פרק זה דן בתעניות שגוזרים בית דין על צרות אחרות, מלבד על עצירת גשמים. הצרות הנזכרות בפרקנו הם דברים שאינם מצויים. על כל צרה מהצרות האלו מתענים מתחילה תעניות חמורות ("מתריעים") עד שתעבור הצרה, שלא כמו בעצירת גשמים שעליה מתענים מתחילה תעניות קלות ורק לבסוף תעניות חמורות. המשנה בהלכות א-ב עוסקת במקרים של ירידת גשמים בלתי סדירה. המשנה בהלכות ג-ה עוסקת בצרה מקומית, שבה מתריעים רק במקומה של הצרה. המשנה בהלכות ו-ז עוסקת בצרה מקומית, שבה מתריעים לא רק במקומה של הצרה אלא אף בכל מקום. המשנה בהלכה ח עוסקת במקרים מיוחדים, שבהם מתריעים אפילו בשבת. המשנה בהלכות יג-יד עוסקת בהשלמת התענית במקרה שירדו גשמים במשך יום התענית.

בספרי זוטא פסקה י נאמר: "וכי תבואו מלחמה" - מניין על שידפון ועל ירקון ועל חסיל ועל כל צרת ציבור? - שנאמר: "על הצר הצורר אתכם והרעותם", מיכן אמרו: על אלו מתענים ומתריעים: על הצרת שונאי ישראל לישראל, ועל החרב, ועל הדבר, ועל חיה רעה, ועל הארבה, ועל החסיל, ועל השידפון, ועל הירקון, ועל המפולת, ועל החוליים, ועל המזונות, ועל המטר, שנאמר: "על הצר הצורר אתכם" - כל שיצר לכם. ובספרי במדבר פסקה עו נאמר: "וכי תבואו מלחמה" - אין לי אלא מלחמה, שידפון וירקון ואישה מקשה לילד וספינה המיטרפת בים - מניין? - תלמוד לומר: "על הצר הצורר אתכם" - על כל צרה וצרה שלא תבוא על הציבור.

משנה סדר תעניות האלו האמור – סדר התעניות שנאמר בפרק א, שבתחילה מתענים יחידים ואחר כך מתענים הציבור עד שלוש עשרה תעניות, אינו נוהג אלא ברביעה הראשונה – שלא התחילו הגשמים לירד בעונתם הראשונה (הגשם נקרא "רביעה", מלשון בעילה והפריה, שהגשם בועל את האדמה ומפרה אותה (לעיל א,ג, וראה שם בענין זמנה ושיעורה של רביעה ראשונה)). אבל צמחים ששָנו – שירדו גשמים בעיתם וצמחו הזרעים, אבל אחר כך נשתנה מראם לרע, הואיל וצרה זו אינה דבר מצוי כמו עצירת גשמים, מתריעין עליהן מיד – כל הציבור מתחילים מיד להתענות תעניות חמורות, ומריעים ותוקעים בשופרות כשהם מתפללים, כמו שנוהגים בשבע התעניות האחרונות של עצירת גשמים. וכן שפסקו גשמים מגשם לגשם ארבעים יום – אם ירדו גשמים ברביעה הראשונה, ואחר כך פסקו בין רביעה ראשונה לבין רביעה שנייה, שלא ירדה רביעה שנייה אלא כעבור ארבעים יום מהרביעה הראשונה, מתריעין עליהן – כל הציבור מתענים מיד, ומריעים ותוקעים בשופרות כשהם מתפללים, מפני שהיא מכת בצורת – שזהו סימן בצורת.

מתריעים במשנה לעיל א,ח שנינו: ומה אלו (שבע האחרונות) יתרות על הראשונות? - שבאלו מתריעים ונועלים את החנויות.

משום כך המילה "מתריעים" היא סימן הכר לתעניות החמורות בפרק זה.

בירושלמי ראש השנה ג,ד אמרו: קומי רבי יהושע בן לוי תקעין בתעניתא (בשופרות). רבי יוסה בעי: ויתקעון קומוי בחצוצרתא? - ולא שמיע דתני: חצוצרות במקדש, אין חצוצרות בגבולים.

בגבולים היו תוקעים ומריעים ותוקעים בתעניות בשופרות אחר ברכת "גואל ישראל" ואחר כל ברכה וברכה משש הברכות הנוספות בתפילה (תוספתא תעניות א,י). • • •

תלמוד במשנה שנינו: סדר תעניות האלו האמור כול'. המשנה אמרה שמתריעים מיד על צמחים ששנו. ושואלים: אי זהו מיד שלהן? – מתי מתענים על צמחים ששנו, כדי שהזמן הזה ייחשב "מיד"? ומשיבים: רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: שני וחמישי ושני – אין מתחילים להתענות ביום שבו אירעה הצרה, אלא מתחילים להתענות ביום שני בשבוע הסמוך לזמן שבו אירעה הצרה, כי אין גוזרים תענית על הציבור בתחילה אלא ביום שני (משנה תענית ב,ט), וממשיכים להתענות ביום חמישי באותו שבוע וביום שני בשבוע שאחריו, כי כל צרה שבאה על הציבור גוזרים שלוש תעניות שני וחמישי ושני.

בתוספתא תעניות ב,ח שנו: אי זו היא מיד שלהן? - יום שני ויום חמישי (שני וחמישי ושני).

הברייתא שבתוספתא מבארת את "מיד" של משנתנו. בירושלמי כאן הביאו את הברייתא, אלא שקיצרו ולא הביאו את תשובת הברייתא, אלא הביאו את דברי רב שפירש שהכוונה בברייתא "שני וחמישי ושני" אלא שהברייתא קיצרה.

ושואלים: שָנו בשני – אם שנו הצמחים ביום שני, שאי אפשר להתחיל להתענות בו ביום, כי מתחילים בתענית מבעוד יום (משחשכה), מהו להתריע עליהן בחמישי? – האם מתחילים להתענות ביום חמישי באותו שבוע, ומתענים חמישי ושני וחמישי, ואין ממתינים עד יום שני בשבוע שאחריו? ואף על פי ששנינו שאין גוזרים תענית על הציבור בתחילה ביום חמישי, אפשר שאין זה אלא בעצירת גשמים, אבל בצרות שאינן מצויות מתחילים להתענות ביום חמישי. ומשיבים: רבי זעורה שמע לה מן הדא – רבי זירא למד אותה (את ההלכה בענין זה) מזאת (מהכתוב הזה): "ויאמר אלי: אל תירא דניאל, כי מן היום הראשון, אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך, נשמעו דבריך" (דניאל י,יב) – המלאך אמר לדניאל, שמהיום הראשון שקיבל עליו להתענות, כבר נשמעו דבריך – נתקבלו דבריו לפני הקב"ה, ונגזר למלא את בקשתו, אף על פי שעדיין לא התחיל להתענות, שכן לא נאמר: 'מן היום הראשון אשר התענית', אלא נאמר: 'מן היום הראשון אשר נתת את לבך להתענות'. וכאן – וכן כאן, בענין צמחים ששנו ביום שני, אין מתחילים להתענות ביום חמישי באותו שבוע, אלא ממתינים עד יום שני בשבוע שאחריו, ומתענים שני וחמישי ושני, משום שאין גוזרים תענית על הציבור בתחילה ביום חמישי, אבל מכיון שנתנו בית דין נפשן לעשות – מכיון שבשבוע הזה קיבלו בית דין עליהם להתענות, כמי שעשו – הרי הוא כאילו כבר התענו בשבוע הזה, אף על פי שאין מתענים אלא בשבוע הבא, וקבלת התענית תועיל להם לבטל את הצרה כמו התענית.

דברי רבי זירא הובאו בירושלמי ראש השנה ג,ה.

בבבלי תענית ח,ב אמרו: בימי רבי זירא היה שמד (גזרות נגד דת ישראל), וגזרו שלא לשבת בתענית (בתענית ציבור). אמר להם רבי זירא: נקבל אותה (את התענית) עלינו (רש"י: דמשום קבלה מהני לן כתעניתא), וכשייבטל השמד, ישבו (יקיימו) אותה. אמרו לו: מניין לך זו (רש"י: דמהני אי עבדינן הכי)? - אמר להם: שכתוב: "ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלוהיך נשמעו דבריך" (דניאל י,יב) (רש"י: אלמא, משקיבל עליו נשמעו דבריו). • • •

המשנה אמרה, שאם פסקו גשמים מגשם לגשם ארבעים יום, מתריעים עליהם. ואומרים: תני – שנוי (שנו ברייתא בתוספתא): כשם שמתריעין עליהן – על הגשמים, אם פסקו ארבעים יום, בשאר ימי (במסירה מהגניזה: שני) שבוע – בשאר שש השנים של שבע שנות השמיטה, שמותרת בהן עבודת הקרקע, כך מתריעין עליהן – על הגשמים, בשביעית – בשנה השביעית של שבע שנות השמיטה, שאסורה בה עבודת הקרקע, מפני פרנסת אחרים – בגלל שדואגים לפרנסתם של אחרים, המעבדים את הקרקע בשנה השביעית, שמחיתם תלויה בגשמים.

בתוספתא תעניות ב,ח שנו: כשם שמתריעים על הגשמים בשאר שני שבוע, כך מתריעים עליהם בשביעית מפני פרנסת אחרים.

הברייתא שבתוספתא מוסבת על משנתנו שאמרה, שאם פסקו גשמים מגשם לגשם ארבעים יום, מתריעים עליהם.

ושואלים: מהו מפני פרנסת אחרים? – מה פירוש המילים האלו? מי אותם אחרים שנשנו כאן? ומביאים שני פירושים: חברייא אמרי – החברים (קבוצת החכמים בבית המדרש) אמרו (פירוש אחד): מפני פרנסת גוים – אותם אחרים שנשנו כאן הם גויים, שאינם מצווים על שביתת הארץ, ויש לדאוג לפרנסתם, ומתריעים עליהם, כשם שמחזיקים ידי גויים בשביעית, מפני דרכי שלום (משנה שביעית ה,ט וגיטין ה,ט). רבי זעורא אמר – רבי זירא אמר (פירוש אחר): מפני פרנסת חשודים – אותם אחרים שנשנו כאן הם החשודים לעבד את הקרקע בשנה השביעית, ואף על פי כן יש לדאוג לפרנסתם, ומתריעים עליהם. הרי שרבי זירא סבור, שיש לדאוג לפרנסתם של החשודים על השביעית, אבל החברים, החלוקים על רבי זירא, סבורים, שאין לדאוג לפרנסתם של החשודים על השביעית, כשם שאין מחזיקים ידי עוברי עברה בשביעית.

הכינוי 'חברייא', המופיע תכופות בירושלמי, מתייחס לקבוצת תלמידי חכמים באחת מישיבותיה של ארץ ישראל, בייחוד בטבריה, בתקופת האמוראים, שעדיין לא הגיעו להוראה.

ומעירים: אתייא דרבי זעורה כרבי – באה דעתו של רבי זירא כדעת רבי יהודה הנשיא (תנא בדור החמישי), שדאג לפרנסתו של חשוד על השביעית, כמסופר להלן, ודחברייא כרבי פינחס בן יאיר – ובאה דעתם של החברים כדעת רבי פינחס בן יאיר (תנא בדור החמישי), שחלק על רבי, כמסופר להלן**.** ומסבירים: דרבי זעורה כרבי – באה דעתו של רבי זירא כרבי, כמסופר כאן: חד ספר הוה חשיד על פירות שמיטתא – ספר (הגוזז שערות ומגלח, או סופר המלמד מקרא לילדים בבית הספר) אחד היה חשוד לעשות סחורה בפירות השנה השביעית, אייתוניה גבי רבי – הביאוהו (מי שחשדו בספר הביאו אותו) אצל רבי. אמר לון – אמר להם (רבי למי שהביאוהו): ומה יעביד עליבא? – ומה יעשה העלוב (האומלל)? ובגין חייו הוא עבד – והרי מפני חייו (לצורך פרנסתו ומחיתו) הוא (הספר) עושה. מכאן שרבי דאג לפרנסתו של חשוד על השביעית.

וממשיכים ומסבירים: ודחברייא כרבי פינחס בן יאיר – ובאה דעתם של החברים כרבי פינחס בן יאיר, כמסופר כאן: רבי בעא מישרי שמיטתא – פעם אחת רבי רצה להתיר עבודת הקרקע בשנה השביעית, משום שדאג לפרנסתם של העניים החשודים על השביעית, וסמך על כך ששביעית נוהגת בזמן הזה רק מדרבנן (רבי הקל בהלכות שביעית והתיר כמה דברים בשביעית, בשל המצב הכלכלי המעורער באותם הימים. אפשר שסבר רבי, שרבי פינחס בן יאיר יסכים עימו להתיר את השנה השביעית, שכן רבי התיר את אשקלון מפיו של רבי פינחס בן יאיר (תוספתא אהלות יח,יח)). סלק רבי פינחס בן יאיר לגביה – עלה רבי פינחס בן יאיר אצל רבי לביתו. אמר ליה – שאל רבי את רבי פינחס בן יאיר: מה עיבוריא עבידין? – מה התבואות, שהן מאכל אדם, עושות? האם טובות הן? אמר ליה – השיב רבי פינחס בן יאיר לרבי: עולשין יפות! – העולשים (מין ירק), שהם מאכל בהמה, טובים. חזר רבי ושאלו: ומה עיבוריא עבידין? – מה התבואות עושות? אמר ליה – ושוב השיב לו: עולשין יפות! – העולשים טובים. מה ששאלו רבי לא השיבו רבי פינחס בן יאיר, ומה שהשיבו לא שאלו (ואפשר שרבי אמר לו, שאין התבואות טובות, ואין להם מה לאכול, ולכן יש להתיר את השנה השביעית, אבל רבי פינחס בן יאיר אמר לו, שיכולים הם לאכול עולשים, ואין להתיר את השנה השביעית). ומזה ידע רבי דלית הוא מסכמא עימיה – הבין רבי, שאין רבי פינחס בן יאיר מסכים עימו להתיר את השנה השביעית, למרות הקשיים הכלכליים. ולא אמר לו רבי פינחס בן יאיר במפורש שאין להתיר את השנה השביעית, מפני שחלק כבוד לרבי.

עולש שימש למאכל בהמה. בשנים קשות ובשנת שמיטה היה לו מקום חשוב בכלכלה הקדומה. העולשים נוטים לגדול בתוך שדות חיטה, ובשנים קשות שבהן התבואה אינה מתפתחת כראוי הם בולטים בגובהם ובפרחיהם הכחולים.

אמר ליה – שאל רבי את רבי פינחס בן יאיר: מישגח, רבי (במסירה מהגניזה: מרי), מיכול עימן פטל ציבחד יומא דין – ישגיח (ישים נא אל ליבו), רבי (אדוני, לשון כבוד לרבי פינחס בן יאיר), לאכול עימנו מאכל מעט (סעודה קלה, אכילת עראי) היום הזה? אמר ליה – השיב לו רבי פינחס בן יאיר: אין – הן. מי נחית חמא מולוותא דרבי קיימן – כשירד רבי פינחס בן יאיר מביתו של רבי, ראה מולאות (פרדות לבנות) של רבי עומדות ליד ביתו**. אמר –** רבי פינחס בן יאיר: כל אילין יהודאיי זיינין?! – וכי כל אלה הפרדות היהודים זנים ומגדלים אותן?! (אפשר שבאומרו 'יהודים' רמז רבי פינחס בן יאיר לרבי 'יהודה' הנשיא, ולא רצה להזכיר את שמו במפורש, משום כבודו). רבי פינחס בן יאיר סבר, שאין לגדל פרדות, כי נזקיהן מרובים. איפשר דלא חמי סבר אפויי (במסירה מהגניזה: אפי) מן כדון – אפשר (יכול להיות) שלא יהא רבי רואה את סבר (מראה) פניי מעכשיו, ולא אבוא לאכול אצלו, משום שבריות מזיקות יש לו לרבי בביתו (רבי פנחס בן יאיר נקט לשון 'אפשר', משום שאין הדבר תלוי רק בו). שמעון קליה – שמעו בני ביתו של רבי את קולו של רבי פינחס בן יאיר, אזלון ואמרון לרבי – הלכו ואמרו לרבי את דברי רבי פינחס בן יאיר. שלח רבי – שלח רבי שליחים לרבי פינחס בן יאיר, בעי מפייסתיה – רצה לפייס אותו, שיבוא לאכול אצלו. מטון ביה גבי קרתיה – הגיעו אליו השליחים אצל עירו של רבי פינחס בן יאיר (העיר לוד). אמר – רבי פינחס בן יאיר: בני קרתי, קורבין לי! – בני עירי, קרבו אלי והגנו עלי, שלא יגיעו אלי השליחים (כי לא רצה לדבר עם השליחים). נחתון (במסירה מהגניזה: נפקון) בני קרתיה ואקפון עלוי – ירדו בני עירו והקיפו אותו, שלא יגיעו אליו השליחים. אמרון לון – אמרו להם השליחים לבני העיר: רבי דו בעי מפייסתיה (במקבילה: רבי בעי מפייסתיה) – רבי רוצה לפייס את רבי פינחס בן יאיר, שיבוא לאכול אצלו. שבקוניה ואזלון לון – עזבו בני העיר את רבי פינחס בן יאיר, מפני כבודו של רבי, והלכו להם. אמר – רבי פינחס בן יאיר: בנַי דילי, קורבין לי! – בניי שלי (אפשר שהכוונה למלאכי השרת שנקראו בנים), קרבו אלי והגנו עלי, שלא יגיעו אלי השליחים. נחתת אישתא מן שמייא ואקפת עלוי – ירדה אש מן השמים והקיפה אותו (הכוונה למלאכים שנקראו אש), שלא יגיעו אליו השליחים. חזרון ואמרון לרבי – חזרו השליחים וסיפרו לרבי מה שאירע. אמר – רבי: הואיל ולא זכינן מישבע מיניה בעלמא הדין – הואיל ולא זכינו להשביע את עינינו לראות את רבי פינחס בן יאיר וליהנות ממנו בעולם הזה, שאין הוא רוצה שאראה אותו מעכשיו, ניזכי ונשבע מיניה לעלמא דאתי – יהי רצון שנזכה להשביע את עינינו לראות אותו וליהנות ממנו לעולם הבא (בירושלמי ביכורים ג,ג ושקלים ה,ג אמרו, שהרואה צדיק זוכה).

המקבילה לסיפור של רבי ורבי פינחס בן יאיר בירושלמי דמאי א,ג (והשווה בבלי חולין ז,ב). • • •

משנה ירדו – גשמים לצמחים אבל לא לאילן – שמועילים לצמחים, אבל אינם מועילים לאילנות, או שירדו גשמים לאילן אבל לא לצמחים – שמועילים לאילנות, אבל אינם מועילים לצמחים, או שירדו גשמים לזה ולזה אבל לא לבורות, לשיחין ולמערות (מיני בורות) – שמועילים לצמחים ולאילנות, אבל אינם מספיקים כדי למלא את הבורות שכונסים בהם מים לשתייה, מתריעין עליהן מיד – מתענים מיד, ומריעים ותוקעים בשופרות כשהם מתפללים. • • •

תלמוד מפרשים את דברי המשנה: מה ששנינו: ירדו לצמחים אבל לא לאילן – כגון שירדו גשמים ציבחד ציבחד – מעט מעט (מעט בכל פעם), שיפים הם לצמחים, אבל אינם מועילים לאילנות, הואיל ואינם נכנסים בעומק הארץ. ומה ששנינו: לאילן אבל לא לצמחים – כגון שירדו גשמים סגין סגין – הרבה הרבה (הרבה בכל פעם). והמשנה מסיימת: לזה ולזה אבל לא לבורות לשיחין ולמערות - מתריעין עליהן מיד.

בבבלי תענית יט,ב אמרו: ירדו לצמחים ולא לאילן - משכחת לה, דאתיא ניחא (רך). לאילן ולא לצמחים - דאתיא רזיא (חזק, עז). לזה ולזה אבל לא לבורות ולא לשיחים ולא למערות - דאתיא הכי והכי (רזיא וניחא), מיהו טובא לא אתיא.

תני – שנוי (שנו ברייתא בתוספתא): מתריעין על האילן בפרס הפסח – אם צריכים גשמים המועילים לאילנות, מתריעים עליהם אפילו בימים הסמוכים לפני חג הפסח ('פרס' או 'פרוס' פירושו: סמוך), שזה זמן פריחת האילנות ולבלובם, והגשמים היורדים בזמן הזה מועילים להם, אבל לאחר מכן אין מתריעים עליהם, ששוב אין הגשמים מועילים להם. לבורות לשיחין ולמערות – מתריעים על הבורות ועל השיחים ועל המערות בפרס העצרת – אם צריכים גשמים המועילים לבורות, מתריעים עליהם אפילו בימים הסמוכים לפני חג השבועות, אבל לאחר מכן אין מתריעים עליהם.

ושואלים: מעתה אפילו יותר מיכן! – אם צריכים גשמים המועילים לבורות, יתריעו עליהם אפילו לאחר העצרת, ולא עד פרוס העצרת בלבד! ומשיבים: יותר מיכן מעשה ניסים – לאחר העצרת גשמים יורדים רק במעשה ניסים ולא בדרך הטבע, ואין מתריעין על מעשה ניסים – ואין מתריעים שייעשה להם מעשה ניסים וירדו גשמים בדרך נס שיש בו משום שינוי טבע העולם**.**

בתוספתא תעניות ב,ח שנו: ומתריעים על האילן בפרס הפסח, ועל הבורות ועל השיחים ועל המערות בפרס החג (חג הסוכות). אם אין להם מה שישתו, מתריעים עליהם מיד.

הברייתא שבתוספתא מוסבת על משנתנו שאמרה, שאם לא ירדו לאילן או שלא ירדו לבורות לשיחין ולמערות - מתריעים עליהם.

בירושלמי גרסו בברייתא זו: בפרוס העצרת, אבל בבבלי תענית יט,ב גרסו: בפרוס החג. ודווקא בפרוס החג, משום שסמוך לסוכות כבר מצויים גשמים בארץ ישראל, אבל לפני כן (בקיץ) אין מתריעים, משום שאין מתריעים על מעשה ניסים. ברישא של הברייתא מדברים בשהיה להם עדיין מה לשתות, אלא שהבורות נתרוקנו ברובם, אבל אם לא היה להם מה לשתות - מתריעים מיד, אפילו באמצע הקיץ, ואף על פי שבדרך כלל אין מתריעים על מעשה ניסים, שאני הכא ("תוספתא כפשוטה").

יש למצוא רמז לדברי הברייתא בדברי הנביא: "שאלו מה' מטר בעת מלקוש, ה' עושה חזיזים, ומטר גשם ייתן להם לאיש עשב בשדה" (זכריה י,א). הרי שאם יצטרכו לגשם אפילו בעת מלקוש, ישאלו מה', וה' ישמע תפילתם וייתן להם גשם. עת מלקוש היא בימי ניסן ('מלקוש בניסן') עד סמוך לחג השבועות. מכאן יש רמז, שמתריעים על האילן בפרוס הפסח ועל הבורות בפרוס העצרת (לפי גרסת הירושלמי).

הדרשה להלן בסמוך נלמדת מהפסוק הזה, ולכן מביאים אותה כאן לאחר שהביאו את הברייתא. • • •

אמר רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי חלבו פפא (אולי צריך לומר: רבי חנינא בר פפא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי). ובמקבילה בויקרא רבה גרס: ר' חלבו ר' פפי / פפא, ואינו נכון, כי רב פפי ורב פפא היו אמוראים בבליים בדור החמישי) בשם רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני): פעמים (לעיתים) שהגשמים יורדין בזכות אדם אחד – פעמים, כשישראל אינם עושים רצונו של מקום (ה'), הגשמים יורדים להם בגלל אדם אחד, כגון שאותו אדם צדיק וצריך לגשם. פעמים שהגשמים יורדים להם בזכות עשב אחד – בגלל עשב אחד של אדם, כגון שאותו אדם צדיק ואותו עשב צריך לגשם. ופעמים שהגשמים יורדים להם בזכות שדה אחד – בגלל שדה אחד של אדם, כגון שאותו אדם צדיק ואותו שדה צריך לגשם. ושלשתן – ושלוש האפשרויות הללו נאמרו בפסוק אחד: "ומטר גשם יתן להם לאיש עשב בשדה" (זכריה י,א). ומדייקים בלשון הכתוב. נאמר: "לאיש" – לשון יחיד, אבל לא נאמר: לאנשים – לשון רבים, הרי שירד גשם בגלל איש אחד. וכן נאמר: ל"עשב" – לשון יחיד, אבל לא נאמר: לעשבים – לשון רבים, הרי שירד גשם בגלל עשב אחד. וכן נאמר: "בשדה" – לשון יחיד, אבל לא נאמר: בשדות – לשון רבים, הרי שירד גשם בגלל שדה אחד. לפי זה, 'ייתן להם...' פירושו: ייתן לישראל בזכות איש או עשב או שדה.

בבבלי תענית ט,א-ב אמרו: אמר רבי יוחנן: מטר - בשביל יחיד (רש"י: שאם אין צריך מטר אלא לאדם אחד, בא בזכותו), דכתיב: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך" (דברים כח) (רש"י: של אחד משמע). אמר ריש לקיש: מניין למטר בשביל יחיד? - שנאמר: "ומטר גשם ייתן להם לאיש עשב בשדה" (זכריה י). יכול לכל? (רש"י: יכול אין נותן מטר אלא אם כן הכל צריכים לו) - תלמוד לומר: "לאיש" (רש"י: אפילו בשביל אחד). אי "לאיש" - יכול לכל שדותיו? (רש"י: אינו יורד עד שיהא צריך לכל שדותיו) - תלמוד לומר: "שדה" (רש"י: אפילו אינו צריך אלא לשדה אחת). אי שדה - יכול לכל השדה? (רש"י: עד שיצטרך לכל השדה) - תלמוד לומר: "עשב" (רש"י: אפילו אינו צריך אלא לעשב אחד, שבשביל ירק אחד יורד עליו מטר). כי הא דרב דניאל בר קטינא היתה לו גינה, בכל יום היה הולך ומסייר אותה, והיה אומר: ערוגה זו צריכה מים וערוגה זו אינה צריכה מים, למחר לזו בא גשם ולזו לא בא גשם.

ובויקרא רבה לה,יב נאמר: רבנין אמרין בשם רבי חזקיה: אימתי שישראל עושים רצונו של הקב"ה, פקידה אחת הוא פוקד על הארץ ומיד היא עושה. מה טעם? - "פקדת הארץ ותשוקקה רבת תעשרנה" (תהילים סה,י) - אם זכיתם, רבת תעשרנה (בשי"ן ימנית, מלשון עשירות, תתעשר מיבול שדך), ואם לאו, רבת תעשרנה (בשי"ן שמאלית, מלשון מעשר), היא עושה לכם אחד מעשרה (השדה תוציא רק את המעשר, אחד מעשרה הראוי לה). רבי ברכיה ורבי חלבו ורבי פפי בשם רבי לעזר: פעמים שהוא עושה בזכות איש אחד, פעמים שהוא עושה בזכות עשב אחד, פעמים שהוא עושה בזכות שדה אחת, ושלושתם בפסוק אחד: "שאלו מה' מטר בעת מלקוש, ה' עושה חזיזים, ומטר גשם ייתן להם לאיש עשב בשדה" (זכריה י,א) - "לאיש" ולא לאנשים, ל"עשב" ולא לעשבים, ל"שדה" ולא לשדות.

אפשר לעמוד על משמעות הדרשה של רבי אלעזר בירושלמי על פי ההקשר של הדרשה במקבילה בויקרא רבה. גם בויקרא רבה כמו בירושלמי כאן הובאה הדרשה הזו משום שהזכירו בסמוך לפניה את זמנו של המלקוש.

הדרשות של רבי אלעזר בירושלמי ושל ריש לקיש בבבלי דומות אבל שונות. רבי אלעזר דרש שהגשם יורד בזכות אדם (הגשם יורד לכל האנשים בגלל אדם אחד), ואילו ריש לקיש דרש שהגשם יורד בשביל אדם (הגשם יורד לאדם אחד שצריך לגשם, ואינו יורד לאנשים אחרים שאינם צריכים לגשם). • • •

משנה וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים – ובסביבותיה ירדו גשמים, ככתוב (בתיאור הפורענות הקשה שתבוא על העם אם לא ישוב): "והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, חלקה – חלקת שדה אחת תימטר – ירד עליה מטר, וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש" (עמוס ד,ז), הואיל ואין זה דבר רגיל, אותה העיר מתענה ומתרעת – תוקעת בשופרות מיד, וכל סביבותיה מתענות – שלא תבוא עליהם צרה כמו שבאה על העיר השכנה, ולא מתריעות – אבל אינן תוקעות בשופרות. רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר: סביבותיה מתריעות – תוקעות בשופרות, אבל לא מתענות – שכשאין זו צרת עצמם, אין צריכים תענית**.**

מתענה ומתרעת "מתריעים" במשניות א-ב שווה במשמעותו ל"מתענה ומתרעת" במשניות ג-ד. במשניות ג-ד נקטו "מתענה ומתרעת", כדי להבחין בין הפעולות באותה העיר ובין הפעולות בסביבותיה של אותה העיר. • • •

תלמוד המאמר הבא מוסב על הפסוק שהובא במשנה. אמר רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): כתיב – כתוב: "והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, חלקה (חלקת שדה) אחת תימטר וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש" (במסירה מהגניזה נוסף: "לא אמטיר עליה" אין כתיב כאן, אלא "תמטיר עליה תיבש") – יש לדרוש מכתוב זה: זכותה דחקלא (במסירה מהגניזה: דחלקא) עבדא – הזכות של השדה (החלקה) עושה ופועלת שירד עליו גשם, על אף שנעצרו הגשמים. ודרשו כך ממה שנאמר: "חלקה אחת תימטר", ולא נאמר: 'על חלקה אחת אמטיר', הרי שהמטר יהיה תלוי בשדה שתימטר ולא יהיה תלוי בה' הממטיר. ולפי מסירה מהגניזה, דרשו כך ממה שנאמר: "וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש" - 'תמטיר' בלשון נסתרת (מוסב על חלקת השדה, שהיא כביכול ממטירה על עצמה), ולא נאמר: 'וחלקה אשר לא אמטיר עליה תיבש' - 'אמטיר' בלשון מדבר בעדו (מוסב על ה'), כמו שנאמר בראש הפסוק: "והמטרתי... אמטיר".

המילים 'חלקה' ו'חקלא' גזורות מאותו שורש בשיכול אותיות.

המאמר כאן 'זכותא דחקלא עבדא' והמאמר לעיל 'פעמים שהגשמים יורדים בזכות שדה אחד' שונים זה מזה. כוונת המאמר לעיל שבזכות שדה אחד הגשם יורד בכל השדות, ואילו כוונת המאמר כאן שבזכות שדה אחד הגשם יורד באותו שדה לבדו. • • • בבראשית ב,ה-ו נאמר: "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה' אלוהים על הארץ... ואד יעלה מן הארץ, והשקה את כל פני האדמה". הלשון בפסוקים אלה: "לא המטיר ה' על הארץ" דומה ללשון בפסוק שהובא במשנה: "ועל עיר אחת לא אמטיר". המאמר הבא, המוסב על הפסוקים האלה בבראשית, מובא כאן בשל דמיון הלשון בפסוקים.

בבראשית רבה (ראה להלן) נאמר, שמתחילה היתה הארץ שותה מלמטה, שהיו הנהרות עולים על גדותיהם ומשקים את פני האדמה, או שהיו המים שמתחת לפני האדמה עולים אל פני האדמה ומשקים אותה, וחזר בו הקב"ה שלא תהא הארץ שותה אלא על ידי גשמים מלמעלה (המשך המאמר שם הוא כלפנינו).

מפני ארבעה דברים – טעמים, הגשמים יורדין מלמעלן – מן השמים, שחזר בו הקב"ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלה, והטעמים הם: מפני בעלי זרוע – שלא יתפסו האנשים התקיפים בכוח את הנהרות והמעיינות והבארות ויגרשו מהם את החלשים, והחלשים ימותו בצמא או יצטרכו לקנות מהם בכסף, ומפני טללים הרעים – בשביל להדיח (לשטוף ולנקות) את הצמחים והאילנות ממימי הטל המעופשים, ושיהא העליון שותה כנמוך – שיהיו כל המקומות גבוהים כנמוכים מקבלים מים בשווה, ואילו היתה הארץ שותה מלמטה, היו המקומות הנמוכים שותים יותר מהמקומות הגבוהים, או שהיו המקומות הנמוכים שותים והמקומות הגבוהים אינם שותים, ושיהו הכל תולין עיניהם – מסתכלים ומביטים למעלה אל השמים – להתפלל אל הקב"ה על הגשמים.

בבראשית רבה יג,ט נאמר: כיצד הארץ שותה? - רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן. רבי יהודה אמר: כהדין נילוס (נהר מצרים, שעולה על גדותיו) שמשקה וחוזר ומשקה (את כל הארץ, כך היה האד עולה והשקה את פני האדמה), רבי נחמיה אמר: כהדין קבריא (שם נהר) דמרבה (שמרבה מימיו) וקבר (וקובר הכל מתחת לפני המים, ומכאן שמו), ורבנין אמרי: כהדין תוויי (נהר הוא בבבל ושמו תוויי), כך היתה הארץ שותה מתחילה, (דכתיב:) "ואד יעלה מן הארץ והשקה" וגו' (בראשית ב,ו), וחזר בו הקב"ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלה. רב חנן דציפורין בשם רבי שמואל בר נחמני: מפני ארבעה דברים חזר בו הקב"ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן: מפני בעלי זרוע, ובשביל להדיח טללים רעים, ושיהיה הגבוה שותה כנמוך, ושיהו הכל תולים עיניהם כלפי למעלה.

במדרש זה דנו בענין כיצד הארץ שותה. בתחילה דרשו תנאים את הפסוק "ואד יעלה מן הארץ" ונחלקו בביאורו. לדעת רבנן, חזר בו הקב"ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלה. לזה סמך מסדר המדרש את דבריו של אמורא, שמפרש דעת רבנן מפני מה חזר בו הקב"ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלה. המאמר של האמורא מובא בירושלמי כאן, ואין דברי התנאים מובאים לפניו. מכיון שהמאמר הועתק לכאן מבראשית רבה, לכן לשון תחילת המאמר: "מפני ארבעה דברים יורדים מלמעלן", ולא נאמר העיקר: 'הגשמים יורדים', שלא כמו במאמרים המובאים כאן לאחריו, שמילת 'גשמים' מוזכרת בהם. גם שם אומרו של המאמר לא מפורש כאן. • • •

כיון שבהלכה הקודמת ובהלכה הזו נזכרו כמה דברים שבזכותם הגשמים יורדים, מביאים מאמר נוסף בענין זה.

בגלל אילו דברים הגשמים יורדים? - (במסירה מהגניזה נוסף: אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי):) בזכות שלשה דברים הגשמים יורדין: בזכות הארץ – בזכותה של ארץ ישראל, שהיא חביבה על הקב"ה, הוא ממטיר עליה גשמים, כמו שנאמר בדברים יא,יא-יב; בזכות החסד – בגלל החסד שעושים בני האדם, הקב"ה עושה עימם חסד ומוריד להם גשמים (בבראשית רבה לג,ג ובויקרא רבה לד,יד נאמר, שכשהבריות מרחמים אלו על אלו, הקב"ה מתמלא עליהם רחמים ומוריד להם גשמים, ואפילו בזכות הרחמים של יחיד, ה' מרחם על הבריות). פירוש אחר: הגשמים יורדים לעולם בגלל החסד שעושה הקב"ה עם בני האדם. פירוש אחר: הגשמים יורדים לעולם בגלל קיום בריתו והבטחתו של ה' לכלכל את יושבי הארץ, כענין שנאמר בבראשית ח,כב ('חסד' בלשון מקרא פירושו: קיום חובה, הבטחה ושבועה, ואף בתפילות משתמשים לפעמים ב'חסד' בהוראה זאת, כגון בתפילת 'זכרונות': וזכור לנו... את הברית ואת החסד ואת השבועה...); או בזכות הייסורין – בגלל הצער מחמת התעניות שמתענים על הגשמים, הקב"ה מוריד להם גשמים (רבנו גרשום (בבלי תענית יב,א) מפרש את המילה 'ייסר' (מגילת תענית) – ייסר עצמו בתענית). פירוש אחר: בגלל הייסורים שמביא הקב"ה על בני האדם, הוא מוריד להם גשמים, כי הייסורים מכפרים וממרקים את העוונות. ושלשתן – ושלושת הדברים הללו נאמרו בפסוק אחד, שנאמר בתיאור נפלאות ה' בהורדת הגשם (איוב לו,כב - לז,כד): "אם לשבט אם לארצו אם לחסד ימציאהו" (איוב לז,יג) – ה' מוריד את הגשם "אם לשבט" - בזכות הייסורים, "אם לארצו" - בזכות הארץ (ארץ ישראל נקראת ארצו של ה'), "אם לחסד" - בזכות החסד ('אם' פירושו: או).

בבבלי תענית ח,ב דרשו פסוק זה בדרך אחרת.

ובגלל אילו דברים הגשמים נעצרים? - בעון ארבעה דברים הגשמים נעצרין ואינם יורדים**: בעון עובדי עבודה זרה, ובעוון מגלי עריות, ובעוון שופכי דמים, ובעוון הפוסקין** צדקה – שקוצבים וקובעים סכום כסף נדבה לעניים ברבים – בציבור, בפני קהל, ואינן נותנין. ארבעת הדברים הללו נלמדים מפסוקים. בעון עובדי עבודה זרה, מניין שהגשמים נעצרים**? -** שנאמר: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים" וגו' (דברים יא,טז) – הרי עוון עבודה זרה, מה כתיב בתריה? – מה כתוב אחריו? - "וחרה אף יי' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר" (שם יז) – הרי עונש עצירת גשמים. בעון מגלי עריות, מניין שהגשמים נעצרים**? -** שנאמר: "ותחניפי ארץ בזנותך וברעתך" (ירמיהו ג,ב) – הרי עוון גילוי עריות, מהו עונשו של דבר (של עוון זה, הכתוב אחריו)? - "וימנעו רביבים ומלקוש לוא היה" (שם ג) – הרי עונש עצירת גשמים. המשכו של פסוק זה: 'ומצח אישה זונה היה לך'. הרי שגם מפסוק זה עצמו למדים, שעונש עצירת גשמים בא בעוון גילוי עריות. בעון שופכי דמים, מניין שהגשמים נעצרים**? -** שנאמר: "כי הדם הוא יחניף את הארץ" (במדבר לה,לג), ופירוש הכתוב: כי הדם הוא יחן אף על הארץ, שהמילה 'יחניף' נדרשת בדרך נוטריקון (כתיבה בראשי תיבות): 'יחנה אף'. הרי שעוון שפיכות דמים יגרום שישרה כעסו של ה' על הארץ, וכשה' כועס, הגשמים נעצרים, כמו שנאמר: 'וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר'. בעון הפוסקין צדקה ברבים ואינן נותנין, מניין שהגשמים נעצרים**? -** שנאמר: "נשיאים ורוח וגשם אין, איש מתהלל במתת שקר" (משלי כה,יד) – מכאן שאין הגשמים יורדים בגלל איש המתפאר ברבים במתן צדקה שהבטיח לתת ואינו נותן.

בירושלמי קידושין ד,א וסנהדרין ו,ט אמרו: "ויהי רעב בימי דוד שלוש שנים שנה אחר שנה" (שמואל ב כא) - אמר דוד: בעוון ארבעה דברים הגשמים נעצרים: בעוון עובדי עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ופוסקים צדקה ברבים ואינם נותנים... ובבמדבר רבה ח,ד נאמר: "ויהי רעב בימי דוד" וגו' (שמואל ב כא) - כשראה דוד שהתחיל הרעב לבוא בימיו, אמר: בעוון חמישה דברים הגשמים אינם יורדים: בעוון עובדי עבודת כוכבים ומגלי עריות ושופכי דמים ופוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים ובעוון שאינם נותנים מעשרותיהם כתקנם...

במקבילות האלו הושם המאמר בפי דוד. וראה בבלי יבמות עח,ב, מדרש שמואל כח,ה ופרקי דרבי אליעזר פרק יז.

ובבבלי תענית ח,ב אמרו: אין הגשמים נעצרים אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים (רש"י: לשם ולפנים) ואין נותנים, שנאמר: "נשיאים ורוח וגשם אין, איש מתהלל במתת שקר" (משלי כה) (רש"י: נשיאים ורוח באים לעולם כאילו גשמים יורדים, ואינם יורדים, בשביל האיש המתהלל במתת שקר, שכשם שהוא עושה לפנים ומחניף את העניים, אף השמים מחניפים את הארץ, שמראים נשיאים ורוח, וגשם אין). ובמדרש משלי כה,יד נאמר: "נשיאים ורוח וגשם אין, איש מתהלל במתת שקר" - בעוון שנודרים בציבור ואין משלמים, השמים נעצרים מלהוריד טל ומטר.

בגלל אילו דברים עוד הגשמים נעצרים? - בבבלי תענית ז,ב אמרו: אין הגשמים נעצרים אלא אם כן נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה. אין הגשמים נעצרים אלא בשביל ביטול תרומות ומעשרות. אין הגשמים נעצרים אלא בשביל מספרי לשון הרע. אין הגשמים נעצרים אלא בשביל עזי פנים. אין הגשמים נעצרים אלא בשביל עצלות תורה. אין הגשמים נעצרים אלא בשביל גזל.

ובבבלי שבת לב,ב אמרו: בעוון ביטול תרומות ומעשרות השמים נעצרים מלהוריד טל ומטר.

ובבבלי סנהדרין כט,א אמרו, שהפסוק "נשיאים ורוח וגשם אין" וגו' הוא מהדברים שהשופטים היו מאיימים על העדים, שבשביל "מתהלל במתת שקר", דהיינו בגלל מעידי שקר, גשמים נעצרים.

פוסקין ברבים הפסיקה נעשתה במעמד הציבור. הפרנס או אחד מנכבדי המקום או החכם היו מכריזים על מטרת גביית הכסף, והמשתתפים, רובם או כולם, היו פוסקים לתת סכום מסוים. הפסיקה נעשתה בשבת, מפני שרוב התכנסויות הציבור היו בשבת, והיו מצויים לגבות מכל מי שהתכנסו. הפסיקה בשבת עוררה בעיה מעשית, שפסקו ולא נתנו, משום שאי אפשר היה לשלם במקום. כנגד אלה שפסקו ולא נתנו יצאו חכמים בכעס וברוגז ("הקהילה היהודית בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד"). • • • כיון שבכתוב שהובא לעיל נזכרו 'נשיאים', שהוא אחד מהשמות שנקראו העננים, הובא מאמר על השמות שנקראו העננים במקרא.

חמשה שמות נקראו לו לענן**: אד, עב, ענן, נשיא, חזיז.** אד, מניין שנקרא הענן בשם זה**? -** שנאמר: "ואד יעלה מן הארץ" (בראשית ב,ו). עב – למה נקרא הענן בשם זה? - שהוא מעבה – מכסה ומחשיך את פני הרקיע. ומניין שנקרא הענן בשם זה? - שנאמר: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן" (שמות יט,ט). ענן – למה נקרא הענן בשם זה? - שהוא עושה את הבריות ענוים – סבלנים ונוחים אלו לאלו – שכשהעננים ממטירים, הארץ מצמיחה ויש שובע בעולם, והבריות נעשים אחים (רֵעים ואוהבים) אלו לאלו (על פי בראשית רבה פט,ד). ודרשו 'ענן' מלשון ענווים (לא נאמר מניין שנקרא הענן בשם זה, משום שהוא נקרא כך בפסוקים רבים, או משום שבפסוק שהובא לעיל שנקרא עב הוא נקרא גם ענן). נשיא – למה נקרא הענן בשם זה? - שהוא עושה בעלי בתים כנשיאים – שכשהעננים ממטירים, בעלי בתים (עשירים) נעשים עשירים יותר, שיש להם שדות, והם משתכרים במכירת התבואה ששדותיהם מצמיחים. ומניין שנקרא הענן בשם זה? - שנאמר: "מעלה נשיאים מקצה הארץ" (תהילים קלה,ז. על דרך הפשט, העננים נקראים 'נשיאים' משום שהם עולים ומתנשאים מן הארץ אל השמים, או משום שהם נישאים על ידי הרוח). חזיז – למה נקרא הענן בשם זה? - שהוא עושה את הרקיע חזיונות חזיונות – השמים משתנים לכמה מראות וגוונים לפי העננים. ודרשו 'חזיז' מלשון חזיונות. ומניין שנקרא הענן בשם זה? - שנאמר: "יי' עושה חזיזים" (זכריה י,א. למילה 'חזיז' פירושים נוספים: ברק; רעם; רוח. ובבבלי תענית ט,ב פירשו: עב קל).

בבראשית רבה יג,יב נאמר: חמישה שמות נקראו לו: עב, אד, ענן, נשיא, חזיז. עב - שהוא מעבב את פני הרקיע, שנאמר: "עבי שחקים" (שמואל ב כב,יב). אד - "ואד יעלה מן הארץ" (בראשית ב,ו), שהוא שובר לבעלי שערים. ענן - שהוא עושה בריות ענווים אלו לאלו, וכתיב: "עם ענני שמיא" (דניאל ז,יג). נשיא - "מעלה נשיאים" (תהילים קלה,ז), שעושה נשיאים אלו עם / על אלו. חזיז - "ודרך לחזיז קולות" (איוב כח,כו), שעושה חזיונות ברקיע ומשרה רוח הקודש על הבריות, היך דאת אמר: "חזון ישעיהו" (ישעיהו א,א).

ובמדרש תהילים קלה,ב נאמר: חמישה שמות יש לו: עב, ענן, אד, נשיא, חזיז. עב - שהוא מעבב את פני הרקיע. אד - שהוא שובר בעלי שערים. ענן - שהוא עושה את הבריות ענווים אלו על אלו. נשיאים - שהוא עושה הבריות נשיאים אלו על אלו. חזיז - שהוא עושה חזיונות ברקיע ומשרה רוח הקודש על הבריות.

במקבילות נאמר שהענן נקרא בשם 'אד', שהוא שובר בעלי שערים (דרשו 'אד' כמו 'איד', שהוא לשון שבר), שכשהעננים ממטירים, השנה מתברכת ויש שובע בעולם, ונשברת תקוותם וציפייתם של בעלי שערים, המייקרים את התבואה ומפקיעים את השערים (המחירים). ובירושלמי כאן נשמט דבר זה. ומצאנו לשון זו 'לשבר בעלי שערים' בירושלמי ברכות ב,ד.

במקבילות נאמר שהענן נקרא בשם 'נשיא', שהוא עושה את הבריות נשיאים אלו עם אלו, שכשהעננים ממטירים, התבואה מצויה ואין הבריות צריכים אלו לאלו; או שהוא עושה את הבריות נשיאים אלו על אלו, שכשהעננים ממטירים, אלו שיש להם שדות מתברכים ואלו שאין להם שדות אינם מתברכים, ואלו מתנשאים על אלו.

במקבילות נאמר שהענן נקרא בשם 'חזיז', שהוא משרה רוח הקודש על הבריות ('חזיז' מלשון נבואה וחיזיון), שכשהגשמים יורדים הכל שמחים, ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה.

ובאוצר המדרשים עמוד קסב נאמר: 'שישה שמות לענן', ונוסף שם על חמשת השמות שנמנו כאן: 'כף' (איוב לו,לב, וראה רש"י וראב"ע ו"מצודות" שם). • • •

מסבירים את טעמיהם של החולקים במשנה לגבי סביבותיה של אותה העיר שלא ירדו עליה גשמים: תנא קמא אומר: וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות, וטעמו – שכן מצאנו ביום הכיפורים, שמתענין אבל לא מתריעין – ביום הכיפורים, שהוא יום כפרה, מתענים ואין תוקעים בשופר, כי התענית מכפרת, ומכיון שעל סביבותיה של אותה העיר לבקש כפרה, שלא תבוא עליהם צרה כמו שבאה על העיר השכנה, לכן הן מתענות, כמו שנוהגים ביום הכיפורים. רבי עקיבה אומר: סביבותיה מתריעות אבל לא מתענות, וטעמו – שכן מצאנו בראש השנה, שמתריעין אבל לא מתענין – בראש השנה תוקעים בשופר ואין מתענים, כי ראש השנה עיקרו התשובה (ירושלמי ראש השנה ג,ג), ועל ידי קול שופר אדם מתעורר לשוב בתשובה, ומכיון שעל סביבותיה של אותה העיר להתעורר לתשובה, שלא תבוא עליהם צרה כמו שבאה על העיר השכנה, לכן הן תוקעות בשופרות, כמו שנוהגים בראש השנה.

בראש השנה לא מתענים כולם, אבל היחידים מתענים בו (ויקרא רבה ל,ז). ביום הכיפורים של שנת היובל תוקעים כמו בראש השנה, כדי להכריז על שנת היובל. • • •

משנה וכן עיר שיש בה מגפת דֶּבֶר – מחלה קשה מאוד, מסוכנת ומידבקת, או שיש בה מפולת – שבתיה נופלים מחמת רעש הארץ (רעידת אדמה) או שטף מים ונחרבים, אותה העיר מתענה ומתרעת, וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות. רבי עקיבה אומר: סביבותיה מתריעות ולא מתענות. • • •

תלמוד כיון שהמשנה מדברת על עיר שיש בה מגפת דבר, מספרים על עיר שהיתה בה מגפת דבר: מותנא הוה בציפורין – דבר היה בציפורין (העיר ציפורי שבגליל התחתון). לא הוה עליל גו אשקקה (במסירה מהגניזה: בשקקה) דהוה רבי חנינה שרי בגויה (במסירה מהגניזה: בה) – לא היה נכנס (לא נגע הדבר) בשוק (ברחוב) שהיה רבי חנינא (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) שרוי (שוכן, גר) בתוכו**, והוון ציפוראיי אמרין –** והיו הציפוריים (אנשי ציפורי) אומרים**: מה ההן סבא בינכי** (צריך לומר כמו במסירה מהגניזה: מנכי [מ ~ בי])? – מה הזקן הזה (רבי חנינא) נפגע (ניזוק מהדבר)? ויתב שלם הוא ושכונתיה – והרי יושב שלם (בריא, ללא פגע) הוא ושכונתו (שהועילה זכותו של רבי חנינא להגן על שכניו), ומדינתא אזלא בבאישות! – ואילו העיר כולה הולכת (מתה) בחולי (במגפה, ואינו מבקש עלינו רחמים)! (במסירה מהגניזה: אזלא בבישא – הולכת ברעה). עאל ואמר קומיהון – נכנס (רבי חנינא לבית הכנסת) ואמר לפניהם (לפני אנשי ציפורי): זמרי אחד היה בדורו ונפלו מישראל עשרים וארבעה אלף – זמרי בן סלוא, נשיא בית אב בשבט שמעון, זנה עם אישה מדיינית, והיתה מגפה בבני ישראל על מעשה זמרי, שלא הועילה להם זכותו של משה רבנו (במדבר פרק כה), ואנו כמה זמרי יש בדורינו! – שעושים כמעשה זמרי, שהם נוהים אחר נשים (ואולי זונות) רומאיות, ואתם מתרעמין (מתלוננים)? – שלא תועיל לכם זכותי. המגפה באה, לדבריו, בגלל התרשלות מוסרית ודתית השוררת בעיר. כוחם של גדולי הדור ויכולתם לעזור מוגבלים כשהציבור אינו ראוי.

'מה ההן סבא מנכי?' - בירושלמי כלאים ט,ד וכתובות יב,ג מצויה לשון דומה: 'מה הוא מנכי?'.

בירושלמי סוטה א,ה, בבראשית רבה כו,ה ובויקרא רבה כג,ט אמרו: אמר רבי שמלאי: בכל מקום שאתה מוצא זנות, אתה מוצא אנדרולומוסיה (מגפת אנשים) באה בעולם והורגת יפים (טובים) ורעים. ובירושלמי יבמות ח,ג וקידושין ד,א, בויקרא רבה לב,ו ובבמדבר רבה ט,ח אמרו: אמר רבי חנינה: אחת לשישים ולשבעים שנה הקב"ה מביא דֶבֶר בעולם ומכלה את הממזרים ונוטל כשרים עימהם, שלא לפרסם את החטאים.

הרי שמגפה היא עונש על זנות. • • •

ועוד מספרים על אותה העיר שהיתה בה עצירת גשמים: חד זמן צרכון מיעבד תעני – פעם אחת נצרכו לעשות (לקבוע, לגזור) תענית (בציפורי על עצירת גשמים, שהיו צריכים לגשמים ולא ירדו, וגזרו תענית על הציבור והתענו), ולא נחת מיטרא – ולא ירד גשם**. עבד רבי יהושע** בן לוי תעניתא בדרומא – עשה (קבע, גזר) רבי יהושע (בן לוי, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, מהעיר לוד שבדרום) תענית בדרום (ארץ יהודה), ונחת מיטרא – וירד גשם**. והוון ציפוראיי אמרין –** והיו הציפוריים (אנשי ציפורי) אומרים**: רבי יהושע בן לוי מחית מיטרא לדרומאיי –** רבי יהושע בן לוי מוריד גשם לדרומיים (אנשי הדרום), ורבי חנינה עצר מיא (צריך לומר כמו במסירה מהגניזה: מיטרא) מן ציפוראיי – ורבי חנינא עוצר (מונע) גשם מן הציפוריים (שאין זכותו מועילה לנו כזכותו של רבי יהושע בן לוי לדרומיים).

צרכון מיעבד זמן תיניינות – נצרכו לעשות (לגזור תענית על עצירת גשמים) פעם שנייה**. שלח ואייתי לרבי יהושע בן לוי –** שלח (רבי חנינא) והביא את רבי יהושע בן לוי (הגרסה במסירה מהגניזה: שלח בתר רבי יהושע בן לוי לדרומא ואתא). אמר ליה – אמר לו (רבי חנינא לרבי יהושע בן לוי): מישגח, מרי, מיפוק עימן להתענות (צריך לומר כמו במסירה מהגניזה: לתעניתא) – ישגיח (ישים נא אל ליבו), אדוני, לצאת עימנו (לרחובה של עיר) לתענית**. נפקון תריהון לתעניתא ולא נחת מיטרא –** יצאו שניהם לתענית ולא ירד גשם**. עאל ואמר קומיהון –** נכנס (רבי חנינא לבית הכנסת) ואמר לפניהם (לפני אנשי ציפורי): לא רבי יהושע בן לוי מחית מיטרא לדרומאיי – לא רבי יהושע בן לוי מוריד גשם לדרומיים**, ולא רבי חנינה עצר מיטרא מן ציפוראיי –** ולא רבי חנינא עוצר (מונע) גשם מן הציפוריים**. אלא דרומאיי ליבהון רכיך –** אלא (אבל) הדרומיים ליבם רך (שיש בהם יראה), ושמעין מילה דאורייא ומתכנעין – ושומעים דבר תורה ונכנעים (שבים בתשובה, ולכן הגשמים יורדים להם), וציפוראיי ליבהון קשי – והציפוריים ליבם קשה (שאין בהם יראה, עיקשים), ושמעין מילה דאורייא ולא מתכנעין – ושומעים דבר תורה ואינם נכנעים (אינם שבים בתשובה, ולכן אין הגשמים יורדים להם). מי עליל – כשנכנס (רבי חנינא לביתו), תלה עינוי וחמא אוירא שייף – תלה עיניו (הסתכל והביט למעלה) וראה שהאוויר (מזג האוויר) שפוי (חלק, בהיר, נעים, נוח), אמר (בצער): עד כדון הכין! – עד עתה כך (עדיין אין גשמים, אף על פי שהתענינו)! מיד נחת מיטרא – מיד ירדו גשמים**. ונדר על גרמיה –** ונדר (רבי חנינא) על עצמו, דלא למיעבד כן תובן – שלא לעשות כן שוב (שלא להביא להם גשם בכוח דיבורו אם אינם זכאים), אמר: מה (מילת תמיהה), אנא מימור למרי חובא דלא יגבי חוביה? – וכי אני אומַר לבעל החוב (משל להקב"ה) שלא יגבה חובו? (שלא יעניש על מה שחטאו לו? שעצירת הגשמים באה כעונש על עוונות הדור).

היו שייחסו לחכמים את היכולת לחולל מעשי ניסים, כגון ריפוי חולים או הורדת גשם. לכן גם במגפת הדבר וגם בעצירת הגשמים האשימו אנשי ציפורי את רבי חנינא שאינו דואג לבני עירו ואינו מבקש ומתפלל עליהם, כי ציפו ממנו שיוריד גשם. רבי חנינא אמר להם שהאשמה תלויה בהם ולא בו. הוא תלה את יכולת הורדת הגשמים בהכנעת ליבם של אנשי עירו. שני הסיפורים מלמדים על היחסים שבין רבי חנינא ותושבי ציפורי ומעידים על מתיחות בינו ובין תושבי ציפורי. ואומנם, לפי אחד האמוראים (ירושלמי להלן ד,ב), לא זכה רבי חנינא למינוי כדיין בגלל התערבותם של תושבי ציפורי. מאידך, מספרים (ירושלמי בבא מציעא ב,יג) שחלקו לרבי חנינא כבוד בעת פטירתו. הסיפור השני מלמד על הקשרים ההדוקים בין רבי חנינא ורבי יהושע בן לוי.

בבבלי תענית כא,ב אמרו: בסורא היה דֶבֶר, בשכונתו של רב לא היה. כסבורים היו משום זכותו של רב שהיא מרובה... בדרוקרת היתה דלקה, בשכונתו של רב הונא לא היתה. כסבורים היו משום זכותו של רב הונא שהיא מרובה...

בוא וראה מה בין בני ארץ ישראל לבני בבל. בני ארץ ישראל התרעמו על רבם שהגנה זכותו על שכונתו בלבד ולא הגנה על עירו, ובני בבל שיבחו את רבותיהם שהגנה זכותם על שכונתם אף על פי שלא הגנה על עירם.

בבבלי תענית כה,א מסופר על רבי חנינא ורבי יהושע בן לוי מעין המסופר עליהם כאן: רבי חנינא בר חמא (כך בכל כתבי היד) גזר תענית. ביקש רחמים ולא ירד גשם, אמרו לו: והלא רבי יהושע בן לוי גזר תענית וירד גשם? - אמר להם: הרי אני והרי בן לוי (כלומר, הוא גדול ממני). שלח וקרא לו. אמר לו (רבי חנינא לרבי יהושע בן לוי): יכוון אדוני את דעתו, ואכוון אני את דעתי, ונבקש רחמים וירד גשם. ביקשו (רבי חנינא ורבי יהושע בן לוי) רחמים ולא ירד גשם. אמר להם: רצונכם שיבוא מטר בשבילנו? - אמרו לו: הן. אמר: רקיע, רקיע, כסה פניך (בעבים)! לא נתכסה. אמר: כמה עזים פני רקיע (שאינו מתכסה מפני הציבור)! נתכסה (בעבים), וירד גשם.

בבבלי לא הובאו דבריו החריפים של רבי חנינא לאנשי עירו.

בבבלי תענית כד,א-ב אמרו: רבה גזר תעניתא, בעא רחמי ולא אתא מטרא. אמרו ליה: והא רב יהודה גזר תעניתא ואתא מטרא! - אמר להו: מאי אעביד? אי משום תנויי - אנן עדיפינן מינייהו... אלא מה יעשו גדולי הדור שאין דורם דומה יפה.

לפי המסופר בירושלמי ובבבלי, הציבור ראה בחכמים את האחראים להצלחת התענית או לכשלונה, ואילו החכמים הצביעו על הציבור כגורם המכריע להצלחת התענית או לכשלונה. • • •

מביאים מאמר בשם רבי חנינא שהוא מעין מה שאמר לבני עירו לעיל: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי חנינה: מה יעשו גדולי הדור (החשובים בבני הדור)? ואין – והרי אין הציבור נידון אלא אחר רובו! – שכשרובו של הציבור חוטא, אין גדולי הדור נענים, כשמבקשים רחמים על דורם, כי הולכים אחר הרוב. וראיה לדבר: שכן מצאנו, שכל שלשים ושמונה שנים – שהיו ישראל במדבר, מהשנה השנייה לצאתם ממצרים, שבה הם שלחו את המרגלים, עד השנה הארבעים, שבה כלו אנשי הדור הממרים, שהיו ישראל כמנודים (מוחרמים, מורחקים) – להקב"ה, שהיה הקב"ה כועס על ישראל בגלל חטא המרגלים, לא היה הקב"ה מדבר עם משה – כדרך שדיבר עימו לפני כן (שאין לומר, שלא היה מדבר עימו כלל, שכן מצאנו שהיה מדבר עימו לאחר מעשה המרגלים, כגון במעשה קורח שהיה אחר מעשה המרגלים), שנאמר: "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם" (דברים ב,טז), מה כתיב בתריה? – מה כתוב אחריו? - "וידבר יי' אלי לאמר" (שם יז) – שלאחר שמתו כל אותו הדור שחטאו בחטא המרגלים, מיד דיבר הקב"ה למשה כדרך שדיבר עימו לפני מעשה המרגלים, שנתרצה להם הקב"ה.

בדברים ב,טז-יז פירש רש"י, שבפרשת 'דברים' לא נאמר משעת שילוח המרגלים עד כאן 'וידבר' אלא 'ויאמר', שלא היה דבר ה' בא אל משה בלשון דיבור, שהוא בדרך אהבה וחיבה, אלא בלשון אמירה. והוסיף חזקוני, ש'דיבור' משמע ריבוי דברים, אבל 'אמירה' משמע מיעוט דברים.

"מה יעשו גדולי הדור?" בבבלי תענית כד,ב אמרו, שגזר רבה תענית על עצירת גשמים וביקש רחמים ולא ירדו גשמים, ואמר: 'מה יעשו גדולי הדור שאין דורם דומה יפה'. לשון זו דומה ללשון שאמר רבי חנינא.

לא היה מדבר עם משה בבבלי תענית ל,ב ובבא בתרא קכא,ב אמרו: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דיבור עם משה, שנאמר: "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה" וגו' (דברים ב), וכתיב: "וידבר ה' אלי לאמור" - אלי היה בדיבור. ובספרא 'ויקרא' דיבורא דנדבה פרשה א נאמר: "לאמור" - אמור להם דברי כיבושים: בשבילכם מדבר עימי, שכן מצינו, שכל שלושים ושמונה שנה שהיו ישראל כמנודים לא היה מדבר עם משה. ובמכילתא דרבי ישמעאל 'בוא' מסכתא דפסחא פרשה א נאמר: "לאמור" - צא ואמור להם: בזכותכם הוא מדבר עימי, שכל שלושים ושמונה שנה שהיה כועס על ישראל לא היה מדבר עימו.

כמנודים מנודה רשאים לדבר עימו, אבל חייבים להתרחק ממנו ארבע אמות. ומנודה לשמים אפשר שהוא חמור ממנודה לבני אדם (בבלי מועד קטן טו,א-ב). • • • מביאים אותו מאמר בשם רבי יהושע בן לוי, אלא שראיתו ממקום אחר: רבי יעקב בר אידי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי: מה יעשו גדולי הדור? ואין – והרי אין הציבור נידון אלא אחר רובו! וראיה לדבר ממעשה אליהו בהר הכרמל: שכן מצאנו, שאילולא שאמרו ישראל בהר הכרמל "יי' הוא האלהים יי' הוא האלהים" (מלכים א יח,לט), לא ירדה האש מן השמים ושרפה את הקרבנות – שבדורו של אליהו חטא רובו של הציבור בעבודה זרה, ואילו לא עשו תשובה, לא היתה האש יורדת מן השמים, למרות זכותו של אליהו, ורק מפני שעשו תשובה, שעזבו עבודה זרה שבידם ויראו את ה', ירדה האש מן השמים ושרפה את הקורבנות על המזבח שבנה אליהו.

לפי המסופר שם, קדמה ירידת האש (שם לח) לאמירת העם (שם לט), ולא שאמירת העם היתה תנאי לירידת האש. ואפשר שכשאמר אליהו לעם: 'וקראתם בשם אלוהיכם ואני אקרא בשם ה' והיה האלוהים אשר יענה באש הוא האלוהים', והם ענו ואמרו: 'טוב הדבר' (שם כד), גילו העם את דעתם, שאם תרד אש מן השמים, הרי ש'ה' הוא האלוקים', וזו תחילתה של עשיית תשובה (על פי מדרש באגדת בראשית פרק פ, המשבח את דיבורו הנאה של אליהו, שבשעה שאמר 'והיה האלוהים אשר יענה באש הוא האלוהים', מיד 'ויען כל העם ויאמרו טוב הדבר', ועוד, שעשה לישראל לומר 'ה' הוא האלוהים ה' הוא האלוהים').

בשמות רבה מד,א נאמר: כמה תפילות התפלל אליהו בהר הכרמל שתרד האש, כמה דאת אמר: "ענני ה' ענני" (מלכים א יח,לז), ולא נענה, אלא כיון שהזכיר את המתים ואמר: "ה' אלוהי אברהם יצחק וישראל" (שם לו), מיד נענה, מה כתיב? - "ותיפול אש ה'" (שם לח).

המאמר במדרש הזה חלוק על המאמר בירושלמי כאן. הן לפי הירושלמי והן לפי המדרש אין הכתובים שם כסדרם. לפי הירושלמי, פסוק לח מקומו אחר פסוק לט (בכך הקושי שנזכר לעיל מיושב). ולפי המדרש, פסוק לו מקומו אחר פסוק לז.

בבבלי ברכות לא,ב אמרו: אליהו הטיח דברים (אמר דברי תרעומת קשים, דיבר עזות) כלפי מעלה, שנאמר: 'ואתה הסיבות את ליבם אחורנית' (מלכים א יח,לז). ומניין שחזר הקב"ה והודה לו לאליהו (לאחר זמן)? - דכתיב: 'ואשר הרעותי' (מיכה ד,ו) (אני גרמתי להם שחטאו, שבראתי יצר הרע המחטיאם).

המאמר הבא קשור לפסוק 'ואשר הרעותי', שלפי הבבלי קשור לאליהו, שדובר עליו במאמר הזה. זה הקשר בין המאמר הזה ובין המאמר הבא. • • •

אמר רבי יהושע בן יאיר (אולי צריך לומר: רבי יהושע בן לוי (במדרש תהילים צא,ח מובא מאמר שאמר רבי יהושע בן לוי בשם רבי פנחס בן יאיר)) בשם רבי פינחס בן יאיר (תנא בדור החמישי): שלשה דברים ברא הקב"ה ותהא (תהה, התחרט, הצטער) שבראן. ואלו הן: כשדים, וישמעאלים, ויצר הרע. ומביאים ראיה מן הכתובים לשלושת הדברים: כשדים - שנאמר: "הן ארץ כשדים זה העם לא היה" (ישעיהו כג,יג), ודרשו, שאמר ה' והביע משאלה: הלואי לא היה – העם הזה, כשדים**. ישמעאלים -** שנאמר: "ישליו אוהלים לשודדים ובטוחות למרגיזי אל לאשר הביא אלוה בידו" (איוב יב,ו) – שהאלוקים עצמו ברא והביא בעולם את הישמעאלים, השוכנים באוהלים, והם שודדים, והם מרגיזים אותו**. יצר הרע -** שנאמר: "ביום ההוא נאם יי' אוספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעותי" (מיכה ד,ו) – ה' יאסוף ויקבץ את גלויות ישראל שה' הביא עליהם רעות. מה כוונת המילה "הרעותי"? - רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אבא בר כהנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יהושע בן יאיר (אולי צריך לומר: רבי יהושע בן לוי) שאמר בשם רבי פינחס בן יאיר: הרי הוא כאילו הרעותי – שה' הוא כביכול הרע להם לישראל, שברא יצר הרע, וגרם להם שחטאו וגלו. לפי זה, הרעות שבכתוב הזה אינן הצרות שהביא ה' על ישראל בשל חטאיהם, כפשוטו של מקרא, אלא הן המעשים הרעים שעשו ישראל בגלל יצר הרע שברא ה'.

בבבלי סוכה נב,ב אמרו: ארבעה הקב"ה מתחרט עליהם שבראם, ונוסף שם על שלושת הדברים שנמנו כאן: גלות (שהגלה את ישראל). ובאוצר המדרשים עמוד קסב נאמר: חמישה דברים הקב"ה מתחרט שבראם, ונוסף שם על ארבעת הדברים הללו: דור המבול. • • •

כיון שהביאו לעיל סיפור על שני אמוראים, שזה התענה ולא ירד גשם וזה התענה וירד גשם, מביאים סיפור דומה על שני תנאים: רבי ליעזר (רבי אליעזר בן הורקנוס, תנא בדור השני) עבד תעני ולא איתנחת (במסירה מהגניזה: נחת) מיטרא – עשה (קיים) תענית (על עצירת גשמים) ולא ירד גשם**. עבד רבי עקיבא** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים, תלמידו של רבי אליעזר בן הורקנוס) תעני ונחת מיטרא – עשה (קיים) תענית וירד גשם**. עאל ואמר קומיהון –** נכנס (רבי עקיבא לבית הכנסת) ואמר לפניהם (לפני הציבור, כדי שלא יאמרו שרבי אליעזר לא נענה לפי שאינו צדיק כרבי עקיבא): אמשול לכם משל – להסביר מפני מה רבי אליעזר לא נענה ורבי עקיבא נענה**. למה הדבר** הזה דומה? למלך שהיו לו שתי בנות, אחת חצופה (רשעה, עזת פנים) ואחת כשירה (הגונה, ישרה). אימת דהות בעייא ההיא חציפתא עלת קומוי – כל זמן שהיתה רוצה זו החצופה (דבר מהמלך), באה לפניו (לפני המלך. הגרסה במסירה מהגניזה: כיון דהות חציפתא עללא לגביה), הוה אמר – היה (המלך) אומר (למשרתיו): יבון (=יהבון) לה מה דהיא בעייא ותיזיל לה – תנו לה מה שהיא רוצה ותלך לה (שלא היה רוצה לשמוע את קולה של הבת החצופה). ואימת דהות ההיא כשרתא עלת קומוי – וכל זמן שהיתה רוצה זו הכשרה (דבר מהמלך), באה לפניו (לפני המלך. הגרסה במסירה מהגניזה: וכיון דהות ההיא כשרתא עללא קומוי), הוה מאריך רוחיה – היה מאריך רוחו (היה סבלן, ולא היה מביא לה מיד מה שהיא רוצה), כי מתחמד מישמוע שועתה – היה מתאוה לשמוע את שיחתה (שהיה רוצה לשמוע את קולה של הבת הכשרה. הגרסה במסירה מהגניזה: הוה מאריך רוחיה עמה, בגין מתחמד משמע שעותה). והנמשל: מלך זה מלך מלכי המלכים הקב"ה, הבת החצופה זה רבי עקיבא, הבת הכשרה זה רבי אליעזר.

ושואלים על מה שאמר רבי עקיבא: ואית שרי מימור כן? – והאם מותר לומר כך (לדבר רע על עצמו)? שהרי במשל זה דימה רבי עקיבא את עצמו לחצוף. ועונים: אלא שלא לחלל שם שמים בירבי (=בדרבי) אליעזר – לא אמר רבי עקיבא כך אלא כדי שלא יתחלל שם שמים בשל (בגלל) רבי אליעזר, שיאמרו שאין רבי אליעזר כדאי להיענות מן השמים**.**

בבבלי תענית כה,ב אמרו: תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה. ירד אחריו רבי עקיבא, ואמר: אבינו, מלכנו, חטאנו לפניך. אבינו, מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה. אבינו, מלכנו, רחם עלינו, ונענה. יצתה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מידותיו (מוותר ואינו מקפיד), וזה אינו מעביר על מידותיו.

המעשה שבבבלי דומה למעשה שבירושלמי כאן, אלא ששם אמרו, שיצתה בת קול ואמרה, שרבי עקיבא נענה כי הוא מעביר על מידותיו, ורבי אליעזר לא נענה כי אינו מעביר על מידותיו.

הירושלמי והבבלי נחלקו בהסבר על ההבדל ביכולתם של שני החכמים. לפי הירושלמי, רבי אליעזר גדול מרבי עקיבא, וההיענות לתעניתו של רבי עקיבא אינה משום עדיפותו אלא מחוסר רצונו של הקב"ה לשמוע את בקשתו, ואילו רבי אליעזר הוא החביב והרצוי, ולכן אינו נענה, כדי שיאריך בתפילתו. לפי הבבלי, שני החכמים שווים, ותקיפותו של רבי אליעזר היא שגרמה שלא ייענה. לפי הירושלמי, רבי עקיבא אמר הסבר זה לציבור, ולפי הבבלי, בת קול אמרה את ההסבר.

"אמשול לכם משל, למה הדבר דומה?" בבבלי תענית כה,ב אמרו: שמואל הקטן גזר תעניתא, ירדו להם גשמים קודם הנץ החמה. כסבורים העם לומר: שבח ציבור הוא (רש"י: שעדיין לא קראו ונענו). אמר להם: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? לעבד שמבקש פרס מרבו, אמר להם: תנו לו ואל אשמע קולו. שוב פעם אחת שמואל הקטן גזר תעניתא, ירדו להם גשמים לאחר שקיעת החמה. כסבורים העם לומר: שבח ציבור הוא. אמר להם: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? לעבד שמבקש פרס מרבו, אמר להם: המתינו לו עד שיתמקמק ויצטער, ואחר כך תנו לו.

המשלים שאמר שמואל הקטן דומים למשל שאמר רבי עקיבא. אלא שלפי רבי עקיבא, מי שנענה מיד הוא חצוף, ומי שאינו נענה מיד הוא כשר, ואילו לפי שמואל הקטן, גם מי שנענה מיד וגם מי שאינו נענה מיד אינו לשבח. ברם שמואל הקטן לא רצה שיחזיקו הציבור טובה לעצמם שירדו להם גשמים בזכותם, ולכן בשתי הפעמים המשיל להם משל ללמדם שאין הדבר לשבחם, ואילו רבי עקיבא לא רצה שהציבור יסבור שרבי עקיבא גדול מרבי אליעזר, ולכן המשיל להם משל ללמדם שרבי אליעזר גדול מרבי עקיבא. • • •

מביאים עוד סיפור על אמורא שעשה תענית ולא ירד גשם: רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) עבד תלת עשרה תעניין ולא נחת מיטרא – עשה (גזר וקיים) שלוש עשרה תעניות (על עצירת גשמים, כסדר התעניות שנאמר בפרק א) ולא ירד גשם**. מי עליל פגע ביה חד כותיי** – כשנכנס (רבי אחא לביתו) פגע (פגש) בו כותי (שומרוני) אחד**, אמר ליה** – אמר לו (הכותי לרבי אחא בלעג): רבי, רבי, עצור גולתך מן מיטרא – סגור את גלימתך (טליתך, מעילך) מן הגשם (מפני הגשם, וכדי לקנטרו שלא ירד גשם, אמר לו כן). אמר ליה – אמר לו (רבי אחא לכותי): חייו דההוא גברא – חייו של אותו אדם! (אני נשבע בחייך!), שמייא מיעבד ניסין (במסירה מהגניזה נוסף: ומיטרא מחות) ושתא מצלחא, וההוא גברא לית הוא מיחי – השמים (הקב"ה) יעשו ניסים (וגשם ירד) והשנה תצליח (שהתבואה והפירות יצמחו), ואותו אדם (אתה) לא יחיה (שלא יזכה לראות את הניסים). ועבדון שמיא ניסין ואצלחת שתא, ומית ההוא כותייא – ועשו השמים ניסים והצליחה השנה, ומת אותו כותי (שלא זכה לראות את הניסים, כדברי רבי אחא). והוון כל עמא אמרין: איתון חמון פורין (במסירה מהגניזה: פירין) דשמש – והיו כל העם אומרים: בואו ראו את פירות השמש, שמכוח השמש הגשמים יורדים והארץ מעלה פירות (במדבר רבה יב,ד). ואולי צריך לומר: פירין דשמיא - פירות השמים (הפירות שצמחו בגלל הניסים שעשו השמים). ויש מתקן: פורין דשמרי - מיטת השומרוני (הכותי שמת).

רבי אחא ישב בלוד. הסיפור מלמד, שבימיו של רבי אחא ישבו שומרונים בלוד, ושהיה מתח בין היהודים לשומרונים. 'שמריי' הוא הכינוי שבני עדת השומרונים מכנים בו את עצמם, והוא כינוי המורה על זיקתם אל תורת משה, שהם לבדם שומרים אותה בטהרתה, לדעתם, בעוד היהודים סטו ממנה. אין לכינוי זה דבר עם העיר שומרון, שלא היתה מרכז העדה. היהודים כינו אותם 'כותים' לגנותם ולבזותם. לעיתים רחוקות מוזכר במקורותינו שם בני העדה, כפי שהם מכנים את עצמם. • • •

כמחלוקתם של תנא קמא ורבי עקיבא במשנה הקודמת, כן מחלוקתם במשנה הזאת. תנא קמא אומר: וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות, וטעמו – שכן מצאנו ביום הכיפורים, שמתענין ולא מתריעין. רבי עקיבה אומר: מתריעים אבל לא מתענין (צריך לומר: מתריעות אבל לא מתענות), וטעמו – שכן מצאנו בראש השנה, שמתריעין ולא מתענין. • • •

משנה אי זהו דבר – ששנינו לעיל, שאותה העיר שיש בה דבר מתענה ומתרעת עליו**? - עיר המוציאה חמש מאות רגלי –** שיש בה חמש מאות גברים, יצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה – שכל יום מת אחד, הרי זה דבר, ואותה העיר מתענה ומתרעת. אבל אם יצאו ממנה שלושה מתים ביום אחד או בשני ימים או בארבעה ימים, וכן אם יצאו ממנה שני מתים בשלושה ימים, אין זה דבר, אלא מקרה בלבד.

הלשון 'עיר המוציאה' היא על פי נבואת הפורענות: "העיר היוצאת (המוציאה) אלף תשאיר מאה, והיוצאת מאה תשאיר עשרה לבית ישראל" (עמוס ה,ג). 'העיר היוצאת' - יציאה זו היא יציאה בשער (עיין בראשית לד,כד), והכוונה - העיר שמספר תושביה. • • •

תלמוד במשנה שנינו, שדבר הוא אם יצאו שלושה מתים בשלושה ימים זה אחר זה. מניין? - אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כתיב "ידבק יי' בך את הדבר" (דברים כח,כא), - לאשה – משל לאישה (במסירה מהגניזה: כאישה) הזאת שהיא מדבקת שלשה ככרים זה אחר זה – הלשון 'ידבק' האמורה במכת הדבר בפרשת הקללות מלמדת, שהדבקת אנשים בדבר היא כהדבקת כיכרות לחם בתנור. כשם שבכיכרות האישה מדביקה בדופני התנור סביב שלושה זה אחר זה, שבתחילה מדביקה כיכר אחת, אחר מדביקה כיכר שנייה בסמוך לכיכר הראשונה, ולבסוף מדביקה כיכר שלישית בסמוך לכיכר השנייה, כך באנשים הדבר הוא מחלה מידבקת אם היא מדביקה וממיתה שלושה זה אחר זה, שביום אחד ממיתה איש אחד, ביום שני ממיתה איש שני, וביום שלישי ממיתה איש שלישי, אבל הדבקת אנשים בדבר בדרך אחרת אינה הדבקה**, הא עבידא אינו** (צריך לומר כמו במסירה מהגניזה: אצו [צ ~ ינ]) – זו עשויה עיסה (כך עושים עיסה), שכשעושים עיסה, עושים אותה שלושה כיכרות ומדביקים אותן בתנור לאפות אותן (תרגום של 'עריסה'=עיסה - 'אצוותא'=אצו. והשווה ירושלמי חלה א,ו: 'למיעבד אצוותי' - לעשות עיסתי). • • • במשנה שנינו, שעיר שיש בה חמש מאות גברים, הרי זה דבר אם יצאו ממנה שלושה מתים בשלושה ימים. ושואלים: יותר מיכן צריכה שיעור אחר? – האם עיר שיש בה יותר מחמש מאות גברים צריכה שיעור אחר, והרי זה דבר אם יצאו ממנה יותר משלושה מתים בשלושה ימים, או שאינה צריכה שיעור אחר, והרי זה דבר אם יצאו ממנה שלושה מתים בשלושה ימים? ומשיבים: נישמעינה מן הדא – נלמד אותה (את ההלכה במקרה זה) מן זאת (הברייתא): אפילו עיר גדולה כאנטוכיא (אנטיוכיה, עיר חשובה ומפורסמת בצפונה של סוריה) ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה. ומסיקים מכאן: הדא אמרה – זאת אומרת**: יותר מיכן צריכה** (צריך לומר: אינה צריכה) שיעור אחר – אפילו עיר שיש בה יותר מחמש מאות גברים, אינה צריכה שיעור אחר, והרי זה דבר אם יצאו ממנה שלושה מתים בשלושה ימים**.**

הגרסה במסירה מהגניזה: אפילו עיר כאנטוכיא ויצאו ממנה תשעה (ולא: שלושה) מתים לשלשה ימים זה אחר זה. ומסיקים מכאן: הדא אמרה – זאת אומרת**: יתר מיכן צריכה שיעור אחר** – עיר שיש בה יותר מחמש מאות גברים, צריכה שיעור אחר, וצריך לשער באופן יחסי לשיעור האמור במשנה (לפי גרסה זו, אין מובן למילה 'אפילו').

הגרסה במסירה שלפנינו משובשת, והנכון הוא כגרסה במסירה מהגניזה.

בבבלי תענית כא,א אמרו: תנו רבנן: עיר קטנה המוציאה חמש מאות רגלי, כגון כפר עמיקו (יישוב בגליל המערבי בסביבות עכו), ויצאו ממנה שלושה מתים בשלושה ימים (רש"י: מת אחד בכל יום) זה אחר זה - הרי זה דבר, ביום אחד או בארבעה ימים - אין זה דבר. עיר גדולה המוציאה אלף וחמש מאות רגלי (רש"י: דהיינו פי שלושה מעיר קטנה), כגון כפר עכו (יישוב בקרבת העיר עכו בגליל המערבי), ויצאו ממנה תשעה מתים בשלושה ימים (שלושה מתים בכל יום) זה אחר זה - הרי זה דבר, ביום אחד או בארבעה ימים - אין זה דבר (רש"י: דאקראי בעלמא הוא).

הגרסה בברייתא שבבבלי היא כמו הגרסה במסירה מהגניזה.

הביטוי "אפילו עיר גדולה כאנטוכיא" נמצא בתוספתא עירובין ג,יג ובירושלמי עירובין ה,ו. אפשר שהמילה "אפילו" שנזכרה כאן, שאין לה מובן לפי הגרסה במסירה מהגניזה, היא אשגרה משני המקומות הללו.

לא נודע בבירור מהי ההגדרה של רגלי. יש להניח שהכוונה היא לתושבים זכרים בני חמש עשרה עד חמישים לערך. מקובל שזכרים בני חמש עשרה עד חמישים הם שתי שביעיות מכל אוכלוסיית היישוב. על פי זה היו בעיירה גדולה יותר מחמשת אלפים נפש ובעיירה קטנה כאלפיים נפש ("הקהילה היהודית בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד").

בתוספתא תעניות ב,ט שנו: דבר שיש בו הפסק, אפילו שלושה מתים ביום אחד זה אחר זה (אפילו מתו שלושה ביום אחד והפסיק בינתיים ואחר כך מתו עוד שלושה ביום השלישי) - אין זה דבר (שהרי יש בו הפסק). שאין בו הפסק, אפילו שלושה מתים בשלושה ימים זה אחר זה - הרי זה דבר שאין בו הפסק. • • • במשנה הקודמת שנינו, שעיר שיש בה מפולת, אותה העיר מתענה ומתרעת. ומביאים ברייתא: בתים שאמרו – בתים שאמרו במשנה, שאם נפלו במפולת, מתריעים, - בריאים אבל לא מרוערעים (במסירה מהגניזה: מרועעים) – הבתים שנפלו במפולת היו חזקים, שאינם ראויים ליפול, אבל לא היו רעועים (לא חזקים, מתמוטטים), הראויים ליפול, שאם היו הבתים שנפלו רעועים, אין מתריעים, כי נפלו משום שהיו רעועים, ולא מחמת המפולת. ואומרים: ודכותה – וכמוה (כמו ההלכה הזאת בענין מפולת, כך ההלכה הבאה בענין דבר): אנשים שאמרו במשנה, שאם מתו בדבר, מתריעים, - בחורים אבל לא זקינים – האנשים שמתו בדבר היו צעירים, שאינם ראויים למות, אבל לא היו זקנים, הראויים למות, שאם היו האנשים שמתו זקנים, אין מתריעים, כי מתו משום שהיו זקנים, ולא מחמת הדבר**.**

בבבלי תענית כ,ב אמרו: תנו רבנן: מפולת שאמרו - בריאות ולא רעועות, שאינן ראויות ליפול ולא הראויות ליפול. • • • תני – שנוי (שנו ברייתא): אסכרה (מחלת גרון קשה ומידבקת) - כל שהיא – עיר שיש בה אסכרה, אפילו מת בה איש אחד בלבד באסכרה, אותה העיר מתרעת על האסכרה, מפני שמחלה זו מידבקת וממארת, שלא כמו במחלת דבר**.**

אסכרה היא מחלה שהילדים חולים בה בייחוד. אסכרה מתחילה במעיים וגומרת בפה ובגרון (בבלי שבת לג,ב), וכשעולה מהמעיים לפה, גורמת מיתה (ירושלמי להלן ד,ד).

ושואלים: שנים בדבר ואחד באסכרה? – אם מתו שני אנשים בדבר וגם מת איש אחד באסכרה, האם מתריעים? ותמהים על השאלה: איתא חמי – בוא ראה (מה ששנינו בברייתא לעיל): אסכרה - כל שהיא, ואת אמר הכין?! – ואתה אומר כן?! שאין מה לשאול במקרה הזה, שכן אם מת אחד באסכרה, מתריעים על האסכרה, ומה בכך שגם מתו שניים בדבר! ומשיבים על התמיהה: לכן צריכה – לכך (לאופן המתואר להלן) נצרכה (הכרחית, נחוצה) השאלה**, כשהתריעו על האסכרה והלכה לה, ואחר כך מתו שנים בדבר ואחד באסכרה** – שהיתה באותה העיר אסכרה והתריעו עליה והאסכרה עברה לה, ואחר כך, לאחר שעברה האסכרה, מתו שני אנשים בדבר וגם מת איש אחד באסכרה, ובמקרה הזה אין מתריעים שוב על האסכרה, משום שעברה האסכרה שמת בה אותו האיש, אלא שיש לשאול: כשאמרו שעיר שמתו בה שלושה אנשים בדבר בשלושה ימים, אותה העיר מתרעת על הדבר, האם לא אמרו אלא אם מתו בה שלושה בדבר, אבל אם מתו בה שניים בדבר ואחד באסכרה בשלושה ימים, אותה העיר אינה מתרעת, משום שאקראי בעלמא הוא, או שמא אף אם מתו בה שניים בדבר ואחד באסכרה בשלושה ימים, אותה העיר מתרעת, הואיל וסוף סוף מתו בה שלושה אנשים בשלושה ימים. אין משיבים על שאלה זו.

בתוספתא תעניות ב,ט שנו: אסכרה, אם מתים בה (אפילו מתו בה ביום אחד), מתריעים עליה, אם לאו, אין מתריעים עליה. • • •

משנה על אלו – הצרות המפורטות להלן, מתריעין – מתענים ותוקעים בשופרות, בכל מקום – לא במקומן של הצרות בלבד אלא אף בכל סביבותיו ואף במקומות מרוחקים, שגוזרים תענית על הציבור בכל האזור או בכל הארץ ולא באותה העיר בלבד**: על השדפון** – התייבשות התבואה מחמת רוח קדים או שרב, ועל הירקון – מחלת התבואה, שהיא מוריקה-מצהיבה ונכמשת, ועל הארבה ועל החסיל (מיני ארבה) – המשחיתים את התבואה והפירות, ועל חיה רעה – שנראית ביום במקום יישוב וטורפת בני אדם, ועל החרב – גייסות העוברים ממקום למקום**. מתריעין עליהן** – מתענים ותוקעים בשופרות על כל אחת מאלו**, מפני שהיא מכה מהלכת** – מפני שכל אחת מאלו היא צרה ההולכת ומתפשטת ממקום למקום, ויש בה סכנה לארץ כולה**.**

בתוספתא תעניות ב,ח שנו: ועל כולם (על הגשמים שפסקו מגשם לגשם ארבעים יום, על האילנות ועל הבורות) אין מתריעים עליהם אלא באותה הפרכיא (מדינה, מחוז) בלבד. ושם ב,יא שנו: ועל כולם (כגון על הארבה ועל החרב שהן מכות מהלכות) אין מתריעים עליהם אלא באותה הפרכיא בלבד. היו בסוריא - אין מתריעים עליהם בארץ ישראל, בארץ ישראל - אין מתריעים עליהם בסוריא.

התוספתא ב,יא מבארת את המשנה שאמרה: על אלו מתריעים בכל מקום. ובכל מקום לאו דווקא, שהרי פשיטא שאפילו מכות מהלכות אין מתריעים עליהן בכל העולם כולו, אלא באותה מדינה בלבד, בניגוד לעיר שלא ירדו עליה גשמים או עיר שיש בה דבר או מפולת, שאין מתריעים אלא באותה העיר בלבד, וסביבותיה אינן אלא מתענות ("תוספתא כפשוטה"). • • •

תלמוד במשנה שנינו, שמתריעים על צרות שבאו על התבואה. מביאים שני מאמרים, שמתריעים על צרות נוספות שבאו על התבואה: אמר רבי חמא בר עוקבה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): מתריעין על פרגיא (החלפה, שינוי, קלקול) של פשתן – שהתחלף והשתנה יבול הפשתן מטוב לרע והתקלקל**. מה טעמא? –** מניין לומדים זאת? - שנאמר: "שמה ושערורה נהיתה בארץ" (ירמיהו ה,ל) – דברים תמוהים ומשונים אירעו בארץ (התרגום מתרגם: "שמה ושערורה" - תימה ושנו), ויש להתריע עליהם, כמו שנאמר שם בהמשך: "תקעו שופר" (שם ו,א), ואף החלפה ושינוי של פשתן מטוב לרע דבר משונה הוא, ומתריעים עליו**.**

השורש 'פרג' קרוב לשורש 'פרק' בארמית, והוא משמש בתרגום למקרא בכמה מקומות עבור המילים: תמורה, מחיר, שיכול.

בויקרא רבה יח,ג נאמר: "ביום נטעך תשגשגי" (ישעיהו יז,יא) - ביום שנטעתי אתכם לי לאומה (ביום מתן תורה) נעשיתם סיגים (מפרש 'תשגשגי' מלשון סיגים, פסולת של מתכת), כמא דאת אמר: "סיגים כסף היו" (יחזקאל כב,יח). "ובבוקר זרעך תפריחי" (ישעיהו יז,יא) - רבי חמא בר חנינא ורבי שמואל בר נחמן. רבי חמא בר חנינא אמר: (למה הדבר דומה?) לאחד שהיתה לו ערוגה מלאה של ירק והיה סבור שהיא עושה, השכים בבוקר ומצאה שהפריגה (שנתחלפה מטוב לרע, ודרש 'תפריחי' כמו 'תפריגי'). רבי שמואל בר נחמן אמר: (למה הדבר דומה?) לאחד שהיתה לו ערוגה מלאה של פשתן והיה סבור שהיא עושה, השכים בבוקר ומצאה שנעשית גבעולים (שנתקשתה ולא תצלח עוד לתעשיית שש). והשווה במדבר רבה ז,ד.

ובבמדבר רבה טז,כ נאמר: ...ועל אותו הדור (דור המדבר) אמר ישעיהו: "ביום נטעך תשגשגי" (ישעיהו יז,יא) - ביום שאמר ליטע אתכם בארץ, נעשיתם סיגים. "ובבוקר זרעך תפריחי" (שם) - עד שלא בא השרב, פרחתם.

המאמר הזה "מתריעים על פרגיא של פשתן" יש לו קשר למדרש הראשון שנזכרים בו הפרגה ופשתן שהתקלקל. המאמר הבא "מתריעים על השרב" יש לו קשר למדרש השני שנזכר בו השרב. שני המדרשים דרשו את הפסוק: "ובבוקר זרעך תפריחי". בשל הפסוק הזה המשותף לשני המאמרים, הם מובאים כאן בסמיכות.

זאת ועוד. בויקרא רבה (מרגליות) כח,ב (וכן בקהלת רבה פרשה א פסוק ג ובפסיקתא דרב כהנא פרשה ח ובפסיקתא רבתי פרשה יח) נאמר: אמר רבי אלעזר: כתיב: "ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלוהינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעיתו" (ירמיהו ה,כד), הא יהיב לכון כולא, ולית אתון צריכין ליה מן כדון?! (וכי אין אתם צריכים לו מעתה?!) הדא הוא דכתיב: "שבועות חוקות קציר ישמור לנו" (שם), ישמור לנו מן השרב ומן הרוחות הקשות ומן הטללים הרעים (שלא יעלה על לבבך, שאחר שנתן לך את הכל, גשם יורה ומלקוש, שוב אין אתה זקוק לו מעתה, לכן הכתוב ממשיך: "שבועות...", שעדיין זקוקים לו שישמור את התבואה משרב ומרוחות קשות ומטללים רעים). ואלו הן שבע שבתות שבין פסח לעצרת (ואימתי התבואה זקוקה לשמירה זו? בשבעת שבועות העומר, שהם ימי הקציר).

המאמר הזה "מתריעים על פרגיא של פשתן" נלמד מהפסוק בירמיהו ה,ל. המאמר הבא "מתריעים על השרב" יש לו קשר לפסוק בירמיהו ה,כד שנזכר בו שה' ישמור מהשרב. בשל סמיכות הפסוקים האלה, שני המאמרים מובאים כאן בסמיכות. • • • אמר רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): מתריעין על השרב – חום קשה ויובש, שמביא להתייבשות התבואה. בתקופת הקציר שבין פסח לעצרת, השרב עלול לגרום שכל היבול יושחת וייפסד. פירוש אחר: מתריעים על השרב – שאם מתו בני אדם מחמת השרב, מתריעים עליו. בעלי מאמר זה הולכים לשיטתם (ירושלמי שבת יד,ג): רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: תשעים ותשעה מתים בשרב ואחד בידי שמים**. מה טעמא?** – מניין לומדים זאת? - שנאמר: "קודר הילכתי בלא חמה, קמתי בקהל אשוע" (איוב ל,כח) – ונאמר שם בהמשך: "עורי שחר מעלי, ועצמי חרה מני חורב" (שם ל). 'חורב' הוא שרב, וכן הוא בתרגום למקרא בכמה מקומות. מכאן, שאם מתייבשים מפני החום (-'מני חורב'), יש לזעוק ולהתפלל בציבור (-'קמתי בקהל אשווע').

כל אחד משני המאמרים המובאים כאן נלמד משני פסוקים סמוכים, כשהפסוק הראשון בלבד מביניהם נזכר כאן בפירוש, והפסוק השני אינו נזכר כאן, כמקובל בירושלמי, שכשלומדים דבר מהכתוב, מביאים את תחילתו של הכתוב ואין מביאים את סופו. • • • כיון שהובא מאמר הנסמך על פסוק שנזכרה בו לשון שועה, מובא מאמר נוסף הנסמך על פסוק שנזכרה בו לשון שועה. ועוד, יש ללמוד מהפסוק: "קודר הילכתי בלא חמה, קמתי בקהל אשוע", שיש לזעוק ולהתפלל לפני שתבוא הצרה (-'בלא חמה'), כדברי המאמר הנוסף, הנלמד מפסוק דומה (-'לא בצר').

אמר (בדרך משל) רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני): אוקיר לאסייך עד דלא תצטריך ליה – כבד את רופאך עד שלא תצטרך (לפני שתצטרך) לו, כדי שיסייע לך כשתבוא לידי חולי. והנמשל הוא, שיתפלל האדם אל הקב"ה לפני שתבוא עליו צרה, כדי שיסייע לו בעת צרה**. מה טעמא? –** מניין לומדים זאת? - שנאמר: "היערוך שועך לא בצר וכל מאמצי כח" (איוב לו,יט) – כך אמר לאיוב אחד מרעיו: האם ערכת את תפילתך אל הקב"ה כשלא היית בצרה? (- 'היערוך שועך לא בצר?'), כי אם היית עושה כן, היו הכל מאמצים את כוחך ומסייעים לך (-'וכל מאמצי כוח').

מקורו של המשל הזה, שאמרו רבי אלעזר, בספר בן סירא (מחכמי ישראל בימי הזוגות) לח,א: הדר פני רופא וכבדהו, כי יקום לך בעת צרה.

רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש (אמוראים ארץ ישראלים בדור השני) – אף הם דרשו את הכתוב הזה, שדרשו רבי אלעזר, בענין תפילה**. רבי יוחנן אמר: אם סדרתה** (סדרת) תפילה – אם התפללת אל הקב"ה (-'היערוך שועך'), לא יהיו לך צרי עין (מקנאים) מלמעלה – לא יהיו לך מקטרגים בשמים (-'לא בצר'), שלא יוכלו ללמד עליך חובה**, אלא יהיו הכל מאמצין כחך** – כל המלאכים יסייעו לך וילמדו עליך זכות**, שנאמר: "וכל מאמצי כח". ורבי שמעון בן לקיש אמר: אם סדרתה** (סדרת) תפילה – אם וכאשר תתפלל אל הקב"ה (-'היערוך שועך'), לא תהא מיצר פיך – אל תמעט לשאול ולבקש בפיך מהקב"ה מקצת צרכיך (-'לא בצר'), אלא "הרחב פיך – הרבה לשאול ולבקש בפיך ממנו כל צרכיך, ואמלאהו" (תהילים פא,יא) – והוא ימלא כל משאלותיך, שיעשה כל מה שתשאל ותבקש ממנו בתפילתך (המילים "לא יהיו לך צרי עין ... אם סדרת תפילה" נשמטו במסירה שלפנינו בשל שוויון סופות, והושלמו בידי המגיה כמו במסירה מהגניזה).

הביטוי 'לסדר תפילה' משמעו בדרך כלל: להתפלל.

בבבלי סנהדרין מד,ב אמרו: "היערוך שועך לא בצר וכל מאמצי כוח" (איוב לו,יט) - אמר רבי אלעזר: לעולם יקדים אדם תפילה לצרה (רש"י ורמ"ה: חבריו של איוב אמרו לו: כלום הקדמת תפילתך עד שלא באה הצרה? (-'היערוך שועך לא בצר?') - אילו עשית כן, היו הכל מאמצים את כוחך (-'וכל מאמצי כוח')), שאלמלא הקדים אברהם תפילה לצרה בין בית אל ובין העי, לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. ריש לקיש אמר: כל המאמץ עצמו בתפילה מלמטה אין לו צרים מלמעלה (רש"י: אין צרים יכולים להשטינו מלמעלה. רמ"ה: ריש לקיש דריש להאי קרא הכי: כלום ערכת תפילתך ואימצת עצמך בתפילה? (-'היערוך שועך? וכל מאמצי כוח?') - אילו עשית כן, לא היו לך צרים מלמעלה ולא היה השטן משטין עליך (-'לא בצר')). רבי יוחנן אמר: לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו הכל מאמצים את כוחו (רש"י: שיסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים) ולא יהיו לו צרים מלמעלה (רש"י: ושלא יהיו לו משטינים מלמעלה. רמ"ה: רבי יוחנן דריש הכי: כלום ערכת תפילתך (-'היערוך שועך') שלא יהיו לך צרים מלמעלה (-'לא בצר') ושיהיו הכל מאמצים את כוחך (-'וכל מאמצי כוח')?).

דרשתו של רבי אלעזר בבבלי זהה לדרשתו בירושלמי. ודרשתו של ריש לקיש בבבלי דומה לדרשתו של רבי יוחנן בירושלמי.

ובשמות רבה כא,ז נאמר: "היערוך שועך לא בצר" (איוב לו) - מהו כן? אמר רבי אלעזר בן פדת: המשל אומר: כבד את רופאך עד שלא תצטרך לו. ורבי שמעון בן לקיש אומר: ערוך שוע כלפי בוראך, כדי שלא יהיו לך צרים מלמעלן. ובמדרש תנחומא פרשת 'מקץ' סימן י ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'מקץ' סימן יד נאמר: לא תהא בוסר (מבזה) את התפילה בשעת הרווחה שלא להתפלל, וכיון שתגיע הצרה תהא עומד ומתפלל, אלא עד שלא תבוא (קודם שתבוא) הצרה תהא מקדים ומתפלל, שנאמר: "היערוך שועך לא בצר וכל מאמצי כוח" (איוב לו,יט). וכן אמר המשל (בספר בן סירא): אוקיר לאסיאך עד דלא תצטרך ליה. • • •

במשנה שנינו, שמתריעים על הארבה ועל החסיל. ואומרים: לא סוף דבר ארבה – לא זו בלבד שמתריעים על ארבה - הגובאי או החסיל (מיני ארבה), שהם מכלים את הכל**, אלא אפילו כנף** – אלא שמתריעים אפילו על כנף - החגב או הילק (מיני ארבה), שמזיקים לצומח במידה קטנה יחסית ואינם מכלים את הכל**.**

בתוספתא תעניות ב,י שנו: מתריעים על הגוביי (הארבה) כל שהו, מפני שהיא מכה מהלכת. רבי שמעון אומר: אף על החגב.

ובבבלי תענית יט,ב אמרו: תנו רבנן: מתריעים על הגובאי בכל שהוא (רש"י: אפילו לא נראה אלא מעט, בידוע שעתידים לבוא הרבה. אבל חגב כל שהוא מצוי הוא ואינו מכלה כל כך כארבה). רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף על החגב (רש"י: מין ארבה ואינו מכלה כל כך כמו גובאי). ושם כב,א אמרו: תנו רבנן: ארבה וחסיל - אפילו לא נראה אלא כנף אחד (רש"י: עוף אחד מאותו מין) בכל ארץ ישראל, מתריעים עליהם מיד.

דברי הירושלמי כאן הם כתנא השני בברייתות אלו, שמתריעים אף על החגב. ומה שאמרו שם 'אף על החגב' הוא מה שאמרו כאן 'אפילו כנף'.

פירוש אחר (ר"י קאפח): כנף הוא להק, כי דרך הארבה לעלות בלהקות גדולות יחד, ואמרה הברייתא בבבלי תענית כב,א, שאפילו לא נראה אלא להק אחד, מתענים ומתריעים, כי הוא סימן ללהקות רבות הבאות אחריו, אבל אם נראו בודדים, אין מתענים, כי אינם מבשרים רעה ודרכם להימצא תמיד. אבל הגובאי, אפילו לא נראו ממנו אלא בודדים, מתענים עליו, וזהו בכל שהוא, כי אין דרכו לבוא בלהקות גדולות, והוא משמיד, משחית ומכלה יותר מן הארבה. אבל החגב אינו בא בלהקות כלל, ומצוי הוא כל ימות השנה ואינו משחית ומכלה, ולפיכך אמרו בבבלי תענית יט,ב: 'רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף על החגב', מכלל דלתנא קמא אין מתריעים.

ארבה וכנף ביואל א,ד נזכרים כמה מיני ארבה. התרגום שם מתרגם 'ארבה' - גובא (גובאי), ו'ילק' - פרחא (כנף). בבבלי חולין קלט,ב אמרו שהמילה 'כנף' באה לרבות חגבים, ובמדרשי אגדה אמרו ש'כנף' היא ארבה.

שואלים: ולמה נקרא שמו של אחד ממיני הארבה חסיל? ומשיבים: שהוא חוסל (מחסל, מכלה) את הכל (הגרסה במסירה מהגניזה: דהוא חסל כולא). ועוד שואלים: ולמה נקרא שמו של אחד ממיני הארבה גוביי? ומשיבים: דו (=דהוא) גבי דינא דמריה – שהוא גובה דין (עונש ופורענות) אדוניו (שה' מביא אותו כעונש על חטא).

בקהלת רבה יב,יג נאמר: ולמה קורין אותו גוביי? - דגבי דינא דאינשי ודברייתא (שגובה דין האנשים והבריות). ובבבלי שבת לב,ב אמרו: בעוון גזל הגובאי עולה. • • • במשנה שנינו, שמתריעים על חיה רעה. ואומרים: לא סוף דבר חיה רעה – לא זו בלבד שמתריעים על חיה רעה, שממיתה בני אדם, שדרכה של חיה להמית בני אדם**, אלא אפילו בהמה רעה** – אלא שמתריעים אפילו על בהמה רעה, שנושכת וממיתה בני אדם, אף על פי שאין דרכה של בהמה להמית בני אדם, שאם נושכת אינה ממיתה**,** שכבר היו שנים בארץ ישראל, שהיה חמור נושך וממית, ושהיה שור נושך וממית – ולכן מתריעים על בהמה רעה**.**

בספרא 'בחוקותי' פרשה ב נאמר: כבר היו שנים בארץ ישראל, חמור נושך וממית ושור נושך וממית. ובספרי דברים פסקה שכא אמרו: מעשה היה שרחלים נושכים וממיתים. • • • במשנה שנינו, שמתריעים על החרב. ואומרים: לא סוף דבר חרב של מלחמה – לא זו בלבד שמתריעים על חרב של מלחמה, שעוברת בעיר או בארץ, והגייסות באים להילחם באותה עיר או באותה ארץ**, אלא אפילו חרב של שלום** – אלא שמתריעים אפילו על חרב של שלום, שעוברת בעיר או בארץ, ואין הגייסות באים להילחם באותה עיר או באותה ארץ, אלא שעוברים דרך העיר לעיר אחרת או דרך הארץ לארץ אחרת**, שכבר עשת** (עשתה) רושם בימי יאשיהו – שחרב של שלום כבר גרמה קלקלה ויצאה ממנה תקלה בימי יאשיהו מלך יהודה, שעבר פרעה נכה דרך הארץ להילחם בארץ אחרת, ויצא יאשיהו לקראתו למלחמה, ולא נתנו לעבור בארצו, ולבסוף נהרג יאשיהו במלחמה. הרי שחרב של שלום יש בה סכנה, ולכן מתריעים עליה**.**

בתוספתא תעניות ב,י שנו: חרב העוברת ממקום למקום, אפילו חרב של שלום, מתריעים עליה, ואין צריך לומר חרב של פורענות, ואין לך חרב של שלום יותר משל פרעה נכה, ושטפה (העבירה מן העולם) את הצדיק ההוא, זה יאשיהו.

ובבבלי תענית כב,א אמרו: תנו רבנן: אין צריך לומר חרב שאינה של שלום (רש"י: שמתריעים עליה), אלא אפילו חרב של שלום (רש"י: שעוברת דרך אותה מלכות להילחם במלכות אחרת), שאין לך חרב של שלום יותר משל פרעה נכה, ואף על פי כן נכשל בה יאשיהו המלך. • • •

משנה המשנה מביאה שני מעשים שהתריעו בכל מקום באותה מדינה על השידפון ועל חיה רעה.

מעשה שירדו זקנים (חכמים) מירושלים לעריהם – בארץ ישראל**, וגזרו תענית** – על הציבור בכל מקום בארץ ישראל, שכל ארץ ישראל כמדינה אחת היא (ובתענית זו התענו ותקעו בשופרות), על שנראה כמלוא פי תנור שדפון – תבואה שדופה כשיעור הראוי לעשות ממנה פת למלא פי תנור, באשקלון (עיר הסמוכה לגבולה הדרומי של ארץ ישראל). ועוד גזרו תענית למחר על שאכלו זאבים שני תינוקות (ילדים) בעבר הירדן (המזרחי) – לפי שחיה רעה מכה מהלכת היא**. רבי יוסי** (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: לא על שאכלו – זאבים שני תינוקות, גזרו הזקנים תענית, אלא על שנראו – הזאבים, גזרו הזקנים תענית**.**

במשנה נאמר שגזרו תענית על שידפון, וגזרו תענית למחר על חיה רעה, ולא גזרו תענית ביום אחד על שתי הצרות, משום שאין מתענים על שני דברים כאחת (ראה להלן ד,ד). אבל במשנה שבמשניות ושבבבלי המילה 'למחר' חסרה. ונסמכו כאן שני מעשים, שהיו במקומות שונים ובזמנים שונים, ומילת הקישור בין שני המעשים היא "ועוד". • • •

תלמוד במשנה מסופר, שהתריעו על שנראה כמלוא פי תנור שידפון. ואומרים: הדא דאת אמר – זה שאתה אומר, שהתריעו על שנראה כשיעור הזה, במכונס – שנראה השידפון במקום אחד בשדה, והוא עלול להתפשט**, אבל במפוזר –** אבל אם נראה השידפון בכמה מקומות בשדה, שכבר התפשט השידפון ממקום למקום, אפילו פרא (פחות) מיכן – מתריעים אפילו נראה פחות מכשיעור הזה.

בבבלי תענית כב,א אמרו: תנו רבנן: שידפון וירקון - כל שהוא (רש"י: כיון שנראה כל שהוא מתריעים. ומלוא תנור דמתניתין - מעשה שהיה כך היה).

בבבלי, שלא כמו בירושלמי, לא חילקו בין מכונס ובין מפוזר. • • • במשנה מסופר, לדברי רבי יוסי, שהתריעו על שנראו זאבים. ואומרים: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): נראו רצין אחריהן – כוונת רבי יוסי, שנראו הזאבים רצים אחרי התינוקות, ולכן התריעו, אבל לא נראו רצים אחריהם, אין מתריעים**.** אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): נראו במקום שאין ראוי להם – כוונת רבי יוסי, שנראו הזאבים במקום שאין ראוי להם להיראות בו, כגון בעיר, ולכן התריעו, אבל נראו במקום שראוי להם להיראות בו, כגון בשדה, אין מתריעים**.**

הרי שיש חיה רעה שמתריעים עליה, ויש חיה רעה שאין מתריעים עליה.

בבבלי תענית כב,א אמרו: תנו רבנן: חיה רעה, בזמן שהיא משולחת (רש"י: מן השמים להשחית) - מתריעים עליה, בזמן שאינה משולחת - אין מתריעים עליה. כיצד? - נראתה בעיר - משולחת, בשדה - אינה משולחת (רש"י: שדרכה הוא). נראתה ביום - משולחת, בלילה - אינה משולחת. ראתה שני בני אדם ורצתה אחריהם - משולחת, ברחה מפניהם - אינה משולחת. • • •

משנה משנה זו מדברת בצרות חמורות, שמתריעים עליהן תכף ומיד ואפילו בשבת. בגלל חומרת הסכנה, אין ממתינים עד ליום שני או חמישי, המועד הקבוע שבו מתחילות ומתקיימות תעניות ציבור, אלא מתריעים על הצרה מיד ואפילו בשבת.

ועל אלו – הצרות המפורטות להלן, מתריעין – מתענים ותוקעים בשופרות בשבת: על עיר שהקיפוה גוים – ששמו עליה מצור, או נהר – שעלה על גדותיו, ויש חשש שישטוף את העיר**, ועל הספינה המיטרפת בים –** המתנדנדת בים מחמת סערה, והיא עומדת להישבר. לדעת תנא קמא, האנשים שאינם בסכנה מתריעים בשבת על צרת אנשי אותה העיר או אנשי אותה הספינה**. רבי יוסי אומר:** האנשים שאינם בסכנה מתריעים בשבת על צרת אנשי אותה העיר או אנשי אותה הספינה לעזרה – תוקעים בשופרות רק לעזרה, שתוקעים כדי שיבואו אנשים לעזור לאנשי אותה העיר או לאנשי אותה הספינה ולהצילם מן הצרה, אבל לא מתריעים בשבת לצעקה – אין תוקעים בשופרות לצעקה, שאין תוקעים כשהם זועקים ומתפללים לה'. שמעון התִּימְנִי (תנא בדור השלישי, מתמנה, יישוב בשפלת יהודה) אומר: מתריעים בשבת אף על הדֶּבֶר. ולא הודו לו חכמים – לא הסכימו לדעתו של שמעון התימני**.**

יש גורסים במשנה 'עיר שהקיפוה גייס' במקום 'גוים'.

בתוספתא תעניות ב,יב שנו: עיר שהקיפוה גויים או נהר, וכן ספינה המיטרפת בים, אין רשאים לסגף (לענות) עצמם בתענית, שלא לשבר את כוחם.

המשנה אינה מדברת באנשים שהם בתוך הסכנה וטרודים להציל את עצמם, אלא באנשים שהם מחוץ לסכנה ומתפללים על אחיהם ומתענים עליהם אפילו בשבת, והתוספתא מדברת באנשים שהם בתוך הסכנה ואסורים להתענות (על פי "תוספתא כפשוטה"). • • •

תלמוד במשנה שנינו, שעל הצרות האלו מתריעים בשבת. רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: "ענני יי' ענני" – כשאמרו מתריעים בשבת לא אמרו שתוקעים בשופרות, שלדעתו, אין תוקעים בשופר בשבת, אלא שזועקים בקול רם ואומרים "עננו ה' עננו".

כוונתו של רב לתחינות שאומרים בתעניות לאחר התפילה, ובהן הפיוט: "עננו ה' עננו, עננו אלוהינו עננו, עננו אבינו עננו" וגו'. פיוט זה בנוי על תפילת אליהו הנביא בהר הכרמל: "ענני ה' ענני" (מלכים א יח,לז). משום כך נקט רב 'ענני' בלשון יחיד, ולא נקט 'עננו' בלשון רבים. אך אין כוונתו של רב להזכרה מעין המאורע של תעניות בתפילה, הפותחת במילים: 'עננו ה' עננו' (לעיל ב,ב). והטעם הוא, שהתחינות נאמרות כשהם זועקים בקול רם, וזו משמעות המילה 'מתריעים' כאן במשנתנו, ואילו ההזכרה אינה נאמרת כשהם זועקים בקול רם.

ומקשים: מתניתא פליגא על רב – המשנה חלוקה על רב, שכן נאמר במשנה: רבי יוסי אומר: לעזרה אבל לא לצעקה – מתריעים לעזרה אבל לא מתריעים לצעקה. ומכאן מוכיחים: והא תנייא קדמייא סבר מימר – והרי התנא הראשון (תנא קמא, הדעה שהובאה בראש המשנה ללא שם אומרה) סבור לומר: אפילו לצעקה! – שמדברי רבי יוסי שאמר: אבל לא לצעקה, נשמע לדברי תנא קמא: אפילו לצעקה, שמתריעים אפילו לצעקה, שתוקעים בשופרות כשהם זועקים ומתפללים לה'. הרי שמשמעות המילה 'מתריעים' כאן במשנתנו היא שתוקעים בשופרות, ואין משמעותה שזועקים, שלא כדברי רב, שאמר, שלדברי תנא קמא, משמעות המילה 'מתריעים' כאן במשנתנו היא שזועקים, ואין משמעותה שתוקעים בשופרות! אין משיבים על קושיה זו.

אבל בבבלי תענית יד,א אמרו, שלדברי הכל, אין תוקעים בשופרות בשבת, ולדעת תנא קמא, זועקים בקול רם כשהם מתפללים לה' (-מתריעים אפילו לצעקה), וזו משמעות המילה 'מתריעים' כאן במשנתנו, כדברי רב, ולדעת רבי יוסי, זועקים בקול רם כדי שיבואו אנשים לעזור לאנשי אותה העיר או לאנשי אותה הספינה ולהצילם מן הצרה (-מתריעים לעזרה), אבל אין זועקים בקול רם כשהם מתפללים לה' (-אבל לא מתריעים לצעקה).

לענין "עננו" שאמר רב ראה רש"י ובעלי התוספות בבבלי שם. • • •

במשנה מדובר על עיר שהקיפוה גויים (גייס). ומספרים על עיר שבאו עליה גייסות: לוי בן סיסי (לוי, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) באו הגייסות (גדודי חיילים או גזלנים) לעירו. נטל ספר תורה ועלה לראש הגג. אמר: רבון העולמים, אין בטלית חדא מילה מן הדין ספר אוריתא – אם ביטלתי (לא קיימתי) דבר אחד מזה ספר התורה, - ייעלון לון – יבואו להם (ייכנסו הגייסות לעיר, שלא תעמוד לעיר זכותי), ואין לא – ואם לא (שלא ביטלתי דבר אחד מזה ספר התורה), - ייזלון לון – ילכו להם (שלא ייכנסו הגייסות לעיר, שתעמוד לעיר זכותי). מיד איתבעון ולא אשתכחון – מיד התבקשו (הגייסות, חיפשו אותם) ולא נמצאו (שהלכו להם הגייסות כלא היו בזכותו של לוי). תלמידיה עבד כן – תלמידו (של לוי) עשה כך (כמו לוי, כשבאו הגייסות לעיר בימיו). יבשת ידיה ואזלון לון – יבשה ידו (של תלמידו, שנטל בה ספר תורה, משום שהחזיק עצמו שלא ביטל דבר אחד מהתורה, והוא לא היה צדיק כמו לוי), והלכו להם (שלא נכנסו הגייסות לעיר, שאף על פי שלא היה ראוי לעשות כך, עמדה לעיר זכותו והועילו דבריו). תלמיד תלמידיה עבד כן – תלמיד תלמידו (של לוי) עשה כך (כמו לוי, כשבאו הגייסות לעיר בימיו). לא יבשת ידיה ולא אזלון לון – לא יבשה ידו (של תלמיד תלמידו, אף על פי שהחזיק עצמו שלא ביטל דבר אחד מהתורה, והוא לא היה צדיק כמו לוי), ולא הלכו להם (שנכנסו הגייסות לעיר, שלא עמדה לעיר זכותו ולא הועילו דבריו, שלא היה צדיק אף כמו תלמידו של לוי). לומר – מה שסופר על תלמיד תלמידו של לוי, שלא יבשה ידו, בא ללמדנו**, שאין שוטה** (שאינו שפוי בדעתו) נפגע – אין השוטה מרגיש בכאב כשבאים עליו פגעים, כי דעתו טרופה והרגשתו פגומה, ולא בשר המת מרגיש באוזמל – אין המת מרגיש בכאב כשחותכים את בשרו בסכין. כלומר, תלמיד תלמידו של לוי לא נענש על דבריו, משום שאילו היה נענש, לא היה מרגיש בכך, ולא היה העונש מועיל לו**.**

בפסיקתא דרב כהנא כד,יח נאמר: לוי בן סיסי באו הגייסות לעירו, נטל ספר תורה ועלה לראש הגג. אמר: ריבון העולמים, אי בטלית חדה מילא מן הדין ספרא - יעלון להון ליסטייא, ואי לא - יזלון להון. מיד איתבעון ולא אישתכחון. תלמידיה עבד כן, יבשת ימיניה ואזלון להון ליסטייא. תלמיד תלמידיה עבד כן, ולא יבשת ימיניה ולא אזלון להון ליסטייא. סברין למימר: אין שוטה נפגע, ולא בשר המת מרגיש באיזמל.

לוי בן סיסי בירושלמי ברכות ב,ז אמרו: היה רבי לוי בר סיסי חביב לפני הקב"ה ככל האדם (שהיה שקול כנגד כל בני האדם), הדא הוא דכתיב: "כי זה כל האדם" (קהלת יב) - כי זה ככל האדם. ובבבלי ברכות ו,ב אמרו: אמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל אדם שיש בו יראת שמים - דבריו נשמעים (לבריות), שנאמר: "סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת יב). מאי "כי זה כל האדם"? - אמר רבי אלעזר: אמר הקב"ה: כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. רבי אבא בר כהנא אמר: שקול זה כנגד כל העולם כולו.

לפי הירושלמי ברכות, נאמר הכתוב בקהלת על לוי בר סיסי. ולפי המסופר בירושלמי כאן על לוי בר סיסי, אפשר לומר שכוונת המאמר בבבלי ברכות שנדרש מהכתוב בקהלת: 'כל אדם שיש בו יראת שמים - דבריו נשמעים' לשמים, שהרי שמע הקב"ה את דבריו של לוי והלכו להם הגייסות.

בבבלי תענית כה,א סיפרו על לוי: לוי גזר תענית (על עצירת גשמים), ביקש רחמים ולא בא מטר. אמר לפניו: ריבונו של עולם, עלית וישבת במרום ואי אתה משגיח על בניך. בא מטר, ונעשה צולע. אמר רבי אלעזר: לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ונעשה צולע, ומיהו? - לוי (שאמר להקב"ה: עלית וישבת במרום ואי אתה משגיח).

במעשה המסופר בירושלמי כאן לא נפגע לוי, ואילו במעשה המסופר בבבלי נפגע לוי.

בירושלמי כאן מסופר שלוי עלה לראש הגג. אפשר להסביר זאת על פי מה שאמר לוי להקב"ה: 'עלית וישבת במרום', שהתרחק הקב"ה מישראל כדי שלא ישמע את קול צעקתם, ולכן עלה לוי לראש הגג, שהתקרב להקב"ה כדי שישמע את קולו, אף על פי שהתרחק הקב"ה.

אין שוטה נפגע ולא בשר המת מרגיש באוזמל בבבלי שבת יג,ב אמרו: תנו רבנן: מי כתב מגילת תענית? - אמרו: חנניה בן חזקיה וסיעתו (בני חבורתו), שהיו מחבבים את הצרות (היו חשובות בעיניהם להזכירן ושקדו לכותבן לזיכרון). אמר רבן שמעון בן גמליאל: אף אנו מחבבים את הצרות, אבל מה נעשה, שאם באנו לכתוב - אין אנו מספיקים (מפני שמרובות הן). דבר אחר (טעם אחר): אין שוטה נפגע (כלומר, דעתנו טרופה מכובד הצרות ואין אנו מרגישים בהן). דבר אחר: אין בשר המת מרגיש באיזמל (כלומר, אנו רגילים בצרות וחשובים כמתים ואין אנו מרגישים בצרות).

בירושלמי "אוזמל", ובבבלי "איזמל". • • •

משנה על כל צרה שלא תבוא על הציבור – כלומר, שתבוא על הציבור, ונקטה המשנה 'שלא תבוא' לשון נקייה, - מתריעין עליה – מתענים ותוקעים בשופר**, חוץ מרוב גשמים –** כשיורדים גשמים יותר מהצורך, אין מתריעים עליהם, אף על פי שבני אדם סובלים מהם ומואסים בהם, לפי שהגשמים בדרך כלל מועילים והם ברכה וטובה לאדם, ואין מתפללים על רוב טובה שתיפסק**.** • • • משנה המשנה מביאה מעשה לראיה שאין מתפללים על רוב גשמים.

מעשה שאמרו לחוני המעגל (חכם בימי הזוגות שלפני התנאים): התפלל שירדו גשמים. אמר להן (חוני המעגל): צאו והכניסו תנורי פסחים – שהיו עומדים בחצרות, לצלות בהם את קורבנות הפסח, וכיון שהיו של חרס, אמר שיכניסום לבתים**, בשביל שלא ימקו –** שלא יימסו בגשמים, שבטוח היה שירדו גשמים סמוך לתפילתו**. והתפלל, ולא ירדו גשמים.** מה עשה? עג עוגה ועמד בתוכה – עשה עיגול בקרקע סביבותיו (ועל שם עיגול זה נקרא 'המעגל') ועמד בתוכו**, ואמר** לפני הקב"ה**: רבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי** (פנו אלי), שאני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול, שאיני זז מיכן, עד שתרחם על בניך. (המשך המעשה יבוא במשנה הבאה) • • • משנה (המשך המעשה מהמשנה הקודמת) התחילו הגשמים מנטפין – לרדת טיפות טיפות**. אמר** (חוני המעגל לפני הקב"ה): לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות, שיחין ומערות (מיני בורות) – גשמים מרובים, שיהא בהם כדי למלא את הבורות**. ירדו** הגשמים בזעף – בסער**. אמר** (חוני המעגל לפני הקב"ה): לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה. ירדו הגשמים כתיקנן, עד שעלו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים – שבהר הבית היה להם מחסה ומסתור מהגשמים**. אמרו לו: כשם שנתפללת עליהם שירדו, כך התפלל שילכו להם –** שיפסיקו הגשמים**. אמר להן: צאו וראו אם נמחית** (נמסה) אבן הטועים (אבן שעליה היו מכריזים על אבדות בירושלים) – שאם נמסה האבן הגדולה הזאת במים, אתפלל שילכו להם הגשמים**.** (המשך המעשה יבוא במשנה הבאה) • • •

תלמוד במשנה למדנו, שאין מתריעים על רוב גשמים. מניין? -

במלאכי ג,י נאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר (שבמקדש, ושם יתחלק לכוהנים וללויים) ויהי טרף (מזון) בביתי, ובחנוני (נסו אותי) נא בזאת אמר ה' צבאות, אם לא (אני נשבע ש) אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה (גשמי ברכה) עד בלי די (בלי מידה ושיעור)". מה היא 'ברכה עד בלי די'? -

ואומרים: רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם שמעון בר בא (אמורא בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): דבר שאיפשר (=שאי אפשר) לך לומר עליו: 'דיי' - היא ברכה – 'ברכה עד בלי די' היא הגשם, כי הגשם הוא דבר שאין אתה יכול (אין לך רשות) לומר ולהתפלל עליו: 'די', שאין מתפללים על רוב טובה שתיפסק. מכאן שאין מתריעים על רוב גשמים. וזהו פירוש המילים 'ברכה עד בלי די' - ברכה שאין ('בלי') לומר עליה: 'די'.

ואומרים עוד: רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) שאמר בשם רב אבא בר עילאי (אמורא בדור השלישי) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): עד שיבללו (צריך לומר כמו במקבילות: שיבלו / שייבלו) שפתותיכם מלומר: 'דיינו ברכה, דיינו ברכה' – שיוריד להם ה' גשמי ברכה מרובים בשיעור כזה עד שייבלו (יישחתו ויתקלקלו) השפתיים מרוב שיאמרו ויתפללו על הברכה: די לנו בברכה הזאת. וזהו פירוש המילים 'ברכה עד בלי די' - ברכה עד שייבלו ('בלי') השפתיים מלומר עליה: 'די'. ולשון גוזמה הוא, שאי אפשר לשפתיים לבלות**.**

מדברי רבי יוחנן למדנו, מניין שאין מתריעים על רוב גשמים. ומדברי רבי יוחנן ורב למדנו, מה היא 'ברכה עד בלי די' (שני פירושים). ולא היו צריכים להביא כאן אלא את דברי רבי יוחנן, והביאו כאן את דברי רב אגב דברי רבי יוחנן.

בירושלמי ברכות ט,ה אמרו: "הביאו את כל המעשר" וגו' - מהו "עד בלי דיי"? - רבי יוסי בר שמעון בר בא בשם רבי יוחנן: דבר שאי איפשר (=אפשר) לו לומר: 'דיי' - הוא ברכה. רבי ברכיה ורבי חלבו ורב אבא בר עילאי בשם רב: עד שייבלו שפתותיכם מלומר: 'דיינו ברכות, דיינו ברכות'.

ובבבלי תענית כב,ב אמרו: על כל צרה שלא תבוא על הציבור מתריעים עליה, חוץ מרוב גשמים. מאי טעמא? - אמר רבי יוחנן: לפי שאין מתפללים על רוב הטובה. ואמר רבי יוחנן: מניין שאין מתפללים על רוב הטובה? - שנאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר" וגו' "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג). מאי "עד בלי די"? - אמר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר: 'די'.

ובויקרא רבה לה,יב נאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר" וגו' "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג,י) - רבי יונה ורבי שמעון בר בא בשם רבי יוחנן: דבר שאי איפשר (שאי אפשר) לומר עליו: 'דיי' - הוא ברכה. רבי ברכיה ורבי חלבו רבי אבא בר עילאי בשם רב: עד שיבלו שפתותיכם לומר: 'דיינו ברכות, דיינו ברכות'. • • •

תלמוד במשנה שנינו: מעשה שאמרו לחוני המעגל: התפלל שירדו גשמים. אמר להן: צאו והכניסו תנורי פסחים, בשביל שלא ימקו. ומסיקים מכאן: הדא אמרה – זאת אומרת**: ערב פסחים היה** – המעשה הזה היה בערב פסח, בארבעה עשר בניסן, ואמר להם חוני המעגל להכניס את תנורי הפסחים, משום שאם לא יכניסו את תנורי הפסחים שהיו עומדים בחצרות, יימסו בגשמים ולא יוכלו לצלות בהם באותו יום את קורבנות הפסח**.** ודוחים: ותני כן – והרי שנוי (במשנה במגילת תענית) כך**: בעשרין ביה צמון כל עמא למיטרא ונחת לון!** – בעשרים בו (בחודש אדר) התענו כל העם על הגשם (שלא ירדו להם גשמים) וירד להם (גשם). ובגמרא למגילת תענית על משנה זו סיפרו את המעשה בחוני המעגל, שהתפלל וירדו גשמים באותו יום, כמסופר בפרקנו, ולכן אותו יום עשאוהו יום טוב. מכאן שהיה המעשה הזה בעשרים באדר, ואמר להם חוני המעגל להכניס את תנורי הפסחים, משום שאם לא יכניסו את תנורי הפסחים שהיו עומדים בחצרות, יימסו בגשמים ולא יספיקו לעשות תנורים חדשים ולייבשם קודם הפסח**.**

'ערב פסחים' (או 'ערבי פסחים') בכל מקום הוא ארבעה עשר בניסן.

בבבלי תענית כג,א אמרו: תנו רבנן: פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים. שלחו לחוני המעגל: התפלל וירדו גשמים...

תנורי פסחים קורבן הפסח נצלה בתנורי חרס בנויים מעל האדמה. לקראת חג הפסח הכינו בירושלים תנורים מרובים לצורך זה. תנורים אלה לא נצרפו בכבשן כמקובל בכלי חרס, כדי שלא יקבלו טומאה, ולכן היו עלולים להתמוטט בגשם. מפני זה היו צריכים להכין תנורים חדשים מדי שנה. מחסור בתנורים נמנה עם הסיבות לעיבור השנה ולדחיית הפסח בחודש.

בבבלי סנהדרין יא,א אמרו: תנו רבנן: אין מעברים את השנה אלא אם כן היתה צריכה מפני הדרכים (רש"י: שנתקלקלו בימות הגשמים ועדיין לא נתקנו, ועולי רגלים אינם יכולים לבוא), ומפני הגשרים, ומפני תנורי פסחים (רש"י ורמ"ה: שצולים בהם את פסחיהם, כגון שהיו להם משנה שעברה, ונימוקו מחמת הגשמים, ואין מספיקים לעשות חדשים ולייבשם קודם הפסח)...

במשנה שנינו: ונתפלל, ולא ירדו גשמים. מדוע לא ירדו גשמים? - ואומרים: אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): שלא בא בענוה – מכיון שלא נהג חוני המעגל בענוה אלא בגאוה, שהתגאה בכוחו, שאמר: "צאו והכניסו תנורי פסחים", שבטוח היה שייענה בתפילתו וירדו גשמים, לכן, כשהתפלל, לא ירדו גשמים, משום שצריך אדם לנהוג בענוה, ואל יהיה בטוח שייענה בתפילתו**.** • • • אמר רבי יודן גיריא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): הדין חוני המעגל – זה חוני המעגל (שמסופר עליו במשנה), בר בריה דחוני המעגל הוה – בן בנו (מיוצאי חלציו) של חוני המעגל היה**.** ומספרים על חוני המעגל (הראשון): סמיך לחרבן בית מוקדשא – סמוך לחורבן בית המקדש (הראשון), נפק לטורא לגבי פעליי – יצא (חוני המעגל הראשון) להר (לשדה) אצל הפועלים**. עד דו תמן נחת מיטרא –** בעוד שהוא שם ירד גשם**. עאל ליה למערתא –** נכנס לו למערה (מפני הגשם). מן יתיב נם ודמך ליה – כשישב נמנם וישן לו**, ועבד שקיע בשינתיה שובעין שנין –** ועשה (שהה) שקוע בשנתו שבעים שנים**, עד דחרב בית מוקדשא ואיתבני זמן תיניינות –** עד שחרב בית המקדש ונבנה פעם שנייה**.** לסוף שובעין שנין איתער מן שינתיה – בסוף שבעים שנים התעורר משנתו**. נפק ליה מן מערתא –** יצא לו מן המערה**, וחמא עלמא מחלף –** וראה שהיה העולם מתחלף (משתנה). זוויי דהוות כרמין עבידא זייתין – זווית (מקום) שהיתה כרמים, עשויה זיתים**. זוויי דהוות זייתין עבידא זרעו –** זווית (מקום) שהיתה זיתים, עשויה זרעים**. שאל** (צריך לומר: עאל. ובמקבילה במדרש תהילים קכו,ב: עלל) ליה למדינתא – נכנס לו (חוני) לעיר**, אמר לון –** אמר להם**: מה קלא בעלמא? –** מה הקול (מה נשמע) בעולם? - אמרון ליה – אמרו לו**: ולית את ידע מה קלא בעלמא? –** ואין אתה יודע מה הקול (מה נשמע) בעולם? - אמר לון – אמר להם**: לא. - אמרין ליה –** אמרו לו**: מאן את? –** מי אתה? - אמר לון – אמר להם**: חוני המעגל. - אמרון ליה –** אמרו לו**: שמענן דהוה עליל לעזרה והיא מנהרה –** שמענו שהיה (חוני) נכנס לעזרה (בבית המקדש) והיא (העזרה) מאירה (ואם אתה הוא חוני המעגל, היכנס לעזרה ונראה האם היא מאירה). עאל ואנהרת – נכנס (חוני לעזרה) והאירה (והאמינוהו שהוא חוני המעגל). וקרא על גרמיה – וקרא על עצמו (את הפסוק): "בשוב יי' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהילים קכו,א) – שהתקיים בו הפסוק הזה, שישן שבעים שנה, כל שנות גלות בבל, עד שהשיב ה' מן הגלות את השבויים מבני ציון**.**

בבבלי תענית כג,א אמרו: אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק (חוני המעגל) היה מצטער על מקרא זה: "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (רש"י: גלות בבל, שהיתה שבעים שנה, נדמית כחלום). אמר: שבעין שנין כחלמא?!... וסיפרו שם סיפור אחר על חוני המעגל שישן שבעים שנה, וכשהקיץ משנתו, ראה מה השתנה בעולם באותן שנים שישן, ולא האמינוהו שהוא חוני המעגל.

ועוד סיפרו שם על אבא חלקיה בן בנו של חוני המעגל ועל חנן הנחבא בן בתו של חוני המעגל, שכשהיה העולם נצרך לגשמים, היו החכמים משגרים אצלם, וביקשו רחמים וירדו גשמים.

במדרש תנחומא (בובר) פרשת 'וארא' סימן כב נאמר: ראה, מה חביבים צדיקים לפני הקב"ה, שכל מה שהם גוזרים הקב"ה עושה. אמרו רבותינו: מעשה בחוני המעגל שהיה מתפלל שירדו גשמים. עג עוגה ועמד בתוכה. אמר לפניו: ריבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי, שהרי אני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול, שאיני זז מכאן, עד שתרחם על בניך. מיד ירדו גשמים.

לפי המסופר בירושלמי כאן, היו שניים בשם חוני המעגל. הראשון היה בסוף הבית הראשון ובתחילת הבית השני, והשני היה בבית שני בימי שמעון בן שטח. אבל מהבבלי משמע, שהיה רק אחד בימי שמעון בן שטח, שכן בבבלי סיפרו עליו מעין מה שסיפרו בירושלמי על הראשון.

על פי עדות רב צמח גאון, חוני המעגל נקרא כך על שם מקומו (ולא על שם העיגול שעשה ועמד בתוכו). ונראים דבריו, שהרי גם סבו נקרא כך. • • •

תלמוד במשנה שנינו: התחילו הגשמים מנטפין. ומוסיפים (על פי ברייתא): אמרו (לו לחוני המעגל): לא באו אלו אלא להתיר נדרו של זה – אין הגשמים יורדים אלא כדי לפוטרו מנדרו (משבועתו, שנשבע: איני זז מכאן עד שתרחם על בניך), שלא יהא נדרו לבטלה**.**

בבבלי תענית כג,א אמרו: תנו רבנן: ...התחילו גשמים מנטפים. אמרו לו: רבי, ראינוך ולא נמות (רש"י: השתדל שלא נמות ברעב מפני עצירת גשמים). כמדומים אנו, שאין הגשמים יורדים אלא להתיר שבועתך. אמר להם: ראיתוני, לא תמותו.

במשנה שנינו: אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות, שיחין ומערות. ירדו בזעף. ואומרים: תני שמואל – שנה שמואל (ברייתא): כמפי הנוד – שירדו זרמי מים מן העננים כשיעור זרם המים היוצאים מפי הנאד (שק של עור לנוזלים, חמת), ולא ירדו טיפות טיפות, כדרכם של גשמים היורדים מן העננים לארץ**.**

בבבלי תענית כג,א אמרו: תנו רבנן: ...אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות, שיחין ומערות. ירדו בזעף, כל טיפה וטיפה כמלוא פי חבית. ושיערו חכמים, אין טיפה פחותה מלוג. אמרו לו: רבי, ראינוך ולא נמות. כמדומים אנו, שאין הגשמים יורדים אלא לשחת את העולם. אמר להם: ראיתוני, לא תמותו.

כמפי הנוד בבראשית רבה יג,י ובמדרש תהילים יח,טז אמרו: ומאיכן הארץ שותה (את מי הגשמים)? - רבי יהושע אומר: ממים העליונים, והעננים מתגברים (עולים) מן הארץ ועד לרקיע, ומקבלים אותם (את המים) כמפי הנוד, וחושרים אותם (מפרידים את המים לטיפות ומזילים אותם) כמין כברה (נפה).

במשנה שנינו: אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן, עד שעלו ישראל מירושלם להר הבית מפני הגשמים. ומסיקים מכאן: הדא אמרה – זאת אומרת**: הר הבית מקורה היה** – הר הבית (השטח הפנוי של הר הבית שבין חומת הר הבית ובין בנייני המקדש) היה מכוסה כולו בתקרה, וכשעלו העם להר הבית, היתה התקרה של הר הבית למחסה ולמסתור מהגשמים**.** ודוחים: ותני כן – והרי שנוי (בברייתא) כך**: אסטיו** (סטיו) לפנים מסטיו היה – הר הבית היה בנוי שורות של עמודים, שהיו מקיפות אותו זו בתוך זו, ולא היה הר הבית מקורה כולו אלא על גבי העמודים (סטיו - אולם של עמודים שהוא מפולש ומקורה בתקרה). מכאן שהיה הר הבית מקורה על גבי העמודים, וכשעלו העם להר הבית, היתה התקרה שעל גבי העמודים למחסה ולמסתור מהגשמים**.**

בבבלי פסחים יג,ב אמרו: תניא: הר הבית סטיו כפול היה. רבי יהודה אומר: איסטוונית היתה נקראת, סטיו לפנים מסטיו.

סטיו ואצטבה הן מילים זהות בלשון חכמינו.

מי שאמר לעיל: "הדא אמרה: ערב פסחים היה", אמר כאן: "הדא אמרה: הר הבית מקורה היה", ומי שאמר לעיל: "ותני כן: עשרים באדר היה", אמר כאן: "ותני כן: סטיו לפנים מסטיו היה". שכן, אם ערב פסחים היה, היו באותו יום בירושלים גם רבים שעלו לשחוט את הפסח, וכשעלו ישראל מירושלים להר הבית, היה להם מחסה ומסתור מהגשמים רק אם היה הר הבית מקורה כולו, ואילו אם עשרים באדר היה, לא היו באותו יום בירושלים אלא אנשי ירושלים, וכשעלו ישראל מירושלים להר הבית, היה להם מחסה ומסתור מהגשמים אף אם היה הר הבית מקורה על גבי העמודים בלבד. • • •

במשנה שנינו: אמרו לו: כשם שנתפללת עליהן שירדו, כך התפלל עליהם שילכו להם. אמר להן: צאו וראו אם נמחית אבן הטועים. ושואלים: מה עיסקה דהדא אבן הטועים? – מה עסקה (ענינה) של זאת אבן הטועים? (מהי אבן הטועים?) ומשיבים: אלא כל מאן דהוה מובד מילה הוה נסב לה מן תמן – כל מי שהיה מאבד דבר, היה לוקח אותו משם (מהאבן), וכל מאן דהוה משכח מילה הוה מייבל לה לתמן – וכל מי שהיה מוצא דבר, היה מוביל (מביא) אותו לשם (לאבן).

בבבלי בבא מציעא כח,ב אמרו: תנו רבנן: אבן טועים היתה בירושלים (אבן שנקראה בשם זה). כל מי שמאבד אבדה נפנה לשם, וכל מי שמוצא אבדה נפנה לשם. זה עומד ומכריז, וזה עומד ונותן סימנים ונוטלה. וזו היא ששנינו (ועל אותה אבן שנינו במשנתנו): צאו וראו אם נמחית אבן הטועים.

הפירוש של השם "אבן הטועים" הוא: אבן של האבודים (אבן של החפצים שאבדו) ("טעה" כאן פירושו "אבד"). יש גורסים בבבלי "אבן הטוען". האבן נקראת "אבן הטוען" (לשון טעינה), על שם שהיו מטעינים ומניחים עליה את האבדות שנמצאו, או שהיא נקראת "אבן הטוען" (לשון טענה), על שם שהיו טוענים שם בענין האבדות.

ומוסיפים (על פי ברייתא): כך אמר להן (חוני המעגל): כשם שאי אפשר לאבן הזאת להימחות מן העולם (להיאבד), כך אי אפשר להתפלל על הגשמים שילכו להם – כי אין מתפללים על רוב טובה שתיפסק. וזהו שאמר להם חוני המעגל: "צאו וראו אם נמחית אבן הטועים", שאם נמחית האבן הזאת, יתפלל שילכו להם הגשמים, ומכיון שאין האבן הזאת נמחית, לא יתפלל על הגשמים שייפסקו. מכאן אנו למדים, שאין מתריעים על רוב גשמים, ולכן הביאה המשנה את המעשה הזה לראיה לכך. אלא (אבל) צאו והביאו לי פר של הודיות (הודאה, אמירת תודה) – פר לקורבן תודה, להודות ולשבח להקב"ה על רוב הטובה של הגשמים**. ויצאו והביאו לו פר של הודיות, וסמך שתי ידיו** – שקורבן תודה טעון סמיכה (הנחת הידיים על ראש הקורבן) קודם לשחיטה, ובשעת הסמיכה על קורבן תודה אומר דברי שבח והודאה**, ואמר** (לפני הקב"ה): רבוני (כינוי לאלוהים), הבאתה (הבאת) רעה על בניך – שלא ירדו גשמים, ולא יכלו לעמוד בה, הבאתה (הבאת) טובה על בניך – שירדו גשמים מרובים, ולא יכלו לעמוד בה, אלא יהי רצון מלפניך שתביא רווחה – שייפסקו הגשמים ותהיה הקלה בעולם**. מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ונתנגבה** (התייבשה) הארץ, ויצאו ומצאו מדבר מלא כמהים (מין פטריות) – שגדלים מאליהם ונראים אחרי הגשם**.**

בבבלי תענית כג,א אמרו: תנו רבנן: ...ירדו כתקנם, עד שעלו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. אמרו לו: כשם שהתפללת עליהם שירדו, כך התפלל עליהם שילכו להם. אמר להם: כך מקובלני, שאין מתפללים על רוב הטובה. אף על פי כן, הביאו לי פר הודאה. הביאו לו פר הודאה. סמך שתי ידיו עליו, ואמר: ריבונו של עולם, עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינם יכולים לעמוד לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות. כעסת עליהם - אינם יכולים לעמוד, השפעת (נתת בשפע) להם טובה - אינם יכולים לעמוד. יהי רצון מלפניך שיהא רווח בעולם. מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה, ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהים ופטריות. • • •

מביאים עוד מעשה, שאין מתפללים על רוב גשמים: שאלו את רבי אליעזר: מאימתי מתפללין על הגשמים שילכו להם? – כמה גשמים ירדו ויהא אפשר להתפלל עליהם שילכו להם? אמר להן (רבי אליעזר): כדי (במידה, בשיעור) שיהא אדם עומד בקרן העופל (הבליטה של ההר שעליו השתרע העופל, שכונה בירושלים המקראית בשטח המוגבה שבין עיר דויד בדרום ובין דרום הר הבית בצפון, ובלט על פני נחל קדרון העובר לרגליו מצד מזרח) ומשקשק את ידיו (ויש גורסים: רגליו) בנחל קדרון – ישכשך (ינענע) את ידיו / רגליו במים, שיגבהו המים ביותר, והכוונה, שאין מתפללים על הגשמים שילכו להם אלא בשעת שטף של מבול**, אבל בטוחים אנו בבעל הרחמים** (כינוי להקב"ה) שאינו מביא מבול לעולם – ולכן לעולם אין מתפללים על הגשמים שילכו להם**. מה טעמא?** – מה המקור בכתוב לדבר זה (שאינו מביא מבול לעולם)? - שנאמר: "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ" (ישעיהו נד,ט) – הרי שכבר נשבע ה' שאינו מביא מבול עוד לעולם**.**

בתוספתא תעניות ב,יג שנו: מעשה בחסיד אחד שאמרו לו: התפלל וירדו גשמים. התפלל וירדו גשמים. אמרו לו: כשם שהתפללת וירדו, כך התפלל וילכו להם. אמר להם: צאו וראו, אם עומד אדם בקרן העופל ומשקשק את רגליו בנחל קדרון, אני מתפלל שלא ירדו גשמים, אבל בטוחים אנו שאין המקום מביא מבול לעולם, שנאמר: "ולא יהיה עוד מבול" וגו' (בראשית ט,יא), ואומר: "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי" וגו' (ישעיהו נד,ט).

המעשה בתוספתא דומה למעשה של חוני המעגל. ואפשר שהמעשה בתוספתא הוא המעשה בחוני המעגל בקיצור.

ובבבלי תענית כב,ב אמרו: שאלו את רבי אליעזר: עד מתי גשמים יורדים ולא יהיו מתפללים עליהם שלא ירדו? אמר להם: כדי שיעמוד אדם בקרן העופל וישכשך רגלו במים (רש"י: כלומר, לעולם אין מתפללים). ושאלו שם, שיש ברייתא שנאמר בה: וישכשך ידו (ולא רגלו). והשיבו שם, שרגלו כידו (רש"י: וכיון שיכול לשכשך ברגלו, אם שוחה יכול לשכשך בידו גם כן). כך יש ליישב את שתי הגרסות בענין זה בירושלמי. • • •

משנה (המשך המעשה מהמשנה הקודמת) שלח לו שמעון בן שטח (לחוני המעגל) ואמר לו: צריך אתה לִנדות (להינדות) – חייב אתה להיות מנודה (יש ספרים שגרסו במשנה: אלמלא (אילו לא) חוני אתה, גוזרני עליך נידוי), אבל מה אעשה לך ואתה מתחטא לפני המקום – מתפנק לפני הקב"ה, ועושה לך רצונך, כבן שהוא מתחטא לאביו ועושה לו רצונו, ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך" (משלי כג,כה) – שגרם חוני המעגל שמחה לאביו ולאמו, שזכו לבן צדיק כמותו, שה' עושה לו רצונו (בכתוב שלפניו נאמר: "גיל יגיל (ישמח) אבי צדיק (אב שזכה לבן צדיק), ויולד חכם (אב המוליד בן חכם) ישמח בו"). • • •

תלמוד במשנה שנינו: שלח לו שמעון בן שטח (לחוני המעגל), ואמר לו: צריך אתה לנדות. ומוסיפים (על פי ברייתא): ומדוע צריך אתה להינדות? - שאילו נגזרה גזירה כשם שנגזרה בימי אליהו – אליהו נשבע בימיו שלא ירדו גשמים, ואילו היה מי שנשבע בשם ה' כאליהו שלא ירדו גשמים**,** וכי לא נמצאתה (נמצאת) מביא את הרבים לידי חילול השם (ביזוי שם ה')?! – שכיון שנשבעת בשם ה' שאינך זז עד שירדו גשמים, הרי היית בא לידי שבועת שווא, משום שהיה ה' נשמע לגזרתו של מי שהיה נשבע שלא ירדו גשמים ולא היה ה' מוריד גשם, וכיון שהיית נשבע לשווא, נמצא שם שמים מתחלל על ידך, ולכן צריך אתה נידוי, מפני שכל המביא את הרבים לידי חילול השם צריך נידוי – כך אמר לו שמעון בן שטח לחוני המעגל**.**

לקטע הזה מקבילה בירושלמי מועד קטן ג,א.

בבבלי תענית כג,א אמרו: תנו רבנן: ...שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה (רש"י: ואדם גדול אתה), גוזרני עליך נידוי. אילו שנים כשני אליהו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידיך?! (רש"י: בתמיהה, שאם אליהו היה נשבע: "חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי" (מלכים א,יז), ואתה נשבעת שאין אתה זז משם עד שירדו גשמים, נמצא שם שמים מתחלל על ידך. רש"א: מפני שאתה בא לידי שבועת שווא)

בספרא 'קדושים' פרשה ב נאמר: "ולא תישבעו בשמי לשקר וחיללת את שם אלוהיך" (ויקרא יט,יב) - מלמד ששבועת שווא חילול השם. מכאן שהנשבע שבועת שווא או שקר גורם שיתחלל שם ה'.

(תמן תנינן: שלח לו רבן גמליאל: אם מעכב אתה את הרבים, נמצאת מביא מבול לעולם (צריך לומר: נמצאת מכשילן לעתיד לבוא). לא נמצאת מעכב את הרבים מלעשות מצוה, וכל המעכב את הרבים מלעשות מצוה צריך נידוי.) מקורו של הקטע המוסגר בירושלמי מועד קטן ג,א בסוגיה העוסקת בענין נידוי, והוא הועתק בטעות משם לכאן על ידי מגיה של כתב היד שלפנינו, ואין כאן מקומו.

ואמר לו (חוני המעגל לשמעון בן שטח): ואין הקב"ה מבטל גזירתו מפני גזירתו של צדיק?! – כשהקב"ה גוזר שלא ירדו גשמים, וצדיק גוזר שירדו גשמים, הקב"ה מבטל גזרתו ומקיים גזרתו של הצדיק. ואם כן, היה להקב"ה לבטל גזרתו מפני גזרתו של חוני המעגל, ולא היה חוני המעגל בא לידי שבועת שווא, ואין כאן חילול שם ה'. אמר לו (שמעון בן שטח לחוני המעגל): הן, הקב"ה מבטל גזירתו מפני גזירתו של צדיק, ואין הקב"ה מבטל גזירתו של צדיק מפני גזירתו של צדיק חברו – אם צדיק אחד גוזר שלא ירדו גשמים, וצדיק שני גוזר שירדו גשמים, אין הקב"ה מבטל גזרתו של הראשון ומקיים גזרתו של השני. ואם כן, אם היה צדיק אחד גוזר שלא ירדו גשמים, לא היה להקב"ה לבטל גזרתו של אותו צדיק מפני גזרתו של חוני המעגל, והיה חוני המעגל בא לידי שבועת שווא, ויש כאן חילול שם ה', ולכן צריך הוא נידוי**.**

בבבלי ברכות יט,א אמרו, שחוני המעגל היה צריך נידוי משום שהגיס דעתו כלפי שמים (רש"י תענית כג,א: שהטיח דברים 'לא כך שאלתי אלא כך', ומנדים על כבוד הרב). הרי טעם נוסף משום מה חוני המעגל היה צריך נידוי. • • •

במשנה שנינו: אבל מה אעשה לך, ואתה מתחטא לפני המקום כבן שהוא מתחטא על אביו והוא עושה לו רצונו. ולעיל נאמר: אמר לו (שמעון בן שטח לחוני המעגל): הקב"ה מבטל גזירתו מפני גזירתו של צדיק. מניין שהקב"ה מבטל גזרתו מפני גזרתו של צדיק ועושה לו רצונו? -

ואומרים: רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אבא בר כהנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) שאמר בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני), ואית דאמרין לה – ויש האומרים אותה (את המימרה) בשם רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי), ואית דאמרין לה – ויש האומרים אותה (את המימרה) בשם רב מתנה (אמורא בבלי בדור השני): דורשים זאת מהכתוב: "ותגזר אומר ויקם לך" (איוב כב,כח) – כך אמר לאיוב אחד מרעיו: תגזור דבר ויתקיים, - מה תלמוד לומר "לך"? – מה באה המילה "לך" ללמדנו? - שלא זו בלבד שאם ה' אינו אומר דבר ואתה (הצדיק) אומר דבר - שלך (הדבר של הצדיק) קיים, שיקיים ה' מה שאמרת, אלא אפילו אנא אמר הכין ואת אמר הכין, דידך קיימא ודידי לא קיימא – אלא אפילו אני (ה') אומר כך (דבר), ואתה (הצדיק) אומר כך (היפוכו של דבר) - שלך (הדבר של הצדיק) קיים, ושלי (הדבר של ה') אינו קיים ('ויקם לך' - לך ולא לו), שיקיים ה' מה שאמרת, ויבטל מה שהוא אמר. ולכן, כשהקב"ה גוזר שלא ירדו גשמים, וצדיק גוזר שירדו גשמים - הקב"ה מבטל גזרתו ומקיים גזרתו של הצדיק ועושה לו רצונו**.** ודורשים את המשך הכתוב: "ועל דרכיך נגה אור" - אמר רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מה הוא 'אור' האמור בכתוב הזה? - זו ירידת גשמים – שעל ידי גזרתו של הצדיק ירדו גשמים ('אור' - גשם). ומניין ש'אור' הוא גשם? - שנאמר (בתיאור נפלאות ה' בהורדת גשמים שאמר אליהוא): "אף ברי יטריח עב יפיץ ענן אורו" (איוב לז,יא) – ה' יטעין את הענן בשפעת מים, וישלח לכל עבר את הענן הטעון גשם. הרי ש'אור' הוא גשם**.**

'אור' - גשם בבבלי תענית ז,ב אמרו: אמר רבי אמי: אין הגשמים נעצרים אלא בעוון גזל, שנאמר: "על כפיים כיסה אור" (איוב לו) - בעוון כפיים כיסה אור, ואין כפיים אלא חמס, שנאמר: "ומן החמס אשר בכפיהם" (יונה ג), ואין אור אלא מטר, שנאמר: "יפיץ ענן אורו" (איוב לז). ובבראשית רבה כו,ז נאמר: אמר רבי יוחנן: כל אורה שנאמרה באליהוא (איוב לו,ל; לו,לב; לז,ג; לז,יא; לז,טו; לז,כא) אינה אלא ירידת גשמים.

ודורשים באותו ענין גם את הכתובים הבאים: "כי השפילו ותאמר גוה" (איוב כב,כט) – כך אמר לאיוב אחד מרעיו: אלה שהושפלו - תגזור עליהם שיגבהו, - אני אמרתי להשפילן ואתה אמרת לגאותן – ה' אמר שלא ירדו גשמים, כדי להשפיל את ישראל (-'כי השפילו'), והצדיק אמר שירדו גשמים, כדי להרים ולהגביה את ישראל (-'ותאמר גוה'=גאוה), דידך קיימא ודידי לא קיימא – שלך (של הצדיק) קיים, ושלי (של ה') אינו קיים**.** "ושח עינים יושיע" (שם) – מי שעיניו שפלות מייסורים - דברך יושיע אותו, - אני אמרתי לשחות עיניהן ברעה ואתה אמרת להושיען – ה' אמר שלא ירדו גשמים, כדי שיהיו עיניהם של ישראל מושפלות בגלל הצרה הבאה עליהם (-'ושח עיניים'), והצדיק אמר שירדו גשמים, כדי להושיע את ישראל (-'יושיע'), דידך קיימא ודידי לא קיימא – שלך (של הצדיק) קיים, ושלי (של ה') אינו קיים**.**

"ימלט אי נקי" (איוב כב,ל) - אני אמרתי "ימלט אי נקי" – ה' אמר שיינצל מהצרה אם נקי מחטא ('אי'=אם (בארמית)), ולא יינצל מי שאינו נקי, ואתה אמרת יימלט אף על פי שאינו נקי – הצדיק אמר שיינצל מהצרה אף מי שאינו נקי מחטא ('אי'=אין. הצדיק הופך את מאמרו של ה' ממנו עצמו, בשל שני הפירושים השונים למילה 'אי'. כתוב "יְמַלֵּט", ודרשו כאילו כתוב "יִמָּלֵט"), דידך קיימא ודידי לא קיימא – שלך (של הצדיק) קיים, ושלי (של ה') אינו קיים**.** "ונמלט בבור כפיך" (שם) - מהו "ונמלט בבור כפיך"? – מה פירוש המילים "בבור כפיך"? - בברירות כפיך – מי שאינו נקי יינצל מהצרה בזכות טוהר כפיך ונקיון ידיך (של הצדיק), - בזכות מצוות ומעשים טובים שהיו בידך מראשיתך – בזכות מצוות ומעשים טובים שעשית מילדותך ומנערותך. אם אדם זריז במצוות ובמעשים טובים, הדבר הזה מביאו שיהיה נקי מכל חטא ומכל פשע, ואם עשה כן, הדבר הזה מביאו שיהיה טהור לפני הקב"ה ונקי כפיים ("זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי טהרה").

הכתובים האלה נאמרו על איוב שהיה צדיק, ונדרשו כאן על חוני המעגל.

בבבלי תענית כג,א אמרו: שלחו לו בני לשכת הגזית (סנהדרין היושבים בלשכת הגזית שבהר הבית) לחוני המעגל: "ותגזור אומר ויקום לך" (איוב כב,כח) - אתה גזרת מלמטה, והקב"ה קיים אומרך מלמעלה; "ועל דרכיך נגה אור" - דור שהיה אפל (רש"י: מרוב צער, שלא ירדו גשמים) הארתו בתפילתך; "כי השפילו ותאמר גוה" (שם כט) - דור שהיה שפל הגבהתו בתפילתך, "ושח עיניים יושיע" - דור שהיו עיניו שחות הושעתו בתפילתך (רש"י: מן המיתה, שהבאת עליהם שובע), "ימלט אי נקי" (שם ל) - דור שהיה לא נקי מילטתו בתפילתך, "ונמלט בבור כפיך" - במעשה ידיך הברורים.

בני לשכת הגזית שיבחו את חוני המעגל, ודרשו עליו את שלושת הכתובים האלה בדרך דומה למה שדרשו בירושלמי כאן.

צדיק גוזר והקב"ה מקיים בבבלי מועד קטן טז,ב אמרו: "אמר אלוהי ישראל לי דיבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלוהים" (שמואל ב כג), מאי קאמר? - אמר רבי אבהו: הכי קאמר: אמר אלוהי ישראל, לי דיבר צור ישראל, אני מושל באדם, ומי מושל בי? צדיק, שאני גוזר גזרה והוא מבטלה (רש"י: גזרה שגזר הקב"ה, שהוא מושל על בני אדם, צדיק מושל בו ומבטלה).

בזכות מצוות ומעשים טובים... בירושלמי חגיגה ב,א אמרו: "ויי' ברך את אחרית איוב מראשיתו" (איוב מב,יב) - בזכות מצוות ומעשים טובים שהיה בידו מראשיתו. וברות רבה פרשה ו וקהלת רבה פרשה ז נאמר: "ויי' ברך את אחרית איוב מראשיתו" (איוב מב,יב) - בזכות תשובה ומעשים טובים שהיו בידו מראשיתו.

הלשון "בזכות מצוות" וגו' האמורה כאן על איוב מקורה בדרשת הכתוב באיוב: "מראשיתו". • • •

במשנה שנינו: עליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך" (משלי כג,כה). - מה תלמוד לומר "יולדתך"? – מה באה המילה "יולדתך" ללמדנו? והרי כבר נאמר 'אמך', ו'יולדתך' היא 'אמך'! (במסירה מהגניזה חסרות מילים אלו) ואומרים: רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר: 'יולדתך' היא אומתך – עמך (שילד אותך, ואתה יליד העם), שגרם חוני המעגל שמחה לבני עמו**.**

בירושלמי ברכות ט,ה ובמדרשי אגדה דרשו: 'אמך' (בפסוקים שונים) זו אומתך. לפי זה, 'אמך' (בפסוק האמור כאן) היא אומתך, ו'יולדתך' היא אמך.

רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר: 'יולדתך' היא שעתך – זמנך, דורך (שילד אותך, ואתה יליד הדור), שגרם חוני המעגל שמחה לבני דורו**.**

ורבנן אמרי: – וחכמים אומרים: 'יולדתך' היא 'אמך', וכפל הכתוב הזה שמחה לאם, משום שכשם שהוא (בן כסיל) מקללה (את אמו) בכפליים – שמצאנו שתי פעמים בכתובים להלן שבן כסיל גורם קללה לאמו**, כך הוא** (בן חכם) משמחה (את אמו) בכפליים – שמצאנו שתי פעמים בכתוב הזה שבן חכם גורם שמחה לאמו**. ומניין שהוא מקללה בכפליים? -** שנאמר: "כעס לאביו בן כסיל, וממר ליולדתו" (משלי יז,כה) – בן כסיל גורם מרירות לאמו יולדתו, הרי פעם אחת שבן כסיל גורם קללה לאמו**,** ונאמר: "בן חכם ישמח אב, ובן כסיל תוגת אמו" (משלי י,א) – בן כסיל גורם יגון וצער לאמו, הרי פעם שנייה שבן כסיל גורם קללה לאמו**. מהו** – מה פירוש המילים: "תוגת אמו"? - אמר רבי לודה (אמורא שאין זמנו ידוע): לישן גימטריון הוא – לשון גימטרייה הוא, שהמילה 'תוגת' מתפרשת בדרך גימטרייה (המובן של 'גימטרייה' כאן: חילוף אותיות א"ת ב"ש) - אפרא בעייני אמיה – אפר בעיני אמו, ש'תוגת' היא 'אפרא' ב-א"ת ב"ש, והכוונה, שבן כסיל זורה אפר בעיניה של אמו, שמצער אותה**. ומניין שהוא משמחה בכפליים? –** שנאמר (על בן חכם): "ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך" – 'ישמח (אביך ו)אמך' - הרי פעם אחת שבן חכם גורם שמחה לאמו. 'ותגל יולדתך' - הרי פעם שנייה שבן חכם גורם שמחה לאמו. הרי 'ישמח אמך' כנגד 'תוגת אמו', 'ותגל יולדתך' כנגד 'וממר ליולדתו'. • • •

משנה היו מתענין – על הגשמים, וירדו להן גשמים – ביום התענית עצמו, קודם להנץ החמה, לא ישלימו – את התענית, שעדיין לא חלה עליהם התענית כשירדו הגשמים**;** ואם ירדו להם גשמים אחר הנץ החמה, ישלימו – את התענית, ששם התענית חל בהנץ החמה, שהוא תחילת היום**. רבי אליעזר** (בן הורקנוס, תנא בדור השני) אומר: אם ירדו להם גשמים קודם לחצות – לפני חצות היום**, לא ישלימו** – את התענית, שעדיין לא חלה עליהם התענית כשירדו הגשמים**;** ואם ירדו להם גשמים לאחר חצות היום**, ישלימו** – את התענית, שאין שם התענית חל אלא בחצות היום**.**

במדרש תנחומא (בובר) פרשת 'וירא' סימן טז נאמר: ילמדנו רבנו, בית דין שגזרו תענית על הציבור שירדו גשמים, וירדו בו ביום, מהו שישלימו? - כך שנו רבותינו: היו מתענים וירדו גשמים קודם הנץ החמה - לא ישלימו, לאחר הנץ החמה - ישלימו, דברי רבי מאיר. ורבי יהודה אומר: קודם חצות - לא ישלימו, לאחר חצות - ישלימו. • • • משנה מביאים מעשה לראיה לדעת רבי אליעזר, שאמר, שאם ירדו להם גשמים קודם חצות, לא ישלימו. מעשה שגזרו תענית – על הגשמים, בלוד (עירו של רבי אליעזר), וירדו להן גשמים קודם לחצות – ביום התענית**. אמר להן רבי טרפון** – שהיה יושב בלוד**: צאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב** – ולא ישלימו את התענית**. ויצאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב, ובאו בין הערבים** (לפני שקיעת השמש, בסוף היום) – לבית הכנסת, וקראו הלל הגדולה – כדי להודות ולהלל לה' על החסד שעשה להם, שהוריד להם גשמים קודם לחצות ביום התענית, ועדיין לא חלה עליהם התענית**.**

המילה 'הלל' משמשת בירושלמי בלשון נקבה: 'הלל הגדולה'.

בבבלי תענית כה,ב אמרו: מעשה וגזרו תענית בלוד כו'. ולימרו הלל הגדול מעיקרא? - אביי ורבא דאמרי תרווייהו: אין אומרים הלל הגדול אלא בנפש שבעה ובכרס מלאה ('אכלו ושתו... וקראו הלל הגדול').

אפשר ללמוד זאת מהמקרא האמור בימי יואל, שלא ירדו להם גשמים, ונעשה להם נס וירדו להם גשמים: "ויורד לכם גשם... ואכלתם אכול ושבוע והיללתם את שם ה' אשר עשה עימכם להפליא" (יואל ב,כג-כו). מכאן, שאוכלים (-'ואכלתם') ואחר אומרים הלל הגדול (-'והיללתם'). • • •

תלמוד במשנה שנינו: היו מתענין וירדו להן גשמים קודם להנץ החמה, לא ישלימו. מה הטעם? - ואומרים: שנאמר: "והיה טרם יקראו ואני אענה" (ישעיהו סה,כד) – לפני שיקראו אל ה' בתפילה, ה' יענה להם, וזהו קודם הנץ חמה, שהוא לפני שהתפללו (הנץ החמה הוא תחילת זמן תפילת שחרית). ו'ענייה' משמעה עשיית בקשתם מיד, ולכן לא ישלימו תעניתם, כי כבר נעשתה בקשתם**.**

ועוד שנינו: לאחר הנץ החמה ישלימו. מה הטעם? - ואומרים: שנאמר: "עוד הם מדברים ואני אשמע" (שם) – בשעה שהם מדברים אל ה' בתפילה, ועדיין לא סיימו את תפילתם, ה' ישמע להם, וזהו לאחר הנץ חמה, שהוא בשעה שהם מתפללים. ו'שמיעה' אין משמעה עשיית בקשתם מיד אלא לאחר זמן, ולכן ישלימו תעניתם, כי עוד לא נעשתה בקשתם**.**

ושואלים: או חלף (או חילוף)? – אולי הפך הדברים שנאמרו, ש'שמיעה' משמעה עשיית בקשתם מיד, ו'ענייה' אין משמעה עשיית בקשתם מיד אלא לאחר זמן. ואם כן, אם ירדו להם גשמים קודם הנץ החמה (-'והיה טרם יקראו'), ישלימו תעניתם, כי עוד לא נעשתה בקשתם, ואם ירדו להם גשמים לאחר הנץ החמה (-'עוד הם מדברים'), לא ישלימו תעניתם, כי כבר נעשתה בקשתם. ומשיבים: אמר רבי תנחומא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) ותני כן – ו(גם) שנוי (בברייתא) כך (כמו שאמר רבי תנחומא): אין ענייה אלא סמך (סמוך) לקריאה, ואין קריאה אלא סמך (סמוך) לענייה – קריאה וענייה סמוכות זו לזו, ותכף לקריאה ענייה. מכאן ש'ענייה' משמעה עשיית בקשתם מיד, סמוך לקריאה ולבקשה, וממילא, 'שמיעה' משמעה עשיית בקשתם לאחר זמן. הרי שאין לך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון**.**

לשאלה ותשובה מעין אלו השוה ירושלמי עירובין ד,א.

הפסוק "והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע" נזכר לעיל ב,ב בברכת שבע מעין שמונה עשרה.

ומספרים בענין השלמת תענית: ביומוי דרבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, רבו של רבי מנא) גזרין (במסירה מהגניזה: עבדן) תעני – בימיו של רבי יודן גזרו (עשו) תענית (על עצירת גשמים), ונחת מיטרא ברומשא – וירד גשם בערב (בלילה שלפני יום התענית). סלק רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) לגביה – עלה רבי מנא אצלו (אצל רבי יודן), אמר ליה – אמר לו (רבי מנא לרבי יודן): בגין דאנא צהי, מהו דנישתי? – בגלל שאני צמא, מהו שאשתה? (מה הוא הדין, האם מותר לשתות?) שהרי שנינו, שאם ירדו גשמים קודם הנץ החמה, לא ישלימו את התענית. אמר ליה – אמר לו (רבי יודן לרבי מנא): אוריך – המתן (ואל תשתה), שמא ימלכו להשלים – שמא יעיינו בית דין בדבר ויגזרו להשלים את התענית, אף על פי שמצד הדין אין משלימים, וכל עוד לא נמלכו, אין מפסיקים את התענית**.**

מעין השאלה ששאל רבי מנא כאן, נשאל הוא עצמו פעמיים. בירושלמי פסחים י,א סיפרו: רבי יודן נשייא סחה (רחץ) וצהא (בערב פסח סמוך למנחה). שאל לרבי מנא: בגין דאנא צהי, מהו נישתי? אמר ליה: תני רבי חייה: אסור לאדם לטעום כלום עד שתחשך. ובירושלמי יומא ו,ד סיפרו: רבי מנא סלק למבקרה לרבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) דהוה תשיש (ביום הכיפורים). אמר ליה: צהינא. אמר ליה: שתה. שבקיה ונחת ליה. בתר שעה סלק לגביה, אמר ליה: מה עבדת ההיא צהיותך? אמר ליה: כד שרית לי, אזלת לה. • • • לקטע הבא מקבילה בירושלמי נדרים ח,א.

אומרים: רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוסי בר חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): אסור לאדם להתענות עד שש שעות בשבת – אסור לאדם להתענות עד חצות היום בשבת, שאם התענה עד חצות היום, כאילו התענה כל היום כולו, והרי אסור להתענות בשבת**.** ומביאים ראיה לדין הזה מדברי רבי אליעזר במשנה: אמר רבי יוסי בירבי בון: מתניתא אמרה כן: – המשנה אמרה כך (המשנה מסייעת לאמורא): היו מתענים וירדו להם גשמים קודם לחצות היום, לא ישלימו את התענית, והטעם הוא: עד כדון צפרא הוא – עד עתה (עדיין) בוקר הוא, ולא חלה התענית**;** ואם ירדו גשמים לאחר חצות היום, ישלימו את התענית, והטעם הוא: כבר עבר רובו של יום בקדושה – כבר עבר רוב היום בקדושה של תענית, וחלה התענית. וכמו כן, אם התענה לאחר חצות היום בשבת, חלה התענית, ולכן אסור להתענות עד חצות היום בשבת, אבל פחות מכן מותר להתענות. נקטו כאן לשון 'קדושה', על שם האיסורים החלים ביום התענית, כמו שנאמר: 'קדשו צום' (יואל א,יד; ב,טו).

כבר עבר רובו של יום בקדושה במשנה ראש השנה ד,ד נאמר: התקינו שלא יהיו מקבלים אלא עד המנחה, ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה, נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש. ובירושלמי שם נאמר: רבי אדא דקיסרין בשם רבי יוחנן: כבר עבר רובו של יום בקדושה (אם לא באו עדים עד המנחה, אף על פי שאין מקדשים את היום כראש השנה, ואף אם באו עדים מן המנחה ולמעלה, בכל זאת יש לנהוג אותו היום קודש עד סופו, ואין מזלזלים בו, לפי שכבר עבר רובו של יום בקדושה).

הרי שלפי הירושלמי כאן, עבר רובו של יום לאחר חצות היום, שהוא משש שעות, ואילו לפי הירושלמי שם, עבר רובו של יום מן המנחה ולמעלה, שהוא מתשע שעות ומחצה.

אפשר שנחלקו במהותו של רוב, שלפי הירושלמי כאן, אין צריכים אנו רוב הניכר ('רובא דמנכר'), ואילו לפי הירושלמי שם, צריכים אנו רוב הניכר. ועוד יש לומר, שכאן הקדושה שנוהגים באותו היום היא קדושת ודאי, ולכן אם נהגו בקדושה עד חצות היום, שירדו גשמים לאחר חצות היום, ישלימו את היום בקדושה, ואילו שם הקדושה שנוהגים באותו היום היא קדושת ספק, שמא יבואו עדים, ולכן רק אם נהגו בקדושה עד המנחה, שבאו עדים מן המנחה ולמעלה, ישלימו את היום בקדושה. • • •

מספרים על תנא, שבזכותו ירדו גשמים ולא התענו: רבן יוחנן בן זכיי (גדול החכמים בדור הראשון לתנאים, היה לפני חורבן הבית ולאחריו), כד הוה בעי ייחות מיטרא – כשהיה רוצה שירד גשם (ולא יתענו), הוה אמר לספריה – היה אומר לספר (הגוזז שערות ומגלח) שלו**: קום לך קומי היכלא,** (במסירה מהגניזה נוסף: ואמור) – עמוד לך לפני (כנגד) ההיכל (בבית המקדש, לבקש על הגשם שירד), ואמור: בגין דרבי בעי מספרא ולית בחייליה מצטער – (ירד גשם) בגלל שרבי (רבן יוחנן בן זכאי) רוצה להסתפר (ביום התענית) ואין בכוחו להצטער. שכן, אם לא ירדו גשמים, לא יוכל להסתפר ביום התענית, שבשלוש תעניות שניות ובשבע תעניות אחרונות של גשמים אסורים בתספורת (ראה תוספתא תעניות ב,ה). מיד הוה מטרא נחית – מיד (כשהיה אומר לספר כך) היה גשם יורד (ולא התענו).

ועוד מספרים על אמורא, שבזכותו ירדו גשמים ולא התענו: רב אדא בר אחווה (רב אדא בר אהבה, אמורא בבלי בדור הראשון והשני), כד הוה בעי ייחות (במסירה מהגניזה: דיחות) מיטרא – כשהיה רוצה שירד גשם**, הוה שלח** (במסירה מהגניזה: שלף) מסאניה – היה פושט (חולץ) נעלו (האחת, ומיד היה יורד גשם ולא התענו). וכד הוה שלח (שלף) תריהון – וכשהיה פושט (חולץ) שתיהן (שתי נעליו, כלומר, כשהיה חולץ נעלו השנייה), הוה עלמא טייף – היה העולם מוצף (מים מרוב גשמים). בשלוש תעניות שניות ובשבע תעניות אחרונות של גשמים אסורים בנעילת הסנדל, ולכן חלץ נעליו**.**

בבבלי תענית כד,ב סיפרו: רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני)... אמר: מכלל שיש רעב בעולם. אמר לשמשו: חלוץ לי מנעלי (משום עינוי). חלץ לו מנעל אחד, וירד גשם. כשהגיע לחלוץ את השני, בא אליהו, נראה לו ואמר לו: אילו אתה חולץ את השני, אתה מחריב את העולם (מרוב גשמים).

המסופר בבבלי על רב יהודה הוא מעין המסופר בירושלמי כאן על רב אדא בר אהבה. • • • ועוד מספרים על זכותו של האמורא רב אדא בר אהבה (תלמידו של רב): מפלתא הוויין תמן – מפולות (בתים שנפלו) היו שם (בבבל), והוה רב מיתב חד מן תלמידיה בביתא עד דהוון מפנין ביתא – והיה רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) מושיב אחד מתלמידיו בבית (שהיה עומד ליפול) עד שהיו מפנים את הבית (שבזכותו של אותו תלמיד לא היה הבית נופל כשהיה יושב שם), וכיון דהוה נפק מן בייתא הווה בייתא רבע – וכיון שהיה (התלמיד) יוצא מן הבית (כשכילו לפנות את הבית), היה הבית נופל**. ואית דאמרין** – ויש האומרים**: רב אדא בר אחווה הוה** – רב אדא בר אהבה היה (אותו תלמיד שהושיב רב בבית, ובזכותו לא נפל הבית).

ואומרים: שלחו חכמים ואמרו לו (לרב אדא בר אהבה): מה מעשים טובים יש בידך (שבזכותם נעשו לך הניסים הללו)? - אמר להן: מימיי (מעודי, מעולם) לא קדמני אדם לבית הכנסת – הקדים לבוא לבית הכנסת לפני כל אדם**, ולא הינחתי אדם בבית הכנסת ויצאתי לי** – איחר לצאת מבית הכנסת אחרי כל אדם**, ולא הילכתי ארבע אמות בלא תורה** – שהיה לומד בכל עת**, ולא הזכרתי דברי תורה במקום מטונף** (מלוכלך), ולא היצעתי את המיטה וישנתי שינת קבע – שכיון שלא ערך את המיטה לשינה, לא ישן שינת קבע אלא שינת ארעי, כדי לקום מיד ולעסוק בתורה**, ולא צעדתי בין החבירים** – כשהיה מהלך בדרך עם חבריו, לא הלך באמצע וחבריו בימינו ובשמאלו, אלא הלך בצד חבריו, משום שלא רצה להתכבד בחבריו**, ולא כיניתי שם לחבירי** – לא קרא לחברו בכינוי**, ולא שמחתי בתקלת חבירי** – לא שמח בכשלונו של חברו**, ולא באת** (באה) קללת חבירי על מיטתי – כשציערו חברו והכעיסו, לא עלה על מיטתו באותו לילה מתוך כעס על חברו, אלא מחל לחברו שציערו**, ולא הילכתי בשוק אצל מי שהוא חייב לי** – כדי שלא לצער את מי שהוא חייב לו ממון, שיחשוב שבא אצלו לתבוע ממנו את חובו**, מימיי לא הקפדתי בתוך ביתי** – מעולם לא כעס על בני ביתו**,** כדי לקיים מה שנאמר: "אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי" (תהילים קא,ב) – בהנהגותי בתוך ביתי אני נוהג בתום לבב**.**

בבבלי תענית כ,ב סיפרו: כותל רעוע היה בנהרדעא, שלא היו רב ושמואל עוברים תחתיו (לקצר את הדרך), אף על פי שעמד במקומו שלוש עשרה שנים. יום אחד נזדמן רב אדא בר אהבה לשם, אמר לו שמואל לרב: יבוא מר ונקיף (כמו שנהגנו עד עכשיו). אמר לו: איני צריך עכשיו, שהרי יש רב אדא בר אהבה עימנו, שזכותו מרובה (ותגן עלינו שלא ייפול הכותל), ואיני מתיירא. רב הונא היה לו יין בבית רעוע, וביקש לפנותו (לפנות את הבית ולהוציא משם את היין). משך את רב אדא בר אהבה בדברי הלכה שם עד שפינהו. לאחר שיצא, נפל הבית. מה היו מעשיו של רב אדא בר אהבה? - כי הא דאתמר: שאלו תלמידיו את רב אדא בר אהבה: במה הארכת ימים? - אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא צעדתי בפני (לפני) מי שגדול ממני, ולא הרהרתי (בדברי תורה) במבואות המטונפות, ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת ארעי, ולא ששתי (שמחתי) בתקלת חברי, ולא קראתי לחברי בחניכתי (שם שכיניתיו אני בו), ואמרי לה: בחניכתו (שם שכינוהו בו אחרים).

המסופר בבבלי על רב אדא בר אהבה הוא מעין המסופר עליו בירושלמי כאן.

ובבבלי סוכה כח,א אמרו: אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי: מימיו לא שח שיחת חולין, ולא הלך ארבע אמות בלא תורה (רש"י: שהיה הולך ושונה תמיד) ובלא תפילין, ולא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא קדמו אדם בבית המדרש, ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא (שיצא אחרון), ולא הרהר (בדברי תורה) במבואות המטונפות, ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה, ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו, ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם, ולא אמר: "הגיעה עת לעמוד מבית המדרש", חוץ מערבי פסחים (בשביל תינוקות כדי שלא יישנו) וערבי יום הכיפורים (כדי שיאכילו את בניהם).

רבן יוחנן בן זכאי ורב אדא בר אהבה עשו אותם מעשים טובים, ובזכותם ירדו להם גשמים כמסופר עליהם בירושלמי כאן. משום כך סיפרו כאן על רב אדא בר אהבה לאחר שסיפרו על רבן יוחנן בן זכאי.

לא הזכרתי דברי תורה במקום מטונף בירושלמי סנהדרין י,א אמרו: "כי דבר יי' בזה" - זה שהוא מזכיר דברי תורה במקום מטונף. כהדא: רבי אילא וחברייא הוון יתיבין קומי פונדקיה ברמשא. אמרין: מהו מימר מילא דאורייא? אמרין: מכיון דאילו הוה איממא הוינן חמיי מה קומינון, ברם כדון אסיר.

לא צעדתי בין החברים בבבלי יומא לז,א אמרו: תניא: שלושה שהיו מהלכים בדרך - הרב באמצע, גדול בימינו, וקטן בשמאלו. ובירושלמי ברכות ה,ד אמרו: ממצעים את החבר (שלושה שהיו מהלכים בדרך - החבר באמצע, והשניים שאינם חברים בימינו ובשמאלו).

לא באת קללת חברי על מיטתי בבבלי מגילה כח,א אמרו: לא עלתה על מיטתי קללת חברי - כגון מר זוטרא, כשהיה עולה על מיטתו, אמר: יהא מחול לכל מי שציערני.

לא הילכתי בשוק אצל מי שהוא חייב לי במכילתא דרבי ישמעאל 'משפטים' מסכתא דכספא פרשה יט נאמר: "אם כסף תלוה את העני עימך, לא תהיה לו כנושה" (שמות כב) - לעני שעימך לא תהיה לו כנושה, אבל היה לעשיר כנושה. "לא תהיה לו כנושה" - שלא תיראה לו בכל זמן. ובבבלי בבא מציעא עה,ב אמרו: רב דימי אמר: מניין לנושה בחברו מנה, ויודע שאין לו, שאסור לעבור לפניו? - תלמוד לומר: "לא תהיה לו כנושה" (שמות כב) (רש"י: לא תיראה בעיניו כנושה בו, שיראה ויבוש).

אפשר שרב אדא בר אהבה לא עבר לפני מי שחייב לו אפילו היה עשיר ויודע שיש לו. • • •

תלמוד לקטעים הבאים מקבילה בירושלמי פסחים ה,ז.

במשנה מסופר, שקראו הלל הגדול. ושואלים: אי זו היא הלל הגדולה? - ומשיבים: אמר רבי פרנך (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): "הודו לאלהי האלהים כי לעולם חסדו, הודו לאדוני האדונים כי לעולם חסדו" (תהילים קלו,ב-ג) – הלל הגדול הוא מזמור קלו בתהילים, הפותח בפסוקים אלה (וכן הוא בתוספתא). ומוסיפים: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראלי בדור השני): ובלבד "שעומדים (צריך לומר: מ"שעומדים (כך הוא במסירה מהגניזה ובמקבילה בירושלמי פסחים)) בבית יי'" (תהילים קלה,ב) – ובלבד שיתחילו לומר ממזמור קלה בתהילים, הפותח במילים אלו, שהלל הגדול הוא שני המזמורים קלה-קלו**.**

מזמור קלו הוא הודיה לה' על תשועה שנושעו ישראל מצריהם והורמו משפלותם, ובו מסופר על גבורות ה'. מזמור קלה הוא הלל וברכה לה', ובו מסופר על נפלאות ה'. שני המזמורים מקבילים זה לזה ברוב עניניהם.

ושואלים: ולמה באילין תרתין פרשתא (במסירה מהגניזה: פרשיתא)? – ומדוע באלו שתי הפרשיות? (מדוע בחרו בשני הפרקים האלה לאומרם על הגשמים שירדו?) ומשיבים: אמר רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): מפני שירידת גשמים כלולה בהן – מפני שיש בשני הפרקים האלה הזכרת נפלאות ה' בהורדת הגשמים (כמבואר בסמוך).

ואומרים: על דעתיה דרבי יוחנן ניחא – לדעתו של רבי יוחנן נוח**, דכתיב –** שכתוב**: "מעלה נשיאים** (עננים) מקצה הארץ, ברקים למטר עשה, מוצא (מוציא) רוח מאוצרותיו" (תהילים קלה,ז) – בכתוב זה נזכר המטר. דברי רבי שמואל בר נחמן מובנים לדעתו של רבי יוחנן, שאמר, שיש לומר בהלל הגדול גם מזמור קלה, שהרי בו נזכרה ירידת גשמים**.** ושואלים: וכרבי חנינה מה? – אבל דברי רבי שמואל בר נחמן קשים לדעתו של רבי חנינא, שאמר, שיש לומר בהלל הגדול מזמור קלו בלבד, שהרי בו לא נזכרה ירידת גשמים. ובכן, מה הטעם לרבי חנינא שבחרו בפרק זה בלבד לאומרו על הגשמים שירדו? - ומשיבים: בגין דכתיב – בגלל שכתוב**: "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו"** (תהילים קלו,כה) – מכיון שכתוב בפרק הזה שה' ממציא לכל הבריות את מזונותיהם, לכן, לדעתו של רבי חנינא, יש לומר בהלל הגדול מזמור זה בלבד, שהרי המזונות תלויים בירידת הגשמים (השוה בבלי תענית ב,ב: גשמים היינו פרנסה), ונמצא שכתוב זה רומז לנפלאות ה' בירידת גשמים**.**

במזמור קלה כלולה ירידת גשמים בפירוש, ואילו במזמור קלו כלולה ירידת גשמים ברמז. לדעתו של רבי יוחנן, צריך להזכיר ירידת גשמים בפירוש, ולכן יש לומר גם מזמור קלה, ואילו לדעתו של רבי חנינא, די להזכיר ירידת גשמים ברמז, ולכן יש לומר מזמור קלו בלבד. • • • מביאים דעת אמוראים אחרים בענין הלל הגדול: רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) ורבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי, תלמידו של רבי יהושע בן לוי) תריהון אמרין – שניהם אמרו**: הדא דידן –** זו שלנו (הלל הגדולה היא ההלל שלנו, שאנו אומרים בימים שקוראים את ההלל, והם המזמורים קיג-קיח). וכן רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: הדא דידן – זו שלנו**.** וכן בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אמר: הדא דידן – זו שלנו. ארבעת האמוראים האלה חלוקים על רבי חנינא ורבי יוחנן**.**

ואומרים: בר קפרא כדעתיה – כדעתו (הולך לשיטתו), דתנינן תמן – ששנינו (משנה) שם (במסכת אחרת): מימיה של כת השלישית לא הגיעה ל"אהבתי כי ישמע יי'" (תהילים קטז,א), מפני שעמה ממועטין (משנה פסחים ה,ז) – בשחיטת הפסחים בעזרה נחלק הציבור לשלוש כיתות, ששחטו את פסחיהן בזו אחר זו, וכל אותו זמן שהיו שוחטים את הפסחים, קראו את ההלל. ואם גמרו לקרוא את ההלל, ועדיין לא גמרו לשחוט את הפסחים, כגון שהיו פסחי הכת מרובים, חזרו לקרוא את ההלל פעם שנייה. ומעולם לא אירע לכת שלישית, שיגיעו בהלל למזמור "אהבתי", אפילו בפעם הראשונה, שהיו מזדרזים כולם להיכנס עם שתי הכיתות הראשונות, ולא נשארו לכת שלישית אלא מועטים בלבד. ועל כך תני בר קפרא – שנה בר קפרא (ברייתא): זו היא הלל הגדולה – מזמורי ההלל שקראו בשחיטת הפסחים של כת שלישית הוא הלל הגדול. הרי שהלל הגדול הוא המזמורים קיג-קטו של ההלל שלנו. וזהו שאמר בר קפרא, שהלל הגדול הוא ההלל שלנו. פירוש אחר: המזמור "אהבתי" הוא הלל הגדול. הרי שהלל הגדול הוא המזמור קטז. וזהו שאמר בר קפרא, שהלל הגדול הוא ההלל שלנו**.**

מזמור קטז הם דבריו של מי שהיה נתון בצרה וזעק אל ה' שיושיענו וה' ריחם עליו והושיעו. לכן ראוי מזמור זה להיאמר כשענה ה' בעת צרה של עצירת גשמים והוריד גשמים ביום התענית.

נמצא שיש שתי שיטות בדברי האמוראים שאמרו: "הדא דידן". לדעת בר קפרא, הלל הגדול הוא המזמורים קיג-קטו של ההלל שלנו, או המזמור קטז של ההלל שלנו, ולדעת האמוראים האחרים, הלל הגדול הוא המזמורים קיג-קיח של ההלל שלנו. אבל אפשר שגם דעת האמוראים האחרים כדעת בר קפרא.

בתוספתא תעניות ב,יז שנו: אי זהו הלל הגדול? - "הודו לאלוהי האלוהים, הודו לאדוני האדונים" וגו' (תהילים קלו). בכמה נוסחאות של המשנה נוספה ברייתא זו שבתוספתא בסופה של המשנה.

תהילים קלד: (א) שיר המעלות, הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות...

תהילים קלה: (א) הללו יה הללו את שם ה', הללו עבדי ה'. (ב) שעומדים בבית ה', בחצרות בית אלוהינו. (ג) הללו יה כי טוב ה', זמרו לשמו כי נעים. (ד) כי יעקב בחר לו יה, ישראל לסגולתו... (ז) מעלה נשיאים מקצה הארץ, ברקים למטר עשה, מוצא רוח מאוצרותיו...

תהילים קלו: (א) הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו. (ב) הודו לאלוהי האלוהים, כי לעולם חסדו. (ג) הודו לאדוני האדונים, כי לעולם חסדו... (כה) נותן לחם לכל בשר, כי לעולם חסדו...

תהילים קלז: (א) על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו, בזוכרנו את ציון...

בבבלי פסחים קיח,א אמרו: תנו רבנן: כוס רביעי (בליל פסח) גומר עליו את ההלל (שהתחיל בו לפני הסעודה) ואומר הלל הגדול, דברי רבי טרפון. מהיכן הלל הגדול? - אמר רב יהודה: מ"הודו" (תהילים קלו) עד (ולא 'עד' בכלל) "על נהרות בבל" (תהילים קלז). רבי יוחנן אמר: מ"שיר המעלות" (תהילים קלד) עד "על נהרות בבל". רב אחא בר יעקב אמר: מ"כי יעקב בחר לו יה" (תהילים קלה) עד "על נהרות בבל". ולמה נקרא שמו הלל הגדול? - אמר רבי יוחנן: מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם, ומחלק מזונות לכל ברייה (רש"י: שכתוב בו "הודו לאל השמים" "נותן לחם לכל בשר", וזהו דבר גדול).

לפי רב יהודה, הלל הגדול הוא המזמור קלו. לפי רבי יוחנן, הלל הגדול הוא שלושת המזמורים קלד-קלו. ולפי רב אחא בר יעקב, הלל הגדול הוא שני המזמורים קלה-קלו. דעת רבי יוחנן בבבלי בענין הלל הגדול אינה כדעתו בירושלמי כאן. ואפשר שלדעת רבי יוחנן, הפרקים קלד-קלה מזמור אחד הם, ובדבריו בירושלמי כאן צריך לומר: ובלבד מ"העומדים בבית ה'" (תהילים קלד,א), שהמזמור "שיר המעלות" פותח בו, וכך הושוו דברי רבי יוחנן בבבלי ובירושלמי. כמו כן, לדעת רב אחא בר יעקב, מתחילים לומר מ"הללויה כי טוב ה'" (תהילים קלה,ג), ש"הללויה" שבפסוק ג הוא תחילת המזמור, ולכן אמר: מ"כי יעקב בחר לו יה" (תהילים קלה,ד), שהרי לא ייתכן שתחילת הלל הגדול תהיה באמצע המזמור, ופסוקים א-ב בפרק זה הם סיומו של המזמור שלפניו "שיר המעלות" (ראה תוספות פסחים קיז,א).

בבבלי הובאו דעות האמוראים הסבורים שהלל הגדול אינו ההלל שלנו, ובירושלמי כאן הובאו גם דעות האמוראים הסבורים שהלל הגדול הוא ההלל שלנו. לדעת האמוראים הסבורים שהלל הגדול אינו ההלל שלנו, 'הלל הגדול' נקרא כך, מפני שבהלל הגדול הלשונות "הודו"... "כי לעולם חסדו" מצויות הרבה יותר מבהלל שלנו (בבבלי פסחים אמרו טעם אחר, כמובא לעיל).

בברייתא בבבלי פסחים שהובאה לעיל אמר רבי טרפון, שכוס רביעי גומר עליו את ההלל ואומר הלל הגדול. מלשונו של רבי טרפון משמע, שהלל לחוד והלל הגדול לחוד. זה מובן לדעת האמוראים הסבורים שהלל הגדול אינו ההלל שלנו, אבל לדעת האמוראים הסבורים שהלל הגדול הוא ההלל שלנו אין זה מובן. ואכן בבבלי שם, שבו הובאה הברייתא, הובאו רק דעות האמוראים הסבורים שהלל הגדול אינו ההלל שלנו. רבי טרפון הוא שמזכיר אמירת הלל הגדול הן במשנתנו והן בברייתא בבבלי פסחים.

בפסיקתא רבתי פרשה לג נאמר: כשם שיציאת מצרים במסות באותות ובמופתים, כך הפרנסה. אמר רבי יהושע בן לוי: תדע לך, שכן למדתי מן הלל הגדול, שהוא אומר: "לגוזר ים סוף לגזרים" (תהילים קלו,יג), "ויוצא ישראל מתוכם" (תהילים קלו,יא), "נותן לחם לכל בשר" (תהילים קלו,כה), הקיש הפרנסה לקריעת ים סוף וליציאת מצרים, שהיא שקולה כנגד שתיהן.

דעת רבי יהושע בן לוי בפסיקתא בענין הלל הגדול אינה כדעתו בירושלמי כאן, שכן שם אמר, שהלל הגדול הוא מזמור קלו, ואילו כאן אמר, שהלל הגדול הוא ההלל שלנו. • • • מספרים מעשה בענין הלל הגדול: חד בר אביי – אחד בן אבות (מיוחס), עבר קומי תיבותא – עבר לפני התיבה (כשליח ציבור, שירדו להם גשמים קודם לחצות ביום התענית וקראו הלל הגדול, כמסופר במשנה). אמר לון – אמר להם (שליח הציבור לציבור): ענון בתריי מה דאנא אמר – ענו אחריי מה שאני אומר (כל פסוק ופסוק שאני אומר, פסוק אחרי פסוק).

גם בירושלמי שבועות א,ה מסופר על 'חד בר אביי' שעבר לפני התיבה. הביטוי המקביל בבבלי הוא "בר אבהן" (מנחות נג,א).

ומסיקים מכאן: הדא אמרה – זאת אומרת**: לית הדא דידן –** הלל הגדולה אינה זו שלנו (הלל הגדולה אינה ההלל שלנו, שאנו אומרים בימים שקוראים את ההלל), שכן שליח ציבור, המקריא את ההלל לציבור, להוציאם ידי חובתם, הם עונים אחריו ראשי פרקים (כגון "הללויה", שהיו עונים "הללויה" אחר כל חצי פסוק או פסוק), ואין הם עונים אחריו כל מה שהוא אומר**.** ודוחים: אמר רבי מנא: הדא דידן – זו שלנו (הלל הגדולה היא ההלל שלנו), ואין להסיק מאותו מעשה, שהלל הגדולה אינה ההלל שלנו, כי ניסא הוה רב – הנס (של ירידת הגשמים באותו מעשה) היה גדול**, בגין כן אמר לון –** משום כך אמר להם (שליח הציבור לציבור): ענון בתריי מה דאנא אמר – ענו אחריי מה שאני אומר, שמשום גודל הנס שאירע להם, לא יצאו ידי חובת קריאת ההלל אם יענו אחרי שליח הציבור ראשי פרקים, אלא אם יענו אחריו כל מה שהוא אומר (כדין מי שהיה עבד או אישה או קטן מקרים אותו את ההלל, שעונה אחריהם מה שהם אומרים (משנה סוכה ג,י)), שאין שליח הציבור יכול להוציאם ידי חובתם, אלא כל אחד ואחד חייב לקרוא את ההלל בעצמו**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי פסחים.

יש ללמוד מהמעשה הזה, שלדעת האמוראים הסבורים שהלל הגדול הוא ההלל שלנו, השם 'הלל הגדול' משמש לציון אופן קריאת ההלל, דהיינו, שיש לענות אחרי שליח הציבור המקריא את ההלל כל מה שהוא אומר, ואין לענות אחריו ראשי פרקים. לפי זה, אפשר ש'הלל הגדול' נקרא כך, על שום שכופלים את ההלל, כשקוראים אותו באופן זה, שהציבור עונים אחרי שליח הציבור כל פסוק ופסוק שהוא אומר. אפשר שלדעת האמוראים הסבורים שהלל הגדול הוא ההלל שלנו, כוונת דבריו של רבי טרפון בברייתא בבבלי פסחים, שאמר שכוס רביעי גומר עליו את ההלל ואומר הלל הגדול, היא, שקורא את ההלל בליל פסח באופן זה, שעונים אחרי המקריא את ההלל כל מה שהוא אומר.

במשנה סוכה ג,יא שנו, שיש שנהגו לכפול את ההלל, שכפלו את כל ההלל, שענו הציבור אחרי שליח הציבור כל פסוק ופסוק שאמר (ראה בבלי סוכה לח,א-ב ורש"י שם). וזהו הלל הגדול לדעת האמוראים הסבורים שהלל הגדול הוא ההלל שלנו.

ואפשר ש'הלל הגדול' נקרא כך, על שום שאומרים אותו כשהנס גדול, כמו שאמרו כאן: "ניסא הוה רב".

בירושלמי פסחים י,ז וסוטה ה,ו אמרו: כשהקב"ה עושה לכם ניסים, תהיו אומרים שירה (הלל). ובבבלי פסחים קיז,א אמרו: נביאים שביניהם תיקנו להם לישראל, שיהיו אומרים אותו (את ההלל) על גאולתם, - על כל צרה וצרה שלא תבוא עליהם - לכשנגאלים אומרים אותו על גאולתם.

עצירת גשמים היא צרה שבאה עליהם, וכשהקב"ה עושה להם נס ויורדים להם גשמים קודם שחלה עליהם התענית על עצירת גשמים, הם נגאלים, ולכן אומרים הלל הגדול על כך.

בתוספתא סוטה ו,ב-ג שנו: דרש רבי עקיבא: בשעה שעלו ישראל מן הים, ביקשו לומר שירה. שרת עליהן רוח הקודש ואמרו שירה. כיצד אמרו שירה? - כקטן שמקרא את ההלל בבית הספר, והם עונים אחריו על כל ענין וענין. משה אמר: "אשירה לה'", וישראל אמרו: "אשירה לה'"; משה אמר: "עזי וזמרת יה"; וישראל אמרו: "עזי וזמרת יה". רבי לעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: כגדול שמקרא את ההלל בבית הכנסת, והם עונים אחריו ענין ראשון. משה אמר: "אשירה לה'", וישראל אמרו: "אשירה לה'"; משה אמר: "עזי וזמרת יה", וישראל אמרו: "אשירה לה'"; משה אמר: "ה' איש מלחמה" וגו', וישראל אמרו: "אשירה לה'".

נראה שטעמו של מי שאמר, שבני ישראל ענו אחרי משה כל מה שהוא אומר, הוא, שנס קריעת ים סוף היה גדול, ולא יצאו ידי חובת אמירת שירה אלא באופן זה, כמו שאמרו בירושלמי כאן. • • •