פרק זה מתחלק לשניים: המשנה בהלכות א-ג עוסקת בהזכרת גשמים ושאלת גשמים בתפילת העמידה, והמשנה בהלכות ד-ח עוסקת בתעניות על עצירת גשמים.

משנה במשנה ברכות ה,ב שנינו: מזכירים גבורות גשמים בתחיית המתים (מזכירים בברכת תחיית המתים, שהיא הברכה השנייה שבתפילת שמונה עשרה, את גבורת ה' בהורדת גשמים, שאומרים בה: "מוריד הגשם").

משנתנו באה ללמד את זמנה של הזכרת גשמים. מאימתי מזכירין גבורות גשמים? – מאיזה יום מתחילים לומר "מוריד הגשם" בברכת תחיית המתים שבתפילת שמונה עשרה? - רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) אומר: מיום טוב הראשון של חג (חג הסוכות). ורבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) אומר: מיום טוב האחרון של חג – משמיני עצרת**. אמר רבי יהושע** (לרבי אליעזר): הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג – שהרי הגשמים מונעים אותנו מלשבת בסוכה, כמו ששנינו במשנה סוכה ב,ט: "משלו משל, למה הדבר דומה (כשירדו גשמים בחג וצריכים לצאת מן הסוכה)? - לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו" (ושפך לו רבו את המשקה שבכד על פניו, כמי שאומר: איני רוצה בשימושך, כך הגשמים היורדים בחג הסוכות מראים, שאין מעשיהם של ישראל רצויים לפני ה'), ומכאן שהם סימן קללה בחג הסוכות**,** אם כן למה הוא מזכיר – את הגשמים בחג**? - אמר לו רבי אליעזר** (לרבי יהושע): אף (הלא) הוא אינו אומר אלא משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו – שמתחיל להזכיר בחג את גבורות ה' שהוא מוריד הגשם בזמנו, בשעה שיש בו צורך (רבי אליעזר הזכיר "משיב הרוח" אגב "מוריד הגשם", משום שטופס הזכרה כך הוא). - אמרו לו (לרבי אליעזר): אם כן – אם אתה אומר, שמזכיר שה' הוא מוריד הגשם בזמנו**, לעולם יהא מזכיר –** אף בימות החמה יזכיר שה' הוא מוריד הגשם בזמנו, ומה טעם אמרת "מיום טוב הראשון של חג"?! אלא אין מזכירים גבורות גשמים אלא בזמן שהגשמים סימן ברכה**.**

לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה הנוסח במשנה שבירושלמי הוא: "הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג", ולא: "הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג". הטעם ששנו בלשון זו הוא, שלעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה, ולא עוד אלא שנקטו לשון נקייה. במשנה שבמשניות ושבבבלי יש שני הנוסחים. במשנה שבסוף פרקנו שנו: "יצא ניסן וירדו גשמים סימן קללה", ולא שנו: "יצא ניסן וירדו גשמים אינם סימן ברכה", ואף שם הטעם ששנו בלשון זו הוא, שלעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה, אף על פי שלא נקטו לשון נקייה (ראה בבלי פסחים ג,ב). • • •

תלמוד במשנה שנינו: מאימתי מזכירין גבורות גשמים כול'. מה טעמיהם של רבי אליעזר ורבי יהושע שנחלקו במשנה? - ואומרים: טעמיה דרבי אליעזר – טעמו של רבי אליעזר (שמזכירים מיום טוב הראשון של חג): על ידי (בגלל) שארבעת מינין הללו – שנוטלים בחג הסוכות, גדילים על המים (על יד נחלי מים), לפיכך הן באין פרקליטין (מלמדים זכות) למים – ארבעת המינים באים לרצות (לפייס) בפני ה' על המים, שירדו גשמים, לפי שבחג הסוכות נידונים על המים, וכשם שנוטלים את ארבעת המינים מיום טוב הראשון של חג, כך מתחילים להזכיר גבורות גשמים מיום טוב הראשון של חג, שאף ההזכרה באה לרצות על המים (כמו שאמרו בבבלי תענית ד,ב: הזכרה ריצוי שאלה היא).

גדלים על המים בירושלמי סוכה ג,ה אמרו: כתיב "פרי עץ הדר"... אמר רבי תנחומא: תרגם עקילס (הגר): "הדר" – הידור (בלשון יווני קוראים למים 'הידור'), אילן שהוא גדל על פני המים... ואיזה זה? - זה אתרוג. ערבה גדלה על הנחל, כמו שנאמר (בענין ארבעת המינים): "ערבי נחל" (ויקרא כג,מ).

פרקליטים למים במשנה ראש השנה א,ב שנינו: בארבעה פרקים העולם נידון ...ובחג (חג הסוכות) נידונים על המים. בויקרא רבה ל,יג נאמר: רבי יהודה בשם רבי שמעון בן פזי פתח: "שמע בני וקח אמרי" (משלי ד,י). הרבה קיחות ציויתי אתכם בשביל לזכות אתכם. ...ועכשיו שאמרתי לכם: "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג,מ), כדי לזכות אתכם להוריד לכם מטר (שבחג נידונים על המים, וארבעת מינים הללו גדלים על המים), לכך נאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון" (דורש "ולקחתם לכם" – הלקיחה היא שלכם, לטובתכם ולהנאתכם).

דבר אחר (טעם אחר) – בדרך משל**: בשעה שהעבד משמש את רבו כל צרכו** (כאשר העבד משרת את אדונו כל הדרוש לו), הוא תובע פרסו ממנו (העבד דורש גמולו ושכרו מרבו) – והנמשל: כשישראל עובדים את ה' כראוי ומנסכים לפניו מים על גבי המזבח בשעת הקרבת התמיד של שחרית בחג הסוכות, הם מבקשים ממנו שייטיב להם ויוריד גשם (בעונתו), ולכן מתחילים להזכיר גבורות גשמים מיום טוב הראשון של חג, שבו מתחילים לנסך מים**.**

ניסוך המים בתוספתא סוכה ג,יח וראש השנה א,יב שנו: אמר רבי עקיבא: אמרה תורה ...הבא ניסוך המים בחג, שהוא פרק גשמים, כדי שיתברכו עליך גשמים. ובבבלי ראש השנה טז,א אמרו: תניא, אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא: ...ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג? - מפני שהחג זמן גשמי שנה הוא, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה.

משמש את רבו בבבלי ברכות ז,ב אמרו: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: גדול שימושה של תורה יותר מלימודה, שנאמר: "פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו" (מלכים ב ג), "למד" לא נאמר, אלא "יצק" - מלמד שגדול שימושה יותר מלימודה. ובילקוט שמעוני 'מלכים' א רמז ריד אמרו: אליהו עשה מזבח ועשה מקום כבית סאתים זרע, ואמר לתלמידיו: "מלאו ארבעה כדים מים" וגו' "ויאמר שנו וישנו" וגו'. וכי תעלה על דעתך שמשנים עשר כדי מים נתמלא כל המקום ההוא? אלא אמר לתלמידיו: מי שיש לו מים יבוא וייצוק על ידי. בא אלישע ויצק על ידיו ונעשו אצבעותיו כמעינות, עד שנתמלא כל המקום ההוא מים, שנאמר: "פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו".

הרי שמצאנו ששימוש ושירות את הרב קשורים ליציקת מים על המזבח (שהיא מעין ניסוך המים בחג), שלאחריה הוריד ה' גשם, כמסופר שם. • • • אמר לו רבי יהושע (לרבי אליעזר) – בדרך משל**: והלא משעה שהעבד משמש את רבו כל צרכו ורוח רבו נוחה הימינו** (רבו שבע רצון ממנו), הוא תובע פרנסתו (צריך לומר: פרסו) ממנו! – אין העבד דורש מרבו את גמולו בשעה שהוא משמש את רבו, כפי שאמר רבי אליעזר, אלא העבד דורש מרבו את גמולו לאחר ששימש את רבו, ויש לרבו נחת רוח ממעשיו שעשה. והנמשל: לאחר שישראל עבדו את ה' כראוי וניסכו לפניו מים בשבעת ימי חג הסוכות, ויש לה' נחת רוח ממעשיהם שעשו, הם מבקשים ממנו שייטיב להם ויוריד גשם, ולכן מתחילים להזכיר גבורות גשמים מיום טוב האחרון של חג**.** דבר אחר (טעם אחר) – בדרך משל**: אין העבד תובע פרסו אלא סמוך לפרסו –** אין העבד דורש מרבו את גמולו אלא סמוך לזמן שראוי לתת בו את גמולו ולא קודם לכן. והנמשל: אין ישראל מבקשים מה' שייטיב להם ויוריד גשם אלא סמוך לזמן הראוי לירידת גשמים, ולכן מתחילים להזכיר גבורות גשמים מיום טוב האחרון של חג, שמן החג ואילך זמן גשמים הוא. בשני הטעמים שאמר רבי יהושע הוא בא לחלוק על הטעם השני שאמר רבי אליעזר**.**

לשונו של הטעם השני שאמר רבי יהושע היא על פי לשון המשנה להלן: אין שואלים את הגשמים אלא סמוך לגשמים.

הקורבנות של יום טוב האחרון פרקליטים למים בפסיקתא דרב כהנא פרשה כח ובפסיקתא רבתי הוספה א פרשה ד נאמר: אמר רבי לוי: אמר הקב"ה לישראל: בניי, אותם הקורבנות שהכתבתי לכם בתורה היו זהירים בהם, שאין לכם פרקליט טוב לירידת גשמים יותר מן הקורבנות. לפיכך צריך הכתוב לומר: "ביום השמיני עצרת תהיה לכם" (במדבר כט,לה). ובקהלת רבה פרשה ז פסוק יד נאמר: רבי לוי: ...אמר הקב"ה: לא בראתי פרקליט טוב לגשמים כ[קורבנות] יום שמיני עצרת, הדא הוא דכתיב: "ביום השמיני עצרת" (במדבר כט).

לפי הפסיקתות, הקורבנות שמקריבים בשמיני עצרת הם פרקליטים לירידת גשמים, ולכן מתחילים להזכיר גבורות גשמים מיום טוב האחרון של חג, כדברי רבי יהושע. טעם זה בא לחלוק על הטעם הראשון שאמר רבי אליעזר.

בפסיקתא דרב כהנא פרשה כח ובפסיקתא רבתי הוספה א פרשה ד נאמר עוד: אמר רבי אלכסנדרי: למה הדבר דומה? - למלך שבאת לו שמחה, וכל שבעת ימי המשתה מטרונא מרמזת לבני פלטין ואומרת להם, עד שהמלך נוהג באלריא (חג רומי, שנהוגה בו שמחה) שלו תבעו / שאלו צורכיכם, וכיון שלא הבינו, כבשה אותם מטרונא עוד יום אחד עד שיתבעו צורכיהם מן המלך. כך כל שבעת ימי החג התורה מרמזת לישראל ואומרת להם, תבעו צורכיכם / שאלו מה' מטר. כיצד? - ביום השני: "ונסכיהם" (במדבר כט,יט), ביום השישי: "ונסכיה" (במדבר כט,לא), ביום השביעי: "כמשפטם" (במדבר כט,לג), מם יוד מם, מים (בקורבנות של כל ימי החג כתוב "ונסכה" "כמשפט", אבל ביום השני יש 'מ' יתרה, ביום השישי 'י' יתרה, וביום השביעי 'מ' יתרה, הרי 'מים'). וכיון שלא הבינו, כבשה אותם התורה עוד יום אחד, זה היום השמיני (שמתחילים לומר "מוריד הגשם"). לפיכך צריך הכתוב לומר: "ביום השמיני עצרת" וגו' (במדבר כט,לה).

טעמו של רבי אליעזר בבבלי תענית ב,ב אמרו: רבי אליעזר אומר מיום טוב הראשון של חג כו'. איבעיא להו: רבי אליעזר, מלולב גמר לה או מניסוך המים גמר לה? - תא שמע, דאמר רבי אבהו: לא למדה רבי אליעזר אלא מלולב. איכא דאמרי: רבי אבהו גמרא גמיר לה (רש"י: דרבי אליעזר לא למדה אלא מלולב), ואיכא דאמרי: מתניתא שמיע ליה (רש"י: דרבי אליעזר גמר מלולב). מאי היא? - דתניא: מאימתי מזכירים גבורות גשמים? - רבי אליעזר אומר: משעת נטילת לולב; רבי יהושע אומר: משעת הנחתו (רש"י: מיום שמברכים עליו באחרונה, דהיינו בשביעי). אמר רבי אליעזר: הואיל וארבעת מינים הללו (רש"י: שבלולב) אינם באים אלא לרצות על המים. כשם שארבעת מינים הללו אי אפשר להם בלא מים, כך אי אפשר לעולם בלא גשמים.

בירושלמי אמרו שני טעמים בדעתו של רבי אליעזר. לפי הטעם הראשון, שהובא גם בבבלי, רבי אליעזר למד מלולב. ואילו לפי הטעם השני, רבי אליעזר למד מניסוך המים. • • • ואומרים: תני – שנוי (שנו ברייתא): מאימתי מזכירים גבורות גשמים? - רבי ליעזר (אליעזר) אומר: משעת נטילת לולב – משעה שמתחילים ליטול את ארבעת המינים, שזהו ביום טוב הראשון של חג הסוכות**. רבי יהושע אומר: משעת הניחו –** משעה שגומרים ליטול את ארבעת המינים ומניחים אותם, שזהו ביום השביעי של חג הסוכות**.**

ואומרים: על דעתיה דהדין בתרייא (מילה זו היא שיבוש של: תנייא ברייא) – על דעתו של זה התנא החיצון (התנא ששנה את הברייתא), היא דעתיה דרבי ליעזר קדמייתא – היא דעתו של רבי אליעזר בראשונה (במשנה), היא דעתיה אחרייתא – היא דעתו של רבי אליעזר באחרונה (בברייתא), שדעתו בברייתא כדעתו במשנה, שמזכירים גבורות גשמים מיום טוב הראשון של חג**.** אבל מחלפא שיטתיה דרבי יהושע! – מוחלפת שיטתו של רבי יהושע (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר)! ומבארים את הסתירה: תמן (שם, במקום אחר, במשנה) הוא אמר: מזכירים גבורות גשמים מיום טוב האחרון – היום השמיני של חג הסוכות**, והכא** (וכאן, בברייתא) הוא אמר: מזכירים גבורות גשמים משעת הניחו – היום השביעי של חג הסוכות**!** ומיישבים את הסתירה: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי, בנו של רבי יונה): שכל היום כשר ללולב – כל היום כשר (ראוי) למצות נטילת לולב בחג הסוכות, ונמצא ששעת הנחתו של הלולב היא ביום השמיני של חג הסוכות, ולא ביום השביעי. הרי שדעתו של רבי יהושע בברייתא כדעתו במשנה, שמזכירים גבורות גשמים מיום טוב האחרון של חג**.**

הברייתא הזו הובאה גם בבבלי תענית ב,ב. לפי הבבלי שם ג,א, התנא ששנה את המשנה והתנא ששנה את הברייתא חלוקים בדעתו של רבי יהושע, שזה סבור, שדעתו שמזכירים מהיום השמיני של סוכות, וזה סבור, שדעתו שמזכירים מהיום השביעי של סוכות. הרי שבזה חלוק הבבלי על הירושלמי כאן.

הביטוי 'על דעתיה דהן / דהדין תנייא ברייא' מופיע בירושלמי חלה ד,ב ופסחים ז,א. 'תנייא ברייא' מופיע גם בירושלמי יומא ו,ו.

כל היום כשר ללולב במשנה סוכה ג,ט שנינו: לא נטל שחרית (את הלולב), ייטול בין הערביים, שכל היום כשר ללולב. וכן במשנה מגילה ב,ה שנינו: כל היום כשר ...לנטילת לולב. רבי מנא ציטט את המשנה בסוכה. • • • בבבלי תענית ב,ב הביאו את המשך הברייתא, וכך אמרו שם: רבי יהודה בן בתירה אומר: בשני בחג (הסוכות) הוא מזכיר ("מוריד הגשם", שמתחילים להזכיר). רבי עקיבא אומר: בשישי בחג הוא מזכיר. רבי יהודה אומר משום רבי יהושע: העובר לפני התיבה (שליח הציבור) ביום טוב האחרון של חג (בשמיני עצרת) - האחרון (המתפלל תפילת מוסף) מזכיר ("מוריד הגשם", שמתחילים להזכיר), והראשון (המתפלל תפילת שחרית) אינו מזכיר (גשם). ביום טוב הראשון של פסח - הראשון (המתפלל תפילת שחרית) מזכיר (גשם), והאחרון (המתפלל תפילת מוסף) אינו מזכיר (גשם, שפוסקים מלהזכיר). דעתו זו של רבי יהודה הובאה במשנה בפרקנו הלכה ב. לדעת רבי יהודה, מזכירים גבורות גשמים מתפילת מוסף של יום טוב האחרון של חג.

ושואלים (על רבי יהודה): ויזכיר (שליח הציבור) מבערב (בתפילת ערבית של יום טוב האחרון של חג)! – שהיום מתחיל מבערב (וככל הזכרה בתפילה מעין המאורע שצריך להזכיר מבערב). ומשיבים: לית כל עמא תמן – אין כל העם (הציבור) שם (בבית הכנסת), שבערב טרודים הם בהכנת צורכי יום טוב, ויש מהעם שאינם נכנסים לבית הכנסת, ואין ראוי שיהיו מתחילים להזכיר גשם אלא כשכל הציבור בבית הכנסת, משום החשיבות הגדולה של ירידת גשמים**.**

ושואלים עוד (על רבי יהודה): ויזכיר (שליח הציבור) בשחרית (בתפילת שחרית של יום טוב האחרון של חג)! – שבשחרית כל העם שם**.** ומשיבים: אף (הלא) הוא (זה שלא היה בבית הכנסת בערב) סבור (חושב, נדמה לו) שמא (אולי) הזכירו (הציבור) מבערב והוא הוי מדכר – והוא עלול להזכיר (לשנה האחרת מבערב, אם גם לשנה האחרת לא יהיה בבית הכנסת בערב ויתפלל בביתו, בעוד שהציבור לא יהיו מזכירים מבערב אלא בשחרית, והרי יחיד אינו יכול להזכיר גשם לפני שהזכיר הציבור, כאמור להלן בסמוך). מכיון דהוא חמי לון דלא מדכרין בקדמיתא ומדכרין באחריתא (במסירה מהגניזה: בתנייתא) – מכיון שהוא (זה שלא היה בבית הכנסת בערב) רואה אותם (את הציבור) שאין מזכירים בראשונה (בשחרית) ומזכירים באחרונה (במוסף), אף (הלא) הוא יודע שלא הזכירו מבערב – והוא לא יזכיר לשנה האחרת מבערב. משום כך מזכירים גבורות גשמים מתפילת מוסף**.**

ויזכיר מבערב בארץ ישראל בימי האמוראים שליח הציבור היה חוזר על התפילה בקול רם בערבית כמו בשאר התפילות. הפייטנים בארץ ישראל חיברו שבעתות (פיוטים לחזרת התפילה של שליח הציבור המשולבים בתפילות שבע של שבת וחג) ללילי שבת וחג. וזהו שאמרו: ויזכיר (שליח הציבור) מבערב (בחזרת תפילתו).

בבבלי תענית ג,א אמרו, שרבי יהודה חלוק על רבי יהושע, הן על דעתו במשנה והן על דעתו בברייתא. ונראה, שלדעת רבי יהושע (במשנה, ולפי הירושלמי גם בברייתא), מזכירים גבורות גשמים מתפילת ערבית של יום טוב האחרון של חג.

בשחרית במסכת סופרים יח,ו נאמר: ביום טוב (בשחרית) מאחרים לבוא (לבית הכנסת), שהם צריכים לתקן מאכלים של יום טוב.

הרי שגם בבוקר טרודים הם בהכנת צורכי יום טוב, כמו בערב, אלא שבבוקר מאחרים לבוא לבית הכנסת, ולכן בשחרית כל העם שם בבית הכנסת, שלא כמו בערב, שאין כל העם שם. משום כך, לא השיבו על השאלה: 'ויזכיר בשחרית!' מה שהשיבו על השאלה: 'ויזכיר מבערב!'.

ומספרים: אמר ליה – אמר לו (לרבי מנא) רבי חייה בר מרייא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, תלמידו של רבי יונה): הכין הוה רבי יונה אבוך הוי בה – כך היה רבי יונה אביך נושא ונותן (עוסק) בה (בהלכה זו, כמו שאתה נשאת ונתת (עסקת) בה). רבי חייא בר מרייא בא לשבח את רבי מנא, שיישב את הסתירה בדעתו של רבי יהושע והסביר את דבריו (מקומה של מימרה זו אינו כאן אלא לעיל לאחר דברי רבי מנא).

בלשון הזו אמר לו רבי חייה בר מרייא לרבי מנא גם בירושלמי עירובין ח,ט. • • •

ואומרים: אמר רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) בשם רבי פדת (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): אסור ליחיד להזכיר עד שיזכור (צריך לומר כמו במסירה מהגניזה: שיזכיר) שלוח ציבור. אמר רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): (במסירה מהגניזה נוסף: מה) וכי בשלוח ציבור הדבר תלוי?! – אלא יחיד אם רצה להזכיר מזכיר. אמר רבי מנא קומי – לפני רבי חגי: מה (מילת תמיהה), ופליג (=הוא פליג)? – וכי הוא (רבי סימון) חלוק? - אמר ליה – אמר לו (רבי חגי לרבי מנא): לא – אין רבי סימון חלוק**, דא דאת אמר** (במסירה מהגניזה: הדא דאתאמרא) – זו (המימרה) שאתה אומר (שנאמרה בשם רבי יהושע בן לוי): וכי בשלוח ציבור הדבר תלוי?! אלא יחיד אם רצה להזכיר מזכיר - בטל – המימרה הזו נאמרה בענין הזכרת טל. ביום טוב הראשון של פסח בתפילת מוסף מתחילים להזכיר טל ("מוריד הטל"), ויחיד המתפלל תפילת מוסף יכול להזכיר טל אף לפני שהזכיר שליח ציבור העובר לפני התיבה, שהתחלת הזכרת טל אינה תלויה בהזכרה של שליח ציבור, כי בטל אם רצה להזכיר כל ימות השנה מזכיר, כאמור להלן**. ודא דאת אמר** (במסירה מהגניזה: הדא דאתאמרא) – וזו (המימרה) שאתה אומר (שנאמרה בשם רבי פדת): אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר שלוח ציבור - בגשם – המימרה הזו נאמרה בענין הזכרת גשם. ביום טוב האחרון של סוכות בתפילת מוסף מתחילים להזכיר גשם ("מוריד הגשם"), ויחיד המתפלל תפילת מוסף אינו יכול להזכיר גשם רק לאחר שהזכיר שליח ציבור העובר לפני התיבה, שהתחלת הזכרת גשם תלויה בהזכרה של שליח ציבור**.**

ואומרים: קמון לצלותא – עמדו (הציבור) לתפילה (תפילת מוסף ביום טוב האחרון של חג), והיחידים מתפללים בלחש, ואחר כך שליח ציבור חוזר ומתפלל בקול רם, - כמי שהזכיר שלוח ציבור – אף לפני שהזכיר שליח ציבור גשם בחזרת תפילתו בקול רם, הרי זה כאילו כבר הזכיר שליח ציבור, ולכן היחידים יכולים להזכיר גשם בתפילתם בלחש, שכן תפילת היחידים היא כמו תפילת שליח הציבור. אבל יחיד המתפלל תפילת מוסף בינו לבין עצמו (שלא עם הציבור) אינו יכול להזכיר גשם רק לאחר שהזכיר שליח ציבור, וזהו מה שאמרו לעיל בגשם: אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר שליח ציבור.

עד שיזכיר שלוח ציבור יש ללמוד, שהזכרת גשם תלויה בשליח ציבור, מדברי רבי יהודה במשנה ובברייתא: העובר לפני התבה (שליח הציבור) ביום טוב האחרון של חג - האחרון (המתפלל תפילת מוסף) מזכיר (גשם). דברי הגמרא כאן, כמו דברי הגמרא לעיל ("ויזכיר מבערב" וכו'), נאמרו בשיטת רבי יהודה, שהלכה כמותו (להלן הלכה ב).

קמון לצלותא הלשון המצויה היא 'לעמוד בתפילה'. הלשון 'לעמוד לתפילה' האמורה כאן ('קמון לצלותא') מופיעה גם בירושלמי סנהדרין ב,ב: עומדין לתפילה. לפני תפילת מוסף ישב הציבור, ולקראת התפילה קם שליח הציבור ממקומו ועבר לפני התיבה והציבור נעמד.

[ואומרים (מימרה זו הושלמה על פי מסירה מהגניזה): אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: כשם ששליח ציבור – העובר לפני התיבה, חייב – להזכיר גשם בתפילת מוסף ביום טוב האחרון של חג, כך כל יחיד ויחיד – המתפלל, חייב – להזכיר גשם בתפילת מוסף ביום טוב האחרון של חג, ואין שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתם**.]**

במשנה ראש השנה ד,ה-ט שנו: סדר ברכות (של תפילת מוסף בראש השנה, שבה תוקעים): אומר אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכויות עם קדושת היום ותוקע, זכרונות ותוקע, שופרות ותוקע, ואומר עבודה והודאה וברכת כוהנים. העובר לפני התיבה (שליח ציבור) ביום טוב של ראש השנה - השני (זה שמתפלל תפילת מוסף) מתקיע (את התקיעות על סדר הברכות). כשם ששליח ציבור חייב (בתפילת מוסף של ראש השנה), כך כל יחיד ויחיד חייב. רבן גמליאל אומר: שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתם.

משנה זו נשנתה בענין תפילת מוסף של ראש השנה, הכוללת את הברכות של מלכויות, זכרונות ושופרות, שתוקעים עליהם. במשנה שם אמרו, ששליח ציבור אומר את הברכות בתפילת מוסף של ראש השנה, ועל זה אמרו שם, שכשם ששליח ציבור חייב, כך כל יחיד ויחיד חייב. אף בענין הזכרת גשם אמרו במשנה להלן, ששליח ציבור מזכיר גשם בתפילת מוסף של יום טוב האחרון של חג, ועל זה אמרו בירושלמי כאן, שכשם ששליח ציבור חייב, כך כל יחיד ויחיד חייב. • • • הסוגיה להלן הועתקה לכאן מירושלמי ברכות ה,ב. במשנה ברכות ה,ב שנינו: מזכירים גבורות גשמים ("מוריד הגשם") בתחיית המתים (בברכת תחיית המתים, שהיא הברכה השנייה שבתפילת שמונה עשרה).

מה הטעם שקבעו את הזכרת הגשמים בתחיית המתים? - ואומרים: כשם שתחיית המתים מביאה חיים לעולם – שהמתים קמים לתחייה**, כך ירידת** הגשמים מביאה חיים לעולם – שחיותו של העולם תלויה במים, ועוד, שעל ידי הגשמים גדלה התבואה, שממנה העולם חי וניזון. ולכן קבעו את הזכרת הגשמים בתחיית המתים**. רבי חייה בר בא** (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שמע לה מן הדא – שמע אותה (את ההלכה) מן זה (המקרא): "יחיינו מיומיים, ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו" (הושע ו,ב) – המקרא הזה רומז לתחיית המתים**, "ונדעה נרדפה לדעת את יי' כשחר נכון מוצאו**, ויבוא כגשם לנו**"** (שם ג) – הרי שהשוה הכתוב תחיית המתים לירידת הגשמים, ולכן קבעו את הזכרת הגשמים בתחיית המתים**.**

חיים לעולם ירידת הגשמים היא כעין תחיית המתים, מפני שכל הצמחים היבשים הנראים כגוועים בימות החמה חוזרים וניעורים לחיים על ידי הגשמים, וכל הזרעים הקבורים באדמה יוצאים וצומחים על ידי הגשמים. הרי שהגשמים מחיים את כל הבריאה, כמו תחיית המתים.

כתחיית המתים בבבלי ברכות לג,א אמרו: מזכירים גבורות גשמים בתחיית המתים. מאי טעמא? - אמר רב יוסף: מתוך ששקולה כתחיית המתים, לפיכך קבעוה בתחיית המתים. ובבראשית רבה יג,ו נאמר: רבי חייא בר אבא אמר: שקולה (ירידת גשמים) כנגד תחיית המתים. רבי אבא בריה דרבי חייא אמר: אף חכמים קבעוה בתחיית המתים. ובדברים רבה ז,ו נאמר: רבנן אמרי: גדולה ירידת גשמים שהיא שקולה כתחיית המתים. מניין? - שנאמר: "ויבוא כגשם לנו כמלקוש יורה ארץ", מה כתיב קמיה? "יחיינו מיומיים" (שם), לפיכך קבעוה בתחיית המתים, שהיא שקולה כנגדה.

רמז לתחיית המתים בספרי 'דברים' פסקה שכט נאמר: זה אחד מארבע הבטחות שניתן להם רמז לתחיית המתים: "יחיינו מיומים" (הושע ו,ב). ובמדרש תנאים לדברים לב,לט נאמר: זה אחד מעשרה דברים שיש בהם רמז לתחיית המתים: "יחיינו מיומיים, ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו" (הושע ו,ב).

גבורות גשמים בבבלי תענית ב,א אמרו: מאי גבורות גשמים? - אמר רבי יוחנן: מפני שיורדים בגבורה. לפי רבי יוחנן, תיקנו חכמים להזכיר גבורות גשמים בברכה שנייה של תפילה, משום שתיקנו להזכיר בברכה שנייה את גבורותיו של הקב"ה, וירידת גשמים היא מגבורותיו של הקב"ה. • • •

כתיב – כתוב (בענין מעשי אליהו הנביא): "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב, חי יי' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו, אם יהיה השנים האלה טל ומטר, כי אם לפי דברי" (מלכים א יז,א) – אליהו נשבע לאחאב, שלא יהיה בשנים האלה טל ומטר, ותבוא בצורת, בגלל פשעי אחאב. ולא נזכר שם עוד הטל, אלא הגשם בלבד**.** ואומרים: רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר: רבי יוסה (צריך לומר כבמקבילה בברכות: רבי יסה. ובמסירה מהגניזה: רבי יסא) ורבנין – רבי יסה (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) וחכמים (חלוקים בדבר זה, ואין יודעים מי אמר זאת ומי אמר זאת). חד אמר – אחד (מהם) אמר**, בין על הטל בין על המטר נשמע לו** – ה' קיבל את דברי אליהו בין על הטל ובין על הגשם, ששניהם נעצרו מלרדת**. וחורנה אמר** – והאחר אמר**, על המטר נשמע לו ועל הטל לא נשמע לו** – ה' קיבל את דברי אליהו על הגשם, אבל לא קיבל את דבריו על הטל, שהגשם נעצר, אבל הטל לא נעצר, כי אי אפשר לעולם בלא טל**.**

המונח "חד אמר... וחורנה אמר..." נאמר בלשון יחיד, למרות שצד אחד במחלוקת הם רבנין, אלא שהושגר המונח לכאן (אשגרת מינוח).

"חי ה' אלוהי ישראל" בירושלמי נדרים יא,א אמרו: רבי יוחנן אמר: בין לנדרים בין לשבועות הזקן (החכם) מתיר, ורבי שמעון בן לקיש אמר: לנדרים הזקן מתיר ולשבועות אין הזקן מתיר. ואתייא דרבי שמעון בן לקיש כהדא דאיסי (רבי אסי). חד בר נש אתא מישרי נדרא קומי (אדם אחד בא להתיר נדרו לפני) רבי יוסי (צריך לומר: אסי). מתעטף ויתיב ליה (התעטף וישב לו רבי אסי, כי אין נשאלים נדרים אלא עטופים ויושבים). אמר ליה: מה אשתבעת? - אמר ליה: איפופי ישראל, לא עללה לביתי (נדרתי באלוהי ישראל, שלא תיכנס אשתי לביתי). - אמר ליה: איפופי ישראל, ולא עללה לבייתך (נדרת באלוהי ישראל, ולכן לא תיכנס אשתך לביתך, שהנודר בלשון זו, הרי זו שבועה, ואין נזקקים להתיר שבועות).

ובבבלי נדרים כב,ב אמרו: אמר רבי אסי: אין נזקקים לאלוהי ישראל (להתיר לו נדרו, לפי שנדר חמור הוא, כיון שהזכיר שם שמים)... ההוא דאתא לקמיה דרב אסי, אמר ליה: במאי נדרת? - אמר ליה: באלוהי ישראל. - אמר ליה: אי נדרת במוהי שהיא כינוי בעלמא (מוהי היא כינוי לשבועה, כמו ששנינו במשנה נדרים א,ב) לא מזדקיקנא לך (שחל עליו איסור שבועה, ורבי אסי סבור, שלכתחילה אין נזקקים לשבועה), באלוהי ישראל מזדקיקנא לך?! (בתמיהה (כך גרס ר"ן)). ...אמר רבא אמר רב נחמן: הלכתא: נזקקים לאלוהי ישראל.

לפי רבי אסי, הנשבע באלוהי ישראל - שבועה חמורה היא. ייתכן שרבי אסי הוא שאמר, בין על הטל בין על המטר נשמע לו, שהרי אליהו נשבע באלוהי ישראל, וכיון ששבועה חמורה היא, נשמע לו ה' על שניהם, ולא הותרה שבועתו של אליהו לאחר מכן אלא משום שהיו צריכים לטל ולמטר. • • • ואומרים: מאן דאמר – מי שאמר**, על המטר נשמע לו ועל הטל לא נשמע לו, מן הדין קרייא** – מן המקרא (הפסוק) הזה (למד את דבריו): "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה" (מלכים א יח,א) – כך נצטוה אליהו על ידי ה' בשנה השלישית של עצירת הגשמים. ולא הזכיר ה' טל, הרי שהטל לא נעצר**.**

בבבלי תענית ג,א אמרו: טל מנלן דלא מיעצר? - דכתיב: "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב חי ה' אלוהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי" (מלכים א יז), וכתיב: "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה" (מלכים א יח). ואילו טל לא קאמר ליה (רש"י: 'ואתנה טל ומטר', אלא מטר בלבד), מאי טעמא - משום דלא מיעצר (רש"י: טל לעולם, ואפילו באותן שנים).

ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'תולדות' סימן יט ובאגדת בראשית פרק מד נאמר: את מוצא, אפילו צדיק שבצדיקים אינו שולט בטל, אלא הקב"ה בעצמו. רצונך לידע, בשעה שעמד אליהו ונשבע ואמר: חי ה' אלוהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר (מלכים א יז,א), ולא שמע לו הקב"ה, אלא היה הטל יורד. מניין? - שכן הוא אומר לאליהו: לך הראה אל אחאב ואתנה מטר (מלכים א יח,א), 'ואתנה טל ומטר' לא נאמר, אלא 'ואתנה מטר', מכאן שהיה הטל יורד כל אותם הימים, להודיעך שאין אדם שולט בטל אלא הקב"ה. • • • ושואלים: מאן דאמר – מי שאמר**, בין על הטל בין על המטר נשמע לו, איכן הותר נדרו של טל?** – היכן התיר ה' את שבועתו של אליהו על הטל? שהרי נשבע אליהו שלא ירד טל, וה' קיבל את דבריו על הטל, והיה ה' צריך לומר שירד טל ובכך להתיר את שבועתו של אליהו על הטל, כשם שאמר ה' שירד גשם ובכך התיר את שבועתו של אליהו על הגשם, שכן שבועה אינה בטלה אלא על ידי התרה (קבלת התר מהחכם, שהוא ה' בענין שבועתו של אליהו).

מי שאמר, שעל הטל לא נשמע לו, לא חלה שבועתו של אליהו על הטל כלל, ולא היה צריך להתיר אותה.

במקומות שבהם נזכר נדר באלוהי ישראל, כמו כאן, קוראים לשבועה נדר, אף על פי שהלשון "באלוהי ישראל" אינו לשון נדר אלא לשון שבועה (ראה ר"ן בבבלי נדרים ח,א).

ומשיבים (תשובה אחת): אמר רבי תנחום אדרעיא (מהיישוב אדרעי בגליל העליון (יהושע יט,לז)): סברין מימר – חשבו (חכמים) לומר**, נדר שהותר מכללו** (יש גורסים: מקצתו) הותר כולו – הנודר נדר הכולל כמה דברים, אם הותר הנדר לגבי קצת מהדברים, הרי הותר בכך הנדר כולו, ושוב אינו תופס גם לגבי הדברים האחרים. ואף בענין שבועתו של אליהו, שנשבע שבועה על הטל ועל הגשם כאחד, כיון שהותרה שבועתו לגבי הגשם, הותרה גם לגבי הטל, ולכן לא היה צריך ה' להתיר את שבועתו של אליהו על הטל**.**

במשנה נדרים ט,ו שנינו: בא רבי עקיבא ולימד, שהנדר שהותר מקצתו, הותר כולו. ובירושלמי נדרים א,א אמרו: "ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל,ג), מיכן לנדר שבטל מקצתו בטל כולו (דרשו את הכתוב בענין נדר ושבועה, שאם הנדר חל ככל היוצא מפיו - יעשה אותו, ואם אי אפשר לנדר לחול כולו אלא מקצתו - בטל כולו).

נראה, שעיקר שבועתו של אליהו היה הגשם, והטל היה טפל לו, וממילא אם הותר העיקר - נפל הטפל.

ומשיבים עוד (תשובה שנייה): אית דבעי מימר – יש שרוצה לומר**,** שהתיר ה' את שבועתו של אליהו על הטל בבנה של צרפית – במעשה של בנה של האלמנה בצרפת, שליד צידון, שהחיה אליהו את בנה, כפי שמבארים להלן**,** שנאמר: "ויקרא אל יי' ויאמר, יי' אלהיי, הגם על האלמנה אשר אנכי מתגורר עמה הרעתה להמית את בנה" (מלכים א יז,כ) – אליהו התפלל אל ה', שהביא רעה על האלמנה והמית את בנה**. אמר רבי יודה** (יהודה) בן פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) – בדרך משל**:** למה הדבר דומה? - לאחד שגנב נרתיקו (תיק) של רופא, עם (בשעה, בעוד) כשהוא (הגנב) יוצא (מבית הרופא) נפצע בנו (של הגנב), חזר (הגנב) אצלו (אצל הרופא) ואמר לו: אדוני הרופא, רפא את בני. אמר לו (הרופא לגנב): לך והחזר את הנרתיק שכל מיני רפואות נתונין בו, ואני מרפא את בנך. כך (באופן כזה הוא הנמשל) אמר לו הקב"ה לאליהו – שהתפלל אל ה' שיחייה את בנה המת של האלמנה**: לך והתר נדרו של טל** – השבועה שנשבעת שלא יהיה טל**,** מפני שאין המתים חיים אלא בטללים – הקב"ה מחיה מתים על ידי טל**, ואני מחיה בנה של צרפית** – ומכיון שבנה המת של האלמנה קם לתחייה, הרי שקודם הותרה שבועתו של אליהו על הטל**.**

אף על פי שהותרה שבועתו של אליהו על הטל, לא הותרה על הגשם, עד שאמר לו ה': "ואתנה מטר", ואין אומרים כאן: נדר שהותר מקצתו, הותר כולו, שכיון שעיקר שבועתו של אליהו היה הגשם, והטל היה טפל לו, לכן, אם הותר הטפל - לא נפל העיקר. ואפשר, שמי שרוצה לומר, שהותרה שבועתו של אליהו על הטל בבנה של צרפית, בא להשיב אפילו לפי מי שאמר, שנדר שהותר מקצתו, לא הותר כולו.

אני מחיה בנה של צרפית במלכים א יז,כ-כב נאמר: "ויקרא אל ה' ויאמר, ה' אלוהי, הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה. ויתמודד על הילד שלש פעמים, ויקרא אל ה' ויאמר, ה' אלוהי, תשוב נא נפש הילד הזה על קרבו. וישמע ה' בקול אליהו, ותשוב נפש הילד על קרבו ויחי". הרי שקרא אליהו אל ה' שתי פעמים, ולא הזכיר הכתוב מה השיבו ה' בראשונה אלא מה השיבו בשנייה. לפי האמור בירושלמי כאן, השיבו ה' בראשונה, שיתיר את שבועתו על הטל. ולאחר שהתיר שבועתו, קרא אליהו בשנייה אל ה', וביקש שיחייה את בנה של הצרפית, וה' שמע בקולו והחיה את הבן, כאמור בכתוב.

בבבלי סנהדרין קיג,א אמרו: "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב חי ה' אלוהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי" (מלכים א יז), בעא רחמי אאקלידא דמטרא (מפתח של מטר), יהב ליה, וקם ואזל. "ויהי מקץ ימים וייבש הנחל כי לא היה גשם בארץ" (מלכים א יז), כיון דחזא הקב"ה דאיכא צערא בעלמא כתיב: "ויהי דבר ה' אליו לאמור קום לך צרפתה" (רש"י: לגלגל הדבר שיחזיר לו מפתח של מטר, כדמפרש ואזיל). וכתיב: "ויהי אחר הדברים האלה חלה בן האישה בעלת הבית" (מלכים א יז), בעא רחמי למיתן ליה אקלידא דתחיית המתים, אמר ליה הקב"ה: שלושה מפתחות לא נמסרו ביד שליח: של חיה (יולדת), ושל גשמים, ושל תחיית המתים (רש"י: על כל האוצרות של הקב"ה יש מפתחות, ונמסרו ביד שליחים הממונים, אבל שלושה מפתחות יש לו בידו, שלא מינה שליח עליהם), (ואמר הקב"ה לאליהו: אותם שלושה מפתחות עיכבתי בידי, ולא מיניתי שליח עליהם, אלא אותך עשיתי ממונה על אחד מהם, ועתה אם תשאל מפתח שני) יאמרו: שניים ביד תלמיד ואחד ביד הרב! אייתי לי האי (מפתח של מטר) ושקול האי (מפתח של תחיית המתים). מיד כתיב: "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר" (מלכים א יח) (רש"י: ולא כתיב 'ותן מטר').

לפי הירושלמי, הקב"ה החיה את בן האלמנה בטל. ואילו לפי הבבלי, אליהו החיה את בן האלמנה, לאחר שנמסר לו מפתח של תחיית המתים.

אף המדרשים חלוקים בדבר. יש מדרשים שנאמר בהם, שאליהו החיה את בנה של הצרפית. ויש מדרשים שנאמר בהם, שהקב"ה החיה את בנה של הצרפית על ידו של אליהו.

מפתחות בידו של הקב"ה בדברים רבה ז,ו נאמר: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים" - מהו 'יפתח'? - שלושה מפתחות בידו של הקב"ה ואין בריה שולטת עליהם, לא מלאך ולא שרף, ואלו הם: מפתח של תחיית המתים ומפתח של עקרות ומפתח של גשמים. ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'ויצא' סימן טז נאמר: אמר רבי יוחנן: ארבעה מפתחות ביד הקב"ה ולא מסר אותם לבריה בעולם, ואלו הם: מפתח של גשמים, ומפתח של כלכלה, ומפתח של קברות, ומפתח של עקרות. ולכשהוצרכו מסרם הקב"ה לצדיקים, מפתח של גשמים מסר לאליהו, שנאמר: "אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי" (מלכים א יז,א)... ומניין שלא מסרם הקב"ה לבריה בעולם, אלא הוא בעצמו פותח אותם? - מפתח של גשמים, שנאמר: "יפתח ה' לך" (דברים כח,יב)... • • • הקב"ה רמז בדבריו לאליהו, שהוא עתיד להחיות מתים בטל. ושואלים: ומנין שאין המתים חיים אלא בטללים? ומשיבים: (במסירה מהגניזה נוסף: מן הדין קריה – מן המקרא הזה) שנאמר (בתפילה נבואית לתחיית המתים): "יחיו מתיך, נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך, וארץ רפאים תפיל" (ישעיהו כו,יט) – המתים יתעוררו לתחייה על ידי הטל שבו יחייה ה' אותם**.** ושואלים: מהו "וארץ רפאים תפיל"? – מה פירוש המילים האלו שבסוף הפסוק? - ומשיבים: אמר רבי תנחום אדרעייא: מתרגמים: וארעא תפקידה תפלט – והארץ את פיקדונה תקיא ותוציא, שהארץ תוציא ('תפיל') מקרבה את המתים ('רפאים') המופקדים וקבורים בה (יש לקרוא כך: 'וארץ - רפאים תפיל', כי המילה 'וארץ' מוטעמת בטעם מפסיק, והמילה 'רפאים' מוטעמת בטעם מחבר למילה 'תפיל').

בפרקי דרבי אליעזר פרק לג נאמר: לעתיד לבוא הקב"ה מוריד טל ומחייה את המתים, שנאמר: "יחיו מתיך נבלתי יקומון", "יחיו מתיך" - אלו ישראל שמתו בטוחים על שמו, "נבלתי יקומון" - אלו הגויים שהם כנבלת בהמות שיקומו לפני הדין אבל לא יחיו, "הקיצו ורננו שוכני עפר" - אלו הצדיקים שהם שוכני עפר ארץ, "כי טל אורות טלך" - אין לצדיקים אלא טל אורות, והוא נותן רפואות לארץ, שנאמר: "וארץ רפאים תפיל", ומה הוא? - אמר רבי תנחום: אדמא תפקידתא תפלוט (הארץ תפלוט את הטל ('רפאים' - רפואות) המופקד בה, שיעלה הטל מן הארץ שלא כדרכו, בשביל טובתם של ישראל, ויחייה את המתים).

מכיון שאין המתים חיים אלא בטללים, לכן קבעו חכמים להזכיר טל בברכת תחיית המתים. • • •

מה הטעם שעל הטל לא נשמע לו ה' לאליהו? - ואומרים (טעם אחד): אמר רבי יעקב דכפר חנן (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי. היישוב כפר חנן זהה כנראה עם כפר חנניה בגליל) בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כך אמר לו הקב"ה לאליהו: בשעה שעשה אברהם זקינם (של ישראל (הגרסה בילקוט שמעוני מלכים א רז: זקנך)) את רצוני, נשבעתי לו שאיני מזיז (במסירה מהגניזה: מונע) טל מבניו (מישראל) לעולם – ובגלל שבועה זו שנשבע ה' לאברהם לא נשמע ה' לאליהו על הטל**. מה טעם?** – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "נשבע יי' ולא ינחם אתה כהן לעולם" (תהילים קי,ד) – חכמינו דרשו את המזמור הזה על אברהם אבינו, ונשבע ה' לאברהם ואינו עתיד לחזור בו משבועתו**, וכתיב תמן** – וכתוב שם (בפסוק שלפניו): "לך טל ילדותיך" (תהילים קי,ג) – ה' אמר לאברהם, שבשלו ובזכותו יהיה תמיד הטל לילדיו (לבניו), והשבועה שנשבע ה' מוסבת אף על הטל שנזכר בפסוק הקודם**.**

אין נשבעים לבטל את המצוות, כי אדם מושבע ועומד מהר סיני לקיים אותן, ולכן לא חלה שבועה על המצוות, משום שאין שבועה חלה על שבועה. מטעם זה לא חלה שבועתו של אליהו שלא ירד טל על שבועתו של ה' שירד טל לעולם.

עשה אברהם רצוני לפי כמה מדרשים, עשה אברהם את רצונו של ה', כשעקד את יצחק בנו על גבי המזבח (להלן ב,ד; מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא ד'ויהי בשלח' פרשה א; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות יד,ו; בראשית רבה נה,ח; שם נו,י; ועוד).

אבל במדרש שמואל פרשה ב נאמר: אמרה חנה לפני הקב"ה: ריבון העולמים, אברהם עשה רצונך ונתת לו בן למאה שנים. ובמדרש אגדה בראשית כב,יח נאמר: "עקב אשר שמעת בקולי" - בקולו של הקב"ה. מכאן אתה למד, שבן שלוש שנים הכיר אברהם בקולו של הקב"ה וידע בוראו, לפי שלא היה אלא קע"ה שנים ועשה רצון הקב"ה קע"ב שנים כמנין "עקב".

"לך טל ילדותך" בבראשית רבה לט,יב נאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" - הגשמים והטללים (יורדים לעולם) בזכותך.

ואומרים עוד (טעם שני): אמר רבי יודה בר פזי: כך אמר לו הקב"ה לאליהו: בדייתיקי (בשטר צוואה) נתתיו (את הטל) לאביהם (ליעקב, אביהם של ישראל) – הגרסה במסירה מהגניזה: בדיתיקי נתתיו לאביהם מתנה. והגרסה במקבילה בירושלמי ברכות ובילקוט שמעוני: בדייתיקי נתתיו לאביהם (ואין לגרוס: לאברהם), במתנה נתתיו לו**,** שנאמר: "ויתן לך האלהים מטל השמים" וגו' (בראשית כז,כח) – כך בירך יצחק את יעקב, שייתן לו ה' במתנה את הטל. ובגלל מתנה זו שנתן ה' ליעקב לא נשמע ה' לאליהו על הטל, שאין ה' יכול לחזור בו, כיון שניתן הטל בדייתיקי**.**

בבראשית רבה עה,ח נאמר: כל הברכות שבירך יצחק את יעקב כנגדן בירכו הקב"ה מלמעלה. יצחק בירכו: "וייתן לך האלוהים מטל השמים" (בראשית כז,כח), והקב"ה בירכו בטל...

לפי ויקרא רבה יט,ב, התורה הכתובה היא דייתיקי. מכיון שנכתב בתורה: "וייתן לך האלוהים מטל השמים", הרי שניתן הטל ליעקב בדייתיקי.

ואומרים עוד (טעם שלישי): אמר רבי שמואל בר נחמן (בר נחמני, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): בשעה שישראל באין לידי עבירות ומעשים רעים – נכשלים בעבירות ובמעשים רעים**, הגשמים נעצרין, והן מביאין להן זקן אחד** (הגרסה בילקוט שמעוני: ...עבירות ומעשים רעים, והגשמים נעצרים, הם מביאים...), כגון רבי יוסי הגלילי (תנא בדור השלישי), והוא מפגיע (מתפלל) בעדם, ומיד הגשמים יורדין (בזכותו). אבל הטל אינו יורד בשביל (ילקוט שמעוני: בזכות) בירייה (אדם) – ואף אם ישראל חוטאים, אין הטל נעצר**. מה טעם?** – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "כטל מאת ה' כרביבים עלי עשב אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם" (מיכה ה,ו) – ירידת הטל מסורה בידי שמים בלבד, ואינה תלויה בידי אדם. הרי שכשחוטאים ישראל, הגשמים נעצרים, אבל הטל אינו נעצר, ולכן על המטר נשמע לו ה' לאליהו ועל הטל לא נשמע לו.

העבירות שבגללם הגשמים נעצרים נמנו בירושלמי להלן ג,ג ובבבלי תענית ז,ב ו-ח,ב ובעוד מקומות.

הטל יורד בזכות ישראל בבראשית רבה סו,ב ובשיר השירים רבה ז,א נאמר: רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי: אומה (ישראל) שכל טובה שהיא באה לעולם אינה באה אלא בזכותה. הגשמים אינם יורדים אלא בזכותה, שנאמר: "יפתח ה' לך... לתת מטר ארצך" (דברים כח,יב), "לך" - בזכותך. הטללים אינם יורדים אלא בזכותה, שנאמר: "וייתן לך האלוהים מטל השמים" (בראשית כז,כח), "לך" - בזכותך. ובדברים רבה ז,ז נאמר: "יפתח ה' לך" - רבנן אמרי: אמר הקב"ה לישראל, בני, כל הטובות שבאות לעולם בזכותכם הן באות, כיצד? - הטל אינו יורד אלא בזכותכם, מניין? - שנאמר: "וייתן לך האלוהים מטל השמים", המטר אינו יורד אלא בזכותכם, מניין? - שנאמר: "יפתח ה' לך...". ובמדרש אגדה בראשית כח,יד נאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" - שאין העולם מתקיים וגשמים וטללים לברכה אין יורדים אלא בזכות ישראל.

לפי המדרשים האלה, אף הטל יורד בזכות ישראל, שלא כדברי רבי שמואל בר נחמני כאן.

הטל נעצר בבבלי תענית ז,ב אמרו: אמר רבי אמי: אם ראית דור שהשמים קהים עליו כברזל מלהוריד טל ומטר - בשביל מעשיהם שהם מקולקלים. ובבבלי שבת לב,ב אמרו: בעוון ביטול תרומות ומעשרות שמים נעצרים מלהוריד טל ומטר.

ובעוד מקומות נמנו עבירות שבגללם השמים נעצרים מלהוריד טל ומטר. לפי המאמרים האלה, אם ישראל חוטאים, אף הטל נעצר, שלא כדברי רבי שמואל בר נחמני כאן.

בבבלי תענית ג,ב אמרו: וכי מאחר דלא מיעצר (טל), אליהו אשתבועי (שלא יהיה טל) למה ליה? (רש"י: הא לא נעצר) - הכי קאמר ליה (אליהו לאחאב): אפילו טל דברכה (רש"י: שיצמיח שום צמח) נמי לא אתי.

לפי הבבלי, טל של ברכה נעצר, אבל טל שאינו של ברכה אינו נעצר. הרי שאפשר לומר, שרבי שמואל בר נחמני כאן דיבר בטל שאינו של ברכה, ואילו המדרשים והמאמרים שהובאו דיברו בטל של ברכה. וזהו שדקדקו במדרש אגדה בראשית לומר: טללים לברכה אין יורדים אלא בזכות ישראל.

והוא מפגיע בעדם בירושלמי ברכות ד,א (ועוד) נאמר: אין פגיעה אלא תפילה, כמה דתימר: "יפגעו נא בה' צבאות" (ירמיהו כז,יח), ואומר: "ואל תישא בעדם רינה ותפילה ואל תפגע בי" (ירמיהו ז,טז). ובבבלי תענית ז,ב אמרו: אמר רבי אמי: אין הגשמים נעצרים אלא בשביל גזל, שנאמר: "על כפיים כיסה אור" (איוב לו) - בעוון כפיים כיסה אור, ואין כפיים אלא גזל, שנאמר: "ומן החמס אשר בכפיהם" (יונה ג), ואין אור אלא מטר, שנאמר: "יפיץ ענן אורו" (איוב לז). מאי תקנתם? - ירבו בתפילה, שנאמר: "ויצו עליה במפגיע" (איוב לו), ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תישא בעדם רינה ותפילה ואל תפגע בי" (ירמיהו ז).

הרי שמצאנו לשון פגיעה לגבי תפילה על עצירת גשמים.

רבי יוסי הגלילי ראוי להתפלל ולהיענות בויקרא רבה לד,יד סיפרו: בימיו של רבי תנחומא נצטרכו ישראל למטר. באו אליו ואמרו לו: רבי, גזור תענית שירד מטר. גזר תענית פעם ראשונה ושנייה ולא ירדו גשמים. בשלישית נכנס ודרש, אמר להם: כל העם יחלקו צדקה. עמד איש אחד ולקח ממה שהיה לו בביתו ויצא לחלק בשוק. פגעה בו גרושתו, אמרה לו: זכה בי (תן לי צדקה), שמן היום שיצאה אותה אישה מביתך לא ראתה טובה. כיון שראה אותה ערומה ובצרה גדולה, נתמלא עליה רחמים ונתן לה, על שום "ומבשרך לא תתעלם"... באותה שעה הגביה רבי תנחומא פניו לשמים ואמר: ומה זה, שהוא בשר ודם ואכזרי, ואין מזונותיה עליו, כיון שראה אותה ערומה ובצרה גדולה, נתמלא עליה רחמים ונתן לה, אנו, שאנו בניך בני בחוניך, בני אברהם יצחק ויעקב, ומזונותינו עליך, על אחת כמה וכמה. באותה שעה ירדו גשמים ונתרווח העולם.

בויקרא רבה שם (וכן בירושלמי כתובות יא,ג ובבראשית רבה יז,ג) סיפרו, שרבי יוסי הגלילי היתה לו אישה רעה (שהיתה בת אחותו) וגירשה, והלכה ונישאה, ורבי יוסי הגלילי זן ופרנס אותה ואת בעלה כל ימי חייהם, על שום שכתוב: "ומבשרך לא תתעלם" (ישעיהו נח,ז) - זו גרושתו. בשל מעשהו זה, שריחם על גרושתו, היה רבי יוסי הגלילי ראוי להתפלל ולהיענות, וירדו גשמים בזכותו, כמו שירדו גשמים בזכותו של אותו איש בימיו של רבי תנחומא. בכך התקיים ברבי יוסי הגלילי המשכו של הכתוב: "אז תקרא וה' יענה, תשווע ויאמר הנני" (ישעיהו נח,ט).

בבבלי יבמות סב,ב אמרו: תנו רבנן: האוהב את שכניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו - עליו הכתוב אומר: "אז תקרא וה' יענה תשווע ויאמר הנני" (ישעיהו נח) (רש"י: לעיל מיניה כתיב: "הלא פרוס לרעב לחמך" וגו' "כי תראה ערום וכיסיתו" - היינו מלוה סלע לעני בשעת דוחקו, "ומבשרך לא תתעלם" - היינו אוהב את שכניו שהם כקרוביו ומקרב את קרוביו ונושא את בת אחותו).

לפי זה, היה רבי יוסי הגלילי ראוי להתפלל ולהיענות, משום שנשא את בת אחותו.

בכמה מקומות נמנה רבי יוסי הגלילי עם ארבעה זקנים. לכן הוא מכונה כאן 'זקן אחד'. • • •

בימות הגשמים מזכירים גשם ("מוריד הגשם"), ובימות החמה מזכירים טל ("מוריד הטל"). ואומרים: אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בשם רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): היה עומד בגשם – אם אדם נמצא בימים שמזכירים גשם (בימות הגשמים), והזכיר הזכרה של טל – שאמר בתפילה "מוריד הטל", ולא אמר "מוריד הגשם", אין מחזירין אותו – אינו צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הגשם". היה עומד בטל – אם אדם נמצא בימים שמזכירים טל (בימות החמה), והזכיר הזכרה של גשם – שאמר בתפילה "מוריד הגשם", ולא אמר "מוריד הטל", מחזירין אותו – צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הטל".

רבי חנינא אמר, שאם היה עומד בטל והזכיר של גשם, מחזירים אותו. ושואלים: והא תני – והרי שנוי (שנו ברייתא): בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר – אינו חייב לומר בתפילה "מוריד הטל" ו"משיב הרוח" (כל ימות השנה), אבל אם רצה להזכיר מזכיר – יכול לומר בתפילה "מוריד הטל" ו"משיב הרוח". הרי שאינו חייב לומר "מוריד הטל", שלא כרבי חנינא שאמר, שאם לא אמר "מוריד הטל" בימות החמה, צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הטל"! ומשיבים: לא דמי ההוא דמיקל (יש גורסים: דמצלי ומיקל) להוא (לההוא) דלא מצלי ולא מיקל – אינו דומה זה שמתפלל ומזלזל לזה שאינו מתפלל ואינו מזלזל. מי שהזכיר בתפילה בימות החמה גשם, זלזל בה', משום שאמר שה' מוריד גשם, בעוד שבימות החמה ה' אינו מוריד גשם (בארץ ישראל), ולכן צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הטל", ובכך יתקן מה שקלקל. אבל מי שלא הזכיר בתפילה בימות החמה לא טל ולא גשם, לא זלזל בה', משום שלא אמר שה' מוריד גשם, ולכן אינו צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הטל", כי אינו חייב לומר בתפילה "מוריד הטל".

רבי חנינא אמר, שאם היה עומד בגשם והזכיר של טל, אין מחזירין אותו. ושואלים: והא תני – והרי שנוי (שנו ברייתא בתוספתא ברכות ג,ט): אם לא שאל (ביקש) את הגשמים בברכת השנים (הברכה התשיעית שבתפילת שמונה עשרה), או שלא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים (הברכה השנייה שבתפילת שמונה עשרה), מחזירין אותו – צריך לחזור ולהתפלל כדי לשאול ולהזכיר גשם. הרי שחייב לומר "מוריד הגשם" בימות הגשמים, שלא כרבי חנינא שאמר, שאם לא אמר "מוריד הגשם" בימות הגשמים, אינו צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הגשם"! ומשיבים: בהוא (בההוא) דלא אדכר (ב"שרידי הירושלמי" בברכות: ההוא בדלא אדכר) לא טל ולא מטר – הברייתא מדברת בזה שלא הזכיר בתפילה בימות הגשמים לא טל ולא גשם, ולכן צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הגשם", כי בימות הגשמים חייב לומר בתפילה "מוריד הגשם". אבל מי שהזכיר בתפילה בימות הגשמים טל, אינו צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הגשם", שלא זלזל בה', אלא שיבחו, משום שגם בימות הגשמים ה' מוריד טל**.**

בבבלי תענית ג,א אמרו: תנא: בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר, ואם בא להזכיר - מזכיר. מאי טעמא? - אמר רבי חנינא: לפי שאינם נעצרים (רש"י: שאלמלא הם, אין העולם מתקיים). ושם ג,ב אמרו: אמר רבי חנינא: בימות החמה (מפסח ועד החג), אמר "משיב הרוח" - אין מחזירים אותו (רש"י: דבלאו הכי לא מיעצר), אמר "מוריד הגשם" - מחזירים אותו (רש"י: דמיעצר, וכיון דבעא אמיטרא, לא התפלל תפילתו כהוגן, וחוזר לראש הברכה ואומרה בלא "מוריד הגשם", לפי שהגשמים בקיץ סימן קללה הם, מפני הקציר). בימות הגשמים, לא אמר "משיב הרוח" - אין מחזירים אותו, לא אמר "מוריד הגשם" - מחזירים אותו.

דברי רבי חנינא בירושלמי ובבבלי אחד הם, אלא שבבבל היו מזכירים רוח וגשם בימות הגשמים, וטל לא היו מזכירים לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, ולכן בבבלי שינו את דברי רבי חנינא, ואמרו: 'בימות החמה, אמר "משיב הרוח" או אמר "מוריד הגשם"; בימות הגשמים, לא אמר "משיב הרוח" או לא אמר "מוריד הגשם"'. כמו כן, הבבלי נקט ימות החמה וימות הגשמים, ואילו בירושלמי קוראים לימות החמה "טל" ולימות הגשמים "גשם", משום שבארץ ישראל היו מזכירים בימות החמה טל ובימות הגשמים גשם.

במקרא יש למילה 'טל' הוראה נוספת: גשם ומטר (ראה חגי א,י וזכריה ח,יב). אפשר שעל סמך זה אמרו, שאם אמר בימות הגשמים "מוריד הטל", אינו צריך לחזור. • • •

ואומרים: אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בשם רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני): אם לא שאל את הגשמים בברכת השנים, אומרה (את שאלת הגשמים) ב"שומע תפילה" (הברכה האחרונה מהברכות האמצעיות שבתפילת שמונה עשרה). ודכוותה – וכמוה (כמו ההלכה הזאת, כך ההלכה הבאה), אם לא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים, אומרה (את הזכרת הגשמים) ב"שומע תפילה". מה טעם הדבר? - מה אם שאלה שהיא מדוחק – שאלת גשמים היא תביעת צרכיו של אדם מה', ונאמרת מתוך הכרח, שאדם צריך לפרנסה, - אומרה ב"שומע תפילה" – אם לא שאל בברכת השנים, ואינו צריך לחזור ולהתפלל**, אזכרה שהיא מריוח** – הזכרת גשמים היא הזכרת שבחו של ה' בלבד, ונאמרת שלא מתוך הכרח, - האם לא כל שכן? – בוודאי ובוודאי שאומרה ב"שומע תפילה", אם לא הזכיר בתחיית המתים, ואינו צריך לחזור ולהתפלל**.**

בירושלמי ברכות ד,ד אמרו: רבי זעורא בשם רב חונה: יחיד תובע צרכיו ב"שומע תפילה". מימרה זו מובאת להלן. רבי זעורא בשם רב חונה, שאמר, שאם לא שאל בברכת השנים, אומרה ב"שומע תפילה", הולך לשיטתו, שאדם תובע צרכיו מה' ב"שומע תפילה".

ושואלים: והא תני – והרי שנוי (שנו ברייתא שהובאה לעיל): אם לא שאל את הגשמים בברכת השנים, או שלא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים, מחזירין אותו – צריך לחזור ולהתפלל כדי לשאול ולהזכיר גשם, שלא כרב הונא שאמר, שאומר ב"שומע תפילה", ואינו צריך לחזור ולהתפלל**!** ומשיבים: אמר רבי אבמרי (במקבילה בירושלמי ברכות: רבי אבדימי) (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אחוי דרבי יוסי (אחיו של רבי יוסי - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): בשלא אמרה ב"שומע תפילה" – הברייתא מדברת כשלא הזכיר או כשלא שאל ב"שומע תפילה", כגון ששכח או שלא ידע, ולכן צריך לחזור ולהתפלל כדי להזכיר ולשאול, אבל אם הזכיר ושאל ב"שומע תפילה", אינו צריך לחזור ולהתפלל**.**

בבבלי ברכות כט,א אמרו: אמר רבי תנחום אמר רב אסי: טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים - מחזירים אותו (רש"י: גבורות גשמים הזכרה בעלמא היא, לפיכך מחזירים אותו, שאינה תפילה שיכול לאומרה ב"שומע תפילה"), שאלה בברכת השנים - אין מחזירים אותו, מפני שיכול לאומרה ב"שומע תפילה". מיתיבי: טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים - מחזירים אותו, שאלה בברכת השנים - מחזירים אותו! לא קשיא: הא ביחיד (רש"י: מחזירים אותו), הא בציבור (רש"י: יחיד המתפלל עם הציבור). בציבור מאי טעמא לא - משום דשמעה משליח ציבור, אי הכי, האי 'מפני שיכול לאומרה ב"שומע תפילה"' - 'מפני ששומע משליח ציבור' מיבעי ליה! אלא, אידי ואידי ביחיד, ולא קשיא: הא - דאדכר קודם "שומע תפילה" (רש"י: אין מחזירים אותו, שיכול לאומרה ב"שומע תפילה"), הא - דאדכר בתר "שומע תפילה".

הרי שנחלקו אמוראים (והתלמודים), כשלא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים, אם אומרה ב"שומע תפילה". • • •

ושואלים: איכן הוא חוזר? – להיכן בתפילה הוא חוזר, כשלא הזכיר או כשלא שאל ב"שומע תפילה", וצריך לחזור ולהתפלל כדי להזכיר ולשאול? ומשיבים: ייבה כיי (=יהא בה כההיא) דאמר – יהיה בה (בדבר זה) כמו אותה (ההלכה) שאמר רבי שמעון בר בא (רב שמן בר אבא, אמורא בדור השלישי) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): בראש חודש – כשלא אמר הזכרה מעין המאורע של ראש חודש ("יעלה ויבוא") בעבודה (הברכה הראשונה משלוש הברכות האחרונות שבתפילת שמונה עשרה), אם עקר את רגליו – לאחר שסיים את תפילתו, חוזר לכתחילה – חוזר לראש התפילה**, ואם לאו** – ואם לא עקר את רגליו, חוזר לעבודה – ואינו חוזר לראש התפילה**, וכא** (במקבילה בירושלמי ברכות: אף הכא) – וגם כאן (כשלא הזכיר או כשלא שאל גשם), אם עקר את רגליו - חוזר לכתחילה, ואם לאו - חוזר "לשומע תפילה" – ואינו חוזר לראש התפילה או לברכת השנים, ואף על פי ש"שומע תפילה" אינה הברכה שנקבעה להזכרה ולשאלה של גשם, חוזר ל"שומע תפילה", מכיון שאם לא הזכיר או שלא שאל אומר ב"שומע תפילה".

בתוספתא ברכות ג,י שנו: כל שיש בו מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד, בשחרית ובמנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר קדושת היום בעבודה. אם לא אמר, מחזירים אותו. ובבבלי ברכות כט,ב אמרו: אמר רבי תנחום אמר רב אסי אמר רבי יהושע בן לוי: טעה ולא הזכיר של ראש חודש בעבודה - חוזר לעבודה, נזכר בהודאה - חוזר לעבודה, ב"שים שלום" - חוזר לעבודה, ואם סיים - חוזר לראש. אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא: הא דאמרן סיים חוזר לראש - לא אמרן אלא שעקר רגליו, אבל לא עקר רגליו - חוזר לעבודה. • • •

ומספרים: בני נווה (במסירה שלפנינו נכתבו שתי המילים מופרדות וסומן בטעות קו לחיבור שתי המילים למילה אחת. ובמסירה שלפנינו במקבילה ובכתב יד רומי שם נכתבו בטעות שתי המילים כמילה אחת) צרכון למיעבד תעני בתר פסחא – אנשי נווה (עיר באזור הבשן בעבר הירדן המזרחי) היו צריכים לעשות (לקיים) תענית (על הגשמים) אחר הפסח**. אתון ושאלון לרבי** – באו ושאלו את רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי). אמר לון רבי – אמר להם רבי**: לכו ועשו** תענית**, ובלבד** (בתנאי) שלא תשנו מטבעה (הנוסח הקבוע) של תפילה – שלא ישאלו גשמים בברכת השנים, אף על פי שהיו זקוקים לגשמים, שכן מן הפסח ואילך אין שואלים את הגשמים, ואם ישאלו בברכת השנים, ישנו ממטבע התפילה שקבעו חכמים בימות החמה**.**

בירושלמי ברכות ז,ג ומגילה ג,ח אמרו: אמר רבי פינחס: משה התקין מטבעה של תפילה: "האל הגדול הגיבור והנורא". הרי שמטבעה של תפילה מוסב על נוסח של מילה או מילים בתפילה. בימות הגשמים היו אומרים בברכת השנים מעין נוסח זה: "ברך שנותינו בגשמי רצון ברכה ונדבה", ובימות החמה היו אומרים מעין נוסח זה: "ברך שנותינו בטללי רצון ברכה ונדבה" (ראה ירושלמי ברכות ד,ג ותעניות ב,ב; משנה תעניות ג,ח; רמב"ם סדר תפילות). כשאומרים בימות החמה "גשמי", משנים מטבעה של תפילה.

ושואלים: היכן הוא אומרה? – היכן בתפילה הוא אומר את שאלת הגשמים? השאלה נשאלת כשאין לשאול את הגשמים בברכת השנים, כגון בני נווה, משום שאין לשנות ממטבע התפילה. ומשיבים: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) סבר מימר – חשב לומר**, אומרה ב"שומע תפילה"** – שמכיון ש"שומע תפילה" אינה הברכה שנקבעה לשאלה של גשם, אין הוא משנה ממטבע התפילה**. אמר ליה** – אמר לו (לרבי ירמיה) רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): וכי לא (במקבילה בירושלמי ברכות: לא כן) אמר רבי זעורה בשם רב חונה, אם לא שאל את הגשמים בברכת השנים או שלא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים אומרה ב"שומע תפילה", ואמר לון (ואמר להם, לבני נווה) רבי, לכו ועשו תענית ובלבד שלא תשנו מטבעה של תפילה?! – מכיון שאם לא אמר את שאלת הגשמים בברכת השנים הוא אומר אותה ב"שומע תפילה", לכן, אם יאמר את שאלת הגשמים ב"שומע תפילה" כשאין לשאול את הגשמים בברכת השנים, כפי שחשב רבי ירמיה לומר, הרי הוא משנה ממטבע התפילה, והרי אמר רבי, שאין לשנות ממטבע התפילה!

ושואלים: על דעתיה דרבי יוסי – לדעתו של רבי יוסי (שאין לומר את שאלת הגשמים אף ב"שומע תפילה"), היכן הוא אומרה? – היכן בתפילה הוא אומר את שאלת הגשמים? השאלה נשאלת כשאין לשאול את הגשמים בברכת השנים, כגון בני נווה, משום שאין לשנות ממטבע התפילה. ומשיבים: בשש שהוא מוסיף – בשש הברכות שהוא מוסיף בתפילת שמונה עשרה, שבתעניות שגוזרים על הציבור שליח הציבור אומר לפניהם עשרים וארבע ברכות, שמונה עשרה שבכל יום ומוסיף עליהן עוד שש ברכות (משנה להלן ב,ב), וכששואל בברכות שהוא מוסיף, אינו משנה ממטבע התפילה שקבעו חכמים בימות החמה**.**

ושואלים: עד כדון – עד עתה (עד כאן) ציבור שיש לו שש – הלכה זו נאמרה בציבור, ששליח הציבור מוסיף שש ברכות בתפילתו שאומר לפניהם**,** אבל יחיד שאין לו שש – שיחיד אינו מוסיף שש ברכות בתפילתו, היכן בתפילה הוא אומר את שאלת הגשמים, לדעתו של רבי יוסי**?** ומשיבים: אמר רבי חיננא (רבי חנניה דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): וכי לא כן אמר רבי זעורא בשם רב חונה, יחיד תובע (שואל) צרכיו ב"שומע תפילה" – יחיד שואל מה' את צרכיו הפרטיים ב"שומע תפילה", ואין הוא נקרא משנה ממטבע התפילה**, ואלו** (הגשמים) צרכיו (של היחיד) הם – ולכן, כשאין לשאול את הגשמים בברכת השנים, כגון בני נווה, יחיד שואל ב"שומע תפילה", ואין הוא נקרא משנה ממטבע התפילה, משום שגם הגשמים הם צרכיו של היחיד. אבל ציבור אינו שואל צרכיו ב"שומע תפילה", ולכן אין ציבור שואל ב"שומע תפילה", שאין לשנות ממטבע התפילה**.**

כאן מסתיימת המקבילה בירושלמי ברכות.

בני נוה שם העיר 'נוה' נשתבש ל'נינוה' גם במקבילה בבבלי (ראה להלן). גם בכתבי יד של המדרשים ובמקורות זרים נמצא שיבוש זה של שם העיר. בירושלמי שביעית ו,א אמרו, שאנטונינוס נתן באריסות לרבי יהודה הנשיא שטחים דשנים בגולן ובבשן. ובירושלמי מעשר שני ד,א אמרו: רבי הוה ליה פירין הכא ופירין בבותניין (רבי היו לו פירות כאן (בטבריה) ופירות בבשן). נוה היתה בירת הבשן, שנקרא 'בתניה'. אנשי נוה היו סמוכים לקרקעות שהיו ברשותו של רבי באזור הבשן. אפשר שמשום כך היו להם קשרים עם רבי, ולכן באו ושאלו את רבי.

נינוה היתה בירת ממלכת אשור בימי המקרא, סמוך לנהר חידקל, וחרבה כליל לפני חורבן בית ראשון. לאחר חורבנה לא נתיישבה עוד. לכן לא ייתכן שאנשי נינוה באו ושאלו את רבי, כי בימי רבי לא היתה נינוה קיימת כלל. כמו כן, בנינוה לא היו צריכים גשם, כי ישבה על מים, כמו שנאמר: "ונינוה כברכת מים" (נחום ב,ט). לכן לא ייתכן שבנינוה היו צריכים לעשות תענית על הגשמים.

במשנה להלן א,ז שנינו: היחידים חוזרים ומתענים עד שיצא ניסן. הרי שמתענים על הגשמים אף אחרי פסח, וזהו ששאלו בני נוה את רבי.

בבבלי תענית יד,ב אמרו: שלחו ליה בני נינוה (צריך לומר: בני נוה) לרבי: כגון אנן, דצריכינן למטרא אפילו בתקופת תמוז, כיחידים דמינן וב"שומע תפילה", או כציבור דמינן ובברכת השנים? - שלח להו: כיחידים דמיתו וב"שומע תפילה". מיתיבי, אמר רבי יהודה: אימתי? - בזמן שהשנים כתקנן וישראל שרויים על אדמתם, אבל בזמן הזה - הכל לפי השנים, הכל לפי המקומות, הכל לפי הזמן! - מתניתא קא רמית עליה דרבי? רבי תנא הוא ופליג. מאי הוי עלה? - רב נחמן אמר: בברכת השנים, רב ששת אמר: ב"שומע תפילה". והלכתא: ב"שומע תפילה".

לפי הירושלמי, בני נוה היו צריכים גשם אחרי הפסח. ואילו לפי הבבלי, בני נוה היו צריכים גשם בתקופת תמוז. לפי הירושלמי, בני נוה שאלו את רבי בענין תענית גשמים. ואילו לפי הבבלי, בני נוה שאלו את רבי בענין שאלת גשמים. לפי הירושלמי, הצורך של בני נוה לגשם אחרי פסח היה פעם אחת בלבד, שלא ירדו להם גשמים באותה שנה. ואילו לפי הבבלי, הצורך של בני נוה לגשם בתקופת תמוז היה כל שנה, שהיו יורדים להם גשמים בתקופה זו כל שנה. לפי הירושלמי, רבי לא השיב לבני נוה היכן לומר את שאלת הגשמים. ואילו לפי הבבלי, רבי השיב להם לומר את שאלת הגשמים ב"שומע תפילה", וכדברי רבי ירמיה בירושלמי.

הנוסח בבבלי תמוה, שלא ייתכן שבני נוה יתפללו על גשמים בקיץ כל שנה, שכן בארץ ישראל אין לעולם גשמים בקיץ. מכל מקום, יש ללמוד מהבבלי בענין שאלת גשמים במקום שיורדים גשמים בקיץ. ופסקו בבבלי הלכה כרבי, שבמקום כזה שואלים את הגשמים ב"שומע תפילה".

תלמיד הרמב"ן (בבלי תענית טז,ב) גרס בירושלמי כאן: 'בני ברבריא'. מכיון שזהו המעשה של בני נוה האמור בבבלי, יש לגרוס כך גם בבבלי. ביוחסי בני יפת נמנה 'תוגרמה' (בראשית י,ג; דברי הימים א א,ו). יש מחכמינו שזיהו את תוגרמה עם גרמניא (בראשית רבה לז,א). גם התרגום הארמי ליחזקאל (כז,יד; לח,ו) תרגם: 'תוגרמה' – 'גרממיא' (גרמניא). התרגום הארץ ישראלי על התורה והתרגום הארמי לדברי הימים תרגמו: 'תוגרמה' – 'ברבריא', וכוונתם לשבטי הגרמנים הפראים שהרומאים כינום ברברים. הרי ש'בני ברבריא' הם בני גרמניא, שבמקומם יורדים גשמים גם בקיץ, והם ששאלו את רבי, לפי הבבלי, בענין שאלת גשמים בקיץ.

לפי רבי יוסי בירושלמי, שליח הציבור אומר את שאלת הגשמים בשש הברכות שהוא מוסיף בתפילה. הברכה הנוספת השישית (האחרונה) היא תפילה על עצירת גשמים (ר"מ המאירי). לכן נראה ששליח הציבור אומר את שאלת הגשמים בברכה זו. • • •

אומרים: תני – שנוי (יש שלא גרסו 'תני'): נתפלל (התפלל) ואינו יודע מה הזכיר – כגון, אם אדם נמצא בימים שמזכירים טל (בימות החמה), ואינו יודע אם הזכיר טל או אם הזכיר גשם, שאם הזכיר גשם, צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הטל", כאמור לעיל**, - אמר רבי יוחנן: כל שלושים יום** – הראשונים, לאחר שהתחילו להזכיר טל**, חזקה** (דבר ברור, ודאי ומוסכם) מה שהוא למוד – מה שהיה מורגל לומר קודם, הזכיר – וכיון שהיה מורגל בימות הגשמים להזכיר גשם, הזכיר גשם, וצריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הטל". מיכן והילך – לאחר שלושים יום**, מה שצורך** (שצריך) – יזכיר (צריך לומר: הזכיר) – וכיון שצריך בימות החמה להזכיר טל, הזכיר טל, ואינו צריך לחזור ולהתפלל. אבל אם אדם נמצא בימים שמזכירים גשם (בימות הגשמים), ואינו יודע אם הזכיר גשם או אם הזכיר טל, אינו צריך לחזור ולהתפלל, שאף אם הזכיר טל, אינו צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הגשם", כאמור לעיל**.** • • • לפי רבי יהודה במשנה להלן, שהלכה כמותו, מתחילים להזכיר גשם מתפילת מוסף של שמיני עצרת. ואומרים: אמר רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי, עלה מבבל לארץ ישראל) בשם רבי חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני): שני ימים טובים של גלויות – בחוץ לארץ היו עושים כל יום טוב שני ימים מספק, ויום שמיני של סוכות הוא ספק יום שביעי, ויום תשיעי הוא ספק יום שמיני**, מזכיר בשחרית, ואינו מזכיר במוסף, מנחה בשחרית, וערבית במוסף** (נראה שצריך לומר: מזכיר במוסף, ואינו מזכיר בשחרית, מנחה כמוסף, וערבית כשחרית) – מזכיר גשם בתפילת מוסף של שני הימים, שמא כל יום משני הימים הוא יום שמיני והרי מזכירים במוסף של יום שמיני, ואינו מזכיר גשם בתפילת שחרית של שני הימים, שמא כל יום משני הימים הוא יום שמיני והרי אין מזכירים בשחרית של יום שמיני. ובתפילת מנחה של שני הימים מזכיר גשם כשם שמזכיר בתפילת מוסף של שני הימים, ובתפילת ערבית של שני הימים אינו מזכיר גשם כשם שאינו מזכיר בתפילת שחרית של שני הימים**.**

בבבל היו מזכירים גשם בימות הגשמים, ובימות החמה לא היו מזכירים לא טל ולא גשם. לכן נקטו כאן 'מזכיר' ו'אינו מזכיר'.

בבבלי תענית ד,ב אמרו: ואנן דאית לן תרי יומי (רש"י: שני ימים טובים אחרונים, שמיני ספק שביעי, ותשיעי ספק שמיני), היכי עבדינן? (רש"י: לרבי יהודה דאמר מיום טוב האחרון, באיזה מהם מזכיר?) אמר רב: מתחיל במוספים (רש"י: של שמיני ספק שביעי, דשמא יום טוב האחרון הוא), ופוסק במנחה (רש"י: שמא שביעי הוא, ואין זמן הזכרה עד מוסף של מחר) ערבית ושחרית (רש"י: ופוסק נמי בערבית ושחרית של תשיעי ספק שמיני), וחוזר ומתחיל במוספים. אמר להו שמואל: פוקו ואמרו ליה לאבא (לרב): לאחר שעשיתו (רש"י: לשמיני ספק שביעי) קודש (רש"י: שהזכרת בו גבורות גשמים כרבי יהודה דאמר מיום טוב האחרון) תעשהו חול? (רש"י: בתמיהה, שמפסיק במנחה של אותו היום) אלא אמר שמואל: מתחיל במוספים ובמנחה, ופוסק בערבית ושחרית (רש"י: דלאו היינו תפילה של אותו היום), וחוזר ומתחיל במוספים. רבא אמר: כיון שהתחיל (רש"י: בשמיני ספק שביעי) - שוב אינו פוסק. וכן אמר רב ששת: כיון שהתחיל שוב אינו פוסק. ואף רב הדר ביה (רש"י: ממאי דאמר פוסק), ...וכיון שהתחיל - שוב אינו פוסק. והלכתא: כיון שהתחיל שוב אינו פוסק.

דעת רב הונא בירושלמי היא, לפי מה שנתפרש, כדעת שמואל בבבלי ולא כדעת רב. רב הונא היה תלמידו של רב ומסר בשמו, ואפשר שרב חזר בו מדבריו וקיבל את דעתו של שמואל. • • • במשנה להלן שנינו: אין שואלים את הגשמים אלא סמוך לגשמים. ובירושלמי להלן מתבאר, שזמן שאלת גשמים הוא משמיני עצרת ואילך (מיד לאחר חג הסוכות). ואומרים: חנניה (תנא בדור השלישי, ירד לבבל) בן אחי רבי יהושע אומר: בגולה (בבבל) לא נהגו כן – לשאול את הגשמים משמיני עצרת**, אלא** אין שואלים את הגשמים עד ששים יום בתקופה – עד שיעברו שישים יום של תקופת תשרי, שהיא אחת מארבע תקופות השנה השמשית, שבבבל מאחרים להתחיל לשאול**. שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: הלכה כחנניה בן אחי רבי יהושע. ואומרים: ותני כן – ושנוי (שנו ברייתא) כך (כדברי שמואל): במה דברים אמורים? - בחוצה לארץ, אבל בארץ ישראל, הכל לפי הזמן, הכל לפי המאורע (צריך לומר: במה דברים אמורים? - בארץ ישראל, אבל בחוצה לארץ...) – דברי המשנה בענין זמן שאלת גשמים אמורים בארץ ישראל. אבל בחוץ לארץ זמן שאלת גשמים תלוי בכל מקום בזמן ירידת הגשמים, ומכיון שבבבל הגשמים מאחרים להתחיל לרדת, לכן בבבל מאחרים להתחיל לשאול**.**

השנה מחולקת לארבע תקופות על פי מסלול כדור הארץ סביב השמש. תקופת תשרי מתחילה ביום שבו יש שוויון יום ולילה.

בבבלי תענית י,א (על המשנה להלן בענין זמן שאלת גשמים) אמרו: תניא, חנניה (בן אחי רבי יהושע) אומר: ובגולה (אין שואלים את הגשמים) עד שישים יום בתקופה (רש"י: לפי שהם במקום נמוך, ואין צריכים מטר כל כך). אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכה כחנניה.

הברייתא שהובאה כאן בירושלמי הובאה גם בבבלי תענית יד,ב בענין בני נינוה בלשון זו: אמר רבי יהודה: אימתי? - בזמן שהשנים כתקנן וישראל שרויים על אדמתם, אבל בזמן הזה - הכל לפי השנים, הכל לפי המקומות.

הברייתא מוסבת על פרק א במשנה ובתוספתא של מסכתנו, המדברות בענין זמן שאלת גשמים בברכת השנים ובענין סדר תעניות גשמים. לפי הברייתא, בחוץ לארץ, זמן שאלת גשמים בכל מקום שישראל נמצאים שם בזמן הזה הוא לפי הזמן (ובלשון שבבבלי: לפי המקומות), דהיינו זמן ירידת הגשמים במקומות השונים, וכמו כן, סדר תעניות גשמים בכל מקום שישראל נמצאים שם בזמן הזה הוא לפי המאורע (ובלשון שבבבלי: לפי השנים), דהיינו מאורע עצירת הגשמים בשנים השונות. לפי ברייתא זו, בחוץ לארץ במקום שיורדים גשמים בקיץ שואלים גשמים בברכת השנים בקיץ. בבבלי פסקו בדבר זה שלא כברייתא זו. ואילו בירושלמי הביאו ברייתא זו לסיוע, ומשמע שהסכימו לברייתא זו. נמצא שהירושלמי והבבלי חלוקים בדבר זה.

ואומרים (מעין לשון הברייתא לעיל): הדא דת אמר – זאת (ההלכה) שאתה אומר (במשנה בענין זמן הזכרת גשמים), - בגשם – אמורה בגשם בלבד**, אבל בטל, אם רצה להזכיר כל ימות השנה - מזכיר** – טל בין בימות החמה ובין בימות הגשמים, שהטל אינו נעצר לעולם**.** • • •

במשנה שנינו: אמר רבי יהושע: הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג, למה הוא מזכיר? - אמר לו רבי אליעזר: אף הוא אינו אומר אלא משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו. ומסבירים את דברי רבי אליעזר: בעונתן הן חביבין כתחיית המתים – ירידת הגשמים בזמנם חביבה כתחיית המתים בזמנה, ולכן כשם שמזכירים תחיית המתים בתפילה כל השנה, אף על פי שאינה אלא בזמנה שקבע ה', כך מזכירים גשמים בתפילה כל השנה, אף על פי שאינם אלא בזמנם (בימות הגשמים). ומשום כך אמר רבי אליעזר, שמזכירים גשמים בחג, אף על פי שאין זמנם בחג**.**

בבבלי תענית ב,ב הביאו ברייתא: ...אמר לו רבי יהושע: והלא גשמים בחג אינן אלא סימן קללה! אמר לו רבי אליעזר: אף אני לא אמרתי לשאול, אלא להזכיר. וכשם שמזכירים תחיית המתים כל השנה כולה ואינה אלא בזמנה, כך מזכירים גבורות גשמים כל השנה כולה ואינן אלא בזמנן. לפיכך, אם בא להזכיר כל השנה כולה - מזכיר.

ואומרים: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): ותמיה אנא היך רבנן מדמיי ירידת גשמים לתחיית המתים – ותמה אני איך חכמים (האמוראים המסבירים את דברי רבי אליעזר: בעונתם הם חביבים כתחיית המתים) מדמים ירידת גשמים לתחיית המתים**, ולא דמייא** – והרי אינה דומה (ירידת גשמים לתחיית המתים). כי בעי בר נשא ייחון מיתייא כל אימת – אדם רוצה שיחיו המתים בכל זמן**.** אבל לא בעי בר נשא ייחות מיטרא כל אימת – אין אדם רוצה שירד גשם בכל זמן, ולכן מזכירים תחיית המתים בתפילה כל השנה, אבל אין מזכירים גשמים בתפילה כל השנה. ומשום כך אין מזכירים גשמים בחג**.**

לשון תמיהה דומה לזו שאמר רבי יוסי כאן נאמרת גם בירושלמי יומא ב,א; כתובות ד,ג ושם ד,יב. בכל המקומות הללו 'רבנן' שתמהים עליהם הם אמוראים שאמרו דברים קודם לכן.

בבבלי תענית ב,ב אמרו: שפיר קאמר ליה רבי אליעזר לרבי יהושע! (רש"י: דאמר, כשם שמזכירים תחיית המתים כל השנה, ואף על גב דלא מטא זמנייהו, כך מזכירים גבורות גשמים, אם רוצה, כל השנה, ובחג נמי, אף על גב דלאו סימן ברכה הם, מזכירים, הואיל ואין שואלים) - אמר לך רבי יהושע: בשלמא תחיית המתים מזכירים - דכל אימת דאתיא זמנה הוא, אלא גשמים כל אימת דאתיין זמנייהו הוא?! (רש"י: וכיון דלאו זמנייהו הוא, אין מזכירים, והוא הדין בחג) והתנן: יצא ניסן וירדו גשמים - סימן קללה הם.

דברי רבי יוסי בירושלמי, שתמה על האמוראים המסבירים את דברי רבי אליעזר, הם הם הדברים ששם הבבלי בפיו של רבי יהושע. • • •

במשנה שנינו: אמרו לו (לרבי אליעזר): אם כן, לעולם יהא מזכיר – ואומנם רבי אליעזר סובר, כאמור לעיל, שאם בא להזכיר גשם בכל ימות השנה, רשאי הוא להזכיר**.** ושואלים: מחלפה שיטתיה דרבי ליעזר – מוחלפת שיטתו של רבי אליעזר (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר), מחלפה שיטתיה דרבי יהושע – מוחלפת שיטתו של רבי יהושע**!** ומביאים את דבריהם במקום אחר: דאתפלגון – שנחלקו (רבי אליעזר ורבי יהושע), רבי ליעזר אומר: אם אין ישראל עושין תשובה, אין נגאלים לעולם – שגאולת ישראל תלויה בתשובה**, שנאמר: "בשובה ונחת תיוושעון"** (ישעיהו ל,טו) – ישועתכם תבוא על ידי תשובה ('בשובה' - בתשובה). אבל רבי יהושע חלוק על רבי אליעזר וסובר, שהגאולה אינה תלויה בתשובה. הרי שבמחלוקתם בענין הגאולה, רבי אליעזר סובר, שהגאולה זמנה בכל עת, שכן לדעתו היא תלויה בתשובה, וכל עת ראויה לתשובה, אבל רבי יהושע סובר, שהגאולה אין זמנה בכל עת, שכן לדעתו אין היא תלויה בתשובה, אלא תבוא בזמנה שקבע ה'. ואילו במחלוקתם לעיל בענין תחיית המתים, רבי אליעזר סובר, שהתחייה אינה אלא בזמנה שקבע ה', ואין זמנה בכל עת, כמו שנאמר לפיו: 'בעונתם הם חביבים כתחיית המתים', אבל רבי יהושע סובר, שהתחייה זמנה בכל עת, כמו שנאמר לפיו: 'בעי בר נשא ייחון מתייא כל אימת'. נמצא שמוחלפות שיטותיהם של רבי אליעזר ושל רבי יהושע בענין הגאולה ותחיית המתים. אין משיבים על שאלה זו**.**

ומביאים את חילופי הדברים של רבי אליעזר ושל רבי יהושע בענין הגאולה: אמר לו רבי יהושע (לרבי אליעזר): לדבריך, שהגאולה תלויה בתשובה, וכי אם יעמדו ישראל ולא יעשו תשובה, אינן נגאלין לעולם?! אמר לו רבי אליעזר (לרבי יהושע): אם יעמדו ישראל ולא יעשו תשובה, הקב"ה מעמיד עליהן מלך קשה – שגוזר עליהם גזרות קשות, כהמן, ומיד הן עושין תשובה והן נגאלין. מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "ועת צרה היא ליעקב וממנה יוושע" (ירמיהו ל,ז) – צרה תבוא על ישראל, והם ייוושעו מתוך (משום, בסיבת) הצרה, שהצרה תגרום להם שיעשו תשובה**.**

במדרש תנחומא (בובר) פרשת 'בחוקותי' סימן ה נאמר: רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושים תשובה נגאלים, ואם אין ישראל עושים תשובה אין נגאלים, שנאמר: "בשובה ונחת תיוושעון" (ישעיהו ל,טו). רבי יהושע אומר: בין עושים תשובה, ובין שאינם עושים תשובה, כיון שהגיע הקץ מיד נגאלים, שנאמר: "אני ה' בעיתה אחישנה" (ישעיהו ס,כב). אמר רבי אליעזר: [אם אין עושים תשובה מעצמם,] הקב"ה מעמיד עליהם אדם [מלך] רע כהמן, והוא משתעבד בהם, ומתוך כך הם עושים תשובה, שנאמר: "כי יבוא כנהר צר רוח ה' נוססה בו" (ישעיהו נט,יט), באותה שעה: "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאום ה'" וגו' (ישעיהו נט,כ).

אמר לו רבי יהושע: לדבריך, שהגאולה תלויה בתשובה, והא כתיב – והרי כתוב**: "חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו"** (ישעיהו נב,ג)! – ה' מכר את ישראל לגויים על שלא עשו תשובה, ויגאל אותם על אף שלא יעשו תשובה ('כסף' זה תשובה, כפי שאמר רבי יהושע בבבלי סנהדרין צז,ב). הרי שהגאולה אינה תלויה בתשובה! ושואלים: מה עבד לה רבי ליעזר? – מה עושה לו (לכתוב, כיצד מפרש אותו) רבי אליעזר? - ומשיבים: תשובה – כך פירוש הכתוב: 'ולא בכסף תיגאלו?!' (בתמיהה) - וכי לא בתשובה יגאל ה' את ישראל?! שלא יגאל אותם אלא בתשובה**, כמה דאת אמר –** כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): "צרור הכסף לקח בידו, ליום הכסא יבוא ביתו**"** (משלי ז,כ) – ה' יקבל את התשובה ('כסף' זה תשובה) של ישראל, ויבוא לגאול אותם בזמן ('כסא' זה זמן) שקבע להם. לפי רבי אליעזר, הגאולה תבוא מתוך תשובה ומתוך הקץ (הזמן המיועד לגאולה), כאמור להלן**.**

"חינם נמכרתם" בפרקי דרבי אליעזר פרק מט נאמר: נכנס המן לפני אחשורוש ואמר לו: אדוני המלך, ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, ואינם טובים לך ואינם עושים רצונך, ולמלך אין שווה להניחם, אם על המלך טוב, קח החצי מממוני ותן לי רשות עליהם, שנאמר: "אם על המלך טוב ייכתב לאבדם". אמר לו המלך: הרי הם נתונים לך בחינם, והממון שאתה נותן לי בעבורם יהיה שלך. ורוח הקודש צווחת ואומרת: "כה אמר ה' חינם נמכרתם ולא בכסף תיגאלו". ובילקוט שמעוני 'אסתר' רמז תתרמה נאמר: "הוא אחשורוש" - הוא שנתקיים בימיו: "חינם נמכרתם ולא בכסף תיגאלו".

כיון שהזכיר רבי אליעזר את המן, השיב לו רבי יהושע מהכתוב שנאמר על ימי אחשורוש והמן.

"כסף" לפי האמור כאן, 'כסף' זה תשובה. לפי במדבר רבה יד,ח, 'כסף' זה תפילה. דרשו כך, משום שהעושה תשובה או מתפלל - נכסף (משתוקק) אל ה'.

'כסא' זה זמן בבבלי סנהדרין צו,ב נאמר: ...כבר קבע להם (לגלות בבל) זמן (שבעים שנה, שלא יבוא עד אותו זמן), שנאמר: "ליום הכסא יבוא ביתו" (משלי ז), אין כסא אלא זמן, שנאמר: "בכסה ליום חגנו" (תהילים פא).

אמר לו רבי יהושע: לדבריך, שהגאולה תלויה בתשובה, והא כתיב – והרי כתוב**: "אני יי' בעיתה אחישנה"** (ישעיהו ס,כב)! – ה' יביא את הגאולה בזמנה שקבע ה'. הרי שהגאולה אינה תלויה בתשובה! ושואלים: מה עבד לה רבי ליעזר? – מה עושה לו (לכתוב, כיצד מפרש אותו) רבי אליעזר? - ומשיבים: תשובה – כך פירוש הכתוב: ה' יביא את הגאולה על ידי תשובה ('בעיתה' - בתשובה), כמה דת (דאת) אמר – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): "ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוהיך**" וגו'** (דברים י,יב) – לאחר שחטאו ישראל פעמים רבות במדבר (כמסופר שם לפני הפסוק הזה), ה' מבקש מהם שיעשו תשובה ומעשים טובים וימחל להם. מכאן שאין "עתה" אלא תשובה (וכן "עיתה").

במכילתא דרבי ישמעאל 'בשלח' מסכתא ד"שירה" פרשה ה ובבראשית רבה כא,ו ושם לח,ט נאמר: אין "עתה" אלא תשובה, שנאמר: "ועתה ישראל מה ה' אלוהיך שואל מעימך כי אם ליראה" (דברים י,יב). ובספרי במדבר פסקה קלו נאמר: רבי יהודה בן בבא אומר: בשלושה מקומות באו ישראל לידי עברה חמורה, ואמר להם המקום (הקב"ה): עשו תשובה ואני מקבל. כיוצא בו אתה אומר: "וילונו העם על משה לאמור מה נשתה" (שמות טו,כד), מהו אומר? "ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוהיך והישר בעיניו תעשה" (שמות טו,כו). כיוצא בו: "ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה" (דברים ט,כב), מהו אומר? "ועתה ישראל מה ה' אלוהיך שואל מעמך" (דברים י,יב). אף כאן אתה אומר: "ונשב בגיא מול בית פעור" (דברים ג,כט), "ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים" (דברים ד,א).

כיון שהוזכר הכתוב: "אני ה' בעיתה אחישנה", קוטעים את הברייתא המביאה את מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע, ומביאים את דרשת רבי יהושע בן לוי לכתוב הזה, ואחר כך חוזרים לברייתא.

אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): אם זכיתם - "אחישנה" – אם יזכו ישראל, שיעשו תשובה ומעשים טובים, ימהר ה' להביא את הגאולה לפני זמנה**, ואם לאו - "בעתה" –** ואם לא יזכו ישראל, יביא ה' את הגאולה בזמנה**.**

בבבלי סנהדרין צח,א אמרו: אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב: "בעיתה", וכתיב: "אחישנה"! זכו - "אחישנה", לא זכו - "בעיתה". רבי יהושע בן לוי אומר כדברי רבי אליעזר וכדברי רבי יהושע.

כיון שאמר לו רבי יהושע (לרבי אליעזר): והרי כתוב (בחזון קץ הפלאות שראה דניאל): "וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי וככלות נפץ יד עם קודש תכלינה כל אלה" (דניאל יב,ז) – דניאל שמע את המלאך נשבע בה', שכאשר יגיע המועד הנקוב הזה, ייוושע עם ישראל ותכלינה כל הצרות, ואז יגיע הקץ ותבוא הגאולה; הרי שהגאולה אינה תלויה בתשובה**, איסתלק רבי ליעזר –** הובס והוכרע רבי אליעזר בדיון, שלא יכל ליישב את הכתוב הזה כפי שיישב את הכתובים לעיל**.**

בבבלי סנהדרין צז,ב אמרו: רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושים תשובה - נגאלים, ואם לאו - אין נגאלים. אמר לו רבי יהושע: אם אין עושים תשובה - אין נגאלים?! - אמר לו (רבי אליעזר): הקדוש ברוך הוא מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן, ומחזיר אותם למוטב. תניא אידך: רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושים תשובה - נגאלים, שנאמר: "שובו בנים שובבים" (ירמיהו ג). אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר: "חינם נמכרתם ולא בכסף תיגאלו" (ישעיהו נב), "חינם נמכרתם" - בעבודה זרה, "ולא בכסף תיגאלו" - לא בתשובה ומעשים טובים (רש"י: דאפילו אין עושים תשובה - נגאלים. משום דאמר "חינם נמכרתם", קרי "כסף" בלשון תשובה). אמר לו רבי אליעזר: והלא כבר נאמר: "שובו אלי ואשובה אליכם" (מלאכי ג). אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר: "כי אנכי בעלתי בכם... והבאתי אתכם ציון" (ירמיהו ג) (רש"י: "בעלתי בכם" משמע: בעל כורחכם, בלא תשובה). אמר לו רבי אליעזר: והלא כבר נאמר: "בשובה ונחת תיוושעון" (ישעיהו ל). אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר: "כה אמר ה' גואל ישראל קדושו לבזה נפש למתעב גוי" (ישעיהו מט) ("לבזה נפש למתעב גוי" - למי שנפש כל גוי בזה לו וכל גוי מתעב אותו, והכוונה לישראל בגלותם. "יד רמה": מדלא תלי טעמא אלא בביזיון ותיעוב, שמע מינה בהכי תליא ולאו בתשובה). אמר לו רבי אליעזר: והלא כבר נאמר: "אם תשוב ישראל נאום ה' אלי תשוב" (ירמיהו ד). אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר: "ואשמע את האיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאור וירם ימינו ושמאלו אל השמים ויישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי (רש"י: אלמא יש קץ בדבר. "יד רמה": דאי על ידי תשובה, מאי שנא לההוא עידנא) וככלות נפץ יד עם קודש תכלינה כל אלה" (דניאל יב). ושתק רבי אליעזר ("יד רמה": וקיבלה).

לפי הברייתא בבבלי, רבי אליעזר הביא ראיה לדעתו מפסוקים, ורבי יהושע הביא ראיה לדעתו מפסוקים, ולא יישב רבי אליעזר את הפסוקים שהביא רבי יהושע. ואילו לפי הירושלמי, יישב רבי אליעזר את הפסוקים שהביא רבי יהושע, מלבד הפסוק האחרון.

איסתלק רבי ליעזר הלשון "נסתלק רבי פלוני" שנזכרה כאן נזכרה עוד בכמה מקומות (תוספתא אהלות ג,ז; ספרי 'במדבר' פסקה קיח; ספרי זוטא 'במדבר' פרק ט פסוק ב ופרק יט פסוק טז; בבלי זבחים נז,א), שחכמים דנים זה עם זה, זה מביא ראיה לדבריו, וזה מביא ראיה לדבריו, עד שאחד מנצח את חברו, והלה מסתלק (מנוצח, ובעקבות זאת הוא מוצא מן הדיון ואינו רשאי להשיב). • • •

ואומרים: מתוך (משום, בסיבת) חמשה דברים נגאלו ישראל ממצרים: מתוך צרה, מתוך צווחה (צעקה, תפילה), מתוך זכות אבות (השכר המגיע בעד המעשים הטובים של האבות), מתוך תשובה, מתוך הקץ (הזמן המיועד לגאולה) – שלא נגאלו ישראל אלא מתוך כל חמשת הדברים**.** הדא היא דכתיב – זו היא שכתוב (בענין שעבוד מצרים): "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו" (שמות ב,כג) – בני ישראל נאנחו וזעקו אל ה' מחמת צרת השעבוד, - הרי מתוך צרה; "וישמע אלהים את נאקתם" (שם כד) – ה' שמע את צעקתם ותפילתם, - הרי מתוך צווחה; "ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב**"** (שם) – ה' זכר את בריתו שכרת עם האבות, - הרי מתוך זכות אבות; "וירא אלהים את בני ישראל" (שם כה) – ה' ראה שעשו תשובה, - הרי מתוך תשובה; "וידע אלהים" (שם) – ה' שם אל ליבו שהגיע הקץ של גלות מצרים שאמר לאברהם (בראשית טו,יג-יד) ושעליו לגאול את בני ישראל, - הרי מתוך הקץ.

גאולת ישראל ממצרים באה גם מתוך תשובה, כמו שהגאולה העתידה תלויה בתשובה, לדעת רבי אליעזר.

מתוך זכות אבות בשמות רבה א,לד נאמר: "ויזכור אלוהים את בריתו" וגו' - לא היו ראויים ישראל להינצל אלא בזכות האבות.

מתוך תשובה במכילתא דרבי ישמעאל 'יתרו' מסכתא ד"בחודש" פרשה א ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יט פסוק א נאמר: הרי הוא אומר: "וירא אלוהים את בני ישראל" (שמות ב,כה), ראה בהם שעשו תשובה.

מתוך הקץ בשמות רבה א,לו נאמר: "וידע אלוהים" - ידע שהגיע הקץ שעליו לגואלם... "וידע אלוהים" - ידע שקרב הזמן שאמר לאברהם. ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'שמות' סימן ט נאמר: הקב"ה בלבד היה יודע את הקץ של גלות מצרים, שנאמר: "וידע אלוהים" (שמות ב,כה).

וכן הוא (הכתוב) אומר (בענין הגלות והתשובה) – שלא ייגאלו ישראל אלא מתוך כל הדברים האלה**: "בצר לך"** (דברים ד,ל) – כשיצר לישראל, כשיהיו נתונים בצרה, - הרי מתוך צרה; "ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלוהיך**"** (שם) – תשובו אל ה', - הרי מתוך תשובה; "כי אל רחום יי' אלהיך" (שם לא) - הרי מתוך רחמים; "לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם**"** (שם) – ה' יזכור את בריתו שכרת עם האבות, - הרי מתוך זכות אבות.

הגרסה הנכונה כמו במסירה מהגניזה: וכן הוא אומר: "בצר לך" - מתוך צרה; ומצאוך כל הדברים האלה - מתוך צווחה; ושבת עד יי' אלהיך - מתוך תשובה; כי אל רחום יי' אלהיך - מתוך רחמים; לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם - מתוך זכות אבות.

הכתוב הזה מדבר בגאולת ישראל העתידה מהגלות, ומכאן שהיא תלויה בתשובה, כדעת רבי אליעזר.

וכן הוא (הכתוב) אומר (בסיפור חטאי ישראל בארץ כנען, עונשם וישועתם) – שלא נגאלו ישראל אלא מתוך כל הדברים האלה**: "וירא בצר להם"** (תהילים קו,מד) – ה' הסתכל בצרתם של ישראל, - הרי מתוך צרה; "בשומעו את רינתם" (שם) – ה' שמע את זעקתם, - הרי מתוך צווחה; "ויזכור להם בריתו" (שם מה) – ה' שם אל ליבו לקיים להם את בריתו עם האבות, - הרי מתוך זכות אבות; "וינחם כרוב חסדיו" (שם) – ה' שינה את גזרתו הרעה עליהם לטובה, על פי מידתו שהוא רב חסד ומרבה להיטיב ומקבל את תשובתם, - הרי מתוך תשובה; "ויתן אותם לרחמים" (שם מו) – ה' נהג איתם ברחמים, - הרי מתוך רחמים.

ישועת ישראל בארצם באה גם מתוך תשובה, כמו שהגאולה העתידה תלויה בתשובה, לדעת רבי אליעזר.

בדברים רבה ב,כג נאמר: אמר רבי אליעזר: כשנגאלו ישראל ממצרים, לא נגאלו אלא מתוך חמישה דברים אלו: מתוך צרה, ומתוך תשובה, ומתוך זכות אבות, ומתוך רחמים, ומתוך הקץ. מתוך צרה, דכתיב: "וייאנחו בני ישראל" (שמות ב); מתוך תשובה, דכתיב: "ותעל שועתם"; מתוך זכות אבות, דכתיב: "ויזכור אלוהים את בריתו"; מתוך רחמים, דכתיב: "וירא אלוהים את בני ישראל" (ה' ראה את צערם שסבלו במצרים); מתוך הקץ, דכתיב: "וידע אלוהים". ואף לעתיד לבוא אין נגאלים אלא מתוך חמישה דברים הללו: "בצר לך" (דברים ד) - הרי מתוך צרה; "ושבת עד ה' אלוהיך" - הרי מתוך תשובה; "כי אל רחום ה' אלוהיך" - הרי מתוך רחמים; "ולא ישכח את ברית אבותיך" - הרי מתוך זכות אבות; "באחרית הימים" - הרי מתוך הקץ. ודויד פירש אותם: "וירא בצר להם" (תהילים קו) - הרי מתוך צרה; "בשומעו את רינתם" - הרי מתוך תשובה; "ויזכור להם בריתו" - הרי מתוך זכות אבות; "וייתן אותם לרחמים" - הרי מתוך רחמים; "הושיענו ה' אלוהינו וקבצנו מן הגויים" - הרי מתוך הקץ.

ובפסיקתא רבתי פרשה מד נאמר: חמישה דברים מביאים את הגאולה. מתוך צרה אדם נגאל – "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה" (דברים ד,ל); ומתוך קץ - "באחרית הימים" (שם); ומתוך תשובה - "ושבת עד ה' אלוהיך" (שם); ומתוך רחמים - "כי אל רחום ה' אלוהיך" (דברים ד,לא); ובזכות האבות - "ולא ישכח את ברית אבותיך" (שם). והתשובה גורמת לרחמים ולזכות האבות, שכן הוא אומר: "ושבת עד ה' אלוהיך", ומיד: "כי אל רחום ה' אלוהיך" וגו'.

ובמדרש תהילים קו,ט נאמר: אמר רבי אליעזר: אין ישראל נגאלים אלא מתוך חמישה דברים: מתוך צרה, ומתוך תפילה, ומתוך זכות אבות, ומתוך תשובה, ומתוך הקץ. מתוך צרה, שנאמר: "וירא בצר להם"; מתוך תפילה, שנאמר: "בשומעו את רינתם"; מתוך זכות אבות, שנאמר: "ויזכור להם בריתו"; מתוך התשובה, שנאמר: "ויינחם כרוב חסדיו"; מתוך הקץ, שנאמר: "הושיענו ה' אלוהינו וקבצנו מן הגויים". אף משה כללם כולם בפסוק אחד, שנאמר: "בצר לך ומצאוך כל הדברים" וגו' (דברים ד,ל), - "בצר לך" (שם) - מתוך צרה; "ומצאוך כל הדברים האלה" (שם) - מתוך תפילה; "באחרית הימים" (שם) - זה הקץ; "ושבת עד ה' אלוהיך" (שם) - זה תשובה; "ולא ישכח את ברית אבותיך" (דברים ד,לא) - זה זכות אבות.

במדרשים האלה נדרשו שלושת הכתובים הללו בדרך דומה לאמור בירושלמי כאן. לפי המדרשים, רבי אליעזר הוא שדרש את שלושת הכתובים, בעוד שבירושלמי כאן נשמט שמו של רבי אליעזר. בדברים רבה דרשו מכל אחד משלושת הכתובים את חמשת הדברים האלה שמתוכם נגאלים ישראל: צרה, תשובה, זכות אבות, רחמים והקץ. בכתובים בשמות ובתהילים סדר הדברים כפי שהם מסודרים בלשון הכתובים זהה, ובכתוב בדברים סדר הדברים שונה. בפסיקתא רבתי דרשו מהכתוב בדברים כמו בדברים רבה. במדרש תהילים דרשו מהכתובים בדברים ובתהילים את חמשת הדברים האלה שמתוכם נגאלים ישראל: צרה, תפילה, זכות אבות, תשובה וקץ. בארבעה דברים שוו המדרשים, והם: צרה, תשובה, זכות אבות והקץ. ובדבר אחד לא שוו המדרשים, שבדברים רבה מנו: רחמים, ובמדרש תהילים מנו: תפילה.

אבל בירושלמי כאן לא דרשו מכל אחד משלושת הכתובים את אותם דברים שמתוכם נגאלים ישראל. מהכתוב בשמות דרשו חמישה דברים אלה: צרה, צווחה, זכות אבות, תשובה והקץ. ומהכתובים בדברים (לפי מסירה מהגניזה) ובתהילים דרשו חמישה דברים אלה: צרה, צווחה, זכות אבות, תשובה ורחמים. הרי שבארבעה דברים שוו הדרשות בירושלמי, והם: צרה, צווחה, זכות אבות ותשובה. ובדבר אחד לא שוו הדרשות בירושלמי, שבכתוב בשמות מנו: הקץ, ובכתובים בדברים ובתהילים מנו: רחמים. נמצא שבירושלמי דרשו את הדברים בשתי דרכים שונות.

צווחה=תפילה בירושלמי דרשו צווחה מאותו לשון בכתובים בדברים ובתהילים שבמדרש תהילים דרשו תפילה.

בספרי דברים פסקה כו (ועוד) נאמר: עשר לשונות נקראת תפילה: זעקה, שועה, נאקה, שנאמר: "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים וייאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם, וישמע אלוהים את נאקתם" (שמות ב,כג-כד)... הרי שצווחה (-'וישמע אלוהים את נאקתם') היא אחת מהלשונות של תפילה.

ובשיר השירים רבה פרשה ב נאמר: כשהיו ישראל במצרים, היו המצריים משעבדים אותם, והתחילו צועקים ותולים עיניהם להקב"ה, הדא הוא דכתיב: "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים וייאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו" וגו' (שמות ב), מיד: "וישמע אלוהים את נאקתם" - שמע הקב"ה לתפילתם והוציאם.

דרשת הירושלמי מהכתוב בשמות תואמת לדרשת מדרש תהילים מהכתובים בדברים ובתהילים, שמנו חמישה דברים אלה: צרה, צווחה=תפילה, זכות אבות, תשובה והקץ.

גם רינה היא אחת מהלשונות של תפילה, ולכן אמרו בירושלמי ובמדרש תהילים: "בשומעו את רינתם" - מתוך צווחה=תפילה.

כשהם צועקים, הקב"ה מצוי להם במדרש תהילים סא,א נאמר: "שמעה אלוהים רינתי הקשיבה תפילתי" (סא,ב) - זהו שאמר הכתוב: "ותפילת צדיקים ישמע" (משלי טו,כט), בכל מקום שקראו ישראל להקב"ה, ענה אותם. קראו לו במצרים וענה אותם, שנאמר: "וישמע אלוהים את נאקתם"... ועכשיו: "מקצה הארץ אליך אקרא בעטוף ליבי" (סא,ג), אמר להם הקב"ה: מקצה הארץ קראתם אותי, וכשהייתם בארץ לא קראתם אותי, ...וכן משה אמר: "וביקשתם משם את ה' אלוהיך ומצאת" וגו' "בצר לך ומצאוך" וגו' (דברים ד,כט-ל). הוי: "מקצה הארץ אליך אקרא". ובמדרש תנחומא פרשת 'בשלח' סימן ט נאמר: וכשהם צועקים, הקב"ה מצוי להם, שנאמר: "וביקשתם משם את ה' אלוהיך ומצאת" (דברים ד).

לפי זה, כשאמרו בירושלמי (לפי מסירה מהגניזה) ובמדרש תהילים: "ומצאוך כל הדברים האלה" - מתוך צווחה=תפילה, נתכוונו למה שכתוב לפניו: "וביקשתם משם את ה' אלוהיך ומצאת", כי תפילה זו בקשה (תוספתא ברכות ג,ו; בבלי ברכות לא,א).

רחמים הרחמים זה אחד מן הדברים שניתנו מתנה לעולם על ידי ה', ולמדו (בבראשית רבה ו,ה ובויקרא רבה לה,ח) מן הכתוב: "וייתן אותם לרחמים" (תהילים קו), שדרשו כאן.

הקץ בפסיקתא רבתי פרשה מא נאמר: לפי ששתי פעמים התינוקות אומרים אחת בבוקר ואחת בערב: "הושיענו ה' אלהינו" (תהילים קו,מז), לפיכך הקב"ה אומר שתי פעמים: "מי ייתן מציון ישועת ישראל" (תהילים יד,ז ונג,ז) - מי ייתן שיגיע הקץ שאקרב גאולתכם.

משום כך דרשו: "הושיענו ה' אלוהינו" - הרי מתוך הקץ. • • •

ומספרים: חד בר נש הוה איחטא (במסירה מהגניזה: חטי) בלישניה – אדם אחד היה חוטא בלשונו**. אתא לגבי רבי יוחנן, ושלחיה גבי רבי חנינה** – בא אצל רבי יוחנן, ושלח (רבי יוחנן) אותו אצל רבי חנינא**. אמר ליה** – אמר לו (רבי חנינא לאותו אדם): איזיל תהי בך ולעי באוריתא – לך והתחרט בך ועמול בתורה**, דכתיב: "מרפא לשון עץ חיים"** (משלי טו,ד) – רפואת הלשון באה על ידי עץ חיים המרפא חולים. ומכיון שהתורה נקראת "עץ חיים", היא רפואה ללשון**.**

חטי בלישניה - חוטא בלשון הרע בבבלי ערכין טו,ב אמרו: אמר רבי חמא בר חנינא: מה תקנתם של מספרי לשון הרע? - אם תלמיד חכם הוא, יעסוק בתורה, שנאמר: "מרפא לשון עץ חיים" (משלי טו), ואין לשון אלא לשון הרע, שנאמר: "חץ שחוט לשונם" (ירמיהו ט), ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג).

לפי מימרה זו, אפשר שהאדם שמסופר עליו כאן היה מדבר לשון הרע, ומה שאמר רבי חמא בר חנינא בבבלי הוא כדברי אביו רבי חנינא לאותו אדם.

חטי בלישניה - רך בלשונו בדברים רבה פרשת 'דברים' ז נאמר: אמר רבי אחא: אם לשונך חוכך (מגמגם), אשון (הקשה, חזק) אותו בדברי תורה והוא מתרפא. צא ולמד ממשה שהיה פסילוס (כבד פה, מגמגם), ובשביל שנתעסק בתורה נתרפא לשונו, אתמול "לא איש דברים אנוכי" (שמות ד,י), עכשיו הוא אומר "אלה הדברים", הוי: "מרפא לשון עץ חיים" (משלי טו,ד). ובמדרש תנחומא פרשת 'דברים' סימן ב נאמר: "אלה הדברים אשר דיבר משה" וגו' - אמרו ישראל: אתמול אמרת "לא איש דברים אנוכי" (שמות ד,י), ועכשיו אתה מדבר כל כך? אמר רבי יצחק: אם אתה חייך (כבד פה (מלשון 'חך')), שנה את התורה והתרפא. משה כבר למד את כל התורה.

לפי המדרשים האלה, אפשר שהאדם שמסופר עליו כאן היה כבד פה וכבד לשון. השורש 'חטא' משמעו רך ומפונק. התרגומים הארץ ישראלים מתרגמים בשורש זה את הרך והרכה שבמקרא. המילה 'חטיין' בירושלמי פסחים ג,ד פירושה: רכים ("ירושלמי כפשוטו"). לפי זה, 'חטי בלישניה' - רך בלשונו. אם הלשון רכה, יש להקשות אותה, כדברי רבי אחא בדברים רבה.

שלחיה גבי רבי חנינא בבבלי יומא מט,א אמרו, שרבי חנינא היה בקי ברפואות. משום כך שלח רבי יוחנן את אותו אדם אצל רבי חנינא.

תשובה ותורה מביאות רפואה בבבלי יומא פו,א אמרו: אמר רבי חמא בר חנינא: גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, שנאמר: "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם" (ירמיהו ג) / "ארפא משובתם אוהבם נדבה" (הושע יד). ובאליהו זוטא פרשה כב נאמר: גדולה תשובה שמרפאת את ישראל מעוונותיהם, שנאמר: "ארפא משובתם אוהבם נדבה" (הושע יד,ה). ושם נאמר עוד: אמר לו הקב"ה לישעיהו: לך ואמור להם לישראל: אין לכם מידה טובה יותר מן התשובה, שהיא מרפאת את ישראל מכל עוונותיהם, שנאמר: "ארפא משובתם אוהבם נדבה".

לפי האמור בבבלי סנהדרין, רבי אליעזר הביא ראיה לדבריו, שאם ישראל עושים תשובה - נגאלים, ממה שנאמר: "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם". מהכתוב הזה למדו, שתשובה מביאה רפואה. מהכתוב "מרפא לשון עץ חיים" למדו כאן, שתורה מביאה רפואה. מכיון שדיברו לעיל בענין תשובה שמביאה רפואה, דיברו כאן בענין תורה שמביאה רפואה.

רבי חמא בר חנינא שאמר בבבלי, שתשובה מביאה רפואה, הוא בנו של רבי חנינא שאמר כאן, שתורה מביאה רפואה. • • • משא דומה, אלי קורא משעיר, שומר מה מלילה, שומר מה מליל. אמר שומר, אתא בוקר וגם לילה, אם תבעיון בעיו, שובו אתיו (ישעיהו כא,יא-יב).

אומרים: אמר רבי חנינה בריה דרבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): בספרו של רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) מצאו כתוב: "משא דומה" (ישעיהו כא,יא) – 'משא דומי' (צריך לומר כמו במסירה מהגניזה: רומי) – נבואה על גלות רומי. רבי מאיר החליף ד ב-ר, וכתב 'רומה' (רומא, רומי) במקום 'דומה'. בכתוב נאמר: "משא דומה, אלי קורא משעיר". הנביא פתח ב'דומה' והמשיך ב'שעיר' ('אדום'), ועל פי שיטת המדרש של חכמינו, 'אדום' היא רומי. זה הטעם למה שכתב רבי מאיר בספרו. גם 'השבעים' בתרגומם ליוונית העתיקו, כאילו היה כתוב לפניהם 'אדום'.

בתורתו של רבי מאיר בבראשית רבה ט,ה נאמר: בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב: "והנה טוב מאד" (בראשית א,לא) - 'והנה טוב מות'. ובבראשית רבה כ,יב נאמר: בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב: "כותנות עור" (בראשית ג,כא) - 'כותנות אור'. ובבראשית רבה צד,ט נאמר: בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב: "ובני דן חושים" (בראשית מו,כג) - 'ובן דן חושים'.

נראה לפרש, שרבי מאיר כתב כך בגליון ספר תורה שלו בדרך ביאור ודרש, או שהיה לו ספר שבו היה כותב את דרשותיו.

"אֵלַי קורא משעיר" (שם) - אמר רבי יוחנן: יש לדרוש את הכתוב כך: אֵלַי קורא מפני שעיר – אלו דברי הנביא. הנביא אומר, שישראל קוראים אליו, בגלל מה ששעיר (רומי) עושים להם בגלותם (מביאים את המשך דרשת הכתובים על פי רבי יוחנן, לאחר שמביאים דרשות אמוראים אחרים לכתוב הזה). אמר רבי שמעון בן לקיש: יש לדרוש את הכתוב כאילו כתוב: "אֵלִי" (האל שלי): אֵלִי מאיכן (מהיכן) נזדווג לי? משעיר – אלו דברי ישראל. ישראל אומרים, שה' התחבר והצטרף להם בשעיר, שכשגלו ישראל לרומי, גלה ה' עימהם**.** אמר רבי יהושע בן לוי: אם יאמר לך אדם: איכן (היכן) הוא אלהיך? - אמור לו: בכרך (עיר גדולה) הגדול שברומי – ה' נמצא ברומי, כדי לגאול את ישראל שגלו לשם**. מה טעמא?** – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "אלי קורא משעיר" – ודרש גם הוא כאילו כתוב: "אֵלִי".

אלי נזדווג לי בפסיקתא רבתי פרשה ל נאמר: כיון שגלו ישראל מארצם, אמר להם הקב"ה: במי אתם רוצים שילך בראשיכם לבבל? - אמרו לו ישראל: ריבון של עולם, אין אנו רוצים אלא בך. מיד אמר להם הקב"ה: הואיל וכך אמרתם, אני אהיה זיווגך, ואני אעלה עימכם בבלה, שנאמר: "למענכם שלחתי בבלה" (ישעיהו מג).

דברי המדרש הזה הם מעין דברי רבי שמעון בן לקיש.

היכן הוא אלוהיך? בשמות רבה טו,טז נאמר: "מי זה בא מאדום" (ישעיהו סג), עובדי כוכבים אמרו להם לישראל: היכן אלהיכם? שנאמר: "אי אלוהימו" (דברים לב). מה הקב"ה עתיד לעשות להם? - "אשכיר חיצי מדם" (דברים לב), ולא זאת בלבד, אלא שעתיד לדורכם, שנאמר: "פורה דרכתי לבדי" (ישעיהו סג), והוא עתיד לדרוך במנעלו לכל גדולי אדום, שנאמר: "על אדום אשליך נעלי" (תהילים ס). ובפסיקתא רבתי פרשה לו נאמר: אומות העולם מחרפים אותם (את ישראל) ואומרים להם בכל יום: אלוהיך היכן הוא? למה לא יצילך? - אומרת להם: יש לי יום אחד שעתיד מלכי להיגלות עלי. ובספרי דאגדתא על אסתר - מדרש פנים אחרים נוסח ב פרשה ו נאמר: ושם במדינה הגואל והנגאל נתונים שם, וכן הוא אומר: "משא דומה אלי קורא משעיר שומר מה מלילה שומר מה מליל" (ישעיהו כא,יא), וכן הוא אומר: "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה" (ישעיהו סג,א).

דברי המדרשים האלה הם מעין דברי רבי יהושע בן לוי.

רבי יהושע בן לוי - ברומי בבבלי סנהדרין צח,א אמרו: רבי יהושע בן לוי מצאו לאליהו, אמר לו: אימתי יבוא משיח? - אמר לו: לך שאל אותו (את המשיח). - והיכן הוא יושב? - על פתח רומי. הלך אצלו, אמר לו (רבי יהושע בן לוי למשיח): לאימתי יבוא מר? - אמר לו: היום. בא (רבי יהושע בן לוי) אצל אליהו, אמר לו: מה אמר לך? - אמר לו: שיקר לי, שאמר לי: היום אני בא, ולא בא. - אמר לו: כך אמר לך: "היום אם בקולו (רש"י: של הקב"ה) תשמעו" (תהילים צה). ובבבלי יומא י,א אמרו: אמר רבי יהושע בן לוי אמר רבי: עתידה רומי שתיפול ביד פרס. ובבראשית רבה לג,א ובויקרא רבה כז,א ובפסיקתא דרב כהנא ט,א (ועוד) נאמר: מעשה ברבי יהושע בן לוי שעלה לרומי... ובבראשית רבה עח,ה נאמר: רבי יהושע בן לוי עלה לרומי. כיון שבא לעכו (בחזרתו משם), יצא רבי חנינא לקראתו, מצאו צולע על ירכו. אמר לו: דומה אתה לזקנך (ליעקב, שנעשה צולע בפגיעתו עם המלאך שהיה שר של אדום, ואתה צולע בשובך מרומי, ורומי נמשלה בדברי חכמים לאדום) - "והוא צולע על ירכו" (בראשית לב,לא). ובאיכה רבה (בובר) פרשה ב נאמר: רבי יהושע בן לוי אמר: קול צרות מרגשות עולה לכרך גדול של רומי, הדא הוא דכתיב: "קול ה' משלם גמול לאויביו" (ישעיהו סו,ו).

רבי יהושע בן לוי ציפה לגאולתם של ישראל ולמפלתה של רומי, ולפיכך אמר, שה' נמצא ברומי כדי לגאול את ישראל ולהיפרע מרומי. גם המשיח יושב ברומי כמו ה'. ואף רבי יהושע בן לוי הלך בשליחות העם לרומי. • • •

ואומרים: תני (שנה) רבי שמעון בן יוחי (תנא בדור הרביעי): בכל מקום שגלו ישראל, גלת (גלתה) השכינה (כבוד אלוהים) עמהן (עם ישראל). גלו למצרים – כשירדו בני ישראל למצרים, וגלת השכינה עמהן. מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה" (שמואל א ב,כז) – ה' אמר לעלי הכוהן: הלא ידוע לך כי התגליתי בנבואה אל בית אביך בהיותם במצרים משועבדים לפרעה**.** גלו לבבל – בחורבן הבית הראשון, וגלת שכינה עמהן. מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "למענכם שולחתי בבלה" (ישעיהו מג,יד) – כתוב: "שִלחתי", ודורשים כאילו כתוב: "שולחתי". ה' אמר לישראל שגלו לבבל: בשבילכם נשלחתי לבבל**.** גלו למדי – כשהיו ישראל תחת יד מלכות מדי ופרס, וגלת השכינה עמהן. מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "ושמתי כסאי בעילם" (ירמיהו מט,לח) – ה' ישב על כסאו בעילם**. ואין עילם אלא מדי, כמה דת** (דאת) אמר – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): "ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה" (דניאל ח,ב) – דניאל ראה בחזון שהוא בשושן, הבירה של פרס ומדי. מכתוב זה ניתן ללמוד, שעילם היא מדי**.** גלו ליון – בימי הבית השני, כשהיו ישראל תחת יד מלכות יוון, וגלת השכינה עמהן. מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "ועוררתי בניך ציון על בניך יון" (זכריה ט,יג) – הכתוב מדבר על בני ישראל שהיו בגלות יוון, וכתוב אחריו: "וה' עליהם ייראה" (שם יד) – ה' יתגלה על בני ישראל, ומכאן שגלה ה' עימהם**.** גלו לרומי – בחורבן הבית השני, וגלתה השכינה עמהן. מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "אלי קורא משעיר" (ישעיהו כא,יא) – ה' נמצא עם ישראל בגלות רומי, כמו שדרשו רבי שמעון בן לקיש ורבי יהושע בן לוי לעיל את הכתוב הזה**.**

בבבלי מגילה כט,א (ועוד) אמרו: תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו - שכינה עימהם. גלו למצרים - שכינה עימהם, שנאמר: "הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים" וגו' (שמואל א ב), גלו לבבל - שכינה עימהם, שנאמר: "למענכם שלחתי בבלה" (ישעיהו מג). גלו לעילם - שכינה עימהם, שנאמר: "ושמתי כסאי בעילם" (ירמיהו מט), גלו לאדום - שכינה עימהם, שנאמר: "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה" (ישעיהו סג). ואף כשהם עתידים ליגאל שכינה עימהם, שנאמר: "ושב ה' אלוהיך את שבותך" (דברים ל), 'והשיב' לא נאמר, אלא "ושב", מלמד שהקב"ה שב עימהם מן הגלות.

ובאיכה רבה א,נד נאמר: את מוצא, בשעה שגלו ישראל לבבל, מה כתיב: "למענכם שלחתי בבלה" (ישעיהו מג). גלו לעילם - שכינה עימהם, דכתיב: "ושמתי כסאי בעילם" (ירמיהו מט). גלו ליוון - שכינה עימהם, דכתיב: "ועוררתי בניך ציון על בניך יוון" (זכריה ט), וכתיב בתריה: "וה' עליהם ייראה" וגו'...

ובשמות רבה טו,טז נאמר: נשתעבדו ישראל במצרים וגלה הקב"ה כביכול עימהם, שנאמר: "אנוכי ארד עמך מצרימה" (בראשית מו); וכן בבבל, שנאמר: "למענכם שלחתי בבלה" (ישעיהו מג); וכן במדי, שנאמר: "ושמתי כסאי בעילם" (ירמיהו מט), ואין עילם אלא מדי, שנאמר: "עלי עילם צורי מדי" (ישעיהו כא); ביוון היה הקב"ה עימהם, שנאמר: "וה' עליהם ייראה ויצא כברק חיצו" (זכריה ט). אמרו לו להקב"ה: כל כך למה? - אמר להם: כל הימים שאני עימהם אין נוטלים שם רע. במצרים הייתי עימהם ונמצאת שלמה, שנאמר: "גן נעול אחותי כלה" (שיר השירים ד); בבבל הייתי עימהם ונמצאת שלמה, שנאמר: "הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין" (דניאל ג); במדי הייתי עימהם ונמצאת שלמה, שנאמר: "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" (אסתר ג); ביוון לא כתבו על קרן השור שאין להם חלק באלוהי ישראל. • • • לעיל אמר רבי יוחנן: "אֵלַי קורא משעיר" - אֵלַי קורא מפני שעיר – ישעיהו אומר, שישראל קוראים אליו, בגלל מה שרומי עושים להם בגלותם. ומביאים את המשך דרשת הכתובים בישעיהו על פי רבי יוחנן: "שומר מה מלילה" (ישעיהו כא,יא) - אמרו ישראל לישעיה – כך קראו ישראל לישעיהו מפני שעיר**: רבינו ישעיה** (-'שומר'), מה יוצא לנו מתוך הלילה הזה (-'מה מלילה')? – מה יהיה באחריתנו בגלות הזאת (הגלות משולה ללילה)? עד מתי תימשך הגלות? - אמר להן (ישעיהו לישראל): המתינו לי עד שנשאל (את הקב"ה). כיון ששאל (ישעיהו את הקב"ה), חזר אצלן (אצל ישראל). אמרו לו (ישראל לישעיהו): "שומר מה מליל" (שם) - מה מילל שומר העולמים? – מה אמר הקב"ה, שהוא שומר העולם? (דרשו את המילה "מִלֵּיל" כאילו היא כתיב מלא של "מִלֵּל"=דיבר) - אמר להן (ישעיהו לישראל): "אמר שומר אתא (בא) בוקר וגם לילה" (שם יב) – הקב"ה אמר, שבקרוב תבוא ישועה (-'בוקר'), וגם תבוא פורענות (-'לילה'). - אמרו לו (ישראל לישעיהו): "וגם לילה"?! – וכי תבוא לנו גם פורענות?! - אמר להם (ישעיהו לישראל): לא כשאתם (כמו שאתם) סבורים, אלא "בוקר" לצדיקים, ו"לילה" לרשעים – תבוא ישועה לצדיקים, ופורענות לרשעים**; "בוקר" לישראל, ו"לילה" לאומות העולם** – תבוא ישועה לישראל, ופורענות לאומות העולם**. - אמרון ליה** – אמרו לו (ישראל לישעיהו): אימת? – מתי (תבוא הגאולה)? - אמר לון – אמר להם (ישעיהו לישראל): אימת דאתון בעיי הוא בעי – כל זמן שאתם רוצים (שתבוא הגאולה), (גם) הוא (הקב"ה) רוצה**,** וזהו שנאמר: "אם תבעיון בעיו" (שם) – אם אתם תרצו, הוא רוצה**. - אמרו לו** (ישראל לישעיהו): מי מעכב? – מי מונע שאין אנו נגאלים מן הגלות? והרי רצוננו שתבוא הגאולה במהרה. - אמר להן (ישעיהו לישראל): תשובה – התשובה מעכבת את הגאולה, ולכן שובו בתשובה ובואו אל ה', וזהו שנאמר: "שובו אתיו (בואו)" (שם).

גם לפי דרשה זו, הגאולה העתידה תלויה בתשובה, כדעת רבי אליעזר.

אנו מוצאים בדברי חכמינו, שכינו ישראל "רבנו" למשה, לישעיהו, לירמיהו ולדניאל. ישעיהו הנביא נקרא שומר, על שום מה שהוא עצמו אמר שם בסמוך: "ועל משמרתי אנוכי ניצב כל הלילות" (ישעיהו כא,ח).

בבבלי סנהדרין צד,א אמרו: "מַשָּׂא דּוּמָה אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל" וגו' (ישעיהו כא). אמר רבי יוחנן: אותו מלאך הממונה על הרוחות (רש"י: שהנשמות נפקדות אצלו) דומה שמו. נתקבצו כל הרוחות אצל דומה (רש"י ו"יד רמה": להודיעם מתי יבוא משיח ויחיו. והיינו "משא דומה אלי קורא משעיר" - כך אמר דומה: אלי קוראים הרוחות על עסקי שעיר, כלומר, על עסקי עשיו שמשתעבד בישראל), אמרו לו: "שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה" (רש"י ו"יד רמה": הקב"ה שהוא שומר, מה אומר במה שיהיה מלילה זה, מגלות זו שדומה ללילה? ואין שומר אלא הקב"ה, שנאמר: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" (תהילים קכא)), "שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל" (רש"י: מה דיבר למתי קץ הגאולה מליל זה?), "אָמַר שֹׁמֵר אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה" (רש"י ו"יד רמה": השיב להם דומה: כך "אמר שומר", הקב"ה: "אתא בוקר" - תבוא גאולה לצדיקים, "וגם לילה" - לרשעים), "אִם תִּבְעָיוּן" (רש"י: אם תבקשו להיגאל) "בְּעָיוּ" (רש"י: בקשו רחמים), "שֻׁבוּ" (רש"י: בתשובה ו)"אֵתָיוּ" (רש"י: לגאולה).

גם לפי הירושלמי וגם לפי הבבלי דרש רבי יוחנן את שני הפסוקים הללו כשאלות ותשובות על זמן הגאולה מהגלות. אלא שלפי הירושלמי, השואלים הם ישראל, והנשאל הוא ישעיהו שמשיב להם בשם הקב"ה, "דומה" הוא רומי, וגם "שעיר" הוא רומי, "שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה" הוא שאלת ישראל לישעיהו ו"שומר" זה הוא ישעיהו, "שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל" הוא שוב שאלת ישראל לישעיהו ו"שומר" זה הוא הקב"ה, "אָמַר שֹׁמֵר אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה" וכו' הוא תשובת ישעיהו לישראל בשם הקב"ה ו"שומר" זה הוא הקב"ה, והפסוק הזה נדרש כולו בירושלמי. ואילו לפי הבבלי, השואלים הם "שעיר" שהם הרוחות (הנשמות, הקרויות גם שעירים), והנשאל הוא "דומה" שהוא המלאך הממונה על הרוחות, "שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה, שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל" הם שאלות הרוחות לדומה ו"שומר" זה הוא דומה שהוא שומר הרוחות, "אָמַר שֹׁמֵר אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה" וכו' הוא תשובת דומה לרוחות, אבל הפסוק הזה לא נדרש בבבלי. רש"י ו"יד רמה" דרשו "שעיר" ו"שומר" על פי הירושלמי, וגם הפסוק "אָמַר שֹׁמֵר אָתָה בֹקֶר" וכו' הם דרשו על פי הירושלמי. • • •

ואומרים: אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי תנחום בירבי (=בר רבי) חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): אילו היו ישראל עושים תשובה אפילו יום אחד, מיד היה בן דוד (המשיח) בא – ומיד היו נגאלים**. מה טעמא?** – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "כי הוא אלוהינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו, היום אם בקולו תשמעו" (תהילים צה,ז) – אם תשמעו בקול ה' היום (יום אחד), תזכו להיות עמו וצאן מרעיתו של ה', שיגאל אתכם.

אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): אילו היו ישראל משמרין אפילו שבת אחת כתיקנה (כהלכתה), מיד היה בן דוד בא – ומיד היו נגאלים**. מה טעמא?** – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום ליי' היום לא תמצאוהו בשדה**"** (שמות טז,כה) – הכתוב מדבר על המן שירד לבני ישראל במדבר ועל השבת שישמרו, ואמר להם משה, שלא יצאו בשבת ללקוט את המן. ומשמעות המילה "היום" - חד יום – יום אחד (כמו בכתוב: "היום אם בקולו תשמעו"), ואמר להם משה, שאם ישמרו יום אחד של שבת, יזכו לגאולה (על פי המדרשים). ואומר (וכן הכתוב אומר במקום אחר): "בשובה ונחת תיוושעון" (ישעיהו ל,טו) - בשובה ונייח תתפרקון – בזכות שבת ומנוחה תיגאלו, שאם תשמרו את השבת ותנוחו בה, תבוא ישועתכם (בארמית ארץ ישראלית: 'שובא'=שבת).

גם לפי מימרות אלו, הגאולה העתידה תלויה בתשובה, כדעת רבי אליעזר.

אילו היו ישראל עושים תשובה / משמרים שבת בבבלי סנהדרין צח,א אמרו: אמר לו (רבי יהושע בן לוי למשיח): לאימתי יבוא מר? - אמר לו: היום - "היום אם בקולו (רש"י: של הקב"ה) תשמעו" (תהילים צה). ובפסיקתא דרב כהנא כד,יב [ובשיר השירים רבה פרשה ה פסוק ב] נאמר: אמר רבי לוי: אילו היו ישראל עושים תשובה יום אחד, מיד היו נגאלים [ומיד בן דויד בא]. מה טעמא? - "[כי הוא אלוהינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו,] היום אם בקולו תשמעו" (תהילים צה,ז). ובשמות רבה כה,יב נאמר: אמר רבי לוי: אם משמרים ישראל את השבת כראוי אפילו יום אחד, בן דויד בא. למה? - שהיא שקולה כנגד כל המצוות, וכן הוא אומר: "כי הוא אלוהינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו, היום אם בקולו תשמעו" (תהילים צה). אמר רבי יוחנן: אמר הקב"ה לישראל: אף על פי שנתתי קצבה לקץ שיבוא, בין עושים תשובה בין שאין עושים בעונתה היא באה, אם עושים תשובה אפילו יום אחד, אני מביא אותה שלא בעונתה, הוי: "היום אם בקולו תשמעו", וכשם שמצינו שעל כל המצוות בן דויד בא, על שמירת יום אחד של שבת בן דויד בא, לפי שהשבת שקולה כנגד כל המצוות. ובויקרא רבה ג,א ובקוהלת רבה פרשה ד פסוק ו נאמר: אמר רבי חייא בר אבא: אין ישראל נגאלים אלא בשבת / בזכות שבת, הדא הוא דכתיב: "בשובה ונחת תיוושעון" (ישעיהו ל,טו) - בשובה ונייח תיוושעון. ובמדרש תהילים צה,ב נאמר: אמר רבי לוי: אם היו משמרים אפילו שבת אחת כתקנה, מיד היו הם נגאלים, שנאמר: "היום אם בקולו תשמעו", וכתיב: "שמור את יום השבת" (דברים ה,יב).

בזכות שמירת שבת במכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא ד"ויסע" פרשה ד נאמר: רבי אלעזר המודעי אומר: אם תזכו לשמור את השבת, עתיד הקב"ה ליתן לכם שש מידות טובות: ארץ ישראל ועולם הבא ועולם חדש ומלכות בית דויד וכהונה ולוייה, לכך נאמר: "אכלוהו היום". רבי אליעזר אומר: אם תזכו לשמור את השבת, תינצלו משלוש פורענויות: מיומו של גוג ומגוג ומחבלו של משיח ומיום הדין הגדול, לכך נאמר: "אכלוהו היום". ושם פרשה ה נאמר: "וישבתו העם ביום השביעי" - רבי אלעזר המודעי אומר: אמר להם המקום: אם תשמרו שבת זו, עתיד אני ליתן לכם שש מידות טובות וכו', וכיון ששמעו דבר זה קיבלו עליהם ושבתו. רבי אליעזר אומר: אם תשמרו שבת זו, תינצלו משלוש פורענויות וכו', וכששמעו דבר זה קיבלו ושבתו.

ובבבלי שבת קיח א-ב אמרו: אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלוש פורענויות: מחבלו של משיח, ומדינה של גיהינום, וממלחמת גוג ומגוג. מחבלו של משיח - כתיב הכא: "יום" (שמות טז), וכתיב התם: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום" וגו' (מלאכי ג). מדינה של גיהינום - כתיב הכא: "יום", וכתיב התם: "יום עברה היום ההוא" (צפניה א). ממלחמת גוג ומגוג - כתיב הכא: "יום", וכתיב התם: "ביום בוא גוג" (יחזקאל לח). אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרים ישראל שתי שבתות כהלכתן, מיד נגאלים, שנאמר: "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי" (ישעיהו נו), וכתיב בתריה: "והביאותים אל הר קודשי" וגו'.

לפי הירושלמי והמדרשים, אילו משמרים ישראל שבת אחת, מיד נגאלים. אבל לפי הבבלי, אילו משמרים ישראל שתי שבתות, מיד נגאלים. • • •

משנה אין שואלין את הגשמים – בברכת השנים שבתפילת שמונה עשרה, אלא סמוך לגשמים – פסקה זו הובאה כמאמר מוסגר, להשמיענו שרבי אליעזר ורבי יהושע שנחלקו במשנה הקודמת בהזכרת גשמים מודים הם בשאלת גשמים, שאין זמנה אלא סמוך לגשמים (מחג הסוכות ואילך). רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: העובר לפני התיבה (שליח הציבור) ביום טוב האחרון של חג (בשמיני עצרת) - האחרון – המתפלל תפילת מוסף, מזכיר – "מוריד הגשם", והראשון – המתפלל תפילת שחרית, אינו מזכיר – גשם, אלא אומר עוד "מוריד הטל". העובר לפני התיבה ביום טוב הראשון של פסח - הראשון – המתפלל תפילת שחרית, מזכיר – "מוריד הגשם", והאחרון – המתפלל תפילת מוסף, אינו מזכיר – גשם, אלא טל**.** עד אימתי שואלין את הגשמים – בברכת השנים שבתפילת שמונה עשרה**? - רבי יהודה אומר: עד שיעבור הפסח** – שבחול המועד עדיין שואלים את הגשמים**. רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי) אומר: עד שיצא ניסן – עד גמר חודש ניסן שואלים את הגשמים**, שנאמר: "ויורד לכם גשם מורה** (יורה) ומלקוש בראשון" (יואל ב,כג) – בחודש הראשון, הוא ניסן, שבכל חודש ניסן עדיין הגשם הוא לברכה.

מתוך התוספתא תעניות א,א מוכח, שרבי מאיר הוא שמביא את הפסוק כראיה לדבריו.

בספרי דברים פסקה מב ובבבלי תענית ו,א אמרו: "יורה ומלקוש" (דברים יא,יד) - מה יורה לברכה - אף מלקוש לברכה. ויורה גופיה מנלן? - דכתיב: "ובני ציון גילו ושמחו בה' אלוהיכם כי נתן לכם את המורה לצדקה (מכאן שיורה לברכה)" (יואל ב,כג). • • •

תלמוד במשנה שנינו, שרבי יהודה אמר שמזכירים את הגשמים מתפילת מוסף של יום טוב האחרון של חג עד תפילת מוסף של יום טוב הראשון של פסח. ואומרים: אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יודה (יהודה) שאמר משם רבי יודה בן בתירה (תנא בדור השלישי) – שלא אמר רבי יהודה מימרה זו בשם עצמו**.** אמר רבי אבון (רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי) בשם רבי יוחנן: טעמא דרבי יודה – הטעם של רבי יהודה, שאמר שמזכירים טל ביום טוב האחרון של חג (עד תפילת מוסף), - כדי שיצאו המועדות בטל – כדי שייגמרו המועדים בהזכרת טל, שכן יום טוב האחרון של חג הוא גמר החגים שבחודש תשרי, והטעם שמזכירים ביום זה טל הוא**, מפני שהטל סימן יפה לעולם** – וראוי שייגמרו המועדים שבחודש תשרי בסימן יפה**.**

בבראשית רבה לט,ח נאמר, שהטל סימן ברכה לעולם. • • •

במשנה שנינו, שרבי יהודה אמר שמזכירים את הגשמים עד תפילת מוסף של יום טוב הראשון של פסח. ועוד שנינו, שרבי יהודה סבור ששואלים את הגשמים עד שיעבור הפסח. ותמהים: מחלפה שיטתיה דרבי יודה! – מוחלפת (הפוכה) שיטתו של רבי יהודה (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר)! ומבארים את הסתירה: תמן הוא אמר – שם (במקום אחר, לעיל) הוא אמר**: העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג - האחרון מזכיר והראשון אינו מזכיר**. ביום טוב הראשון של פסח - הראשון מזכיר, והאחרון אינו מזכיר. והוא הדין לשאלת גשמים**. והכא הוא אמר הכין!** – וכאן הוא אומר כך: שואלים את הגשמים עד שיעבור הפסח. והוא הדין להזכרת גשמים! ומיישבים את הסתירה: חדא בשם גרמיה – (מימרה) אחת (אמר רבי יהודה) בשם עצמו**, וחדא** – ו(מימרה) אחת (אמר רבי יהודה) בשם רבי יודה בן בתירה – אבל הוא עצמו אינו סבור כמוהו**.**

ואומרים: ולא ידעין – ואין יודעים, היידא בשם גרמיה – איזו (מימרה אמר רבי יהודה) בשם עצמו, והיידא – ואיזו (מימרה אמר רבי יהודה) בשם רבי יודה בן בתירה. מן מה דאמר – מן (מתוך) מה שאמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יודה שאמר משם רבי יודה בן בתירה, ואמר רבי אבון בשם רבי יוחנן: טעמא דרבי יודה - כדי שיצאו המועדות בטל, מפני שהטל סימן יפה לעולם – דברי רבי אבון בשם רבי יוחנן "טעמא דרבי יהודה" מוסבים על מה שאמר רבי יהודה "העובר לפני התיבה" וכו', וממילא גם דברי רבי יוחנן הסתמיים "הלכה כרבי יהודה שאמר משם רבי יהודה בן בתירה" מוסבים על מה שאמר רבי יהודה "העובר לפני התיבה" וכו', הדא אמרה – זאת אומרת**: קדמייתא בשם גרמיה** – הראשונה בשם עצמו**, ותינייתא** – והשנייה בשם רבי יודה בן בתירה – המימרה שאמר רבי יהודה "העובר לפני התיבה" וכו' היא בשם רבי יהודה בן בתירה, כדברי רבי יוחנן, וממילא המימרה שאמר רבי יהודה "שואלים את הגשמים" וכו' היא בשם עצמו. וקראו למימרה האחת "ראשונה" משום שהיא המימרה שנאמרה "הכא", ולמימרה האחרת קראו "שנייה" משום שהיא המימרה שנאמרה "תמן".

מדברי רבי יוחנן מוכח, שהגרסה במשנה לפי הירושלמי: "רבי יהודה אומר משם רבי יהודה בן בתירה: העובר לפני התיבה" וכו'. בכל המקומות שנאמרה לשון כמו זו שאמר רבי יוחנן נשנתה קודם לכן מימרה שאמר חכם אחד משם חכם אחר. ואף על פי שבפירוש אמר רבי יהודה משם חכם אחר, תמהו שמוחלפת שיטתו של רבי יהודה (השוה ירושלמי עירובין ג,ד).

בבבלי תענית ב,ב-ג,א אמרו: תניא, רבי יהודה אומר משום רבי יהושע: העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג - האחרון מזכיר והראשון אינו מזכיר. ביום טוב הראשון של פסח - הראשון מזכיר והאחרון אינו מזכיר. הי רבי יהושע? ... תנן, רבי יהודה אומר משום בן בתירה: העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג - האחרון מזכיר והראשון אינו מזכיר. הי בן בתירה? ... אמר רב נחמן בר יצחק: תהא רבי יהושע בן בתירה (רש"י: האי דקאמר רבי יהודה לעיל משום רבי יהושע, והאי דקאמר משום בן בתירה - תהא תרוייהו רבי יהושע בן בתירה); זמנין דקרי ליה בשמיה דאבוה (בן בתירה) וזימנין דקרי ליה בשמיה דידיה (רבי יהושע). ומאי שנא? – הא (דקרי ליה בשמיה דאבוה) - מקמי דסמכוה (לא היה חשוב), והא (דקרי ליה בשמיה דנפשיה) - לבתר דסמכוה.

הגרסה במשנה לפי הבבלי: "רבי יהודה אומר משום בן בתירה: העובר לפני התיבה" וכו'. לפי הבבלי, בן בתירה הוא רבי יהושע בן בתירה (תנא בדור השלישי), ואין הוא רבי יהודה בן בתירה. • • •

ואומרים: בעון קומוי – שאלו לפניו (לפני רבי יוחנן): או נימר – או אולי נאמר (בתשובה לסתירה בדברי רבי יהודה), כאן – להזכיר (להֶזְכֵּר), כאן – לשאלה! – המימרה שאמר רבי יהודה "העובר לפני התיבה" וכו' נאמרה לענין הזכרת גשמים ('מזכיר'; 'אינו מזכיר'), והמימרה שאמר רבי יהודה "שואלים את הגשמים" וכו' נאמרה לענין שאלת גשמים ('שואלים'). ואם כן, מזכירים את הגשמים עד תפילת מוסף של יום טוב הראשון של פסח, אבל שואלים את הגשמים עד שיעבור הפסח. נמצא שדבריו של רבי יהודה כאן אינם סותרים את דבריו שם (המונח "או נימר" מציע משפט ברירה, המציע חלופה נסיונית במקום הדעה שהוצעה לפני כן בסוגיה). אמר לון – אמר להם (רבי יוחנן): הלכה - מקום שמזכירין שואלין – בזמן שמתחילים להזכיר גשם - מתחילים לשאול גשם, ובזמן שמפסיקים להזכיר גשם - מפסיקים לשאול גשם, שאין לחלק בין הזכרת גשמים ובין שאלת גשמים. נמצא שדבריו של רבי יהודה כאן סותרים את דבריו שם, ואין ליישב את הסתירה אלא אם נאמר, שהמימרה האחת בשם עצמו והמימרה האחרת בשם רבי יהודה בן בתירה**.**

בבבלי תענית ד,ב אמרו: רבי יהודה אומר משום בן בתירה: העובר לפני התיבה... הראשון מזכיר (ר"ג: והוא הדין שואל עד יום ראשון של פסח, ואינו שואל בחול המועד של פסח)... ורמינהי: עד מתי שואלים את הגשמים? רבי יהודה אומר: עד שיעבור הפסח (ר"ג: שואלים גם בחול המועד של פסח, והיכי אמר שאינו שואל אלא עד יום ראשון של פסח). רבי מאיר אומר: עד שיצא ניסן! - אמר רב חסדא: לא קשיא, כאן - לשאול, כאן - להזכיר (ר"ג: הא דאמר רבי יהודה: הראשון מזכיר ביום טוב ראשון של פסח, היינו להזכיר). לשאול - שאיל ואזיל (רש"י: שואל והולך עד שיעבור הפסח, כדקתני "עד מתי שואלים" כו'), להזכיר - ביום טוב הראשון פסיק (רש"י: אינו מזכיר אלא בתפילת "יוצר" של יום טוב ראשון). אמר עולא: הא דרב חסדא "כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים" (משלי י). ומה במקום שאינו שואל - מזכיר (שהרי מתחיל להזכיר גבורות גשמים בשמיני עצרת, כדאמר רבי יהודה: האחרון מזכיר, ואינו שואל עד שלושה במרחשון או עד שבעה בו), במקום שהוא שואל (רש"י: בחול המועד של פסח) - אינו דין שיזכיר (ר"ג: והיכי תריץ רב חסדא, דרבי יהודה קאמר שאינו מזכיר אלא עד יום ראשון של פסח)? אלא אמר עולא: תרי תנאי אליבא דרבי יהודה (רש"י: חד אמר עד שיעבור הפסח שואלים, כל שכן שמזכירים, וחד אמר שאלה עד הפסח, והזכרה שיכול להזכיר ביום טוב מזכיר ביום טוב הראשון של פסח בתפילת "יוצר", ובמוספים פוסק).

הרי שבבבלי יישב רב חסדא את הסתירה בדברי רבי יהודה כמו ששאלו בירושלמי: "או נימר, כאן - להזכיר, כאן - לשאלה", ועולא יישב את הסתירה בדרך דומה למה שיישבו בירושלמי.

ומספרים: אמר רבי יוסה לרבי חנניה (אמוראים ארץ ישראלים בדור הרביעי) אחוי (צריך לומר: בר אחוי) דרב הושעיה – בן אחיו של רב הושעיה (אמורא בדור השלישי): נהיר את – זכור (זוכר) אתה**, כד הוינן קיימין קומי חנותיה דרב הושעיה חביבך** – כאשר היינו עומדים לפני חנותו של רב הושעיה דודך**, עבר רבי זעורה ושאלינן ליה** – עבר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) ושאלנו אותו ("או נימר, כאן - להזכיר, כאן – לשאלה"), ואמר: עוד אנא היא צריכה לי – גם אני היא (שאלה זו) נצרכה (מסופקת, אינה ודאית) לי, שלא ידע להשיב עליה**. עבר רבי יסא ושאלינן ליה** – עבר רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ושאלנו אותו**, ואמר: עוד אנא היא צריכה לי** – גם אני היא (שאלה זו) נצרכה (מסופקת, אינה ודאית) לי**. ובסופה אתמציית ליה** – ובסוף נמצאה לו (נודעה ונתבררה לרבי אסי שאלה זו), שידע להשיב עליה**, ואמר** (רבי אסי): לא שנייא – לא שונָה (ההלכה, שאין ההלכה מחלקת בין הזכרת גשמים ובין שאלת גשמים), הלכה - מקום שמזכירין שואלין – כדברי רבי יוחנן בתשובה לשאלה זו**.**

ועוד מספרים: רבי חייא בר בא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אתא מן צור – בא מצור (עיר בגליל הלבנוני), ואמר מן שמיה דרבי יוחנן – ואמר משמו של רבי יוחנן**: הלכה - מקום שמזכירין שואלין. רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) דרש (הורה בציבור) בבית מדרשא (בבית המדרש), רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) דרש בכנישתא דבולי – בבית הכנסת של מועצת העיר**: הלכה - מקום שמזכירין שואלין** – שניהם דרשו כדברי רבי יוחנן**.**

גם בירושלמי פסחים א,ח אמרו, שרבי חייה בר אבא בא מצור ואמר משמו של רבי יוחנן. ובירושלמי קידושין ג,יד וכן בירושלמי עבודה זרה ב,ט אמרו, שרבי חייה בר אבא הלך לצור ובא אצל רבי יוחנן, שאמר לו: מה מעשה בא לידך? אפשר, שכשחזר רבי חייא בר אבא מצור, אמר משמו של רבי יוחנן מה ששמע ממנו בצור.

כנראה נערכו בבית הכנסת של הבולי בטבריה כינוסי מועצת העיר, וייתכן שבני המעמד נהגו להתפלל בו.

ושואלים (על דברי רבי יוחנן, שאמר: הלכה - מקום שמזכירים שואלים): והא תנינן – והרי שנינו (במשנה להלן): בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים! – מתחילים לשאול את הגשמים בשלושה במרחשון. הרי שבזמן שמתחילים להזכיר גשם - אין מתחילים לשאול גשם, שכן מתחילים להזכיר את הגשמים בשמיני עצרת, וזה שלא כדברי רבי יוחנן! ומשיבים: אמר רבי תנחום בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): בשעת המקדש שַנֵי (כך נוקד במסירה שלפנינו, אבל צריך לומר: שָנוּ) – בזמן שבית המקדש קיים שנו את דברי המשנה, שאין מתחילים לשאול את הגשמים אלא בשלושה במרחשון, משום שאין לבקש בארץ ישראל גשם עד שיחזרו לביתם עולי הרגלים, שעלו לרגל לירושלים ושהו שם עד אחרי החג. אבל בזמן הזה, שאין בית המקדש קיים, מתחילים לשאול את הגשמים משמיני עצרת ואילך, כשם שמתחילים להזכיר את הגשמים בשמיני עצרת**.**

בזמן הבית הפרידו בין הזכרת גשמים לבין שאלת גשמים. היו מתחילים להזכיר את הגשמים בשמיני עצרת, אבל דחו את שאלת הגשמים, והיו מתחילים לשאול את הגשמים בשלושה במרחשון או בשבעה בו. לאחר החורבן התחילו בשאלת הגשמים מיד עם הזכרת הגשמים. בגולה (בבבל) דחו את שאלת הגשמים עד שישים יום אחרי התקופה, בגלל תנאי האקלים השונים שם, אבל התחילו להזכיר את הגשמים בשמיני עצרת (לעיל הלכה א).

בבבלי תענית ד,ב אמרו: אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה (רש"י: דאמר: "העובר לפני התיבה" וכו'. ר"ג: והוא הדין לשאלה). ...אמר רבי יוחנן: במקום ששואל מזכיר (ר"ג: אלמא, הא דאמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה, היינו בין לשאול בין להזכיר, דכי הדדי נינהו). ...אמר רבי יוחנן: התחיל להזכיר - מתחיל לשאול, פסק מלשאול - פוסק מלהזכיר. אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: ומי אמר רבי יוחנן הכי? והתנן: בשלושה במרחשון שואלים את הגשמים. רבן גמליאל אומר: בשבעה בו. ואמר רבי אלעזר: הלכה כרבן גמליאל (ר"ג: וקשיא הלכתא אהלכתא)! ...לא קשיא: כאן (ר"ג: הא דאמר הלכה כרבן גמליאל, דאינו שואל עד שבעה במרחשון) - בזמן שבית המקדש קיים (רש"י: דאיכא עולי רגלים. ר"ג: ואם יורדים גשמים - אינם יכולים לחזור מפני הגשמים, ובשבעה במרחשון כבר חזרו), כאן (ר"ג: הא דאמר הלכה כרבי יהודה, דשואל ומזכיר ביום טוב האחרון של חג) - בזמן שאין בית המקדש קיים (ר"ג: דליכא עולי רגלים).

גם בירושלמי וגם בבבלי נזכרו רבי אסי ורבי זירא בקשר לדברי רבי יוחנן, ולרבי אסי היו דברי רבי יוחנן ברורים, ולרבי זירא היו הדברים מסופקים.

בשעת המקדש שנו לשון כעין זו נאמרה בירושלמי דמאי ה,ו ובבא מציעא ג,ח ("בשעת הגורן שנו"), בבא בתרא ג,ג ("בשעת החירום שנו"), והוריות ג,ח ("בשעת הדוכן שנו"). • • •

במשנה שנינו, שרבי מאיר אומר, ששואלים את הגשמים עד שיצא ניסן, שנאמר: "ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון". פסוק זה נאמר בימי יואל. ואומרים: תני – שנוי (שנו ברייתא): אמר רבי יודה: לפי שבעולם הזה התבואה עושה (גדלה) לשישה חודשים והאילן עושה (נותן פירות) לשנים עשר חודש – הרי שהתבואה עושה בחצי הזמן שהאילן עושה**, אבל לעתיד לבוא** (באחרית הימים) התבואה עושה לחודש אחד והאילן עושה לשני חדשים. מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל... לחדשיו יבכר" (יחזקאל מז,יב) – יחזקאל ראה במראה הנבואה, שלעתיד לבוא יצא נחל מבית ה', ועל גדות הנחל יגדלו עצי פרי, שפירותיהם יבשלו כל שני חודשים ('חודשיו' - מיעוט רבים שני חודשים). ומכיון שלעתיד לבוא האילן עושה פירות לשני חודשים, התבואה עושה לחודש אחד, שהתבואה עושה בחצי הזמן שהאילן עושה, כמו בעולם הזה. רבי יוסי (בן חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: לפי שבעולם הזה התבואה עושה לשישה חדשים והאילן עושה לשנים עשר חודש, אבל לעתיד לבוא התבואה עושה לחמשה עשר יום והאילן עושה לחודש אחד, שכן מצאנו שעשת (שעשתה) התבואה בימי יואל לחמשה עשר יום וקרב העומר ממנה – בימי יואל יצא אדר ולא ירדו גשמים, ונעשה להם נס, וירד להם יורה באחד בניסן, ויצאו וזרעו, וגדלה התבואה בחמישה עשר יום, מאחד בניסן עד שישה עשר בו, והקריבו עומר מאותה תבואה בזמנו בשישה עשר בניסן. וגם לעתיד לבוא התבואה עושה לחמישה עשר יום, כמו שעשתה בימי יואל**. מה טעמא?** – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "ובני ציון גילו ושמחו ביי' אלהיכם כי נתן לכם את המורה לצדקה ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון" (יואל ב,כג) – הרי שבימי יואל ירד להם יורה ('מורה') בניסן. ומכיון שלעתיד לבוא התבואה עושה לחמישה עשר יום (חצי חודש), האילן עושה פירות לחודש אחד, שהתבואה עושה בחצי הזמן שהאילן עושה, כמו שהוא בעולם הזה**.**

ושואלים: מה מקיים רבי יוסה טעמא דרבי יודה – מה מעמיד (מפרש) רבי יוסי את הכתוב של רבי יהודה: "לחדשיו יבכר" – שלמד ממנו, שלעתיד לבוא האילן עושה לשני חודשים**? -** ומשיבים: בכל חודש וחודש יהא מבכר – לעתיד לבוא יבשלו הפירות כל חודש**.**

לפי רבי יוסי, בימי יואל ירד להם יורה ומלקוש בניסן, כמו שכתוב: "ויורד לכם גשם מורה (יורה) ומלקוש בראשון" - ה' הוריד להם יורה ומלקוש בחודש הראשון (ניסן). לפי רבי יהודה, בימי יואל ירד להם יורה במרחשון ומלקוש בניסן, והתבואה עשתה לשישה חודשים, וכך שיעור הכתוב: "ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון" - יורה בזמנו (מרחשון) ומלקוש בחודש הראשון (ניסן), כמו שתרגם התרגום שם. לפי רבי יוסי, המילה 'בראשון' מוסבת על 'מורה ומלקוש', ולפי רבי יהודה, המילה 'בראשון' מוסבת רק על 'מלקוש'.

בתוספתא תעניות א,א שנו: שואלים את הגשמים עד שיצא ניסן, שנאמר: "ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון", דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: יורה במרחשון ומלקוש בניסן (אין כוונת הפסוק ביואל שהיה יורה ומלקוש בניסן, אלא כוונת הפסוק שהגשמים היו בזמנם, יורה בזמנו, ומלקוש בזמנו בתוך חודש ניסן כרגיל ברוב השנים). אמר להם רבי מאיר: הואיל ואילן עושה פירות לשנים עשר ותבואה לשישה חודשים, מה מצינו באילן שנאמר בו: "לחודשיו יבכר" (בכל חודש וחודש יהא מבכר), אף תבואה לחמישה עשר יום, הא למדת שיורה ומלקוש בניסן (בימי יואל נעשה נס ועשתה התבואה לחמישה עשר יום, וממילא מוכח שהיורה ירד בניסן, ואם היורה בניסן, הרי המלקוש לברכה בכל החודש, אף על פי שבאותו זמן ביכרה התבואה לחמישה עשר יום).

דעת רבי יוסי בירושלמי היא כדעת רבי מאיר בתוספתא, ולשיטתם שואלים את הגשמים עד שיצא ניסן, וכדברי רבי מאיר במשנה. בכמה נוסחאות במשנה הגרסה "רבי יוסי" במקום "רבי מאיר". דעת רבי יהודה בירושלמי היא כדעת חכמים בתוספתא, ולשיטתם אין שואלים את הגשמים עד שיצא ניסן, וכדברי רבי יהודה במשנה.

רק אילנות מעטים מבשילים פריים לשנים עשר חודש. נראה שכוונת הברייתא האומרת: "אילן עושה פירות לשנים עשר חודש", שהאילן מניב תוך שנה.

בימי יואל בבבלי תענית ה,א אמרו: "ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון (ר"ג: בניסן)" (יואל ב). אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: יורה בניסן הוא? יורה במרחשון הוא! דתניא: יורה במרחשון ומלקוש בניסן! - אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: בימי יואל בן פתואל נתקיים מקרא זה (רש"י: "ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון", שיורה ומלקוש היה בראשון על ידי נס, שהיה רעב שבע שנים, דכתיב: "כי קרא ה' לרעב וגם בא אל הארץ שבע שנים" (מלכים ב ח,א). ר"ג: ולעולם יורה במרחשון הוא), דכתיב: "יתר הגזם אכל הארבה" וגו' (יואל א). אמרו: אותה שנה יצא אדר ולא ירדו גשמים, וירדה להם רביעה ראשונה באחד בניסן. אמר להם נביא לישראל: צאו וזרעו. - אמרו לו: מי שיש לו קב חיטים או קביים שעורים יאכלנו ויחיה, או יזרענו וימות (רש"י: ברעב, קודם שתגדל התבואה החדשה, שלא יהיה לו מה יאכל)? - אמר להם: אף על פי כן, צאו וזרעו. נעשה להם נס ונתגלה להם מה שבכתלים ומה שבסדקים (רש"י: שאצרו העכברים) ומה שבחורי נמלים. יצאו וזרעו (מה שמצאו) שני ושלישי ורביעי (בניסן, ואכלו מה שהיה בידם), וירדה להם רביעה שנייה בחמישה בניסן, והקריבו עומר (רש"י: מאותה תבואה חדשה) בשישה עשר בניסן. נמצאת תבואה הגדלה בשישה חודשים (רש"י: מתשרי ועד ניסן) גדלה באחד עשר יום (רש"י: מחמישה בניסן עד שישה עשר בו), ונמצא עומר הקרב מתבואה של שישה חודשים קרב מתבואה של אחד עשר יום.

לפי רבי יוסי בירושלמי, עשתה התבואה בימי יואל לחמישה עשר יום, ואילו לפי הבבלי, לאחד עשר יום.

בעולם הזה התבואה עושה לשישה חודשים בתוספתא תעניות א,ז שנו: רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר, וכן היה רבי דוסא אומר כדבריו: חצי תשרי, מרחשון וחצי כסליו - זרע; חצי כסליו, טבת וחצי שבט - חורף; חצי שבט, אדר וחצי ניסן - קור; חצי ניסן, אייר וחצי סיון - קציר; חצי סיון, תמוז וחצי אב - קיץ; חצי אב, אלול וחצי תשרי - חום. רבי יהודה היה מונה ממרחשון, רבי שמעון היה מונה מתשרי.

הרי שמן הזרע ועד הקציר שישה חודשים, וזהו שהתבואה עושה לשישה חודשים.

לעתיד לבוא בספרא 'בחוקותי' פרשה א נאמר: "ונתנה הארץ יבולה" - לא כדרך שהיא עושה עכשיו, אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון. ומניין שהארץ עתידה להיות נזרעת ועושה פירות בת יומה? - תלמוד לומר: "זכר עשה לנפלאותיו", ואומר: "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע" - מלמד שבו ביום שנזרעת בו ביום עושה פירות. "ועץ השדה ייתן פריו" - לא כדרך שהוא עושה עכשיו, אלא כדרך שעשה בימי אדם הראשון. ומניין שהעץ עתיד להיות ניטע ועושה פירות בן יומו? - תלמוד לומר: "זכר עשה לנפלאותיו", ואומר: "עץ פרי עושה פרי למינו" - מלמד שבו ביום שניטע בו ביום עושה פירות. ובבראשית רבה י,ד נאמר: רבי פינחס בשם רבי חנן דציפורין: בנות שוח (מין תאנים) עושות פירות לשלוש שנים, ואותו היום (שברא בו הקב"ה את האילנות) עשו פירות בנות יומן, אבל לעתיד לבוא הקב"ה מרפא אותה המכה (שהיכה, כשחטא אדם הראשון, שלא יבשלו הפירות במהירות), שנאמר: "ומחץ מכתו ירפא" (ישעיהו ל,כו) - מכתו של עולם ירפא (ויחזרו לעשות בנות יומן כבתחילה).

לפי המדרשים האלה, לעתיד לבוא התבואה והאילן עושים ליום אחד, שלא כדברי רבי יהודה ורבי יוסי כאן. • • •

משנה משנתנו באה ללמד, מתי מתחילים לשאול את הגשמים בברכת השנים שבתפילת שמונה עשרה. בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים – מתחילים לשאול את הגשמים בברכת השנים**. רבן גמליאל** (נשיא הסנהדרין ביבנה ותנא בדור השני) אומר: בשבעה בו – מתחילים לשאול את הגשמים**,** וזהו חמישה עשר יום אחר החג (סוכות), כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת – שאין לבקש בארץ ישראל גשם עד שיגיע אחרון יהודי בבל, שעלה לרגל לירושלים ושהה שם עד אחרי החג, לגבול ארצו, לפי שיוצאי דרכים מצרים (מצטערים) בגשמים**.** • • •

תלמוד במשנה שנינו, שמתחילים לשאול את הגשמים בשלושה במרחשון, ולא נזכר בה שם התנא שאמרה. ואומרים: מתניתא דרבי מאיר – המשנה (שנאמר בה ששואלים בשלושה במרחשון) של רבי מאיר (כדעתו). דתני – ששנוי (שנו ברייתא בתוספתא תעניות א,ג): אי זהו זמנה של רביעה (עונת גשמים) ראשונה**? - רבי מאיר אומר: הבכירה** (המקדימה לרדת) בשלושה במרחשון**, והבינונית** (הממוצעת) בשבעה בו**, והאפילה** (המאחרת לרדת) בשבעה עשר בו**. רבי יודה** (יהודה) אומר: הבכירה בשבעה, והבינונית בשבעה עשר, והאפילה בעשרים ושלשה. רבי יוסה (יוסי) אומר: הבכירה בשבעה עשר, והבינונית בעשרים ושלושה, והאפילה בשלושים יום – אם מרחשון מלא (שלושים יום), ואם מרחשון חסר (עשרים ותשעה ימים) - בראש חודש כסליו (באחד בכסליו), שכן מצאנו שאין היחידים מתחילין להתענות אלא בראש חודש כסליו – היחידים אין מתענים אלא מראש חודש כסליו ואילך, שהיא הרביעה האפילה לדעתו, שכשהגיע זמן האפילה ולא ירדו גשמים, התחילו היחידים מתענים (להלן בהלכה ד מבואר, מי הם היחידים). מתחילים לשאול את הגשמים כשהגיע זמן הבכירה, ומכיון שלפי משנתנו, מתחילים לשאול בשלושה במרחשון, משנתנו כרבי מאיר, שהרי הוא סובר שהבכירה היא בשלושה**.**

במשנה להלן שנינו: הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים, התחילו היחידים מתענים. והוא מפני שמשנתנו כרבי מאיר, והרי הוא סובר שהאפילה היא בשבעה עשר. אפשר שרבן גמליאל, שאמר שמתחילים לשאול את הגשמים בשבעה במרחשון, סבור כרבי יהודה, שאין זמן הבכירה עד שבעה במרחשון. ומה שאמרה המשנה: "כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת" הוא הטעם לדחיית שאלת הגשמים, אבל אין הוא הנימוק לזמן התחלת השאלה בשעת המקדש. כך יש לומר גם לדעת מי שאומר במשנה, שמתחילים לשאול בשלושה במרחשון.

בבבלי תענית ו,א אמרו: רביעה ראשונה - לשאול (רש"י: מכאן ואילך), שלישית - להתענות (רש"י: שאם לא ירדו גשמים עד זמן רביעה שלישית אפילו פעם אחת - מתענים היחידים שני וחמישי ושני). • • • אמר רבי אבמרי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אחוי דרבי יוסי – אחיו של רבי יוסי (האמורא): הכל מודים בשבעה עשר – כל התנאים שנחלקו בזמנה של רביעה מסכימים ששבעה עשר במרחשון הוא זמן ירידת גשמים**, שהוא זמן כימה** (קבוצת כוכבים במזל שור) לשקע (לשקוע) – ביום הזה כימה שוקעת בתחילת היום**, שבו ירד מבול לעולם** – ביום הזה התחיל לרדת מבול בימי נח, ולכן כל התנאים בברייתא נקבו ביום הזה כאחד מזמני הרביעה, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה**. מה טעמא?** – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "בחודש השני בשבעה עשר יום לחודש ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו" (בראשית ז,יא) – הרי ששבעה עשר במרחשון (החודש השני) היה היום הראשון של המבול**.**

בסדר עולם רבה פרק ד נאמר: רבי יהושע אומר: "בחודש השני בשבעה עשר יום לחודש" (בראשית ז,יא) - זה אייר, שהוא שני לניסן שבו נברא העולם, ובו כימה שוקעת, ולפי ששינו את מעשיהם לפני המקום, שינה עליהם סדרי בראשית. רבי אליעזר אומר: "בחודש השני בשבעה עשר יום לחודש" - זה מרחשון, שהוא שני לתשרי שבו נברא העולם, ובו כימה עולה, והוא זמנה של רביעה.

ובבבלי ראש השנה יא,ב אמרו: גרסת רש"י: תניא: "בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחודש השני בשבעה עשר יום לחודש" (בראשית ז). רבי יהושע אומר: אותו היום שבעה עשר באייר היה, יום שמזל כימה שוקע ביום ומעינות מתמעטים, ומתוך ששינו מעשיהם שינה הקב"ה עליהם מעשה בראשית, והעלה מזל כימה ביום, ונטל שני כוכבים מכימה, והביא מבול לעולם. רבי אליעזר אומר: אותו היום שבעה עשר במרחשון היה, יום שמזל כימה עולה ביום ומעינות מתגברים, ומתוך ששינו מעשיהם שינה הקב"ה עליהם מעשה בראשית, ונטל שני כוכבים מכימה, והביא מבול לעולם. גרסת בעלי התוספות: תניא: "בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחודש השני בשבעה עשר יום לחודש" (בראשית ז). רבי אליעזר אומר: אותו היום שבעה עשר במרחשון היה, יום שמזל כימה שוקע ביום ומעינות מתמעטים, ומתוך ששינו מעשיהם שינה הקב"ה עליהם מעשה בראשית, והעלה מזל כימה ביום, ונטל שני כוכבים מכימה, והביא מבול לעולם. רבי יהושע אומר: אותו היום שבעה עשר באייר היה, יום שמזל כימה עולה ביום ומעינות מתגברים, ומתוך ששינו מעשיהם שינה הקב"ה עליהם מעשה בראשית, ונטל שני כוכבים מכימה, והביא מבול לעולם.

מהירושלמי כאן מוכח כגרסת בעלי התוספות, שבשבעה עשר במרחשון כימה שוקעת ביום.

כימה בחודש אייר כימה עולה בתחילת היום ושוקעת בסוף היום. בחודש מרחשון כימה עולה בסוף היום ושוקעת בתחילת היום.

בבמדבר רבה י,ח נאמר: כל שעה שכימה נראית ברקיע אין עקרב נראה ברקיע, ומשעקרב נראה אין כימה נראית. ובאליהו רבה פרשה ב נאמר: וכי מה טיבה של אותה כימה? - שהיא שבעה כוכבים ברקיע וכולם סמוכים זה לזה. ובאוצר המדרשים עמוד תעד נאמר: כימה - בעת שהיא שוקעת (ביום) חורשים את הארץ לזרוע אותה, וכשהיא עולה (ביום) עת הקציר היא. • • • ואומרים: אמר רבי אבא בר זמינא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני) שאמר בשם רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): הלכה כמי שהוא אומר בשלושה במרחשון שואלין את הגשמים. ושואלים: ולמה לא אמר כרבי מאיר? – מדוע לא אמר האומר, שהלכה כרבי מאיר (בברייתא)? והרי המשנה שנאמר בה ששואלים בשלושה במרחשון היא כרבי מאיר, כאמור לעיל! ומשיבים: אית תניי תני ומחלף – יש תנא השונה ומחליף (שונה את הברייתא בתוספתא בגרסה הפוכה), ששונה דברי זה בשמו של זה ודברי זה בשמו של זה, ולפי תנא זה, לא אמר רבי מאיר, שהבכירה היא בשלושה במרחשון ומתחילים לשאול בשלושה במרחשון, ולכן אמר האומר, שהלכה כמי שהוא אומר בשלושה במרחשון שואלים את הגשמים, ולא אמר, שהלכה כרבי מאיר**.**

הלכה זו נאמרה בשעת המקדש, כאמור לעיל בהלכה ב, אבל בזמן הזה מתחילים לשאול את הגשמים משמיני עצרת ואילך.

בבבלי תענית ו,א הביאו את הברייתא בתוספתא ואמרו: אמר רב חסדא: הלכה כרבי יהודה (רש"י: דאמר בכירה בשבעה במרחשון, ואז מתחילים לשאול). אמימר מתני לה להא שמעתא דרב חסדא אהא, דתנן: בשלושה במרחשון שואלים את הגשמים, רבן גמליאל אומר: בשבעה בו. אמר רב חסדא: הלכה כרבן גמליאל. ושם ד,ב ו-י,א אמרו: אמר רבי אלעזר: הלכה כרבן גמליאל (רש"י: דאינו שואל עד שבעה במרחשון).

לפי הירושלמי, אמר רבי אלעזר, שהלכה כמי שאמר ששואלים בשלושה במרחשון. ואילו לפי הבבלי, אמר רבי אלעזר, שהלכה כמי שאמר ששואלים בשבעה במרחשון. ושמא היה מי שאמר בשם רבי אלעזר, שהלכה כרבי מאיר, ומכיון שיש מי ששנה והחליף דברי התנאים בברייתא בתוספתא, כאמור בירושלמי כאן, נמצא שאמר רבי אלעזר, שהלכה כמי שאמר ששואלים בשבעה במרחשון, כרבן גמליאל. • • •

במשנה ברכות ט,ב שנינו: על הגשמים (אם ירדו גשמים) - אומר "ברוך הטוב והמטיב". ושואלים: כמה גשמים ירדו ויהא אדם צריך לברך ("הטוב והמטיב")? ומשיבים (שלוש תשובות): אמר רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כתחילה – בתחילת ירידת גשמים, שלא ירדו עדיין גשמים באותה שנה, וירדו בראשונה (רביעה ראשונה), כדי רביעה (רוִייה, הרווית הקרקע במים) – אם ירדו במידה שיש בהם להרוות במים את הקרקע, צריך לברך, ושיעור זה יתבאר להלן**, ובסוף** – כשכבר ירדו גשמים באותה שנה ופסקו, וירדו שוב (רביעה שנייה ואילך), כדי שידוחו (הגרסה במקבילה בירושלמי ברכות ט,ב: שיודחו) – אם ירדו במידה שיש בהם לשטוף במים את פני הקרמיד – השטח החיצון הגלוי של הרעף (לבנה דקה לעשיית גגות), צריך לברך**.**

בתוספתא כלים (בבא קמא) ב,ג נזכרים "קרמודים" (רעפים). ובספרא 'מצורע' ו,ד נזכרים "קרומדים". מקור המילה 'קרמיד' ביוונית.

אמר רבי יניי בירבי ישמעאל (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כתחילה כדי רביעה – כאמור**, ובסוף כדי שתִּשָרֶה המגופה** – אם ירדו גשמים במידה שיש בהם לרכך ולהמס את הכיסוי של חרס שעל פי חבית, צריך לברך**.** ושואלים: ויש מגופה נשרית (מתרככת, נמסה)? – שאף על פי שגשמים יורדים, אין המגופה מתרככת ונמסה במים, היות והמגופה נתונה על פי החבית באוצר. - ומשיבים: אלא – פרש הדבר: רואין אותה כאילו היא שרוייה (שקועה במים) – אם ירדו במידה, שאילו המגופה שקועה במים שירדו, יש בהם לרכך ולהמס אותה, צריך לברך**.**

אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני), אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בשם רב יהודה שאמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) – לפי רבי יוסי, רב יהודה הוא בעל המאמר, ולפי רבי יונה, שמואל הוא בעל המאמר ורב יהודה אמר בשמו**: כתחילה כדי רביעה** – כאמור**, ולבסוף אפילו כל שהוא** – אפילו ירדו קצת, צריך לברך**.**

בבראשית רבה יג,טו נאמר: כמה גשמים יורדים ויהא אדם צריך לברך? - רבי יוסי בשם רב יהודה, רבי יונה רב יהודה בשם שמואל: בתחילה כדי רביעה, ולבסוף כל שהם. רבי חייה בשם רבי יוחנן: בתחילה כדי רביעה, ובסוף כדי שידחו פני הקרמיד. רבי יניי בר ישמעאל בשם ריש לקיש: בתחילה כדי רביעה, ובסוף כדי שתשרה המגופה. והלא כמה גשמים יורדים ואין המגופה נשרית? - אלא תהא נראית כאילו שרויה.

השיעור של 'כדי שיודחו פני הקרמיד' גדול מהשיעור של 'כל שהוא', והשיעור של 'כדי שתשרה המגופה' גדול מהשיעור של 'כדי שיודחו פני הקרמיד'. • • • בתוספתא תעניות א,ד שנו: כמה גשמים יורדים ויהא בהם כדי רביעה? ונחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בשיעור זה. ומביאים ברייתא זו להלן. ואומרים: אמר רבי יוסה בשם רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): להפסק תענית נאמרה – הברייתא הזו לא נאמרה לענין ברכת גשמים, אלא נאמרה לענין הפסק תענית, שאם לא ירדו גשמים, והתחילו להתענות בתעניות שגזרו בית דין על הציבור, אם ירדו גשמים כדי רביעה, מפסיקים את התעניות, שהרי נענו מן השמים**.**

ומספרים: רבי חזקיה ורבי נחום (במקבילה בירושלמי ברכות: תנחום) ורב אדא בר איכומא (במקבילה בברכות: בר אבימי. - אמוראים ארץ ישראלים בדור הרביעי) הוון יתיבין – היו יושבים**. אמר רבי נחום לרב אדא בר איכומא: לא מסתברא לברכה נאמרה?** – האם לא מתקבל על הדעת שהברייתא הזו נאמרה לענין ברכת גשמים? - אמר ליה – אמר לו (רב אדא בר אבימי לרבי נחום): אין – הן (לברכה נאמרה). [(הוסף על פי המקבילה בברכות) אמר רבי חזקיה לרב אדא בר אבימי: לא מסתברא להפסֵיק תענית נאמרה? – האם לא מתקבל על הדעת שהברייתא הזו נאמרה לענין הפסק תענית? - אמר ליה – אמר לו (רב אדא בר אבימי לרבי חזקיה): אין – הן (להפסק תענית נאמרה).] אמר ליה – אמר לו (רבי חזקיה לרב אדא בר אבימי): ולמה אמרת ליה אכין? – ולמה אמרת לו (לרבי נחום) כך (שלברכה נאמרה)? - אמר ליה – אמר לו (רב אדא בר אבימי לרבי חזקיה): דהוא נהיג בשיטת רביה – (משום) שהוא (רבי נחום) נוהג בשיטת רבו (ומכיון שרבו של רבי נחום סבור, שלברכה נאמרה, לכן אמרתי לו כך). אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) לרבי חזקיה: מנו (=מַן הוא) רביה? – מיהו רבו (של רבי נחום)? - אמר ליה – אמר לו (רבי חזקיה לרבי מנא): רבי זעורא. - אמר ליה – אמר לו (רבי מנא לרבי חזקיה): ואנן (=והא אנן) אמרין – והרי אנו אומרים**:** אמר רבי יוסה בשם רבי זעורה: להפסק תענית נאמרה! – הרי שרבי זירא סבור, שהברייתא הזו נאמרה לענין הפסק תענית, ולא נאמרה לענין ברכה, וזה שלא כדברי רב אדא בר אבימי, שאמר שרבי זירא, רבו של רבי נחום, סבור, שלברכה נאמרה**.** • • •

אומרים: רב יהודה בר יחזקאל (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) אמר: הכין הוה יחזקאל אבא – כך היה יחזקאל אבי מברך (הגרסה במקבילה בברכות: רב יהודה בר יחזקאל אמר: אנא מברך) על ירידת גשמים: יתגדל ויתקדש ויתברך ויתרומם שמך מלכינו על כל טיפה וטיפה שאת (שאתה) מוריד לנו, שאת (שאתה) ממניען זו מזו – מונע את טיפות הגשם מלנגוע זו בזו, ומפריד אותן זו מזו, שלא יתערבו וירדו בשטף**;** ומניין שה' ממניען זו מזו? - שנאמר (בסיפור נפלאות אלוהים בהורדת גשמים): "כי יְגָרַע נטפי מים, יזוקו מטר לאידו" (איוב לו,כז) – "יגרע נטפי מים" - ה' מטיף מן השמים לארץ את טיפות מי הגשמים, "יזוקו מטר לאדו" - ייצקו וישפכו את המטר לתוך עננו, כדי שיסתנן שם, שהענן משמש מסננת, שבה המים עוברים. ופירשו כאן "יגרע" מלשון הפרדה והפרטה (חלוקה והבדלה), והמתרגם תרגם: "יגרע" - ימנע**, כמה דאת אמר** – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר בענין הקדשת שדה אחוזה): "ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחישב לו הכוהן את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת היובל ונגרע מערכך" (ויקרא כז,יח) – אם המקדיש יקדיש את שדהו לאחר שנת היובל ויפדו אותה, ייגרע מן הערך המלא לארבעים ותשע השנים שבין יובל ליובל. ואונקלוס תרגם: "ונגרע" - ויתמנע. ולפי מה שפירשו כאן, כוונת הכתוב "ונגרע מערכך" היא שיחלקו את הערך המלא של חמישים שקל כסף לארבעים ותשע שנים, שהוא שקל ופונדיון לשנה, והפודה ישלם סכום זה בעד כל שנה מהשנים שיישארו מארבעים ותשע השנים עד שנת היובל. הרי שלמילים "יגרע" ו"ונגרע" אותו מובן (ואין מובן המילה "ונגרע" - יופחת, ינוכה).

אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אבוי דרבי מתניה – אביו של רבי מתניה (במקבילה אין מילים אלו): ולא עוד אלא – לא זו בלבד, אלא גם זו ה' עושה בגשמים, שהוא מורידן במידה – בשיעור הראוי, לא פחות ולא יותר ממה שהעולם צריך**;** ומניין שה' מורידן במידה? - שנאמר (בתיאור חכמת אלוהים המתגלית בפלא של הורדת גשמים): "ומים תיכן במידה" (איוב כח,כה) – וכתוב אחריו: "בעשותו למטר חוק", שה' קובע לפי מידה את שיעור המים, שמהם הוא עושה את המטר**.**

ומספרים: רבי יוסה בר יעקב (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) סלק מבקרה לרבי יודן מוגדליא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) – עלה לבקר את רבי יודן (שהיה חולה) שמן מגדל (יישוב בחוף הכינרת ולרגלי הרי הגליל התחתון). עד דהוא תמן נחת מיטרא – בעוד שהוא שם ירד גשם**. שמע קליה אמר** – שמע (רבי יוסה בר יעקב) את קולו (של רבי יודן) אומר (מברך על ירידת גשמים): אלף אלפים וריבי רבבות ברכות והודאות (על פי המקבילות) אנו חייבין להודות לשמך מלכינו על כל טיפה וטיפה שאת (שאתה) מוריד לנו, שאת (שאתה) גומל (משלם) טובה לחייבים (לחוטאים) – אף על פי שאינם זכאים לגמול טוב**. אמר ליה** – אמר לו (רבי יוסה בר יעקב לרבי יודן): הדא מנן לך? – זו (הברכה) מניין לך? - אמר ליה – אמר לו**: הכין הוה** – כך היה רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) רבי (במקבילה אין מילה זו) מברך על ירידת גשמים.

בבראשית רבה יג,טו נאמר: כיצד הוא צריך לברך? - כהדא דתנינן: על הגשמים ועל בשורות טובות הוא אומר: ברוך הטוב והמטיב. רבי ברכיה בשם רבי לוי מייתי לה מהכא: "מים קרים על נפש עייפה ושמועה טובה מארץ מרחק" (משלי כה,כה) - מה שמועה טובה - ברוך הטוב והמטיב, אף מים קרים - הטוב והמטיב. רב יהודה אמר: כדין מברך יחזקאל אבא: יתברך יתרומם ויתגדל שמך על כל טיפה וטיפה שאתה מוריד לנו, שאת ממניען אלו מאלו. רבי יודן ברבי שמעון אומר: שהוא מורידן במידה - "כי יגרע נטפי מים" (איוב לו,כז) (שגורע ומצמצם את טיפות הגשם לפי מידה וערך), היך מה דאת אמר: "ונגרע מערכך" (ויקרא כז,יח). רבי יוסי בר יעקב סלק מבקרה לרבי יודן מגדלאה, שמע קליה מברך: אלף אלפים וריבי רבבות ברכות והודאות אנו צריכים להודות לשמך על כל טיפה וטיפה שאתה מוריד לנו, שאתה משלם טובה לחייבים. אמר ליה: כך היה רבי סימון מברך.

ובדברים רבה ז,ו נאמר: "יפתח ה' לך" - ראה כמה גדול ירידת גשמים, - רב יהודה בר יחזקאל אמר: [אבי,] בשעה שהיה רואה את הגשמים יורדים, היה מברך: יתפאר ויתגדל ויתקדש ויתברך שמו של מי שאמר והיה העולם, שהוא ממנה אלף אלפים ורבי רבבות של מלאכים על כל טיפה וטיפה שיורדת. למה? - מכאן ועד הרקיע מהלך חמש מאות שנה, והגשמים יורדים ואין טיפה מתערבת בחברתה.

בבבלי תענית ו,ב אמרו: אמר רבי אבהו: מאימתי מברכים על הגשמים ("הטוב והמטיב")? - משיצא חתן לקראת כלה (רש"י: שירדו כל כך שכשטיפה נופלת יוצאה אחרת ובולטת כנגדה). מאי מברך? - אמר רב יהודה: מודים אנחנו לך ה' אלוהינו על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו. ורבי יוחנן מסיים בה הכי: "ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו" כו', עד "הן הם יודו ויברכו וישבחו את שמך, ברוך אתה ה' רוב ההודאות".

ממניען זו מזו ומורידן במידה בבראשית רבה ד,ה נאמר: מעשה ניסים יש בדבר (של ירידת גשמים), אדם כובר (מנפה) חיטים או תבן בכברה (נפה), עד שלא ירדו (הגרגרים הנוטפים מנקבי הכברה) שתיים ושלוש אצבעות (למטה מן הנקבים) הם מתערבים (אלו באלו), ואלו (טיפות הגשם, הבאות מן המים העליונים) מהלך כמה שנים (יורדים מהלך כמה שנים) ואינם מתערבים (אלו באלו).

ובויקרא רבה טו,א נאמר: "ומים תיכן במידה" (איוב כח,כה) - אמר רבי יודן בירבי ישמעאל: אפילו גשמים שהם יורדים לעולם אינם יורדים אלא במידה. מה טעמא? - "כי יגרע נטפי מים" (איוב לו,כז), כמה דאת אמר: "ונגרע מערכך" (ויקרא כז,יח).

ובמדרש תהילים יח,טז נאמר: אמר רבי יוחנן: מעשה ניסים יש בשמים, אדם נוטל כברה וחושר שתיים שלוש אצבעות, ואינם מספיקים לירד עד שמתערבים זה בזה, ומהלך חמש מאות שנה הגשמים יורדים (שבין הארץ לרקיע מהלך חמש מאות שנה), ואין טיפה מהם מתערבת, והיינו דכתיב: "ייתן אוכל למכביר" (איוב לו,לא) (דורש 'מכביר' מלשון כברה). רב יהודה בר יחזקאל אמר: כך היה אבא מברך על הגשמים: יתברך ויתקדש שמיה דקודשא בריך הוא, שהן אלפי אלפים וריבי רבבות של טיפים, ואין טיפה נוגעת בחברתה כמלא נימא (כעובי שערה דקה), שנאמר: "כי יגרע נטפי מים" (איוב לו,כז).

ובבבלי תענית ט,ב ובבראשית רבה יג,י ובמדרש תהילים יח,טז נאמר: ומאיכן הארץ שותה (את מי הגשמים)? - ...רבי יהושע אומר: ממים העליונים, דכתיב: "למטר השמים תשתה מים" (דברים יא,יא), והעננים מתגברים (עולים) מן הארץ ועד לרקיע, ומקבלים אותם (את המים) כמפי הנוד (נאד, שק של עור לנוזלים), דכתיב: "יזוקו מטר לאדו" (איוב לו,כז) (השמים יוצקים את מי המטר אל האד-הענן, או שדרשו "יזוקו" לשון 'זיק'=נאד), וחושרים אותם (מפרידים את המים לטיפות ומזילים אותם) על גבי קרקע כמין כברה, ואין טיפה נוגעת בחברתה, דכתיב: "חשרת מים עבי שחקים" (שמואל ב כב,יב).

יחזקאל יחזקאל, אביו של רב יהודה, נקט את מטבע התפילה "יתגדל ויתקדש", שמיוסד על פי דברי ה' ליחזקאל הנביא: "והתגדלתי והתקדשתי" (לח,כג). בכתוב שלפניו נאמר, שבאחרית הימים יעניש ה' את גוג וימטיר על חילו גשם שוטף, ולכן ראוי לומר על ירידת גשמים: "יתגדל ויתקדש", כרמז שלעתיד לבוא יתגדל ויתקדש שמו של ה' על ידי גשם.

"ונגרע" בבבלי שבת עז,ב אמרו: איבעיא להו: גראינים או גרעינים? - אמר רבא בר עולא: "ונגרע מערכך" (ויקרא כז) (רש"י: והגרעינים זורקים ונגרעים מתוך האוכל).

הגרעינים נקראים כך על שום שמפרידים אותם מתוך האוכל. והביאו את הכתוב "ונגרע מערכך", משום שבכתוב זה מובנו של השורש 'גרע' - לחלק (להפריד לחלקים), ולא הביאו כתובים אחרים שנזכר בהם השורש הזה, משום שבהם מובנו של השורש הזה שונה. בלשון חכמים גרעין נקרא 'פרידה'.

עלה לבקר הלשון 'עלה לבקר' (וכן 'הלך לבקר' או 'נכנס לבקר') משמש בדברי חכמינו לביקור חולים. • • •

לעיל אמרו: כמה גשמים ירדו ויהא אדם צריך לברך? - כתחילה כדי רביעה (רוִייה, הרווית הקרקע במים). ושונים ברייתא (בתוספתא): וכמה גשמים ירדו ויהא בהם כדי (שיעור של) רביעה – שיהא אדם צריך לברך**? - מלא** (כמות הממלאת) כלי מחזיק (מכיל) שלשה טפחים – לפי גרסה זו, כמות הגשמים שירדו תלויה בצורת הכלי, ואם כן, נתת דבריך לשיעורים. ויש גורסים: 'מלוא כלי מחרשה שלושה טפחים' - כל שיעורו של יתד המחרשה שהוא שלושה טפחים, שהמחרשה מעמיקה לחרוש בקרקע כדי שלושה טפחים, ואם ירדו גשמים והרוו את הקרקע בעומק שלושה טפחים, יש בהם כדי רביעה**, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: בתחילה - טפח, ובשנייה - טפחיים** (שני טפחים), ובשלישית - שלשה טפחים – רבי יהודה נתן שיעורים לכל רביעה ורביעה. ברביעה ראשונה, שהקרקע יבשה, אם הרוו הגשמים את הקרקע עד לעומק טפח, צריך לברך. וברביעה שנייה, שהקרקע רוויה טפח מרביעה ראשונה, אם הרוו הגשמים עוד טפח עד לעומק שני טפחים, צריך לברך. וברביעה שלישית, שהקרקע רוויה שני טפחים מרביעה ראשונה ושנייה, אם הרוו הגשמים עוד טפח עד לעומק שלושה טפחים, צריך לברך**.**

לפי האמוראים לעיל, הברייתא הזו נאמרה לענין ברכת גשמים (כפי שנתפרש כאן). אבל לפי רבי זירא, הברייתא הזו נאמרה לענין הפסק תענית.

בתוספתא תעניות א,ד שנו: כמה גשמים יורדים ויהא בהם כדי רביעה? - מלוא כלי של שלושה טפחים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: ראשונה - טפח, שנייה - טפחיים, ורביעה - שלושה טפחים. ובבראשית רבה יג,יג נאמר: כמה גשמים יורדים ויהא בהם כדי רביעה? - כמלוא כלי (יש נוסחאות: כלי מחרשה) של שלושה טפחים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: בקשה (בקרקע קשה) - טפח, ובבינונית - טפחיים, ובשבֵיעה (בקרקע שבעת מים ורכה) - שלושה טפחים.

יש גורסים בתוספתא: "ושבֵיעה", כמו בבראשית רבה, במקום: "ורביעה". ואף "רבֵיעה" בתוספתא פירושה: ארץ רוויה. אפשר לפרש את המסורות הדומות בדברי רבי יהודה באופן זה: ברביעה ראשונה, שהאדמה חרבה וצמאה, כשחדרו לעומק טפח היא רביעה; וברביעה שנייה, שהאדמה בינונית, צריך שני טפחים; וברביעה שלישית, שהאדמה כבר שבעה ורוויה, צריך שיחדרו לעומק שלושה טפחים ("תוספתא כפשוטה"). לפי הפירוש הזה בדברי רבי יהודה, הפירוש של דברי האמוראים, הסבורים שהברייתא הזו נאמרה לענין ברכת הגשמים, שאמרו לעיל "כתחילה כדי רביעה, אבל לבסוף..." הוא: "כתחילה" - בעונת הגשמים הראשונה (היורה), שיש בה שלוש רביעות (רביעה ראשונה, שנייה ושלישית), "לבסוף" - לאחר עונת הגשמים הראשונה.

ולפי פשוטו, לא נזכרו השיעורים אלא להגדרת הרביעות, ואם ירדו בפעם הראשונה גשמים פחות מטפח, אין כאן רביעה, ומה שבא אחריה היא רביעה ראשונה, והשלישית היא שנייה, ואם ירדו בכל הרביעות האלו פחות מכשיעור מתחילים להתענות ("תוספתא כפשוטה"). לפי זה, נאמרה הברייתא הזו לענין התחלת תענית יחידים.

ואפשר לפרש את המסורות הדומות בדברי רבי יהודה באופן זה: בראשונה - קרקע שלא נעבדה והיא קשה; ובשנייה - קרקע שהיא שנייה לה בקושי; ובשלישית - קרקע שנחרשה והיא רכה. לפי הפירוש הזה בדברי רבי יהודה, אפשר לומר, שנאמרו כל השיעורים הללו ברביעה ראשונה, והפירוש של דברי האמוראים, הסבורים שהברייתא הזו נאמרה לענין ברכת הגשמים, שאמרו לעיל "כתחילה כדי רביעה, אבל לבסוף..." הוא: "כתחילה" - ברביעה ראשונה, "לבסוף" - ברביעה שנייה ואילך (כפי שנתפרש לעיל).

בבבלי תענית כה,ב אמרו: תנו רבנן: עד מתי יהיו גשמים יורדים ויהיו ציבור פוסקים מתעניתם (רש"י: דתנן: עברו אלו ולא נענו בית דין גוזרים כו', אבל נענו - שוב אין צריכים להתענות)? - כמלוא ברך (רש"י: הוא הכלי שחורשים בו, ומבריכים אותו סמוך לקרקע כשחורשים בו) המחרשה (רש"י: אם טשטשו הגשמים בעומק הקרקע כשיעור שורת מענית (תלם) המחרשה), דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: בחרבה (רש"י: קרקע יבשה) - טפח (רש"י: כיון שחרבה היא ונכנסו בה הגשמים טפח - ודאי רוב גשמים ירדו), בבינונית - טפחיים, ובעבודה (רש"י: חרושה, שנכנסים בה גשמים הרבה) - שלושה טפחים (רש"י: דאפילו בגשמים מועטים נכנסים בה טפח או טפחיים).

לפי הבבלי, נאמרו השיעורים הללו לענין הפסק תענית, שהרי הביאו את הברייתא בלשון זו: "עד מתי יהיו גשמים יורדים ויהיו ציבור פוסקים מתעניתם?", וזה כדברי רבי זירא בירושלמי לעיל, שהברייתא הזו נאמרה לענין הפסק תענית. אם הברייתא הזו נאמרה לענין הפסק תענית, יש לפרש את דברי רבי יהודה באופן זה: בראשונה - קרקע שלא נעבדה והיא קשה. ובשנייה - קרקע שהיא שנייה לה בקושי. ובשלישית - קרקע שנחרשה והיא רכה. כך פורשו דברי רבי יהודה בבבלי, שהרי הביאו את דבריו בברייתא בלשון זו: "בחרבה... בבינונית... ובעבודה...". בבבלי הביאו את דברי רבי מאיר בברייתא בלשון זו: "כמלוא ברך המחרשה", ומזה מוכח שהגרסה הנכונה בדבריו היא: "'מלוא כלי מחרשה".

ובבבלי תענית ו,ב אמרו: אמר רבי אבהו: רביעה ראשונה - כדי שתרד בקרקע טפח (רש"י: אם באים כל כך שנמס הקרקע בעומק טפח - יפים הם, ואין צריך להתענות (כשיגיע זמן רביעה שלישית, אף על פי שלא ירדו עוד עד זמן זה)), שנייה - כדי לגוף פי חבית (רש"י: ששותה מן המים עד שנעשה תחוח (רך, מפורר) כל כך שיכול לעשות מגופת חבית בלא תוספת מים).

רבי אבהו, שנקט ברביעה ראשונה טפח, דיבר בקרקע יבשה וחרבה, וכדעת רבי יהודה. והשיעור שנקט ברביעה שנייה הוא מעין דברי רבי שמעון בן לקיש לעיל. מדברי רבי אבהו נשמע, שהפירוש של דברי האמוראים בירושלמי שאמרו "כתחילה כדי רביעה, אבל לבסוף..." הוא: "כתחילה" - ברביעה ראשונה, "לבסוף" - ברביעה שנייה. • • • תני – שנוי (שנו ברייתא בתוספתא): רבי שמעון בן אלעזר (תנא בדור החמישי) אומר: אין לך טפח שהוא יורד מלמעלן, שאין הארץ מעלה טפחיים כנגדו – כשמי הגשמים היורדים מלמעלה (מן השמים) נכנסים בעומק האדמה בשיעור טפח, מי התהום שמתחת לקרקע עולים לעומתם בשיעור שני טפחים. וכל טפח וטפח שמי הגשמים נכנסים בעומק האדמה עוד, מי התהום עולים עוד טפחיים. ומי הגשמים ומי התהום יחד מצמיחים את הזרעים**. ומה טעם?** – מה המקור בכתוב לדבר זה? - שנאמר: "תהום אל תהום קורא לקול צינוריך" (תהילים מב,ח) – תהום קורא לחברו לעלות, למשמע קול זרמי המים היורדים מן השמים (מי הגשמים). הרי שכנגד כל צינור וצינור מלמעלה שני תהומות עולים מלמטה, ומכאן שהתהום עולה בשיעור כפול**.**

אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): המים העליונים זכרים – המים שמעל לרקיע, שמהם יורדים גשמים, הם כזכרים**, והתחתונים נקבות** – המים שמתחת לארץ, מי התהומות, הם כנקבות. במדרשים נוסף: המים העליונים אומרים למים התחתונים: "קבלו אותנו", והם מקבלים אותם (כנקבה שמקבלת את הזכר). ונדרש דבר זה מהפסוק: "תהום (מים עליונים) אל תהום (מים תחתונים) קורא לקול צינוריך". מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - שנאמר: "הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק, תפתח ארץ ויפרו ישע וצדקה תצמיח יחד, אני ה' בראתיו" (ישעיהו מה,ח) – הכתוב הזה מדבר על הנפלאות של ירידת הגשמים. "הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק" - ה' מצוה על השמים ואומר להם להוריד גשמים מלמעלה**. "תפתח ארץ"** – ה' מצוה על הארץ לפתוח את פיה לקבל את מי הגשמים, כנקבה הזאת שהיא פותחת את פיה של מטה לפני הזכר – לקבל את הזרע**. "ויפרו ישע" - זו פרייה ורבייה** – השמים והארץ פרים ורבים כזכר ונקבה, שעל ידי הגשמים היורדים מן השמים, הארץ מולידה ומצמיחה**, "וצדקה תצמיח** יחד**" - זו ירידת גשמים** – הגשם היורד מן השמים מצמיח את יבול הארץ (הגשם נקרא בכתוב הזה 'צדק' ו'צדקה'). "אני יי' בראתיו" - לכך בראתיו – את הגשם**, לתיקונו וליישובו של עולם** – שהגשם משפיע טובה לעולם ומצמיח את הארץ**.**

אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי), ותני לה – וגם שנה אותה (את המימרה) בשם רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי): ולמה נקרא שמה (של עונת הגשמים) רביעה? - שהיא רובעת (בועלת, מפרה) את הארץ – שהגשם נותן בארץ את הכוח ללדת ולהצמיח**.**

בתוספתא תעניות א,ד שנו: אמר רבי שמעון בן לעזר: אין לך כל טפח וטפח שיורד מלמעלה, שאין הארץ פולטת כנגדו טפחיים, וכן הוא אומר: "תהום אל תהום קורא" וגו'. למה נקרא [שמה] רביעה? - שרובעת את הארץ.

ובבבלי תענית כה,ב אמרו: תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין לך טפח שיורד מלמעלה, שאין תהום עולה לקראתו טפחיים (רש"י: כשנכנסו הגשמים בעומק הקרקע טפח - תהום עולה ומתגבר שני טפחים, ואף על גב דסומכא דארעא אלפא גרמידי (סוכה נג,ב) - אפילו הכי רטיבותא מהניא). - והא תניא: שלושה טפחים (רש"י: תהום יוצא לקראתו שלושה טפחים)! - לא קשיא: כאן (רש"י: הא דקתני טפחיים ותו לא) - בעבודה (רש"י: דאף על גב דנכנסו בקרקע טפח, פורתא הוא דנחית, ואהכי לא נפיק תהום לקבליה שלושה טפחים, אלא פורתא, טפחיים), כאן - בשאינה עבודה (רש"י: דכי נכנסו בה טפח, טפי הוא דנחית, ונפיק תהום לקבליה שלושה טפחים).

ובבראשית רבה יג,יג נאמר: אמר רבי שמעון בן אלעזר: אין לך טפח יורד מלמעלן שאין הארץ מעלה כנגדו טפחיים. מאי טעמא? - "תהום אל תהום קורא לקול צינוריך" (תהילים מב,ח). אמר רבי לוי: המים העליונים זכרים והתחתונים נקבות, והם אומרים אלו לאלו: קבלו אותנו, אתם ברייתו של הקב"ה ואנו שלוחיו. מיד הם מקבלים אותם. הדא הוא דכתיב: "תפתח ארץ" (ישעיהו מה,ח) - כנקבה זו שהיא פותחת לזכר, "ויפרו ישע" (שם) - שהם פרים ורבים, "וצדקה תצמיח יחד" (שם) - זו ירידת גשמים, "אני ה' בראתיו" (שם) - לכך בראתיו, לתיקונו של עולם וליישובו.

ובמדרש זוטא קהלת פרשה א ובמדרש תהילים מב,ה נאמר: אמר רבי לוי: כתיב: "תהום אל תהום קורא לקול צינוריך" (תהילים מב,ח) - המים העליונים אומרים: אנו זכרים, והתחתונים אומרים: אנו נקבות. ובשעה שהם יורדים, אומרים אלו לאלו: אתם בריותיו של הקב"ה, ואנו שלוחיו, קבלו אותנו בסבר פנים יפות. הדא הוא דכתיב: "תפתח ארץ" (ישעיהו מה,ח) - כנקבה זו שפותחת לזכר. "ויפרו ישע" (שם) - שהם פרים ורבים ומביאים ישועה לעולם. "וצדקה תצמיח יחד" (שם) - זו ירידת גשמים. "אני ה' בראתיו" (שם) - ליישובו ולתיקונו של עולם.

ובבבלי תענית ו,ב אמרו: מאי לשון רביעה? - אמר רבי אבהו: שרובעת את הקרקע, כדרב יהודה. דאמר רב יהודה: מטרא בעלה דארעא, שנאמר: "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה (רש"י: כאדם שמוליד) והצמיחה" (ישעיהו נה). • • •

רבי חנינה בריקה בשם רב יהודה: שורשי חיטה בוקעין בארץ חמשים אמה, שרשי תאינה רכין בוקעין בצור. אם כן, מה יעשו שרשי חרוב ושרשי שקמה? - אמר רבי חנינה: אחת לשלשים יום התהום עולה ומשקה אותה. מה טעמא? - "אני יי' נוצרה לרגעים אשקנה". תני: רבי שמעון בן אלעזר אומר: מלמד, שאין הארץ שותה אלא לפי חיסומה. לקטע הזה מקבילות בירושלמי ברכות ט,ב ועבודה זרה ג,ו, ובכל המקומות נסתרס סדר המאמרים. הסדר הנכון הוא בבראשית רבה יג,יז, וכך יש לגרוס גם בירושלמי כאן. מקור הקטע הוא בבראשית רבה, ומשם לקחוהו בירושלמי.

אומרים: תני – שנוי (שנו ברייתא): רבי שמעון בן אלעזר אומר: "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" (בראשית ב,ו) – העננים עולים ומשקים במי גשמים את פני האדמה (השטח החיצון של האדמה), מלמד – דבר זה מורה**, שאין הארץ שותה** – מן הגשמים, אלא לפי חיסומה – בהתאם לשפה החיצונה המקיפה את הארץ, שאם האדמה קשה, הגשמים נכנסים בה מעט, ואם היא רכה, הגשמים נכנסים בה יותר, אך לעולם אין הגשמים נכנסים בעומק האדמה יותר מכדי חיסומה**.** ושואלים: אם כן – שמי הגשמים אינם נכנסים בעומק האדמה**, מה יעשו שרשי חרוב ושרשי שקמה?** – שהם מעמיקים לחדור באדמה חמישים אמה (משנה בבא בתרא ב,יא), ומי הגשמים אינם מגיעים אליהם, מהיכן וכיצד ישתו מים? ושואלים עוד: אמר רבי חנינה בריקה (צריך לומר: בר יקה, ובמקבילה בברכות: בר יקא. - אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני): שורשי חיטה בוקעין (חודרים בכוח) בארץ חמשים אמה, שרשי תאינה רכין – שהם רכים, אף על פי כן בוקעין בצור (סלע) – אם כן, מה יעשו שורשי חיטה ושורשי תאנה? שאף הם מעמיקים לחדור באדמה, ומי הגשמים אינם מגיעים אליהם, מהיכן וכיצד ישתו מים? ומשיבים: אמר רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): אחת לשלשים (פעם בשלושים) יום התהום (המים שמתחת לקרקע) עולה ומשקה אותה – את הארץ, כדי שישתו שורשי הצמחים והאילנות ששורשיהם מעמיקים לחדור באדמה (ויש גרסה: ומשקה אותן - את השורשים). מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - שנאמר: "אני יי' נוצרה לרגעים אשקנה" (ישעיהו כז,ג) – ה' משמר את האדמה להשקות אותה מפעם לפעם**.**

בבראשית רבה יג,יז נאמר: "והשקה את כל פני האדמה" - אמר רבי אלעזר ברבי שמעון (תנא בדור החמישי): אין הארץ שותה אלא לפי חיסומה. אם כן, מה יעשו שורשי שקמה ושורשי חרוב? רבי חנינה בר עיקה (איקא) רבי ברכיה (צריך לומר: רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) רבי חנינה בר איקא) בשם רב יהודה: שורשי חיטה בוקעים בארץ חמישים אמה, שורשי תאנה רכים בוקעים בצור. אמר רבי לוי: אחת לשלושים יום תהום עולה ומשקה אותה. מה טעם? - "אני יי' נוצרה לרגעים אשקנה" (ישעיהו כז,ג).

נראה שבירושלמי החליפו את רבי אלעזר בר שמעון ברבי שמעון בן אלעזר. לעיל הובאה המימרה שאמר רבי שמעון בן אלעזר: אין לך טפח שהוא יורד מלמעלן, שאין הארץ מעלה טפחיים כנגדו. מימרה זו חלוקה על המימרה: אין הארץ שותה אלא לפי חיסומה, ואף על המימרה: אחת לשלושים יום תהום עולה ומשקה אותה. לכן לא ייתכן שרבי שמעון בן אלעזר אמר את שתי המימרות החלוקות.

בשמות רבה ה,ט נאמר: "תהום אל תהום קורא לקול צינוריך" (תהילים מב,ח). כיצד? - יש אילן ששורשיו יורדים עשרים אמה (בעומק האדמה), ויש שיורדים שלושים אמה, ויש שיורדים חמישים, ויש שאינם יורדים אלא שלושה טפחים. והגשמים יורדים מלמעלה. אם אין משקים אותם אלא שלושה טפחים, אותם של חמישים אמה הם מתים (מתייבשים), אם שותים של חמישים אמה (אם הגשמים יורדים בחוזק ומעמיקים באדמה עד חמישים אמה), טורף (מכה ומשחית) אותם של שלושה טפחים. אלא התהום העליון (המים שמעל הרקיע) קורא לתחתון (המים שמתחת לארץ) ואומר לו: עלה ואני יורד! והתחתון אומר לו: רד ואני עולה! עד שהעליון יורד ומשקה אותם של שלושה טפחים, התחתון עולה (כנגד הגשמים) ומשקה אותם של חמישים אמה.

ובמדרש תהילים עח,יא נאמר: זה אחד מן הדברים שהשליט (הקב"ה) את הרך בקשה... שורשי תאנה שהם רכים ובוקעים בצור ובתוך האבן. אמר רבי ברכיה רבי חנינא בר איקא בשם רב יהודה: שורשי חיטים בוקעים בארץ חמישים אמה, ושורשי תאנה שהם רכים בוקעים בצור חמישים אמה.

שורשי חיטה באוצר המדרשים עמוד תקכב נאמר: שיבולת חיטים מה היא אומרת? - "שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'".

שירתה של החיטה בוקעת ועולה ממעמקי האדמה, מפני ששורשיה בוקעים ויורדים למעמקי האדמה.

התהום עולה בפרקי דרבי אליעזר פרק ד נאמר: רבי יהודה אומר: פעם אחת בכל חודש סילונות (צינורות) עולים מן התהום להשקות את פני כל האדמה, שנאמר: "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה".

התרגום היווני וכן התרגום הסורי תרגמו: "אד" - מעיין, וזה מעין דברי רבי יהודה, שלפיו: "אד" - תהום.

"לרגעים אשקנה" אפשר לפרש: "לרגעים אשקנה" – אחת לשני רגעים אשקנה (מיעוט 'רגעים' שניים). בשעה 1080 חלקים. יש הקוראים ל'חלק' 'רגע'. הרי שבשעה 1080 רגעים. לצורך החישוב להלן נעגל את מספר הרגעים בשעה ל- 1000.

יומו של הקב"ה 1000 שנים, שנאמר: "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול" (תהילים צ,ד). ביום - 24 שעות. בשעה - 1000 רגעים. הרי שביום - 24000 רגעים, או 12000 שני רגעים. בשנה - 12 חודשים. הרי שב- 1000 שנים - 12000 חודשים. מכיון שיומו של הקב"ה = 1000 שנים, נמצא ששני רגעיו של הקב"ה = חודש.

הרי ש'אחת לחודש' שקול ל'אחת לשני רגעים', ולכן הכתוב "לרגעים (אחת לשני רגעים של הקב"ה) אשקנה" מלמד, שהקב"ה מעלה את התהום אחת לחודש (אחת לשלושים יום). • • •

לעיל הביאו את מה ששנו בתוספתא תעניות א,ג, שנחלקו תנאים בזמנה של רביעה, וכאן מביאים את מה ששנו בתוספתא שם א,ב. בתוספתא תעניות א,ב שנו: מאימתי שואלים את הגשמים? - משתגיע זמנה של רביעה. ומביאים כאן את המשכה של הברייתא הזו: תני – שנוי (שנו ברייתא בתוספתא): אם היתה השנה חסירה – שלפי תקופת החמה עדיין לא הגיע זמנה של רביעה**, נותנין לה חסרונה** – ואין שואלים את הגשמים אלא משיגיע הזמן לפי תקופת החמה**, ואם לאו** – שלא היתה השנה חסרה, ואפילו היתה השנה יתרה על תקופת החמה, כגון שלפי תקופת החמה הגיע זמנה של רביעה לפני כן**, הולכין אחר סידרה** – מתחילים לשאול כבשנים כסדרן, ואין מקדימים, ולא אכפת לנו אם מאחרים קצת בהתחלת השאלה, משום שעדיין יש פנאי לגשמי ברכה**, דברי רבן שמעון בן גמליאל. רבי** (יהודה הנשיא) אומר: לעולם הולכין אחר סידרה – לעולם מתחילים לשאול בזמן אחד, בין אם היתה השנה חסרה, בין אם היתה השנה יתרה**. אם היתה השנה מעוברת** – שעיברו את השנה והוסיפו לה אדר שני**, הולכין אחר עיבורה** – שואלים את הגשמים משיגיע הזמן לפי תקופת החמה, ואין מתחילים לשאול כבשנים כסדרן**.**

ותמהים: מחלפה שיטתיה דרבי! – מוחלפת שיטתו של רבי (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר)! ומבארים את הסתירה: תמן הוא אמר – שם (במקום אחר, בראש דבריו) הוא אמר**:** לעולם הולכים אחר סידרה – לעולם מתחילים לשאול בזמן אחד**, וכא הוא אמר** – וכאן (בסוף דבריו) הוא אמר**:** אם היתה השנה מעוברת, הולכים אחר עיבורה – ואין מתחילים לשאול כבשנים כסדרן**!** ומיישבים את הסתירה: אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי), ורבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) מטי בה – הגיע בה (בשמועה זו ואמרה) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): לבסוף נצרכה – ההלכה הזו ("אם היתה השנה מעוברת, הולכים אחר עיבורה") נצרכה לענין סוף שאלת גשמים (הפסקת השאלה, ולא לענין התחלת השאלה), שאחרי העיבור הולכים לפי תקופת החמה, ושואלים את הגשמים עד שיגיע הזמן (עד שיצא ניסן, לדברי רבי מאיר בתוספתא שם א,א) לפי תקופת החמה, אף על פי שעדיין לא עבר הזמן לפי סדר השנה שנתעברה**.**

דברי רבן שמעון בן גמליאל בירושלמי הם דברי רבי בתוספתא, ודברי רבי בירושלמי הם דברי רבן שמעון בן גמליאל בתוספתא.

כשנחלקו החכמים בנוגע לזהות מוסר השמועה, התלמוד מציין זאת במונחים כגון 'מטי בה' וכיוצא בו. • • •

משנה הגיע שבעה עשר במרחשון – שהוא הזמן האחרון של עונת הגשם הראשון, שכן שלושה זמנים הם בעונת הגשם הראשון (לדעת רבי מאיר, שהמשנה כמוהו): שלושה במרחשון, שבעה בו, ושבעה עשר בו. ואם עברו כל הזמנים הללו, ולא ירדו גשמים, התחילו היחידים (תלמידי חכמים) מתענין – ומתפללים בתעניות אלו**. אוכלין ושותין משחשכה –** מותר למתענים בתעניות אלו לאכול ולשתות כל הלילה שלפני יום התענית**, ומותרין במלאכה וברחיצה** (במים) ובסיכה (משיחה בשמן) ובנעילת הסנדל (נעל של עור) ובתשמיש המיטה (הזדווגות מינית) – בימי התענית הללו**.** • • •

תלמוד במשנה שנינו, שהתחילו היחידים מתענים. בתוספתא תעניות א,ז שנו: אי זהו יחיד? - רבי שמעון בן לעזר אומר: לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד - עושה, תלמיד חכם - עושה, אלא אם כן מינוהו בית דין על הציבור. רבי שמעון בן גמליאל אומר: דבר שהוא של צער, כל הרוצה לעשות עצמו יחיד - עושה, תלמיד חכם - עושה, ותבוא עליו ברכה. דבר שהוא של שבח, לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד - עושה, תלמיד חכם - עושה, אלא אם כן מינוהו בית דין על הציבור.

הברייתא הזו מפרשת את משנתנו: "התחילו היחידים מתענים". הברייתא מדברת בכל אדם שרוצה לעשות את עצמו יחיד לענין מה שיחידים נוהגים, או שרוצה לעשות את עצמו תלמיד חכם לענין מה שתלמידי חכמים נוהגים. לפי רבי שמעון בן אלעזר, כל אדם שהוא ממונה פרנס על הציבור יכול לעשות עצמו יחיד ולהתענות עם היחידים. אבל לפי רבי שמעון בן גמליאל, כל אדם יכול לעשות עצמו יחיד ולהתענות עם היחידים (תענית היא דבר שהוא של צער).

אֵילו (מי) הם היחידים – שמתענים**? - אלו שהן מתמנין** (ממונים) פרנסין (מנהיגים ועוסקים בצורכי ציבור (מקור המילה ביוונית)) על הציבור.

בירושלמי כאן הביאו את שאלת הברייתא בתוספתא: "אי זהו יחיד?", וכן את דעת רבי שמעון בן אלעזר בברייתא בתוספתא, אלא שקיצרו בדבריו והביאו את עיקרם, כדי לשאול עליהם. ואין כוונת הירושלמי לומר, שאלו שממונים פרנסים על הציבור הם היחידים, אלא כוונתו לומר, שאלו שממונים פרנסים על הציבור יכולים לעשות עצמם יחידים ולהתענות עם היחידים.

ושואלים (על דברי רבי שמעון בן אלעזר): וכי מכיון שהוא מתמנה פרנס על הציבור, הוא מתפלל – שירדו גשמים, ונענה – מן השמים (מתקבלת תפילתו)? - ומשיבים: אלא מכיון שהוא מתמנה פרנס על הציבור ונמצא נאמן – שנבדק הפרנס, והתברר והתגלה שאפשר לבטוח בו ולהאמין לו בתפקידו**, כדיי** (כדאי) הוא מצלייא ומתענייא – ראוי הוא להתפלל (על הגשמים) ולהיענות (להיות נענה מן השמים). ולכן אלו שהם ממונים פרנסים על הציבור ונמצאו נאמנים - מתענים ומתפללים**.**

גם על דברי רבי שמעון בן גמליאל יש לשאול ולהשיב מה ששאלו והשיבו כאן על דברי רבי שמעון בן אלעזר, ואם כן, לפי רבי שמעון בן גמליאל, כל אדם שנמצא נאמן ראוי להתפלל ולהיענות. בירושלמי להלן מספרים על בני אדם נאמנים, שהיו ראויים להתפלל על הגשמים וירדו גשמים בשבילם, ומזה נראה שהירושלמי סבור כרבי שמעון בן גמליאל.

איזהו יחיד ואיזהו תלמיד? בבבלי תענית י,א-ב אמרו: מאן יחידים? - אמר רב הונא: רבנן. תנו רבנן: לא יאמר תלמיד: "איני ראוי לכך" (רש"י: איני ראוי להתחיל להתענות עם היחידים). אלא: כל התלמידים ראויים לכך. איזהו יחיד ואיזהו תלמיד? - יחיד - כל שראוי למנותו פרנס על הציבור, תלמיד - כל ששואלים אותו דבר הלכה בתלמודו ואומרו. תנו רבנן: לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד (רש"י: לענין תענית) - עושה (רש"י: דנראה מגסי הרוח), תלמיד - עושה (רש"י: ולא כל הרוצה נמי לעשות עצמו תלמיד, להתנהג עצמו במידת תלמיד בחלוקו ובמיטתו (בבא בתרא נז,ב) ולהתנאות בסודר של תלמידי חכמים ושאר דברים (שבת קיד,א) - עושה, דכל הרוצה ליטול לו את השם לא ייטול), דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: עושה (כל אדם נמי עושה עצמו יחיד לענין תענית), וזכור לטוב, לפי שאין שבח הוא לו (שמתענה), אלא צער הוא לו. תניא אידך: לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד - עושה, תלמיד - עושה, דברי רבי שמעון בן אלעזר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: דבר של שבח - אינו עושה, דבר של צער - עושה.

ובבבלי שבת קיד,א אמרו: אמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שממנים אותו (יש גורסים: שראוי למנותו) פרנס על הציבור? - כל ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרו.

הרי שהיחידים הם תלמידי חכמים שראויים למנותם פרנסים על הציבור.

פרנס על הציבור בתוספתא ראש השנה א,יח שנו: כל מי שנתמנה פרנס על הציבור, אפילו קל שבקלים, שקול כאביר (גדול וחשוב) שבאבירים. ובויקרא רבה כה,א נאמר: רב הונא אמר: נכשל אדם בעברה, שהוא חייב עליה מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה? - ילך ויעסוק בתורה. אם היה למוד (רגיל) לקרות דף אחד, יקרא שני דפים, ואם היה למוד לשנות פרק אחד, ישנה שני פרקים. ואם אינו למוד לא לקרות ולא לשנות, מה יעשה ויחיה? - ילך וייעשה (יתמנה) פרנס על הציבור או גבאי של צדקה והוא חי.

הרי שכל אדם יכול להיעשות פרנס על הציבור, ואפילו אינו תלמיד חכם. ולפיכך שאלו בירושלמי כאן על דברי רבי שמעון בן אלעזר בברייתא בתוספתא: מכיון שהוא מתמנה פרנס על הציבור, הוא מתפלל ונענה?

נמצא נאמן במדרש תנחומא פרשת 'וישב' סימן ה נאמר: ילמדנו רבנו, גדול שבנאמנים איזהו? - כך שנו רבותינו: שלושה נאמנים הם: בעל הבית שמפריש מעשרותיו כראוי ואינו נחשד על התרומה והמעשר - אין נאמן גדול מזה, ועני שהפקידו פיקדון אצלו ולא נחשד על הפיקדון - אין נאמן גדול מזה, ורווק (פנוי) הדר בכפר בשכונת זונות ואינו חוטא - אין נאמן גדול מזה. ובבבלי פסחים קיג,א אמרו: אמר רבי יוחנן: שלושה הקב"ה מכריז עליהם בעצמו בכל יום: על רווק הדר בכרך ואינו חוטא, ועל עני המחזיר אבדה לבעליה, ועל עשיר המעשר פירותיו בצנעה. רב ספרא רווק הדר בכרך היה. ובמסכת דרך ארץ פרק המינים א,טו ובאליהו רבה פרשה טז נאמר: בעלי אמנה (אנשים שראוי להאמין בהם), ומכסי רזים, ומשיבי פיקדון, ומחזירי אבדה, עליהם הכתוב אומר: "עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי" (תהילים קא,ו).

בבבלי תענית ח,א אמרו: אמר רבי אמי: אין גשמים יורדים אלא בשביל בעלי אמנה, שנאמר: "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף" (תהילים פה) (רש"י: בזמן שאמת מארץ תצמח, שיש אמונה במשא ומתן, אז צדק משמים נשקף, דהיינו גשמים, שהם צדקה).

מתפלל ונענה כיון שדובר בירושלמי כאן על פרנס נאמן, שראוי להתפלל על הגשמים וירדו גשמים בשבילו, מספרים להלן על בני אדם נאמנים, שהיו ראויים להתפלל על הגשמים וירדו גשמים בשבילם. הראשון הפריש מעשרותיו כראוי; השני היה עני שלא רצה ליטול פיקדון שאינו שלו (אלא של מעשר); והשלישי והרביעי לא חטאו בזנות. יש דמיון בין המסופר על בני אדם אלה ובין שלושה הנאמנים שנזכרו במדרש תנחומא שהובא לעיל. • • •

מספרים: חד בר נש הוה מפיק מעשרוי כתיקנן – בן אדם אחד היה מוציא (מפריש) מעשרות כתקנם (כראוי). אמר ליה – אמר לו רבי מנא: קום אמור "בערתי הקודש מן הבית" (דברים כו,יג) – עמוד ואמור וידוי מעשר, שפותח: "ביערתי הקודש מן הבית", ומסיים: "השקיפה ממעון קודשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש" (שם כו,טו). אמירה זו כוללת בקשה לירידת גשמים מן השמים. אדם זה שהפריש מעשרותיו כראוי ונמצא נאמן בעיני ה', ראוי הוא להתפלל על הגשמים ולהיענות מן השמים באמירת וידוי מעשר, שנחשב כתפילה על הגשמים**.**

מוציא מעשרות כתקנם הלשון "מוציא מעשרות" מיוסד על הכתוב בענין מעשרות: "מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא" (דברים יד,כח).

בירושלמי תרומות ד,ג אמרו: אמר רבי לוי בר חינא: כל המוציא מעשרותיו כתיקנן, אינו מפסיד כלום. מה טעמא? - "ועשירית החומר האיפה אל החומר יהיה מתכונתו" (יחזקאל מה,יא). לפי זה, "מוציא מעשרותיו כתיקנן" - מפריש תרומה ומעשרות במידה ובשיעור הדרושים.

ובשמות רבה לא,ח אמרו: "מלאתך ודמעך לא תאחר" (שמות כב,כח) - לא תפריש מעשרות שלא כתקנן, לא תפריש מעשר ואחר כך תרומה, ולא מעשר שני ואחר כך מעשר ראשון, לכך נאמר: "לא תאחר". לפי זה, "מוציא מעשרותיו כתיקנן" - מפריש תרומה ומעשרות בסדר הדרוש.

"ביערתי הקודש מן הבית" - "השקיפה ממעון קודשך מן השמים" אדם שהוציא מרשותו את המעשרות שהפריש, ונתן אותם ללויים ולעניים, צריך להתוודות ולומר: "ביערתי (פיניתי, סילקתי) הקודש (התרומה והמעשרות) מן הבית" וגו', והוא הנקרא וידוי מעשר (וידוי משמעו תודה).

בפסיקתא דרב כהנא י,ז נאמר: אמר איוב לפני הקב"ה: ריבון העולמים, אם לא הוצאתי מעשרות כראוי... אל יהי לי פתחון פה לומר לפניך "ביערתי הקודש מן הבית" (דברים כו,יג).

ובמשנה מעשר שני ה,יג שנו: "השקיפה ממעון קודשך מן השמים" (דברים כו,טו) - עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה מה שהבטחתנו: "השקיפה ממעון קודשך מן השמים וברך את עמך את ישראל" - בבנים ובבנות, "ואת האדמה אשר נתתה לנו" - בטל ובמטר ובולדות בהמה, "כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש" - כדי שתיתן טעם בפירות. ובתוספתא מעשר שני ה,כד שנו: כל העסוקים במצוות, פיהם פתוח בתפילה לפני המקום (יש להם פתחון פה לבקש שתתקיים תפילתם), שנאמר: "ותגזר אומר ויקום לך" (איוב כב,כח. ועיין ירושלמי תענית ג,יב מה שדרשו שם בסוף הפסוק הזה) (וכתוב לפניו: "ונדריך תשלם"), ואומר: "ויסב חזקיהו פניו" וגו', "ויאמר אנא ה' זכור נא" וגו' (ישעיהו לח,ב-ג). ושם ה,כה שנו: ואומר (המתוודה אומר): "השקיפה ממעון קודשך מן השמים" (דברים כו,טו) - זו מקום השקפה (מקום ההשקפה אינו ממעון קודשך בלבד אלא מן השמים), שנאמר: "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף" (תהילים פה,יב). "מן השמים" - מאוצר טוב שבשמים, שנאמר: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים" (דברים כח,יב).

ובמדרש תנאים לדברים כו,טו נאמר: "ממעון קודשך מן השמים" - רבי ישמעאל אומר: והלא בידוע שמעון קודשו הוא השמים, ומה תלמוד לומר "ממעון קודשך מן השמים"? - אלא בזמן שאין ישראל עושים רצון המקום, הוא נועל את האוצר והם מתים ברעב, שנאמר: "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים" (דברים יא,יז), וכשהם עושים רצון המקום, הוא פותח את האוצר, שנאמר: "השקיפה ממעון קודשך מן השמים".

ובשמות רבה מא,א ובמדרש תנחומא פרשת 'כי תישא' סימן יד נאמר: אמר רבי אלכסנדרי: גדול כוחם של מוציאי מעשרות, שהם הופכים את הקללה לברכה. אתה מוצא, שבכל מקום שכתוב בתורה / שנאמר בו השקפה, לשון צער הוא, חוץ מזו, שנאמר: "השקיפה ממעון קודשך מן השמים וברך את עמך".

ובמדרש תנחומא פרשת 'כי תבוא' סימן א נאמר: אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא: בוא וראה, כמה מתחטאים וכמה יש להם פתחון פה לעושי מצוות. אדם יש לו עסק אצל המלכות, פעמים שהוא נותן כמה ממון, עד שמגיעים אותו אצל המלך. כיון שהגיע אצל המלך, ספק עושה לו שאלתו, ספק אינו עושה לו שאלתו. אבל הקב"ה אינו כן, אלא אדם... ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל ארץ ישראל, שנאמר: "השקיפה ממעון קודשך" וגו', ולא עוד אלא שהוא (האדם) אומר: איני זז מכאן, עד שתעשה צרכי היום הזה, שכתוב אחריו: "היום הזה" (דברים כו,טז).

הרי שמי שמפריש מעשרות כתקנן, יש לו פתחון פה להתפלל לה' שירדו גשמים מן השמים, והוא מתפלל על הגשמים ונענה. ולכן ציוה רבי מנא לאדם זה שהוציא את המעשרות כתקנן שיקרא את פרשת וידוי מעשרות: "השקיפה ממעון קודשך מן השמים" וגו'. ואין כאן וידוי ממש ולא זמן וידוי, אלא קריאת הפרשה בלבד לשם תפילה.

הגשמים יורדים בזכות מי שהוא מוציא מעשרות כתקנם בירושלמי ברכות ט,ב אמרו: בשעה שישראל עושים רצונו של מקום ומוציאים מעשרותיהם כתקנן – "תמיד עיני ה' אלוהיך בה (משגיח על הארץ וממטיר עליה גשמים) מראשית השנה ועד אחרית השנה" (דברים יא,יב) ואינה ניזוקת כלום.

ובבבלי שבת לב,ב אמרו: בעוון ביטול תרומות ומעשרות שמים נעצרים מלהוריד טל ומטר... ואם נותנים - מתברכים, שנאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג). ובבבלי תענית ז,ב אמרו: אמר רב חסדא: אין הגשמים נעצרים אלא בשביל ביטול תרומות ומעשרות.

ובבמדבר רבה ח,ד נאמר: "ויהי רעב בימי דוד שלוש שנים שנה אחרי שנה" (שמואל ב כא) - מהו "שנה אחרי שנה"? - מלמד שהיו שלוש שנים רצופות. כשראה דוד שהתחיל הרעב לבוא בימיו, אמר: בעוון חמישה דברים הגשמים אינם יורדים ...בעוון שאינם נותנים מעשרותיהם כתקנן. מניין? - שנאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר" וגו' (מלאכי ג). ובמדרש שמואל פרשה כח נאמר: "ויהי רעב בימי דוד" וגו' (שמואל ב כא,א) - ...אמר דוד: שמא אין מעשרים מעשרותיהם כתקנן, שבעוון מעשרות הגשמים נעצרים, דכתיב: "הביאו את כל המעשר" וגו' (מלאכי ג,י).

ובבמדבר רבה יב,יא, בפסיקתא דרב כהנא א,ד, בפסיקתא רבתי פרשה ה ובמדרש משלי פרשה ל נאמר: "מי עלה שמים וירד, מי אסף רוח בחופניו" (משלי ל) - מי הוא זה שתפילתו עולה לשמים והיא מורידה גשמים ובזכותו רוחות טובות מנשבות? - זה שהוא מחלק מעשרותיו בחופניו (שחופניו מלאים מעשרות), שהוא מוריד טל ומטר לעולם, וכן הוא אומר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג,י). "מי צרר מים בשמלה" - מי הוא זה שאין תפילתו עולה לשמים ואינה מורידה גשמים? - זה שאינו מחלק מעשרותיו בחופניו (שלא הביא את חופניו מלאים מעשרות), שהוא צורר את המים בעבים ואינם יורדים לארץ.

הרי שהגשמים יורדים בזכות מי שהוא מפריש מעשרות כתקנן, ותפילתו עולה לשמים והיא מורידה גשמים. • • •

ומספרים עוד: חד בר נש אתא גבי חד מן קריבוי דרבי יניי – בן אדם אחד בא אצל אחד מהקרובים של רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון), אמר ליה – אמר לו**: רבי, זכה עימי** – זכה עימי (זכה על ידי, כלומר, תן לי צדקה, שעני אני). - אמר ליה – אמר לו (קרובו של רבי ינאי): ולא הוה לאבוך פריטין? – וכי לא היו לאביך מעות? (ומכיון שהיו לאביך מעות, אין אתה נצרך לצדקה). - אמר ליה – אמר לו (אותו אדם): לא – לא (לא היו לאבי מעות). - אמר ליה – אמר לו (קרובו של רבי ינאי): גביי אינון מפקדין – אצלי הם (המעות שהיו לאביך) מופקדים (וטול אותם). - אמר ליה – אמר לו (אותו אדם): שמעית עליהון דאינון פרקון (כך הגרסה במסירה מהגניזה) – שמעתי עליהם (על המעות של אבי המופקדים אצלך) שהם פדיון (מעות שפדה בהם מעשר שני, וחלה עליהם קדושת מעשר שני, ואיני יכול ליהנות מהם). - אמר ליה – אמר לו (קרובו של רבי ינאי): כדיי את מצלייא ומתענייא – ראוי אתה להתפלל (על הגשמים) ולהיענות (להיות נענה מן השמים), משום שאדם זה, שאינו רוצה ליהנות מהמעות של אביו, אף על פי שהוא עני, בגלל שהם מעות של מעשר שני, נמצא נאמן בעיני ה'.

זכה עימי בויקרא רבה לד,א נאמר: "אשרי משכיל אל דל" (תהילים מא,ב) - אמר רבי יונה: אשרי נותן לדל אין כתיב כאן, אלא אשרי משכיל אל דל, הוי מסתכל היאך לזכות בו. ושם לד,ה נאמר: אמר רבי אחא: "ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה" (קהלת ז,יד) - אם באת רעה לחברך (אם ירד ממעמדו), הוי מסתכל היאך לזכות בו ולפרנסו, כדי שתקבל מתן שכרו. "גם את זה לעומת זה עשה האלוהים" (שם) - עניים ועשירים, כדי שיהיו זוכים אלו עם אלו ויהיו מזכים אלו את אלו (שהעשירים זוכים על ידי הצדקה שעושים עם העניים). ושם לד,ז נאמר: אמר רבי זעירא: אפילו שיחתם של בני ארץ ישראל תורה היא. הא כיצד? - אדם אומר לחברו: זכי בי, איזדכי בי, זכי גרמך בי (אפילו דרך דיבורם של בני ארץ ישראל מיוסד על דברי תורה, שהעני המבקש צדקה פונה בלשון "זכה בי", כלומר, רכוש לך זכות על ידי, זכה את עצמך בצדקה זו שתיתן לי).

פרקון בתוספתא מעשר שני ה,א שנו: מצא כלי וכתוב עליו פי, שין, הרי זה שני (פ"י הוא קיצור מ"פרקון" (פדיון), ושי"ן מ"שני"). פרקון הם מעות שפדה בהם מעשר שני, ואם הם פירות פירושו שטעונים פרקון.

ושם ה,ג שנו: מצא כלי חרס וכתוב עליו מעשר עיר, הרי זה מעשר עיר. ובירושלמי מעשר שני ד,יא אמרו: תני: ב', שי"ן - שני. פ', שי"ן - שני (אם היה כתוב עליו בי"ת או פ"י או שי"ן כולן פירושן שני). מעשר עיר - פרקון (אם היה שם כסף, אנו אומרים שהכוונה שהוא פדיון מעשר שני. ואם היו פירות, אנו אומרים שהכוונה שהם טעונים העלאה לעיר. סתם עיר היא ירושלים ("תוספתא כפשוטה")).

מעות מעשר שני בתוספתא מעשר שני ד,ד שנו: מפקיד אדם מעשר שני שלו אצל חבר (מדברים כאן במעשר שני אחר החורבן, שאי אפשר היה לאוכלו בירושלים, והיו מפקידים אותו לזמן ארוך, בתקוה שייבנה הבית. ובארץ ישראל לא היו נוהגים לפדות את הכל בשוה פרוטה, כפי שמוכח מהירושלמי מעשר שני ד,א-ב שבזמן התנאים האחרונים והאמוראים הראשונים היו פודים את המעשר בשוויו. ואנו יודעים מהירושלמי תענית א,ד שהיו מפקידים דמי מעשר שני לזמן מרובה ("תוספתא כפשוטה")).

בתוספתא מעשר שני ה,יב שנו: אמר להם (לבנים) אחד: אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל (ואמר: של פלוני הן, של מעשר שני הן) - לא אמר כלום. במקום פלוני, בשדה פלונית - דבריו קיימים. זה הכלל: כל המצוי להם (ואין מצוי למעיד, שאין בידו ליטול את המעות) - לא אמר כלום, כל שאין מצוי להם (אבל מצוי למעיד, שבידו ליטול את המעות) - דבריו קיימים.

וראה בבלי סנהדרין ל,א. במעשה המסופר בירושלמי כאן, לא שמע אותו אדם מהנפקד שהמעות הן של מעשר שני, אלא שמע מעד אחד שהעיד כן, ומכיון שאין המעות מצויות למעיד, לא אמר אותו מעיד כלום, ואף על פי כן לא רצה אותו אדם ליטול את המעות, ולכן אותו אדם נמצא נאמן. • • •

ומספרים עוד: איתחמי לרבנן – נראה לחכמים (הראו להם מן השמים בחלום, בשעה שהיו צריכים לגשמים), פלן חמרא יצלי ומיטרא נחת – פלוני החמר (נוהג חמור) יתפלל וגשם (יהיה) יורד**. שלחון רבנן ואייתוניה** – שלחו חכמים (אליו) והביאוהו (כדי לדעת, מדוע ראוי הוא להתפלל על הגשמים). אמרון ליה – אמרו לו (חכמים): מה אומנך? – מה אומנותך (מלאכתך)? - אמר לון – אמר להם**: חמר אנא** – חמר אני**. - אמרין ליה** – אמרו לו**: ומה טיבו עבדת?** – ומה טובה (מעשה טוב) עשית (שראוי אתה להתפלל על הגשמים)? - אמר לון – אמר להם**: חד זמן אוגרית חמרי לחדא איתה** – פעם אחת השכרתי את חמורי לאישה אחת**, והוות בכייה גו איסרטה** (איסטרטה) – והיתה בוכה בדרך (כשנהג את חמורו), ואמרית לה – ואמרתי לה**: מה ליך?** (במסירה מהגניזה: מה עסקיך ומה ליך בכייה) – מה לך (מה קרה לך שאת בוכה)? אמרה לי – אמרה לי**: בעלה דהיא** (דההיא) איתתא חביש – בעלה של אותה אישה (בעלי) חבוש (בבית האסורים), ואנא בעייא מיחמי מה מיעבד ומפניניה – ואני מבקשת לראות מה לעשות (להשכיר עצמי לזנות) ולהוציאו (מבית האסורים). וזבנית חמרי ויבית (ויהבית) לה טימיתיה – ומכרתי את חמורי (שממנו היתה פרנסתי) ונתתי לה את דמיו (ערכו, מחירו, שוויו), ואמרית לה – ואמרתי לה**: הא ליך** – הנה לך (קחי לך את הדמים), פניי בעליך ולא תחטיי – הוציאי את בעלך (מבית האסורים בדמים הללו), ולא תחטאי (שלא תשכירי את עצמך לזנות כדי להוציא את בעלך). - אמרין ליה – אמרו לו (חכמים): כדיי את מצלייא ומתענייא – ראוי אתה להתפלל (על הגשמים) ולהיענות (להיות נענה מן השמים), משום מעשה טוב זה שעשית, שהצלת את האישה מן החטא**.**

בירושלמי תענית ג,ג אמרו: בעוון ארבעה דברים הגשמים נעצרים... בעוון מגלי עריות. מניין? - "ותחניפי ארץ בזנותיך וברעתך", מהו עונשו של דבר? - "ויימנעו רביבים ומלקוש לא היה" (ירמיהו ג). ובמדרש שמואל פרשה כח נאמר: "ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחרי שנה" (שמואל ב כא,א) - אמר דוד: צאו וראו שמא גילוי עריות ביניכם, דכתיב: "ותחניפי ארץ בזנותיך" וגו' "ויימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אישה זונה היה לך" וגו' (ירמיהו ג,ב-ג).

מכאן יש ללמוד, שהגשמים יורדים בזכות מי שהוא מונע עוון גילוי עריות.

אפשר שהיה פלוני החמר ראוי להתפלל על הגשמים, משום שבזכות שפתח את האסורים של בעלה של אותה אישה, יפתח ה' את אוצרו לתת מטר. • • •

ומספרים עוד: איתחמי לרבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) – נראה לרבי אבהו (הראו לו מן השמים בחלום, בשעה שהיו צריכים לגשמים), פנטקקה יצלי ואתי מיטרא – פנטקקה יתפלל ובא גשם (נוסח חלופי כמו במסירה מהגניזה: ומיטרא נחית – וגשם יורד. זה הנוסח המקורי, כי הצורה 'נחת מיטרא' רווחת בירושלמי). שלח רבי אבהו ואייתיתיה – שלח רבי אבהו (אליו) והביאו (כדי לדעת, מדוע ראוי הוא להתפלל על הגשמים). אמר ליה – אמר לו (רבי אבהו): מה אומנך? – מה אומנותך (מלאכתך)? - אמר ליה – אמר לו (פנטקקה): חמש עבירן ההוא גוברא עביד בכל יום – חמש עברות אותו איש (אני) עושה בכל יום**.** ואלו הן חמש העברות: מוגר זנייתא – משכיר זונות**, משפר תייטרון** – מייפה ומקשט תיאטרון (מקום להצגת מחזות) (במסירה מהגניזה: משפר תייטרון ומוגר זנייתא), מעיל מניהון לבני – מכניס בגדיהן (של הזונות) לבית מרחץ**, מטפח ומרקד קדמיהון** – מטפח (מוחא כף) ומרקד לפניהן**, ומקיש בבבולייא** (בבוליא) קדמיהון – ומכה בתוף לפניהן**. - אמר ליה** – אמר לו (רבי אבהו): ומה טיבו עבדת? – ומה טובה (מעשה טוב) עשית (שראוי אתה להתפלל על הגשמים)? - אמר ליה – אמר לו (פנטקקה): חד זמן הוה ההוא גברא משפר תייטרון – פעם אחת היה אותו איש (אני) מייפה ומקשט תיאטרון**, אתת חדא איתא וקמת לה חורי עמודא בכייה** – באה אישה אחת ועמדה לה מאחורי העמוד (בתיאטרון) בוכה**, ואמרית לה** – ואמרתי לה**: מה ליך?** (במסירה מהגניזה: מה עסקיך) – מה לך (מה קרה לך שאת בוכה)? ואמרה לי – ואמרה לי**: בעלה דההיא איתתא חביש** – בעלה של אותה אישה (בעלי) חבוש (בבית האסורים), ואנא בעיא מיחמי מה מעבד ומפנינה (ומפניניה) – ואני מבקשת לראות מה לעשות (להשכיר עצמי לזנות) ולהוציאו (מבית האסורים). וזבנית ערסי ופרוס ערסי ויבית (ויהבית) לה טימיתיה (טימיתון) – ומכרתי את מיטתי ואת מסך (וילון) מיטתי (שמהם היתה פרנסתי) ונתתי לה את דמיהם (ערכם, מחירם, שווים), ואמרית לה – ואמרתי לה**: הא ליך** – הנה לך (קחי לך את הדמים), פניי בעליך ולא תיחטיי – הוציאי את בעלך (מבית האסורים בדמים הללו), ולא תחטאי (שלא תשכירי את עצמך לזנות כדי להוציא את בעלך). - אמר ליה – אמר לו (רבי אבהו): כדיי את מצלייא ומתענייא – ראוי אתה להתפלל (על הגשמים) ולהיענות (להיות נענה מן השמים), אף על פי שאתה בעל עברות, משום מעשה טוב זה שעשית, שהצלת את האישה מן החטא**.**

אותו איש היה מכונה בשם "פנטקקה", שמשמעו: חמש (פנט) רעות (קקה), על שם חמש העבירות שהיה עושה.

"פנטקקה" משמעו ביוונית: הרשע הגמור. והוא ודאי גם משחק מילים על המילה היוונית פנטה = חמש, על חמש העוולות שהיה עושה ("אהלי יפת", עמוד 155).

רבי אבהו ישב בקיסריה, שהיו בה תיאטרונים. לפי רבי אבהו, הגויים היו מבקרים בתיאטרונים (איכה רבה פתיחתא יז ושם ג,ה). לכן נראה שפנטקקה היה משכיר זונות בתיאטרון לגויים, ועשה כן לצורך פרנסתו. פנטקקה, שהיה ממקומו של רבי אבהו, דר בקיסריה, ואף על פי שדר בכרך שהיו בו זונות, לא חטא.

רב ספרא (אמורא בבלי בדור השלישי והרביעי) דר בקיסריה כמה שנים בזמנו של רבי אבהו (ראה בבלי עבודה זרה ד,א). נראה שהכרך שדר בו רב ספרא ולא חטא (בבלי פסחים קיג,א) היא קיסריה. • • •

ומספרים עוד: איתחמי לרבנן – נראה לחכמים (הראו להם מן השמים בחלום, בשעה שהיו צריכים לגשמים), חסידא דכפר אימי יצלי ומטרא נחת – החסיד של כפר אימי (יש מזהים את מקומו עם כפר ימה, היא יבנאל (ירושלמי מגילה א,א), במזרח הגליל התחתון) יתפלל וגשם יורד**. סלקון רבנן לגביה** – עלו חכמים אצלו (כדי שיתפלל על הגשמים). אמרה לון בני בייתיה – אמרה להם אשתו (של החסיד): בטורא הוא יהיב – בהר (בשדה) הוא נתון (יושב, שעסוק שם בעבודתו, ואינו בבית). נפקון לגביה – יצאו (חכמים) אצלו**. אמרון ליה** – אמרו לו (כדרך שאומרים לפועלים): אישר – יישר כוחך (חזק ואמץ), ולא אגיבון – ולא השיב להם (החסיד על ברכתם, כדרך שמשיבים הפועלים למברכים אותם). יתב מיכול – ישב (החסיד) לאכול**, ולא אמר לון** – ולא אמר להם (כדרך שאומרים לאורחים): אתון כריכין – בואו וסעדו (עימי). מי עלל – כשנכנס (החסיד מן ההר לביתו), עבד חד מובל דקיסין ויהב גולתא מרום מובלה – עשה משא אחד של עצים ונתן את המעיל (שהיה לבוש) מעל למשא (שנשא עליו, ולא נתן את המשא על המעיל). עאל ואמר לבני בייתיה – נכנס (החסיד לביתו) ואמר לאשתו**: אילין רבנן הכא בעיי ניצלי וייחות מיטרא** – אלה החכמים כאן מבקשים שנתפלל וירד גשם (ואף על פי שלא אמרו לו, הבין החסיד למה באו החכמים אצלו). ואין אנא מצלי ומטרא נחת, גנאי הוא להון – ואם אני מתפלל (כשהם יודעים שאני מתפלל) וגשם יורד, גנאי הוא להם (שיהיו יודעים שאין הגשם יורד אלא בתפילתי); ואין לא, חילול שם שמים הוא – ואם לא (אם אני מתפלל, כשהם יודעים שאני מתפלל, ואין גשם יורד), חילול שם שמים הוא (יתחלל שם שמים בעיני החכמים, שיהיו יודעים שאין נענים מן השמים לתפילתי). אלא איתיי – אלא בואי**, אנא ואת ניסוק ונצלי** – אני ואת נעלה (לעליית הבית) ונתפלל (שם, שלא יהיו החכמים יודעים שאני מתפלל). אין נחת מיטרא, אנן אמרין לון: כבר דעבדון שמייא ניסין – אם ירד גשם, אנו אומרים להם (לחכמים): כבר עשו השמים ניסים (וירד גשם, ואין אתם צריכים לי שאתפלל, ולא גנאי הוא להם); ואין לא, אנן אמרין לון: לית אנן כדיי מצלייא ומתענייא – ואם לא (ירד גשם), אנו אומרים להם (לחכמים): אין אנו ראויים להתפלל ולהיענות (ולא חילול שם שמים הוא). וסלקון וצלון ונחת מיטרא – ועלו (החסיד ואשתו לעליית הבית) והתפללו וירד גשם**. נחת לגבון** – ירד (החסיד) אצלם (אצל החכמים), אמר לון – אמר להם**: למה איטרפון רבנן להכא יומא דין?** – למה הטריחו חכמים (את עצמם) לכאן היום הזה? - אמרין ליה – אמרו לו**: בעיי תצלי וייחות מיטרא** – מבקשים אנו שתתפלל וירד גשם**. - אמר לון** – אמר להם**: ולצלותי אתון צריכין?** – וכי לתפילתי אתם צריכים? כבר דעבדון שמייא ניסין – כבר עשו השמים ניסים (וירד גשם).

אמרין ליה – אמרו לו (חכמים): למה כד הויתה בטורא אמרינן לך אישר ולא אגיבתינון? – למה, כאשר היית בהר (בשדה), אמרנו לך: "יישר", ולא השבת לנו (על ברכתנו)? - אמר לון – אמר להם**: דהוינה עסיק בפעולותיי** – מפני שהייתי עסוק בעבודתי (ולא הייתי יכול להתבטל ממנה, ששכיר אני). מה (מילת תמיהה), הוינה מסעה דעתי מן פעלותי?! – וכי הייתי מסיח דעתי (מעביר מחשבתי) מעבודתי (כדי להשיב לכם)?! - אמרין ליה – אמרו לו**: ולמה כד יתבת למיכול לא אמרת לן איתון כריכין?** – ולמה, כאשר ישבת לאכול, לא אמרת לנו "בואו וסעדו (עימי)"? - אמר לון – אמר להם**: דלא הוה גביי אלא פלחי** – מפני שלא היה אצלי אלא פרוסתי (פת לחם). מה, הוינא מימור לכון בחנפין?! – וכי הייתי אומר לכם דברי חנופה (כדי למצוא חן בעיניכם ולרמות אתכם)?! - אמרין ליה – אמרו לו**: למה כד דאתית למיעול יהבת גולתה מרום מובלה?** – למה, כאשר באת להיכנס (מן ההר לביתך), נתת את המעיל (שהיית לבוש) מעל למשא? - אמר לון – אמר להם**: דלא הוות דידי** – מפני שלא היתה (המעיל) שלי**, שאילה הוות דניצלי בה** – שאולה היתה (המעיל) כדי שאתפלל בה**. מה, הוינא מבזעא יתה?!** – וכי הייתי מקרע אותה (את המעיל בעצים שעליו)?! - אמרון ליה – אמרו לו**: ולמה כד הווי את בטורא איתתך לבשה מאנין צאין** – ולמה, כאשר הווה (נמצא) אתה בהר (בשדה), אשתך לבשה בגדים צואים (מלוכלכים ומזוהמים), וכד דאת עליל מן טורא היא לבשה מאנין נקיין? – ו(למה) כאשר אתה נכנס מן ההר (מהשדה לביתך) היא (אשתך) לובשת בגדים נקיים? - אמר לון – אמר להם**: כד דאנא הוי בטורא היא לבשה מאנין צאיין, דלא יתן בר נש עינוי עלה** – כאשר אני הווה (נמצא) בהר (בשדה) היא לובשת בגדים צואים, כדי שלא ייתן בן אדם עיניו (יחמוד, יתאווה) עליה**, וכד דאנא עליל מן טורא היא לבשה מאנין נקיין, דלא ניתן עיניי באיתא אוחרי** – וכאשר אני נכנס מן ההר (מהשדה) היא לובשת בגדים נקיים, כדי שלא אתן עיני (אחמוד, אתאווה) באישה אחרת**. - אמרון ליה** – אמרו לו**: יאות את מצלייא ומתענייא** – ראוי אתה להתפלל (על הגשמים) ולהיענות (להיות נענה מן השמים), משום חסידותך המופלגת**.**

המעשה של אותו חסיד מקביל למעשה של אבא חלקיה בן בנו של חוני המעגל בבבלי תענית כג,א-ב. בבבלי מכות כד,א אמרו: "פועל צדק" (תהילים טו) - כגון אבא חלקיה. אבא חלקיה פעל בתפילתו להוריד גשם, שנקרא "צדק" (ראה לעיל הלכה ג), ולכן אבא חלקיה הוא "פועל צדק".

אמרו לו: יישר בשמות רבה כ,י ובפסיקתא דרב כהנא יא,ב ובפסיקתא רבתי פרשה יט נאמר: אמר רבי יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: אמרין לפעלא טבא: אישר (אומרים לפועל טוב: יישר כוחך). ברות ב,ד נאמר: "וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם, וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ ה'". ובתהילים קכט,ח נאמר: "וְלֹא אָמְרוּ הָעֹבְרִים בִּרְכַּת ה' אֲלֵיכֶם, בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם ה'" (העוברים בדרך היו מברכים את העוסקים בעבודת האדמה: "ברכת ה' (תבוא) אליכם". והמענה לברכת העוברים הוא: "בירכנו (אנו מברכים) אתכם בשם ה'").

עשו השמים ניסים במדרש תהילים יח,טז נאמר: אמר רבי יוחנן: מעשה ניסים יש בשמים, אדם נוטל כברה וחושר שתיים ושלוש אצבעות, ואינם מספיקים לירד עד שמתערבים זה בזה, ומהלך חמש מאות שנה הגשמים יורדים, ואין טיפה מהם מתערבת (ראה לעיל הלכה ג).

הרי שירידת הגשמים היא מעשה ניסים שהשמים עושים, כמו שאמרו כאן ולהלן ג,ד.

מעיל כדי להתפלל בו בירושלמי ברכות ד,א אמרו: אחוי דאימיה דרב אדא הוה צייר גולתיה דרב. אמר ליה: כד תיחמי שימשא בריש דיקלי, תיהב לי גולתי דניצלי מנחתא. ושם ובירושלמי תעניות ד,א אמרו: אחוי דאימיה דרב אדא הוה צייר גולתיה דרב בצומא רבא. אמר ליה: כד תיחמי שימשא בריש דיקלי, תיהב לי גולתי דניצלי נעילת שערים. ובבבלי ברכות ל,ב אמרו: רב יהודה מציין נפשיה (רש"י: מקשט עצמו בבגדיו) והדר מצלי. ובבבלי שבת י,א אמרו: אמר רב אשי: חזינא ליה לרב כהנא, כי איכא צערא בעלמא - שדי גלימיה (רש"י: משליך אדרתו מעליו, שלא ייראה כחשוב) ופכר ידיה (שילב אצבעות ידיו מצער) ומצלי, אמר: כעבדא קמי מריה. כי איכא שלמא - לביש ומתכסי ומתעטף ומצלי, אמר: "היכון לקראת אלוהיך ישראל" (עמוס ד) (רש"י: התנאה לפניו).

ואף אותו חסיד, שמסופר עליו כאן, שאל מעיל כדי להתפלל בו.

במה אישה יוצאה? בתוספתא קידושין א,יא שנו: אישה שיש לה בעל, בין שהיא מתקשטת ובין שאינה מתקשטת, אין הכל מסתכלים בה. ובמדרש תנחומא פרשת 'וישלח' סימן ה ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'וישלח' סימן יב נאמר: רבותינו אומרים: אפילו בחול אינה צריכה / אסורה (אישה) לצאת בהם (בתכשיטיה) לרשות הרבים. למה? - מפני שהעם מסתכלים בה, שהוא פגם לאישה ללכת בשוק כשהיא מקושטת, שלא ניתנו תכשיטים לאישה אלא שתהא מתקשטת בהם בתוך ביתה, שאין נותנים פרצה לפני הכשר, וביותר לפני הגנב.

הרי שיש שמתירים לאישה שיש לה בעל לצאת בשוק כשהיא מקושטת, ויש שאוסרים. ואילו אשתו של אותו חסיד נהגה במידת חסידות, ואפילו בתוך ביתה לא התקשטה בבגדים נאים, כשבעלה אינו בבית. • • • במשנה שנינו, שאוכלים ושותים משחשכה. ובתוספתא תעניות א,ו שנו: כל אלו שאמרו (במשנתנו) אוכלים ושותים משחשכה, מותרים במלאכה ברחיצה ובסיכה בנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה. אוכלים ושותים עד שיאור המזרח, דברי רבי. רבי לעזר בירבי שמעון אומר: עד קריית הגבר. ישן ועמד - אסור מיד.

אומרים: תני – שנוי (שנו ברייתא בתוספתא): מותר לוכל (לאכול) עד שייאור המזרח – מותר למתענים בתעניות אלו לאכול כל הלילה שלפני יום התענית עד שיהיה אור בצד שנראית בו השמש בזריחתה בבוקר**, דברי רבי** (יהודה הנשיא). רבן שמעון בן גמליאל אומר: עד קריאת הגבר – מותר לאכול כל הלילה שלפני יום התענית עד זמן קריאת הגבר. אמוראים נחלקו בפירושו של הביטוי "קריאת הגבר". יש מפרשים: קריאת הכרוז במקדש "עמדו כוהנים לעבודתכם ולויים לדוכנכם וישראל למעמדכם". ויש מפרשים: קריאת התרנגול. הזמן של הארת המזרח הוא הזמן של עליית עמוד השחר, שהוא סוף הלילה ותחילת היום. הזמן של קריאת הגבר הוא קודם לזמן של עליית עמוד השחר**.**

בבבלי תענית יב,א אמרו: אוכלים ושותים משחשכה. תנו רבנן: עד מתי אוכל ושותה (רש"י: בלילה, כשמתענה למחר, בכל תעניות שהוא אוכל משתחשך)? - עד שיעלה עמוד השחר, דברי רבי. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: עד קרות הגבר.

הוא "האיר המזרח" הוא "עלה עמוד השחר", שהרי גרסו בבבלי בדברי רבי: עד שיעלה עמוד השחר.

יאור המזרח בירושלמי ברכות א,א ויומא ג,ב אמרו: אמר רבי חנינה: מאיילת השחר עד שיאור המזרח אדם מהלך ארבעת מיל. ומשיאור המזרח עד שתנץ החמה אדם מהלך ארבעת מיל.

קווי האור הראשונים שעולים במזרח בסוף הלילה נקראים "איילת השחר". הם הולכים ומתרחבים לאחר שעה עד שנראים כעמוד אור שקוראים לו "עמוד השחר", והוא כשיעור שעה לפני הנץ החמה. עמוד זה נקרא "הארת המזרח".

קריאת הגבר בירושלמי שקלים ה,א וסוכה ה,ה אמרו: תרגם רב קומי דבית רבי שילה: קרא גברא - אכריז כרוזא. אמרון ליה: קרא תרנגולא. ובבבלי יומא כ,ב אמרו: מאי קריאת הגבר? - רב אמר: קרא גברא (רש"י: הכריז הממונה על הכרוז, ואמר: עמדו כוהנים לעבודתכם). רבי שילא אמר: קרא תרנגולא. • • • כיון שנזכר בדברי רבן שמעון בן גמליאל "קריאת הגבר", פוסקים את דברי הברייתא בתוספתא ומביאים כאן בקיצור ענין אחר הקשור לקריאת הגבר.

בויקרא ו,ב-ג נאמר (בענין הקטרת חלבים ואברים והרמת הדשן): "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ".

ובמשנה יומא א,ח שנו: בכל יום תורמים את המזבח (כוהן תורם את הדשן מעל המזבח) בקריאת הגבר או סמוך לו (סמוך לזמן קריאת הגבר) בין לפניו בין לאחריו. ובבבלי יומא כ,ב אמרו: אמר רבי יוחנן: ממשמע (מן הכתוב הראשון) שנאמר: "כל הלילה" (ויקרא ו,ב) איני יודע שהוא עד הבוקר (איני יודע שעד הבוקר לילה הוא)? ומה תלמוד לומר (ומה בא הכתוב השני ללמדנו): "עד הבוקר"? - תן בוקר לבוקרו של לילה (הקדם והשכם להרים את הדשן לפני הבוקר). הלכך, בכל יום תורמים את המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו בין מלפניו בין מלאחריו.

מה תלמוד לומר: "עד"? – מה בא הכתוב (בענין תרומת הדשן) "עד הבוקר" ללמדנו? - קריאת הגבר – שבכל יום תורמים את הדשן מעל המזבח בזמן קריאת הגבר**.** • • • וחוזרים לדברי הברייתא בתוספתא: ישן ועמד - אסור – אם ישן וקם ממיטתו בלילה שלפני יום התענית, אסור לאכול, אפילו קודם שיאור המזרח או קודם קריאת הגבר. עד כאן דברי הברייתא**.** ואומרים: במה דברים אמורים? - בשלא התנה – אם ישן אסור לאכול, אם לא התנה על כך (שיאכל לאחר השינה) מתחילה קודם שהלך לישון**, אבל אם התנה - מותר** – אם התנה על כך מתחילה קודם שהלך לישון, מותר לאכול עד שיאור המזרח או עד קריאת הגבר**.**

משנה הגיע ראש חדש כסליו ולא ירדו גשמים, בית דין גוזרין שלש תעניות – בימי שני וחמישי ושני בשבוע, על הציבור – כולו**. אוכלין ושותין משחשיכה** – מותר למתענים בתעניות אלו לאכול ולשתות כל הלילה שלפני יום התענית**, ומותרין במלאכה וברחיצה** ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה – בימי התענית הללו, כדין תעניות היחידים ששנינו במשנה הקודמת**.**

המשנה מדברת על בית דין הגוזר תעניות על הציבור. לפי המסורות האמוראיות, המובאות בירושלמי ובבבלי, תעניות הציבור (על עצירת גשמים ועל שאר צרות) היו מוכרזות על ידי הנשיא (בארץ ישראל) או על ידי אחד החכמים (בארץ ישראל ובבבל). • • •

תלמוד אם לא ירדו גשמים, בית דין גוזרים שלוש תעניות על הציבור (שלוש תעניות הראשונות). לא ירדו גשמים, בית דין גוזרים עוד שלוש תעניות על הציבור (שלוש תעניות השניות). לא ירדו גשמים, בית דין גוזרים עוד שבע תעניות על הציבור (שבע תעניות האחרונות). בשלוש תעניות הראשונות (שנזכרות במשנתנו) אוכלים ושותים משחשכה. בשלוש תעניות השניות ובשבע תעניות האחרונות (שנזכרות במשניות הבאות) אוכלים ושותים מבעוד יום (מפסיקים לאכול ולשתות מבעוד יום, ומתחילים בתענית משחשכה). דין תעניות של שאר צרות (הנזכרות בפרק השלישי של מסכתנו) כדין שבע תעניות האחרונות של גשמים.

אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כל תענית שבית דין גוזרין בה על הציבור להפסיק לאכול ולשתות מבעוד יום, - אין עוברות (נשים מעוברות, הרות) ומיניקות (נשים המזינות ילדים מחלבן) מתענות בם – כדי שלא יבואו העוברים והתינוקות לידי סכנה**.**

אמר רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): נראין דברים – מסתברים הדברים של רבי יוחנן, שתענית שבית דין גוזרים בה על הציבור להפסיק לאכול ולשתות מבעוד יום - אין עוברות ומיניקות מתענות בהן, בשגזרו כבר שלא להפסיק – בתעניות של גשמים, שבתחילה (בשלוש תעניות הראשונות של גשמים) אין בית דין גוזרים בהן על הציבור להפסיק לאכול ולשתות מבעוד יום, ורק לאחר מכן (בשלוש תעניות השניות ובשבע תעניות האחרונות של גשמים) גוזרים בהן להפסיק לאכול ולשתות מבעוד יום, שכיון שבתחילה הקלו בתעניות אלו שלא להפסיק מבעוד יום, אף לאחר מכן הקלו בתעניות אלו שלא יתענו בהן עוברות ומיניקות**, אבל אם גזרו מיד להפסיק** – בתעניות של שאר צרות, שמיד בתחילה (בתעניות הראשונות של שאר צרות) בית דין גוזרים בהן על הציבור להפסיק לאכול ולשתות מבעוד יום, - עוברות ומיניקות מתענות בם – שכיון שמיד החמירו בתעניות אלו להפסיק לאכול ולשתות מבעוד יום, אף החמירו בתעניות אלו שיתענו בהן עוברות ומיניקות**.**

ואומרים: ותני כן – ושנוי (שנו ברייתא בתוספתא) כך (כדברי רבי שמואל בר רב יצחק, שיש לחלק בין תעניות של גשמים ובין תעניות של שאר צרות): עוברות ומיניקות מתענות כדרכן (באופן הרגיל) בתשעה באב – שהחמירו בו חכמים כבתענית ציבור, וביום הכיפורים – שמן התורה אסור לאכול ולשתות בו, ובשלוש תעניות הראשונות (של גשמים) – שאין מפסיקים בהן לאכול ולשתות מבעוד יום, עוברות ומיניקות מתענות בהן, כיון שלא יבואו לידי סכנה, ובשלוש השניות (של גשמים) – שאינן מרובות, עוברות ומיניקות מתענות בהן**, אבל בשבע האחרונות** (של גשמים) – שהן מרובות וקשות, אינן מתענות בהן – כדי שלא יבואו לידי סכנה**. אף על פי כן** – אף על פי שאין עוברות ומיניקות מתענות בשבע תעניות האחרונות**, אינן מנהגות עצמן בתפנוקים** – אינן אוכלות ושותות בהן דברים המענגים את גופן**, אלא אוכלות ושותות** – דברים מועטים, כדי קייום הוולד – במידה שיש בהם לקיים את העובר שהן מעוברות בו או את התינוק שהן מיניקות אותו. עד כאן דברי הברייתא**. לא בשגזרו כבר שלא להפסיק?!** – האם לא נראה, שהברייתא מדברת בתעניות של גשמים, שבתחילה אין בית דין גוזרים בהן על הציבור להפסיק לאכול ולשתות מבעוד יום, אבל אינה מדברת בתעניות של שאר צרות, שמיד בתחילה בית דין גוזרים בהן על הציבור להפסיק לאכול ולשתות מבעוד יום?! שהרי נאמר בברייתא שבשבע תעניות האחרונות של גשמים אין עוברות ומיניקות מתענות בהן, ולא נאמר בה שאף בתעניות של שאר צרות אין עוברות ומיניקות מתענות בהן (הברייתא הזו נשנתה בתוספתא בסופו של פרק שנזכרו בו גם תעניות של שאר צרות, ואם אין עוברות ומיניקות מתענות בתעניות של שאר צרות, היה דבר זה צריך להיאמר בברייתא). ואם כן, עוברות ומיניקות אין מתענות בשבע תעניות האחרונות של גשמים בלבד, אבל בתעניות של שאר צרות מתענות בהן.

לפי רבי יוחנן, בשלוש תעניות השניות של גשמים אין עוברות ומיניקות מתענות בהן. אבל לפי הברייתא, מתענות בהן.

ואומרים: אתא – בא רבי בא בר זבדא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) ואמר בשם רבי יצחק בר טבליי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי), שאמר בשם רבי יוחנן: ואפילו גזרו מיד להפסיק – אפילו בתעניות של שאר צרות, שמיד בתחילה בית דין גוזרים בהן על הציבור להפסיק לאכול ולשתות מבעוד יום, - אין עוברות ומיניקות מתענות בם – שכל תענית ציבור שבית דין גוזרים בה על הציבור להפסיק לאכול ולשתות מבעוד יום - אין עוברות ומיניקות מתענות בהן. הרי שרבי יוחנן סבור, שאין לחלק בין תעניות של גשמים ובין תעניות של שאר צרות, שלא כפי שהסתברו לרבי שמואל בר רב יצחק הדברים של רבי יוחנן**.**

בתוספתא תעניות ב,יד שנו: העוברות והמיניקות מתענות בתשעה באב וביום הכיפורים ובשלוש תעניות השניות של ציבור, ושאר תעניות לא היו מתענות, ולא שינהגו את עצמן בתפנוקים, אלא שאוכלות ושותות כדי קיום הולד.

בתוספתא לא נאמר: "ובשלוש תעניות הראשונות", ואף בברייתא שהובאה בירושלמי יש שלא גרסו מילים אלו. שלוש תעניות הראשונות הן בכלל שאר תעניות שנזכרו בתוספתא, שאין עוברות ומיניקות מתענות בהן. בשלוש תעניות הראשונות אין עוברות ומיניקות מתענות בהן, משום שתעניות אלו קלות, ומשום שעדיין אין הצרה גדולה כל כך. אפשר שאף תעניות של שאר צרות הן בכלל שאר תעניות שנזכרו בתוספתא, ואם כן, שנוי בתוספתא כמו שאמרו בשם רבי יוחנן, שאף בתעניות של שאר צרות אין עוברות ומיניקות מתענות בהן.

ענין עוברות ומיניקות נזכר בבבלי תענית יד,א. • • •

משנה עברו אלו – שלוש התעניות הראשונות שגזרו בית דין על הציבור, ולא נענו – מן השמים, ולא ירדו גשמים**, בית דין גוזרין עוד שלש תעניות על הציבור** – בימי שני וחמישי ושני בשבוע**. אוכלין ושותין מבעוד יום** – בשלוש תעניות אלו מפסיקים לאכול ולשתות מבעוד יום, ומתחילים בתענית משחשכה**, ואסורין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה** – בימי התענית הללו, שמחמירים בתעניות אלו שלא לעשות בהם דברים שיש בהם תענוג**, ונועלין את המרחצאות** – סוגרים את המרחצאות החמים בימי התענית הללו, שלא יבואו לרחוץ בהם**.** • • •

תלמוד במשנה שנינו, שבתענית ציבור אסורים במלאכה. ואומרים: אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בשם רב ירמיה (צריך לומר: בשם אבא בר ירמיה (אמורא בבלי בדור השני והשלישי)): העושה מלאכה בתענית ציבור כעושה מלאכה ביום הכיפורים – תענית ציבור היא כיום הכיפורים לענין מלאכה. כשם שאסור לעשות מלאכה ביום הכיפורים, כך אסור לעשות מלאכה בתענית ציבור**. מה טעמא?** – מה המקור בכתוב לדבר זה (לאיסור מלאכה בתענית ציבור)? - "קדשו צום קראו עצרה" (יואל ב,טו; וכן שם א,יד) – הנביא יואל קורא לגזור תענית על הצרות שאירעו להם ולהכריז על יום התענית שהוא עצור (מעוכב, מנוע) ממלאכה. מכאן שאסור לעשות מלאכה בתענית ציבור. משמעות "קדשו" מלשון קדושה, על שם האיסורים החלים ביום הצום**.**

תענית ציבור היא תענית שמתענים על הגשמים (שלוש שניות ושבע אחרונות) או על שאר צרות. איסור המלאכה בתענית ציבור אינו מן התורה.

ושואלים: והא תני – והרי שנוי (שנו בברייתא בתוספתא): הלילה מותר והיום אסור – בתענית ציבור, אף על פי שהיא ביום ובלילה שלפניו, היום בלבד אסור במלאכה, אבל הלילה שלפניו מותר במלאכה. ואילו ביום הכיפורים היום והלילה שלפניו אסורים במלאכה, ואם כן, תענית ציבור אינה כיום הכיפורים לענין מלאכה, שלא כדברי אבא בר ירמיה**!** ומשיבים: אמר רבי זעורה: קיימה – העמיד אותה (פירש את הברייתא) אבא בר ירמיה: "אספו עם" (יואל ב,טז) - משעת אסיפת עם – הנביא קורא לאסוף את העם ביום התענית, כדי לזעוק ולהתפלל אל ה'. איסור עשיית מלאכה ('קראו עצרה') ואסיפת עם ('אספו עם') נזכרו באותו כתוב, ומכאן שיש להשוותם. ולכן, כשאסר הכתוב לעשות מלאכה בתענית ציבור, לא אסר אלא משעת אסיפת עם. כשם שנאספים העם בתענית ציבור ביום ולא בלילה, כך נאסרים במלאכה בתענית ציבור ביום ולא בלילה. ולא השווה אבא בר ירמיה תענית ציבור ליום הכיפורים אלא לענין חומר איסור מלאכה, ולא לענין זמן איסור מלאכה**.**

משעת אסיפת עם הירושלמי מקשר בין זמן אסיפת עם לבין חלות איסור המלאכה. חלק ממטרת איסור המלאכה הוא שתהיה נוכחות מירבית של הציבור. איסור המלאכה גורם שהציבור יתפנה מעסקיו ויתאפשר לו להשתתף כולו במעמד התענית. בכך מוסבר מדוע הלילה מותר והיום אסור.

בתוספתא תעניות א,ה שנו: כל אלו שאמרו (במשנתנו): אוכלים ושותים מבעוד יום, ואסורים במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה - היום אסור במלאכה והלילה מותר. מניין שהיום הולך אחר הלילה? - שנאמר: "לך כנוס את כל היהודים" וגו' (הכוונה לסוף הפסוק: "וצומו עלי" וכו' "שלושת ימים לילה ויום").

קיימה אבא בר ירמיה הלשון "אמר רבי זעירא: קיימה אבא בר ירמיה" מופיעה גם פעמיים בירושלמי ברכות ב,ב, לאחר שרבי זעירא אמר מימרות בשם אבא בר ירמיה ושאלו עליהן מברייתות. לשון זו מקבילה לנאמר בבבלי בענין זה.

בבבלי תענית יב,ב אמרו: עברו אלו ולא נענו... ואסורים במלאכה. בשלמא כולהו (רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה) - אית בהו תענוג (ולכן נאסרו, כי האיסורים של תענית ציבור נועדו למנוע תענוג), אלא מלאכה - צער הוא! (ומדוע נאסרה?) - אמר רב חסדא אמר רב ירמיה בר אבא: אמר קרא: "קדשו צום קראו עצרה" (יואל א,יד), מה עצרת (חג) אסור בעשיית מלאכה - אף צום אסור בעשיית מלאכה. אי מה עצרת מאורתא (רש"י: איסור מלאכתו מאורתא) - אף צום נמי מאורתא! - אמר רבי זירא: לדידי מיפרשא לי מיניה דרב ירמיה בר אבא: אמר קרא: "אספו זקנים" (יואל א,יד), דומיא דאסיפת זקנים, מה אסיפת זקנים ביום (רש"י: דבלילה כל אחד בביתו, ואינם נאספים) - אף צום (איסור מלאכה בצום) נמי ביום.

מה שנאמר בירושלמי בשם אבא בר ירמיה, נאמר בבבלי בשם רב ירמיה בר אבא (אמורא בבלי בדור השני).

"קדשו צום" במדרש תנחומא (בובר) פרשת 'וירא' סימן מו נאמר: "תקעו שופר בציון" (יואל ב,טו) - תחילה בראש השנה, ואחר כך: "קדשו צום" (שם) - זה יום הכיפורים לאחר עשרה ימים, שבו הקב"ה סולח לעוונותיהם (של ישראל), שנאמר: כי ביום הזה יכפר עליכם" וגו' (ויקרא טז,ל).

הרי ש"קדשו צום" מוסב גם על יום הכיפורים, ולכן אמרו בירושלמי כאן שתענית ציבור כיום הכיפורים.

במדרש תהילים כב,ה נאמר: "לך כנוס את כל היהודים" וגו' "וצומו עלי" (אסתר ד,טז) - מכאן שעיקרו של צום באסיפה, וכן הוא אומר: "קדשו צום קראו עצרה אספו זקנים" (יואל א,יד). • • • מכיון שדובר לעיל באיסור עשיית מלאכה בתענית ציבור, מדברים כאן במנהגים שלא לעשות מלאכה בימים מסוימים. לקטע הבא מקבילה בירושלמי פסחים ד,א.

ואומרים: נשייא דנהגן דלא למיעבד עובדא (צריך לומר כמו במסירה מהגניזה: עבידא. וב"שרידי הירושלמי" בפסחים: עבידתא) בפוקי (בפקי=באפוקי) שובתא – נשים שנוהגות שלא לעבוד עבודה (לעשות מלאכה) במוצאי שבת (כל הלילה שאחרי השבת), - אינו מנהג – אין זה מנהג שראוי לנהוג, ויש לבטלו, שיש בו תוספת מופרזת על המחויב מצד הדין**,** אבל נשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת רק עד דיתפני (ב"שרידי הירושלמי": דיִפנה) סידרא – עד שיתפנה בית הכנסת (יצאו הציבור מבית הכנסת לאחר תפילת ערבית של מוצאי שבת); פירוש אחר: עד שיתפנה ה"סדר" (תיגמר קריאת סדרת פסוקים לאחר תפילת ערבית של מוצאי שבת), - מנהג – הרי זה מנהג שראוי לנהוג, אף על פי שיש בו תוספת על המחויב מצד הדין**.**

סידרא - בית כנסת בירושלמי 'סידרא' פירושו: בית כנסת. "ירושלמי כפשוטו" (שבת ו,ב): בשומרונית 'סדר' פירושו: אסף, כנס. ולפי זה, 'סידרא' – כנסת, כנישתא.

סידרא - סדרת פסוקים לאחר תפילת ערבית של מוצאי שבת היו קוראים סדרת פסוקים ("סידרא") ומתרגמים אותם, ולאחריהם היו אומרים סדרת פסוקי קדושה ("קידושא דסידרא", סדר קדושה) ומתרגמים אותם.

במוצאי שבת אחר הסדר בבראשית רבה סג,ח נזכר: באפוקי שבתא בתר סידרא.

ובפסיקתא רבתי פרשה כג ובמדרש תנחומא פרשת 'כי תישא' סימן לג נאמר: ...אמר לו: ומה מלאכה יש אצלכם (אצל יורדי גיהינום בימות החול)? - אמר לו: כל ימות השבת אנו נידונים, ובשבת אנו נינוחים (אינם נידונים), ובמוצאי שבת (אינם נידונים) עד שהסדרים שולמים (נשלמים). וכשהסדרים שולמים, מלאך אחד יש ושמו דומה, שהוא ממונה על הנשמות, בא ונוטל נשמות של אותם האנשים ומקלען לארץ. הדא היא דכתיב: "ארץ עיפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים" (איוב י,כב), מהו "צלמות"? - צאו למות, ששלמו סדרים. ובאוצר המדרשים עמוד תנ נאמר: כשנכנס שבת, מלאך הממונה על הנפשות דומה שמו מכריז ואומר: צאו מגיהינום, ומתיר אותם, ואינן נידונין בשבת. וכשישראל אומרים קדושה במוצאי שבת, דומה מכריז ואומר: "צלמות" - צאו ובואו למות אותם שאין אומרים סדר קדושה, "ולא סדרים" - ולא ישראל שאומרים סדר קדושה. ולכך חייבים כל ישראל לומר סדר קדושה במוצאי שבת. • • • נשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה בתרייא ובחמשתא – ביום שני וביום חמישי (כל היום) - אינו מנהג – אין זה מנהג שראוי לנהוג**,** אבל נשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה ביום שני וביום חמישי רק עד דיתפני (במסירה מהגניזה וב"שרידי הירושלמי": דתיפנה) תעניתא – עד שתתפנה התענית (תיגמר אמירת הסליחות והתחנונים של תענית היחידים ביום שני וביום חמישי), - מנהג – הרי זה מנהג שראוי לנהוג**.**

שני וחמישי בתוספתא תעניות ב,ד שנו: יום שני וחמישי הוחדו לתענית ציבור ("תוספתא כפשוטה": יש גרסה: "יום שני וחמישי יחיד יושב בתענית ציבור" (היחידים מתענים לשם הציבור). בארץ ישראל נהגו להתענות בכל יום שני וחמישי, והכוונה בתוספתא כאן ליום שני וחמישי של כל השנה, שבהם היו היחידים מתענים). מה בין תענית ציבור לתענית יחיד (תענית היחידים)? - ...תענית ציבור אסורים במלאכה, מה שאין כן בתענית יחיד...

ובגמרא של סוף מגילת תענית נאמר: גזרו רבותינו שיהיו מתענים בשני ובחמישי מפני שלושה דברים: על חורבן הבית, ועל התורה שנשרפה, ועל חרפת השם.

ובמסכת סופרים כא,א נאמר: התלמידים (היחידים שבתוספתא) מתענים בשני ובחמישי, מפני חילול השם ומפני כבוד תורה שנשרפה.

ובבראשית רבה עו,ג נאמר: רבנין אמרי: "אם יבוא עשו אל המחנה האחת והיכהו" - אלו אחינו שבדרום (בדרום ארץ ישראל), "והיה המחנה הנשאר לפליטה" - אלו אחינו שבגולה (בבבל). אמר רבי הושעיה: אף על פי כן (שנשארו אחינו שבגולה לפליטה), היו מתענים עליהם בשני ובחמישי (שהיו צריכים רחמים).

ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'וירא' סימן טז נאמר: ומניין סמכו הדורות שיהיו מתענים בשני ובחמישי? - אלא כשעשו ישראל אותה מעשה (העגל), עלה משה בחמישי וירד בשני, לכך התקינו חכמים שיהיו מתענים בשני ובחמישי כעלייתו של משה וכירידתו. • • • נשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה ביומא דערובתא – בערב שבת (ביום שישי כל היום) - אינו מנהג – אין זה מנהג שראוי לנהוג**,** אבל נשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה בערב שבת רק מן מנחה (מנחתא) ולעיל – מן המנחה ולמעלה (מתשע שעות ומחצה של היום והלאה), - מנהג – הרי זה מנהג שראוי לנהוג**.**

מלאכה בערב שבת ובמוצאי שבת בבבלי פסחים נ,ב אמרו: תניא: העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה (רש"י: תשע שעות ומחצה) ולמעלה, ובמוצאי שבת (רש"י: משום כבוד שבת, שמוסיפים מחול על הקודש) ובמוצאי יום טוב ובמוצאי יום הכיפורים, ובכל מקום שיש שם נדנוד עברה (רש"י: רמז עברה), לאתויי תענית ציבור (רש"י: אסור במלאכה, כשהיו מתענים על הגשמים) - אינו רואה סימן ברכה לעולם.

לפי רש"י, מוצאי שבת שאמרו בברייתא הוא בתוספת שמוסיפים מחול על הקודש, שיש בה איסור מלאכה מצד הדין, ותענית ציבור שאמרו הוא בשלוש שניות ושבע אחרונות של גשמים, שיש בהן איסור מלאכה מצד הדין. אבל לפי ראשונים (ראה ר"מ המאירי פסחים נ,ב), מוצאי שבת שאמרו בברייתא הוא במה שנהגו להאריך בתוספת שמוסיפים מחול על הקודש, כמו שאמרו בירושלמי, שאין בו איסור עשיית מלאכה אלא מתורת מנהג, ותענית ציבור שאמרו הוא בשאר תעניות שאין בהם איסור מלאכה מצד הדין.

הבבלי והירושלמי נחלקו בערב שבת מן המנחה ולמעלה, שלפי הבבלי אסור לעשות בו מלאכה מצד הדין, ואילו לפי הירושלמי, לא אסור לעשות בו מלאכה מצד הדין, אלא שנהגו נשים שלא לעשות בו מלאכה. • • • נשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה ביומא דירחא – ביום החודש (בראש חודש) - מנהג – הרי זה מנהג שראוי לנהוג. אין איסור מלאכה בראש חודש, הואיל ואינו קרוי "מקרא קודש", אבל הנשים נהגו שלא לעשות מלאכה בראש חודש**.**

מלאכה בראש חודש לענין מלאכה בראש חודש ראה בבלי שבת כד,א, מגילה כב,ב וחגיגה יח,א.

בפרקי דרבי אליעזר פרק מד נאמר: שמעו הנשים ולא קיבלו עליהן ליתן נזמיהן לבעליהן (לצורך עשיית העגל), ונתן הקב"ה שכרן של נשים בעולם הזה, שהן משמרות ראשי חודשים.

בשמואל א כ,יט קרוי ערב ראש חודש "יום המעשה" (יום חול), הרי שראש חודש אינו יום המעשה (השווה יחזקאל מו,א), ומכאן שבימי המקרא היו נוהגים בראש חודש כביום שמחה וחג ולא היו עושים בו מלאכה. ואפשר שבזמן שבית המקדש היה קיים היו אסורים במלאכה, משום שבראש חודש הקריבו קורבן מוסף. • • • אמר רבי זעורה: נשייא דנהגן דלא למישתייא מן דאב עליל – נשים שנוהגות שלא למתוח את חוטי השתי (החוטים העוברים לאורך האריג) במכונת האריגה משנכנס (הגיע, התחיל) אב (מראש חודש אב) - מנהג – הרי זה מנהג שראוי לנהוג**, שבו פסקה אבן שתייה** – משום שבחודש אב חרב בית המקדש, שנבנה על אבן השתייה, שממנה נשתה (נמתח) העולם בבריאתו. הפסקת מתיחת חוטי השתי היא רמז להפסקת אבן השתייה (המתיחה). מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה (להפסקת אבן השתייה)? - "כי השתות יהרסון" (תהילים יא,ג) – הכתוב מדבר, על פי מדרש חכמינו, בחורבן בית המקדש, ומתאר את החורבן כהרס אבן השתייה ("השתות").

שתי ואבן שתייה בירושלמי שבת ז,ב אמרו: הדא איתתא כד משתייא (מותחת את חוטי השתי) בקוביה (בכיסא אריגה) - (חייבת) משום מיסכת (המסך - המותח את חוטי השתי בכיסא האריגה מכובד העליון לכובד התחתון).

"שתי" משמעו: יסוד. חוטי האורך קרויים "שתי", משום שהם היסוד של האריגה, שאורגים לתוכם את חוטי הרוחב הקרויים "ערב", לשון ערבוב, משום שמערבים אותם בחוטי האורך.

בתוספתא יומא ב,יד שנו: אבן היתה שם מימות נביאים הראשונים ושתייה נקראת. רבי יוסה אומר: ממנה נשתה (נמתח, והוא מלשון "שתי") העולם. ובירושלמי יומא ה,ג (ועוד) אמרו: למה נקרא שמה אבן שתייה? - שממנה הושתה (נמתח) העולם (שממנה התחיל הקב"ה לברוא את העולם, ששם הוא טבור הארץ, ומשם נמתחה כל הארץ, ועליה נבנה בית המקדש).

ובבבלי חגיגה יב,א אמרו: אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שברא הקב"ה את עולמו, היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי (כריכות של חוטים שמותחים אותם האורגים בשתי של האריג, שהעולם נברא מן האמצע, ומשם נמתח והלך לצדדים), עד שגער בו הקב"ה והעמידו (שלא יהא הולך ומתפשט עד אין סוף). ובבראשית רבה י,ג נאמר: כיצד ברא הקב"ה את עולמו? - אמר רבי יוחנן: נטל הקב"ה שתי פקעיות, אחת של אש ואחת של שלג, ופתכן (ערבבן) זו בזו (ונעשו פקעת אחת), ומהן נברא העולם (שהעולם נברא מן האמצע).

ובבבלי סנהדרין כו,ב אמרו: "כי השתות ייהרסון צדיק מה פעל" (תהילים יא) - אילו בית המקדש ייהרס, צדיק מה פעל? דתנן: אבן היתה שם מימות נביאים הראשונים, ושתייה היתה נקראת. ובמדרש תהילים יא,ב אמרו: "כי השתות ייהרסון צדיק מה פעל" - אם אבן שתייה, שממנה הושתת העולם, עמדו רשעים עליה ופיגרו (הרסו, השביתו, ביטלו) אותה, אתה צדיק העולם מה הנאה יש לך בעולמך ובפעולתך? • • •

אמר רבי חיננא (ב"שרידי הירושלמי": חנינה): כל הדברים מנהג – כל הדברים שאנשים נוהגים הם מנהגים שראויים לנהוג. רבי חיננא חלוק על מה שאמרו לעיל, שיש דברים שנשים נוהגות שאינם מנהג**.** • • • ומספרים: אעין דשיטין הוון במגדל צבעייא – עצים של שיטים היו במגדל צבעייא (מגדל הצובעים, על שם תושביה שעסקו בצביעה. אולי היא מגדל, סמוך לחוף הכינרת בסביבות טבריה). אתון ושאלון לרבי חנניה חברהון דרבנן – באו (אנשי מגדל צבעייא) ושאלו את רבי חנניה חברם של החכמים (אמורא בדור השלישי): מהו מיעבד בהון עבידא? – מה הוא הדין (האם מותר) לעשות בהם (בעצים) מלאכה? (האם מותר להשתמש בהם או לעשות בהם סחורה? אבותינו נהגו שלא לעשות בהם מלאכה, משום שהעצים הללו שימשו למלאכת הקודש של המשכן שהיה במדבר. אנו מה אנו?) - אמר לון – אמר להם**: מכיון שנהגו אבותיכם בהם** (בעצים) באיסור, אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש (שנחה נפשם, נפטרו).

עצי שיטים למשכן בבראשית רבה צד,ד ובשיר השירים רבה פרשה א נאמר: "וייסע ישראל וכל אשר לו ויבוא בארה שבע" (בראשית מו,א) - להיכן הלך (למה הלך לשם)? - אמר רב נחמן: שהלך לקוץ ארזים (עצי שיטים למשכן) שנטע אברהם זקנו בבאר שבע, היך מה דאת אמר: "וייטע אשל בבאר שבע" (בראשית כא,לג). אמר רבי לוי: ממגדל צבעייא קצצום (יעקב ובניו) והביאום עימהם למצרים, ולא נמצא בהם לא קשר (חיבור) ולא פקע (בקיע, סדק). אעין דשיטים הוו במגדלא, והיו נוהגים בהם איסור משום קדושת הארון (כיון שנעשה מהם הארון, לא רצו להשתמש בהם תשמיש חול). אתון ושאלון לרבי חנניה חברהון דרבנן. אמר להם: אל תשנו ממנהג אבותיכם.

ובמדרש תנחומא פרשת 'תרומה' סימן ט נאמר: מהיכן היו הקרשים (למשכן)? - יעקב אבינו נטע אותם בשעה שירד למצרים. אמר לבניו: בני, עתידים אתם להיגאל מכאן, והקב"ה עתיד לומר לכם משאתם נגאלים: עשו לי משכן, אלא עמדו ונטעו ארזים, שבשעה שיאמר לכם לעשות לו משכן, יהיו הארזים מצויים בידכם. מיד עמדו ונטעו ארזים.

אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש בירושלמי עירובין ג,ח אמרו: רבי יוסי מישלח כתיב (שלח וכתב) להון: אף על פי שכתבנו לכם סדרי מועדות, אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש. ובירושלמי פסחים ד,א אמרו: בני מישא (יישוב בגליל הלבנוני וקרוב לים התיכון) קיבלו עליהם שלא לפרש (להפליג) בים הגדול. אתון שאלון לרבי, אמרין ליה: אבותינו נהגו שלא לפרש בים הגדול. אנו מה אנו? - אמר להם: מכיון שנהגו בהם אבותיכם באיסור, אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש.

נוחי נפש נשמותיהם של הצדיקים לאחר מותם נתונות באוצר וגנוזות תחת כיסא הכבוד. כך אמרו חכמינו על סמך הפסוק: "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלוהיך" (שמואל א כה,כט). הרי שנפשם של הצדיקים נחה בצרור החיים, ומכאן הלשון "נוחי נפש". • • • ואומרים: אמר רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני) בשם רבי אבון (רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי (פעמים אמר רבי אבון בשם רבי אלעזר, ופעמים אמר רבי אלעזר בשם רבי אבון, שכן שניהם היו באותה תקופה)): כל דבר שהוא מותר (הגרסה במקבילה וב"שרידי הירושלמי" בפסחים ובמסירה מהגניזה: כל דבר שאינו יודע בו שהוא מותר) והוא טועה (ב"שרידי הירושלמי": נוהג) בו באיסור – שהוא נוהג בדבר זה באיסור משום שאינו יודע שהוא מותר, - נשאל ומתירין לו – אם שאל לחכמים שיתירו לו דבר זה, מתירים לו את הדבר, שמנהג בטעות אינו מנהג**. וכל דבר שהוא יודע בו שהוא מותר והוא נוהג בו באיסור** – שהוא נוהג בדבר זה באיסור משום שמחמיר בו, - נשאל ואין מתירין לו – אם שאל לחכמים שיתירו לו דבר זה, אין מתירים לו את הדבר, שמנהג הוא, ואסור לו לבטלו**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי פסחים. • • • לקטעים הבאים מקבילות בירושלמי יומא ח,א.

במשנה שנינו, שבתעניות השניות (וכן בתעניות האחרונות) של גשמים אסורים ברחיצה. גם תשעה באב ויום הכיפורים אסורים ברחיצה. ואומרים: אמר זעורה בר חמא (בדור השני לאמוראים) בשם יוסה בריה דרבי יהושע בן לוי (בנו של רבי יהושע בן לוי) שאמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): בתענית ציבור מרחיץ (רוחץ) ידיו ופניו ורגליו כדרכו – שבתענית ציבור לא אסרו אלא רחיצת כל גופו, אבל פניו ידיו ורגליו - מותר**, בתשעה באב מרחיץ ידיו ומעבירן** (את ידיו) על פניו – כדי להרטיב את פניו בידיו, ואינו רוחץ פניו כדרכו, שלענין רחיצה תשעה באב חמור מתענית ציבור**, ביום הכיפורים מרחיץ ידיו ומקנחן במפה** – מנגב את ידיו במטפחת (מגבת), ומעביר את המפה על פניו – כדי ללחלח את פניו במפה, ואינו מעביר את ידיו על פניו, שיום הכיפורים חמור מתשעה באב**.**

בבבלי תענית יג,א אמרו: כשאמרו (רש"י: גבי תענית ציבור) אסור ברחיצה - לא אמרו אלא כל גופו, אבל פניו ידיו ורגליו - מותר. בבבלי יומא עח,א אמרו: זעירא בר חמא אושפיזכניה (בעל אכסניה) דרבי אמי ורבי אסי ורבי יהושע בן לוי ודכולהו רבנן דקיסרי הוה, אמר ליה לרב יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי: בר אריא, תא אימא לך מילתא מעליתא דהוה עביד אבוך. מטפחת היתה לו (לרבי יהושע בן לוי). ערב תשעה באב שורה אותה במים, ולמחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו. ערב יום הכיפורים שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים (שהיה סוחטה, והיתה מתנגבת כל הלילה, שלא יבוא לידי איסור סחיטה), ולמחר מעבירה על גבי עיניו.

ומספרים: רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) תרי מרטוטה ויהב ליה תחות כדה – שרה (במים בערב יום הכיפורים) סמרטוט (מטלית, מטפחת) ונתן אותו תחת כד (כלי חרס), כדי שייסחטו המים מהסמרטוט מחמת כובד הכד, וביום הכיפורים העביר את הסמרטוט הלח על פניו או על עיניו. אבל מטפחת שרויה במים שלא נסחטה אסור להעביר ביום הכיפורים על פניו או על עיניו משום סחיטה, שאסור לסחוט ביום הכיפורים**.**

רבי יונה נהג כפי שנהג רבי יהושע בן לוי על פי הבבלי.

ושואלים (על מה שאמרו בשם רבי יהושע בן לוי): והא תני – והרי שנוי (שנו ברייתא): אין בין תשעה באב לתענית ציבור אלא איסור מלאכה במקום שנהגו! – אין הבדל ביניהם אלא בענין זה, שבמקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב - עושים, שכן בתשעה באב לא נאסרה מלאכה, אלא שיש מקומות שנהגו שלא לעשות מלאכה משום אבלות, אבל בתענית ציבור נאסרה מלאכה. הרי שלכל שאר הדברים תשעה באב ותענית ציבור שווים, שלא כרבי יהושע בן לוי, שעל פי דבריו, לענין רחיצה תשעה באב חמור מתענית ציבור! אין משיבים על שאלה זו.

בבבלי פסחים נד,ב אמרו: אמר רבי אלעזר: אסור לו לאדם שיושיט אצבעו במים בתשעה באב, כדרך שאסור להושיט אצבעו ביום הכיפורים. מיתיבי: אין בין תשעה באב לתענית ציבור (רש"י: קא סלקא דעתך בין להקל בין להחמיר, אלמא: לא חמיר תשעה באב מתענית ציבור) אלא שזה אסור בעשיית מלאכה, וזה מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו. הא לכל דבריהם - זה וזה שווים. ואילו גבי תענית ציבור תניא: כשאמרו אסור ברחיצה - לא אמרו אלא כל גופו, אבל פניו ידיו ורגליו - לא! - אמר רב פפא: תנא קולי קולי קתני (רש"י: כל הני 'אין בין' - חד תנא אמרינהו, וקולי קולי נקט... וסיפא תנא אין תשעה באב קל מתענית ציבור אלא לענין מלאכה, ובחומרי דחמיר תשעה באב מתענית ציבור - לא איירי הכא, דתידוק מינה זה וזה שווים, ולעולם לענין רחיצה תשעה באב חמיר).

גם בבבלי שאלו מאותה הברייתא, כמו ששאלו בירושלמי. אלא שבבבלי השיבו, שלא כמו בירושלמי.

מה בין תשעה באב לתענית ציבור? בבבלי תענית יג,א אמרו: אמר רב חסדא: כל שהוא משום אבל (רש"י: כל תענית שאסרו חכמים רחיצה משום אבל), כגון תשעה באב (רש"י: שהוא משום אבלות חורבן) ואבל (רש"י: אבל ממש שמתו לפניו, דאית ליה צערא טובא), - אסור בין בחמים בין בצונן. כל שהוא משום תענוג (רש"י: שמצטערים ואוסרים עצמם בתענוג), כגון תענית ציבור, - בחמים אסור, בצונן מותר. ושם יג,ב אמרו: והלכתא: אבל אסור לרחוץ כל גופו כל שבעה בין בחמים בין בצונן. אבל פניו ידיו ורגליו, בחמים - אסור, בצונן - מותר.

בבבלי מבחינים בין תשעה באב לתענית ציבור. איסור הרחיצה בתענית ציבור נועד למנוע תענוג, ואילו איסור הרחיצה בתשעה באב נועד לגרום תחושה של אבלות. משום כך בענין רחיצה בצונן יש הבדל בין תענית ציבור לתשעה באב (בתשעה באב - אסור, בתענית ציבור - מותר).

איסור המלאכה בתענית ציבור מיועד לאפשר השתתפות מירבית של הציבור במעמד התענית. משום כך גם בענין מלאכה יש הבדל בין תענית ציבור לתשעה באב (בתשעה באב - מותר, בתענית ציבור - אסור). אבל בענינים אחרים אין הבדל ביניהם. • • • ובענין רחיצה ביום הכיפורים שנו ברייתא: היה הולך אצל רבו – ללמוד תורה, או אצל בתו – לבקרה, ועבר בים או בנהר – ונשטפו רגליו במים**, אינו חושש** – אין לו לדאוג שמא יש בזה איסור רחיצה, שכן זה מותר, שאין האיסור אלא כשמתכוון להנאה ולתענוג**. ניטנפו** (נתלכלכו) רגליו, מטבילן במים – ביום הכיפורים, כדי לנקותן, ואינו חושש – אין לו לדאוג שמא יש בזה איסור רחיצה, שכן זה מותר**.**

ואומרים: הורי רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) כהין (=כְּהָהֵן) תנייא – הורה (פסק הלכה) רבי אבא כמו זה התנא (כמו התנא בברייתא שאמר, שאם ניטנפו רגליו, מטבילן במים). הורי רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי), בבא מן הדרך והיו רגליו קיהות (רפות, חלשות) עליו – מטורח הדרך**, שמותר להרחיצם במים** – ביום הכיפורים, כדי לחזקן, שאם התירו מפני הטינוף, כל שכן שיש להתיר בשיש קצת צער**.**

רחיצה ביום הכיפורים בתוספתא יומא ד,ה שנו (לגבי יום הכיפורים): רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היו ידיו / רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה, מדיחן במים, כדי שלא יטנפו את כליו (בגדיו). היה הולך להקביל פני אביו, פני רבו, פני תלמידו, עובר כדרכו בים ובנהר, אפילו עד צווארו, ואינו חושש. ובבבלי יומא עז,ב אמרו (לגבי יום הכיפורים): תנו רבנן: אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו, ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה - רוחץ (את המקום המלוכלך) כדרכו ואינו חושש (רש"י: משום רחיצה). תנו רבנן: ההולך להקביל פני אביו או פני רבו או פני מי שגדול ממנו - עובר עד צווארו במים, ואינו חושש.

הדין של ניטנפו ידיו / רגליו מוסכם בירושלמי כאן ובבבלי, אלא שבברייתא שבירושלמי כאן ושבבבלי לא תלו את הטעם בלכלוך כליו (בגדיו), שלא כמו בברייתא שבתוספתא.

בירושלמי ברכות ב,ו ומועד קטן ג,ה אמרו: הדא דאת אמר (שאבל בימי אבלו אסור ברחיצה) - ברחיצה שהיא של תענוג, אבל ברחיצה שאינה של תענוג (כגון לרפואה) - מותר (ברחיצה). כהדא דשמואל בר אבא עלו בו חטטים (אבעבועות בראשו, כשהיה אבל), אתון שאלון לרבי יסא: מהו דיסחי? (האם מותר ברחיצה?) - אמר לון: [יסחי (ירחץ).] (ומוכיחים מזה שאבל מותר ברחיצה שאינה של תענוג:) ואין לא סחי, מיית הוא?! (וכי זה שעלו בו חטטים, אם אינו רוחץ, מת הוא?!) אין כיני (אם כן היא, שאם אינו רוחץ, מת הוא) אפילו בתשעה באב (מותר ברחיצה, משום סכנה), אין כיני (אם כן היא, שאם אינו רוחץ, מת הוא) אפילו ביום הכיפורים (מותר ברחיצה, משום סכנה. אלא שזה שעלו בו חטטים, אם אינו רוחץ, אינו מת, ואף על פי כן ירחץ כשהוא אבל, ומכאן שאבל מותר ברחיצה שאינה של תענוג).

מהירושלמי שם משמע, שרחיצה שאינה של תענוג אסורה ביום הכיפורים. ברם לפי הירושלמי כאן וביומא, רחיצה שאינה של תענוג מותרת ביום הכיפורים. ונראה שבירושלמי שם לא נתכוונו לומר אלא שאף אם רחיצה שאינה של תענוג אסורה בתשעה באב וביום הכיפורים, באבל מותרת היא, שאבל קל הוא.

הולך אצל בתו במשנה עירובין ג,ה מצאנו שאדם הולך אצל רבו בשבת, ושם ח,ה מצאנו שאדם הולך לשבות אצל בתו. ונקטו במשנה שם בתו דוקא ולא בנו (בבלי עירובין פו,א), משום שדיברו בהווה, שדרכו של אדם ללכת אצל בתו יותר מאצל בנו (ראה "מגיד משנה" על רמב"ם עירובין ד,יג), או שדרכה של בת כשנישאת לאיש ללכת אחרי בעלה ולדור בביתו, אבל דרכו של בן אף כשנושא אישה לדור בבית אביו. וגם כאן נקטו בתו ולא בנו משום כך. • • • כיון שאמרו שהקלו להולך בדרך בענין רחיצה, אומרים שהקלו להולך בדרך בענין נעילת הסנדל: תני – שנוי (שנו ברייתא במסכת שמחות ה,יב): אבל (מתאבל על אחד מקרוביו שמת) ומנודה (מורחק מתוך הציבור, שנידוהו חכמים) – שהאבל בימי אבלו והמנודה בימי נידויו אסורים בנעילת הסנדל, שהיו מהלכין בדרך – חוץ לעיר, - מותרין בנעילת סנדל – משום שאינם מתכוונים לתענוג, אלא שלא יינגפו רגליהם מחמת הדרך**,** אבל לכשיבואו לעיר - יחלוצו – יסירו את נעליהם**. וכן** (כך הוא הדבר) בתשעה באב, וכן בתענית ציבור – שאסורים בנעילת הסנדל**.**

ברייתא זו הובאה גם בירושלמי ברכות ב,ו ומועד קטן ג,ה לענין אבל, אלא שכשהעתיקו אותה לשם, העתיקו בטעות גם את הקטע שלפניה "הורי רבי בא... הורי רבי אחא...".

בתוספתא תעניות א,ו שנו: כל אלו שאמרו (במשנתנו) אסורים בנעילת הסנדל - יוצא מן הכרך - נועל, הגיע לכרך - חולץ. וכן אתה אומר במנודה ובאבל. ובבבלי תענית יג,א אמרו: וכשאמרו (רש"י: גבי תענית ציבור) אסור בנעילת הסנדל - לא אמרו אלא בעיר, אבל בדרך - מותר. הא כיצד? - יצא לדרך (רש"י: חוץ לעיר) - נועל, הגיע לעיר - חולץ. וכן אתה מוצא במנודה ובאבל. וראה בבלי מועד קטן טו,ב.

בירושלמי ובמסכת שמחות נאמרה הלכה זו בעיקרה באבל ובמנודה, והוסיפו שכן הוא גם בתשעה באב ובתענית ציבור. ובתוספתא ובבבלי נאמרה הלכה זו לענין תענית ציבור, והוסיפו שכן הוא גם במנודה ובאבל. • • •

במשנה שנינו, שבתעניות השניות (וכן בתעניות האחרונות) של גשמים אסורים בסיכה. גם תשעה באב ויום הכיפורים אסורים בסיכה.

הקטע הבא הועתק מהירושלמי מעשר שני ב,א לשבת ט,ד וליומא ח,א ולכאן. במשנה מעשר שני ב,א שנו: מעשר שני ניתן לאכילה ולשתייה ולסיכה. במשנה שבת ט,ד שנו: מניין לסיכה שהיא כשתייה ביום הכיפורים (שאסור לסוך את הגוף ביום הכיפורים כשם שאסור לשתות בו)? - אף על פי שאין ראיה לדבר, (אבל יש) זכר לדבר (מעין רמז ואסמכתא), שנאמר: "ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" (תהילים קט,יח) (הרי שהושוותה סיכת שמן לשתיית מים). במשנה יומא ח,א שנו: יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה...

הקטע הבא שהועתק מהירושלמי מעשר שני ב,א הוא סופה של סוגיה ערוכה שם, וכך אמרו שם: מעשר שני ניתן לאכילה כו'. ניתן לאכילה - שכתוב בו אכילה ("ואכלת לפני ה' אלוהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך" (דברים יד,כג)), לשתייה - שהשתייה בכלל אכילה. מניין שהשתייה בכלל אכילה? ... אית דבעי משמע (יש שרוצה ללמוד שהשתייה בכלל אכילה) מן הדא (מן הכתוב הזה בעניין האוכל מעשר שני מחוץ לחומת ירושלים): "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך" (דברים יב,יז) - "ותירושך" זה היין (שתייה), "ויצהרך" זו סיכה (של שמן), והתורה קראה אותה (את השתייה) אכילה (שנאמר: "לאכול"). ואינו מחוור (אינו ברור הלימוד מן הכתוב הזה שסיכה כשתייה, שאין סיכה כשתייה מן התורה אלא מדברי חכמים, ואין הלימוד הזה אלא אסמכתא). אין תימר (אם תאמר) מחוור הוא, ילקו עליו חוץ לחומה (הסך שמן של מעשר שני חוץ לחומה ילקה על הלאו הזה, כמי שאכל ושתה מעשר שני חוץ לחומה, ומכיון שהסך אינו לוקה, הרי שאינו ברור הלימוד מן הכתוב הזה שסיכה כשתייה) ... מניין שאינו מחוור (שאינו ברור הלימוד מן הכתוב הזה שסיכה כשתייה)? - כהדא דתני -

כהדא דתני – כזאת (ההלכה) ששנויה (בברייתא): בשבת - בין סיכה שהיא של תענוג – להנאה, בין סיכה שאינה של תענוג – אלא שהיא צורך הכרחי, כגון להעביר זוהמה או ריח רע, או לרפואה, - מותר – שבשבת מותר לסוך אפילו לרפואה בדבר שרגילים לסוך בו אפילו בריאים, ואין אסור לסוך אלא בדבר שאין רגילים לסוך בו אלא לרפואה (ראה משנה שבת יד,ד). ביום הכיפורים - בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג - אסור. בתשעה באב ובתענית ציבור - סיכה שהיא של תענוג - אסור, שאינה של תענוג - מותר – שלא החמירו בתשעה באב ובתענית ציבור כמו ביום הכיפורים. מכאן שאין סיכה כשתייה מן התורה, שבתשעה באב ובתענית ציבור כל שתייה אסורה, וסיכה יש שמותרת, שאם היתה סיכה כשתייה מן התורה, היו חכמים אוסרים בתשעה באב ובתענית ציבור כל סיכה, כמו שהם אוסרים כל שתייה**.**

בתוספתא שבת ג,ו שנו (לגבי שבת): סכין כל מיני סיכות (בין סיכה שהיא של תענוג, בין סיכה שאינה של תענוג, ואפילו הן מרפאות). בבבלי יומא עז,ב אמרו (לגבי יום הכיפורים): תנו רבנן: אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו, ואם היה חולה או שהיו לו חטטים (אבעבועות) בראשו - סך כדרכו ואינו חושש.

לפי הבבלי, אין אסורה סיכה ביום הכיפורים אלא כשמתכוון להנאה ולתענוג, כמו רחיצה, אבל סיכה שאינה של תענוג (כגון לרפואה) מותרת. אבל לפי הירושלמי כאן, כל סיכה אסורה ביום הכיפורים, שלא כמו רחיצה.

מחוור בירושלמי אמרו 'מחוור' על דבר שלמדוהו מן הכתוב, ו'אינו מחוור' על דבר שהוא מדברי סופרים שמצאו לו סמך בכתוב.

ואומרים: והא תני (המילה 'והא' יתרה, ואינה במקבילה בשבת, ונוספה בטעות על פי האמור להלן בסמוך) – שנוי (שנו ברייתא): בתרומה שוות (שוותה) סיכה לשתייה לאיסור ולתשלומין – שאסור לזר (שאינו כוהן) לשתות משקים של תרומה ולסוך שמן של תרומה, וזר ששתה או סך תרומה בשוגג - משלם קרן וחומש, ובמזיד ולא התרו בו – משלם קרן, אבל לא לעונש – לא שוותה סיכה לשתייה לעונש, שזר ששתה תרומה במזיד – חייב מיתה בידי שמים, ואם התרו בו למלקות - לוקה, וזר שסך תרומה במזיד - אינו חייב מיתה בידי שמים**, ביום הכיפורים - לאיסור** – שוותה סיכה לשתייה לאיסור, שאסור לשתות ולסוך ביום הכיפורים, אבל לא לעונש – לא שוותה סיכה לשתייה לעונש, שהשותה ביום הכיפורים בשוגג - חייב חטאת, ובמזיד - חייב כרת, ואם התרו בו למלקות - לוקה, והסך ביום הכיפורים בשוגג - אינו חייב חטאת, ובמזיד - אינו חייב כרת. מכאן שאין סיכה כשתייה מן התורה, שאם היתה סיכה כשתייה מן התורה, היתה שווה סיכה לשתייה בתרומה וביום הכיפורים אף לעונש**.**

במשנה תרומות ו,א שנו: האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש. אחד האוכל ואחד השותה ואחד הסך.

ושואלים: והא תני – והרי שנוי (שנו ברייתא בספרא): "ולא יחללו את קודשי בני ישראל**"** (ויקרא כב,טו) - לרבות את הסך ואת השותה! – הכתוב הזה, המדבר בחילול תרומה על ידי זרים, בא להוסיף את הסך תרומה ואת השותה תרומה, שאסור לזר לשתות ולסוך תרומה, כמו שאסור לו לאכול תרומה. מכאן שסיכה כשתייה מן התורה, ושוותה סיכה לשתייה אף לעונש, שלא כדברי הברייתא לעיל**.** ומשיבים: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): לית כאן סך – אין כאן (בברייתא) סך, שיש למחוק מכאן את הסך, ולא בא הכתוב הזה לרבות אלא את השותה, שאין סיכה כשתייה מן התורה**.**

ודוחים (את דברי רבי יוחנן): אמר רבי אבמרי (רבי אבא מרי, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): אין לית כאן סך – אם אין כאן (בברייתא) סך**, לית כאן שותה** – אין כאן (בברייתא) אף שותה (כמבואר להלן, ואם כן, מה בא הכתוב הזה לרבות לפי הברייתא?); דלכן (=דאין לא כן) – שאם לא כך (שאם תאמר שיש כאן שותה, ובא הכתוב הזה לרבות את השותה), דבר שהוא בא מחמת שני לאוין (במקבילות: דבר שהוא בא משני לאוין) מצטרף?! – וכי דברים שנתרבו משני 'לאו'ים מצטרפים להתחייב עליהם?! כגון זר שאכל תרומה כחצי זית ושתה תרומה כחצי זית, שאם למדנו מ"ולא יחללו" את השותה, אין אכילה ושתייה מצטרפים בתרומה, שהאוכל אזהרתו מ"וכל זר לא יאכל קודש" (ויקרא כב,י), והשותה אזהרתו מ"ולא יחללו". ומכיון שאכילה ושתייה מצטרפים בתרומה, על כורחנו שהשותה אזהרתו מ"וכל זר לא יאכל קודש", שהשתייה בכלל אכילה, ולא בא הכתוב "ולא יחללו" לרבות אלא את הסך, שלא למדנו מכאן את השותה, והברייתא שהזכירה את השותה נתכוונה לרבות את הסך כשותה. מכאן שסיכה כשתייה מן התורה, ושוותה סיכה לשתייה אף לעונש, שלא כדברי הברייתא לעיל**.**

בתוספתא תרומות ז,ג שנו (לענין תרומה): כשם שאכילה בכזית, אף שתייה בכזית (כשיעור אכילה). אכילה ושתייה אין מצטרפים.

הלכות אלו שבתוספתא נשנו גם לענין חמץ (תוספתא פסחים א,יב), יום הכיפורים (יומא ד,ג) וחלב (כריתות ב,ב). במקומות שנשנו ההלכות הללו אחת מההלכות אינה שייכת אלא למקום אחד ונשנתה באשגרה בשאר המקומות. במקום ששנו: כשם שאכילה בכזית וכו', אין לשנות: אכילה ושתייה אין מצטרפים (שהרי אם שיעורם שווה מצטרפים), ובמקום ששנו: אכילה ושתייה אין מצטרפים, אין לשנות: כשם שאכילה בכזית וכו'. ביום הכיפורים אין לשנות: כשם שאכילה בכזית וכו', שהרי ביום הכיפורים השיעור הוא ככותבת, ושם שנו: אכילה ושתייה אין מצטרפים, מפני שאין שיעורם שווה. לשיטת רבי אבא מרי בירושלמי, בתרומה אכילה ושתייה מצטרפים ("תוספתא כפשוטה").

בבבלי נידה לב,א אמרו: תניא (רש"י: דסיכה כאכילה): "ולא יחללו את קודשי בני ישראל" (ויקרא כב) - לרבות את הסך ואת השותה. שותה למה לי קרא? שתייה בכלל אכילה! (רש"י: דכתיב: "ואכלת מעשר דגנך" וגו' (דברים יד), תירוש חמרא הוא וקרי ליה אכילה) אלא: לרבות את הסך כשותה. ואיבעית אימא מהכא: "ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" (תהילים קט) (רש"י: מקיש סיכה לשתייה).

התשובה הראשונה בבבלי היא כדברי רבי אבא מרי, שיש כאן בברייתא סך ואין כאן שותה, וסיכה כשתייה מן התורה. והתשובה השנייה בבבלי היא כדברי רבי יוחנן, שאין כאן בברייתא סך, ואין סיכה כשתייה מן התורה, אבל יש זכר לדבר שסיכה כשתייה. • • •

ושואלים (בענין מעשר שני): מניין שהוא מחוור בעשה? (כך הוא במקבילות, אבל בירושלמי מעשר שני ה,ז: 'מניין שהוא עובר בעשה', וצריך לומר שם: 'מחובר'=מחוור (ב' רפה) [מח ~ ע]) – מניין שברור הלימוד מן הכתוב שסיכת שמן של מעשר שני בירושלים יש בה 'עשה'? (מניין שמצוה מן התורה לסוך שמן של מעשר שני בירושלים? (על פי רידב"ז))

שאלה זו היא לדעת רבי יוחנן, שאין סיכה כשתייה מן התורה. אבל לדעת רבי אבא מרי, שסיכה כשתייה מן התורה, מצוה מן התורה לסוך שמן של מעשר שני משום שנאמר: "ואכלת לפני ה' אלוהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך".

ומשיבים: אמר רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני) בשם רבי סימיי (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): "ולא נתתי ממנו למת" (דברים כו,יד) – המבער מעשר אומר בוידויו, שלא נתן מהמעשר לצורכי המת**, מה נן** (=אנן) קיימין? – במה אנו עסוקים? (באיזה מקרה מדובר?) שכן יש לדייק מלשון הכתוב, שמדובר בנתינה שאסורה למת דוקא, אבל נתינה בדומה לה לחי מותרת. אם להביא לו ארון ותכריכין – אם פירוש הדברים בוידוי המעשר, שהמבער לא קנה מדמי מעשר שני ארון (מיטת מת) ותכריכים (בגדים) לצורך המת**, - דבר שהוא מותר לחי** (צריך לומר כמו במקבילה במעשר שני וכן שם ה,ז וביומא ח,ג: דבר שהוא אסור לחי) – הרי דבר זה אסור לצורך החי, שאסור לקנות מדמי מעשר שני בגדים לצורך החי, משום שאסור לקנות מדמי מעשר שני כל מה שאינו לאכילה ולשתייה**,** אם לחי הוא אסור – אם אסור לקנות מדמי מעשר שני בגדים לצורך החי**,** האם לא כל שכן למת? – בוודאי ובוודאי שאסור לקנות מהם ארון ותכריכים למת, ואין הכתוב צריך להשמיענו זאת. אלא אי זהו דבר שהוא מותר לחי ואסור למת? הוי אומר: זו סיכה – פירוש הדברים בוידוי המעשר, שהמבער לא סך ממעשר שני על מת, ואם הכתוב צריך להשמיענו שאסור לסוך ממנו על מת, הרי שמותר לסוך ממנו על חי. מכאן שסיכת שמן של מעשר שני בירושלים יש בה 'עשה', ש'עשה' הבא מכלל 'לאו' ("ולא נתתי ממנו למת") נחשב 'עשה'.

"ולא נתתי ממנו למת" במשנה מעשר שני ה,יב ובמדרש תנאים לדברים כו,יד נאמר: "לא אכלתי באוני ממנו" - הא אם אכלו באנינה, אינו יכול להתוודות. "ולא ביערתי ממנו בטמא" - הא אם הפרישו בטומאה, אינו יכול להתוודות. "ולא נתתי ממנו למת" - לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת, ולא נתתיו לאוננים אחרים.

רבי סימאי אינו דורש את הכתוב "ולא נתתי ממנו למת" כמו שהמשנה דורשת אותו. מהמשנה, שדורשת את הכתוב הזה: 'לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת', משמע, שמותר לקנות מדמי מעשר שני בגדים לצורך החי.

ובספרי דברים פסקה שג נאמר: "ולא נתתי ממנו למת" - לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת, דברי רבי אליעזר. אמר לו רבי עקיבה: אם לחי אף למת אסור / והלא אף לחי אסור. מה תלמוד לומר: "למת"? - שלא החלפתיו אפילו בדבר טהור. ובמדרש תנאים לדברים יד,כב נאמר: "ואכלת לפני ה' אלוהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך" - ולסיכה מניין? - תלמוד לומר: "ולא נתתי ממנו למת" - אם להביא לו ארון ותכריכים, - דבר שאסור לחי הוא, לחי אסור, למת לא כל שכן? אלא איזה הוא דבר שמותר לחי ואסור למת? - זו סיכה.

דברי המשנה: "ולא נתתי ממנו למת" - 'לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת' הם כרבי אליעזר. ודברי רבי סימאי: 'אם לחי הוא אסור, לא כל שכן למת?' הם כרבי עקיבא (רמב"ן דברים כו,יד ורמב"ן בבלי יבמות עד,א).

בבבלי יבמות עד,א אמרו: אמר ריש לקיש משום רבי סימאי: מניין לשמן של מעשר שני שנטמא שמותר לסוכו? (רש"י: ואף על גב דקיימא לן דסיכה כשתייה, והוה ליה כמאן דשתי ליה בטומאה. תוספות: דסלקא דעתך דאסור משום שמבערו בטומאה (אסור לבער (להדליק) מעשר שני שנטמא, שנאמר: "ולא ביערתי ממנו בטמא")) - שנאמר: "ולא נתתי ממנו למת" (דברים כו) (רש"י: לעיל מיניה כתיב: "ולא ביערתי ממנו בטמא", וכתיב בתריה: "ולא נתתי ממנו למת", כלומר, מן מעשר טמא לא נתתי ממנו למת), למת הוא דלא נתתי, הא לחי דומיא דמת נתתי, איזהו דבר ששווה בחיים ובמתים? הוי אומר: זו סיכה. מתקיף לה מר זוטרא: ואימא: ליקח לו ארון ותכריכים! (רש"י: ואימא "לא נתתי ממנו למת" לא בסיכה קאמר, אלא כך הוא מתוודה: לא קניתי ממנו ארון ותכריכים למת, אפילו כשנטמא דלא יכולתי לאוכלו לא שיניתיו לדבר שאינו לאכילה, והוא צורכי המת. הא לחי דומיא דמת נתתי, ואשמועינן דאף על גב דמעשר טהור לא ניתן אלא לאכילה ולשתייה ולסיכה, אם נטמא מותר לחללו לקנות ממנו חלוק) - אמר רב הונא בריה דרב יהושע: "ממנו" - מגופו (מן המעשר עצמו). רב אשי אמר: "לא נתתי" דומיא ד"לא אכלתי", מה להלן מגופו, אף כאן מגופו.

דברי רבי סימאי בירושלמי ובבבלי דומים, אלא שבבבלי אמרו בפירוש שמדובר במעשר שני שנטמא, ואילו מהירושלמי משמע שמדובר במעשר שני טהור. • • •

במשנה שנינו, שבתעניות השניות (וכן בתעניות האחרונות) של גשמים אסורים בנעילת הסנדל. גם יום הכיפורים אסור בנעילת הסנדל. אומרים: תני – שנוי (שנו ברייתא בתוספתא תעניות א,ו): כל אלו שאמרו – במשנתנו, אסורין בנעילת הסנדל, יצא לדרך – חוץ לעיר, - נועל – מותר בנעילת הסנדל**, הגיע לכרך** – בא לעיר, - חולץ – מסיר את נעליו**. וכן** (כך הוא הדבר) באבל (מתאבל על אחד מקרוביו שמת), וכן במנודה (מורחק מתוך הציבור, שנידוהו חכמים) – שהאבל בימי אבלו והמנודה בימי נידויו אסורים בנעילת הסנדל (וכבר נאמרו הדברים האלה לעיל). • • • אומרים: אית תניי תני – יש תנא השונה (ברייתא): יוצאין – חוץ לבית (ברשות הרבים או בחצר), באנפיליא (נעלי לבד – בד עבה עשוי צמר מהודק) ביום הכיפורים. אית תניי תני – יש תנא השונה (ברייתא): אין יוצאין באנפיליא ביום הכיפורים**. אמר רב חסדא** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי): אין התנאים חלוקים, אלא מאן דאמר – מי שאמר, יוצאין, באנפיליא של בגד – נעלי לבד העשוי מבד או מצמר**. מאן דאמר** – מי שאמר, אין יוצאין, באנפיליא של עור – נעלי לבד המחופות עור כדי להגן על הלבד, שלא אסרו ביום הכיפורים אלא נעילת סנדל של עור**.**

אנפיליא ביום הכיפורים בתוספתא יומא ד,א שנו: יום הכיפורים אסור... בנעילת הסנדל... אפילו באנפיליא של בגד.

לפי התוספתא, אסור לצאת ביום הכיפורים אפילו באנפיליא של בגד (משום מראית העין, מפני שיש לו צורת מנעל). אבל לפי הירושלמי, מותר לצאת ביום הכיפורים באנפיליא של בגד.

ובבבלי יבמות קב,ב אמרו: אחד מנעל וסנדל ואנפיליא, לא יטייל בהן (רש"י: ביום הכיפורים, דהויא נעילת הסנדל) לא מבית לבית ולא ממיטה למיטה ...קשיא יום הכיפורים איום הכיפורים, דתניא: לא יטייל אדם בקורדקיסין ("תוספתא כפשוטה": נעליים העשויות מקליפות צמחים, ובעיקר מקליפת האלון) בתוך ביתו, אבל מטייל הוא באנפילין בתוך ביתו! ...כאן באנפיליא של עור, כאן באנפיליא של בגד.

מדברי הברייתא בבבלי, שבאנפיליא של בגד התירו לטייל בתוך ביתו, משמע שלא התירו אלא לטייל בתוך ביתו, אבל לצאת חוץ לביתו אסור. אלא שמה שאמרו שם 'בתוך ביתו' לאו דוקא, ואורחא דמילתא נקטו, שאין דרכם של בני אדם לצאת חוץ לביתם באנפיליא. והתוספתא, שכתוב בה: 'אפילו באנפיליא של בגד', שיבוש היא, ויש לגרוס 'אנפיליא' סתם, והפירוש בשל עור (רשב"א ור"מ המאירי יבמות קב,ב). • • • מספרים: רבי יצחק בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) סלק גבי רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) בלילי צומא רבא – עלה אצל רבי יהושע בן לוי (לבקרו) בליל הצום הגדול (יום הכיפורים). נפק לגביה לביש סולייסיה – יצא (רבי יהושע בן לוי) אצלו (אצל רבי יצחק בר נחמן) לבוש (נעול) סולייס שלו (סנדל שיש לו סוליה של עור בלבד, ואין לו עקב ולא חוטם (העור שבצד האצבעות)). אמר ליה – אמר לו (רבי יצחק בר נחמן לרבי יהושע בן לוי): מהו הכין? (במקבילה ביומא: מה הוא דין?) – מה הוא כך? (מה הדבר? מדוע יצאת בסולייס?) - אמר ליה – אמר לו (רבי יהושע בן לוי לרבי יצחק בר נחמן): איסתניס (חלוש, רגיש) אני – ולא אסרו נעילת הסנדל לאיסתניס**.**

ומספרים עוד: רבי יהושע (במקבילה ביומא: שמואל) בר נחמן סלק גבי רבי יהושע בן לוי בלילי תעניתה – בליל התענית (תשעה באב ותענית ציבור). נפק לגביה לביש סולייסיה. אמר ליה: מהו הכין? (במקבילה ביומא: מה הוא דין?) - אמר ליה: איסתניס אני.

ומספרים: רבי שמי (רבי שמאי, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי) חמוניה נפק לביש סולייסיה בלילי תעניתה – ראו אותו (את רבי שמאי) יצא לבוש סולייס שלו בליל התענית (תשעה באב ותענית ציבור).

ומספרים: חד תלמיד מן דרבי מנא (הראשון, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) הורי לחד מן קריבוי דנשייא למילבוש סולייסיה – תלמיד אחד מן (התלמידים) של רבי מנא הורה (פסק הלכה) לאחד מן הקרובים של הנשיא ללבוש סולייס שלו (ביום הכיפורים או בתענית). במקבילה ביומא: אמר ליה: אן מן הדה? (צריך לומר: מן אן הדה?) – אמר לו (הקרוב של הנשיא לתלמיד): מניין זאת (ההלכה ללבוש סולייס)?) אמר ליה: מן הדא דרבי יהושע בן לוי - במקבילה ביומא: אמר ליה: מן דרבי יהושע בן לוי – אמר לו (התלמיד לקרוב של הנשיא): מן (המעשה) של רבי יהושע בן לוי (שלבש סולייס), דרבי יהושע בן לוי אמר: איסתניס אני - במקבילה ביומא: אמר ליה: רבי יהושע בן לוי איסתניס הוה – אמר לו (הקרוב של הנשיא לתלמיד): רבי יהושע בן לוי איסתניס היה (ואין ללמוד הלכה ממעשהו).

רבי יהושע בן לוי בבבלי יומא עח,א-ב אמרו: אמר רבה בר בר חנה: ...קא מיבעיא להו (רש"י: קמיה דרבי אלעזר בן פדת): מהו לצאת בסנדל של שעם (קליפה רכה של אלון השעם) ביום הכיפורים? - עמד רבי יצחק בר נחמני על רגליו ואמר: אני ראיתי את רבי יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביום הכפורים. ואמינא ליה: בתענית ציבור (רש"י: הנגזרת על הגשמים, דתנן (תענית יב,ב): אסורים בנעילת הסנדל) מאי? - אמר לי: לא שנא.

המעשה של רבי יהושע בן לוי בירושלמי נזכר בבבלי, אלא שבירושלמי מדובר בסולייס, ובבבלי מדובר בסנדל של שעם. סולייס מותר רק לאיסתניס, מפני שהוא של עור, אבל סנדל של שעם מותר אף למי שאינו איסתניס, מפני שאין לו שם מנעל. לפי המסופר כאן, לבש רבי יהושע בן לוי סולייס בביתו. וביתו לאו דוקא, אלא שאין דרכם של בני אדם לצאת חוץ לביתם בסולייס, כמו שאין דרכם של בני אדם לצאת חוץ לביתם באנפיליא, כאמור לעיל. והדבר היה בלילה, מפני שבלילה דרכם של בני אדם להיות בביתם.

צומא רבא ותעניתא בירושלמי ובמדרשי האגדה יום הכיפורים נקרא "צומא רבא" - הצום הגדול. נראה שהוסיפו לו את הכינוי "הגדול", כדי להבחין בינו לבין צומות אחרים שנקראו אף הם בכינוי הסתמי "צום". בבבלי ראש השנה כא,א מצאנו שיום הכיפורים נקרא בארץ ישראל "יומא רבה".

בירושלמי ראש השנה ג,ד מצאנו שתשעה באב נקרא "תעניתא".

רבי מנא ובית הנשיא לרבי מנא היו קשרים עם בית הנשיא (רבי יהודה נשיאה). רבי מנא השיב על שאלות הנשיא (ירושלמי פסחים י,א), ואף יעץ לו בעסקיו (ירושלמי ברכות ח,ה וכלאים ח,ג), תלמידיו לימדו את בני משפחת הנשיא (ירושלמי כאן ובמקבילה ביומא; סוכה ב,י; מועד קטן ג,ה). • • •

במשנה שנינו, שבתעניות השניות (וכן בתעניות האחרונות) של גשמים אסורים בתשמיש המיטה. גם יום הכיפורים אסור בתשמיש המיטה. תמהים (על דברי המשנה): איתא חמי – בוא וראה**,** אם ברחיצה אסור – אם אסורים ברחיצה**,** האם בתשמיש המיטה לא כל שכן? – בוודאי ובוודאי שאסורים בתשמיש המיטה, שכן כל המשמש מיטתו טובל כל גופו במים להיטהר מטומאתו, ומכיון שתעניות אסורים ברחיצה, אינו משמש מיטתו, ומדוע היה צריך לשנות במשנה שאסורים בתשמיש המיטה? ומשיבים: תיפתר – תתפרש (משנה זו תוסבר), במקום שאין טובלין – יש מקומות שנהגו שהמשמש מיטתו אינו טובל, ומשום מקום זה היה צריך לשנות במשנה שאסורים בתשמיש המיטה**, או** – או תתפרש (משנה זו), קודם עד שלא התקין עזרא טבילה לבעלי קריין – לפני שתיקן עזרא שבעל קרי (אדם שיצא ממנו זרע, בין מרצונו ובין שלא מרצונו) טובל, היה זמן שהמשמש מיטתו לא היה טובל, ומשום זמן זה היה צריך לשנות במשנה שאסורים בתשמיש המיטה**.**

עזרא התקין טבילה לבעלי קריין בתוספתא ברכות ב,יב שנו: הזבים והזבות והנידות והיולדות מותרים לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה במדרש בהלכות ובאגדות, ובעלי קריין אסורים בכולם.

ובבבלי בבא קמא פב,א-ב אמרו: עשרה תקנות תיקן עזרא: ...ותיקן טבילה לבעלי קריין. - דאורייתא הוא, דכתיב: "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ את בשרו במים" (ויקרא טו)! דאורייתא הוא לתרומה וקדשים, אתא הוא תיקן אפילו לדברי תורה. ובירושלמי מגילה ד,א אמרו: עזרא התקין טבילה לבעלי קריין.

מן התורה מותר לבעל קרי לעסוק בתורה בעודו בטומאתו כדין כל הטמאים, אבל עזרא ובית דינו הוציאוהו מכלל שאר הטמאים ותיקנו שלא יקרא בעל קרי בדברי תורה עד שיטבול. תקנת עזרא היתה בין לדברי תורה ובין לתפילה ולברכות. • • • לקטע הבא מקבילה גם בירושלמי ברכות ג,ד.

אומרים: רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי. במקבילות ביומא ובברכות: רבי יסא (רבי אסי)) שאמר בשם רבי יהושע בן לוי: אין קרי אלא מתשמיש המיטה – אין ראיית קרי נחשבת ראייה לענין טבילה אלא אם כן ראה קרי מחמת תשמיש המיטה, שרק המשמש מיטתו צריך לטבול, אבל אם ראה קרי שלא מחמת תשמיש המיטה אינו צריך לטבול**.**

רב חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר: אפילו ראה עצמו ניאות בחלום – אף אם ראה בחלום את עצמו שהוא משמש מיטתו, ומחמת כך ראה קרי, צריך לטבול, שלא כדברי רבי יהושע בן לוי, שאמר שרק אם ראה קרי מחמת תשמיש המיטה צריך לטבול**.** ואומרים: הוון בעי (בעיי. ובמקבילות: בעיין) מימר – היו (חכמים) רוצים לומר**: ובלבד מאשה** – רק אם ראה בחלום את עצמו שהוא משמש מיטתו עם אישה, ומחמת כך ראה קרי, צריך לטבול**.** אבל רבי יונה ורבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) תריהון (במקבילות: תרויהון) אמרין – שניהם אומרים**: אפילו מדבר אחר** – אף אם ראה בחלום דבר אחר, ומחמת כך ראה קרי, צריך לטבול, ולא רק אם ראה בחלום את עצמו שהוא משמש מיטתו עם אישה**.**

ושואלים (על רבי יהושע בן לוי): תמן תנינן – שם (במקום אחר) שנינו (במשנה יומא ח,א): יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה. ותני עלה – ושנוי (שנו ברייתא) עליה (על המשנה): בעלי קריין טובלין כדרכן בצינעה (בסתר, בחשאי) ביום הכיפורים – כדי לעסוק בתורה ולהתפלל, שהתירו לטבול את כל הגוף במקוה ביום הכיפורים לשם טהרה, הואיל ואינו מתכוון לתענוג. הטבילה ביום הכיפורים צריכה להיות בצנעה משום שיום הכיפורים אסור ברחיצה**. לית הדא פליגא על רבי יהושע בן לוי?** – וכי אין זאת (הברייתא) חלוקה על רבי יהושע בן לוי (במקבילות נוסף: דרבי יהושע בן לוי אמר: אין קרי אלא מתשמיש המטה)? שלדבריו, רק אם ראה קרי מחמת תשמיש המיטה צריך לטבול, ומכיון שיום הכיפורים אסור בתשמיש המיטה, אין בעל קרי שראה ביום הכיפורים קרי טובל ביום הכיפורים, שכן אם ראה קרי שלא מחמת תשמיש המיטה אינו צריך לטבול. והרי לפי הברייתא, בעל קרי טובל ביום הכיפורים, ומכיון שיום הכיפורים אסור בתשמיש המיטה, מדובר שראה ביום הכיפורים קרי שלא מחמת תשמיש המיטה, ומכאן שאם ראה קרי שלא מחמת תשמיש המיטה צריך לטבול, שלא כדברי רבי יהושע בן לוי.

ומשיבים: פתר לה – פירש אותה (הסביר רבי יהושע בן לוי את הברייתא), במי ששימש (במקבילות: בששימש) מיטתו מבעוד יום ושכח ולא טבל – אין מדובר שראה ביום הכיפורים קרי שלא מחמת תשמיש המיטה, שכן אם ראה קרי שלא מחמת תשמיש המיטה אינו צריך לטבול, אלא מדובר ששימש מיטתו בערב יום הכיפורים כשעדיין יום, ושכח ששימש מיטתו, ולא טבל קודם יום הכיפורים, והוא זה שטובל ביום הכיפורים, כדי לעסוק בתורה ולהתפלל**.**

ושואלים: והא תני – והרי שנוי (שנו ברייתא): מעשה בירבי (צריך לומר: ברבי) יוסי בן חלפתא (רבי יוסי, תנא בדור הרביעי) שראו טובל אותו (במקבילות: שראו אותו טובל) בצינעה ביום הכיפורים! אית לך מימר על אותו הגוף הקדוש בשוכח?! – וכי יש לך (אפשר לך) לומר על רבי יוסי שטבל ביום הכיפורים, שמדובר ששימש רבי יוסי מיטתו מבעוד יום ושכח ששימש מיטתו ולא טבל קודם יום הכיפורים?! אלא מדובר שראה רבי יוסי ביום הכיפורים קרי שלא מחמת תשמיש המיטה, ומכאן שאם ראה קרי שלא מחמת תשמיש המיטה צריך לטבול, שלא כדברי רבי יהושע בן לוי. אין משיבים על שאלה זו.

עד כאן המקבילה בירושלמי יומא והמקבילה בירושלמי ברכות. הקטעים במקבילה המדברים בענין יום הכיפורים הועתקו מיומא לכאן.

טבילה ביום הכיפורים בתוספתא יומא ד,ה שנו: הזבים והזבות טובלים כדרכם ביום הכיפורים. הנידות והיולדות טובלות כדרכן ביום הכיפורים. בעלי קריין טובלים כדרכם ביום הכיפורים.

כל אחד מהטמאים טובל בזמנו כדינו. זבים וזבות טובלים ביום, נידות ויולדות טובלות בלילה, ובעל קרי טובל בין ביום ובין בלילה. הברייתא שבירושלמי היא הברייתא שבתוספתא, אלא שהירושלמי הוסיף כפירוש את המילה "בצנעה", על פי המעשה ברבי יוסי שמביא אחר כך ("תוספתא כפשוטה").

הרואה קרי ביום הכיפורים בפסיקתא רבתי פרשה מה נאמר: ילמדנו רבנו, מי שהוא רואה קרי ביום הכיפורים, מהו שירחוץ כדרכו ביום הכיפורים? - כך שנו רבותינו: מי שראה קרי ביום הכיפורים רוחץ כדרכו ביום הכיפורים (תוספתא יומא ד,ה), ובלבד שילך וירחץ במקום צנוע, שאין לך חביב לפני המקום מן הצניעות, "והצנע לכת עם אלוהיך" (מיכה ו,ח), שלא הותרה לך טבילה ביום הכיפורים אלא בשביל טהרתך, שביום הכיפורים הקב"ה מטהר את ישראל ומכפר על עוונותיהם, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם" (ויקרא טז,ל).

ובבבלי יומא פח,א אמרו: תנו רבנן: הרואה קרי ביום הכיפורים - יורד וטובל... תנא דבי רבי ישמעאל: הרואה קרי ביום הכיפורים (רש"י: ולא במתכוון) - עונותיו מחולים לו (רש"י: שסימן טוב הוא). והא תניא: עונותיו סדורים לו! - מאי סדורים - סדורים לימחל. תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: הרואה קרי ביום הכיפורים - ידאג כל השנה כולה (רש"י: שמא לא קיבלו תעניתו, והשביעוהו במה שבידם להשביעו), ואם עלתה לו שנה (רש"י: שלא מת) - מובטח לו שהוא בן העולם הבא (רש"י: שיש בידו מעשים טובים שהגנו עליו). אמר רב נחמן בר יצחק: תדע (רש"י: יש לדעת שצדיק גמור הוא), שכל העולם כולו רעב (רש"י: מתשמיש) והוא שבע (רש"י: ולא נתענה בזאת, ושלא מדעתו השביעוהו, ואף על פי כן עלתה לו שנה). כי אתא רב דימי אמר: אמרי במערבא: מפיש חיי (רש"י: זה שראה קרי ביום הכיפורים), סגי ומסגי (רש"י: בבנים ובני בנים, שכך הסימן: "יראה זרע יאריך ימים" (ישעיהו נג,י)).

לפי הירושלמי כאן, ראה רבי יוסי קרי ביום הכיפורים. לפי מה שאמרו בבבלי, היה הדבר כדי להודיע לרבי יוסי שעוונותיו מחולים ושהוא בן עולם הבא ושהוא מרבה חיים וגדל ומגדיל בבנים.

הגוף הקדוש בירושלמי יבמות א,א אמרו: רבי יוסי בן חלפתא ייבם את אשת אחיו. חמש חרישות חרש, וחמש נטיעות נטע, ודרך סדין בעל. אלו הם: רבי ישמעאל בירבי יוסי, רבי לעזר בירבי יוסי, רבי מנחם בירבי יוסי, רבי חלפתא בירבי יוסי ורבי אבדימוס בירבי יוסי. ובבראשית רבה פה,ה נאמר: רבי יוסי בר חלפתא ייבם אשת אחיו, חמש בעילות בעל, ודרך סדין בעל (למעט הנאתו, שבעל רק לשם מצוה), וחמש נטיעות נטע: רבי ישמעאל ברבי יוסי, רבי אלעזר ברבי יוסי, רבי מנחם ברבי יוסי, רבי חלפתא ברבי יוסי ורבי אבדימוס ברבי יוסי.

ובבבלי שבת קיח,ב אמרו: אמר רבי יוסי: חמש בעילות בעלתי, ונטעתי חמשה ארזים בישראל... אמר רבי יוסי: מימי לא נסתכלתי במילה שלי (רש"י: מרוב צניעות). איני? והאמרו ליה לרבי: מאי טעמא קראו לך "רבנו הקדוש"? - אמר להו: מימי לא נסתכלתי במילה שלי (רש"י: ואם כן לרבי יוסי נמי הוה ליה למיקרייה "רבנו הקדוש"). - ברבי מילתא אחריתי הוה ביה, שלא הכניס ידו תחת אבנטו (רש"י: מן האבנט ולמטה). ואמר רבי יוסי: מימי לא ראו קורות ביתי אמרי חלוקי (רש"י: כשפושט חלוקו, מכסה את עצמו תחילה משום צניעות בסדינו, ופושט חלוקו דרך ראשו).

רבי יוסי נקרא "הגוף הקדוש" משום רוב צניעותו, שלא נסתכל במילה שלו ולא ראו קורות ביתו אמרי חלוקו ובעל דרך סדין. בבבלי שאלו, שהיה להם לקרוא לרבי יוסי "קדוש", והשיבו מה שהשיבו. אכן בירושלמי כאן נקרא רבי יוסי "הגוף הקדוש".

בירושלמי גיטין ו,ז אמרו: רבי, כד הוה בעי מקשייה על דרבי יוסי, אמר: אנן עליבייא מקשייא על דרבי יוסי, שכשם שבין קודשי קודשים לבין חולי חולין, כך בין דורנו לדורו של רבי יוסי.

הרי שרבי יוסי היה קדוש, ודורו קודש קודשים.

בבראשית רבה מה,ג נקרא אברהם אבינו "גוף קדוש". • • • כיון שדובר על איסור תשמיש המיטה בתעניות, מדברים כאן על איסור תשמיש המיטה בתיבה בימי המבול.

אומרים: רבי יודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי חנין (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): נח בכניסתו לתיבה נאסרה לו – וכן לבניו ולכל בעלי החיים שבתיבה, תשמיש המיטה – שבשעה שהעולם שרוי בצער צריך אדם למנוע את עצמו מפריה ורביה (סיבת הדבר נאמרה במדרשים המובאים להלן). מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך" (בראשית ו,יט) – כך אמר ה' לנח כשציוה עליו לעשות תיבה. הכתוב הזה, המפרט את הבאים לתיבה, מפריד את האנשים לחוד ("אתה ובניך") ואת נשיהם לחוד ("ואשתך ונשי בניך"), ללמד שאסורים האנשים לקיים יחסי אישות עם נשיהם בתיבה**. וביציאתו** מן התיבה הותרה לו – וכן לבניו ולכל בעלי החיים שבתיבה, תשמיש המיטה. מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך" (בראשית ח,טז) – כך אמר ה' לנח כשציוה עליו לצאת מן התיבה. הכתוב הזה, המפרט את היוצאים מן התיבה, מונה בסמוך לכל איש את אשתו ("אתה ואשתך", "ובניך ונשי בניך"), ללמד שמותר לכל איש לשוב ולקיים יחסי אישות עם אשתו**.**

כשאין יורדים גשמים, יש צער בעולם, ולכן בתעניות על עצירת גשמים אסורים בתשמיש המיטה.

אמר רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): "כל החיה כל הרמש וכל העוף כל רומש על הארץ למשפחותיהם יצאו מן התבה" (בראשית ח,יט) - על ידי ששימרו יחסיהן (ייחוסיהם) – בגלל שבעלי החיים שבתיבה לא ערבבו את משפחותיהם לפני המבול, שכל מין ומין לא שימשו עם מין אחר אלא עם מינם, זכו להינצל מן המבול ולצאת מן התיבה – וזהו שאמר הכתוב: "למשפחותיהם" - בגלל ששימרו את משפחותיהם לפני המבול, "יצאו מן התיבה" (הלשון 'משפחה' תמוה קצת לגבי בעלי חיים, ולכן דרש כך).

ואומרים: תדע לך שהוא כן – יש לך להביא ראיה למימרה שנאמרה לעיל, שנח ובניו וכל בעלי החיים נאסרו לשמש בתיבה**, דתנינן** – ששנינו (ברייתא): חם כלב ועורב קילקלו מעשיהן – שלושתם חטאו, שעברו על האיסור לשמש ושימשו בתיבה, ונענשו בשל כך**. חם יצא מפוחם** – חם, בנו של נח, נענש שיצא מן התיבה מכוער ושחור כמלוכלך בפחם, שלקה בעורו, וגם זרעו של חם (כוש, שנולד מהתשמיש ששימש חם אביו בתיבה, ובניו) מכוערים ושחורים**, כלב יצא מפורסם בתשמישו** – הכלב נענש שיצא מן התיבה מפורסם בתשמישו, שהכלב משמש בפרהסיה יותר מכל הבריות**, עורב יצא משונה מן הבריות** – העורב נענש שיצא מן התיבה משונה מכל הבריות בתשמישו, שהעורב מזריע בפיו. חם יצא שחור, משום שעשה דבר שנוהגים לעשותו באפלה (בראשית רבה לו,ז), שדרך בני אדם לשמש באפלה. הכלב והעורב יצאו משונים מכל הבריות בתשמישם, כדי לבזותם ולפרסמם שחטאו בתשמיש**.**

אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): כתיב: "בחסר ובכפן גלמוד" (איוב ל,ג) - בשעה שאת (שאתה) רואה חסרון (מגפת מוות) בא לעולם (יש כאן חסרון, וצריך לומר: בשעה שאת רואה חסרון וכפן בא לעולם), עשה אשתך גלמודה (בודדה) – שתפרוש מאשתך, כאילו היא נידה (לפי חכמינו, גלמודה היא נידה), ואל תשמש עימה, כמו שעשה נח, שבימיו בא חסרון לעולם. וכן בשעה שאתה רואה כפן (רעב) בא לעולם, עשה אשתך גלמודה, כמו שעשה יוסף (כמובא להלן), שבימיו בא רעב לעולם**.** אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כתיב: "וליוסף יולד שני בנים" (בראשית מא,נ), אימתי? - "בטרם תבוא שנת הרעב" (שם) – הרי שעסק יוסף בפריה ורביה לפני שבאו שנות הרעב. משמע שבבוא שנות הרעב לא עסק יוסף בפריה ורביה. מכאן שבשעה שבא רעב לעולם, צריך אדם למנוע את עצמו מפריה ורביה**.**

ואומרים: תני – שנוי (שנו ברייתא) בשם רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי): תאיבי בנים משמשין מיטותיהן (במסירה מהגניזה נוסף: בשני רעבון) – המתאווים והמשתוקקים שיהיו להם בנים מותרים לשמש אפילו בשעה שבא רעב לעולם**. אמר רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): ובלבד יום שטבלה – הרוצה שיהיו לו בנים מותר לשמש בזמן רעב רק ביום שאשתו טבלה להיטהר מטומאת נידתה, כיון שאין האישה מתעברת אלא סמוך ליום טבילתה, אבל לאחר מכן אסור לשמש**.**

נח בכניסתו לתיבה נאסר לו תשמיש המיטה בבבלי סנהדרין קח,ב אמרו: מנלן דנאסרו (נח ובניו בתיבה בתשמיש המיטה) - דכתיב: "ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך" (בראשית ו), וכתיב: "צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך איתך" (בראשית ח), ואמר רבי יוחנן (צריך לומר: רבי חנין): מכאן שנאסרו (מתחילה) בתשמיש המיטה.

ובבראשית רבה לא,יב ולד,ז נאמר: רבי יהודה ברבי סימון ורבי חנין בשם רבי שמואל בר רב יצחק: נח, כיון שנכנס לתיבה נאסר לו פריה ורביה, הדא הוא דכתיב: "ובאת אל התיבה אתה ובניך" לעצמן, "ואשתך ונשי בניך" לעצמן (בראשית ו,יח). כיון שיצא התיר לו, הדא הוא דכתיב: "צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך" (בראשית ח,טז). אמר רבי אבון: כתיב: "בחסר ובכפן גלמוד" (איוב ל,ג) - אם ראית חיסרון בא לעולם וכפן בא לעולם, "גלמוד" - הוי רואה את אשתך כאילו היא גלמודה (נידה, שהיא אסורה לבעלה, שכן בכרכי הים קוראים לנידה גלמודה). אמר רבי מונא: כתיב: "וליוסף יולד שני בנים" (בראשית מא,נ), אימתי? - "בטרם תבוא שנת הרעב" (שם).

ובבראשית רבה לד,ח נאמר: "כל החיה אשר איתך" וגו' "הוצא איתך ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ" (בראשית ח,יז). "ושרצו בארץ" - ולא בתיבה, "ופרו ורבו על הארץ" - ולא בתיבה (שאף כל בעלי החיים נאסרו בתשמיש בתיבה כמו שנאסרו נח ובניו).

ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'נח' סימן יז נאמר: נח ובניו היו אסורים בתשמיש המטה. וכן עשה יוסף, כשראה שני רעבון עתידות לבוא, נזקק לפריה ורביה עד שלא באו, שנאמר: "וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב" (בראשית מא,נ). וכן עשו נח ובניו והבהמה והחיה והעוף, לא נזקקו לפריה ורביה כשנכנסו לתיבה, שכן ציוה להם הקב"ה כשנכנסו לתיבה. מניין? - "ויבוא נח ובניו" (בראשית ז,ז) - הזכרים לעצמם, "ואשתו ונשי בניו" (שם) - הנקבות לעצמן. כל הימים שהיה נח בתיבה, היו נח ובניו וכל אשר איתו אסורים בתשמיש המיטה, אמר להם הקב"ה: אפשר שאהא כועס ומחריב את העולם ואתם בונים, אלא כשיעבור המבול אתם נזקקים לפריה ורביה. וכיון שיבשה הארץ, אמר לו הקב"ה: "צא מן התיבה אתה ואשתך" (בראשית ח,טז), והתיר להם פריה ורביה, ואף לבהמה ולחיה ולעוף התיר, שנאמר: "ושרצו בארץ ופרו ורבו" (בראשית ח,יז).

ובמדרש תנחומא פרשת 'נח' סימן יא נאמר: כשהיה נח בתיבה, היו אסורים בתשמיש המטה. למה? - שבשעה שהעולם נתון בצער ובחורבן, אסור לאדם להיזקק לפריה ורביה, שלא יהא הקב"ה עוסק בחורבן העולם והוא בונה. וכן עשה יוסף, עד שלא באו שני בצורת נזקק לאשתו, שנאמר: "וליוסף יולד שני בנים" (בראשית מא,נ), אימתי? - "בטרם תבוא שנת הרעב" (שם). וכן איוב אומר: "בחסר ובכפן גלמוד" (איוב ל,ג) - כשהחסר והכפן בא לעולם, "גלמוד" - גלה ממיטתך (אתה צריך לפרוש ממיטתך ולהיות גלמוד). וכן עשה נח, כשנכנס בתיבה כתיב בו: "ויבוא נח ובניו", אחר כך: "ואשתו ונשי בניו", וכשיצא אמר לו: "צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך". מכאן אתה למד, שנאסרו נח ובניו בתשמיש המיטה.

ובאגדת בראשית פרק ז נאמר: כשהיה נח בתיבה היו אסורים בתשמיש המטה. למה? - שבשעה שהעולם בצער צריך אדם למנוע את עצמו מפריה ורביה. וכך עשה יוסף, כשראה יוסף ששני הרעב עתידים לבוא, נזקק לפריה ורביה עד שלא יבואו, שנאמר: "וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב" (בראשית מא,נ). וכך אף נח ובניו והחיה והבהמה לא נזקקו לפריה ורביה, שכן אמר לו הקב"ה כשנכנס בתיבה: "בוא אתה וכל ביתך אל התיבה" וגו' (בראשית ז,א), וכתיב: "ויבוא נח ובניו ואשתו ונשי בניו איתו" (בראשית ז,ז), הזכרים לעצמם והנקבות לעצמן. משל למלך שיצא לעשות מלחמה עם הברבריים, גזר ואמר: מרחצאות לא ייפתחו ומוניטא (מטבע) לא תיטבע עד שאבוא מן המלחמה, וכיון שבא מן המלחמה בשלום, גזר ואמר: ייפתחו המרחצאות ותיטבע מוניטא, כל שאני מחריב אני בונה. כך כשבא מבול, לא נזקק לפריה ורביה.

ובפרקי דרבי אליעזר פרק כג נאמר: רבי לויטס איש יבנה אומר: כל הבאים בתיבה כשהיו באים הפריש הזכרים מן הנקבות, שנאמר: "ויבוא נח ובניו ואשתו ונשי בניו איתו", הרי הזכרים לצד אחד והנקבות לצד אחר, וכיון שיצא מן התיבה הצמיד הזכרים עם הנקבות, שנאמר: "צא מן התיבה אתה ואשתך", הרי איש ואשתו, "ובניך ונשי בניך איתך".

ביציאתו הותר לו בבבלי ביצה ה,א אמרו: כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו (רש"י: כל דבר הנאסר במנין (בקיבוץ חכמים, שנמנו וגמרו) צריך מנין אחר להתירו, ואפילו אירע דבר שאתה יכול להורות בו התר ולומר: אין תקנת מנין הראשון עומדת, אפילו הכי אסור עד שיתירוהו בפירוש בקיבוץ חכמים). אמר רב יוסף: מנא אמינא לה? - דכתיב: "לך אמור להם שובו לכם לאוהליכם" (דברים ה). מכדי כתיב: "היו נכונים לשלושת ימים אל תיגשו אל אישה" (שמות יט) (רש"י: וממילא אשתרו בתשמיש לאחר שלושה ימים שקיבלו את התורה) - "לך אמור להם שובו לכם לאוהליכם" (דברים ה) למה לי? (רש"י: למה ליה למהדר ולמיתן להו רשות לשוב לאוהליהם, דהיינו תשמיש?) שמע מינה (רש"י: הואיל והקב"ה אסר - בעי למשרייה הוא גופיה בהדיא, והוא הדין לכל דבר שבמנין): כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו.

אף על פי שלאחר המבול בטל הטעם שבגללו נאסרו בתיבה בתשמיש, הוצרך ה' לאחר המבול להתיר להם תשמיש, כמו שמצינו במתן תורה.

"למשפחותיהם יצאו מן התיבה" במדרש תנחומא (בובר) פרשת 'נח' סימן ה נאמר: הבהמה והחיה והעוף שנכנסו לתיבה צדיקים היו, שלא נדבקו במין אחר אלא במינם. אמר רבי פינחס הכוהן בר חייא: שכך כתיב: "למשפחותיהם יצאו מן התיבה" (בראשית ח,יט) - וכי יש לבהמות משפחות שהוא אומר "למשפחותיהם"?! אלא אותם שלא נדבקו אלא במינם זכו להיכנס בתיבה.

ושם סימן יא נאמר: כל אנשי דור המבול ערבבו משפחותיהם, שנאמר: "וירא אלוהים את הארץ והנה נשחתה" (בראשית ו,יב), לפיכך כשם שפרע מן האדם שחטאו, כך פרע מן הבהמה והחיה והעוף. ומניין שנפרע מהם? - שנאמר: "ויאמר ה' אמחה" וגו' (בראשית ו,ז). וכל כך למה? - ללמדך, שאף הם עירבו משפחותיהם, והיו הולכים על מין שאינו שלהם, כל מין ומין על מין שאינו שלו. וקרא הקב"ה לנח ואמר לו: בחר לך בהמה וחיה ועוף מאותם שלא ערבבו את משפחותיהם, שנאמר: "מכל הבהמה הטהורה" (בראשית ז,ב), טהורה כשם שנבראת. וכיון שיצאו מן התיבה, העיד עליהם הקב"ה שלא ערבבו משפחותיהם, שנאמר: "למשפחותיהם יצאו" (בראשית ח,יט).

ושם סימן יח נאמר: אף הבהמה קלקלה מעשיה, והיתה הולכת על מין שאינו שלה, שנאמר: "וירא אלוהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ (בראשית ז,יב) - 'כל אדם' אינו אומר, אלא "כל בשר", אפילו הבהמה והחיה והעוף, לפיכך נמחו עימהם. אמר רבי פינחס הכוהן בר חמא: כשם שלא נכנסו לתיבה אלא צדיקים, כך הבהמה והחיה והעוף שהיו עימהם היו צדיקים, שנאמר: "למשפחותיהם" (בראשית ח,יט) - וכי יש לבהמה משפחה?! אלא אותה הבהמה שלא נדבקה במין אחר נכנסה לתיבה, לפיכך ייחסם הקב"ה.

ובמדרש תנחומא פרשת 'נח' סימן יב נאמר: לא נכנסו לתיבה אלא אותם שלא קלקלו לשאינם מינם, שנאמר: "מכל הבהמה הטהורה", לפי שאין התיבה קולטת אלא כשרים. ראה מה כתיב ביציאתם מן התיבה: "כל החיה כל הרמש וכל העוף כל רומש על הארץ למשפחותיהם יצאו מן התיבה" - וכי יש משפחה בבהמה?! אלא ממשפחה שלא נדבקה למין אחר, לכך ייחסם הכתוב.

שמרו ייחוסיהם בבמדבר רבה יג,ח נאמר: רבי יהודה אומר: לכך מנה ראובן ושמעון ולוי לעצמם (בספר 'שמות', ולא מנה את השבטים האחרים), שכל השבטים לא שמרו ייחוסיהם במצרים, וראובן ושמעון ולוי שמרו ייחוסיהם במצרים, לכך הוא מונה שם ייחוסם.

שלושה שימשו בתיבה בבבלי סנהדרין קח,ב אמרו: תנו רבנן: שלושה שימשו בתיבה, וכולם לקו: כלב ועורב וחם. כלב - נקשר (רמ"ה: נקשר לבת זוגו בשעת תשמיש), עורב - רוקק (רש"י: רוקק הזרע מפיו לפיה של הנקבה), חם - לקה בעורו (נהיה שחור. רש"י ורמ"ה: שיצא ממנו כוש, שהוא שחור והוא היה בכורו. ונראה לומר, שמתשמיש המיטה ששימש בתיבה נולד לו).

ובבראשית רבה לו,ז נאמר: אמר רבי חייא בר אבא: חם וכלב שימשו בתיבה, לפיכך יצא חם מפוחם וכלב מפורסם בתשמישו. אמר רבי לוי: (משל למה דומה חטאו של חם ועונשו שנתכערו פניו) לאחד שקבע מוניטן שלו (שטבע מטבע שלו בחותם צורתו, בזמן שאסר המלך את הדבר) בתוך אבלו (בבית המלכות) של מלך, אמר המלך: גוזר אני שיתפחמו פניו (צורתו על המטבע) וייפסל מטבעו (ועל ידי כך יהיה מטבעו פסול). כך (כך הוא הנמשל) חם וכלב שימשו בתיבה (חם שימש בתיבה וטבע מטבע שלו בדמות צורתו בזרע שהוליד) ונלקו (לפיכך יצא חם מפוחם, שנתקלל שיהא זרעו מפוחם ובזה נפסלה ונפגמה צורתו, וכלב מפורסם בתשמישו).

ובמדרש תנחומא פרשת 'נח' סימן יב נאמר: שלושה שימשו בתיבה, אלה הם: חם וכלב ועורב. ושלושתם לקו: חם לקה בעורו, כלב נקשר, עורב מזריע מן הפה.

ובאוצר המדרשים עמוד לה נאמר: ומפני מה העורב מזריע מפיו? - אמר לו: נחלקו בו חכמי ישראל, יש אומרים: מפני ששימש בתיבה נעשה משונה (וכן הכלב נגזר שיהא נקשר בשימושו). ושם עמוד קסב נאמר: שלושה קלקלו בתיבה ונתקלקלו ונשתנו מן הבריות: חם, כלב, עורב. חם נהפך דמותו כעורב, כלב מתקשר בשימושו, עורב מזריע מפיו, ואף הנקבה אינה יולדת אלא מפיה.

התיבה - בית המלכות של ה' במבול באבות דרבי נתן נוסחה ב פרק לז נאמר: עשר ירידות (שירד ה' על הארץ) בתורה... ירידה במבול. מניין? - שנאמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם" (בראשית ו,ה), ולהלן הוא אומר: "זעקת סדום ועמורה כי רבה" וגו' "ארדה נא ואראה" (שם יח,כ-כא), 'רבה' לגזרה שווה, מה 'רבה' האמור להלן ירידה, אף 'רבה' האמור כאן ירידה. ירידה בסיני. מניין? - "וירד ה' על הר סיני" (שמות יט,כ).

בבבלי עירובין סג,ב אמרו: גמירי: כל זמן שארון ושכינה שרויים שלא במקומם - אסורים בתשמיש המטה.

במבול ובסיני ירד ה' על הארץ, ומכיון שהיה ה' שלא במקומו, היו אסורים בתשמיש במבול ובסיני. אפשר שגם מטעם זה נאסרו בתשמיש בתיבה.

לפי בראשית רבה, התיבה נמשלה לבית המלכות של מלך. הרי שבמבול היה ה' בתיבה, ומכיון שהיתה השכינה ביניהם, היו אסורים בתשמיש בתיבה, כמו שהיו ישראל אסורים בתשמיש בסיני. אפשר שגם מטעם זה נאסרו בתשמיש בתיבה.

גלמודה בירושלמי ברכות ט,א אמרו: אמר רבי לוי: באפריקיא קורין לנידה גלמודה - "ואני שכולה וגלמודה".

תאבי בנים בבבלי תענית יא,א אמרו: אמר ריש לקיש: אסור לאדם לשמש מיטתו בשני רעבון (רש"י: שצריך אדם לנהוג צער בעצמו), שנאמר: "וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב" (בראשית מא). תנא: חשוכי בנים (רש"י: חסרי בנים, שלא קיימו פריה ורביה) משמשים מיטותיהם בשני רעבון.

בירושלמי נקטו "תאבי בנים", ומשמע שתאבי בנים מותרים לשמש אף אם אינם חשוכי בנים.

בני נח לא היו להם בנים לפני המבול, ואף על פי שחשוכי בנים מותרים לשמש כדי לקיים מצות פריה ורביה, לא הותרו בני נח לשמש בתיבה, משום שלא נצטוו בני נח על פריה ורביה עד לאחר המבול (בראשית ט,ז, ש"פרו ורבו" שנאמר לאדם הראשון (בראשית א,כח) הוא לברכה ולא למצוה (תוספות יבמות סה,ב)).

ובלבד יום שטבלה בבבלי נידה לא,ב אמרו: אמר רבי יצחק אמר רבי אמי: אין אישה מתעברת אלא סמוך לוסתה. ורבי יוחנן אמר: סמוך לטבילתה (רש"י סוטה כז,א: לאחר שטבלה, ביום טבילתה או ליום מחר). • • •

משנה עברו אלו – שלוש התעניות השניות שגזרו בית דין על הציבור, ולא נענו – מן השמים, ולא ירדו גשמים**, בית דין גוזרין עוד שבע** – תעניות על הציבור: שני וחמישי, ושני וחמישי, ושני וחמישי ושני, שהן שלש עשרה תעניות על הציבור – עם שש התעניות הקודמות. דין שבע התעניות האחרונות כדין שלוש התעניות השניות**. ומה אלו** – שבע התעניות האחרונות, יתירות על הראשונות – שלוש התעניות שלפניהן**? - שבאלו** – בשבע התעניות האחרונות, מתריעין – מריעים ותוקעים בשופרות כשהם מתפללים, ונועלין את החנויות – כדי שלא יבואו לקנות בהן**. ובשני** – בתעניות שביום שני, מטין עם חשיכה – פותחים מעט את דלתי החנויות לעת ערב, כדי שיוכלו לקנות צורכי אוכל בשביל הערב**, ובחמישי מותרין** – לפתוח את החנויות כל היום, מפני כבוד השבת – שיוכלו לקנות צורכי השבת**.**

שלוש עשרה תעניות במסורות האמוראיות המיוחסות לחכמי ארץ ישראל, המובאות להלן, נזכרות שלוש עשרה תעניות על הציבור. אולם במסורות של חכמי בבל אין לכך זכר, כי אין תענית ציבור בבבל. בירושלמי תעניות ב,א אמרו: רבי ברכיה עבד תלת עשרה תעניין ולא נחת מיטרא. ושם ג,ד אמרו: רבי אחא עבד תלת עשרה תעניין ולא נחת מיטרא. ובבבלי תענית יד,א אמרו: רבי יהודה נשיאה גזר תליסר תעניתא ולא איעני. ושם כה,ב אמרו: מעשה ברבי אליעזר שגזר שלוש עשרה תעניות על הציבור ולא ירדו גשמים.

מתריעים מן התורה יש להריע ולתקוע בחצוצרות בשעת מלחמה ובעת כל צרה שבאה על הציבור (במדבר י,ט וספרי פסקה עו).

בירושלמי ראש השנה ג,ד אמרו: קומי רבי יהושע בן לוי תקעין בתעניתא (בשופרות). רבי יוסה בעי: ויתקעון קומוי בחצוצרתא? - ולא שמיע דתני: חצוצרות במקדש, אין חצוצרות בגבולים.

בגבולים היו תוקעים ומריעים ותוקעים בתעניות בשופרות אחר ברכת "גואל ישראל" ואחר כל ברכה וברכה משש הברכות הנוספות בתפילה (תוספתא תעניות א,י). אבל במקדש היו תוקעים ומריעים ותוקעים בתעניות בחצוצרות ובשופרות. • • •

תלמוד במשנה שנינו, שבית דין גוזרים שלוש עשרה תעניות על הציבור בשל עצירת גשמים. ונקטה המשנה את מנין התעניות, כדי להשמיענו שאין גוזרים יותר משלוש עשרה תעניות על הציבור. מה הטעם שגוזרים שלוש עשרה תעניות על הציבור ולא יותר? -

ואומרים (טעם ראשון): אמר רבי יודן בריה דרבי חמא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) דכפר תחמין – של (מן) כפר תחומין (מקומו אינו ידוע): כבתוך ארבעים יום שעשה משה בהר – שלוש עשרה התעניות בימי שני וחמישי שגוזרים על הציבור הן כמספר ימי שני וחמישי שהיו בתוך ארבעים היום האחרונים שהיה משה בהר סיני והתפלל לה' שיכפר לישראל על מעשה העגל, שהם שנים עשר ימי שני וחמישי, בתוספת היום שבסוף ארבעים היום שהיה עשירי בתשרי ונקבע להיות צום יום הכיפורים, הרי שלושה עשר ימים. ולכן גוזרים שלוש עשרה תעניות על הציבור ולא יותר**.**

מתענים בשני ובחמישי כבתוך ארבעים יום שעשה משה בהר במדרש תנחומא (בובר) פרשת 'וירא' סימן טז נאמר: ילמדנו רבנו, בית דין שגזרו תענית על הציבור שירדו גשמים, וירדו בו ביום, מהו שישלימו? - כך שנו רבותינו: היו מתענים וירדו גשמים... ומניין סמכו הדורות שיהיו מתענים בשני ובחמישי? - אלא כשעשו ישראל אותו מעשה (העגל), עלה משה בחמישי וירד בשני. מניין? - אמר רבי לוי: עלה בחמישי ומחמישי לחמישי ולחמישי, הרי ט"ו, ומערב שבת לערב שבת ולערב שבת - ט"ו, הרי ל', ומשבת לשבת - ח', הרי ל"ח, ואחד בשבת ושני בשבת, הרי מ'. לכך התקינו חכמים שיהיו מתענים בשני ובחמישי כעלייתו של משה וכירידתו, ובסוף מ' ימים התענו והיו בוכים כנגד משה, ונתמלא עליהם הקב"ה רחמים ועשה להם אותו יום יום כפרה לעוונותיהם, וזה יום הכיפורים.

לפי המדרש, מתענים על הגשמים בימי שני וחמישי מפני שבארבעים היום האחרונים שהיה משה בהר ירד ביום שני ועלה ביום חמישי. בארבעים הימים האלה התענה משה והתפלל לה', וכנגד הימים האלה מתענים ומתפללים על הגשמים. עשירי בתשרי, שעל ידו נשלם מנין שלוש עשרה התעניות על הגשמים, היה יום סליחה וכפרה על מעשה העגל, וכשם שנענו ישראל מן השמים ביום הכיפורים, כך ייענו מן השמים לאחר שלוש עשרה תעניות וירדו להם גשמים. • • • ואומרים (טעם שני): אמר רבי יוסה (במסירה מהגניזה: רבי יסה (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)): על שם (משום, מפני) שאין מטריחין (גורמים טורח, מכבידים) על הציבור יותר מדאי (מדי) – לכן אין גוזרים יותר משלוש עשרה תעניות על הציבור בשל עצירת גשמים**.**

אמר רבי חייא בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): שאם היו שני דברים, כגון עצירת גשמים וגוביי (ארבה), מתריעין (במסירה מהגניזה: מטריחין) עליהן – יש ללמוד מהדברים הללו, שאם באו עליהם שתי צרות יחד, שבאה עליהם צרה של גובאי מלבד הצרה של עצירת גשמים, מטריחים על הציבור וגוזרים עליהם יותר משלוש עשרה תעניות, שלא אמרו שאין מטריחים על הציבור יותר מדי אלא אם באה עליהם צרה אחת**.** ושואלים: ולמה באילין תרתין מילייא? – מדוע באלה שני הדברים, עצירת גשמים וגובאי, מטריחים על הציבור? - ומשיבים: אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): באילין תרתין מילייא שיערייה (שַׁעֲרַיָּה) רביי – באלה שני הדברים, עצירת גשמים וגובאי, השערים (המחירים) עולים, שעצירת גשמים וגובאי הבאים יחד מרבים את היוקר, ולכן באלה שני הדברים מטריחים על הציבור**.**

המימרה של רבי חייא בר אבא הובאה להלן ד,ד על ידי רבי חגי בשם רבי זעורה, וכן במקבילה באיכה רבה א,נא (ושם הובאה מפי רבי חייא בר אבא). להלן הגרסה במימרה זו: 'מתריעין', על פי הענין האמור שם, ומשם הועתקה מילה זו לכאן, אך כאן הגרסה הנכונה: 'מטריחין'.

אין מטריחים על הציבור יותר מדי בבבלי תענית יד,א אמרו: רבי יהודה נשיאה הוה צערא, גזר תליסר תעניתא (רש"י: כדאמרינן במתניתין: שלוש ראשונות ושלוש אמצעיות ושבע אחרונות, ולשאר מיני פורענויות עביד להו רבי יהודה נשיאה ולא לגשמים) ולא איעני. סבר למגזר טפי. אמר ליה רבי אמי: הרי אמרו: אין מטריחים על הציבור יותר מדאי. אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא: רבי אמי דעבד - לגרמיה הוא דעבד (רש"י במקבילות: לדעתו עשה, ואין אדם מודה לו, ואין הלכה כמותו). הכי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לא שנו (רש"י: שאין גוזרים יותר משלוש עשרה) אלא לגשמים, אבל לשאר מיני פורענויות - מתענים והולכים עד שייענו. תניא נמי הכי: כשאמרו שלוש וכשאמרו שבע (רש"י: כשאמרו להתענות שלוש ראשונות ושלוש אמצעיות ושבע אחרונות) - לא אמרו אלא לגשמים, אבל לשאר מיני פורענויות - מתענים והולכים עד שייענו. לימא תהוי תיובתיה דרבי אמי! - אמר לך רבי אמי: תנאי היא; דתניא: אין גוזרים יותר משלוש עשרה תעניות על הציבור, לפי שאין מטריחים על הציבור יותר מדאי, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא מן השם הוא זה (רש"י: אין זה הטעם, שאין מניחים בשביל טורח), אלא מפני שיצא זמנה של רביעה (ר"ג: שאם מתענים יותר משלוש עשרה, כבר יצא זמנה של רביעה, שבראש חודש כסליו מתחילים להתענות בשני וחמישי ושני, שאין גוזרים בתחילה תענית על הציבור אלא בשני (תענית טו,ב), ובט"ו יום בכסליו מתחילים השניות בשני וחמישי ושני, הרי יצא כל כסליו, ובראש חודש טבת מתחילים שבע התעניות בשני וחמישי בכל שבוע, הרי יצא כל טבת ושלוש עשרה תעניות, ואם היו גוזרים עוד תעניות לא היו יכולים לגזור בטבת, שאין גוזרים בתחילה אלא בשני, ושני שבטבת כבר עבר, אלא היה להם לגזור ביום שני שבשבט, וכבר עבר מקצת שבט, ובראש חודש שבט כבר יצא זמן רביעה וכבר יצאו רוב גשמי שנה (ראש השנה יד,א). רש"י: ואיכא למשמע מדרבן שמעון בן גמליאל דבשאר מיני פורעניות, דכל שעתא הוי זמנייהו למבטלי, אפילו טפי גזרינן, ורבי דאמר אין מטריחים סתמא - אכולהו קאמר, אפילו בשאר מיני פורעניות, ואנא (רבי אמי) דאמרי כרבי).

לפי הבבלי, רבי אמי סבור שאין מטריחים על הציבור יותר מדאי בין בתעניות של עצירת גשמים ובין בתעניות של שאר צרות, ואילו רבי חייא בר אבא סבור שאין מטריחים על הציבור יותר מדאי בתעניות של עצירת גשמים, אבל בתעניות של שאר צרות מטריחים עליהם. לפי הירושלמי, רבי אסי סבור כרבי אמי, ואף רבי חייא בר אבא סבור כך (שלא כדבריו לפי הבבלי), ורק בתעניות על עצירת גשמים וגובאי הבאים יחד מטריחים עליהם.

בעצירת גשמים ובגובאי השערים עולים במסכת אבות דרבי נתן נוסחה ב פרק מא נאמר: בעוון גזל החגב / הגובאי עולה, והיוקר הווה, והם אוכלים בשר בנים ובנות. ובבבלי שבת לב,ב אמרו: בעוון ביטול תרומות ומעשרות שמים נעצרים מלהוריד טל ומטר, והיוקר הווה (רש"י: מתוך שאין גשמים - היוקר הווה), והשכר אבד, ובני אדם רצים אחר פרנסתם ואין מגיעים.

הרי שעצירת גשמים וגובאי, והם בלבד, גורמים יוקר, כמו שאמרו כאן. • • •

במשנה שנינו: ובשני מטין עם חשכה. אומרים: אם יש לו שני פתחים בחנותו, בתעניות שביום שני פותח פתח אחד ונועל פתח אחד (אחר) עם חשכה, שבכך הוא נראה שנועל קצת את חנותו**.**

במשנה שנינו: ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. שואלים: מה – מה פירושו של דבר? (אם יש לו שני פתחים בחנותו, כיצד עושה בתעניות שביום חמישי?), האם פותח אחד ונועל אחד כל היום כולו**, או** שמא פותח את שניהם כל היום כולו**?** שבחמישי מותרים לפתוח את החנויות כדרכם. אין משיבים על שאלה זו**.**

בבבלי תענית יד,ב אמרו: בשני מטים עם חשכה, ובחמישי מותרים כל היום מפני כבוד השבת. איבעיא להו: היכי קתני: בחמישי מטים כל היום, או דילמא: פותחים כל היום מפני כבוד השבת? - תא שמע, דתניא: בשני מטים לעת ערב, ובחמישי פותחים כל היום מפני כבוד השבת. יש לו שני פתחים - פותח אחד ונועל אחד (ר"ג: בשני - פותח אחד לגמרי הואיל ונועל אחר. אבל ר"מ המאירי: אף בחמישי אם יש שני פתחים - פותח אחד ונועל אחד).

נראה שבירושלמי כאן ידעו מהברייתא שבבבלי, אלא שמהברייתא, שנאמר בה: 'פותח אחד ונועל אחד', אין לדעת האם הדבר מוסב רק על התעניות שביום שני, או שמא הדבר מוסב גם על התעניות שביום חמישי, ולכן בשני אמרו כאן: 'פותח אחד ונועל אחד', ובחמישי שאלו: 'מה' וכו', ולא השיבו. • • •

משנה עברו אלו – שבע התעניות האחרונות, ולא נענו – אין גוזרים עוד תעניות על הציבור**,** אלא ממעטין במשא ובמתן (עסק, מסחר), בבנין (בנייה) ובנטיעה, באירוסין (קידושי אישה) ובנשואין ובשאילת שלום (ברכת שלום) בין אדם לחבירו, כבני אדם הנזופין למקום – כאילו נזפו בהם מן השמים**. היחידים** (תלמידי חכמים) חוזרין ומתענין – בימי שני וחמישי בשבוע, עד שיצא (שיעבור) ניסן – דין תעניות היחידים כאמור במשנה לעיל א,ד**. יצא ניסן וירדו גשמים** – אם לאחר שעבר חודש ניסן ירדו גשמים**, סימן קללה** – הגשמים שירדו סימן קללה הם, ולכן לאחר שעבר חודש ניסן אין מתענים כלל אפילו היחידים**, שנאמר: "הלוא קציר חטים היום**, אקרא אל ה' וייתן קולות ומטר, ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה' לשאול לכם מלך**"** (שמואל א יב,יז) – כך אמר שמואל הנביא לעם, שהואיל ועונת קציר היא, הרי המטר אינו גשם ברכה אלא אות לכעסו של ה'.

בתוספתא תעניות א,ז שנו: רבי שמעון בן לעזר אומר משם רבי מאיר, וכן היה רבי דוסא אומר כדבריו: חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו - זרע, חצי כסליו טבת וחצי שבט - חורף, חצי שבט אדר וחצי ניסן - קור, חצי ניסן אייר וחצי סיון - קציר, חצי סיון תמוז וחצי אב - קיץ, חצי אב אלול וחצי תשרי - חום. רבי יהודה היה מונה ממרחשון. רבי שמעון היה מונה מתשרי.

הברייתא שבתוספתא נסמכה למשנתנו: יצא ניסן וירדו גשמים, סימן קללה, שנאמר: "הלוא קציר חיטים היום" וגו'. משנתנו כרבי יהודה בברייתא זו, שלדעתו, מרחשון וכסלו - זרע וכו', אדר וניסן - קור, אייר וסיון - קציר וכו', כלומר, יצא ניסן נכנס קציר. • • •

תלמוד לקטע הבא מקבילה להלן ד,ט.

במשנה שנינו, שאם עברו שבע התעניות האחרונות ולא נענו, ממעטים בבנין ובאירוסין. ואומרים: אמר רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): הדא דת (דאת) אמר – זו (ההלכה) שאתה אומר (שממעטים בבנין) - בבניין של שמחה – שלא אסרו חכמים לבנות אלא בנין של שמחה, כגון בית חתנות (בית שעושים בו חופה, ובני הזוג דרים בו לאחר החתונה), אבל בנין שאינו של שמחה התירו חכמים לבנותו**, אבל אם היה כותלו** (של אדם) גוהה (גוחה, נטוי) – אם היה הכותל בבנין של שמחה נטוי - סותרו – הורס את הכותל הנטוי, מפני סכנת נפשות, שמא ייפול עליו הכותל, ובונהו – שבכגון זה התירו לו חכמים לבנות אפילו בנין של שמחה, שאם לא יתירו לו לבנות, לא יסתור, ויבוא לידי סכנה, אבל בנין שאינו של שמחה התירו חכמים לבנותו אפילו לא היה הכותל נטוי**.** שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: כותלא דגנאי ביה – כותל שישן בו, שישן בבנין שבו הכותל נטוי, שרק בכגון זה התירו לו חכמים לבנות אפילו בנין של שמחה. אבל אם אינו ישן בבנין שבו הכותל נטוי, לא התירו לו חכמים לבנות בנין של שמחה, שאף אם לא יסתור, לא יבוא לידי סכנה, שהרי אינו ישן שם**.**

יש גורסים בדברי שמואל: כותלא דגנוניא - כותל של בית חתנות. ויש לפרש כך: לפי רבי יהושע בן לוי, אם היה הכותל בבנין שאינו של שמחה נטוי - סותרו ובונהו, אבל בנין של שמחה לא התירו חכמים לבנותו אפילו היה הכותל נטוי. אבל לפי שמואל, אם היה הכותל בבנין של שמחה נטוי - סותרו ובונהו, וזהו שאמר: כותלא דגנוניא, שמה שאמרו: 'אם היה כותלו גוהה' וכו' היינו כותל של בית חתנות, אבל בנין שאינו של שמחה התירו חכמים לבנותו אפילו לא היה הכותל נטוי. לפי זה, בא שמואל להקל יותר מרבי יהושע בן לוי.

אם היה כותלו גוהה בתוספתא מועד קטן א,ז שנו: מי שהיה כותלו גוהה לרשות הרבים, סותרו ובונה אותו (בחול המועד), מפני סכנת נפשות. ובירושלמי מועד קטן א,ד ו-ב,ד אמרו: אם היה כותלו גוהה, סותרו ובונהו (בחול המועד). ויסתור ולא יבנה? - רבי חנניה בשם רבי יוחנן: התירו סופו מפני תחילתו, שאם אומר את לו שלא יבנה, אף הוא אינו סותרו ונמצא בא לידי סכנה. • • • לקטע הבא מקבילות בירושלמי ביצה ה,ב; להלן ד,ט; וכתובות א,א.

רבי בא בר כהן (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר קומי (לפני) רבי יסא (במקבילות: רבי יוסי, מגדולי אמוראי ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) שאמר בשם רבי יעקב בר אידי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): אסור לארס (לקדש) אשה בערב שבת (ביום שישי). ואומרים: הדא דאת אמר – זו (ההלכה) שאתה אומר (שאסור לארס בערב שבת) - שלא לעשות סעודת אירוסין – שלא אסרו חכמים אלא לעשות סעודת אירוסין בערב שבת, משום שאין קובעים סעודה בערב שבת, מפני כבוד השבת (ירושלמי כתובות א,א), כדי שיוכלו לעסוק בהכנת צורכי השבת, או כדי שייכנסו לשבת כשהם תאווים לאכול**, הא לארס** – אבל לארס אישה בלא לעשות סעודת אירוסין - יארס – מותר לארס בערב שבת**.**

שמואל אמר: אפילו בתשעה באב יארס – כשאמרו חכמים, שמשנכנס אב ממעטים באירוסין, לא אמרו אלא שלא לעשות סעודת אירוסין, אבל מותר לארס אישה, אפילו בתשעה באב**, שלא יקדמנו אחר** – מחשש שמא יקדים אותו אדם אחר ויארס אישה זו**.**

אף כשאמרו חכמים, שאם עברו שבע התעניות האחרונות ולא נענו, ממעטים באירוסין, לא אמרו אלא שלא לעשות סעודת אירוסין, אבל מותר לארס אישה.

ושואלים: מחלפא שיטתיה דשמואל! – הפוכה שיטתו של שמואל (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר)! תמן הוא אמר – שם (במקום אחר) הוא אמר**: "אלהים מושיב יחידים ביתה"** (תהילים סח,ז), "במאזנים לעלות המה מהבל יחד" (תהילים סב,י) – חכמים דרשו מהכתובים הללו, שזיווג של אישה לאיש נקבע בגזרתו של הקב"ה (ואף שמואל אמר כן, כמובא להלן מהבבלי), ואינו תלוי בידי אדם**, וכא** (והכא) הוא אמר הכין! – וכאן הוא (שמואל) אמר כך: 'שמא יקדמנו אחר', הרי שאין הזיווג נקבע בגזרתו של הקב"ה, אלא תלוי בידי אדם, וכל הזריז ומקדים זוכה בזיווג! ומשיבים: אלא שלא יקדמנו אחר בתפילה – הזיווג נקבע בגזרתו של הקב"ה, אלא, שאף לאחר שזיווג הקב"ה אישה לאיש, אם יתפלל אדם אחר אל הקב"ה שיזווג לו אישה זו, אפשר שישמע ה' לתפילתו ויבטל את גזרתו ויזווג אישה זו לאדם האחר, ושמואל שאמר: 'שמא יקדמנו אחר', לא אמר אלא: 'שמא יקדמנו אחר' בתפילה, שתפילה עשויה לבטל את גזרתו של הקב"ה**.** ואומרים: אפילו כן לא קיימה – אף על פי כן אינה עומדת (לו התפילה), שאף אם יזווג ה' אישה זו לאדם האחר, לא תתקיים התפילה לאדם האחר ולא יתקיים הזיווג הזה, שהאדם האחר ימות קודם זמנו, או שאישה זו תמות קודם זמנה, או שהאדם האחר יגרש אישה זו, משום שאין התפילה מבטלת את גזרתו של הקב"ה לגמרי, וה' יזווג שוב אישה זו לאיש הראשון**.**

הסוגיה כאן זהה לסוגיה להלן ד,ט. במשנה שם שנינו: משנכנס אב ממעטים בשמחה. ובבבלי יבמות מג,ב הביאו ברייתא המפרשת את המשנה, שממעטים בבנין ובאירוסין.

ובבבלי תענית יד,ב אמרו: עברו אלו ולא נענו, ממעטים במשא ומתן בבנין ובנטיעה. תנא: בבנין - בנין של שמחה (רש"י: בנין דקתני מתניתין לא בנין הצריך לו, אלא בנין הצריך לשמחה, דבדבר שמחה ממעטינן), נטיעה - נטיעה של שמחה. אי זה הוא בנין של שמחה? - זה הבונה בית חתנות לבנו (בית שעושה בו חופה לבנו, או בית שדר בו בנו לאחר חתונתו), אי זו היא נטיעה של שמחה? - זה הנוטע אכורנקי של מלכים (אילן גדול לנוח ולטייל תחתיו).

שלא יקדמנו אחר בבבלי מועד קטן יח,ב אמרו: אמר שמואל: מותר לארס אישה בחולו של מועד, שמא יקדמנו אחר. ...תא שמע, דתנא דבי שמואל: מארסים אבל לא כונסים, ואין עושים סעודת אירוסין, ולא מייבמים, מפני ששמחה היא לו (ואין מערבים בשמחת המועד שמחה אחרת, או מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו). שמע מינה. ומי אמר שמואל שמא יקדמנו אחר? והאמר רב יהודה אמר שמואל: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני! (רש"י: אלמא אין אדם יכול לקדמו לזה, דבת קול אינה בטלה) - אלא אימא: שמא יקדמנו אחר ברחמים (רש"י: שיתפלל ומבטלה). כי הא דרבא שמע לאדם אחד שביקש רחמים (על אישה) ואמר: תזדמן לי פלונית. אמר לו (רבא): לא תבקש רחמים (לא תתפלל) כך. אם ראויה לך - לא תלך ממך, ואם לא - כפרת בה (ואם אינה ראויה לך ותישאנה על ידי ריבוי תפילה, לסוף כפרת בה - תמאס בה). אחר כך (לאחר שנשא את האישה שביקש) שמע שאמר: או הוא ימות לפניה (קודם זמנו, שהיתה אישה רעה והתחרט על שנשאה) או היא תמות לפניו. אמר לו: לא אמרתי לך שלא תבקש רחמים כך?

הרי שמה שאמר שמואל בבבלי לענין חולו של מועד הוא מה שאמר בירושלמי לענין תשעה באב. ואף בבבלי שאלו כמו בירושלמי: מוחלפת שיטתו של שמואל, והשיבו: שמא יקדמנו אחר בתפילה, וסיפרו מעשה ללמדנו, ש'אפילו כן לא קיימה'. מכיון שטעם אחד לחול המועד ולתשעה באב, הירושלמי מודה למה שאמר שמואל בענין חול המועד, והבבלי מודה למה שאמר בענין תשעה באב. • • • במשנה שנינו, שאם עברו שבע התעניות האחרונות ולא נענו, ממעטים בשאילת שלום בין אדם לחברו**.**

ושואלים: לא כן תני – וכי לא כך שנוי (שנו בברייתא בתוספתא): אין שואלין בשלום חבירים (תלמידי חכמים) בתשעה באב – תלמידי חכמים אינן שואלים בשלום בתשעה באב משום אבלות**, אבל משיבין את ההדיוטות בשפה רפה** (בקול נמוך)?! – תלמידי חכמים משיבים שלום בתשעה באב שלא כדרכם להדיוטות (מי שאינם תלמידי חכמים ואינם יודעים שאין שאילת שלום בתשעה באב) ששואלים בשלומם. תשעה באב ותענית ציבור שווים, ואם כן, אף בתענית ציבור אין שאילת שלום לחברים, וכן בתעניות יחידים (תלמידי חכמים). מכאן שאם עברו שבע התעניות האחרונות ולא נענו, אין שאילת שלום לחברים בימי תעניות היחידים שחוזרים ומתענים, ומדוע שנינו במשנה שממעטים בשאילת שלום בימים האלה, שמשמע ששואלים בשלום אלא שממעטים, והרי הדין הוא שאין שואלים כלל בשלום בימים האלה? ומשיבים: לימים שבנתיים נצרכה – ההלכה הזו שממעטים בשאילת שלום נצרכה לענין הימים שבין ימי תעניות היחידים, שאף על פי שאין מתענים בהם, מכל מקום ממעטים בהם בשאילת שלום, אבל לא נצרכה ההלכה הזו לענין ימי תעניות היחידים עצמם (ימי שני וחמישי), שבהם אין שאילת שלום לחברים כמו בתשעה באב**.**

בתוספתא תעניות ג,יב שנו: ואין שאילת שלום לחברים בתשעה באב, ולהדיוטות (משיבים) בשפה רפה (אבל אין שואלים להם). ובבבלי תענית יד,ב אמרו: ובשאילת שלום. תנו רבנן: חברים אין שאילת שלום ביניהם, ועם הארץ ששאל (רש"י: בשלום תלמיד חכם) - מחזירים לו (רש"י: משום איבה) בשפה רפה ובכובד ראש. והם (חברים) מתעטפים ויושבים כאבלים וכמנודים (רש"י: אבל ומנודה חייבים בעטיפה (מועד קטן טו,א)), כבני אדם הנזופים למקום, עד שירחמו עליהם מן השמים. • • •

במשנה שנינו, שאם יצא ניסן, הגשמים סימן קללה (זו הגרסה במשנה לפי הירושלמי). אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): ובלבד ניסן של תקופה – רק אם ירדו גשמים לאחר שעבר חודש ניסן לפי חשבון תקופות החמה (החודש הראשון של תקופת ניסן, שהיא אחת מארבע תקופות השנה השמשית) - הגשמים שירדו סימן קללה הם, אבל אם ירדו גשמים לאחר שעבר חודש ניסן לפי חשבון חודשי הלבנה (חודש ניסן למנין החודשים שאנו מונים) ועדיין לא עבר חודש ניסן לפי חשבון תקופת החמה - הגשמים שירדו אין הם סימן קללה**.**

גם מה ששנינו במשנה, שהיחידים חוזרים ומתענים עד שיצא ניסן, זהו ניסן של תקופה.

בבמדבר רבה יב,ד נאמר: מכוח השמש הגשמים יורדים. משום כך זמן ירידת הגשמים תלוי בחשבון תקופות החמה.

אמר רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): הדא דת (דאת) אמר – זו (ההלכה) שאתה אומר (שאם יצא ניסן, הגשמים סימן קללה) - בשלא ירדו להן גשמים מכבר (לפני כן) – לפני שיצא חודש ניסן, שהואיל ולא ירדו להם גשמים כשצריכים להם, וירדו כשאין רוצים בהם, הרי המטר אינו גשם ברכה אלא אות לכעסו של ה', אבל אם ירדו להם גשמים מכבר - סימן ברכה הן – הגשמים שירדו אינם סימן קללה, הואיל וירדו להם גשמים כשצריכים להם, אף על פי שירדו גם כשאין רוצים בהם**.**

• • • תענית ציבור ותענית יחיד בתוספתא תעניות ב,ד שנו: מה בין תענית ציבור לתענית יחיד? - תענית ציבור - אוכלים ושותים מבעוד יום, מה שאין כן בתענית יחיד. תענית ציבור - אסורים במלאכה ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, מה שאין כן בתענית יחיד. תענית ציבור - נכנסים לבתי כנסיות וקורים (בתורה), מה שאין כן בתענית יחיד. תענית ציבור - מוציאים את התיבה לרחובה של עיר, מה שאין כן בתענית יחיד. תענית ציבור - מתפללים עשרים וארבע ברכות, מה שאין כן בתענית יחיד...

שני ההבדלים הראשונים בין תענית ציבור לתענית יחיד (משך התענית והאיסורים האחרים מלבד אכילה ושתייה), המנויים בתוספתא, מלמדים, שתענית קלה קרויה "תענית יחיד", ותענית חמורה קרויה "תענית ציבור". אם נבחן את סדר תעניות הגשמים בפרקנו על פי הגדרות אלו, נמצא שהביטוי "תענית ציבור" מתאים לתעניות השניות (משנה ו) והאחרונות (משנה ז), והביטוי "תענית יחיד" מתאים לא רק לתעניות היחידים (משנה ד ומשנה ח) אלא גם לתעניות הראשונות (משנה ה), שהלכותיהן ואיסוריהן שווים.

הרי שיש שני סוגים של תעניות על הציבור: ציבור ב"תענית יחיד" וציבור ב"תענית ציבור". התעניות הראשונות משלוש עשרה תעניות הגשמים על הציבור הן "תענית יחיד", והתעניות השניות והאחרונות הן "תענית ציבור".

פרק ב מלמד על הוצאת התיבה ואמירת עשרים וארבע ברכות בתעניות השניות והאחרונות שהן "תענית ציבור". • • •