משנה משנה זו באה ללמד מה היו עושים בשקלים שתרמו מן הלשכה ומילאו בהם את הקופות.

התרומה – תרומת הלשכה, מה היו עושין בה? – על מה היו מוציאים את השקלים שניתנו לקופות? - לוקחין בה תמידין – היו קונים בשקלים אלו את קורבנות התמיד שקרבו בכל יום, ומוספין – קורבנות המוסף שקרבו בשבתות ובראשי חודשים ובמועדים, ונסכיהם – המנחות ונסכי היין הקרבים עם התמידים והמוספים**, העומר** – הקורבן שקרב בשישה עשר בניסן, ושתי הלחם – הקורבן שקרב בחג השבועות, ולחם הפנים – שתים עשרה החלות שניתנות על השולחן במקדש בכל שבת**, וכל קרבנות הציבור** – כגון קטורת, מלח ועוד**.**

שומרי ספחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה – בשנת השמיטה, שפירותיה הפקר, היו בית דין שוכרים שומרים לשמור על ספיחי חיטים ושעורים שיועדו לצורך העומר ושתי הלחם, כדי למנוע את קצירתם על ידי אחרים, ואותם השומרים היו מקבלים את שכרם מתרומת הלשכה, שהואיל ושמירה זו היא לצורך קורבן ציבור, ההוצאה הנדרשת עבורה באה מתרומת הלשכה כמו קורבן הציבור עצמו**. רבי יוסה** (בן חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: אף (הלא) הרוצה מתנדב שומר חנם – הרי יכול אדם להתנדב לשמור בחינם על הספיחים הללו, ולא היו צריכים לשכור שומרים מתרומת הלשכה**. אמרו לו** – חכמים לרבי יוסה**: אף** (הלא) אתה אומר – הרי אתה מודה, שאין באין – שאין קורבנות הציבור באים, אלא משל הציבור – ואם התנדב אדם לשמור על הספיחים בחינם - הרי זכה בהם, שקנה אותם מן ההפקר, ונמצא שאין העומר ושתי הלחם באים משל ציבור, ואף על פי שמסרם לשם כל הציבור, מכל מקום חכמים סוברים, שאין הציבור יוצאים בהם ידי חובתם, לפי שאין קורבן יחיד משתנה לקורבן ציבור, ולכן היו צריכים לשכור שומרים מתרומת הלשכה. אבל רבי יוסה סובר, שאם הביאם לשם כל הציבור, מותר להקריבם, והציבור יוצאים בהם ידי חובתם, לפי שקורבן יחיד משתנה לקורבן ציבור**.**

בתוספתא שקלים ב,ז שנו: נתנדבו מעצמם (יחידים שהתנדבו קורבנות ציבור משלהם) - כשירים, ובלבד שימסרום לציבור. ובתוספתא מנחות י,כב שנו: שומרי ספיחים בשמיטים ויובלות להביא מהם עומר ושתי הלחם נוטלים שכרם מתרומת הלשכה. הרוצה להתנדב אין שומעים לו. רבי יוסי אומר: הרוצה להתנדב ינדב, ובלבד שימסרם לציבור (שיאמר לגבאים בפירוש: הרי נדבתי מסורה לציבור, והריהי שלהם; שאם לא כן, חוששים אנו שמא הוא מוסר את שלו לציבור, על מנת שייקרב בשמו).

ספחין בשביעית 'ספיח' בלשון יחיד, בלשון רבים מצינו במקרא 'ספיחים' וכן הוא בבבלי. בספרות חכמים הארץ ישראלית לרוב: ספחים או ספחין. בספרות חכמים כללו במונח 'ספיחים', נוסף לצמחים שגדלו מן הזרעים, גם גידולים שצמחו מן השורשים שנותרו באדמה או מן הקלח, הפקעת והבצל, ממינים שאינם פירות האילן ("תלמוד ירושלמי מסכת שביעית" ב, עמודים 385-386). מקורות מזמן הבית מניחים שהספיחים מותרים. מקור אחד הוא עניין שומרי ספיחים בשביעית. גזירת הספיחים ניתקנה על ידי רבן גמליאל דיבנה ובית דינו (שם, עמוד 390 ועמוד 394). • • •

תלמוד במשנה שנינו: "התרומה מה היו עושין בה?" כול', "שומרי ספחין בשביעית... רבי יוסה אומר: אף הרוצה מתנדב שומר חנם. אמרו לו: אף אתה אומר שאין באין אלא משל ציבור".

במשנה תעניות ד,ה שנינו: זמן עצי כוהנים והעם... בחמישה עשר בו (באב) - בני זתוא בן יהודה, ועימהם כוהנים ולוויים וכל מי שטעה בשבטו (ולא ידע לאיזה שבט הוא שייך, לבני סנאה משבט בנימין או למשפחה ממשפחות שבט יהודה, הרי הוא מתחבר לבני זתוא), ובני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות (אף הם מביאים עם בני זתוא)...

המשנה בתעניות מפרטת זמנים שהיו קבועים בשנה לשמונה משפחות להביא בהם עצים למזבח, והם היו כורתים ומביאים אותם למערכת האש. עצים אלו נקראים "עצי כוהנים והעם" על פי הכתוב בנחמיה י,לה. המשפחות שנזכרות במשנה נמנו בעזרא ב ובנחמיה ז עם העולים מהגולה עם זרובבל וישוע הכוהן הגדול.

במגילת תענית פרק ה שנו: בחמשה עשר באב זמן אעי כהניא, דלא למספד (בחמישה עשר באב זמן עצי כוהנים, שלא לספוד).

מגילת תענית היא ספר המונה כל הימים שאירעו בהם מאורעות חשובים או שנעשו בהם ניסים לישראל בימי הבית השני. המגילה כתובה בצורת לוח לשנים עשר חודשי השנה, הכולל שלושים וחמישה מועדים. ימים אלה נקבעו כימים טובים, ואסרו חכמים להתענות בהם תענית ציבור, ויש מהם ימים שאסרו חכמים אף לספוד בהם. המגילה מכנה את עצי המערכה בשם 'אעי כהניא' (עצי הכוהנים). יש מקום לשער, שבזמן העליות הראשונות בראשית ימי הבית השני קיבלו הכוהנים על עצמם להביא עצים בשביל המערכה, ונחמיה הטיל את הבאת העצים על כל העם. מחמת הסדרים שקבע נחמיה בהבאת העצים, חל שינוי בשם: לשם 'עצי כוהנים' הוסיפו את המילה 'העם', ולכן המשנה אומרת 'עצי כוהנים והעם'.

לפי המשנה, היו לשמונה משפחות חשובות בעם, שבע מיהודה ואחת מבנימין, תאריכים מיוחדים בשנה להביא בהם עצים. אבל יום חמישה עשר באב, יומם של בני זתוא, נועד גם לכל העם להביא בו עצים, מכיוון שיום זה היה מועד קבוע לעצי הכוהנים והעם.

כאן התחלת מקבילה בירושלמי תעניות ד,ו ומגילה א,ו.

מביאים ברייתא (תוספתא תעניות ג,ה): מה ראה זמן עצי כהנים והעם להימנות? – מה ראו חכמים למנות את יום חמישה עשר באב (זמן עצי הכוהנים והעם), שהוא זמנם של בני זתוא, עם הימים הטובים הכתובים במגילת תענית, שהם ימים טובים לכל ישראל? והרי כל מי שמביא עצים למערכה יום טוב הוא לו (ירושלמי פסחים ד,א והגמרא למגילת תענית פרק ה), אבל אינו יום טוב לאחרים! - אלא בשעה שעלו ישראל מן הגולה (מבבל), (ו)לא מצאו עצים בלישכה – בלשכת העצים שבמקדש, שהיו מונחים בה עצי המערכה**, ועמדו אלו** – בני זתוא, ונתנדבו עצים משל עצמן ומסרום לציבור – נתנו עצים במתנה גמורה לשם כל הציבור, וקרבו מהן קרבנות ציבור – הקריבו על אותם עצים את קורבנות הציבור, ובזכות זו של בני זתוא קבעו את יום חמישה עשר באב, שהוא זמנם של בני זתוא להביא בו עצים, יום טוב לכל העם, ועל כן נמנה יום זה במגילת תענית**, והתנו** (קבעו חוק בל יעבור) עמהן הנביאים שביניהן – חגי וזכריה ועוד נביאים**, שאפילו לשכה** – לשכת העצים, מליאה עצים – משל הציבור, ועמדו אלו – בני זתוא, ונתנדבו עצים משל עצמן, שלא יהא קרבן מתקרב (נקרב) אלא משלהן תחילה – התנו, שיקריבו את קורבנות הציבור על העצים של בני זתוא תחילה, שהעצים שלהם יהיו קודמים לעצים שבלשכה. - הרי שלפי הברייתא הזו, יחידים שהביאו עצים ומסרו אותם לציבור קרבים מהם קורבנות ציבור (הלשון "שלא יהא קרבן מתקרב אלא משלהן תחילה" נמצאת בירושלמי לעיל ג,ג).

הלשון "מה ראה זמן עצי כהנים והעם להימנות?" הוא דוגמת הלשון "מה ראה ברזל ליפסל מכל מיני מתכות?" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי כ,כב) = "מה ראה הכתוב לפסול את הברזל יותר מכל מיני מתכות?" (תוספתא בבא קמא ז,ו), וכן "מה ראתה אוזן שתירצע מכל איברים?" (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דנזיקין פרשה ב), וכן "מה ראו כלים למחשבה?" (תוספתא שבועות א,ז).

בגמרא למגילת תענית (לפי כתב היד הקרוב לנוסח ארץ ישראל) פרק ה אמרו: בני זתוא בן יהודה למה נכתבו (במגילת תענית)? - שכשעלו בני הגולה לא היה להם עצים בלשכה. התנדבו בני זתוא עצים ומסרום לציבור. התקינו שאף על פי שהלשכה מלאה עצים, יתנדבו עצים למערכה כל זמן [שירצו].

השאלה בגמרא למגילת תענית "בני זתוא בן יהודה למה נכתבו?" היא השאלה בברייתא שבירושלמי ובתוספתא "מה ראה זמן עצי כהנים והעם להימנות?". אנו רואים מהמקורות האלה, שהחג בחמישה עשר באב נקבע בזכות בני זתוא, שהתנדבו עצים משל עצמם, כשעלו בני הגולה ולא מצאו עצים בלשכה.

במשנתנו נחלקו רבי יוסה וחכמים בעניין שומרי ספחין בשביעית. חכמים סוברים, שאין קורבן יחיד משתנה לקורבן ציבור. אבל רבי יוסה סובר, שקורבן יחיד משתנה לקורבן ציבור. לפי הברייתא לעיל בעניין זמן עצי הכוהנים והעם, יחידים שהביאו עצים ומסרו אותם לציבור קרבים מהם קורבנות ציבור.

ומציעים זיהוי למקור התנאי: אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): דרבי יוסה היא – של רבי יוסי היא (הברייתא כדעתו של רבי יוסי במשנתנו היא), דרבי יוסה אמר: אף הרוצה מתנדב שומר חנם – רבי יוסי סובר, שיחיד שהביא קורבן ומסרו לציבור, הציבור יוצאים בו ידי חובתם, ולכן הברייתא, שנאמר בה, שיחידים שהביאו עצים ומסרו אותם לציבור קרבים מהם קורבנות ציבור, כדעת רבי יוסי היא, שלדעת חכמים, אף אם ימסרו את העצים לציבור, לא יקרבו מהם קורבנות ציבור**.**

ומציעים דעה מנוגדת: רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): דברי הכל היא – הברייתא כדעתם של הכל (רבי יוסי וחכמים במשנתנו) היא (ולא כדעת רבי יוסי בלבד היא), שגם לדעת חכמים, אם ימסרו את העצים לציבור, יקרבו מהם קורבנות ציבור**. מה פליגין** – מה (שהם, רבי יוסי וחכמים) חלוקים, - בגופו של קרבן – בדבר שהוא עצמו קרב קורבן, כגון העומר ושתי הלחם, שלדעת חכמים, אין קורבן יחיד משתנה לקורבן ציבור, ולדעת רבי יוסי, קורבן יחיד משתנה לקורבן ציבור**, אבל במכשירי קרבן** – בדבר המסייע ונחוץ להקרבת קורבן, כגון עצים למערכה, - כל עמא מודיי – כל העם (כל החכמים שנחלקו) מודים (מסכימים), שהוא משתנה קרבן יחיד לקרבן ציבור – אם ימסור היחיד דבר זה לציבור, יצאו בו הציבור ידי חובתם, לפי שקורבן יחיד זה משתנה לקורבן ציבור**.**

לפי רבי אחא, אף במכשירי קורבן חכמים חולקים. רבנו משולם אומר, שלפי רבי אחא, חכמים מודים, שבשעה שעלו ישראל מן הגולה ולא מצאו עצים בלשכה, התנדבו עצים משל עצמם ומסרום לציבור וקרבו מהם קורבנות ציבור, שמפני שהיתה זו שעת הדחק, מסרו את העצים יפה יפה לציבור, אבל לאחר מכן לא התנדבו עצים משל עצמם.

ומציעים ברייתא (בעניין דומה): תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא בתוספתא יומא א,כג): אשה שעשת (שעשתה) כתונת לִבְנָהּ – הכוהן, שישמש בה במקדש לעבודה, צריכה למסור לציבור – צריכה לתת את הכתונת במתנה גמורה לשם כל הציבור, שבגדי הכוהנים שהם משמשים בהם במקדש באים משל ציבור (מתרומת הלשכה), ואם מסרה אותה לציבור, משמש בה בנה הכוהן**.**

ומציעים זיהוי למקור התנאי: אמר רבי אחא: דרבי יוסי היא – של רבי יוסי היא (הברייתא כדעתו של רבי יוסי במשנתנו היא), דרבי יוסי אמר: אף הרוצה מתנדב שומר חנם – רבי יוסי סובר, שיחיד שהביא קורבן ומסרו לציבור, הציבור יוצאים בו ידי חובתם, ולכן הברייתא, שנאמר בה, שהאישה צריכה למסור את הכתונת לציבור, כדעת רבי יוסי היא, שלדעת חכמים, אף אם תמסור את הכתונת לציבור, לא ישמש בה בנה הכוהן**.**

ומציעים דעה מנוגדת: רבי יוסה אמר בשם רבי אילא: דברי הכל היא – הברייתא כדעתם של הכל (רבי יוסי וחכמים במשנתנו) היא, שגם לדעת חכמים, אם תמסור את הכתונת לציבור, ישמש בה בנה הכוהן**. מה פליגין** – מה (שהם, רבי יוסי וחכמים) חלוקים, - בגופו של קרבן, אבל במכשירי קרבן – כגון בגדי הכוהנים, - כל עמא מודיי – כל העם (כל החכמים שנחלקו) מודים (מסכימים), שהוא משתנה קרבן יחיד לקרבן ציבור.

רבי יוסי אמר בשם רבי אילא, שהברייתא לעיל בעניין זמן עצי הכוהנים והעם דברי הכל היא.

ומקשים (ממקור תנאי על רבי יוסי): מתניתא פליגא על רבי יוסי: – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא להלן) חלוקה על רבי יוסי (האמורא, שיש להוכיח ממנה שלא כדבריו, ששנו בברייתא): אותן הימים – הימים הקבועים לכמה משפחות להבאת עצים, שנמנו במשנה בתעניות, נוהגין – לעניין איסור הספד ותענית בהם, בשעת קרבן – בזמן שבית המקדש קיים ומקריבים קורבנות, ושלא בשעת קרבן – וגם בזמן שאין בית המקדש קיים ואין מקריבים קורבנות**. רבי יוסה** (התנא) אומר: אינן נוהגין אלא בשעת קרבן – בזמן שבית המקדש קיים**!** - לפי חכמים (תנא קמא בברייתא זו), בני המשפחות שנמנו במשנה בתעניות לא הביאו בימים הללו בכל שנה ושנה עצים משלהם (אלא משל ציבור לזכר בלבד), אלא חגגו את הימים הללו כימי זיכרון לנדבתם ולהבאתם את העצים בראשית ימי הבית השני, משום שאין מקבלים עצים למערכה מיחיד, אף על פי שהם מכשירי קורבן, ולכן הימים הללו נוהגים אפילו משחרב הבית, שהרי אף בזמן הבית לא חגגו אותם אלא כימי זיכרון בלבד. אבל לפי רבי יוסי, הסובר שיחיד מתנדב קורבן ציבור, בני המשפחות שנמנו במשנה בתעניות הביאו בימים הללו בכל שנה ושנה עצים משלהם, ומי שמביא עצים יום זה יום טוב הוא לו, כדין כל המקריב קורבן שנוהג יום טוב בו ביום, ולכן משחרב הבית אין הימים הללו נוהגים, שהרי אינם יכולים להביא עצים (כך פירש רבנו משולם). מכאן שהברייתא לעיל בעניין זמן עצי הכוהנים והעם, שנאמר בה, שהתנו שבני זתוא יביאו בזמן הזה בכל שנה ושנה עצים משלהם, כרבי יוסי היא ולא כחכמים, וזה כדברי רבי אחא (שאמר, שהברייתא רבי יוסי היא), ולא כדברי רבי יוסי (האמורא) בשם רבי אילא (שאמר, שהברייתא דברי הכל היא).

ומציעים מקור נוסף (המסייע לקושיה על רבי יוסי): ועוד מן הדא דתני: – ועוד (יש להוכיח שלא כדברי רבי יוסי האמורא) מן (הברייתא) הזאת ששונה (התנא): אמר רבי אלעזר בירבי צדוק (הראשון, תנא בדור השני): אנו היינו מבני סנאה בן בנימן – משפחה משבט בנימין (עזרא ב,לה; נחמיה ז,לח), והיא אחת מהמשפחות שנמנו במשנה בתעניות, שזמן הבאת עצים שלהם הוא בעשרה באב**, וחל** – פעם אחת לאחר שחרב הבית, תשעה באב להיות בשבת, ודחינו (נראה שצריך לומר: 'ודחו') אותו למוצאי שבת – סנהדרין דחו את התענית של תשעה באב ליום ראשון, שהוא עשרה באב, ולא התענו בשבת, שאין התענית דוחה את השבת (משנה מגילה א,ג), והיינו מתענין ולא משלימין – בני משפחה זו התענו ביום זה, אבל לא השלימו את התענית עד הערב, אלא אכלו ושתו ושמחו, מפני שיום זה יום טוב שלהם היה, שאותם הימים שנמנו במשנה בתעניות נוהגים אף אחר החורבן, כדעת חכמים לעיל, ואין להתענות בהם. הרי שרבי אלעזר בירבי צדוק סובר כחכמים לעיל, שימים אלה נוהגים בין בזמן הבית ובין שלא בזמן הבית, מפני שאף בזמן הבית לא היו אלא ימי זיכרון בלבד. מכאן שהברייתא לעיל בעניין זמן עצי הכוהנים והעם, שנאמר בה, שהתנו שבני זתוא יביאו בזמן הזה בכל שנה ושנה עצים משלהם, לא כרבי אליעזר בירבי צדוק היא, וזה שלא כדברי רבי יוסי (האמורא) בשם רבי אילא (שאמר, שהברייתא דברי הכל היא).

עד כאן המקבילה בירושלמי תעניות ומגילה.

סוגיה זו שייכת לפסקת המשנה "רבי יוסה אומר: אף הרוצה מתנדב שומר חנם", ומקומה בסוף ההלכה, כי הרי הלכה זו מכילה שלוש סוגיות: א. "מתניתא דרבי ישמעאל...", שמוסב על הפסקה "שומרי ספחין"; ב. "כיצד הוא עושה...", שמוסב על הפסקה "נוטלין שכרן מתרומת הלשכה"; ג. "מה ראה זמן עצי כהנים...", שמוסב על הפסקה "רבי יוסה אומר". ונראה שהסיבה שנערכה סוגיה זו בתחילת ההלכה היא, מפני שסוגיה זו היא מהסוגיות הכפולות ועיקרה בתעניות ונעתקה משם לכאן, ולפיכך נעתקה שלא במקומה הראוי ("עלי תמר").

בתוספתא תעניות ג,ו שנו: אותם ימים (זמנים של הבאת עצים שנמנו במשנה בתעניות) אסורים בהספד ובתענית, בין משחרב הבית ובין עד שלא חרב הבית. רבי יוסה אומר: משחרב הבית מותרים, מפני שאבל הוא להם. אמר רבי לעזר בירבי צדוק: אני הייתי מבני סנאה בן בנימין, וחל תשעה באב להיות בשבת, ודחינוהו לאחר שבת, והיינו מתענים ולא משלימים.

ברייתא זו שבתוספתא הובאה בירושלמי כאן. דברי רבי אלעזר בירבי צדוק הובאו כראיה לדברי תנא קמא, שאותם הימים נוהגים גם לאחר שחרב הבית.

לפי התלמוד כאן, תנא קמא, החלוק על רבי יוסי במשנה מסכת שקלים, ותנא קמא, החלוק על רבי יוסי בתוספתא מסכת תעניות, בשיטה אחת הם. לפי מסקנת התלמוד, הלכה ה בתוספתא היא כרבי יוסי בהלכה ו בתוספתא, ולא דברי הכל (גם תנא קמא ורבי אלעזר בירבי צדוק) היא.

רבי אלעזר בירבי צדוק הראשון רגיל לספר פרטים ממאורעותיו וממה שראה בירושלים לפני החורבן ואחריו, וכן הוא מוסר על כמה ממנהגיהם של אנשי ירושלים.

התוספתא סידרה את דברי רבי אלעזר בירבי צדוק אחרי מחלוקת תנא קמא ורבי יוסי, ושתי ברייתות הן שנתחברו בתוספתא, שכן בירושלמי אמרו: "ועוד מן הדא", משמע שהיא ברייתא אחרת ("מבוא לנוסח המשנה", עמודים 1013-1014).

בבבלי בבא מציעא קיח,א-ב אמרו: תנן: שומרי ספיחים בשביעית נוטלים שכרם מתרומת הלשכה. רבי יוסי אומר: הרוצה מתנדב, ושומר חינם. אמרו לו: אתה אומר כן? אם כן, אין באים משל ציבור (שלשיטתך היחיד, השומר, הוא המביא את העומר)! ...אמר רבא: דכולי עלמא הבטה בהפקר קני (השומר דבר של הפקר, אף שלא הגביהו, קנה אותו לעצמו), והכא - בחיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה קמיפלגי; דרבנן סברי: יהבינן ליה אגרא, ואי לא (אם לא ייתנו לו שכר) - חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה; ורבי יוסי סבר: לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה; ו"אתה אומר" הכי קאמרי ליה: מדבריך (משיטתך שאפשר להתנדב ולשמור חינם) לדברינו דחיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה - אין העומר ושתי הלחם באים משל ציבור. איכא דאמרי: אמר רבא: דכולי עלמא הבטה בהפקר לא קני, והכא - בחיישינן לבעלי זרועות (שמא יבואו אנשים אַלָּמים וייקחו את הספיחים לעצמם) קמיפלגי; דתנא קמא סבר: (חוששים לבעלי זרועות, ולכן) תקינו רבנן למיתב ליה ארבע זוזי (כשכר שמירה) מלשכה, כי היכי דלשמעי בעלי זרועות ולפרשו מינייהו (שישמעו שהספיחים הם לצורך הקדש ולא ייקחום); ורבי יוסי סבר: לא חיישינן (לבעלי זרועות, ולכן לא תקינו וכו'); ו"אתה אומר" הכי קאמרי ליה: מדבריך (משיטתך שאפשר להתנדב ולשמור חינם) לדברינו דחיישינן לבעלי זרועות (ולכן תקינו רבנן למיתב ליה ארבע זוזי) - אין העומר ושתי הלחם באים משל ציבור (שיש לשומר חלק בהם, בשכר שמירתו שמוחלו להקדש). וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: בחיישינן לבעלי זרועות קמיפלגי.

בירושלמי לא נמצא מה שאמרו בבבלי, שחכמים ורבי יוסי נחלקו האם חוששים שמא לא ימסור היחיד יפה יפה לציבור. • • •

במשנה שנינו: "העומר ושתי הלחם ולחם הפנים" כול' (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין פיסקה זו. - נראה שיש למחוק פסקה זו, כי סוגיה זו מוסבת על הפסקה "שומרי ספחין בשביעית" ("עלי תמר")).

במשנה שנינו: "שומרי ספחין בשביעית" כול'.

מציעים זיהוי למקור התנאי: מתניתא דרבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן, שאמרה שהעומר בא בשביעית מספיחים שבארץ ישראל, היא) של רבי ישמעאל (בשיטתו של רבי ישמעאל), דרבי ישמעאל אמר: אין העומר בא מן הסוריא (ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים כאן ולהלן: 'מסוריא') – אינו בא מתבואה שגדלה בסוריה, שאין העומר בא מתבואה שגדלה בחוץ לארץ, אלא מתבואה שגדלה בארץ ישראל. וכיוון שאין העומר בא אלא מארץ ישראל, לכן בשנת השמיטה היו בית דין שוכרים שומרים לשמור על הספיחים שצמחו מאליהם בארץ ישראל, כדי שיוכלו להביא מהם את העומר, שאילו היה העומר בא מסוריה, היו יכולים להביא אותו בשנת השמיטה משדות שנזרעו בסוריה, שאין שביעית נוהגת בה, ולא היו צריכים לשכור שומרים**.**

בענייני מעשרות ושביעית בסוריא לא התכוונו חכמים לסוריא בגבולותיה הרחבים (הפרובינציה הרומית של סוריה) אלא לאותו איזור בלבד הגובל עם ארץ ישראל. אמנם המונח סוריא שאנו מוצאים בעניין השקלים שהגיעו לבית המקדש (תוספתא שקלים ב,ג, ראה ירושלמי לעיל ג,ד) כוונתו לפרובינציה סוריה (על פי "עם הארץ הגלילי", עמוד 180 ואילך).

ומציעים משנה: תמן תנינן: – שם (במקום אחר - משנה מנחות ח,א) שנינו: כל קרבנות היחיד והציבור באין מן הארץ ומחוצה לארץ – כל המנחות באות בין מתבואה שגדלה בארץ ישראל ובין מתבואה שגדלה בחוץ לארץ**, מן החדש ומן הישן** – בין מן התבואה החדשה ובין מן התבואה הישנה**, חוץ מן העומר ושתי הלחם, שאין באין אלא מן החדש ומן הארץ** – שבעומר נאמר: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ... וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ, וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם" (ויקרא כג,י), ובשתי הלחם נאמר: "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם" (ויקרא כג,יז).

ומציעים זיהוי למקור התנאי: רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי): דרבי ישמעאל היא – של רבי ישמעאל היא (המשנה שאמרה שאין העומר בא מחוץ לארץ, כדעתו של רבי ישמעאל היא), דרבי ישמעאל אמר: אין העומר בא מן הסוריא – שאין העומר בא מחוץ לארץ**.**

בתוספתא מנחות ט,א-ב שנו: כל קורבנות הציבור והיחיד באים מן הארץ ומחוצה לארץ, אפילו מן הגויים, חוץ מבכור ומעשר, שאין באים אלא מן הארץ ואין באים אלא מישראל. כל המנחות באות מן הארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן, חוץ מן העומר ושתי הלחם, שאין באים אלא מן החדש ומן הארץ.

בבבלי מנחות פג,ב-פד,א אמרו: משנה. כל קורבנות הציבור והיחיד באים מן הארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן, חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינם באים אלא מן החדש ומן הארץ. תלמוד. כמאן? - דלא כי האי תנא; דתניא: רבי יוסי בר רבי יהודה אומר: עומר בא מחוצה לארץ, ומה אני מקיים (וכיצד אני מסביר): "כי תבואו אל הארץ" (ויקרא כג)? שלא נתחייבו (ישראל) בעומר קודם שנכנסו לארץ (אולם לאחר שנתחייבו, יכולים להביאו מכל מקום ואף מחוץ לארץ), וקסבר (רבי יוסי בר רבי יהודה): חדש (איסור אכילת התבואה החדשה קודם הנפת העומר) בחוצה לארץ דאורייתא, דכתיב: "מושבותיכם" (שם), כל מקום שאתם יושבים משמע (אף בחוץ לארץ), ו"כי תבואו" - זמן ביאה היא, וכיוון דאורייתא היא (איסור חדש אף בחוץ לארץ), אקרובי נמי מקריבינן (מן התבואה החדשה שבחוץ לארץ לעומר).

בבבלי אמרו שהמשנה במנחות אינה כרבי יוסי בר רבי יהודה, ובירושלמי אמרו שהמשנה כרבי ישמעאל.

מן העובדה שרבי יוסי בר רבי יהודה, הסובר שאפשר להביא את העומר מחוץ לארץ, נאלץ להסביר את תחילת הפסוק "כי תבואו אל הארץ", משמע שפסוק זה שימש מקור לחולקים עליו ("מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמוד 139 הערה 32).

[ומציעים משנה: תמן תנינן: – שם (במקום אחר - משנה פרה ב,א) שנינו: ולא זו בלבד – ולא פרה אדומה בלבד כשרה לקנות מן הגויים (כך אמרו חכמים בראשה של אותה המשנה), אלא כל קרבנות הציבור והיחיד באים מהארץ ומחוץ לארץ – ואפילו מן הגויים, וכן כל המנחות באות בין מתבואה שגדלה בארץ ישראל ובין מתבואה שגדלה בחוץ לארץ**, מן החדש ומן הישן** – כל המנחות באות בין מן התבואה החדשה ובין מן התבואה הישנה**, חוץ מן העומר ושתי הלחם, שאינן באים אלא מן החדש ומן הארץ.**

ומציעים זיהוי למקור התנאי: רבי חונא אמר בשם רבי ירמיה: דרבי ישמעאל היא – של רבי ישמעאל היא (המשנה שאמרה שאין העומר בא מחוץ לארץ, כדעתו של רבי ישמעאל היא), דרבי ישמעאל אמר: אין העומר בא מסוריה.]

הקטע המוסגר הושלם על פי "שרידי הירושלמי". ובמסירה שלפנינו ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשמט הקטע על ידי הדומות, אבל בנוסח שהיה לפני תלמיד רשב"ש ורבנו משולם היה הקטע הזה.

ומציעים משנה: תמן תנינן: – שם (במקום אחר - משנה כלים א,ו) שנינו: עשר קדושות הן – זו למעלה מזו**: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה? שמביאין ממנה** – מתבואת ארץ ישראל, העומר והביכורים – שנאמר בהם: "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ" (דברים כו,ב), ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות – שאין באים אלא מארץ ישראל**.**

ומציעים זיהוי למקור התנאי: רבי חונה אמר בשם רבי ירמיה: דרבי ישמעאל היא – של רבי ישמעאל היא (המשנה שאמרה שאין העומר בא מחוץ לארץ, כדעתו של רבי ישמעאל היא), דרבי ישמעאל אמר: אין העומר בא מן הסוריא.

ומציעים משנה: תמן תנינן: – שם (במקום אחר - משנה שביעית א,ד) שנינו: נאמר: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת" (שמות לד,כא. - הכתוב הזה מדבר בשבת, אבל קשה, למה פירט הכתוב חרישה וקצירה? והרי כל מלאכה אסורה בשבת! לכן דרשוהו חכמים לעניין חרישה וקצירה בשביעית). - רבי ישמעאל אומר: מה חריש רשות, אף קציר רשות – כשם שחרישה שאסורה בשביעית אינה אלא חרישה של רשות, שהרי אין חרישה של מצווה, כך גם קצירה שאסורה בשביעית אינה אלא קצירה של רשות**, יצא** – מכלל האיסור, קציר העומר – שהוא מותר אפילו בשביעית**.**

**[**כאן התחלת מקבילה בירושלמי שביעית א,ה.

ומציעים קשר בין שתי אמרות (של רבי ישמעאל): רבי ישמעאל כדעתיה – כדעתו (הוא הולך לשיטתו), דרבי ישמעאל אמר: אין העומר בא מסוריה – וכיוון שאין העומר בא אלא מארץ ישראל, לכן בשנת השמיטה מותר לקצור את העומר מספיחים שצמחו מאליהם בארץ ישראל, שאילו היה העומר בא מסוריה, היו יכולים להביא אותו בשנת השמיטה משדות שנזרעו בסוריה**.**

במשנה בשביעית שנינו (בדברי רבי ישמעאל): יצא קציר העומר (המוסגר הושלם על פי "שרידי הירושלמי". ובמסירה שלפנינו נשמט על ידי הדומות)] - ומבארים: שהוא מצוה – שהואיל והוא קציר של מצווה (שקצירת העומר עצמה היא מצווה), הריהו מותר אפילו בשביעית**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי שביעית. המילים "יצא קציר העומר - שהוא מצוה" אינן שייכות לכאן, והסופר שהעתיק משביעית לכאן את המשפט שלפניהן טעה והמשיך להעתיק גם את המילים האלו.

לפי הבבלי (מנחות עב,א) דרש רבי ישמעאל את הכתוב "בחריש ובקציר תשבות" לעניין קציר העומר בשבת, וכן מפורש במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי לד,כא. ברם קשה מאוד לפרש לעניין שבת את הנימוק לשיטת רבי ישמעאל שאין העומר בא מסוריה. ולכן לפי הירושלמי כאן יש לפרש שדרשת רבי ישמעאל מתייחסת להיתר קציר העומר בשביעית או בין בשבת בין בשביעית.

ומציעים מסקנה: הוי (מילה זו נמחקה במסירה שלפנינו על ידי מגיה. וב"שרידי הירושלמי": 'הווי'): – הוֹוֶה (כלומר, נמצא. - המילה היא בינוני יחיד של הפועל הוה ("אוצר לשונות ירושלמיים")): מאן תנא: – מי שנה (את המשנה כאן): שומרי ספחים (הסופר במסירה שלפנינו כתב: 'ספחית', ומגיה הגיה: 'ספחים') בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה? - רבי ישמעאל – שלדעתו אין העומר בא אלא מארץ ישראל, ולכן בשנת השמיטה היו בית דין שוכרים שומרים לשמור על הספיחים שבארץ ישראל**.**

מסקנה זו כבר הוצעה בתחילת הסוגיה: "מתניתא דרבי ישמעאל", אלא שחזרו עליה שוב כאן לפני שהציעו דעה מנוגדת.

ומציעים דעה מנוגדת: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): דברי הכל היא – המשנה דברי הכל היא, אפילו כדברי החולקים על רבי ישמעאל ומתירים להביא את העומר מסוריה, ובשנת השמיטה מביאים את העומר משדות שנזרעו בסוריה**,** ואף על פי כן, בשנת השמיטה היו בית דין שוכרים שומרים לשמור על הספיחים שצמחו מאליהם בארץ ישראל, מפני שאם לא מצאו – תבואה חדשה, בסוריא - מביאין אותו – את העומר, מספחין שבארץ ישראל.

כשמעמידים משנה או ברייתא כחכם יחיד, דרכו של האמורא רבי יוסה להעמיד אותה כדברי הכל (אף נמצא שאמר רבי יוסה כך בשם אמורא אחר, כמו לעיל בהלכה זו).

בבבלי גיטין ח,א-ב אמרו: תנו רבנן: בשלושה דרכים שוותה סוריא לארץ ישראל ובשלושה לחוצה לארץ... חייבת במעשר ובשביעית כארץ ישראל... - קסבר: כיבוש יחיד שמיה כיבוש (כשכבש דוד המלך את סוריה (כיבוש יחיד), נתקדשה בקדושת ארץ ישראל וחייבת במצוות הארץ).

גם לדעת רבי ישמעאל שאין העומר בא מסוריה, וגם לדעת החולקים על רבי ישמעאל ומתירים להביא את העומר מסוריה, אין שביעית נוהגת בסוריה, משום שהם סוברים שכיבוש יחיד אין שמו כיבוש. • • • שואלים: הַהֵן עומר – העומר הזה**, מהו שיזרע לכן** (לכך) מתחילה? – האם מותר לזרוע לכתחילה תבואה בארץ ישראל בשנת השמיטה, שהזריעה אסורה בה, כדי להביא ממנה את העומר? (צדדי השאלה הם, האם זריעת העומר מותרת בשביעית כשם שקצירתו מותרת, או שמא זריעת העומר אסורה בשביעית, הואיל ואין זריעת העומר מצווה, שאם מצא תבואה זרועה אינו חייב לזרוע לצורך העומר, מה שאין כן קצירת העומר שהיא מצווה, שאף אם מצא תבואה קצורה חייב לקצור לצורך העומר) - אין משיבים על שאלה זו. • • • מנחת העומר נקמצת (נלקח ממנה מלוא היד הקמוצה), והקומץ (מלוא היד הקמוצה) נקטר על המזבח, והשיירים נאכלים לכוהנים.

מקשים: רבי חייא בר אדא (השני, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) בעא קומי – שאל (הקשה) לפני רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): לא (ב"שרידי הירושלמי": 'ולא') נמצא כקומץ על השיריים שאינן נאכלין?! (בתמיהה) – כיצד מותר להביא את העומר בשנת השמיטה מספיחים שבארץ ישראל? והרי כשהעומר בא מספיחים, נמצא שכשהכוהן קומץ את המנחה הרי הוא קומץ על שיריים שאינם נאכלים, שכן ספיחים אסורים באכילה, וכיוון שהדין הוא שמנחה שאין שייריה נאכלים אינה נקמצת, לכן אין להביא את העומר מספיחים. כך הקשה רבי חייא בר אדא על מה שאמרו במשנה, שבשנת השמיטה היו בית דין שוכרים שומרים לשמור על הספיחים, כדי שיוכלו להביא מהם את העומר (כך כתב ראב"ד בפירושו לספרא 'בהר' פרשה א).

ומתרצים: אמר ליה: – אמר לו (רבי מנא לרבי חייא בר אדא): נעשה כחמשה דברים שהן באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה – העומר הבא מספיחים דומה לעניין ההלכה לחמישה קורבנות ציבור הנאכלים לכוהנים שהם קרבים אפילו בטומאה, כגון שהכוהנים או כלי השרת טמאים טומאת מת, לפי שזמנם קבוע, ואף על פי שהם באים בטומאה, אינם נאכלים בטומאה (החלק העומד לאכילה מאותם הקורבנות אינו נאכל בטומאה), ואחד מהם הוא העומר (כך שנינו במשנה פסחים ז,ד), וכשם שהעומר בא בטומאה, אף על פי שאין השיריים נאכלים, כך העומר בא מספיחים, אף על פי שאין השיריים נאכלים**.**

במשנה מנחות ג,ד שנינו, שאם נטמאו שייריה של המנחה לפני הקטרת הקומץ - לשיטת רבי אליעזר המנחה כשרה להקריב את קומצה, ולשיטת רבי יהושע המנחה פסולה להקריב את קומצה. הרי שלדעת רבי יהושע אסור לקמוץ על השיריים שאינם נאכלים, ולפי דיעה זו של רבי יהושע הקשה רבי חייא בר אדא לפני רבי מנא על מה שאמרו במשנה כאן שהעומר בא מספיחים. בירושלמי פסחים ז,ה אמר רבי מנא, שהמשנה פסחים ז,ד, שהוא הזכיר בתירוצו בירושלמי כאן, היא כדעת רבי אליעזר במשנה מנחות ג,ד, שמותר לקמוץ על השיריים שאינם נאכלים. הרי שרבי מנא תירץ את מה שאמרו במשנה כאן שהעומר בא מספיחים לפי דיעה זו של רבי אליעזר.

בבבלי מנחות פד,א אמרו: רמי ליה רמי בר חמא לרב חסדא: תנן (שקלים ד,א): שומרי ספיחים בשביעית נוטלים שכרם מתרומת הלשכה (שהעומר בא מתבואת השביעית); ורמינהו: "לאוכלה" (ויקרא כה) - ולא לשריפה! (והרי מעלים לשריפה על המזבח את קומץ העומר!) - אמר ליה: רחמנא אמר לך: "לדורותיכם" (ויקרא כג) (שמצוות העומר נוהגת בכל הזמנים ואף בשנת השמיטה), ואת אמרת: תיבטל (ההקרבה, משום שאין לשרוף פירות שביעית)! - אמר ליה: ומי קאמינא אנא תיבטל? לייתי מדאשתקד (מתבואות של השנה שעברה)! - בעינא כרמל (שתהיה התבואה רכה ומלאה) וליכא (בתבואות של השנה שעברה). - ולייתי מכרמל דאשתקד! - אמר קרא: "כרמל תקריב" (ויקרא ב), בעינא כרמל בשעת הקרבה וליכא.

שאלת הבבלי בעניין הבאת העומר מספיחים בשביעית היא מצד הקטרת הקומץ של מנחת העומר הבאה מספיחי שביעית, כיוון שיש איסור לשרוף ספיחים בשביעית. ואילו שאלת הירושלמי בעניין זה היא מצד קמיצת מנחת העומר הבאה מספיחי שביעית, כיוון שיש איסור לאכול ספיחים בשביעית. • • •

במשנה שנינו: "שומרי ספחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה".

מביאים ברייתא: כיצד הוא עושה? – באיזה אופן הגזבר של ההקדש נותן לעוסקים בעומר (כגון שומרי הספיחים בשביעית) את שכרם מתרומת הלשכה? שאינו יכול לתת להם מעות מתרומת הלשכה, מפני שהמעות הללו הן קודש, ואין הקדש יוצא לחולין אלא אם כן נכנס דבר אחר תחתיו לקדושה, ואין הקדש מתחלל על שכר המלאכה של העובדים לצורכי המקדש (כך דעת בן עזאי במשנה להלן ד,ו). - נוטל מעות מן השולחני ונותן לקוצרין ולשומרין עד שלא יקרב העומר – הגזבר לוקח מהשולחני (חלפן הפורט ומחליף מטבעות) בהקפה מעות של חולין (שאינן קודש) ונותן אותן לקוצרים ולשומרים את העומר בשכרם לפני שקרב העומר, כדי שלא יהיה העומר כבא משל יחיד (משל הקוצרים והשומרים), מביא (ב"שרידי הירושלמי": 'ומביא') מעות מתרומת הלשכה ומחללן עליו – ואחר כך הגזבר מביא מעות מתרומת הלשכה שהן קודש, ומחלל את המעות הללו על העומר, והעומר נכנס בקדושה, והמעות יוצאות לחולין, ונותן אותן לשולחני תמורת המעות שנטל ממנו בשווי שכר הקוצרים והשומרים**.**

ושואלים: וטבו (=וטב הוא) כן? (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשתבשו מילים אלו) – וטוב הוא כך? (וכי יפה (שווה) הוא העומר כך (כשכר הקוצרים והשומרים)? והרי שכרם מרובה יותר מדמי העומר (עשירית האיפה סולת), ואם כן, כיצד הגזבר מביא מעות מתרומת הלשכה בשווי שכר הקוצרים והשומרים ומחלל אותן על העומר?)

ומשיבים: רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי): כל מה שיתן הן הן דמיו משעה הראשונה – כל המעות שייתן הגזבר לקוצרים ולשומרים בשכרם הן בעצמן דמיו של העומר מתחילה, שדמי העומר אינם שוויו כפי שהוא בסוף (כשקרב העומר), אלא הם שווי כל שכר הפועלים שהביאו את העומר מתחילה (מצמיחת הספיחים ואילך) לידי כך, ולכן, כשהגזבר מחלל את המעות מתרומת הלשכה על העומר, הרי הוא מחללן בשוויין**.**

ומציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): אף בפַתָּחֵי (ב"שרידי הירושלמי": 'במפתחי', וכן הוא בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים) אבנים (חורתים קישוטים באבנים) כן – גם בהם הדין כך, שפתחי האבנים לצורך המקדש נוטלים את שכרם מתרומת הלשכה**. כיצד הוא עושה?** – באיזה אופן הגזבר של ההקדש נותן לעובדים בעבודות הבנייה את שכרם מתרומת הלשכה? - נוטל מעות מן השולחני ונותן לקַצָּבִין (עוקרים אבנים מן ההר) (הסופר במסירה שלפנינו כתב "לקצבין" והגיה על הגיליון "לחוצבין", והמגיה מחק "לקצבין". "לקצבין" כבמסירה שלפנינו גם בשני קטעים ב"שרידי הירושלמי". ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: "למקבין". לתיקונו של הסופר אין שום עד נוסף, וכנראה זו הצעת תיקונו של הסופר, שהתקשה ב"קצב" בהקשר זה) ולסַתָּתִין (מתקינים את האבנים שנחצבו, על ידי סיתות וליטוש ויישור, לשם בנייה) עד שלא תינתן (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: 'האבן') על גבי הדימוס (שורת אבנים בבניין (מקור המילה ביוונית)) – הגזבר לוקח מהשולחני בהקפה מעות של חולין ונותן אותן לחוצבים ולסתתים בשכרם לפני שניתנה האבן בבניין במקדש, כדי שלא תהיה האבן כבאה משל יחיד**,** (המגיה במסירה שלפנינו הוסיף: 'אחר כך', כמו בדפוס ונציה הבבלי) מביא (ב"שרידי הירושלמי": 'ומביא') מעות מתרומת הלשכה ומחללן עליה – ואחר כך הגזבר מביא מעות מתרומת הלשכה שהן קודש, ומחלל את המעות הללו על האבן, והאבן נכנסת בקדושה, והמעות יוצאות לחולין, ונותן אותן לשולחני תמורת המעות שנטל ממנו בשווי שכר החוצבים והסתתים (רש"ס מגיה: 'מביא מעות משיירי הלשכה', כי לא מצאנו מי שסובר שהוצאות בניין המקדש באות מתרומת הלשכה. ואולי יש להגיה: 'מביא מעות מלשכת בדק הבית'. וראה ירושלמי להלן הלכה ג).

ושואלים: וטבא היא כן? (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשתבשו מילים אלו) – וטובה היא כך? (וכי יפה (שווה) היא האבן כך (כשכר החוצבים והסתתים)? והרי שכרם מרובה יותר מדמי האבן (אבן אחת), ואם כן, כיצד הגזבר מביא מעות מתרומת הלשכה בשווי שכר החוצבים והסתתים ומחלל אותן על האבן?)

ומשיבים: רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): כל מה שיתן הן הן דמיה משעה הראשונה – כל המעות שייתן הגזבר לחוצבים ולסתתים בשכרם הן בעצמן דמיה של האבן מתחילה, שדמי האבן אינם שוויה כפי שהיא בסוף (כשניתנה על גבי הדימוס), אלא הם שווי כל שכר האומנים שהביאו את האבן מתחילה (מחציבת האבן ואילך) לידי כך, ולכן, כשהגזבר מחלל את המעות מתרומת הלשכה על האבן, הרי הוא מחללן בשוויין**.**

בבבלי מעילה יד,א אמרו: אמר שמואל: בונים (במקדש) בחול (בחומרי בניין של חול) ואחר כך (בגמר המלאכה) מקדישים. מאי טעמא (אין מקדישים אותם בתחילה)? מאן דמתנדב מעות (לבדק הבית) מקדש להו (ואין הגזבר יכול לתת ממעות אלה לפועלים, שאין ההקדש מתחלל על המלאכה, ולכן בונים בחול), ואמר (משנגמרה מלאכת הבניין): "תיחול קדושת מעות אבניין" (והמעות מתחללות על הבניין), ויהיב להון לאומנין (שעבדו בבניין זה של המקדש) בשכרן (וכן לאלה שסיפקו את חומרי הבניין).

לא מצאנו בשום מקום כינוי 'קַצָּב' לעובד באבן, כי אם 'חַצָּב' או 'חוצב'. ואפשר שבניב ארץ ישראלי אחר נקרא 'קצב'. גם הכינוי 'מַקָּב' לא מצאנו במקום אחר לעושה במלאכה. המקבת (פטיש גדול וכבד) מובאת במשנה בכלים (כט,ה; כט,ז) ככלי עבודתם של מפתחי אבנים וסתתים. ייתכן שאלה כונו גם בשם 'מקבין'. לפי הירושלמי כאן יוצא לכאורה, שפתח אבנים (או מפתח אבנים) הוא כינוי כולל הן לחוצב והן לסתת, אך מן המשנה בכלים יש להסיק שמלאכתם שונה, שהרי שיעורי הידות של מקבותיהם (של מפתחי אבנים ושל סתתים) שונים. לכן סביר לומר, שפתח האבנים עסק בגילופי קישוטים באבן ("אוצר כינויי עובדים", עמוד 33).

בברייתא בירושלמי כאן מוזכר שימוש בכסף של שולחנים על ידי פקידי המקדש עד שאפשר יהיה להשתמש בכסף מתרומת הלשכה. הירושלמי כאן מתאר את השולחני כבעל תפקיד או כקבלן משנה במִנהל הציבורי, והוא מוצג כחלק בלתי נפרד מן הגוף המבצע את התשלום לעובדים בשירות המקדש, או לפחות נמצא בקשר איתו ("פרקמטיא", עמודים 201-202).

רבי יוסה בירבי בון מרבה למסור מאמרי החכמים הקדמונים. הוא ירד לבבל ושהה שם זמן מה, ובשובו לארץ ישראל מסר הרבה מאמרים בשם חכמי בבל (בירושלמי כאן הוא מסר בשם אמורא בבלי קדמון). • • •

משנה משנה זו מוסיפה ללמד מה היו עושים בתרומת הלשכה, וכן באה ללמד מה היו עושים בשיירי הלשכה.

פרה – אדומה, ושעיר המשתלח – לעזאזל ביום הכיפורים, ולשון של זהורית (גיזת צמר סרוקה וצבועה בצבע שָׁנִי (אדום-כתום) המופק מתולעת השני) – לשון (רצועה) שהיה הכוהן הגדול קושר בראשו של שעיר המשתלח (משנה יומא ד,ב), באין מתרומת הלשכה.

כבשׁ פרה – שהיו עושים כבש (מסלול משופע) מהר הבית להר המשחה, שהיו מוציאים עליו את הפרה האדומה (משנה פרה ג,ו), וכבשׁ שעיר המשתלח – שהיו עושים כבש מן העזרה אל מחוץ לעיר, שהיו מוציאים עליו את השעיר המשתלח (משנה יומא ו,ד), ולשון שבין קרניו – לשון של זהורית שהיה המוליך את השעיר המשתלח קושר חציה בין שתי קרניו כשהגיע לצוק שממנו היה דוחף את השעיר (משנה יומא ו,ו), ואמת (תעלה) המים – של העיר ירושלים, וחומת העיר – ירושלים, ומגדלותיה וכל צורכי העיר – כגון חפירת בורות ושיחים ומערות ותיקון רחובותיה ושווקיה ושמירת העיר, באין משירי הלשכה – מהשקלים שנותרו בלשכה לאחר שנתרמו מהם שלוש התרומות לתוך הקופות**. אבא שאול** (תנא בדור השלישי והרביעי) אומר: כבשׁ פרה כהנים גדולים עושין אותו משל עצמן – מכספם. אבא שאול חולק על תנא קמא הסובר שכבש פרה בא משיירי הלשכה**.**

פרה אדומה נקנית מתרומת הלשכה, מפני שהיא באה לצורך הקורבנות, שכן אין עבודת הקורבנות אלא בטהורים, ופרה מטהרת את הטמאים (רבנו משולם). שעיר המשתלח נקנה מתרומת הלשכה, מפני שמצווה לקנות אותו ואת השעיר הנשחט לה' בבת אחת, וגם מפני שהוא בא לכפרת הציבור. לשון של שעיר המשתלח נקנית מתרומת הלשכה, מפני שהיא באה לצורך השעיר, ולכן דינה כמו השעיר. כבש פרה אדומה אינו לצורך הפרה אלא מפני החשש לקבר התהום (ספק טומאת קבר של מת), וכבש שעיר המשתלח אינו לצורך השעיר אלא מפני הבבליים שהיו מתלשים בשערו של המוליך את השעיר, וגם לשון שבין קרניו אינה לצורך השעיר, אלא לסימן שנתכפרו עוונותיהם של ישראל אם הלבינה הלשון, ולכן אינם נעשים מתרומת הלשכה.

"לשון של זהורית" שבראש המשנה מוסב על "שעיר המשתלח" שנאמר לפניו, ואינו מוסב גם על "פרה" שנאמר לפני פניו, משום שלא מצאנו בשום מקום שלשון של פרה נקראת לשון של זהורית, אלא לשון של שעיר המשתלח בלבד היא שנקראת כך בכל מקום. לשון של שעיר המשתלח שבראש המשנה, שהיא באה מתרומת הלשכה, אין היא "לשון שבין קרניו" (של שעיר המשתלח) שבהמשך המשנה, שהיא באה משיירי הלשכה. לכן לשון של שעיר המשתלח שבראש המשנה היא לשון שבראש שעיר המשתלח האמורה במשנה שבת ט,ג ויומא ד,ב, ואילו הלשון האמורה במשנה יומא ו,ו היא הלשון שבין קרניו האמורה במשנה כאן.

לשון של זהורית בראש השעיר המשתלח קשר הכוהן הגדול בעזרה לאחר שנתן את הגורלות על שני השעירים, כשעדיין יש לשעיר המשתלח דין קורבן, ולכן לשון של זהורית זו היא צורך קורבן, ולפיכך היא באה מתרומת הלשכה. אבל לשון של זהורית שבין קרניו קשר המוליך את השעיר המשתלח כשהגיע לצוק, כשכבר אין לשעיר המשתלח דין קורבן, ואין בו אלא מצוות שילוח, ולפיכך היא באה משיירי הלשכה (על פי הגר"ח מבריסק).

הלשון שקשרו בראש השעיר המשתלח אינו זה שקשרו חציו בין קרניו. אומנם מהבבלי יומא מא,ב: "של שעיר המשתלח דבעי חלוקה", משמע שחילקו אחר כך את הלשון שבראש השעיר וקשרו חציו בין קרניו, ולפי זה לא היה אלא לשון של זהורית אחד ("שישה סדרי משנה", מועד, השלמות ותוספות, עמוד 460).

חומת העיר ומגדלותיה וכל צורכי העיר באים משיירי הלשכה, מפני שהעיר ירושלים יש לה קשר למקדש ולקורבנותיו, שהרי קודשים קלים נאכלים בכל העיר.

בספרי במדבר פסקה קכג נאמר (בפרה אדומה): "ויקחו" - מתרומת הלשכה. ובתוספתא פרה ב,ד שנו (בפדיון פרה שנפסלה): אם מתרומת הלשכה היתה באה - דמיה נופלים לתרומת הלשכה.

לפי התוספתא משמע שלא תמיד הפרה נקנית מתרומת הלשכה.

בתוספתא שקלים ב,ו שנו: ...עץ ארז ואזוב ושני תולעת (של פרה אדומה) באים משיירי הלשכה.

הגרסה הנכונה היא כגרסת שני כתבי יד של התוספתא: באים מתרומת הלשכה ("תוספתא כפשוטה"). הם נקנים מתרומת הלשכה, מפני שהם באים לצורך הפרה האדומה, ולכן דינם כמו הפרה.

בירושלמי סוטה א,ו אמרו: ייבא כיי דאמר רבי: אמת המים וחומת העיר ומגדלותיה וכל צורכי העיר באין משיירי הלישכה.

הירושלמי סוטה אינו אומר כרגיל "ייבא כיי דתנינן תמן", אלא "כיי דאמר רבי". מכאן שנוסח משנתנו לא היה שנוי לפניהם בלשון זה, אלא ברייתא היא דבי רבי ששנתה בלשון זה (אבל נוסח הבבלי במשנה היה כמו שהוא לפנינו, שכן בברייתא שבבבלי כתובות קו,ב אמרו: זו היא ששנינו: חומת העיר ומגדלותיה וכל צורכי העיר באים משיירי הלשכה). "אמת המים" פירושו אמת המים שבירושלים (ולא אמת המים שבעזרה). והירושלמי לעיל א,ה מוכיח שכך פירושו, שכן אמרו שם: רבי סימון שאל: מעתה, אין מקבלין מהן לאמת המים ולחומת העיר ומגדלותיה, על שם "ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים" ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 73).

ב"חשק שלמה" כתב, שאבא שאול אינו חולק על תנא קמא שמעיקר הדין כבש פרה בא משיירי הלשכה, אלא שהוא אומר שדרכם של כוהנים גדולים היתה להתנדב משלהם, ובזה גם תנא קמא מודה.

כבש פרה טקס שריפת הפרה האדומה, שאפרה נועד לטהר טמאי מת, נערך בהר הזיתים. כדי להוביל את הפרה האדומה מהר הבית למקום שריפתה בהר הזיתים נבנה כבש, שעליו היו מהלכים הפרה האדומה, הכוהן השורף את הפרה ושאר העוסקים במלאכת שריפתה. הכבש שקישר בין הר הבית להר הזיתים חצה את נחל קדרון, שכבר באמצע ימי הבית השני היה לאתר קבורה. החשש מפני מציאותו של קבר שאבד מקומו מכונה "קבר התהום". כדי למנוע את טומאתם של החוצים את הקדרון, היה צורך ליצור חלל מקורה בגובה טפח המאהיל על הטומאה. מסיבה זו נבנה הכבש מעל הקדרון בשיטה הכולאת את הטומאה בחללים שצורתם מעין כיפות. הכבש נבנה שני נדבכים זה על גבי זה, כך שהחללים שמתחת לקשתות העליונות מאהילים על מחיצות הקשתות שתחתיהן, כדי להאהיל גם על השטח שעליו נבנו מחיצות הקשתות התחתונות (משנה פרה ג,ו). הרי שהכבש היו בו שתי קומות זו על גבי זו, שכל אחת מהן בנויה מקשתות בגובה טפח. רבי אליעזר חולק על דעת חכמים המעידים שהיה שם כבש, וטוען שלא היה שם כבש אלא גשר - "עמודים של שיש היו קבועים וכלונסאות של ארז על גביהם" (תוספתא פרה ג,ז). רבי אליעזר, המדגיש את הניגוד בין גשר לבין כבש, מלמד על שיטת החכמים שעליה הוא חולק, ושלפי דעת חכמים לא גשר היה שם אלא כבש. בלשון חכמים, כבש משמש לעלייה או לירידה, ואילו גשר משמש למעבר במפלס אחיד. לכן בחרו חכמים לכנות את המתקן שבנחל קדרון בשם כבש, ללמדך שהיה זה מעין שביל מוגבה שירד לאפיק נחל קדרון ועלה במעלה הר הזיתים עד למקום שריפת הפרה האדומה. העולה מכל זאת הוא, שכבש פרה לא היה גשר ענק, אלא היה שביל מוגבה בגובה נמוך שחללים תחתיו, מבנה שנועד לפתור את בעיית טומאת קבר התהום. גם הכבש שנבנה לשעיר המשתלח היה מסלול מוגבה, שייעודו היה להפריד בין השעיר והאיש ששילח אותו למדבר לבין הבבליים שהיו מתלשים בשערו (משנה יומא ו,ד), והרי לצורך כך די בהגבהה של אמות מספר לכל היותר ("כבש פרה אדומה", "קתדרה" 107, עמודים 183-186). • • • משנה מותר שירי לשכה – השקלים שנשארו בלשכה בסוף השנה, לאחר שעשו מהם את הצרכים הנזכרים במשנה שבהלכה ב, מה היו עושין בהן? לוקחין (קונים) בהן יינות, שמנים וסלתות – ומוכרים אותם למי שצריך יינות לנסכים ושמנים וסלתות למנחות**, והשכר להקדש** – הרווח ממכירתם הוא להקדש**; דברי רבי ישמעאל** (מגדולי התנאים בדור השלישי). רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר: אין משתכרין בשל הקדש – אפילו לצורכי המקדש, שמא יפסיד ההקדש. ולדעת רבי עקיבה מותר שיירי הלשכה מונח בלשכה עד שיצטרכו שוב לדברים המפורטים במשנה לעיל**, אף לא משל עניים** – אין משתכרים גם במעות של עניים, שמא יפסידו**.** • • • משנה מותר התרומה – מה שנותר בקופות מתרומת הלשכה בכל פרס ופרס, לאחר שהביאו ממנה את הדברים המנויים במשניות שבהלכות א-ב, מה היו עושין בה? רקועי (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'רקועי פחים', ומגיה מחק 'פחים') זהב (בכתב יד הבבלי: 'רקועי פחים', אבל בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי: 'ריקועי זהב') – טסים מרודדים (לוחות דקים) של זהב, ציפוי לבית קודש הקדשים – כיסוי לקירות ולתקרה ולרצפה של בית קודש הקודשים**.**

רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) אומר: מותר הפירות – הרווח להקדש ממכירתם של היינות והשמנים והסלתות שקונים ממותר שיירי הלשכה, לדעתו של רבי ישמעאל, כמו ששנינו במשנה שבהלכה ד (ונקרא מותר, לפי ששכר ההקדש הוא מה שנותר לאחר שנמכרו הפירות כנגד ההוצאה של ההקדש), - קייץ המזבח – מביאים ממנו קורבנות עולות, כשהמזבח עומד בטל ואין קורבנות חובה או נדבה להקריב עליו. עולות אלו קרויות קיץ המזבח, שכן "קיץ" פירושו תאנים מיובשות, וכשם שרגילים בני אדם לאכול פירות אלו בגמר הסעודה, כך עולות אלו הן כקינוח סעודה למזבח**, מותר תרומה** – מה שנותר בקופות מתרומת הלשכה, - לכלי שרת – קונים ממנו כלים למקדש**.**

רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר: מותר תרומה – מה שנותר מתרומת הלשכה בקופות, - קייץ המזבח – מביאים ממנו קורבנות עולות, כשהמזבח עומד בטל**, מותר נסכים** – מה שנשתייר להקדש מן היינות והשמנים והסלתות שקנו גזברי ההקדש לצורך נסכים, - לכלי שרת – היו מוכרים אותו וקונים בדמיו כלים למקדש**.**

רבי חנניה סגן הכהנים (תנא בדור הראשון) אומר: מותר נסכים - קייץ המזבח – מביאים ממנו קורבנות עולות, כשהמזבח עומד בטל**, מותר תרומה - לכלי שרת** – קונים ממנו כלים למקדש**.**

זה וזה – רבי עקיבה ורבי חנניה סגן הכוהנים, לא היו מודין – לרבי ישמעאל, בפירות – במותר פירות, שלדעתם לא היה מותר פירות, כמו שאמר רבי עקיבה במשנה שבהלכה ד שאין משתכרים משל הקדש**.**

בתוספתא שקלים ב,ח ומנחות י,ח שנו: אי זהו קייץ המזבח? - שלוקחים את העולות ומקייצים (מאכילים) בהן את המזבח. בבבלי שבועות יב,א-ב (ספרי זוטא במדבר כח,ג) אמרו: מה הם מביאים מן המותרות (של קורבנות הציבור שלא השתמשו בהם באותה שנה)? - קיץ (מביאים מן המותרות קינוח סעודה למזבח) כבנות שבע (תאנים משובחות) לאדם (כשם שמביאים קינוח סעודה לאדם, שכשאין קורבן קרב על המזבח מביאים עולות).

סגן הכוהנים (ראש הכוהנים), או בכינויו הקצר: הסגן, היה שני לכוהן הגדול ועומד לידו בשעת עבודתו במקדש.

בכתב יד אחד של המשנה: "לקיץ המזבח", בכתב יד שני של המשנה: "קייץ המזבח", ובכתב יד שלישי של המשנה ובקטע גניזה של המשנה: "קייץ למזבח". • • •

תלמוד במשנה שנינו: "פרה ושעיר" כול' "ולשון של זהורית... ולשון שבין קרניו...".

כאן התחלת מקבילה בירושלמי יומא ד,ב.

רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): שלשה לשונות – של תולעת השני, הן – הנזכרות במשנה (במשנת רבי): של שעיר (בדפוס ונציה הבבלי נוסף: 'משתלח') בסלע – לשון שהיה הכוהן הגדול קושר בראשו של השעיר המשתלח, וכן לשון שהיה המוליך את השעיר המשתלח קושר חציה בין שתי קרניו, הנזכרות במשנה כאן וביומא, היה משקלן סלע**,** ושל מצורע בשקל – לשון שהיה הכוהן לוקח בשביל המצורע הנטהר מצרעתו (ויקרא יד,ד) ובשביל הבית המנוגע הנטהר מצרעתו (ויקרא יד,מט), הנזכרת במשנה נגעים (יד,א), היה משקלה שקל (חצי סלע), ושל פרה בשתי סלעים – לשון שהיו משליכים אל תוך שריפת הפרה האדומה (במדבר יט,ו), הנזכרת במשנה פרה (ג,יא), היה משקלה שתי סלעים**.**

רבי חונייה דברת חוורן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, מהיישוב ברת חוורן בהרי חוורן בעבר הירדן) אמר בשם רבי בא בר זבדא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) שאמר בשם רבי שמעון בן חלפותא (תנא בדור החמישי) (ב"שרידי הירושלמי": 'רבי חונייה דברת חוורן בשם רבי שמעון בר חלופ...', ולא נזכר רבי בא בר זבדא. ובמקבילה ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'רבי בא בר זבדא בשם רבי שמעון בן חלפתא', ולא נזכר רבי חונייה דברת חוורן. ובמסירה שלפנינו יש להפוך את סדר האמוראים: 'רבי בא בר זבדא, רבי חונייה דברת חוורן בשם רבי שמעון בן חלפותא', משום שכך ראוי להיות על פי סדר הדורות): של פרה בשתי סלעים ומחצה – לשון שהיו משליכים אל תוך שריפת הפרה האדומה היה משקלה שתי סלעים וחצי**.**

ואית דמפקין לישנא: – ויש שמוציאים את הלשון (אומרים את הדבר בלשון אחרת, מציעים ניסוח אחר של הלשון שאמר רבי שמעון בן חלפותא):: בעשרה זִין (כן הוא ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה. ובמסירה שלפנינו הגיה מגיה: 'זוז', וכן הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים) – לשון שהיו משליכים אל תוך שריפת הפרה האדומה היה משקלה עשרה זין (עשרה זוז), שהם שתי סלעים ומחצה (סלע הוא ארבעה זוזים).

עד כאן המקבילה בירושלמי יומא.

סלע, שקל וזוז היו משמשים מטבעות וגם משקלות. במשנה תרומות י,ח נזכר "משקל עשרה זוז", אך הנוסח בכמה כתבי יד של המשנה: "משקל עשרה זין", וכן הוא באותו עניין בתוספתא תרומות ט,א. "זין" נזכר גם באותו עניין בירושלמי תרומות י,ז.

בבבלי יומא מא,ב-מב,א אמרו: כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: שלוש לשונות (של תולעת השני) שמעתי, אחת של פרה, ואחת של שעיר המשתלח, ואחת של מצורע. אחת משקל עשרה זוז, ואחת משקל שני סלעים (שמונה זוז), ואחת משקל שקל (שני זוזים), ואין לי לפרש (איזו מהן הקטנה ואיזו הגדולה). - כי אתא רבין פירשה משמיה דרבי יונתן: של פרה - משקל עשרה זוז, ושל שעיר המשתלח - משקל שני סלעים, ושל מצורע - משקל שקל. אמר רבי יוחנן: פליגי בה רבי שמעון בן חלפתא ורבנן בפרה (בלשון של פרה); חד אמר: משקל עשרה זוז, וחד אמר: משקל שקל. - אמר ליה רבי ירמיה מדיפתי לרבינא: לא בפרה פליגי, אלא בשעיר המשתלח (בלשון של שעיר המשתלח) פליגי.

בבבלי אמרו משמו של רבי יונתן שלא כמו שאמרו בשמו בירושלמי. של פרה - לפי הבבלי עשרה זוז, ולפי הירושלמי שני סלעים (שמונה זוז), ושל שעיר - לפי הבבלי שני סלעים, ולפי הירושלמי סלע. אומנם, של מצורע - גם לפי הבבלי וגם לפי הירושלמי שקל. בבבלי לא ידעו מה אמר רבי שמעון בן חלפתא בשל פרה. אבל לפי הירושלמי, רבי שמעון בן חלפתא הוא שאמר, ששל פרה - עשרה זוז (שני סלעים ומחצה).

במשנה יומא ד,ב שנינו: קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח והעמידו כנגד בית שילוחו, ולנשחט כנגד בית שחיטתו. בבבלי יומא מא,ב שאלו לפירוש דיבור המשנה "ולנשחט כנגד בית שחיטתו", האם הוא עולה על הקשירה, שהכוהן הגדול קשר לשון של זהורית כנגד צווארו של השעיר הנשחט, או שהוא עולה על ההעמדה, שהעמיד את השעיר הנשחט כנגד מקום שחיטתו, ולא קשרו בשעיר הנשחט לשון של זהורית. בבבלי הסיקו, שהוא עולה על הקשירה, שקשר בו את הלשון כנגד הצוואר. בסדרי עבודה ארץ ישראליים ליום הכיפורים של הפייטן יוסי בן יוסי ושל פייטנים אחרים לא נתפרשה המשנה כבבלי. הפייטנים הזכירו לשון של זהורית רק אצל שעיר המשתלח, ופירשו את דיבור המשנה "ולנשחט כנגד בית שחיטתו" שהוא עולה על ההעמדה. ונראה שזה פירוש ממסורת ארץ ישראל. מכיוון שקשירת לשון של זהורית בצווארו של השעיר הנשחט אינה נזכרת במקום אחר, לכן נראה כמו שהבינו הפייטנים ש"ולנשחט" מוסב על "והעמידו" ולא על "קשר לשון של זהורית". גם רבי יוחנן בבבלי, שאמר ששלוש לשונות הן, מונה את הלשון של שעיר המשתלח, ואינו מזכיר את הלשון של השעיר הנשחט. קשירת לשון של זהורית בראש השעיר ביום הכיפורים אינה מופיעה במקרא. • • •

תלמוד המשנה שבהלכה ב לימדה מה היו עושים בתרומת הלשכה ומה היו עושים בשיירי הלשכה. מה היו עושים עוד בתרומת הלשכה (בשקלים שתרמו מן הלשכה ומילאו בהם את הקופות)? -

רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) אמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): תלמידי חכמים המלמדין את הכהנים – במקדש, הילכות שחיטה, הילכות קבלה – קבלת הדם לתוך כלי, הילכות זריקה – זריקת דם הקורבן על המזבח (וכן שאר הלכות עבודות הקורבנות), - נוטלין שכרן מתרומת הלשכה – מפני שלימוד הלכות אלו הוא לצורך קורבנות הציבור**.**

בבבלי כתובות קו,א אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: תלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה לכוהנים, היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה. אמר רב גידל אמר רב: תלמידי חכמים המלמדים הלכות קמיצה לכוהנים, היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה. ובבבלי חולין ט,א אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה - אסור לאכול משחיטתו, ואלו הן הלכות שחיטה: שהייה (שהתחיל לשחוט ושהה כדי שחיטה ואחר כך גמר את השחיטה), דרסה (שחתך את הסימנים בדחיקת הסכין, שלא בדרך הולכה והבאה), חלדה (שתחב את הסכין בין הסימנים וחתך אותם), הגרמה (שחתך את הסימנים מחוץ למקום הכשר לשחיטה) ועיקור (שעקר את הסימנים).

רבי יצחק בר רדיפה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מבקרי מומי קדשים – הבודקים את הבהמות העומדות להקרבה, האם אין בהם מומים הפוסלים אותן להקרבה, - נוטלין שכרן מתרומת הלשכה – מפני שביקור מומים הוא לצורך קורבנות הציבור**.**

בבבלי כתובות קו,א אמרו: אמר רבי יצחק בר רדיפא אמר רבי אמי: מבקרי מומים שבירושלים היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה.

מבקרי מומים היו חבורה מיוחדת של כוהנים שהיו מומחים לביקורת מומים. בדיקת הבהמות לקורבן היתה מדוקדקת ומפורטת מאוד.

רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי תנחום בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי שמלאי (אמורא בדור השני): מגיהי ספר העזרה – הבודקים ומתקנים את השיבושים בספר התורה שהיה בעזרה במקדש (בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי: 'ספר עזרא'. כתיב זה רומז שהספר קשור לעזרא הסופר), - נוטלין שכרן מתרומת הלשכה – מפני שהגהת ספר העזרה היא מצורכי המקדש**.**

בבבלי כתובות קו,א אמרו: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מגיהי ספרים (ספרי תורה) שבירושלים היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה.

לפי הירושלמי, רק מגיהי ספר העזרה היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה, לפי שספר העזרה הוא לצורך כל ישראל (תלמיד רשב"ש). בספר התורה שבעזרה היו קוראים בעזרה הכוהן הגדול ביום הכיפורים והמלך ב'הקהל'. על פי ספר התורה שבעזרה היו מגיהים את כל ספרי התורה, כי ספר זה היה הנוסח הנכון היחידי שהיה מתוקן על פי דין לקריאה בציבור. מספר העזרה היו מגיהים את ספר התורה של המלך (ספרי דברים פסקה קס; ירושלמי סנהדרין ב,ו).

גידול בר בנימין (אמורא בבלי בדור השני) אמר בשם אסי (רב אסי, אמורא בבלי בדור הראשון): שני דייני גזילות (בקטע גניזה אחד ב"שרידי הירושלמי": 'גזירות', וכן הוא בדפוס ונציה הבבלי) – שהיו בירושלים, שהיו ממונים על הגזל ומוחים ביד הגזלנים (ירושלמי כתובות יג,א), - נוטלין שכרן מתרומת הלשכה (בשני קטעי גניזה ב"שרידי הירושלמי": 'משיירי הלשכה').

במשנה כתובות יג,א שנינו: שני דייני גזירות היו בירושלים. ובבבלי כתובות קה,א אמרו: שלושה דייני גזילות היו בירושלים... - אמר רב נחמן בר יצחק: שהיו גוזרים גזירות על גזילות (שהיו קובעים דינים בדיני גזילות). אמר רב יהודה אמר רב אסי: גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלים שכרם תשעים ותשעה מנה (לשנה (מנה הוא מאה דינרי כסף)) מתרומת הלשכה. לא ספקו (אם לא היה סכום זה מספיק להם לצורכיהם) - מוסיפים להם.

דייני הגזילות היו בית הדין של ירושלים של ימי בית שני שעסק בדיני ממונות, אך לא היו חלק מעולמם של חכמים. דייני הגזילות שפטו בסמכות עירונית-אזרחית וחוקקו תקנות, וחכמים בני אותו דור התווכחו עימם. לפי הירושלמי כאן, דייני הגזילות היו חלק ממנגנון בית המקדש. יש כאן הרחבה של תפקידי המקדש וקביעה שהמשפט הוא חלק מסמכויות המקדש ("משנת ארץ ישראל", מסכת שקלים, עמודים 132-133). פעילותם של דייני הגזירות היתה קשורה במוסדותיו של בית המקדש. דייני הגזירות פעלו בפני הבית ופעילותם פסקה אחר חורבנו. דיניהם היו קשורים במקדש, אם בדינים ביחס לכהונה ואם בהשגחה על עוברי עבירה בתחום המקדש. לכן נטלו שכרם מתרומת הלשכה ("חכמי המשנה והתלמוד", עמוד 264).

ומביאים מחלוקת: שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: נשים האורגות בפרכות – שהיו בבית המקדש השני בין הקודש (ההיכל) ובין קודש הקודשים (בימי קדם היתה האריגה עיסוק של נשים), - נוטלות שכרן מתרומת הלשכה.

רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר: (מתרומת) [מלשכת (תוקן על פי שני קטעי גניזה ב"שרידי הירושלמי", וכן הוא בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי. ובכתב יד שקלים: 'מתרומת לשכת')] בדק הבית – נשים האורגות בפרוכות היו נוטלות שכרן מלשכה מיוחדת שהיתה במקדש, שנקראת לשכת בדק הבית, שהיו נותנים בתוכה קודשי בדק הבית (הדברים והמעות המיועדים לתיקון בנייני בית המקדש), ולא היו נוטלות שכרן מתרומת הלשכה**.**

ומסבירים את המחלוקת: מה ופליג? (במסירה שלפנינו הוי"ו נגרדה, כנראה על ידי מגיה. כבגוף המסירה שלפנינו גם בקטע גניזה אחד ב"שרידי הירושלמי", ובקטע גניזה שני: 'מא ופליגי'. - פשר המונח "מה ופליג" כאן צריך עיון. כאן המונח אינו מציע יישוב לקביעות סותרות לכאורה, אלא הסבר למחלוקת אמיתית. לפי זה, "מה ופליג" כאן מתפרש כמו "במאי קמיפלגי" בבבלי. ואף על פי שהוראה זו חריגה, קשה להגיה סוגיה זו, מכיוון שגרסת המסירה שלפנינו מקוימת על ידי שני קטעי גניזה. במקבילה לסוגיה זו בשיר השירים רבה, המילים "מה ופליג" חסרות. ואין להגיה "מה פליגין" במקום "מה ופליג" (כמו שהגיה ב"אוצר לשונות ירושלמיים"), כי המונח "מה פליגין" אינו מתפרש כמו "במאי קמיפלגי" בבבלי ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 400)) - שמואל עבד לה כקרבן – עושה אותה כקורבן (מחשיב את הפרוכת שיש לה דין קורבן ציבור, הואיל והיו מזים על הפרוכת שבין הקודש ובין קודש הקודשים מדם פר העלם דבר של ציבור, שעירי עבודה זרה, ושעיר יום הכיפורים, שהם קורבנות ציבור, ולכן לדעתו נשים האורגות בפרוכות היו נוטלות שכרן מתרומת הלשכה), ורב חונה עבד לה כביניין – עושה אותה כבניין (מחשיב את הפרוכת שיש לה דין בניין, הואיל והפרוכות שהיו בבית השני בין הקודש (ההיכל) ובין קודש הקודשים היו במקום קיר אבנים שהיה שם בבית הראשון, ולכן לדעתו נשים האורגות בפרוכות היו נוטלות שכרן מלשכת בדק הבית).

בתוספתא שקלים ב,ו שנו: הנשים היו (כלומר, הנשים שהיו) אורגות בפרכות... נוטלים שכרם מתרומת הלשכה. בבבלי כתובות קו,א אמרו: אמר רב נחמן אמר רב: נשים האורגות בפרוכות נוטלות שכרן מתרומת הלשכה; ואני אומר: מקודשי בדק הבית, הואיל ופרוכות תחת (במקום) בניין עשויות (הפרוכות שבין ההיכל לקודש הקודשים שעשו בבית שני יש להן דין בניין, הואיל והן עשויות במקום הבניין שהיה מבדיל בבית ראשון בין ההיכל לקודש הקודשים, ולכן היו הנשים האורגות בפרוכות נוטלות שכרן מהכסף שהוקדש לבניין). - מיתיבי: נשים האורגות בפרוכות היו נוטלות שכרן מתרומת הלשכה! - התם בדבבי (הפרוכות שהיו במקדש כנגד השערים אינן עשויות במקום בניין אלא לנוי המקדש ולשם צניעות, ולכן לא היו נוטלות שכרן מהכסף שהוקדש לבניין), דאמר רבי זירא אמר רב: שלוש עשרה פרוכות היו במקדש שני: שבע כנגד שבעה שערים (שהיו בעזרה), שתיים - אחת לפתחו של היכל ואחת לפתחו של אולם, שתיים בדביר, שתיים כנגדן בעלייה (מעל הדביר).

רב בבבלי ושמואל בירושלמי סוברים, שהפרוכות שהיו בבית שני בין ההיכל לקודש הקודשים נעשו מתרומת הלשכה, ורב נחמן בבבלי ורב חונה בירושלמי סוברים, שהן נעשו מקודשי בדק הבית. ב"אור שמח" (שקלים ד,ב) כתב, שלפי הבבלי (ראה להלן), הבניין של ההיכל והעזרות בא מקודשי בדק הבית, ולכן אמרו בבבלי, שלרב נחמן, כיוון שהפרוכות במקום בניין הן, הרי הן כבניין ונעשו מקודשי בדק הבית, אבל לפי הירושלמי (ראה להלן), הבניין של ההיכל והעזרות בא משיירי הלשכה, ולכן יש להקשות, מדוע אמרו בירושלמי, שלרב חונה נעשו הפרוכות מקודשי בדק הבית, כיוון שהן כבניין, והרי אם הן כבניין, יש לעשות אותן משיירי הלשכה? אולי אפשר ליישב את הקושיה ב"אור שמח", שבירושלמי ידעו, שרב חונה הבבלי סובר כמו הבבלי, שהבניין של ההיכל והעזרות בא מקודשי בדק הבית, ואינו סובר כמו הירושלמי.

במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות כ,ט נאמר: רבי עקיבה אומר: גדולה מלאכה, שהרי נהנה שווה פרוטה מן ההקדש מביא מעילה וחומשה ומביא אשם בשתי סלעים, והפועלים שהיו עושים בהקדש נוטלים שכרם מתרומת הלשכה.

בשיר השירים רבה ג [ו] ב נאמר: "הנה מיטתו שלשלמה שישים גיבורים סביב לה" - רבי שמלאי פתר קרייה במשמרות (משמרות הכהונה ומשמרות הלווייה)... "כולם אחוזי חרב" - רבי זעירא ורב יהודה בשם שמואל: אלו תלמידי חכמים שמלמדים לכוהנים שחיטה והלכות זריקה וקבלה וקמיצה. רבי יצחק בשם רבי אמי אמר: אלו מבקרי מומי קודשים, ונוטלים שכרם מתרומת הלשכה. רב גידול בר בנימין בשם רב יסא: שני דייני גזילות היו בירושלים, והיו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה. - שמואל אמר: נשים היו אורגות בפרוכת, ונוטלות שכר מתרומת הלשכה. רב הונא אמר: מלשכת בדק הבית. הדין (רב הונא) עבד לה כבניין, והדין (שמואל) עבד לה כקורבנות. "מלומדי מלחמה" - שהיו מלמדים (דורש "מלמדי" בלמ"ד פתוחה) לכוהנים היאך יעשו עבודה; "איש חרבו" וגו' - שהיו מזהירים אותם בעת ששוחטים, שלא ייפגל אחד מהזבחים ושלא לפסול אחד מן הקורבנות בנותרות.

ומציעים ברייתא: אמר רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): תנא – שנה (ברייתא) רבי יהודה גרוגרות (אמורא ארץ ישראלי שקשה לקבוע את זמנו): (הסופר במסירה שלפנינו כתב כאן: 'השולחן והמנורה והמזבחות', ומחק את טעות העתקתו מלהלן, ואינו בשום נוסח) הקטורת – קטורת הסמים, שהיו מקטירים בכל יום על המזבח הפנימי, וכל קרבנות הציבור - באין מתרומת הלשכה – מהשקלים שתרמו מן הלשכה ומילאו בהם את הקופות**. מזבח הזהב** – המזבח הפנימי שבהיכל, וכל כלי שרת ("בשרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'וכלי שרת') – כלים לשירות בבית המקדש (לקבלת הדם כדי לזורקו על המזבח, לקבלת המנחות, לאפיית המנחות, לנתינת אימורי הקורבנות וקמצי המנחות כדי להעלותם למזבח ולהקטירם, להיפוך האימורים שעל המזבח, לגריפת הדשן מעל המזבח ולהוצאתו ממנו, לבישול בשר הקורבנות, לניסוך יין ומים, למדידה, למתן הקטורת, לגריפת גחלי אש מהמזבח לצורך הקטורת, לניקוי הנרות שבמנורה, לתיקון הפתילות שבנרות), - באין ממותרי נסכים – מה שהשתייר מן הסלתות והיינות שהקריבו לצורך נסכים הוא "מותר נסכים", והיו מוכרים אותו וקונים מדמיו דברים אלו (זו דעת רבי עקיבא במשנה להלן, שמותר נסכים לכלי שרת). מזבח הזהב בא ממותר נסכים, מפני שכלי הוא ואינו בניין, שאינו מחובר לאדמה ויכולים לטלטלו, לפיכך דינו ככלי**. מזבח העולה** – מזבח החיצון שבעזרה, שהוא בניין של אבנים, וההיכל והעזרות – עזרת נשים והעזרה הפנימית, - באין משירי הלשכה – צורכי הבניין שלהם באים מהשקלים שנותרו בלשכה לאחר שנתרמו מהם שלוש התרומות לתוך הקופות**. חוץ לעזרות** – הבניינים שבהר הבית שהם מחוץ לעזרות, - באין מלשכת בדק הבית – צורכי הבניין שלהם באים מלשכת בדק הבית, שהיו נותנים בתוכה קודשי בדק הבית (הדברים והמעות המיועדים לתיקון בנייני בית המקדש).

ומקשים (על הברייתא שאמרה, שמזבח העולה וההיכל והעזרות באים משיירי הלשכה): והא תני: – והרי (התנא) שונה / שנוי (שנויה ברייתא): אבני המזבח וההיכל והעזרות – האבנים שבונים בהן את מזבח העולה ואת ההיכל ואת העזרות, - מועלין בהן – אם נהנו בשוגג מהאבנים האלו, חייבים להביא קורבן אשם מעילות**!** ומפרטים את היסוד לקושיה: וכי יש מעילה בשיריים?! – אם מזבח העולה וההיכל והעזרות באים משיירי הלשכה, הנהנה מהאבנים האלו לא מעל, כיוון שאין מעילה בשיירי הלשכה, ואם כן, מדוע אמרה הברייתא, שמועלים בהם? אלא על כורחך שאין הם באים משיירי הלשכה.

ותמהים: אלא כרבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי), דרבי מאיר אמר: מועלין בשיריים?! – וכי אין לנו לומר אלא שהברייתא, שאמרה שמועלים באבני המזבח וההיכל והעזרות, היא כרבי מאיר, שאמר שמועלים בשיירי הלשכה?! (בירושלמי לעיל ג,ד אמר רבי מאיר, שאם נהנו בשוגג משיירי הלשכה, חייבים להביא קורבן אשם מעילות, מפני שאולי יצטרכו להשתמש בשיירי הלשכה לקניית קורבנות ציבור כשישלמו השקלים בקופות משלוש התרומות. אבל חכמים חולקים על רבי מאיר וסוברים שאין מועלים בשיירי הלשכה, מפני שלדעתם אין משתמשים בשיירי הלשכה לקניית קורבנות ציבור).

ודוחים (את התמיהה): אמר רבי חיננא ("בשרידי הירושלמי": 'חננה'): כלום (וכי) אמר רבי מאיר אלא (ב"שרידי הירושלמי": 'לא'. - 'לא' היא צורה קצרה של 'אלא') בתוך שנתו?! (בתמיהה) – וכי אמר רבי מאיר שמועלים בשיירי הלשכה שלא בתוך שנתו (אלא אף חוץ לשנתו)?! והרי רבי מאיר אמר שמועלים בשיירי הלשכה רק בתוך שנתו (כששיירי הלשכה הם של שנה זו), שהרי הוא אומר שמועלים בשיירי הלשכה שמא יצטרכו להם לקורבנות ציבור, וזהו רק בתוך שנתו, אבל לא חוץ לשנתו (כששיירי הלשכה הם של שנה שעברה), מפני שלא יצטרכו להם לקורבנות ציבור, שכן אין קונים קורבנות ציבור בשקלים של שנה שעברה. והכא חוץ לשנתו אנן קיימין – וכאן חוץ לשנתו אנו עומדים (עוסקים) (בברייתא, שאמרה שמועלים באבני המזבח וההיכל והעזרות, מדובר, לפי רבי מאיר, באבנים שבאו משיירי הלשכה של שנה שעברה, שהרי לרבי מאיר אין מוציאים את שיירי הלשכה לצורך דברים אחרים (מלבד קורבנות ציבור) אלא כשהם של שנה שעברה, ואף רבי מאיר מסכים שאין מועלים בשיירי הלשכה חוץ לשנתו, ולכן הברייתא, שאמרה שמועלים באבני המזבח וההיכל והעזרות, אינה כרבי מאיר. - מעתה יש להקשות שוב: וכי יש מעילה בשיריים?!).

במשנה להלן ד,ד נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא האם כלי שרת באים ממותר נסכים או ממותר התרומה (מהשקלים שנשארו בקופות כשהגיע הפרק לתרום).

בתוספתא שקלים ב,ו שנו: הסירות והיעים והמזמרות והמזרקות וכלים שהכוהנים נאותים בהם (נהנים ומשתמשים בהם לצורכם באכילת קודשים, כגון כלי הבישול של קודשי קודשים שהכוהנים היו מבשלים בהם) באים מתרומת הלשכה. מזבח הזהב וכלי שרת באים משיירי הלשכה.

בשני כתבי יד של התוספתא הנוסח ברישא "באים משיירי הלשכה" ובסיפא "באים מתרומת הלשכה". הכלים שברישא הם כלי נחושת (על פי ירמיהו נב,יח). וכלי שרת שבסיפא הם, כנראה, כלי שרת של זהב, בדומה למזבח הזהב, ובניגוד לכלי נחושת שברישא ("תוספתא כפשוטה").

ובתוספתא מנחות ט,יח שנו: מנורה וכלי שרת מצוותם להביא ממותר נסכים. אין להם - יביאו מתרומת הלשכה.

בבבלי כתובות קו,א-ב אמרו: בעא מיניה רב הונא מרב: כלי שרת, מהו שייעשו מקודשי בדק הבית (גם מקודשי בדק הבית)? צורך מזבח נינהו, ומקודשי בדק הבית אתו, או צורך קורבן נינהו, ומתרומת הלשכה (ממותר תרומת הלשכה, כרבי ישמעאל) אתו? - אמר ליה: אין נעשים אלא מתרומת הלשכה. - איתיביה: "וככלותם הביאו לפני המלך ויהוידע את שאר הכסף ויעשהו כלים לבית ה' כלי שרת" וגו' (דברי הימים ב כד)! (משמע שכלי השרת נעשים מהכסף שהוקדש לבדק הבית!) - אמר ליה: דאקרייך כתובי לא אקרייך נביאי: "אך לא ייעשה בית ה' סיפות... כל כלי זהב וכלי כסף מן הכסף המובא בית ה'... כי לעושי המלאכה ייתנוהו..." (מלכים ב יב) (הרי שלא עשו את כלי השרת מהנדבה לבדק הבית). - אי הכי, קשו קראי אהדדי! - לא קשיא: כאן (בדברי הימים) שגבו (לצורך בדק הבית) והותירו (עושים מהכסף הנותר כלי שרת), כאן (במלכים) שגבו ולא הותירו (נותנים את הכסף כולו לבדק הבית). - וכי גבו והותירו מאי הוי? (הרי הכסף הוקדש לצורך אחר, ואם כלי שרת אינם נעשים מקודשי בדק הבית, כיצד אפשר להשתמש בו לכך?) - אמר רבי אבהו: לב בית דין מתנה עליהם (בתחילת הקדשם), אם הוצרכו (לבדק הבית) - הוצרכו, ואם לאו - יהו לכלי שרת. תנא דבי רבי ישמעאל: כלי שרת באים מתרומת הלשכה (בתוספות פירשו, שאין הכוונה לתרומת הלשכה עצמה, אלא למותר תרומת הלשכה, כדעת רבי ישמעאל להלן), שנאמר: "שאר הכסף", איזהו כסף שיש לו שיריים? הווי אומר: זה תרומת הלשכה. - ואימא: שיריים גופייהו! (נאמר שכלי שרת באים משיירי הלשכה!) ..."הכסף" - כסף ראשון (מפסוק זה מוכח שהם באים מתרומת הלשכה עצמה ולא משייריה). מיתיבי (על רב): הקטורת וכל קורבנות ציבור - באים מתרומת הלשכה. מזבח הזהב ולבונה וכלי שרת - באים ממותר נסכים. מזבח העולה, הלשכות והעזרות - באים מקודשי בדק הבית. חוץ לחומת העזרה - באים משיירי הלשכה. זו היא ששנינו: חומת העיר ומגדלותיה וכל צורכי העיר - באים משיירי הלשכה! - תנאי היא; דתנן (משנה שקלים ד,ד): מותר תרומה (מותר תרומת הלשכה) מה היו עושים בה? ריקועי זהב ציפוי לבית קודשי הקודשים. רבי ישמעאל אומר: מותר תרומה - לכלי שרת. רבי עקיבא אומר: מותר תרומה - לקיץ המזבח, מותר נסכים - לכלי שרת. רבי חנינא סגן הכוהנים אומר: מותר נסכים - לקיץ המזבח, מותר תרומה - לכלי שרת.

הדברים הבאים לפי הברייתא בבבלי מקודשי בדק הבית, באים לפי הברייתא בירושלמי משיירי הלשכה, והדברים הבאים לפי הברייתא בבבלי משיירי הלשכה, באים לפי הברייתא בירושלמי מקודשי בדק הבית. בתוספות (בבלי קידושין נד,ב) כתבו, שאף בירושלמי לא התכוונו אלא לומר שבניין ההיכל והעזרות בא אף משיירי הלשכה, אבל הם מודים שהוא בא מקודשי בדק הבית. בדברי תוספות מיושבת הקושיה ב"אור שמח" שהובאה לעיל (מדוע אמרו בירושלמי, שלרב חונה נעשו הפרוכות מקודשי בדק הבית כיוון שהן כבניין, והרי אם הן כבניין, יש לעשות אותן משיירי הלשכה?).

כיוון שהביאו ברייתא אחת ששנה רבי יהודה גרוגרות בעניין המקדש וכליו, מביאים ברייתא נוספת שהוא שנה באותו עניין.

ומציעים ברייתא: אמר רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): תנא – שנה (ברייתא) רבי יהודה גרוגרות (אמורא ארץ ישראלי שקשה לקבוע את זמנו): השולחן והמנורה והמזבחות – מזבח הזהב ומזבח העולה, והפרכות – בין הקודש (ההיכל) ובין קודש הקודשים, - מעכבין את הקרבן – שאם חסר אחד מהכלים האלה או שאינו במקומו הקבוע - אסור להקריב קורבן או לעבוד עבודה במקדש, ואם הקריב או עבד - הקורבן או העבודה פסולים**; דברי רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי). וחכמים אומרים: אין לך מעכב את הקרבן אלא הכיור והכן בלבד – שמקדשים ממנו הכוהנים את ידיהם ואת רגליהם לעבודה, שאם חסר הכיור או כנו - אסור להקריב קורבן או לעבוד עבודה במקדש, ואם הקריב או עבד - הקורבן או העבודה פסולים. אבל השולחן והמנורה והמזבחות והפרוכות אינם מעכבים**.**

ותמהים (על החכמים בברייתא): ולא אמר כן (צריך לומר: 'ולא כן', כמו שהוא "בשרידי הירושלמי") – (וכי) לא כך רבי אלעזר (בן פדת, אמורא בדור השני) ורבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) תריהון אמרין: – שניהם אומרים (אמרו דבר אחד): כל הן דכתיב – כל היכן (בכל מקום) שכתוב: "נֹכַח" – כגון במנורה: "וְשַׂמְתָּ... אֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן" (שמות כו,לה) - כנגד השולחן, שיהא מרחק המנורה מן הפרוכת שווה למרחק השולחן מן הפרוכת, - מעכב – את הקורבן, שצריך שתהיה המנורה נוכח השולחן, ואם המנורה אינה במקומה הקבוע - מעכבת**,** אבל במקום שכתוב: "צֶלַע" – כגון בשולחן: "וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן" (שם) - סמוך לכותל הצפוני של המשכן, - אינו מעכב – את הקורבן**; ואמר רבי שמואל בר נחמן** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): ואפילו במקום שכתוב: "צלע" – כגון בשולחן, - מעכב – את הקורבן**; ואמר רבי אילא** (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי שמואל בר נחמן: ואפילו במקום שכתוב שימה – כגון בפרוכת: "וַיָּשֶׂם אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ" (שמות מ,כא) - משה שם את הפרוכת הסוככת על הארון ומסתירה אותו, ובמזבח הזהב: "וַיָּשֶׂם אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת" (שמות מ,כו), ובכיור: "וַיָּשֶׂם אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ" (שמות מ,ל), - מעכבת – את הקורבן**?!** – ואם כדברי האמוראים האלה, מדוע חכמים בברייתא לעיל אומרים שהכיור וכנו בלבד מעכבים את הקורבן?

ומתרצים: אמר רבי חנניה (דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): כאן - בעבודות שבפנים, וכאן - בעבודות שבחוץ – האמוראים, שאמרו שכלים שונים מעכבים את הקורבן, מדברים בעבודות שבפנים (בהיכל), כגון סידור לחם הפנים על השולחן והדלקת הנרות במנורה והקטרת הקטורת על מזבח הזהב והזאת הדם על הפרוכת, שכיוון שהכלים הללו מקומם בפנים, הם מעכבים עבודות שבפנים, ואילו חכמים, שאומרים שהכיור וכנו בלבד מעכבים את הקורבן, מדברים בעבודות שבחוץ (בעזרה).

לפי התירוץ הזה, רק הכלים שבפנים מעכבים עבודות שבפנים, אבל הכלים שבחוץ אינם מעכבים עבודות שבחוץ, ואף במקום שכתוב שימה, כגון במזבח העולה: "וְאֵת מִזְבַּח הָעֹלָה שָׂם" (שמות מ,כט). הארון אינו נזכר כאן, מפני שלא היה בבית המקדש השני, ולא היה מעכב, אף שכתוב בו שימה (שמות מ,ג), משום שרק דבר שישנו מעכב, אם חסר או שאינו במקומו הקבוע, אבל דבר שאינו אינו מעכב כלל.

בתוספתא מנחות ו,יב שנו: השולחן והמנורה והמזבחות מעכבים זה את זה. רבי שמעון בן אלעזר אומר: כוהנים ולוויים וישראל והשיר מעכבים את הקורבן.

ההלכה שבברייתא שבתוספתא היא אחת מתוך קובץ הלכות בעניינים שונים שבהם דברים מעכבים זה את זה אם חסר אחד מהם. דברי רבי מאיר בברייתא שבירושלמי הם דברי הברייתא שבתוספתא, ו"מעכבים את הקורבן" שבירושלמי זהו "מעכבים זה את זה" שבתוספתא, וכך מוכיחה הלשון "מעכבים את הקורבן" שבדברי רבי שמעון בן אלעזר בתוספתא.

בירושלמי יומא ד,ה אמרו: אמר רבי יונה: חוץ מקידוש הראשון (ביום הכיפורים כוהן גדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב, חוץ מקידוש ראשון שמקדש מן הכיור). אמר רבי יוסה: ואפילו מקידוש הראשון (מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב, ואפילו קידוש ראשון, ואינו מקדש מן הכיור). - מתניתא פליגא על רבי יוסה: הכיור והכן מעכבין (את העבודה, אם אינו מקדש מן הכיור). - פתר לה: מקומן מעכב (הכיור והכן מעכבים אם חסר אחד מהם או שאינם במקומם הקבוע, אבל אם מקדש מכלי אחר - אינם מעכבים).

הברייתא שהקשו ממנה בירושלמי יומא על רבי יוסה היא דברי חכמים בברייתא שבירושלמי כאן. פירושנו לברייתא בירושלמי כאן הוא כפירושו לברייתא של רבי יוסה בירושלמי שם ("מקומן מעכב").

בבבלי זבחים נט,א אמרו: אמר רב: מזבח (העולה) שנפגם - כל הקודשים שנשחטו שם (בעזרה) פסולים... - והאמר רב גידל אמר רב: מזבח (הזהב) שנעקר (ממקומו) - מקטירים קטורת במקומו (על הרצפה, שאין המזבח מעכב)! - ...מודה רב (שהמזבח מעכב) בדמים.

לפי תוספות (בבלי שם), כוונת התירוץ בבבלי, שהמזבח (מזבח העולה או מזבח הזהב) מעכב בעבודות הדם, כגון שחיטה וזריקת הדם על מזבח העולה, וכן הזאת דם חטאות פנימיות על מזבח הזהב, אבל בשאר עבודות אין המזבח מעכב, כגון הקטרת הקטורת על מזבח הזהב, וכן הקטרת קומץ המנחה ואימורי הקורבן על מזבח העולה. אולם לפי רשב"א (בבלי מנחות ה,ב), כוונת התירוץ בבבלי, שמזבח העולה (מזבח הדמים, שזורקים עליו את הדם של רוב הזבחים) מעכב את כל העבודות הנעשות בו, אבל מזבח הזהב אינו מעכב את העבודות הנעשות בו.

ולא כן... הסגנון הרגיל בירושלמי הוא: "ולא כן אמר רבי פלוני:...?". בירושלמי כתובות ה,א ו-יב,א מצאנו: "ולא כן רבי פלוני ורבי פלוני תריהון אמרין:...?", וכך צריך לומר כאן. • • •

במשנה שבהלכה ב שנינו: "אבא שאול אומר: כבש פרה כהנים גדולים עושין אותו משל עצמן".

אמר רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): שַׁחֲצִית (שחצנות, גאוותנות, יהירות) גדולה היתה בבני כהנים גדולים, שיותר מששים ככרי (משקל) זהב (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'כסף') (על הגיליון במסירה שלפנינו נוסף כאן על ידי מגיה: 'היו מוציאין בה'. כבגוף המסירה שלפנינו גם בשני קטעי גניזה ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר", ואילו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים מעין ההגהה) היה כבשה של פרה עומד (עולה) – היו משלמים במחירו של כבש פרה אדומה סכום רב (בלשון ארץ ישראל "עומד" פירושו 'עולה'. ומפני שלא הבינו את פירושו, הוסיף המגיה את המילים: 'היו מוציאין בה' ("תוספתא כפשוטה"). - 'היו מוציאין בה' הוא לשון אחר ל'היה כבשה של פרה עומד' ("תלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית", "תרביץ" עא, עמוד 601 הערה 178)), ולא היה אחד מהן – מהכוהנים הגדולים שעשו פרה אדומה (פרה נעשית בכוהן גדול (משנה פרה ד,א)), מוציא פרתו – מהר הבית להר המשחה, בכבשו של חבירו – בכבש שעשה חברו הכוהן הגדול לפניו**, אלא סותרו** – הורס את הכבש של חבירו, ובונה אותו משלו – מכספו**.**

"בני כהנים גדולים" הוא תואר כבוד למשפחות הכוהנים הגדולים, ששימשו בכהונה, ונסתלקו מסיבות מדיניות. יש משערים, שהיה להם קשר עם "בית דין של כהנים" המוזכר בכמה מקומות.

ומקשים: התיב – השיב (הקשה על מה שאמר רבי חנינה) רבי עולא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי) קומי – לפני רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): והא תני: – והרי (התנא) שונה / שנוי (שנויה ברייתא): שמעון הצדיק (אחרון החכמים מאנשי כנסת הגדולה) – ששימש בכהונה גדולה, שתי פרות עשה – עשה שתי פרות אדומות בימי כהונתו (כך שנינו במשנה פרה ג,ה). לא בכבש שהוציא את זו הוציא את זו – לא הוציא את הפרה השנייה בכבש שבו הוציא את הפרה הראשונה, שאף על פי שעשה כבש משלו לפרתו הראשונה, עשה כבש אחר משלו לפרתו השנייה**!** ויש לתמוה (על דברי רבי חנינה, שכל אחד מהכוהנים הגדולים עשה כבש משלו לפרתו משום שחצנות שהיתה בהם): אית לך מימר: – יש לך לומר (האם אתה יכול לומר): שמעון הצדיק – שעשה שני כבשים, שֶׁיחָץ (שחצן, גאוותן, יהיר) היה?! (בתמיהה) – ולכן יש לשלול את דברי רבי חנינה.

ומציעים פתרון (עקב הקושיה): מיי (במסירה שלפנינו הגיה מגיה: 'מא', והסַדָּר הדפיס בדפוס ונציה הירושלמי: 'מאי'. - פירוש 'מאי' - מהי, בחילוף אל"ף/ה"א, כלומר, מה היא ("אוצר לשונות ירושלמיים")) כדון? – מה היא עכשיו? (עכשיו שהקשה רבי עולא על מה שאמר רבי חנינה, מה הטעם שכל כוהן גדול עשה כבש משלו לפרתו?) - ומציעים סברה: על שם (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'משום') מעלה (חשיבות) היא בפרה, סילסול (חשיבות) הוא בפרה – משום החשיבות שיש במצוות פרה אדומה, לכן כל כוהן גדול עשה כבש משלו לפרתו**.**

ומציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): זיזין (בליטות) וכתלין (קירות, מחיצות) היו יוצאין מיכן ומיכן – היו בולטים מכל צד של כבש פרה אדומה, שבו יוצאים הכוהן השורף את הפרה וכל מסעדיה (המסייעים והמטפלים) של הפרה (משנה פרה ג,ו), כדי שלא (יציצו) [יצאו (תוקן על פי "שרידי הירושלמי", וכן הוא בספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים)] הכהנים ויטמו (ויטמאו) – שלא יוציאו הכוהנים את גופם מצידי הכבש החוצה ויאהילו על מת וייטמאו**.**

בתוספתא שקלים ב,ו שנו: כבש פרה - אבא שאול אומר: כוהנים גדולים עושים אותו משל עצמם. בנאו הראשון ולא שימש עליו ומת, אף שלא שימש עליו, אין חבירו משמש עליו, אלא סותרו ובונה אחר תחתיו, ויותר משישים כיכרות של זהב יוצאות עליו.

בפסיקתא דרב כהנא ד,ז, בפסיקתא רבתי פסקה יד ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'חוקת' סימן כה נאמר: תמן תנינן (משנה שקלים ד,ב): אבא שאול אומר: כבש פרה כוהנים גדולים עושים אותו משל עצמם. - רבי אחא בשם רבי חנינא: יותר משישים כיכרי זהב היה יוצא עליו, וכולם שחצים (גסי רוח) היו. ולא היה אחד מהם מוציא פרתו בכבשו של חבירו אלא סותרו וחוזר ובונה אותו משלו. - והא תני: שמעון הצדיק עשה שתי פרות, ולא בכבש שהוציא את הראשונה הוציא את השנייה. אית לך מימר על אותו צדיק שהיה שחץ?! - רבי אבון בשם רבי לעזר: משום סילסול פרה.

בניית כבש פרה מוצגת בתוספתא ובמקורות האחרים כהוצאה כבירה, ונראה שנקטו לשון גוזמה.

במדרשים נשמט המונח "מיי כדון" שישנו בירושלמי כאן.

במדרשים נאמר רק "משום סילסול פרה". השם "מעלה" והשם "סילסול" הם שמות נרדפים, ולפי זה נראה שנתלכדו בירושלמי כאן שתי גרסאות: א. על שם מעלה היא בפרה; ב. על שם סילסול היא בפרה ("עלי תמר").

רבי חנינה ראה בהוצאה הגדולה על בניית כבש פרה שחצנות ומתח ביקורת על הכוהנים, ואילו בנו של רבי חנינה התפאר בהוצאה הגדולה שהוציאו אבותיו על בניית בתי כנסת מפוארים (ירושלמי להלן ה,ו).

על שם מעלה היא בפרה, סילסול הוא בפרה בירושלמי יומא א,א אמרו, ש"משום מעלה היא בפרה, סילסול הוא בפרה", מפרישים את הכוהן השורף את הפרה מביתו שבעת ימים קודם שריפת הפרה, ואין אחיו הכוהנים נוגעים בו (שחוששים שמא יטמאוהו). בירושלמי עבודה זרה ב,א ביקשו לומר, ש"משום מעלה היא בפרה, סילסול הוא בפרה", אמר רבי אליעזר, שפרה אינה נלקחת מן הגויים.

בבבלי יומא ג,ב אמרו, שהפרשת הכוהן השורף את הפרה מביתו שבעת ימים קודם שריפת הפרה היא מעלה בעלמא. ושם ד,א ו-ח,א אמרו, שההזאה שהיו מזים על הכוהן השורף את הפרה כל שבעת ימי הפרישה היא מעלה בעלמא. ובבבלי זבחים קיג,א אמרו, שמה ששנינו במשנה פרה ג,ב ואילך, בעניין ההזאה שהיו מזים על הכוהן בימי פרישתו, שחששו לטומאת קבר התהום, הוא משום מעלה שעשו חכמים בפרה. • • •

תלמוד במשנה שנינו: "רבי עקיבה אומר: אין משתכרין בשל הקדש, אף לא משל עניים".

מביאים ברייתא: אין משתכרין בשל הקדש, אלא אם רצה (בספר "והזהיר": 'תני: אם רצה') יהא ההפסד שלו והשכר להקדש - מותר – אם הסכים גזבר ההקדש, שיהיה ההפסד שלו ולא של ההקדש, ואילו הרווח יהיה של ההקדש - מותר לו לעסוק במיקח וממכר בשל הקדש, שרבי עקיבה אסר לעסוק במיקח וממכר בשל הקדש מהטעם שלא יבוא ההקדש לידי הפסד, ולכן, כשההפסד אינו של ההקדש, התיר רבי עקיבה**.**

ומציעים מעשה (המתקשר עם האמור לפני כן, שמותר לעסוק במיקח וממכר בשל הקדש, אם רצה שיהיה ההפסד שלו והרווח להקדש): כהדא: – כמו זאת (כמו המעשה הזה): בר זמינא (שם אדם) אתפקיד (במסירה שלפנינו: 'אתא פקיד', ותוקן: 'אתפקיד'. ב"שרידי הירושלמי": אתאפקד, ובספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'איתפקד') גביה מדל דיתמין – הופקד אצלו רכוש של יתומים**. אתא ושאל לרבי מנא** – בא ושאל את רבי מנא (האם מותר לו לעסוק במיקח וממכר ברכוש של היתומים). אמר ליה: – אמר לו (רבי מנא לבר זמינא): אין בעית (בשני קטעים ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": 'אין את בעי') דֵּי (=דְּיֵי=דְּיְהֵא. בספר "והזהיר": 'דיהא') הפסדה דידך ואגרה דתרויכון (צריך לומר כמו בשני קטעים ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": 'דתריכון') - שרי – אם רצית (הסכמת) שיהיה ההפסד שלך והרווח של שניכם (שתחלקו אותו ביניכם, מחצה לך ומחצה ליתומים) - מותר (לעסוק במיקח וממכר ברכוש של היתומים).

ומספרים עוד: רבי חייה בר אדא (בקטע אחד ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": 'בר אבא') איתפקיד (במסירה שלפנינו: 'איתא פקיד', ותוקן: 'איתפקיד'. בקטע גניזה אחד ב"שרידי הירושלמי": 'אתא פקד', ובקטע גניזה שני: 'אתאפקד', ובספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'איתפקד') גביה מדל דיתמין (בדפוס ונציה הבבלי חסר בשל הדמיון מ'דיתמין' לעיל עד 'דיתמין' כאן) – הופקד אצלו רכוש של יתומים**, ועבד כן** – ועשה כך (שעסק במיקח וממכר ברכוש של היתומים, כיוון שהסכים שיהיה ההפסד שלו).

בבבלי כתובות קו,ב אמרו: רבי עקיבא אומר: אין משתכרים בשל הקדש, אף לא בשל עניים. - בשל הקדש - מאי טעמא לא? - אין עניות במקום עשירות (אין עושים במקדש דבר הנראה כדרך עניים, ואם משתכרים בשל הקדש, נראה הדבר כאילו ההקדש נוהג כעני שנצרך להשתכר בשלו). בשל עניים - מאי טעמא לא? - דלמא מתרמי להו עניא, וליכא למיתבא ליה.

לפי הבבלי, אין משתכרים בשל הקדש, משום שאין עניות במקום עשירות, ואין משתכרים בשל עניים, שמא יצטרכו לתת לעני מעות ולא יהיה להם לתת. ואילו לפי הירושלמי, אין משתכרים בשל הקדש ובשל עניים, כדי שלא יבואו ההקדש והעניים לידי הפסד.

בתוספתא שקלים ב,ח שנו: הפרנסים שהותירו מעות לעניים (שיש להם די מעות בקופה בשביל העניים שיזדמנו להם), לא ייקחו בהן פירות למחצית שכר (לא יקנו בהן פירות בשוק, כדי שימכרום ויחלקו את הרווח וההפסד ביניהם, מחציתם לפרנסים ומחציתם לעניים), מפני הפסד עניים (בכגון זה לא אסרו במעות צדקה משום אבק ריבית, אלא אסרו משום חשש הפסד עניים), אבל לוקחים בהן משער הזול לשער היוקר (מותר לקנות פירות בשעת הקציר, משום שבנוהג העולם בוודאי יתייקרו אחר כך, ואין לחשוש להפסד עניים).

בבבלי בבא מציעא ע,א אמרו: אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא, ואמרי לה: אמר רבה בר יוסף בר חמא אמר רב ששת: מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד (שכיוון שאין זה אלא אבק ריבית, אין אנו מחמירים ביתומים).

רמב"ן ורשב"א ור"ן ו"נימוקי יוסף" בבבלי שם פירשו על פי הירושלמי כאן, ש"קרוב לשכר ורחוק להפסד" היינו שאם יהיה רווח יחלקוהו ביניהם הלווה המתעסק במעות והיתומים, ואם יהיה הפסד יהיה הכל על הלווה. • • •

תלמוד במשנה שנינו: "מותר התרומה" כול'.

כולה דרבי ישמעאל (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה: 'היא'. ואינו ב"שרידי הירושלמי", אך ישנו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים) (פירוש הביטוי: כולה (כל המשנה) של רבי ישמעאל היא. - אין מובן לביטוי זה, ויש שמחקו מילים אלו. ונראה שהסופרים רשמו כאן פסקה מהמשנה והוסיפו: "כול'", ורשמו פסקה נוספת: "רבי ישמעאל", אלא שנשמטה הפסקה הראשונה ונשתבשו המילים שאחריה. בקטע גניזה אחד ב"שרידי הירושלמי" נכתב כך: "מותר התרומה מותר הקטורת תובן כולה דר' ישמעאל". "תובן" (=תוב, שוב) הוא ציון לפסקה חדשה (ראה ירושלמי ערלה א,ה), אלא שנשמטה הפסקה הזו ונשתבשו המילים שאחריה).

מציעים פרשנות אחת למשנה: רבי חייה בר יוסף (אמורא בדור השני) פתר מתניתא: – פותר (מפרש, מסביר) את המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן): "מותר פירות" - השכר להקדש – מותר פירות שדיבר בו רבי ישמעאל הוא הרווח להקדש ממכירתם של היינות והשמנים והסלתות שקונים ממותר שיירי הלשכה**,** "מותר נסכים" - זו סאה רביעית (כן הוא בשני קטעי גניזה ב"שרידי הירושלמי". ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מותר נסכים לסאה רביעית') – גזברי ההקדש היו נותנים מעות לספקים שיספקו למקדש יינות ושמנים וסלתות כל השנה, ואם התחייבו הספקים לספק סלתות ארבע סאים בסלע והתייקרו ועלו שלוש סאים בסלע, היו חייבים לספק ארבע סאים בסלע (משנה להלן ד,ט), וגזברי ההקדש היו מוכרים לבעלי הקורבנות שלוש סאים בסלע, והסאה הרביעית שההקדש מרוויח ממכירתה היא מותר נסכים שדיברו בו רבי עקיבה ורבי חנניה סגן הכוהנים (סאה היא מידה שהיו מודדים בה דברים יבשים, כגון סלתות. דברים לחים, כגון יינות ושמנים, היו מודדים במידות אחרות. נקטו כאן סאה רביעית על פי המשנה להלן, והוא הדין מידות אחרות).

ומציעים פרשנות שנייה למשנה: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) פתר מתניתא: – פותר (מפרש, מסביר) את המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן): "מותר פירות" - זו סאה רביעית – מותר פירות שדיבר בו רבי ישמעאל הוא אותה סאה רביעית**,** "מותר נסכים" - לבירוצים – הסולת והשמן למנחות והיין לנסכים היו נמדדים בכלי מדידה, ומקריבים רק את מה שבתוך כלי המדידה, והבירוצים (הגודש היוצא מחוץ לכלי המדידה) שההקדש מרוויח ממכירתם הם מותר נסכים שדיברו בו רבי עקיבה ורבי חנניה סגן הכוהנים**.**

לא אמר רבי עקיבה שאין משתכרים בשל הקדש, אלא כשקונים מתחילה דבר ממעות הקדש כדי להרוויח ממכירתו, אבל כשקונים מתחילה ממעות הקדש דבר הנצרך לקורבן, כגון נסכים, מותר להשתכר ממכירת המותר.

ותמהים: ולית ליה – ו(האם) אין לו לרבי חייה בר יוסף לבירוצים?! (בתמיהה) – האם רבי חייה בר יוסף, שפירש שמותר נסכים זו סאה רביעית, אינו סבור שההקדש מרוויח ממכירתם של הבירוצים?! והרי ודאי שההקדש מרוויח ממכירתם של הבירוצים! ואם כן, מה היו עושים בבירוצים לדעתו?

ומתרצים: אמר רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): מה דנפל לסאה רביעית נפל לבירוצים (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשתבש משפט זה) – מה שנופל לסאה רביעית נופל לבירוצים (מה שחל על סאה רביעית חל על בירוצים, שלדעת רבי חייה בר יוסף גם אותה סאה רביעית וגם הבירוצים הם מותר נסכים שדיברו בו רבי עקיבה ורבי חנניה סגן הכוהנים, ומה שעושים באותה סאה רביעית עושים בבירוצים).

ומציעים קושיה (לפי רבי יוחנן): על דעתיה דרבי חייה בר יוסף ניחא – על (לפי) דעתו של רבי חייה בר יוסף (שפירש, שמותר פירות שדיבר בו רבי ישמעאל הוא השכר להקדש ממכירתם של היינות והשמנים והסלתות שקונים ממותר שיירי הלשכה) נוח (מובן הדבר), - שנינו במשנה שבהלכה ד: אין משתכרין (במסירה שלפנינו: 'מסתכרין', והוגהה ס' ל-ש' על ידי מגיה) משל הקדש, אף לא משל עניים – כך אמר רבי עקיבה, ולכן לדעתו, אין קונים יינות ושמנים וסלתות ממותר שיירי הלשכה ומוכרים אותם כדי שישתכר ההקדש**, לפיכך** – משום כך שנינו במשנה שבהלכה זו: זה וזה – רבי עקיבה ורבי חנניה סגן הכוהנים, לא היו מודין – לרבי ישמעאל, בפירות – במותר פירות, שכיוון שלדעת רבי עקיבה אין משתכרים משל הקדש, הרי שלא היה שכר להקדש, וכיוון שרבי חייה בר יוסף פירש שמותר פירות הוא השכר להקדש, הרי שלא היה מותר פירות לדעת רבי עקיבה, ורבי חנניה סגן הכוהנים סובר כמוהו**.** - אבל על דעתיה דרבי יוחנן קשיא – על (לפי) דעתו של רבי יוחנן (שפירש, שמותר פירות שדיבר בו רבי ישמעאל הוא אותה סאה רביעית, ואין הוא השכר להקדש ממכירתם של היינות והשמנים והסלתות שקונים ממותר שיירי הלשכה) קשה (הדבר), - תנינן: – שנינו (משנה להלן ד,ט): עמדו משלש - יספק מארבע – כל המקבל עליו לספק סלתות להקדש ארבע סאים בסלע, ואחר כך התייקרו הסלתות ועלו שלוש סאים בסלע, צריך לספק ארבע סאים בסלע, כפי המחיר שפסקו בתחילה; וכיוון שמשנה זו שנויה סתם, הרי שאף רבי עקיבה ורבי חנניה סגן הכוהנים מודים שהיתה סאה רביעית שההקדש מרוויח ממכירתה**, ותנינן:** – ושנינו (משנה כאן): וזה וזה לא היו מודין בפירות – במותר פירות**!** – וכיוון שרבי יוחנן פירש שמותר פירות הוא אותה סאה רביעית, הרי שלא היתה סאה רביעית שההקדש מרוויח ממכירתה לדעת רבי עקיבה ורבי חנניה סגן הכוהנים, ונמצא ששתי המשניות הללו סותרות זו את זו!

ומתרצים: לא היו מודין בפירות (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים חסרות מילים אלו) בקייץ למזבח, אבל מודין היו בכלי שרת – לדעת רבי יוחנן, כוונת המשנה כאן היא, שרבי עקיבה ורבי חנניה סגן הכוהנים לא היו מודים לרבי ישמעאל שהיו מביאים עולות לקיץ המזבח ממותר פירות, שהוא אותה סאה רביעית, אבל הם מודים שאותה סאה רביעית היא לכלי שרת, שהיו מוכרים אותה וקונים בדמיה כלים למקדש (הרי שלרבי עקיבה, גם מותר נסכים, שהוא בירוצים, וגם סאה רביעית הם לכלי שרת, ולרבי חנניה סגן הכוהנים, גם מותר תרומה וגם סאה רביעית הם לכלי שרת).

בירושלמי לא אמרו מה היו עושים בסאה רביעית ובבירוצים לדעת רבי ישמעאל לפי רבי חייה בר יוסף. וכן לא אמרו מה היו עושים לדעת רבי ישמעאל לפי רבי יוחנן בבירוצים ובשכר להקדש ממכירתם של היינות והשמנים והסלתות שקונים ממותר שיירי הלשכה.

ושואלים: עד כדון – עד עכשיו, בירוצי ציבור – הדין במקרה של בירוצי ציבור ידוע, שכשמודדים לצורך קורבנות ציבור, הבירוצים, שהם מותר נסכים (בין לרבי יוחנן ובין לרבי חייה בר יוסף), הם לכלי שרת לדעת רבי עקיבה, שכן כלי שרת באים משל ציבור**. ואפילו בירוצי יחיד?** – מה הדין במקרה של בירוצי יחיד? האם אף כשיחיד מביא נסכים לצורך קורבנותיו ומודד, הבירוצים הם לכלי שרת?

ותמהים (על מה ששאלו): ולא נמצאו כלי שרת באין משל יחיד?! (בתמיהה. - בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשמטו מילים אלו על ידי הדומות ("יחיד... יחיד")) – וכי, אם בירוצי יחיד הם לכלי שרת, לא נמצא שכלי שרת באים משל יחיד?! וכיוון שאין כלי שרת באים אלא משל ציבור, לכן בירוצי יחיד אין הם לכלי שרת.

ומתרצים (את התמיהה בהצעת ברייתא): כהדא דתני: – כמו (הברייתא) הזאת ששונה (התנא): אשה שעשת (שעשתה) כתונת לִבְנָהּ – הכוהן, שישמש בה במקדש לעבודה, צריכה למסור לציבור – צריכה לתת את הכתונת במתנה גמורה לשם כל הציבור, שבגדי הכוהנים שהם משמשים בהם במקדש באים משל ציבור (מתרומת הלשכה), ואם מסרה אותה לציבור, משמש בה בנה הכוהן. והוא הדין לכלי שרת, שאם נמסרו בירוצי יחיד לציבור, אין כלי שרת הבאים מהם נחשבים שהם באים משל יחיד**.**

דבר שנקנה ממעות הקדש או שהוקדש למזבח - הרי הוא קדוש קדושת דמים ויוצא לחולין בפדיון. דבר שהוכנס לכלי שרת - הרי הוא קדוש קדושת הגוף ואינו יוצא לחולין בפדיון ונפסל בלינה.

ושואלים עוד: עד כדון – עד עכשיו, בירוצי לח (נראה שצריך לומר: 'יבש') – הדין במקרה של בירוצי יבש ידוע, שהבירוצים של כלי המידה שבהם היו מודדים דברים יבשים (סלתות) הם לכלי שרת לדעת רבי עקיבא ולקיץ המזבח לדעת רבי חנניה סגן הכוהנים, שכן בירוצי יבש - חול, מפני שמידות היבש אינן מקדשות קדושת הגוף את בירוציהן (משנה מנחות ט,ה), ובירוצי יבש קדושים קדושת דמים בלבד, ויש להם פדיון, ולכן בירוצי יבש הם לכלי שרת ולקיץ המזבח (גם בירוצים של ציבור, וגם בירוצים של יחיד שמסרם לציבור). ואפילו בירוצי יבש (נראה שצריך לומר: 'לח')? – מה הדין במקרה של בירוצי לח? האם אף הבירוצים של כלי המידה שבהם היו מודדים דברים לחים (שמנים ויינות) הם לכלי שרת לדעת רבי עקיבא ולקיץ המזבח לדעת רבי חנניה סגן הכוהנים? שכן בירוצי לח - קודש, מפני שמידות הלח מקדשות קדושת הגוף אף את בירוציהן (משנה שם), ואין להם פדיון, ולכן אפשר שבירוצי לח אין הם לכלי שרת ולקיץ המזבח.

ומשיבים (בהצעת משנה): כהיא (כההיא) דתנינן תמן: – כמו (המשנה) ההיא ששנינו שם (במסכת אחרת - מנחות ז,ד): הנסכים – מנחת נסכים הבאה עם קורבן עולה או קורבן שלמים, שקדשו בכלי – שניתנו בכלי שרת והתקדשו קדושת הגוף, שכלי שרת מקדש את מה שבתוכו קדושת הגוף, ונמצא הזבח פסול – שנפסל הקורבן, ואין הנסכים יכולים להיקרב עימו**, אם יש שם זבח אחר** – הזקוק לנסכים ואין עימו נסכים, - יקרבו עמו – הנסכים הללו באותו יום, שכיוון שנפסל הזבח ולא הוצרכו לו הנסכים, יכולים לשנותם לזבח אחר**, ואם לאו** – אם לא קרבו הנסכים הללו באותו יום עם זבח אחר, - ייפסלו בלינה (שהייה במשך הלילה) – ייפסלו הנסכים להקרבה כשיהיו מונחים עד שיעבור עליהם הלילה, שכל דבר המתקדש קדושת הגוף בכלי שרת נפסל בלינה. אבל אם לא נתקדשו הנסכים קדושת הגוף בכלי שרת, ונפסל הזבח, אין הנסכים נפסלים בלינה, ויכולים להקריב אותם עם זבח אחר אפילו לאחר כמה ימים. - וכמו כן, בירוצי לח שנתקדשו קדושת הגוף בכלי המידה, אם יש שם זבח אחר - יקרבו עימו (באותו יום), ואם לאו (אם אין שם זבח אחר) - יימכרו (באותו יום) לחייבי זבח אחר (הזקוקים לנסכים, שיביאו את קורבנם למחר, מפני שבית דין התנו תנאי על הבירוצים, שאף על פי שנתקדשו, יש להם פדיון, ומעתה לא ייפסלו בלינה) ויביא בהם (יקנה בדמיהם) כלי שרת לדעת רבי עקיבא וקיץ המזבח לדעת רבי חנניה סגן הכוהנים, ואם לאו (אם באותו יום לא קרבו עם זבח אחר ולא נמכרו לחייבי זבח אחר) - ייפסלו בלינה (תוספתא מנחות י,ח). - אבל בירוצי יבש שלא נתקדשו קדושת הגוף בכלי המידה, אין נפסלים בלינה, ויכולים למכור אותם לחייבי זבח אחר אפילו לאחר כמה ימים ולהביא בדמיהם כלי שרת לדעת רבי עקיבא וקיץ המזבח לדעת רבי חנניה סגן הכוהנים**.**

בתוספות (בבלי מנחות פח,א) שאלו בעניין בירוצים לקיץ המזבח. מהשאלה ששאלו בתוספות מוכח שיש להפך את הגרסה בשאלה הדומה ששאלו בירושלמי כאן: "עד כדון בירוצי יבש. ואפילו בירוצי לח?" (אומנם לא נמצא מי שמהפך את הגרסה). בתוספות (שם) השיבו, על פי מה שאמרו בירושלמי להלן בעניין דומה, שבית דין התנו תנאי על הבירוצים, שאף על פי שנתקדשו, יש להם פדיון ומביאים בהם קיץ המזבח. וכך יש להסביר את מה שהשיבו בירושלמי כאן בעניין בירוצי לח.

אפשר שהמשנה במנחות, שהוצעה בירושלמי כאן אחרי המונח "כהיא דתנינן תמן", היא תחילתה של סוגיה מצוטטת שלמה, שנאמרה במקורה במקום אחר (בירושלמי מנחות), והובאה בירושלמי כאן, משום שבסוגיה ההיא יש תשובה למה ששאלו בירושלמי כאן בעניין בירוצים, אלא שבירושלמי כאן נקטעה הסוגיה המצוטטת מיד לאחר הצעת המשנה שם, וכך נוצרה אי בהירות באשר לכוונת הירושלמי כאן בהצעת המשנה שם כתשובה למה ששאלו בעניין בירוצים.

במשנה מנחות ט,ה שנינו: מידות הלח - בירוציהן קודש, ומידות היבש - בירוציהן חול. ובתוספתא מנחות י,ז-ח שנו: כל בירוצי מידות הללו, בלח - קודש, וביבש - חול. כל בירוצי מידות הללו (בירוצי לח), אם יש שם זבח אחר - יקרבו עימו, ואם לאו - ייפסלו בלינה, ואם לאו - תעובר צורתם ויצאו לבית השריפה (זה נוסח אחר ל"ואם לאו - ייפסלו בלינה" שנכנס מן הגיליון ("תוספת ראשונים")), ואם לאו (אם אין שם זבח אחר ועדיין לא נפסלו בלינה) - יימכרו לחייבי זבח אחר ויביא בהם קיץ המזבח. קיץ המזבח מה הם? - לוקחים בהם עולות ומקייצים (מאכילים) בהן את המזבח.

במשנה מנחות ט,ה נחלקו תנאים משום מה בירוצי הלח קודש ובירוצי היבש חול. מה ששנו בברייתא שבתוספתא מנחות י,ח הוא בבירוצי לח שנתקדשו קדושת הגוף בכלי ואין הוא בבירוצי יבש שלא נתקדשו קדושת הגוף בכלי. ההלכה ששנו בברייתא שבתוספתא בעניין בירוצי לח היא אותה ההלכה ששנו במשנה מנחות ז,ד (שהובאה בירושלמי כאן) בעניין הנסכים שקדשו בכלי ונמצא הזבח פסול. הגר"א גרס בירושלמי כאן את הברייתא שבתוספתא (שהובאה בבבלי מנחות צ,ב) במקום המשנה, שהרי הברייתא מדברת בבירוצי לח, ושנו בה בפירוש שיביא בהם קיץ המזבח. גם ב"יפה עיניים" הציע לגרוס כך. נראה שגם תלמיד רשב"ש גרס בירושלמי כאן את הברייתא שבתוספתא. הוא העתיק את הברייתא שבבבלי מנחות צ,ב, וכתב: "ודרך הירושלמי להתחיל בברייתא, ומיהו עיקר דמייתי לה משום סיום הברייתא (מה ששנו בה: "מקייצים בהן את המזבח")", ואחר כך העתיק את הברייתא שבתוספתא. הברייתא שבתוספתא בעניין בירוצי לח, ששנו בה: "יביא בהם קיץ המזבח", היא כרבי חנניה סגן הכוהנים, שאמר שמותר נסכים לקיץ המזבח.

בבבלי מנחות צ,א-ב אמרו: תנן התם: מותר נסכים לקיץ המזבח. - מאי מותר נסכים? - רבי חייא בר יוסף אמר: בירוצי המידות. רבי יוחנן אמר: כאותה ששנינו: המקבל עליו לספק סלתות מארבע ועמדו משלוש - מספק מארבע, משלוש ועמדו מארבע - מספק מארבע, שיד הקדש על העליונה (מותר נסכים הוא תוספת הסאים המסופקות למקדש כשהתייקרו הסאים). תניא כוותיה דרבי חייא בר יוסף: בירוצי מידות הללו מה היו עושים בהם? אם יש זבח אחר (הקרב באותו יום) - יקרבו עימו, ואם לנו - ייפסלו בלינה, ואם לאו (אם לא קרבו עם זבח אחר ולא נפסלו בלינה) - מקייצים בהם את המזבח. וקיץ זה מהו? עולות (ימכרו אותם ויקנו בדמיהם בהמות לעולות), הבשר לשם (קרב כולו על המזבח) והעורות לכוהנים. ותניא כוותיה דרבי יוחנן: המקבל עליו לספק סלתות מארבע ועמדו משלוש - מספק מארבע, משלוש ועמדו מארבע - מספק מארבע, שיד הקדש על העליונה; וזו היא ששנינו: מותר נסכים לקיץ המזבח.

דברי רבי חייא בר יוסף ורבי יוחנן בבבלי בעניין מותר נסכים הם חילוף דבריהם בירושלמי. בבבלי לא הביאו את מחלוקת רבי חייא בר יוסף ורבי יוחנן בעניין מותר פירות, משום שהסוגיה בבבלי מוסבת על המשנה שם בעניין הבירוצים.

בבבלי כתובות קו,ב אמרו: תנן: מותר תרומה... רבי ישמעאל... רבי עקיבא... רבי חנינא סגן הכוהנים... וזה וזה לא היו מודים בפירות. - פירות מאי היא? - דתניא: מותר שיירי לשכה מה היו עושים בהם? לוקחים בהם פירות בזול ומוכרים אותם ביוקר, והשכר מקייצים בו את המזבח, וזו היא ששנינו: מותר פירות לקיץ המזבח. - מאי "זה וזה לא היו מודים בפירות"? - דתנן: מותר שיירי לשכה מה היו עושים בהם? לוקחים בהם יינות, שמנים וסלתות, והשכר להקדש; דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: אין משתכרים בשל הקדש, אף לא בשל עניים. • • •

מותר הקטורת – הנשאר מן הקטורת שהכינו בשביל כל השנה, מה היו עושין בה – כדי להכשיר אותה לשנה שלאחריה**?** – לפי שמראש חודש ניסן ואילך היו צריכים להקטיר את הקטורת שנקנתה מהשקלים של השנה החדשה ולא מהשקלים של השנה הקודמת. מפרישין ממנה שכר האומנין – הגזברים מוציאים חלק מן הקטורת שנותרה בשווי שכר האומנים שעבדו במקדש שההקדש חייב להם בעד מה שעשו**, ומחללין אותה על מעות האומנין** – מחללים את החלק מן הקטורת שהפרישו על מעות של ההקדש בשווי שכר האומנים**, ונותנין אותה** – את הקטורת שחיללו אותה, לאומנין בשכרן – שלאחר שחיללו את הקטורת על המעות, נכנסו המעות בקדושת הקטורת, והקטורת יצאה לחולין**, וחוזרין ולוקחין אותה** – את הקטורת שחוללה מידי האומנים, מתרומה חדשה – שנותנים לאומנים תמורת הקטורת מעות מתרומת השקלים החדשים שנתרמה בפרס הפסח, וכך נכנסת הקטורת לקדושת התרומה החדשה והיא ראויה להקטרה בשנה הנכנסת**.**

ואם בא חדש בזמנו – אם בא ראש חודש ניסן בזמנו, בשלושים באדר, שראו עדים את הירח החדש ביום שלושים באדר וקידשו בית דין את חודש ניסן בו ביום, - לוקחין אותה – קונים ביום שלושים באדר את הקטורת, והוא הדין לכל קורבנות הציבור, מתרומה חדשה – מהשקלים שניתנו לצורך קורבנות ציבור של השנה החדשה ונתרמו מן הלשכה שבמקדש בו ביום, שהרי הוא ראש חודש ניסן, ומצווה להביא בו מן התרומה החדשה**, ואם לאו** – אם לא קידשו את חודש ניסן ביום שלושים באדר, - מן הישנה – מביאים ביום שלושים באדר את הקטורת וכן כל קורבנות הציבור מן התרומה הישנה (מהשקלים שניתנו לצורך קורבנות ציבור של השנה הקודמת ונתרמו מן הלשכה שבמקדש בשנה הקודמת).

יש גרסה במשנה: בא הַחֹדֶשׁ, ויש גרסה: בא הֶחָדָשׁ. גם "חֹדֶשׁ" וגם "חָדָשׁ" פירושם: הירח החדש (עיין משנה ראש השנה א,ז ו-א,ט), ולכן אין הבדל בין הגרסאות.

הפירוש של ההלכה "אם בא חדש בזמנו" יוצא מן הירושלמי ראש השנה ג,א. הלשון במשנה אינו מכוון למותר הקטורת, שכן בקטורת היה צריך לומר: אם בא חדש בזמנו - מחללין אותה, ואם לאו - אין מחללין אותה. והלכה זו אמורה בכל הקורבנות הבאים מתרומה חדשה, וכמפורש בתוספתא. וצריך להיות: לוקחין אותם. ולפי שההלכה סודרה כאן לשם דוגמה למותר הקטורת, נשתנה 'אותם' ל'אותה' ("שישה סדרי משנה", מועד, השלמות ותוספות, עמוד 461).

בתוספתא שקלים ב,ז וראש השנה א,ד שנו: כל קורבנות ציבור קריבים (שקריבים) באחד בניסן, אם בא החדש בזמנו - קריבים מן החדשה, ואם לאו - קריבים מן הישנה.

בתוספתא מפורש שהלכה זו שבמשנה אמורה בכל קורבנות ציבור הבאים מתרומת הלשכה. • • •

במשנה שנינו: "מותר הקטורת" כול'.

תמהים (על מה ששנינו במשנה, שמפרישים ממותר הקטורת בשווי שכר האומנים, ומחללים את הקטורת שהפרישו על מעות של ההקדש): ולא נמצא ההקדש מתחלל על ההקדש?! – וכי לא נמצא שדבר אחד של ההקדש מתחלל על דבר אחר של ההקדש?! שכן גם הקטורת וגם המעות הן של ההקדש. והרי אין ההקדש מתחלל אלא על חולין (אין ההקדש יוצא לחולין אלא אם נכנס דבר אחר במקומו לקדושה)! ולכן יש לשאול: כיצד הוא עושה? (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילים אלו, וכן אינן בראשונים) – באיזה אופן הגזבר עושה שלא יתחלל ההקדש על ההקדש? (שאלה כפולה בסגנון דומה יש בירושלמי תרומות ו,א: ולא נמצא מוסר טהרותיו לעם הארץ?! כיצד הוא עושה?)

ומשיבים: אמר רבי שמעון בר כרסנא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי או החמישי. לפי קטע גניזה (שפרסם י' מאן, והוא מכתב שבו העתיק הכותב קטע מהירושלמי שקלים ד,ה (HUCA 14, עמוד 355)): רבי יצחק בר ביסנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) בשם רבי שמעון חסידא (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון או השני)): מביא – הגזבר, מעות – של ההקדש בשווי שכר האומנים של בדק הבית שבנו במקדש שההקדש חייב להם בעד מה שעשו, ומחללן על הבניין (כן הוא גם בקטע גניזה (מאן). ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ומחללן על הבהמה' (בהמת חולין)) – מחלל את המעות של ההקדש על הבניין שבנו האומנים עבור ההקדש, שהוא של חולין, ועל ידי כך הבניין נעשה קודש והמעות יוצאות לחולין, ומזכה לאומנים את המעות על ידי אחר**, ומביא קטורת** – בשווי שכר האומנים, ומחללן (צריך לומר: 'ומחללה', וכן הוא בראשונים. ובקטע גניזה (מאן): 'ומחללו') עליהן – מחלל את הקטורת על המעות (מדעת האומנים), ועל ידי כך הקטורת יוצאת לחולין והמעות נכנסות במקומה לקדושה**, ונותנין** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ונותן', וכן הוא בראשונים) אותן (צריך לומר: 'אותה', וכן הוא בראשונים. ובקטע גניזה (מאן): 'את הקטרת') – את הקטורת שחילל אותה, לאומנין בשכרן (בקטע גניזה (מאן) נוסף: 'וחוזרין ולוקחין אותו מן האומנין בתרומה חדשה') – ואחר כך הגזבר קונה אותה מהאומנים במעות מהתרומה החדשה, כמו ששנינו במשנה. לפי זה, כשאמרה המשנה, שמחללים את הקטורת שהפרישו על מעות של ההקדש, הכוונה היא למעות שחיללו אותן לפני כן**.**

לפי הירושלמי לעיל, ההיכל והעזרות באים משיירי הלשכה, וחוץ לעזרות באים מלשכת בדק הבית. כשהגזבר צריך לשלם לאומני הבניין את שכרם, הוא מביא מעות משיירי הלשכה או מלשכת בדק הבית ומחללן על הבניין שבנו האומנים, ונותן אותן לאומנים בשכרם. אין נותנים לאומנים בשכרם מעות של ההקדש בלא לחלל אותן, מפני שאין ההקדש מתחלל על שכר המלאכה, כדעת בן עזאי בירושלמי להלן בהלכה הבאה.

ראשונים (רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן בבבלי שבועות י,ב) כתבו, שיש שאין גורסים במשנה: "מפרישין ממנה (מן הקטורת) שכר האומנין...", אלא גורסים: "מפרישין שכר האומנין...", ופירושו: מפרישים ממעות הלשכה את שכר האומנים ומחללים עליהן את כל הקטורת. הראשונים הביאו את מה שתמהו בירושלמי כאן על משנה זו: "ולא נמצא ההקדש מתחלל על ההקדש?!". הם הביאו את מה שתירצו בירושלמי כאן בגרסה שונה מזו שלפנינו: "מביא מעות מן החולין...", ופירשו, שהגזברים לווים מעות מן החולין, ומחללים את הקטורת על אותן מעות של חולין, ונותנים את הקטורת שחיללו לאומנים בשכרם, וחוזרים ולוקחים אותה מהם מתרומת הלשכה, ופורעים את המעות שלוו מתרומת הלשכה, כיוון שלצורך שכר האומנים לוו אותן, והרי האומנים נוטלים שכרם מתרומת הלשכה.

ושואלים: אותן המעות מה יעשה (בקטע גניזה (מאן): 'יעשו') בהן? – מה יעשה הגזבר במעות הראשונות של ההקדש שחילל עליהן את הקטורת ונכנסו בקדושה תחת הקטורת?

ומשיבים: רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אומר: אומר אני, יינתנו לבית גרמו ולבית אבטינס שהיו בקיאין בפיטום (ריקוח, ערבוב סממנים) הקטורת ובמעשה לחם הפנים – אנשי משפחת גרמו היו מומחים בעשיית לחם הפנים שסידרו על השולחן בהיכל, ואנשי משפחת אבטינס היו מומחים בעשיית הקטורת שהקטירו על מזבח הזהב בהיכל, והם היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה, ולכן יינתנו להם בשכרם אותן המעות הראשונות של ההקדש שנכנסו בקדושה תחת הקטורת שבאה מתרומת הלשכה**.**

בתוספתא יומא ב,ה שנו: של בית גרמו היו בקיאים במעשה לחם הפנים. ושם ב,ו שנו: של בית אבטינס היו בקיאים בפיטום הקטורת. ובתוספתא שקלים ב,ו שנו: בית גרמו היו (כלומר, שהיו) עושים מעשה לחם הפנים, בית אבטינס היו (כלומר, שהיו) עושים מעשה הקטורת, נוטלים שכרם מתרומת הלשכה.

אמר רבי שמואל בר רב [יצחק (הושלם על פי קטע גניזה (מאן), וכן הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים)] (אמורא בדור השלישי): והן (והם. ובקטע גניזה (מאן): 'והוא') שיהו (שיהיו) (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: שהיו) חייבין להן מעות משעה ראשונה – אותן המעות יינתנו לבית גרמו ולבית אבטינס, רק אם מתחילה, כשהופרשו אותן המעות, היו חייבים להם על מה שעשו. אבל אם משעה ראשונה לא היו חייבים להם על מה שעשו, לא יינתנו להם אותן המעות, אף שאחר כך יהיו חייבים להם על מה שיעשו**.**

ושואלים: רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעי – שואל (מסתפק): לא היו חייבין להן מעות משעה הראשונה? (בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי נשמט משפט זה על ידי הדומות ("ראשונה... ראשונה")) – אם משעה ראשונה לא היו חייבים לבית גרמו ולבית אבטינס על מה שעשו, מה יעשו באותן המעות שהופרשו וחיללו עליהן את הקטורת?

ומציעים מסורת (כדי להכריע בספק): אתא – בא רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) ואמר בשם (מילה זו יתירה לפי סגנון הירושלמי, ואינה בנוסח הבבלי של מסכת שקלים) רבי חייה (בר בא) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מקייצין (מאכילים) בהן את המזבח – יקנו באותן המעות קורבנות עולות לקיץ המזבח, כדין כמה מותרות של כספי ההקדש**.**

ומקשים: רבי בא בר כהן (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) בעא קומי (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שאיל ל-') – שאל (הקשה) לפני רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): מחלפא שיטתיה דרבי חייא בר בא! – מוחלפת (הפוכה) שיטתו של רבי חייא בר בא (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר)! והוא מבאר את הסתירה: תמן צריכה ליה – שם (במקום אחר, לעיל) (הדבר) נצרך לו (הוא מסופק בו, שרבי חייא בר בא שאל, מה יעשו באותן המעות אם לא היו חייבים לבית גרמו ולבית אבטינס משעה ראשונה), והכא פשיטא ליה?! – וכאן (הדבר) פשוט (ברור) לו (שרבי חייא בר בא אמר בשם רבי יוחנן, שאם לא היו חייבים להם משעה ראשונה, מקייצים באותן המעות את המזבח)?!

ומתרצים את הסתירה: הן דצריכה ליה – היכן (במקום) ש(הדבר) נצרך לו (שהוא מסופק בו), - בכלי שרת – שהוא מסופק האם אפשר להשתמש באותן המעות שהופרשו לכלי שרת, ולכן שאל רבי חייא בר בא, מה יעשו באותן המעות אם לא היו חייבים לבית גרמו ולבית אבטינס משעה ראשונה וגם לא הוצרכו לקיץ המזבח**, הן דפשיטא ליה** – (ו)היכן (במקום) ש(הדבר) פשוט (ברור) לו, - בקייץ למזבח – שברור לו שאפשר להשתמש באותן המעות שהופרשו לקיץ המזבח, שכן תרומת הלשכה נתרמה לצורך הקורבנות, ולכן אמר רבי חייא בר בא בשם רבי יוחנן, שאם לא היו חייבים להם משעה ראשונה והוצרכו לקיץ המזבח, מקייצים בהן את המזבח (ואין להכריע בספק שהיה לרבי חייא בר בא. - בנוסח הבבלי של מסכת שקלים הוחלף הסדר: 'הא דצריכא ליה לקיץ המזבח והא דפשיטא ליה בכלי שרת'. ותלמיד רשב"ש ורבנו משולם הגיהו: 'הא דפשיטא ליה לקיץ המזבח והא דצריכא ליה לכלי שרת'). • • • במשנה יומא ה,א שנינו (בתיאור העבודה של הכוהן הגדול ביום הכיפורים): הוציאו לו (לכוהן הגדול) את הכף (ריקה) ואת המחתה (מלאה קטורת), וחפן (מתוך אותה מחתה) מלא חופניו (קטורת) ונתן (את הקטורת שבחופניו) לתוך הכף.

הקטע הבא הועתק מהירושלמי יומא ה,א לכאן, והוא המשכה של סוגיה שם, וכך אמרו שם:

...אמר רבי יוסה: הדא אמרה (זאת אומרת): כלי חול הוא (הכף שנותנים לתוכה קטורת היא כלי חול, שאינו קודש). אין תימר: כלי קודש - דבר שקדש בכלי נפדה? (אם תאמר, שהכף שנותנים לתוכה קטורת היא כלי קודש, יש לשאול על מה ששנינו במשנה כאן, שמחללים את הקטורת שנותרה ונותנים אותה לאומנים בשכרם: וכי הקטורת שהתקדשה קדושת הגוף בכלי קודש יש לה פדיון? אלא מכאן שהכף שנותנים לתוכה קטורת היא כלי חול, והקטורת קדושה קדושת דמים בלבד, ולכן יש לה פדיון) - דאיתפלגון...

ומציעים מחלוקת אמוראים: דאיתפלגון – שנחלקו (אמוראים בעניין הכלי שנותנים לתוכו קטורת, כמובא להלן), פיטמה – רקח (ערבב סממנים או בשמים) את הקטורת, בחולין – בכלי חול, - רבי יוסה בירבי חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) אמר: פסולה – להקטרה**. רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: כשירה – להקטרה**.**

ומסבירים את מקורם של דברי האמוראים: מה טעמיה דרבי יוסי בירבי חנינה? – מה טעמו של רבי יוסי בירבי חנינה? (מה מקורו בכתוב שהוא פוסל?) - נאמר (בקטורת הסמים): "קֹדֶשׁ תִּהְיֶה" (שמות ל,לז. כך יש לגרוס. ואין לגרוס: "קֹדֶשׁ הוּא" (שמות ל,לב), שנאמר בשמן המשחה) – חובה לנהוג בקטורת קדושה; ויש ללמוד ממילים אלו: - שתהא הוייתה (התהוותה) (במקבילה ביומא: 'הבאתה') בקודש – צריך לפטם את הקטורת בכלי קודש. ולכן, אם פיטמה בכלי חול - פסולה**. - מה טעמיה דרבי יהושע בן לוי?** – מה טעמו של רבי יהושע בן לוי? (מה מקורו בכתוב שהוא מכשיר?) - נאמר (בקטורת הסמים): "קֹדֶשׁ תִּהְיֶה" (כך יש לגרוס. ואין לגרוס: "קֹדֶשׁ הוּא") - שתהא באה מתרומת הלישכה – שיקנו את הקטורת ממעות של תרומת הלשכה, שהן קודש, כמו כל קורבנות הציבור. אבל אין צריך לפטם את הקטורת בכלי קודש. ולכן, אם פיטמה בכלי חול - כשרה. - הרי שמה שהסיק רבי יוסה, שהכלי שנותנים לתוכו קטורת הוא כלי חול, הוא כרבי יהושע בן לוי (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים הוחלף הסדר: 'דעתיה דרבי יוסי ברבי חנינא קדש היא כדי שתהא באה מתרומת הלשכה; דעתיה דרבי יהושע בן לוי קדש היא כדי שתהא הבאתה בקדש').

ומציעים קשר בין שתי מחלוקות: אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): אתיא דרבי יוסי בן חנינה כשמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) – באה (הולכת שיטתו) של רבי יוסי בן חנינה כשמואל (כשיטתו המובאת להלן), ודרבי יהושע בן לוי כרבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) – ו(שיטתו) של רבי יהושע בן לוי (הולכת) כרבי יוחנן (כשיטתו המובאת להלן); ומביאים מקור (לדעת רבי יוחנן): דתנינן: – ששנינו (משנה להלן ד,ו): המקדיש נכסיו – למקדש, וסתם הקדש לבדק הבית, והיו בהן דברים ראויין לכל קרבנות (במקבילה ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ראויין לקרבנות') ציבור (עד כאן המשנה) - מה הם דברים הראויים רק לקורבנות הציבור ולא לקורבנות היחיד? - רבי יוחנן אמר: קטורת – שהקדיש נכסיו והיתה בהם קטורת שפוטמה, שאינה ראויה לקורבן יחיד אלא לקורבן ציבור (אין לפרש את המשנה להלן אלא במקדיש נכסיו והיתה בהם קטורת, כיוון שבשתי המשניות שלאחריה מדובר בפירוש במקדיש נכסיו והיו בהם בהמות ועופות ויינות ושמנים, ודברים אלה ראויים גם לקורבנות יחיד ולא רק לקורבנות ציבור). הרי שלפי רבי יוחנן, במשנה להלן מדובר בקטורת שנעשתה בכלי חול קודם שהקדיש אותה, שאילו נעשתה בכלי קודש, לא היה יכול להקדיש אותה, והיא כשרה להקטרה, כיוון שלדעתו אין צריך לפטם את הקטורת בכלי קודש. מכאן שדעתו של רבי יהושע בן לוי כדעת רבי יוחנן**.**

ומפסיקים את דברי רבי יוסה בירבי בון ומציעים פרשנות נוספת למשנה הנידונה: אמר רבי הושעיה (בירבי שמיי, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): תיפתר – תתפרש (המשנה להלן תוסבר), באומן משל בית אבטינס, שהיה נוטל בשכרו קטורת – במשנה להלן מדובר, במקרה של אומן מהאנשים של בית אבטינס, שהיו בקיאים בעשיית הקטורת, שקיבל מההקדש בשכרו קטורת שחיללו אותה על מעות של ההקדש (כמו ששנינו במשנה בעניין מותר הקטורת), ועדיין לא הספיקו לחזור ולקנות אותה ממנו, והקדיש נכסיו והיתה בהם הקטורת שקיבל בשכרו. הרי שאפשר שלפי רבי יוחנן, במשנה להלן מדובר בקטורת שנעשתה בכלי קודש, אלא שחיללו אותה ונתנו אותה לאומן בשכרו, ולכן היה יכול להקדיש אותה ("תקלין חדתין" משמיט את המילים "משל בית אבטינס", שכן האומנים שהיו נוטלים בשכרם קטורת הם אומני בניין, כמו שאמרו בירושלמי לעיל בעניין מותר הקטורת: "מביא מעות ומחללן על הבניין"). - רבי הושעיה דחה את מה שאמר רבי יוסה בירבי בון שדעתו של רבי יהושע בן לוי כדעת רבי יוחנן**.**

וממשיכים את דברי רבי יוסה בירבי בון: ודרבי יוסי בירבי חנינא כשמואל – ו(שיטתו) של רבי יוסי בן חנינה (הולכת) כשמואל (כשיטתו), ומביאים מקור (לדעת שמואל): דאמר רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני) בשם שמואל: מכתשת – שכותשים בתוכה את סממני הקטורת, עשו אותה ככלי שרת לקדש – היא נחשבת ככלי שרת לקדש את מה שבתוכה קדושת הגוף. הרי שלדעת שמואל צריך לפטם את הקטורת בכלי קודש. מכאן שדעתו של רבי יוסי בן חנינה כדעת שמואל (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים על פי בבלי שבועות יא,א: 'מכתשת לא עשו אותה ככלי שרת').

בבבלי כריתות ו,א אמרו: אמר רבי יוסי ברבי חנינא: "קודש תהיה לך" (שמות ל) - כל מעשיה לא יהו אלא בקודש (בעזרה). - מיתיבי (משנה שקלים ד,ו): המקדיש נכסיו והיו בהם דברים הראויים לקורבנות ציבור - יינתנו לאומנים בשכרם. הני דברים הראויים (לקורבנות ציבור) מאי נינהו? אי בהמה ועוף - תנא ליה (משנה שקלים ד,ז-ח), אי יינות שמנים וסלתות - תנא ליה (שם ד,ח), אלא לאו קטורת (שאדם הקדיש משלו)! (מכאן שעושים קטורת גם מחוץ למקדש ומן החולין, וקשה על רבי יוסי ברבי חנינא) - אמר רבי אושעיא: באותה הניתנת לאומנים בשכרם (בקטורת שנעשתה בקודש, ואומנים אלו קיבלוה וחזרו והקדישוה מנכסיהם, שלא הספיקו ללוקחה מהם עד שהקדישוה), דתנן (משנה שקלים ד,ה): מותר הקטורת מה היו עושים בה? היו מפרישים ממנה שכר האומנים, ומחללים אותה על מעות האומנים, ונותנים אותה לאומנים בשכרם, וחוזרים ולוקחים אותה מתרומה חדשה. - מתקיף לה רב יוסף: (כיצד אפשר להעמיד משנה זו באומן שהקדיש את מותר הקטורת שקיבל בשכרו?) הא בכולהו מותרות (במותר הקטורת הניתן לאומנים ("בכולהו" לאו דווקא)) תני רב יהודה: חוזרים ולוקחים אותה מתרומה חדשה, והכא (במקדיש נכסיו) לא תני (לא שנה במשנה שקלים ד,ו "וחוזרים ולוקחים...")! (ולכן אין מדובר בקטורת) - אלא אמר רב יוסף: באחד מסממני הקטורת (שאדם הקדיש, ולא בקטורת שכבר נרקחה, שהיא אינה נעשית אלא בקודש, וכדברי רבי יוסי ברבי חנינא). וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: באחד מסממני הקטורת.

בבבלי הקשו על רבי יוסי ברבי חנינא מהמשנה להלן על פי הפירוש שמדובר בה בקטורת שנעשתה בחולין, שבו סייעו בירושלמי לרבי יהושע בן לוי. בבבלי תירצו את הקושיה על רבי יוסי ברבי חנינא מהמשנה להלן על פי הפירוש של רבי אושעיה, שבו דחו בירושלמי את הסיוע לרבי יהושע בן לוי. בירושלמי פירש רבי יוחנן את המשנה להלן בקטורת ממש מן החולין, וכסתם הבבלי, ולא כמו שמסר רבין בשם רבי יוחנן בבבלי: באחד מסממני הקטורת.

רבי יוסה בירבי בון היה חברו ובר מחלוקתו של רבי הושעיה בירבי שמיי, ולכן רבי הושעיה הנזכר בירושלמי כאן שדחה את מה שאמר רבי יוסה בירבי בון הוא רבי הושעיה בירבי שמיי. רבי אושעיא שבבבלי שם הוא רבי הושעיה שבירושלמי כאן.

ומקשים: אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): אמרה – אמר אותה (את הקושיה שלהלן על המימרה שאמר רב הונא בשם שמואל בעניין מכתשת) רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) קומי – לפני רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): דבר שקדש בכלי שרת (במקבילה ביומא אין המילה 'שרת') נפדה? – אם המכתשת שכותשים בתוכה את סממני הקטורת מקדשת את הקטורת קדושת הגוף, יש להקשות על מה ששנינו במשנה כאן, שמחללים את הקטורת שנותרה ונותנים אותה לאומנים בשכרם: וכי הקטורת שהתקדשה קדושת הגוף בכלי שרת יש לה פדיון? אלא מכאן שהמכתשת היא כלי חול, והקטורת קדושה קדושת דמים בלבד, ולכן יש לה פדיון (קושיה זו שהקשה רבי חונה לרבי יוסי בעניין המכתשת, הקשה רבי יוסי בעניין הכף בירושלמי יומא לפני תחילת המקבילה (ראה לעיל))

ומתרצים: אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי לרבי חונה): ולא דשמואל היא?! (בתמיהה) – וכי לא של שמואל היא (המימרה בעניין מכתשת)?! דשמואל אמר: קל (הקלה) הוא במותר – שמואל אמר, שחכמים הקלו במותרות שיהיה להם פדיון, אף על פי שהם קדושים קדושת הגוף. ולכן לדעתו יש למותר הקטורת פדיון, אף על פי שהתקדשה קדושת הגוף במכתשת**.**

ומציעים מחלוקת אמוראים: דאיתפלגון – שנחלקו (אמוראים בעניין פדיון מותרות, כמובא להלן), הותירו תמימים (צריך לומר כמו ביומא: 'תמידין', וכן הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים) – כבשים שנקנו מהשקלים שנתרמו בשנה הקודמת לצורך קורבנות התמיד, ונותרו לשנה הבאה, שלא הוקרבו עד שהחלה השנה הבאה (המתחילה בראש חודש ניסן), כגון שנותרו כבשים המבוקרים ממומים מלפני ראש חודש ניסן שלא הוקרבו, או כגון שאבדו ולא נמצאו אלא לאחר שנכנסה השנה הבאה, - שמואל אמר: נפדים כתמימים (צריך לומר: 'תמימים'. וכן הוא בתלמיד רשב"ש. הכ"ף יתירה, והיא אשגרה מלהלן "כפסולי המוקדשין") – רשאים לחלל את התמידים שנותרו בעודם תמימים (בלי מום), שמוכרים אותם לאחרים, וקדושתם חלה על המעות שקיבלו מהם, והם יוצאים לחולין, ואחר כך קונים אותם מהם בשקלים שנתרמו בשנה הנכנסת, וכך הם ראויים לקורבנות התמיד בשנה הנכנסת (אבל אין מחללים אותם באופן ישיר על המעות שנתרמו בשנה הנכנסת, מפני שאין ההקדש מתחלל על ההקדש). ואף על פי שאין קודשי מזבח (קודשים שהוקדשו לקורבנות) נפדים כשהם תמימים, לדעת שמואל הקלו חכמים במותרות שיהיה להם פדיון כשהם תמימים**; ורבי יוחנן אמר: נפדין כפסולי המוקדשין** (קודשי מזבח שנפסלו במומים) – אין רשאים לחלל את התמידים שנותרו בעודם תמימים, אלא ממתינים להם עד שייפול בהם מום, שקודשי מזבח נפדים לאחר שנפל בהם מום, ובדמיהם שמחללים אותם עליהם קונים קורבנות עולות לקיץ המזבח. לדעת רבי יוחנן לא הקלו חכמים במותרות שיהיה להם פדיון כשהם תמימים**.**

ומביאים מקרה מסוים (הנתון במחלוקת האמוראים שנזכרו לפני כן): הותירו שעירים (הזכרים בעיזים) – שעירים שנקנו מהשקלים שנתרמו בשנה הקודמת לצורך קורבנות חטאות הציבור (שעירי מוספים של ראשי חודשים ושל מועדים ושעירי עבודה זרה ושעיר יום הכיפורים, והוא הדין פר העלם דבר של ציבור, ואמרו שעירים ולא אמרו חטאות הציבור, משום שרוב חטאות הציבור שעירים הן), ונותרו לשנה הבאה, כגון שנותרו שעירים המבוקרים ממומים מלפני ראש חודש ניסן שלא הוקרבו, או כגון שאבדו ולא נמצאו אלא לאחר שנכנסה השנה הבאה, - על דעתיה דשמואל – על (לפי) דעתו של שמואל**, אם עולה נפדית** – אם, כשהותירו תמידים, שהם קורבנות עולה, הם נפדים בעודם תמימים**,** האם לא כל שכן חטאת? – בוודאי ובוודאי שכשהותירו שעירים, שהם קורבנות חטאת, הם נפדים בעודם תמימים, שכן חטאת קלה מעולה. ולכן, כשהותירו שעירים, מוכרים אותם לאחרים, וקדושתם חלה על המעות שקיבלו מהם, והם יוצאים לחולין, ואחר כך קונים אותם מהם בשקלים שנתרמו בשנה הנכנסת, וכך הם ראויים לקורבנות חטאות הציבור בשנה הנכנסת. על דעתיה דרבי יוחנן – על (לפי) דעתו של רבי יוחנן, שכשהותירו תמידים אינם נפדים בעודם תמימים, - אמר רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): ירעו – כשהותירו שעירים, אינם נפדים בעודם תמימים, אלא משאירים אותם שירעו עד שייפול בהם מום, ולאחר שייפול בהם מום ייפדו, ובדמיהם שמחללים אותם עליהם יקנו קורבנות עולות לקיץ המזבח (כמו שאמר רבי יוחנן כשהותירו תמידים); אמר רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): מקייצין (מאכילים) בהן את המזבח – כשהותירו שעירים, הם עצמם קרבים עולות לקיץ המזבח, ואין צריכים לפדות אותם. - שני האמוראים הללו נחלקו מה דעתו של רבי יוחנן כשהותירו שעירים (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין המימרה שאמר רבי שמואל בר רב יצחק. - נראה שלפי רבי שמואל בר רב יצחק, דעתו של רבי יוחנן כשהותירו תמידים כדעתו כשהותירו שעירים, שאם חטאת קרבה עולה לקיץ המזבח, לא כל שכן עולה?).

ומקשים (על מה שאמר רבי שמואל בר רב יצחק): וקשיא: – ו(הדבר) קשה: וכי יש חטאת קריבה עולה?! (בתמיהה) – הרי השעירים הללו הם קורבנות חטאת, וכיצד אפשר להקריב אותם לקיץ המזבח שהוא קורבנות עולה?

ומתרצים (תירוץ אחד): אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): שנייא היא – שונה היא (שונה הוא הדבר, עניין קורבנות ציבור שונה מעניין קורבנות יחיד), שאין קרבנות ציבור נקבעין אלא בשחיטה – שמם של קורבנות ציבור אינו נקבע עליהם כשקונים אותם אלא כששוחטים אותם, ולכן, אף שהשעירים נקנו לצורך קורבנות חטאות הציבור, אפשר להקריב אותם לקורבנות עולה, כיוון שעדיין לא נקבע עליהם שם קורבן חטאת**.**

ומתרצים עוד (תירוץ שני): אמר רבי חנניה (דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): תניי (תנאי) בית דין הוא על המותרות שיקרבו עולות – תקנה היא שהתקינו חכמים הראשונים, ורואים אותה כאילו היא תנאי שמתנים בכל זמן שנקנים קורבנות, שאם נותרו קורבנות ולא הוצרכו לשם מה שנקנו, יקריבו אותם לשם קורבנות עולה לקיץ המזבח, ולכן השעירים שנותרו קריבים עולות**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי יומא.

בבבלי שבועות י,ב-יב,ב אמרו: אמר עולא אמר רבי יוחנן: תמידים שלא הוצרכו לציבור - נפדים תמימים. - יתיב רבה וקאמר לה להא שמעתא. אמר ליה רב חסדא: מאן ציית לך ולרבי יוחנן רבך! וכי קדושה שבהן להיכן הלכה? (וכיצד אפשר לפדות את התמידים הללו כשהם תמימים?) - אמר ליה: ואת לא תסברא דלא אמרינן קדושה שבהם להיכן הלכה? והתנן: מותר הקטורת מה היו עושים בה? מפרישים ממנה שכר האומנים, ומחללים אותה על מעות האומנים, ונותנים אותה לאומנים בשכרם, וחוזרים ולוקחים אותה מתרומה חדשה. ואמאי? נימא: קדושה שבהם (שבקטורת) להיכן הלכה!... מכל מקום קשיא: וכי קדושה שבהם להיכן הלכה? - אמר רבה: לב בית דין (מחשבת בית דין) מתנה עליהם (על דברים הנקנים לצורך קורבנות ציבור, בשעת קנייתם, תנאי זה), אם הוצרכו (להשתמש) - הוצרכו, ואם לאו - יהיו לדמיהם (יהיו קדושים רק לדמיהם, ולא יתקדשו בקדושת הגוף). איתיביה אביי: פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהם, וכן שעירי עבודה זרה שאבדו והפריש אחרים תחתיהם - כולם ימותו; דברי רבי יהודה. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: ירעו עד שיסתאבו (שייפול בהם מום), ויימכרו וייפלו דמיהם לנדבה, שאין חטאת ציבור מתה. ואמאי (ימותו או ירעו עד שיסתאבו)? לימא: לב בית דין מתנה עליהם! - אמר ליה: אבודים קאמרת? שאני אבודים, דלא שכיחי (ואין בית דין מתנה על מקרה כזה מתחילה). ...רבי שמעון לית ליה לב בית דין מתנה עליהם, דאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רבי יוחנן: תמידים שלא הוצרכו לציבור, לדברי רבי שמעון - אין נפדים תמימים, לדברי חכמים - נפדים תמימים. ולרבי שמעון דלית ליה לב בית דין מתנה עליהם, מאי עבדין להו (לתמידים שלא הוצרכו לציבור)? - אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: מקייצים בהם את המזבח. אמר רבי שמואל בר רב יצחק: ומודה רבי שמעון בשעירי חטאת (שנקנו מתרומת הלשכה של שנה זו ונותרו, כגון שעיר של ראש חודש אדר שאבד ונמצא בניסן, שאינו ראוי ליקרב עוד לחובת ציבור, והרי הוא לקיץ המזבח), שאין מקייצים בגופם (ליקרב הוא עולה) אלא בדמיהם (שירעה, ולכשיומם יקחו בדמיו עולה לקיץ המזבח). הכא (בתמידים) הוא דמעיקרא עולה והשתא עולה, אבל התם (בשעירי חטאת) דמעיקרא חטאת והשתא עולה, גזירה (שלא להקריבם לעולה) לאחר כפרה (לאחר שנתכפרו הציבור באחרים) אטו לפני כפרה. - אמר אביי: אף אנן נמי תנינא: פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהם, וכן שעירי עבודה זרה שאבדו והפריש אחרים תחתיהם - כולם ימותו; דברי רבי יהודה. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: ירעו עד שיסתאבו, ויימכרו וייפלו דמיהם לנדבה, שאין חטאת ציבור מתה. ואמאי? נקרבו אינהו גופייהו עולה! אלא לאו שמע מינה: גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה. ואף שמואל סבר להא דרבי יוחנן (שאמר, שלדעת רבי שמעון תמידים תמימים שנותרו יקרבו לקיץ המזבח, אף על פי שלא הוקדשו מתחילה לכך אלא לקורבן חובה), דאמר רב יהודה אמר שמואל: קורבנות ציבור - סכין מושכתם למה שהם (בשעת שחיטה נקבע לשם איזה קורבן הם מוקרבים).

בבבלי החליפו את שיטת רבי יוחנן, שבירושלמי הוא אמר שתמידים שנותרו - אין נפדים תמימים. בבבלי אמרו, שתמידים שנותרו - נפדים תמימים, משום שלב בית דין מתנה עליהם, ובירושלמי אמרו, ששעירים שנותרו - יקרבו עולות, משום שתנאי בית דין הוא על המותרות שיקרבו עולות. לפי הבבלי, בית דין מתנה במחשבתו תנאי בשעת קניית קורבנות ציבור, ולפי הירושלמי, חכמים הראשונים התקינו תקנה, ורואים אותה כאילו היא תנאי שמתנים בשעת קניית קורבנות. בבבלי אמרו, שבאבודים אין לב בית דין מתנה עליהם. ואילו בירושלמי להלן ז,ו אמרו, שתנאי בית דין הוא על האובדות שיקרבו עולות. בבבלי אמר רבי יוחנן, שתמידים שנותרו, לדברי רבי שמעון - אין נפדים תמימים, לדברי חכמים - נפדים תמימים. ואילו בירושלמי אמר רבי יוחנן, שתמידים שנותרו - אין נפדים תמימים, ולא אמר שיש מחלוקת תנאים, ומשמע שדברי הכל הוא. בבבלי אמר רבי שמואל בר רב יצחק, שלדברי רבי שמעון שתמידים שנותרו אין נפדים תמימים, שעירים שנותרו - אין מקייצים בגופם. ואילו בירושלמי, אמר רבי שמואל בר רב יצחק, שלדברי רבי יוחנן שתמידים שנותרו אין נפדים תמימים, שעירים שנותרו - מקייצים בגופם. בבבלי אמרו, ששמואל סבר כרבי יוחנן, שתמידים שנותרו, לדברי רבי שמעון - אין נפדים תמימים, ומקייצים בהם את המזבח. ואילו בירושלמי הם נחלקו, ששמואל אמר שתמידים שנותרו - נפדים תמימים, ורבי יוחנן אמר שאין נפדים תמימים. מה שאמרו בבבלי: "קורבנות ציבור - סכין מושכתם למה שהם", הוא מה שאמרו בירושלמי: "אין קרבנות ציבור נקבעין אלא בשחיטה". • • •

משנה המקדיש נכסיו – למקדש, ונעשו קניין ההקדש, וסתם הקדש לבדק הבית (תיקון בנייני בית המקדש), והיו בהן דברים ראויין לקרבנות הציבור – רק להם, ולא לקורבנות היחיד**, יינתנו לאומנין** – של בדק הבית העובדים לצורכי ההקדש, בשכרן – שהאומנים הללו נוטלים שכרם מבדק הבית, והדברים הראויים לקורבנות הציבור מתחללים על שכר המלאכה של האומנים ויוצאים לחולין, ואחר כך חוזרים ולוקחים אותם מהם במעות של תרומת הלשכה, כמפורש בסוף המשנה**; דברי רבי עקיבה** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים). אמר לו בן עזאי (שמעון בן עזאי, תנא בדור השלישי) – לרבי עקיבה**:** (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה: 'אינה') היא המידה?! (בתמיהה) – הרי מידתך זו אינה שווה למידה במותר הקטורת (במשנה לעיל), וראוי להשוות את המידות של שני העניינים הללו (שהרי אף רבי עקיבה מודה במותר הקטורת)! אלא מפרישין מהן שכר האומנין – הגזברים מוציאים מן הנכסים את הדברים הראויים לקורבנות הציבור בשווי שכר האומנים שההקדש חייב להם בעד בדק הבית שעשו**, ומחללין אותן על מעות האומנין** – מחללים את הדברים הראויים לקורבנות הציבור על מעות של ההקדש בשווי שכר האומנים (שחיללו אותן לפני כן על הבניין שבנו האומנים עבור ההקדש, שהוא של חולין, כמו שאמרו בירושלמי לעיל בעניין מותר הקטורת, מפני שאין ההקדש מתחלל על ההקדש), ועל ידי כך הדברים שהוציאו מן הנכסים יוצאים לחולין, והמעות נתפסות בקדושתם**, ונותנין אותן** – את הדברים שחיללו אותם, לאומנין בשכרן – שלאחר שחיללו אותם על המעות, נכנסו המעות בקדושתם, והם יצאו לחולין**, וחוזרין ולוקחין אותן** – את הדברים הראויים לקורבנות הציבור מידי האומנים, מתרומה חדשה – שנותנים לאומנים תמורתם מעות מתרומת השקלים החדשים שנתרמה בפרס הפסח, וכך הם נכנסים לקדושת התרומה החדשה והם ראויים להקרבה בשנה הנכנסת (הפסקה האחרונה "וחוזרין ולוקחין..." היא לדברי הכל. - נראה שהלשון "מתרומה חדשה" הוא אשגרה מהמשנה הקודמת בעניין מותר הקטורת, שכן לעיל במותר הקטורת, כיוון שיש צורך שתהיה ראויה להקטרה בשנה החדשה, לוקחים אותה מהתרומה החדשה דווקא, אבל כאן בדברים הראויים לקורבנות הציבור, כיוון שאין צורך אלא שיהיו ראויים להקרבה, לוקחים אותם מתרומת הלשכה. וראה להלן לגבי הנוסח כאן).

הנוסח בכתבי היד של המשנה: "והיו בהם דברים ראויים לקרבנות הציבור". אבל בפסקה מהמשנה בירושלמי להלן ובציטוט מהמשנה בירושלמי לעיל: "והיו בהם דברים ראויים לכל קרבנות ציבור". הנוסח בכתבי היד של המשנה: "אמר לו בן עזאי: היא המידה?!", כמו במשנה שבמסירה שלפנינו. ובמשנה שבנוסח הבבלי של מסכת שקלים: "אינה היא המידה!", וכן הוא בתוספתא (ראה להלן. הביטוי הזה מופיע במשנה פסחים א,ז). הנוסח בכתבי היד של המשנה: "מתרומה חדשה", כמו במשנה שבמסירה שלפנינו. ובמשנה שבנוסח הבבלי של מסכת שקלים: "מתרומת הלשכה", וכן הוא בתוספתא (ראה להלן). • • • משנה המקדיש נכסיו – סתם למקדש, ולא פירש האם הקדישם לצורכי בית המקדש (בדק הבית) או לצורכי קורבנות למזבח, והיתה בהן בהמה ראויה על גבי המזבח – בהמות תמימות (בלי מום) הראויות לקורבנות**, זכרים** – הראויים להקריבם עולות, ונקבות – שאינן ראויות לעולות אלא לקורבנות שלמים, - רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) אומר: זכרים יימכרו לצריכי עולות – זכרי הבהמות שבאותם הנכסים צריך למוכרם למי שצריכים בהמות לעולות**, ונקיבות יימכרו לצריכי זבחי שלמים** – למי שצריכים בהמות לקורבנות שלמים (הכינוי "זבחי שלמים" לקורבן שלמים הוא מטבע לשון מקראי המשמש גם בלשון חכמים), (ויביא בדמיהן עולות, ושאר נכסים יפלו לבדק הבית (המוסגר הועתק במסירה שלפנינו בטעות בשל הדמיון מסוף דבריו של רבי יהושע להלן)) [ודמיהן יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית (כך הוא הנוסח בדבריו של רבי אליעזר במשנה זו המובאת בירושלמי להלן) – דמיהן של אותן הבהמות יגיעו, עם כל שאר הנכסים שאינם ראויים למזבח, לאוצר בית המקדש לצורכי בדק הבית. רבי אליעזר סובר, שסתם הקדש - לבדק הבית, ואפילו דברים הראויים למזבח, אלא שכל הראוי למזבח אינו נמכר ונפדה אלא לצורכי קורבן, ודמיו ייפלו לבדק הבית**].**

רבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) אומר: המקדיש נכסיו סתם והיו בהם בהמות הראויות למזבח, זכרים ונקבות - זכרים עצמן ייקרבו עולות – זכרי הבהמות שבאותם הנכסים צריך להקריבם עולות על המזבח לשם המקדיש, ואין למכור אותם**, ונקיבות יימכרו לצריכי זבחי שלמים** – למי שצריכים בהמות לקורבנות שלמים**, ויביא בדמיהן עולות** – המקדיש יקריב בדמי הנקיבות עולות**, ושאר נכסים יפלו לבדק הבית** – כל שאר הנכסים שאינם ראויים למזבח יגיעו לאוצר בית המקדש לצורכי בדק הבית. רבי יהושע חולק על רבי אליעזר וסובר, שסתם הקדש - כל הראוי למזבח מקדיש למזבח ושאינו ראוי למזבח מקדיש לבדק הבית, וכל הראוי למזבח מקדיש כולו למזבח, שיקריבוהו עולה לשמו, שהיא נשרפת כולה על המזבח, ולכן זכרים הראויים בעצמם לעולות ייקרבו עולות, אבל נקבות שאינן ראויות לעולות, הואיל והמקדיש התכוון לעולות, יימכרו לצריכי שלמים, ויביא המקדיש בדמיהן עולות**.** • • • אמר רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים): רואה אני את דברי רבי אליעזר מדברי רבי יהושע – נראים לי דברי רבי אליעזר יותר מדברי רבי יהושע**, שרבי אליעזר השוה את מדותיו** – קבע הלכה שווה לכל הנכסים, שכולם לבדק הבית, או הם עצמם או דמיהם, ורבי יהושע חלק – שהבהמות למזבח ושאר הנכסים לבדק הבית, ואף בבהמות חילק בין זכרים לנקבות (כלשון שאמר רבי עקיבה, אמר רבי ישמעאל בתוספתא יבמות יג,ד: רואה אני את דברי רבי ליעזר מדברי רבי יהושע, שרבי ליעזר השווה את מידתו ורבי יהושע חלק).

אמר רבי פפייס (תנא בדור השני): שמעתי את דברי שניהן – כדברי רבי אליעזר וכדברי רבי יהושע, שיש מקרה שהדין כדבריו של זה ויש מקרה שהדין כדבריו של זה**, המקדיש בפירוש** – לבדק הבית, שפירש שהוא מקדיש את נכסיו לבדק הבית, כדברי רבי אליעזר – שהמקדיש בפירוש דעתו להקדיש הכל לבדק הבית**, והמקדיש סתם** – שלא פירש לאיזה הקדש הוא מקדיש את נכסיו, כדברי רבי יהושע – שהמקדיש סתם דעתו להקדיש כל דבר למה שהוא ראוי**.** • • • משנה המקדיש נכסיו – סתם למקדש, והיו בהן דברים ראויין לגבי מזבח, כגון: יינות – הראויים לנסכים, ושמנים – הראויים למנחות, ועופות – תורים ובני יונה הראויים לקורבן עוף, - רבי לעזר (רבי אלעזר בן שמוע, תנא בדור הרביעי) אומר: יימכרו לצריכי אותו המין – למי שצריכים יינות לנסכים, שמנים למנחות ועופות לקורבן, ויביא בדמיהן עולות – המקדיש יקריב בדמיהם עולות בהמה**, ושאר נכסים יפלו לבדק הבית** – רבי אלעזר סובר כרבי יהושע במשנה לעיל, שכל הראוי למזבח מן הסתם הקדישו המקדיש כולו למזבח, וחולק על רבי אליעזר במשנה לעיל הסובר שדמיהם לבדק הבית (ראב"ד. ואף שרבי יהושע סובר שזכרים עצמם יקרבו עולות, אמרו בירושלמי להלן שלא אמר כך אלא בבהמה, אבל בעופות מודה, כפי שלמדו מן הפסוק).

הנוסח בכתבי היד של המשנה: רבי [א]לעזר (ולא רבי אליעזר).

בספרא 'ויקרא' דיבורא דנדבה פרשה ה נאמר: רבי אלעזר אומר: מה תלמוד לומר "כשבים לעולה" ו"עיזים לעולה" ("וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה" (ויקרא א,י))? (שהמילה "לעולה" מיותרת, שכבר נאמר קודם: "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ" (ויקרא א,ג)) - שיכול, אין לי שיקרב עולה אלא מותר עולה (שאם הקדיש דמים לקנות עולה ונשאר מהם - צריך להשתמש בהם לעולה) בלבד. מניין מותר חטאות, מותר אשמות, מותר עשירית האיפה, מותר קיני זבים קיני זבות וקיני יולדות, מותר קורבנות נזיר ומצורע (הנותר מדמים שהקדיש לכל הקורבנות האלה, מניין שיש להשתמש בו לעולה?), והמקדיש נכסיו והיו בהם דברים ראויים על גבי המזבח, יינות ושמנים ועופות, מניין שיימכרו לצריכי אותו המין (לאלה הצריכים להביא קורבן מהם) ויביא בדמיהם עולות (ישתמש בדמיהם להביא עולות)? - תלמוד לומר: "כשבים לעולה" ו"עיזים לעולה" - לרבות את כולם. וחכמים אומרים: ייפלו לנדבה (לתיבות שהיו במקדש שנותנים בהן מעות שנותרו מקורבנות אלו ומשתמשים בהן לקנות עולות למזבח בשעה שאין הרבה קורבנות). - והלא אף הנדבה עולה היא, מה בין דברי רבי אלעזר לדברי חכמים? - אלא בזמן שהיא באה חובה (לשיטת רבי אלעזר, היחיד שהקדיש מעות בשביל קורבן ונותרו לו מעות, מביא מן המותר עולה והיא חובה), הוא סומך עליה (כיוון שהיא קורבן יחיד, צריך בעל הקורבן לסמוך עליה) ומביא עליה נסכים ונסכיה משלו, ואם היה כוהן עבודתה ועורה שלו (הוא בעצמו מקריב אותה ונוטל העור, אף אם אינו עובד במשמר של אותו שבוע), ובזמן שהיא באה נדבה (לפי חכמים, שהמעות הנותרות נמסרות לנדבת ציבור, אין עוד לבעל הקורבן שום חלק בה), אינו סומך עליה ואינו מביא עליה נסכים ונסכיה משל ציבור, אף על פי כוהן (סגנון התנאים, ויש לפרש: אף על פי שהוא כוהן) עבודתה ועורה של אנשי משמר (העובדים באותו השבוע בבית המקדש). • • •

תלמוד במשנה שנינו: "המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראויין לכל קרבנות ציבור".

מה הם דברים ראויים לקורבנות הציבור? -

רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: קטורת – שהקדיש נכסיו והיתה בהם קטורת שפוטמה, שאינה ראויה לקורבן יחיד אלא לקורבן ציבור (אין לפרש את המשנה אלא במקדיש נכסיו והיתה בהם קטורת, כיוון שבשתי המשניות הבאות מדובר בפירוש במקדיש נכסיו והיו בהם בהמות ועופות ויינות ושמנים, ודברים אלה ראויים גם לקורבנות יחיד ולא רק לקורבנות ציבור).

ומציעים פרשנות נוספת למשנה הנידונה: אמר רבי הושעיה (בירבי שמיי, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): תיפתר – תתפרש (המשנה תוסבר), באומן משל בית אבטינס, שהיה נוטל בשכרו קטורת – במשנה מדובר, באומן מהאנשים של בית אבטינס, שהיו בקיאים בעשיית הקטורת, שקיבל מההקדש בשכרו קטורת שחיללו אותה על מעות של ההקדש (כמו ששנינו במשנה לעיל בעניין מותר הקטורת), ועדיין לא הספיקו לחזור ולקנות אותה ממנו, והקדיש נכסיו והיתה בהם הקטורת שקיבל בשכרו**.**

דברי רבי יוחנן ורבי הושעיה הובאו לעיל בהלכה הקודמת, אלא שאין מקומם של דברי רבי הושעיה כאן אלא לעיל, שכן רבי הושעיה דחה את מה שאמר שם רבי יוסה בירבי בון, והועתקו דבריו לכאן מלעיל.

בוודאי שפשוטה של משנתנו "ראויים לקורבנות ציבור" אינו דווקא קטורת. ולא כל שכן שאי אפשר לפרש כך לנוסח הירושלמי "לכל קורבנות ציבור", כי "דברים ראויים לכל קורבנות ציבור" כוללים גם בהמה, גם נסכים וגם קטורת ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 324). • • • במשנה שנינו: "אמר לו בן עזאי" כול'.

מסבירים את טעמם של דברי התנא: מה טעמיה דבן עזאי? – מה טעמו (נימוקו) של בן עזאי (שחלק על רבי עקיבה)? - שאין ההקדש מתחלל על המלאכה אלא על המעות – לדעת בן עזאי, דבר של ההקדש אינו מתחלל על שכר המלאכה של האומנים העובדים לצורכי ההקדש, שהרי אין דבר אחר נכנס בקדושה תחתיו, אלא הוא מתחלל על מעות (או על חפצים) של חולין (שכר מלאכה אינו נחשב רכוש ממשי, בניגוד למעות או לחפצים). ולכן אין נותנים לאומנים בשכרם מן הנכסים שהוקדשו, מפני שאין הם מתחללים על שכר המלאכה, אלא תחילה הגזברים נוטלים מעות של ההקדש ומחללים אותן על הבניין שעשו האומנים, ומזכים להם את המעות על ידי אחר, ואחר כך מחללים על המעות (מדעת האומנים) את הדברים הראויים לקורבנות הציבור, ונעשו הדברים חולין, ונותנים אותם לאומנים בשכרם (כמו שאמרו לעיל במותר הקטורת: מביא מעות ומחללן על הבניין, ומביא קטורת ומחללה עליהן, ונותן אותה לאומנין בשכרן). אבל רבי עקיבה סובר, שההקדש מתחלל על שכר המלאכה, ולכן נותנים מההקדש לאומנים בשכרם**.**

בתוספתא שקלים ב,ח-ט שנו: המקדיש נכסיו והיו בהם דברים ראויים לקורבנות ציבור, יינתנו לאומנים בשכרם; דברי רבי עקיבא. אמר לו בן עזיי: אינה היא המידה, אלא פועל שעשה מלאכה בהקדש, בין במנה ובין במאתים, לא יאמר: תנו לי פרה זו במנה, וטלית זו בחמישים זוז, שאין הקדש מתחלל על המלאכה אלא על המעות בלבד (ואף על פי שבטלית בוודאי אין כאן אלא קדושת בדק הבית, מכל מקום אין היא מתחללת על המלאכה. - בן עזאי מביא כאן את ההלכה הכללית שנשנית לעניין תשלומי פועלים העושים בבדק הבית, והיא בתוספתא מעילה, והוא מאמר המוסגר). כיצד הם עושים? מפרישים מהם שכר האומנים ומחללים אותם על מעות האומנים, ונותנים אותם לאומנים בשכרם, וחוזרים ולוקחים אותם מתרומת הלשכה. ושם מעילה א,כג שנו: פועל שעשה מלאכה, בין במנה בין במאתים, לא יאמר: תנו לי פרה זו במנה, וטלית זו בחמישים זוז, שאין הקדש מתחלל על המלאכה אלא על המעות בלבד. כיצד הם עושים? מפרישים שכר האומנים ומחללים אותם על מעות האומנים, ונותנים אותם לאומנים בשכרם, וחוזרים ולוקחים אותם מתרומת הלשכה.

המשפט בתוספתא שקלים "אלא פועל שעשה מלאכה בהקדש..." הוא הלכה כללית בעניין תשלומי פועלים העושים בבדק הבית שמביא בן עזאי מתוספתא מעילה, והוא מאמר המוסגר עד "כיצד הם עושים" ("תוספתא כפשוטה").

במשנה תמורה ז,א שנו: קודשי מזבח (קודשים שהוקדשו לקורבנות) ...אין נותנים מהם (ממעות המיוחדות לקודשי מזבח) לאומנים בשכרם (בשכר עבודתם שעבדו במקדש), מה שאין כן בקודשי בדק הבית. ובבבלי תמורה לא,ב אמרו: "אין נותנים מהם לאומנים" כו'. - הא קודשי בדק הבית נותנים. מנא הני מילי? - אמר רבי אבהו: דאמר קרא: "ועשו לי מקדש" (שמות כה) - משלי (שתהא המלאכה נעשית מן ההקדש).

סתם המשנה בתמורה היא כרבי עקיבא, הסובר שהקדש בדק הבית מתחלל על המלאכה, ולכן נותנים מההקדש לאומנים בשכרם. • • •

תלמוד מציעים משנה: תמן תנינן: – שם (במקום אחר - משנה תמורה ז,ב) שנינו: יש בקדשי בדק הבית מה שאין בקדשי מזבח: – יש דינים הנוהגים בקודשים שהוקדשו לבדק בית המקדש, ואינם נוהגים בקודשים שהוקדשו למזבח (לקורבנות), שסתם הקדישות לבדק הבית – המקדיש את נכסיו סתם, ולא פירש האם הקדישם לצורכי בית המקדש, הנקרא בדק הבית, או לצורכי קורבנות למזבח, והיו שם בהמות הראויות למזבח, - סתם הקדשות לבדק הבית, ואפילו הבהמות הראויות למזבח קדושות לבדק הבית**; הקדש בדק הבית חל על הכל** – אפילו על דברים שאינם ראויים למזבח, כגון בעלי מום ובהמה טמאה, אבל הקדש מזבח אינו חל אלא על דברים הראויים למזבח (משנה תמורה ה,ו), ומועלין בגידוליהן – שהנהנה מחלב מבהמה נקבה או מביצה מתרנגולת המוקדשים לבדק הבית, חייב להביא קורבן אשם מעילות ולשלם להקדש את ערך ההנאה בתוספת חומש, הואיל וקדושת הדמים של הבהמה והתרנגולת חלה אף על החלב והביצים שלהן; אבל הנהנה מחלב מבהמה נקבה או מביצים מתורים המוקדשים למזבח, אינו חייב להביא קורבן מעילה ולשלם קרן וחומש, הואיל והחלב והביצים אינם ראויים להקרבה על גבי המזבח (משנה מעילה ג,ה), ואין בהן – בקודשי בדק הבית, הנייה (הנאה) לכהנים – אבל בקודשי מזבח, יש מהם שהכוהנים אוכלים את בשרם, ויש מהם שהם מקבלים את עורם**.**

ומציעים זיהוי למקור התנאי: אמר רבי חנניה (רבי חנינה בר חמא ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 577 הערה 3), אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): דרבי ליעזר היא – של רבי אליעזר היא (המשנה שאמרה, שסתם הקדשות לבדק הבית, ואפילו בדברים הראויים למזבח, כדעתו של רבי אליעזר היא), ומביאים מקור (התומך בזיהוי המוצע): דתנינן: – ששנינו (במשנתנו): המקדיש נכסיו – סתם למקדש, והיתה בהן בהמה ראויה על גבי המזבח – בהמות הראויות לקורבנות**, זכרים ונקיבות - רבי ליעזר אומר: זכרים יימכרו לצריכי עולות, ונקיבות יימכרו לצריכי זבחי שלמים, ודמיהן יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית** – רבי אליעזר סובר, שסתם הקדש - לבדק הבית, ואפילו דברים הראויים למזבח, אלא שכל הראוי למזבח אינו נמכר ונפדה אלא לצורכי קורבן, ודמיו ייפלו לבדק הבית**.**

ומסבירים את מקורם של דברי התנא: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): טעמיה דרבי ליעזר: – טעמו (מקורו בכתוב) של רבי אליעזר: נאמר (בהקדשת בית): "וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לי'י" (ויקרא כז,יד) – כשיקדיש איש את ביתו, שיהיה קדוש לשם ה'. ויש להציע פרשנות למקור הנידון: מה אנן קיימין? – (ב)מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (במה מדובר בכתוב זה?) אם בבית דירה (בית שגרים בו) – אם מדובר במקדיש בית דירה שלו (אם בא הכתוב ללמד שיכול אדם להקדיש את ביתו), - כבר כתיב – הרי כבר כתוב באותו עניין**: "וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ"** (ויקרא כז,טו) – אם המקדיש עצמו ירצה לפדות את הבית, שהיה שלו קודם הקדשתו (מכאן שיכול אדם להקדיש את ביתו). אלא כן אנן קיימין – אלא (ב)כך אנו עומדים (עוסקים, בכך מדובר בכתוב הראשון), במקדיש נכסיו – מדובר במקדיש נכסיו (מכפל המילה "ביתו" באותו עניין יש ללמוד, שיכול אדם להקדיש גם את נכסיו, ש"ביתו" אינו ביתו ממש, אלא מה שיש בביתו וברשותו). מיכן (מכאן) שסתם הקדישות לבדק הבית – מהמילים "קודש לה'" יש ללמוד, שהמקדיש את נכסיו סתם הרי הם קודש לה', היינו הקדש שכולו לה', והוא קודשי בדק הבית, שקודשי מזבח אינם כולם לה', כמו ששנינו במשנה בתמורה שהובאה לעיל, שקודשי בדק הבית אין בהם הנאה לכוהנים, מה שאין בקודשי מזבח, שיש בהם הנאה לכוהנים (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים חזרו בטעות על דברי רבי יוחנן והפסיקו באמצע ההעתקה).

בספרא 'בחוקותי' פרשה ד נאמר: "ואיש כי יקדיש את ביתו" - יכול בבית דירה הכתוב מדבר? (אבל נכסיו אינו יכול להקדיש) - כשהוא אומר: "ואם המקדיש יגאל את ביתו" (ולא אמר: "ואם המקדיש יגאלנו"), הרי בית דירה אמור. הא מה אני מקיים "ואיש כי יקדיש את ביתו"? במקדיש את נכסיו (שיכול אדם להקדיש את נכסיו, והקדש חל עליהם). "קודש לה'" (ולא אמר: "ואיש כי יקדיש את ביתו לה'") - מלמד שסתם הקדישות לבדק הבית (המילים "קודש לה'" הן מאמר בפני עצמו המלמד שקודש סתם הוא לה' לבדק הבית).

בירושלמי נשמטו המילים "קודש לה'" לפני הלימוד "מיכן שסתם הקדישות לבדק הבית".

מביאים מחלוקת אמוראים שנחלקו בהצעת פרשנות למחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע במשנה בעניין מקדיש נכסיו סתם והיו בהם בהמות הראויות למזבח:

רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): (צריך להוסיף: 'מה', וכן הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים) פליגין – מה (שהם, רבי אליעזר ורבי יהושע) חלוקים, - במקדיש נכסיו – לא נחלקו אלא כשמקדיש נכסיו סתם והיו בהם נכסים שאינם ראויים למזבח וגם בהמות הראויות למזבח, שרבי אליעזר סובר שאין אדם חולק את נדרו, ומכיוון שישנם נכסים שאינם ראויים למזבח, אף הבהמות אינן לקודשי מזבח, ולכן הכל לבדק הבית, ורבי יהושע סובר שאדם חולק את נדרו, והראוי למזבח למזבח והראוי לבדק הבית לבדק הבית**, אבל במקדיש עדרו** – כשמקדיש נכסיו סתם והיו כולם בהמות הראויות למזבח בלבד, זכרים ונקבות, - כל עמא מודיי – כל העם (כל החכמים שנחלקו) מודים (מסכימים), שהוא למזבח – אף רבי אליעזר מודה לרבי יהושע שאין אדם מניח קודשי מזבח ומקדיש לבדק הבית, וזכרים ייקרבו עולות, ונקבות יימכרו לצריכי שלמים ודמיהן עולות**.**

רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב חונה שאמר בשם רב: מה פליגין – מה (שהם, רבי אליעזר ורבי יהושע) חלוקים, - במקדיש עדרו – לא נחלקו אלא כשמקדיש נכסיו סתם והיו כולם בהמות הראויות למזבח בלבד, שרבי אליעזר סובר שאף זה לבדק הבית, ורבי יהושע סובר שהרי זה כמקדיש למזבח**, אבל במקדיש נכסיו** – כשמקדיש נכסיו סתם והיו בהם נכסים שאינם ראויים למזבח וגם בהמות הראויות למזבח, - כל עמא מודיי – כל העם (כל החכמים שנחלקו) מודים (מסכימים), שהוא לבדק הבית – אף רבי יהושע מודה שאין אדם חולק את נדרו, וכולם ייפלו לבדק הבית (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשמט מ"כל עמא מודיי" לעיל עד "כל עמא מודיי" כאן בשל הדמיון).

ומציעים תמיהה (על רבי בא): על דעתיה דרבי זעורא ניחא – על (לפי) דעתו של רבי זעורא (בשם רב חונה בשם רב, שאמר, שכשמקדיש נכסיו והיו כולם בהמות הראויות למזבח בלבד, אף רבי אליעזר מודה לרבי יהושע שאין אדם מניח קודשי מזבח ומקדיש לבדק הבית) (הדבר) נוח (מובן, ולא קשה הקושיה הבאה). וקשיא על דרבי בא: – אבל (הדבר) קשה על (דעתו) של רבי בא (בשם רב חונה בשם רב שאמר, שכשמקדיש נכסיו והיו כולם בהמות הראויות למזבח בלבד, רבי אליעזר סובר שאף זה לבדק הבית): וכי בהמה לא למזבח היא?! – הרי הבהמות ראויות למזבח, וכיוון שכן, יש לנו לומר שהיה בכוונתו להקדיש נכסיו למזבח, ומדוע רבי אליעזר סובר שאף זה לבדק הבית?

ומתרצים: בהמה למזבח היא, ולמה סתם האיש הזה? – אכן הבהמות ראויות למזבח, אבל אילו היה בכוונתו להקדיש נכסיו למזבח, מדוע סתם האדם הזה ולא אמר בפירוש שהוא מקדיש נכסיו למזבח? שהוא כאומר: לא יהו אלא לבדק הבית – כיוון שסתם, הרי הוא כמי שאומר בפירוש שלא יהיו נכסיו אלא לבדק הבית ולא למזבח, ולכן רבי אליעזר סובר שאף זה לבדק הבית (על פי "מיכל המים") (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשמט מ"דרבי זעורא" עד "לבדק הבית").

ומביאים הצעת פרשנות נוספת למחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע: רבי יוחנן אמר: לא שנייא – לא שונה (הדבר, האופן האחד אינו שונה מהאופן השני), היא המקדיש נכסיו היא המקדיש עדרו – המקדיש נכסיו סתם והיו בהם נכסים שאינם ראויים למזבח וגם בהמות הראויות למזבח והמקדיש נכסיו סתם והיו כולם בהמות הראויות למזבח בלבד שווים הם**, היא המחלוקת** – בשני האופנים נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע (שלא כמו שאמרו אמוראים בשם רב שנחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע באופן האחד או באופן השני בלבד).

בבבלי תמורה לא,ב אמרו: "סתם הקדשות לבדק הבית". - מאן תנא (שהמקדיש נכסיו סתם, אפילו היו בהם בהמות, הקדישם לבדק הבית)? - אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דלא כרבי יהושע, דתנן: המקדיש נכסיו והיתה בהם בהמה ראויה לגבי מזבח, זכרים ונקבות - רבי אליעזר אומר: זכרים יימכרו לצריכי עולות, ונקבות יימכרו לצריכי שלמים, ודמיהם ייפלו עם שאר נכסים לבדק הבית. רבי יהושע אומר: זכרים הם עצמם ייקרבו עולות, ונקבות יימכרו לצריכי שלמים, ויביא בדמיהן עולות, ושאר נכסים ייפלו לבדק הבית. ופליגא (על דרבי יוחנן) דרב אדא בר אהבה אמר רב (שלדבריו אף רבי אליעזר אינו סובר שסתם הקדשות לבדק הבית, ולכן המשנה שלא כרבי אליעזר), דאמר רב אדא בר אהבה אמר רב: בעדר (במקדיש נכסיו שבהם עדר בהמות) שכולו זכרים - אפילו רבי אליעזר מודה (שייקרבו עולות), דלא שביק איניש קודשי מזבח (אינו מניח מלהקדיש דבר הראוי להיות קודשי מזבח) ומקדיש לבדק הבית (ואף שהקדיש סתם, ודאי הקדיש למזבח); לא נחלקו אלא בעדר (במקדיש נכסיו שבהם עדר בהמות) שיש בו מחצה זכרים ומחצה נקבות, רבי אליעזר סבר: אין אדם חולק (מחלק) את נדרו (שיהא חלק ממנו לקדושה אחת וחלק לקדושה אחרת), ומדנקבות לאו עולות (לא הקדישן לעולות, שהרי העולה באה רק מן הזכרים), זכרים נמי לאו עולות (ולכן הכל לבדק הבית, שהכל יימכרו למה שהם ראויים ודמיהם לבדק הבית), ורבי יהושע סבר: אדם חולק את נדרו (ולכן זכרים ייקרבו עולות ונקבות יימכרו לצריכי שלמים ודמיהן עולות). לישנא אחרינא אמרי לה: אמר רב אדא בר אהבה אמר רב: בשלא הקדיש אלא בהמה (הקדיש סתם בהמות הראויות להקרבה, זכרים ונקבות, ולא שאר נכסים עימהן) - אפילו רבי אליעזר מודה (שזכרים ייקרבו עולות ונקבות יימכרו לצריכי שלמים ודמיהן עולות), דלא שביק איניש קודשי מזבח ומקדיש לבדק הבית; לא נחלקו אלא כשיש שאר נכסים עימהן (עם הבהמות), רבי אליעזר סבר: אין אדם חולק את נדרו, ומדשאר נכסים לא לקודשי מזבח (שהרי אינם ראויים לכך), בהמה נמי לא לקודשי מזבח (ולכן הכל לבדק הבית), ורבי יהושע סבר: אדם חולק את נדרו (ומקדיש את הבהמות למזבח ואת הנכסים לבדק הבית). תנן: ודמיהן ייפלו עם שאר נכסים לבדק הבית. בשלמא ללישנא בתרא - היינו דקתני: ודמיהן ייפלו עם שאר נכסים לבדק הבית, אלא ללישנא קמא - ליתני: ודמיהן ייפלו לבדק הבית! - תני: ודמיהן ייפלו לבדק הבית.

בבבלי אמר רבי יוחנן, שהמשנה בתמורה, שאמרה שסתם הקדשות לבדק הבית, היא כרבי אליעזר, ובירושלמי אמר כך רבי חנניה. בירושלמי אמר רבי יוחנן את מקורו בכתוב של רבי אליעזר שסתם הקדשות לבדק הבית, וגם אמר שבכל האופנים נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע, הרי שלדברי רבי יוחנן רבי אליעזר סובר שסתם הקדשות לבדק הבית, ולכן אף לרבי יוחנן בירושלמי המשנה בתמורה היא כרבי אליעזר. בבבלי אמר רב אדא בר אהבה בשם רב בלשון השנייה מה שבירושלמי אמר רבי זעורה בשם רב חונה בשם רב. לפי רבי בא בשם רב חונה בשם רב בירושלמי, שנחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע במקדיש עדרו, אין לגרוס במשנה כאן "עם שאר נכסים", כמו שאמרו בבבלי ללשון הראשונה שאמר רב אדא בר אהבה בשם רב. נראה שהירושלמי חולק על הבבלי ואינו מחלק בין עדר שיש בו זכרים ונקבות ובין עדר שיש בו זכרים בלבד.

הבבלי הגיה את המשנה בשקלים. אך קשה מאוד להגיה במשנה, שהרי המשנה אומרת "המקדיש נכסיו והיתה בהם בהמה", ואף "ושאר נכסים ייפלו לבדק הבית" שבדברי רבי יהושע מוכיחים שישנם אף שאר נכסים. ודאי שלפי הלשון הראשונה שבדברי רב, המחלוקת היא אף בלא נכסים, אבל המשנה עוסקת במקדיש נכסיו, ואין הכרח להגהה. הלשון הראשונה של רב אדא בר אהבה בבבלי עומד בניגוד לשתי הלשונות של רב חונה בירושלמי. אבל אף ללשונו של רבי בא בירושלמי תקשה קושיתו של הבבלי ללשון הראשונה של רב אדא בר אהבה, ואף על פי כן לא הגיה הירושלמי כלום במשנה. אלא שנראה שלפי לשון זו של רב, חולק הוא רב על משנתנו, וסובר כאותו תנא שלא שנה מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע כך, שכן רבי יוסי ורבי שמעון חולקים בתוספתא על משנתנו זו ואומרים שלא נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע בזה ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 577).

בתוספתא שקלים ב,י שנו: המקדיש נכסיו והיתה בהם בהמה ראויה לגבי מזבח, זכרים ונקבות - רבי ליעזר אומר: זכרים יימכרו לצרכי (לצריכי) זבחי עולות, ונקבות יימכרו לצרכי זבחי שלמים, ודמיהם ייפלו עם שאר נכסים לבדק הבית. רבי יהושע אומר: זכרים עצמם ייקרבו עולות, ונקבות יימכרו לצרכי זבחי שלמים, ויביא בדמיהן עולות. - רבי יוסה ורבי שמעון אומרים: דברי רבי ליעזר הם הם דברי רבי יהושע, ודברי רבי יהושע הם הם דברי רבי ליעזר.

רבי יוסה ורבי שמעון אומרים שהמחלוקת מוחלפת במשנת תנא שלנו ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 324). רבי יוסה ורבי שמעון חולקים על תנא קמא בברייתא שבתוספתא ואומרים שלא נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע בזה ("תוספתא כפשוטה"). ייתכן שהם מקבלים את דברי רבי פפייס במשנה, אך לא כעמדת פשרה, אלא כמסורת אחרת שלפיה יש לפרש את דברי רבי אליעזר ורבי יהושע באופן שלא יחלקו ("משנת ארץ ישראל", מסכת שקלים, עמוד 159). • • •

מדברי רבי אליעזר במשנתנו, שהמקדיש נכסיו סתם והיו בהם בהמות תמימות, הכל נתפס לבדק הבית, מפני שסתם הקדשות לבדק הבית, יש ללמוד שהמקדיש תמימים לבדק הבית חלה עליהם קדושה. אף על פי שאסור להקדיש תמימים לבדק הבית, אם עבר והקדיש - מה שעשה עשוי, וחל ההקדש לבדק הבית.

קובעים: רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים), וכן רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): קדשי בדק הבית שפודין (צריך לומר: 'שפדיין' (שפדאן), וכן הוא בתלמיד רשב"ש וברבנו משולם) תמימין - יצאו לחולין – אם הקדיש בהמות תמימות (בלי מום) לבדק בית המקדש ופדה אותן כשהן תמימות - הן נעשות חולין, ודמיהן ייפלו לבדק הבית (בדפוס ונציה הבבלי נשמט ממימרה זו כאן עד מימרה זו להלן בשל הדמיון).

ומציעים סיוע: מתניתא אמרה כן: – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה תמורה ז,א) אומרת כך (שקודשי בדק הבית שפדה אותם תמימים - יצאו לחולין, כמו שאמרו האמוראים, ששנינו במשנה): וולדן וחלבן מותר (נראה שצריך לומר: 'אסור') לאחר פדיונם – במשנה שם שנינו: "יש בקודשי מזבח מה שאין בקודשי בדק הבית... שקודשי מזבח... ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונם... מה שאין כן בקודשי בדק הבית" - יש דינים הנוהגים בקודשים שהוקדשו למזבח, ואינם נוהגים בקודשים שהוקדשו לבדק הבית, שבהמות שהוקדשו למזבח כשהיו תמימות, וחלה עליהן קדושת הגוף, ואחר כך נולד בהן מום קבוע ונפדו, והתעברו לפני פדיונן וילדו לאחר פדיונן - הוולד שנולד להן אסור באכילה, שהוולד קדוש ואינו נפדה, וכן החלב שנחלב מהן לאחר שנפדו אסור. אבל בהמות תמימות שהוקדשו לבדק הבית - ולדם וחלבם מותר לאחר פדיונן, שהואיל ואינם מקודשים אלא לדמים, אין קדושתם חמורה כל כך, ואפילו התעברו לפני פדיונן, הואיל וילדו לאחר פדיונן, אף הוולד נתפס בפדיונן ויוצא לחולין. מכאן יש ללמוד, שבהמות תמימות שהוקדשו לבדק הבית ונפדו כשהן תמימות - יצאו לחולין, כמו שאמרו האמוראים**.**

ודוחים את הסיוע: רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רב חסדא (הנוסח בכמה מדפוסי הירושלמי: 'בשם רבי אחא' (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי), וכן הגיה הגר"א. וכן הוא בכמה מקומות בירושלמי שרבי חזקיה אמר בשם רבי אחא): תיפתר – תתפרש (המשנה הזו תוסבר), שפודין (צריך לומר: 'שפדיין') תמימין והוממו (שפדה אותם כשהתמימים הוממו (הגר"א הגיה: 'תיפתר שהוממו ופדאן'. אך אין צורך להגיה, שהכוונה אחת)) – המשנה שאמרה, שבהמות שהוקדשו לבדק הבית - ולדם וחלבם מותר לאחר פדיונן, מדברת במקרה שנפדו לאחר שנולד בהן מום קבוע, שלא יצאו מקדושתם על ידי פדייה אלא לאחר שהוממו, שכן מסתבר לומר שהמשנה המלמדת את ההבדל שבין קודשי מזבח לקודשי בדק הבית בדין הוולד והחלב מדברת באותו המקרה בשני העניינים, וכמו שבקודשי מזבח מדובר בבהמות שהוקדשו כשהיו תמימות ונפדו לאחר שנולד בהן מום קבוע (כמפורש במשנה חולין י,ב ובכורות ב,ב), כך בקודשי בדק הבית מדובר בבהמות שהוקדשו כשהיו תמימות ונפדו לאחר שנולד בהן מום קבוע, אבל כשלא נולד בהן מום קבוע, ונפדו כשהן תמימות - ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן. לכן אין ללמוד מכאן, שבהמות תמימות שהוקדשו לבדק הבית ונפדו כשהן תמימות - יצאו לחולין**.**

ומציעים סיוע אחר: רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי): מתניתא אמרה כן: – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה חולין י,ב ובכורות ב,ב) אומרת כך (שקודשי בדק הבית שפדה אותם תמימים - יצאו לחולין, כמו שאמרו האמוראים, ששנינו במשנה): וולדן וחלבן אסור (נראה שצריך לומר: 'מותר') לאחר פדיונן – במשנה שם שנינו: "כל הקודשים שקדם מום קבוע להקדשן, ונפדו - ...יוצאין לחולין... וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן" - בהמות שהוקדשו למזבח לאחר שנולד בהן מום קבוע, וחלה עליהן קדושת דמים ולא קדושת הגוף, ונפדו - הוולד שנולד להן לאחר שנפדו והחלב שנחלב מהן לאחר שנפדו מותרים, כיוון שלאחר פדיונן יוצאות הבהמות לחולין. מכאן יש ללמוד, שאף בהמות תמימות שהוקדשו לבדק הבית, וחלה עליהן קדושת דמים, ונפדו כשהן תמימות - יצאו לחולין, כמו שאמרו האמוראים**.**

רבי חזקיה בשם רבי יוסה: קדשי בדק הבית שפדיין תמימים - יצאו לחולין – כמו שאמרו האמוראים לעיל**.** ויש להוכיח בדרך השלילה: אין תימר: – אם תאמר: לא יצאו לחולין - יש לשאול: היאך קדשי המזבח חלין על קדשי בדק הבית? (בתמיהה) – איך אמר רבי אליעזר במשנתנו, שהמקדיש נכסיו סתם והיו בהם בהמות תמימות, הכל נתפס לבדק הבית, מפני שסתם הקדשות לבדק הבית, אלא שהבהמות יימכרו להקריב אותן על המזבח? והרי אם בהמות תמימות שהוקדשו לבדק הבית לא יצאו לחולין כשמכרן ופדאן, לא יכולה לחול עליהן קדושת המזבח, שכיוון שעדיין קדושת בדק הבית עליהן, אין קדושת המזבח חלה על קדושת בדק הבית, ולכן, המקדיש נכסיו סתם והיו בהם בהמות, אין להקריב אותן על המזבח כשיימכרו, שהרי אין קודשי בדק הבית קרבים על המזבח! אלא ודאי שבהמות תמימות שהוקדשו לבדק הבית יצאו לחולין כשפדאן, ואחר כך מקדישים אותן למזבח. [ויש להציע סיוע: ועוד – ועוד יש להביא ראיה, שקודשי בדק הבית שפדאם תמימים - יצאו לחולין, מן הדא: – מזאת (מהברייתא להלן): הותירו (רבנו משולם הגיה: 'הקדיש') תמימים – לבדק הבית, - ימכרו לגבי מזבח – מוכרים אותם כשהם תמימים על מנת להקריב אותם על המזבח למה שהם ראויים, מפני שכל דבר הראוי להקרבה על המזבח אינו יוצא מידי המזבח לעולם, והדמים ייפלו לבדק הבית. ואם תאמר: לא יצאו לחולין - יש לשאול: היאך קדשי מזבח חלין על קדשי בדק הבית? (בתמיהה) – כאמור לעיל. אלא ודאי שבהמות תמימות שהוקדשו לבדק הבית יצאו לחולין כשפדאן, ואחר כך מקדישים אותן למזבח. (המוסגר הושלם על פי הנוסח הבבלי של מסכת שקלים. ובמסירה שלפנינו נשמט קטע זה על ידי הדומות, ואין לנו על קטע זה שום עדות מהנוסח הירושלמי של מסכת שקלים, אבל הוא נשתמר בכל עדויות הנוסח הבבלי של מסכת שקלים. בנוסח הבבלי הלשון "ואם תאמר" היא שיבוש צורת הלשון "אין תימר" המיוחדת לירושלמי)]

בתוספתא תמורה א,יג שנו: המקדיש תמימים לבדק הבית - אין פודים אותם אלא למזבח בלבד.

הברייתא שבירושלמי "הקדיש תמימים - יימכרו לגבי מזבח" היא הברייתא שבתוספתא. • • •

המקדיש בהמה בעלת מום למזבח, אף על פי שעבר בלאו ולוקה, מה שעשה עשוי והרי זו קדושה. במה דברים אמורים? - כשאמר על בהמה בעלת מום: "הרי זו לעולה", שמשמעו לדמי עולה, היינו למוכרה ולקנות בדמיה עולה, אבל אמר: "הרי זו עולה" - לא אמר כלום, ואין קדושה חלה עליה כלל, שהרי אינה ראויה להקרבה (משנה תמורה ה,ו).

מביאים מקור תנאי: בעלי מומין – המקדיש בהמות בעלות מום (שיש בהם מום הפוסל אותם להקרבה) למזבח, כגון שאמר על בעלת מום: "הרי זו לעולה", - קדושת המזבח חלה עליהן.

ומציעים פרשנות למקור התנאי: ליידא (=לאי דא) מילה? – לאיזה דבר? (לאיזה עניין נאמר שחלה עליהם קדושת המזבח? שהרי אינם קדושים למזבח אלא לדמיהם, שמוכרים אותם ומביאים בדמיהם קורבנות, ואין בהם קדושת הגוף) - לגיזה ולעבודה – קדושת המזבח חלה על בעלי מומים לעניין גיזה ועבודה, שקודם פדיונם הם אסורים בגיזה ובעבודה, שאסור לגזוז את צמרם ואת שערם ואסור לעבוד בהם (כגון לרכב עליהם או להישען עליהם), כדין קודשי מזבח. אבל לאחר שנפדו, יצאו לחולין לגמרי, ומותרים בגיזה ובעבודה (כמו ששנינו במשנה חולין י,ב ובכורות ב,ב: "כל הקודשים שקדם מום קבוע להקדשם ונפדו - ...יוצאים לחולין להיגזז ולהיעבד"). ואילו קודשי בדק הבית, שאין בהם קדושת הגוף אלא קדושת דמים, אינם אסורים בגיזה ובעבודה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים הפך "ליידא מילה, לגיזה ולעבודה" ל"לולדה לחלבה לגיזה ולעבודה" בשל אי הבנת סגנון הירושלמי).

כל קודשי מזבח אסורים בגיזה ובעבודה, שנאמר: "לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך" (דברים טו,יט), ולמדו כל הקודשים מבכור (ספרי דברים פסקה קכד). קודשי בדק הבית אינם אסורים בגיזה ועבודה (ספרי שם).

בבבלי בכורות יד,א אמרו: "כל הקודשים שקדם מום קבוע להקדשם ונפדו - ...יוצאים לחולין להיגזז ולהיעבד". - טעמא דנפדו, הא לא נפדו - אסירי בגיזה ובעבודה. מסייע ליה לרבי אלעזר דאמר: קודשי בדק הבית אסורים בגיזה ובעבודה (קודם פדיונם, שהרי בעלי מומים שהוקדשו למזבח הם כקודשי בדק הבית, שלא הוקדשו מתחילה אלא לדמיהם). אמרי: לא (לא תסייע לרבי אלעזר מהמשנה), קדושת דמים למזבח דמיחלפא בקדושת הגוף למזבח - גזרו בה רבנן (הטעם שהמשנה אסרה אותם בגיזה ובעבודה כשלא נפדו, משום שאם קודשים שקדושים קדושת דמים למזבח (שמוכרים אותם ומביאים בדמיהם קודשים למזבח) היו מותרים בגיזה ובעבודה, היו באים להתיר בגיזה ובעבודה קודשים שקדושים קדושת הגוף למזבח), אבל קודשי בדק הבית (שאינם קדושים קדושת דמים למזבח, ואין להחליפם בקודשים שקדושים קדושת הגוף למזבח) - לא (לא גזרו בהם חכמים שיהיו אסורים בגיזה ובעבודה).

לפי הבבלי, המקדיש בעל מום קבוע למזבח - אינו אסור בגיזה ובעבודה אלא מדבריהם, שמדרבנן אסרו בגיזה ובעבודה שלא יתחלפו בקודשי מזבח. קודשי בדק הבית אינם אסורים בגיזה ועבודה, אבל לדעת רבי אלעזר מדרבנן אסורים בגיזה ובעבודה. • • • מכיוון שמשנתנו עוסקת במקדיש נכסיו והיו בהם נקבות, דנים כאן במפריש נקבה לקורבן שאין היא ראויה לו, ומשווים בין שני העניינים. מי שהקדיש בהמה לקורבן, אסור לו להמיר בה בהמת חולין שלו, היינו לומר על בהמת החולין: "הרי זו תמורת זו". ואם עבר והמיר, חלה הקדושה על בהמת החולין, ששתי הבהמות הן קודש, הראשונה משום קדושת הקורבן, שאינה נפקעת ממנה על ידי ההמרה, והשנייה משום קדושת התמורה.

מביאים ברייתא שנחלקו בה תנאים במפריש נקבה לקורבן שאין היא ראויה לו: הפריש נקיבה לעולתו ולפסחו ולאשמו - (בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי נוסף בטעות: 'אינה') עושָׂה תמורה – עולה ופסח ואשם אינם באים אלא זכרים, ואף על פי כן, אם הפריש בהמה נקבה לעולתו או לפסחו או לאשמו - חלה עליה קדושת הגוף, ולכן היא עושה תמורה, שאם המיר בה בהמה - חלה עליה קדושה. מה הטעם? - נקבה שהופרשה לעולה קדשה קדושת הגוף, הואיל ונקבה ראויה לעולת העוף; ונקבה שהופרשה לפסח קדשה קדושת הגוף, הואיל ומותר פסח קרב שלמים, ושלמים באים גם נקבות; ונקבה שהופרשה לאשם קדשה קדושת הגוף, הואיל ומותר אשם לעולת נדבה, ונקבה ראויה לעולת העוף. וכשם שהן אינן קריבות, וירעו עד שייפול בהן מום ויימכרו וייקחו בדמיהן קורבן, כל אחד כדינו, אף תמורתן כיוצא בהן**.**

רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: לעולתו – אם הפריש נקבה לעולתו, - עושָׂה תמורה, לפסחו ולאשמו – אבל אם הפריש נקבה לפסחו או לאשמו, - אינו (צריך לומר: 'אינה') עושָׂה תמורה – טעמו של רבי שמעון מבואר להלן**.**

רבי שמעון בן יהודה (תנא בדור החמישי) אומר משום (משֵּׁם) רבי שמעון: לעולתו ולפסחו ולאשמו – אם הפריש נקבה לעולתו או לפסחו או לאשמו, - אינו (צריך לומר כמו בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי: 'אינה') עושָׂה תמורה – טעמו של רבי שמעון לפי רבי שמעון בן יהודה מבואר להלן (המשך הברייתא מובא להלן).

מותר פסח הוא תמורת פסח, וכן פסח שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו באחר, וכן פסח הקרב בשאר ימות השנה (שלא בזמנו של הפסח). מותר פסח קרב שלמים. מותר אשם הוא תמורת אשם, וכן אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו באחר. מותר אשם נמסר לרעייה ("ניתק לרעייה") עד שייפול בו מום, ולאחר שנפל בו מום יימכר, ודמיו ייפלו לעולת נדבה.

ומסבירים את טעמם של דברי רבי שמעון: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): טעמיה דרבי שמעון – טעמו (נימוקו) של רבי שמעון, שאם הפריש נקבה לעולתו - עושה תמורה**, שכן מצאנו נקיבה בעוף כשירה לבוא עולה** – אם הפריש נקבה לעולתו - חלה עליה קדושת הגוף, לפי שיש שם עולה על נקבה, שהרי אנו מוצאים עולת נקבה בעוף (תור ובן יונה), אבל פסח נקבה ואשם נקבה אין אנו מוצאים כלל, ולכן, אם הפריש נקבה לפסחו או לאשמו - לא חלה עליהן קדושת הגוף (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים חסרה מימרה זו של רבי יוחנן).

ומסבירים את טעמם של דברי רבי שמעון לפי רבי שמעון בן יהודה: אמר רבי יוחנן: טעמיה דרבי שמעון – טעמו (נימוקו) של רבי שמעון, לפי רבי שמעון בן יהודה, שאם הפריש נקבה לעולתו או לפסחו או לאשמו - אינה עושה תמורה**, אם מין במינו הוא חלוק עליו** (צריך לומר כמו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'אם מינו חלוק עליו') – אם, כשהפריש בהמה לקורבן, ואין היא ראויה לקורבן זה, אך היא מאותו מין שראוי לקורבן זה, כגון שהפריש זכר שאינו ראוי לקורבן זה במקום זכר שראוי לקורבן זה, כמבואר להלן, אין קדושה חלה עליה**,** האם לא כל שכן מין בשאינו מינו? (צריך לומר כמו בכתב יד שקלים: 'לא כל שכן שאינו מינו'. ובכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי: '...מין ושאינו מינו') – בוודאי ובוודאי שכשהפריש בהמה לקורבן, ואין היא ראויה לקורבן זה, וגם אין היא מאותו מין שראוי לקורבן זה, כגון שהפריש נקבה במקום זכר, אין קדושה חלה עליה. ולכן, אם הפריש נקבה לעולתו או לפסחו או לאשמו, שאינם באים אלא זכרים - לא חלה עליהן קדושת הגוף.

ושואלים (על דברי רבי יוחנן): אי זהו מין במינו (צריך לומר כמו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'אי זהו מינו') שהוא חלוק עליו?

ומשיבים: כהדא דתני: – כמו (הברייתא) הזאת ששונה (התנא): אשם בן שנה והביא בן שתים – היה חייב להביא קורבן אשם בן שנה (אשם נזיר ואשם מצורע באים כבש בן שנה, שהוא מיום השמיני ללידתו עד בן שנים עשר חודש), והביא בן שנתיים, - יצא – כלומר, כשר הוא, הואיל ויש אשם אחר שבא בן שנתיים, אבל לא יצא ידי חובתו. והוא הדין אשם בן שתיים והביא בן שנה**. בן שתים** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'בן שנה') והביא בן שלש – היה חייב להביא קורבן אשם בן שנתיים (אשם גזילות, אשם מעילות, אשם שפחה חרופה ואשם תלוי באים איל בן שנתיים, שהוא מבן שלושה עשר חודש ויום אחד), והביא בן שלוש שנים, - לא יצא – אינו כשר, שלא מצאנו בתורה אשם בן שלוש. והוא הדין אשם בן שנה והביא בן שלוש. הרי, שאף על פי שבן שתיים ובן שלוש הם מאותו מין, שזה זכר וזה זכר, לא חלה קדושה על בן שלוש**.**

אמר רבי יוחנן: רבי שמעון ורבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) שניהן אמרו דבר אחד – אמרו אותו הדבר, ששניהם יש להם דעה משותפת בעניין קדושת נקבה שהופרשה לעולה**. כמה דרבי יהושע אמר: נקיבה לעולה לא קדשה אלא הקדש דמים** – כמו שרבי יהושע אומר, שהמפריש נקבה לעולה - לא חלה עליה קדושת הגוף, ולא קדשה אלא לדמים, כמבואר להלן**, כן רבי שמעון אמר: נקיבה לעולה לא קדשה אלא הקדש דמים** – כך, לפי רבי שמעון בן יהודה, רבי שמעון אומר, שהמפריש נקבה לעולה - לא חלה עליה קדושת הגוף, ולא קדשה אלא לדמים**.** ויש להוכיח בדרך השלילה (שלדעת רבי יהושע, נקיבה לעולה לא קדשה אלא הקדש דמים): אין תימר: – אם תאמר (שרבי יהושע סבור): קדשה הקדש גוף – המפריש נקבה לעולה - חלה עליה קדושת הגוף, - ירעו – רבי יהושע אמר, שהמקדיש נכסיו סתם והיו בהם בהמות הראויות למזבח, הנקבות יימכרו לצריכי שלמים ויביא בדמיהן עולות, כיוון שסתם הקדש - כל הראוי למזבח מקדיש כולו למזבח, והיינו לעולה. ואילו היה רבי יהושע סובר, שהמפריש נקבה לעולה - חלה עליה קדושת הגוף, לא היה לו לומר, שהנקבות יימכרו שלא במום, אלא היה לו לומר, שהנקבות ירעו עד שייפול בהן מום ויימכרו ויביא בדמיהן עולות, שכן בהמה שקדושה קדושת הגוף אינה נפדית אלא במום, אלא מכאן שרבי יהושע סובר, שהמפריש נקבה לעולה - לא חלה עליה קדושת הגוף, ותימכר שלא במום**.**

ומביאים את המשך הברייתא שנחלקו בה תנאים במפריש נקבה לקורבן שאין היא ראויה לו: אמר רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי): אני רואה (נראה שצריך לומר: 'איני רואה' (וכן הגיה תלמיד רשב"ש) או: 'אין אני רואה' (כמו שהוא בבבלי תמורה כ,א, וכן הגיהו כמה ממפרשי הירושלמי). ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'רואה אני') את דברי רבי שמעון בפסח – אין נראים לי דברי רבי שמעון בפסח, שהמפריש נקבה לפסחו - אינה עושה תמורה, שכן לדעת רבי היא עושה תמורה**, שמא הקדש** (יש לקרוא את 'שמא הקדש' במילה אחת: 'שמאהקדש', כלומר, שֶׁמֵּהֶקדש ("אוצר לשונות ירושלמיים")) פסח בא שלמים – מפני שקורבן פסח שאין שמו עליו ונעשה מותר - חל עליו שם שלמים, וכיוון ששלמים באים גם נקבות, לכן נקבה שהופרשה לפסח קדשה קדושת הגוף (המשפט הזה בלבד הוא דברי רבי, כמו שהוא בברייתא שבתוספתא (ראה להלן), אבל המשפט הבא אינו דברי רבי).

ומקשים (על דברי רבי בברייתא): ולא אראה (נראה שצריך לומר כמו בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: 'ולא יראה', וכן גרס תלמיד רשב"ש. ובדפוס ונציה הבבלי: 'ואינו רואה') את דברי רבי שמעון באשם – היה לו לרבי לומר גם כן, שאין נראים לו דברי רבי שמעון באשם, שהמפריש נקבה לאשמו - אינה עושה תמורה, שכן לדעת רבי היא עושה תמורה**, שמא הקדש** (יש לגרוס: 'שמאהקדש', כלומר, שֶׁמֵּהֶקדש) אשם בא עולה! – מפני שקורבן אשם שאין שמו עליו ונעשה מותר - חל עליו שם עולה, וכיוון שנקבה ראויה לעולת העוף, לכן נקבה שהופרשה לאשם קדשה קדושת הגוף (יש מפרשים את הלשון 'ולא אראה את דברי רבי שמעון באשם' - שיאמר רבי גם כן: איני רואה את דברי רבי שמעון באשם).

ומתרצים: אמר רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): אם הקדֵיש פסח בא שלמים - גופו קרב שלמים – קורבן פסח, אם נעשה מותר וחל עליו שם שלמים - הוא עצמו קרב שלמים**. אם הקדש אשם בא עולה - אין גופו קרב עולה** – קורבן אשם, אם נעשה מותר וחל עליו שם עולה - אין הוא עצמו קרב עולה, אלא דמיו ייפלו לעולת נדבה. ולכן בפסח אין נראים לרבי דברי רבי שמעון, שהמפריש נקבה לפסחו - אינה עושה תמורה, שכן לדעת רבי היא עושה תמורה, מפני שחלה עליה קדושת הגוף, אבל באשם נראים לרבי דברי רבי שמעון, שהמפריש נקבה לאשמו - אינה עושה תמורה, שכן אף לדעת רבי אינה עושה תמורה, מפני שלא חלה עליה קדושת הגוף (בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים וכן ברבנו משולם ובתלמיד רשב"ש חסרה מימרה זו).

ומסבירים את טעמיהם של דברי התנאים: מאי כדון? – מה היא עכשיו? (עכשיו, שיש תנא שאמר שהמפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו עושה תמורה, ויש תנא שאמר שהמפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו אינה עושה תמורה, במה נחלקו התנאים?) - ההין אמר: – (חכם) זה אומר: הקדש דמים קדש (נראה שצריך לומר: 'קדשה') – התנא שאמר שאינה עושה תמורה סבור, שהמפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו קדשה קדושת דמים, וכיוון שאינה קדושה קדושת הגוף, אין בכוחה להתפיס בהמה אחרת בתמורה**, וההין אמר:** – ו(חכם) זה אומר: הקדש גוף קדש (נראה שצריך לומר: 'קדשה') – התנא שאמר שעושה תמורה סבור, שהמפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו קדשה קדושת הגוף (בירושלמי פסחים ט,ו אמרו: רבי שמעון אמר: נקיבה לעולה לא קדשה אלא הקדש דמים).

בתוספתא פסחים ט,יט ותמורה ב,ה שנו: המפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו - עושה תמורה. רבי שמעון אומר: לעולתו - עושה תמורה, לפסחו ולאשמו - אין עושה תמורה; אין לך דבר שהוא עושה תמורה אלא דבר הרועה ומסתאב (דבר שאם אינו ראוי להיקרב אינו נמכר שלא במום אלא רועה עד שמסתאב. מה שאין כן פסח ואשם, שאם הקדיש נקבה לשמם - אין קדושת הגוף חלה עליהם לרבי שמעון, ויימכרו שלא במום). - אמר רבי: רואה אני דברי רבי שמעון בפסח, שמא הקדש (יש לגרוס: 'שמאהקדש', כלומר, שֶׁמֵּהֶקדש ("אוצר לשונות ירושלמיים")) פסח באו שלמים.

הלשון "שמהקדש פסח באו שלמים" נמצאת בתוספתא פסחים ד,ו.

במשנה פסחים ט,ז שנינו: המפריש נקבה לפסחו, או זכר בן שתי שנים - ירעה עד שיסתאב, ויימכר, וייפלו דמיו לנדבה (ויביאו מהם עולות נדבה. הגרסה שהיתה לפני הירושלמי פסחים: 'ויימכר ויביא בדמיו שלמים", ומשנתנו לאחר הפסח, שכבר הקריב את הפסח, אבל קודם לפסח - יביא בדמיו פסח). ובתוספתא פסחים ט,כ שנו: המפריש נקבה לפסחו - תרעה עד שתסתאב, ותימכר, וייפלו דמיה לפסח (כתנא קמא בתוספתא לעיל, הסובר שחלה עליה קדושת הגוף). רבי שמעון בן יהודה אומר משם רבי שמעון: תימכר שלא במום. ובירושלמי פסחים ט,ז אמרו: תני: (המפריש נקבה לפסחו) קודם לפסח - תהא רועה עד שתסתאב, ותימכר, ויביא בדמיה פסח; לאחר הפסח - תבוא (צריך לומר: יביא (בדמיה)) שלמים. רבי שמעון אומר: קודם לפסח - תימכר שלא במום; לאחר הפסח - תבוא שלמים (הנקבה עצמה באה שלמים, שהרי לשיטתו לא חלה עליה קדושת הגוף ולא נדחית מעולם). ובמשנה תמורה ג,ג שנינו: המפריש נקבה לאשם - תרעה עד שתסתאב, ותימכר, ויביא בדמיה אשם. אם קרב אשמו (שהביא אשם אחר) - ייפלו דמיה לנדבה (כדין מותר אשם). רבי שמעון אומר: תימכר שלא במום (שלא חלה עליה קדושת הגוף, ולא קדשה אלא לדמים). ובתוספתא תמורה ב,א-ג שנו: המפריש נקבה לעולה - תרעה עד שתסתאב, ותימכר, וייפלו דמיה לנדבה. המפריש נקבה לאשם - תרעה עד שתסתאב, ותימכר, וייפלו דמיה לנדבה (אם קרב אשמו). המפריש נקבה לפסח - תרעה עד שתסתאב, ויביא בדמיה פסח. רבי שמעון בן יהודה אומר משם רבי שמעון: תימכר שלא במום.

בבבלי תמורה יט,ב-כ,ב אמרו: "המפריש נקבה לאשם - תרעה עד שתסתאב, ותימכר". - ולמה לי תסתאב? תימכר (שלא במום)! כיוון דלא חזיא למילתא, היינו מומא! (הואיל ואינה ראויה לאשם, הרי מום גמור הוא, ונמצא שלא חלה עליה אלא קדושת דמים) - אמר רב יהודה אמר רב: היינו טעמא, דאמרינן, מיגו דנחתא לה קדושת דמים, נחתא לה נמי קדושת הגוף (הואיל וחלה עליה קדושת דמים, חלה עליה אף קדושת הגוף לעניין זה שלא תימכר עד שייפול בה מום). "רבי שמעון אומר: תימכר שלא במום". - אמר ליה רב חייא בר אבין לרבי יוחנן: מיגו דנחתא לה קדושת דמים, תיחות לה נמי קדושת הגוף (שלא תימכר אלא כשייפול בה מום)! - אמר ליה: רבי שמעון לטעמיה, דאמר: כל מידי דלא חזי ליה לגופיה (להיות קרב בעצמו), לא נחתא ליה קדושת הגוף; דתניא: אשם בן שנה והביאו בן שתיים, בן שתיים והביאו בן שנה - כשירים, ולא עלו לבעלים לשם חובה (לא נפטרו מחובת אשם שעליהם, ועליהם להביא קורבן אחר). רבי שמעון אומר: כל עצמם אינם קדושים (הרי ששיטת רבי שמעון, שדבר שאינו ראוי להקרבה בעצמו, לא חלה עליו קדושת הגוף). תנו רבנן: המקדיש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו - עושה תמורה. רבי שמעון אומר: לעולתו - עושה תמורה, לפסחו ולאשמו - אין עושה תמורה. אמר רבי: אין אני רואה דבריו של רבי שמעון בפסח, הואיל ומותר הפסח קרב שלמים. - ולימא: אין אני רואה דבריו של רבי שמעון באשם, הואיל ומותר אשם קרב עולה! - רבי סבר לה כרבנן, דאמרי: מותרות (של אשמות) לנדבת ציבור אזלי (שקונים בדמיהם עולות ציבור), ואין תמורה בציבור. תנן התם: המקדיש נכסיו והיתה בהם בהמה ראויה לגבי מזבח, זכרים ונקבות - רבי אליעזר אומר: זכרים - יימכרו לצריכי עולות, ונקבות - יימכרו לצריכי שלמים, ודמיהם ייפלו עם שאר נכסים לבדק הבית. רבי יהושע אומר: זכרים עצמם ייקרבו עולות, ונקבות יימכרו לצריכי שלמים ויביא בדמיהן עולות, ושאר נכסים ייפלו לבדק הבית. - אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן: לרבי יהושע דאמר: זכרים עצמם ייקרבו עולות, נקבות היכי קרבן שלמים? הא מכוח קדושה דחויה קאתיין! (שכן הוקדשו, לשיטת רבי יהושע, לעולות, ונקבה שהופרשה לעולה אינה קריבה אלא רועה עד שייפול בה מום ותימכר) - לישנא אחרינא: אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן: מדקאמר רבי יהושע: זכרים עצמם ייקרבו עולות, למימרא דקדושת הגוף אקדשינהו, אי הכי, נקבות אמאי יימכרו לצריכי שלמים? בעיין רעייה (עד שייפול בהן מום)! - אמר ליה: רבי יהושע סבר לה כרבי שמעון, דאמר: כל מידי דלא חזי ליה לגופיה - לא נחתא ליה קדושת הגוף, דתנן: רבי שמעון אומר: תימכר שלא במום, ואמרינן דטעמא דרבי שמעון, כיוון דלא חזיא נקבה לאשם, לא נחתא ליה קדושת הגוף. - ...הא שמעינן ליה לרבי שמעון דאמר: המקדיש נקבה לעולתו - עושה תמורה! (הרי שחלה עליה קדושת הגוף!) - אמר ליה: רבי יהושע סבר ליה כאידך תנא אליבא דרבי שמעון, דתניא: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: אף לעולתו אין עושה תמורה.

בבבלי אמר רבי יוחנן, שלרבי שמעון, אם הפריש נקבה לאשמו - לא חלה עליו קדושת הגוף, כמו שבאשם בן שנה והביא בן שתיים - לא חלה עליו קדושה. ובירושלמי אמר רבי יוחנן, שלרבי שמעון, לפי רבי שמעון בן יהודה, אם הפריש נקבה לעולתו או לפסחו או לאשמו - לא חלה עליה קדושת הגוף, כמו שבאשם בן שנה או בן שתיים והביא בן שלוש - לא חלה עליו קדושה. בבבלי ובירושלמי הסבירו את הטעם שרבי רואה את דבריו של רבי שמעון באשם, אלא שהטעם שאמרו בבבלי אינו הטעם שאמרו בירושלמי. בבבלי ובירושלמי אמר רבי יוחנן, שרבי שמעון, לפי רבי שמעון בן יהודה, ורבי יהושע אמרו דבר אחד, שהמפריש נקבה לעולה - לא חלה עליה קדושת הגוף. • • •

תלמוד במשנתנו אמר רבי יהושע, שהמקדיש נכסיו סתם והיו בהם בהמות הראויות למזבח, הזכרים עצמם ייקרבו עולות, והנקבות יימכרו לצריכי זבחי שלמים ויביא בדמיהן עולות.

מסבירים את טעמם של דברי רבי יהושע: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): טעמיה דרבי יהושע: – טעמו (מקורו בכתוב) של רבי יהושע: נאמר (בעניין בהמות בעלות מום): "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַי'י לְעֹלָה" (ויקרא כב,יח) – כל אדם שירצה להקריב קורבנו, כתשלום הן של נדר והן של נדבה שנדר ונדב להקריב עולה לה'; ויש ללמוד מן הכתוב: - הכל קרב לעולה – כל מה שהם נודרים ונודבים מדברים שמקריבים לה' - יהיה לעולה. מכאן למדים, שנכסים הראויים למזבח שהוקדשו סתם - יהיו לעולה, שבכתוב זה נאמר נדר ונדבה, והקדשת נכסים אף היא נדבה. ולכן המקדיש נכסיו סתם והיו בהם בהמות הראויות למזבח - יקריב אותן לעולה**;** ונאמר (בעניין זה): "לִרְצֹנְכֶם תָּמִים זָכָר" (ויקרא כב,יט) – כדי שיהיה קורבן העולה לרצון לבעליו, צריך שיהיה בלא מום ומן הזכרים בלבד. מכאן למדים, שאם נדבו זכרים - יהיו לעולה. - מניין אפילו נקיבות? – מניין למדים, שאפילו נדבו נקבות - יהיו לעולה? - תלמוד לומר: – הכתוב מלמד לומר: "בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים**"** (שם) – בין שהעולה באה מן הבקר, בין שהיא באה מן הכבשים, ובין שהיא באה מן העיזים; ויש ללמוד מן הכתוב: - לרבות את הנקבות – שכתוב "בבקר" סתם, ונקבות אף הן בכלל בקר, ומכאן למדים, שאפילו נדבו נקבות - יהיו לעולה, שהרי כתוב "אשר יקריבו לה' לעולה", ולא כתוב 'שלמים'. ולכן המקדיש נכסיו סתם והיו בהם נקבות שאינן ראויות לעולות - יביא בדמיהן עולות**.**

ומציעים קושיה: רבי יצחק בירבי אלעזר (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) (צריך להוסיף כמו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שאל' – הקשה (על מה שאמר רבי זעורה)): כתיב – כתוב "זָכָר" – והיה לך ללמוד ממנו, שרק אם נדבו זכרים - יהיו לעולה, מה שאין כן אם נדבו נקבות**, ואת אמרת** (צריך לומר: 'אמר', כמו שהוא בדפוס ונציה הבבלי) – ואתה אומר, "בַּבָּקָר" - לרבות את הנקבות – אתה לומד מ"בבקר" שאפילו נדבו נקבות - יהיו לעולה, ולכן המקדיש נכסיו סתם והיו בהם נקבות - יביא בדמיהן עולות**,** ויש להציע השוואה: ודכותה: – וכמותה (כמו הלימוד בעניין נקבות, כך הלימוד בעניין בעלי מומים): כתיב – כתוב "תָּמִים" – והיה לך ללמוד ממנו, שרק אם נדבו תמימים - יהיו לעולה, מה שאין כן אם נדבו בעלי מומים**, ואת אמרת** (צריך לומר: 'אמר', כמו שהוא בדפוס ונציה הבבלי) – ואתה אומר, "בַּבָּקָר" - לרבות בעלי מומין – אתה לומד מ"בבקר" שאפילו נדבו בעלי מומים - יהיו לעולה, ולכן המקדיש נכסיו סתם והיו בהם בעלי מומים - יביא בדמיהם עולות**!** – כלומר, כשם שלמדת מ"בבקר" לרבות את הנקבות, אף על פי שכתוב "זכר", כך יש לך ללמוד מ"בבקר" לרבות בעלי מומים, אף על פי שכתוב "תמים", והרי ודאי שאין לרבות בעלי מומים, שכן אם נדבו בעלי מומים - אין הם לעולה, ואם כן, אין לרבות אף נקבות! - אין משיבים על קושיה זו**.** • • •

תלמוד עניינה של המימרה הקצרה של רב שלפנינו אינו מחוור. שני פירושים מוצעים כאן, אך עדיין צריך עיון.

תלמוד מסבירים את טעמם של דברי רבי אלעזר: רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) (ב"יפה עיניים" הגיה על פי המימרה להלן: 'בשם רבי יוחנן'): טעמיה דרבי לעזר: – טעמו (מקורו בכתוב) של רבי אלעזר: נאמר (בעניין בהמות בעלות מום): "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַי'י לְעֹלָה" (ויקרא כב,יח) – כל אדם שירצה להקריב קורבנו, כתשלום הן של נדר והן של נדבה שנדר ונדב להקריב עולה לה'; ויש ללמוד מן הכתוב: - הכל קרב עולה – כל מה שהם נודרים ונודבים מדברים שמקריבים לה' - יהיה לעולה. מכאן למדים, שנכסים הראויים למזבח שהוקדשו סתם - יהיו לעולה, שבכתוב זה נאמר נדר ונדבה, והקדשת נכסים אף היא נדבה. ולכן המקדיש נכסיו סתם והיו בהם בהמות הראויות למזבח - יקריב אותן לעולה**;** ונאמר (בעניין זה): "לִרְצֹנְכֶם תָּמִים זָכָר" (ויקרא כב,יט) – כדי שיהיה קורבן העולה לרצון לבעליו, צריך שיהיה בלא מום ומן הזכרים בלבד. מכאן למדים, שאם נדבו זכרים - יהיו לעולה (הדברים שנאמרו כאן בטעמו של רבי אלעזר זהים לדברים שנאמרו לעיל בטעמו של רבי יהושע). - יכול – יכול אני לומר, אפילו עופות! – אולי יעלה על דעתך שאפילו נדבו עופות (תורים ובני יונה) - יהיו הם עצמם לעולה, שהרי עולה באה מן העוף, ולכן המקדיש נכסיו סתם והיו בהם עופות - הם עצמם ייקרבו עולות! - תלמוד לומר: – הכתוב מלמד לומר: "בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים**"** (שם) – בין שהעולה באה מן הבקר, בין שהיא באה מן הכבשים, ובין שהיא באה מן העיזים; ויש ללמוד מן הכתוב: - לא עופות – שכתוב "בבקר", ועופות אינן בכלל בקר, ומכאן למדים, שאם נדבו עופות - לא יהיו הם עצמם לעולה. ולכן המקדיש נכסיו סתם והיו בהם עופות הראויים למזבח, אף על פי שהם ראויים לעולות - לא יקריב אותם עצמם לעולה אלא יימכרו לצריכי עולות ויביא בדמיהם עולות בהמה**.**

ומציעים סתירה (בדברי רבי יוחנן): רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) ורבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) הוון יתבין ואמרין: – היו יושבים ואומרים: תמן אמר – שם (במקום אחר, לעיל) אומר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): טעמיה דרבי שמעון – טעמו (נימוקו) של רבי שמעון, שאם הפריש נקבה לעולתו - עושה תמורה**, שכן נקיבה שבעוף** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שכן מצינו נקיבה בעוף' (כמו לעיל)) כשירה לבוא עולה – אם הפריש בהמה נקבה לעולתו - חלה עליה קדושת הגוף, לפי שיש שם עולה על נקבה, שהרי אנו מוצאים עולת נקבה בעוף**, והכא הוא אמר הכין?!** – וכאן הוא (רבי יוחנן, כפי שהגיה לעיל ב"יפה עיניים") אומר כך (שהמקדיש נכסיו סתם והיה בהם עוף הראוי למזבח - יביא בדמיו עולה, שלא חלה עליו קדושת הגוף, אף על פי שהוא ראוי לעולה)?! (נמצא שדבריו של רבי יוחנן כאן סותרים את דבריו שלו עצמו לעיל!)

ומתרצים את הסתירה: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): קיימתיה – קיימתי אותה (פירשתי את הדבר, יישבתי את הסתירה), כהיא (כההיא) דאמר – כמו (המימרה) ההיא שאומר רבי שמואל (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): כל שאינה יכולה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ראויה') ליקרב לא היא ולא דמיה – שאין אתה רשאי לא להקריב אותה עצמה ולא לפדותה במום ולהקריב דמיה, - לא קדשה אלא הקדש דמים – לא חלה עליה קדושת הגוף אלא קדושת דמים**. ואמרת** ('ואמרית'): יאות – ואמרתי: יפה (נכון אמר רבי שמואל בשם רבי זעורה, כמבואר להלן). להקריבו – על המזבח, - אין את (אתה) יכול – אין אתה יכול (המקדיש נכסיו סתם והיה בהם עוף הראוי למזבח, אין אתה רשאי להקריב אותו לעולה), דכתיב: – (מפני) שכתוב: "בַּבָּקָר" - ולא עופות – כאמור לעיל**; לפדותו** – ולהוציאו לחולין, - אין את (אתה) יכול – אין אתה יכול (גם אין אתה רשאי לפדות אותו בדמים אם נפל בו מום ולהביא בדמיו עולה), מפני שאין לעוף פדיון – תור או בן יונה שהוקדש לקורבן, ואחר כך נפל בו מום הפוסל אותו לקורבן (שהיה העוף מחוסר אבר, שמום אחר אין בעופות), אי אפשר לפדותו בדמים, מפני שלא נאמר בתורה שקודשים יש להם פדיון אלא בבהמת קורבן שנפל בה מום (משנה מנחות יב,א). ויש להציע מסקנה: לפום כן צרך מימר: – לפיכך צָרַךְ (היה צריך) לומר (לכן יש להסיק מן האמור לפני כן): לא קדשה אלא קדושת דמים – המקדיש נכסיו סתם והיה בהם עוף הראוי למזבח - לא חלה עליו אלא קדושת דמים, ולכן יביא בדמיו עולת בהמה (וכמו כן, המקדיש נכסיו סתם והיו בהם יינות ושמנים הראויים למזבח, להקריבם אין אתה יכול, מפני שלמדנו מן הכתוב שאם נדבו דברים הראויים למזבח - יהיו לעולה, ולפדותם אין אתה יכול, מפני שאין למנחות ולנסכים פדיון (משנה מנחות שם), ולפיכך לא חלה עליהם אלא קדושת דמים, ולכן יביא בדמיהם עולות). אבל אם הפריש בהמה נקבה לעולתו - חלה עליה קדושת הגוף, שאף שאין אתה יכול להקריבה לעולה, מפני שאין עולת בהמה באה נקבה, אך יכול אתה לפדותה, מפני שיש לבהמה פדיון**.** • • •

בברייתא לעיל שנו: הפריש נקיבה לעולתו ולפסחו ולאשמו - עושה תמורה. רבי שמעון אומר: לעולתו - עושה תמורה, לפסחו ולאשמו - אינה עושה תמורה. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: לעולתו ולפסחו ולאשמו - אינה עושה תמורה.

מסבירים את טעמם של דברי התנא: חברייא – החברים (קבוצת החכמים בבית המדרש) אמרו בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני), וכן רבי אייבו בר נגרי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר קומי – לפני רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יוחנן: טעמיה דהין (=דְּהָהֵן) תנייא: – טעמו (מקורו בכתוב) של התנא הזה (רבי שמעון בן יהודה שאמר משום רבי שמעון, שאם הפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו - אינה עושה תמורה): נאמר (באיסור תמורה): "וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַי'י... לֹא יָמִיר אֹתוֹ... וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ" (ויקרא כז,ט-י) - בהמה שהוקדשה לקורבן והיא ראויה להקרבה, אם המיר בה בהמת חולין - עושה תמורה; ונאמר אחריו (בהקדשת בהמה טמאה): "וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַי'י" (ויקרא כז,יא) – ואם יקדיש אדם בהמה טמאה להקדש, - מה תלמוד לומר: "טמאה"? – מה יש ללמוד מהכתוב הזה? שהרי הכתוב מוסיף כאן: "אשר לא יקריבו ממנה קורבן", ואילו היה מדובר בבהמה טמאה ממש, האסורה באכילה ובהקרבה על המזבח, לא היה צריך הכתוב להוסיף את הדברים הללו, שהרי ידוע שבהמה טמאה אינה נקרבת. - אלא אפילו טמיאה באותו (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'לאותו') השם – אין הכתוב הזה מדבר אלא בבהמה כשרה הראויה להקרבה על המזבח, אלא שאינה ראויה להקרבה לשם אותו הקורבן שהוקדשה, שהיא כבהמה טמאה שאינה ראויה לקורבן, כגון המפריש בהמה נקבה לעולתו או לפסחו או לאשמו, שבהמה נקבה אינה ראויה לעולה ולפסח ולאשם, ובא הכתוב הזה ללמדנו שאין בה הדין שבכתוב שלפניו, ואם המיר בה בהמת חולין - אינה עושה תמורה. לפי מה שאמרו בשם רבי יוחנן, זה מקורו של התנא שאמר, שאם הפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו - אינה עושה תמורה**.**

ומקשים (על מה שאמרו בשם רבי יוחנן): וקשיא: – ו(הדבר) קשה: בדא (=בהדא) כתיב: – וכי בזאת כתוב: "וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַי'י וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן" "וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ..." (ויקרא כז,יא-יב) – המקדיש יעמיד את הבהמה לפני אחד הכוהנים, והכוהן ישום את ערך הבהמה לפי ערכה בשוק, כדי שהמקדיש או אדם אחר יוכל לפדות אותה מן ההקדש לפי הערך שקבע הכוהן (מכאן למדים, שקודם שפודים בהמה מקדושתה היא צריכה העמדה והערכה)?! – איך אפשר לומר שהכתוב מדבר בבהמה נקבה שהופרשה לעולה או לפסח או לאשם? והרי הכתוב הזה עצמו אומר, שבהמה זו צריכה העמדה והערכה כדי לפדותה ולהוציאה לחולין, ואילו בהמה נקבה שהופרשה לעולה או לפסח או לאשם אינה צריכה העמדה והערכה כדי לפדותה, שכיוון שאינה עושה תמורה, אין קדושת הגוף חלה עליה ונפדית שלא במום, ורק בהמה שקדושה קדושת הגוף ונפדית במום צריכה העמדה והערכה כדי לפדותה. - אין מתרצים קושיה זו.

ומציעים דרשה שונה: רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בשם רבי אלעזר (בן פדת, אמורא בדור השני) לא אמר כן – לא אומר כך (אינו דורש את הכתוב כך כמו שאמרו בשם רבי יוחנן), אלא אומר כך**:** נאמר (באיסור תמורה): "וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַי'י... לֹא יָמִיר אֹתוֹ... וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ" (ויקרא כז,ט-י) - בהמה שהוקדשה לקורבן והיא ראויה להקרבה, אם המיר בה בהמת חולין - עושה תמורה; ונאמר אחריו (בהקדשת בהמה טמאה): "וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַי'י" (ויקרא כז,יא) - כל שאינה ראויה ליקרב לא כאן ולא במקום אחר - אינה עושה תמורה – בהמה שהוקדשה לקורבן ואינה ראויה להקרבה לא לשם הקורבן שהוקדשה וגם לא לשם קורבן אחר, שהיא כבהמה טמאה שאינה ראויה לקורבן, כגון בהמה בעלת מום שקדם מומה להקדשה (שהיה בה מום קבוע קודם שהוקדשה), אין בה הדין שבכתוב שלפניו, ואם המיר בה בהמת חולין - אינה עושה תמורה (משנה חולין י,ב; בכורות ב,ב). יצאת (יצאה מחוץ לכלל) נקיבה שבעוף (המילה 'שבעוף' יתירה, והיא אשגרה מהלשון 'נקיבה שבעוף' לעיל. רבנו משולם הגיה: 'יצאת נקיבה בבהמה', ו"קורבן העדה" הגיה: ''יצאת נקיבה שבעולה' (=שבעו')) – בהמה נקבה שהופרשה לעולה או לפסח או לאשם שונה**, שאף על פי שאינה ראויה ליקרב כאן, ראויה ליקרב במקום אחר** – שאף על פי שבהמה נקבה אינה ראויה לעולה ולפסח ולאשם, אבל היא ראויה לקורבן אחר, כגון לשלמים, ולכן היא עושה תמורה. לפי רבי אלעזר, זה מקורו של התנא שאמר, שאם הפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו - עושה תמורה**.**

ומציעים קושיה: רבי בון (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה מדעתו אל"ף בגלל כפילות השמות: 'אבון') ורבי בון (צריך לומר: 'רבי בון ורבנין', כמו בירושלמי כלאים ד,ד, וטעות כמו כאן יש גם בכמה מקומות עוד בירושלמי ("שערי תורת ארץ ישראל"). ואין לומר שרבי בון ורבי בון הם אב ובנו, רבין האב ורבי אבין הבן, מכיוון שהבן הוא מהדור החמישי לאמוראים, ולא ייתכן ששאל לרבי זעורה שהוא מהדור השלישי לאמוראים) בעון קומי – רבי בון (רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי) והחכמים שאלו (הקשו) לפני רבי זעורה – שאמר בשם רבי אלעזר את מקורו של התנא שאמר, שאם הפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו - עושה תמורה**: הרי הרובע** – בהמה זכר שרבעה אישה, והנרבע – בהמה נקבה שנרבעה לאיש**, הרי אינן ראויין ליקרב לא כאן ולא במקום אחר** – שאינם ראויים להקרבה לא לשם הקורבן שהוקדשו וגם לא לשם קורבן אחר**,** (ו)הרי הן עושין תמורה – ואף על פי כן, הם עושים תמורה (תוספתא תמורה א,ט), שלא כפי שדרש רבי אלעזר את הכתוב**!**

ומשיבים: אמר לון: – אמר להם (רבי זעורה לרבי בון ולרבנין): אף אני לא אמרתי אלא טמאה ממש (צריך לומר כמו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ממום') – לא דרשתי מהכתוב הלכה כוללת בדבר, שכל שאינה ראויה ליקרב לא כאן ולא במקום אחר - אינה עושה תמורה, ולא דיברתי אלא בבהמה בעלת מום שקדם מומה להקדשה (שהיה בה מום קבוע קודם שהוקדשה למזבח), שהיא כבהמה טמאה שאינה ראויה לקורבן, ואינה עושה תמורה**.**

ומקשים (על מה שאמר רבי זעורה): וקשיא: – ו(הדבר) קשה: בדא (=בהדא) כתיב: – וכי בזאת כתוב: "וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַי'י וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן" "וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ..." (ויקרא כז,יא-יב) – המקדיש יעמיד את הבהמה לפני אחד הכוהנים, והכוהן ישום את ערך הבהמה לפי ערכה בשוק, כדי שהמקדיש או אדם אחר יוכל לפדות אותה מן ההקדש לפי הערך שקבע הכוהן**?!** – איך אפשר לומר שהכתוב מדבר בבהמה בעלת מום שקדם מומה להקדשה? והרי הכתוב הזה עצמו אומר, שבהמה זו צריכה העמדה והערכה כדי לפדותה ולהוציאה לחולין, ואילו בהמה בעלת מום שקדם מומה להקדשה אינה צריכה העמדה והערכה כדי לפדותה, והיא נפדית בלא העמדה והערכה, כיוון שמתחילה לא היתה ראויה להקרבה, ורק בהמה שקדם הקדשה למומה (שהוקדשה למזבח כשהיתה תמימה ואחר כך נולד בה מום) צריכה העמדה והערכה כדי לפדותה. - אין מתרצים קושיה זו.

הקטע "טעמא דהין תנייא...", על פי עניינו, מקומו לעיל עם פירוש השיטות השונות בעניין הפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו. בקטע הזה מובאת מסורת אחרת בשם רבי יוחנן לעניין.

בספרא 'בחוקותי' פרשה ד נאמר: "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קורבן לה'" (ויקרא כז,יא) - יכול בבהמה טמאה הכתוב מדבר? - כשהוא אומר: "ואם בבהמה הטמאה ופדה" (ויקרא כז,כז), הרי בהמה טמאה אמורה. הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשים שייפדו (הכתוב קרא לבהמה בעלת מום "טמאה", משום שהיא אסורה בהקרבה על המזבח כטמאה, והכתוב הוסיף "אשר לא יקריבו ממנה קורבן לה'", משום שאינה אסורה אלא בהקרבה על המזבח אבל לא באכילה, ואילו טמאה ממש אסורה גם באכילה). - יכול ייפדו על מום עובר? - תלמוד לומר: "אשר לא יקריבו ממנה קורבן לה'", יצא מום עובר, שהוא כשר ליקרב למחר (לאחר זמן). ובבבלי מנחות קא,א, בכורות לז,ב ותמורה לב,ב אמרו: תניא: "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קורבן לה'" (ויקרא כז,יא) - בבעלי מומים שייפדו הכתוב מדבר. - אתה אומר: בבעלי מומים, או אינו אלא בבהמה טמאה ממש? - כשהוא אומר: "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך" (ויקרא כז,כז) - הרי בהמה טמאה אמורה. הא מה אני מקיים "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קורבן לה'"? בבעלי מומין שייפדו. - יכול ייפדו על מום עובר? - תלמוד לומר: "אשר לא יקריבו ממנה קורבן לה'" - שאינה קריבה כל עיקר, יצתה זו שאינה קריבה היום וקריבה למחר.

חברייא הכינוי 'חברייא', המופיע תכופות בירושלמי, מתייחס לקבוצת תלמידי חכמים באחת מישיבותיה של ארץ ישראל, בייחוד בטבריה, בתקופת האמוראים, שעדיין לא הגיעו להוראה. • • •

משנה אחת לשלשים יום משערין את הלשכה – קובעים את השער (המחיר) למשך שלושים יום עם הספק שקיבל עליו לספק להקדש יינות ושמנים וסלתות בשביל נסכים ומנחות. ובתוך אותם שלושים יום, אם התייקר השער - מספק כפי שקבעו, ואם הוזל - נותן כשער הזול, כמפורש להלן**. כל המקבל עליו לספק סלתות** – וכן יינות ושמנים, מארבע – סאים בסלע**,** ואחר כך עמדו משלש – סאים בסלע, שהתייקרו הסלתות, יספק מארבע – סאים בסלע, כפי השער שקבעו בתחילה**; משלש** – אם קיבל עליו לספק סלתות משלוש סאים בסלע, ועמדו מארבע – סאים בסלע, שהוזלו הסלתות, יספק מארבע – סאים בסלע, כפי השער הזול**, שיד הקדש על העליונה** – ואין ההקדש מפסיד אם התייקרו או הוזלו הדברים שהספקים מוכרים להקדש**.**

אם התליעה סולת – שנמלאה תולעים, אפילו לאחר שנמסרה להקדש, - התליעה לו – לספק, והוא חייב לספק להקדש סולת אחרת**, ואם החמיץ יין - החמיץ לו** – לספק, והוא חייב לספק להקדש יין אחר, שהספק חייב באחריות הסולת והיין עד שיקרבו על המזבח**. אינו מקבל מעותיו** – מגזבר ההקדש תמורת הדברים שסיפק לו**, עד שיהא המזבח מרצה** – מכפר, כלומר, לאחר שקרבו המנחות והנסכים על המזבח**.**

בתוספתא שקלים ב,יא שנו: אחד לשלושים יום משערים את הלשכה. כל מי שמכר להם יינות שמנים וסלתות, רצה לחזור בו בתוך שלושים יום (אם התייקר השער ורוצה לחזור בו כדי שלא יפסיד) - אין שומעים לו (והתחייבותו במקומה עומדת למשך שלושים יום). ואם נשפכו בעזרה - נשפכו לו (שהספק חייב באחריותם עד שיקרבו על המזבח). • • •

תלמוד מציעים ברייתא: תני – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא) בשם רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי): מיד היו מקבלין (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'היה מקבל' (כמו בירושלמי לעיל ב,ב)) את מעותיו – הספק שמכר להקדש סלתות ויינות מקבל מיד את מעותיו מגזבר ההקדש תמורת הדברים שסיפק לו**, והכהנים זריזין הן** – הכוהנים המקריבים מנחות ונסכים מיומנים וזהירים, ואין אנו חוששים שמא תתליע הסולת או יחמיץ היין לפני שיקרבו על המזבח ויפסיד ההקדש. רבי שמעון חולק על סתם המשנה כאן ששנו בה, שאין הספק מקבל את מעותיו עד לאחר שקרבו המנחות והנסכים על המזבח**.**

ברייתא זו הובאה בירושלמי לעיל ב,ב. • • •