משנה משנה זו דנה במעות שנמצאו במקדש בין שני שופרות (תיבות בצורת שופרות).

מעות שנמצאו בין שקלים לנדבה – בין השופרות של שקלים לשופרות של נדבה (משנה לעיל פרק ו הלכה ה), - קרוב לשקלים – אם נמצאו קרוב לשופרות של שקלים, יפלו לשקלים – יינתנו לשופרות של שקלים, שיש לשער שהן נפלו מהשופרות של שקלים**,** קרוב לנדבה – אם נמצאו קרוב לשופרות של נדבה, יפלו לנדבה – שהולכים אחר הקרוב**, מחצה למחצה** – אם נמצאו בדיוק באמצע בין השופרות של שקלים לשופרות של נדבה, יפלו לנדבה – הטעם מבואר בירושלמי להלן**.**

בין עצים ללבונה – אם נמצאו מעות בין השופר של עצים לשופר של לבונה, - קרוב לעצים יפלו לעצים, קרוב ללבונה יפלו ללבונה – שהולכים אחר הקרוב**, מחצה למחצה** – אם נמצאו בדיוק באמצע ביניהם, יפלו ללבונה – מפני שהולכים להחמיר, ולבונה חמורה מעצים, שלבונה היא עצמה קורבן, ועצים אינם אלא מכשירי קורבן (משמשי קורבן).

בין קינים לגוזלי עולה – אם נמצאו מעות בין השופר של קינים לשופר של גוזלי עולה, - קרוב לקינים יפלו לקינים, קרוב לגוזלי עולה יפלו לגוזלי עולה – שהולכים אחר הקרוב**, מחצה למחצה יפלו לגוזלי עולה** – מפני שהולכים להחמיר, וגוזלי עולה חמורים מקינים, שגוזלי עולה כולם עולות, אבל קינים אחד חטאת ואחד עולה, כדעת חכמים במשנה לעיל פרק ו הלכה ה (עולה חמורה מחטאת, שעולה נשרפת כולה על המזבח, וחטאת נאכלת על ידי הכוהנים).

בין חולין למעשר שני – אם יש לאדם שתי קופות, אחת של מעות חולין, ואחת של מעות מעשר שני שחילל עליהן פירותיו כדי להעלותן לירושלים, ונמצאו מעות בין שתי הקופות הללו, - קרוב לחולין יפלו לחולין, קרוב למעשר שני יפלו למעשר שני – ויעלן לירושלים, שהולכים אחר הקרוב**, מחצה למחצה** – אם נמצאו בדיוק באמצע בין שתי הקופות הללו, יפלו למעשר שני – מפני שהולכים להחמיר**.**

זה הכלל: – כך הוא סיכום הדברים: הולכין אחר הקרוב – אפילו להקל**, מחצה למחצה להחמיר** – שאם אי אפשר לקבוע לפי קירוב מקום, הולכים להחמיר, כדין כל ספק בדבר תורה**.** • • •

תלמוד במשנה שנינו: "מעות שנמצאו בין שקלים לנדבה" כול'.

תמהים: לא צורכה דֶלָּא (=דְאֶלָּא): בין שקלים לקינים! – אין צורך (לומר) אלא (לא היתה צריכה המשנה לומר אלא): 'מעות שנמצאו בין שקלים לקינים'! שהרי השופרות היו מונחים לפי הסדר שבו נמנו במשנה לעיל פרק ו הלכה ה ("תקלין חדתין ותקלין עתיקין, קינים וגוזלי עולה, עצים, לבונה, זהב לכפורת, שישה לנדבה"), ונמצא שהשופרות של שקלים והשופר של קינים היו קרובים זה לזה, ואילו השופרות של שקלים והשופרות של נדבה היו רחוקים זה מזה, ולכן היו עשויות מעות להימצא בין שקלים לקינים ולא בין שקלים לנדבה. ואם כן, לא היתה צריכה המשנה לשְנות: "מעות שנמצאו בין שקלים לנדבה", אלא היתה צריכה לשְנות: 'מעות שנמצאו בין שקלים (השופר שכתוב עליו "תקלין עתיקין") לקינים'!

ומתרצים: רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): כמין כוכליים (צריך לומר: 'כוכלייס' (מקור המילה ביוונית: כוכליאס - שבלול). בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשתבשה מילה זו) היו עשויין (ב"שרידי הירושלמי", בקטע מן הגניזה שגופו הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים, בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי: 'עשויין'. ובקטע מן הגניזה (JTS) ובכתב יד שקלים: 'עושין') – השופרות לא היו מונחים בשורה אלא במעגל מפותל, כמעגל בתוך מעגל, כצורת הפיתולים שבקונכיית החילזון, במעגל החיצון היו מונחים השופרות: תקלין חדתין ותקלין עתיקין, קינים וגוזלי עולה, עצים, לבונה, זהב לכפורת, ובמעגל הפנימי היו מונחים שישה השופרות לנדבה, ונמצא שאף השופרות של שקלים (תקלין חדתין ותקלין עתיקין) ושני השופרות הראשונים של נדבה היו קרובים זה לזה, ולכן היתה צריכה המשנה לשְנות: "מעות שנמצאו בין שקלים לנדבה".

בירושלמי יומא ב,ב אמרו (בעניין הפייס שהיו עושים לעבודות במקדש): כמין קוכלייס (הכוונה למעגל המתעקם לתוכו, כמעגל בתוך מעגל, כצורת הפיתולים שבקונכיית החילזון ("תוספתא כפשוטה")) היו עושין.

בעריכת הפייס היו הכוהנים עומדים במעגל מפותל (ולא במעגל פשוט), כדי שאי אפשר יהיה כלל לאמוד היכן יכלה המניין.

ותמהים: לא צורכה דֶלָּא (=דְאֶלָּא): מחצה למחצה יפלו לשקלים! – אין צורך (לומר) אלא (לא היתה צריכה המשנה לומר אלא): 'מחצה למחצה ייפלו לשקלים'! שהרי מעות שקלים חמורות ממעות נדבה, שמעות שקלים מביאים מהן קורבנות חובה, ומעות נדבה אין מביאים מהן אלא עולות נדבה, ולכן היתה צריכה המשנה לשְנות, שאם נמצאו מעות בדיוק באמצע בין השופר של שקלים לשופר של נדבה - ייפלו לשקלים, שהולכים להחמיר! ומדוע שנתה המשנה, שייפלו לנדבה?

ומתרצים (בהצעת שלוש דיעות חלופיות עלומות שם): [אית דבעי מימר: – יש (מי) שרוצה לומר: על ידי שהנדבה מרובה – בגלל שהמעות שהיו מביאים לנדבה היו מרובות מהמעות שהיו מביאים לשקלים, לכן, אם נמצאו מעות בדיוק באמצע בין השופר של שקלים לשופר של נדבה - ייפלו לנדבה, שהולכים אחר הרוב, ואין הולכים להחמיר אלא כשאי אפשר ללכת אחר הקרוב או אחר הרוב (המוסגר הושלם לפי קטע מן הגניזה שפורסם ב"שרידי הירושלמי" אך מילים אלו לא הועתקו בו, וכן לפי קטע נוסף מן הגניזה (JTS). וכן הוא גם בתלמיד רשב"ש ובנוסח רש"ס. ובכתב יד שקלים: 'אית דבעי למימר: על ידי שהמלאכה מרובה'. - הלשון "על ידי שהנדבה מרובה" נאמרה בירושלמי לעיל ו,ו על ידי רבי יוחנן).]

אית דבעי מימר: – (ו)יש (מי) שרוצה לומר: שמא יפלו לשירי הלשכה – אם ייפלו המעות שנמצאו לשופר של שקלים, אולי לא יהיו המעות הללו מהשקלים שייתרמו בתרומת הלשכה, אלא יגיעו לשיירי הלשכה, שאין מביאים מהם קורבנות אלא עושים בהם צרכים אחרים (ראה לעיל פרק ד הלכה ב), ונמצא שמעות נדבה חמורות ממעות שקלים, ולכן ייפלו המעות שנמצאו לנדבה, שהולכים להחמיר**.**

אית דבעי מימר: – (ו)יש (מי) שרוצה לומר: מחצה למחצה כמי שמת (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשתבשה המילה האחרונה באופנים שונים) – אם נמצאו מעות בדיוק באמצע בין השופר של שקלים לשופר של נדבה - דינן כמו מי שהפריש שקלו ומת קודם שמסרו לגזבר, שייפלו לנדבה, כאמור להלן, שכך דינו של שקל שיש בו ספק האם הוא של הלשכה או שלא**.**

כאן התחלת מקבילה בירושלמי עירובין ו,ח ושקלים ב,ה ו-ז,ז.

מספרים: אמר רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): עד דאנא תמן – עד שאני שם (בזמן שהייתי בבבל), שמעית קל רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) שאל לשמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): – שמעתי את קול רב יהודה שואל את שמואל: הפריש שקלו ומת – קודם שמסרו לגזבר, מה עושים בשקל שהפריש**?** האם נאמר, שמאחר שהפריש זכה בו ההקדש וייפול ללשכה, או שמא דבר זה אמור כשהתערבב שקלו ואי אפשר לעמוד עליו, אבל כאן - לא, שהרי הוא בעין (תלמיד רשב"ש). - אמר ליה: – אמר לו (שמואל לרב יהודה): יפלו לנדבה – השקל הולך לשופרות של נדבה, ולא ללשכה**.**

ומביאים מחלוקת: [מותר (הושלם על פי "שרידי הירושלמי" וקטע מן הגניזה (JTS) והמקבילות)] עשירית האיפה שלו – של כוהן, שהוא חייב להקריב עשירית האיפה סולת ביום שמתחנך לעבודה בבית המקדש או כשנתמנה לכוהן גדול ומתחיל בעבודה (מנחת חינוך), או של כוהן גדול, שהוא חייב להקריב בכל יום עשירית האיפה סולת (מנחת כוהן משיח, הנקראת גם מנחת חביתים), ואם נותרו לו מעות לאחר שקנה אותה מהן, - רבי יוחנן אמר (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): יוליכם לים המלח – כלומר, הוא צריך לזרוק את המעות שנותרו למקום שאי אפשר להוציאן משם, כדי שלא יבואו בהן לידי תקלה**. רבי לעזר** (בן פדת, אמורא בדור השני) אמר: יפלו לנדבה – מותר המעות הולך לשופרות של נדבה**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי עירובין ושקלים. נראה ששני הקטעים האלה הם העברה מהירושלמי לעיל ב,ה. הקטע "מותר עשירית האיפה שלו..." הועתק לכאן מהירושלמי שם אגב הקטע שלפניו "אמר רבי יסא..." שהועתק לכאן משם משום שאמרו לעיל "מחצה למחצה כמי שמת". • • •

במשנה שנינו: "בין קינים לגוזלי עולה - ... מחצה למחצה יפלו לגוזלי עולה".

מקשים (על ההלכה שאמרה המשנה): וקשיא: – ו(הדבר) קשה: ויש חטאת קריבה עולה?! (בתמיהה) – כשנמצאו מעות בדיוק באמצע בין השופר של קינים לשופר של גוזלי עולה, הרי שמא נפלו המעות מהשופר של קינים (שנותנים בו דמי קיני חובה ומביאים מהם אחד חטאת ואחד עולה) ויש בהן דמי חטאת, וכשייפלו המעות לשופר של גוזלי עולה (שנותנים בו דמי קיני נדבה ומביאים מכולם עולות) יקריבו מהם עולות, וכיצד אפשר להקריב דמי חטאת לעולה?

ומתרצים: רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם אחי (בקטע מן הגניזה (JTS): 'ר' אחי'. - רבי אחא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי. רבי חזקיה רגיל למסור בשם רבי אחא, ונשמט במסירה שלפנינו התואר 'רבי') שאמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): תניי (תנאי) בית דין הוא על המותרות שיקרבו עולות – תקנה היא שהתקינו חכמים הראשונים, ורואים אותה כאילו היא תנאי שמתנים בכל זמן שנקנים קורבנות, שאם נותרו קורבנות, ואפילו חטאות, ולא הוצרכו לשם מה שנקנו, יקריבו אותם לשם קורבנות עולה. וכמו שאתה אומר שם, שתנאי בית דין הוא על המותרות שיקרבו עולות, כך אתה אומר אף כאן, שתנאי בית דין הוא על מעות שנמצאו בדיוק באמצע בין השופר של קינים לשופר של גוזלי עולה שיקריבו מהן עולות, ולכן ייפלו המעות לשופר של גוזלי עולה (אבל אם נמצאו מעות בין קינים לגוזלי עולה קרוב לשופר של גוזלי עולה, אנו אומרים שוודאי נפלו המעות מהשופר של גוזלי עולה ואין בהן דמי חטאת, מפני שהולכים אחר הקרוב).

"תניי בית דין הוא על המותרות שיקרבו עולות" נאמר בירושלמי לעיל ד,ה בעניין שעירים של חטאת שהותירו שדינם שהם קרבים עולות. לעיל אמרו כך בתירוץ לקושיה: "וקשיא: יש חטאת קריבה עולה?!", כמו שהקשו כאן. ובירושלמי להלן ז,ו בעניין בהמות אובדות שנמצאו בירושלים או סמוך לה שדינן שזכרים קרבים עולות אמרו: "כמה דאת אמר תמן: תניי בית דין הוא על המותרות שיקרבו עולות, כן את אמר אוף הכא: תניי בית דין הוא על האובדות שיקרבו עולות". גם בירושלמי כאן הכוונה כמו להלן: "כמה דאת אמר תמן: תניי בית דין הוא על המותרות שיקרבו עולות, כן את אמר אוף הכא: תניי בית דין הוא...", אלא שקיצרו כאן בדברים.

ושואלים: האשה הזאת, במה היא מתכפרת? – כשנמצאו מעות בדיוק באמצע בין השופר של קינים לשופר של גוזלי עולה, הרי שמא נפלו המעות מהשופר של קינים, וכשייפלו לשופר של גוזלי עולה ויקריבו מהן עולות, במה תתכפר האישה שהביאה את המעות הללו כדי להקריב מהן לשם כפרתה שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה?

ומשיבים: אמר רבי יצחק (נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): תניי (תנאי) בית דין הוא, המספק את הקינים הוא מספק את הפסולות (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: 'ואת הא[ו]בדות', וכן הוא להלן בסוף פרק זה) – תקנה היא שהתקינו חכמים הראשונים, ורואים אותה כאילו היא תנאי שמתנים בכל זמן שקונים קינים במעות שבשופר של קינים, שהסַפָּק שפסק עם גזברי ההקדש לספק את כל הקינים הדרושות להם, חייב לספק קינים אחרות במקום אלו שנמצאו פסולות או שנאבדו, כגון שפרחו (תקנה זו היא אחת משבע תקנות שהתקינו בית דין, כמפורט במשנה בסוף פרק זה). ואף מעות שנמצאו בדיוק באמצע בין השופר של קינים לשופר של גוזלי עולה, דינן כמו קינים פסולות ואובדות, שנוטלים מהספק פרידות (תורים או בני יונה יחידים) במחצית שווי אותן המעות שנמצאו ומקריבים אותן חטאת העוף הבאה על הסָפֵק לשם בעלי המעות הללו (שספק הוא האם נפלו המעות מהשופר של קינים ויש אדם המחויב בחטאת העוף), וכך יתכפרו בעלי המעות הללו, אבל עולה אין צריך להקריב לשמם, שהרי מכל מקום עולה קרבה לשמם, שגוזלי עולה כולם עולות (חטאת העוף הבאה על הספק קריבה כמצוותה, אבל אינה נאכלת).

שאלה ותשובה אלו נאמרו גם בירושלמי להלן בסוף פרק זה.

כשנמצאו מעות קרוב לשופר של גוזלי עולה, שדינן שייפלו לגוזלי עולה, אין לשאול "האישה הזאת, במה היא מתכפרת?", שמכיוון שדינן זה הוא משום שמן התורה הולכים אחר הקרוב, לכן יש לשער שבוודאי נפלו המעות מהשופר של גוזלי עולה. מה שאין כן, כשנמצאו מעות בדיוק באמצע בין השופר של קינים לשופר של גוזלי עולה, שמכיוון שדינן שייפלו לגוזלי עולה הוא רק משום שהולכים להחמיר, לכן יש לשאול שאלה זו, מפני שספק הוא האם נפלו המעות מהשופר של גוזלי עולה או שמא מהשופר של קינים (על פי תלמיד רשב"ש ורא"ש).

ב"מקדש דוד" (קודשים יב,ח) כתב, שמהירושלמי כאן מוכח, שחטאת העוף באה גם במקרה של ספק האם יש לה בעלים (האם יש אדם המחויב בחטאת העוף). ראשונים (תוספות ותוספות רא"ש בבלי גיטין כח,ב; תוספות בבלי נידה ע,א) כתבו, שבמקרה של ספק האם יש לחטאת בעלים, כגון השולח חטאתו ממדינת הים באופן שאין שם חזקת חיים, אין מקריבים חטאת העוף על הספק.

ותמהים: לא צורכא דֶלָּא (=דְאֶלָּא): בין קטורת לעצים ללבונה לזהב לכפורת (כן הוא גם בקטע מן הגניזה (JTS) ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים. המילה 'קטורת' טעות, שהרי לא מצינו שופר לקטורת. ואולי צריך לומר: 'בין נדבה לעצים, ללבונה, לזהב לכפורת')! – אין צורך (לומר) אלא (לא היתה צריכה המשנה לומר אלא): 'מעות שנמצאו בין נדבה לעצים' ו'בין נדבה ללבונה' ו'בין נדבה לזהב לכפורת'! שהרי אמרו לעיל, שהשופרות היו מונחים במעגל מפותל, במעגל החיצון היו מונחים השופרות: תקלין חדתין ותקלין עתיקין, קינים וגוזלי עולה, עצים, לבונה, זהב לכפורת, ובמעגל הפנימי היו מונחים שישה השופרות לנדבה, ונמצא שהשופרות של נדבה ושאר השופרות היו קרובים זה לזה, ולכן היו עשויות מעות להימצא בין אחד מהשופרות של נדבה ובין אחד משאר השופרות. ואם כן, לא היתה צריכה המשנה לשְנות רק את האופנים ששנתה, אלא היתה צריכה לשְנות גם את האופנים הללו!

ומתרצים: (ו)תניתַהּ (=תני יתה) בסופה: – (הוא) שונה אותה בסופה (התנא של המשנה שונה את הדבר הזה בסופה של המשנה): הולכין אחר הקרוב, מחצה למחצה להחמיר – כלל זה ששנתה המשנה בסופה בא ללמד את הדין בכל האופנים שלא נזכרו במשנה קודם לכן, וממנו יש ללמוד שהולכים אחר הקרוב אפילו להקל, ואם אי אפשר לקבוע לפי קירוב מקום - הולכים להחמיר (מלבד האופנים הללו שנמנו לפי הגהתנו בתמיהה שתמהו, יש אופנים עוד שאף הם לא נשנו במשנה, ברם התירוץ שתירצו נכון לכל האופנים שלא נשנו במשנה. ב"שרידי הירושלמי" אין תמיהה ותירוץ אלו).

בדרך כלל הביטוי "לא צורכא דלא...!" בהוראה זו (כמו לעיל) מציע תיקוני תוכן או סגנון חלופיים לדברים שעליהם הוא מוסב, אולם כאן הביטוי מציע תוספת ולא חלופה, כלומר, שהמקור הנידון היה צריך לומר גם את הדברים הבאים ("הטרמינולוגיה של הירושלמי"). על פי רוב המונח "ולמה לא תנינן...?" מתפרש: למה לא שנה התנא פרט נוסף במשנה המקומית, שלכאורה ראוי היה לשנותו ("הטרמינולוגיה של הירושלמי"). בשלושה מקומות עוד בירושלמי תירצו כמו כאן: "תניתה בסופה...", אלא שבאותם מקומות הקשו: "ולמה לא תנינן...?", והיא לשון נכונה יותר מהלשון שבה הקשו כאן: "לא צורכא דלא...!". ונראה שהביטוי "לא צורכא דלא...!" בא כאן באשגרה מלעיל ומלהלן. • • •

משנה מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה – בשוק של סוחרי בהמות בירושלים, - לעולם מעשר – לא רק בזמן הרגל (כינוי לכל אחד משלושת החגים: פסח, שבועות וסוכות) אלא אפילו בכל ימות השנה המעות שנמצאו הן של מעשר שני (כסף שפדו בו פירות מעשר שני, שחייבים לקנות בו בהמות לקורבנות שלמים או דברי מאכל ומשתה של חולין ולאכול אותם בירושלים), לפי שעולי הרגלים המביאים עימם את מעות מעשר שני שלהם אינם מספיקים להוציא את כולן ברגלים, והם נותנים את מותר המעות לקרוביהם או לחבריהם שבירושלים שיקנו בהן בהמות לשלמים, שכן עיקר מצוותו של כסף מעשר שני להביא בו שלמים, ולכן רוב הבהמות הנקנות בירושלים אפילו בכל ימות השנה נקנות בכסף מעשר שני, ולפיכך חוששים שמא המעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה הן מעות מעשר שני שנפלו מידי הקונים ועדיין לא חוללו על הבהמות והן בקדושת מעשר שני, ואין אומרים שהמעות נפלו מידי מוכרי הבהמות וכבר נתחללו, לפי שהקונים מרובים מהמוכרים, והולכים אחר הרוב**; ובהר הבית** – מעות שנמצאו בהר הבית, - חולין – אפילו בזמן הרגל, ואין חוששים שמא הן מעות מעשר שני, לפי שהבאים להר הבית אינם מביאים עימם לשם מעות מעשר שני אפילו בזמן הרגל, אלא מביאים מעות חולין לנדבות למקדש ולקניית דברים**; ובירושלים** – מעות שנמצאו בירושלים שלא לפני סוחרי בהמה**, בשאר כל ימות השנה** – אם נמצאו המעות בשאר כל ימות השנה, שלא בזמן הרגל, - חולין – מפני שהולכים אחר הרוב**, ובשעת הרגל** – אם נמצאו מעות בירושלים בזמן הרגל, - הכל מעשר – הן של מעשר שני, לפי שבזמן הרגל רוב בני האדם בירושלים הם עולי רגלים, ורוב המעות שהם מביאים עימם הן מעות מעשר שני, ומן הסתם נפלו מהם, ואין הולכים אחר רוב השנה, לפי ששוקי ירושלים היו מיטאטאים בכל יום, ואילו נפלו המעות לפני הרגל היו נמצאות מכבר**.**

בתוספתא שקלים ג,ט שנו: מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה - לעולם מעשר; ובהר הבית - חולין; ובירושלם, בשאר ימות השנה - חולין, ובשעת הרגל - הכל מעשר. אמר רבי יוסה: אלו דברי בית שמיי, ובית הלל אומרים: לעולם מעשר, חוץ מן הנמצאים בהר הבית בשאר ימות השנה שהם חולין.

לרבי יוסי משנתנו היא כבית שמאי. אבל סתם משנתנו היא שלא כרבי יוסי. רבי יוסי סובר, שבשעת הרגל חזקת העולים להר הבית שיש בידם כסף מעשר, והם הרוב. ואפשר שרבי יוסי אינו תולה בשאר ימות השנה, מפני שהר הבית הוא מקום גלוי, ואילו אבדו המעות לפני הרגל היו מוצאים אותן מקודם ("תוספתא כפשוטה"). בית הלל סבורים, שמעות שנמצאו בהר הבית בשעת הרגל הן ברובן מעות מעשר שני שהביאו עימם העולים לרגל, אבל בשאר ימות השנה כמות המעות של מעשר שני שהביאו העולים לרגל היתה פחותה מכמות שאר המעות שהובאו להר הבית שהיו מעות חולין. בית הלל סבורים עוד, שמעות שנמצאו בירושלים אף בשאר ימות השנה הן ברובן מעות מעשר שני, שאף לתושבי ירושלים היו פירות מעשר שני שפדו אותם במעות. סתם המשנה היא כבית שמאי. יתר על כן, סגנון המשנה הוא כשיטת בית שמאי, שהרי לפי בית הלל, דין מעות שנמצאו ליד סוחרי בהמה כדין מעות שנמצאו בירושלים. רק לשיטת בית שמאי יש טעם להזכרתם המיוחדת של סוחרי בהמה. המשנה במסכת מעשר שני ד,ט מביאה אף היא את דעת בית שמאי בלבד: "כל המעות הנמצאים - הרי אלו חולין" ("משנת ארץ ישראל", מסכת שקלים, עמודים 238-240).

בבבלי פסחים ז,א ובבא מציעא כו,א אמרו: מעות שנמצאו... בירושלים, בשעת הרגל - מעשר, בשאר ימות השנה - חולין. - אמר רב שמעיה בר זירא: מה טעם (בשאר ימות השנה - חולין, אפילו מיד לאחר הרגל)? - הואיל ושוקי ירושלים עשויים להתכבד בכל יום (ובוודאי כבר נמצא כל הכסף שאבד ביום אתמול). • • • משנה בשר שנמצא בעזרה – שבמקדש**, איברים** – אם הבשר מנותח לאיברים, כדרך שמנתחים קורבן עולה לפני הבאתו למזבח, - עולות – חזקתו שהוא בשר של עולות**, וחתיכות** – אם הבשר שנמצא בעזרה מחותך לחתיכות, כדרך שחותכים בשר לאכילה, - חטאות – חזקתו שהוא בשר של חטאות, שאינן נאכלות אלא בעזרה, ולכן נחתכו שם**; ובירושלים** – בשר הנמצא בירושלים מחוץ לעזרה, - זבחי שלמים – חזקתו שהוא בשר של קורבן שלמים, הנאכלים בכל העיר בירושלים, שרוב הבשר הנאכל בירושלים הוא של שלמים (הכינוי "זבחי שלמים" לקורבן שלמים הוא מטבע לשון מקראי המשמש גם בלשון חכמים). זה וזה – בין בשר הנמצא בעזרה ובין הנמצא בירושלים, תעובר צורתו ויצא לבית השריפה – מניחים אותו עד שתתקלקל צורתו, היינו בעולה שיעבור לילה וייפסל בלינה, ובחטאת ובשלמים שיעבור זמן אכילתו (בחטאת יום ולילה, ובשלמים שני ימים והלילה שביניהם) וייפסל משום נותר, ואז יישרף במקום מחוץ למקדש ששורפים בו קודשים פסולים**.**

עיבור צורה (בענייני קורבנות) - קלקול הצורה, הטלת שינוי לשם פסול. כשיש פסול בקודש אין להקריבו או לאוכלו, אבל כשהפסול אינו חמור עד כדי שיוכלו לשרוף מיד את הקודש שנפסל, היו משהים אותו עד שתתקלקל צורתו, היינו שייפסל בלינה או שיהא נותר (רש"י ורוב המפרשים) או שיסרח הבשר וייפסל מאכילה (ר"ח בבבלי פסחים, ורמב"ם בפירוש המשנה), ואז הוא נשרף. • • • משנה נמצא בגבולין – בשר שנמצא בכל מקום בארץ ישראל, מלבד ירושלים, שוודאי אינו בשר קורבנות, שכן אסור להוציא בשר קורבנות מירושלים**, איברים** – אם הבשר מחותך לאיברים, - נבילות – חזקתו שהוא בשר נבילות, שכך היא הדרך להשליך נבילות לכלבים, ואינו בשר כשר שאבד (נבילה הוא כינוי לבהמה שנשחטה שלא כדין והיא אסורה באכילה כנבילה), וחתיכות – אם הבשר חתוך לחתיכות קטנות, - מותרות – באכילה, ואין חוששים משום נבילה, מפני שאין אדם טורח לחתוך לחתיכות קטנות אלא בשר הראוי לאכילה אבל לא נבילות**; ובשעת הרגל שהבשר מרובה** – שבזמן הרגל שוחטים בהמות רבות לאכילה, ואין פנאי לחתוך את הבשר לחתיכות קטנות אלא לאיברים**, אף איברין מותרות** – אפילו מצא בגבולין איברים - מותרים**.**

המשנה אינה עוסקת בשאלת השבת אבידה, אלא רק בדין הבשר לאחר שלא נמצאו בעליו והרי הוא של המוצא אותו. • • •

תלמוד במשנה שנינו: מעות שנמצאו... בהר הבית - חולין".

תמהים: לא צורכה דלא (=דְאֶלָּא): בהר הבית קודש! – אין צורך (לומר) אלא (לא היתה צריכה המשנה לומר אלא): 'מעות שנמצאו בהר הבית - קודש'! שהרי יש לחשוש שמא המעות שנמצאו בהר הבית הן מהלשכה המיוחדת במקדש שבה היו מונחים השקלים שהיו קונים בהם קורבנות ציבור, ונפלו המעות הללו מידי גזבר ההקדש או מידי מי שקיבלו אותן מן הגזבר, וכיוון שספק הוא האם הן מעות חולין או מעות קודש, הולכים להחמיר. ואם כן, לא היתה צריכה המשנה לשְנות: "מעות שנמצאו בהר הבית - חולין", אלא היתה צריכה לשְנות להפך: 'מעות שנמצאו בהר הבית - קודש'!

ומתרצים: רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי חייה (בר בא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): חזקה (דבר ברור ומוסכם) שאין הכהן מוציא מן הלישכה מעות (ב"שרידי הירושלמי": 'מוציא מעות מן הלשכה'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מוציא מעות מתרומת הלשכה') עד שהוא מחללן על הבהמה – ודאי הוא שהגזבר אינו מוציא מעות מהלשכה לפני שהוא מחלל אותן תחילה על הבהמות שהוא קונה בהן לקורבנות ציבור, ולפיכך רוב המעות שבהר הבית הן מעות חולין, שכן המעות שבידי הבאים להר הבית הן של חולין, וגם המעות שהוציאו הגזברים מהלשכה לקנות בהן קורבנות הן של חולין (מהירושלמי כאן משמע שהגזבר הוא כוהן. אבל בתוספתא שקלים ב,טו שנו: היו כשרים בכוהנים, בלוויים ובישראלים). • • •

תלמוד קובעים: רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני) אמר בשם רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): הֶסֵּיעַ דעת (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'הסיח דעת') טעון צורה – היסח הדעת (העתקת המחשבה, התעלמות, חוסר תשומת לב) פוסל בשר קודשים, וצריך להניח את הבשר עד שתעובר צורתו (המסיח דעתו מלשמור קודשים מטומאה - הרי הם נפסלים, משום חשש שמא בזמן שהסיח דעתו נגעה בהם טומאה ואינו יודע, והם צריכים עיבור צורה לפני שריפתם, שאי אפשר לשורפם מיד, שמא טהורים הם, והרי אסור לשרוף קודשים טהורים, לכן צריך להניח אותם עד שתתקלקל צורתם, ואז יישרפו).

ומציעים סיוע: אמר רב (ב"שרידי הירושלמי": 'ר'') הושעיה (רב הושעיה - אמורא בדור השלישי): מתניתה אמרה כן: – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן) אומרת כך (שהיסח הדעת טעון עיבור צורה): תעובר צורתו ויצא לבית השריפה – הבשר שהיה אבוד ונמצא בעזרה או בירושלים טעון עיבור צורה, לפי שלא נפסל הבשר אלא משום היסח הדעת כשהיה אבוד**.**

ודוחים את הראיה: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): ויאות?! (בתמיהה) – ויפה?! (וכי נכון אמר רבי הושעיה, שהבשר שנמצא בעזרה או בירושלים טעון עיבור צורה, לפי שנפסל משום היסח הדעת?! והרי הבשר טעון עיבור צורה מטעם אחר, כמבואר להלן) לאוכלו - אין את (אתה) יכול, שמא נתקלקלה צורתו – אי אפשר לאכול את הבשר, שמא הוא נותר**. [לשורפו - אין את** (אתה) יכול, שמא לא נתקלקלה צורתו – אסור לשרוף את הבשר, שמא עדיין לא בא לידי נותר והוא כשר לאכילה (המוסגר הושלם על פי "שרידי הירושלמי").] ויש להציע מסקנה: לפום כן צרך מימר: – לפיכך צָרַךְ (היה צריך) לומר (לכן יש להסיק מן האמור לפני כן): תעובר צורתו ויצא לבית השריפה – מניחים את הבשר עד שיהא נותר ודאי ושורפים אותו. לדעת רבי יוסי הבשר טעון עיבור צורה מחמת הספק שיש בו, אבל לא לפי שנפסל משום היסח הדעת, ולכן אין ראיה מהמשנה שהיסח הדעת טעון עיבור צורה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין המימרה של רבי יוסי).

בבבלי פסחים לד,א אמרו: אתמר: היסח הדעת (דבר קודש שמסיחים את הדעת מלשומרו) - רבי יוחנן אמר: פסול טומאה הווי (פסול מחשש שמא נטמא הדבר), ורבי שמעון בן לקיש אמר: פסול הגוף הווי (פסול לעצמו הוא בגוף הדבר).

בבבלי שם אמרו, שלרבי יוחנן הסובר פסול טומאה הוא, אם נפסלו קודשים בהיסח הדעת, הם צריכים עיבור צורה לפני שריפתם, שאי אפשר לשורפם מיד, שמא טהורים הם, והרי אסור לשרוף קודשים טהורים, לכן צריך להניח אותם עד שתעובר צורתם ויישרפו, ולרבי שמעון בן לקיש הסובר פסול הגוף הוא, הם נשרפים מיד, שהרי אפילו לא נטמאו הם פסולים. לפי רבי לעזר בשם רבי הושעיה שאמר בירושלמי כאן שהיסח הדעת טעון עיבור צורה, היסח הדעת הוא פסול טומאה.

טעון צורה כן הוא הסגנון הרגיל: "טעון צורה", במקום: "טעון עיבור צורה", וכן הוא בירושלמי פסחים כמה פעמים. וכן הוא הסגנון גם בבבלי פסחים ומנחות בכתבי יד ("צורה" במקום "עיבור צורה") ("הירושלמי כפשוטו" פסחים ו,ו). • • •

תלמוד קובעים: רבי קריספא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוסי ברבי חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): איברים נבילות לוקין עליהן משם נבילה – בשר שנמצא בגבולין מחותך לאיברים, שחזקתו שהוא בשר נבילות, האוכל את האיברים - לוקה בגללם משום ה'לאו' שיש באכילת נבילה, שהאיברים הם נבילות ממש, ואין הם ספק נבילות**.**

ומציעים סיוע: מתניתא אמרה כן: – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן) אומרת כך (כמו שאמר רבי יוסי ברבי חנינה, שאיברים נבילות לוקים עליהם משום נבילה, ששנינו במשנה): איברים - נבילות, וחתיכות - מותרות. חתיכות מותרות - לא ממש?! (בתמיהה) – בשר שנמצא בגבולין מחותך לחתיכות קטנות, וכי אין החתיכות מותרות ממש באכילה?! הרי ודאי שהחתיכות מותרות ממש, שסתם חתיכות חזקתם היתר! ויש להציע השוואה: ודכוותה: – וכמותה (כמו בעניין חתיכות, כך בעניין איברים): איברים נבילות לוקין עליהן משם נבילה – האיברים הם נבילות ממש, שסתם איברים חזקתם נבילה, ולכן האוכל אותם - לוקה עליהם משום נבילה**.**

בבבלי חולין צה,א אמרו: נמצא בגבולין, איברים - נבילות, חתיכות - מותרות. - ...איתמר עלה: רב אמר: מותרות משום נבילה (חתיכות אינן מטמאות בטומאת נבילה, ואין לוקים על אכילתם, ואולם הן אסורות באכילה משום בשר שהתעלם מן העין), ולוי אמר: מותרות באכילה.

דברי לוי בבבלי הם כדברי הירושלמי כאן. • • •

תלמוד קובעים: רבי קריספא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): אם היו מחרוזות – איברים של בשר שנמצאו בגבולין חרוזים (מושחלים) על חוט, - מותרות – באכילה, ואין חוששים משום נבילה, מפני שאין אדם טורח לחרוז על חוט אלא איברים של בשר הראויים לאכילה אבל לא נבילות**.**

בתוספתא שביעית ה,ח שנו: נבילה אין מוכרים אותה מחרוזות מחרוזות, אבל מוכרים אותה איברים איברים. ושם שקלים ג,י שנו: בשר שנמצא בעזרה מחרוזות - מותר, שאין בשר הקדש מחרוזות (לא חששו לבשר קורבן במשנה (לעיל הלכה ג) אלא באיברים ובחתיכות, אבל מחרוזות - מותר, ואם משום נבילה, הרי מחרוזות מותרות אף בגבולין). • • • מביאים ברייתא: תשע חנויות מוכרות בשר נבילה ואחת מוכרת בשר שחוטה – עיר שבה רוב החנויות מוכרות בשר נבילה (בשר בהמה שנשחטה שלא כדין והיא אסורה באכילה כנבילה) ומיעוט החנויות מוכרות בשר שחוטה (בשר בהמה שנשחטה כדין והיא מותרת באכילה), נתחלפו לו – אם קנה בשר מאחת החנויות, ונתחלפו לו החנויות, שאינו יודע מאיזו מהן קנה, - חושש – יש לו לחשוש שמא קנה מחנות שמוכרת בשר נבילה, והבשר נבילה הוא, ואסור לאוכלו**, ולנמצאת** – אם נמצאה חתיכת בשר ברחובה של העיר, - הולכין אחר הרוב – חתיכת הבשר אסורה באכילה, מפני שיש להניח שהחנות שממנה יצאה חתיכה זו היא אחת מן רוב חנויות העיר שמוכרות בשר נבילה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין משפט זה. ואינו גם ב"שרידי הירושלמי", וכנראה נשמט על ידי הדומות או שהוגה על פי הבבלי. הנוסח המקורי של הנוסח הירושלמי של מסכת שקלים נשתמר כנראה במסירה שלפנינו ובקטע גניזה (באחד האוספים)). תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה – עיר שבה רוב החנויות מוכרות בשר שחוטה ומיעוט החנויות מוכרות בשר נבילה**, נתחלפו לו** – אם קנה בשר מאחת החנויות, ונתחלפו לו החנויות, שאינו יודע מאיזו מהן קנה, - חושש – יש לו לחשוש שמא קנה מחנות שמוכרת בשר נבילה, והבשר נבילה הוא, ואסור לאוכלו**, ולנמצאת** (ב"שרידי הירושלמי": 'ולנמצא'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ובנמצא') – אם נמצאה חתיכת בשר ברחובה של העיר, - הולכין אחר הרוב – חתיכת הבשר מותרת באכילה, מפני שיש להניח שהחנות שממנה יצאה חתיכה זו היא אחת מן רוב חנויות העיר שמוכרות בשר שחוטה (דבר שנעקר ממקומו הקבוע והגיע למקום אחר, ואין אנו יודעים האם הוא בא מן הרוב או מן המיעוט, אנו אומרים, שהולכים אחר הרוב, ובוודאי בא מן הרוב, ש"כל הפורש - מן הרוב הוא פורש". אבל דבר שלא נעקר ממקומו הקבוע, אין בו דין "רוב", אלא הריהו כמחצה על מחצה, ש"כל קבוע - כמחצה על מחצה", והרי זה ספק שקול. לכן, נתחלפו לו - חושש).

בתוספתא דמאי ד,ט-י שנו: כל העיר מוכרים בשר שחוטה ואחד מוכר בשר נבילה, ולקח ואינו יודע מאי זה מהם לקח - הרי זה אסור (מפני שכל קבוע - כמחצה על מחצה). אבל בלוקח מן השוק (שהשוק בעצמו מסתפק מרוב כשרים) - הולכים אחר הרוב.

הרישא של הברייתא בירושלמי אינה נמצאת בתוספתא, ואף הבבלי (מובא להלן) לא ידעה.

ובתוספתא טהרות ו,א שנו: הנבילות ושחוטות בעיר - הולכים אחר הרוב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו נבילה אחת נמכרת בעיר, כל הנמצא בעיר (כל הבשר שנמצא ברחוב) - הרי הוא של נבילה, מפני שהנבילות מצויות (מפני שמצוי הוא שלא ישמרו על הנבילות והן נאבדות).

וקובעים: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): הנמצא ביד גוי כנמצא בפלטיא (מקום פתוח, רחבה (מקור המילה ביוונית)) – בשר שנמצא בידו של גוי - דינו כבשר שנמצא ברחובה של העיר, שהולכים אחר הרוב, ואם רוב חנויות העיר מוכרות בשר שחוטה - הבשר הנמצא ביד גוי מותר באכילה**.**

ומספרים: רבי לעזר בירבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) הוה מסמך לרבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) – היה סומך (תומך) את רבי מנא (בהליכתו בדרך. - כך היה מנהגם, שאנשים חשובים לא הלכו יחידים בשוק, אלא היו נסמכים על משמשיהם. ליוויו של החכם על ידי התלמיד הוא מכלל שימוש חכמים). חמא לחד (ב"שרידי הירושלמי": 'חד') ארמאי מקטע מן סוסיה ומפיק (ב"שרידי הירושלמי": 'ומסק') לברא (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'לשוקיה') – ראה (רבי לעזר בירבי חגיי) ארמי (גוי) אחד חותך (חתיכת בשר) מן סוסו ומוציא לחוץ (למכור אותו). אמר ליה: – אמר לו (רבי לעזר בירבי חגיי לרבי מנא בתמיהה על דעת רבי יוחנן): הדא היא דאמר רבי יוחנן: – וכי זאת היא (המימרה) שאומר רבי יוחנן: הנמצא ביד גוי כנמצא בפלטיא? – והרי ודאי שלא אמר רבי יוחנן את דבריו בכל מקרה שנמצא בשר ביד גוי, שכן יש לחשוש שמא בשר נבילה הוא, כמו שקרה במקרה הזה! ואם כן, באיזה מקרה אמר רבי יוחנן את דבריו? - אמר ליה: – אמר לו (רבי מנא לרבי לעזר בירבי חגיי בתשובה על תמיהתו): כן (כך) אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) רבי (מורי. - רבי מנא נקט לשון כבוד כלפי רבי יוסי רבו) (בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי חסרה המילה האחרונה, אבל נמצאת בכתב יד הבבלי): והן (והם) שראו אותו יוצא ממקילין (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'ממקילון') (מקום לשחיטת בקר ומכירת בשר, בית מטבחיים (מקור המילה ביוונית: מקילון)) של ישראל – רק אם ראו את הגוי יוצא מבית מטבחיים של יהודי ובשר בידו - הבשר הנמצא בידו מותר באכילה, שבמקרה הזה אמר רבי יוחנן את דבריו, שכמו שבבשר הנמצא בפלטיא, אם רוב חנויות העיר מוכרות בשר שחוטה, יש להניח שהבשר יצא מאחת מן רוב חנויות העיר שמוכרות בשר שחוטה, ואין לחשוש שמא בשר נבילה הוא, כך בבשר הנמצא ביד גוי, אם ראו את הגוי יוצא ממקולין של ישראל ובשר בידו, אף על פי שנתעלם הבשר מן העין לאחר מכן, יש להניח שהבשר הנמצא בידו יצא ממקולין של ישראל, ואין לחשוש שמא בשר נבילה הוא. אבל אם לא ראו את הגוי יוצא מבית מטבחיים של יהודי - הבשר הנמצא בידו אסור באכילה, מפני שיש לחשוש שמא בשר נבילה הוא**.**

ומספרים: חד בר נש בציפורין (עיר בגליל התחתון) אזל בעי מיזבון קופד (מקור המילה ביוונית: קופדיון) מן טבחא ולא יהב ליה – אדם אחד בציפורי הלך וביקש לקנות בשר מהשוחט (בבית המטבחיים של ישראל שבציפורי (טבח הוא כינוי לשוחט הבהמה ומוכר בשרה)) ולא נתן לו (לפי שהיה שונאו). אמר ליה לחד רומיי ואייתי ליה – אמר (האדם ההוא) לו לרומאי אחד (שיביא לו בשר מהשוחט) והביא לו**. אמר ליה:** – אמר לו (האדם ההוא לשוחט): לא (ב"שרידי הירושלמי": 'ולא') נסבית על כרחיה (צריך לומר: 'על כרחך')?! (בתמיהה) – וכי לא לקחתי (ממך בשר) בעל כורחך (למרות רצונך, שהביא לי ממך הרומאי ההוא). אמר – השוחט לאדם ההוא**: ולאו בשר דנבילה יהבית ליה?!** (בתמיהה) – וכי לא בשר של נבילה נתתי לו (לרומאי ההוא)?! (הרי נתתי לו בשר של נבילה, ובשר זה הביא לך) - רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): מעשה – המקרה הזה, בא לפני רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) ואמר – פסק הלכה**: לא כולא מיניה מיסור מקילין** ('מקילון') דציפורין – לא הכל ממנו (אין הכל תלוי בו) לאסור את בית המטבחיים של ציפורי (אין השוחט הזה נאמן לומר שנתן נבילה לגוי, כדי לאסור בשר היוצא מבית המטבחיים של ציפורי באותו היום מחשש שמא נבילה הוא. ציפורי היתה עירו של רבי, ולכן בא המעשה הזה לפניו).

בבבלי חולין צד,ב-צה,א אמרו: ההוא טבחא (שוחט) דאמר ליה לחבריה: אי הווה פייסת מינאי (אילו היית מתפייס איתי), הווה ספאי (הייתי מאכיל) לך משור של פטם (בהמה שהואכלה כדי למוכרה לבשר) דעבדי (ששחטתי) אתמל? - אמר ליה: משופרי שופרי אכלי (מחלק יפה יפה שבאותו שור אכלתי). - אמר ליה: מנא לך? - אמר ליה: פלניא גוי זבן מינך (קנה ממך בשר זה) וספא לי. - אמר ליה: תרי עבדי (שני שוורים של פטם שחטתי), וההוא (שור שקנה הגוי) טריפה הווה. - אמר רבי: מפני שוטה זה שעשה שלא כהוגן (שמכר בשר טריפה לגוי, וגרם להכשיל את חבירו באכילת בשר אסור), אנו נאסור כל המקולין (נאסור היום את כל הבשר הנמצא בבתי המטבחיים שבעיר)? - רבי לטעמיה, דאמר: מקולין וטבחי (שוחטי) ישראל (מתעסקים בהם), בשר הנמצא ביד גוי - מותר (באכילה, כיוון שהוא קונה אותו מהשוחטים, ולא הוא עצמו שחטו, ואין אנו חוששים לטריפה, שאילו היתה טריפה יוצאת מתחת ידי השוחט הישראלי, לא היה מוכרה לגוי). - איכא דאמרי: אמר רבי: מפני שוטה זה דאיכוון לצעוריה לחבריה (על שלא התפייס איתו), אנו נאסור כל המקולין? (שהרי ודאי שיקר אותו שוחט, ולא כך היה הדבר) - טעמא (שאין אנו אוסרים היום את הבשר הנמצא בבתי המטבחיים שבעיר), דאיכוון לצעוריה לחבריה (ושיקר), הא לאו הכי (שלא התכוון לצער את חבירו) - אסור, והתניא: רבי אומר: מקולין וטבחי ישראל, בשר הנמצא ביד גוי - מותר! - שאני התם - דאיתחזק איסורא (הוחזק איסור טריפה בשל דברי שוחט זה, ויש לחשוש שכשם שמכר בשר טריפה לגוי זה, כך מכר בשר טריפה לגויים אחרים).

המעשה שבבבלי הוא המעשה שבירושלמי בכמה שינויים. המעשה אירע בארץ ישראל, שכן דברי רבי הובאו כתגובה לאירוע. דברי רבי לפי הנוסח השני בבבלי מתאימים לדבריו לפי הירושלמי.

רבי מנא: "רבי יוסי רבי" רבי מנא היה רגיל לנקוט לשון כבוד כלפי רבי יוסי רבו ולומר: "רבי יוסי רבי", וכך נשתמר בכמה מקומות בירושלמי. אך יש מקומות בירושלמי שבהם נשמטה או נשתבשה המילה "רבי" שאמר רבי מנא כלפי רבי יוסי. • • •

כאן התחלת מקבילה בירושלמי עבודה זרה ב,ט.

מספרים: רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) נחת לתמן – רב ירד לשם (הלך לבבל (בבל היתה מקומו הקבוע של רב)). חמתון מקילון (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'מקילין') וחמר עליהון – ראה (רב) אותם (את יהודי בבל) מקילים (בדין, אין מקפידים בדין איסור בשר שנמצא ברחובה של העיר) והחמיר עליהם (את הדין, כפה עליהם הלכות מחמירות, שאסר כל בשר שנתעלם מן העין (בשר כשר שהיה מונח כמה זמן מבלי שראוהו), כמסופר להלן).

מספרים: חד בר נש אזל בעי משיגה (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: 'משזגה'. 'שוג' ו-'שזג' מובנם: לרחוץ. בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשתבשה מילה זו) אסקופתיה (ב"שרידי הירושלמי": 'אסקובתא', ובמקבילה: 'איסקופתה') בגו נהרא – אדם אחד הלך וביקש לרחוץ את חתיכת הבשר בנהר (פירוש המילה 'אסקופתיה' אינו ברור, והוא לפי ההקשר), ואינשתה ואזל (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'וסלק') ליה – ושכח אותה (על יד הנהר) והלך לו**. חזר** (ב"שרידי הירושלמי": 'הדר'. ובמקבילה: 'אזל') בעי מיסבינה – חזר (האדם ההוא אל הנהר) וביקש לקחת אותה (את החתיכה ששכח). אמר ליה רב: – אמר לו רב (לאדם ההוא): אסור (אסיר) לך – אסור לך (החתיכה אסורה לך באכילה), דנא (=דאנא) אמר: – שאני אומר (מניח): ההיא שטף נהרא ואייתי חורי דנבילה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין המילה 'דנבילה') תוחתוי ('תחותוי') – ההיא (החתיכה שלך) שטף הנהר (אותה והוליכה משם) והביא (חתיכה) אחרת של נבילה תחתיה (במקומה, ולכן החתיכה שביקשת לקחת אותה - אסורה).

ומספרים עוד: חד בר נש הוה מהלך בשוקא טעין קופד – אדם אחד היה מהלך בשוק (בבבל) טעון (נושא) בשר**. אתא** (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: 'אתת') דייתא וחטפתיה מיניה וטלקתיה – באה דַּיָּה (עוף דורס) וחטפה אותו (את הבשר) ממנו והשליכה אותו (במקום אחר. ב"שרידי הירושלמי": 'ואחת[ת]יה מן ידיה אתרתיה' - ולקחה אותו (את הבשר) מידו והפילה אותו. ובמקבילה: 'וחטפתא מן ידיה אתר-(תו)תיה'). חזר (צריך לומר כמו במקבילה: 'אזל'. וכן הוא כנראה ב"שרידי הירושלמי") בעי מיסבינה – הלך (למקום שבו הושלך הבשר) וביקש לקחת אותו**. אמר ליה רב:** – אמר לו רב (לאדם ההוא): אסיר לך – אסור לך (הבשר אסור לך באכילה), דנא (=דאנא) אמר: – שאני אומר (מניח): בשר דנבילה הוות טעינה וטלקתיה (ב"שרידי הירושלמי": 'ואתרתיה'. ובמקבילה: 'ואתר-(ת)ת[י]ה') ונסבת ההוא אוחרנא (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'תחותוי') – בשר של נבילה היתה (הדיה) נושאת והשליכה אותו ולקחה את ההוא האחר (את הבשר שלך במקומו של בשר הנבילה, ולכן הבשר שביקשת לקחת אותו אסור) (במקבילה: 'ונסבת דין תחותוי' - ולקחה את זה (את הבשר שלך) תחתיו (במקומו). וכן הוא כנראה ב"שרידי הירושלמי". ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה בא הסיפור הזה לפני הסיפור הקודם).

עד כאן המקבילה בירושלמי עבודה זרה.

בבבלי חולין צה,א-ב אמרו: אמר רב: בשר, כיוון שנתעלם מן העין - אסור (באכילה, שמא נתחלף בבשר טריפה). מיתיבי: רבי אומר: מקולין וטבחי ישראל, בשר הנמצא ביד גוי - מותר (אף שבהיותו אצל גוי הריהו כנתעלם מן העין)! - נמצא ביד גוי שאני (מבשר שנתעלם מן העין, שהרי היה הבשר שמור בידי הגוי, מה שאין כן בבשר שלא הושגח כלל, שיש לחשוש שמא הוחלף). תא שמע: תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבילה, ולקח מאחת מהן, ואינו יודע מאיזו מהן לקח - ספקו אסור, ובנמצא - הלך אחר הרוב (והריהו כשר, שלא כשיטת רב, שהרי לפני שנמצא התעלם הבשר מן העין)! - הכא נמי: בנמצא ביד גוי. תא שמע: נמצא בגבולין, איברים - נבילות, חתיכות - מותרות (שלא כשיטת רב)! - מידי הוא טעמא אלא לרב, הא איתמר עלה: רב אמר: מותרות משום נבילה (אבל הן אסורות באכילה, משום בשר שהתעלם מן העין), ולוי אמר: מותרות באכילה. והא דרב, לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר, דרב הווה יתיב אמברא דאישתטיא, חזייה לההוא גברא דהווה מחלל רישא במיא (רוחץ אותו במי הנהר), נפל מיניה, אזל אייתי סילתא (סל), שדא (את הסל לתוך המים), ואסיק / אייתי תרין (שני ראשים). - אמר רב: עבדין נמי הכי?! / עבדי כי האי גוונא?! / עבדין כדין?! (האם כך הוא הדבר הרגיל, שאדם מאבד דבר אחד ומוצא במקומו שניים?!) אסרינהו רב לתרווייהו (שייתכן שאף לא אחד מהם הוא זה שנפל מידיו למים). - אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב: דאיסורא שכיחי, דהתירא לא שכיחי? (ושמא הם של היתר?) - אמר להו: דאיסורא שכיחי טפי (ומכאן מסיקים שרב סבור שבשר שהתעלם מן העין אסור באכילה, שמא עורבים הביאו ממקום אחר את הבשר הזה שהוא אסור). - ואי מכללא מאי? - פרוותא (נמל) דגויים הווה, דקאמר להו: דאיסורא שכיחי טפי (ואולי דווקא במקום זה שיש בו רוב גויים אסר רב, ואינו סבור כך במקום שיש בו רוב ישראל). ואלא רב (האוסר בכל מקרה שלא הושגח בשר אפילו זמן קצר ביותר) היכי אכיל בשרא? - איבעית אימא: דלא מעלים עיניה מיניה (מן השחיטה ועד לאחר שהוכן לאכילה). ואיבעית אימא: בציירא ובחתימא (באופן שהוא צרור וחתום, שמובטח שלא הוחלף בבשר אחר). ואיבעית אימא: דאית ליה סימנא בפסקיה (המלמד שהוא אותו בשר שנשחט, ולא הוחלף), כי הא דרבה בר רב הונא הווה מחתך ליה (את הבשר ששלח לאשתו בידי גויים) בתלת קרנתא (בשלוש זוויות, משולש).

המעשה שבבבלי בעניין בשר שנתעלם מן העין הוא המעשה הראשון שבירושלמי, אלא שלפי הבבלי, לא הלך האיש מהנהר והוא מצא שתי חתיכות, ואילו לפי הירושלמי, הלך האיש מהנהר וחזר ומצא חתיכה אחת. מהבבלי ניתן לדייק, שלא אסר רב אלא במקרה שהעלה מן המים שני ראשי בהמה במקום האחד שנפל, אבל אילו היה מעלה ראש אחד בלבד, היה רב מתיר אותו, שאף שנתעלם הבשר מן העין לזמן מסוים, לא אסר רב במקרה זה, כיוון שרב עצמו היה באותו מקום, וראה שלא היו שם עורבים או שאר בעלי חיים, ולכן אין חשש שמא הביאו את הבשר ממקום אחר והחליפוהו בבשר שאבד, וכן אין חשש שמא ראש הבהמה שהעלה מן המים הוא ראש אחר, ולא זה שנפל ממנו במקום זה לפני זמן קצר ("תוספות"). וזה שלא כירושלמי. ב"ערוך השולחן" ("יורה דעה" סג,ד) כתב, שהבבלי אינו סבור כירושלמי שרב גזר את האיסור של בשר שנתעלם מן העין, אלא הבבלי סבור שהאיסור הזה הוא גזירת חכמים שגזרו מכבר, שאילו רב עצמו חידש את הגזירה הזו, לא היה לבבלי להקשות על רב ממקורות תנאיים שקדמו לו. לפי הבבלי, לדעת רב, בשר הנמצא ביד גוי - מותר באכילה במקום שבתי המטבחיים של ישראל, ואינו אסור משום בשר שהתעלם מן העין. ולפי הירושלמי לעיל, בשר הנמצא ביד גוי - מותר באכילה במקום שבתי מטבחיים של ישראל, רק אם ראו את הגוי יוצא מבית מטבחיים של ישראל, אבל אם לא ראו את הגוי יוצא מבית מטבחיים של ישראל - הבשר הנמצא בידו אסור. • • •

מספרים: גינאי שטף זיקין – גינאי (נחל היוצא מכפר בשם זה בגבול הרי שומרון ועמק יזרעאל, והוא יובל מרכזי של נחל הקישון, וגואה בעת הגשמים) שטף נאדות (של יין של יהודים, ואחר כך נמצאו שם נאדות). אתא עובדא קומי – בא המעשה לפני רבי יצחק בר אלעזר (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, ישב בקיסריה) – ששאלו אותו על הנאדות שנמצאו, האם יש לחשוש שמא הם נאדות של יין של גויים והיין אסור, ואמר: יחכמון שפייא קיטריהון – יכירו סוחרי היינות את קשריהם (שקשרו את פתחי הנאדות, שכל אחד מהסוחרים יש לו קשר משלו, ואם הם מכירים את הנאדות שנמצאו על פי הקשרים - היין מותר, ואין לחשוש שמא הם נאדות של יין של גויים) (נאד הוא שק של עור, עשוי לרוב מעור שלם של כבש או גדי, שהיו מחזיקים בו מים, יין, חלב או שמן. שַׁפַּאי הוא מומחה בהכנת היינות ושיפורם והוא גם המוכרם, ומעיקרי מלאכתו הוא הרקת היינות מחבית לחבית לשם זיקוקם משמריהם).

ומספרים עוד: נוקניקה (ב"שרידי הירושלמי": 'לוקניקה' (מקור המילה ביוונית, על שם חבל לוקניה שבדרום איטליה)) אישתכח בכנישתא דבולי – נקניק (מעיים ממולאים בבשר) נמצא בבית הכנסת של מועצת העיר (בית כנסת שעמד סמוך לבית המועצה בטבריה ("ארץ הגליל", עמוד 99)). אתא עובדא קומי – בא המעשה לפני רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי, ישב בטבריה) – ששאלו אותו על הנקניק שנמצא, האם יש לחשוש שמא הוא של גויים והוא אסור**, אמר: יחכמון סיקייריא** (מקור המילה בלטינית) עבידתהון – יכירו עושי הנקניקים את עבודתם (את סחורתם, הם הנקניקים שיצרו, שכל אחד מעושי הנקניקים יש לו צורה משלו, ואם אחד מהם מכיר את הנקניק שנמצא על פי הצורה - הוא מותר, ואין לחשוש שמא הוא של גויים. - רבי ירמיה סבר כרב האוסר בשר שנתעלם מן העין, ואינו מותר אלא בסימן).

גינאי בירושלמי דמאי א,ג אמרו: רבי פינחס בן יאיר הוה אזיל לבית וועד, והוה גיניי גביר (גואה). אמר ליה: "גיניי, גיניי, מה את מנע לי מן בית וועדה?". ופלג קומוי (והנחל נבקע לפניו) ועבר.

מעשה דומה ברבי פינחס בן יאיר הובא בבבלי חולין ז,א.

סיקייריא בירושלמי שבת ז,ב אמרו: ההן סיקורה (עושה הנקניקים הזה), כד מבחר בגרריה / בקלופיתיה (כשהוא חותך את הבשר במגררת / במקלף) - משום בורר, כד מכתת במרגזייה (צריך לומר: במגזרייה) (כשהוא מועך במקצץ) - משום דש, כד שחיק במדוכתיה (כשהוא טוחן במדוכה) - משום טוחן, כד יהיב משקין (כשהוא נותן משקים) - משום לש, כד משקע באנטר(י)[ו]ן (כשהוא משקע במעי) - משום בונה, כד מקטע בגומא (כשהוא חותך חוטי תפירה) - משם מחתך, גמר מלאכתו - משם מכה בפטיש.

בירושלמי שם בא תיאור עשיית נקניק (מעיים ממולאים בבשר). • • •

מספרים: גדי צלי אישתכח באיסרטא (מקור המילה ביוונית: סטרטא) דגופתא – גדי צלוי נמצא בדרך של (בדרך העוברת ב)גופתא (יישוב בגליל התחתון סמוך לציפורי, על הדרך לטבריה), והתירוהו – חכמים התירו את הגדי למוצא, משם (משום, מחמת) שני דברים: משם מציאה – משום שהמוצא את הגדי זכה בו לעצמו, ומשם רוב מהלכי דרכים – משום שרוב העוברים בדרך הם יהודים**.** ומבארים: משם מציאה - דתני: – ששונה (התנא) / ששנוי (שנויה ברייתא) (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים כאן ולהלן: 'דתני רבי שמעון בן אלעזר', על פי הבבלי בבא מציעא כד,א): המציל – רכוש חבירו הצפוי לכיליון, מיד הארי – שהוציא טרף מפי האריה**, מיד הגייס** (גדוד צבא) – שהציל רכוש שלקח הגייס**, משונת הים** (חוף הים שהמים עולים עליו ומציפים אותו) ומשונת הנהר – שהציל רכוש שסחפו מי הים או מי הנהר, ומאיסרטיא גדולה – שמצא מציאה בדרך גדולה שבני אדם רבים עוברים בה, ומפלטיא גדולה – שמצא מציאה במקום פתוח גדול שבני אדם רבים נמצאים בו, - הרי אלו שלו – בכל המקרים האלה המציל זוכה ברכוש שהציל והמוצא זוכה במציאה שמצא, ואפילו יש בהם סימן**, מפני שהבעלים מתייאשין מהן** – שמן הסתם הבעלים של הרכוש ושל המציאה התייאשו מהם (הגיעו לידי הכרה שלא יקבלו עוד מה שאבד להם), ודינן כהפקר, ולכן המציל והמוצא אותם זוכים בהם והם שלו. משום כך הגדי שנמצא בדרך של גופתא שהרבים עוברים בה הוא של המוצא**. משם רוב מהלכי דרכים - משם שחיטת הגוי** – כשרוב העוברים בדרך הם יהודים, אין לחשוש שהגדי שנמצא בדרך נשחט על ידי גוי ששחיטתו נבילה (וגם אין לחשוש שהגדי נצלה על ידי גוי). משום כך הגדי הצלוי שנמצא בדרך של גופתא מותר באכילה**. ואישתכח מן דבית רבי** (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) – ונמצא משל בית רבי (התברר אחר כך שהגדי הצלוי היה שייך ליהודי, לבית רבי יהודה הנשיא, ונכון התירו אותו באכילה. - ולא חששו בגדי זה משום בשר שנתעלם מן העין, שאין לאסור בשר משום כך).

ומספרים עוד: עיגול דגובנא אישתכח בפונדקא (מקור המילה ביוונית: פנדוקיון) דלוי (בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי: 'דלביא') – כיכר של גבינה נמצא בפונדק (אכסניה לעוברי אורח) של לוי (לביא, לוביא (הגלילים החליפו בין ב רפויה ו-ו), יישוב בגליל התחתון, בצד הדרך בין טבריה לציפורי), והתירוהו – חכמים התירו את הגבינה למוצא, משם שני דברים: משם מציאה – משום שהמוצא את הגבינה זכה בה לעצמו, ומשם רוב מהלכי דרכים – משום שרוב העוברים בדרך הם יהודים**.** ומבארים: משם מציאה - דתני: – ששונה (התנא) / ששנוי (שנויה ברייתא): המציל מיד הגייס, מיד הארי, משונת הים, משונת הנהר, מאיסטרטיה גדולה ומפלטיא גדולה - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשין מהן – כמבואר לעיל. משום כך הגבינה שנמצאה בפונדק של לוי היא של המוצא, שהפונדק של לוי הוא כמו סטרטיא גדולה ופלטיא גדולה, שהמוצא בהם זוכה במציאה לעצמו**. משום רוב מהלכי דרכים - משום גבינת** הגוי – כשרוב העוברים בדרך הם יהודים, אין לחשוש שהגבינה שנמצאה בדרך נעשתה על ידי גוי שגבינתו אסורה. משום כך הגבינה שנמצאה בפונדק של לוי מותרת באכילה**. ואישתכח מן דרבי אלעזר בירבי יוסי** (תנא בדור החמישי) – ונמצא משל בית רבי אלעזר בירבי יוסי (התברר אחר כך שהגבינה היתה שייכת ליהודי, לרבי אלעזר בירבי יוסי, ונכון התירו אותה באכילה).

וממשיכים ומספרים: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) קומי – לפני רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): ואנן (והא אנן) חמיין רבנין מכרזין! – והרי אנחנו רואים את החכמים מכריזים (מודיעים בקול ומפרסמים ברבים)! (רבי מנא תמה על מה שהתירו לעיל את הגבינה שנמצאה בפונדק של לוי משום מציאה ואמר: והרי אנו רואים, שבמקרים אלה שמצאו שלא בסטרטיא גדולה, החכמים מכריזים על המציאה ואינם לוקחים אותה לעצמם!. - בדרך כלל, הביטוי 'אנן חמיין רבנין' מציין את התנהגותם היום-יומית של החכמים ("סוגיות מצוטטות בירושלמי", "תעודה" י, עמוד 35 הערה 19)) - אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי לרבי מנא): את אִין (ב"שרידי הירושלמי": 'אילו') הוויתה משכח - לא נסבת?! – אתה אם היית מוצא - לא לקחת?! (אילו היית מוצא אפילו שלא בסטרטיא גדולה, וכי לא היית לוקח את המציאה לעצמך?!) רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אבוך לא (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: 'הוה') אמר כן – רבי יונה אביך לא היה אומר כך (כמו שאמרת), אלא אמר (ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין המילה 'אמר'): הלואי כד נשכח, נשכח מן פיוסרוס (צריך לומר: 'פרוסדוס' (מקור המילה ביוונית: פרוסודוס - כניסה)) ולגיו – הלוואי (להבעת תקווה או משאלה לעתיד) כשאמצא (מציאה), אמצא אף מדרך הכניסה לעיר ולפנים (ואז אוכל לקחת את המציאה לעצמי, מפני שמן הסתם הבעלים התייאשו ממנה. כך היה אומר רבי יונה. הרי שלא רק בסטרטיא גדולה שהכל מהלכים בה זוכים במציאה שמוצאים בה, אלא אפילו בדרך הכניסה לעיר מן הסטרטיא הגדולה זוכים במציאה שמוצאים בה. פרוסדוס הוא דרך הכניסה לעיר, שפנתה מהדרך הראשית לשער העיר טבריה, שהרי כל האמוראים הנזכרים כאן הם חכמי טבריה).

ומוסיפים: אפילו כן, אשכח ולא נסב – אפילו כך, מצא ולא לקח (למרות שהיה רבי יונה אומר כך, מצא פעם אחת מציאה בדרך הכניסה לעיר ולא לקח אותה לעצמו אלא הכריז).

בתוספתא בבא מציעא ב,ב שנו: וכן היה רבי שמעון בן לעזר אומר: המציל מפי הארי ומפי הזאב ומשוניתו של ים ומשוניתו של נהר, המוצא באסרטיא ובפלטיא גדולה - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשים מהם.

בירושלמי בבא קמא י,ב אמרו: תני המציל מן הגייס, מן הדליקה, משונית הים, משונית הנהר (כך הגרסה בכתב יד ספרדי. במסירה שלפנינו כתב הסופר: 'משעטת הים, משלולית הנהר', ומגיה שינה את 'שעטת' ל'שנונית') - הרי אלו שלו. ובירושלמי בבא מציעא ב,ב אמרו: אמוריה (האמורא) דרבי יוחנן אשכח עזיל כריך במקטורא (מצא חוט טווי עטוף במעיל). אתא לגבי רבי יוחנן, אמר ליה: הן אשכחתיניה? (איפה מצאתו?) בסימטא? בפלטיא? דו בעי מיפתרינה (שהוא רוצה לפתור אותה) כהדא דרבי שמעון בן לעזר דמתניתא (כרבי שמעון בן אלעזר של הברייתא בתוספתא הסובר, שהמוצא באסרטיא ובפלטיא גדולה אינו צריך להכריז). ושם ב,ד אמרו: אמר רבי ירמיה: בפונדק איתפלגון (רבי שמעון בן אלעזר וחכמים)... - אמר רבי יוסה: ...בפונדק - כל עמא מודיי שהוא של מוצאו.

בירושלמי בבא קמא לא נזכרו "אסרטיא ופלטיא", והברייתא שם היא לדעת הכל, ולא נחלקו החכמים על רבי שמעון בן אלעזר אלא במקום שהרבים מצויים שם.

בבבלי בבא מציעא כד,א-ב אמרו: וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומן זוטו (גאותו) של ים ומשלוליתו (שטפונו) של נהר, המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויים שם - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשים מהם. דיה אחת חטפה בשר בשוק, וזרקה אותו בין הדקלים של בית בר מריון. אתא (המוצא) לקמיה דאביי. אמר ליה: זיל שקול לנפשך. - והא רובא דישראל נינהו (בשוק), שמעת מינה: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל (כשמוצא במקום שהרבים המצויים שם הם ישראל, שאין הבעלים עשויים להתייאש)! - שאני דיה, דכזוטו של ים דמי (נחשב כהפקר). - והא אמר רב: בשר, כיוון שנתעלם מן העין - אסור! - בעומד ורואהו (משחטפה הדיה את הבשר עד שזרקה אותו, ואין לחשוש שמא נתחלף בנבילה). רבי חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי והתירוהו לו. אמר רבי אמי: התירוהו לו משום מציאה - כרבי שמעון בן אלעזר, משום שחיטה - כרבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי. דתניא: הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטים - רבי יהודה אוסר, ורבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי מתיר. מדהתירוהו לו משום שחיטה - רובא דישראל נינהו, שמעת מינה: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל! - אמר רבא: רוב גויים ורוב טבחי ישראל (הרבים המצויים שם היו גויים, אבל רוב השוחטים שם היו ישראל). רבי אמי אשכח פרגיות שחוטות בין טבריא לציפורי, אתא לקמיה דרבי אסי, ואמרי לה לקמיה דרבי יוחנן, ואמרי לה בי מדרשא, ואמרו ליה: זיל שקול לנפשך. רבי יצחק נפחא אשכח קיבורא דאזלי בי אזלויי (מצא פקעת חוטים טוויים בבית הטווים), אתא לקמיה דרבי יוחנן, ואמרי לה בי מדרשא, ואמרו ליה: זיל שקול לנפשך.

גם בירושלמי לעיל וגם בבבלי סיפרו על דיה שחטפה בשר בשוק וזרקה אותו. במעשה שבבבלי התיר אביי את הבשר שנמצא, ברם בבבלי אמרו, שאפשר שלא התיר משום מציאה כרבי שמעון בן אלעזר, שאמר שהמוצא מציאה במקום שהרבים מצויים שם - הרי זו שלו, כיוון שלא אמר רבי שמעון בן אלעזר ברוב ישראל, אלא התיר מפני שהוא כזוטו של ים, ועוד אמרו, שלא אסר משום בשר שנתעלם מן העין, כיוון שעמד וראהו. ובמעשה שבירושלמי אסר רב את הבשר שנמצא משום בשר שנתעלם מן העין. גם בירושלמי וגם בבבלי סיפרו על גדי שחוט שנמצא בדרך בין טבריה לציפורי, שהתירוהו משום מציאה כרבי שמעון בן אלעזר, והתירוהו משום שחיטה, אלא שבירושלמי אמרו, שהתירוהו משום רוב ישראל, ובבבלי אמרו, שאפשר שהתירוהו משום מציאה משום רוב גויים, והתירוהו משום שחיטה משום רוב טבחי ישראל.

שונת הים במשנה אהלות יח,ו שנינו: אי זו היא השונית? - כל מקום שהים עולה בזעפו.

פונדקא דלוי בירושלמי ברכות ז,ד אמרו: רבי ירמיה זמין לחמריה (בירך ברכת הזימון לנהגי החמורים) בפונדקא דלוי (כך הגרסה בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי").

בדרך המובילה מטבריה להר תבור ולעמק יזרעאל היתה תחנה ידועה ומקום פגישה לעוברי דרכים בפונדק של הכפר לוביא (פונדקא דלוביא). הגרסה לוי היא שיבוש או כינוי ניבי של השם לוביא. המקום נקרא לוביא, כנראה, על שם מין מיוחד של פולים ("ארץ הגליל", עמוד 116).

פרוסדוס מילה זו נשתבשה בכמה מקומות בירושלמי באופנים שונים כמו כאן. בירושלמי ברכות ט,א ועבודה זרה א,ט אמרו: מעשה ברבן גמליאל שראה אישה אחת נאה גויה ובירך עליה. - וכי דרכו של רבן גמליאל להסתכל בנשים?! - אלא דרך עקמומית היתה, כגון ההן פרוסדוס (שהוא דרך עקומה), והביט בה שלא בטובתו (שמי שפונה מהסטרטיא לפרוסדוס פוגש באנשים מבלי שרואה אותם תחילה). ובירושלמי עירובין ח,ח אמרו: רבי לעזר שאל לרבי יוחנן: ההן פרוסדוס, זרק מתוכה לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכה? (האם הפרוסדוס אין לו דין רשות הרבים, מכיוון שהוא עקום ואינו מפולש באופן ישר משני הצדדים לרשות הרבים?)

פרוסדוס הוא שביל הכניסה לעיר, שפנה מהסטרטיא (הדרך הראשית) לשער העיר, וכדרך שבילי הכניסה בערים העתיקות המוקפות חומה היה שביל כניסה זה עקום ואלכסוני ("הירושלמי כפשוטו" עירובין ח,ח; "מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמודים 419-421) • • •

משנה בהמה – הראויה לקורבן, שנמצאת מירושלים עד מגדל עדר (מקום בסביבות ירושלים, ליד בית לחם או בין בית לחם וירושלים. מקום בשם זה סמוך לבית לחם נזכר בבראשית לה,כא. מקום זה נזכר גם במיכה ד,ח), וכמידתה לכל רוח – וכן אם נמצאה בהמה בצד אחר של ירושלים באותו מרחק שיש מירושלים עד מגדל עדר**, זכרים - עולות** – אם הבהמה שנמצאה היא זכר - הרי היא קריבה עולה, שחזקתה שיצאה מירושלים, וכל הבהמות בירושלים הן מן הסתם קורבנות, וזכרים שאפשר שהם עולות החמירו להחזיק אותם בעולות, שעולות אינן באות אלא מן הזכרים בלבד**, נקיבות - זבחי שלמים** – אם הבהמה שנמצאה היא נקיבה - הרי היא קריבה שלמים, שרוב הנקיבות בירושלים הן שלמים שנקנו ממעות מעשר שני, שנקיבות אינן ראויות לעולה**. רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: הראוי לפסחים – המוצא כבש או עז זכר בן שנה, שהוא ראוי לקורבן פסח, - לפסחים – מותר לו להקריבו לפסחו**, קודם לרגל שלשים יום** – אם מצאו לפני חג הפסח שלושים יום, שמאותה שעה מתחילים להפריש צאן לפסחים, ויש לחשוש שמא קורבן פסח הוא זה שנמצא, לכן יקריב אותו המוצאו לשם פסחו (אבל תנא קמא סבור, שאין לחשוש שמא פסח הוא, כיוון שלפני חג הפסח בעליו נזהרים בו שלא יאבד (בבלי קידושין נה,ב)). בראשונה (בתחילה, בימים שעברו) היו ממשכנין את מוצאיה, עד שהוא מביא נסכיה – מי שמצא בהמה בירושלים או סמוך לה, אם היה שוהה מלהביא משלו את מנחת הנסכים (סולת בלולה בשמן ויין לנסך) שיש להביא עם אותו קורבן שנמצא, היו בית דין נוטלים משכון ממנו, כדי להכריח אותו להביא את נסכיה (וכשהוא מביא את נסכיה היו מחזירים לו את משכונו). חזרו להיות מניחין אותה ובורחין – כיוון שראו בני אדם שהיו מוכרחים להביא משלהם את נסכיה של הבהמה שמצאו, שינו מה שעשו ולא הקריבו אותה, והיו משאירים אותה במקום שמצאו אותה או במקדש**. התקינו בית דין** – הנהיגו חכמים תקנה, שיהו נסכיה באין משל הציבור – מתרומת הלשכה**.**

המשנה אינה עוסקת בשאלת השבת אבידה, אלא רק בדין הבהמה לאחר שלא נמצאו בעליה והרי היא של המוצא אותה.

מירושלים עד מגדל עדר במסכת אבות דרבי נתן נוסח ב פרק לט נאמר: ממגדל עדר ועד חומות ירושלים, המוכר בהמה לחבירו - ראיה למוכר לומר חולין מכרתיה. ושאר כל ארץ ישראל - ראיה ללוקח לומר לחולין לקחתיה.

גם בהלכה זו מגדל עדר היא גבול ירושלים. בתחום ירושלים סתם מכירת בהמה היא לשם קורבן והמוכר צריך להצהיר שמכר אותה לשם חולין, ובשאר ארץ ישראל סתם מכירה היא לשם חולין והקונה צריך להצהיר שקנה אותה לשם קורבן.

משנה אמר רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי): שבעה דברים התקינו בית דין – בעניין נסכים ובעניינים אחרים**, וזה אחד מהן** – אחת מהתקנות הללו היא התקנה ששנינו בהלכה הקודמת, שהמוצא בהמה בירושלים או סמוך לה והוא מקריב אותה, נסכיה באים משל הציבור**.** ואלו הן שאר שש התקנות (כמפורט בהלכה זו ובהלכה הבאה): תקנה שנייה: גוי ששילח עולתו ממדינת הים (כינוי לכל אחת מן הארצות שמעבר לים) – והרי שנינו (לעיל פרק א הלכה ה), שמקבלים מיד הגויים נדרים ונדבות, ושילח עמה נסכיה – מנחת הנסכים (סולת בלולה בשמן ויין לנסך) שיש להביא עם העולה, - קריבין משלו – מן הנסכים או מדמי הנסכים ששלח**, ואם לאו** – אם לא שלח נסכים עם עולתו, ואי אפשר לומר לו להביא עימה את נסכיה, לפי שהוא במדינת הים, - קריבין משל הציבור – מביאים את הנסכים מתרומת הלשכה (יש להניח שהוא הדין כשיהודי שילח את עולתו מחוץ לארץ, אלא שיהודי יודע שקורבן עולה חייב להיות מוקרב עם נסכים והוא משלח עימה נסכים, אבל גוי אינו יודע שקורבן עולה טעון נסכים ולכן קרבים הנסכים משל הציבור). תקנה שלישית: וכן גר שמת והניח זבחים – שהפריש בהמות לקורבנות, ואין לו יורשים שיירשו את נכסיו ויביאו נסכים לזבחיו מנכסיו**, אם יש לו נסכים** – שהפריש גם את הנסכים או את דמיהם מנכסיו בחייו, - קריבין משלו – מן הנסכים שלו**, ואם לאו** – אם לא הפריש נסכים בחייו, והרי כל נכסיו שהשאיר הם הפקר, וכל הקודם לזכות בהם זכה, - קריבין משל הציבור – מביאים את הנסכים מתרומת הלשכה (המשנה נקטה גר, משום שלישראל שמת יש יורשים תמיד, ואם הניח זבחים, יורשיו מביאים את הנסכים לזבחיו מנכסיו). תקנה רביעית: תניי בית דין הוא – חכמים התנו והתקינו, על כהן גדול שמת – ועדיין לא מינו כוהן גדול אחר תחתיו**, שתהא מנחתו** – עשירית האיפה שלו, שעליו להקריב בכל יום משלו, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב (מנחה זו נקראת מנחת חביתים, הואיל והיא נעשית על מחבת), קריבה משל הציבור – מתרומת הלשכה**; רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: משל היורשין – המנחה קריבה מנכסיהם של יורשי הכוהן הגדול שמת, ולא היה תנאי בית דין בעניין זה**. ושלימה היתה קריבה** – כשמת הכוהן הגדול, לא היתה המנחה קריבה מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, כדרך שהיתה קריבה בחייו, אלא היתה קריבה עשירית האיפה שלימה, בין לדעת רבי שמעון שתנאי בית דין הוא שהיא קריבה משל הציבור, ובין לדעת רבי יהודה שהיא קריבה משל היורשים**.**

דרכם של שוני משניות להסמיך זו לזו הלכות שיש להן מכנה משותף או נוסח שווה. במשניות משמשת "וכן" סימן מובהק להשלמה. במשנתנו "גוי ששלח... וכן גר שמת..." הן הלכות שוות בלשונן כמעט מילה במילה. לפני שהושלמה "וכן גר" נמנו מלח ועצים (בהלכה הבאה) לשני דברים ("עיונים בספרות התלמוד", עמוד 140). משנה משנה זו היא המשך המשנה הקודמת בעניין שבעת הדברים שהתקינו בית דין. תקנה חמישית: על המלח ועל העצים – של הקדש התקינו בית דין**, שיהו הכהנים ניאותין בהן** – נהנים מהם, המלח למלוח בו את בשר הקורבנות שהם אוכלים, והעצים לבשל עליהם את בשר הקורבנות שהם אוכלים ולהשתמש בהם למדורה כדי להתחמם**;** תקנה שישית: ועל הפרה – האדומה התקינו**, שלא יהו מועלין באפרה** – לאחר שנעשתה הפרה אפר שנועד לשימוש במי החטאת, אם נהנים מהאפר, אין בו משום מעילה בהקדש, אף על פי שהפרה באה מתרומת הלשכה (משנה לעיל ד,ב); תקנה שביעית: על הקינין הפסולות, שיהו באות משל הציבור – מי שחייבים להביא קינים, שתי תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה, נותנים את דמי קיניהם לשופר של קינים, והכוהנים קונים בהן קינים ומקריבים אותם לשם הבעלים (משנה לעיל ו,ה), והתקינו בית דין, שאם נמצאו הקינים פסולות, כגון ששינה הכוהן ועשה חטאת העוף למעלה, יהיו באות במקומן קינים אחרות מתרומת הלשכה**; רבי יוסי** (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: המספק את הקינין – הסַפָּק שפסק עם גזברי ההקדש לספק להקדש את כל הקינים הדרושות להם**, הוא מספק את הפסולות** – הוא חייב לספק קינים אחרות במקום אלו שנמצאו פסולות (כמו ששנינו במשנה לעיל ד,ט), וזה היה תנאי בית דין בעניין זה (כמו שאמרו בירושלמי).

בספרי זוטא במדבר טו,ב נאמר: "דבר אל בני ישראל" - שיהו שוקלים שקלים ולוקחים נסכים לעולות גויים, לעולות תושבים, לעולות הנמצאות ועל ידי מי שהניח עולתו וברח. "דבר אל בני ישראל" - שיהו שוקלים שקלים ולוקחים נסכים לשלמי גויים ולשלמי תושבים ולשלמים הנמצאים ועל ידי מי שהניח שלמיו וברח. "דבר אל בני ישראל" - שיהיו שוקלים שקלים ולוקחים מלח, שיהו הכוהנים מולחים בו חטאותיהם ומנחותיהם ומולחים בו את העורות. "דבר אל בני ישראל" - שיהו שוקלים שקלים ולוקחים עצים, שיהו הכוהנים מבשלים בהם את חטאותיהם ומנחותיהם ועושים מהם מדורות בבית המוקד להתחמם כנגדם. "דבר אל בני ישראל" - שיהו שוקלים שקלים ולוקחים פרת חטאת ושעיר משתלח, ועל ידי כוהן המאבד (המאבד קורבן שהובא למקדש), ועל ידי מי ששינה ועשה חטאת העוף למעלה וחטאת בהמה למטה, חובה כנדבה ונדבה כחובה, ולבושי כוהן גדול ביום [הכיפורים], ועשירית האיפה של כוהן גדול שמת ולא מינו כוהן אחר תחתיו.

עיקרה של הברייתא בספרי זוטא שנוי במשנה כאן, ואף על פי כן הברייתא אינה דומה למשנתנו, ואף נזכרו בה הלכות שאינן מפורשות במקום אחר, דוגמת כוהן המאבד. • • •

תלמוד במשנה שנינו: "בהמה שנמצאת מירושלים עד מגדל עדר... זכרים - עולות, נקיבות - זבחי שלמים". כאן התחלת מקבילה בירושלמי קידושין ב,ח. רבי הושעיה רבא – הגדול (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) אמר: (רבא) [לבא (תוקן על פי המקבילה, וכן הוא בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי)] בדמיהן שנו – לעניין הקורבן הבא בדמי הבהמה שנמצאת שנו חכמים במשנתנו את ההלכה: "זכרים - עולות, נקיבות - זבחי שלמים", שכוונת המשנה היא, שהמוצא את הבהמה רשאי ליהנות בה אלא שעליו להביא בדמיה קורבן, אם הבהמה שנמצאה היא זכר - יביא בדמיה עולה, ואם היא נקיבה - יביא בדמיה שלמים**.** אמר ליה – אמר לו (לרבי הושעיה) רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): אומרים (במקבילה ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ואומרין') לו לאדם: "צא ומעול בקדשים!"?! – וכי אומרים לאדם שיחטא וימעול בקודשים (ייהנה מן הקודשים)?! והרי הנהנה מבהמה תמימה (שאין בה מום) שהוקדשה להקרבה על המזבח - מועל בקודשים! ואם כן, אין לומר כדברי רבי הושעיה, שכוונת המשנה היא, שהמוצא בהמה בירושלים או סמוך לה, שהיא מן הסתם קורבן, רשאי ליהנות בה אלא שעליו להביא בדמיה קורבן, שהרי לא ייתכן שהמשנה מתירה לאדם למעול! - כך תמה רבי יוחנן על דברי רבי הושעיה בפירוש המשנה. אלא הילכו בהן אחר הרוב – כוונת המשנה אינה כמו שאמר רבי הושעיה, אלא כוונתה היא, שהמוצא את הבהמה צריך להקריב אותה עצמה, שבבהמות שנמצאו בירושלים או סמוך לה הולכים אחר הרוב**, אם** (נראה שצריך לומר: 'אם זכרים -') רוב זכרים עולות – אם הבהמה שנמצאה היא זכר - יקריב אותה עצמה עולה, מפני שרוב הזכרים בירושלים הם עולות, ולכן אנו מניחים שהבהמה שנמצאה היא עולה**,** ואם (נראה שצריך לומר: 'ואם נקיבות -') רוב נקיבות זבחי שלמים – אם הבהמה שנמצאה היא נקיבה - יקריב אותה עצמה שלמים, מפני שרוב הנקיבות בירושלים הן שלמים, שנקיבות אינן ראויות לעולה, ולכן אנו מניחים שהבהמה שנמצאה היא שלמים**.** ותמהים (על רבי יוחנן): ואין השלמים באין מן הזכרים ומן הנקיבות?! (בתמיהה) – וכי אין קורבנות שלמים באים גם מן הזכרים?! והרי שלמים באים גם מן הזכרים! וכיוון שזכרים ראויים לשלמים, אין רוב הזכרים עולות, ואם כן, אין לומר כדברי רבי יוחנן בפירוש המשנה, שאם הבהמה שנמצאה היא זכר, יקריב אותה עצמה עולה, מפני שרוב הזכרים הם עולות! ולכן יש לשאול: כיצד הוא עושה? – אם הבהמה שנמצאה היא זכר, באיזה אופן המוצא את הבהמה עושה שיקריב אותה עצמה עולה? ומשיבים: מוציאן לחולין וחוזר ועושה אותן עולות – אם הבהמה שנמצאה היא זכר, המוצא את הבהמה מחלל את קדושתה על מעות, ולאחר שיצאה הבהמה לחולין הוא שב ומקדיש אותה לעולה ומקריב אותה (ויביא במעות הללו שתי בהמות, ויתנה ויאמר, שאם המעות הללו הן דמי עולה, שהבהמה שנמצאה היתה עולה - תהיה הראשונה עולה והשנייה תהיה שלמי נדבה, ואם המעות הללו הן דמי שלמים, שהבהמה שנמצאה היתה שלמים - תהיה השנייה שלמים והראשונה תהיה עולת נדבה).

במקבילה נוסף: "וקשיא, יש חטאת קריבה עולה?! - אמר רבי חנינה: תנאי בית דין הוא על המותרות שייקרבו עולות". ונראה שהוא העתקה מהירושלמי לעיל ד,ה בעניין שעירים של חטאת שהותירו שדינם שהם קרבים עולות, ששם הקשו ותירצו כך. העתקה זו נעשתה, משום שגם רבי חנינה בירושלמי לעיל וגם רבי זעורה להלן אמרו בעניין שעירים של חטאת שהותירו, שתנאי בית דין הוא על המותרות שיקרבו עולות. גם בירושלמי לעיל ז,א בעניין מעות שנמצאו בין קינים לגוזלי עולה הקשו ותירצו כך.

אמר רבי זעורה: כמה דאת אמר תמן: תניי בית דין הוא על המותרות שיקרבו עולות, כן את אמר אוף הכא: תניי בית דין הוא על האובדות שיקרבו עולות. אמר רבי יוסה לרבי יעקב בר אחא: אין זה מזיד?! - אמר ליה: מכיון שהוא תניי בית דין, אין זה מזיד. במקבילה באו דברי רבי יוסה ורבי יעקב בר אחא לפני דברי רבי זעורה, ובדברי רבי זעורה יש חיסרון. נראה שדברי רבי יוסה ורבי יעקב בר אחא מוסבים על מה שהשיבו לעיל ("מוציאן לחולין וחוזר ועושה אותן עולות") ולא על דברי רבי זעורה, ויש להפוך את סדר המימרות כמו שהוא במקבילה.

וזה פירושו של הקטע הזה: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) לרבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): אֵין (במקבילה, ב"שרידי הירושלמי", בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי: 'ואין') זה מזיד (חוטא מתוך כוונה רעה)?! (בתמיהה) – וכי אין המוציא את הבהמה לחולין חוטא במזיד?! שהרי אסור לחלל בהמה תמימה שהוקדשה להקרבה על המזבח! ואם כן, אין לומר, שהמוצא את הבהמה מוציא אותה לחולין! אמר ליה: – אמר לו (רבי יעקב בר אחא לרבי יוסה): מכיון שהוא תניי (תנאי) בית דין, אין זה מזיד – תקנה היא שהתקינו חכמים הראשונים, ורואים אותה כאילו היא תנאי שמתנים בכל זמן שמקדישים קורבנות, שאם אבדו קורבנות זכרים ונמצאו בירושלים או סמוך לה, יוציאו אותם לחולין ויחזרו ויעשו אותם עולות, ומכיוון שהוא תנאי בית דין, הרי כשהמוצא את הבהמה מוציא אותה לחולין, ברשות בית דין הוא עושה, ואינו חוטא במזיד**.**

ומציעים היסק (כדי לתרץ את התמיהה על רבי יוחנן): אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): כמה דאת אמר תמן: – כמו שאתה אומר שם (בעניין שעירים של חטאת שהותירו שדינם שהם קרבים עולות): תניי (תנאי) בית דין הוא על המותרות שיקרבו עולות – תקנה היא שהתקינו חכמים הראשונים, ורואים אותה כאילו היא תנאי שמתנים בכל זמן שנקנים קורבנות, שאם נותרו קורבנות ולא הוצרכו לשם מה שנקנו, יקריבו אותם לשם קורבנות עולה לקיץ המזבח, ולכן השעירים שנותרו קריבים עולות**, כן את אמר אוף הכא:** – כך אתה אומר גם כאן (בעניין בהמות שנמצאו בירושלים או סמוך לה): תניי (תנאי) בית דין הוא על האובדות שיקרבו עולות – תקנה היא שהתקינו חכמים הראשונים, ורואים אותה כאילו היא תנאי שמתנים בכל זמן שמקדישים קורבנות, שאם אבדו קורבנות זכרים ונמצאו בירושלים או סמוך לה, יקריבו אותם לשם קורבנות עולה, ואפילו לא הוקדשו מתחילה לעולה, ולכן, אם הבהמה שנמצאה היא זכר - יקריב אותה עצמה עולה, מכיוון שהוא תנאי בית דין, ואינו צריך להוציא אותה לחולין ולחזור ולעשות אותה עולה. - רבי זעורה בא לתרץ תירוץ אחר לתמיהה על רבי יוחנן: "ואין השלמים באין מן הזכרים ומן הנקיבות?!".

עד כאן המקבילה בירושלמי קידושין.

בבבלי קידושין נה,א-ב אמרו: תנן התם: בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר וכמידתה לכל רוח, זכרים - עולות, נקבות - זבחי שלמים. - אטו זכרים - עולות הוא דהוו, זבחי שלמים לא הוו? אמר רבי אושעיא: בבא לחוב בדמיהם עסקינן (שרוצה ליהנות במזיד מהבהמות שנמצאו ולהוציאן לחולין ולהתחייב להקדש כל מה שגזל מן ההקדש), והכי קאמר: (אם הבהמות שנמצאו הם זכרים) חיישינן שמא עולות הם (וחייב להביא דמים לשם עולה בנוסף לדמים לשם שלמים), ורבי מאיר היא, דאמר: הקדש - במזיד מתחלל (כשנהנה בו). תהי בה רבי יוחנן (הקשה על הסברו של רבי אושעיא למשנה): וכי אומרים לו לאדם: עמוד וחטוא (שישתמש בקודשים במזיד וימעל בהם) בשביל שתזכה (שיתחייב להקדש כל מה שגזל מן ההקדש)?! (הרי ודאי אסור לעשות כך לכתחילה!) אלא אמר רבי יוחנן: (אם הבהמה שנמצאה היא זכר) ממתין לה עד שתומם (שייפול בה מום, ויהיה רשאי לחללה), ומייתי שתי בהמות (תמימות) ומתנה (ואומר, שאם היתה הבהמה שנמצאה עולה - תהיה הראשונה עולה תחתיה והשנייה תהיה שלמי נדבה, ואם היתה הבהמה שנמצאה שלמים - תהיה השנייה שלמים תחתיה והראשונה תהיה עולת נדבה, והבהמה שנמצאה מותרת לו).

רש"י פירש את דברי רבי אושעיא, שמדובר במי שמחלל בהמת קודשים על בהמה של חולין, ומפני הספק כדי לצאת ידי חובה הוא צריך לחללה על שתי בהמות, אחת לעולה ואחת לשלמים. ראשונים (תוספות, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א ועוד) הקשו עליו, שלפי זה מדובר כאן בחילול בהמת קודשים תמימה, ולעניין זה לא שמענו שרבי מאיר מקל יותר מאחרים. ומשום כך פירשו את דברי רבי אושעיא, שמדובר באדם שיודע שהבהמה של קודש והוא מועל בה ומתכוון לקנותה לעצמו, אלא שהוא רוצה להחזיר להקדש את מה שמעל בה. לפי זה מתיישבים היטב דברי הבבלי שמדובר כאן במעילה בקודשים. ראשונים אלה פירשו את לשונו של רבי יוחנן בבבלי "עמוד וחטא" על פי לשונו המפורשת בירושלמי "צא ומעול", הרי שיש כאן מעילה.

בבבלי הביאו את דברי רבי אושעיא בתשובה לשאלה ששאלו על המשנה: "ואין השלמים באים מן הזכרים ומן הנקיבות?!". לשונו של רבי אושעיא בבבלי דומה ללשונו בירושלמי, אלא שבבבלי הוסיפו "והכי קאמר" וכו' כדי להשיב על השאלה ששאלו על המשנה. מן הירושלמי נראה, שרבי אושעיא עצמו לא בא להשיב על שאלה זו אלא רק לפרש את המשנה. לשון שאלתו של רבי יוחנן על רבי אושעיא בבבלי "וכי אומרים לו לאדם" וכו' דומה ללשונו בירושלמי. בירושלמי שאלו "ואין השלמים באים מן הזכרים ומן הנקיבות?!" על דברי רבי יוחנן בפירוש המשנה. דברי רבי יוחנן בבבלי בפירוש המשנה ("ממתין לה עד שתומם" וכו') אינם כמו שיישבו את דבריו בירושלמי ("מוציאן לחולין וחוזר ועושה אותן עולות"). • • •

תלמוד כאן התחלת מקבילה בירושלמי עירובין ו,ח ושקלים ב,ה ו-ז,א. מספרים: אמר רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): עד דאנא תמן – עד שאני שם (בזמן שהייתי בבבל), שמעית קל רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) שאל שמואל (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילות: 'לשמואל') (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): – שמעתי את קול רב יהודה שואל את שמואל: הפריש שקלו ומת (המילה 'ומת' נוספה במסירה שלפנינו בין השיטין על ידי מגיה, וכן הוא בכל הנוסחאות והמקבילות) – קודם שמסרו לגזבר, מה עושים בשקל שהפריש**?** האם נאמר, שמאחר שהפריש זכה בו ההקדש וייפול ללשכה, או שמא דבר זה אמור כשהתערבב שקלו ואי אפשר לעמוד עליו, אבל כאן - לא, שהרי הוא בעין (תלמיד רשב"ש). - אמר ליה: – אמר לו (שמואל לרב יהודה): יפלו לנדבה – השקל הולך לשופרות של נדבה, ולא ללשכה**.**

ומביאים מחלוקת: מותר עשירית האיפה שלו – של כוהן, שהוא חייב להקריב עשירית האיפה סולת ביום שמתחנך לעבודה בבית המקדש או כשנתמנה לכוהן גדול ומתחיל בעבודה (מנחת חינוך), או של כוהן גדול, שהוא חייב להקריב בכל יום עשירית האיפה סולת (מנחת כוהן משיח, הנקראת גם מנחת חביתים), ואם נותרו לו מעות לאחר שקנה אותה מהן, - רבי יוחנן אמר (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): יוליכם לים המלח – כלומר, הוא צריך לזרוק את המעות שנותרו למקום שאי אפשר להוציאן משם, כדי שלא יבואו בהן לידי תקלה**. רבי אלעזר** (בן פדת, אמורא בדור השני) אמר: יפלו לנדבה – מותר המעות הולך לשופרות של נדבה**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי עירובין ושקלים. נראה ששני הקטעים האלה הם העברה מהירושלמי לעיל ב,ה. הקטע "אמר רבי יסא..." הועתק לכאן מהירושלמי שם אגב הקטע שאחריו "מותר עשירית האיפה שלו..." שהועתק לכאן משם משום שאמרו להלן "אפילו מעות (של מותר עשירית האיפה של כוהן גדול) ילכו לים המלח". • • •

כיוון ששנינו במשנה תנאי בית דין בעניין מנחתו של כוהן גדול שמת, מדברים כאן בעניין מנחת כוהן גדול. במשנה מנחות ד,ה שנינו: חביתי כוהן גדול (מנחת חביתים שהיה הכוהן הגדול מביא בכל יום, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב) לא היו באות חציים (לא היה מביא בשני חצאים, חצי עישרון בבוקר וחצי עישרון בערב), אלא מביא עישרון (עשירית האיפה סולת) שלם וחוצהו (מחלק את העישרון לחצאים, ולש מכל חצי עישרון שש חלות מצות, שהן שתים עשרה חלות לכל העישרון), ומקריב מחצה בבוקר ומחצה בין הערביים. מביאים מחלוקת: עשירית האיפה של כהן גדול – שהוא מביא עשירית האיפה סולת שלימה וחוצה אותה ומקריב מחצית בבוקר ומחצית בערב, - רבי יוחנן אמר (שלוש מילים אלו נוספו במסירה שלפנינו על הגיליון על ידי מגיה, וכן הוא בכל הנוסחאות): חוצה אותה ואחר כך מקדשה – צריך לחלק את עשירית האיפה לשני חצאים בשני כלים של חול, ואחר כך לתת כל אחד משני החצאים בכלי שרת ולקדשם קדושת הגוף**. רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: מקדשה ואחר כך חוצה אותה – צריך לתת את עשירית האיפה בכלי שרת כשהיא שלימה ולקדשה קדושת הגוף, ואחר כך לחלק אותה לשני חצאים**.**

ומקשים (על רבי יוחנן ממקור תנאי): מתניתא פליגא – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה מנחות ד,ה) חלוקה על רבי יוחנן: שנינו במשנה: כוהן (גדול) שהקריב מחצה בשחרית ומת (שמת לאחר שהקריב מחצית מנחתו בבוקר), ומינו כוהן (גדול) אחר תחתיו (באותו יום, לפני בין הערביים) - לא יביא (הכוהן הגדול השני) חצי עישרון מביתו (להקריבו בין הערביים), ולא חצי עשרונו של ראשון (לא יקריב את החצי שנשאר מן העישרון שהביא הכוהן הגדול הראשון בבוקר), אלא מביא עישרון שלם וחוצהו, ומקריב מחצה – בין הערביים, ומחצה אָבֵיד – מניחים את החצי האחר עד שייפסל בלינה, ויוצא לבית השריפה. הרי שנתקדש החצי האחר קדושת הגוף בכלי שרת, ולכן הוא אובד, ומכאן שהוא מקדש את עשירית האיפה ואחר כך חוצה אותה, כי אילו היה חוצה אותה ואחר כך מקדש אותה, מדוע החצי האחר אובד, והרי כשחצה עדיין לא קידש, וכיוון שאין צריך להקריב אלא מחצה, לא קידש אלא את החצי שהקריב, והואיל ולא נתקדש החצי האחר קדושת הגוף בכלי שרת אינו אבד, אלא יפדה אותו, כיוון שכשהביא את עשירית האיפה מביתו הקדישה קדושת דמים בפה. מהמשנה יש ללמוד, שהוא מקדש את עשירית האיפה ואחר כך חוצה אותה, וזה שלא כרבי יוחנן שאמר שהוא חוצה אותה ואחר כך מקדש אותה**.** ומתרצים: פתר לה – פותר אותה (רבי יוחנן מפרש ומסביר את המשנה שממנה הקשו עליו), שכן אפילו מעות ילכו לים המלח – אף אם נאמר שחוצה את עשירית האיפה ואחר כך מקדש אותה, ולא נתקדש החצי האחר קדושת הגוף בכלי שרת, מכל מקום הוא אבד, ואין לו תקנה בפדיון, שכן רבי יוחנן הולך לשיטתו שאמר לעיל, שמעות שנותרו לכוהן גדול לאחר שקנה מהן את עשירית האיפה שלו - צריך להוליכן לים המלח ולאבדן, ואם מותר עשירית האיפה שלו אבד, בוודאי שהחצי האחר שנשאר דינו כך**.**

ומקשים (עוד על רבי יוחנן ממקור תנאי): מתניתא פליגא – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא להלן) חלוקה על רבי שמעון בן לקיש (נראה שצריך לומר כמו בדפוס ונציה הבבלי: 'על רבי יוחנן', וכן הגיהו הגר"א ו"קורבן העדה"): שנינו בהמשך המשנה (מנחות ד,ה): נמצאו שני חציין קריבין – החצי שהביא הכוהן הגדול הראשון בבוקר והחצי שהביא הכוהן הגדול השני בערב, ושני חציין אבידין – כמבואר בברייתא המובאת להלן**. ותני עלה:** – ושונה (התנא) / ושנוי (שנויה ברייתא בתוספתא) עליה (על המשנה): מחצה זה (ב"שרידי הירושלמי" אין המילה 'זה') ראשון [ו]מחצה שני תעובר צורת(ו)[ן] ויצא[ו] לבית השריפה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין המשפט "ותני עלה...") – החצי שנשאר מעשרונו של הכוהן הגדול הראשון והחצי שנשאר מעשרונו של הכוהן הגדול השני, מניחים אותם עד שייפסלו בלינה, ויוצאים לבית השריפה, כיוון שאינם קריבים (הברייתא מוסיפה על המשנה ומפרשת את מה שאמרה המשנה ששני חצאים אובדים). הרי שנתקדש החצי שנשאר מעשרונו של הכוהן הגדול השני קדושת הגוף בכלי שרת, ולכן תעובר צורתו, ומכאן שהוא מקדש את עשירית האיפה ואחר כך חוצה אותה, כי אילו היה חוצה אותה ואחר כך מקדש אותה, מדוע החצי שנשאר תעובר צורתו, והרי כשחצה עדיין לא קידש, וכיוון שאין צריך להקריב אלא מחצה, לא קידש אלא את החצי שהקריב, והואיל ולא נתקדש החצי שנשאר קדושת הגוף בכלי שרת לא תעובר צורתו (אלא ילך לים המלח, כמו שאמרו לעיל לשיטת רבי יוחנן). מהברייתא יש ללמוד, שהוא מקדש את עשירית האיפה ואחר כך חוצה אותה, וזה שלא כרבי יוחנן שאמר שהוא חוצה אותה ואחר כך מקדש אותה (הקושיה היא מהחצי שנשאר מעשרונו של הכוהן הגדול השני, מאחר וחצי זה לא התקדש כלל בכלי שרת לפי רבי יוחנן, אבל מהחצי שנשאר מעשרונו של הכוהן הגדול הראשון אין קושיה, משום שמסתבר שכבר התקדשו שני החצאים שלו בכלי שרת בבוקר, שהרי לא ידעו שימות והחצי השני יאבד. - הנוסח "מחצה זה ראשון מחצה שני" שבמסירה שלפנינו הוא צירוף של הנוסח "מחצה זה ומחצה ראשון" שבתוספתא והנוסח "מחצה ראשון ומחצה שני" שבבבלי). ומתרצים: פתר לה – פותר אותה (רבי יוחנן מפרש ומסביר את הברייתא שממנה הקשו עליו) כרבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי), דרבי ישמעאל (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'שמעון' ותיקן ל'ישמעאל'. בדפוס ונציה הבבלי: 'שמעון' (פעמיים), וכן הוא בתלמיד רשב"ש) אמר: עשרון מקדש – כשהכוהן הגדול מביא את עשירית האיפה שלו, הוא צריך למדוד אותה בכלי מידה של עישרון (עשירית האיפה) שהיה במקדש לפני שחוצה אותה, וממילא נתקדשה קדושת הגוף, שלדעת רבי ישמעאל כלי המידה של עישרון היה קודש והוא מקדש קדושת הגוף את מה שמודדים בו, ולכן החצי שנשאר תעובר צורתו (אין ידוע היכן אמר רבי ישמעאל כך).

בתוספתא מנחות ז,י שנו: כוהן שהקריב מחצה שחרית ומת, ומינו כוהן אחר תחתיו - לא יביא חצי עישרון מביתו, ולא חצי עשרונו של ראשון, אלא מביא עישרון שלם וחוצהו. מחצה זה ומחצה ראשון תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה.

בבבלי מנחות ח,א אמרו: חביתי כהן גדול - רבי יוחנן אמר: אינה קדושה לחצאים (אם חילקה לחצאים וקידש חצי בכלי זה וחצי בכלי זה, שצריך לקדשה בכלי שרת כשהיא שלימה ואחר כך לחלקה לחצאים), ורבי אלעזר אמר: מתוך שקריבה לחצאים, קדושה לחצאים (מחלקה לחצאים ואחר כך מניח את שני החצאים בכלי שרת ומקדשם).

דברי רבי יוחנן בבבלי הם דברי רבי שמעון בן לקיש בירושלמי, ודברי רבי אלעזר בבבלי הם דברי רבי יוחנן בירושלמי. בבבלי לא הקשו על רבי אלעזר מהמשנה במנחות ד,ה ששנינו בה "מחצה אבד", שלא כמו בירושלמי שהקשו מהמשנה על רבי יוחנן.

בירושלמי הסביר רבי יוחנן את המשנה ששנינו בה "מחצה אבד" לשיטתו, שמותר עשירית האיפה של כוהן גדול - ילך לים המלח. הרי שמי שאמר שעשירית האיפה של כוהן גדול - חוצה אותה ואחר כך מקדשה, צריך לסבור שמותר עשירית האיפה של כוהן גדול - ילך לים המלח, כדי שלא יקשה עליו מהמשנה הזו, ואילו מי שאמר שעשירית האיפה של כוהן גדול - מקדשה ואחר כך חוצה אותה, יכול לסבור שמותר עשירית האיפה של כוהן גדול - ייפול לנדבה. בבבלי רבי אלעזר שאמר שעשירית האיפה של כוהן גדול - חוצה אותה ואחר כך מקדשה, סבור שמותר עשירית האיפה של כוהן גדול - יירקב, ואילו רבי יוחנן שאמר שעשירית האיפה של כוהן גדול - מקדשה ואחר כך חוצה אותה, סבור שמותר עשירית האיפה של כוהן גדול - ייפול לנדבה. מכיוון ששתי המחלוקות תלויות זו בזו, החליפו בבבלי את דברי רבי יוחנן בעניין עשירית האיפה של כוהן גדול, וגם החליפו את מחלוקת רבי יוחנן ורבי אלעזר בעניין מותר עשירית האיפה של כוהן גדול (בבלי מנחות קח,א). כך כתב ב"יפה עיניים".

בבבלי מנחות נ,ב אמרו: תנו רבנן: כוהן גדול שהקריב מחצה שחרית ומת ומינו כוהן אחר תחתיו, יכול יביא (הכוהן הגדול האחר להקרבת מחצית מנחת חביתים בין הערבים) חצי עישרון מביתו או חצי עישרון של ראשון (הכוהן הגדול שמת)! - תלמוד לומר: "ומחציתה בערב" (ויקרא ו) - מחצה משלם הוא מקריב. הא כיצד? מביא עישרון שלם (מביתו) וחוצהו, ומקריב מחצה ומחצה אבד. נמצאו שני חצאים קריבים ושני חצאים אובדים. תני תנא קמיה דרב נחמן: מחצה ראשון (של הכוהן הגדול הראשון שמת) ומחצה שני (של הכוהן הגדול השני, שאובדות) תעובר צורתן (תחילה, שייפסלו בלינה) ויצאו לבית השריפה. - אמר ליה רב נחמן: בשלמא ראשון (החצי של הראשון) - איחזי להקרבה (לפני שמת הכוהן הגדול הראשון, ולכן תעובר צורתו לפני שיישרף, מפני שפסולו בבעלים הוא, שמת הכוהן הגדול, וכל קורבן שפסולו בבעלים טעון עיבור צורה), אלא שני (החצי של השני) - למה ליה עיבור צורה? מעיקרא (כשהובא עישרון שלם ונחצה לשניים) לאיבוד קא אתי (ולא היה ראוי חצי זה להקרבה)! דאמר לך (גרסה זו של דבריך) מני? תנא דבי רבה בר אבוה היא, דאמר: (כל קודש שנפסל) אפילו פיגול (שפסולו חמור) טעון עיבור צורה (ואינו נשרף מיד). - רב אשי אמר: אפילו תימא רבנן (החולקים על תנא דבי רבה בר אבוה, וסבורים שפיגול אינו טעון עיבור צורה), כיוון דבעידנא דפלגינהו (כשחולק הכוהן הגדול האחר את שתי המחציות), אי בעי - האי מקריב, ואי בעי - האי מקריב, מיחזא חזו (להקרבה, ולכן אף מחצה שני תעובר צורתו לפני שיישרף, שכיוון שהבעלים דחוהו שלא להקריבו, הרי זה כפסולו בבעלים).

גם בבבלי וגם בירושלמי הביאו ברייתא המוסיפה על המשנה ומפרשת את מה שאמרה המשנה ששני חצאים אובדים. בבבלי הניחו שהחצי שנשאר מעשרונו של הכוהן הגדול השני נתקדש קדושת הגוף, ודנו משום מה תעובר צורתו, ובירושלמי אמרו בתירוץ לקושיה שהחצי שנשאר מעשרונו של הכוהן הגדול השני נתקדש קדושת הגוף, ולא דנו משום מה תעובר צורתו.

במשנה מנחות ט,ה נחלקו תנאים בעניין מידות היבש שהיו במקדש, ובהן מידת העישרון, האם נתקדשו מבפנים. תנא קמא ורבי יוסי סוברים שמידות היבש נתקדשו מבפנים, ורבי עקיבא סובר שמידות היבש לא נתקדשו. אפשר שתנא קמא שחולק על רבי עקיבא במשנה שם הוא רבי ישמעאל שאמרו בירושלמי כאן שהוא סובר שהעישרון מקדש. • • • מביאים ברייתא: כשהכהן מתקרב תחילה (צריך לומר : 'כתחילה', כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד הבבלי) לעבודה – כשכוהן הדיוט נכנס בראשונה לעבוד עבודה בבית המקדש**, מביא עשירית** (צריך להוסיף: 'האיפה', כמו ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים) שלו (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילה זו) – קודם שיתחיל בעבודה הוא צריך להביא עשירית האיפה סולת למנחה (מנחה זו נקראת מנחת חינוך), ועובדה בידו – הוא מקריב אותה בעצמו, אף על פי שאין המשמר שלו, לפי שמנחה זו אינה קורבן להכשירו לכהונה, אלא היא חינוכו והתחלת עבודתו, ולפיכך עובדה בעצמו דווקא (ואין דינה כמנחת חביתים שאין כוהן גדול צריך לעובדה בידו), וממילא יכול לעשות כן אף על פי שאין המשמר שלו, ואין הכוהנים יכולים לעכב את חינוך העבודה של הכוהן עד שיגיע משמרו או עד הרגל או עד זמן שיצטרך להביא קורבן, אלא רשאי הוא להתחנך כל זמן שירצה ("תוספתא כפשוטה"). ולא רק כוהן הדיוט הנכנס לעבודת הכוהנים מביא מנחה זו, אלא גם כוהן גדול הנכנס לעבודת הכוהן הגדול מביא מנחה זו**. אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שעבדו עד שלא הביאו עשירית האיפה שלהם - עבודתם כשירה** – שאין המנחה שהם צריכים להביא מעכבת אותם מלעבוד עבודה בבית המקדש**.**

בתוספתא שקלים ג,כה שנו: כוהן הדיוט אין נכנס לעזרה לעבודה אלא אם כן הביא עשירית האיפה משלו, ועובדה בידו. אף על פי שלא הביא עשירית האיפה משלו, ועבד - עבודתו כשירה. ובתוספתא חגיגה ב,ט וסנהדרין ז,א שנו: כוהן... מביא עשירית האיפה משלו, ועובדה בידו, אף על פי שאין המשמר שלו. אחד כוהן גדול ואחד כוהן הדיוט שעבדו עד שלא הביאו עשירית האיפה שלהם - עבודתם כשירה. ובספרא 'צו' פרשה ג נאמר: כשהכוהן מתקרב כתחילה לעבודה, מביא עשירית האיפה שלו, ועובדה בידו. אחד כוהן גדול ואחד כוהן הדיוט שעבדו עד שלא הביאו עשירית האיפה שלהם - עבודתם כשירה.

נראה שצריך לתקן את הגרסה בתוספתא שקלים בין ברישא ובין בסיפא ובתוספתא חגיגה וסנהדרין ברישא ולומר: 'עשירית האיפה שלו' (ולא 'משלו'), ותוכיח הלשון 'עשירית האיפה שלהם' שבתוספתא חגיגה וסנהדרין בסיפא. וכך היא הגרסה גם בירושלמי כאן ובספרא. הגרסה בכתבי היד של הספרא: 'עבודתם כשירה', והגרסה בדפוס: "עבודתם פסולה".

רבי מנא בעי מימר (המילה 'מימר' יתירה, ואינה ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים) – שואל (נראה שכאן יש לפרש את המונח 'בעי': דורש וחוקר ומעלה, מציע וקובע): בו ביום נתקרב כתחילה לעבודה, בו ביום נתמנה להיות כהן גדול – כוהן, שבאותו יום שנכנס בראשונה לעבוד עבודה בבית המקדש, באותו יום גם התמנה להיות כוהן גדול, שלא עבד עבודה כשהוא כוהן הדיוט ולא הביא מנחה לחינוכו לעבודת הכוהנים, - מביא שתים, אחת לחינוכו ואחת לחובת (ב"שרידי הירושלמי": 'לחנוכת'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'לעבודת') היום – צריך להביא שתי עשיריות האיפה סולת, עשירית אחת למנחה בשביל חינוכו לעבודת הכוהנים (מנחת חינוך שמביא כל כוהן ביום שמתחנך לעבודה בבית המקדש), ועשירית אחרת למנחה בשביל חובת היום (מנחת חביתים שמקריב הכוהן הגדול בכל יום), ואינו רשאי להביא עשירית אחת שתעלה לו לזה ולזה**.**

בבבלי מנחות עח,א אמרו: אמר רב חסדא: כוהן גדול המתקרב (הנכנס בתחילה) לעבודה (ככוהן גדול) - צריך שתי עשיריות האיפה (צריך להביא שתי מנחות הבאות משני עשרונים סולת), אחת (מנחת חביתים שמביא כוהן גדול בכל יום) להימשחו (לכהונה גדולה) ואחת (מנחת חינוך) לחינוכו (לעבודה ככוהן גדול). מר בר רב אשי אמר: שלוש (עשרונות סולת). - ולא פליגי. הא (שצריך הכוהן הגדול להביא שני עשרונים) - דעבד עבודה כשהוא כוהן הדיוט (והביא מנחה לחינוכו ככוהן הדיוט), הא (שצריך להביא שלושה עשרונים) - דלא עבד עבודה כשהוא כוהן הדיוט (וצריך להביא גם מנחה לחינוכו ככוהן הדיוט).

לפי הבבלי, כשכוהן מתמנה להיות כוהן גדול, אף על פי שכבר הביא עשירית האיפה לחינוכו לעבודת הכוהנים (מנחת חינוך) כשהתקרב כתחילה לעבודה, הוא צריך להביא עשירית האיפה לחינוכו לעבודת הכוהן הגדול, מלבד עשירית האיפה לחובת היום (מנחת חביתים), מה שאין כן לפי הירושלמי. הרי שנחלקו הבבלי והירושלמי האם יש מנחת חינוך לחינוכו של כוהן גדול. ואפשר שגם לפי הירושלמי יש מנחת חינוך לחינוכו של כוהן גדול, ואם כבר הביא עשירית האיפה לחינוכו לעבודת הכוהנים כשהתקרב כתחילה לעבודה, הוא צריך להביא עשירית האיפה לחינוכו לעבודת הכוהן הגדול כשמתמנה להיות כוהן גדול, ולא נחלקו הבבלי והירושלמי אלא אם בו ביום התקרב כתחילה לעבודה, בו ביום נתמנה להיות כוהן גדול, שלפי הבבלי צריך להביא שתי עשיריות האיפה לחינוכו, אחת לחינוכו לעבודת הכוהנים ואחת לחינוכו לעבודת הכוהן הגדול, ואילו לפי הירושלמי צריך להביא עשירית האיפה אחת לחינוכו, והיא עולה לו לחינוכו לעבודת הכוהנים וגם לחינוכו לעבודת הכוהן הגדול. • • • מביאים מדרש: נאמר (במנחת חביתים של כוהן גדול): "עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה, מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה, תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לה'" (ויקרא ו,יד) – המנחה תוכן בשמן על מחבת (סיר שטוח לאפייה), ואתה, הכוהן הגדול, צריך להביא את המנחה כשהיא מורבכת (חלוטה במים רותחים), ולהקריב אותה כשהיא אפויה קשה, כמו מנחת מחבת ששוברים אותה לפרוסות שהיא אפויה קשה (מקור המילה היחידאית 'תופינים' באכדית); ויש לדרוש את סמיכות המילה "תֻּפִינֵי" למילה "תְּבִיאֶנָּה": - בשעת הבאה תופיני – צריכים לאפות ולטגן את המנחה בזמן הבאתה להקרבה (הזמן הוא לאחר הקרבת תמיד של שחר), כדי שתהיה נאה בשעת הקרבה**, ואין בשחרית תופיני** – אין רשאים להקדים ולאפות ולטגן אותה בשעות הבוקר המוקדמות (כאן ולהלן דרשו את המילה "תֻּפִינֵי" מן 'אפה'. - מדרש זה אינו ממדרשי ההלכה שבידינו). ומקשים: והא תנינן: – והרי שנינו (משנה תמיד א,ג בתיאור הקרבת קורבן התמיד של שחר): העמידו עושה חביתין לעשות חביתן (גם ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילות ובכמה כתבי יד של המשנה ושל הבבלי: 'חביתן')! (תמיד א,ג) – העמידו איש בלשכת עושי חביתים להכין את מנחת החביתים של הכוהן הגדול. וזה היה סמוך לעלות השחר. הרי שהכינו את המנחה בשחרית! (בדברי הימים א ט,לא נאמר: "וּמַתִּתְיָה מִן הַלְוִיִּם... (ממונה) בֶּאֱמוּנָה (בנאמנות) עַל מַעֲשֵׂה הַחֲבִתִּים (מנחת כוהן גדול)") ומתרצים: אמר רבי חייה בר אדא: לעשות חמין לרככם (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'לרבכן'. ובדפוס ונציה הבבלי: 'לרביכה') – כוונת המשנה שהעמידו איש בלשכת עושי חביתים לחמם מים להכנת מנחת החביתים, שמנחת החביתים באה רבוכה (חולטים את הסולת במים רותחים ולשים אותה בהם לפני שאופים ומטגנים אותה). אבל לא הכינו את המנחה אלא בשעת הבאתה**.**

בבבלי תמיד אמרו: "העמידו עושי חביתים לעשות חביתן". - למימרא דחביתים הוו קדמי (לכל עבודות היום שבמקדש, שהרי אם הכינו את מנחת החביתים סמוך לעלות השחר, הקריבו אותה מיד עם עלות השחר), והתניא: מניין שאין דבר (עבודה במקדש) קודם לתמיד של שחר...! - אמר רבי ירמיה: להחם חמין לרבוכה.

בבבלי ובירושלמי השיבו אותה תשובה לשאלות שונות על המשנה במסכת תמיד.

מביאים מחלוקת אמוראים: נאמר (במנחת חביתים של כוהן גדול): "תֻּפִינֵי" – ממילה זו דרשו שצריך לאפות את המנחה בתנור, ומהנאמר בה: "עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה" למדים שצריך לטגן את המנחה על מחבת, אלא שאין לדעת מן הכתוב מהו סדר עשיית המנחה, ונחלקו אמוראים בדבר: - רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): מטגנה ואחר כך אופה אותה – לאחר שחולטים ולשים את הסולת במים ועורכים את הבצק, מטגנים את המנחה בשמן על מחבת, ואחר כך אופים אותה בתנור**. רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי. - בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי: 'רבי חייא') אמר בשם רבי חנינה: אופה אותה ואחר כך מטגנה – לאחר שחולטים ולשים את הסולת במים ועורכים את הבצק, אופים את המנחה בתנור, ואחר כך מטגנים אותה בשמן על מחבת**.**

מביאים ברייתא: נאמר (במנחת חביתים של כוהן גדול): "תֻּפִינֵי" – נחלקו תנאים בדרשת מילה זו: - תואפינה (תֹּאפֶינָה) נא (צלוי או מבושל למחצה) – תאפה אותה נא, שתהיה אפויה מעט (דרש את המילה "תֻּפִינֵי" כנוטריקון: תאפה נא). רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אמר: תופנה (תֹּאפֶינָה) רכה (דלילה) – תאפה אותה רכה, כשהיא עדיין סולת מעורבת בשמן ואינה מטוגנת (בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי: 'רבה'). רבי דוסא (תנא בדור הרביעי) אמר: תופנה (תֹּאפֶינָה) נויי (נוי) – תאפה אותה נאה ויפה, שתהיה אפויה כל צורכה (דרש את המילה "תֻּפִינֵי" כנוטריקון: תאפה נוי). ומציעים קשר בין שתי המחלוקות: אתיין אילין פלגוותה כהינין פלגוותה – באות (הולכות) המחלוקות (חילוקי הדיעות) האלה (התנאים שנחלקו באופן אפיית מנחת החביתים) כמחלוקות האלה (האמוראים שנחלקו לעיל בסדר עשיית מנחת החביתים). מאן דאמר: – מי שאומר: תופנה נוי, כמאן דאמר: – כמי שאומר: מטגנה ואחר כך אופה (צריך להוסיף: 'אותה', כמו ב"שרידי הירושלמי") – שכשאופה אותה לאחר שמטגן אותה, תהיה אפויה יפה**. מאן דאמר:** – (ו)מי שאומר: תופנה רכה, כמאן דאמר: – כמי שאומר: אופה אותה ואחר כך מטגנה – שכשאופה אותה לפני שמטגן אותה, תהיה אפויה רכה**.**

הברייתא מקורה בספרא 'צו' פרשה ג.

בבבלי מנחות נ,ב אמרו: איתמר: חביתי כוהן גדול, כיצד עושים אותם? - אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי חנינא / רבי יוחנן: אופה (בתנור) ואחר כך מטגנה (במחבת); רבי אסי אמר רבי חנינא: מטגנה ואחר כך אופה. אמר רבי חייא בר אבא: כוותיה דידי מסתברא, "תופיני" (ויקרא ו) - תאפינה נאה (כשהיא נאה, ולכן אין לטגנה לפני אפייתה, שאילו יטגנה ואחר כך יאפה, לא תהא נאה בשעת אפייה). - רבי אסי אמר: כוותיה דידי מסתברא, "תופיני" - תאפינה נא (כשהיא כבר מבושלת במקצת, אך לא מבושלת כל צורכה, ולכן יש לטגנה לפני אפייתה). כתנאי: "תופיני" - תאפינה נא / נאה; רבי אומר: תאפינה נאה / נא; רבי דוסא אומר: תאפינה רבה / רכה ("תופיני" לשון רבים, שתאפה אותה שתי פעמים, ולכן אופה ואחר כך מטגנה ואחר כך אופה שוב) - אית ליה נא (ולכן יש לטגנה לפני אפייתה), ואית ליה נאה (ולכן יש לאפותה לפני טיגונה).

גם בבבלי וגם בירושלמי נחלקו רבי חייא בר אבא ורבי אסי בשם רבי חנינא בסדר עשיית המנחה. גם בבבלי וגם בירושלמי נחלקו אותם תנאים בדרשת המילה "תופיני". לפי הבבלי, מי שאומר תאפינה נאה, אומר אופה ואחר כך מטגנה, ואילו לפי הירושלמי, מי שאומר תאפינה נאה, אומר מטגנה ואחר כך אופה. • • •

במשנה שנינו: "תניי בית דין הוא על כהן גדול שמת, שתהא מנחתו קריבה משל הציבור; רבי יהודה אומר: משל היורשין. ושלימה היתה קריבה". מציעים פרשנות מרחיבה: לא סוף דבר שמת – לא דבר זה בלבד שאמור במשנה, שמת הכוהן הגדול**, אלא אפילו ניטמא** – אלא גם אם נטמא הכוהן הגדול, ואינו ראוי להקריב את מנחתו, ולא מינו כוהן גדול אחר תחתיו, תנאי בית דין הוא שתהא מנחתו קריבה משל הציבור**.** ומציעים בעיה: ואפילו נדחה ממום? – האם גם אם נדחה הכוהן הגדול מלהקריב מחמת מום שאירע לו, ואינו ראוי להקריב את מנחתו, ולא מינו כוהן גדול אחר תחתיו, תנאי בית דין הוא שתהא מנחתו קריבה משל הציבור? ומציעים ברייתא (כדי לפשוט את הבעיה): תנה רבי יודה בן פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) דבר דליה (תנא שזמנו אינו ידוע) – שנה רבי יהודה בן פזי (ברייתא) של בר דליה**: ואפילו נדחה ממום** – גם אם נדחה הכוהן הגדול מחמת מום שאירע לו, תנאי בית דין הוא שתהא מנחתו קריבה משל הציבור. הרי שפשטו את הבעיה מהברייתא (קטע זה "לא סוף דבר..." אינו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים).

בכמה מקומות בירושלמי הובאו ברייתות של בר דליה, רובן נמסרו מרבי יהודה בן פזי.

נאמר (במנחת חביתים של כוהן גדול): "וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ, חָק עוֹלָם, לה' כָּלִיל תָּקְטָר" (ויקרא ו,טו) - הכוהן הגדול מבניו של אהרן, שיעמוד כוהן גדול במקומו, יקריב את מנחת הכוהן הגדול, והיא חובה הנוהגת לעולם, ומנחה זו תוקטר לגמרי. במשנה מנחות ד,ה שנינו: (כוהן גדול שמת ו)לא מינו כוהן (גדול) אחר, משל מי היתה קריבה (מנחת חביתים)? - רבי שמעון אומר: משל הציבור. רבי יהודה אומר: משל היורשים (באחד מכתבי היד של המשנה הוחלפו שמות התנאים זה בזה. וטעות היא ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 1138, הערה 1)). ושלימה היתה קריבה. ומביאים ברייתא: מניין לכהן גדול שמת ולא מינו כהן אחר תחתיו, שתהא מנחתו – מנחת החביתים, שעליו להקריב משלו בכל יום, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, קריבה משל היורשין – מנכסיהם של יורשי הכוהן הגדול שמת**? - תלמוד לומר:** – הכתוב מלמד לומר: "מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ**"** (ויקרא ו,טו) – מנכסיהם של בניו של הכוהן הגדול שמת יקריבו את המנחה, אף שלא נתמנה אחד מהם להיות כוהן גדול (רבי יהודה דורש את הכתוב: "וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ" - הכוהן הגדול יביא מנחתו כשהוא בחיים, או "תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ" - יורשיו יביאו אותה כשמת הכוהן הגדול ולא מינו אחר תחתיו. או שהוא דורש את הכתוב: הכוהן מבניו של הכוהן הגדול שמת, הראוי להיות כוהן גדול במקומו ('הַמָּשִׁיחַ' - הראוי להימשח), יעשה אותה, כשלא מינו אחר תחת הכוהן הגדול שמת). - יכול – יכול אני לומר, יביאנה (בספרא: 'יביאוה') לחציים (לחצאים)! – אולי יעלה על דעתך שיביאו היורשים מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, כמו שהיה הכוהן הגדול שמת מביא אותה! - תלמוד לומר: – הכתוב מלמד לומר: "יַעֲשֶׂה אֹתָהּ" (שם) - כולה אמרתי (בספרא נוסף: 'ולא מקצתה') – כשהיא קריבה משל בניו, יקריבו אותה שלימה, ולא יקריבו מחציתה בבוקר ומחציתה בין הערביים; דברי רבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי). רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: אינה באה – כשמת כוהן גדול ולא מינו אחר תחתיו, אלא משל הציבור – מתרומת הלשכה**, שנאמר: "יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק עוֹלָם" (שם) - ממי שהבריות (צריך לומר כמו בקטע מן הגניזה (קטע כץ) ובספרא: 'שהברית') שלו – יקריבו אותה משל הציבור שכרותה להם ברית עם ה' לעולם ("חָק עוֹלָם" - ברית לעולם. "ברית עולם" הובטחה לישראל בבראשית פרק יז וכן בדברי הנביאים. במנחת חביתין לא נאמר "ברית עולם", אך הביטויים "חוק עולם" ו"ברית עולם" הם נרדפים, ראה במדבר יח,יט; תהילים קה,י ודברי הימים א טז,יז), "כָּלִיל תָּקְטָר"** (שם) - כליל להקטרה – כשהיא קריבה משל הציבור, יקטירו אותה שלימה, ולא יקטירו אותה לחצאים (קטע זה "מניין לכהן גדול..." אינו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים).

הברייתא מקורה בספרא 'צו' פרשה ג.

בתוספתא מנחות ז,יב שנו: לא מינו כוהן אחר, משל מי היתה קריבה? - רבי שמעון אומר: משל הציבור, שנאמר: "חוק עולם" - מי שהברית כרותה לו. רבי יהודה אומר: משל יורשיו, שנאמר: "מבניו יעשה". ושלימה היתה קריבה בין בבוקר ובין [בין] הערביים, שנאמר: "כליל תוקטר".

גם בספרא 'אמור' פרשה יג נאמר בעניין לחם הפנים: "ברית עולם" - ממי שהברית שלו (חלות לחם הפנים יבואו משל הציבור).

ומציעים סתירה: רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) בעי – שואל (מקשה): מחלפא שיטתיה דרבי שמעון! – מוחלפת (הפוכה) שיטתו של רבי שמעון (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר)! והוא מבאר את הסתירה: תמן הוא אמר: משל היורשין – שם (במקום אחר, במשנה בשקלים) הוא אומר: תנאי בית דין הוא על כוהן גדול שמת, ולא מינו כוהן אחר תחתיו, שתהיה מנחתו קריבה משל הציבור. הרי שקודם שהתקינו שתהיה מנחתו קריבה משל הציבור, היתה מנחתו קריבה משל היורשים, וזה הדין מן התורה**, והכא הוא אמר: משל** הציבור?! – וכאן (במשנה במנחות ד,ה) הוא אומר: כוהן גדול שמת, ולא מינו כוהן אחר תחתיו, מנחתו קריבה משל הציבור, וזה הדין מן התורה, כמו שלמד בברייתא לעיל מן הכתוב?! (כלל הוא בירושלמי, שבהצעת סתירה קודם "תמן" ל"הכא". נראה שסוגיה זו מקורה במסכת מנחות על המשנה פרק ד הלכה ה, ו"תמן" הוא במסכת שקלים ו"הכא" הוא במסכת מנחות, ומשם הועתקה סוגיה זו לכאן. - בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'תמן הוא אמר: משל ציבור, והכא הוא אמר: משל יורשין') אמר רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): ולא יאות הוא מקשי?! (בתמיהה) – וכי לא יפה (נכון) הוא (רבי בא בר ממל) מקשה?! שהרי אין להשיב על קושיה זו! ומציעים מסורת (כדי לתרץ את הקושיה): אתא – בא רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) ואמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): דבר תורה הוא שתהא באה מן הציבור (בקטע מן הגניזה (קטע כץ): 'משל [ה]ציבור') – לדעת רבי שמעון, כשמת כוהן גדול, ולא מינו כוהן אחר תחתיו, הדין מן התורה הוא שתהיה מנחתו קריבה משל הציבור, כמו שלמד מן הכתוב**. הייתי אומר:** – הייתי יכול לומר: יגבו לה – יצטרכו לגבות כסף מכל העם בשביל לקנות בו את המנחה, כדי שתהיה באה מן הציבור (ולא תהיה קריבה מתרומת הלשכה, משום שאין באים מתרומת הלשכה אלא קורבנות ציבור, ומנחה זו אינה נחשבת קורבן ציבור ממש, או משום שאינה חובה קבועה על הציבור כמו התמידים, ולכן לא תבוא מתרומת הלשכה. - בדפוס ונציה הבבלי: 'יגבו לה משל יורשין', על פי הבבלי מנחות נא,ב). התקינו שתהא באה מתרומת הלשכה – לדעת רבי שמעון, חכמים הנהיגו תקנה, שתהיה מנחתו קריבה מתרומת הלשכה, שהיא משל הציבור, ולא יצטרכו לגבות לה כסף מכל העם. הרי שתנאי בית דין לא היה שתהיה המנחה קריבה משל הציבור ולא משל היורשים, אלא תנאי בית דין היה שיביאו את המנחה מתרומת הלשכה ולא יגבו לה. - רבי יעקב בר אחא בא להשיב על הקושיה של רבי בא בר ממל**.**

לדעת רבי יהודה, החולק על רבי שמעון, דבר תורה הוא שתהיה מנחת החביתים הזו באה מן היורשים, כמו שלמד מן הכתוב, ולא היה כלל תנאי בית דין בדבר. ואפשר שגם לדעת רבי יהודה התקינו שתהא באה מתרומת הלשכה, ולא חלק בזה על רבי שמעון.

בבבלי מנחות נא,ב אמרו: תנו רבנן: כוהן גדול שמת ולא מינו כוהן אחר תחתיו, מניין שתהא מנחתו קריבה משל היורשים (של הכוהן הגדול)? - תלמוד לומר: "והכוהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה" (ויקרא ו). - יכול יקריבנה (היורש של הכוהן הגדול) חצאים! - תלמוד לומר: "אותה" - כולה ולא חציה; דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: "חוק עולם" (שם) - משל העולם (משל הציבור) תהא, "כליל תוקטר" (שם) - שתהא כולה בהקטרה (קריבה שלימה). וסבר רבי שמעון: משל העולם דאורייתא? והתנן: אמר רבי שמעון: ...תנאי בית דין הוא, כוהן גדול שמת ולא מינו כוהן אחר תחתיו, תהא מנחתו קריבה משל הציבור! (הרי שהיא קריבה משל הציבור מתקנת חכמים ולא מדין תורה!) - אמר רבי אבהו: שתי תקנות היו. דאורייתא - מדציבור (מתרומת הלשכה). כיוון דחזו דקא מידחקא לשכה (כיוון שראו חכמים שהלשכה נדחקת (מתדלדלת מנכסיה)), תקינו דנגבי מיורשים. כיוון דחזו דקא פשעי בה (כיוון שראו חכמים שהיורשים פושעים (מתרשלים) בה ואין מביאים אותה), אוקמוה אדאורייתא.

בבבלי שאלו על שיטת רבי שמעון, שבמשנה במסכת שקלים הוא אמר שמנחת החביתים הזו קריבה משל הציבור מתקנת חכמים, ואילו בברייתא הוא אמר שהיא קריבה משל הציבור מדין תורה. אבל בירושלמי שאלו על שיטת רבי שמעון, שמן המשנה משמע שהוא סבור שמדין תורה מנחת החביתים הזו קריבה משל היורשים, ואילו בברייתא הוא אמר שמדין תורה היא קריבה משל הציבור. לפי השאלה ששאלו, כך התשובה שהשיבו. לפי הבבלי, אמר רבי אבהו, שלשיטת רבי שמעון היו שתי תקנות, האחת, ששינו חכמים מדין תורה והטילו את חובת הבאתה של מנחת החביתים הזו על היורשים, והשנייה, ששבו והעמידו על דין תורה שתובא משל הציבור. אבל לפי הירושלמי, אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן, שלשיטת רבי שמעון היתה תקנה אחת, שתובא מנחת החביתים הזו מתרומת הלשכה, ולא שינו חכמים מדין תורה שהיא קריבה משל הציבור. נראה שבבבלי פירשו את דברי רבי אבהו שהוא אמר שהיו שתי תקנות, משום שבירושלמי להלן בעניין מעילה באפר פרה אדומה, בתשובה לשאלה דומה לשאלה ששאלו בבבלי בעניין מנחת החביתים, אמר רבי אבהו שהיו שתי תקנות (השאלה והתשובה שלהלן הובאו בבבלי מנחות שם). בתוספות כתבו, שאף רבי יהודה, הסבור שמדין תורה המנחה הזו באה משל היורשים, סבור כרבי שמעון שתיקנו חכמים שלא תבוא המנחה הזו משל היורשים, ומשום הטעם של פשיעה כמו שאמר רבי אבהו, אלא תבוא משל הציבור. ונימקו בתוספות, שכן לא מצאנו במשנה במסכת שקלים שחלק רבי יהודה על תקנה זו (במשנה שלפנינו חלק רבי יהודה!).

אחרונים ("קרן אורה", "שפת אמת", "אור שמח" ו"חזון איש") כתבו, שכיוון שלרבי שמעון באה מן התורה משל הציבור, לכן כשתיקנו אחר כך שתבוא משל היורשים, הכוונה היא שיגבו מהיורשים את חובת הציבור, והיורשים ימסרו את מנחתם לציבור יפה יפה על מנת שתיקרב בתורת מנחה הבאה על ידי הציבור, אבל לא שהיורשים יביאו משלהם כחובתם.

בבבלי אמרו: "'חוק עולם' - משל העולם", במקום "משל הציבור", משום שבבבל השתמשו ב"העולם" במובן "הציבור", שכן בארמית בבלית "עלמא" (העולם) משמעו "הציבור". בספרות ארץ ישראל לא השתמשו ב"העולם" במובן "הציבור", והירושלמי אומר תמיד "כולי עמא" במקום "כולי עלמא" שבבבלי ("מבוא הירושלמי", דף כו עמוד א; "הירושלמי כפשוטו", עמוד 504). • • •

במשנה כאן ובמנחות ד,ה שנינו, שכשמת כוהן גדול ולא מינו כוהן אחר תחתיו, ומנחת החביתים באה משל הציבור או משל היורשים, היא היתה קריבה שלימה. מציעים שאלה: רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) בעי – שואל (מסתפק): מה? – מה פירוש דברי המשנה: "שלימה היתה קריבה"? שלימה בשחרית (בשעת הבוקר) ושלימה בין הערבים (לפנות ערב, סמוך לשקיעת החמה), או מחצה בשחרית ומחצה בין הערבים? – כשמת כוהן גדול ולא מינו כוהן אחר תחתיו, האם מנחת החביתים קריבה עשירית האיפה אחת בבוקר ועשירית האיפה אחרת בערב, או שמא היא באה עשירית האיפה אחת בלבד וקריבה מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, ככל מנחת חביתים שמביא הכוהן הגדול עצמו (ו"שלימה היתה קריבה" פירושו שהיתה מוקטרת לגמרי)? (במסירה שלפנינו נוסף על הגיליון על ידי מגיה: 'או שלימה שחרית ובטילה בין הערבים', ואינו בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים, אבל כן הוא בדפוס ונציה הבבלי, כהגהת תלמיד רשב"ש ורבנו משולם על פי הבבלי מנחות נב,א במקום 'או מחצה בשחרית ומחצה בין הערבים', אלא שבדפוס ונציה הבבלי נוסח כפול - המקורי והמוגה) רבי יוסה ממשיך ואומר: כד תהא (בכתב יד הבבלי: 'כתי' (=כד תהי), והיא צורת הלשון המקורית שלא נשתמרה אלא בכתב יד זה) פשיטא ליה (בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי: 'לך') – כשתהיה פשוטה לו (כשיהיה הדבר פשוט לו; אם יפשוט רבי יוחנן את השאלה שלעיל, שכשמת כוהן גדול ולא מינו כוהן אחר תחתיו, מנחת החביתים קריבה שלימה בשחרית ושלימה בין הערביים, ושיעור הסולת למנחה מוכפל, יש לרבי יוחנן לשאול שאלה אחרת), שלשת לוגין – שעשירית האיפה של מנחת החביתים טעונה שלושה לוגים של שמן, לוג ומחצה בבוקר ולוג ומחצה בערב (תוספתא מנחות ז,יד), מה הן? – מה דינם כשמת כוהן גדול ולא מינו כוהן אחר תחתיו? שלשת לוגין בשחרית ושלשת לוגין בין הערבים, או לוג ומחצה בשחרית ולוג ומחצה בין הערבים? – האם מנחת החביתים טעונה שלושה לוגים של שמן בבוקר ושלושה לוגים בערב, שהרי היא קריבה עשירית האיפה בבוקר ועשירית האיפה בערב, וכשם ששיעור הסולת למנחה מוכפל, כך גם שיעור השמן מוכפל, או שמא היא טעונה לוג ומחצה בבוקר ולוג ומחצה בערב, ככל מנחת חביתים שמביא הכוהן הגדול עצמו?

אמר רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): אוף הדא צריכה ליה – אף זאת נצרכת לו (הוא מסופק גם בדבר זה; גם בשאלה שלהלן מסתפק רבי יוחנן, שאם יפשוט רבי יוחנן את השאלה שלעיל, שכשמת כוהן גדול ולא מינו כוהן אחר תחתיו, מנחת החביתים קריבה שלימה בשחרית ושלימה בין הערביים, ושיעור הסולת למנחה מוכפל, יש לרבי יוחנן לשאול גם שאלה אחרת), שני קמצין – שעשירית האיפה של מנחת החביתים טעונה שני קמצים של לבונה, קומץ אחד בבוקר וקומץ אחד בערב (תוספתא מנחות ז,יד), מה הן? – מה דינם כשמת כוהן גדול ולא מינו כוהן אחר תחתיו? שני קמצין בשחרית ושני קמצין בין הערבים, או קומץ אחד בשחרית וקומץ אחד בין הערבים? – האם מנחת החביתים טעונה שני קמצים של לבונה בבוקר ושני קמצים בערב, שהרי היא קריבה עשירית האיפה בבוקר ועשירית האיפה בערב, וכשם ששיעור הסולת למנחה מוכפל, כך גם שיעור הלבונה מוכפל, או שמא היא טעונה קומץ אחד בבוקר וקומץ אחד בערב, ככל מנחת חביתים שמביא הכוהן הגדול עצמו?

לדעת רבי יוסה, אם, כשמת כוהן גדול ולא מינו כוהן אחר תחתיו, מנחת החביתים קריבה שלימה בשחרית ושלימה בין הערביים, יש לשאול ביחס לשיעור השמן הבא במנחת החביתים הזו, האם הוא מוכפל, אבל אין לשאול ביחס לשיעור הלבונה, האם הוא מוכפל, ואילו לדעת רבי חזקיה יש לשאול גם ביחס לשיעור הלבונה הבאה במנחת החביתים הזו, האם הוא מוכפל.

אמר רבי יוסה: כלום למדו לקומץ לא (אלא) ממנחת חוטא (נראה שצריך לומר: 'מלחם הפנים')?! – וכי למדו את שיעור הלבונה הבאה במנחת החביתים, שהוא שני קמצים, שלא מלחם הפנים (אלא ממקום אחר)?! הרי למדו את שיעור הלבונה הבאה במנחת החביתים רק מלחם הפנים. מה להלן שני קמצין – כשם ששני הבזיכים (ספלים) של לחם הפנים טעונים שני קמצים של לבונה, קומץ אחד לכל בזיך (משנה מנחות יג,ג, וראה ירושלמי לעיל ו,ו), אף כאן שני קמצין – כך גם מנחת החביתים טעונה שני קמצים של לבונה, קומץ אחד בבוקר וקומץ אחד בערב. לכן, לדעת רבי יוסה, ביחס לשיעור הלבונה הבאה במנחת החביתים כשמת כוהן גדול ולא מינו כוהן אחר תחתיו, הדבר פשוט שאין הוא מוכפל, שכיוון שלמדו את שיעור הלבונה הבאה במנחת החביתים מלחם הפנים, לכן היא טעונה תמיד שני קמצים של לבונה, קומץ אחד בבוקר וקומץ אחד בערב**.**

הנוסח 'ממנחת חוטא' הוא כנראה על פי ספרא וברייתא שבבבלי מנחות קח,א שלמדו שמנחת חביתים טעונה לבונה ממנחת חוטא, ברם לא למדו ששיעור הלבונה הוא שני קמצים אלא מלחם הפנים, שכן לא מצאנו שני קמצים של לבונה אלא בלחם הפנים, ואילו למדו ממנחת חוטא, לא היו למדים אלא ששיעור הלבונה הוא קומץ אחד, שכן שיעור הלבונה הבאה בכל המנחות הטעונות לבונה הוא קומץ אחד. רבנו משולם הגיה: 'כלום למדו לקומץ אלא ממנחת נדבה?! מה להלן קומץ, אף כאן קומץ'.

מה תמן צריכה ליה, אף הכא צריכה ליה (משפט זה נמצא כאן רק במסירה שלפנינו, אך אין מקומו כאן. משפט זה אינו לא בקטע מן הגניזה (קטע כץ) ולא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים).

אמר רבי חזקיה: כלום למדו שלשת (בקטע מן הגניזה (קטע כץ) ובדפוס ונציה הבבלי: 'לשלשת') לוגין לא (אלא) מתמיד של בין הערבים (מה שאמרו "של בין הערביים" הוא לאו דווקא, שכן בין בתמיד של שחר ובין בתמיד של בין הערביים שיעור השמן הבא במנחת הנסכים הקריבה עם קורבן התמיד הוא שלושה לוגים. תלמיד רשב"ש גרס 'מתמידין'. ונראה שצריך לומר כמו בספרא ובברייתא שבבבלי מנחות נא,א: 'ממנחת תמידין')?! – וכי למדו את שיעור השמן הבא במנחת החביתים, שהוא שלושה לוגים, שלא ממנחת התמידים (אלא ממקום אחר)?! הרי למדו את שיעור השמן הבא במנחת החביתים רק ממנחת התמידים. מה להלן שלשת לוגין – כשם שמנחת הנסכים הקריבה עם קורבן התמיד בבוקר ובין הערביים, ששיעור הסולת הוא עשירית האיפה, טעונה שלושה לוגים של שמן (במדבר כח,ה), אף כאן שלשת לוגין – כך גם מנחת החביתים, ששיעור הסולת הוא עשירית האיפה, טעונה שלושה לוגים של שמן**.** ולכן יש להקשות על דעת רבי יוסה: תמן צריכה ליה, והכא פשיטא ליה?! (בתמיהה) – שם נצרכת לו, וכאן פשוטה לו?! (שם הוא מסופק בדבר, וכאן הדבר פשוט לו?! שם, ביחס לשיעור השמן הבא במנחת החביתים כשמת כוהן גדול ולא מינו כוהן אחר תחתיו, רבי יוחנן מסופק בדבר, האם הוא מוכפל, אף על פי שלמדו את שיעור השמן הבא במנחת החביתים ממנחת התמידים, ואילו כאן, ביחס לשיעור הלבונה הבאה במנחת החביתים כשמת כוהן גדול ולא מינו כוהן אחר תחתיו, הדבר פשוט לרבי יוחנן שאין הוא מוכפל, כיוון שלמדו את שיעור הלבונה הבאה במנחת החביתים מלחם הפנים?! נמצא שלדעת רבי יוסה הדברים ביחס לשיעור השמן אינם תואמים את הדברים ביחס לשיעור הלבונה! - אלא כשם ששם, ביחס לשיעור השמן, רבי יוחנן מסופק בדבר, כך גם כאן, ביחס לשיעור הלבונה, רבי יוחנן מסופק בדבר. לכן לדעת רבי חזקיה יש לשאול גם ביחס לשיעור הלבונה הבאה במנחת החביתים כשמת כוהן גדול ולא מינו כוהן אחר תחתיו, האם הוא מוכפל).

במסירה שלפנינו הוגה כאן בין השיטין ועל הגיליון על ידי מגיה על פי הנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ומה תמן צריכה ליה, אף כאן צריכה ליה'. הן הלשון שבנוסח הסופר במסירה שלפנינו והן הלשון שבנוסח הבבלי משמעם אחד הוא. המשפט לעיל "מה תמן צריכה ליה, אף הכא צריכה ליה", שנמצא רק במסירה שלפנינו, וזהה ללשון האמורה כאן בנוסח הבבלי, הוא לשון אחרת ("לישנא אחרינא") ללשון האמורה כאן במסירה שלפנינו, שחדרה לתוך הנוסח הכתוב שלא במקומה. בכמה מקומות בירושלמי מצויים "לישני אחריני" כאלו (על "לישני אחריני" בירושלמי ראה להלן).

יש המגיהים בירושלמי כאן "כתי פשיטא לך" במקום "כתי פשיטא ליה" ("כד תהא פשיטא ליה") ("אוצר לשונות ירושלמיים"), אך נראה שאין להגיה "לך" במקום "ליה". כי שלא כבשאר המקומות בירושלמי שבהם מופיע המונח "כתי פשיטא לך", הרי שכאן, רבי יוסה שהציע את השאלה שהסתפק בה רבי יוחנן, הוא שהמשיך ואמר "כד תהא פשיטא ליה", היינו לרבי יוחנן, יש לו לרבי יוחנן לשאול שאלה אחרת, ורבי חזקיה אמר שיש לו לרבי יוחנן לשאול עוד שאלה אחרת, ואחר כך רבי יוסה הסביר מדוע אין לו לרבי יוחנן לשאול את השאלה של רבי חזקיה, ורבי חזקיה הקשה על רבי יוסה שכשם שיש לו לרבי יוחנן לשאול את השאלה של רבי יוסה כך יש לו לרבי יוחנן לשאול את השאלה של רבי חזקיה. קיצורו של דבר, רבי יוסה ורבי חזקיה שאמרו "פשיטא ליה" ו"צריכה ליה" התייחסו במילה "ליה" לרבי יוחנן.

בתוספתא מנחות ז,יד שנו: מנחת כוהן גדול באה תמיד (אף בטומאה ובשבת), באה תדיר (בכל יום), באה רבוכה, וקריבה חצאים, וטעונה שני קמצים (של לבונה), אחד שחרית ואחד בין הערביים, וטעונה שלושה לוגים שמן, לוג ומחצה שחרית ולוג ומחצה בין הערביים.

בבבלי מנחות דף נב,א-ב אמרו: "ושלימה היתה קריבה". - אמר רבי חייא בר אבא: בעי רבי יוחנן: שלימה שחרית ושלימה בין הערביים, או דילמא שלימה שחרית ובטילה בין הערביים? - ...אמר רב נחמן בר יצחק: תא שמע, דתניא: שלימה שחרית ושלימה בין הערביים. אמר רבי יוחנן: פליגי בה (בשיעור הלבונה הבאה במנחת חביתים של כוהן גדול) אבא יוסי בן דוסתאי ורבנן. אבא יוסי בן דוסתאי אומר: מפריש לה (כוהן גדול מביא מביתו למנחת חביתים שלו) שני קמצים (של לבונה), קומץ שחרית וקומץ בין הערביים. ורבנן אמרי: מפריש לה קומץ אחד, חצי קומץ שחרית וחצי קומץ בין הערביים. - במאי קמיפלגי? אבא יוסי בן דוסתאי סבר: לא מצאנו חצי קומץ שקרב, ורבנן סברי: לא מצאנו עישרון (סולת) שטעון שני קמצים. בעי רבי יוחנן: כוהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו, לרבנן הוכפלה לבונתו (שני קמצים של לבונה, קומץ שחרית וקומץ בין הערביים) או לא (קומץ אחד, חצי קומץ שחרית וחצי קומץ בין הערביים)? מי אמרינן, מתוך שהוכפלה סולתו (שתי עשיריות האיפה במקום עשירית אחת) הוכפלה לבונתו, או דילמא מאי דגלי (הכתוב) גלי, מאי דלא גלי לא גלי? ושמן בין לאבא יוסי בן דוסתאי ובין לרבנן, מהו? (שלושה לוגים שחרית ושלושה לוגים בין הערביים, או לוג ומחצה שחרית ולוג ומחצה בין הערביים?) - ...אמר רב נחמן בר יצחק: תא שמע, דתניא: שלימה שחרית ושלימה בין הערבים, ומפריש לה שני קמצים, קומץ שחרית וקומץ בין הערביים, ומפריש לה שלושת לוגים, לוג ומחצה שחרית ולוג ומחצה בין הערביים. מני? אילימא רבנן, מאי שנא לבונתה דהוכפלה, ומאי שנא שמנה דלא הוכפל? אלא אבא יוסי בן דוסתאי היא, דאמר: חביתי כוהן גדול בעיא שני קמצים, ולבונה לא הוכפלה ושמן לא הוכפל. ומדשמן לאבא יוסי בן דוסתאי לא הוכפל, לבונתה ושמנה לרבנן נמי לא הוכפלו. אמר רבי יוחנן: הלכה כאבא יוסי בן דוסתאי.

רבי יוחנן ושאר האמוראים שבארץ ישראל לא שמעו את הברייתא שבתוספתא מנחות ז,יב (הובאה לעיל) ששנו בה: "לא מינו כוהן אחר... שלימה היתה קריבה בין בבוקר ובין בין הערביים". רק רב נחמן בר יצחק שבבבל שמע ברייתא ששנויה כמו הברייתא הזו שבתוספתא ומשלימה אותה ופשט ממנה את כל השאלות של רבי יוחנן. בירושלמי נקטו שמנחת חביתים טעונה שני קמצים של לבונה, ולא נמצא בירושלמי מה שאמרו בבבלי בשם רבי יוחנן שנחלקו בדבר אבא יוסי בן דוסתאי וחכמים. נראה, שכיוון שהירושלמי כאן דן במה שצריכה לו ופשוטה לו לרבי יוחנן, ורבי יוחנן פסק הלכה כאבא יוסי בן דוסתאי כמו שאמרו בבבלי, לכן נקטו בירושלמי שמנחת חביתים טעונה שני קמצים כאבא יוסי בן דוסתאי. הברייתא שבתוספתא מנחות ז,יד, ששנו בה: "מנחת כוהן גדול... טעונה שני קמצים, אחד שחרית ואחד בין הערביים", היא כאבא יוסי בן דוסתאי. בבבלי לא שאלו ביחס לשיעור הלבונה הבאה במנחת החביתים כשמת כוהן גדול ולא מינו כוהן אחר תחתיו, אלא לשיטת חכמים, ולא לשיטת אבא יוסי בן דוסתאי, שכן לשיטת אבא יוסי בן דוסתאי ברור שאין מקום להעלות אפשרות שכזו שתוכפל הלבונה ותבוא שני קמצים בבוקר ושני קמצים בערב, שהרי לא מצאנו הבאת שני קמצים של לבונה בהקטרה אחת. אך ביחס לשיעור השמן הבא במנחת החביתים כשמת כוהן גדול ולא מינו כוהן אחר תחתיו, שאלו בבבלי אף לשיטת אבא יוסי בן דוסתאי. נמצא שהבבלי הוא כרבי יוסה בירושלמי, שהרי בירושלמי נקטו שמנחת חביתים טעונה שני קמצים כאבא יוסי בן דוסתאי, ולדעת רבי יוסה יש לשאול ביחס לשיעור השמן הבא במנחת החביתים הזו, אבל אין לשאול ביחס לשיעור הלבונה. הסוגיה בבבלי מלמדת על כוונת הסוגיה בירושלמי כפי שפירשנו אותה.

בספרא 'צו' פרשה ג נאמר: "מנחה" (ויקרא ו,יג) - הרי היא ככל המנחות ללבונה. ושם 'ויקרא' דיבורא דחובה פרשה י נאמר: "כי חטאת היא" (ויקרא ה,יא) - אמר רבי יהודה: הא מנחת כוהן גדול אינה חטאת וטעונה לבונה. ובבבלי מנחות קח,א אמרו: תניא: "לא ישים עליה שמן ולא ייתן עליה לבונה כי חטאת היא" (ויקרא ה,יא) - אמר רבי יהודה: היא (מנחת חוטא) קרויה חטאת (ולכן אין היא טעונה הבאת לבונה), ואין אחרת קרויה חטאת. לימד על עשירית האיפה של כוהן גדול שאינה קרויה חטאת וטעונה לבונה.

בתורה לא נאמר שמנחת החביתים טעונה לבונה. בספרא למדו שמנחת החביתים טעונה לבונה ממנחת נדבה. בספרא ובברייתא שבבבלי אמר רבי יהודה, שלמדו שמנחת החביתים טעונה לבונה ממנחת חוטא (קורבן הדל שבדלים שחטא בחטא המחייב קורבן עולה ויורד). בירושלמי אמר רבי יוסה, שלמדו שמנחת החביתים טעונה שני קמצים של לבונה מלחם הפנים (לפי הגהתנו). אם למדו שמנחת החביתים טעונה לבונה ממנחת נדבה או ממנחת חוטא, שיעור הלבונה הוא קומץ אחד, שכן שיעור הלבונה הבאה בכל המנחות הטעונות לבונה הוא קומץ אחד. נראה שאבא יוסי בן דוסתאי וחכמים שנחלקו בשיעור הלבונה הבאה במנחת החביתים, נחלקו מניין למדו שמנחת החביתים טעונה לבונה.

בספרא 'צו' פרשה ג ובבבלי מנחות נא,א נאמר: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: "מנחה תמיד" (ויקרא ו,יג) - הרי היא (מנחת חביתים) כמנחת תמידים. מה מנחת תמידים - שלושת לוגים (שמן) לעישרון (סולת), אף זו (מנחת חביתים) - שלושת לוגים לעישרון.

גם בירושלמי אמר רבי חזקיה, שלמדו שמנחת החביתים טעונה שלושה לוגים של שמן ממנחת התמידים.

בירושלמי לעיל ו,ו הנוסח במסירה שלפנינו: "כלום למדו לקומץ אלא מלחם הפנים?!", ובירושלמי כאן הנוסח: "כלום למדו לקומץ לא ממנחת חוטא?!". לעיל נראה להגיה: 'ממנחת חוטא', וכאן נראה להגיה: 'מלחם הפנים'. ונראה שהמעתיקים החליפו את האמור בזה בזה ואת האמור בזה בזה.

"לישני אחריני" בירושלמי במספר מקומות, שני לשונות חלופיים, הזהים בתוכנם אך שונים בניסוחם, נשתמרו יחד באותו עד נוסח של הירושלמי, במרחק מה זה מזה. ככל הנראה, אחד הלשונות נכתב תחילה על הגיליון, ואחר כך חדר פנימה לתוך הנוסח הכתוב שלא במקומו. אין לקבוע שגרסה מסוימת היא בבחינת "לישנא אחרינא", אלא אם כן יתקיימו שני תנאים: א. הלשון החשוד כ"לישנא אחרינא" שווה מצד תוכנו ללשון אחר בסוגיה. ב. הלשון החשוד כ"לישנא אחרינא" אינו מובן במקומו הנוכחי, והוא יובן רק אם יוחלף בלשון האחר הנרדף לו ("'לישני אחריני' בירושלמי", "סידרא" ח, עמודים 63-65).

במסירה שלפנינו יש בסוגיה כאן "לישנא אחרינא", כיוון ששני התנאים הללו מתקיימים. • • •

תלמוד במשנה שנינו: "ועל הפרה, שלא יהו מועלין באפרה". מעירים: רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): בדין היה שימעלו בה – היה צריך להיות, שאם נהנים מהאפר של הפרה האדומה - חייבים קורבן מעילה, שהרי האפר הוא של ההקדש**, והן גזרו שלא ימעלו בה** – אבל חכמים פסקו והחליטו שאין באפר משום מעילה, כמו ששנינו במשנה**.** ומקשים (על רבי יונתן): והא תני: – והרי (התנא) שונה / שנוי (שנויה ברייתא): נאמר (בפרה אדומה): "חַטָּאת הִיא**"** (במדבר יט,ט) – הפרה היא לחיטוי ולטיהור מטומאה (המים שמכינים מאפר הפרה מחטאים ומטהרים את הטמא); הרי שקראה התורה לפרה האדומה "חטאת", מלמד שמועלין בה – דבר זה מורה שהפרה האדומה היא כקורבן חטאת שיש בו מעילה, והנהנים מהפרה בשוגג עד שתיעשה אפר - חייבים קורבן מעילה**,** (במסירה שלפנינו נוסף כאן על הגיליון על ידי מגיה: 'בה מועלין', וכן הוא בדפוס ונציה הבבלי, כהגהת תלמיד רשב"ש על פי בבלי מנחות נא,ב, אלא שבדפוס ונציה הבבלי ובהגהה נשמט 'היא', ראה ספרי במדבר המובא להלן. בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים נשמט מכאן עד 'שימעלו בה' להלן על ידי הדומות 'בה - בה') ואין מועלין באפרה – לאחר שנעשתה אפר, אין באפר משום מעילה (המילה "היא" שהיא לשון מיעוט מלמדת, שדווקא בה מועלים, אבל באפרה אין מועלים)! הרי שהדין מן התורה הוא שאין מועלים באפר הפרה, ולמה גזרו חכמים שאין מועלים באפר? ומתרצים: אמר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): בראשונה (בתחילה, בימים שעברו) היו משתקשקין (משכשכים) בה ונותנין אותה (צריך להוסיף: 'על', כמו שהוא בדפוס ונציה הבבלי) גבי מכותיהן (פצעיהם) – כיוון שהדין מן התורה הוא שאין מועלים באפר הפרה, היו העוסקים באפר הפרה משתמשים באפר הפרה לריפוי פצעיהם, ונמצא אפר הפרה מזולזל**, וגזרו שימעלו בה** – חכמים גזרו שמועלים באפר הפרה, כדי למנוע את הזלזול באפר הפרה**. כיון שנגדרו** (נמנעו מלעשות דבר מה) – לאחר שהיו נמנעים מלהשתמש באפר הפרה לריפוי פצעיהם, בשל גזירת חכמים שיש דין מעילה באפר**, גזרו שלא ימעלו בה** – חכמים ביטלו את הגזירה שיש דין מעילה באפר, וגזרו שאין מועלים באפר הפרה, כדין מן התורה, שהרי התברר שהגזירה הקודמת פעלה את פעולתה ומעתה אין עוד צורך בה**.**

במשנה פרה ד,ד שנינו: לעולם (בין לפני שריפתה בין לאחר שריפתה) מועלים בה... עד שתיעשה אפר. ובספרי במדבר פסקה קכד נאמר: "חטאת היא", מגיד שמועלים בה. ["היא" - בה מועלים, באפרה אין מועלים (אפשר שהוספה זו היא על פי הבבלי).]

בבבלי מנחות נא,ב-נב,א אמרו: תנן: ...ועל פרה שלא יהו מועלים באפרה. - דאורייתא היא (ולא תקנת חכמים היא)! דתניא: "חטאת" (במדבר יט), מלמד שמועלים בה (כדין חטאת). "היא" - בה מועלים, אבל באפרה אין מועלים! (הרי שהדין שאין מועלים באפר הפרה הוא מן התורה ולא מתקנת חכמים!) - אמר רב אשי: שתי תקנות היו. דאורייתא - בה מועלים, באפרה אין מועלים. כיוון דחזו (חכמים) דקא מזלזלי ביה וקא עבדי מיניה (העוסקים באפר הפרה עושים מן האפר תרופה) למכתם, גזרו ביה מעילה. כיוון דחזו דקא פרשי מספק הזאות (נמנעים מלהזות מאפר הפרה במקרים של ספק טומאת מת), אוקמוה אדאורייתא.

בבבלי אמרו בתירוץ הקושיה, שכיוון שראו חכמים שהם פורשים מספק הזאות, חזרו והעמידו על דין תורה שאין מועלים באפר הפרה, שהרי התברר שהגזירה הקודמת הביאה לידי קלקול. ואילו בירושלמי אמרו בתירוץ הקושיה, שלאחר שנמנעו מלהשתמש באפר הפרה למכתם, גזרו חכמים שאין מועלים באפר הפרה, שהרי התברר שהגזירה הקודמת אין עוד צורך בה. • • •

במשנה שנינו: "רבי יוסי אומר: המספק את הקינין, הוא מספק את הפסולות". ובמשנה בראש פרק זה שנינו: "מעות שנמצאו בין קינים לגוזלי עולה - מחצה למחצה יפלו לגוזלי עולה". שואלים: האשה הזאת, במה היא מתכפרת? (מילים אלו אינן בנוסח הבבלי של מסכת שקלים) – כשנמצאו מעות בדיוק באמצע בין השופר של קינים לשופר של גוזלי עולה, הרי שמא נפלו המעות מהשופר של קינים, וכשייפלו לשופר של גוזלי עולה ויקריבו מהן עולות, במה תתכפר האישה שהביאה את המעות הללו כדי להקריב מהן לשם כפרתה שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה? ומשיבים: אמר רבי יצחק (נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): תניי (תנאי) בית דין הוא, המספק את הקינים, הוא מספק את הפסולות ואת האובדות – תקנה היא שהתקינו חכמים הראשונים, ורואים אותה כאילו היא תנאי שמתנים בכל זמן שקונים קינים במעות שבשופר של קינים, שהסַפָּק שפסק עם גזברי ההקדש לספק את כל הקינים הדרושות להם, חייב לספק קינים אחרות במקום אלו שנמצאו פסולות או שנאבדו, כגון שפרחו (תקנה זו היא אחת משבע תקנות שהתקינו בית דין, כמפורט במשנה בסוף פרק זה). ואף מעות שנמצאו בדיוק באמצע בין השופר של קינים לשופר של גוזלי עולה, דינן כמו קינים פסולות ואובדות, שנוטלים מהספק פרידות (תורים או בני יונה יחידים) במחצית שווי אותן המעות שנמצאו ומקריבים אותן חטאת העוף הבאה על הסָפֵק לשם בעלי המעות הללו (שספק הוא האם נפלו המעות מהשופר של קינים ויש אדם המחויב בחטאת העוף), וכך יתכפרו בעלי המעות הללו, אבל עולה אין צריך להקריב לשמם, שהרי מכל מקום עולה קרבה לשמם, שגוזלי עולה כולם עולות (חטאת העוף הבאה על הספק קריבה כמצוותה, אבל אינה נאכלת).

דברי רבי יצחק מוסבים על דברי רבי יוסי במשנה כאן, והוא בא להוסיף על דבריו, שתנאי בית דין שיהיו הקינים באות משל הספק הוא גם על האובדות ולא רק על הפסולות. גם בברייתא בספרי זוטא (הובאה לעיל), שנמנו בה הדברים שהתקינו בית דין שיהיו באים משל הציבור, נזכרו אובדות ("כוהן המאבד") ופסולות ("מי ששינה" וכו'). בראש פרק זה השתמשו בדברי רבי יצחק כדי להשיב על השאלה ששאלו שם על המשנה שם: "האשה הזאת, במה היא מתכפרת?". במסירה שלפנינו הועתקה שאלה זו משם לכאן, בגלל דברי רבי יצחק, אף על פי ששאלה זו אינה שייכת לכאן.

דרך מסדר הירושלמי להביא סוגיות שלמות ממקום אחר אם יש להן אפילו יחס קלוש לסוגיה העיקרית. ולדוגמה כאן: "האישה הזאת במה היא מתכפרת" וכו' עד סוף הפרק ("על הירושלמי", עמוד 18 בהערה).

הספקים למקדש נדרשו לספק קינים חלופיים ללא כל תמורה במקרה שהעופות נפסלו או אבדו. תנאי זה נקבע בשל הפחת הגדול עקב פסילת קינים במקדש, שעלותו יכלה להסתכם בממון רב. למרות זאת, לספקים עדיין היה כדאי ליטול סיכון זה ולהפסיד, שכן בתמורה הם זכו לעבודה קבועה כמספקי קינים למקדש במשך כל השנה. • • •