת, כדין נכסי צדיקים שבתוכה, או שמא הפיאה אינה נחשבת נכס אלא חלק מגופה ואינה אובדת? (פאה נוכרית היא מקלעת של שערות זרות ששמים על הראש. - לפי הבבלי, השאלה היא במקרה של פאה שתלויה ביתד ואינה קשורה לשיער האישה אלא שהאישה קושרת אותה לשיערה לעיתים קרובות, אבל במקרה שהפאה קשורה לשיער היא נחשבת כגופה. יש שפירש בבבלי, שהשאלה היא במקרה של פאה שמחוברת לשיער בסיכה ואינה מחוברת לשיער בחומר דביק, אבל במקרה שהפאה מחוברת לשיער בחומר דביק היא נחשבת כגופה) ופושטים את השאלה: נישמעינה מהדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מברייתא): רבי שמעון אומר: "בְּהֶמְתָּהּ" - לא בכורות ומעשרות שבתוכה, "שְׁלָלָהּ" - לא כסף הקדש ומעשר שיני שבתוכה. (ריצ"ד כתב: נראה ברור שחסרה כאן המשנה או הברייתא או המימרה שפשטו ממנה את הבעיה של רבי יוסי בן חנינה, כי המימרה של רבי שמעון אין לה שום שייכות עם הבעיה, וקרוב לאמת שמעתיקי הירושלמי שגגו וכתבו כאן שוב את המימרה של רבי שמעון. - עוד אפשר שפשיטת השאלה מוסבת על שאלה נוספת שהציע הירושלמי אלא שהשאלה הנוספת נשמטה בטעות)

בתוספתא סנהדרין יד,ה שנו: רבי שמעון אומר: "בהמתה" - פרט לבכורות ולמעשרות, "שללה" - פרט לכסף הקדש ולכסף מעשר שני.

בבבלי סנהדרין קיב,א אמרו: בעי רבי יוסי בר חנינא: שיער נשים צדקניות, מהו? - אמר רבא: הא דרשעניות - ליתסר? "ואת כל שללה תקבוץ ושרפת" אמר רחמנא, מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה, יצא זה (השיער) שמחוסר תלישה קביצה ושריפה (ואם כן, שיער נשים אינו נאסר כלל!). - אלא אמר רבא: בפיאה נוכרית מיבעיא ליה. היכי דמי? אי דמחובר בגופה - כגופה דמי. - לא צריכה, דתלי בסיכתא (שתלויה הפאה ביתד). כנכסי צדיקים שבתוכה דמי ואבד, או דלמא כיוון דעיילא ביה ונפקא ביה (שלבושה בפאה לעיתים קרובות) כגופה דמי? - תיקו.

בשני התלמודים הסתפק רבי יוסי בר חנינא בשיער נשים צדקניות. בבבלי העמידו את השאלה בפאה נוכרית, ולא פשטו את השאלה. וראה גם בבלי ערכין ז,ב. אפשר שאף בירושלמי במקורו לא פשטו את השאלה, ונוסח הירושלמי שלפנינו משובש.

ומביאים מחלוקת אמוראים: קדשי עיר הנידחת – בהמות המוקדשות לצורך קורבנות, שהקדישו אנשי עיר הנידחת, - רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: אין מועלין בהן – הנהנה מהם לא מעל, שהואיל ודינם שימותו, יצאו מקדושתם**, ורבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: מועלין בהן – הנהנה מהם מעל, שהואיל ודינם שירעו עד שייפול בהם מום ויימכרו ויביאו בדמיהם אחרים, לא יצאו מקדושתם**.** ומציעים קושיה: מתיב – משיב (מקשה) רבי יוחנן לריש לקיש (צריך לומר: 'ריש לקיש לרבי יוחנן'): על דעתך דת מר: – על דעתך שאתה אומר: מועלין (צריך לומר: 'אין מועלין') בהן, ניתני: – נשְׁנה (במשנה תמורה ד,א): שש חטאות מיתות! – המשנה שם מונה את חמש החטאות המתות, שאינן ראויות להיקרב על המזבח, ודינן הוא שהן מתות ואין מועלים בהן, ולדעת רבי יוחנן שקודשי עיר הנידחת מתים ואין מועלים בהם, היתה המשנה שם צריכה למנות שש חטאות מתות, החמש שנמנו שם וחטאת של עיר הנידחת! (כך הגיהו ב"קורבן העדה" וב"מראה הפנים" וב"נועם ירושלמי". - אין להקשות, שחטאת של עיר הנידחת היא חטאת שמתו בעליה כיוון שבעליה נהרגים, והרי היא בכלל חמש חטאות המתות ואין צורך למנות אותה במשנה שם, שכן יש לומר שמדובר כאן בחטאת של צדיקים שבתוך עיר הנידחת, שאין היא חטאת שמתו בעליה ("מראה הפנים"). - ברם אין לומר כך, כי קודשים של צדיקים שבתוכה קריבים, ורק קודשים של רשעים ימותו לרבי יוחנן, אבל חטאת של עיר הנידחת אינה חטאת שמתו בעליה, כיוון שנדחית מתחילה קודם שמתו בעליה, ולכן מקשה ריש לקיש לרבי יוחנן שיש למנות אותה במשנה שם ("נועם ירושלמי")). ומתרצים את הקושיה: אמר ליה: – אמר לו (רבי יוחנן לריש לקיש): שכֵּן אפילו עולה בדא (שמא צריך לומר: 'כהדא' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 215, הערה 103)) מתה – המשנה שם אינה מונה חטאת של עיר הנידחת, משום שאין היא מונה אלא חטאות שאין כיוצא בהן בקורבנות אחרים, אבל חטאת של עיר הנידחת יש כיוצא בה בעולה ובשאר קורבנות של עיר הנידחת, שכן כולם מתים**.** רבי הילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש: מועלין בהן משום קדשי משומד – דינם של קודשי עיר הנידחת הוא כדין קודשים של מומר, שאינם קריבים אבל מועלים בהם**.**

ושואלים: ויקרבו! – מדוע אין אומרים שקודשי עיר הנידחת קריבים? ומשיבים: על שם "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה" (משלי כא,כז) – קורבן שרשעים מביאים שנוא לה'. ומכאן יש ללמוד שקודשים של רשעים שבתוך עיר הנידחת אינם קריבים**.**

בבבלי סנהדרין קיב,ב אמרו: תנו רבנן: היו בה קודשים, קודשי מזבח - ימותו, קודשי בדק הבית - ייפדו... אמאי ימותו? ירעו עד שיסתאבו (ייפול בהם מום) ויימכרו וייפלו דמיהם לנדבה (לקורבן נדבה למזבח)! רבי יוחנן אמר: "זבח רשעים תועבה" (משלי כא,כז) (ואף מממון רשעים אין מקריבים קורבן). וריש לקיש אמר: "שללה" הוא. - אימא: "שללה" ולא שלל שמים! - ...בקודשים קלים, ואליבא דרבי יוסי הגלילי, דאמר: קודשים קלים ממון בעלים הם. - אבל קודשי קודשים מאי? ירעו. אי הכי, אדתני סיפא: קודשי בדק הבית - ייפדו, ליפלוג וליתני בדידה: במה דברים אמורים? בקודשים קלים, אבל קודשי קודשים - ירעו! - כיוון דאיכא (בין קודשי הקודשים) חטאת שמתו בעליה (שהבעלים שהפרישו אותה נהרגים) דלמיתה אזלא, לא פסיקא ליה (ההלכה אינה קבועה בכל קודשי הקודשים, ולכן נקט דבר שההלכה פסוקה בו). בשלמא רבי יוחנן לא אמר כריש לקיש, דמוקים לה למתניתא כדברי הכול, אלא ריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן? - אמר לך ריש לקיש: כי אמרינן "זבח רשעים תועבה", הני מילי היכא דאיתיה בעיניה (כשמקריב אותו עצמו), אבל היכא דליתיה בעיניה לא אמרינן, הואיל ואשתני (ששוב אינו בעינו) אישתני (ואינו תועבה).

לפי הבבלי - לדעת רבי יוחנן, קודשי מזבח - ימותו, משום "זבח רשעים תועבה". ולדעת ריש לקיש, קודשים קלים - ימותו, אבל קודשי קודשים - ירעו עד שיסתאבו וייפלו דמיהם לנדבה, חוץ מחטאת שתמות. ולפי הירושלמי - לדעת רבי יוחנן, קודשי מזבח - ימותו, ולדעת ריש לקיש, ירעו עד שיסתאבו וייפלו דמיהם לנדבה. בירושלמי לא חילקו לדעת ריש לקיש בין קודשים קלים לקודשי קודשים. בירושלמי אמרו, שקודשי מזבח לא יקרבו, משום "זבח רשעים תועבה". והוא כמו שאמרו בבבלי לפי ריש לקיש, שאומרים "זבח רשעים תועבה" רק כשמקריב אותו עצמו, ולא כשמקריב את פדיונו.

אמר רבי עוקבה (בקטע סבונה: 'רבי אבהוא'): אוף בהדא איתפלגון: – אף בזאת נחלקו (רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש): (כאן התחלת מקבילות בירושלמי בבא קמא ד,ח וסנהדרין ו,א) שור שהוא יוצא ליסקל – שנפסק דינו לסקילה משום שהעידו עליו שהרג אדם, ונמצאו עידיו זוממין – שבאו עדים והזימו את העדים שהעידו על השור, - רבי יוחנן אמר: כל הקודם בו – להחזיק בשור, זכה – לפי שכשנגמר דינו לסקילה נתייאש בעל השור ממנו ונעשה הפקר (והעדים הזוממים משלמים לבעל השור דמי שורו). רבי שמעון בן לקיש אמר: ייאוש של טעות היה – שלא ידע בעל השור שיימצאו העדים זוממים, והפקר טעות אינו הפקר, והוא של בעל השור**. וכן העבד שהוא יוצא ליהרג ונמצאו עידיו זוממין - רבי יוחנן אמר: זכה לעצמו** – העבד זכה בעצמו ויצא לחירות, לפי שכשנגמר דינו לסקילה נתייאש בעל העבד ממנו**. רבי שמעון בן לקיש אמר: ייאוש של טעות היה** – ואינו יאוש**.**

עד כאן המקבילות בירושלמי בבא קמא וסנהדרין לעיל.

הסוגיה בעניין שור היוצא להיסקל ובעניין עבד היוצא ליהרג מקורה בבבא קמא על הפסקה במשנה שם ד,ח: "שור שהוא יוצא ליסקל...".

נראה שבירושלמי כאן במקורו הובאה מחלוקת דומה של רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש בעניין עיר הנידחת בלשון זה: עיר הנידחת שנמצאו עידיה זוממין - רבי יוחנן אמר: כל הקודם בה זכה. רבי שמעון בן לקיש אמר: ייאוש של טעות היה. בעקבות מחלוקת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש בעניין עיר הנידחת, הובאו כאן בשל הדמיון מחלוקות רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש שבמקבילה בעניין שור היוצא להיסקל ובעניין עבד היוצא ליהרג, וזהו שאמר רבי עוקבה / רבי אבהוא: 'אוף בהדא איתפלגון:...' (כך נכתב ב"שיירי קורבן", וכן כתב ריצ"ד). אלא שהמחלוקת בעניין עיר הנידחת נשמטה בירושלמי כאן בטעות, ורק בבבלי כריתות נשאר זכר לדעת רבי יוחנן בעניין שור היוצא להיסקל ולדעת ריש לקיש בעניין עיר הנידחת ולקשר בין העניינים הדומים.

בבבלי כריתות כד,א אמרו: אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שור הנסקל שהוזמו עדיו - כל המחזיק בו זכה בו. אמר רבה בר איתי אמר ריש לקיש: עיר הנידחת (שכל רכושה נידון לשריפה) שהוזמו עדיה (הוזמו העדים שהעידו באנשי העיר שעבדו עבודה זרה) - כל המחזיק בה (ברכוש שבה) זכה בה.

בבבלי מובאות רק דעת רבי יוחנן בעניין שור היוצא להיסקל ודעת ריש לקיש בעניין עיר הנידחת, ומשמע שם שריש לקיש כרבי יוחנן, שלא כבירושלמי. • • •

משנה "וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ" (דברים יג,יז) - אם אין לה רחוב – רחבה ציבורית, - עושין לה רחוב. היה רחובה חוצה לה - כונסין אותו לתוכה – בונים חומות לעיר מחוץ לרחובה, ונמצא הרחוב בתוך העיר**, שנאמר: "אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ".** "וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ" (דברים יג,יז) - "שְׁלָלָהּ", לא שלל שמים – ששלל ששם קודש עליו אינו נשרף**. מיכן** (מכאן) אמרו: ההקדשות שבתוכה ייפדו – כשאר כל ההקדשות, ותרומות יירקבו ומעשר שני – בין פירות ובין כסף, וכתבי הקודש ייגנזו. "כָּלִיל לַי'י אֱלֹהֶיךָ" (דברים יג,יז) - אמר רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי): אם אתה עושה דין בעיר הנידחת, מעלה אני עליך (חושב לך, זוקף לזכותך) כאִילּוּ אתה מעלה עולה כליל – קורבן עולה, שהוא עולה כליל על גבי המזבח, לפניי. "וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד" (דברים יג,יז) - לא תיעשה אפילו גנות ופרדסים; דברי רבי יוסה הגלילי (תנא בדור השלישי). רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר: "לֹא תִבָּנֶה עוֹד" - לכמות שהיתה – עיר של בתים, אינה נבנית, אבל נעשית היא גנות ופרדסים. "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב י'י מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ**"** (דברים יג,יח) - כל זמן שהרשעים בעולם - חרון אף בעולם, אבדו רשעים מן העולם - נסתלק חרון אף מן העולם. • • •

במשנה שנינו: "ואת כל שללה תקבוץ"... "וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ" (דברים יג,יז).... מביאים ברייתא: אמר רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי): קול וחומר בדברים (בקטע סבונה אין מילה זו): מה אם נכסים שאין בהן דעת לא לטובה ולא לרעה - (ו)על ידי שגרמו לצדיקים לדור עם הרשעים – באותה עיר, אמרה התורה שישרפו – שלמדים מן הכתוב: "הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ", שנכסי צדיקים שבתוך עיר הנידחת אובדים**; המתכוין להטות את חבירו ומטהו מדרך טובה לדרך רעה - על אחת כמה וכמה** – בוודאי ובוודאי שתהא מיתתו בשריפה (ראה תוספתא להלן) (הגרסה 'להטות' אינה נכונה, שהרי בהמשך נאמר שוב: 'ומטהו'. אכן ממסכת שמחות ח,טז (ראה להלן), ששם נקוט רעיון זהה בהקשרים אחרים, עולה שיש לגרוס: 'להחטיא' (על פי "טף של עיר הנידחת", "דברי חכמים וחידותם", עמוד 140, הערה 27). - הגרסה בקטע סבונה: 'להמית'. וצריך לומר: 'להסית', כמו שהוא באוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד 497: "המסית חברו ומטהו מדרך טובה לדרך רעה - הרי זה מנאץ"). אמר רבי לעזר (בתוספתא: 'רבי אליעזר'): מוכיח בדבר (בקטע סבונה ובתוספתא: 'לדבר') בלוט – ראיה לדבר, שנכסי צדיקים שבתוך עיר הנידחת אובדים, מלוט**, שלא ישב בסדום** – עיר שאנשיה רשעים, אלא מפני ממונו – ממונו גרם ללוט לדור בסדום עם הרשעים**, אף הוא יצא וידיו על ראשו** (יצא במפח נפש תוך תחושה של כישלון והפסד) – לוט יצא מסדום כשה' הפך אותה, ולא היה רשאי להציל מנכסיו שבעיר כלום**. הדא היא דכתיב:** – זה הוא [הדבר] שכתוב (בהפיכת סדום): (בקטע סבונה: 'מה טעמא?') "מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה" (בראשית יט,כב) – מלאך ה' אמר ללוט, שירוץ מהר אל העיר הקרובה; ויש לדרוש שאמר לו: - דייך שאת (שאתה) ממלט את נפשך – מספיק לך שנפשך ניצלת מן הפורענות, אבל ממונך שבסדום אינו ניצל. כך אמר המלאך ללוט, אחרי שלוט התמהמה והתעכב כדי להציל את ממונו (תנא זה מקשר את חורבן סדום לדין של עיר הנידחת. גם בעיר הנידחת, כמו בסדום, הצדיק ניצל ואינו נהרג עם הרשע, אבל נכסי הצדיק שבעיר אובדים עימה).

בתוספתא סנהדרין יד,ד שנו: נכסי צדיקים שבתוכה אובדים ושבחוצה לה פליטים, ושל רשעים בין מתוכה ובין מחוצה לה אובדים. רבי אליעזר אומר: מוכיח לדבר לוט, שלא היה בסדום אלא מפני נכסיו, אף הוא יצא וידיו על ראשו, שנאמר: "מהר הימלט שמה" וגו' (בראשית יט,כב) - דייך שתמלט את נפשך. אמר רבי שמעון: מפני מה אמרו: נכסי צדיקים שבתוכה אובדים? מפני שגרמו לצדיקים לדור בין הרשעים. והלא דברים קול וחומר: ומה אם נכסים שאינם לא רואים ולא שומעים ולא מדברים - על שגרמו לצדיקים לדור בין הרשעים אמר המקום יישרפו; המטה את חבירו מדרך חיים לדרך מוות - על אחת כמה וכמה שיהא בשריפה.

בבבלי סנהדרין קיב,א אמרו: תנו רבנן: אמר רבי שמעון: מפני מה אמרה תורה: נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו? מי גרם לצדיקים שידורו בתוכה - ממונם, לפיכך ממונם אבד.

המתכוין להחטיא את חבירו במסכת שמחות ח,טז נאמר: דורשי חמורות היו אומרים: "וניתצתם את מזבחותם" - מה חטאו עצים ואבנים? אלא לפי שבאה לאדם תקלה על ידיהם, אמר הכתוב: "וניתצתם את מזבחותם". והרי דברים קול וחומר: ומה אם עצים ואבנים שאין להם לא זכות ולא חובה, לא טובה ולא רעה - על שבאה לאדם תקלה על ידיהם אמר הכתוב: "וניתצתם את מזבחותם"; אדם שהוא גורם להחטיא את חבירו ומטהו מדרך החיים לדרך המוות - על אחת כמה וכמה. כיוצא בו: "והרגת את האישה ואת הבהמה" - אם אישה חטאה, הבהמה מה חטאה? אלא לפי שבאה לאדם תקלה על ידה, אמר הכתוב: "ואת הבהמה", שלא תהא הבהמה עוברת בשוק ואומרים: הרי הבהמה שנהרג פלוני על ידה. והרי דברים קול חומר: ומה אם הבהמה שאין לה לא זכות ולא חובה - על ידי שבאה לאדם תקלה על ידה אמר הכתוב שתיסקל; אדם שהוא גורם להחטיא את חבירו ומטהו מדרך החיים לדרך החטא - על אחת כמה וכמה.

העיר יריחו כתוב: "בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה, בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ**"** (מלכים א טז,לד) – בימי אחאב בנה חיאל איש בית אל את יריחו מחדש; בשעה שהניח את היסודות לעיר מת בנו הבכור, ובשעה שסיים את בניינה מת בנו הצעיר, שכל בניו מהבכור ועד הצעיר מתו בשעת בניית העיר**. חיאל מן דיהושפט** – חיאל בית האלי היה מצאצאי יהושפט מלך יהודה**, יריחו מן דבנימן** – יריחו היתה בנחלת בנימין, ולא היתה מממלכת ישראל, ולפיכך היה מן הראוי שייחס הכתוב את המעשה של בניית יריחו על ידי חיאל לא לאחאב ("בימיו" - בימי אחאב) אלא ליהושפט, שחיאל היה בנו ויריחו היתה מממלכתו**, אלא מלמד שמגלגלין את החובה על ידי חייב** – מעשה רע נעשה על ידי אדם רע. ולכן מייחסים את המעשה הרע של בניית יריחו לאחאב הרשע ולא ליהושפט הצדיק**. וכן הוא** – הפסוק, אומר: "בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ**"** (מלכים א טז,לד) - [באבירם בכורו – שמת כשהניח חיאל את היסודות לעיר, לא היה לו – לחיאל, מאין ללמוד – שבנו הבכור ימות בגלל קללת יהושע, שקילל את מי שיבנה את יריחו מחדש שכל בניו ימותו בשעת בניית העיר**, ובשגוב** – שמת כשסיים חיאל את בניינה של העיר,] (במסירה שלפנינו נשמט מן 'ובשגוב' לעיל עד 'ובשגוב' כאן, והושלם כמו בקטע סבונה) הרשע – חיאל (ראה בבלי להלן), היה לו מאיין ללמוד – שבנו הצעיר ימות בגלל קללת יהושע, שהרי כבר מת בנו הבכור, והיה יכול למנוע את מותו של הבן הצעיר אילו היה מפסיק את בניית העיר**.** (צריך להוסיף כמו בקטע סבונה: 'אלא') לפי שרצו – חיאל ובניו, לרבות את ממונן – על ידי בניית יריחו**,** (נ)שלטה בהן מאירה (קללה) והיו מתמוטטין (נחלשים, נהרסים. - ובתוספתא: 'מתמעטין') והולכין, לקיים מה שנאמר: "כִּדְבַר י'י אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן" (מלכים א טז,לד) – כל בניו של חיאל מתו בהתאם לקללת יהושע (יהושע ו,כו) (לקטע זה מקבילה לעיל י,ב).

בתוספתא סנהדרין יד,ז שנו: "בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה" (יהושע ו,כו), וכן הוא אומר: "בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחו" (מלכים א טז,לד) - והלא חיאל מיהושפט ויריחו משל בנימין, ולמה נתלה הדבר באחאב? מלמד שתולין חובה בחייב. ושם יד,ט שנו: "באבירם בכורו ייסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה" (מלכים א טז,לד) - באבירם לא היה לו ממי שילמד, שגוב רשע היה לו ממי שילמד. הם ביקשו להרבות את ממונם, מניין שנשתלחה בהם מאירה והיו מתמעטים והולכים? תלמוד לומר: "כדבר י'י אשר דיבר ביד יהושע בן נון" (מלכים א טז,לד).

בבבלי סנהדרין קיג,א אמרו: תניא: באבירם בכורו רשע לא היה לו ללמוד, בשגוב צעירו רשע היה לו ללמוד. - אבירם ושגוב מאי עבוד (שהם נקראים רשעים)? - הכי קאמר: באבירם בכורו לא היה לו לאותו רשע ללמוד, בשגוב צעירו היה לו לאותו רשע ללמוד. - ממשמע שנאמר: "באבירם בכורו", איני יודע ששגוב צעירו? מה תלמוד לומר: "שגוב צעירו"? מלמד שהיה מקבר והולך (כל בניו) מאבירם עד שגוב.

במשנה שנינו: "כליל לי'י אלהיך"... "וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד" (דברים יג,יז)..., "ולא ידבק בידך מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם**"** (דברים יג,יח).... מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: רבי שמעון בן אלעזר (תנא בדור החמישי) אומר: ולא אותה בנו – חיאל ובניו לא בנו מחדש את יריחו**, אלא עיר אחרת בנו** – הם בנו עיר אחרת וקראו את שמה יריחו, שיהושע אסר אף דבר זה כאמור להלן**. מאחר שהיא נבנית** – אחרי שבנו עיר אחרת וקראו את שמה יריחו**, מותר את** (אתה) לישב בה – שלא אסר יהושע לגור בעיר אחרת שנקראת יריחו. וכן הפסוק אומר: "וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בִּירִיחוֹ אֶל אֱלִישָׁע" (מלכים ב ב,ה), שאין לומר שחיאל ובניו בנו מחדש את יריחו ובני הנביאים גרו בה אחרי שנבנתה, מפני שיהושע אסר אף לגור ביריחו אחרי שהיא נבנית מחדש, אלא יש לומר שבני הנביאים גרו בעיר אחרת שבנו חיאל ובניו וקראו את שמה יריחו (עיר אחרת זו היתה סמוכה ליריחו המקורית, כפי שעולה מהמסופר במלכים ב פרק ב). רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) ורבי יהושע בן קרחה (תנא בדור הרביעי) אומרים: מה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהכתוב: "וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר: אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה', אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת, אֶת יְרִיחוֹ" (יהושע ו,כו) – יהושע נשבע בגמר כיבוש יריחו, שמי שיבנה את יריחו מחדש יהיה מקולל? – הרי ממשמע שנאמר "העיר הזאת" אני יודע שהיא יריחו! אלא שלא יבנה עיר אחרת ויקרא שמה יריחו, יריחו ויקרא שמה עיר אחרת – יש ללמוד מכפל הלשון "את העיר הזאת, את יריחו", שיהושע אסר שני דברים: אסר לבנות עיר אחרת ולקרוא את שמה יריחו, וזהו שנאמר "את יריחו", ואסר לבנות את יריחו מחדש ולקרוא את שמה בשם אחר, וזהו שנאמר "את העיר הזאת".

בתוספתא סנהדרין יד,י שנו: רבי שמעון בן אלעזר אומר: לא אותה בנה אלא אחרת בנה, ומשנבנתה הותרה לישב בה. וכן הוא אומר: "וייגשו בני הנביאים אשר ביריחו אל אלישע" (מלכים ב ב,ה). ושם יד,ו שנו: רבי יוסי ורבי יהושע בן קרחה אומרים: הרי הוא אומר: "ארור האיש לפני י'י, אשר יקום ובנה את העיר הזאת, את יריחו" (יהושע ו,כו) - וכי אין אנו יודעים שיריחו שמה? אלא שלא יבנה אותה ויקרא את שמה עיר אחרת / ויקרא אותה על שם עיר אחרת, ושלא יבנה עיר אחרת ויקרא את שמה יריחו.

בספרי דברים פסקה צה נאמר: "כליל לה' אלוהיך והיתה תל עולם", וכן הוא אומר: "וישבע יהושע בעת ההיא לאמור: ארור האיש לפני ה', אשר יקום ובנה את העיר הזאת, את יריחו" (יהושע ו,כו) - וכי אין אנו יודעים שיריחו שמה? אלא שלא יבנו אותה ויקראו שמה עיר אחרת, ושלא יבנו עיר אחרת ויקראו שמה יריחו.

בבבלי סנהדרין קיג,א אמרו: "וישבע יהושע בעת ההיא לאמור: ארור האיש לפני ה', אשר יקום ובנה את העיר הזאת, את יריחו" (יהושע ו,כו) - ממשמע שנאמר "העיר הזאת", איני יודע שהיא יריחו, אלא מה תלמוד לומר "יריחו"? - לא יריחו על שם עיר אחרת, ולא עיר אחרת על שם יריחו.

יש קשר בין כיבוש העיר יריחו לדין של עיר הנידחת. בעיר הנידחת נאמר: "הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב, הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב" (דברים יג,טז), ובכיבוש יריחו נאמר: "וַיַּחֲרִימוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּעִיר מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר, לְפִי חָרֶב" (יהושע ו,כא). בעיר הנידחת נאמר: "וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ" (דברים יג,יז), ובכיבוש יריחו נאמר: "וְהָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ" (יהושע ו,כד). בעיר הנידחת נאמר: "לֹא תִבָּנֶה עוֹד" (דברים יג,יז), ובכיבוש יריחו נאמר: "וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר: אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה', אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת, אֶת יְרִיחוֹ" (יהושע ו,כו). בעיר הנידחת נאמר: "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם" (דברים יג,יח), ובכיבוש יריחו נאמר: "וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם, הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לַה'... וְרַק אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן הַחֵרֶם, פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם" (יהושע ו,יז-יח). וכך נאמר בבמדבר רבה יד,א: אמר רבי ברכיה הכוהן: כעיר הנידחת עשאה (ליריחו), והרי עיר הנידחת אסורה בהנאה.

במשנה שנינו: "רבי עקיבה אומר: "לא תבנה עוד" - לכמות שהיתה אינה נבנית, אבל נעשית היא גנות ופרדסים". מביאים ברייתא: וכן הוא – הפסוק, אומר – בדיני מלך**: "לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד"** (דברים יז,טז) – אסור לחזור לארץ מצרים; ויש לדרוש את הכתוב: - לישיבה אין את (אתה) חוזר – התורה אסרה לחזור לארץ מצרים לגור שם אפילו ישיבת עראי (דורשים את המילה "לשוב" כאילו כתוב 'לשבת'), (צריך להוסיף כמו בקטע סבונה: 'אבל') חוזר את (אתה) לסחורה ולפרקמטיא (סחורה. מקור המילה ביוונית. - 'לסחורה ולפרקמטיא' הוא כפל גרסה של מילה ביוונית ופירושה בעברית) – מפני שאינו מתכוון לשבת שם, ולכבוש את הארץ – ולשבת בה אחרי כיבושה, משום שלא נאסרה הישיבה שם כשהארץ היא ביד ישראל (כמו שבעניין האיסור לבנות את עיר הנידחת, משמעות המילה "עוד" לפי רבי עקיבה היא שאסור לבנות אותה כמו שהיתה, כך בעניין האיסור לחזור למצרים, משמעות המילה "עוד" היא שאסור לחזור אליה כמו שהיה, שבפעם הראשונה שירדו אבותינו למצרים הם ירדו לגור שם ישיבת עראי ולא להשתקע, וזהו שאמרו כאן "וכן הוא אומר" (על פי "משך חוכמה" לדברים יג,יז). - תחילתה של הברייתא הזו הם דברי רבי עקיבה כפי שנשנו במשנה, והירושלמי קיצר והביא רק את סופה של הברייתא). • • •