משנה בימי תענית ציבור התקיים מעמד פומבי מרכזי, המורכב משלושה דברים: מנהגים מיוחדים, דרשה הנאמרת מפי אחד הנוכחים, ותפילה מיוחדת. מעמד זה היה בשלוש התעניות השניות ובשבע התעניות האחרונות שגזרו בית דין על הציבור בעת עצירת גשמים (לעיל פרק א), וכן בתעניות ציבור על שאר צרות (להלן פרק ג). המשנה בהלכה א בפרק זה מתארת את המנהגים ואת הדרשה, והמשנה בהלכות ב-יא מתארת את התפילה.

סדר תעניות – של שלוש התעניות השניות ושבע התעניות האחרונות, כיצד? - מוציאין את התיבה – שעמדה בבית הכנסת על הבימה, עם ספר התורה ששמים על התיבה, לרחובה של עיר (רחבת העיר, כיכר העיר), ונותנין אפר מקלה – אפר שרפה, על גבי התיבה ובראש הנשיא (מנהיג האומה, שהיה גם ראש הסנהדרין) ובראש אב בית דין (סגנו של ראש הסנהדרין), וכל אחד ואחד נוטל – אפר, ונותן בראשו. הזקן שבהן אומר לפניהם (לפני הציבור) דברי כיבושין – דברי שכנוע ופיתוי, כדי שישובו בתשובה, וכך הוא אומר**: אחינו, לא נאמר באנשי נינוה "וירא האלהים את שקם ואת תעניתם"** – אף על פי שהתכסו בשקים והתענו**, אלא: "וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה"** (יונה ג,י) – ומכאן שאין השק והתענית מועילים אלא תשובה ומעשים טובים**. ובקבלה** – בספרי נביאים וכתובים, מהו (מה הוא) אומר? – מה הכתוב אומר? - "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל יי' אלהיכם כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה" (יואל ב,יג) – מנהגם היה לקרוע בגדיהם בכל עת צרה גדולה, והנביא מלמדנו שעיקר הכוונה בקריעת הבגדים היא קריעת הלב. ופירוש דברי הנביא: קרעו לבבכם ואל תקרעו בגדיכם לבדם**.**

סדר תעניות בבבלי תענית טו,ב אמרו: סדר תעניות כיצד? מוציאים את התיבה כו'. ואפילו בקמייתא (ר"ג ורש"י: אפילו בראשונות מוציאים את התיבה)? והתניא: שלוש תעניות ראשונות ושניות נכנסים לבית הכנסת (ואין מוציאים את התיבה), ומתפללים כדרך שמתפללים כל השנה כולה (שמונה עשרה ברכות, ולא עשרים וארבע), ובשבע אחרונות מוציאים את התיבה לרחובה של עיר... אמר רב פפא: כי קתני מתניתין נמי (רש"י: 'סדר תעניות כיצד') - אשבע אחרונות קתני (רש"י: בסדר תעניות אחרונות קא מיירי).

הרי שלפי הבבלי, סדר התעניות האמור בפרקנו מוסב על שבע התעניות האחרונות.

אבל בתוספתא תעניות ב,ד שנו: תענית ציבור (בתעניות שניות ואחרונות של גשמים, וכן בתעניות של שאר צרות) - מוציאים את התיבה לרחובה של עיר, מה שאין כן בתענית יחיד (בתעניות היחידים וראשונות של גשמים). תענית ציבור - מתפללים עשרים וארבע ברכות, מה שאין כן בתענית יחיד.

בברייתא זו שבתוספתא נשנה קובץ הלכות, שנוהגות בתענית ציבור ואינן נוהגות בתענית יחיד. בהלכות אחרות באותו קובץ ברור, שהתעניות השניות נחשבות תעניות ציבור. הרי שמן התוספתא משמע, שאף בתעניות השניות מוציאים את התיבה לרחובה של עיר ומתפללים עשרים וארבע ברכות.

ובמשנה תענית א,ו (פרק א הלכה ז) שנו: הרי אלו (שבע תעניות אחרונות) יתרות על הראשונות (שלש תעניות שניות שלפניהן), שבאלו מתריעים ונועלים את החנויות. ובתוספתא מגילה א,ח שנו: אין בין שלש תעניות שניות לשבע אחרונות, אלא תרועה ונעילת חנויות בלבד.

משמע מן המשנה והתוספתא, שלענין הוצאת התיבה ואמירת עשרים וארבע ברכות תעניות שניות ואחרונות שוות (וראה בבלי תענית יג,ב-יד,א).

סדר תעניות כיצד? בירושלמי ברכות א,ד אמרו, שהיו יוצאים לרחובה של עיר בתעניות וקוראים את שמע בשלוש שעות ביום או לאחריהן, כדי לעמוד בתפילה (תפילת שחרית) מתוך דבר תורה. לאחר תפילת שחרית, הזקן שבהם אומר לפניהם דברי כיבושים, ואחר כך עמדו בתפילה נוספת, כמו ששנינו במשנה הבאה.

התיבה בבתי הכנסיות שלהם היו שתי תיבות. תיבה אחת (ארון הקודש) עמדה על יד הקיר, והיא נקראת "תיבה" או "קודש". במרכז בית הכנסת עמדה בימה של עץ, שנועדה לקריאת התורה ולדרשה. על הבימה עמדה בימה קטנה, ועליה שמו את ספר התורה לקריאה. על יד הבימה הקטנה העמידו תיבה על הבימה. וזו לא התיבה שעמדה ליד הקיר, אלא תיבה שנייה קטנה, והיא נקראת "תיבה" או "תיבה קטנה". היו שמים על התיבה הזו את ספר התורה הנחוץ לקריאה באותו יום, כדי שיהיה מוכן לקריאת התורה. בתום התפילה החזירו את ספר התורה למקומו. שליח הציבור עמד לפני התיבה הקטנה שעל הבימה, ולא עמד לפני התיבה שהיא ארון הקודש.

בתעניות היו מוציאים לרחובה של עיר את התיבה הקטנה שעמדה על הבימה, שהיא נוחה לטלטל ממקום למקום, ולא הביאו לשם את ארון הקודש. על התיבה שהוציאו היו שמים ספר תורה.

דברי כיבושים בספרא 'ויקרא' - דיבורא דנדבה פרשה א נאמר: "לאמור" - אמור להם (לישראל) דברי כיבושים (דברי שכנוע ופיתוי, כדי שלא יחטאו): בשבילכם מדבר עמי. שכן מצינו שכל שלושים ושמונה שנה שהיו ישראל כמנודים לא היה מדבר עם משה. ובספרא 'מצורע' פרשה ה נאמר: "לאמור" - יאמר לו (לבעל הבית המנוגע) הכוהן דברי כיבושים: בני, אין הנגעים באים אלא על לשון הרע.

הרי שדברי כיבושים הם דברי שכנוע ופיתוי.

בבמדבר רבה יב,יח נאמר: "ויאמר ה' אל משה לאמור קח מאיתם" וגו'. מהו "לאמור"? (הרי "לאמור" בכל מקום פירושו לומר לאחרים, וכאן לא כתוב מה יאמר) - תני רבי הושעיא: אמר לו הקב"ה למשה: צא ואמור להם לישראל דברי כיבושים ודברי נחמות (בכתבי היד ובפסיקתא דרב כהנא א,ח ובשיר השירים רבה פרשה ו: דברי שבח ודברי נחמות. ובמדרש תהילים קא,ד: דברי כיבושים. ויש לגרוס "דברי שבח" במקום "דברי כיבושים").

"אחינו" אנו מוצאים בכמה דרשות והוראות מעשיות שהדרשן היה פותח את דרשתו בביטוי "אחינו". ביטוי זה משמש כפנייה לציבור השומעים. במסכתנו פתחו רבי יהודה בר פזי ורבי ברכיה (בהלכה זו) ורבי חגי (להלן ד,ג) בביטוי "אחינן" (אחינו). בתוספתא (תעניות א,ח) הדרשה פותחת בביטוי "בניי".

יונה ויואל יונה ניבא על נינוה נבואת פורענות, משום שאנשי נינוה חטאו, והם עשו תשובה ונסלח להם וניצלו. בימי יואל היו מכת ארבה ועצירת גשמים, ויואל אמר להם לגזור תעניות ולאסוף את העם בימי התעניות להתפלל ולתקוע ולהריע בשופרות. הוא עורר אותם לשוב בתשובה, כדי שיבטל ה' את הגזרה הרעה.

קבלה כינוי לספרי נביאים וכתובים, על שום שספרים אלה התקבלו ככלולים בספרי הקודש. • • •

תלמוד במשנה שנינו: סדר תעניות כיצד? - מוציאים את התיבה לרחובה של עיר**.** אמר רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): ולמה יוצאין הציבור לרחובה של עיר בתעניות השניות והאחרונות**? - לומר –** משום שבכך אנו כאומרים לה': חשבינו כאילו גולים לפניך – החשב אותנו לפניך (נהיה חשובים לפניך) כאילו אנו יוצאים לגלות, והגלות תהא מכפרת עלינו, מפני שגורמת להכנעה**. אמר רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): לפי שנתפללו בצינעה ולא נענו – מפני שבתעניות הראשונות נכנסו לבית הכנסת והתפללו שלא בפרהסיה, ולא נענו מן השמים**, לפיכך יצאו לחוץ ויתפרסמו –** לכן בתעניות השניות והאחרונות יצאו לרחובה של עיר ויתפללו בפרהסיה, ועל ידי כך ייוודע בזיונם ברבים, ובזיונם יהא כפרה להם, מפני שגורם להכנעה. זה טעם נוסף לדבר**.**

בבבלי תענית טז,א אמרו: למה יוצאים לרחובה של עיר? - אמר רבי חייא בר אבא: לומר: צעקנו בצנעא (רש"י: בבית הכנסת) ולא נענינו, נבזה עצמנו בפרהסיא (רש"י: ברחוב). ריש לקיש אמר: גלינו (רש"י: שיצאנו מבית הכנסת), וגלותנו מכפרת עלינו. מאי בינייהו? - איכא בינייהו דגלו מבי כנישתא לבי כנישתא (רש"י ור"ג: למאן דאמר גלות - איכא, למאן דאמר פרהסיא - ליכא).

טעמו של רבי חייא בר אבא בבבלי כטעמו של רבי יהושע בן לוי בירושלמי, וטעמו של ריש לקיש בבבלי כטעמו של רבי חייא בר אבא בירושלמי.

אמר רבי חייה בר בא: ולמה מוציאין את התיבה לרחובה של עיר בתעניות השניות והאחרונות**? - לומר** – משום שבכך אנו כאומרים לציבור**: כלי אחד של חמדה שהיה** (במסירה מהגניזה: היה) לנו – הוא ספר התורה שעל התיבה, גרמו עונותינו שיתבזה – על ידי שמוציאים אותו לרחובה של עיר. מעשה זה יזעזע את הציבור ויעורר אותם לשוב בתשובה**.**

בבבלי תענית טז,א אמרו: למה מוציאים את התיבה לרחובה של עיר? - אמר רבי יהושע בן לוי: לומר: כלי צנוע (שנמצא תמיד בבית הכנסת) היה לנו, ונתבזה בעוונינו.

טעמו של רבי יהושע בן לוי בבבלי כטעמו של רבי חייא בר אבא בירושלמי.

כלי חמדה במשנה אבות ג,יד שנו: חביבים ישראל, שניתן להם כלי חמדה. חיבה יתרה נודעת להם, שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" (משלי ד,ב).

הרי שהתורה היא מהדברים הנקראים "כלי חמדה". • • • במשנה שנינו, שנותנים אפר מקלה על גבי התיבה. רבי חונה רבה דציפורין (רבי הונא הגדול, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, מהעיר ציפורי, בגליל התחתון) אמר: ולמה נותנים אפר מקלה על גבי התיבה? - לומר (משום שבכך אנו כאומרים לציבור): אבותינו חיפו (ציפו) אותו (את הארון) זהב – שהארון שעשו היה מצופה זהב**, ואנו חיפינו אותו אפר** – ואילו אנו בעוונותינו נותנים אפר על הארון (התיבה). מעשה זה יזעזע את הציבור ויעורר אותם לשוב בתשובה**.**

כיצד נעשה הארון? בברייתא דמלאכת המשכן פרק ז נאמר: כיצד עשה בצלאל את הארון? - עשאו שלש תיבות, שתיים של זהב ואחת של עץ, נתן של עץ בתוך של זהב, ונתן של זהב בתוך של עץ, וחיפה שפתיו העליונות בזהב. ובשיר השירים רבה פרשה א אמרו: כיצד נעשה הארון? - רבי חנינא ורבי שמעון בן לקיש. רבי חנינא אמר: שלוש תיבות עשאו, שתיים של זהב ואחת של עץ, נתן של עץ על של זהב, ושל זהב על של עץ, וחיפה שפתיו העליונות בזהב. ריש לקיש אמר: תיבה אחת עשאו, וחיפהו מבפנים ומבחוץ. • • • אמר רבי יעקב דרומיא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מהדרום (מלוד או מסביבתה)): ולמה תוקעין בקרנות (בשופרות) בתעניות האחרונות (כנזכר במשנה לעיל א,ז ובמשניות להלן)? - לומר – משום שבכך אנו כאומרים לה': חשבינו כאילו גועים כבהמה לפניך – החשב אותנו לפניך (נהיה חשובים לפניך) כאילו אנו משמיעים קול כבהמה, שקול השופר דומה לקול הבהמה, וכשם שאתה מרחם על הבהמה, כן תרחם עלינו**.**

בירושלמי ראש השנה ג,ד אמרו: קומי רבי יהושע בן לוי תקעין בתעניתא (בשופרות). רבי יוסה בעי: ויתקעון קומוי בחצוצרתא? - ולא שמיע דתני: חצוצרות במקדש, אין חצוצרות בגבולים.

בגבולים היו תוקעים ומריעים ותוקעים בתעניות בשופרות אחר ברכת "גואל ישראל" ואחר כל ברכה וברכה משש הברכות הנוספות בתפילה (תוספתא תעניות א,י).

בפסיקתא רבתי פרשה מ נאמר: "ויישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו" (בראשית כב,יג) - אמר לו הקב"ה: ראה מה לפניך, בניך העומדים אחריך, כשיהיו מסובכים ונאחזים בעברות, מה הם עושים בקרניו, נוטלים את הקרנות האלו ותוקעים בהם ואני נזכר עקדתו של יצחק ומזכה אותם בדין.

משום כך נקטו כאן שתוקעים בקרנות, ולא נקטו שופרות (מאמר זה שבמדרש הובא בסגנון אחר להלן ב,ד). • • • אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): ולמה יוצאין בין הקברות? – שבתעניות היו נוהגים לצאת לבית הקברות וצועקים ובוכים שם (דבר זה לא נזכר במשנה). - לומר – משום שבכך אנו כאומרים לה': חשבינו כאילו מתים (במסירה מהגניזה: חשבנו כמתים) לפניך – החשב אותנו לפניך (נהיה חשובים לפניך) כאילו אנו מתים, והמיתה תהא מכפרת עלינו**.**

בבבלי תענית טז,א אמרו: למה יוצאים לבית הקברות? - פליגי בה רבי לוי בר לחמא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ורבי חמא בר חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני). חד אמר: הרי אנו חשובים לפניך כמתים, וחד אמר: כדי שיבקשו מתים רחמים עלינו. מאי בינייהו? - איכא בינייהו קברי גויים (רש"י ור"ג: במקום שאין קברי ישראל. למאן דאמר: הרי אנו חשובים כמתים - הכי נמי מצי למיפק לקברי גויים, ולמאן דאמר: כדי שיבקשו רחמים עלינו - איבעי להו למיפק לקברי ישראל, שלבקש רחמים אפילו על עצמם ליכא, כל שכן עלינו).

בירושלמי לא הביאו אלא את הטעם הראשון שבבבלי. רבי לוי מסר הרבה בשם רבי חמא בר חנינא, ולכן נראה שרבי חמא בר חנינא הוא שאמר בבבלי: "הרי אנו חשובים לפניך כמתים", כדברי רבי לוי בירושלמי.

היציאה לבית הקברות בתענית הציבור אינה נזכרת במסורות התנאים.

אמר רבי תנחומה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): וכולהן בה – וכולם בה (כל העונשים מצויים ביציאה לבית הקברות). וכך אנו כאומרים לה': אם מיתה אנו חייבין – בשל עוונותינו**, הרי** אנו מתים – הרי אנו יוצאים בתענית לבית הקברות, ובזה אנו חשובים לפניך כמתים, ויצאנו ידי חובת מיתה**. אם גלות** אנו חייבים**, הרי** אנו גולים – הרי אנו יוצאים בתענית מהעיר לבית הקברות שמחוץ לעיר, ובזה אנו חשובים לפניך כגולים ממקום למקום, ויצאנו ידי חובת גלות**. אם רעבון** (רעב) אנו חייבים**, הרי** אנו רעבים – הרי אנו מתענים ואיננו אוכלים, ויצאנו ידי חובת רעב. ולכן בתענית יוצאים לבית הקברות (במסירה מהגניזה: אם מיתה אנו חייבין, הרי אנו מתים לפניך. אם גלות אנו חייבין, הרי אנו גולים. אם רעבון, הרי אנו רעבים).

לבישת שק בתענית בבבלי תענית טז,א אמרו: למה מתכסים בשקים? (רש"י: חוגרים שקים. תנינן בירושלמי, שהיו חוגרים שקים ויוצאים לבית הקברות ותוקעים בקרנות, ובעי לה: שקים למה, ובית הקברות למה, ותקיעת שופר למה?) - אמר רבי חייא בר אבא: לומר: הרי אנו חשובים לפניך כבהמה (רש"י: שהשק נעשה משער בהמה. רי"ד: שהשק עושים ממנו מרדעת לחמור).

בירושלמי שלפנינו לא נזכר שהיו מתכסים בשקים. ברם מצאנו שאמר יואל: "חגרו (שקים) וספדו הכוהנים, הילילו משרתי מזבח, בואו לינו בשקים משרתי אלוהי... קדשו צום..." (יואל א,יג-יד). דרכם היתה לחגור שקים בתעניות לסימן צער, ולספוד ולישון בהיותם חגורי שק. הרי שלמדנו דין חגירת שקים בתעניות מדברי יואל, כשם שלמדנו כמה דינים עוד בתעניות מדברי יואל. גם באנשי נינוה נאמר שחגרו שקים בתעניתם (יונה ג,ה-ח). ואף בעוד מקומות במקרא נזכרה חגירת שק לסימן אבלות וצער.

במסכת דרך ארץ פרק 'המינים' הלכה לא נאמר: בשעת הכעס (בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום), (הוא מסלק שכינתו מביניהם ו)עולה ויושב בשמי מרום, והכל צועקים ובוכים, ואין קולם נשמע, וגוזרים צום ומתפלשים באפר ומתכסים בשקים ומורידים דמעות. • • •

במשנה שנינו: ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה. כשנותנים אפר על גבי התיבה, נותנים אפר גם על גבי ספר התורה ששמים על התיבה. ולמה נותנים אפר על גבי ספר התורה? - על שם (משום) "עמו אנכי בצרה" (תהילים צא,טו) – ה' נמצא אצל ישראל בשעה שהם נתונים בצרה (והדברים הם דברי ה'). כשנותנים אפר על גבי ספר התורה הרי זה כאילו נותנים אפר בראשו של ה', ובזה ה' נמצא אצל ישראל בצרתם, שכן הם נותנים אפר בראשם בשל הצרה שבאה עליהם**. אמר רבי זעורה** (רבי זירא): כל זמן דהוינא חמי לון עבדין כן – כל פעם שהייתי רואה אותם עושים כך (שנותנים אפר על גבי ספר התורה), הוה גופי רעד – היה גופי רועד (מזדעזע).

לעיל כבר אמרו למה נותנים אפר על גבי התיבה ("אבותינו חיפו אותו זהב, ואנו חיפינו אותו אפר"), ואילו כאן אומרים למה נותנים אפר על גבי ספר התורה, ואין אומרים כאן עוד למה נותנים אפר על גבי התיבה. הדברים נראים כך, שכן הטעם שאמרו כאן ("עימו אנוכי בצרה") ראוי לאומרו על ספר התורה ולא על התיבה. כמו כן, יש להזדעזע כשנותנים אפר על גבי ספר התורה יותר מאשר כשנותנים אפר על גבי התיבה.

בבבלי תענית טז,א אמרו: למה נותנים אפר מקלה על גבי ספר תורה? (כך גרסת כל כתבי היד) - אמר רבי יהודה בן פזי: כלומר "עימו אנוכי בצרה" (תהילים צא) (רש"י: שהשכינה מצטערת בצרת ישראל). ריש לקיש אמר: "בכל צרתם לו צר" (ישעיהו סג). אמר רבי זירא: כי הוה חזינא דיהבי אפר מקלה על גבי ספר תורה - הוה מזדעזע כוליה גופאי.

באסתר ד,א נאמר: ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר. ובתרגום שני שם נאמר: באותה שעה הוציאו את הארון לשערי שושן, והוציאו עליו ספר תורה כשהוא כרוך בשק ומגולגל באפר.

"עימו אנוכי בצרה" בספרי זוטא פסקה י נאמר: "עימו אנוכי בצרה" (תהילים צא,טו) - כל זמן שישראל בצרה, אף הקב"ה כאילו עימהם בצרה.

כל זמן דהוינא... בשני מקומות עוד מצאנו שאמר רבי זירא לשון דומה למה שאמר כאן. בירושלמי ברכות ד,ד אמרו: צריך לחדש בה (בתפילה) דבר בכל יום. אמר רבי זעורא: כל זמן דהוינא עביד כן, הוינא טעי. ובירושלמי תענית ד,א אמרו: עלה אדם למיטתו (ולא התפלל תפילת הערב) - אין מטריחים עליו שירד (ויתפלל). אמר רבי זעורה: כל זמן דהוינא עבד כן, הוינא מתפחד בלילייא. • • • ומספרים: ביומוי דרבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) הוון שבקין ארונא ועללין לון – בימיו של רבי אילא היו (הציבור) עוזבים (מניחים) את הארון (התיבה בודדה ברחובה של עיר) ונכנסים (הולכים) להם (מרחובה של עיר). אמר ליה רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) – אמר לו רבי זעורה (לרבי אילא): לא כן תני – וכי לא כך שנוי (שנו בברייתא בתוספתא): לא היו מתחלפין עליה (על התיבה) כל היום – לא היו אנשים מתחלפים במשך היום לשמור על התיבה עם ספר התורה שעליה, כשהציבור היו מניחים את התיבה ברחובה של עיר והולכים להם**, אלא אחד היה יושב ומשמרה** (שומר עליה) כל היום?! – הרי שאין להניח את התיבה ברחוב בודדה, משום כבודו של ספר התורה שעל התיבה. ומדוע הניחו את התיבה ברחוב בודדה?

בתוספתא תעניות א,ח שנו: סדר תעניות כיצד? - מוציאים את התיבה לרחובה של עיר, ונותנים עליה אפר מקלה, ולא היו מתחלפים עליה, אחד יושב ומשמרה כל היום. • • •

ואומרים: רבי יודן בירבי מנשה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ורבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) – שני האמוראים חלוקים, למה נותנים אפר בראש כל אחד ואחד, ואין יודעים מי אמר זאת ומי אמר זאת**. חד אמר** – אחד (מהם) אמר**: כדי להזכיר** לפני ה' את זכותו של אברהם אבינו – שיזכור ה' את זכותו של אברהם, שהיה צדיק ועשה מעשים טובים, וירחם עלינו**. וחורנה אמר** – והאחר אמר**: כדי להזכיר** לפני ה' את זכותו של יצחק אבינו – שיזכור ה' את זכותו של יצחק, שהיה צדיק ועשה מעשים טובים, וירחם עלינו**.** ומסבירים (במה נחלקו שני האמוראים): מאן דאמר – מי שאמר, כדי להזכיר זכותו של אברהם - בין עפר ובין אפר – אפשר לתת בראש כל אחד ואחד גם עפר, ולא אפר בלבד (כלשון המשנה), על שם (משום) שנאמר: "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח,כז) – אברהם אמר שהוא חשוב כעפר ואפר, שאינו שווה כלום. וכדי להזכיר את זכותו של אברהם, אפשר לתת בין עפר ובין אפר**.** אבל מאן דאמר – מי שאמר, כדי להזכיר זכותו של יצחק - ובלבד אפר – יש לתת בראש כל אחד ואחד אפר בלבד (כלשון המשנה), ולא עפר**,** משום שרואין אפרו של יצחק כאילו הוא צבור על גבי המזבח – שהיה יצחק ראוי להיעלות לעולה ולהיות אפרו מלוקט ומונח יחד על גבי המזבח שנעקד עליו. וכדי להזכיר את זכותו של יצחק, יש לתת אפר בלבד**.**

בבבלי תענית טז,א אמרו: למה נותנים אפר בראש כל אחד ואחד? - פליגי בה רבי לוי בר לחמא ורבי חמא בר חנינא. חד אמר: הרי אנו חשובים לפניך כעפר, וחד אמר: כדי שיזכור לנו אפרו של יצחק וירחם עלינו. מאי בינייהו? - איכא בינייהו עפר סתם (רש"י ור"ג: שאינו אפר מקלה. למאן דאמר הרי אנו חשובים לפניך כעפר - סגי בעפר סתם, למאן דאמר כדי שיזכור אפרו של יצחק - בעינן אפר מקלה דומיא דאפר יצחק).

לפי הירושלמי, שני הנימוקים הם להזכיר את זכות האבות. ואילו לפי הבבלי, הנימוק הראשון הוא מעין הנימוקים שנאמרו בירושלמי ובבבלי למנהגים אחרים בתענית ("חשבנו כאילו"; "הרי אנו חשובים לפניך כ..."), והנימוק השני הוא להזכיר את זכותו של יצחק.

רואים אפרו של יצחק בבראשית רבה צד,ה נאמר: "ויזבח זבחים לאלוהי אביו יצחק" - (למה הקריב יעקב לאלוהי אביו יצחק? -) רבנן אמרי: רואים את אפרו של יצחק כאילו צבור על גבי המזבח (כאילו היה אפרו צבור בשעת העקדה, ולפיכך הקריב יעקב לאלוהי אביו יצחק כדי להזכיר את עקדת יצחק). ובספרא 'בחוקותי' פרשה ב ובויקרא רבה לו,ה נאמר: למה נאמר באברהם וביעקב זכירה ("וזכרתי את בריתי יעקב... ואף את בריתי אברהם אזכור"), וביצחק לא נאמר זכירה ("ואף את בריתי יצחק")? - רבנין אמרי: רואים אפרו של יצחק כאילו הוא צבור על גבי המזבח (ולכן יצחק זכור לפני ה' תמיד ואינו צריך זכירה). ובבמדבר רבה יז,ב נאמר: נטלו (את האיל) אברהם והעלהו עולה תחת בנו. אמר אברהם: ריבון העולמים, תהא רואה כאילו דם יצחק זרוק לפניך. נטל האיל והפשיטו ואמר כך: תהא רואה כאילו עורו של יצחק הפשטתי לפניך. נטלו והספיגו (במלח) ואמר כך: תהא רואה כאילו יצחק מסתפג לפניך. שרפו ואמר כך: תהא רואה כאילו אפרו של יצחק צבור על גבי המזבח. • • • במשנה שנינו, שכל אחד ואחד נוטל אפר ונותן בראשו, שהיה השמש עובר אצל הציבור, וכלי מלא אפר בידו, וכל אחד ואחד נוטל אפר מהשמש ונותן בראשו. ומספרים: רבי יודה בר פזי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי), כד הוה נפק לתעניתא – כאשר היה יוצא (לרחובה של עיר) לתענית**, הוה אמר קומיהון** – היה אומר לפניהם (לפני הציבור): אחינן – אחינו**, כל מאן דלא מטא שמשא לגביה יסב עפר ויתן גו רישיה** (במסירה מהגניזה: ויתן על רישיה) – כל מי שלא הגיע השמש אצלו (לתת לו אפר) - ייקח עפר (מן הארץ, במקום אפר) וייתן בראשו. לדעתו, אפשר לתת גם עפר, ולא אפר בלבד**.**

רבי יהודה בר פזי הורה הוראה מעשית הנוגעת לסדר התענית. להלן ד,ד מסופר, שרבי חגי הורה הוראה הנוגעת לתענית.

בבראשית רבה מט,יא נאמר: תנינן: סדר תעניות כיצד? - מוציאים את התיבה לרחובה של עיר ונותנים אפר מקלה על גבי התיבה. רבי יודן ברבי מנשה ורבי שמואל בר נחמן. חד אמר: זכותו של אברהם, וחד אמר: זכותו של יצחק. מאן דאמר זכותו של אברהם - דכתיב: "ואנכי עפר ואפר" ומאן דאמר זכותו של יצחק - אפר לחודיה. מילתא דרבי יודן בר פזי פליגא (על מי שאמר בין עפר ובין אפר), דרבי יודן בר פזי הוה מכריז בציבורא ואמר: כל מאן דלא מטא שליחא דציבורא לגביה (לתת אפר בראשו) יסב קיטמא (אפר) ויתן ברישיה. מילתא דרבי יודן בר פזי אמר הוא עפר והוא אפר.

נראה שבדברי המדרש הורכבו יחד שתי לשונות. לשון אחת: מילתא דרבי יודן בר פזי פליגא, דרבי יודן בר פזי הוה מכריז בציבורא ואמר: כל מאן דלא מטא שליחא דציבורא לגביה יסב קיטמא ויתן ברישיה. לשון שנייה: רבי יודן בר פזי הוה מכריז בציבורא ואמר: כל מאן דלא מטא שליחא דציבורא לגביה יסב עפר ויתן ברישיה. מילתא דרבי יודן בר פזי אמר הוא עפר והוא אפר. שתי הגרסות חלוקות בדעתו של רבי יודן בר פזי. לפי הגרסה האחת, יש לתת אפר בלבד. לפי הגרסה השנייה, אפשר לתת גם עפר, ולא אפר בלבד. הגרסה השנייה נתמכת בירושלמי כאן.

השמש השמש של בית הכנסת נקרא בלשון חכמינו "חזן הכנסת". החזן היה ממונה על הסדר בבית הכנסת. הוא היה אומר לכוהנים הנושאים את כפיהם: "אמורו", ומקריא להם. הוא היה אומר לעולה לתורה: "קרא". הוא היה תוקע בערב שבת, כדי להבטיל את העם ממלאכה ולהבדיל בין קודש לחול. הוא היה אומר בתעניות לכוהנים לתקוע (להלן הלכה יא). היו לו תפקידים נוספים. במקום שלא היה בין הקהל מי שיודע להתפלל על פה, היה החזן שליח הציבור (משום כך, השמש בירושלמי כאן נקרא במקבילה בבראשית רבה 'שליחא דציבורא'). החזן גם היה קורא בתורה, כשהקרואים לא ידעו לקרוא בעצמם. החזן גם היה מלמד תינוקות. • • •

במשנה שנינו, שנותנים אפר מקלה... ובראש הנשיא. ולמה נותנים אפר בראש הנשיא, ואין הנשיא נותן בעצמו אפר בראשו? - אמר רבי תחליפא קיסריא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני, מהעיר קיסריה, על חוף ים התיכון): כדי לפרסמו – כדי להודיע ברבים את בזיונו של הנשיא**,** משום שלא דומה המתבזה מעצמו – שנותן בעצמו אפר בראשו, למתבזה מאחר – שאחר נותן אפר בראשו, שהביזיון גדול יותר כשאחר נותן אפר בראשו, וכשהביזיון גדול יותר הדבר מתפרסם, ולכן אחר נותן אפר בראש הנשיא, ואין הנשיא נותן בעצמו אפר בראשו**.**

בבבלי תענית טו,ב אמרו: וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו. נשיא ואב בית דין נמי נשקלו אינהו וננחו בראשייהו, מאי שנא דשקיל אינש אחרינא ומנח להו? (רש"י: דקתני: ונותנים על גבי התיבה ובראש הנשיא כו' - דמשמע על ידי אחר, וגבי שאר כל אדם לא תני נותנים, אלא כל אחד ואחד נוטל ונותן כו') - אמר רבי אבא דמן קסרי: לפי שאינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים (רש"י: דאיכא עגמת נפש טפי, ומשום חשיבותם הם מתביישים מאחרים, אבל שאר בני אדם דלא חשיבי - לא מתביישי בנתינת אחרים, וסגי להו בנתינת עצמם). • • •

ואומרים: כתיב – כתוב**: "יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה"** (יואל ב,טז) – כך ציוה יואל, כשאמר להם לגזור תעניות ולאסוף את העם בימי התעניות להתפלל**.** ודורשים את הכתוב: "יצא חתן מחדרו" - זה הארון, "וכלה מחופתה" - זה התורה (ספר התורה) – מכאן שבתעניות מוציאים את התיבה עם ספר התורה ממקומם בבית הכנסת לרחובה של עיר**. דבר אחר: "יצא חתן מחדרו" - זה הנשיא, "וכלה מחופתה" -** זה אב בית דין – מכאן שבתעניות יוצאים הנשיא ואב בית דין מביתם לרחובה של עיר, כדי להימצא עם הציבור בצרתם**.**

"יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה" באליהו רבה פרשה יח נאמר: "יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה" (יואל ב) - מיכן אמרו: אפילו חכם מישראל שהוא כמשה רבנו וחסיד כאהרן אחיו לא יאמר, הואיל והריני בתוך ביתי, שלום עליך נפשי, אלא יצא וייכנס עם הציבור בצער. עליו הוא אומר: "יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה".

כלה זה התורה בשמות רבה מא,ה נאמר: בשעה שנתן הקב"ה התורה לישראל, היתה חביבה עליהם ככלה שהיא חביבה על בן זוגה. מניין? - שנאמר: "וייתן אל משה ככלותו" (כתוב "ככלתו" חסר). ובמדרש תנחומא פרשת 'כי תישא' סימן יח נאמר: התורה קישטתיה ותיקנתיה ככלה, היא וכל כלי ארגליא (כלי מלאכה) שלה, מקרא, משנה, תלמוד, הלכות, אגדות, ונתתיה למשה ככלה, שנאמר: "וייתן אל משה ככלותו".

חתן זה הנשיא בירושלמי חגיגה ב,ב (ב"עובדא דאלכסנדריאה") נקרא הנשיא ארוס, ובמקבילה בירושלמי סנהדרין ו,ט (ובבבלי סוטה מז,א וסנהדרין קז,ב) נקרא הנשיא בעל.

ומספרים: רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) אמר לרבי יודן נשייא (הנשיא, רבי יהודה נשיאה השני, בדור השלישי לאמוראי ארץ ישראל, נכד נכדו של רבי יהודה הנשיא): פוק עימן וצערך עבר (במסירה מהגניזה: וצערך עביד) – צא עימנו (עם הציבור לרחובה של עיר בתענית) ובזיונך עשוי (יהיה נעשה, שייתנו אפר בראשך כדי שתתבזה), משום שאין התענית נחשבת תענית ציבור אלא אם כן יצא הנשיא עם הציבור. הרי שהיעדרותו של הנשיא פוגמת בתענית**.** ומסיקים מכאן: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): הדא אמרה – זאת אומרת (יש להסיק מכאן), אילין תענייתא דאנן עבדין לית אינון תעניין – אלה התעניות שאנו עושים (קובעים, גוזרים; או: מקיימים) אין הם תעניות (אין התעניות נחשבות כתעניות ציבור). למה? – מדוע? - דלית נשייא עמן – שאין הנשיא עימנו (אין הנשיא משתתף עם הציבור במעמד התענית). מימרה מעין זו מובאת גם להלן בתחילת הלכה ב**.**

הנשיא בתענית הציבור בבבלי נמצאות שבע מסורות, שבהן בית הנשיא קבע את התענית והכריז עליה. בבבלי תענית יד,א-ב אמרו: רבי יהודה נשיאה גזר תליסר תעניתא ולא איעני... ושם כד,א אמרו: רבי יהודה נשיאה גזר תעניתא, בעא רחמי ולא אתא מטרא... ושם אמרו: דבי נשיאה גזור תעניתא, ולא אודעינהו לרבי יוחנן ולריש לקיש. לצפרא אודעינהו, אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: הא לא קבלינן עלן (את התענית) מאורתא (ביום שלפני התענית)! אמר ליה: אנן בתרייהו גרירינן (אנו נגררים אחרי בית הנשיא). ושם אמרו: דבי נשיאה גזור תעניתא, בעו רחמי ולא אתא מטרא... ושם אמרו: רבי גזר תעניתא, נחית קמיה... ושם כה,ב אמרו: רבי יהודה נשיאה גזר תעניתא, ירדו להם גשמים לאחר הנץ החמה... ובבבלי בבא מציעא פה,ב אמרו: גזר רבי תעניתא, אחתינהו לרבי חייא ובניו...

בירושלמי לעיל א,א מסופר שרבי יהודה הנשיא אמר לבני נווה לעשות תענית.

לפי המסופר בירושלמי כאן, השתתפותו של הנשיא במעמד התענית חשובה להצלחת התענית.

במסורות האלו מסופר על הנשיאים: רבי יהודה הנשיא, נכדו רבי יהודה נשיאה, ונכדו רבי יהודה נשיאה השני. בימיהם היו החכמים מקורבים לבית הנשיא, ולנשיא היה תפקיד מרכזי בתענית הציבור. מימי האמורא רבי יוסי ואילך התרחקו החכמים מבית הנשיא, ולנשיא לא היה תפקיד מרכזי בתענית הציבור, וזהו שאמר רבי יוסי: "אין הנשיא עימנו".

אין תענית ציבור בבבל בבבלי תענית יב,ב אמרו: אמר שמואל: אין תענית ציבור בבבל (רש"י: לענין חומרי תענית, שהיו אוכלים מבעוד יום ואסורים בנעילת הסנדל), אלא תשעה באב בלבד. ובבבלי פסחים נד,ב אמרו: אמר שמואל: אין תענית ציבור בבבל (רש"י: אין חומר תענית ציבור נוהג בו, לאכול מבעוד יום וליאסר במלאכה, ושאר חומרי האמורים שם), אלא תשעה באב בלבד.

אין בבבל "תענית ציבור" (תענית חמורה של לילה ויום, חמשת העינויים ואיסור מלאכה), מלבד תשעה באב, אבל יש בבבל "תענית יחיד" (תענית קלה של יום, ואיסור אכילה ושתייה בלבד). בבבל גזרו "תעניות יחיד" על צרות שבאו עליהם, לרבות עצירת גשמים (ראה בבלי תענית כא,ב; כד,א-ב; כו,א).

בירושלמי כאן אמרו, שהיעדרותו של הנשיא פוגמת בתענית. סיבת היעדרותו של הנשיא אינה חשובה. חסרונו של הנשיא הוא החשוב. כשאין נשיא ובית דין של סמוכים, אין כוח לבית דין ולחכמים לגזור "תעניות ציבור" (תעניות חמורות). לכן אין תענית ציבור בבבל, כי אין נשיא בבבל (רמב"ן). בבל היא דוגמה לחוץ לארץ, שבאה ללמד שאין אפשרות לגזור "תעניות ציבור" מחוץ לארץ ישראל.

במסורות על התעניות בבבל אין זכר ליציאה לרחובה של עיר, לדברי כיבושים (דרשה) ולתפילת עשרים וארבע ברכות, כי אין תענית ציבור בבבל. בבבל היתה ביום התענית "כנופיא" - אספה, התכנסות (בבלי תענית יב,ב). מקום הכינוס של הקהל היה אצל אחד החכמים או אצל ראש הגולה. מקום זה נקרא "בי תעניתא" (בבלי שם). באספה עסקו ב"מילי דמתא" - צורכי ציבור (בבלי שם). • • • כיון שאמרו לעיל שבתעניות הנשיא והציבור יוצאים לחוץ ומתפרסמים, מביאים ענין אחר שגם בו הנשיא והציבור יוצאים לחוץ ומתפרסמים.

ואומרים: כתוב אחד (בענין פר העלם דבר של הציבור) אומר: "והיזה שבע פעמים לפני ה' אל פני הכפורת (במסירה מהגניזה: הפרכת. וצריך לומר: את פני הפרוכת)" (ויקרא ד,יז), וכתוב אחר (בענין פר החטאת של הכוהן המשיח) אומר: "והיזה מן הדם שבע פעמים לפני ה' אל (צריך לומר: את) פני פרוכת הקודש" (ויקרא ד,ו). רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר: איתפלגון רבי אבהו ורבנן – נחלקו רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) וחכמים, למה בכתוב האחד נאמר "הפרוכת" סתם ובכתוב האחר נאמר "פרוכת הקודש", ואין יודעים מי אמר זאת ומי אמר זאת**. חד אמר** – אחד (מהם) אמר**: חטא הנשיא** – כשחטא הכוהן המשיח (כוהן גדול המשוח בשמן המשחה) לבדו**, הגדולה במקומה** – הגדולה של הקודש עומדת במקומה, שעדיין אין הקדושה מסתלקת, ולכן בענין פר החטאת של הכוהן המשיח נאמר "פרוכת הקודש". חטא הציבור – אבל כשחטא הציבור**, אין הגדולה במקומה** – הגדולה של הקודש אינה עומדת במקומה, שהקדושה מסתלקת, ולכן בענין פר העלם דבר של הציבור נאמר "הפרוכת" ולא נאמר "פרוכת הקודש". וחורנה אמר – והאחר אמר**: לפי שחטאו הלמד** (הלומד) והמלמד – כשהורו בית דין הגדול ("המלמד") שוגגים, שטעו בהוראתם, ועשו כל הקהל ("הלמד") או רובם שוגגים על סמך הוראת בית הדין, שלא ידעו שבית הדין טעו, בית הדין מביאים פר העלם דבר של הציבור, ומשום שחטאו גם בית הדין וגם הציבור, הגדולה של הקודש אינה עומדת במקומה, ולכן בענין פר העלם דבר של הציבור נאמר "הפרוכת" ולא נאמר "פרוכת הקודש". וכשהורה כוהן משיח לעצמו שוגג, שטעה בהוראתו, ועשה שוגג על סמך הוראתו, הכוהן הגדול מביא פר חטאת, ומשום שחטא הוא לבדו, הגדולה של הקודש עומדת במקומה, ולכן בענין פר החטאת של הכוהן המשיח נאמר "פרוכת הקודש".

לפי הדעה השנייה, רק אם חטא בית הדין והציבור - אין הגדולה במקומה, אבל אם חטא הציבור - עדיין הגדולה במקומה. אבל לפי הדעה הראשונה, אם חטא הציבור - אין הגדולה במקומה.

בבבלי זבחים מא,ב אמרו: תנא דבי רבי ישמעאל: מפני מה נאמר "פרוכת הקודש" (ויקרא ד) בפר כוהן משיח, ולא נאמר בפר העלם דבר של ציבור? (רש"י: בפר כוהן משיח כתיב: "את פני פרוכת הקודש", ובפר העדה כתיב: "את פני הפרוכת") - משל למלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה, אם מיעוטה סרחה - פמליא (חבורת משרתי המלך) שלו קיימת, אם רובה סרחה - אין פמליא שלו קיימת (רש"י: הרי הוא מסולק מחיבתם. הכי נמי, כיון שחטאו רוב ציבור, כביכול נסתלקה הקדושה).

לעיל אמר רבי יהושע בן לוי: לפי שנתפללו בצנעה ולא נענו, לפיכך יצאו לחוץ ויתפרסמו - מניין שיצאו החוטאים לחוץ בפרהסיה ועל ידי כך ייוודע חטאם ברבים? - על שם (משום שנאמר בענין פר העלם דבר של הציבור) "והוציא את הפר אל מחוץ למחנה ושרף אותו**"** (ויקרא ד,כא), וכן נאמר בענין פר החטאת של הכוהן המשיח: "והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה... ושרף אותו" (ויקרא ד,יב), שמפני שחטאו הכוהן הגדול וכן הציבור, לכן, לאחר הקטרת החלבים, מוציאים את הפרים שלהם מן המקדש אל מחוץ למחנה (מחוץ לעיר) ושורפים אותם בפרהסיה, ועל ידי כך יודעים הכל שחטאו הכוהן הגדול וכן הציבור**.**

ואומרים: תני – שנה (ברייתא) חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא): רמז – הכתוב האחד, האומר: "אל פני הכפורת", והכתוב האחר, האומר: "אל פני פרוכת הקודש", יש בהם רמז**, כל מקום שיש משיח - יש ארון** – כל זמן שהיה כוהן גדול שנמשח בשמן המשחה, היה ארון הקודש במקדש**, וכל מקום שאין משיח - אין ארון** – אבל כל זמן שלא היה כוהן גדול שנמשח בשמן המשחה, לא היה ארון הקודש במקדש. יאשיהו המלך גנז את שמן המשחה ואת הארון, ובמקדש הראשון עד ימי יאשיהו נמשחו כוהנים גדולים בשמן המשחה והיה ארון בבית קודש הקודשים, ומימי יאשיהו וכן במקדש השני לא נמשחו כוהנים גדולים בשמן המשחה ולא היה ארון בבית קודש הקודשים. הכתוב בענין הכוהן המשיח, האומר: "אל פני פרוכת הקודש", יש בו רמז שכשיש משיח יש "הקודש" (הארון), שמכיון שהפרוכת סוככת על ארון הקודש, היא נקראת "פרוכת הקודש", והכתוב שלא בענין הכוהן המשיח, האומר: "אל פני הפרוכת", יש בו רמז שכשאין משיח אין "הקודש" (הארון), שמכיון שהפרוכת אינה סוככת על ארון הקודש, אין היא נקראת "פרוכת הקודש".

בתוספתא סוטה יג,א שנו: משנגנז ארון, נגנזו עימו צנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן, שקדיה ופרחיה, וארגז שהשיבו פלשתים דורון לאלוהי ישראל. כולם היו בבית קודש הקודשים, ומשנגנז ארון, נגנזו עימו. ומי גנזו? - יאשיהו המלך גנזו. מה ראה? - כיון שראה כתוב בתורה: "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך" (דברים כח,לו) (רש"י יומא נב,ב: ודאג שמא יגלה לבבל), פיקד (ציוה) ללויים וגנזוהו, שנאמר: "ויאמר ללויים המבינים לכל ישראל הקדושים לה', תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה בן דויד מלך ישראל (רש"י: והלא שם היה נתון, אלא לומר שגנזוהו שם) אין לכם משא בכתף" (דברי הימים ב לה,ג), אמר להם: גנזו אותו, שלא יגלה לבבל כשאר כל הכלים, שתחזירוהו למקומו (לעתיד לבוא, שאם גולה הוא עימכם לבבל - אין אתם מחזירים אותו בכתפיכם למקומו), שנאמר: "עתה עבדו את ה' אלוהיכם ואת עמו ישראל" (שם) (שאם גולה הוא לבבל, תעבדו את שוביכם). מיד גנזו אותו הלויים.

ואומרים: ואתייא כיי (=כההיא) דמר (=דאמר) – ובאה (הברייתא ששנה חזקיה ללמד) כמו אותה (מימרה) שאמר רבי שמואל בר ינא (בר אינא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי אחא: חמשה דברים היה המקדש האחרון חסר מן הראשון – חמישה דברים היו במקדש הראשון ולא היו במקדש השני**, ואלו הן: אש** (של מעלה, שירדה מן השמים), וארון, ואורים ותומים, ושמן המשחה, ורוח הקודש – הרי שבמקדש השני לא היו שמן המשחה והארון**.** מניין שהיה המקדש האחרון חסר חמישה דברים? - על שם (משום שנאמר בענין המקדש האחרון) "ובנו הבית וארצה בו ואכבדה" (חגי א,ח) – חגי אמר לעם שעלו מן הגולה, שבית המקדש שיבנו יהיה לרצון לה' ולכבוד ייחשב לו, "ואכבד" כתיב – כתוב חסר ה"א – בסוף המילה, וה"א בגימטרייה חמש**. אלו חמשה דברים שהיה המקדש האחרון חסר מן הראשון** – הה"א החסרה יש בה רמז, שבמקדש השני, שבו מדבר הכתוב, היו חסרים חמישה דברים שהיו במקדש הראשון**.**

מימרה זו מובאת בירושלמי מכות ב,ו ובהוריות ג,ד.

בבבלי יומא כא,ב אמרו: אמר רב שמואל בר איניא אמר רב אחא: מאי דכתיב: "עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית וארצה בו ואכבד" (חגי א) (רש"י: בנבואת חגי כתיבא, ובבית שני משתעי קרא), וקרינן "ואכבדה", מאי שנא דמחוסר ה"א? - אלו חמישה דברים שיש בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הם: ארון וכפורת וכרובים (רש"י: כוליה חדא מילתא), ואש, ושכינה (רש"י: לא שרתה בו שכינה), ורוח הקודש (רש"י: לא שרתה רוח הקודש בנביאים משנת ארבע לדריוש ואילך), ואורים ותומים. ובבמדבר רבה טו,י ובמדרש תנחומא פרשת 'בהעלותך' סימן ו נאמר: כשחרב בית המקדש נגנזה המנורה, וזה אחד מחמישה דברים שנגנזו: הארון והמנורה והאש ורוח הקודש והכרובים. ובשיר השירים רבה פרשה ח נאמר: חמישה דברים היה בית אחרון חסר מן הראשון, ואלו הם: אש של מעלה, ושמן המשחה, וארון, ורוח הקודש, ואורים ותומים. הדא הוא דכתיב: "וארצה בו ואכבדה" (חגי א), "ואכבד" כתיב חסר ה"א.

בבבלי מנו שכינה, ולא מנו שמן המשחה שמנו בירושלמי. ובבמדבר רבה ובמדרש תנחומא מנו ארון וכרובים כשני דברים ומנו מנורה, ולא מנו אורים ותומים ושמן המשחה שמנו בירושלמי. • • •

במשנה שנינו, שהזקן שבהם אומר לפניהם דברי כיבושים. ומספרים: דלמא – מעשה (מעשה שהיה) (מעשה זה מובא באיכה רבה ג אות נ): רבי בא בר זבדא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) ורבי תנחום בר עילאי (בר חנילאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני) ורבי יאשיה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) נפקון לתעניתא – יצאו (לרחובה של עיר) לתענית (לדרוש לפני הציבור, כדי לעורר את ליבם לתשובה).

המילה "דלמא" מקורה במילה היוונית 'דרמה' (בחילוף ר ב-ל).

דרש רבי בא בר זבדא (לפני הציבור): "נשא לבבינו אל כפיים אל אל בשמים**"** (איכה ג,מא) - ואיפשר (ואפשר) כן?! – וכי אפשר (הייתכן) כך?! אית בר נש דנסב ליביה ויהיב גו ידיה (במסירה מהגניזה: ויהיב לידיה)?! – וכי יש בן אדם שלוקח את ליבו ונותן (את ליבו) בידיו (לידיו)?! אלא מהו (מה הוא פירוש המילים) "נישא לבבנו אל כפיים**"? - נשוי ליבינן לכף ידינן** – נשַוֶּה (נשים, ניתן) ליבנו לכף ידינו, שנתבונן וניתן דעתנו למה שיש בכף ידינו, ואם יש בידינו גזל, נשיב את הגזלה**, ואחר כך "אל אל בשמים"** – רק אחר כך, אחר שנשיב את הגזלה, נתפלל אל ה' שבשמים**. כך** (באופן זה), אם יהיה השרץ (אחד משמונה שרצים שנבלתם מטמאה) בידו של אדם, אפילו טובל במי השילוח או במי בראשית (מי אוקיינוס) – והשרץ בידו**, אין לו טהרה עולמית** – אינו טהור לעולם**,** אבל כשהשליכו (זרק את השרץ) מידו, מיד – אפילו עדיין לא עלה מן המקוה, טהר – הוא טהור, אם טובל במקוה של ארבעים סאה**.**

המשל והנמשל: השרץ בידו של אדם זה הגזל שבידו, הטבילה במקוה זו התפילה, השלכת השרץ זו השבת הגזלה, והטהרה זו קבלת התפילה על ידי הקב"ה. כמו שאדם אינו יכול להיטהר כאשר הוא עדיין אוחז בשרץ הגורם טומאה, כך אין יכולה תפילתו להתקבל כאשר הוא עדיין אוחז בגזל.

בתוספתא תעניות א,ח שנו: סדר תעניות כיצד? - מוציאים את התיבה לרחובה של עיר... זקן שבהם אומר לפניהם דברי כיבושים: בניי, יתבייש אדם מחברו (ויחזיר לו את הגזלה שגזל אותו), ואל יתבייש אדם (כל ימיו בפני עצמו) ממעשיו (הרעים), מוטב יתבייש אדם מחברו (להחזיר את הגזל), ואל יהא הוא ובניו מציבים (צבים, נפוחים) ברעב (שהרי בעוון גזל הגשמים נעצרים (בבלי תענית ז,ב))... אם היה שרץ בידו של אחד, אפילו טובל בשילוח ובכל מימי בראשית, אינו טהר לעולם, השליך השרץ מידו, עלתה לו טבילה בארבעים סאה, וכן הוא אומר: "ומודה ועוזב ירוחם" (משלי כח,יג), ואומר: "נישא לבבנו אל כפיים" וגו' (איכה ג,מא).

דרשת רבי אבא בר זבדא לקוחה מהתוספתא. לפי התוספתא, הדגיש הזקן, שהצרה שעומדים בה נובעת מן החטא, וכל עוד אינם שבים מן החטא שבידם, אין תועלת לתענית ולסדריה. דברי הכיבושים מדגישים, שהאיסורים והמנהגים של תענית הציבור אינם חשובים ואינם מועילים, והדבר העיקרי הוא תשובת הלב ושינוי המעשה (וידוי על חטאים, חזרה ממעשים רעים ועשיית מעשים טובים).

ובבבלי תענית טז,א אמרו: תנו רבנן: אדם שיש בידו עברה (רש"י: גזל) ומתוודה עליה ואינו חוזר בה (רש"י: לשלם את הגזל), למה הוא דומה? - לאדם שתופס שרץ בידו, שאפילו טובל בכל מימות שבעולם - לא עלתה לו טבילה. זרקו מידו, כיון שטבל בארבעים סאה - מיד עלתה לו טבילה, שנאמר: "ומודה ועוזב ירוחם" (משלי כח,יג), ואומר: "נישא לבבנו אל כפיים אל אל בשמים" (איכה ג,מא). ושם ח,א אמרו: אמר רבי אמי: אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים ליבו בכפו (שם ליבו לכפו, נותן את דעתו לכפו, לגזל שבידו, להחזירו), שנאמר: "נישא לבבנו אל כפיים אל אל בשמים" (איכה ג).

בספר בן סירא (מחכמי ישראל בימי הזוגות) לד,כו-כז נאמר: טובל ממת ושוב נוגע בו, מה יועיל ברחיצתו? כן אדם צם על חטאיו ושוב הולך ועושה אלה, תפילתו מי ישמע? וצומו מה יועיל?

הטבילה במקוה זו התפילה בפסיקתא דרב כהנא כד,ב נאמר: ...נמשלה תפילה למקוה...

ובמדרש תהילים ד,ט נאמר: "אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו" – תניא, רבי אליעזר בן יעקב אמר: "מקוה ישראל ה'" (ירמיהו יז,יג) - מה מקוה מטהר את הטמאים, כך הקב"ה מטהר את ישראל. מי ראוי לילך אצל מי, המקוה אצל הטמא, או הטמא אצל המקוה? - הטמא צריך לילך ולירד ולטבול בו. כך הקב"ה מטהר את ישראל - אמר הקב"ה לישראל: אני אמרתי לך, כשאתה מתפלל, התפלל בבית הכנסת שבעירך, ואם אין אתה יכול להתפלל בבית הכנסת, התפלל בתוך שדך, ואם אין אתה יכול להתפלל בתוך שדך, התפלל בתוך ביתך, ואם אין אתה יכול להתפלל בתוך ביתך, התפלל על מיטתך, ואם אין אתה יכול להתפלל על מיטתך, הרהר בלבך. הדא הוא דכתיב: "אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו". מהו "ודומו"? - אמר רבי יודן: ובלבד שתידום מאותה עברה שבידך.

מי שכפיו טהורות - תפילתו טהורה בשמות רבה כב,ג נאמר: "על לא חמס בכפי ותפילתי זכה" (איוב טז,יז) - וכי יש תפילה עכורה?! אלא כל מי שידיו מלוכלכות בגזל, הוא קורא להקב"ה ואינו עונה אותו, למה? שתפילתו בעבירה. אבל איוב, שלא היה בעמלו גזל, היתה תפילתו זכה, לכך אומר: "על לא חמס בכפי" - לפי שאין עוול בכפי ובעמלי, תפילתי זכה.

מי השילוח ומי בראשית השילוח הוא ברכת מים בעיר דוד בירושלים. אל השילוח זרמו מי עין גיחון לאורך נקבה (מנהרה). חזקיהו המלך סתם את מוצא מימי גיחון העליון, והוליכם דרך מנהרה שחצב לברכה שעשה (דברי הימים ב לב,ל).

בבמדבר רבה יח,כא ובמדרש תנחומא פרשת 'קורח' סימן יב נאמר: מניין למקוה שצריך ארבעים סאה? - דכתיב: "מי השילוח ההולכים לאט" (ישעיהו ח) - "לאט" בגימטרייה ארבעים. ובפסיקתא דרב כהנא ו,ב ובפסיקתא רבתי פרשה טז נאמר: "יען כי מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט" (ישעיהו ח) - מהו "לאט"? - בר קפרא אמר: חיזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו לאט, אלא זה חזקיהו מלך יהודה שהיה מטהר את ישראל במקוה של ארבעים סאה, מנין "לאט".

ובפרקי דרבי אליעזר פרק כ נאמר: באחד בשבת נכנס אדם (הראשון) במימי גיחון העליון, עד שהמים הגיעו עד צוארו, והיה מתענה שבע שבתות ימים עד שנעשה גופו כמין ירוקה, ואמר אדם לפני הקב"ה: ריבון כל העולמים, העבר נא חטאתי מעלי וקבל את תשובתי וילמדו כל הדורות שיש תשובה. מה עשה הקב"ה? - פשט את יד ימינו וקיבל את תשובתו והעביר את חטאתו מעליו.

הרי שמי השילוח / הגיחון מיוחדים לטהרה עוד מימי אדם הראשון.

מי בראשית הם המים שכיסו את כל הארץ במעשה בראשית, ואחר כך נקוו בימים.

אדם הטובל ושרץ בידו, אפילו טובל במקוה של מי השילוח, או במי בראשית שהם מים רבים, אינו טהור. אבל אם השליך את השרץ מידו, אפילו טובל במקוה סתם של ארבעים סאה שהם מים מועטים, טהור. הרי שאין טהרתו של אדם תלויה באיכות המים (מי השילוח) או בכמותם (מי בראשית), אלא במעשיו של אדם בלבד. • • • דרש רבי תנחום בר עילאי (לפני הציבור): "ויכנעו שרי ישראל והמלך (רחבעם) ויאמרו צדיק יי', ובראות יי' כי נכנעו היה דבר יי' אל שמעיה (הנביא) לאמר נכנעו לא אשחיתם**"** (דברי הימים ב יב,ו-ז) – כשעלה שישק מלך מצרים למלחמה על ירושלים, אמר שמעיה הנביא דברי תוכחה למלך ולשרים, והם שבו מדרכיהם הרעות וקיבלו עליהם את עול מצוות ה', וה' לא השמיד אותם. ודייק רבי תנחום בר עילאי: 'נתענו' אין כתיב כאן – אין כתוב כאן**, אלא** כתוב כאן "נכנעו לא אשחיתם" – שלא ראה ה' את תעניתם, אלא ראה את כניעתם, ולכן לא השמיד אותם. מכאן שאין התענית מועילה אלא תשובה**.**

דרשת רבי תנחום בר עילאי היא מעין האמור במשנה: הזקן שבהם אומר לפניהם דברי כיבושים: אחינו, לא נאמר באנשי נינוה "וירא האלוהים את שקם ואת תעניתם", אלא: "וירא האלוהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה". • • • דרש רבי יאשיה (לפני הציבור): "התקוששו וקושו" (צפניה ב,א) – הנביא קרא לישראל לחזור בתשובה. ודרש רבי יאשיה: אם נרצה לקשט (לבדוק, לתקן) אחרים, נתקושש גרמן עד דלא נקושש חורנין – נתקשט את עצמנו (נבדוק ונתקן את עצמנו תחילה) עד שלא נקשט אחרים (קודם שנבדוק ונתקן אחרים). 'התקוששו' הוא ציווי בבנין התפעל מן השורש ק,ש,ש. 'קושו' הוא ציווי בבנין קל מן אותו שורש**. בגין דאית הכא בני נש דאמרין עלי לישן ביש גבי רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) – משום שיש כאן בני אדם שאומרים עלי לשון הרע (רכילות, דברי גנאי) לרבי יוחנן**, אלא כל עמא לדינה** – אלא כל העם לדין (אין עצה אלא שיבואו הכל למשפט על שאמרו עלי לשון הרע). אמרין – אומרים (המספרים מעשה זה): הוה (הוו) תמן – היו שם רבי חייה (בר אבא) ורבי איסי (רבי אסי) ורבי אימי (רבי אמי), וקמון ואזלון לון – ועמדו והלכו להם**.**

רבי יאשיה התכוון בדבריו לרבי חייא ולרבי אסי ולרבי אמי, שאמרו עליו לשון הרע לרבי יוחנן, ומשום כבודם לא הזכירם רבי יאשיה במפורש אלא נקט: "אית הכא בני נש", וכן: "כל עמא". רבי חייא ורבי אסי ורבי אמי הבינו שרבי יאשיה התכוון בדבריו להם, ולא רצו להשיב על דבריו אלא הלכו משם במחאה על דבריו.

בירושלמי ראש השנה ב,ו וסנהדרין א,ב אמרו: רבי בא בר זבדא פתח (פותח את הדיון או את הדרשה בבית המדרש), רבי חייא ורבי יסא ורבי אימי חתמין (חותמים, מסיימים). במעשה המובא כאן היה רבי אבא בר זבדא הפותח, ואפשר שרבי חייא ורבי אסי ורבי אמי היו החותמים, ודרש רבי יאשיה שרבי חייא ורבי אסי ורבי אמי יקשטו ויתקנו את עצמם תחילה ואחר כך יקשטו ויתקנו אחרים בדרשתם לפני הציבור.

בבבלי (בכמה מקומות) אמרו: "התקוששו (רשב"ם בבא בתרא ס,ב: הסר קש מבין עיניך תחילה, כלומר, קשוט עצמך) וקושו" (צפניה ב) - אמר ריש לקיש: קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים.

בבבלי תענית ז,ב אמרו: אמר רבי שמעון בן פזי: אין הגשמים נעצרים אלא בשביל מספרי לשון הרע. אפשר שרבי יאשיה אמר לחבריו לתקן את חטא לשון הרע, משום שבגללו נעצרו הגשמים שהיו מתענים עליהם.

בדרשותיהם הדגישו שלושת החכמים, כל אחד בדרכו, שהדבר החשוב אינו נוהגי התענית אלא התנהגותם של האנשים. רבי אבא בר זבדא העלה קושי פרשני בפסוק. פתרון הפסוק עוסק בענינו של יום התענית. רבי תנחום בר עילאי הבחין בניסוח מקראי המכוון לכוונת הלב ולא למעשה החיצוני. הוא הביא דוגמה מהמקרא לתגובת השומעים לדברי הכיבושים שנאמרו. ואילו רבי יאשיה הוקיע את תלמידי החכמים עצמם על התנהגותם.

"בגין... אלא..." בירושלמי עבודה זרה ד,א אמרו: רבי שמעון ברבי הוה ליה מרקוליס (אליל רומאי) גו חקלא (שדה). אתא גביה בורגנרה (בעל תחנת דרכים), אמר ליה: בגין דשמעית דארכונא (מושל) בעי מיעבור הכא למחר, אלא בחייך דאת מרים אילין כיפייא (אבנים)... ובפסיקתא דרב כהנא ז,ז ובפסיקתא רבתי פרשה יז נאמר: נתכנסו כל הבכורות אצל אבותיהם, אמרו להם: בגין דאמר משה "ומת כל בכור בארץ מצרים" (שמות יא,ה), וכל מה דאמר על הלין עמא אתא עליהון, אלא איתון ונפיק אלין עברייא מביננא, ואי לא, הלין עמא מייתין (וכל מה שאמר משה על העם הזה בא עליהם, אלא בואו ונוציא את העברים הללו מבינינו, ואם לאו, העם הזה ימות)... הלכו להם אצל פרעה, אמרו לו: בגין דאמר משה "ומת כל בכור בארץ מצרים", וכל מה דאמר על הלין עמא אתא עליהון, אלא קום ואפיק אלין עברייא מביננא, ואי לא, הלין עמא מייתין... • • • בדברי הימים ב ז,יג-יד אמר ה' לשלמה: "הן (אם) אעצור השמים ולא יהיה מטר, והן אצוה על חגב לאכול הארץ, ואם אשלח דֶבֶר בעמי. וייכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו ויבקשו פני וישובו מדרכיהם הרעים, ואני אשמע מן השמים ואסלח לחטאתם וארפא את ארצם".

ואומרים: אמר רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני): שלשה דברים מבטלין את הגזירה הקשה – שגזר ה' על ישראל, כגון עצירת גשמים או ארבה או דבר**, ואלו הן: תפילה וצדקה** (נדבה לעני) ותשובה (חזרה מהדרך הרעה) – שאם עשו ישראל את שלושת הדברים, ה' מבטל את הגזרה הקשה**. ושלשתן** נאמרו בפסוק אחד: "ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו ויבקשו פניי וישובו מדרכיהם הרעים**"** (דברי הימים ב ז,יד). "ויתפללו" - זו תפילה; "ויבקשו פניי" (שם) - זו צדקה – שייתנו צדקה קודם שיתפללו לפני ה', כמה דאת אמר – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): "אני בצדק אחזה פניך" (תהילים יז,טו) – בזכות צדקה אזכה לראות את פני ה', ולכן ייתן אדם צדקה קודם שיתפלל**; "וישובו מדרכיהם הרעים" - זו תשובה. אם עשו כן** – אם עשו את שלושתם**, מה כתיב תמן?** – מה כתוב שם (בהמשך הפסוק)? - "ואני אשמע מן השמים ואסלח לחטאתם וארפא את ארצם" – אז יבטל ה' את הגזרה שגזר עליהם**.**

ומספרים: רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) דרש הדא דרבי לעזר כל שעה בתעניתא – דרש (לפני הציבור) את זו (המימרה) של רבי אלעזר כל פעם בתענית (ברחובה של עיר), משום שבתענית ציבור עשו את שלושת הדברים הללו, כדי לבטל את הצרה שהיו מתענים עליה, שכן בתענית ציבור היתה נהוגה תפילה מיוחדת והיו רגילים לחלק צדקה והיו עושים תשובה**.**

גם רבי אלעזר אמר את דבריו בדרשה בתענית ציבור.

בירושלמי סנהדרין י,ב אמרו, שתפילה וצדקה ותשובה מצילים מחלומות קשים ומחזיונות קשים.

בבראשית רבה מד,יב נאמר: רבי יודן בשם רבי לעזר: שלושה דברים מבטלים את הגזרה, ואלו הם: תפילה וצדקה ותשובה, ושלושתם בפסוק אחד: "וייכנעו עמי אשר נקרא שמי עליו ויתפללו" (דברי הימים ב ז,יד) - הרי תפילה, "ויבקשו פני" (שם) - הרי צדקה, היך דאת אמר: "אני בצדק אחזה פניך" (תהלים יז,טו), "וישובו מדרכיהם הרעים" (דברי הימים שם) - הרי תשובה, ואחר כך "אסלח לחטאתם" (שם). רבי חונא בשם רבי יוסי: אף שינוי השם ומעשה טוב, שינוי השם מאברהם ושרה, מעשה טוב מאנשי נינוה, שנאמר: "וירא האלוהים את מעשיהם כי שבו" וגו' (יונה ג,י). ויש אומרים: אף שינוי מקום, שנאמר: "ויאמר י"י אל אברם לך לך" (בראשית יב,א). רבי מנא אמר: אף תענית, שנאמר: "יענך י"י ביום צרה" (תהילים כ,ב).

ובפסיקתא דרב כהנא כח,ג נאמר: רבי יודן בשם רבי לעזר: שלושה הם שמבטלים את הגזרה, ואלו הם: התפילה והצדקה והתשובה. ושלושתם בפסוק אחד: "וייכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו ויבקשו פני וישבו מדרכיהם הרעים ואני אשמע מן השמים ואסלח לחטאתם וארפא את ארצם" (דברי הימים ב ז,יד). "ויתפללו" - זו תפילה; "ויבקשו פני" - זו צדקה, דכתיב: "אני בצדק אחזה פניך" (תהילים יז,טו); "וישובו מדרכיהם הרעים" (דברי הימים שם) - זו תשובה. מה כתיב תמן: "ואני אשמע מן השמים ואסלח לחטאתם" (שם). רבי חונא בשם רבי יוסי: אף שינוי השם ושינוי מעשה. שינוי השם מאבינו אברהם - "ולא ייקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם" (בראשית יז,ה), אברם לא מוליד, אברהם מוליד; ודכוותיה: "שרי אשתך" (בראשית יז,טו), שרי לא ילדה, שרה ילדה. שינוי מעשה מאנשי נינוה - "וירא האלוהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה" (יונה ג,י). ויש אומרים: אף שינוי מקום מאבינו אברהם - "ויאמר י"י אל אברם לך לך מארצך וממולדתך" (בראשית יב,א), והדר: "ואעשך לגוי גדול" (בראשית יב,ב). רבי מנא אומר: אף התענית, דכתיב: "יענך י"י ביום צרה" (תהילים כ,ב).

ובמדרש זוטא - קהלת ה,ו נאמר: אמר רבי יהודה בשם רבי אלעזר: שלושה דברים מבטלים גזרות רעות וקשות. ואלו הם: תפילה ותשובה וצדקה, ושלושתם כתובים בפסוק אחד: "וייכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו ויבקשו פני וישובו מדרכיהם הרעים" (דברי הימים ב ז,יד). "ויתפללו" זו תפילה, "ויבקשו פני" זו צדקה, "וישובו מדרכיהם הרעים" זו תשובה. אם עשו כן, מה כתיב תמן: "ואני אשמע מן השמים ואסלח לחטאתם וארפא את ארצם" (שם). רבי אמי אמר: אף התענית, שנאמר: "יענך ה' ביום צרה" (תהילים כ,ב). רבי אחא אמר: אף שינוי השם ושינוי מעשה ושינוי מקום.

ובבבלי ראש השנה טז,ב אמרו: אמר רבי יצחק: ארבעה דברים מקרעים גזר דינו של אדם, אלו הם: צדקה, צעקה (תפילה), שינוי השם, ושינוי מעשה (תשובה. רש"י: ששב מרעתו).

צדקה רבי אלעזר אמר כמה מאמרים על מעלת הצדקה. בבבלי סוכה מט,ב אמרו: אמר רבי אלעזר: גדול העושה צדקה יותר מכל הקורבנות. ובבבלי בבא בתרא ט,ב אמרו: רבי אלעזר אמר: צדקה - כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. ושם אמרו: אמר רבי אלעזר: גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבנו, דאילו במשה רבנו כתיב: "כי יגורתי מפני האף והחמה" (דברים ט), ואילו בעושה צדקה כתיב: "מתן בסתר יכפה אף, ושוחד בחיק (רש"י: העושה צדקה בסתר) חמה עזה (רש"י: יכפה חמה עזה)" (משלי כא).

צדקה בתענית בבבלי ברכות ו,ב אמרו: אגרא דתעניתא - צדקתא (רש"י: שנותנים צדקה לערב לפרנסת העניים שהתענו היום). ובבבלי סנהדרין לה,א אמרו: אמר רבי אלעזר: כל תענית שמלינים בה צדקה - כאילו שופכים דמים (רש"י: רגילים היו לחלק צדקה בליל תענית, והיו עיני העניים נשואות לכך, ואם ילינוה נמצאו עניים רעבים, שנשענו על כך. רמ"ה: רגילים היו לחלק צדקה ביום תענית, כדאמרינן בברכות ו,ב: אגרא דתעניתא - צדקתא, וקאמרינן השתא דכל תענית שמלינים בה צדקה ואין מחלקים אותה לעניים בו ביום - הרי הם כאילו שופכים דמים, לפי שעניים נשענים עליה ואין מבקשים מזונות ממקום אחר, ונמצאו לנים בתעניתם ומתים ברעב). והני מילי - בריפתא ובתמרי (רש"י ורמ"ה: שהם דברים מוכנים לאכילה, ועניים סומכים עליהם), אבל זוזי וחיטי ושערי - לית לן בה (רש"י: לא נשענו העניים עליהם לאותו הלילה, ולית לן בה עד למחר).

דברי רבי אלעזר על הצדקה שנאמרו בדרשה בתענית, כמו שאמרו בירושלמי כאן, מכוונים למה שאמר הוא עצמו בבבלי, שתכלית התענית היא הצדקה שמחלקים ביום התענית או בלילה שלאחריה.

נתינת צדקה לעניים כחלק מן התענית אינה מוזכרת במסורות התנאים, אך דברי האמוראים מצביעים על היותה חלק מכריע של יום תענית הציבור. בבראשית רבה לג,ג ובויקרא רבה לד,יד מסופר שרבי תנחומא הורה לציבור בתענית לחלק צדקה לעניים, כי הוא ראה את נתינת הצדקה כגורם שיוריד גשמים. בבבלי מגילה כז,א מסופר שנתנו צדקה לעניים בתענית שגזר רב הונא. נתינת צדקה אינה רק קיום מצוה אלא גם מבטאת רגישות למצוקת הזולת וערבות הדדית.

בבבלי ברכות לב,ב אמרו: אמר רבי אלעזר: גדולה תענית יותר מן הצדקה. מה טעם? - זה בגופו וזה בממונו.

מימרה זו של רבי אלעזר אינה סותרת את המימרות לעיל, משום שהכוונה במימרה זו שתענית לבד גדולה יותר מצדקה לבד, אבל תענית שיש בה צדקה גדולה יותר מתענית שאין בה צדקה.

תפילה רבי אלעזר אמר כמה מאמרים על מעלת התפילה. בבבלי ברכות לב,ב אמרו: אמר רבי אלעזר: גדולה תפילה יותר ממעשים טובים. ושם אמרו: אמר רבי אלעזר: גדולה תפילה יותר מן הקורבנות. ובבבלי סוכה יד,א אמרו: אמר רבי אלעזר: למה נמשלה תפילתם של צדיקים כעתר (קלשון)? (רש"י: דכתיב: "ויעתר יצחק לה'" (בראשית כה); "וייעתר לו ה'" (שם)) - לומר לך, מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפילתם של צדיקים מהפכת מידותיו של הקב"ה ממידת רגזנות למידת רחמנות. ובשמות רבה כא,ד אמרו: "שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו" (תהילים סה) - אמר רבי יהודה בר שלום בשם רבי אלעזר: בשר ודם, אם בא עני לומר דבר לפניו - אינו שומע הימנו, אם בא עשיר לומר דבר - מיד הוא שומע ומקבלו, אבל הקב"ה אינו כן, אלא הכל שווים לפניו בתפילה, הנשים והעבדים והעניים והעשירים.

בבבלי ברכות לב,ב אמרו: אמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר: "גם כי אזעק ואשווע שתם תפילתי" (איכה ג), ואף על פי ששערי תפילה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר: "שמעה תפילתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש" (תהילים לט).

מימרה זו של רבי אלעזר אינה סותרת את המימרות שלו לעיל, משום שאפשר לומר, שמימרה זו נאמרה ביחיד (כלשון הכתובים שהובאו במימרה זו), שאין תפילה לבד של יחיד מתקבלת אלא אם כן יש עימה דמעה, אבל תפילה של רבים (כגון התפילה בתענית האמורה בירושלמי כאן) מתקבלת לעולם.

צדקה קודם תפילה בבבלי בבא בתרא י,א אמרו: ...אדם נותן פרוטה לעני - זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר: "אני בצדק אחזה פניך" (תהילים יז). רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, אמר, כתיב: אני בצדק אחזה פניך (רש"י: "אני בצדק" תחילה, ואחר כך "אחזה פניך" בתפילה).

תשובה תשובה של רבים מתקבלת על ידי הקב"ה אפילו לאחר גזר דין, ואף על פי שנחתם - נקרע, מה שאין כן תשובה של יחיד (ראה בבלי ראש השנה יז,ב-יח,א). רבי אלעזר שאמר כאן, שתשובה מבטלת את הגזרה הקשה, אמר כן בתשובה של רבים.

רבי חגי על תפילה בתענית בויקרא רבה ג,ב נאמר: "כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני" וגו' (תהילים כב,כה) - בנוהג שבעולם, שני בני אדם נכנסים אצל הדיין, אחד עני ואחד עשיר, אל מי הדיין הופך פניו? לא אל העשיר?! ברם הכא: "ולא הסתיר פניו ממנו ובשוועו אליו שמע" (שם). רבי חגי גזר תעניתא (על עצירת גשמים), נחית מיטרא, אמר: לאו משום דאנא כדאי (לא מפני שאני ראוי לכך נשמעה תפילתי), אלא משום דכתיב: "כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני". ובמדרש תהילים כב,ל נאמר: "כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני" - בנוהג שבעולם, שני בני אדם נכנסים אצל הדיין, אחד עני ואחד עשיר, למי הדיין מכיר פנים? הלא לעשיר, ברם הכא: "לא בזה ולא שיקץ ענות עני". בנוהג שבעולם, שני בני אדם נכנסים לדין, עני ועשיר, למי הדיין מהפך פניו? הלא לעשיר, ברם הכא: "ולא הסתיר פניו ממנו". בנוהג שבעולם, עני ועשיר נכנסים לדין, למי הדיין נזקק לשמוע? הלא לעשיר, ברם הכא: "ובשוועו אליו שמע". רבי חגי גזר תעניתא, נחית מיטרא, אמר: לא מפני שאני כדאי, אלא "כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני".

המאמר במדרשים האלה הוא מעין דברי רבי אלעזר בשמות רבה לעיל. במדרשים האלה מסופר על מה שאמר רבי חגי בתענית על תפילה, כמו שמסופר בירושלמי כאן. • • • כיון שהביאו מימרה שאמר רבי אלעזר, שגזרה קשה בטלה, מביאים חמישה פתגמים ומאמרים שאמר רבי אלעזר, שענינם הוא שה' גוזר בראשית השנה כמה גשמים ירדו באותה השנה, והגזרה עשויה להשתנות באחרית השנה, הכל לפי מעשיהם של ישראל. הפתגמים והמאמרים שמביאים קשורים לכתובים שנאמרו בענין השגחת ה' על ארץ ישראל: "והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא,יא-יב).

אמר רבי לעזר: סוף שתא כשתא – סוף השנה כמו השנה. שאם בשל מעשיהם הרעים של ישראל גזר ה' בראש השנה שתהיה השנה רעה, ואחר כך באותה השנה חזרו בהם ישראל לטובה, ה' משנה בסוף השנה את גזר הדין לטובה, ואם בשל מעשיהם הטובים של ישראל גזר ה' בראש השנה שתהיה השנה טובה, ואחר כך באותה השנה חזרו בהם ישראל לרעה, ה' משנה בסוף השנה את גזר הדין לרעה**.**

מן עפר קייטא לסיתוא – מן עפר הקיץ (ימי החמה) לחורף (ימי הגשמים). שיש לתת מעפר הארץ בתבואה ובפירות שאוספים בקיץ, כדי להעמיד (לקיים) אותם בחורף שלא יירקבו**.**

בבראשית רבה צ,ה נאמר: "אוכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה" - רבי נחמיה אמר: עירב בהם עפר וקטמית (אפר), דברים שמעמידים פירות ("אשר סביבותיה" היינו העפר שסביב האוכל נתן בו שלא יירקב).

בספרי דברים פסקה מ ובמדרש תנאים לדברים יא,יב נאמר: כתוב אחד אומר: "תמיד עיני ה' אלוהיך בה" (דמשמע הבטה לטובה), וכתוב אחד אומר: "המביט לארץ ותרעד" (תהילים קד,לב) (דמשמע הבטה לרעה), כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? - לענין טובה הוא אומר: "תמיד עיני ה' אלוהיך בה", לענין רעה הוא אומר: "המביט לארץ ותרעד". לענין טובה כיצד? - הרי שהיו ישראל רשעים בראש השנה ונגזרו עליהם גשמים מועטים, וחזרו בהם. להוסיף עליהם - אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, אלא "תמיד עיני ה' אלוהיך בה", הקב"ה מורידם בזמנם ומשלח בהם את הברכה, ומורידם על הארץ שהיא צריכה להם על הצמחים ועל האילנות ועל הזרעים. לענין רעה כיצד? - הרי שהיו צדיקים בראש השנה ונגזרו עליהם גשמים מרובים, וחזרו בהם. לפחות מהם - אי אפשר, אלא "המביט לארץ ותרעד", הקב"ה מורידם שלא בזמנם ושולח בהם את המארה, ומורידם על הארץ שאינה צריכה להם ליערים ולמדברות ולימים ולנהרות, שנאמר: "ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו" (איוב כד,יט) - מעשים רעים שעשיתם עימי בימות החמה, שלא הפרשתם תרומה ומעשרות, הם מנעו מכם את הגשמים.

ובירושלמי ראש השנה א,ג אמרו: תני רבי שמעון בן יוחי: הרי שהיו ישראל כשרים בראש השנה ונגזרו להם גשמים מרובים, ובסוף חטאו. לפחות מהם - אי אפשר. מה הקב"ה עושה? מפזרם לימים ולמדברות ולנהרות, כדי שלא תיהנה הארץ מהם. הרי שלא היו ישראל כשרים בראש השנה ונגזרו להם גשמים מעוטים, ובסוף עשו תשובה. להוסיף עליהם - אי אפשר. מה הקב"ה עושה? מורידם כדי הארץ ומשיב עימהם טללים ורוחות, כדי שתיהנה הארץ מהם. "ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו" (איוב כד,יט) - עוונות שעשו ישראל בקיץ גזלו מהם מימי השלג.

ובבבלי ראש השנה יז,ב אמרו: "תמיד עיני ה' אלוהיך בה" וגו' (דברים יא) - עיתים לטובה ועיתים לרעה (רש"י: פעמים שהעיתים הנתונים לסוף השנה לטובה הוא לה, להקל עליה מן הפורענות שגזרו עליה בראש השנה, ופעמים שהוא לרעה, לפחות מן הטובה שפסקו לה). עיתים לטובה כיצד? - הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בראש השנה, ופסקו להם גשמים מועטים, לסוף חזרו בהם. להוסיף עליהם - אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. אלא הקב"ה מורידם בזמנם על הארץ שצריכה להם (רש"י: על השדות ועל הכרמים ועל הגנות), הכל לפי הארץ. עיתים לרעה כיצד? - הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים בראש השנה, ופסקו להם גשמים מרובים, לסוף חזרו בהם. לפחות מהם - אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. אלא הקב"ה מורידם שלא בזמנם (רש"י: לפני הזריעה) על הארץ שאינה צריכה להם (רש"י: ביערות ובמדברות).

בבבלי שם אמרו, שתשובה של רבים מתקבלת על ידי הקב"ה אפילו לאחר גזר דין, וגזר הדין נקרע. והביאו ברייתא זו ושאלו: לטובה (כשחזרו בהם ישראל לטובה) מיהא ליקרע לגזר דינייהו (שפסקו להם גשמים מועטים) ולוסיף להו! והשיבו: שאני התם דאפשר בהכי (להורידם בזמנם על הארץ שצריכה להם, ואין צריך לקרוע את גזר הדין).

ובבבלי תענית ז,ב אמרו: אמר רב חסדא: אין הגשמים נעצרים אלא בשביל ביטול תרומות ומעשרות, שנאמר: "ציה גם חום יגזלו מימי שלג" (איוב כד). מאי משמע? - תנא דבי רבי ישמעאל: בשביל דברים שציויתי אתכם (רש"י: "ציה" דריש לשון ציווי) בימות החמה (רש"י: תרומות ומעשרות) ולא עשיתם, יגזלו מכם מימי שלג (רש"י: המטר) בימות הגשמים.

הפתגם "סוף שתא כשתא" בא ללמד את מה שנאמר בברייתא שבמקורות שהובאו. הפתגם "מן עפר קייטא לסיתוא" הוא משל, שבא ללמד, שאם יפרישו תרומה ומעשרות בימות החמה, ירדו להם גשמים בימות הגשמים. הפתגם "סוף שתא כשתא" והפתגם "מן עפר קייטא לסיתוא" קשורים יחד, כמו שנאמר בברייתא שבמקורות שהובאו.

נפח צפונה יצף לבניך – נשבה רוח צפונית - אוי לבנים שלך. שרוח צפונית מביאה יובש ומונעת את הגשם וגורמת בצורת ורעב**.**

במשלי כה,כג נאמר: "רוּחַ צָפוֹן תְּחוֹלֵל (תמנע ותעצור) גָּשֶׁם".

בספרי דברים פסקה שו ובמדרש תנאים לדברים לב,ב נאמר: רוח צפונית עושה את הרקיע נקי כזהב (שהיא מפזרת את העננים ומטהרת את השמים ומגלה את אור השמש המזהיר כזהב). ושם נאמר: רוח צפונית - יפה בימות החמה וקשה בימות הגשמים (שהיא מקררת את האויר, ולכן בימי הקור קשה, ובימות החמה מביאה נחת מן החום).

ובבבלי בבא בתרא כה,ב אמרו: אמר רב חסדא, מאי דכתיב: "מצפון זהב יאתה" (איוב לז) - זו רוח צפונית שמזלת את הזהב.

רוח צפונית באה מן היבשה שמצפון לארץ ישראל, והיא מביאה אויר יבש וקר וממעטת את הגשמים וגורמת בצורת. בגלל הבצורת מחירי התבואות עולים, ובשל עליית מחירי התבואות יורד מחיר הזהב והוא נעשה זול יותר.

בבבלי תענית ז,ב אמרו: אמר רבי שמעון בן פזי: אין הגשמים נעצרים אלא בשביל מספרי לשון הרע, שנאמר: "רוח צפון תחולל (רש"י: תבטל, כמו: "לא יחל דברו" (במדבר ל)) גשם ופנים נזעמים לשון סתר (תוספות: בשביל "לשון סתר" - לשון הרע, רוח צפון תבטל גשם)" (משלי כה).

הרי שבגלל מספרי לשון הרע, רוח צפונית נושבת והגשמים נעצרים.

הפתגם "מן עפר קייטא לסיתוא" בא ללמד, שהגשמים נעצרים בשביל ביטול תרומות ומעשרות. הפתגם "נפח צפונה יצף לבניך" בא ללמד, שהגשמים נעצרים בשביל מספרי לשון הרע. שתי המימרות על הגשמים שנעצרים נאמרו בבבלי בסמוך זו לזו, כמו שבירושלמי נאמרו בסמוך זה לזה שני הפתגמים המקבילים לשתי המימרות.

יצף ל... (קריאת צער) בבראשית רבה נו,ד נאמר: בא לו (סמאל) אצל יצחק, אמר לו: מה ברא דעלובתא (מה זה בן שרה העלובה), הולך הוא (אביך) לשוחטך. ...אמר ליה (אברהם ליצחק): יצף לההוא (סמאל), דיגער ביה (שיגער בו הקב"ה)...

יצף - דואג, חושש; יצפא - דאגה, חשש בפסיקתא רבתי פרשה מ נאמר: עם שיצחק מהלך עם אביו, מה עשה השטן? בא ועמד לו לימינו של יצחק, אמר לו: הא עלוב בנה של עלובה, כמה תעניות נתענית אימך וכמה תפילות נתפללה עד שלא באת לה, והזקן הזה נשתטה מזקנותו והולך לשוחטך. מיד הפך יצחק פניו אל אביו, אמר לו: אבא, ראה מה אמר לי האיש הזה. אמר: הוא בא ליצף לך (להדאיג אותך)... ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'וירא' סימן מו נאמר: עם שהם הולכים, בא השטן מימינו של יצחק ואמר: אי עלוב בנה של עלובה, כמה תעניות נתענית אימך עד שתבוא, והזקן נשתטה בזקנותו והרי הוא הולך לשחוט אותך. חזר יצחק ואמר לאביו: ראה מה זה אומר לי. אמר לו: הוא בא ליצף אותך, אבל הקב"ה אל יצף לנו, שנאמר: "אלוהים יראה לו השה לעולה" (בראשית כב,ח).

כל שנה שאין מתריעין עליה בראשונה (במסירה מהגניזה: בראשה) – כל שנה שאין מתענים ומריעים בה בתחילתה**, סוף שמתריעין** (במסירה מהגניזה: שמתענין) עליה בסופה – היא (השנה) עתידה שיתענו ויריעו בה באחריתה, שיבואו עליהם צרות בסוף השנה, ויצטרכו לגזור תענית על הציבור בגלל הצרות, ויריעו בשופרות. ומכלל לאו אתה שומע הן, שכל שנה שמתריעים עליה בראשה, שבאו עליהם צרות בתחילת השנה, ונצטרכו לגזור תענית על הציבור בגלל הצרות, והריעו בשופרות, אין מתריעים עליה בסופה, שתהיה להם שנה טובה**.**

בבבלי ראש השנה טז,ב אמרו: אמר רבי יצחק: כל שנה שאין תוקעים בתחילתה - מריעים לה (עושים לה רע) בסופה. ואמר רבי יצחק: כל שנה שרשה (ענייה, שיש בה צרות) בתחילתה - מתעשרת בסופה, שנאמר: "מראשית השנה" (דברים יא) - "מרשית" כתיב (לשון 'רש'), "ועד אחרית" - מכלל דיש לה אחרית (תקוה ותוחלת).

ובירושלמי ראש השנה א,ג אמרו: כתיב: "תמיד עיני יי' אלוהיך בה מראשית השנה" - כהנא אמר: "מרשית" כתיב, "ועד אחרית שנה" - מדוה לה בראשה ויהב לה אחרית טבה בסיפא.

ובמדרש תנאים לדברים יא,יב נאמר: "מרשית השנה" - חסר אל"ף, לומר לך: כל שנה שהיא רשה בתחילתה סופה להיות עשירה בסופה.

במקורות שהובאו נאמר: כל שנה שהיא רשה בתחילתה סופה להיות עשירה בסופה. ומכלל זה אתה שומע, שכל שנה שהיא עשירה בתחילתה סופה להיות רשה בסופה.

שנה שאין מתריעים עליה בראשה היא שנה שהיא עשירה בתחילתה, ושנה שמתריעים עליה בסופה היא שנה שהיא רשה בסופה. כמו כן, שנה שמתריעים עליה בראשה היא שנה שהיא רשה בתחילתה, ושנה שאין מתריעים עליה בסופה היא שנה שהיא עשירה בסופה. נמצא שהמימרה שבירושלמי כאן והמימרות שבמקורות שהובאו דבר אחד הן.

כל (במסירה מהגניזה: כל שנה) שאינה חסה על פירות חבירתה – כל שנה שאין צר לה להפסיד או לקלקל את הפירות של השנה שקדמה לה, בשל ריבוי הפירות**, סוף שהיא מאבדת פירותיה** – היא (השנה) עתידה שתפסיד את פירותיה שלה, ולא יהיו להם פירות**.**

מהמקורות שהובאו לעיל אתה שומע, שכל שנה שהיא עשירה בתחילתה סופה להיות רשה בסופה. המימרה שבירושלמי כאן היא מעין דבר זה. • • • אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): ורוב היין מחמיץ – ריבוי היין גורם שהיין מחמיץ (נעשה חומץ).

המימרה של רבי אחא היא מעין המימרה שלפניה. • • • ומספרים: אית הוה סבין בציפורין – היו זקנים בציפורין (העיר ציפורי שבגליל התחתון), כד הוות רביעתא קדמייתא [נחתא (מילה זו נוספה על פי מסירה מהגניזה)] – כאשר היתה רביעה (עונת גשמים) ראשונה יורדת**, הוו מריחין בעפרא וידעין מימור מיימי שתא** (במסירה מהגניזה: וידעין מה מימי שתא) – היו מריחים את העפר ויודעים לומר את מימי השנה, שלפי ריח העפר בירידת הגשמים שבתחילת השנה היו יודעים כמה גשמים יהיו יורדים באותה השנה**.**

בספרי דברים פסקה מ נאמר: "מראשית השנה ועד אחרית שנה" - מגיד שמראשית השנה נגזרו עליה כמה גשמים ירדו עליה... ובמדרש תנאים לדברים יא,יב נאמר: "מראשית השנה ועד אחרית השנה" - מראשיתה נידונה מה יהיה בסופה. מגיד הכתוב שמראש השנה נגזרו עליה כמה גשמים ירדו עליה... ובמדרש תנחומא פרשת 'מקץ' סימן א נאמר: הקב"ה קוצב לבריות כמה גשמים יורדים מראש השנה ועד סוף השנה.

מכיון שמראשית השנה נגזר כמה גשמים ירדו באותה השנה, אפשר בתחילת השנה לדעת כמה גשמים ירדו באותה השנה. • • • כיון שהביאו לעיל מימרה שאמר רבי אלעזר, שנאמרה בדרשה בתענית, מביאים להלן פסוקים מנבואת ישעיהו (נח,ג-יב) על הצום שאינו רצוי והצום הרצוי לפני ה', שאמרם רבי אלעזר בדרשה בתענית:

(ג) (העם שואלים את ה':) לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע? - (תשובה על השאלה:) הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ (גם ביום צומכם אתם מתעסקים בעסקיכם), וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ (אתם לוחצים את הפועלים או את בעלי החוב הנעצבים על ידכם). (ד) הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ (ביום הצום אתם רבים ומתקוטטים), וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע (ביום הצום אתם מכים שלא כדין), לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם (אינכם צמים כראוי ליום צום שיישמע קולכם במרום). (ה) הֲכָזֶה (המתואר בהמשך הפסוק) יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ (צום אשר אני ה' רוצה בו), יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ (וכי כדי שיהיה הצום רצוי לה' די לו לצם שיכופף את ראשו), וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ (לשכב עליו)? הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה' (יום שה' רוצה במה שאתם נוהגים בו)? (ו) הֲלוֹא זֶה (המתואר בהמשך הפסוק) צוֹם אֶבְחָרֵהוּ, פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע (להתיר את הכבלים מהאסירים שנכבלו שלא כדין), הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה (להתיר את הקישורים של המוט שבעול, שאתם שמים על המשועבדים לכם), וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים (לשחרר את העשוקים לחופש), וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. (ז) הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ (לתת חלק מלחמך לרעב), וַעֲנִיִּים מְרוּדִים (נודדים, חסרי בית) תָּבִיא בָיִת (אל ביתך), כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ (בבגדים משלך), וּמִבְּשָׂרְךָ (מאחיך, מקרובך) לֹא תִתְעַלָּם (לא תעלים עין ממצוקתו). (ח) אָז (כשתעשה את הדברים האמורים בשני הפסוקים הקודמים) יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ (כאור השמש בבוא השחר), וַאֲרֻכָתְךָ (רפואתך, העור המכסה על פצעך) מְהֵרָה תִצְמָח, וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ (בכל מקום שתלך תצליח במעשיך), כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ (ילך מאחוריך כמאסף). (ט) אָז תִּקְרָא (אל ה') וה' יַעֲנֶה (אותך), תְּשַׁוַּע (תתפלל אל ה') וְיֹאמַר הִנֵּנִי, אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה (תסלק מעל צואר המשועבדים שבקרבך את העול), שְׁלַח אֶצְבַּע (אם תסיר מתוכך שליחת אצבע - משא ומתן במרמה), וְדַבֶּר אָוֶן (אם תסיר מתוכך דיבור של מרמה). (י) וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ (תוציא לרעב מזון בנפש חפצה), וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ (תשביע את הנפש המעונה ברעב), (אז) וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם. (יא) וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד (ינחה אותך, יוליך וידריך אותך, ישמור אותך בכל מקום שתלך), וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת (במקומות צחיחים ויבשים) נַפְשֶׁךָ, וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ (יחזק), וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה (שבע מים), וּכְמוֹצָא מַיִם (מעין) אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ (לא יפסקו) מֵימָיו. (יב) וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם (ישראל יבנו את הערים החרבות זה שנים רבות), מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם (תקים שוב את יסודות הבתים שחרבו לפני דורות רבים), וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ (מתקן וסותם פרצות בחומה), מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת (משיב לקדמותן את הדרכים כדי לשבת בארץ).

הנבואה הזו נאמרה על ידי ישעיהו הנביא כהטפת מוסר ביום תענית שגזרו על צרה שבאה על הארץ. אפשר שההבטחה בסוף פסוק יא רומזת, שנאמרו הדברים בתענית על עצירת גשמים.

אמר רבי לעזר: "הכזה יהיה צום אבחרהו?" – וכי הצום המתואר בהמשך הפסוק ("לכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע") הוא הצום שה' רוצה בו?, (אלא) (מילה זו אינה בפסוק, ואין מקומה כאן אלא להלן בסמוך) "(הכזה יהיה) יום ענות אדם נפשו (אשר אבחרהו)?" (ישעיהו נח,ה) – וכי הצום המתואר בהמשך הפסוק הוא יום התענית הרצויה לה'? - אין זה צום שאני (ה') חפץ (רוצה) בו – מכיון שהם אינם מכוונים ליבם כראוי ביום הצום, כי הם עוסקים בעניני ממונם, ולא עוד אלא שבעצם יום הצום הם עושים מעשי עוול ועושק**. ואי זהו** (אלא איזהו) צום שאני חפץ בו? - "הלא זה צום אבחרהו" – הצום המתואר בהמשך הפסוק ובפסוק שלאחריו הוא הצום שה' רוצה בו - "פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה" וגו' (ישעיהו נח,ו), "הלא פרוש לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית" וגו' (ישעיהו נח,ז) – צום רצוי הוא צום שבו עושים מעשי צדקה וחסד, משחררים את המשועבדים והעשוקים, ומספקים מזון, כסות ומעון לנזקקים**. מה כתיב בתריה?** – מה כתוב אחריו? - "אז תקרא ויי' יענה" וגו' (ישעיהו נח,ט) – אם יעשו כך, יענה ה' אותם ויושיעם מצרתם, ויזכו לבנות את הארץ החרבה, והיא תהיה מבורכת במים**.**

בתוספתא תעניות א,ח שנו: סדר תעניות כיצד? - מוציאים את התיבה לרחובה של עיר... זקן שבהם אומר לפניהם דברי כיבושים: בניי, יתבייש אדם מחברו, ואל יתבייש אדם ממעשיו, מוטב יתבייש אדם מחברו, ואל יהא הוא ובניו מציבים ברעב. וכן הוא אומר: "למה צמנו ולא ראית, עינינו נפשנו ולא תדע?" (ישעיהו נח,ג), מהו משיבם? - "הן ביום צומכם" וגו' (שם), "הן לריב ומצה תצומו" וגו' (שם ד), "הכזה יהיה צום אבחרהו" וגו' (שם ה), אלא איזהו צום שאני רוצה בו? - "פתח חרצובות רשע" וגו' (שם ו).

צורת מאמרו של רבי אלעזר היא שזירה של פסוקים וחלקי פסוקים עם הערות קישור. דרך זו מתאימה למעמד של דרשה בציבור. דרשה מעין זו נמצאת כבר בתוספתא, ומשם לקח רבי אלעזר את דבריו.

המילה "אלא" בדברי רבי אלעזר אין מקומה אלא בהמשך דבריו: "אלא איזהו צום שאני חפץ בו", כמו שהוא בתוספתא. נראה שמעיקרו של דבר אמר רבי אלעזר את דברי התוספתא כמו שהם לפנינו שם, ולדברים אלה נוספו המילים: "יום ענות אדם נפשו - אין זה צום שאני חפץ בו", אלא שמילים אלה נוספו בטעות אחרי המילה "אלא" במקום לפניה.

שכרה של צדקה במדרש תנאים לדברים טו,ט נאמר: כל העושה צדקה משתכר בעשרים וארבע ברכות, ועליו מפורש בקבלה: "הלוא פרוס לרעב לחמך... אז ייבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. אז תקרא וה' יענה תשווע ויאמר הנני. וזרח בחושך אורך ואפלתך כצהרים. ונחך ה' תמיד, והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ, והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. ובנו ממך חורבות עולם מוסדי דור ודור תקומם, וקורא לך גודר פרץ משובב נתיבות לשבת. אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דיבר" (ישעיהו נח,ז-יד) - הוא מה שבירכו יצחק אביו: "וייתן לך האלוהים מטל השמים" (בראשית כז,כח).

ובויקרא רבה לד,יא ולד,טז נאמר: רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: לעולם לא תהא מצות העני (צדקה לעניים) קלה בעיניך, שמתן שכרה עשרים וארבע ברכות. מניין? - דכתיב: "הלוא פרוס לרעב לחמך" עד "אז תתענג על י"י" (ישעיהו נח,ז-יד). "אז תתענג על י"י" - הרי ארבע עשרה (עד כאן נמנו בפסוקי ישעיהו ארבע עשרה ברכות), ואילין עשרתי חורנייתא הן אינון (ואלו עשרת הברכות האחרות היכן הן)? - גבי יעקב, דכתיב ביה: "והאכלתיך נחלת יעקב אביך" וגו' (שם יד) (הן עשר הברכות שקיבל יעקב מאביו לפני מותו), ואלו הן: "ויתן לך האלוהים" וגו', "יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים" וגו' (בראשית כז,כח-כט).

בנתינת צדקה יש עשרים וארבע ברכות, ובתפילת תעניות יש עשרים וארבע ברכות. • • •

אמר רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כתיב – כתוב**: "ואד יעלה מן הארץ** והשקה את כל פני האדמה**"** (בראשית ב,ו) - עלה שבר מלמטן (מלמטה) – אם עלה קול זעקתם ותרועתם של ישראל על הצרה שבאה עליהם (-"ואד יעלה מן הארץ", ודורש "אד" לשון איד - צרה, אסון. 'שבר' משמעו: אסון גדול, וגם קול שבור), מיד הגשמים יורדין (במסירה מהגניזה נוסף: מלמעלן (מלמעלה)) – ה' מוריד להם גשמים מן השמים (-"והשקה (ה') את כל פני האדמה"), שמבטל את הגזרה שגזר עליהם שלא ירדו גשמים**.**

אמר רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): כתיב – כתוב**: "יערף כמטר לקחי"** (דברים לב,ב) - כפי (צריך לומר כמו במסירה מהגניזה: כפו) עורפן לתשובה – אם כפפו ישראל את עורפם ונכנעו, שעשו תשובה (דורש "יערוף" לשון עורף), מיד הגשמים יורדין – ה' מוריד להם גשמים (-"יערוף" = ירעף (בהיפוך אותיות) - יטפטף, ייזול), שמבטל את הגזרה שגזר עליהם שלא ירדו גשמים (הכתוב היה צריך לומר 'ירעף', ומכיון שנאמר 'יערוף', דרש: אם יערוף - ירעף כמטר).

בבראשית רבה יג,יד נאמר: אמר רבי ברכיה: עלה שבר מן הארץ, מיד "והשקה את כל פני האדמה". היא דעתיה דרבי ברכיה, דאמר רבי ברכיה: "יערוף כמטר לקחי" (דברים לב,ב) - שברו בריות את עורפן, מיד המטר יורד. רבי מנחמא בשם רבי אבין: בארעא ברייתא קארן ליה עמא תבירי קדל (בחוץ לארץ קוראים לו עם שבורי עורף), שהם שוברים עורפם ומיד המטר יורד.

הגויים מקללים את ישראל בקללה זו: "תבירי קדל", וכסבורים הם שהיא קללה, ואינה אלא שבח (כמו שנאמר בשמות רבה מב,ט).

לא נאמר כאן שדברי רבי שמעון בן לקיש ורבי ברכיה נדרשו בתענית ציבור, אך לפי הקשר הדברים בירושלמי ותוכן הדברים נראה שהם נאמרו בדרשה בתענית. • • • כיון שהביאו מימרה שאמר רבי ברכיה, מביאים להלן פסוקים מדברי התוכחה של הנביא מיכה (ז,ג-ד) על מצבו המוסרי של העם, שפירשם רבי ברכיה בדרשה בתענית: (ג) עַל הָרַע כַּפַּיִם לְהֵיטִיב, הַשַּׂר שֹׁאֵל, וְהַשֹּׁפֵט בַּשִּׁלּוּם, וְהַגָּדוֹל דֹּבֵר הַוַּת נַפְשׁוֹ הוּא, וַיְעַבְּתוּה. (ד) טוֹבָם כְּחֵדֶק, יָשָׁר מִמְּסוּכָה, יוֹם מְצַפֶּיךָ פְּקֻדָּתְךָ בָאָה, עַתָּה תִהְיֶה מְבוּכָתָם.

מספרים: רבי ברכיה עבד תלת עשרה תעניין ולא נחת מיטרא – עשה (גזר וקיים) שלוש עשרה תעניות (על עצירת גשמים, כסדר התעניות שנאמר בפרק א) ולא ירד גשם**, ובסופה אתא גוביי** – ובסוף (בתענית האחרונה) בא ארבה**. עאל ואמר קומיהון** – נכנס (רבי ברכיה לבית הכנסת) ואמר לפניהם (לפני הציבור): אחינן – אחינו**, חמון מה דאנן עבדין** – ראו מה שאנו עושים**, לא דא היא דנבייא מקנתר לן** (=לון) – וכי לא זאת היא מה שהנביא מקנטר (מוכיח) אותם**: "על הרע כפים להיטיב"** (מיכה ז,ג) - מריעין זה לזה בכפינו (במסירה מהגניזה: בכפים) ומבקשין טובה – הם מבקשים שייטיב ה' להם בגלל שעשו רע איש לחברו בידיהם (שוחד וגזל); "השר שואל" - איכן (היכן) הוא השוחד ליקח? – השר שואל ומבקש שוחד כדי להטות דין**; "והשופט בשילום" - שלם לי ואשלם לך** – השופט שגזל אומר לחברו השופט שדן את דינו: שלם לי טובה, שתזכה אותי בדיני היום, ואני אשלם לך טובה, שאזכה אותך בדינך מחר, כשיבוא דינך לפני**. "והגדול דובר הוות נפשו הוא** – הגדול (השופט) חורץ את הדין כפי תאוותו ורצון נפשו, ולא כפי האמת, ויעבתוה" – עבדוה (במסירה מהגניזה: עבדונה) עביא – (השר, השופט והגדול) עשו אותה (את הטית הדין) עבה**, עבדוה** (עבדונה) קליעה דחובין – עשו אותה (את הטית הדין) קליעה (דבר קלוע - שזור, מפותל) של חטאים ("ויעבתוה" נדרש מדרש כפול: עבות = קליעה; עב = חב), ומַן פסק לה – ומי כורת וגוזר אותה (את הקליעה)? – שאין מי שמפסיק את הטית הדין**;** שהלא אפילו "טובם כחדק" (שם ד) - טבא דבהון כאילין חידקיא – הטוב שבהם הוא כמו אלה הקוצים (המשמשים לגדרות, שטובים לבעלי הגדרות, אבל הם רעים לאחרים, כך הטוב שבהם הוא טוב לעצמו, אך רע לבריות); "ישר ממסוכה" - ישרא דבהון כאילין סוכייא – הישר שבהם הוא כמו אלה הקוצים (המשמשים לגדרות, ופירש כאילו כתוב: "יְשָׁרָם מְסוּכָה"); משום כך, "יום מצפיך פקודתך באה" - יום שציפינו לרווחה בא עלינו גוביי – ביום שציפינו בו לה' שיביא רווחה, שיוריד לנו גשם - בא עונשו של ה', שהביא עלינו ארבה**; "עתה תהיה מבוכתם" – מִן גוא** (גו) דאינון בייכן – מתוך שהם בוכים (במצב של בכייה באה להם צרה, שבתענית האחרונה בא ארבה, ופירש "מבוכתם" לשון בכייה). (עד כאן דברי רבי ברכיה. ומסיימים:) ובכון ובכון – ובכו ובכו (הציבור, ששמעו את דברי רבי ברכיה, שהוכיחם על מעשיהם), ונחת מיטרא – וירד גשם**.**

בדרשתו הטיח רבי ברכיה דברי תוכחה קשים כדי לזעזע את הקהל. הוא תיאר את המצב המוסרי הירוד של הקהל. מטרתו היתה הכנעת לב השומעים.

עאל ואמר קומיהון ביטוי זה מופיע כמה פעמים בירושלמי בהקשר לדרשה הנאמרת לציבור. במסכתנו הביטוי מופיע שלוש פעמים עוד להלן ג,ד. במסורות אלו הדרשן מתואר כנכנס למקום כלשהו, אולי בית הכנסת (שבו דרשו באגדה), ושם אומר את דברו. הדרשות שביטוי זה מתייחס אליהן במסכתנו אינן חלק מסדר התענית ברחובה של עיר, אלא נאמרו לאחר תענית הציבור כתגובה לתענית. דרשותיהם של רבי ברכיה כאן ושל רבי חנינא להלן ג,ד נישאו לאחר קיום התענית בשל כשלון התענית. גם דבריו של רבי עקיבא להלן ג,ד נאמרו לאחר הצלחת התענית ולא במהלכה.

מבנה הדרשה ישנן דרשות הבנויות על פסוקים, כמו דרשתו של רבי אלעזר לעיל (הבנויה על פסוקים בישעיהו), ודרשתו של רבי ברכיה כאן (הבנויה על פסוקים במיכה). הם מכניסים דברי קישור בין חלקי הפסוקים כדי להבליט את מסר הנביא ולהחדירו לתודעת השומעים. ישנן דרשות פשוטות יותר הבנויות סביב הסבר של מילה או ביטוי בפסוק, כמו דרשתו של רבי תנחום בר עילאי לעיל. ויש דרשות שבהן לאחר פיתוח רעיון מצוטט פסוק כדי להוכיח או להמחיש את הרעיון הנדון, כמו דבריו של רבי אלעזר לעיל: "שלושה דברים מבטלים את הגזרה הקשה... ושלושתם בפסוק אחד...". ישנן דרשות ללא הזכרת פסוק כלל, כמו דרשותיהם של רבי חנינא ורבי עקיבא להלן ג,ד.

שלם לי ואשלם לך בפסיקתא דרב כהנא טו,ט נאמר: "ורודף שלמונים" (ישעיהו א,כג) - היו אומרים: שלם לי ואשלם לך. ובמדרש אגדה שמות כא,א נאמר: "ורודף שלמונים" (ישעיהו א,כג) - היו אומרים הדיינים קצתם לקצתם: שלם לי היום ואני אשלם לך מחר.

קליעה בירושלמי שקלים ח,ב אמרו: קליעה - לשלושה. קליעה עשויה משלושה חוטים, ואף כאן הקליעה של חטאים עשויה על ידי שלושה: השר, השופט והגדול (רש"י מיכה ז,ג).

בייכן במשקל פעלי ע"ו (השורש ב,ו,ך), כמו בבראשית רבה (תיאודור-אלבק) סד,ז: 'בייכין', ושם פז,א: 'בייכה היא'. "מבוכתם" - מהשורש ב,ו,ך, ולכן נקטו כאן 'בייכן' (במקום 'בכיין').

בכו וירד גשם בבבלי תענית כה,ב אמרו: תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר (בן הורקנוס) שגזר שלוש עשרה תעניות על הציבור (רש"י: שהתענו והלכו עד שגמרו שלוש עשרה תעניות) ולא ירדו גשמים. באחרונה התחילו הציבור לצאת (רש"י: מבית הכנסת). אמר להם: תיקנתם קברים לעצמכם? (שהרי תמותו כולכם ברעב) געו (הרימו קול) כל העם בבכייה, וירדו גשמים.

גם במעשה בירושלמי כאן וגם במעשה בבבלי הציבור זועזע מהדברים הקשים שנאמרו לו והגיב בבכי. • • •

במשנה שנינו: לא נאמר באנשי נינוה "וירא האלוהים את שקם ואת תעניתם", אלא: "וירא האלוהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה". ואומרים: אמר רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): תשובה של רמיות (רמאות) עשו אנשי נינוה – שהם חטאו, ואת הבהמות ציערו**. מה עשו? -** אמר רבי חונה (במסירה מהגניזה: רבי חוניא) בשם רבי שמעון בן חלפותא (תנא בדור החמישי): העמידו עגלים מבפנים ואימותיהם מבחוץ, סייחים מבפנים ואימותיהם מבחוץ – שלא נתנו לוולדות לינוק ולאימותיהם להיניק**. והוון אילין געיי מן הכא, ואילין געיי מן הכא** – והיו אלה (העגלים והסייחים) גועים (מייללים ובוכים) מכאן (מבפנים), ואלה (אימותיהם) גועים מכאן (מבחוץ). וזה הוא שכתוב באנשי נינוה: "וַיַּזְעֵק (ציוה להכריז) וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם (בפקודת) הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו (שריו) לֵאמֹר, הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל יִטְעֲמוּ מְאוּמָה, אַל יִרְעוּ וּמַיִם אַל יִשְׁתּוּ" (יונה ג,ז), הרי שגזרו צום אפילו על הבהמות**.** ואמרין – ואומרים (אנשי נינוה היו אומרים לפני הקב"ה): אין לית מתרחם (במסירה מהגניזה: את מרחם) עלינן, לינן (לית אנן) מרחמין עליהון – אין אין אתה מרחם עלינו, אין אנו מרחמים עליהם (על הבהמות), שלא ניתן לוולדות לינוק ולאימותיהם להיניק עד שתרחם עלינו**. הדא היא דכתיב** – זו היא שכתוב (בעצירת הגשמים ומכת הארבה בימי יואל): "מה נאנחה בהמה, נבוכו עדרי בקר" וגו' (יואל א,יח) – הבהמה נאנחה (השמיעה קול אנחה) מאוד, ועדרי הבקר געו וזעקו ("נבוכו" מלשון בכייה, כמו שלעיל "מבוכתם" - בכייתם), והבכייה הזו היתה משום שעשו לבהמות כמו שעשו אנשי נינוה**. אמר רבי אחא: בערביא עבדין כן** – גם בערביא עושים כך (כמו שעשו אנשי נינוה), שבעת עצירת גשמים הערבים נוהגים לצער את הבהמות עד שיגעו, ואז מתפללים: עשה למען הבהמות הגוועים בצמא**.**

בפסיקתא דרב כהנא כד,יא נאמר: אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבון העולמים, אם עושים אנו תשובה, מקבלנו אתה? - אמר להם: ...תשובתם של אנשי נינוה קיבלתי, ותשובתכם איני מקבל?!... אמר ריש לקיש: תשובה של רמיות עשו אנשי נינוה. מה עשו? - רבי חוניה בשם רבי שמעון בן חלפותא: העמידו העגלים מבפנים ואימותיהם מבחוץ, שהיו אלו גועים מבפנים ואימותיהם מבחוץ, והוון אילין מגעי מיכה ואילין מיכה. אמרין: אין לית את מרחם עלינו, לית אנן מרחמין עליהון. אמר רבי אחא: אף בערביא עבדון כן. "מה נאנחה בהמה, נבוכו עדרי בקר" וגו' (יואל א,יח).

ובאוצר המדרשים עמוד ריז נאמר: אמר רבי שמעון בן חלפתא: תשובה של רמאות עשו אנשי נינוה. מה עשו? - העמידו עגלים מבפנים ואימותם מבחוץ, סייחים מבפנים ואמותם מבחוץ, והיו אלו גועים מבפנים ואלו מבחוץ. אמרו לפני הקב"ה: אם אין אתה מרחם עלינו, אין אנו מרחמים על אלו. אמר רבי אחא: בערביא עבדין כן, שנאמר: "מה נאנחה בהמה נבוכו עדרי בקר" (יואל א,יח).

ובבבלי תענית טז,א אמרו: "ויתכסו שקים האדם והבהמה" (יונה ג) (והמשך הכתוב: "ויקראו אל אלוהים בחוזקה"), מה עשו? - אסרו את הבהמות לבד ואת הוולדות לבד, אמרו לפניו: ריבונו של עולם, אם אין אתה מרחם עלינו - אין אנו מרחמים על אלו.

ערביא בימי שלטון הרומאים נחלקה ארץ ישראל לחמישה מחוזות. ערביא הוא שמו של המחוז בעבר הירדן המזרחי, שכלל את מואב, עמון והחורן.

"ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלהים בחזקה" (יונה ג,ח) – כך ציוה מלך נינוה**. מהו** (מה הוא פירוש המילה) "בחזקה"? - אמר רבי שמעון בן חלפותה: חציפא נצח לכשירא (נראה שצריך לומר כמו בפסיקתא: לבישא) – אם החצוף מנצח אפילו את הרע**, כל שכן לטובתו** (בילקוט שמעוני 'יונה' תקנ: לטובו) של עולם – בוודאי ובוודאי שהחצוף מנצח את הקב"ה, שהוא טובו של עולם, שחוצפה מועילה כלפי שמים (בבלי סנהדרין קה,א). לפי רבי שמעון בן חלפתא, "בחוזקה" פירושו: בחוצפה, שאמרו אנשי נינוה לפני הקב"ה: אם אין אתה מרחם עלינו - אין אנו מרחמים על הבהמות, כמו שאמר לעיל**.**

רבי שמעון בן חלפתא סבור, שאנשי נינוה עשו תשובה של רמאות. ברם, לפי מי שסבור, שאנשי נינוה עשו תשובה שלמה, פירושו של הכתוב: "ויקראו אל אלוהים בחוזקה" - יתפללו בכל ליבם, או: יתפללו בקול גדול.

"וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם" (המשך הפסוק ביונה) – כך ציוה מלך נינוה, שישיבו את הגזל הנתון בידיהם, - אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מה שהיה בכף ידיהם החזירו – שהחזירו את הגזל שהיה גלוי וידוע, שהיה הנגזל יודע בו (וזה הוא שנאמר: "אשר בכפיהם"), אבל מה שהיה בשידה ובתיבה ובמגדל (מיני ארונות) – מה שהטמינו בהם, לא החזירו – שלא החזירו את הגזל שהיה נסתר ואינו ידוע, שלא היה הנגזל יודע בו. לדעת רבי יוחנן, לא עשו אנשי נינוה תשובה שלמה**.**

בפסיקתא דרב כהנא כד,יא נאמר: "ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלוהים בחוזקה" (יונה ג,ח), מהו "בחוזקה"? - אמר רבי שמעון בן חלפתא: חציפה נצח לבישה, כל שכן לטובתו של עולם. "וישובו איש מדרכו הרעה" וגו' (שם) - אמר רבי יוחנן: מה שהיה בכף ידיהם החזירו, ומה שהיה בשידה תיבה ומגדל לא החזירו. ובאוצר המדרשים עמוד ריז נאמר: "ויקראו אל אלוהים בחוזקה" - אמר רבי שמעון בן חלפתא: חצופא נצחה לבושה, וכל שכן לטובתו של עולם.

ובבבלי תענית טז,א אמרו: "ויקראו אל אלוהים בחוזקה" (יונה ג,ח) - מה אמרו? (רש"י: אנשי נינוה, דכתיב בהו "בחוזקה", דמשמע בכוח ניצוח הדין) - אמרו לפניו: ריבונו של עולם, עלוב ושאינו עלוב, יכול ושאינו יכול, צדיק ורשע - מי נדחה מפני מי? (רש"י: הוי אומר, צדיק מפני רשע. ר"ג: כלומר, דחה גזרתך מלפנינו) "וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם" (יונה ג,ח). מהו "ומן החמס אשר בכפיהם"? - אמר שמואל: אפילו (מי ש)גזל מריש (קורה) ובנאו בבירה (בנין גדול) - (היה) מקעקע (הורס) כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו.

בבבלי דרשו "בחוזקה" מלשון ניצוח דברים, שאמרו אנשי נינוה לפני הקב"ה: אתה הצדיק ואנו הרשעים, ולפיכך עליך לוותר ולהעביר על מידותיך. לדעת שמואל, עשו אנשי נינוה תשובה שלמה, שלא נשאר בידם שום דבר מן הגזל. הרי ששמואל בבבלי חלוק על רבי יוחנן בירושלמי.

נראה שרבי יוחנן ושמואל חלוקים בפירוש המילה 'כפיהם' שבפסוק זה. לפי רבי יוחנן, 'כפיהם' - ידיהם. ולפי שמואל, 'כפיהם' - מגדליהם (כפיים = גפיים (משלי ט,ג) - מגדלים), ולכן 'החמס אשר בכפיהם' - הגזל שבתוך הבירה שלהם.

תשובתם של אנשי נינוה במדרש זוטא - שיר השירים א,טו נאמר: "וחסד לאומים חטאת" (משלי יד,לד) - ...אנשי נינוה, כשעשו תשובה נפקדו עוונותיהם של ישראל (שהגוים עושים תשובה, וישראל אינם עושים).

ובפסיקתא דרב כהנא כד,יא נאמר: אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבון העולמים, אם עושים אנו תשובה, מקבלנו אתה? - אמר להם: ...תשובתם של אנשי נינוה קיבלתי, ותשובתכם איני מקבל?!

ובמדרש תנחומא פרשת 'שמיני' סימן ט נאמר: כששולח הקב"ה שלוחו לאומות העולם, הם עושים תשובה ומתכסים בשק וצמים, כמו שעשו אנשי נינוה, מי שהיתה בביתו קורה אחת או אבן אחת מגזל הורס הבית ומוציאו ומשיב הגזל. ובשביל זה היה מתירא יונה להינבא, שאומות העולם מתיראים לפני הקב"ה וקרובים לתשובה, וישראל קשי עורף.

ובאוצר המדרשים עמוד תצט ובבתי מדרשות חלק א פרק 'צדקות' נאמר: "וחסד לאומים חטאת" - חסד שעשו אנשי נינוה הוא היה תוכחה לישראל. אמר להם הקב"ה לישראל: כלום יש לכם לעשות תשובה לפני כדרך שעשו אנשי נינוה, כמה שנאמר: "ויתכסו שקים וגו' (יונה ג,ח).

ובבתי מדרשות חלק ב מדרש 'חסד לאומים' נאמר: "וחסד לאומים חטאת" - חסד שעשו אנשי נינוה הוא היה כעס על אומות העולם. אמר להם הקב"ה לאומות העולם: מפני מה לא עשיתם תשובה לפני כדרך שעשו אנשי נינוה תשובה שלמה לפני. • • •

במשנה שנינו שהזקן אומר בדברי הכיבושים: ובקבלה הוא אומר: "וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם, וְשׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵיכֶם, כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה". ואומרים: כתיב – כתוב**: "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל יי' אלהיכם כי חנון ורחום הוא"** (יואל ב,יג) - אמר רבי יהושע בן לוי: אם קרעתם לבבכם בתשובה – ששבתם בתשובה**, אין אתם קורעין בגדיכם לא על בניכם ולא על בנותיכם** – שיבטל ה' את הגזרה שגזר, ולא ימותו בניכם ובנותיכם, ולא תצטרכו לקרוע את בגדיכם עליהם מחמת אבל. וזה הוא שנאמר: "וקרעו לבבכם ואַל בגדיכם" - אם תקרעו לבבכם, לא תקרעו בגדיכם**, אלא "שובו על (צריך לומר: אל (וכן הוא במסירה מהגניזה)) יי' אלהיכם". למה? – מדוע יבטל ה' את הגזרה, אם תשובו בתשובה? - "כי חנון (דרכו לחון את בריותיו) ורחום (נוהג עם בריותיו ברחמים) הוא, ארך אפים (דרכו להאריך אפו, ואינו ממהר לכעוס על עוברי רצונו), ורב חסד (מרבה להיטיב), וניחם על הרעה** (דרכו לחזור בו מהרעה שגזר להביאה)" – אלו הן מידות הרחמים של הקב"ה**.**

אמר רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): "ארך אף" אין כתיב כאן – אין כתוב כאן (בפסוק ביואל), אלא כתוב כאן "ארך אפיים" – בלשון רבים, שמשמעו שיש שני מיני הארכת אף, - מאריך רוחו עם הצדיקים – ה' ממתין בתשלום שכר לצדיקים על מעשיהם הטובים, שמשלם להם שכרם בעולם הבא**, ומאריך רוחו עם הרשעים** – ה' ממתין בתשלום עונש לרשעים על מעשיהם הרעים, שמשלם להם עונשם בעולם הבא**.**

רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי תנחום ברבי חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): "ארך אף" אין כתיב כאן – אין כתוב כאן (בפסוק ביואל), אלא כתוב כאן "ארך אפים" – בלשון רבים, שמשמעו שיש שתי הארכות אף, - מאריך רוחו עד שלא יגבה – ה' מאריך אפו לפני שמעניש את האדם על מעשיו הרעים, אולי ישוב**,** ואם התחיל לגבות – ואף כשהתחיל להעניש את האדם**, מאריך רוחו וגובה** – מאריך אפו שוב, אולי ישוב, ורק לאחר מכן ממשיך להעניש את האדם**.**

אמר רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): מאן דאמר דרחמנא וותרן – מי שאומר שהרחמן (הקב"ה) וותרן (מחלן וסלחן ואינו מקפיד, שאינו מעניש את האדם על חטאיו), יתוותרון (=יתבתרון) בני מעוי – יתחתכו (ייחתכו) מעיו (לשון מליצית, שמשמעה: יתייסר מאוד בייסורי נפש, כאילו חתכו את מעיו. ויש כאן לשון נופל על לשון: וותרן - יתוותרון). אלא מאריך רוחיה וגבי דידיה – אבל מאריך אפו (אולי ישוב) וגובה את שלו (ה' מעניש את האדם על חטאיו, כשאינו שב).

בפסיקתא דרב כהנא כד,יא נאמר: "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם" וגו' (יואל ב,יג) - אמר רבי יהושע בן לוי: אם קרעתם לבבכם בתשובה, אין אתם קורעים בגדיכם על בניכם ובנותיכם. למה? - "כי חנון ורחום הוא ארך אפים" (שם). רבי אחא ורבי תנחום ברבי חייא בשם רבי יוחנן: "ארך אף" אין כתוב כאן, אלא "ארך אפיים" - מאריך רוחו עם הצדיקים ומאריך רוחו עם הרשעים. מאריך רוחו עם הצדיקים וגובה מהם מיעוט מעשים רעים שעשו בעולם הזה בשביל ליתן שכרם משלם לעתיד לבוא, ומשפיע שלוה לרשעים בעולם הזה ומשלם להם מיעוט מעשים טובים שעשו בעולם הזה בשביל ליפרע מהם חוב משלם לעתיד לבוא. רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יוחנן: "ארך אף" אין כתיב כאן, אלא "ארך אפים" - מאריך רוחו עד שלא יגבה, בא (התחיל) לגבות מאריך וגובה. אמר רבי חנינא: מאן דאמר דרחמנא וותרן, יתוותרון בני מעוי, אלא מאריך רוחיה וגובה דידיה.

ובבבלי בבא קמא נ,א-ב אמרו: אמר רבי חנינא: כל האומר הקב"ה ותרן הוא (רש"י: לעבור על כל פשעים) - יותרו חייו (רש"י: יופקרו חייו וגופו, שמורה את הבריות לחטוא), שנאמר: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט" (דברים לב). אמר רבי שמואל בר נחמני: מאי דכתיב "ארך אפים" (שמות לד), ולא כתיב 'ארך אף'? (רש"י: "ארך אף" משמע: מאריך רוגז וממתין מליפרע. "ארך אפים" משמע: שני רצונים, אחד של טובה ואחד של רעה) - ארך אפים לצדיקים (רש"י: מאריך מלשלם שכר טוב לאלתר, ומאחר עד לעתיד לבא), ארך אפים לרשעים (רש"י: מאריך מליפרע מהם לאלתר, ומאחר פורענותם עד לעולם הבא).

ובבמדבר רבה יד,ו נאמר: "כי לכל חפץ יש עת ומשפט" וגו' (קהלת ח) - בכל דבר שיעשה האדם חפצו ויבטל חפץ המקום ידוע יהיה לו שעתיד ליתן הדין, ואף על פי שאין נפרעים ממנו מיד, אל יחשוב שהקב"ה יוותר לו על עוונו, אלא מאריך רוחיה וגבי דיליה. ואימתי פורע ממנו? - לכשיימלא ההין (מידה).

ובמדרש תהילים פו,ז נאמר: "ואתה ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת" - אמר רבי שמואל בר נחמני: מאריך רוחו עם הרשעים, וחוזר וגובה מהם, ומאריך רוחו עם הצדיקים, ומשפיע להם טובה ושלוה. אמר רבי אחא בשם רבי תנחום בר חייא: מאריך רוחו עד שלא יגבה, אבל אם התחיל לגבות - הוא גובה. ושם קג,יא נאמר: "רחום וחנון ה'" - אמר רבי שמואל בר נחמני: מאריך רוחו עם הרשעים, ונותן להם מיעוט מעשים טובים שעשו בעולם הזה, ומאריך רוחו עם הצדיקים, וגובה מהם מיעוט מעשים רעים שעשו בעולם הזה, וחוזר ונותן להם שלוה. רבי אחא בשם רבי תנחום אמר: מאריך רוחו, התחיל לגבות - גובה.

מאמרו של רבי חנינא מובא גם בירושלמי שקלים ה,ב וביצה ג,ט, וכן במדרשי אגדה.

יתחתכו מעיו במכילתא דרבי ישמעאל 'בוא' - מסכתא דפסחא פרשה ו ופרשה יא נאמר: "ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף" - מבחוץ, כדי שיהו המצרים רואים ומעיהם מתחתכים. ובבראשית רבה פד,יג נאמר: "ויאמר לו הנני" - אמר רבי חמא ברבי חנינא: הדברים הללו היה יעקב אבינו נזכר ומעיו מתחתכים, אמר: בני, היית יודע שאחיך שונאים אותך ואמרת לי "הנני" (ולא עיכבת ללכת אצלם). • • • אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מהו (מה הוא פירוש המילים) "ארך אפים"? - רחיק רגיז – רחוק כעס (ה' מרחיק את הכעס, שמשלחו למקום רחוק, כדי לתת לחוטא זמן לשוב, ורק כשאינו שב, ה' מענישו). משל למלך שהיו לו שני ליגיונות (גדודי צבא) קשים (אכזרים). אמר המלך: אם דרים (שוכנים) הן (הלגיונות) עימי במדינה, עכשיו (הרי) בני המדינה מכעיסים אותי והן (הלגיונות) עומדין עליהן (מתנפלים על בני המדינה) ומכלין (משמידים) אותן. אלא הריני (הרי אני) משלחן (את הלגיונות) לדרך רחוקה (למקום רחוק), שאם הכעיסו (במסירה מהגניזה: יכעיסו) אותי בני המדינה, עד שאני משלח אחריהם (אחרי הלגיונות) ומביאם**, בני המדינה מפייסין** (משככים כעס, מרצים) אותי ואני מקבל פיוסן. כך (באופן זה הוא הנמשל) אמר הקדוש ברוך הוא: אף וחמה מלאכי חבלה (מלאכים רעים) הן. הרי אני משלחן (את האף והחמה, מלאכי הזעם) לדרך רחוקה, שאם מכעיסין אותי ישראל, עד שאני משלח אצלן (אצל האף והחמה) ומביאן, ישראל עושין תשובה ואני מקבל תשובתן (בכתב היד שלפנינו נוסף הנמשל בידי מגיה). הדא היא דכתיב – זו היא שכתוב (בנבואת ישעיהו על חורבן בבל): "באים מארץ מרחק מקצה השמים ה' וכלי זעמו לחבל כל הארץ**"** (ישעיהו יג,ה) – כלי זעמו (האף והחמה) של ה' באים מארץ רחוקה מאוד להשחית את ארץ בבל. מכאן שהאף והחמה של ה' נמצאים במקום רחוק**.**

אמר רבי יצחק (נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): ולא עוד אלא – לא זו בלבד, אלא גם זו ה' עושה, שנעל (שנועל) בפניהן – ה' נועל בפני האף והחמה את האוצר (מחסן) שהם נמצאים בו**. הדא היא דכתיב** – זו היא שכתוב (בנבואת ירמיהו על חורבן בבל): "פתח יי' את אוצרו, ויוצא את כלי זעמו" (ירמיהו נ,כה) – ה' מוציא מאוצרו את כלי זעמו (האף והחמה, מלאכי הזעם), כדי להילחם בבבל שחטאו לו. וכיון שפותח כדי להוציאם, הרי שנועל בפניהם**. עד דו** (=דהוא) פתח – עד שהוא (ה') פותח (את האוצר שכלי זעמו נמצאים בו ומוציאם), עד דו (=דהוא) טרד – עד שהוא (ה') נודד (מטלטל את עצמו וכלי זעמו מארץ רחוקה), ישראל עושים תשובה, וה' מקבל את תשובתם וחוזר בו מלהעניש אותם**, רחמוי קריבין** – רחמיו (של ה') קרובים, שמלאכי הרחמים קרובים לה', וכשישראל חוטאים וה' זועם, מלאכי הרחמים מבקשים רחמים על ישראל מלפני ה'.

תני – שנוי (שנו ברייתא) בשם רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי): "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, כי הנה יי' יוצא ממקומו" (ישעיהו כו,כ-כא) – הנביא פונה לישראל שייחבאו ויסתתרו עד שיסתלק הזעם, כי (- מבאר את "יעבור זעם") הנה ה' יוצא לו ממידה למידה - יוצא לו ממידת הדין ובא לו למידת הרחמים על ישראל – הקב"ה עומד מכיסא הדין (-"יוצא ממקומו") ויושב על כיסא הרחמים ומתמלא רחמים על ישראל והופך להם מידת הדין למידת הרחמים. הזמן שעובר עד שיוצא ה' ממידת הדין הוא הרגע שיש להיחבא בו מפני הזעם, שזעמו של ה' הוא רגע, וכשבא ה' למידת הרחמים הזעם מסתלק**.**

בפסיקתא דרב כהנא כד,יא נאמר: אמר רבי לוי: מהו "ארך אפים"? - רחיק רגיז. למלך שהיו לו ליגיונות קשים. אמר המלך: אם דרים הם עימי במדינה, עכשיו בני מדינה מכעיסים אותי והם עומדים מאליהם עליהם ומכלים אותם. אלא הרי אני משלחם לדרך רחוקה, אם מכעיסים הם אותי בני מדינה, עד שאני משלח אצלם, הם באים ומפייסים אותי ואני מקבל פיוסם. הדא היא דכתיב: "באים מארץ מרחק מקצה השמים" וגו' (ישעיהו יג,ה). אמר רבי יצחק: ולא עוד אלא שנועל בפניהם, הדא היא דכתיב: "פתח י"י את אוצרו ויוצא את כלי זעמו" (ירמיהו נ,כה), עד דהוא פתח, עד דהוא טריד, רחמוי קריבין. תני בשם רבי מאיר: "כי הנה י"י יוצא ממקומו" (ישעיהו כו,כא) - יוצא ממידת הדין למידת רחמים על ישראל.

כאן סוף המקבילה מהפסיקתא.

ובמדרש תהילים פו,ז נאמר: וכשמאריך רוחו הוא מרחיק את האף, שנאמר: "באים מארץ מרחק מקצה השמים ה' וכלי זעמו" (ישעיהו יג,ה). משל למלך שהיו לו שני לגיונות רעים, וכל מדינה שמרדה בו משלחם והולכים ומחריבים אותה. מה עשה המלך? - הרחיק אותם ממנו, ואמר: מרחיק אני אותם כדי שלא יהו מחבלים את המדינות. אמר רבי ברכיה בשם רבי לוי: כך מלאך שהוא ממונה על האף רחוק הוא, שנאמר: "באים מארץ מרחק מקצה השמים ה' וכלי זעמו" (ישעיהו יג,ה) - אמר הקב"ה: אם כעסתי על בניי, עד שהאף בא לכלות, הם באים ונכפפים לי, ואני מקבלם ותוהא (מתחרט) אני כביכול. אמר רבי יצחק: "פתח ה' את אוצרו" (ירמיהו נ,כה), עד שהוא פותח, עד שהוא נודד, כביכול תוהא ארך אפים.

ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'תזריע' סימן יא נאמר: אין עומדים לפני הקב"ה אלא מלאכי שלום ומלאכי רחמים, אבל מלאכי זעם רחוקים ממנו, שנאמר: "ה' ארך אפים" (שמות לד), וכי אין אנו יודעים שהוא ארך אפים, אלא מהו "ארך אפים"? שמלאכי זעם רחוקים ממנו, שנאמר: "באים מארץ מרחק מקצה השמים ה' וכלי זעמו לחבל כל הארץ" (ישעיהו יג,ה).

ובאוצר המדרשים עמוד קג נאמר: ברא הקב"ה מלאכים רחמנים וסיבבם לכיסא הכבוד, וברא מלאכי חבלה והרחיקם בקצה השמים, שנאמר: "באים מארץ מרחק" וגו', שאם היו קרובים לכיסא הכבוד בשעה שמידת הדין מקטרגת, היו יושבים ומחריבים את העולם כולו לפי שעה (ברגע קל), ולא עוד אלא שסגר בפניהם, שנאמר: "פתח ה' את אוצרו" וגו', עד דו פתח, עד דו טריד, רחמיו קרובין, ומינה הקב"ה עליהם מלאכים רחמנים ואמר: כשאני זועם תהיו מבקשים מלפני רחמים, בשעה שישראל מפליגים דעתם ואינם עושים רצוני בקשו רחמים מלפני, ורחמי קרובים. • • •

ואומרים (עוד בענין מידותיו של הקב"ה): כתיב – כתוב (בפתיחה למשל השני של בלעם): "לא איש אל ויכזב, ובן אדם ויתנחם, ההוא אמר ולא יעשה, ודיבר ולא יקימנה" (במדבר כג,יט). רבי שמואל בר נחמן ורבנן (וחכמים) – נחלקו בביאור הכתוב, שכן לא ראשו של הפסוק הזה סופו, ולא סופו ראשו, שראשו וסופו של הפסוק הזה סותרים זה את זה, שבראשו נאמר: "לא איש אל ויכזב, ובן אדם ויתנחם", שאין הקב"ה מכזב (מבטיח ואינו מקיים) ומתנחם (מתחרט) מדברו, ובסופו נאמר: "ההוא אמר ולא יעשה, ודיבר ולא יקימנה", שהקב"ה הוא שאומר ואינו עושה מה שאומר, ומדבר ואינו מקיים מה שמדבר**.** רבי שמואל בר נחמן אמר – כך ביאור הכתוב**: הקב"ה אומר לעשות טובה** – אם הקב"ה גוזר להביא טובה על ישראל - אינו חוזר בו מן הטובה, אף על פי שחטאו, וזה הוא שכתוב בראשו של הפסוק: "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם". אומר לעשות רעה – אם הקב"ה גוזר להביא רעה על ישראל, משום שחטאו - הוא חוזר בו מן הרעה, אם עשו תשובה, וזה הוא שכתוב בסופו של הפסוק: "ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה" – לפי רבי שמואל בר נחמן, ראשו של הפסוק מדבר בטובה וסופו מדבר ברעה, ולכן אין ראשו וסופו של הפסוק סותרים זה את זה**.** ורבנן אמרי – וחכמים אומרים, שכך ביאור הכתוב**: "לא איש אל ויכזב?!" - לא איש הוא שעשה דבריו של אל כאילו אינן** (במסירה מהגניזה: כאילו כזבים)?! – וכי לא איש (משה רבנו שנקרא "איש") עשה (גרם) לה' שיכזב?! שכשעשו ישראל את העגל, ואמר ה' להשמידם, ביקש משה רחמים עליהם, שנאמר: "למה יי' יחרה אפך בעמך?" (שמות לב,יא). "ובן אדם ויתנחם?!" - לא בן עמרם הוא שעשה לאל שיתנחם?! – וכי לא משה, בנו של עמרם (שנקרא "אדם"), עשה (גרם) לה' שיינחם (יתחרט)?! שכשעשו ישראל את העגל, ואמר ה' להשמידם, ביקש משה רחמים עליהם, וה' חזר בו, שנאמר: "וינחם יי' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" (שמות לב,יד). וזה הוא שנאמר בסופו של הפסוק: "ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה", שה' הוא שאמר להשמיד את ישראל, ולא עשה מה שאמר, ודיבר לעשות להם רעה, ולא קיים מה שדיבר. לפי חכמים, ראשו של הפסוק הוא משפט תמיהה, ולכן אין ראשו של הפסוק סותר את סופו**.**

בבראשית רבה נג,ד נאמר: "לא איש אל ויכזב" וגו' (במדבר כג,יט) - אמר רבי שמואל בר נחמן: לא ראשו של הפסוק הזה סופו, ולא סופו ראשו - "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם", "ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה". אלא בשעה שהקב"ה גוזר להביא טובה לעולם - "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם", ובשעה שהוא גוזר להביא רעה לעולם - "ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה". בשעה שאמר לאברהם: "כי ביצחק ייקרא לך זרע" (בראשית כא,יב) - "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם", ובשעה שאמר לו: "קח נא את בנך את יחידך" וגו' "והעלהו שם לעולה" (בראשית כב,ב) - "ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה". בשעה שאמר הקב"ה למשה: "פקוד פקדתי אתכם" (שמות ג,טז) - "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם", ובשעה שאמר לו: "הרף ממני ואשמידם" (דברים ט,יד) - "ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה". בשעה שאמר הקב"ה לאברהם: "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית טז,יד) - "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם", ובשעה שאמר לו: "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית טז,יג) - "ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה". בשעה שאמר הקב"ה לאברהם: "למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן" (בראשית יח,יד) - "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם" - "וה' פקד את שרה".

ובבמדבר רבה כ,כ ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'בלק' סימן כא ובמדרש תנחומא פרשת 'בלק' סימן יג נאמר: "לא איש אל ויכזב" - אינו כבשר ודם, שבשר ודם קונה אוהבים, מצא אחרים יפים מהם, כופר בראשונים, והוא אינו כן, אי אפשר לו לכזב בשבועת אבות הראשונים. "ההוא אמר ולא יעשה" - כשהוא אומר להביא עליהם רעות, אם עשו תשובה הוא מבטלן.

ובבמדבר רבה כג,ח ובמדרש תנחומא פרשת 'מסעי' סימן ז נאמר: "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם" (במדבר כג,יט) - לא איש עשה לאל שיכזב?! ולא בן עמרם עשה אותו להתנחם?! שהוא (הקב"ה) אומר: "הרף ממני ואשמידם" (דברים ט,יד), עמד בן עמרם ועשה אותו להתנחם, שנאמר: "ויינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו" (שמות לב,יד). דבר אחר: "לא איש אל ויכזב" - בטובה. כשהוא אומר להביא טובה על ישראל, אף על פי שהדור חייב, אינו חוזר בו - "לא איש אל ויכזב". וכשהוא אומר להביא רעה, חוזר בו - "ההוא אמר ולא יעשה". תדע, אמר לאברהם: "הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך" (בראשית טו,ה), ועשה כן (אף על פי שחטאו ישראל), שנאמר: "ה' אלוהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב" (דברים א,י). אמר לאברהם: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך" וגו' "ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית טו,יג), ולא עינו אלא מאתים ועשר שנים. הוי: "לא איש אל ויכזב" - בטובה, אבל ברעה - "ההוא אמר ולא יעשה".

ובדברים רבה (ליברמן) פרשת 'דברים' סימן יג נאמר: "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם" (במדבר כג,יט) - בטובה, אם אמר להביא טובה, הוא מקיים, אמר שהוא מכניס את ישראל לארץ ונותנה להם, ונתנה להם. אבל כשהוא אומר להביא רעה, חוזר בו, מהו אומר למשה בשעה שעשו ישראל אותו מעשה: "הרף ממני ואשמידם" (דברים ט,יד), לא עשה להם כן, אלא חזר בו מן הרעה, שנאמר: "ויינחם ה' על הרעה" (שמות לב,יד).

ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'וירא' סימן לו נאמר: אמר בלעם: "לא איש אל ויכזב" (במדבר כג,יט), וחזר ואמר: "ההוא אמר ולא יעשה" (שם) - אמר רבי שמואל בר נחמן: הפסוק הזה לא סופו ראשו, ולא ראשו סופו, שהוא אומר: "לא איש אל ויכזב" וגו', וחזר ואמר: "ההוא אמר ולא יעשה". אלא בן אדם - "ההוא אמר ולא יעשה", אבל הקב"ה אומר ועושה, גוזר ומקיים, שנאמר: "וה' פקד את שרה" (ראשו של הפסוק אמור על הקב"ה, ואילו סופו אמור על בן אדם).

ובמדרש תנחומא פרשת 'וירא' סימן יג נאמר: "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם" וגו' (במדבר כג,יט) - אמר רבי שמואל בר נחמן: סופו של פסוק שובר את ראשו. מי שהוא אומר: "לא איש אל ויכזב", חוזר ואומר: "ההוא אמר ולא יעשה"?! ומהו: "לא איש אל ויכזב" - כשהוא אומר לעשות טובה. כיצד? - מלך בשר ודם אומר ליתן מתנה לבנו, כיון שהכעיסו חוזר במתנתו. והקב"ה אומר לעשות טובה, ואף על פי שחוטאים אינו חוזר בו, שנאמר: "וייתן להם ארצות גויים ועמל לאומים יירשו", למה? "בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו" (תהילים קה,מד-מה), ואף על פי שלא שמרו חוקיו ולא נצרו תורותיו נתן להם. וכן אתה מוצא, אחר שעשו ישראל את העגל וביקש עליהם משה רחמים, מה הקב"ה אומר לו: "וידבר ה' אל משה לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית ממצרים" (שמות לג,א), אמר לו הקב"ה: משה, איני כבשר ודם שאומר ליתן מתנה וחוזר בו. הוי: "לא איש אל ויכזב". מהו "ההוא אמר ולא יעשה" - אם אמר בשעת כעסו להביא רעה, חוזר בו, שכן אמר למשה: "הרף ממני ואשמידם ואמחה" וגו' (דברים ט,יד), ולא עשה, אלא: "ויינחם ה' על הרעה" (שמות לב,יד), וכן: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם" (שמות לב,י), ולא עשה, אלא: "ויאמר ה' סלחתי כדברך" (במדבר יד,כ), אמר לו הקב"ה: איני כבשר ודם שאומר לעשות רעה ומתגאה לעשותה... הוי: "לא איש אל ויכזב" - לטובה, "ההוא אמר ולא יעשה" - ברעה.

ובמדרש תהילים יג,א נאמר: "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם" (במדבר כג,יט) - אמר רבי שמואל בר נחמני: הפסוק הזה לא ראשו סופו, ולא סופו ראשו. אלא בשעה שהקב"ה גוזר להביא טובה לעולם - "לא איש אל ויכזב", ובשעה שהוא גוזר להביא רעה לעולם - "ההוא אמר ולא יעשה". בשעה שאמר: "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי" (בראשית טו,יד) - "לא איש אל ויכזב", ובשעה שאמר: "ועבדום ועינו אותם" (בראשית טו,יג) - "ההוא אמר ולא יעשה". וכן בשעה שאמר הקב"ה לאברהם: "כי ביצחק ייקרא לך זרע" (בראשית כא,יב) - "לא איש אל ויכזב", ובשעה שאמר: "קח נא את בנך את יחידך" (בראשית כב,ב) - "ההוא אמר ולא יעשה".

"איש" זה משה במכילתא דרבי ישמעאל 'יתרו' - מסכתא ד'עמלק' פרשה א ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יח,ו נאמר: מי קרוי איש? לא משה?! שנאמר: "והאיש משה עניו מאד" (במדבר יב,ג). ובספרי דברים פסקה שנז נאמר: אין איש אלא משה, שנאמר: "והאיש משה עניו מאד" (במדבר יב,ג).

"אדם" זה עמרם בויקרא רבה ב,א נאמר: "אדם אחד מאלף מצאתי" (קהלת ז,כח) - זה עמרם. • • •

אמר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) – כך יש לדרוש את הכתוב שהובא לעיל**: אם יאמר לך אדם** (במסירה מהגניזה: איש) – אם יאמר לך "אותו האיש" (ישו הנוצרי): 'אל אני' - מכזב הוא – הוא משקר, וזה הוא שכתוב: "לא איש אל ויכזב" - איש אינו אל, ואם אומר על עצמו שהוא אל, הוא מכזב**;** ואם יאמר לך "אותו האיש" (ישו הנוצרי): 'בן אדם אני' – כך קרא ישו הנוצרי את עצמו. פירוש אחר: אני המשיח, הנקרא "בן אדם" (="בר אנש" (דניאל ז,יג)), - סופו לתהות (להתחרט) בו – וזה הוא שכתוב: "ובן אדם ויתנחם" - ואם אומר שהוא בן אדם, הוא יתחרט**;** ואם יאמר לך "אותו האיש" (ישו הנוצרי): 'שאני עולה לשמים' – שהוא מסתלק מן העולם ועולה לשמים, ועתיד לחזור ולהביא את הגאולה השלמה, - "ההוא אמר ולא יעשה, ודיבר ולא יקימנה" – הוא לא יקיים מה שאמר**.**

רבי אבהו והמינים רבי אבהו הרבה להתווכח עם המינים (היהודים הנוצרים), ודרשותיו בפירוש המקרא מכוונות נגד הנצרות. בשמות רבה כט,ה נאמר: אמר רבי אבהו: אמר הקב"ה: "אני ראשון" - שאין לי אב, "ואני אחרון" - שאין לי בן, "ומבלעדי אין אלוהים" - שאין לי אח.

בימי התנאים והאמוראים היו בארץ ישראל כמה כיתות של יהודים נוצרים. לשיטת כת אחת, ישו הוא בן אדם, ולא הודו שהוא בן אלוהים. שאר הכיתות האמינו שישו הוא בן אלוהים. ברם כל הכיתות האמינו בישו שהוא נביא ומשיח. אפשר שדברי רבי אבהו: "אם יאמר לך אדם: בן אדם אני" מכוונים לכת האחת, "אם יאמר לך אדם: אל אני (בן אלוהים אני)" מכוונים לשאר הכיתות, ו"אם יאמר לך אדם: שאני עולה לשמים (נביא ומשיח אני)" מכוונים לכל הכיתות. גם ישו ראה את עצמו כמשיח. חסידיו האמינו שלאחר שנצלב ישו, קם לתחייה ועלה השמימה.

המטבע "אם יאמר לך אדם" מעיד על הפולמוס (ויכוח חריף) של חכמינו עם המינים.

בבבלי סנהדרין קו אמרו דברים על בלעם (כגון: 'ממשפחת אדונים ושליטים היתה אימו, וזנתה לאיש נגר'; 'בן שלושים ושלוש שנים בלעם החיגר כאשר הרג אותו פינחס השודד'), שיש הרואים בהם דברים שנאמרו על ישו (אביו היה נגר; ישו נהרג בגיל שלושים ושלוש בערך על ידי פונטיוס פילטוס, הנציב הרומי בירושלים), וקראו חכמינו לישו בשם בלעם. לפי זה, שם רבי אבהו דברים בפי בלעם (הכתוב הזה אמרו בלעם), הוא ישו, נגדו עצמו. • • • במסירה מהגניזה מתחילה כאן הלכה ב, ולא לאחר הקטע הראשון בגמרא להלן.

אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): אין תענית עכשיו – אין תענית נחשבת תענית ציבור בזמן הזה (כמבואר להלן). אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) לרבי אחא**: הדא אמרה** – זאת אומרת (יש להסיק מכאן), אילין תענייתא דאנן עבדין - לית אילין (במסירה מהגניזה נוסף: תעניין) – אלה התעניות שאנו עושים (קובעים, גוזרים; או: מקיימים) אין אלה תעניות (אין התעניות נחשבות כתעניות ציבור). אמר ליה – אמר לו רבי אחא לרבי יוסי**: כן** (כך) אמר רב: כל תענית שאינה נעשית כתיקנה (כהלכתה) - עליה הכתוב אומר: "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיהו יב,ח) – עם ישראל נשא קולו בתפילה לה', אך מכיון שתענית הציבור נעשית שלא כהלכתה, שמורידים לפני התיבה שליח ציבור שאינו הגון, גרמה להם התפילה להיות שנואים על ידי ה'. הדברים האלה של רב מסייעים לרבי יוסי, שתעניות הציבור שעושים אינן נחשבות תעניות ציבור, כיון שאינן נעשות כתקנן, שמורידים לפני התיבה מי שאין לו התכונות האמורות במשנתנו**.**

הקטע הזה מדבר בשליח הציבור שמורידים לפני התיבה, ולכן מקומו של הקטע הזה בהלכה ב ולא בהלכה הקודמת, וכן הוא בפירוש ר"ח בבבלי תענית טז,ב. בהלכה א, שנאמר בה שבתעניות הנשיא יוצא לרחובה של עיר, אמר רבי יוסי שהתעניות שעושים כשאין נשיא אינן תעניות, כיון שאינן נעשות כתקנן. ובהלכה ב, שנאמר בה שבתעניות מורידים לפני התיבה זקן ורגיל וכו', אמר רבי יוסי שהתעניות שעושים כשאין שליח ציבור הגון אינן תעניות, כיון שאינן נעשות כתקנן. מאמרו של רב "אין תענית עכשיו" מקביל בפירושו למאמרו של שמואל בבבלי "אין תענית ציבור בבבל" (הובא בפירושנו לעיל בהלכה א).

בבבלי תענית טז,ב אמרו: עמדו בתפילה, מורידים לפני התיבה זקן וכו'. "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיהו יב). אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה: אמר רבי אחא אמר רבי אלעזר: זה שליח ציבור היורד לפני התיבה שאינו הגון (רש"י: רשע, שהקב"ה שונא אותו יותר מכולם, והוא נותן בקולו לפניו).

בבבלי נאמרה מימרה זו בשם רב או על ידי רבי אחא, ובירושלמי נאמרה מימרה זו על ידי רבי אחא בשם רב. • • • בכתב היד שלפנינו מתחילה כאן הלכה ב.

משנה עמדו בתפילה – לאחר דברי הכיבושים של הזקן שאמר בדרשתו לפני הציבור, היו עומדים להתפלל ברחובה של עיר**, מורידין לפני התיבה** – שליח ציבור, זקן (גדול בשנים) ורגיל (גדול בחוכמה), ויש לו בנים – שפרנסתם עליו**, וביתו ריקן** (ריק) – ואין לו במה לפרנסם**, כדי שיהא לבו שלם בתפילה** – כדי שיתפלל על הגשמים בלב שלם, שתהא תפילתו באמת ובכנות, משום שתפילה צריכה כוונה**. ואומר** שליח הציבור לפניהן עשרים וארבע ברכות: שמונה עשרה ברכות שבכל יום, ומוסיף עליהן עוד שש – ברכות, בין ברכת גאולה (הברכה השביעית בתפילה) לברכת רפואה (הברכה השמינית בתפילה), כמפורט להלן**. ואלו הן** – שש הברכות הנוספות**: זכרונות** – פסוקים שנאמרו בברכה זו בראש השנה, וחותם בברכה**, ושופרות** – פסוקים שנאמרו בברכה זו בראש השנה, וחותם בברכה**, "אל יי' בצרתה לי"** (תהילים קכ) – וחותם בברכה**, "אשא עיני אל ההרים"** (תהילים קכא) – וחותם בברכה**, "ממעמקים קראתיך יי'"** (תהילים קל) – וחותם בברכה**, "תפילה לעני כי יעטף"** (תהילים קב) – וחותם בברכה.

עמדו בתפילה לפני התפילה ישב הציבור, ולקראת התפילה קם שליח הציבור ממקומו וירד לפני התיבה והציבור נעמד. לכן נקטו בביטוי "עמדו בתפילה". תפילה זו היא תפילה נוספת שהיו מתפללים בשלוש התעניות השניות ובשבע התעניות האחרונות שגזרו בית דין על הציבור בעת עצירת גשמים, וכן בתעניות ציבור על שאר צרות. במשנה להלן ד,א שנינו, שבתעניות אלו היו מתפללים ארבע תפילות ביום, שחרית, מוסף, מנחה ונעילה. התפילה הנוספת שהיו מתפללים בתעניות אלו, כמו ששנינו במשנתנו, היא הנקראת "מוסף". בתפילה נוספת זו היו עשרים וארבע ברכות. ורק שליח הציבור היה מוסיף בחזרת התפילה בקול שש ברכות, אבל היחידים לא היו מוסיפים בתפילה בלחש שש ברכות (ראה לעיל א,א בענין בני נוה). אבל בשאר התפילות לא היו עשרים וארבע ברכות.

שליח ציבור בתענית ציבור במדרש תהילים כה,ה נאמר: "לדוד... אלוהי, בך בטחתי אל אבושה... גם כל קוויך לא יבושו" - אמר רבי פינחס: כך אמר דוד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, בשעה שאני עומד לפניך בתפילה, אל תהי תפילתי מאוסה לפניך, מפני שעיני ישראל תלויות בי, ועיני תלויות בך, ואם תשמע תפילתי, כאילו תשמע תפילתם. וכן אתה מוצא בתענית ציבור, שבשעה שהציבור מתענים, שליח ציבור יורד לפני התיבה, לפי שעיניהם של ציבור תלויות בו, ועיניו תלויות בהקב"ה, והוא שומע תפילתם.

מורידים לפני התיבה שליח הציבור היה בין הזקנים והחכמים שישבו על הבימה במרכז בית הכנסת. בבואו להתפלל לפני הציבור, ירד שליח הציבור מן הבימה, ועמד למטה על הארץ לפני התיבה הקטנה שעל הבימה. מקומו של שליח הציבור בתפילתו היה מאחורי הבימה, והתיבה שעל הבימה היתה לפניו. לכן בשליח הציבור העומד להתפלל נאמרה הלשון "יורד לפני התיבה" (כמו במשנה כאן) או "עובר לפני התיבה" (כמו במשנה לעיל א,ב). בתעניות היו מוציאים לרחובה של עיר את התיבה הקטנה שעל הבימה, ושליח הציבור עמד לפני התיבה.

ליבו שלם בתפילה במדרש תנחומא פרשת 'פינחס' סימן טו נאמר: למה התירו חכמים להיפטר מן הסוכה ביום טוב האחרון של חג? - אלא כל שבעת ימי החג היו מתפללים לטללים, ויום טוב האחרון מתפללים על הגשמים, לכך נפטרים מן הסוכה, כדי שיתפללו על הגשמים בלב שלם.

הביטוי 'לב שלם' בהקשר לתפילה נמצא רק בתפילה על הגשמים. • • •

במשנה שנינו, שמורידים לפני התיבה זקן ורגיל, ויש לו בנים, וביתו ריקן. ואומרים: תני – שנוי (שנו ברייתא): עמדו בתפילה, מורידים לפני התיבה זקן ושפל ברך – עניו, המשפיל את עצמו**, ונוח** לתשחורת – רצוי לשררה (לשלטון), ורגיל בחכמה – בקי בהלכות**, ורגיל באגדה** – בקי באגדות**, ויש לו בית ושדה** – שיש לו פרנסה, ויש לו במה לפרנס את בניו ובנותיו**.**

הברייתא שמביאים כאן חסרה בתחילתה: 'עמדו בתפילה, מורידים לפני התיבה זקן...'.

ותמהים (על דברי הברייתא): תנינן – שנינו (במשנתנו): וביתו ריקן – שאין לו במה לפרנס את בניו ובנותיו**, ואת אמר הכין?** – ואתה אומר כך? שבברייתא שנינו, שיש לו בית ושדה - שיש לו במה לפרנס את בניו ובנותיו, שלא כדברי המשנה. במסירה מהגניזה נוסף: מעבירה – כוונת המשנה, שביתו ריקן מעברה, שאין עברות בידו וביד בני ביתו. אבל אין כוונת המשנה, שביתו ריקן מפרנסה. כך משיבים על התמיהה על דברי הברייתא**.**

וממשיכים את הברייתא (שנפסקה בתמיהה על דבריה): ויש לו בנים ובנות – שפרנסתם עליו**.** אבל אם אין להן – אם אין להם שליח ציבור שיש לו התכונות שנמנו כאן**, מעבירין** לפני התיבה כל מה שירצו – כל מי שירצו הציבור שיעבור. רב ורבי יוסי שאמרו לעיל, שאין מורידים לפני התיבה מי שאין לו התכונות האמורות כאן, חלוקים על דברי הברייתא**.**

דרכו של הירושלמי להפסיק ברייתא שמביא ולדון בדבריה, ואחר כך להמשיך אותה.

בבבלי תענית טז,א-ב אמרו: עמדו בתפילה, מורידים לפני התיבה זקן כו'. תנו רבנן: עמדו בתפילה, אף על פי שיש שם זקן וחכם, אין מורידים לפני התיבה אלא אדם רגיל (רש"י ור"ג: רגיל להתפלל, ותפילתו שגורה בפיו). רבי יהודה אומר: מיטפל ואין לו (רש"י: יש לו טפלים (ילדים קטנים), ואין לו במה להתפרנס, שליבו דואג עליו, והוא צריך לקרות מקירות ליבו עליהם), ויש לו יגיעה בשדה (ר"ג ורש"י: ששדותיו זרועות, וצריכות לגשמים, שמתכוון יותר בתפילת הגשמים), וביתו ריקן, ופרקו (אופי, תכונה, מידה, הנהגה) נאה, ושפל ברך (רש"י: עניו), ומרוצה לעם (רש"י: נוח לבריות, ומסכימים לתפילתו), ויש לו נעימה (ר"ג ורש"י: שיודע לבסם קולו, שמושך הלב), וקולו ערב, ורגיל לקרות בתורה בנביאים ובכתובים (רש"י: שיהיו הפסוקים של תפילה סדורים בפיו), ולשנות במשנה ובתלמוד בהלכות ובאגדות, ובקי בכל הברכות כולן. אמר מר: מיטפל ואין לו, וביתו ריקן. היינו (רש"י: זהו) מיטפל ואין לו, היינו ביתו ריקן! - אמר רב חסדא: ביתו ריקן מעברה (רש"י: שאין חמס וגזל בביתו). מאי ופרקו נאה? - אמר אביי: שלא יצא עליו שם רע בילדותו (רש"י: אפילו כשעמד על בחרותו, היה נאה, בלי שם רע). "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיהו יב). אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה: אמר רבי אחא אמר רבי אלעזר: זה שליח ציבור היורד לפני התיבה שאינו הגון.

לפי הירושלמי, מורידים לפני התיבה מי שהוא חכם גדול, ואילו לפי הבבלי, מורידים לפני התיבה מי שהוא רגיל להתפלל. הירושלמי והבבלי נחלקו בפירוש המילה "רגיל". לפי הירושלמי, מורידים לפני התיבה מי שיש לו במה לפרנס את בניו ("יש לו בית ושדה"), ואילו לפי הבבלי, מורידים לפני התיבה מי שאין לו במה לפרנס את בניו ("מיטפל ואין לו"). גם בירושלמי וגם בבבלי אמרו, שביתו ריקן מעבירה.

בברייתא שבירושלמי שנו: ושפל ברך, ונוח תשחורת, ורגיל בחכמה ורגיל באגדה. ובברייתא שבבבלי שנו: ושפל ברך, ומרוצה לעם, ויש לו נעימה וקולו ערב, ורגיל לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובתלמוד בהלכות ובאגדות. מהקבלת סדר התכונות הללו שנמנו בברייתות שבירושלמי ובבבלי עולה, כי "נוח תשחורת" שבירושלמי נתפרש בשני אופנים בבבלי: א. מרוצה לעם; ב. יש לו נעימה וקולו ערב. לפי האופן השני, המילה "תשחורת" היא מן השורש המקראי שחר, שמשמעו: ביקש, דרש. ומצאנו שהשתמשו חכמים בשורש זה בעניין תפילה (מדרש שמות רבה טו,ו): דניאל היה שוחר ומתפלל למקום, כדי שירחם הקב"ה על ישראל, ועליו אמר שלמה "שֹׁחֵר טוֹב יְבַקֵּשׁ רָצוֹן" (משלי יא,כז), ונמצא להם האלוהים בעת צרתם, שנאמר "וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי" (משלי ח,יז).

נוח לתשחורת במשנה אבות ג,יב שנו: רבי ישמעאל אומר: הוי קל לראש (מושל) ונוח לתשחורת. ובמסכת כלה רבתי ד,ח שנו: הוי קל לראש - זו המלכות; ונוח לתשחורת - אנגריא (עבודת המלכות, עבודת כפייה לצורך השלטונות), כדרבי אליעזר בן חרסום (בבבלי יומא לה,ב סיפרו: אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום, שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה, וכנגדן אלף ספינות בים, ובכל יום ויום נוטל משאוי על כתפיו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא (רש"י: עבודת שר העיר, ועבודת עצמו היתה, ועבדיו לא היו מכירים בו, כסבורים שהוא מיושבי העיירות שלו, שעבודת אדוני הארץ מוטלת עליו). אמר להם: בבקשה מכם, הניחוני שאלך ואלמד תורה! - אמרו לו: חיי רבי אלעזר בן חרסום, שאין אנו מניחים לך!) ובמסכת דרך ארץ פרק 'המינים' הלכה כב שנו: העניים, והביישנים, ושפלי הרוח, ונוחים לתשחורת, ובעלי הבטחה, עליהם הכתוב אומר: "ותגזור אומר ויקום לך ועל דרכיך נגה אור" (איוב כב,כח) (שמתפלל, וה' שומע תפילתו. להלן ג,יב הכתוב הזה מתפרש בירידת גשמים).

'תשחורת' משמעה: נוער, בחרות; או: שררה; או: בולשת. במקום שאמרו: "נוח לתשחורת", משמע המילה: שררה, והוא הפקיד הממונה על עבודת הכפייה ('שחוור'), כמו שנאמר במסכת כלה רבתי. האמידים שבערים היו אחראים לביצוע עבודות הכפייה שהיה מוטל על כלל התושבים. 'ראש' הוא ראש השלטון המבצע של העיר היהודית.

רגיל בירושלמי כאן פירשו את דברי המשנה: 'רגיל' - רגיל בחכמה ורגיל באגדה. בירושלמי ראש השנה ב,ו וסנהדרין א,ב אמרו: לעיבור הולכים אחר המינוי, לבית הוועד הולכים אחר הרגיל. בירושלמי עירובין ג,ה נזכרים חכם ורגיל (וראה ב"שרידי הירושלמי" שם).

'רגיל' הוא שם נרדף לחכם, והוא תואר לחכם גדול, והוא יותר גדול מחכם סתם ("הירושלמי כפשוטו" עירובין שם ו"תוספתא כפשוטה" עירובין ג,א).

חכמה ואגדה בלשון חכמינו, המקביל ל"אגדה" (או "הגדה") הוא "הלכה", ולכן "חכמה", האמורה כאן במקביל ל"אגדה", היא "הלכה". וראה בבלי נידה סט,ב, שהזכירו שם "חכמה" ו"הגדה", ושם מוכח ש"חכמה", האמורה במקביל ל"הגדה", היא "הלכה". גם כש'חכמה' אמורה בפני עצמה פירושה לעיתים קרובות 'הלכה'. • • • כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ד,ג.

במשנה שנינו (בענין תפילת התעניות): ואומר לפניהם עשרים וארבע ברכות: שמונה עשרה שבכל יום, ומוסיף עליהן עוד שש. ובמשנה ברכות ד,ג שנינו: רבן גמליאל אומר: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה.

ושואלים: ולמה שמונה עשרה? – מדוע תיקנו חכמים בתפילה שבכל יום שמונה עשרה ברכות?

ומשיבים (תשובה אחת): אמר רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): שמונה עשרה ברכות שבתפילה הן כנגד (לעומת, בהקבלה אל) שמונה עשר(ה) מזמורות (מזמורים) שכתוב (שכתובים) מראשו של תילים (תהילים) – מתחילתו של ספר תהילים, עד "יענך יי' ביום צרה" (תהילים כ,ב) – ולא עד בכלל. לאחר שאמר דוד שמונה עשר מזמורים, נאמר "יענך ה'", והיא ברכה שבירכו העם את דוד שיענה אותו ה' בתפילתו. הרי שתפילתו של דוד היתה שמונה עשר המזמורים שאמר קודם לכן, ולכן תיקנו בתפילה שמונה עשרה ברכות כנגד שמונה עשר המזמורים האלה**. אם יאמר לך אדם** – אם ישאל אותך**: תשעה עשר** מזמורות הן – ולא שמונה עשר הן**! - אמור לו** – השב לו**: "למה רגשו** גויים**"** (תהילים פרק ב) לית היא (הוא) מינון – אין הוא מהם (אינו נמנה עימהם במנין זה, שפרק א ופרק ב נחשבים מזמור אחד). מיכן (מכאן) אמרו – מן הכתוב "יענך ה' ביום צרה", שנאמר לאחר שמונה עשר המזמורים, יש ללמוד**: המתפלל ואינו נענה צריך תענית** – מי שהתפלל ולא נענה מן השמים, צריך להתענות כדי שייענה, שהרי לאחר שאמר דוד שמונה עשר מזמורים, אמרו לו העם: "יענך ה' ביום צרה" - יענה אותך ה' בעת תענית ('צרה' היא תענית), ואם כן, לא נענה דוד בתפילתו והיה צריך להתענות**. אמר רבי מנא: רמז לתלמיד חכם** (ב"שרידי הירושלמי" בברכות ובמסירה מהגניזה: לתלמיד חכמים) הוא – הכתוב "יענך ה'", שנאמר לאחר שמונה עשר המזמורים, יש בו רמז לתלמיד חכמים, שמי שהוא תלמיד חכמים ויודע שתיקנו בתפילה שמונה עשרה ברכות כנגד שמונה עשר מזמורים יבין רמז זה**, שאדם צריך לומר לרבו: תישמע תפילתך** – לאחר שאמר הרב בתפילה שמונה עשרה ברכות, צריך תלמידו לברך אותו שישמע ה' את תפילתו, כשם שלאחר שאמר דוד שמונה עשר מזמורים, בירכו אותו העם שיענה אותו ה' בתפילתו**.**

כנגד שמונה עשר מזמורים במדרש תנחומא פרשת 'וירא' סימן א נאמר: ילמדנו רבנו, כמה ברכות מתפלל אדם בכל יום? - כך שנו רבותינו: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה. ולמה שמונה עשרה? - ... ורבי שמעון אמר: כנגד שמונה עשר מזמורים שמראש ספר תהילים עד "יענך ה' ביום צרה", לומר: תיענה בתפילתך, לכך נאמר בסוף שמונה עשר מזמורים: "יענך ה'". ובמדרש תהילים כ,ב נאמר: אמר רבי שמעון בר אבא: את מוצא שמונה עשר מזמורים מראש תילים עד מזמור זה, ו"אשרי" ו"למה רגשו" חד הוא, כנגד שמונה עשרה ברכות שאדם מתפלל בכל יום, והם אומרים לו: תתעני צלותך, כך אחר שמונה עשר מזמורים אמרו לו לדוד: "יענך ה' ביום צרה". ובאוצר המדרשים עמוד תקלו נאמר: ...דבר אחר: כנגד שמונה עשר מזמורות שבראש ספר תהילים עד "יהיו לרצון אמרי פי" (תהילים יט) וסמיך ליה: "יענך ה' ביום צרה", כשאדם מתפלל אומרים לו: תתעני בצלותך, כך "יהיו לרצון אמרי פי" וסמיך ליה: "יענך ה' ביום צרה".

"למה רגשו" בבבלי ברכות ט,ב-י,א אמרו: מכדי האי "יהיו לרצון אמרי פי" (תהילים יט,טו) - משמע לבסוף (לאחר התפילה: יהיו לרצון אמרי פי שאמרתי), ומשמע מעיקרא (לפני התפילה): דבעינא למימר (יהיו לרצון אמרי פי שרוצה אני לומר). מאי טעמא תקינו רבנן לאחר שמונה עשרה ברכות? לימרו מעיקרא! - אמר רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: הואיל ולא אמרו דוד אלא לאחר שמונה עשרה פרשיות, לפיכך תקינו רבנן לאחר שמונה עשרה ברכות. הני שמונה עשרה, תשע עשרה הויין! - "אשרי האיש" ו"למה רגשו" חדא פרשתא היא. דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל פרשה שהיתה חביבה על דוד, פתח בה ב"אשרי" וסיים בה ב"אשרי"; פתח ב"אשרי" - דכתיב: "אשרי האיש" (תהילים א), וסיים ב"אשרי" - דכתיב: "אשרי כל חוסי בו" (תהילים ב) (רש"י: אלמא חדא היא, ד"אשרי כל חוסי בו" סיומא ד"למה רגשו" הוא). • • •

ומשיבים עוד (תשובה שנייה): רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי: שמונה עשרה ברכות שבתפילה הן כנגד שמונה עשרה חליות שבשזרה (שבשדרה). מכאן יש ללמוד, שבשעה שאדם עומד ומתפלל צריך לשוח בכולן – צריך להתכופף (בברכות ששוחים בהן: בראשונה תחילה וסוף, וב"מודים" תחילה וסוף) בכל החוליות האלו, עד שיזדעזעו**. מה טעמא?** – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "כל עצמותיי תאמרנה יי' מי כמוך" (תהילים לה,י) – אומר לפניך שירה בכל כוחי, עד שכל עצמותי תזדעזענה**.**

כנגד שמונה עשרה חוליות בבבלי ברכות כח,ב אמרו: הני שמונה עשרה כנגד מי? - ...אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה. ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו (יזדעזעו, יתפרקו) כל חוליות שבשדרה. ובמדרש תנחומא פרשת 'וירא' סימן א נאמר: ...ורבי סימון אמר: כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה, שבשעה שאדם מתפלל וכורע, צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, שנאמר: "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" (תהילים לה,י). ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'וירא' סימן א נאמר: ...אמר רבי סימון: כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה, שבשעה שאדם עומד ומתפלל, צריך לשוח בכולן, שנאמר: "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" (תהילים לה,י).

חוליות שבשדרה החוליות הן העצמות בעמוד השדרה. החוליות מקובצות לפי אזורי הגוף: חוליות הצוואר (שבע), חוליות החזה (שתים עשרה), חוליות המותן (חמש), חוליות העצה (חמש) וחוליות הזנב (אחת). שמונה עשרה חוליות שבשדרה שנזכרו כאן הן חוליות הצוואר וחוליות החזה, שמתכופפים בהן בתפילה. ואם יאמר לך אדם: תשע עשרה הן! - אמור לו: חוליה אחת אין היא מהן לפי חכמינו. • • •

ומשיבים עוד (תשובה שלישית): רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: שמונה עשרה ברכות שבתפילה הן כנגד שמונה עשרה אזכרות (שמותיו של ה') שכתוב (שכתובות) ב"הבו ליי' בני אלים" (תהילים כט) – במזמור זה נזכר שם ה' (י-ה-ו-ה) שמונה עשרה פעמים**.**

כנגד שמונה עשרה אזכרות בבבלי ברכות כח,ב אמרו: ...אמר רבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני: כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד ב"הבו לה' בני אלים" (תהילים כט) (רש"י: שהוא רמז לאבות וגבורות וקדושת השם: מניין שאומרים אבות, תלמוד לומר: "הבו לה' בני אלים" כו' (ראש השנה לב,א)). רב יוסף אמר: כנגד שמונה עשרה אזכרות שבקריאת שמע (בשלוש פרשות של קריאת שמע). ובמדרש תהילים כט,ב נאמר: כמה אזכרות יש בפרשה? - שמונה עשרה, לכך תתפללו שמונה עשרה ברכות. ובמדרש תנחומא פרשת 'וירא' סימן א נאמר: ...רבי יהושע בן לוי אמר: כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד ב"הבו לה' בני אלים" (תהילים כט).

במדרש תהילים שם סידרו את שמונה עשרה הברכות שבתפילה על הסדר כנגד שמונה עשרה האזכרות שבמזמור זה.

בכל ברכה שבתפילה יש אזכרה בחתימתה. נמצא שמנין האזכרות שבחתימת הברכות שבתפילה כמנין האזכרות שבמזמור זה. • • • בתוספתא ברכות ג,כה שנו: שמונה עשרה ברכות שאמרו חכמים, כנגד שמונה עשרה אזכרות שב"הבו לה' בני אלים". כולל של מינים בשל פָּרוֹשים (בני אדם שרגילים לפרוש מדרכי ציבור (שאינם עושים מעשה "עמך")), ושל גרים בשל זקנים, ושל דוד ב"בונה ירושלם" (בארץ ישראל לא אמרו ברכת "מצמיח קרן ישועה", וחתמו בברכת ירושלים: "אלוהי דוד ובונה ירושלים", ולא אמרו אלא שמונה עשרה ברכות, וברכת המינים בתוכן). אם אמר אלו לעצמן ואלו לעצמן, יצא.

מכיון שדברי רבי לוי לקוחים מהברייתא הזו בתוספתא, הפסיקו את תשובות האמוראים בטעם מנין הברכות שתיקנו חכמים, והביאו את דברי רבי חונא ואת שאלת רבי אלעזר בירבי יוסי על תחילתה של הברייתא הזו: שמונה עשרה ברכות שאמרו חכמים, כנגד שמונה עשרה אזכרות שב"הבו לה' בני אלים", ואף תשובת רבי יוסי שהשיב לבנו מיוסדת על המשכה של הברייתא הזו בתוספתא.

אמר רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): אם יאמר לך אדם – אם ישאל אותך**: שבע**(ה) עשרה ברכות הן – ולא שמונה עשרה הן**!** שמתחילה לא תיקנו חכמים בתפילה אלא שבע עשרה ברכות, ואין הן כנגד האזכרות שב"הבו לה' בני אלים", שהרי שמונה עשרה אזכרות כתובות בו. - אמור לו – השב לו**:** ברכה של מינים כבר קבעוה חכמים ביבנה – אחר שתיקנו חכמים את ברכת המינים, שמונה עשרה ברכות הן, ומעתה הן כנגד האזכרות שב"הבו לה' בני אלים". התיב – השיב (הקשה על דברי התוספתא) רבי לעזר בירבי יוסי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, בנו של האמורא רבי יוסי) קומי – לפני רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): והא כתיב – והרי כתוב**: "אל הכבוד הרעים"** (תהילים כט,ג)! – גם "אל" היא אזכרה, נמצא שבמזמור זה נזכר שם ה' תשע עשרה פעמים, ואם כדברי התוספתא, שתיקנו בתפילה ברכות כנגד האזכרות שבמזמור זה, היה להם לחכמים לתקן תשע עשרה ברכות ולא שמונה עשרה ברכות. אמר ליה – אמר לו (רבי יוסי לבנו): והתני (=והא תני) – והרי שנוי (שנו ברייתא בתוספתא): כולל של מינים ושל פושעים ב"מכניע זידים" – מזכיר ענינם של מינים ושל פושעים בברכת הזדים, שחתימתה: "מכניע זדים", ואינו אומר אותם ברכה בפני עצמה**, של זקינים ושל גרים ב"מבטח לצדיקים"** – מזכיר ענינם של זקנים ושל גרים בברכת הצדיקים, שחתימתה: "מבטח לצדיקים", ואינו אומר אותם ברכה בפני עצמה**,** ושל דוד ב"בונה ירושלים" – מזכיר ענינו של דוד בברכת בנין ירושלים, שחתימתה: "בונה ירושלים", ואינו אומר אותו ברכה בפני עצמה, שאין אומרים אלא שמונה עשרה ברכות**.** והברייתא בתוספתא מסיימת: אם אמר אלו לעצמן ואלו לעצמן, יצא. הרי שיכול אדם לומר של מינים ושל פושעים ושל זקנים ושל גרים ושל דוד ברכות בפני עצמן, ונמצא שאומר עשרים וכמה ברכות. ואם כדבריך, שמנין הברכות הוא כמנין האזכרות שבמזמור זה, לא פחות ולא יותר, תמה על עצמך: אית לך מספקה לכל חדא וחדא מינהן (במקבילה בברכות נוסף: אדכרה, וב"שרידי הירושלמי" נוסף: אזכרה)?! – וכי יש לך (אפשר לך) לספק (להמציא די הצורך) לכל אחת ואחת מהן (מהברכות) אזכרה?! שאין במזמור זה אזכרות כדי לומר ענינים אלה ברכות בפני עצמן. אלא על כורחך, כשאמרו חכמים שמונה עשרה ברכות לא אמרו אלא שאין לגרוע מהן, וזה הוא שאמרו: כנגד שמונה עשרה אזכרות שב"הבו לה' בני אלים", היינו שאומרים לכל הפחות שמונה עשרה ברכות משום שאין במזמור זה פחות משמונה עשרה אזכרות של שם ה' (י-ה-ו-ה), אבל לא אמרו שאין להוסיף עליהן, שכן יכול אדם להוסיף עליהן.

הברייתא שבירושלמי והברייתא שבתוספתא אחת הן, שכן שינויי לשון בברייתות שמקורן בתוספתא דבר רגיל הוא בירושלמי. עיקר תשובתו של רבי יוסי מיוסד על סופה של הברייתא שבתוספתא: אם אמר אלו לעצמן ואלו לעצמן, יצא, אלא שהירושלמי כדרכו קיצר ולא הביא את סופה של הברייתא. הברייתא הזו מובאת גם בירושלמי ברכות ב,ג.

בבבלי מגילה יז,ב אמרו: ...וכולל זדים עם המינים, ...וכולל גרי הצדק עם הצדיקים. לפי הבבלי שם, ברכת דוד היא ברכה לעצמה אחרי ברכת בנין ירושלים, ואינו כולל דוד עם ירושלים.

פָּרוֹשים - הפורשים מדרכי ציבור בתוספתא סנהדרין יג,ה שנו: המינים והמשומדים והמסורות ואפיקורסים ושכפרו בתורה ושפורשים מדרכי ציבור ושכפרו בתחיית המתים וכל מי שחטא והחטיא את הרבים... ובמסכת שמחות (ברייתות מאבל רבתי) ג,ה שנו: כל הפורשים מדרכי ציבור, והם שעושים עצמם בני חורין ממצוה וכבוד המועדות וישיבת כנסיות ומדרשות, והמינים והמשומדים והמוסרים...

ברכת הזדים והמינים נוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "למשומדים אל תהי תקוה אם לא ישובו לתורתך, ומלכות זדון מהרה תעקר ותשבר בימינו, והנוצרים והמינים כרגע יאבדו, יימחו מספר חיים ועם צדיקים אל ייכתבו. ברוך אתה ה' מכניע זדים". בכתבי היד של הגניזה מצויה גם החתימה: "שובר אויבים ומכניע זדים".

ברכה זו היא קללה שהיתה מכוונת כלפי כל הכיתות והיחידים שסיכנו את אחדות הציבור ואת קיומה של היהדות. "משומדים" הם מומרים (יהודים שהמירו את דתם). "מלכות זדון" היא מלכות רומי הרשעה. "הנוצרים והמינים" הם כיתות יהודיות נוצריות, שנקראו 'מינים' ו'נוצרים'. ברכת המינים היתה מכוונת להעלות את ההכרה שהמינים אינם בכלל ישראל ויש להרחיקם.

בירושלמי ברכות ה,ג אמרו: לכל אין מחזירים אותו, חוץ ממי שלא אמר "מחיה המתים" ו"מכניע זדים" ו"בונה ירושלים", אני אומר: מין הוא. ובמדרש תהילים כט,ב נאמר: "קול ה' יחיל מדבר" - ...כנגד "שובר אויבים".

ברכת הצדיקים נוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "על הצדיקים ועל החסידים ועל גרי הצדק יהמו רחמיך, ותן לנו שכר טוב עם עושי רצונך. ברוך אתה ה' מבטח לצדיקים". בכתבי היד של הגניזה מצויה גם החתימה: "משען ומבטח לצדיקים".

במדרש תהילים כט,ב נאמר: "יחיל ה' מדבר קדש" - ...כנגד "משען ומבטח לצדיקים".

ברכת בנין ירושלים נוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "רחם ה' אלוהינו ברחמיך הרבים על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל היכלך ועל מעונך ועל מלכות בית דוד משיחך, בנה ביתך ושכלל היכלך. ברוך אתה ה' אלוהי דוד בונה ירושלים".

בירושלמי ברכות ד,ה אמרו: בתפילה: "אלוהי דוד ובונה ירושלים". ובירושלמי ראש השנה ד,ו אמרו: בתפילה הוא אומר: "אלוהי דוד ובונה ירושלים". ובמדרש שמואל פרשה כו נאמר: "ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים" וגו' (שמואל ב ז,ט) - מכאן קבעו חכמים "אלוהי דוד ובונה ירושלים", כנגד "אלוהי אברהם יצחק ויעקב". ובמדרש תהילים כט,ב נאמר: "ובהיכלו כולו אומר כבוד" - ...לכך אומר: "אלוהי דוד בונה ירושלים".

בברייתא שבתוספתא הזכירו שלוש ברכות אלו, משום שהן כוללות כמה ענינים, שלא כשאר הברכות האמצעיות בתפילה, שאינן כוללות כמה ענינים. לפי נוסח ארץ ישראל, ברכת הזדים והמינים כוללת: משומדים, מלכות זדון, נוצרים ומינים; ברכת הצדיקים כוללת: צדיקים, חסידים, גרים; וברכת בנין ירושלים כוללת: ישראל, ירושלים, ציון, מלכות בית דוד.

מנין הברכות שבתפילה - שיטות הבבלי והירושלמי בבבלי ברכות כח,ב אמרו: תנו רבנן: שמעון הפקולי סידר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים (רש"י: לאחר זמן, קרוב לזמנם של המינים): כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? - עמד שמואל הקטן ותיקנה. ובבבלי מגילה יז,ב אמרו: תניא: שמעון הפקולי סידר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר (רש"י: כמשפט המקראות) ביבנה. במתניתא תנא: מאה ועשרים זקנים, ומהם כמה נביאים, תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר. ושם יח,א אמרו: וכי מאחר דמאה ועשרים זקנים, ומהם כמה נביאים, תיקנו תפילה על הסדר, שמעון הפקולי מאי סידר? - שכחום וחזר וסידרם.

ובירושלמי ברכות ב,ג אמרו: אמר רבי ירמיה: מאה ועשרים זקנים, ומהם שמונים וכמה נביאים, התקינו את התפילה הזאת.

ובבמדבר רבה יח,כא ובמדרש תנחומא פרשת 'קורח' סימן יב ובאוצר המדרשים עמוד שנב נאמר: "כל תישא עוון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד) - אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, בזמן שהיה בית המקדש קיים, היינו מקריבים לפניך קורבן להתכפר, ועכשיו שבית המקדש חרב אין בידינו (אין לנו קורבן לכפר עלינו) אלא תפילה. הדא הוא דכתיב: "וקח טוב", "טוב" בגימטרייה שבע עשרה הוי. תפילה - שמונה עשרה ברכות הוי! - ברכת המינים / הזדים ביבנה תיקנוה. והלא תשע עשרה אנו מתפללים? - "את צמח דוד" אחר כך תיקנוה (מתחילה היתה ברכת דוד כלולה בברכת בנין ירושלים, ואחר כך תיקנו לאומרה בפני עצמה) על שום: "בחנני ה' ונסני" (תהילים כו) (שביקש דוד שיחתמו בו ברכה).

ובבבלי ברכות כח,ב אמרו: הני תמני סרי, תשסרי הוויין! - אמר רבי לוי: ברכת המינים ביבנה תיקנוה. כנגד מי תיקנוה? - אמר רבי לוי: לרבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני - כנגד "אל הכבוד הרעים" (תהילים כט), לרב יוסף - כנגד "אחד" שבקריאת שמע, לרבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי - כנגד חוליה קטנה שבשדרה.

ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'וירא' סימן א נאמר: ילמדנו רבנו, כמה ברכות מתפלל אדם בכל יום? - כך שנו רבותינו: צריך אדם שיתפלל שמונה עשרה. ולמה שמונה עשרה? - כנגד שמונה עשרה אזכרות שכתיב ב"הבו לה' בני אלים" (תהילים כט). משיבים לרבי לוי: והא בבבל אומרים תשע עשרה? - אמר להם: אף הוא מן האזכרות, שנאמר: "אל הכבוד הרעים" (תהילים כט,ג).

מהמקורות שהובאו כאן עולים הדברים הבאים: לפי הבבלי, אנשי כנסת הגדולה תיקנו בתפילה שמונה עשרה ברכות, וביבנה סידרו שוב שמונה עשרה ברכות. מכיון שלפי הבבלי היו מעולם שמונה עשרה ברכות, ברכת דוד היתה מעולם ברכה בפני עצמה, וכפי שמצינו בסדר הברכות שסידרו בבבלי מגילה יז,ב-יח,א.

לפי הירושלמי, אנשי כנסת הגדולה תיקנו את התפילה, אך לא העמידו את התפילה על מנין ברכות קבוע. לאחר החורבן, תיקנו (ביבנה) שבע עשרה ברכות כמנין "טוב", כדברי המדרשים (במדבר רבה ועוד), וזה הוא שאמר רבי חונא בירושלמי כאן: אם יאמר לך אדם שבע עשרה הן. מכיון שלפי הירושלמי לא היו מעולם שמונה עשרה ברכות, ברכת דוד היתה מעולם כלולה בברכת בנין ירושלים, וכפי שמצינו בסדר הברכות שסידרו בירושלמי ברכות ב,ג.

בימי רבן גמליאל, משרבו הפָּרוֹשים והמינים, תיקנו ביבנה את ברכת המינים. בברכה זו שתיקנו כללו מינים ופרושים וזדים ופושעים ומשומדים. לאחר שתיקנו את ברכת המינים, היו לפי הבבלי תשע עשרה ברכות, ולפי הירושלמי שמונה עשרה ברכות.

כששאלו: למה תיקנו שמונה עשרה ברכות, והשיבו: כנגד זה וכנגד זה, לפי הבבלי דיברו על מנין הברכות שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, ואילו לפי הירושלמי דיברו על מנין הברכות לאחר שתיקנו ביבנה את ברכת המינים.

לפי הבבלי, מכיון שאנשי כנסת הגדולה תיקנו בתפילה שמונה עשרה ברכות, אין להוסיף עליהן, ולכן נזקקו בבבלי לשאול: כנגד מי תיקנו את ברכת המינים, והשיבו לכל מר כדאית ליה. ואילו לפי הירושלמי, מכיון שאנשי כנסת הגדולה לא העמידו את התפילה על מנין ברכות קבוע, יכול אדם להוסיף עליהן, כפי שאמרו בתוספתא: אם אמר אלו לעצמן ואלו לעצמן, יצא (וכפי שנתפרשו דברי רבי יוסי בירושלמי כאן), ולכן לא נזקקו בירושלמי לשאול: כנגד מי תיקנו את ברכת המינים.

בנוסח ארץ ישראל היו מתפללים שמונה עשרה ברכות, וכללו של דוד בברכת בנין ירושלים. ובנוסח בבל היו מתפללים תשע עשרה ברכות, ואמרו ברכת דוד ("צמח דוד") בפני עצמה. רק בתקופת הגאונים היו אף בנוסח ארץ ישראל מתפללים תשע עשרה ברכות, ואמרו ברכת דוד בפני עצמה כמו בנוסח בבל (כך מצאנו בנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה, וזה הוא שאמרו במדרשים (במדבר רבה ועוד) שהובאו לעיל: "את צמח דוד" אחר כך תיקנוה, ולכן לא מצאנו בספר החילוקים שבין בני בבל ובין בני ארץ ישראל חילוק בענין זה).

ברכת דוד הנוסח לפי הגניזה: "את צמח דוד עתה תצמיח, וקרנו תרום בישועתך. ברוך אתה ה' מצמיח קרן ישועה". • • •

ומשיבים עוד (תשובה רביעית): רבי חנניה (דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר בשם רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): שמונה עשרה ברכות שבתפילה הן כנגד שמונה עשרה פעמים שאבות כתובין בתורה 'אברהם יצחק ויעקב' – שלושת האבות נזכרים בשמותיהם ביחד בלי הפסק ביניהם בשמונה עשר פסוקים בתורה**. אם יאמר לך אדם: תשע**(ה) עשרה פעמים הן – ולא שמונה עשרה**!** (משום שיש למנות גם את הפסוק המובא להלן) - אמור לו: "והנה יי' נצב עליו ויאמר אני ה' אלוהי אברהם אביך ואלוהי יצחק, הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך**"** (בראשית כח,יג) לית הוא מינון – אין הוא מהם (אין פסוק זה נמנה עם הפסוקים שנמנים במנין זה, שאף על פי שיעקב ישנו במשמעות פסוק זה עם אברהם ויצחק, שה' אמר את הדברים ליעקב, על כל פנים אין יעקב נזכר בשמו בפסוק זה, ולכן שמונה עשר פסוקים הם. מטעם זה אין נמנים עימהם כמה פסוקים עוד בספר בראשית שהם מעין פסוק זה, שיעקב ישנו במשמעות אותם פסוקים עם אברהם ויצחק, אך אין יעקב נזכר בשמו באותם פסוקים. פסוק זה שהובא כאן הוא הראשון שבאותם פסוקים דומים). ואם [יאמר (כך במקבילה וב"שרידי הירושלמי")] לך אדם: שבע(ה) עשרה פעמים הן – ולא שמונה עשרה**!** (משום שאין למנות את הפסוק המובא להלן) - אמור [לו (כך במקבילה)]: "ויקרא בהם שמי ושם אבותיי אברהם ויצחק" (בראשית מח,טז) מינון הוא – מהם הוא (פסוק זה נמנה עם הפסוקים שנמנים במנין זה, שאף על פי שאין יעקב נזכר בשמו בפסוק זה, על כל פנים יעקב אמר "שמי", והרי זה כמי שנזכר יעקב בשמו, ולכן שמונה עשר פסוקים הם). ואלה הפסוקים: בראשית מח,טז; בראשית נ,כד; שמות ב,כד; שמות ג,ו; שמות ג,טו; שמות ג,טז; שמות ד,ה; שמות ו,ג; שמות ו,ח; שמות לג,א; במדבר לב,יא; דברים א,ח; דברים ו,י; דברים ט,ה; דברים ט,כז; דברים כט,יב; דברים ל,כ; דברים לד,ד (הפסוק בשמות לב,יג אינו נמנה עימהם, כי כתוב שם "ישראל" ואין כתוב שם "יעקב" כבכל שאר הפסוקים. והפסוק בויקרא כו,מב אינו נמנה עימהם, כי האבות אינם מנויים שם כסדר תולדותם אלא בסדר הפוך).

בכמה מן הפסוקים הללו נאמר: "אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב". זה המטבע שבתחילתה של ברכת אבות, הברכה הראשונה בתפילה. כמו בשמונה עשר הפסוקים הללו, כך גם בתפילה האבות מנויים כסדר תולדותם, ויעקב נקרא בשם זה ולא בשם "ישראל".

כנגד שמונה עשרה פעמים בבראשית רבה סט,ד נאמר: "ויאמר אני י"י אלוהי אברהם אביך ואלוהי יצחק" (בראשית כח,יג) - רבי חנינה בשם רבי פינחס: שמונה עשרה פעמים הוא מזכיר האבות בתורה, וכנגד כן קבעו חכמים שמונה עשרה ברכות שבתפילה, ואם יאמר לך אדם: תשע עשרה הן, אמור לו: "והנה י"י ניצב עליו" לית הוא מינהון, ואם יאמר לך אדם: שבע עשרה הן, אמור לו: "וייקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק" (בראשית מח,טז) מינהון. ובמדרש תנחומא פרשת 'וירא' סימן א נאמר: ...אמר רבי שמואל בר נחמן: כנגד שמונה עשרה פעמים שהאבות כתובים בתורה, הראשון: "ואלוהים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב" (בראשית נ,כד), והאחרון: "ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב" (דברים לד,ד). ואם יאמר לך אדם: תשע עשרה הן, שהרי כתיב: "אלוהי אברהם אביך ואלוהי יצחק הארץ אשר אתה שוכב עליה" וגו' (בראשית כח,יג), אמור לו: אין זה מן המנין, שאין יעקב עימהם.

נראה שלפי מדרש תנחומא, הפסוק בבראשית מח,טז (שהוא הראשון לפי המנין בירושלמי כאן) אינו מן המנין, אך אולי הפסוק בויקרא כו,מב מן המנין הוא.

תפילות מאבות למדום בירושלמי ברכות ד,א אמרו: רבי יהושע בן לוי אמר: תפילות מאבות למדום.

מכיון שהאבות תיקנו את שלוש התפילות שבכל יום, לכן קבעו את מנין הברכות שבתפילה כמנין הפעמים שהאבות נזכרים בתורה בשמותיהם. • • •

ומשיבים עוד (תשובה חמישית): רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): שמונה עשרה ברכות שבתפילה הן כנגד שמונה עשר ציווין (ציוויים) – המילים: "כאשר ציוה ה'", או: "ככל אשר ציוה ה'", שכתוב (שכתובים) בפרשת משכן שני – בספר שמות מסופר פעמיים על המשכן: פעם ראשונה בציווי המשכן (שמות כה,א - ל,לח), ופעם שנייה בעשיית המשכן ובהקמתו (שמות לו,ח עד סוף הספר, וזו היא פרשת משכן שני). אמר רבי חייה בר אדא (במקבילה בברכות: בר ווא (בר אבא)): ובלחוד מן – ובלבד מן "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן" (שמות לח,כג) – הציוויים שכתובים מפסוק זה בלבד ואילך, עד סופיה דסיפרא – עד סופו של הספר (ספר שמות) מן המנין הם, אבל הציווי שכתוב בפסוק שלפניו: "כל אשר ציוה ה'" (שמות לח,כב), שהוא הציווי הראשון בפרשת משכן שני, אינו מן המנין. ואלה הציוויים שמן המנין: שמות לט,א; לט,ה; לט,ז; לט,כא; לט,כו; לט,כט; לט,לא; לט,לב; לט,מב; לט,מג, מ,טז; מ,יט; מ,כא; מ,כג; מ,כה; מ,כז; מ,כט; מ,לב. ועולה מספרם שמונה עשר**.**

נראה שהטעם שאין מונים את הציווי הראשון, משום שהוא לגופו ואינו מופנה לדרשה, שראשון תחילה נאמר ואין דורשים תחילות.

מכיון שהתפילה היא במקום העבודה (עבודת הקורבנות), והתפילות תוקנו כנגד הקורבנות, לכן קבעו את מנין הברכות שבתפילה כמנין הציוויים שיש בעשייתו ובהקמתו של המשכן, שבו הקריבו קורבנות.

כנגד שמונה עשר ציוויים בויקרא רבה א,ח נאמר: רבי שמואל בר נחמן אמר בשם רבי נתן (הוא רבי יונתן): שמונה עשר ציוויים כתובים בפרשת משכן, וכנגדם קבעו חכמים שמונה עשרה ברכות שבתפילה. אמר רבי חייא בר אדא: לבד מ"ואיתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן" (שמות לח,כג) ועד סופא דסיפרא. ובמדרש תהילים כט,ב נאמר: דבר אחר: כנגד שמונה עשרה אזכרות שיש בעשיית המשכן ב"אלה פקודי" - "כאשר ציוה ה'", "ככל אשר ציוה ה'" - שמונה עשרה פעמים, כנגדן תיקנו שמונה עשרה ברכות שמתפלל אדם בכל יום. ובמדרש תנחומא פרשת 'וירא' סימן א נאמר: ...ורבי יוחנן אמר: כנגד שמונה עשר ציוויים שבמשכן, שהם בסוף ספר "ואלה שמות", והם: "כאשר ציוה ה' את משה" שמונה עשרה פעמים. ובאוצר המדרשים עמוד תקלו נאמר: "כאשר ציוה ה' את משה" שב"אלה פקודי המשכן" שמונה עשרה פעמים, כנגד שמונה עשרה ברכות שבתפילה, לומר לך שהתפילה במקום עבודה היא, וכנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה, לקיים מה שנאמר: "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" (תהילים לה).

שמונה עשרה ברכות כנגד… בבמדבר רבה ב,א נאמר: בשמונה עשר מקומות משה ואהרן מזוגים (שווים), רמז לשמונה עשרה ברכות, כנגד שמונה עשרה אזכרות שכתובות ב"שמע ישראל" וב"מזמור לדוד הבו לה' בני אלים" (תהילים כט). • • • בתוספתא ברכות ג,יב שנו: בשבת וביום טוב וביום הכיפורים מתפלל שבע, ואומר קדושת היום באמצע.

ושואלים: שבע ברכות של שבת - מניין? ומשיבים (תשובה אחת): אמר רבי יצחק (נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): שבע ברכות שבתפילה של שבת הן כנגד שבעה קולות (המילים "קול ה'") שכתוב (שכתובים) ב"הבו ליי' בני אלים" (תהילים כט) – במזמור זה נזכרה המילה "קול" שבע פעמים**.**

בבבלי ברכות כט,א אמרו: הני שבע דשבתא כנגד מי? - אמר רבי חלפתא בן שאול: כנגד שבעה קולות (רש"י: במזמור "קול ה' על המים" (תהילים כט)) שאמר דוד על המים.

כשם שתיקנו שמונה עשרה ברכות שבתפילה של חול כנגד האזכרות שבמזמור זה, כך תיקנו שבע ברכות שבתפילה של שבת כנגד הקולות שבמזמור זה.

ומשיבים עוד (תשובה שנייה): אמר רבי יודן ענתונדריא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, מיישוב בגליל): שבע ברכות שבתפילה של שבת הן כנגד שבע אזכרות (שמותיו של ה') שכתוב (שכתובות) ב"מזמור שיר ליום השבת" (תהילים צב) – במזמור זה נזכר שם ה' (י-ה-ו-ה) שבע פעמים. מזמור זה נקבע לאומרו ביום השבת, והיו הלויים אומרים מזמור זה על הדוכן בשעת הקרבת התמיד של יום השבת, ולכן תיקנו שבע ברכות שבתפילה של שבת כנגד שבע האזכרות שבמזמור זה**.** • • • התפילה של ראש השנה כללה שלוש ברכות אמצעיות במקום ברכה אחת בשאר המועדים (משנה ראש השנה ד,ה). מן העובדה שהתוספתא שהובאה לעיל אינה מזכירה תפילת שבע של ראש השנה משתמע, שבכל התפילות של ראש השנה היו תשע ברכות, וכן קבעו ראשונים על פי ירושלמי שהיה לפניהם.

בתוספתא ברכות ג,יג וראש השנה ב,יז שנו: יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת - בית שמיי אומרים: מתפלל עשר (אומר ברכת שבת לעצמה), ובית הלל אומרים: מתפלל תשע. ובירושלמי שבועות א,ד אמרו: אמר רבי אחא בר פפא: ותני כן: העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה (שחל להיות בשבת), בשחרית - בית שמיי אומרים: מתפלל שמונה, ובית הלל אומרים: שבע; במוסף - בית שמיי אומרים: עשר, ובית הלל אומרים: תשע.

נראה שהכוונה בברייתא בירושלמי שבועות לתוספתא, אלא שרבי אחא בר פפא שנה אותה לפי הנוהג בזמנו שתקעו במוסף ולא בשחרית. בזמן בית שמאי ובית הלל תקעו בשחרית ולא במוסף, והמחלוקת של בית שמאי ובית הלל היא בשחרית ("תוספתא כפשוטה"). הרי שלפי הירושלמי שלפנינו, רק בתפילה של ראש השנה שהיו תוקעים בה היו תשע ברכות.

ושואלים: תשע ברכות של ראש השנה - מניין? ומשיבים: אמר רבי בא קרתיגנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי או הרביעי): תשע ברכות שבתפילה של ראש השנה הן כנגד תשע אזכרות (שמותיו של ה') שכתוב (שכתובות) בפרשת חנה (שמואל א ב,א-י) – בפרשה זו (תפילת חנה) נזכר שם ה' (י-ה-ו-ה) תשע פעמים**, וכתיב בסופה** – וכתוב בסופה (של פרשה זו): "יי' ידין אפסי ארץ" (שמואל א ב,י) – ה' שופט את כל העולם. והרי ראש השנה הוא יום הדין, ולכן תיקנו תשע ברכות שבתפילה של ראש השנה כנגד תשע האזכרות שאמרה חנה בתפילתה**.**

כנגד תשע אזכרות בבבלי ברכות כט,א אמרו: הני תשע דראש השנה כנגד מי? - אמר רבי אבא דמן קרטיגנין: כנגד תשע אזכרות שאמרה חנה בתפילתה (רש"י: בפרשת "עלץ ליבי" (שמואל א ב)), דאמר מר: בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה. ובפסיקתא רבתי פרשה מ נאמר: ילמדנו רבנו, כמה ברכות צריך אדם להתפלל בראש השנה? - לימדונו רבותינו: תשע ברכות אדם צריך להתפלל בראש השנה. רבי יצחק אומר: ומה טעם מתפללים תשע ולא שבע כשם שמתפללים בשבת? אלא תשע נגד תשע הזכרות שכתובים בפרשת חנה, ולמדו תפילת ראש השנה מפרשת חנה. אמר רבי אבא בר כהנא: שכתוב בפרשת חנה: "ה' ידין אפסי ארץ" (שמואל א ב,י), ואימתי הקב"ה דן את העולם ומזכה אותם, בראש השנה הוא דן את בריותיו ומזכה אותם, שהוא חפץ לזכות את בריותיו ולא לחייבם. ובמדרש תנחומא פרשת 'וירא' סימן א נאמר: ולמה מתפללים בראש השנה תשע ברכות? - אמר רבא בר חנינא: כנגד תשע אזכרות שאמרה חנה בתפילתה מן "ותתפלל חנה" ואילך (שמואל א ב).

בילקוט שמעוני שמואל א פ מובאות רמיזות מתפילת חנה לכל שמונה עשרה (תשע עשרה) הברכות שבתפילה של כל יום.

תפילת חנה בראש השנה שתי תפילות התפללה חנה, האחת (בפרק א) תחינה ובקשה שייתן לה ה' בן, והשנייה (בפרק ב) הלל והודיה לה'. חנה התפללה כשעלתה עם אלקנה אישה לשילה ל"זבח הימים" (הזבח שהיה רגיל להקריב מדי שנה). אלקנה וכל ביתו היה רגיל לעלות לשילה לזבוח בכל שנה ביום הידוע והקבוע, כמו שנאמר בשמואל א א,ד: "ויהי היום ויזבח אלקנה". והנה הלשון "ויהי היום" אמורה גם באיוב א,ו, ושם פירשו התרגום ועוד מפרשים, שאותו היום היה ראש השנה. לפי זה, היום שבו היה רגיל אלקנה לעלות היה ראש השנה, ונמצא שחנה התפללה בראש השנה. לפי חכמינו, חנה גם נפקדה (ה' זכר אותה לטובה) בראש השנה. כיון שאמרה חנה את תפילתה בראש השנה, לכן תיקנו תשע ברכות שבתפילה של ראש השנה כנגד תשע האזכרות שאמרה חנה בתפילתה (מעין זה נאמר במקורות המובאים להלן בענין תפילת התעניות, שהיא כנגד תפילת שלמה שאמר בתענית). • • •

במשנה שנינו (בענין תפילת התעניות): ואומר לפניהם עשרים וארבע ברכות. ושואלים: עשרים וארבע ברכות של תעניות - מניין? ומשיבים: רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) ורבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) תריהון אמרין – שניהם אומרים**:** עשרים וארבע ברכות שבתפילה של תעניות הן כנגד עשרים וארבע(ה) פעמים שכתוב (שכתובות) בפרשת שלמה (מלכים א ח,כב-נג) "רינה" ו**"תפילה"** ו**"תחינה"** – בפרשה זו (תפילת שלמה) נזכרות הלשונות האלו עשרים וארבע פעמים (רינה ותחינה הן מהלשונות שנקראת תפילה). שלמה בתפילתו זו ביקש מה' שתישמע תפילתם של ישראל שיתפללו (בתעניות) על עצירת גשמים ועל כל צרה שלא תבוא (רעב, דבר, שידפון, ירקון, ארבה, חסיל ומצור אויבים). לכן תיקנו עשרים וארבע ברכות שבתפילת התעניות כנגד עשרים וארבע לשונות של תפילה שאמר שלמה בתפילתו**.**

אלה עשרים וארבע לשונות של תפילה שאמר שלמה: "ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו ה' אלהי, לשמע אל הרנה ואל התפלה אשר עבדך מתפלל לפניך היום" (שם פסוק כח). "...לשמע אל התפלה אשר יתפלל עבדך אל המקום הזה" (שם פסוק כט). "ושמעת אל תחנת עבדך ועמך ישראל אשר יתפללו אל המקום הזה..." (שם פסוק ל). "בהנגף עמך ישראל לפני אויב אשר יחטאו לך, ושבו אליך והודו את שמך והתפללו והתחננו אליך בבית הזה" (שם פסוק לג). "בהעצר שמים ולא יהיה מטר כי יחטאו לך, והתפללו אל המקום הזה והודו את שמך ומחטאתם ישובון" (שם פסוק לה). "כל תפלה כל תחנה אשר תהיה לכל האדם לכל עמך ישראל, אשר ידעון איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה" (שם פסוק לח). "...ובא והתפלל אל הבית הזה" (שם פסוק מב). "כי יצא עמך למלחמה על איבו בדרך אשר תשלחם, והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת בה והבית אשר בנתי לשמך" (שם פסוק מד). "ושמעת השמים את תפלתם ואת תחנתם..." (שם פסוק מה). "והשיבו אל לבם בארץ אשר נשבו שם, ושבו והתחננו אליך בארץ שביהם לאמר חטאנו והעוינו רשענו" (שם פסוק מז). "ושבו אליך בכל לבבם ובכל נפשם בארץ איביהם אשר שבו אתם, והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתתה לאבותם העיר אשר בחרת והבית אשר בנית בניתי לשמך" (שם פסוק מח). "ושמעת השמים מכון שבתך את תפלתם ואת תחנתם..." (שם פסוק מט). "להיות עיניך פתחות אל תחנת עבדך ואל תחנת עמך ישראל, לשמע אליהם בכל קראם אליך" (שם פסוק נב).

תפילת שלמה זו נאמרה גם בכתובים המקבילים בדברי הימים ב ו,יב-מב, אלא ששם נזכרות עשרים ושלוש לשונות של תפילה.

כנגד עשרים וארבע פעמים בבבלי ברכות כט,א אמרו: הני עשרים וארבע דתעניתא כנגד מי? - אמר רבי חלבו: כנגד עשרים וארבע רננות שאמר שלמה (רש"י: בפרשת "ויעמוד שלמה" (מלכים א ח). 'רינה', 'תפילה' ו'תחינה' עשרים וארבע איכא) בשעה שהכניס ארון לבית קודשי הקודשים. אי הכי, בכל יומא נמי נמרינהו! - אימת אמרינהו שלמה - ביומא דרחמי (רש"י: שהוצרך לבקש רחמים, שדבקו שערים זה בזה ולא היו מניחים להכניס ארון לבית קודשי הקודשים (מועד קטן ט,א)), אנן נמי ביומא דרחמי אמרינן להו. ובמדרש תנחומא פרשת 'וירא' סימן א נאמר: ולמה מתפללים עשרים וארבע בתעניות? - כנגד עשרים וארבע רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס את הארון לבית קודשי הקודשים בתעניתו.

עשרים וארבע רננות בבבלי שבת ל,א ומועד קטן ט,א וסנהדרין קז,ב אמרו: בשעה שבנה שלמה את בית המקדש, ביקש להכניס ארון לבית קודשי הקודשים, דבקו שערים (רש"י: של בית קודשי הקודשים) זה בזה. אמר שלמה עשרים וארבע רננות (רש"י: 'רינה' 'תפילה' 'תחינה' כתובים בתפילת שלמה עשרים וארבע. רמ"ה: עשרים וארבעה מזמורים שבתהילים שמתחילים בלשון 'רינה' 'תפילה' 'תחינה'. ויש מפרש: עשרים וארבעה מזמורים שמראשו של ספר תהילים עד הפסוקים להלן שבסוף מזמור כד), ולא נענה. אמר: "שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד" (תהילים כד)... חזר ואמר: "שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד" (שם)..., ולא נענה. כיון שאמר: "ה' אלוהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דויד עבדך" (דברי הימים ב ו) - מיד נענה.

ובבמדבר רבה יד,ג ובמדרש תהילים כד,י נאמר: בשעה שבנה שלמה את בית המקדש, ביקש להכניס את הארון לבית קודשי הקודשים, באותה שעה דבקו השערים זה בזה, ואמר שלמה עשרים וארבע רננות ולא נענה, אמר: "שאו שערים ראשיכם והינשאו" וגו', ולא נענה, חזר ואמר: "שאו שערים ראשיכם ושאו" וגו', ולא נענה, כיון שאמר: "ה' אלוהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דויד עבדך" (דברי הימים ב ו,מב), מיד נשאו שערים ראשיהם ונכנס הארון ושרתה השכינה בבית וירדה האש מן השמים, שכן כתיב אחריו: "וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מהשמים ותאכל העולה והזבחים וכבוד ה' מלא את הבית" (דברי הימים ב ז,א).

לפי רש"י, שעשרים וארבע רננות הן לשונות 'רינה' ו'תפילה' ו'תחינה' שכתובים בתפילת שלמה, הטעם של עשרים וארבע ברכות של תעניות שאמרו בבבלי ובמדרש תנחומא הוא הטעם שאמרו בירושלמי כאן. לפי רש"י, אין מובן מדוע קראו ללשונות אלו 'רננות' ולא קראו להן 'תפילות' או 'תחינות', והלא לשון 'רינה' אינה נזכרת בתפילת שלמה אלא פעם אחת בלבד. ושמא משום כך, יש מפרשים עשרים וארבע רננות בדרכים אחרות. לפי מפרשים אלה, שעשרים וארבע רננות אינן לשונות 'רינה' ו'תפילה' ו'תחינה' שכתובים בתפילת שלמה, הטעם של עשרים וארבע ברכות של תעניות שאמרו בבבלי ובמדרש תנחומא אינו הטעם שאמרו בירושלמי כאן.

יש לשאול על הטעם שאמרו בבבלי ובמדרש תנחומא: מדוע תיקנו עשרים וארבע ברכות של תעניות כנגד עשרים וארבע רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס את הארון לבית קודשי הקודשים, והלא לא נענה שלמה באמירת רננות אלו? • • • במשנה שנינו, ששליח הציבור בתענית ציבור מוסיף שש ברכות. ובתוספתא תעניות א,ט שנו: אומר לפניהם עשרים וארבע ברכות, שמונה עשרה שבכל יום, ושש היה מוסיף. היכן אומרן? - בין "גואל" ל"רופא חולים" (בין ברכת גאולה לברכת רפואה).

יחיד בתענית ציבור אינו מוסיף ברכות אלו.

ואומרים: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי ירמיה (במקבילה בברכות וב"שרידי הירושלמי": רב ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני)): יחיד המתפלל בתענית ציבור צריך להזכיר בתפילה מעין המאורע של תענית**. והיכן** בתפילה הוא אומרה (את ההזכרה)? - אומרה ברכה בפני עצמה בין "גואל ישראל" – ברכת גאולה, שחתימתה: "גואל ישראל", ל"רופא חולים" – ברכת רפואה, שחתימתה: "רופא חולים" (החתימה בנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "רופא חולי עמו ישראל"). ומה הוא אומר בהזכרה זו**? - "ענינו יי' ענינו בעת ובעונה הזאת** – ביום תעניתנו**, כי בצרה גדולה אנחנו. ואל תסתר פניך ממנו, ואל תתעלם מתחינתינו. כי אתה יי' אל חנון ורחום** (במקבילה בברכות וב"שרידי הירושלמי" אין שלוש מילים אלו), עונה בעת צרה, פודה ומציל בכל עת צוקה (מצוקה, צרה). ויצעקו אל יי' בצר להם, וממצוקותיהם יוציאם (תהילים קז,כח) – בשעה שהיו נתונים בצרה, צעקו אל ה', וה' הציל והושיע אותם מצרותיהם**. ברוך אתה י"י העונה בעת צרה"** – כיון שאומר את ההזכרה ברכה בפני עצמה, צריך לחתום בה (חתימה זו היא חתימת אחת מהברכות ששליח הציבור מוסיף).

רבי ינאי בירבי ישמעאל (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש (במקבילה בברכות וב"שרידי הירושלמי": בשם דבית רבי יניי – חכמי בית המדרש של רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)): [(המוסגר הוסף על פי המקבילה בברכות ו"שרידי הירושלמי") יחיד בתענית ציבור אומרה (את ההזכרה) ב"שומע תפילה" – כולל אותה בתוך הברכה שחתימתה: "שומע תפילה", בלא החתימה שנאמרה לעיל, ואינו אומר את ההזכרה ברכה בפני עצמה**.**

הרי שאמוראים חלוקים, היכן יחיד בתענית ציבור אומר את ההזכרה של תענית. טעמו של רבי ירמיה, שכשם ששליח ציבור בתענית ציבור מוסיף ברכות בין "גואל ישראל" ל"רופא חולים", כך יחיד בתענית ציבור מוסיף ברכה בין "גואל ישראל" ל"רופא חולים". וטעמו של רבי ינאי בירבי ישמעאל, שיחיד מבקש צרכיו ב"שומע תפילה", וכיון שהצרות שמתענים עליהן צרכיו הן, לכן יחיד כולל "עננו" ב"שומע תפילה".

ואומרים: רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רב (כך במקבילה בברכות. וב"שרידי הירושלמי": רבי יונה בשם ר' ב' (=רבי בא)):] לא יחיד בתענית ציבור בלבד צריך להזכיר בתפילה מעין המאורע של תענית (כדברי רבי ירמיה), אלא אפילו יחיד שגזר על עצמו תענית צריך להזכיר בתפילה מעין המאורע של תענית – אף על פי שאינה תענית ציבור. יחיד זה אומר את ההזכרה מעין המאורע ברכה בפני עצמה בין "גואל ישראל" ל"רופא חולים" כרבי ירמיה או ב"שומע תפילה" כרבי ינאי בירבי ישמעאל**.**

בירושלמי נדרים ח,א אמרו: יחיד שגזר עליו תענית - אוכל ושותה משחשכה (מותר לו לאכול ולשתות כל הלילה שלפני יום התענית), ואם אמר "בתענית ציבור" (שקיבל עליו תענית ציבור) - אוכל ושותה מבעוד יום (ומתחיל בתענית משחשכה). • • • ושואלים: ואיכן (היכן) הוא אומרה? – אימתי (באילו תפילות) הוא (יחיד בתענית ציבור ויחיד שגזר על עצמו תענית) אומר את ההזכרה מעין המאורע של תענית? (השאלה הזו שונה במשמעה מהשאלה הזהה לעיל) ומשיבים: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני): אומרה את ההזכרה – בתפילות בליל התענית (ערבית) וביום התענית שלאחריו (שחרית ומנחה, ובתענית ציבור גם מוסף ונעילה), כלילי שבת וכיומו – שבשבת מזכיר מעין המאורע של שבת בתפילות בליל שבת וביום שבת שאחריו**.**

הביטוי "כלילי שבת וכיומו" (כמו לילה אחד ויום אחד של שבת) מקורו במשנה נידה ד,ד, ובא ללמד שרק "מערב עד ערב" נחשב ליום אחד (יממה אחת) ולא "מעת לעת" אחר. "לילי" הוא צורת יחיד נסמך (ולא צורת רבים) והושפע מן הארמית.

יחיד בתענית ציבור, ויחיד שגזר על עצמו תענית בבבלי שבת כד,א אמרו: תני רבי אושעיא: ימים שאין בהם קורבן מוסף, כגון שני וחמישי של תעניות (רש"י: שהיו גוזרים תעניות על הגשמים שני וחמישי) ומעמדות (רש"י: ימים של מעמדות, שהיו מתענים ארבעה תעניות בשבת, שני ושלישי ורביעי וחמישי), ערבית (רש"י: לילי כניסתן) ושחרית ומנחה - מתפלל שמונה עשרה, ואומר מעין המאורע (רש"י: תפילת תענית ("עננו")) ב"שומע תפילה", ואם לא אמר - אין מחזירים אותו (רש"י: דלאו דאורייתא נינהו).

ברייתא זו, ששנו בה שאומר מעין המאורע ב"שומע תפילה", היא כרבי ינאי בירבי ישמעאל.

ובבבלי תענית יא,ב אמרו: אמר רבי זירא אמר רב הונא: יחיד שקיבל עליו תענית (רש"י: מאתמול: הרי אני יושב בתענית למחר), אפילו אוכל ושותה כל הלילה - מתפלל תפילת תענית (רש"י: "עננו"). לן בתעניתו (רש"י: באותה תענית שקיבל עליו, שאינו אוכל במוצאי תעניתו) - אין מתפלל תפילת תענית (רש"י: אינו יכול להתפלל "עננו". רש"י שבת כד,א: בתשובת הגאונים מצאתי ברייתא: שנו רבותינו: פעמים שאדם שרוי בתענית ואינו מתפלל, ופעמים שאינו שרוי בתענית ומתפלל, הא כיצד? - כאן בכניסתה, כאן ביציאתה, כלומר: ערב תענית, אף על פי שעתיד לאכול לאחר תפילה - מתפלל תפלת תענית, וליל מחרתו, אף על פי שעודנו בתענית כשמתפלל תפילת ערבית - אינו מתפלל תפילת תענית).

דברי רבי זירא בשם רב הונא בבבלי ובירושלמי אחד הם.

שליח ציבור בתענית ציבור בתעניות ציבור שליח הציבור היורד לפני התיבה אומר את ההזכרה של תענית ברכה בפני עצמה בין "גואל" ל"רופא" (ראה בבלי תענית יג,ב). בתפילת מוסף בתעניות שניות ואחרונות של גשמים ובתעניות של שאר צרות, שמתפללים בה עשרים וארבע ברכות, שליח הציבור כולל נוסח "עננו" בברכת גאולה שמאריך בה, ואינו חותם בה "העונה בעת צרה" מפני שאינו אומרה ברכה בפני עצמה (רמב"ן ור"מ המאירי). • • • אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): ואנא דלא בדקיתה – אני, שלא בדקתי (חקרתי, התבוננתי) אותה (את ההלכה בענין יחיד שגזר על עצמו תענית שצריך להזכיר מעין המאורע), אִין כהדא דרבי ירמיה – אם ההלכה כזו המימרה של רבי ירמיה (שאומר את ההזכרה בין "גואל ישראל" ל"רופא חולים", שיחיד קובע ברכה לעצמו), ואִין כהדא דרבי ינאי בירבי ישמעאל (במקבילה בברכות: דרבי ינאי בשם רבי שמעון (בן לקיש)) – ואם ההלכה כזו המימרה של רבי ינאי בירבי ישמעאל (שאומר את ההזכרה ב"שומע תפילה", שיחיד אינו קובע ברכה לעצמו), סלקית לסדרא – עליתי לבית הכנסת**, ושמעית** – ושמעתי שאמרו בשם רב חונה שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): אפילו יחיד שגזר על עצמו תענית צריך להזכיר מעין המאורע – כמו שאמרו לעיל בשם רב**.** ועל כך התיב – השיב (הקשה) רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): והא מתניתא פליגא! – והרי המשנה (הברייתא להלן) חלוקה (על מה שסברו בסידרא לומר בדעתו של רב)! וכך נאמר בברייתא: בכל יום מתפלל אדם תפילה של שמונה עשרה ברכות שלמות, ולא מעין שמונה עשרה (תפילה מקוצרת בדומה לשמונה עשרה הברכות שבתפילה), ובמוצאי שבת – בערבית במוצאי שבת מתפלל שמונה עשרה, ואינו יכול להתפלל מעין שמונה עשרה, אפילו בשעת הדחק (כגון שצריך לצאת לדרך במוצאי שבת מיד), מפני שצריך להזכיר הבדלה בברכה הרביעית (ברכת הדעה), שחתימתה "חונן הדעת", וכשמתפלל מעין שמונה עשרה אינו יכול להזכיר הבדלה, ובמוצאי יום הכיפורים – בערבית במוצאי יום הכיפורים מתפלל שמונה עשרה, ואינו יכול להתפלל מעין שמונה עשרה, אפילו בשעת הדחק (כגון מפני טורח התענית), מפני שצריך להזכיר הבדלה בברכה הרביעית, ובמוצאי תענית ציבור – המילה "במוצאי" שנאמרה לגבי תענית ציבור היא אשגרה מהמילה "במוצאי" שנאמרה לגבי שבת ויום הכיפורים (שכן ערבית במוצאי תענית ציבור היא כמו ערבית בכל יום, שיכול להתפלל מעין שמונה עשרה בשעת הדחק), והכוונה: ובתענית ציבור ("יפה עיניים", "פירושים וחידושים בירושלמי"), שבתפילות בתענית ציבור אינו יכול להתפלל מעין שמונה עשרה, אפילו בשעת הדחק, מפני שצריך לומר הזכרה של תענית. ויש לדייק מהברייתא, שאמרה "בתענית ציבור" ולא אמרה "בתענית ציבור ויחיד שגזר על עצמו תענית", שדווקא יחיד בתענית ציבור אינו יכול להתפלל מעין שמונה עשרה, אפילו בשעת הדחק, מפני שצריך לומר הזכרה של תענית בין "גואל ישראל" ל"רופא חולים", וכשמתפלל מעין שמונה עשרה אינו יכול לומר הזכרה של תענית מעין זו, אבל יחיד שגזר על עצמו תענית יכול להתפלל מעין שמונה עשרה בשעת הדחק, מפני שאינו צריך לומר הזכרה של תענית בין "גואל ישראל" ל"רופא חולים", ואף על פי שצריך לומר הזכרה של תענית ב"שומע תפילה", מכל מקום כשמתפלל מעין שמונה עשרה יכול לומר הזכרה של תענית מעין זו. כך הקשה רבי יוסה**.** ועל כך אמר רבי מנא: מן מה דאמר רבי יוסה (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: הא) מתניתא פליגא – ממה שאמר רבי יוסה: והרי המשנה (הברייתא) חלוקה! (והקשה ממנה על מה שאמרו בשם רב), הווי – הוה אומר (הסק מכאן): איתתבת – הושבה (הוקשתה, הופרכה) ההלכה, שיחיד שגזר על עצמו תענית צריך להזכיר מעין המאורע בין "גואל ישראל" ל"רופא חולים" – הרי שבענין יחיד שגזר על עצמו תענית שצריך להזכיר מעין המאורע, אין ההלכה כזו המימרה של רבי ירמיה, שאומר את ההזכרה בין "גואל ישראל" ל"רופא חולים", אלא ההלכה כזו המימרה של רבי ינאי בירבי ישמעאל, שאומר את ההזכרה ב"שומע תפילה". כך נתבארה לרבי מנא ההלכה הזו**.**

יחיד שגזר על עצמו תענית יש ללמוד מקושייתו של רבי יוסה על מה שאמרו בשם רב, שלפי רב, יחיד שגזר על עצמו תענית אומר הזכרה של תענית ברכה בפני עצמה בין "גואל ישראל" ל"רופא חולים", שאם לא כן, לא הקשה רבי יוסה על מה שאמרו בשם רב.

בבבלי תענית יג,ב אמרו: אדבריה רב יהודה לרב יצחק בריה, ודרש: יחיד שקיבל עליו תענית מתפלל תפילת תענית (רש"י: "עננו"), והיכן אומרה? - בין "גואל" ל"רופא" (רש"י: ברכה בפני עצמה). מתקיף לה רב יצחק: וכי יחיד קובע ברכה לעצמו? (רש"י: וכי יחיד חשוב כל כך שיהיו מתקנים לו ברכה בפני עצמה, להוסיף בתפילתו?) - אלא אמר רב יצחק: ב"שומע תפילה" (רש"י: שכוללה בתוך הברכה, וחותם ב"שומע תפילה", דאותה ברכה וחתימתה משמע בין אתענית בין אכל מילי), וכן אמר רב ששת: ב"שומע תפילה".

בבבלי שם אמרו לדעת רב יצחק, שיחיד, בין שקיבל עליו תענית יחיד ובין שקיבל עליו תענית ציבור, אינו קובע ברכה לעצמו.

ובבבלי תענית יד,א אמרו: מאי הוי עלה? (רש"י: היכן אומרה יחיד?) - אמר רב שמואל בר ססרטאי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר רב חייא בר אשי אמר רב: בין "גואל" ל"רופא". רבי אסי משום רבי ינאי בר ישמעאל אמר: ב"שומע תפילה". והלכתא: ב"שומע תפילה".

מה שאמרו בבבלי בפירוש בשם רב, שיחיד שקיבל עליו תענית אומרה בין "גואל" ל"רופא", הוא כדעתו של רב בירושלמי, כמו שיש ללמוד מקושייתו של רבי יוסה על מה שאמרו בשם רב. גם דברי רבי ינאי בירבי ישמעאל בבבלי הם כדבריו בירושלמי.

בבבלי דיברו ביחיד שקיבל עליו תענית, אבל לא דיברו ביחיד בתענית ציבור. ונראה, שלפי הבבלי, יחיד בתענית ציבור אומר תפילת תענית בין "גואל" ל"רופא" (שלא כדברי הברייתא בבבלי שבת כד,א שהובאה לעיל), ואין כאן משום אין יחיד קובע ברכה לעצמו, שכן תענית זו נגזרה על הציבור, ולא היחיד קיבלה עליו. נמצא שלפי מסקנת הדברים, הירושלמי והבבלי שווים, הן ביחיד בתענית ציבור והן ביחיד שקיבל עליו תענית.

בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה במשנה ברכות ד,ג שנינו: רבן גמליאל אומר: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה (שאין לשנות ממטבע של שמונה עשרה). רבי יהושע אומר: מעין (בדומה ל)שמונה עשרה (אין אדם חייב להתפלל בכל יום כל שמונה עשרה ברכות, אלא מותר לו להתפלל גם מעין שמונה עשרה).

הברייתא שהובאה בירושלמי כאן היא דברי רבן גמליאל, שאמר: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה. לדעת רבן גמליאל, בשעת הדחק מותר לו להתפלל מעין שמונה עשרה, מלבד במוצאי שבת ובמוצאי יום הכיפורים ובתענית ציבור, שאינו יכול להתפלל מעין שמונה עשרה, אפילו בשעת הדחק, כדברי הברייתא כאן. ולדעת רבי יהושע, אף שלא בשעת הדחק מותר לו להתפלל מעין שמונה עשרה.

במוצאי שבת ובמוצאי יום הכיפורים בבבלי ברכות כט,א אמרו: אמר רב נחמן אמר שמואל: כל השנה כולה מתפלל אדם "הביננו", חוץ ממוצאי שבת וממוצאי ימים טובים (ויש גורסים: חוץ ממוצאי שבת וממוצאי יום הכיפורים), מפני שצריך לומר הבדלה ב"חונן הדעת".

המימרה של שמואל היא כדברי הברייתא שהובאה בירושלמי כאן.

בבבלי יומא פז,ב אמרו: אור (רש"י: ליל כניסתו) יום הכיפורים מתפלל שבע ומתוודה, בשחרית מתפלל שבע ומתוודה, במוסף מתפלל שבע ומתוודה, במנחה מתפלל שבע ומתוודה, בנעילה מתפלל שבע ומתוודה, בערבית מתפלל שבע מעין שמונה עשרה (רש"י: מפני טורח התענית). רבי חנינא בן גמליאל אומר משום אביו: מתפלל שמונה עשרה שלמות, מפני שצריך לומר הבדלה ב"חונן הדעת".

דברי רבי חנינא בן גמליאל בשם אביו, רבן גמליאל, הם כדברי הברייתא שהובאה בירושלמי כאן.

ובתענית ציבור יחיד בתענית ציבור אינו יכול להתפלל מעין שמונה עשרה, אפילו בשעת הדחק, מפני שצריך לומר הזכרה של תענית בין "גואל ישראל" ל"רופא חולים", וכשמתפלל מעין שמונה עשרה אינו יכול לומר הזכרה של תענית מעין זו, אבל יחיד שגזר על עצמו תענית יכול להתפלל מעין שמונה עשרה בשעת הדחק, מפני שצריך לומר הזכרה של תענית ב"שומע תפילה", וכשמתפלל מעין שמונה עשרה יכול לומר הזכרה של תענית מעין זו.

מצאנו את החילוק הזה בבבלי ברכות כט,א בסוגית תפילה מעין שמונה עשרה ("הביננו") בימות הגשמים. שם אמרו, שבאמצע הברכה שכוללת את כל הברכות האמצעיות אין אדם יכול להוסיף ביטוי כנגד חלק מברכה שנאמר באמצע הברכות האמצעיות (כגון שאלה בברכת השנים), שמא יבוא לטעות; ואף בסוף הברכה שכוללת את כל הברכות האמצעיות סמוך לחתימתה אין אדם יכול להוסיף ביטוי כנגד חלק מברכה שנאמר בסוף הברכות האמצעיות (ב"שומע תפילה"), אם אותו חלק מברכה נאמר בסוף הברכות האמצעיות כשטעה ושכח לאומרו במקומו, אבל אם אותו חלק מברכה נאמר בסוף הברכות האמצעיות לכתחילה, יכול אדם להוסיף ביטוי כנגד אותו חלק מברכה בסוף הברכה שכוללת את כל הברכות האמצעיות.

לפי זה, באמצע הברכה שכוללת את כל הברכות האמצעיות אין אדם יכול לומר ביטוי כנגד הזכרה של תענית שנאמרת בין "גואל ישראל" ל"רופא חולים", אבל בסוף הברכה שכוללת את כל הברכות האמצעיות סמוך לחתימתה יכול אדם לומר ביטוי כנגד הזכרה של תענית שנאמרת ב"שומע תפילה".

סידרא - בית כנסת בירושלמי 'סידרא' פירושו: בית כנסת. "ירושלמי כפשוטו" (שבת ו,ב): בשומרונית 'סדר' פירושו: אסף, כנס. ולפי זה, 'סידרא' – כנסת, כנישתא. • • •

רבי אחא בר יצחק (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי חונה רובה דציפורין (רבי הונא הגדול, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, מהעיר ציפורי, בגליל התחתון): יחיד המתפלל בתשעה באב צריך להזכיר בתפילה מעין המאורע של תשעה באב**.** ומהו (ומה הוא) אומר בהזכרה זו**? - "רחם יי' אלהינו**, ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים (הקיימים), עלינו, ועל ישראל עמך, ועל ירושלם עירך, ועל ציון משכן כבודך, ועל העיר האבילה (במקבילה בברכות נוסף: החרבה) ההרוסה השוממה, הנתונה ביד זרים, הרמוסה בכף (ביד) עריצים (מושלים תקיפים וקשים), ויבלעוה (במקבילה בברכות: ויירשוה) לגיונות – השחיתוה גדודי צבא האויב, ויחללוה עובדי פסילים, כי (במקבילה בברכות וב"שרידי הירושלמי" אין מילה זו) לישראל (במקבילה בברכות: ולישראל) עמך נתתה (את העיר) באהבה לנחלה (במקבילה בברכות וב"שרידי הירושלמי": נתתה נחלה), ולזרע ישורון (עם ישראל) ירושה הורשתה, כי באש החרבתה (במקבילה בברכות: היצתה – הבערת אותה), ובאש אתה עתיד לבנותה (במקבילה בברכות: לנחמה). כאמור – כמו שנאמר לעתיד לבוא כשיבנה ה' את ירושלים**: ואני אהיה לה נאם יי' חומת אש סביב** – ה' ישמור ויגן על ירושלים, ולכבוד אהיה בתוכה – ה' ישכון בתוך ירושלים כדי להרים את כבודה (זכריה ב,ט)".

נוסח ההזכרה מזכיר את חורבן ירושלים, שהוא המאורע שאירע בתשעה באב.

בבבלי בבא קמא ס,ב אמרו: "שלם ישלם המבעיר את הבערה" (שמות כב) - אמר הקב"ה: עלי לשלם את הבערה שהבערתי, אני היצתי אש בציון, שנאמר: "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה" (איכה ד), ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר: "ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב" (זכריה ב). ובויקרא רבה ז,ו ובמדרש תנחומא פרשת 'צו' סימן ב ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'צו' סימן ד נאמר: ישראל, על ידי שהם נבזים ושפלים בעולם הזה, אין מתנחמים אלא באש, הדא הוא דכתיב: "ואני אהיה לה נאום י"י חומת אש סביב" (זכריה ב,ט). ובאיכה רבה א,נז ובפסיקתא דרב כהנא טז,יא נאמר: ישראל... לקו באש - "ממרום שלח אש בעצמותי" (איכה א,יג), ומתנחמים באש - "ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב" (זכריה ב,ט). ובפסיקתא רבתי פרשה ל נאמר: אמר הקב"ה: עלי לנחם את ירושלים, שכך כתבתי: "שלם ישלם המבעיר את הבערה" (שמות כב,ה), אני היצתיה באש, שנאמר: "ממרום שלח אש" (איכה א,יג), אני מנחם אותה [באש], שנאמר: "ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב" (זכריה ב,ט).

מהמדרשים האלה מוכח, שהנוסח הנכון הוא: "ובאש אתה עתיד לנחמה". הגרסה "לבנותה" היא על פי הבבלי. הגרסה "כי באש היצתה" היא על פי הבבלי ופסיקתא רבתי. • • •

רבי אבודמא דציפורין (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, מהעיר ציפורי, בגליל התחתון) בעא קומי – שאל לפני רבי מנא: איכן (היכן) בתפילה הוא אומרה (את ההזכרה מעין המאורע של תשעה באב)? אמר ליה – אמר לו (בתמיהה): ואדיין את לזו?! – ועדיין אתה לזו (ההלכה)?! וכי עדיין צריכה לך הלכה זו (שאינה ברורה, יש בה ספק, וצריכה עיון)?! הרי כן (כך) אמר רבי ירמיה בשם רב (במקבילה בברכות וב"שרידי הירושלמי" אין המילים: 'כן... בשם רב'): כל דבר שהוא לבא (להבא) – שהוא אמירת בקשה על מה שיהיה לעתיד, כגון ההזכרה מעין המאורע של ראש חודש וחולו של מועד בערבית, בשחרית ובמנחה ("יעלה ויבוא"), אומרו בעבודה – בברכת עבודה (הברכה הראשונה משלוש הברכות האחרונות שבתפילה), שכן ברכה זו היא, לפי נוסח ארץ ישראל, בקשה שה' ישכון בציון ושנוכל לעובדו בירושלים**.** וכל דבר שהוא לשעבר – שהוא אמירת תודה על מה שהיה בעבר, כגון ההזכרה מעין המאורע של חנוכה ופורים ("על הניסים"), שהיא אמירת תודה לה' שעשה עימנו ניסים ונפלאות**, אומרו בהודייה** – בברכת הודאה (הברכה השנייה משלוש הברכות האחרונות שבתפילה), שכן ברכה זו היא, לפי נוסח ארץ ישראל, הודאה לה' על טובותיו וחסדיו שגמל עימנו**.** ומתניתא אמרה כן – והמשנה (ברכות ט,ד) אומרת כך (מסייעת לכך): נותן הודייה לשעבר וצועק לעתיד לבוא – אדם צריך להודות לה' על מה שעבר עליו, ולצעוק ולהתפלל על העתיד לבוא עליו. הרי שהודאה היא על העבר, וצעקה היא על העתיד. מדברי המשנה יש ללמוד, שכל דבר שהוא להבא, אומרו בעבודה, וכל דבר שהוא לשעבר, אומרו בהודאה. אלה דבריו של רב. מדבריו של רב יש ללמוד, שכשם שהזכרה מעין המאורע של ראש חודש וחולו של מועד (שאומרים בה: "יעלה... זכרון עמך... לפניך לטובה"), שהיא בקשה לעתיד ושענינה עבודה (שכשיקריבו קורבנות במועדים ובראשי חודשים, יעלה זכרונם של ישראל לטובה לפני ה' (במדבר י,י)), אומרה בברכה שהיא בקשה לעתיד ושענינה עבודה, וזו ברכת עבודה, כך הזכרה מעין המאורע של תשעה באב, שהיא בקשה לעתיד ושענינה ירושלים, אומרה בברכה שהיא בקשה לעתיד ושענינה ירושלים, וזו ברכת בנין ירושלים, שכן ברכה זו היא, לפי נוסח ארץ ישראל, בקשה לעתיד שה' ירחם על ישראל, ירושלים וציון. כך אמר רבי מנא לרבי אבודמא**.**

בתוספתא ברכות ג,י שנו: כל שאין בו מוסף, כגון חנוכה ופורים - בשחרית ובמנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע. אם לא אמר, אין מחזירים אותו. וכל שיש בו מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד - בשחרית ובמנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר קדושת היום בעבודה. רבי ליעזר אומר: בהודייה. אם לא אמר, מחזירים אותו.

"תוספתא כפשוטה": הזכרת היום ביום שיש בו קורבן מוסף נקראת "קדושת היום". הזכרת היום ביום שאין בו קורבן מוסף נקראת "מעין המאורע". בסיפא לא נזכרה ערבית, מפני שמסיים: "אם לא אמר, מחזירים אותו", והרי בערבית של ראש חודש אין מחזירים אותו. וברישא לא נזכרה ערבית אגב סיפא. לפי רבי אליעזר, שאומר בהודייה, אינו אומר נוסח "יעלה ויבוא", אלא אומר נוסח אחר המתאים לברכת ההודאה, כגון: "מודים אנחנו לך... על... ועל יום פלוני הקדוש הזה...".

ובבבלי שבת כד,א אמרו: תני רבי אושעיא: ימים שיש בהם קורבן מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד - ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה, ואומר מעין המאורע בעבודה (רש"י: לבקש רחמים על ישראל ועל ירושלים להשיב עבודה למקומה לעשות קורבנות היום), ואם לא אמר - מחזירים אותו.

דברי רב: "כל דבר שהוא לבא, אומרו בעבודה, וכל דבר שהוא לשעבר, אומרו בהודייה" מוסבים על הברייתא שבתוספתא. בחנוכה ובפורים לא אמרה הברייתא היכן אומר מעין המאורע, ואמר רב, שאומר בהודאה. ובראש חודש ובחולו של מועד הביאה הברייתא מחלוקת היכן אומר מעין המאורע, ואמר רב, שאומר בעבודה, שהלכה כתנא קמא.

ברכת בנין ירושלים נוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "רחם ה' אלוהינו ברחמיך הרבים על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל היכלך ועל מעונך ועל מלכות בית דוד משיחך, בנה ביתך ושכלל היכלך. ברוך אתה ה' אלוהי דוד בונה ירושלים".

תחילתו של נוסח ההזכרה מעין המאורע של תשעה באב האמור בירושלמי כאן היא ברכת בנין ירושלים בנוסח ארץ ישראל. נמצא שההזכרה עצמה היא מהמילים: "ועל העיר האבלה ההרוסה השוממה" ואילך. הרי שנוסח ההזכרה מוכיח, שאומרה בברכת בנין ירושלים, כמו שאמר רבי מנא. ההזכרה מסתיימת בפסוק, כפי שמצאנו בברכות רבות בנוסח ארץ ישראל שפסוק קודם לחתימת הברכה. בירושלמי כאן לא נזכרה חתימה, שכן אין ההזכרה ברכה בפני עצמה אלא כלולה בברכת בנין ירושלים.

אומרים הזכרה זו בכל התפילות של תשעה באב, ככל הזכרה מעין המאורע. ואף שליח ציבור אומר הזכרה זו, שכשאמרו כאן: "יחיד בתשעה באב צריך להזכיר", נתכוונו לומר: אפילו יחיד, כמו שכשאמרו לעיל: "יחיד בתענית ציבור צריך להזכיר", נתכוונו לומר: אפילו יחיד. כשאמרו כאן: "בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע", נתכוונו לומר, שבתשעה באב צריך להזכיר הזכרה זו, ואינו מזכיר מעין המאורע של תענית ציבור.

נראה לומר, שנוסח ההזכרה האמור כאן אינו מדברי רבי חונה רובה דציפורין, שקדם לרבי אבודמא ולרבי מנא, אלא הוא מדברי סתמא דגמרא, ולא נקבע נוסח ההזכרה הזה אלא לאחר שאמר רבי מנא, שאומרה בברכת בנין ירושלים. שאם לא נאמר כן, יקשה: מדוע שאל רבי אבודמא "היכן הוא אומרה?", וכן יקשה: מדוע נזקק רבי מנא להביא את דברי רב, והרי נוסח ההזכרה מוכיח מתוכו עצמו, שאומרה בברכת בנין ירושלים.

ברכת עבודה נוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "רצה ה' אלוהינו ושכון בציון מהרה, יעבדוך עבדיך ובירושלים נשתחוה לך, (בראש חודש ובחולו של מועד: יעלה ויבוא...) ואתה ברחמים תחפוץ בנו ותרצנו. ברוך אתה ה' שאותך ביראה נעבוד".

ברכת הודאה נוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "מודים אנחנו לך, אתה הוא ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, על כל הטובות והחסד והרחמים, שגמלתנו ושעשית עימנו ועם אבותינו מלפנינו. ברוך אתה ה' הטוב לך להודות".

הזכרה בברכת המזון בתוספתא ברכות ג,ח שנו: שבת ויום טוב ראש חודש וחולו של מועד יש בהם קדושת היום בברכת המזון.

ובבבלי שבת כד,א אמרו: איבעיא להו: מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון? - אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: אינו מזכיר (רש"י: אינו צריך להזכיר), ואם בא להזכיר - מזכיר בהודאה. רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא, סבר לאדכורי ב"בונה ירושלים" (כמו בראש חודש). אמר להו רב ששת: כתפילה, מה תפילה - בהודאה (רש"י: דהא עיקר מילתא דחנוכה להודאה נתקנה), אף ברכת המזון - בהודאה (רש"י: בברכת הארץ). איבעיא להו: מהו להזכיר ראש חודש בברכת המזון? - רב אמר: מזכיר, רבי חנינא אמר: אינו מזכיר. אמר רב זריקא: נקוט דרב בידך, דקאי רבי אושעיא כוותיה. דתני רבי אושעיא: ימים שיש בהם קורבן מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד - ...יש בהם הזכרה בברכת המזון.

ובירושלמי ברכות ז,ה אמרו: רבי זריקן בר חמוי דרבי זריקן הזכיר של חנוכה ב"ארץ" (בברכת הארץ, הברכה השנייה שבברכת המזון), וקילסו אותו. משמע קצת, שבמקומו של רבי זריקן לא היו נוהגים להזכיר חנוכה ב"ארץ".

אפשר שדברי רב: "כל דבר שהוא לבא... וכל דבר שהוא לשעבר..." נאמרו לענין הזכרה בברכת המזון ולא לענין הזכרה בתפילה. וכך יש לגרוס בדברי רב: "כל דבר שהוא לבא, אומרו ב"בונה ירושלים", וכל דבר שהוא לשעבר, אומרו בהודייה". בראש חודש ובחולו של מועד לא אמרה הברייתא שבתוספתא היכן אומר מעין המאורע בברכת המזון, ואמר רב, שאומר ב"בונה ירושלים" (כמו שהוא אמר בבבלי: מזכיר). ובחנוכה ובפורים לא אמרה הברייתא אם אומר מעין המאורע בברכת המזון, ואמר רב, שאומר בהודאה ואינו אומר ב"בונה ירושלים" (כרב ששת בבבלי וכרבי זריקן בירושלמי).

אם כן, מדבריו של רב יש ללמוד, שכשם שהזכרה מעין המאורע של ראש חודש וחולו של מועד, שהיא בקשה לעתיד, אומרה בברכת המזון בברכה שהיא בקשה לעתיד, וזו ברכת "בונה ירושלים", כך הזכרה מעין המאורע של תשעה באב, שהיא בקשה לעתיד, אומרה בתפילה בברכה שהיא בקשה לעתיד, וזו ברכת בנין ירושלים. בנוסח ארץ ישראל ברכת בנין ירושלים בתפילה וברכת בנין ירושלים בברכת המזון דומות, ולכן יש ללמוד תפילה מברכת המזון לענין ברכה זו.

גם ראבי"ה למד / גרס בסוגית הירושלמי כאן, שיש לומר הזכרה מעין המאורע של תשעה באב בברכת בנין ירושלים. • • • במשנה ברכות ד,ג שנינו: רבן גמליאל אומר: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה (שאין לשנות ממטבע של שמונה עשרה). רבי יהושע אומר: מעין (בדומה ל)שמונה עשרה (אין אדם חייב להתפלל בכל יום כל שמונה עשרה ברכות, אלא מותר לו להתפלל גם מעין שמונה עשרה).

ושואלים (על דברי רבי יהושע): אי זו היא שבע (המילה 'שבע' נוספה כאן בטעות, והיא אשגרה מהברייתא להלן) מעין שמונה עשרה? – מה טיבה של תפילה זו? ומשיבים: רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: סוף כל ברכה וברכה – אינו אומר מכל ברכה וברכה מהברכות האמצעיות אלא חתימתה ("ברוך אתה ה'..."), ולפני חתימתה של כל ברכה אומר פתיחתה של אותה ברכה, ונמצא שמקצר בברכות האמצעיות**. ושמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: ראש כל ברכה וברכה – אינו אומר מכל ברכה וברכה מהברכות האמצעיות אלא פתיחתה, שכולל את כולן בברכה אחת, וחותם חתימה אחת לכולן. בין לרב ובין לשמואל אומר בתפילה מקוצרת זו שלוש הברכות הראשונות ושלוש הברכות האחרונות בשלמותן**.**

ואומרים: אית תניי תני – יש תנא השונה (ברייתא בדעת רבי יהושע): שבע מעין שמונה עשרה – בתפילה מקוצרת זו מתפלל שבע ברכות שהן מעין שמונה עשרה הברכות שבתפילה השלמה**.** ואית תניי תני – יש תנא השונה (ברייתא בדעת רבי יהושע): שמונה עשרה מעין שמונה עשרה – בתפילה מקוצרת זו מתפלל שמונה עשרה ברכות שהן מעין שמונה עשרה הברכות שבתפילה השלמה**. מאן דאמר** – מי שאמר (התנא האומר): שבע מעין שמנה עשרה, מסייע לשמואל – שלדעת שמואל, שכולל את כל הברכות האמצעיות בברכה אחת, מתפלל שבע ברכות - שלוש ראשונות, ברכה אחת אמצעית ושלוש אחרונות**.** ומאן דאמר – ומי שאמר (התנא האומר): שמונה עשרה מעין שמונה עשרה, מסייע לרב – שלדעת רב, שאומר את כל הברכות האמצעיות אלא שמקצר בהן, מתפלל שמונה עשרה ברכות - שלוש ראשונות, שתים עשרה אמצעיות ושלוש אחרונות**.**

ואומרים: רבי זעורה שלח לרבי נחום גבי – שלח אל רבי נחום על ידי רבי ינאי בירבי ישמעאל (אמוראים ארץ ישראלים בדור השלישי). אמר ליה – אמר לו (רבי ינאי בירבי ישמעאל שאל את רבי נחום בשליחותו של רבי זעורה): אי זו היא שבע מעין שמונה עשרה דשמואל – של שמואל**?** מה נוסחה של תפילה זו לדעת שמואל? - אמר ליה – אמר לו**:** נוסח הברכה האמצעית הוא: "הביננו (תן לנו בינה) – כנגד ברכת דעה (דעת) שחתימתה "חונן הדעת", רצה תשובתינו – כנגד ברכת תשובה**, סלח לנו** – כנגד ברכת סליחה**, ג**(ו)אלנו – כנגד ברכת גאולה שחתימתה "גואל ישראל", רפא חוליינו (מחלתנו) – כנגד ברכת רפואה**, ברך שנותינו"** – כנגד ברכת השנים שחתימתה "מברך השנים" - אמר רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): אם היו ימות גשמים, אומר: "בגשמי ברכה" – בחורף אומר: ברך שנותינו בגשמי ברכה**. אם היו** ימות טללים, אומר: "בטללי ברכה" – בקיץ אומר: ברך שנותינו בטללי ברכה**. "כי מפוזרים אתה מקבץ** – כנגד ברכת קיבוץ גלויות**, ותועים עליך לשפוט** (ה' יהיה שופטם של ישראל שהם עתה תועים בגלות) – כנגד ברכת המשפט**, ועל הרשעים תשית ידך** (תשים ידך, תפעיל שלטונך (על פי איוב ט,לג). וב"שרידי הירושלמי": תשוב ידך – תניף או תטה ידך להכות (על פי תהילים פא,טו: "כמעט אויביהם אכניע, ועל צריהם אשיב ידי")) – כנגד ברכת המינים**, וישמחו כל חוסי בך** (תן שמחה לחוסים בך (לשון הכתוב בתהילים ה,יב)) – כנגד ברכת הצדיקים, בבניין עירך ובחידוש בית מקדשך – כנגד ברכת בנין ירושלים, (במקבילה בברכות נוסף על ידי מגיה: ובצמח דוד עבדך – כנגד ברכת דוד, שכלולה בברכת בנין ירושלים. אך נראה שזו התאמה לנוסח הבבלי, ואין לגרוס אותה), כי טרם נקרא אתה תענה – כנגד ברכת תפילה שחתימתה "שומע תפילה". כאמור – כמו שנאמר**: והיה טרם יקראו ואני אענה** – לפני שיקראו אל ה', הוא יענה לקריאתם ויעשה את בקשתם**, עוד הם מדברים ואני אשמע** (ישעיהו סה,כד) – כשעדיין לא סיימו את דברי תפילתם אל ה', הוא ישמע את כל דבריהם**, ברוך יי' כי שמע קול תחנוני** (תהילים כח,ו) – אני מברך, מהלל ומשבח את ה' על אשר קיבל את תפילתי**, ברוך אתה יי' שומע תפילה"** – זו חתימת הברכה האמצעית**. ואומר שלש ברכות** הראשונות – לפני הברכה האמצעית אומר שלוש הברכות הראשונות: אבות, גבורות וקדושה, ושלש ברכות האחרונות – אחרי הברכה האמצעית אומר שלוש הברכות האחרונות: עבודה, הודאה ושלום. אלו הן שבע ברכות מעין שמונה עשרה לדעת שמואל**.**

כאן מסתיימת המקבילה בירושלמי ברכות.

בבבלי ברכות כט,א אמרו: רבי יהושע אומר: מעין שמונה עשרה. מאי מעין שמונה עשרה? - רב אמר: מעין כל ברכה וברכה (רש"י: אומר בקוצר, ומברך בכל אחת ואחת). ושמואל אמר (רש"י: אינו מברך בכל הברכות שבין שלוש ראשונות לשלוש אחרונות אלא "שומע תפילה"): "הביננו ה' אלוהינו לדעת דרכיך (רש"י: כנגד "אתה חונן"), ומול את לבבנו ליראתך (רש"י: כנגד "השיבנו"), ותסלח לנו (רש"י: כנגד "סלח לנו") להיות גאולים (רש"י: כנגד גאולה), ורחקנו ממכאובינו, ודשננו בנאות ארצך (רש"י: כנגד ברכת השנים), ונפוצותינו מארבע תקבץ, והתועים על דעתך יִשָּפְטו (רש"י: כנגד "צדקה ומשפט"), ועל הרשעים תניף ידיך, וישמחו צדיקים בבנין עירך ובתיקון היכלך ובצמיחת קרן לדוד עבדך ובעריכת נר לבן ישי משיחך, טרם נקרא אתה תענה, ברוך אתה ה' שומע תפילה". אמר רב ביבי בר אביי: כל השנה כולה מתפלל אדם "הביננו" חוץ מימות הגשמים, מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים. מתקיף לה מר זוטרא: ונכללה מכלל "ודשננו בנאות ארצך ותן טל ומטר"! - אתי לאטרודי (רש"י: לטעות).

לפי הירושלמי, כל השנה מתפלל אדם מעין שמונה עשרה, בין בימות הגשמים ובין בימות החמה. ואילו לפי הבבלי, מתפלל אדם מעין שמונה עשרה בימות החמה בלבד. ונראה לומר, שבבבל שלא שאלו בימות החמה טל בברכת השנים, וכשמתפלל מעין שמונה עשרה אינו שואל טל, אם יתפלל בימות הגשמים מעין שמונה עשרה, יבוא לטעות ולא ישאל גשם, אבל בארץ ישראל ששאלו בימות החמה טל בברכת השנים, וכשמתפלל מעין שמונה עשרה שואל טל, אם יתפלל בימות הגשמים מעין שמונה עשרה, ישאל גשם ולא יבוא לטעות.

בירושלמי ברכות ב,ג אמרו: רבי אחא בשם רבי יהושע בן לוי: אף מי שהתקין את התפילה הזאת, על הסדר התקינה, שלוש ברכות הראשונות ושלוש ברכות האחרונות שבחו של מקום, והאמצעיות צורכן של בריות: "חונינו דעה... רצה תשובתינו... סלח לנו... גואלינו... רפא חוליינו... ברך שנותינו... קבצינו... שופטינו בצדק... הכנע קמינו... צדקינו... בנה ביתך... שמע עתירתינו... רצינו בתוכו...".

"הביננו" לפי הירושלמי ובנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה ברכת דעת פותחת: "חנינו דעה...". בכתב יד אחד הברכה פותחת: "חנינו הביננו דעה...". גם בכמה כתבי יד עוד המילה "הביננו" נזכרת בברכה זו.

"רצה תשובתנו" לפי הירושלמי ברכת תשובה פותחת: "רצה תשובתנו...". אך בנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה הברכה כוללת רק פסוק. אפשר שבימי התלמוד הברכה פתחה: "רצה תשובתנו..." וסיימה בפסוק, ובדורות שלאחר התלמוד נתקצרה הברכה ולא נשארה פתיחתה.

"סלח לנו" לפי הירושלמי ובנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה ברכת סליחה פותחת: "סלח לנו...".

"גאלנו" לפי הגניזה נוסח ברכת גאולה הוא: "ראה בעניינו וריבה ריבנו, וגאלנו מהרה למען שמך. ברוך אתה ה' גואל ישראל".

"רפא חוליינו" בנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה ברכת רפואה פותחת: "רפאנו ה' אלוהינו ממכאוב ליבנו... ברוך אתה ה' רופא חולי עמו ישראל". לפי פתיחת הברכה בירושלמי, אפשר שבחתימה היו אומרים: "רופא חֳולִי", ולא: "רופא חוֹלֵי".

"ברך שנותינו" בנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה ברכת השנים היא: "ברך עלינו ה' אלוהינו את השנה הזאת לטובה... ותן גשמי / טללי רצון על פני האדמה...". בכתב יד אחד יש נוסח מיוחד לקיץ, והוא כולל: "וברך שנתנו בטללי רצון".

"כי מפוזרים אתה מקבץ" חתימת ברכת קיבוץ גלויות לפי הירושלמי: "מקבץ נדחי ישראל", ולפי הגניזה: "מקבץ נדחי עמו ישראל".

"ותועים עליך לשפוט" בבתי מדרשות חלק ב מדרש 'מניין' נאמר: ומניין ששאלת קיבוץ גלויות קרויה תפילה? - שנאמר: "תעו במדבר בישימון דרך" וגו' "ויצעקו אל ה'" (תהילים קז,ד-ו). ונקראו הגלויות תועים, שנאמר: "צאן אובדות היו עמי רועיהם התעום" (ירמיהו נ,ו).

לפי זה, המילה "תועים" קשורה לברכת קיבוץ גלויות, והלשון "ותועים עליך לשפוט" כוללת יחד את ברכת קיבוץ גלויות ואת ברכת המשפט (כמו הלשון בהמשך: "וישמחו כל חוסי בך בבנין עירך...", שכוללת שתי ברכות), אף על פי שכבר אמר כנגד ברכת קיבוץ גלויות: "כי מפוזרים אתה מקבץ".

בנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה ברכת המשפט היא: "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, ומלוך עלינו אתה לבדך. ברוך אתה ה' אוהב המשפט". לפי הגניזה, תוכנה של ברכה זו שה' ישיב לנו את הסמכות השיפוטית שניטלה ממנו. לפי הירושלמי, שאומרים בברכה זו: "שופטנו בצדק", תוכנה של ברכה זו שה' ישפוט אותנו בצדק. הכוונה בלשון: "ותועים עליך לשפוט" היא מעין תוכנה של ברכה זו לפי הירושלמי.

"ועל הרשעים תשית ידיך" חתימת ברכת המינים לפי חלק מנוסחות הגניזה: "שובר רשעים ומכניע זדים".

"וישמחו כל חוסי בך" חתימת ברכת הצדיקים ברוב כתבי היד של הגניזה: "משען ומבטח לצדיקים", ובמעט כתבי יד: "מבטח לצדיקים". יש משער, שכשכללו של גרים בשל צדיקים, חתמו: "משען לחוסים ומבטח לצדיקים", ואחר כך השמיטו את המילה "לחוסים".

"בבנין עירך ובחידוש בית מקדשך" לפי הירושלמי ברכת בנין ירושלים כללה את המילים: "בנה ביתך". בנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה הברכה סיימה במילים: "בנה ביתך ושכלל היכלך. ברוך אתה ה' אלוהי דוד בונה ירושלים". הרי שברכה זו מזכירה גם בקשה על בנין בית המקדש.

"כי טרם נקרא אתה תענה" הנמקה זו אינה נזכרת בברכת תפילה בכתבי היד של הגניזה.

"ברוך יי' כי שמע קול תחנוני" פסוק זה מתהילים סמוך לחתימת הברכה האמצעית של תפילה מעין שמונה עשרה משמש גם סמוך לחתימת הברכה האמצעית של תפילה קצרה לדעת אחרים (ירושלמי ברכות ד,ד).

מעין שמונה עשרה דשמואל בתפילה שתים עשרה ברכות אמצעיות. בנוסחה של תפילה מעין שמונה עשרה לדעת שמואל, שש הלשונות שכנגד שש הברכות הראשונות מהברכות האמצעיות (דעה, תשובה, סליחה, גאולה, רפואה וברכת השנים) הן מילות הפתיחה של הברכות האלו, וזה הוא שאמר שמואל: "ראש כל ברכה וברכה", והלשונות שכנגד הברכות השניות מהברכות האמצעיות (קיבוץ גלויות, המינים, הצדיקים ובנין ירושלים) הן על פי מילות הסיום ומילות החתימה של הברכות האלו.

הנוסח של תפילה מעין שמונה עשרה שבירושלמי שונה מן הנוסח שבבבלי. אומנם שני הנוסחים בנויים על תוכן הברכות, אלא שבנוסח ארץ ישראל השתמשו במילים שנמצאות בברכות עצמן, ובבבל לא הקפידו על כך. • • •

משנה רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: לא היה צריך לומר זכרונות ושופרות – אין אומרים בתעניות זכרונות ושופרות כפי ששנינו במשנה הקודמת**, אלא אומר תחתיהם** (במקומם): "רעב כי יהיה בארץ, דֶּבֶר כי יהיה" וגו' (מלכים א ח,לז) – במקום זכרונות אומר פסוקים מתפילת שלמה (פסוקים לז-מ שם הם תפילה על כל צרה שלא תבוא: רעב, דבר, שידפון, ירקון, ארבה, חסיל ומצור אויבים), "אשר היה דבר יי' אל ירמיהו על דברי הבצרות" (ירמיהו יד,א) – במקום שופרות אומר פסוקים מפרשת הבצורת (פסוקים ב-ו שם הם תיאור הבצורת ותוצאותיה; פסוקים ז-ט שם הם תפילה ווידוי של העם על חטאיו ובקשת תשועה בעת צרה; ופסוקים יט-כב שם הם תפילה ווידוי נוספים של העם ופנייה אל ה' שיוריד להם גשם). לדעת רבי יהודה יש לומר בתענית ציבור פסוקים הקשורים לצרות שמתענים עליהן**.** ואומר חותמיהם – אחר כל ברכה אומר את חתימתה, כמפורש במשניות הבאות (המילים "ואומר חותמיהם" אינן מדברי רבי יהודה, אלא הן מדברי סתם המשנה וממשיכות את תיאור התפילה). • • •

תלמוד לקטע הבא מקבילה בירושלמי ברכות א,ד.

במשנה הקודמת ובמשנתנו שנינו, שבברכות הנוספות שבתפילת התעניות אומר פסוקים, ואחר הברכות אומר את חתימותיהן.

ואומרים: כל הברכות אחר חיתומיהן (ב"שרידי הירושלמי": חותמותיהן) – כל הברכות הולכות אחר חתימתן, ואם אמר את חתימת הברכה כתקנה, אף על פי שלא אמר את גוף הברכה שלפני החתימה כתקנה, יצא, שעיקר הברכה היא החתימה**, ואין אומרים ברכה פסוק** – אין מזכירים בגוף הברכה פסוק בלבד וחותמים בברכה, שאין זה טופס (נוסח, צורה קבועה) של ברכה, שנראה כקורא פסוק ומברך אחריו**.**

התיב – השיב (הקשה על מימרה זו) רבי יצחק בר אלעזר קומי – לפני רבי יוסה (אמוראים ארץ ישראלים בדור הרביעי): מכיון דו (=דהוא) אמר – מכיון שהוא (בעל המימרה) אמר: כל הברכות אחר חותמותיהן, אם כן, ויאמר (במקבילה: יאמר) ברכה פסוק! – מה לי שאומר בגוף הברכה פסוק בלבד, והלא חותם בברכה, ומכיון שהכל הולך אחר החתימה, הרי זו ברכה, ומדוע אמר בעל המימרה שאין אומרים ברכה פסוק? נמצא ששני חלקי המימרה סותרים זה את זה. אמרין (צריך לומר כמו בכתב יד רומא לברכות: אמר (רבי יוסי)) – על רבי יצחק בר אלעזר שהקשה לפניו קושיה זו): חכם (ב"שרידי הירושלמי": חכים) הוא (במקבילה: חכימי. וצריך לומר שם: חכימו = חכים הוא) הדין טלייא?! – וכי חכם הוא הצעיר הזה (רבי יצחק בר אלעזר, שהקשה על המימרה: כל הברכות אחר חותמותיהן)?! דהוא סבור (סבורא)! – שהרי הוא חריף ומפולפל! (ומשום כך הקשה על המימרה, אך הוא לא למד ולא שימש חכמים, ואינו יודע את הפירוש הנכון של המימרה, שאילו היה יודע, לא היה מקשה).

מהו (מה הוא) אחר חותמותיהן? – מה הוא פירוש המימרה: כל הברכות אחר חותמותיהן? - שאם היה עומד בשחרית – בברכות שלפני קריאת שמע או שלאחריה, והזכיר של ערבית – ואמר כל גוף הברכה בנוסח של ערבית, וחזר וחתם בשל שחרית – שאמר את חתימת הברכה כתקנה**, יצא** – שהכל הולך אחר החתימה. בכגון זה, שאמר טופס של ברכה, אף על פי שלא אמר את הנוסח שהיה צריך לומר, יצא, כיון שאמר את חתימת הברכה כתקנה. אבל אם אמר פסוק, שאין זה טופס של ברכה, מה יועיל לו שחותם בברכה. ולכן קושייתו של רבי יצחק בר אלעזר אינה קושיה כלל**.**

כל הברכות אחר חותמותיהן בבבלי ברכות יב,א אמרו: שחרית, פתח ב"יוצר אור" וסיים ב"מעריב ערבים" - לא יצא, פתח ב"מעריב ערבים" וסיים ב"יוצר אור" - יצא; ערבית, פתח ב"מעריב ערבים" וסיים ב"יוצר אור" - לא יצא, פתח ב"יוצר אור" וסיים ב"מעריב ערבים" - יצא. כללו של דבר: הכל הולך אחר החיתום.

ובאוצר המדרשים עמוד שד ובבתי מדרשות חלק ב מדרש 'מניין' נאמר: מניין שכל הברכות הולכות אחר חתימתן? - שנאמר: "ואברכהו גם ברוך יהיה" (בראשית כז,לג).

חכים הוא?! בירושלמי נזיר ז,ב אמר רבי יוסי (על זקן ששאל): חכים הוא ההן סבא?! דלא חכים מישאל!

הרי שסגנונו של רבי יוסי לומר כך על מי ששאל שאלה שלא היה צריך לשאול.

סבור בירושלמי פאה ב,ו וחגיגה א,ח אמרו: רבי חנניה בשם שמואל: אין למדים (הלכה למעשה) מן ההורייה (ההוראה שהורה חכם לרבים). הכל מודים שאין למדים מן המעשה (שעשה חכם). - אמר ליה רבי מנא: הדא דתימר (זה שאתה אומר, שאין למדים) - בההוא דלא סבר (בתלמיד הזה שאינו מבין), ברם בההוא דסבר - עבד (אבל בתלמיד הזה שהוא מבין - עושה על סמך החכם). - אמר ליה: בין סבר בין לא סבר - בהוא דפליג (בין שהוא מבין בין שאינו מבין - לא יעשה על סמך החכם, שמא יבוא לידי טעות, אם בזה הדבר חלקו, שיש בו מחלוקת), ברם בהוא דלא פליג - בין סבר בין לא סבר עבד (אבל בזה שלא חלקו, בין שהוא מבין בין שאינו מבין - יעשה על סמך החכם).

ובירושלמי שבת ג,ד אמרו: ולא התירו הבאת לונטיות (מגבות). ומי התיר הבאת לונטיות? - רבי חנינה בן עקביה, דתני: רבי חנינה בן עקיבה התיר הבאת לונטיות. תמן תנינן (משנה שבת כב,ה): הרוחץ (בשבת) במערה או במי טיבריא מסתפג (מנגב את גופו) אפילו בעשר לונטיות (שמנגב בהן בזו אחר זו), ולא יביאם בידו (לביתו, גזרה שמא יבוא לסחטן). שמואל אמר: מה יעביד הדין סבורא דלא יליף ולא שמיש? (שאף על פי שהתלמיד הזה חריף, כיון שלא למד ולא שימש חכמים, ילמד מן המשנה שלא התירו הבאת לונטיות, ויבוא לידי טעות, שהרי לבסוף התירו הבאת לונטיות) והדא מתניתא קודם עד שלא התירו הבאת לונטיות.

"ירושלמי כפשוטו": לדעת רבי חנניה (ירושלמי פאה), שיטת שמואל היא, שאפילו התלמיד הוא סבור, אין לו רשות ללמוד מן ההורייה, ובוודאי למד זה רבי חנניה מדברי שמואל עצמו. ויש לשער שהביא שמואל דוגמה וראיה לדבריו ממשנת שבת, ואמר: "מה יעביד הדין סבורא דלא יליף ולא שמיש? והדא מתניתא" וכו', שאין להורות הלכה מן המשנה בלא לימוד ובלא שימוש חכמים, אף אם הוא סבורא.

המילה "סבורא" נזכרת גם בירושלמי קידושין ג,ב. המילה "סביר" היא המילה המקבילה בבבלי הוריות ב,ב.

אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): כל הברכות מעין חותמותיהן – כל הברכות כולן צריך שיאמר מעין (דומה ל)חתימתן בסופן סמוך לחתימתן, כדי להבליט את הקשר בין החתימה לברכה**.**

בבבלי פסחים קד,א אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הברכות כולן צריך שיאמר מעין חתימתן סמוך לחתימתן. • • • ואילין דאמרין – ואלה שאומרים (בברכת קדושה, הברכה השלישית מהברכות הראשונות שבתפילה): "צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל" (ישעיהו יב,ו) – שאומרים פסוק זה סמוך לחתימת הברכה וחותמים**, אין בו משום ברכה פסוק** – שכשאומרים ברכה ומוסיפים פסוק מעין חתימת הברכה סמוך לחתימה, ברכה כתקנה היא**.**

ברכת קדושה בכתבי היד של הגניזה יש שלוש נוסחים לברכת קדושה, ואין ברור אילו מהם נוסחי ארץ ישראל. בכתב יד אחד נמצא בסיומה של ברכת קדושה נוסח זה: "...צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל. ואתה קדוש יושב תהילות ישראל. ברוך אתה ה' האל הקדוש". הרי שהוסיפו שני פסוקים לגוף הברכה סמוך לחתימה. בכתב יד אחר הוסיפו את הפסוק "צהלי ורוני" לבדו סמוך לחתימה. לנוסח זה נתכוונו בירושלמי כאן.

ברכת תשובה נוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם. ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה". הרי שהברכה כוללת רק פסוק. נוסח זה מעורר בעיה, שכן אין לומר ברכה פסוק. אפשר שבימי התלמוד הברכה פתחה: "רצה תשובתנו..." וסיימה בפסוק, ובדורות שלאחר התלמוד נתקצרה הברכה ולא נשארה פתיחתה.

אף בברכות הנוספות שבתפילת התעניות אין אומר פסוקים בלבד, אלא מוסיף אותם לנוסח הברכות, משום שאין אומר ברכה פסוק. בברכות רבות בנוסח ארץ ישראל פסוק קודם לחתימת הברכה, כפי שמצאנו בהלכה הקודמת. • • • לאחר שתיארו המשניות הקודמות את הברכות הנוספות בתפילה, המשניות הבאות מתארות את סופה וחתימתה של כל ברכה.

משנה על הראשונה הוא (שליח הציבור) אומר – בברכת גאולה שבתפילה, שבה הוא מתחיל להאריך ולהוסיף תחנונים, הרי הוא אומר בחתימתה**: "מי** (הוא ה') שענה את אברהם אבינו בהר המוריה – שלאחר שנאמר לאברהם להוריד את יצחק מהמזבח, עמד אברהם אבינו בתפילה לפני הקב"ה ואמר לפניו, שכשיחטאו בניו ויבואו לידי צרה, יזכור להם עקדת יצחק וירחם עליהם (כמו שמובא להלן), הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם ביום הזה. ברוך אתה יי' גואל ישראל" – ואף על פי שאין ברכה זו ממנין שש הברכות הנוספות, מכל מקום הואיל ומתחיל בה להאריך, מתחילה המשנה למנות בה את החתימות של הברכות וקוראת אותה "ראשונה". • • •

תלמוד שואלים (על דברי המשנה): ולא יצחק נגאל? – וכי לא יצחק הוא שנגאל בהר המוריה, שלא מת, כשנעקד על גבי המזבח? ומכיון שכן, היה צריך לומר בחתימת הברכה הראשונה שבתפילת התעניות: "ברוך אתה ה' גואל יצחק" (במקום החתימה הרגילה של ברכת גאולה: "גואל ישראל"), שהואיל והוא אומר בחתימת ברכה זו: "מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה", צריך לומר מעין זה בחתימה. ומשיבים: (ב"שרידי הירושלמי": אלא) מכיון שנגאל יצחק, כמי (ב"שרידי הירושלמי": כמו) שנגאלו כל ישראל – ישראל הם בניו של יצחק, ולכן כשנגאל יצחק, הרי זה כמו שנגאלו כל ישראל, כי אם לא היה נגאל יצחק, הרי לא היה קיים עם ישראל בכלל, נמצא שגאולתו של יצחק היא גאולתם של כל ישראל, ולכן אומר בחתימת הברכה הראשונה שבתפילת התעניות: "גואל ישראל".

כיון שכל ישראל נגאלו בהר המוריה, לכן בברכה שהוא אומר בחתימתה: "גואל ישראל", הוא אומר סמוך לחתימתה: "מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה", שכן כל הברכות כולן צריך שיאמר מעין חתימתן סמוך לחתימתן. • • •

במשנה נזכר, שה' ענה את אברהם בהר המוריה. מה התפלל אברהם אל ה' בהר המוריה, ומה ענה אותו ה'? - מביאים שלושה מאמרים בענין זה: רבי ביבי אבא (ב"שרידי הירושלמי": רבי ביבי רובה. - אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): אמר אבינו אברהם לפני הקב"ה – לאחר שנאמר לאברהם להוריד את יצחק מהמזבח**: רבון העולמים** (הקב"ה), גלוי וידוע לפניך, שבשעה שאמרת לי להעלות את יצחק בני על גבי המזבח**, היה לי מה להשיב** – כדי למנוע את שחיטת בני, ולומר לפניך: אתמול (לפני זמן) אמרת לי "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא,יב) – רק בניו של יצחק ייקראו על שמו של אברהם**, ועכשיו את** (אתה) אומר לי "והעלהו (את יצחק) שם לעולה" (בראשית כב,ב) – לשחוט אותו, ואם כן, איך יקוים "כי ביצחק ייקרא לך זרע"?! אין הדברים הללו אלא דברים של תימה. וחס ושלום לא עשיתי כן (כך) – לא השבתי לך**, אלא כבשתי את יצרי** – התגברתי על רצוני להשיב לך, ועשיתי רצונך – קיימתי את דבריך**.** כשם שהיה לי להשיבך, ולא השבתיך, כן יהי רצון (הלואי) מלפניך יי' אלהיי, שבשעה שיהיו בניו של יצחק בני נכנסים לידי (למצב של) צרה – מפני שיהיו חוטאים ועושים עברות ומעשים רעים, ואין להם מי שילמד עליהם סניגוריא (ילמד עליהם זכות, יטען לטובתם), אתה תהא (תהיה) מלמד עליהם סניגוריא, ותתגבר על כעסך, ולא תפרע מהם על שחטאו לך, אלא תזכור עקדתו של יצחק ותרחם עליהם, וזה הוא שנאמר: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא יי' יראה" (בראשית כב,יד) - את (אתה) תהיה נזכר להם עקידתו של יצחק אביהם ומתמלא עליהם רחמים – שאמר אברהם, שבשעה שיהיו בניו של יצחק בצרה, יראה ה' את המקום שבו עקד את יצחק, ויזכור ה' להם את עקדת יצחק, וירחם עליהם.

בבראשית רבה נו,י נאמר: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא יי' יראה" - רבי ביבי רבה בשם רבי יוחנן: אמר לפניו: ריבון כל העולמים, בשעה שאמרת לי "קח נא את בנך את יחידך" (בראשית כב,ב), היה לי להשיב: אתמול אמרת לי "כי ביצחק ייקרא לך זרע" (בראשית כא,יב), ועכשיו את אומר לי "קח נא את בנך", חס ושלום לא עשיתי כן, אלא כבשתי רחמיי לעשות רצונך, כן יהי רצון מלפניך יי' אלהינו, בשעה שיהיו בניו של יצחק באים לידי צרה, תזכור להם אותה העקדה ותתמלא עליהם רחמים.

ובויקרא רבה כט,ט נאמר: רבי ביבי בר אבא בשם רבי יוחנן אמר: עמד אברהם אבינו בתפילה ותחנונים לפני הקב"ה ואמר לפניו: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך, שבשעה שאמרת לי "קח נא את בנך את יחידך", היה בליבי מה להשיבך והיה בליבי מה לומר: אתמול אמרת לי "כי ביצחק ייקרא לך זרע", ועכשיו אתה אומר לי "והעלהו שם לעולה". אלא כשם שהיה לי מה להשיבך וכבשתי את יצרי ולא השיבותיך, כך כשיהיו בניו של יצחק באים לידי עברות ומעשים רעים, תהא מזכיר להם עקדת יצחק אביהם, ועמוד מכיסא הדין לכיסא רחמים ותתמלא עליהם רחמים ותרחם עליהם ותהפוך להם מידת הדין למידת רחמים.

ובויקרא רבה (מרגליות) כט,ט נאמר: רבי ביבי בר אבא בשם רבי יוחנן: אמר אברהם לפני הקב"ה: ריבון העולמים, גלוי וידוע לפני כסא כבודך, שבשעה שאמרת לי "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק" (בראשית כב,ב), היה לי להשיבך ולומר לך: אתמול אמרת לי "כי ביצחק ייקרא לך זרע" (בראשית כא,יב), והיום אתה אומר לי "קח נא את בנך את יחידך", אלא כשם שהיה לי להשיבך ולא השבתיך, כך בשעה שבניו של יצחק באים לידי עברות ומעשים רעים, תזכור להם עקדתו של יצחק אביהם ותכפר להם.

ובפסיקתא דרב כהנא כג,ט נאמר: אמר רבי ביבה רבה בשם רבי יוחנן: אמר אבינו אברהם לפני הקב"ה: ריבון העולמים, גלוי וידוע היה לפניך, שבשעה שאמרת לי "קח נא את בנך את יחידך" וגו' (בראשית כב,ב), היה בליבי מה להשיבך ולומר לך: אתמול אמרת לי "כי ביצחק ייקרא לך זרע" (בראשית כא,יב), ועכשיו אתה אומר לי "קח נא את בנך", אלא כשם שהיה בליבי להשיבך וכבשתי את יצרי ולא השבתיך, כך בשעה שיהיו בניו של יצחק באים לידי עברות ומעשים רעים, תהא נזכר להם עקדת אביהם ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך להם מידת הדין למידת רחמים.

ובפסיקתא רבתי פרשה מ נאמר: אמר רבי ירמיה: אמר לו: ריבונו של עולם, גלוי היה לפניך, שהיה לי מה להשיבך כשאמרת לי לקרב את יצחק, אילו השבתי אותך לא היה לך מה להשיבני, שהייתי אומר לך: אתמול אמרת לי "כי ביצחק ייקרא לך זרע" (בראשית כא,יב), ועכשיו אתה אומר לי לשוחטו, ולא השבתי אותך אלא עשיתי עצמי כאילם וכחרש. כשיהיו בניו של יצחק נידונים לפניך ביום זה (בראש השנה), ואפילו יש להם כמה קטגורים מקטרגים אותם, כשם שדממתי ולא השיבותיך, כך אתה לא תשים להם (לא תשים ליבך לדברי המקטרגים).

ובאגדת בראשית פרק לח נאמר: "וכהשחית (המלאך) ראה ה' ויינחם על הרעה" (דברי הימים א כא,טו), מה עשה המלאך?... - רבי נחמיה אומר: הלך לו המלאך וישב לו בהר המוריה, ואמר לפניו: ריבונו של עולם, אברהם אביהם כבש רחמיו לעשות רצונך בעולם הזה. לא כך אמר לפניך: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה" (בראשית כד,יד), כשם שהיה לי להשיב לפניך ולומר: אתמול אמרת לי "כי ביצחק ייקרא לך זרע" (בראשית כא,יב), ועכשיו אתה אומר "קח נא" וגו' (בראשית כב,ב), היה לי זכות להשיב לפניך ולא אמרתי כלום, אלא עשיתי עצמי כאילם ועשיתי רצונך, כך כל זמן שיהיו בני חוטאים לפניך ויש לך זכות על שחטאו לך, שתהא מכבש את חמתך, ולא תפרע מהם, אלא שתהא זוכר עקדתו של יצחק ומרחם עליהם. אמר לו המלאך: ולא כך התנית עימו, ועכשיו אתה מכלה אותן?! שנאמר: "ראה ה' ויינחם על הרעה" - מה ראה, עקדתו של יצחק ראה, ונתרחם עליהם.

ובמדרש תהילים כט,א נאמר: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה" (בראשית כב,יד) - מהו "יראה"? - אמר לו: ה', ראה מה יש לי להשיב. אתמול אמרת לי "כי ביצחק ייקרא לך זרע" (בראשית כא,יב), ועכשיו אמרת לי "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת" (בראשית כב,ב). (וכי) לא היה לי להשיבך ולומר לך: "ואת בריתי אקים את יצחק" (בראשית יז,כא) - היכן היא הברית? אלא כשם שהיה לי להשיבך ולא השיבותיך, כך כשיבואו בניי לידי עברות, זכור להם זו השעה ותישא להם פנים.

ובשכל טוב בראשית פרק כב נאמר: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה" - גלוי לפניך שהיה לי מה להשיב, וכבשתי רחמי לעשות רצונך, כן יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך על בני ועל דורותיהם.

המאמר בירושלמי כאן הוא הרכבה של המאמרים המקבילים במדרשים הללו. • • • מה כתיב בתריה – מה כתוב אחריו (וב"שרידי הירושלמי": כתיב): "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אַחַר נאחז בסבך בקרניו" (בראשית כב,יג). מהו (מה הוא) "אחר"? – מה פירוש המילה הזו? (שקשה לפרשה בלשון הכתוב) - אמר רבי יודה בירבי סימון (רבי יהודה בר פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): [אמר הקב"ה לאבינו אברהם: אברהם, (מילים אלו נוספו על פי "שרידי הירושלמי")] אחר כל הדורות – באחרית הימים, עתידין בניך ליאחז בעונות ולהסתבך בצרות – כעונש על עוונותיהם, וזה הוא שכתוב: "וירא והנה איל" - שראה אברהם בשעת העקדה מה שיקרה את בניו באחרית הימים, והאיל אלו ישראל, "אחר נאחז בסבך" - אחר כל הדורות ישראל נאחזים בעברות ומסתבכים בצרות**, וסופן** – ועתידים בניך להיגאל בקרניו של האיל הזה – וזה הוא שכתוב: "בקרניו", (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: הדא הוא דכתיב -) זה הוא שכתוב (בענין הגאולה העתידה): "ויי' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן" (זכריה ט,יד) – לעתיד לבוא יתקע ה' באותו שופר של איל זה, ולכן נאמר: "בַּשופר" - בה"א היידוע המובלעת בבי"ת**.**

רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי חיננה בר יצחק (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כל אותו היום היה אבינו אברהם רואה את האיל נאחז באילן זה – ומסתבך בו, וניתור – משתחרר מהאילן, ויוצא, ואחר כך נאחז בחורש (ענף) זה וניתור ויוצא, ואחר כך נאחז בסבך זה וניתור ויוצא – וזה הוא שכתוב: "וירא והנה איל אחר נאחז בסבך" - האיל נאחז באילן ובחורש, ו"אחר (אחר כך) נאחז בסבך" (הגרסה ב"שרידי הירושלמי": רואה את האיל, נאחז בסבך זה וניתור ויוצא, נאחז בחורש זה וניתור ויוצא). אמר לו הקב"ה: אברהם, כך עתידין בניך להיות נאחזים בעונות (צריך לומר כמו במקבילות במדרשים: נאחזים באומות. ב"שרידי הירושלמי" אין המילה 'בעוונות') ומסתבכין במלכיות – שיהיו משתעבדים למלכות אחת ומשתחררים ממנה, ואחר כך משתעבדים למלכות אחרת ומשתחררים ממנה**,** וכך נמשכים ממלכות למלכות, מבבל למדי, ממדי ליון, ומיון לאדום – אלו ארבע מלכויות שעתידים לשעבד את ישראל**. אמר** (אברהם) לפניו: רבון העולמים, יהיה כן לעולם? - אמר ליה (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: לא) – אמר לו (הקב"ה): לא יהיה כן לעולם, וסופן – ועתידים בניך להיגאל מאדום בקרניו של האיל הזה – וזה הוא שכתוב: "בקרניו", (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: הדא הוא דכתיב -) זה הוא שכתוב (בענין הגאולה העתידה): "ויי' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן" (זכריה ט,יד) – לעתיד לבוא יתקע ה' באותו שופר של איל זה, ויילחם בסערה בתימן, היא אדום, להושיע את ישראל ממנה**.**

בבראשית רבה נו,ט נאמר: "ויישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר" וגו' - מהו אחר? - אמר רבי יודה ברבי סימון: אחר כל הדורות, ישראל נאחזים בעברות ומסתבכים בצרות, וסופם להיגאל בקרניו של איל, הדא הוא דכתיב: "ויי' אלוהים בשופר יתקע" וגו' (זכריה ט,יד). רבי אבא בר רב פפי רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי: לפי שהיה אבינו אברהם רואה את האיל ניתש (נעקר) מן החורש הזה והולך ומסתבך בחורש אחר. אמר לו הקב"ה: כך בניך עתידים להסתבך ממלכות למלכות, מבבל למדי, וממדי ליוון, ומיוון לאדום, וסופם להיגאל בקרניו של איל, הדא הוא דכתיב: "ויי' אלוהים בשופר יתקע" וגו' "יי' צבאות יגן עליהם" (זכריה ט,יד-טו).

ובויקרא רבה כט,י נאמר: "ויישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו" - מלמד שהראה הקב"ה לאברהם אבינו את האיל ניתש מחורש זה ונסבך בחורש אחר. אמר הקב"ה לאברהם: כך עתידים בניך להיות נאחזים בעוונות ונסבכים בצרות, וסופם ליגאל בקרניו של איל, הדא הוא דכתיב: "וה' אלוהים בשופר יתקע" (זכריה ט). אמר רבי הונא ברבי יצחק: מלמד שהראה הקב"ה לאברהם את האיל ניתש מחורש זה ונסבך בחורש זה. אמר הקב"ה לאברהם: כך עתידים בניך להיות נאחזים באומות ונסבכים בצרות ונמשכים ממלכות למלכות, מבבל למדי, ממדי ליוון, ומיוון לאדום, וסופם ליגאל בקרניו של איל, הדא הוא דכתיב: "וה' עליהם ייראה ויצא כברק חיצו" (זכריה ט).

ובויקרא רבה (מרגליות) כט,י נאמר: רבי יהודה בר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: כתיב: "ויישא אברהם את עיניו וירא והנה איל" (בראשית כב,יג), מלמד שהראהו הקב"ה לאברהם את האיל ניתש מחורש זה ונסבך בחורש אחר, ניתש מחורש זה ונסבך בחורש אחר. אמר לו: כך יהיו בניך נאחזים באומות ומסתבכים במלכויות, וסופם ליגאל בקרניו של איל, הדא הוא דכתיב: "והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול" (ישעיהו כז,יג). רבי אבא בריה דרב פפי ורבי יהושע דסיכני בשם רבי לוי: כתיב: "ויישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו" (בראשית כב,יג), מלמד שהראהו הקב"ה לאברהם אבינו את האיל ניתש מחורש זה ונסבך בחורש אחר, ניתש מחורש זה ונסבך בחורש אחר. אמר לו: כך יהיו בניך נאחזים בעוונות ומסתבכים בצרות, וסופם ליגאל בקרניו של איל, הדא הוא דכתיב: "ויי' עליהם ייראה ויצא כברק חיצו ויי' אלוהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן. יי' צבאות יגן עליהם" (זכריה ט,יד-טו).

ובפסיקתא דרב כהנא כג,י נאמר: "ויישא אברהם את עיניו" (בראשית כב,יג) - אמר רבי יודן: מלמד שהראה הקב"ה לאבינו אברהם את האיל ניטש (נעזב) מחורש זה ונסבך בחורש אחר. אמר לו הקב"ה: אברהם, כך עתידים בניך להיות נאחזים בעוונות ונסבכים בצרות, וסופם להיגאל בקרניו של איל, "ויי' עליהם ייראה ויצא כברק חיצו ויי' אלוהים בשופר יתקע" (זכריה ט,יד). אמר רבי חנינה: מלמד שהראה הקב"ה לאברהם את האיל ניטש מחורש זה ונסבך בחורש אחר. אמר לו הקב"ה: אברהם, כך עתידים בניך להיות נאחזים באומות ונסבכים במלכויות ונמשכים ממלכות למלכות, מבבל למדי, וממדי ליוון, ומיוון לאדום, וסופם להיגאל בקרניו של איל, "ויי' עליהם ייראה" וגו' (זכריה ט,יד).

ובשכל טוב בראשית פרק כב נאמר: "וירא והנה איל" - רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: לפי שהיה רואה אברהם שהאיל ניתוש מחורש זה לחורש אחר ונסבך. אמר לו הקב"ה: כך עתידים בניך להסתבך במלכויות, מבבל למדי, וממדי ליוון, ומיוון לאדום, ומאדום עתידים להיגאל בתקיעת שופר, שנאמר: "ביום ההוא ייתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור" וגו' (ישעיהו כז,יג).

במקורות השונים הדברים באים בשינוי שמות האמוראים ובהיפוך סדר המאמרים.

מה כתיב בתריה בבראשית רבה ובשכל טוב דרשו את הכתובים בפרשת העקדה על הסדר, ולכן תחילה דרשו את הכתוב: "ויישא אברהם את עיניו וירא והנה איל" (בראשית כב,יג), ואחר כך דרשו את הכתוב: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה" (בראשית כב,יד). ואילו בויקרא רבה ובפסיקתא דרב כהנא, שלא דרשו את הכתובים בפרשת העקדה, באו הדרשות בסדר הפוך מסדרן בבראשית רבה. בויקרא רבה ובפסיקתא דרב כהנא לא הזכירו במאמר הראשון את הכתוב "ה' יראה" (בראשית כב,יד).

גם בירושלמי כאן באו הדרשות בסדר הפוך מסדרן בבראשית רבה, כמו בויקרא רבה ובפסיקתא דרב כהנא. ואף שכאן הזכירו בסוף המאמר הראשון את הכתוב "ה' יראה" (בראשית כב,יד), אמרו כאן בראש המאמר השני: מה כתיב בתריה: "ויישא אברהם את עיניו וירא והנה איל" (בראשית כב,יג), משום שהכתוב הזה בא אחר הכתוב: "והעלהו שם לעולה" (בראשית כב,ב) שנזכר בכל המקורות במאמר הראשון.

סופם להיגאל בקרניו של איל במדרש אגדה בראשית כב,יג נאמר: בזמן שישראל נאחזים בסבך המלכויות, עתיד לפדותם בקרניו של איל, שנאמר: "והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול" (ישעיהו כז,יג). שני קרנות היו לו לאיל, באחד מהם תקע ביום שנתן תורה לישראל, שנאמר: "ויהי קול השופר" (שמות יט,יט), וקרן הימין עתיד הקב"ה לתקוע בו לקיבוץ הגלויות, לכך קראו גדול, לפי שהוא של ימין.

ובפרקי דרבי אליעזר פרק ל נאמר: קרניו של איל, של שמאל תקע בו בהר סיני, שנאמר: "ויהי במשוך בקרן היובל", ושל ימין שהוא גדול משל שמאל הוא עתיד לתקוע בו לעתיד לבוא, שנאמר: "והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול".

על הראשונה הוא אומר כיון שעתידים ישראל להיגאל בקרניו של האיל הזה שראה אברהם בהר המוריה, לכן בברכה שהוא אומר בחתימתה: "גואל ישראל", הוא אומר סמוך לחתימתה: "מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה", שכן כל הברכות כולן צריך שיאמר מעין חתימתן סמוך לחתימתן. זה טעם נוסף לטעם שנאמר לעיל: "כמי שנגאלו כל ישראל". • • •

משנה על השנייה – בחתימה השנייה, שהוא חותם בה את ברכת זכרונות, הוא (שליח הציבור) אומר: "מי שענה את אבותיכם על (אצל) ים סוף – כשרדפו מצרים אחרי בני ישראל והשיגו אותם אצל הים, צעקו (התפללו) בני ישראל אל ה' (שמות יד,י), וה' קרע להם את הים והעבירם בתוכו והטביע את המצרים**, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה. ברוך אתה יי' זוכר הנשכחות** (דברים שנשכחו ואינם זכורים עוד)". • • •

ארבע כיתים (כיתות, קבוצות) נעשו אבותינו – ישראל נחלקו לארבע כיתות, על הים (אצל ים סוף) – כשרדפו מצרים אחרי בני ישראל והשיגו אותם**.** כת אחת אומרת: ניפול לים – נטביע עצמנו בים**, ואחת אומרת: נחזור למצרים** – ונשתעבד להם**, ואחת אומרת: נעשה עמהן מלחמה** – נילחם בהם**, ואחת אומרת: נצווח** (נצעק) כנגדן – כדי להפחיד אותם, שלא יוכלו להילחם. קול צווחות הוא אחד מטכסיסי המלחמה שהיו עושים בשביל להכניס מהומה ובהלה במחנה האויב (ראה משנה סוטה ח,א). זו שאמרה: ניפול לים, אמר להן משה: "התייצבו וראו את ישועת יי' אשר יעשה לכם היום**"** (שמות יד,יג) – עמדו על מקומכם ואל תיפלו לים מפני המצרים הבאים עליכם, ובקרוב תראו את ישועת ה'. וזו שאמרה: נחזור למצרים, אמר להן משה: "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם**"** (שם) – שלא תשובו למצרים**. וזו שאמרה: נעשה עמהן מלחמה, אמר להן משה: "יי' ילחם לכם"** (שם יד) – אין אתם צריכים להילחם, אלא ה' יילחם בשבילכם**. וזו שאמרה: נצווח כנגדן, אמר להן משה: "ואתם תחרישון"** (שם) – תשתקו, ולא תצעקו**.**

סיפור זה מובא במכילתא דרבי ישמעאל - מסכתא ד'ויהי בשלח' פרשה ב ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יד,יד.

בתרגומים הארמיים הארץ ישראלים לתורה על שמות יד,יג-יד נאמר (תרגום): ארבע כיתות נעשו בני ישראל בשעה שהיו עומדים על ים סוף. אחת היתה אומרת: ניפול לים, ואחת היתה אומרת: נחזור למצרים, ואחת היתה אומרת: נילחם בהם, ואחת היתה אומרת: נצעק למולם ונבלבל אותם.

על השנייה הוא אומר החתימה "זוכר הנשכחות" מתאימה לברכת זכרונות.

במכילתא דרבי ישמעאל - מסכתא ד'ויהי בשלח' פרשה ג ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יד,טו נאמר: רבי אלעזר בן עזריה אומר: בזכות אברהם אביהם אני קורע להם את הים, שנאמר: "כי זכר את דבר קודשו את אברהם עבדו", וכתיב: "ויוציא עמו בששון ברינה את בחיריו" (תהילים קה,מב-מג).

כיון שקרע ה' את הים בזכות האבות, שזכר ה' את הברית שכרת עם האבות, אברהם יצחק ויעקב, ולא שכח אותה, לכן בברכה שהוא אומר בחתימתה: "זוכר הנשכחות", הוא אומר סמוך לחתימתה: "מי שענה את אבותינו על ים סוף". • • •

משנה על השלישית – בחתימה השלישית, שחותם בה את ברכת שופרות, שהיא הברכה הנוספת השנייה, הוא (שליח הציבור) אומר: "מי שענה את יהושע בגלגל, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה. ברוך אתה יי' שומע תרועה". • • •

תלמוד במשנה נזכר, שה' ענה את יהושע בגלגל. מה התפלל יהושע אל ה' בגלגל, ומה ענה אותו ה'? - מביאים מאמר בענין זה: רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר בשם רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): שיתף (צירף) הקב"ה את שמו הגדול בישראל – שבסוף השם 'ישראל' נמצא השם 'אל', אחד משמותיו של הקב"ה**.** ומדוע שיתף ה' את שמו בישראל? - משל למלך שהיה לו מפתח של פלמנטרין (תיבה לשמירת דברי חפץ) קטנה – מפתח קטן של פלמנטרין (המילה 'מפתח' משמשת בלשון נקבה). אמר המלך: אם אני מניחה (מניח את המפתח) כמות שהיא, אבידה (אובדת) היא – המפתח עלול להיאבד, בשל קוטנו**, אלא הריני** (הרי אני) עושה (מתקין) לה (למפתח) שלשלת (שרשרת) – לתלות בה את המפתח**, שאם אבדה** – שאם יאבד המפתח**, השלשלת תהא מוכחת עליה** – השלשלת, שהיא גדולה, תראה את מקום המפתח**. כך** (באופן זה הוא הנמשל) אמר הקב"ה: אם מניח אני את ישראל כמות שהם, נבלעין (נעלמים) הן בין האומות – שישראל הם המעטים מכל העמים**. אלא הרי אני משתף** את שמי הגדול בהם (בישראל) והן חיים (קיימים) – המלך הוא הקב"ה, המפתח הוא ישראל, והשלשלת היא שמו של ה'. מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה (ששמו של ה' משותף בישראל)? – שנאמר (בתפילת יהושע לאחר הכישלון במלחמת העי): "וישמעו הכנעני וכל יושבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול" (יהושע ז,ט), שהוא משותף בנו – כשישמעו עממי כנען את מפלתנו, יקיפו אותנו וישמידו אותנו, ובכך יתחלל שמו של ה', משום ששמו של ה' משותף בישראל**. "ויאמר יי' אל יהושע קום לך"** (שם י) - קם לך ההוא דאדכרת – עמד (עזר) לך אותו (הדבר) שהזכרת (בתפילתך). אין כתוב 'קוּם', אלא "קֻם", ודורשים כאילו כתוב "קָם". ה' אמר ליהושע, שנענה לו משום שאמר בתפילתו: "ומה תעשה לשמך הגדול שהוא משותף בנו?".

בדברים רבה (ליברמן) פרשת 'דברים' נאמר: אילולא ששיתף הקב"ה שמו בישראל, לא היו יכולים לעמוד בין האומות... וכן את מוצא ביהושע, כשנפלו בעי אמר: "ומה תעשה לשמך הגדול" (יהושע ז,ט)... הוי: אילולא ששיתף הקב"ה שמו עימהם, לא היו יכולים לעמוד. למלך שהיה לו דיפלומיטרין (תיבה לשמירת תכשיטים), והיה לו מפתח קטן, מה עשה המלך? עשה שלשלת של זהב ונתנה בו, כדי שלא יאבד. כך אמר הקב"ה: ישראל מעט הם, שנאמר: "כי אתם המעט" (דברים ז,ז), וכדי שלא יתבלעו בין האומות, שיתף שמו עימהם. • • • לקטע הבא מקבילה בירושלמי עבודה זרה ד,א.

רבי ינאי זעירא – הקטן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם אבהתיה – אבותיו**: כל מי שאינו כשר** (ראוי) כיהושע, שאם יפול על פניו ויאמר (במקבילה: יאמר) לו הקב"ה "קום לך" – שיהושע נפל על פניו בתפילתו (יהושע ז,ו), וה' נענה לו, שנאמר: "ויאמר ה' אל יהושע קום לך" (שם י) - עמד לך מה שהתפללת לפני**, אל יפול** – מי שאינו ראוי להיענות אינו רשאי ליפול על פניו ברבים, משום שאם ייפול על פניו ולא ייענה, יתחלל שם ה' ברבים על ידו, ועוד, משום יהירות, שמחזיק עצמו ברבים כמי שראוי להיענות**.** ובלבד יחיד על הציבור – רק יחיד המתפלל על (בשביל) הציבור בפני הציבור אינו רשאי ליפול על פניו אלא אם כן ראוי להיענות, כמו יהושע שהתפלל על ישראל בפניהם. אבל יחיד המתפלל שלא בפני הציבור רשאי ליפול על פניו אפילו אינו ראוי להיענות**.**

בבבלי תענית יד,ב ומגילה כב,ב אמרו: אמר רבי אלעזר: אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו (רש"י: לבזות עצמו בפני הציבור, שאם לא ייענה, יחרפוהו), אלא אם כן נענה כיהושע (רש"י: אלא אם כן בטוח במעשיו שהוא נענה בתפילתו), שנאמר: "ויאמר ה' אל יהושע קום לך" (יהושע ז).

על השלישית הוא אומר החתימה "שומע תרועה" מתאימה לברכת שופרות. לאחר הכישלון במלחמת העי, כשחנו בני ישראל בגלגל, נהגו יהושע וזקני ישראל כמה מהמנהגים שנהוגים בתעניות. הם נפלו על פניהם לפני ארון ה' עד הערב (בתעניות מוציאים את התיבה לרחובה של עיר), ושמו עפר על ראשם. אפשר שאף הריעו בשופרות כנהוג בתעניות. כיון ששמע ה' את תרועת השופרות שהריעו בגלגל, לכן בברכה שהוא אומר בחתימתה: "שומע תרועה", הוא אומר סמוך לחתימתה: "מי שענה את יהושע בגלגל". • • •

משנה על הרביעית – בחתימה הרביעית, שחותם בה את המזמור "אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני" (תהילים קכ), שהיא הברכה השלישית בברכות הנוספות, הוא (שליח הציבור) אומר: "מי שענה את שמואל במצפה, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה. ברוך אתה יי' שומע צעקה". • • •

תלמוד במשנה נזכר, שה' ענה את שמואל במצפה. מה התפלל שמואל אל ה' במצפה? בשמואל א ז,ה-ו נאמר: "ויאמר שמואל: קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ה'. וייקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ה' ויצומו ביום ההוא, ויאמרו שם: חטאנו לה', וישפוט שמואל את בני ישראל במצפה". כתיב – כתוב**: "ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני יי'"** (שמואל א ז,ו) - וכי מים שפכו? – שאין לפרש את הדברים כפשוטם. אלא מלמד – דבר זה מורה**, ששפכו את לבם כמים** – כל ישראל שפכו כמים את העקמימות (אי יושר, מרמה) שבליבם ושבו בתשובה לפני ה' (המילים "וישאבו מים וישפכו לפני ה'" הן מליצה).

באיכה ב,יט נאמר: "שפכי כמים ליבך נוכח פני ה'", והתרגום מתרגם: שפכי כמים את עקמימות ליבך וחזרי בתשובה והתפללי בבית הכנסת נוכח פני ה'. לפי פשוטו של מקרא, שפיכת מים היא מנהג מקראי המבטא הכנעה לפני ה', שמשמעות השפיכה היא כאילו לומר: "הרי אנו לפניך כמים הללו הנשפכים" (רש"י).

נאמר (שם): "ויאמרו שם: חטאנו ליי'" – ישראל התוודו על חטאיהם, - אמר רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): לבש שמואל חלוקן של כל ישראל – שמואל לימד זכות על כל ישראל, כשליח ציבור המתעטף בטלית ויורד לפני התיבה להתפלל על הציבור**,** ואמר לפניו (לפני הקב"ה): רבון העולמים, כלום (וכי) את (אתה) דן (מעניש) את האדם אלא (שלא) על שהוא אומר לפניך לא חטאתי?! – הרי ה' מעניש את האדם רק מפני שהוא אומר לפניו: לא חטאתי, שנאמר (בדברי תוכחה של ירמיהו): "הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי" (ירמיהו ב,לה) – עם ישראל אינו מתוודה על חטאיו, אלא מעז לומר: לא חטאנו, ועל כך אומר ה': אעניש אותך**, ואלו אומרים לפניך "חטאנו"** – אבל אלו (ישראל בימי שמואל) מתוודים על חטאיהם, ולכן אין לה' להעניש אותם, אלא לרחם עליהם ולמחול להם. וזה הוא שנאמר (שם): "וישפוט שמואל את בני ישראל" - טען לטובתם לפני ה'.

במדרש שמואל פרשה יג נאמר: "וייקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ה' ויצומו ביום ההוא ויאמרו שם חטאנו לה'" (שמואל א ז,ו). "וישאבו מים" - וכי מים שאבו? - אלא מלמד ששאבו דברי תורה כמים. "וישפכו לפני ה'" - וכי לפני ה' שפכו? - אלא מלמד ששפכו ליבם בתשובה כמים. "ויאמרו שם חטאנו לה'" - רבי הונא ורבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק: נתעטף שמואל בחלוקן של ישראל, אמר לפניו: ריבון העולמים, כלום אתה תובע מן האדם אלא שיאמר לפניך חטאתי, וישראל אומרים לפניך "חטאנו", ואין אתה מוחל להם?!

ובמדרש תהילים פ,א נאמר: "וייקבצו המצפתה וישאבו מים... ויאמרו שם חטאנו לה'" (שמואל א ז,ו) - אמר רבי ירמיה בשם רבי יצחק: כלום אתה מדיין את האדם הזה אלא שהוא אומר לא חטאתי?! שנאמר: "הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי" (ירמיהו ב,לה). ושם קיט,עו נאמר: "וייקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ה'" (שמואל א ז,ו) - ואילו מים היו שואבים ושופכים? - אלא שעשו תשובה ושפכו ליבם כמים לפני הקב"ה בתשובה שלמה, וכן ירמיהו אומר: "שפכי כמים ליבך נוכח פני ה'" (איכה ב,יט).

ובאוצר המדרשים עמוד רמז נאמר: אמר רבי שמואל בר נחמני: שמואל לבש חלוק ישראל ועמד ואמר לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כלום אתה דן את האדם אלא על שאינו אומר לפניך חטאתי, שנאמר: "הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי", ואלו אומרים לפניך חטאנו, לפיכך מחול להם.

שפכו ליבם כמים במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יט,יז נאמר: "ויתיצבו בתחתית ההר" - מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר: אם מקבלים אתם עליכם את התורה - מוטב, ואם לאו - כאן תהא קבורתכם. באותה שעה געו כולם ושפכו ליבם כמים בתשובה, ואמרו: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע".

"וישפוט שמואל את בני ישראל" בשמות רבה ג,ב ובמדרש תנחומא פרשת 'שמות' סימן כ נאמר: אמר רבי שמואל בר נחמן: הדבר הזה שפט (התווכח, טען) עתניאל בן קנז לפני הקב"ה, אמר לפניו: ריבונו של עולם, כך הבטחת את משה, בין עושים רצונך בין לא עושים רצונך, אתה גואלם, שנאמר: "ותהי עליו רוח ה' וישפוט את ישראל" (שופטים ג,י).

הרי שהלשון "וישפוט...", האמורה בעתניאל ובשמואל שהיו שופטים, משמעה ששפטו את משפטם (טענו טענות משפטיות, דיברו דברי משפט) של ישראל לפני ה' ולימדו עליהם זכות, ואין משמעה ששפטו את העם בין אדם לחברו או שהנהיגו את העם במלחמה נגד אויביו. גם עתניאל וגם שמואל, לאחר ששפטו את ישראל לפני ה', נלחמו את מלחמתם של ישראל.

ובמדרש תנחומא פרשת 'שופטים' סימן ד נאמר: "ושפטו את העם משפט צדק" - אמר רבי יהודה ברבי שלום: שיהיו מטים ומלמדים עליהם זכות לפני הקב"ה. ממי אתה למד? - מגדעון בן יואש, שבימיו היו ישראל בצרה, והיה הקב"ה מבקש אדם שילמד עליהם זכות ולא היה מוצא, שהיה הדור דל במצוות ובמעשים. כיון שנמצא זכות בגדעון, שלימד עליהם זכות, מיד נגלה עליו המלאך, שנאמר: "ויאמר לך בכוחך זה" (שופטים ו,יד) - בכוח זכות שלימדת על בני. הוי: "ושפטו את העם משפט צדק" - שיהיו מלמדים זכות על הדור.

הרי שתפקידם של השופטים היה לשפוט את ישראל לפני ה' וללמד עליהם זכות.

על הרביעית הוא אומר החתימה "שומע צעקה" דומה ללשון פתיחת המזמור "אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני" (תהילים קכ), שהוא גוף הברכה הזו. לאחר שהתפלל שמואל במצפה אל ה' בעד ישראל, והם שבו בתשובה, זעק (התפלל בזעקה) שמואל אל ה' שיושיע את ישראל מיד פלשתים, וה' ענה אותו, כמו שנאמר: "ויאמרו בני ישראל אל שמואל: אל תחרש ממנו מזעוק אל ה' אלוהינו, ויושיענו מיד פלשתים. ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל ויענהו ה'" (שמואל א ז,ח-ט). כיון ששמע ה' את צעקתו של שמואל במצפה, לכן בברכה שהוא אומר בחתימתה: "שומע צעקה", הוא אומר סמוך לחתימתה: "מי שענה את שמואל במצפה". מזמור קכ, שהוא גוף הברכה הזו, מסיים במלחמה שבאה על ישראל. תפילתו של שמואל היתה בשל המלחמה של הפלשתים שבאו על ישראל. • • •

משנה על החמישית – בחתימה החמישית, שחותם בה את המזמור "אשא עיני אל ההרים" (תהילים קכא), שהיא הברכה הרביעית בברכות הנוספות, הוא (שליח הציבור) אומר: "מי שענה את אליהו בהר הכרמל, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה. ברוך אתה יי' שומע תפילה". ** • • • משנה על השביעית – בחתימה השביעית, שחותם בה את המזמור "תפילה לעני כי יעטוף" (תהילים קב), שהיא השישית בברכות הנוספות, הוא (שליח הציבור) אומר: "מי שענה את דוד ואת שלמה בנו בירושלים, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה. ברוך אתה יי' המרחם על הארץ".** • • •

תלמוד במשנה נזכר, שה' ענה את אליהו בהר הכרמל. מה התפלל אליהו אל ה' בהר הכרמל? כתיב – כתוב (בענין מעמד הר הכרמל): "ויהי בעלות המנחה ויגש (לתפילה) אליהו הנביא ויאמר: יי' אלהי אברהם יצחק וישראל, היום יוודע כי אתה אלקים בישראל ואני עבדך, ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה. ענני יי' ענני, וידעו העם הזה כי אתה יי' האלהים" (מלכים א יח,לו-לז) – כך התפלל אליהו**.**

שואלים: ואליהו מקריב על במה (מזבח שמקימים בכל מקום שרוצים) בשעת איסור הבמות?! – אחר שנבנה המקדש בירושלים נאסרו הבמות, וכיצד הקריב אליהו על מזבח שבנה בהר הכרמל בשעה שבית המקדש היה קיים? ומשיבים: אמר רבי שמליי (אמורא בדור השני): דיבירא (על פי המקבילות במדרשים צריך לומר: דיבורא) אמר ליה – הדיבור (הקב"ה) אמר לו (לאליהו להקריב), שנאמר: "ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה**"** – כך אמר אליהו לה', ורבי שמליי דורש: ובדיבורך עשיתי – כל מה שעשיתי עשיתי על פי הדיבור, ולא עשיתי מדעתי, ועל פי מצוותך וכהוראת שעה בלבד הקרבתי על במה בשעת איסור הבמות**.**

מאמר זה מובא בירושלמי מגילה א,יג.

בויקרא רבה כב,ט נאמר: ואליהו מקריב בשעת איסור הבמות?! - אמר רבי שמלאי: הקב"ה אמר לו, שנאמר: "ובדברך עשיתי" (מלכים א יח) - בדיבורך עשיתי. ובויקרא רבה (מרגליות) כב,ט נאמר: ואליהו מקריב בשעת איסור במה?! - אמר רבי שמלאי: דיבורא אמר ליה, "ובדברך עשיתי" (מלכים א יח,לו) - ובדיבורך עשיתי. ובבמדבר רבה יד,א נאמר: לא יבוא אדם ויהרהר אחר אליהו שבנה מזבח בהר הכרמל והקריב עליו קורבן ובית המקדש היה קיים והתורה אסרה עליו, שנאמר: "הישמר לך פן תעלה עולותיך" וגו' "כי אם אל המקום" וגו' (דברים יב). אמר הקב"ה: אני הוא שאמרתי לו שיעשה כך, שנאמר: "ובדברך עשיתי" (מלכים א יח). ובדברים רבה (ליברמן) פרשת 'עקב' נאמר: לא תאמר: ירושלים קיימת, ואליהו מקריב באיסור במה?! - אמר הקב"ה: אני הוא שאמרתי, שנאמר: "ובדברך עשיתי" (מלכים א יח,לו). ובפסיקתא רבתי פרשה כד נאמר: ואליהו מקריב בשעת איסור הבמה?! - אמר רבי שמלאי: דיבורא אמר ליה, דכתיב: "ובדברך עשיתי" (מלכים א יח,לו). ובמדרש תהילים כז,ו נאמר: ואליהו מקריב בהר הכרמל בשעת איסור הבמות?! - אמר רבי שמלאי: דיבורא אמר ליה, שנאמר: "ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה" (מלכים א יח,לו) - בדיבורך עשיתי. ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'נשוא' סימן לא נאמר: אם יאמר לך אדם: למה בנה אליהו מזבח בהר הכרמל והקריב עליו, ובית המקדש היה קיים באותה שעה? אמור לו: מה שעשה אליהו לשם הקב"ה עשה, ועל פי הגבורה, שנאמר: "ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה" (מלכים א יח,לו).

אליהו התפלל לה': "ענני יי' ענני" – ענה אותי על תפילתי באש שתרד מן השמים. ודורשים את כפל הלשון "ענני" שאמר אליהו: עניני בזכותי, ואם איני ראוי להיענות בזכותי, עניני בזכות תלמידי (במסירה מהגניזה: תלמידיי, וב"שרידי הירושלמי": תלמידים) – לאליהו היו ארבעה תלמידים, שבזכותם היה ראוי הוא להיענות**.**

תלמידי אליהו באוצר המדרשים עמוד קסב ועמוד תקה נאמר: ארבעה תלמידים היו לו לאליהו, ואלו הם: מיכה (מיכיהו בן ימלה), יונה, עובדיהו ואלישע.

ובאליהו רבה פרשה יז נאמר: אליהו הנביא עמד ובנה מזבח ועשה מקום כבית סאתים זרע (מלכים א יח,לב). אמר להם לתלמידיו: מלאו ארבעה כדים של מים וצוקו על העולה ועל העצים, ויאמר שנו וישנו, ויאמר שלשו וישלשו (מלכים א יח,לד). וכי עלתה על דעתך שמשנים עשר כדים של מים נתמלא כל המקום כולו מים? אלא אמר להם לתלמידיו: מי שיש לו מים בכדו, יביא ויצוק על ידיי. אמר לו אלישע: אני יש לי מים בכדי. אמר לו: בוא וצוק על ידיי. ובא ויצק על ידיו, ויצאו מהן עשרה מעיינות (שנעשו אצבעותיו של אליהו כמעיינות), עד שנתמלא כל המקום מים.

על החמישית הוא אומר אליהו התפלל על הגשם בהר הכרמל (מלכים א יח,מב). ה' נעתר לתפילת אליהו והוריד גשם לאחר בצורת קשה. כיון ששמע ה' את תפילתו של אליהו בהר הכרמל, לכן בברכה שהוא אומר בחתימתה: "שומע תפילה", הוא אומר סמוך לחתימתה: "מי שענה את אליהו בהר הכרמל". לשון פתיחת המזמור "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי" (תהילים קכא), שהוא גוף הברכה הזו, יש בה רמז לאליהו בהר הכרמל. אפשר שהלשון "אשא עיני" וגו' רומזת למעשה אליהו שם, שעלה אל ראש הכרמל וציוה על נערו להביט ולראות אם העננים באים. • • •

משנה על השישית – בחתימה השישית, שחותם בה את המזמור "ממעמקים קראתיך ה'" (תהילים קל), שהיא החמישית בברכות הנוספות, הוא (שליח הציבור) אומר: "מי שענה את יונה במעי הדגה, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה. ברוך אתה יי' העונה בעת צרה". • • •

תלמוד במשנה נזכר, שבברכה זו הוא חותם: "העונה בעת צרה". מהיכן לקוחה חתימת הברכה? כתיב – כתוב (בסיפור יונה במעי הדג): "ויאמר (יונה): קראתי מצרה לי (מצרתי) אל יי' ויענני" (יונה ב,ג) – כך פתח יונה הנביא את תפילתו אל ה' ממעי הדג שבלע אותו. מלשון זו לקוחה חתימת הברכה "העונה בעת צרה". תפילת יונה נאמרה שם בפסוקים ג-י**.**

על השישית הוא אומר יונה במעי הדג היה בעת צרה, וה' ענה אותו וקיבל את תפילתו, והציל את יונה ממעי הדגה. כיון ששמע ה' את תפילתו של יונה במעי הדגה, לכן בברכה שהוא אומר בחתימתה: "העונה בעת צרה", הוא אומר סמוך לחתימתה: "מי שענה את יונה במעי הדגה". לשון פתיחת המזמור "ממעמקים קראתיך ה'" (תהילים קל), שהוא גוף הברכה הזו, יש בה רמז ליונה שירד למעמקי הים. • • • במשנה הקודמת נזכר ענינו של אליהו, במשנתנו נזכר ענינו של יונה, ובמשנה הבאה נזכר ענינם של דוד ושלמה. ושואלים: לא צורכא דֶלָּא (=דְאֶלָּא) – אין צורך אלא (לא היתה צריכה המשנה לומר אלא) דוד ושלמה ואחר כך אליהו ויונה! – שכן דוד ושלמה היו קודם לאליהו ויונה, ומדוע נזכרו במשנה אליהו ויונה ואחר כך דוד ושלמה? ומשיבים: אלא בשביל לחתום ב"מרחם על הארץ" – בחתימה השביעית, שהיא השישית והאחרונה בברכות הנוספות בתפילה בתעניות, הוא אומר: "ברוך אתה ה' המרחם על הארץ", כאמור במשנה הבאה, מפני שצריכים לסיים את הברכות הנוספות בענינו של יום, שהוא יום תענית על עצירת גשמים, וכיון שדוד ושלמה התפללו אל ה' בעת עצירת גשמים שירחם על ארץ ישראל, לכן ראוי להזכיר את דוד ושלמה בחתימה השביעית, ומשום כך נצרך להקדים ולהזכיר את אליהו ויונה בחתימות החמישית והשישית**.**

בבבלי תענית יז,א אמרו: על השישית הוא אומר: מי שענה את יונה כו'. על השביעית הוא אומר: מי שענה את דוד כו'. מכדי יונה בתר דוד ושלמה הוה, מאי טעמא מקדים ליה ברישא? - משום דבעי למחתם (רש"י: בסוף כל הברכות) "ברוך המרחם על הארץ" (רש"י: ולהכי בעי באותה חתימה דוד ושלמה, שהם התפללו על ארץ ישראל). • • •

תלמוד במשנה שנינו: על השביעית הוא אומר: ברוך המרחם על הארץ**.** ואומרים: משום (בשם) סומכוס אמרו: ברוך משפיל רמים (גאים) – כך הוא אומר בחתימה השביעית, ולא כפי ששנינו במשנה. לדעת סומכוס, כיון שדוד ושלמה התגאו וה' השפיל אותם, לכן בברכה שהוא אומר סמוך לחתימתה: "מי שענה את דוד ושלמה", הוא אומר בחתימתה: "משפיל הרמים". ואומרים (בדעת סומכוס): ניחא – נוח (מובן) שלמה – שנזכר בחתימה, משום שמצאנו שהתגאה שלמה**, דכתיב ביה** – שכתוב בו (בשלמה): "בנה בניתי בית זבול לך" (מלכים א ח,יג, ומעין זה בדברי הימים ב ו,ב) – בניתי לך בית רם ונישא. כך אמר שלמה לה' לאחר השכנת השכינה בתוך בית המקדש. בית המקדש נבנה על ידי בונים רבים או שנבנה מאליו, ולא נבנה על ידי שלמה לבדו. הרי שהתגאה שלמה שהוא שבנה בית לה'. ושואלים: דוד למה? – מדוע דוד נזכר בחתימה? שלא מצאנו שהתגאה דוד. ומשיבים: על ידי (מפני) שביקש דוד לעמוד על (לבחון ולבדוק את) מניינן של ישראל – דוד התגאה, מפני שרצה לדעת את מספרם של ישראל, כדי לראות שהוא מלך על עם גדול ורב**.**

בתוספתא תעניות א,י שנו: שביעית - סומכוס אומר: "משפיל הרמים". ובבבלי תענית יז,א אמרו: תנא: משום סומכוס אמרו: על השביעית הוא אומר: "ברוך משפיל רמים" (רש"י: היו אומרים במקום "ברוך מרחם", שהכניעם במטר ששבו בתשובה).

שלמה נתגאה בבמדבר רבה יד,ג ובמדרש תהילים כד,י נאמר: בשעה שבנה שלמה את בית המקדש, ביקש להכניס את הארון לבית קודשי הקודשים. באותה שעה דבקו השערים זה בזה, ואמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה... ולמה נצטער שלמה כל כך? - על ידי שנתגאה ואמר: "בנה בניתי בית זבול לך" וגו' (מלכים א ח,יג).

ובבמדבר רבה יד,ג ובשיר השירים רבה פרשה א ובמדרש תהילים כד,י נאמר: רבי הונא בשם רבי יוסי אמר: הכל מסייעים למלך (לשלמה, כשבנה את בית המקדש), אפילו הרוחות, אפילו השדים, אפילו המלאכים. אמר רבי ברכיה: כתיב: "והבית בהיבנותו" וגו' (מלכים א ו,ז) - 'אשר הם בונים' אין כתיב כאן, אלא "בהיבנותו" - מאליו היה נבנה. "אבן שלמה מסע נבנה" (שם) - 'בנו' אין כתיב כאן, אלא "נבנה" - מלמד שהיתה האבן מסעת את עצמה ועולה וניתנת על גבי הדימוס (שכבה בבנין). • • • כיון שנזכר מעשה המפקד של בני ישראל שנכשל בו דוד, מביאים מאמר בענין זה: אמר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כתיב – כתוב**: "בקראי ענני אלהי צדקי, בצר הרחבת לי"** (תהילים ד,ב) – כך פנה דוד אל ה', - אמר דוד לפני הקב"ה: רבון העולמים, כל צרה שהייתי נכנס לה – כל צרה שהייתי נתון בה (-"בצר"), אתה הייתה (היית) מרחיבה לי – אתה היית מוציא אותי מן הצרה אל המרחב ומושיעני (-"הרחבת לי"). נכנסתי לצרתה של בת שבע – באה עליו צרה, מפני שנכשל ובא על בת שבע, אשת אוריה**, ונתת לי את שלמה** – שנולד לדוד מבת שבע, וממנו יצאה מלכות בית דוד, ועל ידי זה ידעו הכל שכיפר ה' לדוד על חטאו במעשה בת שבע**. נכנסתי לצרתן של ישראל** – באה עליו צרה, מפני שנכשל ומנה (ספר) את ישראל**, ונתת לי את בית המקדש** – שלאחר שמנה דוד את ישראל ונענש, בנה במצות ה' מזבח בגורן אורנן שבהר המוריה והניח את היסוד לבית המקדש, ועל ידי זה ידעו הכל שכיפר ה' לדוד על חטאו במנינם (ספירתם) של ישראל**. [(המוסגר הוסף על פי "שרידי הירושלמי") הדה היא דכתיב – זו היא שכתוב (בענין בניית המזבח בגורן): "ויאמר דויד זה הוא בית יי' האלוהים וזה מזבח לעולה לישראל"** (דברי הימים א כב,א) – דוד הכריז, שמקום זה בגורן נועד לבנות שם את בית המקדש, ומקום מזבח זה שבנה נועד למזבח העולה בבית המקדש. בכך הניח דוד את היסוד לבית המקדש**].**

במדרש תהילים ד,ב נאמר: "בקוראי ענני" - אמר רבי יוחנן: שלושה דברים היה דוד מצטער עליהם, והרחיב לו הקב"ה בהם, ואלו הם: בית המקדש, ומעשה בת שבע, ועסק מלכות שלמה. בית המקדש - שכן הוא אומר: "זכור ה' לדוד את כל ענותו, אם אתן שנת לעיני" וגו' "עד אמצא מקום" (תהילים קלב,א-ה). והרחיב לו הקב"ה ומצא את המקום, שנאמר: "ויאמר דוד זה הוא בית ה' האלוהים" (דברי הימים א כב,א). ומעשה בת שבע - שהיו ישראל מליזים עליו ואומרים: אפשר דוד ששבה את הכבשה והרג את הרועה והפיל את ישראל בחרב, יש לו תשועה?! והרחיב לו הקב"ה ואמר לו: "גם ה' העביר חטאתך לא תמות" (שמואל ב יב,יג). ועסק מלכות שלמה - שהיו ישראל אומרים: מה דוד סבור שתישתל המלכות מן בנה של בת שבע (שמגזעו יצאו מלכים לבית דוד)?! והרחיב לו הקב"ה ואמר לו: "הנה בן נולד לך" וגו' "כי שלמה יהיה שמו" (דברי הימים א כב,ט) - וכי כל הבנים אינם נולדים?! ומהו "נולד לך"? - לרפאותך מן החטא שלך (שחטא בבת שבע), על ידי מי? - על ידי נתן הנביא, שנאמר: "וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה" (שמואל ב יב,כה).

ושם סג,א נאמר: דוד, כשנכנס לצרה, היה מבקש להקב"ה, שנאמר: "בבורחו מפני אבשלום בנו" (תהילים ג,א), ואומר: "בבוא הזיפים ויאמרו לשאול" (שם נד,ב), ואומר: "בבוא דואג האדומי" (שם נב,ב), ואומר: "בבורחו מפני שאול במערה" (שם נז,א), ואף כאן: "בהיותו במדבר יהודה" (שם סג,א), וכן הוא אומר: "מן המצר קראתי יה" (שם קיח,ה).

על השביעית הוא אומר דוד התפלל אל ה' וביקש רחמים כשהיו עצירת גשמים ורעב בימיו (שמואל ב כא,א), וה' קיבל את התפילה, כמו שנאמר: "וייעתר אלוהים לארץ" (שם יד). כמו כן, דוד התפלל אל ה' וביקש שתיעצר המגפה כשהיה דבר בישראל, לאחר שנכשל דוד ומנה את העם (שמואל ב כד; דברי הימים א כא), וה' קיבל את התפילה, כמו שנאמר: "וייעתר ה' לארץ" (שמואל ב כד כה), וענה לו באש שירדה מן השמים (דברי הימים א כא,כו). שלמה התפלל אל ה', שישמע את התפילה שיתפללו ישראל על עצירת גשמים ועל כל צרה שלא תבוא בארץ (מלכים א ח; דברי הימים ב ו), וה' ענה לו באש שירדה מהשמים (דברי הימים ב ז,א). כיון ששמע ה' את תפילתם של דוד ושל שלמה שהתפללו על ארץ ישראל, לכן בברכה שהוא אומר בחתימתה: "המרחם על הארץ", הוא אומר סמוך לחתימתה: "מי שענה את דוד ואת שלמה בנו בירושלים". חתימת הברכה "המרחם על הארץ" היא מעין הלשון "אתה תקום תרחם ציון" שבמזמור "תפילה לעני כי יעטוף" (תהילים קב), שהוא גוף הברכה הזו. מזמור זה מזכיר כמה פעמים את ציון וירושלים, וזה מתקשר להזכרת דוד ושלמה בירושלים סמוך לחתימה. • • •

משנה מעשה בימי רבי חלפתא ובימי רבי חנניה בן תרדיון (תנאים בדור השלישי) שעבר אחד לפני התיבה – בתעניות, וגמר את כל הברכה – "גואל ישראל", וענו (הציבור) אחריו אמן. ואחר כך אמר חזן הכנסת (השמש של בית הכנסת): "תקעו, הכהנים, תקעו!". ושליח הציבור אמר: "מי שענה את אברהם בהר המוריה, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה". והכוהנים תקעו והריעו ותקעו. וכן בסיום ברכת זכרונות אמר חזן הכנסת: "הריעו, בני אהרן, הריעו!". ושליח הציבור אמר: "מי שענה את אבותיכם על ים סוף, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה". והכוהנים תקעו והריעו ותקעו. וכן בסיום כל ברכה מהברכות הנוספות. וכשבא דבר אצל חכמים – כשנודע להם אותו מנהג שהנהיגו רבי חלפתא ורבי חנניה בן תרדיון**, אמרו: לא היו נוהגין כן אלא בשער המזרח** – במקדש**.**

ההבדל בין המקדש לגבולים (כל מקום שאינו בתחום בית המקדש) הוא, שבגבולים היו אומרים "מי שענה" לפני חתימת הברכה, ואחרי החתימה היו עונים אמן ותוקעים, אבל במקדש, הואיל והיו עונים על כל ברכה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", אילו היו תוקעים אחר כך, נמצאת התקיעה על "ברוך שם כבוד מלכותו", שהיא כעין ברכה בפני עצמה, והרי רוצים לסמוך התקיעה לאמירת "מי שענה", לכן היו נוהגים במקדש לחזור ולומר "מי שענה" אחרי חתימת הברכה ואחר כך תוקעים, שהיה שליח הציבור אומר קודם החתימה "מי שענה" וחותם את הברכה, והיו עונים אחריה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ואחר כך היה השמש אומר: "תקעו, הכוהנים", ושליח הציבור אומר שוב: "מי שענה" וכו', ואחר כך תוקעים, כדי לסמוך את התקיעה לאמירת "מי שענה". רבי חלפתא ורבי חנניה בן תרדיון הנהיגו במקומותיהם לחזור ולומר "מי שענה" אחר חתימת הברכות, אף שלא היו צריכים לכך, לפי שאין "אמן" מפסיק בין ברכה לתקיעה.

בתוספתא תעניות א,י-יג שנו: היכן אומרן (לשש הברכות הנוספות)? - בין "גואל" ל"רופא חולים". עונים אמן על כל ברכה וברכה, תוקעים ומריעים ותוקעים (אחר כל ברכה וברכה), כך היו נוהגים בגבולים. במקדש מה הם אומרים? - "ברוך ה' אלוהי ישראל מן העולם ועד העולם (בכל הזמנים)" (תהילים מא,יד; שם קו,מח; דברי הימים א טז,לו), ואין עונים אמן במקדש. מניין שאין עונים אמן במקדש? - שנאמר: "קומו ברכו את ה' אלוהיכם" וגו' (נחמיה ט,ה. הכוונה לסוף הפסוק: "ויברכו שם כבודך", שעונים בברכה, והיא "ברוך שם כבוד מלכותו" וכו'). מניין על כל ברכה וברכה ועל כל תהילה ותהילה? - שנאמר: "ומרומם על כל ברכה ותהילה" (שם) - על כל ברכה וברכה ועל כל תהילה ותהילה. על הראשונה הוא אומר (התוספתא מבארת כאן את הנוהג במקדש): "ברוך ה' אלוהי ישראל מן העולם ועד העולם, ברוך גואל ישראל", והם עונים אחריו: "ברוך שם כבוד מלכותו" וגו'. וחזן הכנסת אומר להם: "תקעו, הכוהנים, תקעו", וחוזר ואומר להם (אחרי שענו: "ברוך שם כבוד מלכותו" וכו', חזר ואמר שוב): "מי שענה את אברהם בהר המוריה, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה" (כדי להפסיק בין "ברוך שם כבוד מלכותו" ובין התקיעות, שלא ייראה כאילו תוקעים על "ברוך שם כבוד מלכותו", שהיא ברכה לעצמה). תוקעים ומריעים ותוקעים. על השנייה הוא אומר: "ברוך ה' אלוהי ישראל מן העולם ועד העולם, ברוך זוכר הנשכחות", והם עונים אחריו: "ברוך שם כבוד מלכותו". וחזן הכנסת אומר להם: "הריעו, בני אהרן, הריעו", וחוזר ואומר להם: "מי שענה משה ואבותינו על ים סוף, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה". תוקעים ומריעים ותוקעים, עד שיגמור את כולן. וכך הנהיג רבי חלפתא בציפורי (עיר בגליל התחתון) ורבי חנניא בן תרדיון בסיכני (עיירה בגליל המערבי), וכשבא דבר אצל חכמים אמרו: לא היו נוהגים כן (שלאחר הברכה חזרו ואמרו "מי שענה" וכו') אלא בשערי מזרח בלבד (כדי שלא לתקוע אחר "ברוך שם כבוד מלכותו").

ובתוספתא ברכות ו,כב שנו: אין עונים אמן במקדש. ומניין שאין עונים אמן במקדש? - שנאמר: "קומו ברכו את ה' אלוהיכם מן העולם ועד העולם ויברכו שם כבודך". ומניין על כל ברכה וברכה ועל כל תהילה ותהילה? - תלמוד לומר: "ומרומם על כל ברכה ותהילה" - על כל ברכה וברכה ועל כל תהילה ותהילה.

במשנה ראש השנה ג,ג-ד שנו: שופר של ראש השנה של יעל, פשוט, ופיו מצופה זהב, ושתי חצוצרות מן הצדדים. שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר. בתעניות, בשל זכרים כפופים, ופיהם מצופה כסף, ושתי חצוצרות באמצע. שופר מקצר וחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות. ובבבלי ראש השנה כז,א אמרו: תניא: במה דברים אמורים - במקדש, אבל בגבולים: מקום שיש חצוצרות (ראשונים: כגון שעת מלחמה) - אין שופר, מקום שיש שופר (ראשונים: כגון ראש השנה ויובל ותעניות) - אין חצוצרות. וכן הנהיג (רש"י: כמשנתנו, שופר וחצוצרות) רבי חלפתא בציפורי, ורבי חנניא בן תרדיון בסיכני, וכשבא דבר אצל חכמים אמרו: לא היו נוהגים כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית בלבד. ובירושלמי ראש השנה ג,ד אמרו: תני: חצוצרות במקדש, אין חצוצרות בגבולים.

נראה שהמסופר במשנה ובתוספתא בתעניות והמסופר בברייתא בראש השנה מתייחסים לאותה הנהגה שהנהיגו רבי חלפתא ורבי חנניה בן תרדיון במקומותיהם. הם הנהיגו בתעניות לאחר חורבן הבית (בימים שלפני חורבן ביתר) שני דברים שנהגו בתעניות במקדש: אמירת "מי שענה" אחר חתימת הברכות, ותקיעה ותרועה בשופר ובחצוצרות על ידי בני אהרן הכוהנים. שוני המשניות והברייתות הפרידו בין שני הדברים שהנהיגו, וכל דבר נשנה במקומו.

חכמים, החלוקים על שני התנאים האלה, סבורים, שבתעניות בגבולים אין לחזור ולומר "מי שענה" אחר חתימת הברכות, ואין לתקוע אלא בשופר (ירושלמי ראש השנה ג,ד), וכל אדם תוקע ולאו דווקא כוהן. • • •

תלמוד תני – שנוי (שנו בברייתא בתוספתא): לא היו עונין אמן בבית המקדש – אחר החתימה של כל ברכה**. ומה היו אומרים?** – מה היו עונים אחר החתימה של כל ברכה? - "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – שהיו עונים בברכה, משום שבמקדש היו מזכירים את השם המפורש (כפי שהוא נכתב). ומניין שלא היו עונין אמן במקדש? - תלמוד לומר (על כך נאמר בכתוב בענין הצום והוידוי שהיה במקדש בימי עזרא ונחמיה): "ויאמרו הלויים: קומו ברכו את יי' אלהיכם מן העולם עד העולם" (נחמיה ט,ה) – הלויים, שהתפללו לה', אמרו לכל העם, שיענו אחריהם בברכה לה'. ולומדים מכאן, שהיו העם עונים במקדש: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ומניין על כל ברכה וברכה? – מניין שלאחר כל ברכה במקדש עונים בברכה (ואין עונים בברכה לאחר כל הברכות כולן בלבד)? - תלמוד לומר (על כך נאמר בכתוב שם): "ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהילה" (המשך הפסוק לעיל) – הלויים פנו אל ה' ואמרו, שהנקהלים יברכו את שמו הנכבד של ה' המרומם מכל ברכה ותהילה. ודורשים מכאן, שהיו העם עונים "ברוך שם כבוד מלכותו" (-"ויברכו שם כבודך") לאחר כל ברכה (-"על כל ברכה").

ברייתא זו מובאת בירושלמי ברכות ט,ה.

המילים "ומה היו אומרים? - ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" אינן מדברי התוספתא, אלא הן תוספת של הירושלמי.

בבבלי ברכות סג,א ותענית טז,ב אמרו: אין עונים אמן במקדש. ומניין שאין עונים אמן במקדש? - שנאמר: "קומו ברכו את ה' אלוהיכם מן העולם עד העולם (רש"י: היינו שהמברך אומר: "ברוך ה' אלוהי ישראל מן העולם ועד העולם"), ויברכו שם כבודך" (רש"י: היינו שעונים אחריו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד") (נחמיה ט). יכול על כל הברכות כולן תהילה אחת? (רש"י: שיענו פעם אחת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" על כל הברכות בסוף ברכה אחרונה) - תלמוד לומר: "ומרומם על כל ברכה ותהילה" (שם) - על כל ברכה וברכה תן לו תהילה.

בנחמיה ח,ו מסופר, שכל העם ענו אמן על הברכה שבירך עזרא, שכן שם נאספו כל העם חוץ למקדש. • • •

משנה הכוהנים היו נחלקים לעשרים וארבעה משמרות, ובכל שבוע היה עובד במקדש משמר אחד. כל משמר נחלק לכמה בתי אבות, וכל בית אב היה עובד ביומו. משנתנו באה ללמד, שהקלו חכמים לכוהנים בתעניות בזמן שבית המקדש היה קיים, הואיל והם עסוקים בעבודת המקדש.

שלש תעניות הראשונות – שגזרו בית דין על הציבור, - אנשי משמר – הכוהנים שעבדו באותו שבוע במקדש (ולא עבדו ביום התענית), מתענין – בתעניות אלו, ולא משלימין – את התענית עד הערב, שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב של אותו יום, ויצטרכו אנשי משמר לסייע להם, ואם יתענו כל היום, לא יהיה להם כוח לעבוד**, ואנשי בית אב** – הכוהנים שעבדו ביום התענית במקדש, לא היו מתענין – מפני טורח העבודה**. שלש** תעניות השניות – שגזרו בית דין על הציבור, שהן חמורות יותר מהראשונות, - אנשי משמר מתענין ומשלימין – מתענים כל היום כשאר העם**, ואנשי בית אב מתענין ולא משלימין** – את התענית עד הערב**. שבע** תעניות האחרונות – שהן החמורות ביותר, - אלו ואלו – אנשי משמר ואנשי בית אב, מתענין ומשלימין – מתענים כל היום כשאר העם**; דברי רבי יהושע. וחכמים אומרים: שלש תעניות הראשונות - אלו ואלו לא היו מתענין** – אפילו אנשי משמר לא היו מתענים**. שלש** תעניות השניות - אנשי משמר מתענין ולא משלימין – את התענית**, ואנשי בית אב לא היו מתענין** – מפני טורח העבודה**. ושבע** תעניות האחרונות - אנשי משמר מתענין ומשלימין, ואנשי בית אב מתענין ולא משלימין – הואיל ואנשי בית אב צריכים לעבוד במקדש, הקלו בהם אפילו בשבע התעניות האחרונות**.** כך הוא פירושה של המשנה לפי רש"י ור"מ המאירי.

לפי ר"ג פירושה של המשנה כך הוא: שלש תעניות הראשונות אנשי בית אב - שמקריבים קורבנות באותו היום, לא היו מתענין - הואיל ועוסקים בקורבנות, כל היום יום טוב הוא להם, ואנשי משמר מתענין - הואיל ואין הם עצמם עוסקים בקורבנות באותו היום, ולא משלימין - שכיון שמשמר שלהם עוסק בקורבנות באותו היום, יום טוב הוא להם. שלש שניות - שכבר תקפה הגזרה, מחמירים בהן ודוחים יום טוב מפני התענית.

לפי רש"י ור"מ המאירי, הקלו חכמים לכוהנים בתעניות אלו שלא יתענו. ואילו לפי ר"ג, החמירו חכמים על הכוהנים בתעניות אלו שיתענו, שכן הכוהנים אסורים בתענית בשבוע עבודתם, מפני שיום טוב הוא להם, כדין מי שקורבנו קרב בו ביום (ראה ירושלמי פסחים ד,א). • • • הואיל ושנינו במשנה הבדל בין אנשי משמר לאנשי בית אב בתעניות, שונים במשנה הבדל שהיה ביניהם בכל ימות השנה בזמן הבית.

אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות – בשבוע של משמרתם, שהעבודה במקדש בלילות אינה מרובה, ואין אנשי משמר צריכים לסייע לאנשי בית אב**, אבל לא בימים** – בשבוע של משמרתם, שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב, ויצטרכו אנשי משמר לסייע להם, ואם יהיו שתויי יין, אסור להם לעבוד במקדש**; ואנשי בית אב** אינם מותרים לשתות יין לא ביום ולא בלילה – ביום עבודתם ובלילה שלאחריו, שאף בלילה הם עוסקים בעבודה, לפי שהיו מעלים על המזבח בלילה חלבים ואברים של קורבנות שנזרק דמם ביום ולא הועלו ביום**.** אנשי משמר ואנשי מעמד – אף ישראלים נחלקו לעשרים וארבעה מעמדות, מעמד לכל שבוע, והם היו שליחי כל ישראל לעמוד במקדש על קורבנות הציבור בשעת הקרבתם, אסורין – בשבוע של משמרתם, מלספר – שערותיהם, ומלכבס – בגדיהם**, ובחמישי** – ביום חמישי בשבוע של משמרתם, מותרין לספר ולכבס מפני כבוד השבת – שדרך רוב בני אדם להסתפר ולכבס ביום חמישי, ולא ביום שישי, מפני שביום שישי הם עסוקים בהכנת צורכי השבת, לכן התירו לאנשי משמר ולאנשי מעמד לספר ולכבס ביום חמישי, וכל שכן ביום שישי**.**

בחמישי מותרים מפני כבוד השבת בירושלמי מגילה ד,א אמרו: עזרא התקין שיהיו מכבסים בחמישי מפני כבוד השבת. • • •

תלמוד במשנה שנינו: אנשי משמר מותרים לשתות יין בלילות, אבל לא בימים; ואנשי בית אב - לא ביום ולא בלילה. ובתוספתא תעניות ב,ב-ג שנו: מפני מה (מוסב למשנתנו, ונותן לה טעם) אנשי משמר מותרים לשתות יין בלילות אבל לא בימים? - שאם תכבד העבודה על אנשי בית אב, יסמכו עליהם. אנשי בית אב - לא ביום ולא בלילה, מפני שהם תדירים בעבודה (שהם עובדים תדיר בין ביום ובין בלילה, ואף לילה הוא זמן העבודה להם).

מביאים את דברי התוספתא (הגרסה כאן צריכה להיות כמו בתוספתא. בכתב היד שלפנינו החליפו כאן בטעות 'אנשי משמר' ב'אנשי מעמד', ו'אנשי בית אב' ב'אנשי משמר', ו'יין' ב'מים'. ב"שרידי הירושלמי" הגרסה כאן כמו בתוספתא, חוץ מבמקום אחד): מפני מה אנשי (מעמד) [משמר] מותרין לשתות (מים) [יין] בלילות אבל לא בימים – בשבוע של משמרתם**? - שאם תכבד העבודה על אנשי** (משמר (ב"שרידי הירושלמי" גרסו כאן בטעות: מעמד)) [בית אב] – שיהיו באותו היום קורבנות הרבה**, יצטרפו אנשי** (מעמד) [משמר] עמהן – אנשי המשמר יצטרפו לאנשי בית אב לסייע להם, ואם יהיו אנשי המשמר שתויי יין, אסור להם לעבוד במקדש, לכן אנשי משמר אינם מותרים לשתות יין בימים בשבוע של משמרתם**.** ומפני מה אנשי בית אב אינם מותרים לשתות יין לא ביום ולא בלילה – ביום עבודתם ובלילה שלאחריו? - מפני שהם תדירין (קבועים) בעבודה – שהם עוסקים בעבודה בין ביום ובין בלילה**.**

בבבלי תענית יז,א אמרו: תנו רבנן: מפני מה אמרו אנשי משמר מותרים לשתות יין בלילות אבל לא בימים? - שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב, ויבואו ויסייעו אותם. ומפני מה אמרו אנשי בית אב לא ביום ולא בלילה? - מפני שהם רגילים בעבודה. • • •

במשנה שנינו: אנשי משמר ואנשי מעמד אסורין מלספר ומלכבס, ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. ומדייקים: הא – אבל שאר כל הימים אנשי משמר ואנשי מעמד אסורין מלספר ומלכבס**.** מה הטעם שהם אסורים? ואומרים: רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני), וכן רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): גזרו (חכמים) עליהן (על אנשי משמר ואנשי מעמד) – שיהיו אסורים מלספר ומלכבס, כדי שלא ייכנסו לשבתן (לשבוע של משמרתם) כשהם מנוולין (מכוערים, מאוסים) – שכיון שאסורים מלספר ומלכבס בשבוע של משמרתם, יספרו ויכבסו בגדיהם קודם לכן, וייכנסו לשבוע של משמרתם כשהם נאים ונקיים ולא כשהם בשערות מגודלות ובבגדים מלוכלכים**.**

ומביאים ענין דומה: תמן תנינן – שם (במסכת אחרת) שנינו (משנה מועד קטן ג,א): אלו – המנויים להלן, מגלחין במועד – מותרים לגלח את שערם בחול המועד**: הבא ממדינת הים** – בחול המועד, ולא היה יכול לגלח שערו לפני הרגל**, ומבית השביה** – שהיה שבוי בידי גויים, ושוחרר מידם בחול המועד**, והיוצא מבית האסורין** – בחול המועד**, והמנודה** – שנידוהו חכמים, והיה אסור בימי נידויו בגילוח, שהתירו לו חכמים – את נידויו בחול המועד**.** ומדייקים: הא – אבל שאר כל בני אדם אסורין מלגלח בחול המועד**.** מה הטעם שהם אסורים? - אמר רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): גזרו (חכמים) עליהם (על שאר כל בני אדם) – שיהיו אסורים מלגלח בחול המועד, כדי שלא ייכנסו לרגל (החג) כשהם מנוולין – שכיון שאסורים מלגלח בחול המועד, יגלחו קודם לכן וייכנסו לחג כשהם נאים**.**

לאנשי משמר זמן המשמר הוא יום טוב שלהם, ולכן אנשי משמר בשבוע של משמרתם וכל אדם בחול המועד דינם שווה, שאסורים לספר ולכבס.

לסוגיה זו מקבילה בירושלמי מועד קטן ג,א. במשנה מועד קטן ג,ב שנו אותה הלכה לגבי כיבוס בגדים בחול המועד, שמי שאי אפשר היה לו לכבס בגדיו לפני החג - מותר לכבס בחול המועד, אבל שאר כל אדם אסורים לכבס, כדי שלא ייכנסו לרגל כשהם מנוולים.

בבבלי תענית יז,א אמרו: אנשי משמר ואנשי מעמד אסורים לספר ולכבס, ובחמישי מותרים מפני כבוד השבת. מאי טעמא? - אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כדי שלא ייכנסו למשמרתם כשהם מנוולים (רש"י: שלא יהיו סומכים על יום אחד מימי שבת, ואין מסתפרים בשבת שעברה).

ובבבלי מועד קטן יד,א אמרו: ואלו מגלחים במועד: הבא ממדינת הים (רש"י: לפי שהיה אנוס, שלא היה לו פנאי לגלח קודם המועד), ומבית השביה, והיוצא מבית האסורים, והמנודה שהתירו לו חכמים (רש"י: נידויו, שלא היה יכול לגלח קודם המועד, שמנודה אסור בתספורת). ושאר כל אדם מאי טעמא אסורים? - כדתנן: אנשי משמר ואנשי מעמד אסורים לספר ולכבס, ובחמישי מותרים מפני כבוד השבת. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי אלעזר: מאי טעמא? - כדי שלא ייכנסו למשמרתם כשהם מנוולים. הכא נמי: כדי שלא ייכנסו לרגל כשהם מנוולים (רש"י: אם היו מותרים לגלח במועד, לא היו מגלחים לפני המועד, ונכנסים לרגל כשהם מנוולים). • • • משמרות ובתי אבות בתוספתא תעניות ב,ב שנו: יש מהם שקבעו עצמם לעולם (יש בתי אבות שקבעו את עצמם לשמש במקדש לעולם בימים ידועים בשבוע של משמרתם) - הבא בשבת, בא בשבת לעולם, לאחר שבת, לאחר שבת לעולם. יש מהם שמגרילים (יש בתי אבות שלא קבעו את עצמם לשמש במקדש לעולם בימים ידועים בשבוע של משמרתם, אלא שקובעים על פי גורל את הימים בשבוע של משמרתם שהם משמשים, והימים שהיו משמשים היו משתנים מדי פעם) פעם אחת בשנה, יש מהם שמגרילים פעם אחת בשבוע (בשבע שנים), ויש מהם שמגרילים בכל משמר ומשמר (כל פעם שהגיע זמנו של המשמר לשמש במקדש). כל (כוהן) שמכיר את משמרתו ואת בית אב שלו, והוא מבתי אבות קבועים - אין אסור אלא אותו היום (הקבוע לעבודתו בבית המקדש) בלבד (אבל הוא מותר בשאר כל הימים). כל שמכיר את משמרתו ואין מכיר את בית אב שלו, והוא מבתי אבות קבועים - אסור כל אותה שבת. כל שאין מכיר לא את משמרתו ולא את בית אב שלו, והוא מבתי אבות קבועים - אסור כל אותו חודש (?). רבי אומר: אומר אני, שיהא זה אסור לעולם, אלא שתקנתו קלקלתו.

כל משמר ממשמרות הכהונה עבד במקדש בשבוע ידוע על פי סדר המשמרות שנקבע. יש בית אב שעבד במקדש ביום ידוע בשבוע של משמרו תמיד בכל פעם שהמשמר שימש (-"יש מהם שקבעו עצמם לעולם"). ויש בית אב שלא עבד במקדש ביום ידוע בשבוע של משמרו תמיד בכל פעם שהמשמר שימש, אלא פעמים שעבד ביום זה ופעמים שעבד ביום אחר (-"יש מהם שמגרילים").

במשנה שנינו, שאנשי בית אב אסורים לשתות יין ביום עבודתם ובלילה שלאחריו, ואנשי משמר אסורים לשתות יין ביום בשבוע של משמרתם. בירושלמי פסחים ד,א אמרו, שמי שקורבנו קרב, אסור בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה בו ביום, שיום זה יום טוב הוא לו. והוא הדין אנשי משמר, שאסורים בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה בשבוע של משמרם, ששבוע זה יום טוב הוא להם.

מביאים את דברי התוספתא (הגרסה כאן צריכה להיות כמו בתוספתא): תני – שנוי (שנו בברייתא בתוספתא): כל מי (כוהן) שהוא מכיר אנשי משמר שלו – יודע מאיזה משמר הוא, ואנשי בית אב שלו – יודע מאיזה בית אב של המשמר הוא**, ואינו** (צריך לומר: והוא) מבתי אבות קבועין – אותו כוהן הוא מבתי האבות של הכוהנים שקבעו עצמם לעולם, ונמצא שיודע את השבוע ואת היום בשבוע שבית האב שלו עובד במקדש, - אסור בשתיית יין כל אותו היום – ביום עבודתם של בית האב שלו בשבוע של המשמר שלו, כדינם של אנשי בית אב ששנינו במשנה**.**

וכל מי (כוהן) שהוא מכיר אנשי משמר שלו – יודע מאיזה משמר הוא, ואינו מכיר אנשי בית אב שלו – אינו יודע מאיזה בית אב של המשמר הוא**, ואינו** (צריך לומר: והוא) מבתי אבות קבועים – אותו כוהן הוא מבתי האבות שקבעו עצמם לעולם, ונמצא שאינו יודע אלא את השבוע שבית האב שלו עובד במקדש, - אסור בשתיית יין כל אותה השבת – בשבוע עבודתם של המשמר שלו, כדינם של אנשי משמר ששנינו במשנה**.**

וכל מי (כוהן) שאינו מכיר לא אנשי משמר שלו – שאינו יודע מאיזה משמר הוא, ולא אנשי בית אב שלו (מילים אלו הן אשגרה מן האמור לעיל, שכן אם אינו יודע מאיזה משמר הוא, וודאי שאינו יודע מאיזה בית אב של המשמר הוא), ואינו (צריך לומר: והוא) מבתי אבות קבועים – אותו כוהן הוא מבתי האבות שקבעו עצמם לעולם, ונמצא שאינו יודע את השבוע שהמשמר שלו עובד במקדש, - רבי (יהודה הנשיא) אומר: אומר אני שהוא – אותו כוהן שאינו יודע מאיזה משמר הוא, אסור בהספד לעולם – שכל שבוע תמיד יש להסתפק בו שמא הוא שבוע עבודתם של המשמר שלו**, אלא שתקנתו** (ב"שרידי הירושלמי": שתיקנתו) קלקלתו שהוא (ב"שרידי הירושלמי": שיהא) מותר בהספד – הקלקלה (פגם) שלו, שאינו יודע מאיזה משמר הוא, וצריך להיאסר לעולם בהספד, היא שתיקנה אותו (התירה לו), שיהא מותר בהספד, מפני שאין אדם יכול לעמוד באיסור הספד לעולם**.**

אין "אינו" כאן אלא שיבוש מן "אוּ", כלומר, "הוא". המילה "אוּ" נשתבשה לעיתים ל"אֵן", וממנה ל"אֵין" ול"אינו" ("אוצר לשונות ירושלמיים").

שתי הבבות הראשונות של הברייתא בתוספתא נשנו לענין שתיית יין. אם אין כוהן מכיר את אנשי משמר שלו, לא נאסר כלל בשתיית יין, שאין לאסור שמא הוא מאנשי משמר ששבוע עבודתם באותו שבוע, שהרי אף אם מכיר את אנשי משמר שלו, לא נאסר בשתיית יין אלא שמא תכבד העבודה. ולכן הבבא השלישית של הברייתא בתוספתא לא נשנתה לענין שתיית יין, משום שמן הדין אין לאסור בשתיית יין לעולם כשאינו מכיר אנשי משמר שלו, ולא רק משום שתיקנתו קלקלתו. המילים "שהוא מותר בהספד" אינן מדברי התוספתא, אלא הן תוספת של הירושלמי. מתוספת זו יש ללמוד, שהירושלמי מפרש את הבבא השלישית של הברייתא בתוספתא לענין הספד. אנשי משמר אסורים בהספד בשבוע של משמרם, ששבוע זה יום טוב הוא להם, ולכן מן הדין יש לאסור בהספד לעולם כשאינו מכיר אנשי משמר שלו, ורק משום שתיקנתו קלקלתו מותר בהספד.

בתוספתא הובאו דברי חכמים, החלוקים על רבי לגבי מי שאינו יודע מאיזה משמר הוא. דבריהם "אסור כל אותו חודש" קשים מאוד, ואפשר שמשום כך דברי חכמים חסרים בירושלמי.

מתוך הירושלמי לא נתברר אם הברייתא בתוספתא עוסקת בזמן הבית או לאחר החורבן.

הברייתא לא אמרה מה דינו של כוהן שהוא מבתי האבות שלא קבעו עצמם לעולם אלא שמגרילים. ונראה, שאם מכיר את משמרתו - אסור כל אותו שבוע, ואם אינו מכיר את משמרתו - תיקנתו קלקלתו שיהא מותר.

ואומרים: כמה דתימר – כמו שאתה אומר, קלקלתו תיקנתו שהוא אסור בהספד (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": תיקנתו קלקלתו שיהא מותר בהספד) – קלקלתו היא שתיקנה אותו, שיהא מותר בהספד**, ודכוותה** – וכמוה (כמו ההלכה הזאת לענין הספד, כך ההלכה הבאה לענין מלאכה), תקנתו (ב"שרידי הירושלמי": תיקנתו) קלקלתו שיהא אסור (צריך לומר: מותר) במלאכה – הקלקלה שלו, שאינו יודע מאיזה משמר הוא, וצריך להיאסר לעולם במלאכה, היא שתיקנה אותו, שיהא מותר גם במלאכה, מפני שאין אדם יכול לעמוד באיסור מלאכה לעולם**.**

בתוספתא תעניות ב,ג שנו: אנשי משמר ואנשי מעמד אסורים לספר ולכבס (בשבוע שחל בו זמן משמרם), בין משחרב הבית ובין עד שלא חרב הבית (כשהם מכירים את המשמר שלהם). רבי יוסה אומר: משחרב הבית מותרים, מפני שאבל הוא להם.

לדעת חכמים, בזמן הבית היו כל הכוהנים של אותו משמר אסורים בתספורת ובכיבוס, אף שלא עלו לירושלים, שהיה שבוע זה יום טוב להם מחמת עצמו, ולפיכך אמרו חכמים, שאף משחרב הבית לא נשתנה דינם. אבל לדעת רבי יוסי, בזמן הבית היו רק הכוהנים של אותו משמר שעלו לירושלים אסורים בתספורת ובכיבוס, שהיה שבוע זה יום טוב להם מפני שבשבוע זה עבדו במקדש, ולפיכך אמר רבי יוסי, שמשחרב הבית מותרים. מחלוקת מעין זו שנויה בתוספתא תעניות ג,ו בענין הימים של קורבן עצים, וחכמים ורבי יוסי הולכים שם לשיטתם כאן ("תוספתא כפשוטה").

אפשר שלדעת חכמים, אנשי משמר אסורים בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה, בין משחרב הבית ובין עד שלא חרב הבית, בין כוהנים שהם בירושלים ובין כוהנים שהם חוץ לירושלים, כמו שאסורים לספר ולכבס, ולדעת רבי יוסי, משחרב הבית אנשי משמר מותרים בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה, כמו שמותרים לספר ולכבס, והוא הדין כוהנים שהם חוץ לירושלים. אם כן, הבבא השלישית של הברייתא בתוספתא שהובאה לעיל, שנשנתה לענין הספד, תלויה במחלוקת חכמים ורבי יוסי, שלפי רבי יוסי, הבבא הזו עוסקת בזמן הבית ובכוהן שהוא בירושלים, ואילו לפי חכמים, הבבא הזו עוסקת אף לאחר החורבן, בין בכוהן שהוא בירושלים ובין בכוהן שהוא חוץ לירושלים.

גם לאחר החורבן היה ידוע השבוע שבו היה אמור לשמש כל משמר, שכן שמירת השבועות של המשמרות נמשכה דורות רבים אחרי החורבן.

בבבלי תענית יז,א אמרו: תנו רבנן: מפני מה אמרו אנשי משמר מותרים לשתות יין בלילות אבל לא בימים? - שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב, ויבואו ויסייעו אותם. ומפני מה אמרו אנשי בית אב לא ביום ולא בלילה? - מפני שהם רגילים בעבודה. מכאן אמרו: כל כוהן המכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו, ויודע שבתי אבותיו קבועים הם - אסור לשתות יין כל אותו היום. מכיר משמרתו ואינו מכיר משמרת בית אב שלו, ויודע שבתי אבותיו קבועים הם - אסור לשתות יין כל אותה שבת. אינו מכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו, ויודע שבתי אבותיו קבועים הם - אסור לשתות יין כל השנה כולה. רבי אומר: אומר אני: כוהן אסור לשתות יין לעולם, אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו.

הרי שהבבלי מפרש את הברייתא בתוספתא לענין שתיית יין. בדברי חכמים, החלוקים על רבי לגבי מי שאינו יודע מאיזה משמר הוא, גרסו בבבלי: "אסור כל השנה כולה". מתוך הבבלי לא נתברר אם הברייתא בתוספתא עוסקת בזמן הבית או לאחר החורבן, ונחלקו בכך מפרשי הבבלי. • • •

משנה מגילת תענית היא ספר המונה כל הימים שאירעו בהם מאורעות חשובים או שנעשו בהם ניסים לישראל בימי הבית השני. המגילה כתובה בצורת לוח לשנים עשר חודשי השנה, הכולל שלושים וחמישה מועדים. ימים אלה נקבעו כימים טובים, ואסרו חכמים להתענות בהם תענית ציבור, ויש מהם ימים שאסרו חכמים אף לספוד בהם את המת. משנתנו מלמדת את ההבדל בין הימים שנאמר בהם שלא להתענות ובין הימים שנאמר בהם שלא לספוד. המגילה כתובה בלשון ארמית.

כל הכתוב במגילה "די לא למיספד" – כל יום שכתוב בו במגילת תענית שלא לספוד, - לפניו אסור – גם ביום שלפניו אסור להתענות ולספוד, שמא יתענה ויספוד ביום טוב עצמו**, לאחריו מותר** – אבל ביום שלאחריו מותר להתענות ולספוד, שהואיל ועבר יום טוב אין חוששים שמא יתענה ויספוד ביום טוב**. רבי יוסי אומר: לפניו ולאחריו אסור** – בין ביום שלפניו ובין ביום שלאחריו אסור להתענות. אבל לספוד אין אסור אלא ביום שלפניו, אבל ביום שלאחריו מותר**.** וכל הכתוב במגילה "די לא להתענאה" – כל יום שכתוב בו במגילת תענית שלא להתענות, - לפניו ולאחריו מותר – בין ביום שלפניו ובין ביום שלאחריו מותר להתענות**. רבי יוסי אומר: לפניו אסור** – גם ביום שלפניו אסור להתענות**, ולאחריו מותר** – אבל ביום שלאחריו מותר להתענות**.**

מגילת תענית המגילה נקראת כך על שם איסור התענית הנזכר בפתיחתה. במשנתנו היא מכונה מגילה סתם. המגילה מונה את החגים שבכל חודש וחודש מניסן ועד אדר, ומציינת בכל חג את סיבת קביעתו. המגילה נכתבה בסוף ימי הבית השני. מגילת תענית שבידינו מורכבת משני יסודות. ביסוד האחד נמנים החגים, וביסוד השני באים הסברים מפורטים למאורעות שהוזכרו ביסוד הראשון. היסוד הראשון נקרא משנה, והיסוד השני נקרא גמרא. שלא כמו היסוד הראשון הכתוב בארמית, היסוד השני כתוב בעברית, והוא מאוחר ליסוד הראשון. רוב המועדים המוזכרים במגילה קשורים למאורעות בימי החשמונאים. בחלקם הם ימי זיכרון לניצחונות של החשמונאים. המפורסם שבחגים אלה הוא חג החנוכה. מועדים אחרים קשורים בניצחונות של החכמים הפרושים במאבקם נגד הצדוקים והבייתוסים. אפשר שאף אלה היו בימי החשמונאים. במגילה נזכרים גם חג הפורים ויום חמישה עשר באב. רוב החגים המוזכרים במגילה הם בני יום אחד, ויש כמה חגים בני יומיים. חג החנוכה נמשך שמונה ימים. שני החגים של חודש ניסן הם ארוכים ביותר. • • •

ואומרים: מתניתא דרבי מאיר – המשנה (שמחמירה ב"די לא למספד" מב"די לא להתענאה") של רבי מאיר (כדעתו), דרבי מאיר אמר – שרבי מאיר אמר**: "די לא למיספד"** – כל יום שכתוב בו במגילת תענית שלא לספוד, - אסור להתענות – אסור גם להתענות בו, ולא שאסור רק לספוד בו**, ו"דלא להתענות"** ("די לא להתענאה") – כל יום שכתוב בו במגילת תענית שלא להתענות, - מותר בהספד – אסור להתענות בו, אבל מותר לספוד בו**, ו"די לא" סתם** – כל יום שלא כתוב בו במגילת תענית שלא לספוד או שלא להתענות, דינו כ"די לא להתענייא" – ואסור להתענות בו, אבל מותר לספוד בו. הרי שרבי מאיר סבור, שהימים שנאמר בהם שלא לספוד חמורים מהימים שנאמר בהם שלא להתענות, ולכן דעת תנא קמא במשנתנו (סתם משנה) כרבי מאיר**.**

גם לפי הבבלי תענית יח,א, סתם משנתנו רבי מאיר. גם לדעת רבי יוסי, הימים שנאמר בהם שלא לספוד חמורים מהימים שנאמר בהם שלא להתענות, והוא סובר כרבי מאיר, שכל יום שכתוב בו שלא לספוד, אסור גם להתענות בו, וכל יום שכתוב בו שלא להתענות, מותר לספוד בו, ולא נחלקו רבי מאיר ורבי יוסי אלא לגבי היום שלפניו והיום שלאחריו.

שמחתם של הימים שכתוב בהם שלא לספוד גדולה יותר מזו של הימים האחרים, משום שאירע בהם נס גדול יותר מהימים האחרים. לכן, בימים שכתוב בהם שלא לספוד אסרו להתענות ולספוד. אבל בימים שכתוב בהם שלא להתענות אסרו להתענות ולא אסרו לספוד, משום שההספד קל יותר מן התענית, שכן התענית שהיא כל היום יש בה עינוי יותר מן ההספד.

מדברי הירושלמי "מתניתא דרבי מאיר" יש ללמוד, שיש תנא החלוק על רבי מאיר ומחמיר ב"די לא להתענאה" מב"די לא למספד". ולפי אותו תנא, ב"די לא להתענאה" לפניו אסור ולאחריו מותר (לתנא קמא), או לפניו ולאחריו אסור (לרבי יוסי), וב"די לא למספד" לפניו ולאחריו מותר, או לפניו אסור ולאחריו מותר; ההפך ממשנתנו.

אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): "אילין יומיא די לא למיספד בהון, ומקצתן די לא להתענייא בהון" – הגרסה במקבילה בירושלמי מגילה: "אילין יומיא די לא להתענאה בהון, ומקצתהון די לא למספד בהון". כך הוא נוסח הפתיחה של מגילת תענית, וכך יש לגרוס כאן. רבי יונה מביא ראיה לדברי רבי מאיר ממגילת תענית. במגילה נמנו שלושים וחמישה מועדים. רוב המועדים (עשרים ואחד מתוך שלושים וחמישה) לא כתוב בהם שלא לספוד או שלא להתענות, ומקצתם (ארבעה עשר מתוך שלושים וחמישה) כתוב בהם שלא לספוד. מנוסח הפתיחה של מגילת תענית יש ללמוד, שכל הימים אסורים בתענית, ומקצתם אסורים אף בהספד (ולכן, "די לא למיספד" - אסור להתענות, ו"די לא להתענאה" - מותר בהספד), ושיום שלא כתוב בו שלא לספוד או שלא להתענות אסור בתענית (ולכן, "די לא" סתם כ"די לא להתענאה"), כדברי רבי מאיר**.** • • • במגילת תענית נאמר "די לא להתענאה בהון" ו"די לא למספד בהון". ומביאים ברייתא: אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה תלמוד לומר "בהון" "בהון" שני פעמים? – מה בא הכתוב (במגילת תענית) "בהון" "בהון" ללמדנו? שהמילים האלו נראות כמיותרות. אלא מלמד – דבר זה מורה**, שהלילה מותר והיום אסור** – רק ביום אסור להתענות ולספוד, אבל בלילה שלפניו מותר להתענות ולספוד, ולכן כתוב במגילת תענית: "אילין יומיא די לא להתענאה בהון, ומקצתהון די לא למספד בהון" - בהם (בימים) דווקא. רבן שמעון בן גמליאל דורש את הכתוב במגילת תענית כאילו הוא כתוב במקרא, שכן בימי התנאים לא ניתנה תורה שבעל פה להיכתב, ורק מגילת תענית נכתבה בימיהם, והרי היא כתורה שבכתב שניתנה להידרש**.**

ואומרים: דברי רבן שמעון בן גמליאל הם כהדא דתני – כזאת (ההלכה) ששנויה (במשנה בסוף מגילת תענית): להן אינש דיהוי עלוהי ייסר (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: אסר) בצלו – כי אם (רק) איש שיהיה עליו איסר (נדר) בתפילה. לאחר שמנתה מגילת תענית את הימים שאסור להתענות בהם, היא מסיימת, שרק מי שקיבל עליו תענית בנדר קודם הימים האלו מותר להתענות בהם**.** ואמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): שהוא צריך להזכירן (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: להזכיר) מבערב – איש זה צריך לומר את ההזכרה מעין המאורע של תענית ("עננו") בתפילת ערבית שבלילה שלפני יום התענית. הזכרה זו בתפילת ערבית היא הקבלה שהוא מקבל עליו את התענית בנדר. מכיון שרק מי שקיבל עליו תענית בנדר קודם יום טוב של מגילת תענית מותר להתענות בו, ומכיון שהוא יכול לקבל עליו את התענית מבערב, הרי שבלילה שלפני יום טוב של מגילת תענית עדיין לא חל עליו האיסור של יום טוב של מגילת תענית, ומותר להתענות בו, כדברי רבן שמעון בן גמליאל. אילו היה אסור להתענות בלילה שלפני יום טוב של מגילת תענית, לא היה יכול לקבל עליו את התענית מבערב, שהרי כבר חל עליו האיסור של יום טוב של מגילת תענית. מדברי רבי יוסי ברבי בון יש ללמוד, שכל יחיד שגזר עליו תענית צריך לומר את ההזכרה מעין המאורע של תענית ("עננו") בתפילת ערבית שבלילה שלפני יום התענית**.** ואומרים: ואתייא כיי (=כההיא) דאמר – ובאה (המימרה שאמר רבי יוסי בירבי בון ללמד) כמו אותה (ההלכה) שאמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בשם רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני): יחיד שגזר על עצמו תענית אומרה את ההזכרה – בתפילות בליל התענית (ערבית) וביום התענית שלאחריו (שחרית ומנחה), כלילי שבת וכיומו – שבשבת מזכיר מעין המאורע של שבת בתפילות בליל שבת וביום שבת שאחריו (הלכה זו נאמרה לעיל הלכה ב).

במגילת תענית נאמר: להן כל אינש דייתי עלוהי מן קדמת דנא ייסר בצלו. כיצד? - יחיד שקיבל עליו תענית שני וחמישי של כל השנה כולה, ופגעו בו ימים טובים הכתובים במגילת תענית, אם נדרו קודם לגזרתנו (אם קיבל עליו תענית בנדר קודם שחל עליו האיסור של יום טוב של מגילת תענית) - תידחה גזרתנו מפני נדרו. ואם גזרתנו קודמת לנדרו - יידחה נדרו מפני גזרתנו.

ובבבלי תענית יח,א אמרו: תניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: מה תלמוד לומר "בהון" "בהון" (רש"י: "דלא להתענאה בהון, ומקצתהון דלא למספד בהון") שני פעמים? - לומר לך: הם אסורים, לפניהם ולאחריהם מותרים (רש"י: "בהון" משמע מיעוט). ואמר שמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל (רש"י: דמדרבנן נינהו, ולא מחמרינן כולי האי).

ובבבלי תענית יב,א אמרו: אמר שמואל: כל תענית שלא קיבלה עליו מבעוד יום - לאו שמה תענית. אימת מקבל לה? - רב אמר: במנחה (רש"י: בזמן המנחה, ואפילו בשוק, אומר: הריני מחר בתענית), ושמואל אמר: בתפילת המנחה (רש"י: בסופה אומר: הריני מחר בתענית. ודווקא נקט מנחה, משום דסמוך לתחילת יום תעניתו, לאפוקי תפילת "יוצר"). אמר רב יוסף: כוותיה דשמואל מסתברא, דכתיב במגילת תענית (רש"י: לסוף ימים טובים הכתובים במגילת תענית): להן כל אינש דייתי עלוהי מן קדמת דנא (רש"י: לפני אלו ימים טובים) ייסר (רש"י: 'ייסר' לשון "ואסרה איסר" (במדבר ל)) בצלו (רש"י: בתפילה, ואי לא קיבלה עליה בתפילת המנחה - לא דחי להנך ימים טובים, אלמא דעיקר תענית בעי לקבולי עילויה בתפילת המנחה, ואי לא קבלה עילויה בתפילת המנחה - לא עשה כלום).

בירושלמי חסרות המילים "מן קדמת דנא" המופיעות במגילת תענית ובבבלי, ונראה שיש להשלימן כאן.

לפי הירושלמי, דעתו של רבן שמעון בן גמליאל היא, שהלילות שלפני ימים טובים הכתובים במגילת תענית מותרים, וכל שכן הימים שלפניהם ושלאחריהם. לכן, לפי הירושלמי, אף אם קיבל עליו את התענית בתפילת ערבית, דוחה נדרו את הימים הטובים. מכיון שהוא מקבל עליו את התענית בתפילת ערבית, קבלת התענית היא באמירת "עננו". אבל לפי הבבלי, דעתו של רבן שמעון בן גמליאל היא, שהלילות שלפני ימים טובים הכתובים במגילת תענית אסורים, ורק הימים שלפניהם ושלאחריהם מותרים. לכן, לפי הבבלי, אם קיבל עליו את התענית במנחה או בתפילת מנחה ביום שלפניו, דוחה נדרו את הימים הטובים, אבל אם קיבלה בתפילת ערבית - אין דוחה נדרו את הימים הטובים (שמואל, שאמר כך, הולך לשיטתו, שהרי אמר שמואל, שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל). מכיון שהוא מקבל עליו את התענית במנחה או בתפילת מנחה ביום שלפניו, קבלת התענית היא באמירת "הריני מחר בתענית". נמצא שהבבלי והירושלמי הולכים בענין זמן קבלת תענית לשיטותיהם בדברי רבן שמעון בן גמליאל.

רבן שמעון בן גמליאל מקל יותר מרבי מאיר ומרבי יוסי במשנתנו לגבי הימים שלפניהם ושלאחריהם של הימים הכתובים במגילת תענית. • • • רבי מאיר ורבי יוסי לעיל אמרו, שתנא קמא במשנתנו הוא רבי מאיר. למדנו ארבעה דברים: תענית חמורה מהספד; הימים שנאמר בהם שלא לספוד חמורים מהימים שנאמר בהם שלא להתענות; הימים שלפניהם חמורים מהימים שלאחריהם; ורבי יוסי מחמיר מרבי מאיר. לכן כך הן דעותיהם של רבי מאיר ושל רבי יוסי בענין תענית והספד בימים של מגילת תענית, לפניהם ולאחריהם:

ואומרים: מתניתא – המשנה מגילה א,ג אומרת: אף על פי שאמרו חכמים בזמני קריאת מגילת אסתר: עיירות גדולות ומוקפות חומה מקדימים בקריאת המגילה, אם חל זמן קריאתה בשבת, כגון אם חל להיות ארבעה עשר באדר בשבת, עיירות גדולות מקדימים וקוראים בשנים עשר באדר, ולא מאחרים קריאתה לאחר השבת, וכן הכפרים מקדימים קריאתם לפעמים ליום הכניסה (יום שני או חמישי בשבוע), ופעמים קוראים בשלושה עשר באדר, פעמים בשנים עשר ופעמים באחד עשר, כמו שמבואר במשנה מגילה א,ב, מותרים בהספד ובתענית בימים שהקדימו לקרוא בהם. המשנה הזו אין להעמיד אותה שהקדימו לקרוא בשלושה עשר באדר, כיון שיום זה אסור בתענית, שכן הוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא" סתם. ברם, המשנה הזו יש להעמיד אותה - או באחד עשר – שהקדימו כפרים לקרוא באחד עשר באדר, ויום זה מותר בהספד ובתענית לא רק כדעת רבי מאיר במשנתנו, אלא אפילו כרבי יוסי – כדעת רבי יוסי במשנתנו**, או בשנים עשר** – שהקדימו כפרים ועיירות גדולות לקרוא בשנים עשר באדר, ויום זה מותר בהספד ובתענית רק כרבי מאיר – כדעת רבי מאיר במשנתנו, אבל לא כדעת רבי יוסי, כיון שלדעת רבי יוסי, יום זה אסור בתענית, שכן הוא יום שלפני יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא" סתם**.**

ושואלים: וקשיא (=והא קשיא) על דרבי מאיר – והרי קשָׁה (הקושיה הבאה) לדעתו של רבי מאיר**. לא כן תני** – וכי לא כך שנוי (במשנה במגילת תענית): בתרין עשר ביה יום טיריון – בשנים עשר בו (באדר) יום טיריון, והוא יום טוב שאסור להתענות בו ("די לא" סתם)?! הרי שאין להעמיד את המשנה במגילה שהקדימו לקרוא בשנים עשר באדר כדעת רבי מאיר. ומשיבים: ואמר (צריך לומר: אמר) רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): בטל יום טיריון, יום שנהרג בו לוליינוס ופ(ו)פוס – יום טוב שתיקנו ביום שנים עשר באדר בטל, כי באותו יום הוצאו להורג שני האחים לוליינוס ופפוס על קידוש השם (בפולמוס של קיטוס), ומותר להתענות בו לדעת רבי מאיר, ולכן העמדנו את המשנה במגילה שהקדימו לקרוא בשנים עשר באדר כדעת רבי מאיר**.**

בכתב היד שלפנינו נוסף הקטע הזה בצד בידי מגיה, אלא שאין מקומו להלן כפי שהוא בדפוסים, אלא מקומו כאן. ובמקבילה במגילה הוא חסר. ותמהים: ואפילו על דעתיה דרבי מאיר (צריך לומר: דרבי יוסי) לית הוא (היא) מקשייא?! – וכי אפילו לדעתו של רבי יוסי אין היא (הקושיה לעיל) מוקשית?! שאין הקושיה לעיל קשה רק לדעתו של רבי מאיר, אלא היא קשה אפילו לדעתו של רבי יוסי. לא כן תני – וכי לא כך שנוי (במשנה במגילת תענית): בתרין עשר ביה יום טיריון – בשנים עשר בו (באדר) יום טיריון, והוא יום טוב שאסור להתענות בו**?!** ולכן לדעת רבי יוסי ביום שלפניו, אחד עשר באדר, אסור להתענות. הרי שאין להעמיד את המשנה במגילה שהקדימו לקרוא באחד עשר באדר כדעת רבי יוסי. ומשיבים (אותה תשובה): ואמר (צריך לומר: אמר) רבי יעקב בר אחא: בטל יום טיריון, יום שנהרג בו לוליינוס ופפוס – יום טוב שתיקנו ביום שנים עשר באדר בטל, ומותר להתענות ביום אחד עשר באדר אפילו לדעת רבי יוסי, ולכן העמדנו את המשנה במגילה שהקדימו לקרוא באחד עשר באדר אפילו כדעת רבי יוסי. לדעת רבי יוסי, אף שבטל יום טוב שתיקנו ביום שנים עשר באדר, יום זה אסור בתענית, שכן הוא יום שלפני יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא" סתם, ולכן אין להעמיד את המשנה במגילה שהקדימו לקרוא בשנים עשר באדר כדעת רבי יוסי**.**

לדעת רבי יוסי, יש להעמיד את המשנה במגילה באחד עשר רק לאחר שבטל יום טיריון. ואילו לדעת רבי מאיר, יש להעמיד את המשנה במגילה בשנים עשר רק לאחר שבטל יום טיריון, ובאחד עשר באדר אף לפני שבטל יום טיריון. הרי שלפי רבי יוסי, נשנתה משנה זו לאחר שבטל יום טיריון. ואילו לפי רבי מאיר, נשנתה משנה זו אף לפני שבטל יום טיריון.

אפשר שצריך לגרוס כאן כך: וקשיא על דרבי מאיר. לא כן תני: בתרין עשר ביה יום טיריון?! - ואפילו על דעתיה דרבי יוסי לית היא מקשייא?! - אמר רבי יעקב בר אחא: בטל יום טיריון, יום שנהרג בו לוליינוס ופפוס. • • • במשנה במגילת תענית שנינו: יום תלת עשר (ב"שרידי הירושלמי": בתלת עשר) ביה יום ניקנור – בשלושה עשר בו (באדר) יום ניקנור**.** ושואלים: מהו (מה הוא) יום ניקנור? - ומספרים: שלטון (מושל) משל מלכות יוון – ששמו ניקנור, [היה (כך ב"שרידי הירושלמי")] עובר לאלכסנדריאה – שבמצרים**, וראה את ירושלים** – והניף ידו כנגד ירושלים וכנגד בית המקדש, וחירף וגידף וניאץ (קילל, אמר דברי בוז) ואמר: "בשובי בשלום אתוץ את המגדל הזה" (לשון הכתוב בשופטים ח,ט) – כשאחזור בשלום מאלכסנדריה, אהרוס את בית המקדש**. ויצא אליו** (ב"שרידי הירושלמי" אין מילה זו) אחד משל בית חשמוניי והיה הורג בחיילותיו (אנשי מלחמתו של ניקנור), עד שהגיע לקרוכין (מרכבה) שלו (של ניקנור), וכיון שהגיע לקרוכין שלו קטע (קצץ) את ידיו וחתך את ראשו (ב"שרידי הירושלמי": חתך את ראשו וקטע את ידיו) ותחבן (נעץ את הראש ואת הידיים) בעץ, וכתב (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: עליהן) מלמטן (מלמטה): הפה שדיבר באשמה (שפשע בדיבורו) – כך כתב אצל הראש של ניקנור**, והיד שפשטה** (הושיטה, הניפה) בגאוה – כך כתב אצל הידיים שלו**. ותליין** (תלה אותם) בקונטס (קונדס, מוט) נגד (מול, נוכח) ירושלים – ואותו יום שעשו לניקנור כך עשו אותו יום טוב**.**

יום שלושה עשר באדר (יום ניקנור) הוא יום טוב שאסור להתענות בו ("די לא" סתם). ואומרים: על דעתיה דרבי מאיר (צריך לומר: דרבי יוסי) ניחא – לדעתו של רבי יוסי נוח (מובן) ששנו במגילת תענית יום שלושה עשר באדר, שאף על פי שלא היו צריכים לשנות יום זה מצד עצמו, שכן יום זה אסור להתענות ולהספיד בו לדעת רבי יוסי, כיון שהוא יום שלפני ארבעה עשר באדר (פורים), שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד", מכל מקום בא לוסר (לאסור) לפניו – יום שלושה עשר באדר ששנו במגילת תענית בא לאסור בתענית את היום שלפניו, שנים עשר באדר, כיון שהוא יום שלפני יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא" סתם**.** אבל שואלים: על דעתיה דרבי יוסה (צריך לומר: דרבי מאיר) – לדעתו של רבי מאיר**, מה בא לוסר?** – מה בא לאסור יום שלושה עשר באדר ששנו במגילת תענית? לוסר לפניו – אם נאמר, שלדעת רבי מאיר בא יום שלושה עשר באדר ששנו במגילת תענית לאסור בתענית את היום שלפניו, שנים עשר באדר, כמו שאמרנו לדעת רבי יוסי, הרי לית ליה – אין לו (אינו סבור כך), שלדעת רבי מאיר אין לאסור בתענית יום שלפני יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא" סתם**, עצמו** – ואם נאמר, שלדעת רבי מאיר בא יום שלושה עשר באדר ששנו במגילת תענית לאסור בתענית את יום זה עצמו, הרי אסור מפני ארבעה עשר! – לדעת רבי מאיר יום זה אסור להתענות בו, כיון שהוא יום שלפני ארבעה עשר באדר (פורים), שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד", ואם כן, לא היה צריך לשנות במגילת תענית את יום שלושה עשר באדר! ומשיבים: בא להודיעך שהוא אסור (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": מותר) בהספד – לדעת רבי מאיר בא יום שלושה עשר באדר ששנו במגילת תענית כדי להודיע לך (כדי שתדע) שיום זה מותר בהספד, שכן אילו לא שנו יום זה, היה יום זה אסור בתענית ובהספד לדעת רבי מאיר, כיון שהוא יום שלפני ארבעה עשר באדר (פורים), שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד", ולכן שנו יום זה, שכתוב בו "די לא" סתם, כדי להודיע לך שהוא מותר בהספד**.**

תשובה זו שהשיבו כאן אין בה טעם, שכן אם היה יום זה אסור בתענית ובהספד לדעת רבי מאיר, כיון שהוא יום שלפני ארבעה עשר באדר (פורים), אם כן, כל שכן עכשיו, ששנו יום זה, הוא אסור בתענית ובהספד, שהרי נוספה בו שמחה מפני עצמו. לכן נראה שתשובה זו הובאה כאן באשגרה מלהלן, ואין לגרוס אותה כאן.

ותמהים: ואפילו על דרבי מאיר (צריך לומר: דרבי יוסי) לית היא מקשייא?! – וכי אפילו לדעתו של רבי יוסי אין היא (הקושיה לעיל) מוקשית?! שאין הקושיה לעיל קשה רק לדעתו של רבי מאיר, אלא היא קשה אפילו לדעתו של רבי יוסי. לא כן תני – וכי לא כך שנוי (במשנה במגילת תענית): בתרין עשר ביה יום טיריון – בשנים עשר בו (באדר) יום טיריון, והוא יום טוב שאסור להתענות בו**?!** ומה בא לאסור יום שלושה עשר באדר ששנו במגילת תענית? אם נאמר, שלדעת רבי יוסי בא יום שלושה עשר באדר ששנו במגילת תענית לאסור בתענית את היום שלפניו, שנים עשר באדר, כמו שאמרנו לעיל, הרי יום זה אסור להתענות בו, כיון שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית (יום טיריון), ואם נאמר, שלדעת רבי יוסי בא יום שלושה עשר באדר ששנו במגילת תענית לאסור בתענית את יום זה עצמו, הרי יום זה אסור להתענות ולהספיד בו לדעת רבי יוסי, כיון שהוא יום שלפני ארבעה עשר באדר (פורים), שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד", ואם כן, לא היה צריך לשנות במגילת תענית את יום שלושה עשר באדר! ומשיבים: ואמר (צריך לומר: אמר) רבי יעקב בר אחא: בטל יום טיריון, יום שנהרג בו לוליינוס ופפוס – יום טוב שתיקנו ביום שנים עשר באדר בטל, והיה מותר להתענות בו, ולכן לדעת רבי יוסי בא יום שלושה עשר באדר ששנו במגילת תענית לאסור בתענית את היום שלפניו, שנים עשר באדר, כמו שאמרנו לעיל**.**

הקושיות על רבי מאיר ורבי יוסי הן מיסודה של מגילת תענית שנשנתה לפני חורבן הבית השני, ואילו ביטול יום טיריון היה בפולמוס של קיטוס שהיה שנים רבות לאחר החורבן, ואם כן, אין בזה להשיב על מה שהקשו כאן על רבי יוסי. לכן נראה שמאמרו של רבי יעקב בר אחא הובא כאן באשגרה מלעיל, ואין לגרוס אותו כאן. • • • במשנה במגילת תענית שנינו: בארבעת עשר ביה ובחמשת עשר ביה פורייא – בארבעה עשר בו (באדר) ובחמישה עשר בו (באדר) ימי פורים הם**, די לא למיספד** – שלא להספיד בהם**. בשית עשר ביה שרייו למיבני שור ירושלם** – בשישה עשר בו (באדר) התחילו לבנות חומת ירושלים**, די לא למיספד** – שלא לספוד בו**.**

יום שישה עשר באדר הוא יום טוב שאסור להתענות ולהספיד בו ("די לא למספד"). ואומרים: על דעתיה דרבי מאיר ניחא – לדעתו של רבי מאיר נוח (מובן) ששנו במגילת תענית יום שישה עשר באדר, שהיו צריכים לשנות יום זה מצד עצמו, שכן אילו לא שנו יום זה, היה יום זה מותר להתענות ולהספיד בו לדעת רבי מאיר, כיון שהוא יום שאחרי חמישה עשר באדר (פורים), שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד", לכן בא לוסר (לאסור) לפניו (צריך לומר: עצמו) – יום שישה עשר באדר ששנו במגילת תענית בא לאסור בתענית ובהספד את יום זה עצמו, כיון שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד". אבל שואלים: על דעתיה דרבי יוסה – לדעתו של רבי יוסי**, מה בא לוסר?** – מה בא לאסור יום שישה עשר באדר ששנו במגילת תענית? לוסר לפניו (צריך לומר: עצמו)?! – וכי נאמר, שלדעת רבי יוסי בא יום שישה עשר באדר ששנו במגילת תענית לאסור את יום זה עצמו, כמו שאמרנו לדעת רבי מאיר?! לית ליה – וכי אין לו (וכי אינו סבור) עצמו אסור מפני חמשה עשר?! – וכי לדעת רבי יוסי אין יום זה עצמו אסור להתענות בו, כיון שהוא יום שאחרי חמישה עשר באדר (פורים), שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד"?! ואם כן, לא היה צריך לשנות במגילת תענית את יום שישה עשר באדר! ומשיבים: בא להודיעך שהוא אסור בהספד – לדעת רבי יוסי בא יום שישה עשר באדר ששנו במגילת תענית להודיע לך שיום זה אסור אף בהספד, שכן אילו לא שנו יום זה, היה יום זה אסור בתענית ומותר בהספד לדעת רבי יוסי, כיון שהוא יום שאחרי חמישה עשר באדר (פורים), שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד", ולכן שנו יום זה שכתוב בו "די לא למספד", כדי להודיע לך שהוא אסור אף בהספד**.** • • •

במשנה במגילת תענית שנינו: בשבעת עשר ביה קמון עממיא על פליטת ספריא במדינת כ(ו)לקיס ובית זבדין והוה פרקן – בשבעה עשר בו (באדר) קמו הגויים על פליטת הסופרים (שארית החכמים) במדינת כלקיס (אזור בבקעת הלבנון) ובית זבדין (עיר בסוריה), והיתה הצלה לבית ישראל**.**

יום שבעה עשר באדר הוא יום טוב שאסור להתענות בו ("די לא" סתם). ואומרים: על דעתיה דרבי מאיר ניחא – לדעתו של רבי מאיר נוח (מובן) ששנו במגילת תענית יום שבעה עשר באדר, שהיו צריכים לשנות יום זה מצד עצמו, שכן אילו לא שנו יום זה, היה יום זה מותר להתענות בו לדעת רבי מאיר, כיון שהוא יום שאחרי שישה עשר באדר, שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד", לכן בא לוסר (לאסור) עצמו – יום שבעה עשר באדר ששנו במגילת תענית בא לאסור בתענית את יום זה עצמו, כיון שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא" סתם**.** אבל שואלים: על דעתיה דרבי יוסה – לדעתו של רבי יוסי**, מה בא לוסר?** – מה בא לאסור יום שבעה עשר באדר ששנו במגילת תענית? (בכתב היד שלפנינו נוספו שש המילים הבאות בצד בידי מגיה) לוסר לפניו (צריך לומר: עצמו)?! – וכי נאמר, שלדעת רבי יוסי בא יום שבעה עשר באדר ששנו במגילת תענית לאסור את יום זה עצמו, כמו שאמרנו לדעת רבי מאיר?! לית ליה – וכי אין לו (וכי אינו סבור) עצמו אסור (צריך להוסיף: מפני ששה עשר)?! – וכי לדעת רבי יוסי אין יום זה עצמו אסור להתענות בו, כיון שהוא יום שאחרי שישה עשר באדר, שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד"?! ואם כן, לא היה צריך לשנות במגילת תענית את יום שבעה עשר באדר! אין להשיב על שאלה זו כמו שהשיבו לעיל. ומשיבים: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): כל אילין מילייא לא מסייען ולא תברן לא על דרבי מאיר ולא על דרבי יוסה – כל הדברים האלה (השנויים במגילת תענית) לא מסייעים ולא סותרים לא לדעתו של רבי מאיר ולא לדעתו של רבי יוסי**. לא בא** (התנא של מגילת תענית) אלא למנות ימים שנעשו בהן ניסים לישראל – ולא בא התנא להודיע ימים שאסור להתענות ולהספיד בהם, שהרי יש ימים שנמנו במגילת תענית שאנו יודעים שאסור להתענות ולהספיד בהם משום הימים שלפניהם או שלאחריהם, לרבי מאיר כדעתו ולרבי יוסי כדעתו, ולא היה צריך לשנות אותם במגילת תענית, כפי ששאלו לעיל**.** תדע לך שהוא כן – יש לך להביא ראיה שלא בא התנא אלא למנות ימים שנעשו בהם ניסים**, דתנינן** – שהרי אנו שונים (במשנה במגילת תענית): בריש ירחא דניסן דיתקן (=דאיתקן (שהותקן)) תמידא – בראש חודש ניסן הותקן (נוסד) קורבן התמיד (הגרסה במגילת תענית: מן ריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם (הוקם, הועמד) תמידא. וכאן הזכירו את ראש חודש ניסן בלבד, משום שהביאו ראיה מיום זה עצמו), די לא למיספד – שלא לספוד בו**. בלא כך** – בלא ששנו יום זה במגילת תענית**, אינו אסור מחמת ראש חודש?!** – וכי לדעת הכל אין יום זה עצמו אסור להתענות ולספוד בו, כיון שהוא ראש חודש, וראש חודש אסור בתענית ובהספד?! ואם כן, לא היה צריך לשנות במגילת תענית את יום ראש חודש ניסן! אלא ששנו יום זה, כדי למנותו בימים שנעשו בהם ניסים.

כל מה ששאלו בסוגיה לעיל על רבי מאיר ועל רבי יוסי אינו קשה על רבן שמעון בן גמליאל, שהרי לדעתו הימים שלפניהם ושלאחריהם מותרים בתענית ובהספד. נמצא שלפי רבן שמעון בן גמליאל, בא התנא של מגילת תענית להודיע ימים שאסור להתענות ולהספיד בהם.

בשל הדמיון בקטעי הסוגיה לעיל, חלו שיבושים בגרסת הסוגיה, והחליפו 'רבי יוסי' ו'רבי מאיר' זה בזה, וכן 'עצמו' ב'לפניו' ו'מותר' ב'אסור'. הלשון "לוסר לפניו / עצמו לית ליה עצמו אסור" מופיעה שלוש פעמים בסוגיה בשני אופני פיסוק שונים. • • • ומביאים ברייתא: אבל בשבתות ובימים טובים מתענין לפניהן ולאחריהן. מה ראיתה (ראית) – מה הטעם להקל באלו – בשבתות ובימים טובים שמתענים ביום שלפניהם וביום שלאחריהם, ולהחמיר באלו – בימים הכתובים במגילת תענית שאין מתענים ביום שלפניהם וביום שלאחריהם (לרבי מאיר כדעתו ולרבי יוסי כדעתו)? - שאלו דברי תורה – שבתות וימים טובים אסורים בתענית מדברי תורה**, ואין דברי תורה צריכין חיזוק** – ולכן ביום שלפניהם וביום שלאחריהם לא אסרו להתענות שמא יתענה בהם עצמם**, ואלו דברי סופרים** – ימים הכתובים במגילת תענית אסורים בתענית מדברי חכמים**, ודברי סופרים צריכין חיזוק** – ולכן ביום שלפניהם וביום שלאחריהם אסרו להתענות שמא יתענה בהם עצמם**.**

בתוספתא תעניות ב,ו שנו: בשבתות ובימים טובים מותר להתענות לפניהם ולאחריהם. מפני מה אלו אסורים ואלו מותרים? - אלו מדברי תורה, ואין דברי תורה צריכים חיזוק, ואלו דברי סופרים, ודברי סופרים צריכים חיזוק. ובגמרא למגילת תענית נאמר: בימים טובים ובראשי חודשים מותר להתענות לפניהם ולאחריהם.

בירושלמי הביאו את הברייתא בתוספתא, והוסיפו בראשה את המילה "אבל", להבליט את הניגוד בין הימים הכתובים במגילת תענית שנשנו במשנתנו ובין שבתות וימים טובים שנשנו בברייתא. בברייתא לא הוזכרו ראשי חודשים, אך דינם כמו שבתות וימים טובים, שמותר להתענות לפניהם ולאחריהם (בפסיקתא רבתי פרשה א נאמר, שראשי חודשים שקולים כמועדות וכשבתות). • • • בבבלי תענית יז,ב-יח,א אמרו: תנו רבנן: אלין יומיא די לא להתענאה בהון (רש"י: שכולם אסורים בתענית), ומקצתהון די לא למספד בהון (רש"י: יש מהם קצת שחמורים כל כך שבהספד נמי אסורים). מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא (רש"י: שהיו הצדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד, מאי דרוש - "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים", שהוא לשון יחיד, מאי אהדרו להו - "את קורבני לחמי לאישי תשמרו להקריב", שהוא לשון רבים, שיהיו כולם באים מתרומת הלשכה. וכל שמונה ימים נשאו ונתנו בדבר, עד שניצחו את הצדוקים, ועשו אותם יום טוב), די לא למספד. למה לי למימר מריש ירחא דניסן? לימא מתרי בניסן, וראש חודש גופיה יום טוב הוא! - אמר רבא: לא נצרכא אלא לאסור יום שלפניו (רש"י: להכי נקט מריש ירחא דניסן, לאסור יום שלפני ראש חודש בתענית). - שלפניו נמי, תיפוק לי דהוה ליה יום שלפני ראש חודש! - ראש חודש דאורייתא הוא, ודאורייתא לא בעי חיזוק (רש"י: ומשום ראש חודש לא היה יום שלפניו נאסר). דתניא: הימים האלה הכתובים במגילת תענית - הם ולפניהם ולאחריהם אסורים, שבתות וימים טובים, הם - אסורים, לפניהם ולאחריהם - מותרים. ומה הפרש בין זה לזה? הללו דברי תורה, ודברי תורה אין צריכים חיזוק. והללו דברי סופרים, ודברי סופרים צריכים חיזוק. ...כמאן כרבי יוסי (רש"י: דמתניתין, בתמיהה), דאמר: בין לפניו בין לאחריו אסור. אי הכי (רש"י: דאליבא דרבי יוסי מוקמת לה למגילת תענית), עשרים ותשעה נמי (רש"י: דקתרצת לעיל דאהכי נקט ריש ירחא דניסן, דהיינו יום שלושים, דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר, משום דקא בעי למיסר יום עשרים ותשעה), מאי איריא דהוה ליה יומא דמקמי דאיתוקם תמידא? תיפוק לי (רש"י: דבלאו הכי הוי אסור יום עשרים ותשעה) דהוה ליה יומא דבתר עשרין ותמניא ביה (רש"י: שהוא יום טוב, ואסור יום שלאחריו כרבי יוסי, ואמאי נקט ריש ירחא לאסור את שלפניו?), דתניא: בעשרין ותמניא ביה אתת בשורתא טבתא ליהודאי דלא יעידון מן פתגמי אורייתא (רש"י: שלא יהיו צריכים ליבטל מתלמוד תורה, שנגזר עליהם שלא יעסקו בתורה) [די לא למספד]. אמר אביי: לא נצרכה אלא לחודש מעובר (רש"י: דעברוה לאדר, כגון שלא נראה החודש יום שלושים, דמשום יום טוב דעשרים ושמונה לא מתסר אלא עשרים ותשעה). רב אשי אמר: אפילו תימא חודש חסר (רש"י: ואהכי נקט מריש ירחא, דאי הוה אסר ליה ליום עשרים ותשעה משום בתר עשרים ושמונה, לא הוה אסר ליה אלא בתענית לחודיה). כל שלאחריו, בתענית אסור, בהספד מותר (רש"י: כל שאסור משום אחר יום טוב - בתענית הוא דאסור, הא בהספד מותר). וזה, הואיל ומוטל בין שני ימים טובים, עשאוהו כיום טוב עצמו (רש"י: ואהכי נקט מריש ירחא, דלהוי האי עשרים ותשעה דנקט מוטל בין שני ימים טובים, דאי אתסר משום לפני יום טוב, לא אתסר בהספד. והאי דנקט 'כל שלאחריו' כו' - לאו משום דלפניו בהספד נמי אסור, אלא איידי דפריך דלתסר יום עשרים ותשעה משום בתר עשרים ושמונה, מהדר ליה 'כל שלאחריו' כו').

כשהביאו בירושלמי ראיה מראש חודש ניסן ששנו במגילת תענית, יכלו לדחות את הראיה ולומר, כמו שאמרו בבבלי, שראש חודש ניסן ששנו במגילת תענית בא לאסור את היום שלפניו, כיון שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד", ואילו משום ראש חודש אין לאסור את היום שלפניו. לפי הבבלי, לדעת רבי יוסי יום שלפני יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד" אסור בתענית ומותר בהספד. ואילו לפי מה שפירשנו בירושלמי, לדעת רבי יוסי יום שלפני יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד" אסור בתענית ובהספד. הרי שלפי מה שפירשנו בירושלמי, לדעת רבי יוסי יום עשרים ותשעה באדר אסור אף בהספד, כיון שהוא יום שלפני יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד". ואם כן, כששאלו בבבלי: "מאי איריא דהוה ליה יומא דמקמי דאיתוקם תמידא? תיפוק לי דהוה ליה יומא דבתר עשרין ותמניא ביה", יכלו בירושלמי ליישב, שלדעת רבי יוסי ראש חודש ניסן ששנו במגילת תענית בא לאסור את היום שלפניו אף בהספד, ואילו משום שהוא יום שאחרי יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד" אינו אסור אלא בתענית. ברם, אף על פי שיכלו בירושלמי לדחות את הראיה מראש חודש ניסן ששנו במגילת תענית, מכל מקום, קיימים דברי הירושלמי, שלא בא התנא של מגילת תענית אלא למנות ימים שנעשו בהם ניסים.

ובבבלי תענית יח,א-ב אמרו: אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי... ומי אמר רבי יוחנן הכי (רש"י: דלפניו מיהא אסור, כרבי יוסי)? והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה. ותנן: אף על פי שאמרו מקדימים (רש"י: שקוראים קודם זמנה) ולא מאחרים, מותרים (רש"י: בני חמישה עשר דכרכים ובני ארבעה עשר דכפרים ועיירות שקראו מגילה קודם זמנה) בהספד ובתענית. אימת? אילימא בני חמיסר (רש"י: כרכים) דקרו בארבסר (רש"י: כגון שהלך לעיר וקרא עימהם, דפרוז בן יומו נקרא פרוז, כדאמרינן במגילה יט,א) - ומי שרי (רש"י: ארבעה עשר אפילו לבני חמישה עשר בהספד ותענית)? והכתיב במגילת תענית: יום ארבעה עשר בו ויום חמישה עשר בו יומי פוריא אינון, די לא למספד. ואמר רבא: לא נצרכה (רש"י: לכתוב במגילת תענית לאסור בהספד ותענית לבני ארבעה עשר בארבעה עשר ולבני חמישה עשר בחמישה עשר, דהא קרא כתיב בהדיא: "להיות עושים את ימי הפורים האלה" וגו') אלא לאסור את של זה בזה ואת של זה בזה (רש"י: בני חמישה עשר בארבעה עשר ובני ארבעה עשר בחמישה עשר)! ואלא בני ארבסר (רש"י: כפרים ועיירות) דקרו בתליסר (רש"י: כגון שחל ארבעה עשר בשלישי בשבת, והקדימו ליום הכניסה), יום ניקנור הוא (רש"י: ואסור בתענית)! ואלא בני ארבסר דקרו בתריסר (רש"י: כגון שחל ארבעה עשר ברביעי בשבת, והקדימו ליום הכניסה, דהיינו שנים עשר), יום טוריינוס הוא! ואלא בני ארבסר דקרו בחדיסר (רש"י: כגון שחל ארבעה עשר באחד בשבת, והקדימו ליום הכניסה, דהיינו אחד עשר), וקתני: מותרים בהספד ובתענית (רש"י: דאף על גב שהוא יום שלפני טוריינוס, שרי בהספד ובתענית)! - לא, לעולם בני ארבסר דקרו בתריסר. ודקאמרת יום טוריינוס הוא - יום טוריינוס בטולי בטלוה, הואיל ונהרגו בו שמעיה ואחיה (רש"י: חסידים היו). - ותיפוק לי דהוה ליה יום שלפני ניקנור! - אמר רב אשי: השתא איהו גופיה בטולי בטלוה, משום יום שלפני ניקנור ניקום ונגזור?!

בבבלי, שלא כמו בירושלמי, העמידו את המשנה במגילה שהקדימו לקרוא את המגילה באחד עשר באדר או בשנים עשר באדר אפילו כדעת רבי יוסי, משום סברתו של רב אשי. בירושלמי לא קיבלו את סברתו של רב אשי, שהרי אמרו, שלדעת רבי יוסי, אף שבטל יום טוב שתיקנו ביום שנים עשר באדר, יום זה אסור בתענית, שכן הוא יום שלפני יום שלושה עשר באדר, שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא" סתם, ולכן אין להעמיד את המשנה במגילה שהקדימו לקרוא בשנים עשר באדר כדעת רבי יוסי.

שנים עשר באדר - יום טיריון בבבלי תענית יח,ב אמרו: מאי טוריינוס? - אמרו: כשהרג טוריינוס את לוליינוס ואת פפוס אחיו (רש"י: צדיקים גמורים היו) בלודקיא (עיר בסוריה), אמר להם: אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם, יבוא אלוהיכם ויציל אתכם מידי, כדרך שהציל את חנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר. אמרו לו: חנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורים היו, וראויים היו ליעשות להם נס, ונבוכדנצר מלך הגון היה, וראוי ליעשות נס על ידו. ואותו רשע הדיוט הוא ואינו ראוי ליעשות נס על ידו, ואנו נתחייבנו הריגה למקום (רש"י: על חטא חייבי מיתות בית דין), ואם אין אתה הורגנו, הרבה הורגים יש לו למקום, הרבה דובים, הרבה נמרים, הרבה אריות יש לו, שפוגעים בנו והורגים אותנו. אלא לא מסרנו הקב"ה בידך, אלא שעתיד ליפרע דמנו מידך. אמרו: לא זז משם, עד שבאו דיופלי (זוג שליחים) מרומי ופצעו את מוחו בגיזרים (רש"י: מקלות).

בבבלי נקרא יום זה יום טוריינוס. אלא שהמסופר בבבלי על הריגת לוליינוס ופפוס על ידי טריינוס הוא הטעם לביטולו של החג ביום זה ולא לקביעתו. בירושלמי נקרא יום זה יום טיריון. יש הקורא במקום 'יום טיריון' - 'יום סירון'. סירון היה שר צבא סורי. בספר חשמונאים מסופר על הניצחון של יהודה המכבי על הצבא הסורי. הניצחון על סירון היה הניצחון הראשון על צבא סורי, ועל כן נקבע כחג לאומי, זיכרון לדורות. בימיו של טריינוס בא על ישראל אסון באותו יום, כי באותו יום הוצאו להורג שני האחים לוליינוס ופפוס על קידוש השם, ועל כן נתבטל החג הקדום שהיה ביום זה.

טריינוס נזכר בכמה מקורות בהקשר להריגת לוליינוס ופפוס. טריינוס היה קיסר רומי, ומת מיתה טבעית (117 למנינם), שלא כמסופר במקורות הללו. נראה שהתכוונו ללוסיוס קוויטוס (קיטוס), מצביא של טריינוס ונציב רומי ביהודה, והחליפו את נציבו של הקיסר בקיסר עצמו. שמו של קיטוס ידוע במקורותינו וזכור לגנאי: 'פולמוס של קיטוס' (117 למנינם). קיטוס נהרג בפקודת הסינאט ברומא בראשית ימי אדריינוס (118 למנינם), שהיה קיסר רומי אחרי טריינוס.

לוליינוס ופפוס בבראשית רבה סד,ח מסופר, שנתנה המלכות רישיון לבנות את בית המקדש מחדש, ואחר כך המלך השיב את פקודתו מפני מלשינות הכותים. לפי המסופר שם, פפוס ולוליינוס היו ראשי המתאמצים בבנין בית המקדש. מאורע זה היה בתחילת מלכותו של אדריינוס. מסורת זו, שלפיה חיו פפוס ולוליינוס בתחילת מלכותו של אדריינוס, סותרת את המסורת שבירושלמי כאן, שלפיה נהרגו פפוס ולוליינוס בסוף ימיו של טריינוס. אולם אפשר שאישים שונים הם שנקראו באותם שמות, ואם כן, אין סתירה בין המסורות.

שלושה עשר באדר - יום ניקנור בבבלי תענית יח,ב אמרו: מאי ניקנור? - דתניא: ניקנור אחד מהפרכי (שרי) יוונים היה, ובכל יום ויום היה מניף ידו על יהודה וירושלים, ואומר: מתי תיפול בידי וארמסנה. וכשגברו מלכי בית חשמונאי וניצחוהו, נכנסו לחילות שלו וקצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאום בשערי ירושלים. אמרו: פה שהיה מדבר בגאוה וידיים שהיו מניפות על יהודה וירושלים תיעשה בהם נקמה זאת.

על מאורע זה מסופר גם בספר חשמונאים. שם מסופר גם על הניצחון על הצבא הסורי ביום הזה, ועל קביעת היום הזה ליום שמחה בכל שנה. יום זה נקבע חג לזכר הנקמה בניקנור ולזכר הניצחון על הצבא הסורי.

המגדל זה בית המקדש במסכת שמחות דרבי חייה ג,ו שנו: המגדל זה בית המקדש. ובשיר השירים רבה פרשה ד נאמר: "כמגדל דויד צוארך" - זה בית המקדש. ובשיר השירים רבה פרשה ז נאמר: "אפך כמגדל הלבנון" - זה בית המקדש.

ארבעה עשר באדר וחמישה עשר באדר - פורים אין קשר בין פורים לבין ימי המגילה, שהם זכר לניצחונות מימי החשמונאים. ימי הפורים נכללו במגילה רק משום שהם ימים שאין להתענות ואין לספוד בהם כמו ימי המגילה.

שישה עשר באדר בספר חשמונאים מסופר על התחלת בניית חומות ירושלים על ידי יונתן, ועל השלמת החומות על ידי שמעון אחיו. התחלת בניית חומת העיר בשישה עשר באדר והשלמתה בשבעה באייר או בשבעה באלול נקבעו כימים טובים לדורות.

מראש חודש ניסן ועד שמונה בו בימי הבית השני היו מחלוקות בעניני בית המקדש בין הבייתוסים והצדוקים ובין החכמים הפרושים. אחת מהמחלוקות היתה המחלוקת בקורבן התמיד. הבייתוסים, שאמרו שהתמיד בא משל יחיד, ביקשו לקבוע שהכוהנים שהיו בייתוסים יהיו שליטים בבית המקדש. ואילו החכמים, שאמרו שהתמיד בא משל ציבור, קבעו שבית המקדש הוא נחלת העם כולו וכל העם שותפים בקורבנות הציבור. • • • כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי נדרים ח,א.

אומרים: הדא דת (דאת) אמר – זאת (ההלכה במשנתנו) שאתה אומר (שאין להתענות ולספוד בימים הכתובים במגילת תענית, לפניהם ולאחריהם), - עד שלא בטלה מגילת תענית – לפני שבטלה המגילה**, אבל משבטלה מגילת תענית** – אחרי שבטלה המגילה, - בטלו כל אלו – בטלו כל הימים הכתובים במגילה, ומותר להתענות ולספוד בהם, לפניהם ולאחריהם**. רבי חנינה** (בר חמא) ורבי יונתן (אמוראים ארץ ישראלים בדור הראשון) תריהון אמרין – שניהם אומרים**: בטלה מגילת תענית** – משחרב הבית השני**. רבי בא ורבי סימון** (אמוראים בדור השלישי) תריהון אמרין – שניהם אומרים**: בטלה מגילת תענית. רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: בטלה מגילת תענית.

אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): אמש (בלילה שעבר) הייתי שונה (ברייתא בתוספתא תעניות ב,ה. במקבילות: הייתי יושב ושונה): מעשה שגזרו תענית בחנוכה בלוד – שגזרו בית דין תעניות על הציבור, ותענית אחת חלה בחנוכה, וכגון תעניות שניות של גשמים שאסורים בהן בתספורת וברחיצה (חנוכה הוא יום טוב שאסור להתענות ולהספיד בו ("די לא למספד")), ואמרו עליו על רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) שסיפר (גזז את שערו) ועל רבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) שרחץ – שניהם סוברים, שאפילו התחילו כבר להתענות בתעניות שגזרו בית דין תעניות על הציבור, ותענית אחת חלה בחנוכה, מפסיקים את התעניות, ואין מתענים בחנוכה, ולכן זה סיפר וזה רחץ כדי לפרסם את הדבר ברבים**, אמר להם** (לציבור שהתענו) רבי יהושע: צאו והתענו על מה שהתעניתם – שיתענו לכפרה על מה שהתענו שלא כהלכה, או שיתענו תענית אחרת בנוסף לתענית שהתענו ('על' = בנוסף ל- ("תוספתא כפשוטה")). ממעשה זה יש להוכיח שלא בטלה מגילת תענית משחרב הבית השני, שהרי רבי אליעזר ורבי יהושע היו אחר חורבן הבית**. ואת אמר** – ואתה אומר בטלה מגילת תענית? (בתמיהה) – כך תמה רבי יוחנן על האמוראים לעיל. - אמר רבי בא – השיב לרבי יוחנן על תמיהתו עליו ועל חבריו**: ואפילו תימר** – אתה אומר בטלה מגילת תענית, חנוכה ופורים לא בטלו – כל הימים הכתובים במגילה בטלו חוץ מחנוכה ופורים, ולכן אין מתענים בחנוכה**.**

בבבלי ראש השנה יח,ב אמרו: איתמר, רב ורבי חנינא אמרי: בטלה מגילת תענית (רש"י: ימים טובים שקבעו חכמים על ידי ניסים שאירעו בהם, ואסרום בתענית, ויש מהם אסורים אף בהספד, וכתבום במגילת תענית. עכשיו שחרב הבית - בטלו, ומותרים בהספד ובתענית). רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: לא בטלה מגילת תענית. מתיב רב כהנא: מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד, וירד רבי אליעזר ורחץ, ורבי יהושע וסיפר (רש"י: ורבי אליעזר ורבי יהושע אחר חורבן הבית הוו, דבימי רבן יוחנן בן זכאי רבם חרב הבית). ואמרו להם: צאו והתענו (רש"י: עשו תשובה) על מה שהתעניתם! - אמר רב יוסף: שאני חנוכה דמפרסם ניסא (רש"י: כבר הוא גלוי לכל ישראל על ידי שנהגו בו המצוות, והחזיקו בו כשל תורה, ולא נכון לבטלו). ושם יט,ב אמרו: תנאי היא (רש"י: אי בטלה מגילת תענית). דתניא: הימים האלו הכתובים במגילת תענית, בין בזמן שבית המקדש קיים, בין בזמן שאין בית המקדש קיים - אסורים, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: בזמן שבית המקדש קיים - אסורים, מפני ששמחה היא להם. אין בית המקדש קיים - מותרים, מפני שאבל הוא להם. והלכתא: בטלו, והלכתא: לא בטלו. קשיא הלכתא אהלכתא! - לא קשיא; כאן - בחנוכה ופורים, כאן - בשאר יומי.

לפי הבבלי, שלא כמו לפי הירושלמי, רבי יהושע בן לוי סבור שלא בטלה מגילת תענית. ברם נראה שיש לגרוס בדברי רבי יהושע בן לוי: לא בטלה מגילת תענית. לפי זה, יש סדר למאמרי האמוראים בירושלמי כאן, שבתחילה הביאו דברי שני אמוראים מהדור הראשון שסבורים שבטלה מגילת תענית, ואחריהם הביאו דברי שני אמוראים מהדור השלישי שסבורים גם הם שבטלה מגילת תענית, ולבסוף הביאו דברי רבי יהושע בן לוי מהדור הראשון שסבור שלא בטלה מגילת תענית, ואחריו הביאו דברי רבי יוחנן מהדור השני, שסבור גם הוא שלא בטלה מגילת תענית.

בבבלי תענית יח,ב אמרו: רב נחמן גזר תעניתא בתריסר. אמרו ליה רבנן: יום טוריינוס הוא! - אמר להו: יום טוריינוס בטולי בטלוה, הואיל ונהרגו בו שמעיה ואחיה. - ותיפוק לי דהוה ליה יום שלפני ניקנור! - אמר רב אשי: השתא איהו גופיה בטולי בטלוה, משום יום שלפני ניקנור ניקום ונגזור?

ממה שאמרו בבבלי תענית יש ראיה, שאמוראי בבל סברו שלא בטלה מגילת תענית בימיהם, שהרי אמר רב נחמן שיום טוריינוס בטל, ולא אמר שבטלה מגילת תענית, ואף רב אשי, מאחרוני אמוראי בבל, אמר מה שאמר, ולא אמר שבטלה מגילת תענית.

בסוף הסוגיה בבבלי ראש השנה מובאים שני פסקי הלכה בענין מגילת תענית, המצוטטים בציון "הלכתא", הסותרים זה את זה, והם מיושבים כמו שקבעו הלכה בירושלמי, שבטלה מגילת תענית חוץ מחנוכה ופורים. מכיון שמקובל שפסקי הלכה המצוטטים כ"הלכתא" הם מן הסבוראים, הרי שבבבל קבעו הלכה, שבטלה מגילת תענית חוץ מחנוכה ופורים, כמה דורות אחרי שקבעו אותה בארץ ישראל.

אמש הייתי שונה הלשון "אמש הייתי יושב ושונה" מיוחדת לרבי יוחנן, והיא נאמרה מפיו גם בירושלמי יבמות יב,ו וגיטין ד,ד.

בטלה מגילת תענית, חנוכה ופורים לא בטלו לעיל אמרו, שלדעת רבי יוסי, אף שבטל יום טוב שתיקנו ביום שנים עשר באדר, יום זה אסור בתענית, שכן הוא יום שלפני יום שלושה עשר באדר, שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא" סתם, ולכן אין להעמיד את המשנה במגילה שהקדימו לקרוא בשנים עשר באדר כדעת רבי יוסי. לפי זה, כשבטלה מגילת תענית, אף שבטל יום טוב שתיקנו ביום שלושה עשר באדר, יום זה אסור בתענית ובהספד, בין לדעת רבי מאיר ובין לדעת רבי יוסי, שכן הוא יום שלפני יום ארבעה עשר באדר (פורים), שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד", ולכן אין להעמיד את המשנה במגילה שהקדימו לקרוא בשלושה עשר באדר, אלא שהקדימו לקרוא באחד עשר באדר או בשנים עשר באדר. לכן, לפי הירושלמי, כשעדיין נהגה מגילת תענית, המשנה במגילה היא או באחד עשר כרבי יוסי, או בשנים עשר כרבי מאיר, כמו שאמרו לעיל; וכשבטלה מגילת תענית, המשנה במגילה היא או באחד עשר או בשנים עשר, בין כרבי מאיר ובין כרבי יוסי.

בבבלי, שלא כמו בירושלמי, העמידו את המשנה במגילה שהקדימו לקרוא את המגילה באחד עשר באדר או בשנים עשר באדר אפילו כדעת רבי יוסי, משום סברתו של רב אשי. לפי זה, כשבטלה מגילת תענית, כיון שבטל יום טוב שתיקנו ביום שלושה עשר באדר, יום זה מותר בתענית ובהספד, בין לדעת רבי מאיר ובין לדעת רבי יוסי, אף על פי שהוא יום שלפני יום ארבעה עשר באדר (פורים). לכן, לפי הבבלי, כשעדיין נהגה מגילת תענית, המשנה במגילה היא או באחד עשר או בשנים עשר, בין כרבי מאיר ובין כרבי יוסי; וכשבטלה מגילת תענית, המשנה במגילה היא או באחד עשר או בשנים עשר או בשלושה עשר, בין כרבי מאיר ובין כרבי יוסי.

נמצא שלפי הירושלמי, חנוכה ופורים, אף בימים שלפניהם ושלאחריהם אסור, ואילו לפי הבבלי, בימים שלפניהם ושלאחריהם מותר. • • •

ואומרים: מיליהון דרבנן אמרי (במקבילות: אמרין) – דבריהם של חכמים אומרים (משיטתם של האמוראים להלן למדים) שבטלה מגילת תענית. רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) ציים כל ערובת ריש שתא – צם בכל ערב ראש השנה**. רבי אבון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) ציים כל ערובת שובא – צם בכל ערב שבת (גרסה מוטעית במקבילה בנדרים: ערובת סוכות). רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) צם תלת מאוון צומין – שלוש מאות צומות**, ואית דאמרי תשע מאוון** – ויש אומרים, שרבי זעורה צם תשע מאות צומות**, ולא חש** (חשש, שם לב) למגילת תענית – שהתענה אף בימים הכתובים במגילת תענית**. רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) מפקד לספריא – ציוה לסופרים (מלמדי מקרא לילדים בבית הספר): אין אתת איתא מישאלינכון – אם באה אישה (מאימותיהם של הילדים המביאות את ילדיהן לבית הספר) לשאול אתכם**, אומרון** (במקבילות: אימרון) לה – אִמרו לה**: בכל** הימים מתענין, חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחולו של מועד וחנוכה ופורים – הרי שרבי זעורה ורבי יעקב בר אחא סבורים שבטלה מגילת תענית חוץ מחנוכה ופורים. ושמא גם רבי אבון, שצם בכל ערב שבת, סבור כך, כי לא ייתכן שלא יחול ערב שבת אחד באחד מהימים הכתובים במגילת תענית**.**

ראשונים גרסו כאן: אין אתא, או: אין אתא אינש, ולא גרסו: אין אתת איתא.

כאן מסתיימת המקבילה בירושלמי נדרים. המקבילה בירושלמי מגילה ממשיכה גם בהלכה הבאה.

רבי יונתן צם בערב ראש השנה בויקרא רבה ל,ז ובקהלת רבה פרשה ט פסוק ז ובמדרש תנחומא פרשת 'אמור' סימן כב נאמר: בערב ראש השנה גדולי הדור מתענים והקב"ה מתיר/מוותר להם שליש מעוונותיהם, ומראש השנה ועד יום הכיפורים היחידים מתענים והקב"ה מתיר/מוותר להם עוד שליש מעוונותיהם, וביום הכיפורים כולם מתענים, אנשים ונשים וטף, והקב"ה מתיר/מוותר להם עוד שליש מעוונותיהם, עד שמוחל להם את הכל, ואומר להם לישראל: מה דאזל אזל, מן הכא ולהלן נחל חושבנא (מה שעבר עבר, מכאן ואילך נתחיל חשבון חדש).

רבי זעורה צם שלוש מאות צומות בבבלי בבא מציעא פה,א אמרו: רבי זירא, כשעלה לארץ ישראל (רש"י: ללמוד מפי רבי יוחנן), ישב מאה תעניות, שישתכח ממנו תלמודה של בבל, כדי שלא יטרידנו (מלקלוט תורת ארץ ישראל, שתלמודה של בבל מלא דברי פלפול ומחלוקת, מה שאין כן תלמודה של ארץ ישראל, שחכמי ארץ ישראל נוחים זה לזה בהלכה (רש"י)); וישב מאה תעניות אחרות, שלא ימות רבי אלעזר (שהיה עוסק בצורכי ציבור) בימיו וייפלו עליו צורכי הציבור; וישב מאה אחרות, שלא תשלוט בו אש של גיהינום.

רבי יעקב בר אחא רבי יעקב בר אחא, שאמר לעיל שבטל יום טיריון, משמע ששאר הימים לא בטלו, סבור שלא בטלה מגילת תענית משחרב הבית, שהרי ביטול יום טיריון היה בפולמוס של קיטוס שהיה שנים רבות לאחר החורבן. אבל כאן אמר שרק חנוכה ופורים לא בטלו, משום שסבור שבימיו כבר בטלה מגילת תענית.

ספריא מהאמור כאן עולה שהסופרים היו משמשים מורי הלכה בשאלות הלכה שכיחות ובספקות קטנים. הסופרים היו ממוצעים בין החכמים ובין התלמידים. הסופרים היו קוראים בתורה בציבור, והיו גם מלמדי תינוקות, ושימשו גם כמורי הוראה בשאלות יום יום שנשאלו על ידי הנשים והמון העם. • • •

משנה אין בית דין גוזרין תענית על הציבור כתחילה (בתחילה) בחמישי – אין מתחילים בתעניות ביום חמישי בשבוע**, שלא להפקיע את השערים** – שלא יתייקרו על ידי כך מחירי המזונות, שביום חמישי שמתענים בו קונים מזונות רבים לצורך סעודת הלילה שלאחר התענית ולצורך סעודת השבת, ואם יתחילו להתענות ביום חמישי, כיון שעדיין לא ידעו המוכרים הבאים לעיר ביום חמישי שהציבור מתענים, לא יביאו מזונות כדי הצורך לסעודות ליל התענית ושבת, ויתייקרו המזונות לצורך סעודת השבת, אבל אם יתחילו להתענות ביום שני, ישמעו המוכרים הבאים לעיר ביום שני שהציבור מתענים, וכשיבואו ביום חמישי יביאו מזונות כדי הצורך לסעודות ליל התענית ושבת**, אלא שלש תעניות הראשונות** – שגוזרים בית דין על הציבור, שני וחמישי ושני – שגוזרים בתחילה ביום שני בשבוע**, ושלש שניות** – שלוש התעניות השניות, חמישי ושני וחמישי – שהואיל והתעניות הללו הן המשך לתעניות הראשונות, אין חוששים להפקעת שערים, ומותר להתחיל בהן ביום חמישי בשבוע**. רבי יוסי** (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: כשם שאין הראשונות בחמישי – כשם שהתעניות הראשונות אינן מתחילות ביום חמישי בשבוע אלא ביום שני בשבוע**, כך לא שניות** – לא שלוש התעניות השניות, ולא אחרונות – ולא שבע התעניות האחרונות, אינן מתחילות ביום חמישי בשבוע אלא ביום שני בשבוע**.**

שני וחמישי בתוספתא תעניות ב,ד שנו: יום שני וחמישי הוחדו (יוחדו) לתענית ציבור, ובהם בתי דינים יושבים בעיירות, ובהם נכנסים לבתי כנסיות וקורים (בתורה).

ימי שני וחמישי היו מיועדים לתעניות ציבור, משום שבימים אלה ("ימי הכניסה") היו מתכנסים אנשי הכפרים בעיירות הגדולות (לתפילה בציבור ולקריאת התורה ולדין ולצורכי מסחר), ולכן בימים אלה היתה השתתפות מירבית של הציבור בתעניות. • • •

תלמוד המקבילה במגילה ממשיכה גם כאן, שכשהעתיקו מכאן למגילה את הסוגיה שבהלכה הקודמת, המשיכו בטעות להעתיק גם את הסוגיה שבהלכה הזו. נראה שמה שהטעה את מעתיקי הסוגיה הוא, שבמשנה הקודמת באו סתם משנה ורבי יוסי כמו במשנתנו, וגם שם סתם משנה רבי מאיר כמו כאן, ולכן סברו מעתיקי הסוגיה שהסוגיה שבהלכה זו מוסבת על המשנה הקודמת, ולא חשו שהסוגיה שבהלכה זו מוסבת על משנתנו. יש לזכור, שבפני מעתיקי הסוגיות הופיעו בתחילת כל פרק המשניות של אותו פרק, ולאחריהן הופיעו הגמרות של אותו פרק, ולא היו ציוני הלכות למשניות ולגמרות, ולכן יכלו המעתיקים לטעות בקלות. ומה שהטעה עוד את מעתיקי הסוגיה הוא, שבבבלי תענית יח,א אמרו, שאמר רבי יוחנן שהלכה כרבי יוסי במשנה הקודמת, ושאלו שם על רבי יוחנן ממה שהוא עצמו אומר שהלכה כסתם משנה (המשנה במסכת מגילה שהובאה בהלכה הקודמת), והוראתו של רבי יוחנן והשאלה ששואלים עליו בבבלי היא כמו הוראתו של רבי יוחנן והשאלה ששואלים עליו בירושלמי בסוגיה שבהלכה זו, ולכן סברו מעתיקי הסוגיה שהסוגיה שבהלכה זו מוסבת על המשנה הקודמת כמו בבבלי, ולא חשו שהסוגיה שבהלכה זו מוסבת על משנתנו.

כאן גם התחלת מקבילה בירושלמי יבמות ד,י.

במשנה שנינו, שלדעת תנא קמא (להלן: סתמא (סתם משנה)) תעניות שניות מותר להתחיל בהן ביום חמישי, ולדעת רבי יוסי תעניות שניות אסור להתחיל בהן ביום חמישי. ואומרים: שמעון בר בא (אמורא בדור השלישי) אמר: אתא עובדא קומי רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) – בא מעשה לפני רבי יוחנן (בענין תעניות שניות), והורי כרבי יוסה – והורה (פסק הלכה) כרבי יוסי (במשנתנו), והוה רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני) מצטער – והיה רבי אלעזר מצטער (שהורה רבי יוחנן שלא כהלכה), ואמר (רבי אלעזר): שבקין סתמא ועבדין כיחידיא?! – וכי מניחים סתם (הדעה במשנה שלא נזכר שם אומרה) ועושים כיחיד?! והרי כשיש מחלוקת של סתם ויחיד - הלכה כסתם! שהרי סתמא הוא בדרך כלל דעת רוב החכמים, ויחיד ורבים - הלכה כרבים. אשכח תני לה רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים, תלמידו של רבי יהודה הנשיא) בשם רבי מאיר – נמצא ששנה (בברייתא) רבי חייא אותה (את הדעה במשנה שלא נזכר שם אומרה) בשם רבי מאיר (ואם כן, הדעה הסתמית במשנה אינה אלא דעת יחיד, ואין הכרח לפסוק הלכה כסתם). כד שמע דתני לה – כששמע (רבי אלעזר) ששנה אותה רבי חייה בשם רבי מאיר, אמר (רבי אלעזר): יאות סבא ידע פירקי גרמיה – הזקן יודע טוב ויפה את הפרקים שלו עצמו (רבי יוחנן יודע היטב את פרקי המשניות ששנה, ויודע שהדעה הסתמית במשנה היא דעת רבי מאיר, וכיון שיש כאן מחלוקת של רבי מאיר ורבי יוסי - הלכה כרבי יוסי, ולכן הורה רבי יוחנן כרבי יוסי).

במקבילה ביבמות שנו במשנה שם מחלוקת של תנא קמא (סתם משנה), רבי יהודה ורבי יוסי, וגם שם הורה רבי יוחנן כרבי יוסי, והיה רבי אלעזר מצטער, וכששמע ששנה (בברייתא בתוספתא יבמות ו,ו) רבי חייא את הדעה הסתמית בשם רבי מאיר, הצדיק רבי אלעזר את רבי יוחנן שהורה כרבי יוסי. נראה ששני מעשים היו, אחד כאן ואחד ביבמות, ובשניהם הורה רבי יוחנן כרבי יוסי, והיה רבי אלעזר מצטער. אם כן, הסוגיה נשנתה תחילה בשני המקומות, ולא שנשנתה תחילה במקום אחד ולאחר מכן הועתקה למקום השני.

בירושלמי מעשרות א,ז אמרו: אמר רבי לעזר: דרבי מאיר היא (דעת תנא קמא במשנה שם, החלוק על רבי יוסי, היא של רבי מאיר, ואינה סתם). אמר ליה (רבי אלעזר לרבי יוחנן, שסבור שדעת תנא קמא היא סתם): (יש לשלול את דבריך, שדעת תנא קמא היא סתם, כדי) דלא תסבור מימר, סתמא ורבי יוסי הלכה כסתמא; לפום כן צריך מימר, דרבי מאיר היא, דרבי מאיר ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי.

רבי אלעזר חפץ להדגיש את המילה "יאות", ולכן אמרה בראש מאמרו. • • • ואומרים: רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) בעא קומי – שאל (על הוראתו של רבי יוחנן) לפני רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): וכי לא כן (כך) אמר רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי לעזר: כל מקום (במשנה) ששנה רבי (יהודה הנשיא) מחלוקת – שבמקום אחד במשנה שנה רבי מחלוקת בדבר, והזכיר את שמות התנאים החולקים, וחזר רבי ושנה סתם – שבמקום אחר במשנה שנה רבי שוב את אותה מחלוקת באותו דבר, והזכיר את שמות התנאים החולקים, חוץ מדעה אחת ששנה אותה סתם, שלא הזכיר שם אומרה, - הלכה כסתם – יש לפסוק הלכה כדעה הסתמית (מחלוקת במשנה וסתם במשנה - הלכה כסתם)?! וכמו כן, אם בברייתא שנויה מחלוקת בדבר, ובמשנה שנויה אותה מחלוקת באותו דבר, חוץ מדעה אחת ששנויה במשנה סתם, יש לפסוק הלכה כדעה הסתמית (מחלוקת בברייתא וסתם במשנה - הלכה כסתם). ואם כן, כאן (בענין תעניות שניות), שבברייתא שנו מחלוקת, כאמור לעיל, ובמשנה שנו סתם, היה לו לרבי יוחנן לפסוק הלכה כסתם, ומדוע פסק הלכה כרבי יוסי?

המימרה שאמרו בשם רבי אלעזר נזכרת גם בירושלמי ערלה ב,א; פסחים ג,ג; וסוטה ו,א.

אמר ליה – אמר לו (רבי יודן לרבי מנא): ולא (במקבילות: לא) רבי, דילמא חורן – שמא אחר. שלא רבי הוא ששנה את המחלוקת שבברייתא, אלא אולי חכם אחר שנה את המחלוקת, שהרי הברייתות לא נשנו על ידי רבי אלא על ידי תלמידיו, ולא אמר רבי אלעזר, שמחלוקת וסתם - הלכה כסתם, אלא כששנה רבי עצמו את המחלוקת, אבל כששנה חכם אחר את המחלוקת, אין הכרח לפסוק הלכה כסתם**.**

ושואלים (על דברי רבי יודן): והלא דברים קל וחומר: מה הָן אִין (צריך לומר: מה אין הן) דאשכח רבי מתני – מה אם היכן (במקום) שנמצא שרבי שונה מחלוקת וחזר רבי ושנה סתם – מחלוקת במשנה וסתם במשנה, - הלכה כסתם – שאין להתחשב במחלוקת, אף על פי שרבי שנה אותה**, אתר דלא אשכח רבי מתני** – מקום שלא נמצא שרבי שונה מחלוקת, אלא אחרים (תלמידיו של רבי) שנו מחלוקת (בברייתא) ורבי שנה סתם – מחלוקת בברייתא וסתם במשנה, - האם לא כל שכן (בוודאי ובוודאי) שתהא הלכה כסתם? – שאין להתחשב במחלוקת שאחרים שנו, אלא רק בסתם שרבי שנה. ואתא – וכן בא רבי חזקיה ואמר בשם רבי יעקב בר אחא שאמר בשם רבי שמעון בר בא שאמר בשם רבי לעזר: ואפילו אחרים שנו מחלוקת ורבי שנה סתם - הלכה כסתם – הרי שאמרו בפירוש, שמחלוקת בברייתא וסתם במשנה - הלכה כסתם**.** ובכן, יש לחזור ולשאול (את שאלתו של רבי מנא): ולמה הוא מורה לה כיחידייא? – מדוע הוא (רבי יוחנן) מורה אותה (את ההלכה) כיחיד (כרבי יוסי)? והרי היה לו לפסוק הלכה כסתם!

שאלה זו, ששואלים על רבי יוחנן שהורה כרבי יוסי, יש לשאול גם על רבי אלעזר, שמשום המחלוקת בברייתא הצדיק לעיל את רבי יוחנן שהורה כרבי יוסי: מדוע הצדיק אותו רבי אלעזר? והרי רבי אלעזר עצמו סבור, כפי שאמרו בשמו, שמחלוקת בברייתא וסתם במשנה - הלכה כסתם!

ומשיבים (בשתי דרכים): דרך אחת: רבי שמואל בר ינא (בר אינא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): הדא דאת אמר – זו (המימרה) שאתה אומר (שכששנו מחלוקת במקום אחד וסתם במקום אחר - הלכה כסתם), - בשאין מחלוקת אצל סתם – כשבמקום ששנו את הסתם, אין שנויות אצל (על יד) הדעה הסתמית גם דעות החכמים החולקים עליה**, אבל אם יש מחלוקת אצל סתם** – כשבמקום ששנו את הסתם, שנויה אצל הדעה הסתמית גם דעת חכם יחיד החולק עליה, או ששנויות אצל הדעה הסתמית גם דעות חכמים מרובים החולקים עליה, - לא בדא (=בהדא) – לא בזו אמרו הלכה כסתם – אין הכרח לפסוק הלכה כסתם (ר"מ המאירי בבלי יבמות מב,ב). ומכיון שכאן (בענין תעניות שניות), במשנה ששנו את הסתם, שנויה אצל הדעה הסתמית גם דעת חכם יחיד (רבי יוסי) החולק עליה, היה יכול רבי יוחנן לפסוק הלכה כרבי יוסי ולא כסתם. כמו כן, מכיון שבמקבילה במסכת יבמות, במשנה ששנו את הסתם, שנויות אצל הדעה הסתמית גם דעות חכמים מרובים (רבי יהודה ורבי יוסי) החולקים עליה, היה יכול רבי יוחנן לפסוק שם הלכה כרבי יוסי ולא כסתם**.**

כששנה רבי במקום אחד מחלוקת, ושנה במקום אחר סתם, ולא שנה מחלוקת אצל הסתם, נתכוון רבי בזה לפסוק הלכה כסתם. אבל כששנה רבי במקום אחד מחלוקת, ושנה במקום אחר סתם, ושנה מחלוקת אצל הסתם, נתכוון רבי בזה שאין הכרח לפסוק הלכה כסתם. כך דרכו של רבי בעריכת המשנה.

כאן מסתיימת המקבילה בירושלמי מגילה.

דרך שנייה: רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם רבי אחא: הדא דת אמר – זו (המימרה) שאתה אומר (שכששנו מחלוקת במקום אחד וסתם במקום אחר - הלכה כסתם), - ביחיד אצל יחיד – כשבמקום ששנו את המחלוקת, שנויה אצל דעת חכם יחיד אחד, שהוא בעל הדעה הסתמית, דעת חכם יחיד אחר החולק עליה**, אבל ביחיד אצל חכמים** – כשבמקום ששנו את המחלוקת, שנויות אצל דעת חכם יחיד, שהוא בעל הדעה הסתמית, דעות חכמים מרובים החולקים עליה, - לא בדא – לא בזו אמרו הלכה כסתם – אין הכרח לפסוק הלכה כסתם. ומכיון שבמקבילה במסכת יבמות, בברייתא ששנו את המחלוקת, שנויות אצל דעת חכם יחיד (רבי מאיר), שהוא בעל הדעה הסתמית, דעות חכמים מרובים (רבי יהודה ורבי יוסי) החולקים עליה, היה יכול רבי יוחנן לפסוק שם הלכה כרבי יוסי ולא כסתם**.**

כששנה רבי במקום אחד מחלוקת של יחיד ויחיד, ושנה במקום אחר דברי אחד מהם סתם, נתכוון רבי בזה לפסוק הלכה כסתם. אבל כששנה רבי במקום אחד מחלוקת של יחיד ומרובים, ושנה במקום אחר דברי היחיד סתם, נתכוון רבי בזה שאין הכרח לפסוק הלכה כסתם, מכיון שהמרובים חולקים על הסתם. כך דרכו של רבי בעריכת המשנה.

כאן מסתיימת המקבילה בירושלמי יבמות.

אפשר לומר, ששתי המימרות שאמרו בשם רבי אחא אינן חלוקות זו על זו, אלא שהמימרה שאמר רבי שמואל בר ינא בשם רבי אחא מתייחסת למקום ששנו את הסתם, והמימרה שאמר רבי יוסי בירבי בון בשם רבי אחא מתייחסת למקום ששנו את המחלוקת. מדברי שניהם עולה, שהלכה כסתם, אך ורק אם במקום ששנו את הסתם - אין מחלוקת אצל סתם, ובמקום ששנו את המחלוקת - יחיד אצל יחיד. אם לא כן, אין הכרח לפסוק הלכה כסתם.

במקבילה במגילה הובאה המימרה של רבי שמואל בר ינא בשם רבי אחא, ולא הובאה המימרה של רבי יוסי בירבי בון בשם רבי אחא. מעתיקי הסוגיות, שהעתיקו בטעות מכאן לשם את הסוגיה שבהלכה זו, הפסיקו את העתקת הסוגיה לפני סופה, כפי שמצוי בירושלמי בכמה סוגיות שהועתקו. ואפשר שלא העתיקו את המימרה השנייה, משום שמימרה זו באה ליישב בדרך נוספת את הוראתו של רבי יוחנן ביבמות ואינה באה ליישב את הוראתו כאן, ולכן אין כאן מקומה של המימרה השנייה, וממילא גם לא במגילה. ושמא הועתקה המימרה השנייה לכאן מיבמות, כי רצו להשוות את הסוגיה כאן לזו שביבמות, ולא חשו שאין כאן מקומה של המימרה השנייה. ביבמות ישנו המשך לסוגיה שאינו כאן, ואפשר שמקומו ביבמות, ולא הועתק לכאן.

בירושלמי ברכות ב,ג מצאנו מחלוקת בברייתא וסתם במשנה, ובברייתא - יחיד אצל יחיד, אבל במשנה - יש מחלוקת אצל סתם, ואמרו שם, שמשום כך אין הכרח לפסוק שם הלכה כסתם, ולכן הוצרך שם רב לפסוק הלכה כדברי המקל. הרי שסברו שם כפי שאמרו כאן בשם רבי אחא.

יחיד אצל חכמים בירושלמי עירובין א,א אמרו במחלוקת של יחיד ומרובים (במשנה שם ד,ה), שהוצרכו לפסוק הלכה כדברי היחיד המקל, אף על פי שבהלכות עירובין הלכה כדברי המקל, משום שהיו סבורים לומר, שלא אמרו כלל זה בהלכות עירובין אלא ביחיד אצל יחיד, אבל לא ביחיד אצל חכמים. גם בירושלמי גיטין א,ב אמרו במחלוקת של יחיד ומרובים (במשנה שם), שהוצרכו לפסוק הלכה כדברי היחיד המקל, אף על פי שבדברי סופרים הלכה כדברי המקל, משום שהיו סבורים לומר, שלא אמרו כלל זה בדברי סופרים אלא ביחיד אצל יחיד, אבל לא ביחיד אצל חכמים.

הרי שבהלכות עירובין ובדברי סופרים, אף על פי שהלכה כדברי המקל, מכל מקום ביחיד אצל חכמים - אין הכרח לפסוק הלכה כדברי היחיד המקל (ולכן הוצרכו לפסוק שם כדברי היחיד המקל). כמו כן, כאן, אף על פי שהלכה כסתם, מכל מקום ביחיד אצל חכמים - אין הכרח לפסוק הלכה כדברי היחיד שהוא סתם. משום כך, מה שאמרו כאן: "אבל ביחיד אצל חכמים - לא בדא הלכה כסתם", יש לפרש, שאין הכרח לפסוק הלכה כסתם; אך אין לפרש, שאין הלכה כסתם כלל.

מחלוקת וסתם - מחלוקת הבבלי והירושלמי בבבלי יבמות מב,ב אמרו: אמר ליה רבי ירמיה לרבי זריקא: כי עיילת לקמיה דרבי אבהו, רמי ליה: מי אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יוסי? והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה...! - אמר ליה: ...סתם ואחר כך מחלוקת היא (רש"י: דהא איפלגו עלה רבי יוסי ורבי יהודה), ואין הלכה כסתם; דאמר רבי יוחנן: מחלוקת ואחר כך סתם - הלכה כסתם, סתם ואחר כך מחלוקת (רש"י: כי מתניתין) - אין הלכה כסתם (ר"מ המאירי: אין הכרח לפסוק כסתם). מסתמיך ואזיל רבי אבהו אכתפיה דרבי נחום שמעיה, והוה מנקיט ואזיל הלכתא מיניה (רש"י: מלקט ממנו הלכות פסוקות), בעא מיניה: מחלוקת ואחר כך סתם, מאי? - אמר ליה: הלכה כסתם. - סתם ואחר כך מחלוקת, מאי? - אמר ליה: אין הלכה כסתם. - סתמא במתניתין ומחלוקת בברייתא, מאי? - אמר ליה: הלכה כסתם.

לפי הבבלי, מחלוקת ואחר כך סתם - הלכה כסתם, וסתם ואחר כך מחלוקת - אין הלכה כסתם. ואילו לפי הירושלמי בשם רבי אחא, אם אין מחלוקת אצל סתם, והמחלוקת היא יחיד אצל יחיד - הלכה כסתם, ואם לא כן - אין הלכה כסתם. בבבלי סבורים, שכשערך רבי את המשנה, חתם בדברי מי שהלכה כמותו, כי יש סדר למשנה, אם במשנה אחת, אם בפרק אחד, אם במסכת אחת, ואם בסדר אחד. ולכן כשנתכוון רבי לפסוק הלכה כסתם, סידר מחלוקת ואחר כך סתם, וכשנתכוון רבי שאין הכרח לפסוק הלכה כסתם אלא אפשר לפסוק כדעה אחרת, סידר סתם ואחר כך מחלוקת. אבל בירושלמי סבורים, כנראה, שאין סדר למשנה כלל, ואין הבדל בין מחלוקת ואחר כך סתם לבין סתם ואחר כך מחלוקת. כמו כן, לפי הבבלי, סתם במשנה ומחלוקת בברייתא - הלכה כסתם. ואילו לפי הירושלמי, אין הבדל בין מחלוקת במשנה וסתם במשנה לבין מחלוקת בברייתא וסתם במשנה, ורק אם אין מחלוקת אצל סתם, והמחלוקת היא יחיד אצל יחיד - הלכה כסתם. • • •

במשנה שנינו, שרבי יוסי אומר, שכשם שהתעניות הראשונות אינן מתחילות ביום חמישי בשבוע אלא ביום שני בשבוע, כך לא שלוש התעניות השניות. ואומרים: מודה רבי יוסה בשבע אחרונות – רבי יוסי אינו חולק על תנא קמא בשבע התעניות האחרונות, ומסכים לדבריו, שמותר להתחיל בהן ביום חמישי בשבוע. הטעם הוא, שאחרי שעברו כבר התעניות הראשונות והתעניות השניות הדבר ידוע, ואין חוששים להפקעת שערים**.**

במסירה שלפנינו נמחק מאמר זה בידי מגיה. מאמר זה חשוב לנוסח המשנה. נראה ממנו כי המילים "ולא אחרונות" שבדברי רבי יוסי בנוסח המשנה הן הוספה מאוחרת, ולא היו במשנת הירושלמי. גם תנא קמא לא הזכיר את שבע התעניות האחרונות, משום שבאחרונות אין מחלוקת בינו ובין רבי יוסי. • • •

משנה אין גוזרין תענית על הציבור בראשי חדשים, בחנוכה ובפורים – אם גזרו בית דין סדרה של תעניות על הציבור (כגון שלוש תעניות שניות של גשמים או שבע תעניות אחרונות) קודם שבאו ראש חודש או חנוכה או פורים, ותענית אחת מסדרת התעניות חלה באחד מימים אלה, אין מתענים בימים אלה**. ואם התחילו** – כבר את סדרת התעניות, שהתחילו להתענות קודם שבאו ראש חודש או חנוכה או פורים, ותענית אחת מסדרת התעניות חלה באחד מימים אלה**, אין מפסיקין** – את סדרת התעניות, ומתענים אפילו בימים אלה**; דברי רבן גמליאל. אמר רבי מאיר: אף על פי שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין, מודה הוא שאין משלימין** – את התענית בימים אלה עד הערב, אלא אוכלים סמוך לשקיעת החמה**. וכן תשעה באב שחל להיות בערב שבת** (בזמן שהיו מקדשים את החודש על פי הראייה) – אין משלימים את הצום עד הערב, מפני כבוד השבת, שלא ייכנסו לשבת כשהם רעבים**.**

בתוספתא תעניות ב,ד שנו: תענית ציבור (בתעניות שניות ואחרונות של גשמים, וכן בתעניות של שאר צרות) - אין מפסיקים (את סדרת התעניות) לימים טובים הכתובים במגילה (אם התחילו כבר להתענות, ומתענים אפילו בימים אלה), מה שאין כן בתענית יחיד (בתעניות היחידים ובתעניות ראשונות של גשמים, אפילו התחילו כבר להתענות - מפסיקים את סדרת התעניות, ואין מתענים בימים אלה, והוא הדין ביחידים שמתענים אחרי שלוש עשרה התעניות של ציבור).

התוספתא מלמדת על המשנה, שהיא מדברת בתעניות שניות ואחרונות של גשמים, וכן בתעניות של שאר צרות. והמשנה מלמדת על התוספתא, שהיא דברי רבן גמליאל.

ושם ב,ה שנו: מעשה וגזרו תענית בחנוכה (גזרו תעניות שניות וחלו בחנוכה, שאין הראשונות יכולות לחול בחנוכה, והתחילו להתענות קודם חנוכה) בלוד, אמרו לו לרבי ליעזר וסיפר, לרבי יהושע ורחץ (רבי אליעזר ורבי יהושע סוברים, שאפילו התחילו להתענות - מפסיקים). אמר להם רבי יהושע: צאו והתענו על מה שהתעניתם. כל זמן שהיה רבן גמליאל קיים, היתה הלכה נוהגת כדבריו (כדעתו במשנה, שאם התחילו להתענות - אין מפסיקים, ולפיכך גזרו בחנוכה תעניות שניות על פי ההלכה שהיתה נוהגת בזמן רבן גמליאל, שמת לפני רבי אליעזר ורבי יהושע). לאחר מיתתו של רבן גמליאל, ביקש רבי יהושע לבטל את דבריו (ולקבוע הלכה, שאם חלו התעניות בימים הכתובים במגילת תענית - מפסיקים, אף על פי שכבר התחילו להתענות). עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר: חזי אנא (רואה אני), בתר רישא גופא אזיל (הגוף הולך אחר הראש). כל זמן שהיה רבן גמליאל קיים היתה הלכה נוהגת כדבריו, עכשיו שמת ביקשתם לבטל את דבריו?! יהושע, אין אנו שומעים לך, נקבעה הלכה כדברי רבן גמליאל, ולא ערער אדם על דבריו.

ובבבלי תענית י,א אמרו: תניא: יחידים מתענים שני וחמישי ושני, ומפסיקים בראשי חודשים (רש"י: שאם חל ראש חודש בשני ובחמישי לאחר שהתחילו להתענות - פוסקים תעניתם) ובימים טובים הכתובים במגילת תענית.

לפי רבן גמליאל, בתעניות ראשונות, אפילו התחילו להתענות קודם ימים טובים הכתובים במגילת תענית - אין מתענים בימים אלה, אבל בתעניות שניות ואחרונות, אם לא התחילו להתענות - אין מתענים בימים אלה, ואם התחילו להתענות - אין מפסיקים את סדרת התעניות, ומתענים בימים אלה, שהתעניות האלו חמורות יותר מהראשונות. ואילו לפי רבי אליעזר ורבי יהושע, בין בתעניות ראשונות ובין בתעניות שניות ואחרונות, אפילו התחילו להתענות קודם ימים טובים הכתובים במגילת תענית - אין מתענים בימים אלה.

לפני חורבן הבית השני לא היו מתענים בכל המועדים שנקבעו במגילת תענית. רבן גמליאל וחכמים נחלקו בתוקפם של מועדי המגילה לאחר החורבן. לדעת רבן גמליאל, יש להקל לאחר החורבן במועדי המגילה, וכשהם חלים בתענית מסדרת תעניות שהתחילה לפני המועדים - יש להתענות. ולדעת רבי אליעזר ורבי יהושע אין לשנות לאחר החורבן מכפי שנהגו בימי הבית. בימי האמוראים בטלה מגילת תענית חוץ מחנוכה ופורים. התוספתא נשנתה בימי התנאים לפני שבטלה מגילת תענית, ולכן נזכרו בתוספתא "ימים טובים הכתובים במגילה". התוספתא הביאה מעשה בחנוכה, משום שהמעשה שהיה כך היה. במשנה נזכרו "חנוכה ופורים" בלבד, משום שכך שנו במשנה אחרי שבטלה מגילת תענית חוץ מחנוכה ופורים, אבל לפני שבטלה המגילה, שנו במשנה כמו בתוספתא. אחרי שבטלה מגילת תענית, מועדי המגילה האחרים, פרט לחנוכה ופורים, נדחים מפני תעניות ציבור, אפילו לא התחילו להתענות.

רחיצה אסורה בתענית ציבור (בתעניות שניות ואחרונות של גשמים, וכן בתעניות של שאר צרות). מהמעשה שבתוספתא למדים, שתספורת אסורה בתענית ציבור (וכן למדים גם מהמסופר על רבן יוחנן בן זכאי בירושלמי להלן ג,יג).

רבי אליעזר שסיפר ורבי יהושע שרחץ הביעו במעשים אלה את התנגדותם לתענית שגזרו בחנוכה. הם הפגינו את דעתם במעשים גלויים לכל. גם רבי יהודה הנשיא שהתרחץ בשבעה עשר בתמוז הביע במעשה זה את התנגדותו לתעניות החורבן. • • •

תלמוד במשנה שנינו, שלדברי רבן גמליאל, בתעניות שניות ואחרונות של גשמים, וכן בתעניות של שאר צרות, אם התחילו כבר להתענות, אין מפסיקים את התעניות. ושואלים: כמה היא התחלה? – כמה תעניות חשובות התחלה? - ומשיבים: רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר: אחת – שאם כבר התענו תענית אחת, והתענית השנייה מסדרת התעניות חלה בראש חודש או בחנוכה או בפורים, אין מפסיקים את התעניות, וכל שכן אם כבר התענו שתי תעניות**. רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר: שתים – שאם כבר התענו שתי תעניות, והתענית השלישית מסדרת התעניות חלה בראש חודש או בחנוכה או בפורים, אין מפסיקים את התעניות, אבל אם כבר התענו תענית אחת בלבד, מפסיקים את התעניות**.** ואומרים: וכן נפק עובדא כהדא דרבי בא – וכך יצא מעשה (יצא פסק הלכה) כמו זאת (המימרה) של רבי בא (שבא מעשה, שכבר התענו תענית אחת, והתענית השנייה מסדרת התעניות חלה בראש חודש או בחנוכה או בפורים, ויצאה הוראה למעשה, שאין מפסיקים את התעניות).

בבבלי תענית יח,ב אמרו: וכמה הויא התחלה (רש"י: שאין מפסיקים לאחר מכאן)? - רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר: שלוש (רש"י: תעניות, שני וחמישי ושני. ר"ג: שאם היו שלוש תעניות קודם ראש חודש ורביעית בראש חודש - אין מפסיקים). רבי יוסי אמר: אחת (רש"י: רבי אחא ורבי יוסי אמוראי נינהו).

לפי רבי אחא בבבלי, שאמר שלוש, אין להעמיד את דברי המשנה "אם התחילו - אין מפסיקים" בשלוש תעניות שניות אלא בשבע תעניות אחרונות. אפשר שרבי אחא ורבי יוסי הם האמוראים שנזכרו בירושלמי כאן, אלא שהחליפו בבבלי 'אבא' ב'אחא', ו'אחת' שאמר רבי אבא ב'שלוש', ו'שתיים' שאמר רבי יוסי ב'אחת'. לפי ירושלמי כתיבת יד, רבי אחא הוא שאמר אחת ("מלאכת שלמה").

נפק עובדא - יצא מעשה בביטוי זה 'מעשה' פירושו: פסק. הלשון "נפק עובדא כפלוני" מופיעה בירושלמי כמה פעמים.

בתוספתא גיטין א,ג שנו: ...אמר לו: הואיל ויצא מעשה בהיתר - יצא.

ובירושלמי נידה ב,ו אמרו: רבי חנינה היה דר בציפורין, והיו באים לפניו מעשים (שאלות בעניני הלכה), והיה מוציאם (מורה בהם הלכה) כמה פעמים, והיו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דרים שם, ולא היה מצרף אותם (בהוראת ההלכה למעשה) עימו. אמרו: מכיר הוא זקן זה שסכינו חריפה (כלומר, יודע כוחו בתורה, ואינו זקוק לנו). פעם אחת צירפם עימו. אמרו: מה ראה רבי להשגיח (לתת דעתך) עלינו היום הזה? - אמר להם: יבוא עלי, אם לא כל מעשה ומעשה שהייתי מוציא, אם לא שמעתי אותו מרבי (יהודה הנשיא) להלכה כשערות ראשי (פעמים רבות), ולמעשה שלוש פעמים, ואותו מעשה לא בא לפני רבי אלא שתי פעמים, משום כך, צירפתיכם עימי. • • • הקטע הבא "ובמה קורים" וכו' הועתק לכאן מלהלן ד,א בענין ראש חודש שחל להיות בתענית. אפשר שהמעתיקים העתיקו משם לכאן גם את המילים "וכן נפק עובדא כהדא דרבי בא", שבאות לפני הקטע הבא, והן שייכות להלן בסיומו של הקטע הקודם שם "ראש חודש ותענית, איכן הוא מזכיר של ראש חודש", ואינן שייכות לכאן בסיומו של הקטע הקודם כאן "כמה היא התחלה". או חילוף הדברים. הקטע הבא "ובמה קורים" וכו' הועתק להלן מכאן. אפשר שהמעתיקים העתיקו מכאן לשם גם את המילים "וכן נפק עובדא כהדא דרבי בא", ששייכות לכאן בסיומו של הקטע הקודם, ואינן שייכות להלן. בכמה סוגיות בירושלמי שהועתקו מצאנו שמעתיקי הסוגיות התחילו את העתקת הסוגיה לפני תחילתה.

כאן התחלת מקבילה להלן ד,א ובברכות ד,א.

ועוד שואלים: ובמה קורים (קוראים) בתורה בראש חודש שחל להיות בתענית**?** – האם קוראים בתורה קריאה של ראש חודש או קריאה של תענית? ומשיבים: רבי יוסה אמר: קורין ברכות וקללות – קוראים בתורה קריאה של תענית. בתעניות קוראים ברכות וקללות (משנה מגילה ג,ו) שבפרשת 'בחוקותי' (ויקרא כו,ג ואילך), כדי להודיע שעל עסקי החטא באה הפורענות לעולם, ויחזרו בתשובה ויינצלו מהצרה שהם מתענים עליה (רש"י מגילה לא,א).

אמר ליה – אמר לו רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) לרבי יוסי**: בגין מודעתין דהוא** (דהיא) תעניתא?! – בשביל להודיע להם שהיא תענית?! (וכי יש צורך שיהיו קוראים קריאה של תענית כדי להודיע לציבור שהיום הוא תענית, אף על פי שהוא ראש חודש?!) רביעין על מעיהון ולא ידעין דהיא תעניתא?! – שוכבים על מעיהם (על בטנם) ואין יודעים שהיא תענית?! (הלא הם יודעים שהיום הוא תענית בלי קריאה זו, שהרי הם משתחווים על הארץ (משתטחים בפישוט ידיים ורגליים), והשתחוויה זו היתה סימן היכר של יום התענית, כיון שאין נוהגים בה אלא בתענית ציבור בלבד, ולכן אין צורך שיהיו קוראים קריאה של תענית כדי להודיע להם שהיום הוא תענית!) אמר ליה – אמר לו (רבי יוסי לרבי מנא): להודיעך (נראה שצריך לומר: 'להודיע') שקורין ברכות וקללות – בראש חודש שחל בתענית קוראים בתורה קריאה של תענית כדי להודיע להם דבר זה עצמו, כלומר, קוראים קריאה זו מפני שהיא עניינו של היום, ולא כדי להודיע להם שהיא תענית (וכן פירש ב"פירושים וחידושים בירושלמי" ברכות ד,א).

קורין ברכות וקללות במשנה מגילה ג,ו שנו: בתעניות - ברכות וקללות. ובמסכת סופרים יז,ה נאמר: בתעניות - של תשעה באב ושבע אחרונות של עצירת גשמים - ברכות וקללות, אבל תעניות אחרות - "ויחל משה".

בתוספתא תעניות ב,ד שנו: תענית ציבור (בתעניות שניות ואחרונות של גשמים, וכן בתעניות של שאר צרות) - נכנסים לבתי כנסיות וקורים (בתורה), מה שאין כן בתענית יחיד (בתעניות היחידים וראשונות של גשמים).

לפי התוספתא, בתעניות שניות ואחרונות של גשמים, וכן בתעניות של שאר צרות, קוראים בתורה ברכות וקללות, אבל בתעניות אחרות אין קוראים בתורה כלל, שלא כנאמר במסכת סופרים.

"ברכות וקללות" בספרות התנאית מובנן הברכות והקללות שאמרו הלוויים בהר גריזים ובהר עיבל (דברים כז,טו-כו. - משנה סוטה ז,ב; תוספתא סוטה פרק ח), אלא שאינן עניין לקריאה בתעניות. ויש "ברכות וקללות" בספרות התנאית שמובנן הברכות והקללות שבתורת כוהנים (ויקרא כו,ג ואילך. - מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא ד"בחודש" פרשה ג). אין "ברכות וקללות" בספרות התנאית שמובנן הברכות והקללות שבמשנה תורה (דברים כח,א ואילך). לכן יש לפרש שבברכות וקללות שקוראים בתעניות (משנה מגילה) הכוונה לברכות ולקללות שבתורת כוהנים. בתעניות קוראים ברכות וקללות, כדי להודיע שבגלל החטאים באה הצרה, ואם יחזרו בתשובה יינצלו מצרתם (רש"י בבלי מגילה לא,א).

קריאת התורה שדיברו בה כאן היא בשחרית של תעניות.

והיכן קוראים בתענית ציבור? בירושלמי מגילה ג,א אמרו: רחובה של עיר יש לה קדושה, שכן מוציאים ספר תורה וקורים בו ברבים (בתעניות). ושם ד,א אמרו: אמר רבי יוסה: מן מה דאנן חמיין רבנן נפקין לתעניתא וקראיי ולא מתרגמין, הדא אמרה שאין התרגום מעכב (ממה שאנו רואים שחכמים יוצאים לרחובה של עיר לתענית וקוראים בתורה ולא מתרגמים, זאת אומרת שאין התרגום מעכב את מילוי חובת קריאת התורה).

בתענית ציבור מוציאים לרחובה של עיר את התיבה עם ספר התורה ששמים עליה, ולכן בתענית ציבור קוראים בתורה ברחובה של עיר. נראה שהמילים "נכנסים לבתי כנסיות" בתוספתא שהובאה לעיל הם אשגרה מאותן מילים בתחילת אותה ברייתא בתוספתא: "יום שני וחמישי הוחדו (יוחדו) לתענית ציבור, ובהם בתי דינים יושבים בעיירות, ובהם נכנסים לבתי כנסיות וקורים".

רביעין על מעיהון בירושלמי עבודה זרה ד,א אמרו: רב מפקד לבית רב אחא, רבי אמי מפקד לאינשי ביתיה: כד תהוון נפקין לתעניתא, לא תהוון רבעין כאורחכון (לא תהיו שוכבים כדרככם, שברחובה של עיר יש רצפה של אבנים, ואסור להשתחוות עליה). רבי יונה רבע על סיטריה (שכב על צידו, במקום שיש רצפה של אבנים). רבי אחא רבע על סיטריה. אמר רבי שמואל: אנא חמית רבי אבהו רבע כאורחיה (שכב כדרכו). רבי יוחנן אמר לרבי חייה בר בא: בבלייא, תרין מילין סלקון מן גביכון (הבבלי, שני דברים עלו מאצלכם): מפשוטיתא דתעניתא (השתחוויה בפישוט ידיים ורגליים שנוהגים בתענית ציבור) וערובתא דיומא שביעיא (ערבה שנוהגים ביום השביעי של חג הסוכות). ואתייא כיי דמר (ובאה דעה זו כמו ההיא שאמר) רבי אמי בבלייא (הבבלי) בשם רבנן דתמן (החכמים ששם, בבבל): לא התירו השתחוייה אלא לתענית ציבור, ובלבד על הצד.

אמרו כאן "רביעין על מעיהון", משום שבמקום שיש רצפה של אבנים אסורה השתחוויה כדרכה, והשתחוויה על המעיים, כמו על הצד, אינה כדרכה.

השתחוויה בתענית ציבור היתה מנהג בבלי, שאומץ בארץ ישראל לפני זמנו של רבי יוחנן. בבבל נפלו על פניהם בלא פישוט ידיים ורגליים (בבלי מגילה כב,ב), ובארץ ישראל השתטחו על הארץ בפישוט ידיים ורגליים (כדרכם או בשינוי מסוים). רב, שבא לבבל מארץ ישראל, נהג להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים (בבלי שם). בארץ ישראל נוהג זה היה ברחובה של עיר.

ומספרים (בענין הקריאה בתורה בראש חודש שחל להיות בתענית): רבי יודן קפודקייא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מקפדוקיה שבאסיה הקטנה) אמר קומי – אמר לפני רבי יוסה בשם רבי יודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי, בנו של רבי סימון (רבי שמעון בן פזי). משפחת בן פזי מקומה בלוד): קורין בראש חדש – בראש חודש שחל בתענית קוראים בתורה קריאה של ראש חודש, שלא כדעת רבי יוסי שקוראים קריאה של תענית. - בראשי חודשים קוראים "ובראשי חודשיכם" (משנה מגילה ג,ו) - פרשת הקורבנות בראש חודש (במדבר כח,יא-טו). קם רבי יוסה עם רבי יודה בר פזי – עמד רבי יוסי עם רבי יהודה בר פזי (ניגש אליו כדי להעלות בפניו תמיהה על מה שאמר לפניו רבי יודן קפודקיא. 'קם עם' בארמית שומרונית מתפרש כמו 'נאבק עם'), אמר ליה – אמר לו (רבי יוסי לרבי יהודה בר פזי): אתה שמעת מן אבוך הדא מילתא? – (האם) אתה שמעת מאביך את הדבר הזה (שקוראים קריאה של ראש חודש, כפי שאמר בשמך רבי יודן קפודקייא)? אמר ליה – אמר לו (רבי יהודה בר פזי לרבי יוסי): אבא לא אמר כן – אבי לא אמר כך (לא שמעתי מאבי את הדבר הזה). אלא בעייני טב (יישוב ביהודה, בסביבות לוד, בצידה הדרומי, שבו היו יושבים בית דין שהיו מקבלים את העדים שראו את הירח החדש ומקדשים את החודש, וממנו היו מודיעים על כך לכל ישראל), על ידי דאינון ידעין דהיא (דהוא) ריש ירחא – על ידי (מכיון, מפני) שהם יודעים שהוא ראש חודש (שבעין טב היו מקדשים את החודש), - הן קורין בראש חדש – קוראים שם בראש חודש שחל בתענית קריאה של ראש חודש ולא קריאה של תענית (רבי יודה בן פזי ידע זאת בשל קרבתו לאותו מקום. וזה המקור למה שאמר בשמו רבי יודן קפודקיא); ושאר כל המקומות - קורין ברכות וקללות – אבל בשאר כל המקומות, מכיון שאין הם יודעים שהיום הוא ודאי ראש חודש, שעדיין לא הודיעו בית דין לכל המקומות שביום הזה נתקדש החודש, קוראים קריאה של תענית, מפני שאין קריאת ראש חודש שהיא ספק דוחה קריאת תענית שהיא ודאי (בכך קיבל רבי יוסי אישור לדעתו שקוראים ברכות וקללות).

כאן מסתיימת המקבילה להלן ובירושלמי ברכות. • • •

במשנה שנינו, שתשעה באב שחל להיות בערב שבת - מתענים אבל אין משלימים את התענית עד הערב, אלא אוכלים סמוך לשקיעת החמה. ואומרים: תני – שנוי (שנו בברייתא בתוספתא): תשעה באב שחל להיות בערב שבת - אוכל אפילו ביצה אחת ושותה אפילו כוס אחד – סמוך לשקיעת החמה**, כדי שלא ייכנס לשבת** כשהוא מעונה; דברי רבי יודה. רבי יוסי אומר: מתענה ומשלים – את התענית עד הערב. הרי שדברי המשנה, שאין משלימים, הם דברי רבי יהודה**.**

בתוספתא תעניות ב,ז שנו: תשעה באב שחל להיות בערב שבת, אוכל אדם אפילו כביצה ושותה אפילו כביצה, כדי שלא ייכנס לה כשהוא מעונה; דברי רבי יהודה. רבי יוסה אומר: הרי זה מתענה ומשלים. אמר לו רבי יוסה: אי אתה מודה בתשעה באב שחל להיות אחר שבת שאוכלים ושותים מבעוד יום? מה לי נכנס לה מעונה, מה לי יצא ממנה מעונה? - אמר לו: לא, אם אמרת בזה שאוכלים ושותים כל היום, תאמר בזה שאין אוכלים ושותים אלא משחשכה?!

ואומרים: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רב יהודה (בר יחזקאל, מגדולי אמוראי בבל בדור השני), וכן רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי אימי בר יחזקאל (רמי בר יחזקאל, אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): הלכה כמי שהוא אומר: תשעה באב שחל להיות בערב שבת - מתענה ומשלים. ושואלים: ולמה לא אמר הלכה כרבי יוסה? – שהרי רבי יוסי אמר מתענה ומשלים, כמו ששנו בברייתא. ומשיבים: אית תניי תני ומחלף – יש תנא השונה ומחליף (שונה את הברייתא בתוספתא בגרסה הפוכה), ששונה דברי רבי יוסי בשמו של רבי יהודה ודברי רבי יהודה בשמו של רבי יוסי, ולפי תנא זה, לא אמר רבי יוסי שמתענה ומשלים, ולכן אמר האומר שהלכה כמי שהוא אומר מתענה ומשלים, ולא אמר שהלכה כרבי יוסי**.** • • • ואומרים: דברי חכמים – החכמים פסקו הלכה כך (כמימרה הבאה): - רבי זעורה אמר בשם רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני): ואפילו יחיד שגזר על עצמו תענית בערב שבת - מתענה ומשלים – את התענית עד הערב, כרבי יוסי**. כהדא** – כמו זו (שמספרים להלן): רבי ביבי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) הוה יתיב קומי – היה יושב לפני רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי), בעא מילף מיניה הדין עובדא – ביקש (רבי ביבי) ללמוד ממנו (מרבי אסי) את המעשה הזה (את פסק ההלכה הזה, שיחיד שגזר על עצמו תענית בערב שבת - מתענה ומשלים את התענית). אמר ליה – אמר לו (רבי ביבי לרבי אסי בערב שבת סמוך לשקיעת החמה): נימטי בייתא ציבחד? – האם אגיע לבית מעט? (האם אוכל ללכת הביתה לזמן מעט? רבי ביבי נטל רשות מרבי אסי רבו ללכת לביתו). אמר ליה – אמר לו (רבי אסי לרבי ביבי): רומשא הוא?! – וכי ערב הוא?! (עדיין יום הוא, ולמה לך ללכת הביתה עתה?). אמר ליה – אמר לו (עוד רבי אסי לרבי ביבי): אית בתענה (אולי צריך לומר: את בתעני)? – האם אתה בתענית? (האם אתה מתענה, ולכן אתה רוצה ללכת לביתך עתה, משום שכוונתך לאכול בביתך, כדי שלא תיכנס לשבת כשאתה מעונה?). אמר ליה – אמר לו (עוד רבי אסי לרבי ביבי): אם אתה בתענית, אית גבי תורמוסין – יש אצלי (ברשותי) תורמוסים (מין קטניות, ותוכל לאכול מהם כשיבוא הערב, ולא תהיה מעונה בערב עד שתלך לביתך לאכול). אמר ליה – אמר לו (עוד רבי אסי לרבי ביבי): ומשלימין (=והא משלימין), כרבי יוסי – והרי משלימים את התענית עד הערב, כרבי יוסי (ואין לך לאכול קודם שיבוא הערב. כך למד רבי ביבי מרבי אסי את פסק ההלכה הזה, שיחיד שגזר על עצמו תענית בערב שבת - מתענה ומשלים).

רבי ביבי לא גזר על עצמו תענית בערב שבת, אלא שהיתה כוונתו של רבי ביבי, כשנטל רשות מרבי אסי ללכת לביתו, שיתמה רבי אסי על כך ויהיה סבור שהוא מתענה ורוצה ללכת לביתו לאכול קודם שיבוא הערב, וכך ילמד ממנו את פסק ההלכה הזה. משום כך לא פתח רבי ביבי ואמר שהוא מתענה ורוצה לאכול, וגם לא השיב למה שאמר לו רבי אסי, וגרם לרבי אסי שאמר וחזר ואמר. הטעם, שביקש רבי ביבי ללמוד בדרך זו את פסק ההלכה הזה, הוא, שאין למדים (הלכה למעשה) לא מן ההורייה (ההוראה שהורה חכם לרבים) ולא מן המעשה (שעשה חכם), עד שיאמר לו (החכם לתלמיד) הלכה למעשה (שבא מעשה לידי התלמיד, ושאל את החכם היאך ההלכה כדי לעשות, ואמר לו החכם שהלכה כפלוני) (ירושלמי פאה ב,ו וחגיגה א,ח, ובבלי בבא בתרא קל,ב).

תלמידים שאלו את רבם: אם הם יושבים בתענית בערב שבת, מהו להשלים את התענית? בבבלי עירובין מ,ב-מא,ב אמרו: אמר רבה: כי הוינן בי רב הונא, איבעיא לן: בר בי רב (תלמיד של בית הרב) דיתיב בתעניתא במעלי שבתא, מהו לאשלומי? לא הוה בידיה. אתאי לקמיה דרב יהודה ולא הוה בידיה. אמר רבא: נחזי אנן, דתניא: חל להיות תשעה באב בערב שבת, מביאים לו כביצה ואוכל, כדי שלא ייכנס לשבת כשהוא מעונה. אמר רבי יהודה: פעם אחת היינו יושבים לפני רבי עקיבא, ותשעה באב שחל להיות בערב שבת היה, והביאו לו ביצה מגולגלת (רש"י: צלויה רכה) וגמעה בלא מלח. ולא שהיה תאב לה, אלא להראות לתלמידים הלכה (רש"י: שאין משלימים תענית ערב שבת). ורבי יוסי אומר: מתענה ומשלים. אמר להם רבי יוסי: אי אתם מודים לי בתשעה באב שחל להיות באחד בשבת, שמפסיק (רש"י: סעודה) מבעוד יום (רש"י: שצריך לאכול מבעוד יום, ומקבל תענית עליו משגמר לאכול, ואף על פי שהוא שבת)? - אמרו לו: אבל (רש"י: באמת). - אמר להם: מה לי ליכנס בה כשהוא מעונה (רש"י: שהשלים תעניתו בערב שבת), מה לי לצאת ממנה כשהוא מעונה (רש"י: שמתחיל תעניתו מבעוד יום)? - אמרו לו: אם אמרת לצאת ממנה, שהרי אכל ושתה כל היום כולו, תאמר ליכנס בה, שלא אכל ושתה כל היום כולו?! ואמר עולא: הלכה כרבי יוסי. אמר רב יוסף: לא שמיע לי הא שמעתא (רש"י: דקבע עולא הלכה כרבי יוסי). אמר ליה אביי: את אמרת ניהלן (רש"י: רב יוסף חלה ושכח תלמודו, והיה אביי תלמידו מזכירו), ואהא אמרת ניהלן: אין גוזרים תענית על הציבור בראשי חודשים, בחנוכה ובפורים, ואם התחילו - אין מפסיקים, דברי רבן גמליאל. אמר רבי מאיר: אף על פי שאמר רבן גמליאל, אין מפסיקים, מודה היה שאין משלימים (רש"י: תענית בראש חודש ובחנוכה, להתענות כל היום), וכן בתשעה באב שחל להיות בערב שבת (רש"י: נמי אין משלימים). ואמרת לן עלה: אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי רבי מאיר שאמר משום רבן גמליאל, אבל חכמים אומרים: מתענה ומשלים. מאי לאו אכולהו? (רש"י: חכמים אכולהו קיימי, בין אחנוכה ופורים בין אערב שבת, ומדאפקיה רב יהודה לרבי יוסי בלשון חכמים, שמע מינה הלכה כרבי יוסי) - לא, אחנוכה ופורים. הכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתך אכולהו (רש"י: אמרה רב יהודה), הא בעי מיניה רבה מרב יהודה ולא פשט ליה! (רש"י: כדאמרינן לעיל: אתאי לקמיה דרב יהודה ולא הוה בידיה) - ולטעמיך, הא דדרש מר זוטרא משמיה דרב הונא: הלכה, מתענה ומשלים (רש"י: בערב שבת). הא בעא מיניה רבה מרב הונא (רש"י: לעיל) ולא פשט ליה! אלא: הא - מקמי דשמעה (רש"י: רב הונא מרב להא "אבל חכמים אומרים", בעא רבה מיניה ולא פשט ליה), והא - לבתר דשמעה (רש"י: אגמריה למר זוטרא). הכא נמי (רש"י: דרב יהודה לא תקשי), הא - מקמי דשמעה (רש"י: מרב), הא - לבתר דשמעה (רש"י: רב הונא ורב יהודה תלמידי דרב הוו). דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא: הלכה - מתענה ומשלים.

ובבבלי תענית יח,ב אמרו: אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי רבי מאיר שאמר משום רבן גמליאל (ר"ג ורש"י: אדברי רבי מאיר דמתניתין קאי, דאמר: אם התחילו - אין מפסיקים, אבל אין משלימים), אבל חכמים אומרים: מתענה ומשלים. דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא: הלכה - מתענה ומשלים (רש"י: עד חשכה).

גם בבבלי וגם בירושלמי אמרו בשם רב ורב יהודה, שהלכה כדברי רבי יוסי, שתשעה באב שחל להיות בערב שבת - מתענה ומשלים. כמו כן, גם בבבלי וגם בירושלמי אמרו בשם רב הונא, שהיושב בתענית בערב שבת - מתענה ומשלים.

ובמדרש תנחומא פרשת 'בראשית' סימן ב נאמר: האי דיתיב בתעניתא במעלי שבתא (בערב שבת), מהו לאשלומי? כיון דקא עייל לשבת כשהוא מעונה - אסור, או דלמא כיון דבשבת גופא לא מעני - שפיר דמי. - תא שמע, דאמר רבא: כי הוינן בי רב נחמן, איבעיא לן: הני בני בי רב (תלמידים של בית הרב) דיתבי בתעניתא במעלי שבתא, מהו לאשלומי? מי אסור ליכנס בשבת כשהוא מעונה או לא? לא הוה בידיה. כי אתאן בבי רב יהודה, בעינן מיניה, ולא הוה בידיה. אמר רבא: נחזי אנן, דתניא: תשעה באב שחל להיות בערב שבת - מביאים לו ביצה מגולגלת בלא מלח ואוכלה, כדי שייכנס לשבת כשהוא בתאוה; דברי רבי יהודה שאמר בשם רבי עקיבא. אמר רבי יהודה: מעשה היה והיינו יושבים לפני רבי עקיבא בתשעה באב שחל להיות ערב שבת, והביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח, ולא מפני שתאב לה, אלא להראות בה הלכה לתלמידיו. רבי יוסי אומר: מתענה ומשלים. ואמר עולא: הלכה - מתענה ומשלים.

בירושלמי כאן מסופר, שרבי ביבי, כשהיה תלמיד בבית רבו, רבי אסי, שאל את רבו: אם הוא יושב בתענית בערב שבת, מהו להשלים את התענית. מעשה זה של רבי ביבי הוא כאותם תלמידים בבית רבם, שהוזכרו בבבלי עירובין ובמדרש תנחומא, ששאלו את רבם: אם הם יושבים בתענית בערב שבת, מהו להשלים את התענית.

דברי חכמים המילים "דברי חכמים" בלשון הירושלמי מוסבות על מה שכתוב אחר כך, ומשמען שהחכמים מסרו או פסקו הלכה כנאמר אחר כך, ואין לחבר את המילים האלו למה שנאמר קודם כסגנון המשנה ("ירושלמי כפשוטו" עירובין ז,ו). • • •