שבעת הפרקים הראשונים של מסכתנו עוסקים בתיאור סדר העבודה של הכוהן הגדול ביום הכיפורים בבית המקדש. הפרק הראשון מתאר את הכנת הכוהן הגדול. משנה שבעת ימים קודם ליום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו – מוציאים אותו מביתו, ללשכת פרהדרין (מקור המילה ביוונית, ומשמעה: פקידים רמי דרג הכפופים למושל) – שהיתה בעזרה, ומתקינין לו כהן אחר תחתיו – קודם יום הכיפורים מזמינים כוהן להיות כוהן גדול במקום הכוהן הגדול**, שמא יארע בו** – בכוהן הגדול, פסול – שיפסלנו לעבודה במקדש ביום הכיפורים, כגון טומאה, ויבוא הכוהן האחר וישמש במקומו**.** רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: אף אשה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו, שנאמר: "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ" (ויקרא טז,ו; טז,יא), "בֵּיתוֹ" - היא אשתו – הרי שאסור לכוהן גדול שאין לו אישה לעבוד את עבודתו ביום הכיפורים**.** אמרו חכמים: אין לדבר סוף – שאם נבוא לחשוש למיתה, נחשוש שמא תמות גם האישה השנייה, אלא שאין חוששים למיתה, אבל לפסולו של אדם אחד חוששים**.** • • •

תלמוד מניין שמפרישים כוהן גדול מביתו שבעת ימים קודם ליום הכיפורים? (סוגיה א) במשנה שנינו: "שבעת ימים קודם ליום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין**".** בכתוב המסכם את ימי המילואים בעת חנוכת המשכן נאמר: "כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה, צִוָּה י'י לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם" (ויקרא ח,לד) - כפי העבודות שעשה משה ביום הראשון של המילואים, ציווה ה' את משה להמשיך לעשות אותן גם בשאר ששת הימים של המילואים, כדי לכפר על חטאי הכוהנים. מציעים מקור להפרשה של כוהן גדול שבעת ימים קודם יום הכיפורים: רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) שמע לה מן הדא – שומע (לומד) אותה מזאת (מדרשה): "כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה" - אֵילּוּ שבעת ימי המילואים – העשייה שבכתוב הזה מתייחסת למה שעשו בשבעת ימי המילואים**; "צִוָּה י'י" - לדורות** – הציווי שבכתוב הזה מתייחס למה שיש לעשות לעולם ולא לשעתו**; "לַעֲשׂוֹת"** (ויקרא ח,לד) - זה שעיר של יום הכיפורים – יש לדרוש את הכתוב, שכשם שעשו בימי המילואים, שפרשו אהרן ובניו הכוהנים מביתם ושהו בחצר המשכן שבעת ימים (ויקרא ח,לה) קודם כניסתם לעבודה במשכן ביום השמיני שבו הקריב אהרן שעיר לחטאת לכפר בעד העם (ויקרא פרק ט), ציווה ה' לעשות לדורות ביום הכיפורים, שיפרוש הכוהן הגדול מביתו שבעת ימים קודם כניסתו לעבודה במקדש ביום הכיפורים שבו הוא מקריב שעיר לחטאת לכפר בעד העם (ויקרא פרק טז). ומקשים בהצעת חלופה מדרשית למה שאמור לפני כן: או אינו אלא (ואולי אין הדבר כך, כי אם) שעיר של ראש חודש? – אולי יש לדרוש את הכתוב "לעשות" - זה שעיר של ראש חודש, שכשם שעשו בימי המילואים, שפרשו אהרן ובניו הכוהנים מביתם ושהו בחצר המשכן שבעת ימים קודם כניסתם לעבודה במשכן ביום השמיני שבו הקריב אהרן שעיר לחטאת לכפר בעד העם, ציווה ה' לעשות לדורות בכל ראש חודש, שיפרוש הכוהן מביתו שבעת ימים קודם כניסתו לעבודה במקדש בראש חודש שבו הוא מקריב שעיר לחטאת לכפר בעד העם (במדבר כח,טו. - שעיר המוסף בא לכפר על טומאת מקדש וקודשיו)! ומתרצים את הקושיה: אמר רבי בא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי): "לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם" (ויקרא ח,לד) - כפרה שהיא כזו – יש לדרוש את הכתוב "לעשות" לעניין כפרה שהיא כמו הכפרה ביום השמיני שלאחר שבעת ימי המילואים**. מה זו - כפרת אהרן עצמו כפרת בנים עצמן, אף זו - כפרת אהרן עצמו כפרת בנים עצמן** (נראה שבמקום 'כפרת בנים עצמן' צריך לומר בשני חלקי המשפט: 'כפרת העם עצמן', כמו בספרא "אחרי מות" פרשה ד: "וכיפר בעדו ובעד ביתו ובעד העם" - כפרתו קודמת לכפרת העם) – כשם שהכפרה ביום השמיני שלאחר שבעת ימי המילואים היתה על אהרן בפני עצמו ועל העם בפני עצמם, כך גם הכפרה ביום הכיפורים היא על אהרן (הכוהן הגדול) בפני עצמו ועל העם בפני עצמם, ולכן יש לדרוש את הכתוב "לעשות" לעניין יום הכיפורים. מה שאין כן הכפרה בראש חודש שהיא כפרה אחת על כל ישראל, ולכן אין לדרוש את הכתוב "לעשות" לעניין ראש חודש (ביום השמיני שלאחר שבעת ימי המילואים הקריב אהרן חטאת אחת משלו לכפר בעדו וחטאת שנייה משל העם לכפר בעדם (ויקרא פרק ט). ביום הכיפורים הכוהן הגדול מקריב חטאת אחת משלו לכפר בעדו וחטאת שנייה משל העם לכפר בעדם (ויקרא פרק טז). בראש חודש כוהן מקריב חטאת אחת לכפר על כל ישראל. - "בנים" בהקשר לאהרן הם בני אהרן (הכוהנים), וביום השמיני שלאחר שבעת ימי המילואים כפרתם אינה נזכרת, וביום הכיפורים כפרתם היא בחטאת שהכוהן הגדול מקריב משלו, ולכן אין לגרוס 'כפרת בנים').

ומציעים את המקור שהוצע לפני כן בנוסח אחר: רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בשם בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) שמע לה מן הדא – שומע (לומד) אותה מזאת (מדרשה): "כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה" - אֵילּוּ שבעת ימי המילואים; "צִוָּה י'י" - זו שריפת הפרה – יש לדרוש את הכתוב, שכשם שעשו בימי המילואים, שפרשו אהרן ובניו הכוהנים מביתם ושהו בחצר המשכן שבעת ימים (ויקרא ח,לה) קודם היום השמיני שבו עבדו במשכן, ציווה ה' לעשות בפרה אדומה, שיפרוש הכוהן מביתו שבעת ימים קודם היום השמיני שבו הוא שורף את הפרה האדומה (משנה פרה ג,א), נאמר כאן – בשבעת ימי המילואים**: "צִוָּה י'י", ונאמר להלן** – בפרה אדומה**: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה י'י לֵאמֹר"** (במדבר יט,ב) – למדים בגזירה שווה, משוויון המילים "ציווה ה'" הכתובות בשני העניינים, שהמילים "ציווה ה'" הכתובות בשבעת ימי המילואים מתייחסות לפרה אדומה**; "לַעֲשׂוֹת" - זה שעיר של יום הכיפורים** – יש לדרוש את הכתוב, שכשם שעשו בימי המילואים, שפרשו אהרן ובניו הכוהנים מביתם ושהו בחצר המשכן שבעת ימים (ויקרא ח,לה) קודם כניסתם לעבודה במשכן ביום השמיני שבו הקריב אהרן שעיר לחטאת לכפר בעד העם (ויקרא פרק ט), ציווה ה' לעשות ביום הכיפורים, שיפרוש הכוהן הגדול מביתו שבעת ימים קודם כניסתו לעבודה במקדש ביום הכיפורים שבו הוא מקריב שעיר לחטאת לכפר בעד העם (ויקרא פרק טז). ומקשים בהצעת חלופה מדרשית למה שאמור לפני כן: או אינו אלא שעיר של ראש חודש? – אולי יש לדרוש את הכתוב "לעשות" לעניין ראש חודש ולא לעניין יום הכיפורים (כמו שמקשים לעיל)! ומתרצים את הקושיה בהצעת מימרה אמוראית: כהיא דאמר רבי בא: – כמו [המימרה] ההיא שאומר רבי בא (מימרה זו נאמרה לעיל): "לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם" (ויקרא ח,לד) - כפרה שהיא כזו – יש לדרוש את הכתוב "לעשות" לעניין כפרה שהיא כמו הכפרה ביום השמיני שלאחר שבעת ימי המילואים**. מה זו - כפרה שאינה כשירה אלא בכהן גדול, אף זו - כפרה שאינה אלא בכהן גדול** – כשם שהכפרה ביום השמיני שלאחר שבעת ימי המילואים נעשתה על ידי אהרן בלבד שהיה כוהן גדול, כך גם הכפרה ביום הכיפורים נעשית על ידי הכוהן הגדול בלבד, ולכן יש לדרוש את הכתוב "לעשות" לעניין יום הכיפורים. מה שאין כן הכפרה בראש חודש שנעשית על ידי כל כוהן, ולכן אין לדרוש את הכתוב "לעשות" לעניין ראש חודש**.** ב'כהיא דאמר רבי בא' נרמזים דברי רבי בא בתחילת הסוגיה, אך אין הדברים זהים, אלא אם נניח שדברי רבי בא מסתיימים במילים 'כפרה שהיא כזו', ואילו השאר הוא תוספת הרחבה משל העורכים ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 267, הערה 112). נראה, שכאן לא אמרו כמו לעיל, אלא אמרו "מה זו - כפרה שאינה כשירה אלא בכהן גדול...", משום שכאן, שלא כמו לעיל, הדרשה מלמדת גם על שריפת הפרה, ואומנם לפי ההלכה כל כוהן כשר לשרוף פרה אדומה, אך מהמשך פרק ג במשנת פרה עולה שבפועל עשה זאת הכוהן הגדול, כמו ביום הכיפורים. בבלי יומא ב,א-ג,ב: מנא הני מילי? (מה המקור בכתוב להפרשת כוהן גדול קודם יום הכיפורים?) - אמר רב מניומי בר חלקיה אמר רב מחסיא בר אידי אמר רבי יוחנן: אמר קרא: "כאשר עשה ביום הזה ציווה ה' לעשות לכפר עליכם". "לעשות" - אלו מעשי פרה (שצריכים עושיה לפרוש תחילה), "לכפר" - אלו מעשי יום הכיפורים. ...אימא: כוליה קרא ביום הכיפורים כתיב! - אמרי: יליף "ציווה" "ציווה". כתיב הכא: "ציווה ה' לעשות", וכתיב התם: "זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' לאמור" - מה להלן פרה, אף כאן פרה, ומה כאן פרישה, אף להלן פרישה. "'לכפר' - אלו מעשי יום הכיפורים". - ואימא... ואימא... - רבינא אמר: דנין עבודה בכוהן גדול (בלבד, כעבודת יום הכיפורים) מעבודה בכוהן גדול (אהרן במילואים), לאפוקי כולהו קושייתין דלאו עבודה בכוהן גדול נינהו (אלא נעשים בכל כוהן). כי אתא רב דימי אמר: רבי יוחנן מתני חדא (למד ממילואים רק דבר אחד): "לעשות לכפר" - אלו מעשי יום הכיפורים. והא אמר רב מניומי בר חלקיה אמר רב מחסיא בר אידי אמר רבי יוחנן: "כאשר עשה ביום הזה ציווה ה' לעשות לכפר עליכם" - "לעשות" - אלו מעשי פרה, "לכפר" - אלו מעשי יום הכיפורים! - ההוא דרביה הוא (והוא עצמו אינו לומד כך). דכי אתא רבין אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל: "לעשות" - אלו מעשי פרה, "לכפר" - אלו מעשי יום הכפורים. הלימוד של רבי יוחנן ממילואים לפי רב דימי בבבלי מתאים ללימוד של רבי יוחנן בירושלמי. הקושיות בבבלי "ואימא... ואימא..." על הלימוד של יום הכיפורים ממילואים דומות לקושיה בירושלמי "או אינו אלא שעיר של ראש חודש?". התירוץ של רבינא בבבלי דומה לתירוץ בירושלמי "כהיא דאמר רבי בא: "לכפר עליכם" - כפרה שהיא כזו. מה זו - כפרה שאינה כשירה אלא בכהן גדול, אף זו - כפרה שאינה אלא בכהן גדול".

ומביאים ברייתא: מה בין כהן השורף את הפרה לכהן גדול ביום הכיפורים? – מה ההבדל בין שתי ההפרשות האלו? שזה – הכוהן השורף את הפרה, אפרשתו בטהרה – תכליתה של ההפרשה שבעת ימים קודם יום שריפת הפרה היא לטהר את הכוהן, ואין אחיו הכהנים נוגעין בו – אינם נפגשים עימו בימים האלה, מחשש טומאה**, וזה** – הכוהן הגדול העובד ביום הכיפורים, אפרשתו בקדושה – תכליתה של ההפרשה שבעת ימים קודם יום הכיפורים היא לקדש את הכוהן הגדול, ואחיו הכהנים נוגעין בו – נפגשים עימו בימים האלה, שהרי לא מפרישים אותו מחשש טומאה**.** ומציעים קושיה לפי חכם מסוים: על דעתיה דרבי יוחנן דו (צריך לומר: 'דלא' (מפרשי הירושלמי)) יליף לה מן הדין קרייא – על דעתו של רבי יוחנן (הדרשה הראשונה לעיל) שלא לומד אותה (את ההפרשה של הכוהן השורף את הפרה) מן הפסוק הזה ("ציווה ה'"), שמעלה היא בפרה, סילסול היא בפרה (נוח יותר לגרוס מילים אלו אחרי 'ניחא') - ניחא – [הדבר] נוח (מובן ההבדל בין ההפרשה של כוהן השורף את הפרה שאינו נלמד מהדרשה, שאין הכוהנים נוגעים בו, ובין ההפרשה של כוהן גדול העובד ביום הכיפורים שנלמד מהדרשה, שהכוהנים נוגעים בו) [שמעלה (חשיבות) היא בפרה, סילסול (חשיבות) היא בפרה] – יש חשיבות במצוות פרה אדומה, ומשום כך כוהן השורף את הפרה אין הכוהנים נוגעים בו**.** אבל על דעתיה דבר קפרא דלא (צריך לומר: 'דו' (מפרשי הירושלמי)) יליף לה מן [הדין] קרייא (הסופר במסירה שלפנינו דילג מן 'מן הדין קרייא' לעיל עד 'מן הדין קרייא' כאן, ומגיה השלים) – על דעתו של בר קפרא (הדרשה השנייה לעיל) שהוא לומד אותה (את ההפרשה של הכוהן השורף את הפרה) מן הפסוק הזה ("ציווה ה'"), - למה כאן נוגעין וכאן אין נוגעין? – אין מובן ההבדל בין ההפרשה של הכוהן השורף את הפרה, שאין הכוהנים נוגעים בו, ובין ההפרשה של הכוהן הגדול העובד ביום הכיפורים, שהכוהנים נוגעים בו, שהרי שתי ההפרשות נלמדות מאותה הדרשה! ומתרצים את הקושיה: אמר רבי חייה בר אדא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): שלא יטמאו אותו אחיו הכהנים – כוהן השורף את הפרה אין הכוהנים נוגעים בו, משום שחוששים שמא יטמאוהו הכוהנים בנגיעתם בו, שאפילו הטהור לקודש מטמא את הטהור לפרת חטאת (משנה חגיגה ב,ז), והרי הפרשתו היא לטהרה**.** ותמהים: ולא (צריך לומר: 'בלא', וכן הוא בהבאת הירושלמי בסמ"ג ובתוספות ישנים (בבלי יומא ב,ב)) כך, אינו טמא מחמת הזייתו (בהבאת הירושלמי בסמ"ג ובתוספות ישנים: 'הזיותיו')?! (בתמיהה) – הרי כוהן השורף את הפרה מזים עליו מאפר פרה אדומה בימי הפרישה (משנה פרה ג,א), והזאה על טהור מטמאת אותו, וכיוון שהוא טמא מחמת הזאותיו, אין לומר שאין הכוהנים נוגעים בו מחשש שמא יטמאוהו הכוהנים בנגיעתם בו! הסופר במסירה שלפנינו דילג על התמיהה הזו, ומגיה השלים. אפשר שהסופר דילג גם על תשובה ראשונה לתמיהה הזו שישנה בהבאת הירושלמי בסמ"ג ובתוספות ישנים: 'אמר רבי חנינא: שלא יטמאו ממנו אחיו הכהנים' - כוהן השורף את הפרה אין הכוהנים נוגעים בו, משום שחוששים שמא ייטמאו הכוהנים בנגיעתם בו, שהרי הוא טמא מחמת הזיותיו. ומשיבים: אמר רבי בון (רב אבין, רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי): אף בר קפרא אית ליה – גם בר קפרא יש לו (גם הוא סובר), משום מעלה הוא בפרה, סילסול הוא בפרה – אף שבר קפרא לומד את ההפרשה של הכוהן השורף את הפרה מן הפסוק, הוא סובר כמו רבי יוחנן, שמשום החשיבות שיש במצוות פרה אדומה, כוהן השורף את הפרה אין הכוהנים נוגעים בו**.** תוספתא פרה ג,א: מה בין כוהן השורף את הפרה לכוהן של יום הכיפורים? כוהן של יום הכיפורים הפרשתו בקדושה ואחיו הכוהנים נוהגים / נוגעים בו. כוהן השורף את הפרה הפרשתו בטהרה ואין אחיו הכוהנים נוגעים בו, חוץ מן המסייעים אותו מפני (צריך לומר: וממי) שהוא מזה. פירושה של התוספתא: כוהן גדול הפורש ללשכת פלהדרין שבעת ימים קודם יום הכיפורים, אחיו הכוהנים קרבים אליו ונכנסים למחיצתו (='נוהגים בו'), שאין הפרשתו אלא לקדושה (לקדשו לכהונה ולמלא את ידיו לעבודה, בדומה לפרישתם של אהרן ובניו בשבעת ימי המילואים), ואין להקפיד עליו הקפדות יתרות בענייני טהרה. אבל הכוהן הפורש שבעה ימים קודם לשריפת הפרה, כיוון שפרישתו נועדה לשמור עליו מפני כל שמץ טומאה, אין אחיו הכוהנים באים במחיצתו, חוץ מן הכוהנים המסייעים אותו והכוהן המזה עליו כל שבעת הימים. הגרסה 'אחיו הכוהנים נוגעים בו' מעוררת קשיים חמורים מאוד בפירושה של הברייתא, ומסתבר שכל קיומה נובע מאי הבנת משמעותה המיוחדת של 'נוהגים'. מאחר שזו לא הובנה, אחזו בתיבה הדומה לה בצורתה וקרובה אליה מאוד במשמעות, אלא שאינה מתאימה כלל להקשר העניינים ("על גבול הדקדוק והמילון", "מחקרים בלשון" ה-ו, עמודים 282-283).

ומציעים קושיה: רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) בעא קומי – שאל (הקשה) לפני רבי יוחנן: אי (צריך לומר: 'או') מה איל המילואים מעכב, אף שעיר של יום הכיפורים מעכב? – אם למדים את ההפרשה של כוהן גדול שבעת ימים קודם יום הכיפורים מההפרשה בשבעת ימי המילואים, אולי יש ללמוד, שכשם שההפרשה בימי המילואים היתה מעכבת אם לא היו עושים אותה, כך ההפרשה קודם יום הכיפורים מעכבת אם אין עושים אותה, והרי הדין הוא שההפרשה קודם יום הכיפורים אינה מעכבת, ואם כן, איך רבי יוחנן לומד לעיל את ההפרשה קודם יום הכיפורים מההפרשה בימי המילואים! (הלשון בקושיה כאן 'שעיר של יום הכיפורים' מכוון ללשון הדרשה לעיל: '"לַעֲשׂוֹת" (ויקרא ח,לד) - זה שעיר של יום הכיפורים', והכוונה להפרשה קודם יום הכיפורים. 'איל המילואים' הוא אחד מהקורבנות שהוקרבו בשבעת ימי המילואים, ברם אין מובן ללשון זה בקושיה כאן, ונראה שצריך לומר: 'או מה אֵילּוּ מעכבין', או 'או מה המילואים מעכבין', או 'או מה אֵילּוּ המילואים מעכבין'. הלשון 'איל המילואים' הוא שיבוש של 'אֵילּוּ המילואים', אולי בשל הבנה מוטעית של הלשון בקושיה כאן 'שעיר של יום הכיפורים' שכאילו מדובר באחד מהקורבנות שמקריבים ביום הכיפורים) ומעירים: והוא מקבל מיניה – והוא (רבי יוחנן) מקבל ממנו (מסכים לרבי שמעון בן לקיש שהקשה לפניו ולא דוחה אותו). ותמהים: מן מה דמר (אין לגרוס 'מן מה', וצריך לומר: 'אמר' ("שערי תורת ארץ ישראל")) רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): ותמיה אני (צריך לומר: 'אנא') היך רבי שמעון בן לקיש מתיב קומי רבי יוחנן והוא מקבל מיניה? (הסופר במסירה שלפנינו דילג מן 'והוא מקבל מיניה' לעיל עד 'והוא מקבל מיניה' כאן, ומגיה השלים) – ותמה אני איך רבי שמעון בן לקיש משיב (מקשה) לפני רבי יוחנן והוא מקבל ממנו? ויתיביניה: – ושישיב אותו (רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש): וכי לא מצאנו דבר מעכב לָמֵד מדבר שאינו מעכב, ודבר שאינו מעכב לָמֵד מדבר שהוא מעכב?! (בתמיהה) – הרי מצאנו שלומדים דבר מדבר אף אם דבר אחד מעכב והדבר האחר אינו מעכב! ומצטטים ברייתות המלמדות שדבר מעכב למד מדבר שאינו מעכב ושדבר שאינו מעכב למד מדבר מעכב. נאמר בעולת העוף: "וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה" (ויקרא א,טו) – הכוהן מביא את העוף החי אל המזבח, חותך את עורפו של העוף ומבדיל את הראש מן הגוף, ומקטיר את ראש העוף על המזבח; ויש ללמוד מסמיכות הדברים: - מה מליקה (צריך לומר: 'הקטרה') בראש המזבח, אף הקטרה (צריך לומר: 'מליקה') בראש המזבח (ההחלפה 'הקטרה' 'מליקה' היא כמו שהגיהו מפרשי הירושלמי, וכן הוא בספרא ובבבלי המובאים להלן) – כמו שהקטרת ראש העוף היא על המזבח, כך גם מליקת ראש העוף היא על המזבח (עד כאן הברייתא). מליקה מעכבת, אין הקטרה מעכבת – אם לא נמלק הראש - הקורבן פסול, ואם לא הוקטר הראש, כגון שנטמא או שאבד אחרי המליקה ולפני ההקטרה - הקורבן כשר והמקריב יצא ידי חובתו ואינו חייב להביא קורבן אחר. - הרי מצאנו שלמדים דבר מעכב מדבר שאינו מעכב**.** "תָּמִיד" "תָּמִיד" - נאמר "תָּמִיד" בחביתין – בעניין מנחת חביתים נאמר: "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד" (ויקרא ו,יג) - הכוהן הגדול חייב מיום משיחתו ואילך להקריב קורבן מנחת חביתים בכל יום**, ונאמר "תָּמִיד" בלחם הפנים** – בעניין עריכת לחם הפנים נאמר: "בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (ויקרא כד,ח) - בכל שבת ושבת חייבים לערוך את חלות לחם הפנים על השולחן העומד בקודש**.** ויש ללמוד בגזירה שווה: מה "תָּמִיד" האמור בחביתין (צריך לומר: 'בלחם הפנים') שנים עשרה – כמו שלחם הפנים בא שתים עשרה חלות, שנאמר: "וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת" (ויקרא כד,ה), אף "תָּמִיד" האמור בלחם הפנים (צריך לומר: 'בחביתין') שנים עשר – כך גם מנחת חביתי כוהן גדול באה שתים עשרה חלות (משנה מנחות ו,ה) (הסופר במסירה שלפנינו דילג על המשפט הזה, ומגיה השלים. ההגהה במשפט הזה היא כמו שהגיהו מפרשי הירושלמי) (עד כאן הברייתא). לחם הפנים מעכב, אין חביתין מעכבת – אם לא בא לחם הפנים שתים עשרה חלות - פסול, ואם לא באה מנחת חביתי כוהן גדול שתים עשרה חלות - כשירה. - הרי מצאנו שלמדים דבר שאינו מעכב מדבר מעכב**.** לקיחה לקיחה - נאמרה לקיחה במצרים – בעניין יציאת מצרים והמצוות הכרוכות בה נאמר: "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף" (שמות יב,כב) - תיקחו צרור של גבעולי אזוב, ותטבלו את האזוב בתוך הדם הנאסף בכלי שבו מתקבל הדם בשעת השחיטה, ותיתנו את הדם על העמודים הזקופים משני צידי פתחי הבתים ועל הקורה שעל המזוזות**, ונאמרה לקיחה בלולב** – בעניין חג הסוכות נאמר: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל" (ויקרא כג,מ) - אתם חייבים לקחת ביום הראשון של חג הסוכות אתרוגים ולולבים והדסים וערבות**.** ויש ללמוד בגזירה שווה: מה לקיחה האמורה במצרים אגודה – כמו שבמצרים יש לקשור את גבעולי האזוב באגודה**, אף לקיחה האמורה בלולב אגודה – כך גם בלולב יש לקשור את המינים באגודה (הסופר במסירה שלפנינו דילג על המשפט הזה, ומגיה השלים) (עד כאן הברייתא). לולב מעכב, מצרים אינה מעכבת** – אם בלולב לא קשרו את המינים באגודה - פסול, ואם במצרים לא קשרו את גבעולי האזוב באגודה - כשר. - הרי מצאנו שלמדים דבר מעכב מדבר שאינו מעכב**.** הרי מצאנו דבר מעכב לָמֵד מדבר שאינו מעכב, ודבר שאינו מעכב לָמֵד מדבר מעכב – המקורות התנאיים שהובאו על ידי רבי מנא מלמדים שדבר מעכב לומד מדבר שאינו מעכב ושדבר שאינו מעכב לומד מדבר מעכב**.** "ומלק והקטיר" ספרא "ויקרא" דיבורא דנדבה פרשה ז: "ומלק את ראשו והקטיר המזבח" - המזבח אמור לעניין הקטרה ולעניין מליקה. מה הקטרה למעלן, אף מליקה למעלן. בבלי זבחים סה,א: יכול ימלקנה בין מלמעלה בין מלמטה? תלמוד לומר: "ומלק והקטיר" - מה הקטרה בראש המזבח, אף מליקה בראש המזבח. לקיחה לקיחה ספרא "אמור" פרשה יב: "ולקחתם לכם" - רבי יהודה אומר: נאמרה כאן לקיחה, ונאמרה להלן לקיחה. מה לקיחה האמורה להלן אגודה, אף כאן אגודה. תוספתא סוכה ב,י: לולב, בין אגוד בין שאינו אגוד - כשר. רבי יהודה אומר: אגוד - כשר, ושאינו אגוד - פסול. בבלי סוכה יא,ב: תניא: לולב, בין אגוד בין שאינו אגוד - כשר. רבי יהודה אומר: אגוד - כשר, שאינו אגוד - פסול. מאי טעמא דרבי יהודה? - יליף לקיחה לקיחה מאגודת אזוב. כתיב התם: "ולקחתם אגודת אזוב", וכתיב הכא: "ולקחתם לכם ביום הראשון". מה להלן באגודה, אף כאן באגודה. רבי יהודה לומד גזירה שווה לקיחה לקיחה, אבל לא החכמים החולקים עליו, ולכן סתם הירושלמי כאן המביא לימוד זה הולך בשיטת רבי יהודה ולא בשיטת החכמים. הרי שהגרסה הנכונה כאן היא 'לולב מעכב, מצרים אינה מעכבת', ושלא כמו "גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן שכתב שצריך לגרוס כאן להפך 'מצרים מעכבת, לולב אינו מעכב', כשיטת החכמים. • • •

מניין שמפרישים כוהן גדול מביתו שבעת ימים קודם ליום הכיפורים? (סוגיה ב) שואלים: הא – הנה (הרי), רבי שמעון בן לקיש מקשי לה – מקשה אותה (מקשה על הדרשה של רבי יוחנן לעיל). מן הן מייתי לה רבי שמעון בן לקיש? – מהיכן מביא אותה (לומד את העניין) רבי שמעון בן לקיש? (כיוון שרבי שמעון בן לקיש דוחה את המקור לדין פרישה שהציע רבי יוחנן, מה המקור לדין זה לפי רבי שמעון בן לקיש?) ומשיבים בהצעת מקור אחד לפי רבי שמעון בן לקיש: כהדא דתני רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי): – כמו [הברייתא] הזאת ששונה רבי ישמעאל: בפרשת העבודה ביום הכיפורים נאמר: "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ" (ןיקרא טז,ג) – הכוהן הגדול ייכנס אל קודש הקודשים כשיעשה את הדברים שנאמרים אחר כך; ויש לדרוש את המילה "בזאת": - באמור בעניין – הכוהן הגדול ייכנס לעבודה במקדש ביום הכיפורים כשייעשו הדברים שנאמרים בפרשת העבודה ביום הכיפורים**. מה אמור בעניין?** – מה הדברים שנאמרים באותה פרשה? מפרישין אותו כל שבעה ועובד כל שבעה ומחנכין אותו כל שבעה – אהרן, קודם כניסתו לעבודה במשכן ביום השמיני של ימי המילואים, הפרישו אותו מביתו והרגילו וחינכו אותו בעבודה במשך שבעה ימים**. אף זה מפרישין אותו כל שבעה ועובד כל שבעה ומחנכין אותו כל שבעה** – גם הכוהן הגדול, קודם כניסתו לעבודה במקדש ביום הכיפורים, מפרישים אותו מביתו ומרגילים ומחנכים אותו בעבודה במשך שבעה ימים (במשנה יומא א,ב-ג מתואר כיצד הרגילו וחינכו את הכוהן הגדול בעבודה). וכי אמור הוא בעניין? – וכי הדברים שנעשו קודם כניסתו של אהרן לעבודה במשכן ביום השמיני של ימי המילואים אמורים בפרשת העבודה ביום הכיפורים? אלא מכיון שמיתת בני אהרן אמורה בעניין – שנאמר בפרשה זו: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ" (ויקרא טז,א), ולא מתו אלא במילואין – בני אהרן מתו ביום השמיני של ימי המילואים (ויקרא פרק י), כמי שהוא אמור בעניין – הרי זה כאילו שגם כל מה שעשו בשבעת ימי המילואים כתוב בתחילת פרשת העבודה ביום הכיפורים, וכשכתוב אחריו "בזאת יבוא אהרן אל הקודש" הרי זה בא לומר שבמה שעשו בשבעת ימי המילואים ייכנס הכוהן הגדול לעבודה ביום הכיפורים (מאמר זה תנאי ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד ס, הערה 96)). ותמהים: ולית סופיה דרבי שמעון בן לקיש מישמעינה מן הדין קריא?! (בתמיהה) – ואין סופו של רבי שמעון בן לקיש לשמוע (ללמוד) אותה מן הפסוק הזה?! (איך רבי שמעון בן לקיש מקשה לעיל על רבי יוחנן שלמד שמפרישים כוהן גדול מביתו שבעת ימים קודם יום הכיפורים ממילואים, והרי גם המקור המוצע כאן לפי רבי שמעון בן לקיש לומד דין זה ממילואים?) ומתרצים: אלא כאינש דשמע מילה ומקשי עלה – כאדם ששומע דבר ומקשה עליו (רבי שמעון בן לקיש עצמו מסופק האם ישרו דבריו, ולכן הוא מקשה על רבי יוחנן, אולי יאמר לו רבי יוחנן טעם הגון). ומציעים מקור שני לפי רבי שמעון בן לקיש: אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): טעמא דרבי שמעון בן לקיש: – הטעם (המקור בכתוב) של רבי שמעון בן לקיש: בעלייתו של משה להר למשך ארבעים יום נאמר: "וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד י'י עַל הַר סִינַי, וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים, וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן**"** (שמות כד,טז) – כבוד ה' שכן על ראש הר סיני, והענן כיסה את ההר במשך שישה ימים לאחר עלייתו של משה אל ההר, ובמשך זמן זה נשאר משה באמצע ההר, וה' קרא למשה ביום השביעי לעלייתו של משה, וציווה עליו לעלות לראש ההר, - מה משה לא נכנס לפניי לפנים (לחלק הפנימי ביותר) עד שנתקדש בענן כל שבעה – כשעלה משה אל ההר, כיסה הענן את ההר, ומשה היה מכוסה בענן במשך שבעה ימים (לששת הימים יש לצרף את היום השביעי שבו קרא ה' אל משה, שמקצת היום ככולו), ואחר כך נקרא לעלות אל ראש ההר אל מקום שכינת כבוד ה', אף אהרן לא נכנס לפניי לפנים עד שנתרבה (התחנך) בשמן המשחה כל שבעה – אהרן נמשח בשמן המשחה ונתרבה בלבישת שמונה בגדי כוהן גדול במשך שבעת ימי המילואים (ויקרא ח,ל), ואחר כך נכנס לעבודה במשכן. וכמו כן למדים לדורות מכניסת משה בהר סיני, שגם הכוהן הגדול אינו נכנס לעבודה במקדש ביום הכיפורים עד שהוא נמשח ומתרבה במשך שבעה ימים, ולכן מפרישים אותו מביתו שבעת ימים קודם ליום הכיפורים (תוספתא שקלים ג,כה: כוהן גדול אין נכנס לעזרה לעבודה (ביום הכיפורים) אלא אם כן נמשח שבעה ונתרבה שבעה. - הברייתות הללו בסוף תוספתא שקלים שייכות לראש תוספתא יומא ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 987)). בבלי יומא ג,ב: אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: מהיכא קא ילפת לה? ממילואים. אי מה מילואים - כל הכתוב בהם מעכב בהם, אף הכא נמי - כל הכתוב בהם מעכב בהם!... אמר ליה (רבי יוחנן): אלא מר מהיכא קא יליף לה? - אמר ליה (ריש לקיש): מסיני, דכתיב: "וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים". מאי "ששת ימים"? זה בנה אב, כל הנכנס למחנה שכינה - טעון פרישה ששת ימים. הקושיה של ריש לקיש על רבי יוחנן שווה בשני התלמודים. גם מהבבלי משמע שרבי יוחנן מסכים לריש לקיש שהקשה לו, שכן רבי יוחנן לא השיב לריש לקיש אלא שאל אותו מהיכן הוא לומד. בירושלמי אין מסורת ישירה שריש לקיש למד מסיני אלא רבי יוסה בירבי בון הוא שאומר שריש לקיש למד מסיני. מכיוון שבבבלי (יומא ד,א) נאמר גם שרבי יוחנן הקשה לו "לדידך דילפת מסיני...", יש להניח שעיקר כמסורת הבבלי ורבי יוסה בירבי בון התכוון מדעתו לדעת ריש לקיש ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד ו, הערה 10). בבלי יומא ד,א: תניא כוותיה דרבי יוחנן, תניא כוותיה דריש לקיש. תניא כוותיה דרבי יוחנן: "בזאת יבוא אהרן אל הקודש" - במה שאמור בעניין. מאי היא? בעניין מילואים. ומה אמור בעניין מילואים? אהרן פירש שבעה ושימש שבעה, ומשה רבנו מסר לו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה. אף לדורות כוהן גדול פורש שבעה ומשמש שבעה, ושני תלמידי חכמים מתלמידיו של משה רבנו מוסרים לו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה... ואומר: "כאשר עשה ביום הזה ציווה ה' לעשות לכפר עליכם" - "לעשות" - אלו מעשי פרה, "לכפר" - אלו מעשי יום הכיפורים. תניא כוותיה דריש לקיש: משה עלה בענן ונתכסה בענן ונתקדש בענן, כדי לקבל תורה לישראל בטהרה, שנאמר: "וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים". חלקה הראשון של הברייתא שבבבלי כשיטת רבי יוחנן דומה לברייתא שהירושלמי מציע כמקור לריש לקיש. ריצ"ד כתב, שהמילים "מאי היא? בעניין מילואים" והמילה "מילואים" אחרי "ומה אמור בעניין" הן הוספה מידי מגיהים ומפרשים. לפי לשון הברייתא של רבי ישמעאל בירושלמי, העניין האמור בברייתא הוא פרשת העבודה ביום הכיפורים. ואילו לפי ההוספה בברייתא שבבבלי, העניין האמור בברייתא הוא מילואים. "תניא כוותיה דרבי יוחנן" הוא מן "ואומר: 'כאשר עשה'...". בירושלמי לא הובא בברייתא "ואומר: 'כאשר עשה'...". אך מכיוון שהרישא "'בזאת יבוא'..." הובאה בירושלמי בשם רבי ישמעאל והסיפא "'לעשות'..." נאמרה בבבלי יומא ג,ב לפי רבין בשם רבי ישמעאל, מסתבר שהסיפא היא חלק מן הברייתא המקורית ושרבי ישמעאל אמר לשתיהן ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד ה, הערה 4).

ומציעים קושיה: על דעתיה דרבי יוחנן – על דעתו של רבי יוחנן (שלמדים את ההפרשה של שבעת ימים קודם יום הכיפורים מההפרשה של שבעת ימי המילואים), למה מיתת בני אהרן אמורה בעניין – בפרשת העבודה ביום הכיפורים (ויקרא טז,א), ולא מתו אלא במילואים? – הרי בני אהרן מתו ביום השמיני של ימי המילואים (ויקרא י,א-ב)! (אבל לדעתו של רבי שמעון בן לקיש, למדים את ההפרשה של שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרשת העבודה ביום הכיפורים, מכיוון שמיתת בני אהרן אמורה בעניין) ומתרצים את הקושיה בהבאת מימרה אגדית: אמר רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): בני אהרן באחד בניסן מתו – שהיה היום השמיני של ימי המילואים**. ולמה הוא מזכיר מיתתן ביום הכיפורים** – בפרשת העבודה ביום הכיפורים**? ללמדך** – כדי להורות לך**, שכשם שיום הכיפורים מכפר על ישראל, כך מיתתן של** הצדיקים מכפרת על ישראל (השאלה במימרה אגדית זו היא הקושיה שהקשו על דעתו של רבי יוחנן, והתשובה משמשת כתירוץ לקושיה). אמר רבי בא בר בינה (רבי אבא בר אבינא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני): למה סמך הכתוב מיתת מרים לפרשת פרה? – שאחרי פרשת פרה אדומה (במדבר פרק יט) הכתוב מספר על מות מרים (במדבר כ,א). ללמדך, שכשם שאפר פרה מכפרת על ישראל – אפר פרה אדומה מטהר מטומאת המת**, כך מיתתן של** הצדיקים מכפרת על ישראל – מיתת הצדיקים מטהרת מטומאת העוון**.** אמר רבי יודן בירבי שלום (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): למה סמך הכתוב מיתת אהרן לשיבור הלוחות? – בדברים ט,ח-כא מסופר על מעשה העגל ושבירת הלוחות, ושם י,ב נזכרת שוב שבירת הלוחות ("על הלוחות הראשונים אשר שיברת"), ושם י,ו נזכר מות אהרן ("שם מת אהרן"). ללמדך, שמיתתן של הצדיקים קשה לפני הקב"ה כשיבור הלוחות. ויקרא רבה כ,יב; פסיקתא דרב כהנא כו,יא: אמר רבי אבא בר אבינא: מפני מה נסמכה מיתת מרים לאפר פרה? אלא מלמד, שכשם שאפר פרה מכפר, כך מיתת מרים מכפרת. אמר רבי יודן: מפני מה נסמכה מיתת אהרן לשיבור לוחות? אלא מלמד, שהיתה קשה לפני הקב"ה מיתתו של אהרן כשיבור לוחות. אמר רבי חייא בר אבא: באחד בניסן מתו שני בני אהרן. ולמה הוא מזכיר מיתתם ביום הכיפורים? אלא מלמד, שכשם שיום הכיפורים מכפר, כך מיתתם של הצדיקים מכפרת. בבלי מועד קטן כח,א: אמר רבי אמי: למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה? לומר לך: מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתם של צדיקים מכפרת. • • • מות אהרן כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוטה א,ט.

כתוב: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה, שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם**"** (דברים י,ו) - וכי במוסירה מת אהרן? והלא בהר ההר מת! הדא הוא (צריך לומר: 'היא') דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב (בסיפור מסעי בני ישראל): "וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי י'י וַיָּמָת שָׁם" (במדבר לג,לח) – הרי שמת אהרן בהור ההר ולא במוסרה**.** אלא מכיון שמת אהרן, נסתלקו ענני הכבוד – שהלכו לפני בני ישראל במדבר, וביקשו הכנענים להתגרות (לפתוח במלחמה) בם – בישראל**. הדא הוא** (צריך לומר: 'היא') דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים, וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כא,א) - מהו – מה פירוש, "דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים"? כי (צריך לומר: 'אי' - מילת קריאה ("תוספתא כפשוטה", נשים ג, עמוד 720)) מת התייר הגדול (במקבילה: 'שמע שמת אהרן התייר הגדול שלהן'), שהיה תר להם את הדרך – מת אהרן, שבזכותו היו ענני הכבוד תרים לישראל את הדרך ומגינים עליהם ונלחמים להם (נראה שדורש "אתרים" - אי (מילת קריאה) תיירים). ובאו – הכנענים, ונתגרו בהם – בישראל, שהיו הכנענים סבורים שאין לישראל עוד הגנה משמיים**, וביקשו ישראל לחזור למצרים ונסעו לאחוריהן שמונה מסעות** – בני ישראל פחדו ורצו לשוב למצרים וחזרו שמונה תחנות מהור ההר עד מוסרה (בסיפור מסעי בני ישראל נאמר: "...וַיַּחֲנוּ בְּמֹסֵרוֹת, וַיִּסְעוּ מִמֹּסֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בִּבְנֵי יַעֲקָן, וַיִּסְעוּ מִבְּנֵי יַעֲקָן וַיַּחֲנוּ בְּחֹר הַגִּדְגָּד, וַיִּסְעוּ מֵחֹר הַגִּדְגָּד וַיַּחֲנוּ בְּיָטְבָתָה, וַיִּסְעוּ מִיָּטְבָתָה וַיַּחֲנוּ בְּעַבְרֹנָה, וַיִּסְעוּ מֵעַבְרֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּעֶצְיֹן גָּבֶר, וַיִּסְעוּ מֵעֶצְיֹן גָּבֶר וַיַּחֲנוּ בְמִדְבַּר צִן הִוא קָדֵשׁ, וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר" (במדבר לג,ל-לז). וכשמת אהרן נסעו לאחוריהם מהור ההר לקדש, לעציון גבר, לעברונה, ליוטבתה, לחור הגדגד, לבני יעקן, למוסרות = מוסרה. הרי שמונה מקומות שהיו בהם בחזרתם), ורץ אחריו – אחרי ישראל, שבטו של לוי – כדי להחזירם, והרג – שבטו של לוי, ממנו (במקבילה: 'בהן') שמונה משפחות – מהשוואת יוחסי בני ישראל שבאו למצרים (בראשית מו,ח-כז) ומפקד בני ישראל בשנה הארבעים ליציאת מצרים (במדבר כו,א-נא) עולה שבמפקד שהיה אחרי מות אהרן חסרות שמונה משפחות: משפחה אחת משמעון, משפחה אחת מגד, חמש משפחות מבנימין ומשפחה אחת מאשר**. אף הם** – ישראל, הרגו ממנו – מן הלוויים, ארבע – משפחות, שבמפקד הלוויים בשנה השנייה ליציאת מצרים (במדבר ג,יד-לט) נמנו שמונה משפחות, ובמפקד הלוויים בשנה הארבעים ליציאת מצרים (במדבר כו,נז-סב) שהיה אחרי מות אהרן נמנו ארבע משפחות מתוך השמונה שנמנו במפקד הראשון (ונוספה משפחה אחת שלא נמנתה במפקד הראשון). (במקבילה נוסף: 'הדא היא דכתיב:' - זה הוא [הדבר] שכתוב (בעניין הלוויים בימי דוד):) "לַעַמְרָמִי לַיִּצְהָרִי לַחֶבְרוֹנִי לָעָזִּיאֵלִי" (דברי הימים א כו,כג) – בכתוב זה נמנו שלוש משפחות מן הלוויים שחסרו במפקד השני (משפחות אלו מוזכרות בימי דוד כשמינה מבניהם לתפקידים שונים), - אימתי חזרו – המשפחות מן הלוויים שחסרו במפקד השני**? בימי דוד. הדא הוא** (צריך לומר: 'היא') דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב: "יִפְרַח בְּיָמָיו צַדִּיק וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ" (תהילים עב,ז) – יש לדרוש את הכתוב, שבימיו של דוד ירבה שבטו של לוי שהיה צדיק. ומכאן שבימי דוד חזרו המשפחות מן הלוויים שחסרו**.** אמרו – ישראל זה לזה**: מי גרם לנו לדמים הללו** – למשפחות מישראל ומן הלוויים שנהרגו**? אמרו: על שלא עשינו חסד עם אותו הצדיק** – שלא הספידו את אהרן כראוי כשמת בהור ההר**. וישבו** – במוסרה, וקשרו הֶסְפֵּידוֹ (במקבילה: 'וקשרו לו הספד') – חיברו ואספו אנשים להשתתף בהספד (ראה "על מנהגי הספד ותנחומים בבבל ובארץ ישראל בתקופת התלמוד", "מחקרים בתלמוד ובמדרש", עמוד 388), וגמלו לצדיק חסד – להספידו כראוי**, והעלה עליהן** (החשיב להם) המקום (במקבילה: 'הכתוב') כאִילּוּ מת שם ונקבר שם – במוסרה, וזהו שכתוב בדברים י,ו שמת במוסרה, וגמלו (במקבילה: 'שגמלו') לצדיק חסד (שלוש המילים האחרונות נראות יתירות). עד כאן המקבילה בירושלמי סוטה. בכך מיושבת תמיהה אחרת, שבדברים י,ו נאמר שבני ישראל נסעו מבני יעקן למוסרה, ובבמדבר לג,לא נאמר להיפך שנסעו ממוסרה לבני יעקן. יש שדברי אגדה באים בתלמוד כסטייה מהנושא הראשי, למשל יומא א,א (כאן - דברי האגדה על מות אהרן) ("לדרכי שילובן של האגדות בירושלמי", "אסופות" יא, עמוד רא והערה 20). מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא ד"ויסע" פרשה א: "ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן" וגו' "שם מת אהרן" וגו' (דברים י,ו) - וכי במוסרה מת?! והלא לא מת אלא בהור ההר, שנאמר: "ויעל אהרן הכוהן" וגו' (במדבר לג,לח), ומה תלמוד לומר: "שם מת אהרן וייקבר שם" (דברים י,ו)? אלא מלמד שחזרו לאחוריהם לכבודו של אהרן לקבורתו שמונה מסעות, שנאמר: "ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן, ויסעו מבני יעקן ויחנו בחור הגדגד, ויסעו מחור הגדגד ויחנו ביוטבתה, ויסעו מיוטבתה ויחנו בעברונה, ויסעו מעברונה ויחנו בעציון גבר, ויסעו מעציון גבר ויחנו במדבר צין היא קדש, ויסעו מקדש ויחנו בהור ההר" (במדבר לג,לא-לז). סדר עולם רבה פרק ט: כיוון שמת אהרן, נסתלקו ענני כבוד ובאו הכנעניים להילחם עם ישראל. "וישמע הכנעני מלך ערד" וגו' (במדבר כא,א) - ומה שמועה שמע? שמע שמת אהרן והלך התייר הגדול שבהם ונסתלק עמוד הענן שהיה נלחם להם, ובא ונלחם עימהם, וחזרו לאחוריהם שבע מסעות וחנו במוסרה, שנאמר: "ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה, שם מת אהרן" (דברים י,ו) - וכי במוסרה מת אהרן?! והלא בהור ההר מת! אלא ממקום שמת אהרן חזרו לאחוריהם שבע מסעות עד שחנו במוסרה. • • •

מה מעכב במילואים? רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) אמר: עשירית האיפה – סולת (מנחת חביתים) שכוהן גדול חייב להקריב בכל יום, ומכנסיים – שכוהן חייב ללבוש בשעת העבודה, מעכבין – במילואים אם אין עושים אותם, שבימי המילואים היה אהרן צריך להקריב מנחת חביתים והיו אהרן ובניו צריכים ללבוש מכנסיים, אף על פי ששני הדברים האלה לא נזכרו בעניין ימי המילואים, לא בציווי (שמות פרק כט) ולא בעשייה (ויקרא פרקים ח-ט). ומציעים דרשה כמקור לקביעה: מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) "וזה" "זה" – במילואים נאמר: "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם (לאהרן ולבניו) לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי" (שמות כט,א), ובעשירית האיפה נאמר: "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד" (ויקרא ו,יג), ולמדים בגזירה שווה "וזה" "זה", שכמו שכל האמור בפרשת מילואים מעכב במילואים (כאמור להלן), כך עשירית האיפה מעכבת במילואים**, עשייה עשייה** – במילואים נאמר: "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם (לאהרן ולבניו) לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי" (שמות כט,א), ובמכנסיים נאמר: "וַעֲשֵׂה לָהֶם (לאהרן ולבניו) מִכְנְסֵי בָד" (שמות כח,מב), ולמדים בגזירה שווה עשייה עשייה, שכמו שכל האמור בפרשת מילואים מעכב במילואים, כך מכנסיים מעכבים במילואים (מגיה במסירה שלפנינו שיבש את הנוסח וגרס 'זה וזה עשייה'). בבלי יומא ה,ב: אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מכנסיים [ועשירית האיפה (ראה "מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד ח)] אין כתובים בפרשה (לא נזכרו בפרשת המילואים). כשהוא אומר: "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי" (שמות כט,א), להביא את המכנסיים ועשירית האיפה. בשלמא מכנסיים כתיבי בעניינא דבגדים (בעניין בגדי הכהונה הסמוך לעניין המילואים), אלא עשירית האיפה - מנא לן (שחייבים להביא אותה במילואים)? - אתיא "זה" "זה" מ"זה קורבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה'... עשירית האיפה" (ויקרא ו,יג) (ובמילואים נאמר: "וזה הדבר..."). ויקרא רבה ח,ד: "ביום הימשח אותו עשירית האיפה" (ויקרא ו,יג) - רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק: מלמד שעשירית האיפה מעכבת בגדולת אהרן ובניו. עשירית האיפה מעכבת במילואים, אבל אינה מעכבת לדורות. - ספרא "צו" פרשה ג, תוספתא חגיגה ב,ט וסנהדרין ז,א: אחד כוהן גדול ואחד כוהן הדיוט שעבדו עד שלא הביאו עשירית האיפה שלהם - עבודתם כשירה. אמר רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): בסיום הציווי על המילואים נאמר: "וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה**"** (שמות כט,לה) - כל האמור בפרשה מעכב – כל הדברים האמורים בפרשת המילואים (שמות פרק כט) מעכבים במילואים אם אין עושים אותם. כך למדים מהמילה "ככה", שמשמעה שיש לעשות באופן האמור, ואי עשייה כך מעכבת**.** ומציעים קשר בין דברי אמוראים: ואתייא כיי דמר – ובאה (הולכת) [המימרה (של רבי חנינה)] כמו [המימרה] ההיא שאומר רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): במילואים נאמר (בעשייה): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעֵדָה: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת" (ויקרא ח,ה), וכן נאמר (בציווי): "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי**"** (שמות כט,א) - אפילו קריית הפרשה מעכבת – במילואים אם אין עושים אותה, שבימי המילואים היה משה צריך לקרוא בפני כל ישראל את הפרשה של הציווי על המילואים (שמות פרק כט). כך למדים מהמילה "הדבר" האמורה הן בציווי והן בעשייה, שמשמעה דיבור, שמשה הצטווה לדבר אל ישראל את מה שיש לעשות במילואים, ומשה דיבר אל ישראל את מה שיש לעשות במילואים. - ואם אפילו קריאת הפרשה מעכבת, בוודאי שכל האמור בפרשה מעכב, כמו שאמר רבי חנינה (אולי יש לגרוס '"זה הדבר" - זה הדיבור', במקום '"זה הדבר" "וזה הדבר"'). בבלי יומא ה,ב: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מניין שאף מקרא פרשה (של המילואים לפני עדת ישראל) מעכב (את המילואים)? תלמוד לומר: "ויאמר משה אל העדה: זה הדבר אשר ציווה ה' לעשות" (ויקרא ח,ה) - אפילו דיבור ("הדבר") מעכב. אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כל המעכב לדורות – כל עבודה מעבודות הקורבנות שמעכבת לעולם אם לא עשה אותה, - מעכב כאן – במילואים**, וכל שאין מעכב לדורות** – כל עבודה מעבודות הקורבנות שאינה מעכבת לעולם אם לא עשה אותה, - אינו מעכב כאן – במילואים**.** ושואלים: מה אית לך? – מה יש לך? (אילו דוגמאות יש לקביעה שאמר רבי יוחנן?) ומשיבים בהצעת דוגמאות: סמיכה – הנחה של ידי הבעלים על ראש הקורבנות לפני שחיטתם, ושיירי דמים – שפיכה ליסוד המזבח של דמי הקורבנות שנשארו לאחר זריקתם, שאינן מעכבין לדורות – שאם לא עשו אותן - הקורבנות כשרים, - (צריך להוסיף: 'אינן' (מפרשי הירושלמי, וכן הוא בהבאת הירושלמי בתוספות בבלי יומא ה,א)) מעכבין כאן – במילואים, שסמיכה של אהרן ובניו על קורבנות המילואים ושפיכת שיירי הדמים של קורבנות המילואים אינן מעכבות, אף על פי שהן אמורות בפרשת המילואים (שמות פרק כט). - רבי יוחנן חולק על רבי חנינה שאמר שכל האמור בפרשה מעכב**.** בבלי יומא ד,ב-ה,א: איתמר: מילואים - רבי יוחנן ורבי חנינא, חד אמר: כל הכתוב בהם מעכב בהם, וחד אמר: דבר המעכב לדורות - מעכב בהם, שאין מעכב לדורות - אין מעכב בהם. תסתיים דרבי יוחנן הוא דאמר: כל הכתוב בהם מעכב בהם, מדקאמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: אי מה מילואים - כל הכתוב בהם מעכב בהם, ולא קא מהדר ליה (רבי יוחנן) ולא מידי (אינו אומר שאינו סבור כך. הרי זו הוכחה שרבי יוחנן סבור אף הוא כך). - תסתיים. מאי בינייהו (בין רבי יוחנן ורבי חנינא)? אמר רב יוסף: סמיכה (שאינה מעכבת לדורות, האם מעכבת במילואים או לא) איכא בינייהו. למאן דאמר: כל הכתוב בהם מעכב בהם - מעכבא, למאן דאמר: דבר שאין מעכב לדורות אין מעכב בהם - לא מעכבא... רב נחמן בר יצחק אמר: תנופה (שאינה מעכבת לדורות, האם מעכבת במילואים או לא) איכא בינייהו. למאן דאמר: כל הכתוב בהם מעכב בהם - מעכבא, ולמאן דאמר: דבר שאין מעכב לדורות אין מעכב בהם - לא מעכבא... רב פפא אמר: פרישת שבעה (שאינה מעכבת לדורות (ביום הכיפורים), האם מעכבת במילואים או לא) איכא בינייהו. למאן דאמר: כל הכתוב בהם מעכב בהם - מעכבא, למאן דאמר: דבר שאינו מעכב לדורות אינו מעכב בהם - לא מעכבא... רבינא אמר: ריבוי (לבישת בגדי כהונה) שבעה ומשיחת (שמן המשחה) שבעה (שאינן מעכבות לדורות, האם מעכבות במילואים או לא) איכא בינייהו. למאן דאמר: כל הכתוב בהם מעכב בהם - מעכבא, למאן דאמר: דבר שאין מעכב לדורות אין מעכב בהם - לא מעכבא... מאי טעמא דמאן דאמר: כל הכתוב בהן מעכב בהם? - אמר רבי יצחק בר ביסנא: דאמר קרא: "ועשית לאהרן ולבניו ככה" (שמות כט,לה) - עיכובא. הדעות של רבי יוחנן ורבי חנינא מוחלפות בשני התלמודים. לפי הירושלמי צריך לומר, שמה שלא ענה רבי יוחנן לריש לקיש אינו ראיה, כי ניתן לומר שרבי יוחנן לא חזר בו אלא רצה לשמוע מה טעמו של ריש לקיש. עוד יש לומר, שלפי הירושלמי לא אמר ריש לקיש לרבי יוחנן: "אי מה מילואים - כל הכתוב בהם מעכב בהם", אלא אמר לו: "אי מה מילואים - פרישת שבעה מעכבת בהם", כמו שפירשנו את קושיית ריש לקיש לרבי יוחנן בירושלמי לעיל (וראה "מקורות ומסורות", מועד ג, עמודים ה-ו). בירושלמי הזכירו סמיכה שנזכרת גם בבבלי ושפיכת שיירי דמים שלא נזכרת בבבלי. • • • כיצד הלביש משה את אהרן ובניו בימי המילואים? אמר רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): ציץ ומצנפתו של אהרן קודם לאבניטן של בנים (נראה שיש כאן דילוג מחמת הדומות, וצריך לומר: 'ציץ ומצנפתו של אהרן קודם לאבניטו. אבניטו של אהרן אינו קודם לאבניטן של בנים' (הנצי"ב ב"הרחב דבר" ויקרא ח,ט הגיה רק כמו המשפט הראשון בהגהתנו)) – בתיאור של ימי המילואים נאמר: "וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן... וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט... וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ, וַיָּשֶׂם עַל הַמִּצְנֶפֶת אֶל מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא ח,ו-ט), ואחר כך "וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן... וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט, וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת" (ויקרא ח,יג) (מגבעות הן מצנפות). אף על פי כן, רבי חנינה סבור, שתחילה הלביש משה את אהרן את בגדיו, ומצנפת וציץ בכללם, חוץ מאבנט, ואחר כך הלביש את בני אהרן את בגדיהם, וחגר את אהרן ואת בניו אבנטים כאחת**.** יהודה בריבי (אמורא בדור הראשון, בנו של רבי חייא הגדול) אומר: – בציווי של ימי המילואים נאמר: "וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו" (שמות כט,ט) – מכאן שחגירת האבנטים של אהרן ובניו היא כאחת, שתחילה יש להלביש את אהרן את בגדיו חוץ מאבנט, ואחר כך יש להלביש את בני אהרן את בגדיהם ולחגור את אהרן ואת בניו אבנטים כאחת. - יהודה בריבי מציע את הפסוק הזה כראיה לדברי רבי חנינה**.** אמר רבי אידי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שחגירת האבנטים של אהרן ושל בניו היא כאחת) - למצוה – דבר זה נאמר רק בציווי ה' למשה, שהוא רשאי לחגור את האבנטים של אהרן ושל בניו כאחת**, אבל לציווי** – כלומר, בציווי משה לאהרן בשעת מעשה ("מדרשי הלכה של האמוראים בתלמוד ירושלמי", עמוד 34, פב), - כך נאמר בתיאור של ימי המילואים: "וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם" (ויקרא ח,ו), ואחר כך "וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט**"** (ויקרא ח,ז), ואחר כך "וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט**"** (ויקרא ח,יג) – מכאן שתחילה הלביש משה את אהרן את בגדיו ואבנט בכללם, ואחר כך הלביש את בני אהרן את בגדיהם ואבנטים בכללם, שלא כמו שאמר רבי חנינה (הסופר במסירה שלפנינו העתיק בפסוק האחרון בטעות "את אהרן ואת בניו" מהשורה שלפני כן, במקום "את בני אהרן"). בבלי יומא ה,ב: כיצד הלבישם? (באיזה סדר הלביש משה את אהרן ובניו את בגדי הכהונה?)... בני רבי חייא ורבי יוחנן (נחלקו בעניין זה). חד אמר: אהרן (הולבש בגדיו תחילה) ואחר כך בניו, וחד אמר: אהרן ובניו בבת אחת. אמר אביי: בכתונת ומצנפת דכולי עלמא לא פליגי דאהרן ואחר כך בניו, דבין בצוואה (בכתובים המצווים על המילואים) ובין בעשייה (בכתובים המתארים את עשיית המילואים) אהרן קדים. כי פליגי - באבנט, מאן דאמר: אהרן ואחר כך בניו - דכתיב: "ויחגור אותו באבנט" (ויקרא ח,ז), והדר כתיב: "ויחגור אותם אבנט" (ויקרא ח,יג), ומאן דאמר: אהרן ובניו בבת אחת - דכתיב: "וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו" (שמות כט,ט). בבבלי נחלקו בני רבי חייא ורבי יוחנן ואין יודעים מי אמר כך ומי אמר כך, ובירושלמי נחלקו בן רבי חייא (שסבור כרבי חנינא לפי פירושנו) ורבי אידי. • • •

במה שימש משה בשבעת ימי המילואים? אמר רבי לעזר בירבי יוסי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, בנו של האמורא רבי יוסה): פשט הוא לן – פשוט הוא לנו (דבר זה מקובל בידינו), שבחלוק לבן שימש משה בכהונה גדולה – בשבעת ימי המילואים, שבהם עדיין לא שימש אהרן בכהונה גדולה ומשה שימש, והוא שירת כשהוא לבוש חלוק לבן, ולא בבגדיו ולא בבגדי כהונה, שרק אהרן ובניו נצטוו לשרת בבגדי כהונה**.** אמר רבי תנחום בר יודן (אמורא ארץ ישראלי שלא ידוע זמנו) ותני לה – ושונה אותה (את המימרה גם בתור ברייתא): כל שבעת ימי המילואים היה משה משמש בכהונה גדולה – היה מקריב את כל הקורבנות, ולא שרת (שרתה) שכינה על ידיו. וכיון שלבש אהרן בגדי כהונה גדולה ושימש – הקריב את הקורבנות ביום השמיני למילואים**, שרת** (שרתה) שכינה על ידיו. ומציעים פסוק כמקור לקביעה: מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה, שביום השמיני למילואים שרתה שכינה?) בפתיחה למעשה היום השמיני למילואים נאמר: "כִּי הַיּוֹם י'י נִרְאָה אֲלֵיכֶם" (ויקרא ט,ד) – משה אמר לאהרן שיקריב את הקורבנות ביום השמיני, כי ביום הזה תתגלה השכינה אל ישראל. מכאן שביום השמיני למילואים, כשנכנס אהרן לשרת, שרתה שכינה**.**

ספרא "שמיני" פרשה א: כל שבעת ימי המילואים היה משה משמש ולא שרת שכינה על ידיו, עד שבא אהרן ושימש בבגדי כהונה גדולה ושרת שכינה על ידיו, שנאמר: "כי היום ה' נראה אליכם" (ויקרא ט,ד).

בבלי תענית יא,ב ועבודה זרה לד,א: במה שימש משה כל שבעת ימי המילואים? - בחלוק לבן.

ויקרא רבה יא,ו; פסיקתא דרב כהנא ד,ה; פסיקתא רבתי יד: אמר רבי לעזר ברבי יוסי: פשט הוא לן שבחלוק לבן שימש משה כל שבעה. אמר רבי תנחום ברבי יודן ותני לה: כל שבעת ימי המילואים היה משה משמש בכהונה גדולה ולא שרת שכינה על ידיו, וכיוון שבא אהרן ושימש בכהונה שרת שכינה על ידיו. הדא היא דכתיב: "וירא כל העם וירונו וייפלו על פניהם" (ויקרא ט,כד) / "כי היום י'י נראה אליכם" (ויקרא ט,ד). • • •

היום השמיני למילואים מציעים בעיה: רבי יוסה בר חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) בעי – שואל (מסתפק): עשירית האיפה – מנחת חביתים של כוהן גדול, שהוא חייב להקריב בכל יום עשירית האיפה סולת, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, היאך קרבה – ביום השמיני למילואים**? חֲצָיִים? שלימה קרבה?** – האם הקריב אהרן מנחה זו לחצאים, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, או שמא הקריב אותה שלימה בערב, מפני שבבוקר עדיין לא היה כוהן גדול, שלא נעשה כוהן גדול עד אמצע היום כשקרבו כל קורבנות היום השמיני? ופושטים את הבעיה ממדרש הלכה: מן מה דכתיב: – ממה שכתוב (במעשה היום השמיני למילואים): "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא ט,כג) – משה ואהרן נכנסו לאוהל מועד (כדי להיטיב את נרות המנורה ולהקטיר את הקטורת על מזבח הקטורת), - שלא בא עמו אלא ללמדו על מעשה הקטרת – אהרן נכנס לאוהל מועד על מנת להקטיר קטורת, ומשה לא נכנס עימו אלא ללמדו את מעשה ההקטרה**, הדא אמרה:** – זאת אומרת (יש להסיק ממדרש ההלכה): חציים קרבה – ביום השמיני אהרן הקריב מנחת חביתים לחצאים, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב**.** - ומוכיחים את המסקנה בדרך השלילה: אין תימר: – אם תאמר: שלימה קרבה – ביום השמיני אהרן הקריב אותה שלימה בערב, ולא קרבה כלל בבוקר, - יש להקשות: ניתני: – שנִשְׁנה (במדרש ההלכה): על מעשה קטורת ועל עשירית האיפה! – מדרש ההלכה היה צריך להיות מנוסח באופן אחר ולשנות שמשה נכנס עם אהרן ללמדו גם על מנחת חביתים שקרבה לראשונה בערב, שכן לא קרבה בשבעת ימי המילואים ולא קרבה כלל בבוקר! אלא יש להוכיח מכאן, שאהרן כבר הקריב מחציתה בבוקר, וכשמשה נכנס עם אהרן לא היה צריך ללמדו על מנחה זו. ודוחים את פשיטת הבעיה: אמר רבי תנחום בר יודן (אמורא ארץ ישראלי שלא ידוע זמנו): ולא בעבודות שבפנים אנן קיימין – אנחנו עומדים (עוסקים)?! (בתמיהה) כבר לימדו עבודות שבחוץ – מדרש ההלכה מדבר רק על העבודות שנעשו בפנים, בתוך אוהל מועד, שהרי הוא מוסב על הפסוק המדבר על כניסת משה ואהרן לאוהל מועד, ולכן מדרש ההלכה אומר שמשה לימד לאהרן על מעשה הקטורת שהוא עבודה שנעשית בפנים, על המזבח הפנימי. אבל אין מדרש ההלכה מדבר על העבודות שנעשו בחוץ, חוץ לאוהל מועד, ולכן אינו אומר שמשה לימד לאהרן על מנחת חביתים הקריבה בחוץ, על מזבח החיצון, שכבר לימד משה עליה לאהרן כשלימדו עבודות שנעשות בחוץ. הרי שאין להוכיח מכאן שביום השמיני קרבה לחצאים**.**

ספרא "שמיני" פרשה א: "ויבוא משה ואהרן אל אוהל מועד" - למה נכנס משה עם אהרן? ללמדו (את אהרן) על מעשה הקטורת. • • •

מה היה דינם של קורבנות המילואים? מציעים בעיה: מילואים מה היו? – מה היה דינם של הקורבנות שקרבו בשבעת ימי המילואים? קרבן יחיד? קרבן ציבור? – האם היה דינם כקורבן יחיד, שאהרן ובניו נחשבו בעליהם, או שמא היה דינם כקורבן ציבור, שהעם נחשב בעליהם? ופושטים את הבעיה מפסוק: מן מה דכתיב: – ממה שכתוב (במעשה שבעת ימי המילואים): "וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל" (ויקרא ח,יח; כב) – אהרן ובניו סמכו ידיהם על איל המילואים (כמו שסמכו ידיהם על פר החטאת ועל איל העולה), הדא אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק מהפסוק): קרבן יחיד – דינם של קורבנות המילואים היה כקורבן יחיד, כיוון שאין סמיכה בקורבן ציבור אלא בקורבן יחיד בלבד (משנה מנחות ט,ז). ומציעים קושיה ממקור תנאי: והתני: – והרי [התנא] שונה: קרבן ציבור – דינם של קורבנות המילואים היה כקורבן ציבור**!** ומתרצים את הקושיה: אמר רבי אידי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): נתנדבו ציבור ומסרום להם – העם הביא את הקורבנות משלו ונתן אותם במתנה גמורה לאהרן ולבניו שיהיו שלהם, ונמצא שתחילה היו הקורבנות קורבן ציבור כדברי המקור התנאי, וכשנמסרו לאהרן ולבניו נעשו קורבן יחיד ולכן סמכו ידיהם עליהם**.**

ספרא מכילתא דמילואים פרשה א: "ויסמוך אהרן ובניו את ידיהם על ראש פר החטאת" - וכי אהרן ובניו סומכים על כל הקורבנות? אלא מפני שהן קורבנותיהם סמכו עליו. מקיש קורבנות ציבור לקורבנותיהם. מה קורבנותיהם טעונים סמיכה, אף קורבנות ציבור טעונים סמיכה. מה הוא סומך על קורבנותיו, אף הוא סומך על קורבנות ציבור. אבל יחיד כל אחד ואחד סומך על קורבנו, שנאמר: "וסמך ידו על ראש קורבנו".

לפי מדרש הלכה זה, כוהן סומך על קורבן ציבור, כמו שאהרן ובניו סמכו על קורבנות המילואים. הרי שדינם של קורבנות המילואים היה כקורבן ציבור. אפשר שמדרש הלכה זה הוא המקור התנאי שהירושלמי מציע בקושייתו על פשיטת הבעיה. מדרש הלכה זה חולק על המשנה מנחות ט,ז שאומרת שבקורבן ציבור אין סמיכה. • • •

מהיכן למדו "יום" במילואים? מציעים בעיה: מילואים מאיכן למדו? – מהיכן למדו בעניין ימי המילואים את משמעותו של "יום" כציון של זמן הכולל יום ולילה? (בימי המילואים פרשו אהרן ובניו מביתם ושהו בחצר המשכן שבעה ימים ביום ובלילה (ויקרא ח,לה)) מן הקרבנות או ממעשה בראשית? – האם למדו מעניין הקורבנות או שלמדו ממעשה בראשית (כמבואר להלן)? ומציעים השלכות של שני צדדי הבעיה: אין תימר: – אם תאמר: מן הקרבנות – למדו ממשמעותו של "יום" שנאמר בעניין הקורבנות, - הלילה הולך אחר היום – שלפניו, ש"יום" כולל יום ולילה שלאחריו, והלילה שלפניו שייך ליום הקודם (באכילת הקורבנות נאמר: "ובשר זבח תודת שלמיו ביום קורבנו ייאכל, לא יניח ממנו עד בוקר" (ויקרא ז,טו), אבל כל הלילה נאכל, הרי שהלילה שלאחריו קרוי "יום קורבנו" עד הבוקר, והוא הדין בשאר הקורבנות שנתרבו מכתוב זה שנאכלים ליום ולילה). אין תימר: – [ו]אם תאמר: - ממעשה בראשית – למדו ממשמעותו של "יום" שנאמר במעשה בראשית, - היום הולך אחר הלילה – שלפניו, ש"יום" כולל יום ולילה שלפניו, והלילה שלאחריו שייך ליום הבא (במעשה שבעת ימי בראשית נאמר: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" (בראשית א,ה), הרי שהיום מתחיל בערב ונמשך בבוקר). ומציעים השלכות נוספות של שני צדדי הבעיה: אין תימר: – אם תאמר: מן הקרבנות – למדו ממשמעותו של "יום" שנאמר בעניין הקורבנות, - לילה אחרון אין לו יום (צריך לומר: 'יום ראשון יש לו לילה' ("שערי תורת ארץ ישראל")) – שהלילה הראשון של ימי המילואים שבהם שהו אהרן ובניו בחצר המשכן הלך אחר היום שלפניו (גם שאר הלילות הלכו אחר הימים שלפניהם. נמצא ששהו שם שבעה ימים ושבעה לילות). אין תימר: – [ו]אם תאמר: ממעשה בראשית – למדו ממשמעותו של "יום" שנאמר במעשה בראשית, - יום ראשון אין לו לילה – שהיום הראשון של ימי המילואים שבהם שהו אהרן ובניו בחצר המשכן הלך אחר הלילה שלפניו, אבל בלילה הזה עדיין לא שהו שם אהרן ובניו, שהרי התחילו את שהייתם שם ביום עצמו כמו שמוכח מהכתוב (גם שאר הימים הלכו אחר הלילות שלפניהם. בלילה שלאחר היום השביעי לא שהו אהרן ובניו בחצר המשכן, כיוון שהיום השמיני הלך אחר הלילה הזה. נמצא ששהו שם שבעה ימים ושישה לילות. - אין פושטים את הבעיה).

משנה חולין ה,ה; ספרא "אמור" פרשה ח: "יום אחד" האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה. תוספתא זבחים ו,יח: בכל מקום היום הולך אחר הלילה. לאכילת קודשים הלילה הולך אחר היום. • • •

ישיבת אהרן ובניו בימי המילואים מציעים משנה ממקום אחר (בעניין עריכת לחם הפנים על השולחן במקדש בכל שבת): תמן תנינן: – שם שנינו (משנה מנחות יא,ז): אֵילּוּ מושכין – שני כוהנים מושכים מהשולחן את הלחם הישן משבת שעברה, ואֵילּוּ מניחין – שני כוהנים מניחים על השולחן את הלחם החדש**, וטפחו של זה בצד טפחו של זה** – כשאלה מושכים מהשולחן טפח מהלחם הישן, אלה מניחים על השולחן באותו מקום טפח מהלחם החדש**, שנאמר: "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כה,ל) – "תמיד" משמעו שיהיה על השולחן לחם בכל עת, ולכן אסור לסלק את כל הלחם הישן לפני שהניחו שם את הלחם החדש.** ומזהים את התנא העומד מאחורי המשנה עלומת השם: מתניתא דרבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) – המשנה [היא] של רבי מאיר (בשיטתו של רבי מאיר).

מדרבי (צריך לומר: 'מר (=אמר) רבי') יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): (כן הגיה רידב"ז. - וכן הגיה ר"ש ליברמן בגליונותיו ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 575, הערה 1187)) מודה רבי מאיר, שאם פירקו את הישנה בשחרית וסידרו את החדשה בין הערבים - אף זו היתה תמיד – אף שלדעת רבי מאיר לכתחילה אלה מושכים ואלה מניחים, מכל מקום אם נטלו את הלחם הישן בבוקר והניחו את הלחם החדש בין הערביים - לא נפסל הלחם, שאף זה נחשב "תמיד".

ומביאים את המשך המשנה: רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: אף אֵילּוּ נוטלין ואֵילּוּ מניחין – אף כשאלה נוטלים את כל הלחם הישן ואחר כך אלה מניחים את הלחם החדש, - אף זו היתה תמיד – אף זה נחשב "תמיד", שרבי יוסי סובר, ש"תמיד" משמעו שלא ילין השולחן לילה אחד בלא לחם (לדעת רבי יוסי אפילו לכתחילה נוטלים את הלחם הישן בבוקר ומניחים את הלחם החדש בין הערביים).

אמר רבי יוחנן: מישיבת אהרן ובניו לָמַד רבי יוסי – את דעתו בעניין עריכת לחם הפנים**. כמה דתימר** – כמו שאתה אומר, בישיבת אהרן ובניו - צריך שימסור יום ללילה ולילה ליום – לדעת רבי יוסי, אהרן ובניו היו צריכים לשבת בשבעת ימי המילואים בפתח אוהל מועד כשהיום משתנה ללילה (בסוף היום ובתחילת הלילה) וכשהלילה משתנה ליום (בסוף הלילה ובתחילת היום), שכך משמעו של "תשבו יומם ולילה", אבל לא היו צריכים לשבת שם כל היום וכל הלילה בלא הפסק**, והכא** – ו(גם) כאן (בעניין עריכת לחם הפנים), - צריך שימסור יום ללילה ולילה ליום – לדעת רבי יוסי, הלחם צריך להיות מונח על השולחן כשהיום משתנה ללילה (בסוף היום ובתחילת הלילה) וכשהלילה משתנה ליום (בסוף הלילה ובתחילת היום), אבל אינו צריך להיות מונח על השולחן כל היום וכל הלילה בלא הפסק**.**

רבי חייה בר יוסה (רבי חייה בר יוסף, אמורא בדור השני) אמר: מכיון שמסר יום ללילה (נראה שצריך לומר: 'לילה ליום' (וכן הגיה "שערי תורת ארץ ישראל", והנוסח שלפנינו נשתרבב בטעות ממאמר דומה של רבי חייה בר יוסף להלן ב,א בעניין מי הכיור)) - דייו – לדעת רבי יוסי, די שיהיה הלחם מונח על השולחן רק כשהלילה משתנה ליום (בסוף הלילה ובתחילת היום). - רבי חייה בר יוסף חלוק על רבי יוחנן בדעת רבי יוסי (רבי יוסי סובר, ש"תמיד" משמעו שלא ילין השולחן בלא לחם כל הלילה עד הבוקר, ואף אם לא היה לחם על השולחן אלא בסוף הלילה אין כאן לינה בלא לחם). ושואלים: מה אמר – מה אומר רבי חייה בר יוסף בישיבת אהרן ובניו? – האם רבי חייה בר יוסף סבור, שלדעת רבי יוסי היה די שאהרן ובניו היו יושבים בשבעת ימי המילואים בפתח אוהל מועד רק כשהלילה משתנה ליום (בסוף הלילה ובתחילת היום), כמו שהוא אומר בעניין עריכת לחם הפנים? ומשיבים: מה אין תמן – מה אם שם (בעניין עריכת לחם הפנים), שכתוב בו "תמיד" - את אמר – אתה אומר**: מכיון שמסר יום ללילה** (נראה שצריך לומר: 'לילה ליום' (וכן הגיה "שערי תורת ארץ ישראל")) - דייו – שאף זה נחשב "תמיד", כאן – בישיבת אהרן ובניו, שאין כתוב בו 'תמיד' - לא כל שכן?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שמכיוון שמסר לילה ליום - דיו. • • •

עמידות ופירוקים בימי המילואים מציעים מסקנה העולה מתוך עיון באמור לפני כן: אשכחת אמר: – נמצאת אומר: על דעתיה דרבי יוחנן – על דעתו של רבי יוחנן (לפי רבי יוסי), היה שם שבע עמידות וששה פירוקין (נראה שצריך לומר: 'ארבע עשרה עמידות ושלשה עשר פירוקין' (וכן הגיה "קורבן העדה")) – בשבעת ימי המילואים העמיד משה את המשכן ארבע עשרה פעמים ופירק אותו שלוש עשרה פעמים, שבשבעת הימים פירק אותו והעמיד אותו לפני סוף הלילה שלפני היום, ופירק אותו והעמיד אותו לפני סוף היום, חוץ מהיום הראשון שלא פירק אותו לפני סוף הלילה שלפני היום אלא רק העמיד אותו לראשונה (לדעת רבי יוחנן לפי רבי יוסי, אהרן ובניו ישבו בשבעת ימי המילואים בפתח אוהל מועד בסוף היום ובתחילת הלילה וגם בסוף הלילה ובתחילת היום, ולכן היה צריך לפרק ולהעמיד את המשכן לפני שתי הפעמים בכל יום שהם ישבו שם). על דעתיה דרבי חייה בר יוסף – על דעתו של רבי חייה בר יוסף (לפי רבי יוסי), היה שם ארבע עשרה עמידות ושלש עשרה פירוקין (נראה שצריך לומר: 'שבע עמידות וששה פירוקין' (וכן הגיה "קורבן העדה")) – בשבעת ימי המילואים העמיד משה את המשכן שבע פעמים ופירק אותו שש פעמים, שבשבעת הימים פירק אותו והעמיד אותו לפני סוף הלילה שלפני היום, חוץ מהיום הראשון שלא פירק אותו לפני סוף הלילה שלפני היום אלא רק העמיד אותו לראשונה (לדעת רבי חייה בר יוסף לפי רבי יוסי, אהרן ובניו ישבו בשבעת ימי המילואים בפתח אוהל מועד רק בסוף הלילה ובתחילת היום, ולכן היה צריך לפרק ולהעמיד את המשכן לפני הפעם האחת בכל יום שהם ישבו שם).

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: כל שבעת ימי המילואים היה משה מושח את המשכן ומעמידו ומפרקו וסודר עליו את העבודות – שהיה משה משמש במשכן בשבעת ימי המילואים**, וביום השמיני העמידו ולא פירקו** – ואהרן ובניו שימשו במשכן ביום השמיני**. רבי יוסה בירבי יודה** (תנא בדור החמישי) אמר: אף ביום השמיני העמידו ומשחו ופירקו.

ומציעים היסק העולה מן האמור לפני כן: אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): זאת אומרת – יש להסיק מדברי רבי יוסי בירבי יהודה שאמר שמשה פירק את המשכן אף ביום השמיני**, שהקמת הלילה פסולה לעבודת היום** – מכיוון שתחילה העמידו את המשכן בלילה שלפני היום השמיני, היה צריך לפרקו כדי להעמידו שנית ביום השמיני עצמו, מפני שהעמדה בלילה פסולה לעבודות היום, ורק העמדה ביום כשרה לעבודות היום**.**

ומציעים מסקנה העולה מתוך עיון באמור לפני כן: אשכחת אמר: – נמצאת אומר: על דעתיה דרבי יוחנן כרבי יוסי ברבי יודה – על דעתו של רבי יוחנן לפי רבי יוסי בירבי יהודה**, היה שם ארבע עשרה עמידות ושלשה עשר פירוקין** (נראה שצריך לומר: 'עשרים ואחת עמידות ועשרים פירוקין' (וכן הגיה "קורבן העדה")) – בשבעת ימי המילואים העמיד משה את המשכן עשרים ואחת פעמים ופירק אותו עשרים פעמים, שבשבעת הימים פירק אותו והעמיד אותו לפני סוף הלילה שלפני היום, ופירק אותו והעמיד אותו בתחילת היום לצורך עבודות היום, מפני שלפי רבי יוסי בירבי יהודה העמדה בלילה פסולה לעבודות היום, ופירק אותו והעמיד אותו לפני סוף היום, חוץ מהיום הראשון שלא פירק אותו לפני סוף הלילה שלפני היום אלא רק העמיד אותו לראשונה**. על דעתיה דרבי חייה בר יוסף כרבי יוסי בירבי יודה** – על דעתו של רבי חייה בר יוסף לפי רבי יוסי בירבי יהודה**, היה שם עשרים ואחת עמידות ועשרים פירוקין** (נראה שצריך לומר: 'ארבע עשרה עמידות ושלשה עשר פירוקין' (וכן הגיה "קורבן העדה")) – בשבעת ימי המילואים העמיד משה את המשכן ארבע עשרה פעמים ופירק אותו שלוש עשרה פעמים, שבשבעת הימים פירק אותו והעמיד אותו לפני סוף הלילה שלפני היום, ופירק אותו והעמיד אותו בתחילת היום לצורך עבודות היום, מפני שלפי רבי יוסי בירבי יהודה העמדה בלילה פסולה לעבודות היום, חוץ מהיום הראשון שלא פירק אותו לפני סוף הלילה שלפני היום אלא רק העמיד אותו לראשונה (רבי יוסי בירבי יהודה סובר כרבי יוסי בעניין ישיבת אהרן ובניו).

סדר עולם רבה פרק ז; ספרא מכילתא דמילואים פרשה א: כל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד את המשכן כל בוקר ובוקר ומקריב קורבנותיו עליו ומפרקו. בשמיני העמידו ולא פירקו. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אף בשמיני העמידו ופירקו. • • •

מניין לפירוקים? שואלים: מניין לפירוקין? – מניין למדים שהעמידו ופירקו את המשכן בכל יום משבעת ימי המילואים, ולא שהעמידו אותו ביום הראשון ושוב לא פירקו אותו? ומשיבים תשובה אחת: אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): נאמר בחנוכת המזבח ביום השמיני למילואים: "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן" (במדבר ז,א) - ביום שכלו הקמותיו – הכתוב הזה מלמד, שביום השמיני נגמרו כל העמדותיו ופירוקיו של המשכן, שביום הזה העמיד אותו משה ושוב לא פירק אותו, אבל כל שבעת ימי המילואים העמיד אותו ופירק אותו בכל יום**.** ומשיבים תשובה שנייה: רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: "כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה, צִוָּה י'י לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם**"** (ויקרא ח,לד) – כפי העבודות שעשה משה ביום הראשון של המילואים, ציווה ה' את משה להמשיך לעשות אותן גם בשאר ששת הימים של המילואים. ויש ללמוד מכאן שכמו שהעמיד משה את המשכן ביום הראשון, כך צריך להעמיד אותו גם בשאר ששת הימים. מכאן שהעמידו ופירקו את המשכן בכל יום משבעת ימי המילואים**.** ושואלים על התשובה השנייה: ולא כבר תניתֵהּ?! (בתמיהה) – ולא כבר שנית אותו (את ויקרא ח,לד)?! (כלום לא נדרש הפסוק הזה לעיל בדרך אחרת?! - פסוק זה כבר דרש אותו רבי יוחנן לעיל בראש הפרק לעניין יום הכיפורים ("שערי תורת ארץ ישראל") - השאלה נופלת על עורכי הסוגיה ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 547, הערה 907)) ומשיבים: חדא בשם רבי יוחנן וחדא בשם רבי שמעון בן לקיש – אחת (דרשה אחת של ויקרא ח,לד) בשם רבי יוחנן, ואחת (דרשה אחרת של ויקרא ח,לד) בשם רבי שמעון בן לקיש**.** • • •

משיחה ופירוק ביום השמיני למילואים מציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: בשמיני – ביום השמיני של המילואים, - אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: נמשח – משה משח את המשכן בשמן המשחה אף ביום השמיני, כמו שמשח בשבעת ימי המילואים**, ואית תניי תני:** – ויש תנא [ש]שונה: לא נמשח. אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: נתפרק – משה פירק את המשכן והקים אותו אף ביום השמיני, כמו שפירק והקים אותו בשבעת ימי המילואים**, אית תניי תני:** – [ו]יש תנא [ש]שונה: לא נתפרק. אמר רבי חנין (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): פשט הוא לן – פשוט הוא לנו (דבר זה מקובל בידינו), מאן דאמר: – מי שאומר: נמשח - נתפרק – שכיוון שפורק המשכן והוקם, היה צריך למשוח אותו**, ומאן דאמר:** – ומי שאומר: לא נמשח - לא נתפרק.

ומציעים קושיה: מאן דאמר: – מי שאומר: נמשח – ביום השמיני, - ניחא – [הדבר] נוח (מובן), דכתיב: – שכתוב (בחנוכת המזבח ביום השמיני למילואים): "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו, וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם" (במדבר ז,א) – ביום שגמר משה את ההקמות של המשכן הוא משח אותו ואת כליו כדי לקדש אותם**. ומאן דאמר:** – ומי שאומר: לא נמשח – ביום השמיני, - מה מקיים "וַיִּמְשָׁחֵם"? – כיצד הוא מתמודד עם הפסוק שלכאורה סותר את דעתו? ומתרצים את הקושיה: אמר הקב"ה: מעלה אני עליכם (אני חושב לכם) – את המעשה הזה, כאִילּוּ שהוא מחוסר משיחה ומשחתם אותו – אף שלא היה צריך למשוח את המשכן, ולכן כתוב "וימשחם".

ומציעים קושיה: מאן דאמר: – מי שאומר: נתפרק (צריך לומר: 'לא נמשח' (וכן הגיה "שערי תורת ארץ ישראל")) – ביום השמיני, - ניחא – [הדבר] נוח (מובן), דכתיב: – שכתוב (בציווי על ימי המילואים): "שבעת ימים יכפרו את המזבח" (יחזקאל מג,כו) (צריך לומר: '"שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ**"' (שמות כט,לז) (וכן הגיהו "קורבן העדה" ו"שערי תורת ארץ ישראל")) – בכל יום משבעת ימי המילואים תיתן את הדם של פר החטאת על מזבח החיצון ותמשח אותו בשמן המשחה כדי לקדשו (בפסוק שלפניו כתוב: "וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו, וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כט,לו). הרי שהכפרה היא בדם ובשמן). מכאן שהמשיחה בשמן היתה רק בשבעת ימי המילואים ולא ביום השמיני. מאן דאמר:** – [ו]מי שאומר: לא נתפרק (צריך לומר: 'נמשח' (וכן הגיה "שערי תורת ארץ ישראל")) – ביום השמיני, - מה מקיים "שבעת ימים יכפרו על המזבח" (צריך לומר: '"שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַֹ**"')?** – כיצד הוא מתמודד עם הפסוק שלכאורה סותר את דעתו? ומתרצים את הקושיה: כפרה שהיא בדם – הכפרה האמורה בפסוק הזה מתייחסת לדם שהיה רק בשבעת הימים, אבל המשיחה בשמן של המזבח (ושל המשכן) היתה גם ביום השמיני**.** ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: כהדא דתני: – כמו [הברייתא] הזאת ששונה [התנא]: על זה ועל זה – על הכוהן הגדול שמופרש לעבוד ביום הכיפורים ועל הכוהן שמופרש לשרוף את הפרה האדומה, היו מזין עליו – בשבעת ימי הפרישה, מכל החטאות שהיו שם – מאפר כל הפרות שנעשו מימי משה ואילך שנשמרו במקדש**, כדי שיכנסו המים תחת הדם** – הזאת מי אפר חטאת על הכוהן בשבעת ימי הפרישה היא תחליף להזאת דם המילואים על הכוהנים בימי המילואים**; דברי רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי). רבי יוסה (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: תחת הדם ותחת שמן המשחה – הזאת מי אפר חטאת על הכוהן בשבעת ימי הפרישה היא תחליף להזאת דם המילואים על הכוהנים ולמשיחתם בשמן המשחה בימי המילואים. - רבי יהודה לא הזכיר שמן המשחה, כי לדעתו המשיחה בשמן של הכוהנים (ושל המשכן ושל המזבח) בימי המילואים היתה גם ביום השמיני ולא רק בשבעת הימים, שלא כמו הזאת הדם על הכוהנים (ועל המזבח) בימי המילואים שהיתה רק בשבעת הימים ("שערי תורת ארץ ישראל"). הרי שדברי רבי יהודה מסייעים לאמור בתירוץ הקושיה**.** • • •

למה מפרישים כוהן גדול מביתו? למה מפרישים כוהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין? והרי יכול היה ללכת לביתו ולבוא על אשתו ביום ולטבול לפנות ערב ולהיכנס למחנה לווייה! ומביאים ברייתא: פירש בן בתירה (רבי יהודה בן בתירה הראשון, תנא בדור הסמוך לחורבן הבית ("מבואות לספרות התנאים", עמוד 36)): שמא יבוא על אשתו נידה – שהיא נידה ודאי, וידחה כל שבעה – שייטמא שבעה ימים כדין בועל נידה, ולא יוכל לעבוד ביום הכיפורים**.** ומקשים: וישראל חשודין על הנידות? – האם ישראל חשודים לבוא על נשותיהם שהם נידות? הרי ודאי שאין ישראל חשודים על הנידות, ואם כן, מדוע יש לחשוש שמא כוהן גדול יבוא על אשתו נידה? ומתרצים את הקושיה בהצעת משנה: כיי דתנינן תמן: – כמו [המשנה] ההיא ששנינו שם (משנה שבועות ב,ד): היה משמש עם הטהורה – עם אשתו הטהורה, שלא היתה נידה**, אמרה לו: נטמאתי** – נעשיתי נידה**, פירש מיד** – ממנה, - חייב – כרת, כשאר בועל נידה, אם הוא מזיד, וקורבן חטאת אם הוא שוגג**, שיציאתו** – פרישתו ממנה, הנייה (הנאה) לו כביאתו – אלא ימתין עד שימות אבר הזכרות ויפרוש ממנה. - על פי משנה זו יש לפרש את דברי בן בתירה, שיש לחשוש שמא בעוד שהוא בא עליה תימצא נידה וייטמא שבעה ימים (המשנה הזו מוצעת כאן משום תחילתה: "היה משמש עם הטהורה, אמרה לו: נטמאתי", והיא מסייעת לתירוץ בכך שיש שאדם משמש עם אשתו הטהורה ובעוד שהוא בא עליה נמצאת נידה. - ב"תוספתא כפשוטה" (מועד ג, תיקונים והשלמות, עמוד 5) כתב על התירוץ כאן, שדרך הירושלמי להביא את כל המשנה, אף על פי שאינו צריך אלא לכמה מילים ממנה).

בראש הפרק אמרו: 'רבי יוחנן שמע לה מן הדא: "כאשר עשה ביום הזה" - אֵילּוּ שבעת ימי המילואים; "צוה י'י" - לדורות; "לעשות" - זה שעיר של יום הכיפורים'. ומציעים מסקנה העולה מתוך עיון ביחס בין מימרת רבי יוחנן ובין מימרת בן בתירה: אשכחת אמר: – נמצאת אומר: מן דאמר רבי יוחנן צריכה לבן בתירה – מה שאמר רבי יוחנן צריך (זקוק) לבן בתירה (שיש במימרת בן בתירה חידוש שאין במימרת רבי יוחנן), מאן דאמר בן בתירה צריכה לרבי יוחנן – ומה שאמר בן בתירה צריך (זקוק) לרבי יוחנן (שיש במימרת רבי יוחנן חידוש שאין במימרת בן בתירה) ("מן" / "מאן" משמשת לעיתים במקום "מה"). אִילּוּ אמר רבי יוחנן ולא אמר(ה) בן בתירה – אילו אמר רבי יוחנן ולא אמר בן בתירה**, הוינן אמרין** – היינו אומרים**: ישמש מיטתו וישן לו בלשכת פלהדרין** – שמדרשת הכתוב בעניין המילואים שממנה לומד רבי יוחנן דין פרישת כוהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין אין לאוסרו בתשמיש עם אשתו, והיה מותר לחזור לביתו ולשמש עם אשתו ביום ולטבול לפנות ערב, ורק היה צריך לישון בלילה בלשכת פלהדרין, כמו שנהגו אהרן ובניו בימי המילואים שישבו בפתח המשכן רק מקצת היום ומקצת הלילה, ולא למדנו איסור תשמיש אלא ממה שאמר בן בתירא**.** ויש להציע מסקנה: הוי – הוֹוֶה (נמצא), צורכה להיא דאמר בן בתירה – [יש] צורך ל[מימרה] ההיא שאמר בן בתירה**. אִילּוּ אמר בן בתירה ולא אמר רבי יוחנן** – אילו אמר בן בתירה ולא אמר רבי יוחנן**, הוינן אמרין** – היינו אומרים**: יפרוש ממיטתו וישן לו בתוך ביתו** – שמדברי בן בתירה אין לאוסרו אלא בתשמיש עם אשתו, והיה מותר לחזור לביתו ולישון שם בלילה, ולא היה צריך לישון בלילה בלשכת פלהדרין, ולא למדנו חובת פרישה מביתו בלילה אלא ממה שאמר רבי יוחנן**.** ויש להציע מסקנה: הווי – הוֹוֶה (נמצא), צורכה להיא דאמר רבי יוחנן – [יש] צורך ל[מימרה] ההיא שאמר רבי יוחנן**, וצורכה להיא דאמר בן בתירה** – ו[יש] צורך ל[מימרה] ההיא שאמר בן בתירה (כאמור לעיל. - הרי ששתי המימרות משלימות זו את זו).

תוספתא יומא א,א: למה מפרישים כוהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין? - פירש רבי יהודה בן פתירה: שמא תימצא אשתו ספק נידה ויבוא עליה, נמצא טמא שבעת ימים.

מהנוסח שבתוספתא משמע שהכוהן הגדול חשוד לבוא על ספק נידה.

ספרא מכילתא דמילואים פרשה א: ולמה מפרישים שבעה? שמא תימצא אשתו ספק נידה ויידחה כל שבעת הימים.

בספרא נשמטו המילים "ויבוא עליה".

בבלי יומא ו,א: "מפרישים כוהן גדול מביתו". - למה מפרישים? - למה מפרישים?! כדקאמרינן, אי לרבי יוחנן כדאית ליה (שהוא למד מהפרישה במילואים), אי לריש לקיש כדאית ליה (שהוא למד מהפרישה בהר סיני)! - הכי קאמר: מביתו (מאשתו) למה פורש? - אמר רבי יהודה בן בתירה: שמא תימצא אשתו ספק נידה ויבוא עליה (וייטמא). - וכי ברשיעי (בכוהן שבא על אשתו שהיא ספק נידה) עסיקינן? - אלא: שמא יבוא על אשתו ותימצא ספק נידה (שלאחר שיבוא עליה תראה דם נידה, ויהיה ספק האם פירסה נידה קודם הביאה או אחריה, וייטמא הבא עליה מספק).

נוסח דברי בן בתירה בירושלמי שונה מנוסחם בתוספתא ובבבלי. בשני התלמודים פירשו את דברי בן בתירה באופנים שונים. • • •

הלשכות והשערים החייבים במזוזה במשנה שנינו: "שבעת ימים קודם ליום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין". מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: כל הלשכות שהיו במקדש היו פטורות מן המזוזה, חוץ מלישכת פלהדרין שהיא דירה לכהן גדול שבעת ימים בשנה – שבעת ימים קודם ליום הכיפורים שבהם מפרישים כוהן גדול מביתו והוא גר בלשכת פלהדרין (שאר הלשכות אינן משמשות כלל לדירה או שהן משמשות לדירת ארעי בלבד כגון רק בלילה). אמר רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי): אף היא גזירה גזרו עליה – לשכת פלהדרין אינה בית דירה ממש והיא פטורה מן התורה, אלא שהחכמים חייבוה במזוזה**.**

תוספתא יומא א,ב: כל הלשכות של מקדש פטורות מן המזוזה, חוץ מלשכת פרהדרין, מפני שהיא בית דירה לכוהן גדול שבעת ימים בשנה. אמר רבי יהודה: וכי לא היה שם בית דירה אלא זו בלבד? (הלא הרבה לשכות במקדש שימשו לדירה!) אלא כל שהוא בית דירה - חייבת, כל שאינה בית דירה - פטורה.

בבלי יומא י,א: תנו רבנן: כל הלשכות שהיו במקדש לא היו להן מזוזה, חוץ מלשכת פרהדרין שהיה בה בית דירה לכוהן גדול. אמר רבי יהודה: והלא כמה לשכות היו במקדש שהיה להן בית דירה ולא היה להן מזוזה, אלא לשכת פרהדרין גזירה היתה.

לפי מסורת הירושלמי והבבלי, כל הלשכות פטורות לרבי יהודה מן המזוזה. אבל לפי מסורת התוספתא, כל הלשכות ששימשו לדירה חייבות לרבי יהודה במזוזה. רבי יהודה סובר שמעיקר הדין גם לשכת פלהדרין פטורה ממזוזה, בין משום שגם היא דירת ארעי רק לשבעה ימים רצופים, ובין משום הטעם המובא בספרי דברים ובבבלי יומא יא,ב שבתים שבתחום הקודש פטורים ממזוזה. הגזירה מפורשת בבלי יומא י,ב: "שלא יאמרו: כוהן גדול חבוש בבית האסורים". העניין הוא: כיוון ששבעה ימים לפני יום הכיפורים חייב הכוהן הגדול לדור בלשכת פרהדרין, עלולים אנשים לחשוב שהוא כעין אסיר שם. לכן המזוזה שבפתח לשכת פרהדרין באה להראות שזו דירה לכוהן הגדול, ולא מעין בית סוהר, שלדעת רבי יהודה שם פטור ממזוזה, כי הוא "דירה בעל כורחה" שאין שמה דירה.

ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: בכתוב שעליו מיוסד הדין לקבוע שתי פרשות במזוזת פתחי הבתים נאמר:"וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" (דברים ו,ט) – שערי חצרות ושערי ערים, - אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: פרט לשערי הר הבית והעזרות – יש להוציא מן הכלל את שערי הר הבית ושערי העזרות במקדש, שאינם חייבים במזוזה**, אית תניי תני:** – [ו]יש תנא [ש]שונה: לרבות – יש לכלול בתוך הכלל גם את שערי הר הבית ושערי העזרות במקדש, שהם חייבים במזוזה**.** ומיישבים את הסתירה בין המקורות על ידי העמדתם לפי חכמים שונים: מאן דאמר: – מי שאומר: פרט - רבי יהודה – שפוטר את לשכת פלהדרין מן המזוזה, וכמו כן גם שערי הר הבית והעזרות פטורים מן המזוזה**, מאן דאמר:** – [ו]מי שאומר: לרבות - רבנין – החכמים (הדעה הראשונה בברייתא שמחייבת את לשכת פלהדרין במזוזה, וכמו כן גם שערי הר הבית והעזרות חייבים במזוזה).

ומציעים קושיה: יאות אמר – יפה אומר רבי יהודה – דברי רבי יהודה, שלפיהם שערי הר הבית והעזרות פטורים מן המזוזה, מובנים**,** אבל מה טעמא דרבנן? – [ו]מה הטעם של החכמים? (קשה להבין את שיטתה של הדעה הראשונה בברייתא, שלפיה שערי הר הבית והעזרות חייבים במזוזה!) "בִשְׁעָרֶיךָ" (דברים ו,ט)? – האם אפשר לרבות מכתוב זה את שערי הר הבית והעזרות שהם חייבים במזוזה? וכי בית דירה (בית מגורים) הן?! (בתמיהה) – וכי שערי הר הבית והעזרות הם בתים שגרים בהם?! ומתרצים את הקושיה: התיב – השיב (הקשה על הקושיה, ובכך תירץ אותה) רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): והתני: – והרי [התנא] שונה: "בִשְׁעָרֶיךָ" (דברים ו,ט) - לרבות שערי המדינה – יש לכלול בתוך הכלל גם את שערי העיר, שהם חייבים במזוזה**! וכי בית דירה הן** – וכי שערי המדינה הם בתים שגרים בהם**?!** (בתמיהה) – ומדוע הם חייבים במזוזה? אלא שבהן הן נכנסין לבית דירה – שערי העיר חייבים במזוזה משום שדרכם נכנסים לבתים בעיר שגרים בהם**. והכא** – וכאן (גם שערי הר הבית והעזרות), - שבהן היו נכנסין לבית דירה – הם חייבים במזוזה משום שדרכם נכנסים ללשכת פלהדרין שגר בה כוהן גדול שבעה ימים בשנה (צריך לומר שלא נתרבו כל שערי העזרות למזוזה, אלא השערים שדרכם היו נכנסים ללשכת פלהדרין ("תוספתא כפשוטה")).

בבלי יומא יא,א: תניא: "בשעריך" - אחד שערי בתים, ואחד שערי חצירות, ואחד שערי מדינות, ואחד שערי עיירות... - חייבים במזוזה.

כאן התחלת מקבילה בירושלמי מגילה ד,י.

מביאים ברייתא: חולדת המולים - חייבת במזוזה (נראה שצריך לומר: 'חלודות ומחילים - חייבים במזוזה') – שתי מילים נרדפות, שמובנן: מחילות החפורות באדמה. ואפשר שיש כאן כפל גרסה המורכב ממילה ופירושה (בבראשית רבה (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה צו נאמר: הארץ מתחלחלת (נעשית חללים) כחלודות. ובפסיקתא רבתי פסקה לא נאמר: הקב"ה עושה להם מחילים מלמטן והם מחלדים (חופרים) בהם. - נראה שהכוונה בירושלמי כאן לחללים תת קרקעיים מתחת למבני מגורים ששימשו למגורים ולאחסון ולמאגרי מים). - פירוש אחר: הפשפש (פתח קטן ונמוך שחולדים בו - זוחלים והולכים בו בשפיפה) שבכניסה. וצריך לומר: 'המוליס' (מילוס) ("והרומאי אז בארץ", עמוד 131, הערה 403). בבבלי בבא בתרא סז,א נזכר 'מילוסה של חצר', ואין מילוס אלא מיסאוליון שפירושו ביוונית: מבוא (שם, עמוד 128). חלון שהוא (צריך לומר כמו בקטע גניזה במקבילה: 'שהיא') ארבעה על ארבעה – חלל בקיר הבית, המשמש להארת הבית, שרוחבו ארבעה טפחים וגובהו ארבעה טפחים או יותר, שעבדים יושבין שם ומניפין (מניעים לכאן ולכאן) לרבוניהם (לאדוניהם) – במניפות להשיב רוח ולצנן את הפנים, - חייבין (צריך לומר כמו בקטע גניזה במקבילה: 'חייבת') במזוזה – צריך לקבוע מזוזה במזוזת החלל, כיוון שחלון ששיעורו ארבעה על ארבעה טפחים נחשב פתח לעניינים הלכתיים שונים, וכיוון שעבדים יושבים בחלון הוא חייב במזוזה, שעבדים חייבים במזוזה (משנה ברכות ג,ג) (במשנה עירובין ז,א נזכר חלון בקיר המפריד בין שתי חצרות שהוא ארבעה על ארבעה טפחים, והחלון נחשב כפתח המחבר את שתי החצרות. גם במשנה אהלות ז,ג נזכר חלון שהוא ארבעה על ארבעה טפחים. - בבית המגורים בארץ ישראל בתקופה הרומית, החלון הפריד בין החצר לחדר פנימי או בין חדר קדמי לחדר אחורי, וסיפק תאורה ואוורור לחדר האחורי. החלון שימש למעבר של אנשים, לאוורור, לתאורה ולאחסון). לולים (לול - חדר מדרגות לולייני העולה אל החדרים שבקומות העליונות) אֵילּוּ על גב אֵילּוּ – כדי לעלות מקומה לקומה, - חייבין במזוזה – צריך לקבוע מזוזה במזוזת הכניסה לחדר המדרגות שבכל קומה (המדרגות מוליכות ממפלס החצר אל חדרי המגורים שבקומות העליונות).

הן דו דרס אסקופתא ארעייתא – היכן שהוא דורס (דורך) את האסקופה (מפתן הבית) התחתונה (יש לקבוע את המזוזה במזוזת הפתח שעל האסקופה התחתונה). במשפט זה חסר הנושא והנשוא והמושא. כמו כן, אין מובן הקשר בין משפט זה ובין המשפטים שלפניו ואחריו העוסקים בלול, שכן האסקופה הנזכרת בכל מקום היא בפתח הכניסה לבית מהחצר או מהרחוב ולא בפתח הכניסה ללול. נראה שמשפט זה נשתרבב לכאן בטעות, ומקומו המקורי והראוי הוא במקבילה לעיל, בתחילת קובץ דיני מזוזה, בתשובה לשאלה: 'ודא מזוזה יהבין לה היכא?'. תשובה זו באה לקבוע את מזוזת הפתח שעליה נותנים את המזוזה, שכן בכניסה לבית יש שתי אסקופות ולהן מזוזות פתח (ראה להלן), ולכן יש צורך לומר מה האסקופה שעל מזוזת הפתח שלה נותנים את המזוזה. התשובה מתאימה יפה לשאלה, הן מצד התוכן, הן מצד התחביר - הנושא והנשוא והמושא נמצאים בשאלה ואין צורך לחזור עליהם בתשובה, והן מצד הלשון - שתיהן בארמית, בניגוד לקובץ דיני מזוזה האמור אחריהן שהוא בעברית, חוץ מכמה מונחים בארמית ומשני משפטים בארמית (הערות סיפוריות: 'בית מדרשיה דרבי חנינה עביד כן', 'רבי יוסי הוה מצטער דלא חמא לולא דרבי איליי...'). בשלב כל שהוא של העתקת הירושלמי נשמט המשפט 'הן דו דרס אסכופתה ארעייתא' והושלם על הגיליון, ובשלב מאוחר יותר נכנס המשפט לפנים שלא במקומו (כאן), שהתלמוד נכתב בטורים מקבילים, ומשפט זה שנכתב בין שני טורים היה שייך לטור אחד ויוחס בטעות כשייך לטור הבא.

ומספרים: רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) הוה מצטער (בקטע גניזה במקבילה נוסף 'על') דלא חמא לולא דרבי איליי (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) דהוה עביד מן דעתון דכל רבנין – רבי יוסה היה מצטער על שלא ראה את הלול (מדרגות) של רבי אלעאי שהיה עשוי מדעתם של כל החכמים (נראה שהכוונה היא שרבי יוסה הצטער על שלא ראה את מיקום המזוזה בלול של רבי אלעאי, ומכאן נראה ששאלת מיקומה של המזוזה בלולים אינה פשוטה ("תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ד", עמוד 299). - רבי אלעאי היה רבו המובהק של רבי יוסה).

עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה.

נראה שהסוגיה מקורה במגילה כחלק מקובץ דיני מזוזה המובא שם, ומשם הועתקה ליומא, מכיוון שכאן אמרו שלשכת פלהדרין שבמקדש חייבת במזוזה, ואגב כך הביאו שלושה דברים שנזכרו שם שחייבים במזוזה.

אסקופתא ארעייתא אבות דרבי נתן נוסח א פרק כו: רבי אליעזר הקפר אומר: אל תהא כמשקוף העליון שאין יד בני אדם יכולה ליגע בה, ולא כאסקופה העליונה שמבלעת פרצופות (שוברת ראשים), ולא כאסקופה האמצעית שמנגפת את הרגליים (אצבעות הרגליים), אלא הווי כאסקופה תחתונה שהכול דשים בה. כלה רבתי ג,ג: הווי כאסקופה התחתונה שהכול דשים אותה.

האסקופה העליונה היא המשקוף שבראש הפתח. בבתי העשירים היה מעל לאסקופה העליונה משקוף עליון, שהעיד על יוקר ועל יוהרה. האסקופות האמצעית והתחתונה שתיהן למטה. האסקופה התחתונה היא הפנימית, המצויה למטה מתחתית הדלת, וציר הדלת משוקע בה והדלת מסתובבת עליה. ואילו האסקופה האמצעית היא הגבוהה והחיצונית, המותקנת לשם בטיחות יתר, כדי שהגנבים לא ייכנסו לבית, והיא מסתירה מן החוץ את תחתית הדלת. כאשר הדלת פתוחה, האסקופה החיצונית היא מעין מדרגה ("תרבות חומרית בארץ ישראל בימי התלמוד", עמודים 46-48. וראה "בית המגורים הארץ ישראלי בתקופה הרומית-ביזאנטית", עמודים 156-159).

על גבי האסקופות האמצעית והתחתונה נבנו אבני מזוזת הפתח, ועליהן הונחה אבן המשקוף. המזוזה נקבעת בצד הפנימי של הפתח, במזוזת הפתח שעל האסקופה התחתונה, מאחורי המגרעת שעליה נסגרת הדלת. • • •

לשכת פלהדרין במשנה שנינו: "שבעת ימים קודם ליום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללישכת פלהדרין". מביאים ברייתא: אבא שאול (תנא בדור השלישי והרביעי) היה קורא אותה – את לשכת פלהדרין, לשכת בולווטין – לשכת חברי מועצת העיר (של ירושלים). בראשונה – כששימשו הכוהנים הגדולים בתפקידם זמן ארוך, היו קורין אותה לשכת בולווטין, ועכשיו – כששימשו הכוהנים הגדולים בתפקידם זמן קצר, הן קורין אותה – בזלזול, לשכת פלהדרין.

מה פירוש "פרהדרין"? - פראירתין – בני אדם ששימשו בתפקידם זמן קצר ואחר כך הוחלפו (מקור המילה 'פראירתין' ביוונית. ומשמעה, כנראה, אלה שזכו בתפקיד לשנה אחת בלבד), מילא עבידה (צריך לומר כהגהת רד"ל: 'עבירה' ("תוספתא כפשוטה")) – דבר עובר (חולף, ארעי. - הכוונה לשיטת המינוי של הכוהנים הגדולים. בסוף ימי הבית השני שימשו הכוהנים הגדולים בתפקידם זמן קצר ואחר כך הוחלפו. - לפנינו כפל גרסה: מילה ('פראירתין') ופירושה ('מילא עבירה') (ראה "כפלי גרסה בירושלמי", "תרביץ" סו, עמוד 211, הערה 180)).

תוספתא יומא א,א: רבי יהודה היה קורא אותה לשכת בלווטין.

בבלי יומא ח,ב: תניא: אמר רבי יהודה: וכי לשכת פרהדרין היתה? והלא לשכת בולווטי היתה! אלא כתחילה היו קורים אותה לשכת בולווטי, ומתוך שנותנים עליה ממון לכהונה (כדי להתמנות לכהונה גדולה) ומחליפים אותם (את הכוהנים הגדולים) כל שנים עשר חודש, כפרהדרין הללו שמחליפים אותם כל שנים עשר חודש, היו קורים אותה לשכת פרהדרין.

בראשון – בבית המקדש הראשון**, שהיו משמשין הוא ובנו ובן בנו** – שהכהונה הגדולה עברה מאב לבנו**, שימשו בו שמונה עשר כהנים** – גדולים (שמותיהם של שמונה עשר אלה, בציון שמות מלכי יהודה שבזמנם שימשו, נשתמרו אצל יוסף בן מתתיהו וגם בסדר עולם זוטא. מהשוואת שתי רשימות אלה עולה, שרק שלושת השמות הראשונים (צדוק, אחימעץ ועזריה, ששימשו בכהונה גדולה בימי שלמה ועד אביה בן בנו) וחמשת השמות האחרונים (שלוּם, חלקיה, עזריה, שׂריה ויהוצדק, ששימשו למן ימי אמון ועד לחורבן) זהים לשמות הכוהנים שנתפרשו בדברי הימים א ה,לד-מא ("דעת מקרא")). אבל בשיני – בבית המקדש השני**, על ידי שהיו נוטלין בדמים** – כוהנים היו נותנים ממון לגורם הממנה כדי להתמנות לכהונה גדולה**, ויש אומרים: שהיו הורגין זה את זה בכשפים** – היו הורגים באמצעות כשפים את הכוהנים ששימשו בכהונה גדולה**, שימשו בו שמונים כהנים** – גדולים**, ויש אומרים: שמונים ואחד, ויש אומרים: שמונים ושנים, ויש אומרים: שמונים ושלש, ויש אומרים: שמונים וארבע, ויש אומרים: שמונים וחמש, ומהן שימש**(ו) שמעון הצדיק ארבעים שנה (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'ארבעים שמ' ומחק 'מ' והוסיף 'נה'. אולי צריך לומר: 'ארבעים ושמנה'. השווה לויקרא רבה המובא להלן).

אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): כתוב: "יִרְאַת י'י תּוֹסִיף יָמִים" (משלי י,כז) – ליראי ה' יאריכו את ימיהם; ויש לדרוש את הכתוב: - אֵילּוּ כהנים ששימשו בבית הראשון – הכוהנים הגדולים שהיו יראי ה', ששימשו בבית הראשון שנים ארוכות**, "וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה"** (משלי י,כז) – שנות חייהם של רשעים תהיינה קצרות; ויש לדרוש את הכתוב: - אֵילּוּ ששימשו בביניין השיני – הכוהנים הגדולים שהיו רשעים, ששימשו בבית השני שנים קצרות**.**

מעשה באחד ששילח ביד בנו שתי מידות של כסף מליאות כסף ומחוקיהן (קנה שהשתמשו בו החנוונים למחוק ולהסיר את הגודש ביבש שמכרו לפי המידה) כסף – שוחד לקנות את משרת הכהונה הגדולה**, ובא אחר ושילח ביד בנו שתי מידות של זהב מליאות זהב ומחוקיהן זהב. אמרו: כפה** (דחה) הסְיָח (בן חמור) את המנורה – פתגם הוא, ומקורו מעשה שהובא בפסיקתא דרב כהנא טו,ט (ראה להלן). מובנו של הפתגם הוא: השוחד שנתן האחרון (הסייח) הכריע את השוחד שנתן הראשון (המנורה), שהאחרון נתן יותר מן הראשון**.**

ספרי במדבר פסקה קלא: "לכן אמור: הנני נותן לו את בריתי שלום" - מלמד שעמדו ממנו בבניין ראשון שמונה עשר כוהנים גדולים. אבל בבניין אחרון עמדו ממנו שמונים כוהנים, ובשביל שהיו שוכרים אותה בדמים התחילו שנותיהם מתקצרות. מעשה באחד ששלח ביד בנו שתי מידות של כסף מלאות כסף ומחוקיהן כסף. עמד אחר ושלח ביד בנו שתי מידות של זהב מלאות זהב ומחוקיהן זהב. אמרו: כפה סייח את המנורה.

ויקרא רבה כא,ט: "בזאת יבוא אהרן אל הקודש" - רבי ברכיה בשם רבי לוי: "בזאת" (בגימטריה 410. ב-410 שנים יבוא אהרן אל הקודש) - הכתוב / הקב"ה בישרו שהוא חי ארבע מאות ועשר שנים. וכי תעלה על דעתך שאהרן חי ארבע מאות ועשר שנים? אלא מקדש ראשון, על ידי ששימשו בו באמונה, שימשו בו שמונה עשר כוהנים, הוא ובנו ובן בנו (מכיוון שבניו ובני בניו שימשו תחתיו, הרי זה כאילו הוא עצמו חי ושימש בקודש). מקדש שני עשרים ושנים (?), ויש אומרים: שמונים ושלושה, ויש אומרים: שמונים וארבעה, ומהם שימש שמעון הצדיק ארבעים וחמישה / ארבעה ושמונים. כיוון שחזרו להיות מוכרים אותה בדמים, היו / התחילו שנותיהם מתקצרות. מעשה באחד ששלח ביד בנו שתי מידות של כסף מלאות כסף ומחוקיהן כסף. עמד אחר ושלח ביד בנו שתי מידות שלזהב מלאות זהב ומחוקיהן זהב. אמרו: כפה סייח את המנורה. רבי אחא הווה קרי עליהון: "יראת י'י תוסיף ימים" (משלי י,כז) - אלו ששימשו במקדש ראשון, "ושנות רשעים תקצורנה" (שם) - אלו ששימשו במקדש שני.

תוספתא יומא א,ז: משרבו המלכים (מלכים בלתי הגונים) התקינו שיהו מעמידים כוהנים (כוהנים הדיוטות) ומעבירים אותם בכל שנה ושנה.

בבלי יומא ט,א: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: "יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה" (משלי י,כז)? "יראת ה' תוסיף ימים" - זה מקדש ראשון, שעמד ארבע מאות ועשר שנים ולא שימשו בו אלא שמונה עשר כוהנים (גדולים); "ושנות רשעים תקצורנה" - זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה, ושימשו בו יותר משלוש מאות כוהנים. צא מהם (החסר משנים אלו) ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק, ושמונים ששימש יוחנן כוהן גדול, ועשר ששימש ישמעאל בן פיאבי, ואמרי לה: אחת עשרה ששימש אלעזר בן חרסום. מכאן ואילך צא וחשוב שכל אחד ואחד (משאר הכוהנים) לא הוציא שנתו (מת בטרם נסתיימה השנה, שהרי מספר הכוהנים הגדולים גדול ממניין השנים ששימשו).

לדעת הספרי והירושלמי שימשו בבית שני שמונים כוהנים גדולים, ולדעת הבבלי שלוש מאות, הואיל ואין מניינו זה של הבבלי מכוון אלא להנחה שלא עמד כוהן גדול בבית שני אלא לשנה אחת: 420 - ימי הבית; 297 כוהנים גדולים, חוץ משמעון הצדיק ויוחנן כוהן גדול וישמעאל בן פיאבי שימי כהונתם מצטרפים ל-130 שנים, שימשו 290 שנים, להודיעך שאף שנתם לא הוציאו. הבבלי אינו מבחין, כברייתות שבספרי ובירושלמי, בין הימים הראשונים ובין "משרבו המלכים" ומייחס את צמצום הכהונה הגדולה לשנה אחת לכל ימי הבית ("הערות נוספות ל'פראירתין'", "תרביץ" יג, עמוד 69).

כפה הסייח את המנורה פסיקתא דרב כהנא טו,ט: אמר רבי לוי: מעשה באישה אחת שכיבדה לדיין מנורה אחת של כסף, והלך אנטידיקוס (בעל הדין השני) שלה וכיבדו סייח של זהב. למחר אתת ואשתכחת דינה הפיך (הדיין פסק את הדין נגדה). אמרה ליה: מרי, ינהר דיני קודמך כמנרתא דכספא (אדוני, יאיר דיני לפניך כמנורה של כסף). אמר לה: ומה אעשה ליך? כפה הסייח את המנורה. • • •

מפני מה חרבו הבית הראשון והבית השני? מצאנו – כך נמצא במקורות, שלא חרב הבית – בית המקדש, בראשונה אלא שהיו עובדים עבודה זרה ומגלים עריות ושופכי דמים – דברי הנביאים מלמדים שהבית הראשון חרב בגלל שעברו על שלוש עבירות חמורות אלו**. וכן בשיני** – גם הבית השני חרב בגלל שעברו על שלוש עבירות חמורות אלו**.**

ומביאים ברייתא: רבי יוחנן בר תורתא (תנא בדור השלישי) אמר: מצאנו שלא חרבה שילה – כשמת עלי הכוהן (לפי חכמינו, המשכן עמד בשילה 369 שנים), אלא שהיו מבזים את המועדות ומחללין את הקדשים (במקורות המקבילים נזכר רק בזיון קודשים, ונראה שהלשון בירושלמי הוא אשגרה מהמשנה אבות ג,יא: "המחלל את הקודשים והמבזה את המועדות... אין לו חלק לעולם הבא", וכאן צריך לומר: 'שהיו מבזים את הקדשים') – כמסופר בשמואל א פרק ב על מעשיהם של בני עלי הכוהן ששימשו במשכן שילה, שהתנהגו בזלזול לגבי הקורבנות (בירמיהו ז,יב נאמר: "כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ, אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה, וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ, מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל". - כנראה חרבה העיר שילה בידי הפלשתים לאחר הקרב באפק בסוף ימי עלי הכוהן (שמואל א פרק ד). אומנם לא נאמר הדבר במפורש במקרא, אולם לאחר שהחזירו הפלשתים את הארון, לא העלוהו בני ישראל לשילה אלא לקרית יערים. מכאן שחדלה שילה להיות מרכז לעבודת ה' ולעלייה לרגל ("דעת מקרא"). - וראה תהילים עח,נו-סד). מצאנו שלא חרב הבית – בית המקדש, בראשונה אלא שהיו עובדי עבודה זרה ומגלי עריות ושופכין דמים – כאמור לעיל**. אבל בשיני** – בימי הבית השני, מכירין אנו אותם שהיו יגיעין בתורה וזהירין במצות ובמעשרות וכל ווסת (נוהג, הרגל) טובה היתה בהן, אלא שהיו אוהבין את הממון ושונאין אֵילּוּ לאֵילּוּ שנאת חנם, וקשה (חמורה) היא שנאת חנם שהיא שקולה כנגד (שווה בערכה ל-) עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים – לפי רבי יוחנן בר תורתא, הבית השני לא חרב בגלל שלוש עבירות חמורות אלו, אלא בגלל דברים אחרים ששקולים לשלוש עבירות חמורות אלו**.**

ייתכן ש"מצוות" האמור כאן ('וזהירין במצות ובמעשרות') עניינו צדקה, כמו שהוא במובן זה בכמה מקומות בירושלמי ובמדרשים ("עלי תמר").

הביקורת החריפה ('אוהבין את הממון ושונאין אילו לאילו שנאת חינם') מופנית בעיקר כלפי הכוהנים הגדולים, ובדרך כלל לא כלפי הציבור ("חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר יהודה", "תרביץ" נט, עמוד 62, הערה 198). ושמא לא רחוק הוא לשער שלא רק מקרה הוא שהם מזכירים 'אהבת ממון' (האצולה הכוהנית הצדוקית העשירה) ו'שנאת חינם' (הקנאים המחמירים) דווקא - שתי הקבוצות העיקריות שבהן נאבקו הפרושים (שם, עמוד 63, הערה 200).

תוספתא מנחות יג,כב: אמר רבי יוחנן בן תורתא: מצינו שלא חרבה שילה אלא / מפני מה חרבה שילה? מפני בזיון קודשים שהיה בתוכה / מפני בזיון קודשים וגילוי עריות. ירושלם בבניין הראשון מפני מה חרבה? מפני עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים שהיה בתוכה. אבל באחרונה מכירים אנו בהם שהם עמילים בתורה וזהירים במעשרות, מפני מה גלו? מפני שאוהבים את הממון ושונאים איש את רעהו. ללמדך, שקשה שנאת איש את רעהו לפני המקום, ושקלה הכתוב כנגד עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.

בבלי יומא ט,א-ב: אמר רבי יוחנן בן תורתא: מפני מה חרבה שילה? מפני שהיו בה שני דברים: גילוי עריות ובזיון קודשים. גילוי עריות - דכתיב: "וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד, וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל, וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (שמואל א ב,כב). בזיון קודשים - דכתיב: "גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב, וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ: תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן, וְלֹא יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם חָי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ: קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב, וְקַח לְךָ כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ. וְאָמַר לו: לֹא, כִּי עַתָּה תִתֵּן, וְאִם לֹא, לָקַחְתִּי בְחָזְקָה. וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי ה', כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת ה'" (שמואל א ב,טו-יז). מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שהיו בו שלושה דברים: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. אבל מקדש שני, שאנו בקיאים בו שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שנאת חינם שהיתה ביניהם. ללמדך, ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.

ומציעים מעשה המתקשר לאמור לפני כן: דלמה: – מעשה: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) ורבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) ורבי אבונה (רבי אבינא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) הוון יתבין אמרין – היו יושבים (ו)אומרים**: ביותר, שבראשון נבנה ובשיני לא נבנה** – שנאת חינם שהיתה בבית השני חמורה יותר משלוש העבירות החמורות שהיו בבית הראשון, שכן הבית הראשון שחרב מפני שלוש העבירות החמורות נבנה שוב, בעוד שהבית השני שחרב מפני שנאת חינם לא נבנה שוב**.** אמר רבי זעורה: הראשונים – שהיו בחורבן הבית הראשון, עשו תשובה – ולכן נבנה הבית שוב**, והשניים** – שהיו בחורבן הבית השני, לא עשו תשובה – ולכן לא נבנה הבית שוב (ולא מפני ששנאת חינם שהיתה בבית השני חמורה יותר משלוש העבירות החמורות שהיו בבית הראשון). אמר רבי אלעזר (אמורא בדור השני): הראשונים נתגלה עוונם – על ידי הנביאים, ונתגלה קיצם – שפירש להם הנביא שבעוד שבעים שנה יחזרו לארצם**, השניים נתגלה** (צריך לומר כמו בבבלי: 'לא נתגלה' (מפרשי הירושלמי)) עוונם ולא נתגלה קיצם – לא נתפרש זמן גאולתם**.**

בבלי יומא ט,ב: רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו: ראשונים שנתגלה עוונם - נתגלה קיצם, אחרונים שלא נתגלה עוונם - לא נתגלה קיצם.

שאלו את רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני): דורות האחרונים כשרים מן הראשונים? – מי טובים וישרים יותר, הדורות האחרונים (אנחנו שבימינו חרב הבית השני) או הדורות הראשונים (אבותינו שבימיהם חרב הבית הראשון)? אמר להן: עידיכם בית הבחירה יוכיח (נראה שלפנינו כפל גרסה: 'עידיכם בית הבחירה' / 'בית הבחירה יוכיח') – בית המקדש יהיה לכם עד ויוכיח שהדורות הראשונים כשרים יותר מן הדורות האחרונים**. אבותינו העבירו את התקרה - "וַיְגַל אֵת מָסַךְ יְהוּדָה"** (ישעיהו כב,ח) – האויב הסיר את המסך (פרץ את קו הביצורים) שהיה מגן על יהודה; ויש לדרוש את הכתוב, שבחורבן הבית הראשון בימי אבותינו האויב החריב את גג הבית ולא את הקירות**, אבל אנו פעפענו** (שיברנו) את הכתלים - "זְכֹר, ה', לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם, הָאֹמְרִים: עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ" (תהילים קלז,ז) – עַם אדום אמרו ביום חורבן ירושלים: גַּלו את יסודותיה (הִרסו והַחֲריבו אותה כליל) ; ויש לדרוש את הכתוב, שבחורבן הבית השני בימינו האויב החריב את כל הבית עד היסוד (פסוק זה נדרש על חורבן הבית השני בידי בני רומי ("בני אדום")).

בבלי יומא ט,ב: שאלו את רבי אלעזר: ראשונים גדולים או אחרונים גדולים? אמר להם: תנו עיניכם בבירה. איכא דאמרי: אמר להם: עידיכם בירה.

אמרו – החכמים**: כל דור שאינו נבנה** – בית המקדש, בימיו, מעלין עליו (חושבים לו) – את הדבר הזה, כאִילּוּ הוא החריבו. • • •

מעמדו של כוהן שמשמש תחת כוהן גדול במשנה שנינו: "מתקינין לו כהן אחר תחתיו, שמא יארע בו פסול". במשנה מגילה א,ט והוריות ג,ד שנינו: "אין בין כהן משמש (כוהן המשמש בכהונה גדולה במקום כוהן גדול) לכהן שעבר (כוהן גדול שהעבירוהו מכהונתו מחמת פסול שאירע בו) אלא פר יום הכיפורים (שהוא בא מנכסי הכוהן המשמש ולא מנכסי הכוהן שעבר) ועשירית האיפה (מנחת חביתי כוהן גדול (ויקרא ו,יג-טו), הקריבה בכל יום, שהיא באה מנכסי הכוהן המשמש ולא מנכסי הכוהן שעבר)". כאן התחלת מקבילות בירושלמי מגילה א,ט והוריות ג,ד. מציעים שאלה: מה? – מה פירוש המילה "לו" במאמר "מתקינין לו כהן אחר תחתיו"? ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 915, הערה 236) - ומציעים אפשרות: מייחדין ליה עימיה? – מייחדים (שמים במקום אחד) אותו עימו? (האם אפשרות זו נכונה, שקודם יום הכיפורים מפרישים את הכוהן האחר מביתו לאותה לשכה שהיתה בעזרה שלשם מפרישים את הכוהן הגדול מביתו?) ודוחים את האפשרות שהוצעה: אמר רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): משה – במשה! (לשון שבועה), דאִין (במקבילות: 'דינון') מייחדין ליה עימיה דו קטיל ליה – שאם מייחדים אותו עימו, הוא הורג אותו (יש לחשוש שמא הכוהן הגדול יהרוג את הכוהן האחר, מפני איבה שתהיה בין שניהם (חכמינו וגם יוסף בן מתתיהו מעידים על תככים ומריבות ומאבקים בקרב הכוהנים במקדש בסוף ימי הבית השני). ולכן אין מפרישים את הכוהן האחר למקום אחד עם הכוהן הגדול, אלא מפרישים אותו למקום אחר).

לשיטת הירושלמי היו מפרישים גם את הכוהן האחר. ועיין בבלי יומא ג,ב.

מילת הקריאה "משה" רגילה בפי רבי חגיי. ההסבר המקובל הוא שזו לשון שבועה המבטאת את בטחונו של רבי חגיי בדבריו. קריאות כאלו בפי רבי חגיי יכולות להתפרש כתמיכה באמור לעיל או כהסתייגות מהאמור לעיל, ולפעמים קשה להכריע כיצד לפרש את הדברים, כמו כאן, האם כוונתו לפסוק בניחותא שאין מייחדים אותו עימו, או שמא הוא תמה על עצם השאלה ("תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ד", עמודים 182-183 והערה 80).

ומביאים מדרש הלכה: כתוב במנחת חביתי כוהן גדול: "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד" (ויקרא ו,יג) – מיום הימשח אחד מבני אהרן לכוהן גדול הוא מביא מנחה זו תמיד בכל יום; ויש לדרוש מהמילה "אותו": - אחד מושחין, ואין מושחין שנים – אין מושחים שני כוהנים גדולים כאחד (אין ממנים שני כוהנים גדולים שישמשו באותו זמן, שכל זמן שכוהן גדול ראוי לשמש, אין ממנים כוהן גדול אחר. אבל אם אירע פסול בכוהן גדול, ממנים אחר תחתיו). אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מפני איבה – אין ממנים שני כוהנים גדולים כאחד, מפני שאם ימנו, יש לחשוש שתהיה שנאה ביניהם (לפי רבי יוחנן, הטעם לדין זה הוא מעשי, ואין צורך ללמוד דין זה מדרשה).

ספרא "צו" פרשה ג: "אותו" - אין מושחים שני כוהנים גדולים כאחד.

ומביאים ברייתא: עבר זה ושימש זה – כוהן גדול שעבר מכהונתו מחמת פסול שאירע בו, ושימש אחר תחתיו בכהונה גדולה, ואחר כך חזר הראשון לכהונתו, - הראשון – הכוהן הגדול שחזר לכהונתו, כל קדושת (במקבילה במגילה: 'מצות') כהונה עליו – כל דיני כוהן גדול חלים עליו**, השיני** – ששימש תחת הראשון, אינו כשר לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט – אינו רשאי לעבוד במקדש לאחר שחזר הראשון לכהונתו, לא בשמונה בגדים ככוהן גדול, משום איבה, ולא בארבעה בגדים ככוהן הדיוט, לפי שמשעה ששימש כוהן גדול אינו חוזר עוד להיות כוהן הדיוט, שכן מעלים בקודש ולא מורידים (מותר להעלות חפץ או אדם לדרגת קדושה גבוהה יותר מזו שהוא נמצא בה עכשיו, אבל אסור להוריד חפץ או אדם לדרגת קדושה נמוכה יותר מזו שהוא נמצא בה עכשיו), ואם ישמש בארבעה בגדים, ייחשב כמחוסר בגדים שעבודתו פסולה. אבל שאר כל דיני כוהן גדול חלים עליו, שהרי הוא כוהן גדול מן התורה, ואינו מיטמא אפילו לקרוביו שמתו, ואינו פורע שערו ופורם בגדיו באבלו, ואסור לשאת אלמנה, וחייב לשאת בתולה, וכשמת שב הרוצח לביתו מעיר מקלטו**.** אמר רבי יוחנן: עבר ועבד – הכוהן השני ששימש תחת הראשון, אם עבר על ההלכה שאינו רשאי לעבוד במקדש לאחר שחזר הראשון לכהונתו, ועבד בשמונה בגדים, - עבודתו כשירה – שהרי הוא כוהן גדול מן התורה, אלא שהחכמים אסרו עליו לכתחילה לעבוד בשמונה בגדים משום איבה (אבל אם עבד בארבעה בגדים - עבודתו פסולה, לפי שהוא מחוסר בגדים).

ומציעים בעיה: עבודתו משל מי? – הפר והאיל של יום הכיפורים שצריכים לבוא מכספו של הכוהן הגדול, משל מי הם באים כשהכוהן הגדול נפסל לעבודה ביום הכיפורים ואינו יכול להקריב? האם הם באים משל הכוהן הגדול שנפסל לעבודה, או שמא משל הכוהן הממלא את מקומו של הכוהן הגדול בעבודת יום הכיפורים, הואיל ואינו ראוי לעבודה באותו יום? ופושטים את הבעיה: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה (את פשיטת הבעיה) מזאת (מהברייתא להלן): מעשה בבן אילם – שהיה כוהן בבית המקדש השני, מציפורין, שאירע קרי – פליטת זרע מקרית, המטמאת ופוסלת לעבודה באותו יום, לכהן גדול ביום הכיפורים – ונפסל הכוהן הגדול לעבודה**, ונכנס בן אילם** – לבית המקדש, ושימש תחתיו בכהונה גדולה – מילא את מקומו בעבודת יום הכיפורים (לפי יוסף בן מתתיהו, יוסף בן אילם הכוהן החליף את מתתיהו בן תיאופילוס הכוהן הגדול בימי הורדוס). וכשיצא – בן אילם מבית המקדש, אחרי שעשה את העבודה ביום הכיפורים, אמר למלך – שאל את המלך (שביד המלך למנות כוהן גדול, שבסוף ימי הבית השני מינו המלכים כוהנים גדולים): אדוני המלך, פר ושעיר של יום הכיפורים (במקבילה בהוריות: 'פר ואיל הקריבים היום משל מי הם קריבים?') – שקרבו היום על ידי (הלשון 'פר ושעיר' תמוה מאוד, שהרי השעיר אינו בא משל כוהן גדול אלא משל ציבור. והמפרשים הגיהו על פי הירושלמי הוריות 'פר ואיל'. ושמא צריך לומר: 'פר ועשיר'', כלומר, ועשירית האיפה, ונשתבש 'ושעיר' ("תוספתא כפשוטה"). - פר ואיל שהכוהן הגדול מקריב ביום הכיפורים בשבילו באים מממונו של הכוהן הגדול ולא משל הציבור. גם עשירית האיפה באה מממונו של הכוהן הגדול), - משלי – מכספי, הן קריבין או משל כהן גדול – מכספו של הכוהן הגדול שאת מקומו מילאתי**?** – כלומר, וכי לא משלי הם?! והרי המלך יודע שהם היו משלי, ובדין הוא שאשאר כוהן גדול, והכוהן הגדול שנפסל לעבודה יידחה. וידע המלך מה הוא שואלו – המלך הבין לְמה רמז בן אילם בשאלה נמלצת זו ששאל אותו**. אמר לו** – המלך**: בן אילם, אִילּוּ לא דייך אלא ששימשתה שעה אחת לפני מי שאמר והיה העולם** (כינוי לאלוהים) (צריך לומר: 'אילו לא שימשתה אלא שעה אחת לפני מי שאמר והיה העולם - דייך', או שצריך לומר כמו במקבילה בהוריות: 'לא דייך ששימשתה שעה אחת לפני מי שאמר והיה העולם?!' (בתמיהה). וראה הלשון במקבילה בתוספתא). וידע בן אילם שהוסע מכהונה גדולה – בן אילם הבין שהועבר מתפקיד הכהונה הגדולה, שביד המלך להוריד כוהן גדול (ורק מרובה בגדים, אבל כוהן גדול שנמשח קדושתו עולמית, כמפורש בתוספתא שבועות א,ו ("תוספתא כפשוטה")), ואינו כשר לא לכוהן גדול ולא לכוהן הדיוט. - מן הברייתא הזאת יש לפשוט, שביום הכיפורים כשהכוהן הגדול פסול לעבודה ואינו יכול להקריב, הפר אינו משל הכוהן הגדול, אלא משל הכוהן הממלא את מקומו (אין לפרש שבן אילם שאל שאלה רגילה משום שלא ידע משל מי פר ואיל הקריבים ביום הכיפורים במקרה הזה, שהרי שאל למלך ולא שאל לחכמים, והמלך שמדובר בו כאן ודאי לא ידע להשיב על כך).

תוספתא יומא א,ד: למה מפרישים כוהן אחר תחתיו? שמא (שאם) יארע בו פסול, ישמש תחתיו. וכוהן גדול חוזר לכהונה גדולה, וזה ששימש תחתיו כל מצוות כהונה גדולה עליו; דברי רבי מאיר. רבי יוסה אומר: אף על פי שאמרו: כל מצוות כהונה גדולה עליו, אינו כשר לא לכוהן גדול ולא לכוהן הדיוט. - אמר רבי יוסה: מעשה ביוסף בן אילים מציפורי ששימש תחת כוהן גדול שעה אחת, ולא היה כשר לא לכוהן גדול ולא לכוהן הדיוט. כשיצא אמר למלך: פר ושעיר שקרבו היום משל מי היו? משלי, או משל כוהן גדול? ידע המלך מה אמר לו. אמר לו: מה זה, בן אילים? לא דייך ששימשת תחת כוהן גדול שעה אחת לפני מי שאמר והיה העולם, אלא שאתה מבקש ליטול לך כהונה גדולה?! באותה שעה ידע בן אילים שהוסע מן הכהונה הגדולה. בבלי יומא יב,ב-יג,א: תנו רבנן: אירע בו פסול בכוהן גדול ועבר ומינו כוהן אחר תחתיו (ואחר כך נתקן פסולו של ראשון), ראשון - חוזר לעבודתו (ככוהן גדול), שני - כל מצוות כהונה גדולה עליו (ואף הוא משמש בשמונה בגדי כהונה); דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: ראשון - חוזר לעבודתו, שני - אינו ראוי (לשמש) לא לכוהן גדול (ולעבוד בשמונה בגדים) ולא לכוהן הדיוט (ולעבוד בארבעה בגדים). - ואמר רבי יוסי: מעשה ביוסף בן אלם מציפורי שאירע בו פסול בכוהן גדול ומינוהו תחתיו. ואמרו חכמים: ראשון - חוזר לעבודתו, שני - אינו ראוי לא לכוהן גדול ולא לכוהן הדיוט. כוהן גדול - משום איבה, כוהן הדיוט - משום מעלים בקודש ולא מורידים (ההסבר הזה אינו במקבילות בתוספתא ובירושלמי ואינו אלא הוספה אמוראית בבלית ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמודים טז-יז)). אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי. ומודה רבי יוסי (לרבי מאיר), שאם עבר (הכוהן השני) ועבד - עבודתו כשירה. בבלי מגילה ט,ב והוריות יב,ב: "אין בין כוהן משמש לכוהן שעבר אלא פר יום הכיפורים ועשירית האיפה". - הא לכל דבריהם - זה וזה שווים. אתאן לרבי מאיר, דתניא: אירע בו פסול בכוהן גדול ועבר ומינו כוהן אחר תחתיו, ראשון - חוזר לעבודתו, שני - כל מצוות כהונה גדולה עליו; דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: ראשון - חוזר לעבודתו, שני - אינו ראוי לא לכוהן גדול ולא לכוהן הדיוט. - ואמר רבי יוסי: מעשה ביוסף בן אלם מציפורי שאירע בו פסול בכוהן גדול ומינוהו תחתיו, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו: ראשון - חוזר לעבודתו, שני - אינו ראוי לא לכוהן גדול ולא לכוהן הדיוט. כוהן גדול - משום איבה, כוהן הדיוט - משום מעלים בקודש ולא מורידים.

מדברי הבבלי במגילה ובהוריות מוכח שרבי מאיר חולק על רבי יוסי וסובר שמצוות כהונה גדולה על השני ועובד בשמונה לכתחילה, ומשנתנו במגילה א,ט ובהוריות ג,ד כרבי מאיר ולא כרבי יוסי. אבל הירושלמי במגילה ובהוריות לא העיר כלום, ולא עוד אלא שבירושלמי במגילה ובהוריות וכאן אמרו: "עבר זה ושימש זה - הראשון כל קדושת כהונה עליו, השני אינו כשר לא לכוהן גדול ולא לכוהן הדיוט", ולא נזכרה שם כלל דעת רבי מאיר. ולפי הירושלמי אפשר לפרש את התוספתא, שרבי יוסי אינו חולק על רבי מאיר אלא מוסיף ומפרש, ומשנתנו במגילה ובהוריות כדברי הכול, והיא שונה את ההלכה מדאורייתא ("תוספתא כפשוטה").

מהשוואת לשון הברייתא בירושלמי ללשון הברייתא בתוספתא ובבבלי עולה, שכנראה נפל שיבוש בלשון הברייתא בירושלמי ויש לתקן ולגרוס כך: עבר זה ושימש זה - הראשון חוזר לכהונה, השיני כל קדושת כהונה עליו ואינו כשר לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט.

בבבלי: "שאירע בו פסול בכוהן גדול". ובירושלמי: "שאירע קרי לכוהן גדול". לדעת רמב"ן, אף בבבלי "פסול" הוא קרי. בבבלי במקום מלך יש חכמים. בכל המקורות (תוספתא, ירושלמי ובבלי) משמעות "תחתיו" הוא מילוי מקום זמני, וזה בניגוד למשמעות במקרא.

מוסר הידיעה (על יוסף בן אילם מציפורי) הוא רבי יוסי בן חלפתא איש ציפורי, המספר על כוהן זה בן עירו. על ידיעותיו כולן אנו יודעים כי הן מתייחסות רק לדברים שאירעו בשנים האחרונות של הבית. חייבים אנו להסיק כי אף המעשה ביוסף בן אילם אירע בזמן זה. מעשה זה נזכר גם אצל יוסף בן מתתיהו, והוא מזכיר את שם הכוהן הגדול שאת מקומו מילא יוסף בן אילם: מתתיהו בן תיאופילוס. היו שני כוהנים גדולים בשם זה, אחד בימי הורדוס (בשנת 5 לפני הספירה) ואחד בימי אגריפס השני (בשנים 65-67 לספירה). אפשר שבידי יוסף בן מתתיהו מצויה היתה ידיעה כי יוסף בן אילם מילא את מקומו של מתתיהו בן תיאופילוס, אולם הוא לא ידע למי מן השניים הכוונה והקדים את המאורע לימי הורדוס ("הכוהנים ועבודתם", עמוד 147, הערה 80).

ומספרים: מעשה בשמעון בן קמחית – שהיה כוהן גדול בבית המקדש השני (לפי יוסף בן מתתיהו, שמעון בן קמחית מונה לכוהן גדול על ידי הנציב הרומי ביהודה בשנת 17/18 לספירה), שיצא – מבית המקדש, לדבר עם המלך ערבי (במסירה שלפנינו הגיה מגיה 'לדבר עם המלך ערב יום הכיפורים'. ובמקבילה במגילה כתב הסופר 'לדבר עם מלך ערבי' ומגיה הוסיף 'ערב יום כפורים עם חשכה'. ובמקבילה בהוריות כתב הסופר 'לטייל עם המלך ערב יום הכיפורים עם חשיכה'. - המילים 'ערב יום הכיפורים' או 'ערב יום הכיפורים עם חשיכה' הן הוספה של פירוש בירושלמי, והנכון הוא: 'לדבר עם מלך ערבי / המלך הערבי', ומעשה שהיה ביום הכיפורים עצמו היה, ולא בערב יום הכיפורים עם חשיכה ("תוספתא כפשוטה")) – לדבר עם מלך גוי ביום הכיפורים**, ונתזה צינורה** (זרם, קילוח) של רוק מפיו – של המלך, על בגדיו – של הכוהן הגדול, וטימתו (וטימאתו) – שגוי דינו כזב, ורוקו מטמא, ונפסל הכוהן הגדול לעבודת יום הכיפורים**, ונכנס יהודה אחיו ושימש תחתיו בכהונה גדולה** – מילא את מקומו בהמשך עבודת יום הכיפורים**, וראת** (וראתה) אימן – קמחית, שני בניה – שמעון ויהודה אחיו, כהנים גדולים ביום אחד – ששניהם שימשו באותו יום**.** ומספרים עוד: שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שימשו בכהונה גדולה – שבכל פעם שאירע פסול לשמעון בן קמחית ביום הכיפורים ולא עשה עבודתו, נכנס אחד מאחיו שהפרישו אותו שבעה ימים ושימש באותו יום תחתיו בכהונה גדולה, ומי ששימש פעם אחת אינו יכול לשמש פעם אחרת, שכוהן שעבר אינו כשר לא לכוהן גדול ולא לכוהן הדיוט, ולכן כולם שימשו בכהונה גדולה**. שלחו חכמים** – חכמי ישראל, ואמרו לה – לקמחית**: מה מעשים טובים יש בידך** – שבגללם זכית שכל שבעה בנייך שימשו בכהונה גדולה**? אמרה להן** – לחכמים**: יבוא עלי** – ביטוי של שבועה שפירושו: יבוא עליי דבר רע, אם ראו קורות (מוטות עבים המשמשים לבניין) ביתי שערות ראשי ואימרת חלוקי (אימרה היא פס צבעוני שהיו אורגים או תופרים לאורך החלוק לשם נוי. חלוק הוא בגד תחתון ארוך שנלבש על הגוף) מימיי – כלומר, נשבעת אני שלא ראו קורות ביתי את שערות ראשי ואת אימרת חלוקי מימיי, שאפילו בתוך ביתי לא גיליתי את שערות ראשי, ולא פשטתי את בגדיי ולבשתי אותם בגלוי אלא תחת מצעי המיטה, שתמיד היה כל גופי מכוסה היטב; ויבוא עליי כל רע אם ראו קורות ביתי את שערות ראשי ואת אימרת חלוקי**.** אמרון: – אמרו (חכמים): כל קימחיא קמח – כל הקמחים הם קמח (פשוט ורגיל), וקמחא דקמחית סולת – אבל הקמח של קמחית הוא סולת (קמח מובחר ונקי מכל פסולת). כלומר, מעשיה יפים וברורים ביותר, שבצניעותה היא עולה על כל חברותיה (בדברי שבח אלה לקמחית על צניעותה יש משחק מילים על שמה של קמחית). וקרון עלה: – וקראו עליה (את הפסוק הזה): "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה, מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ" (תהילים מה,יד) – בפנים, בתוך חדרי ארמון המלך, נמצאת בת המלך בכל כבודה ותפארתה, בגדיה משובצים (שזורים) חוטי זהב (פסוק זה לקוח מתוך מזמור שהוא שיר הלל למלך ביום חתונתו. פסוק זה מופיע בחלק של המזמור המתאר ומשבח את הכלה המיועדת); ויש לדרוש את הכתוב, שאישה שהיא צנועה ביותר ויופיה מכוסה היטב זוכה שייצאו ממנה בנים הלובשים בגדי כהונה גדולה העשויים חוטי זהב (הדרש מיוסד על הלשון "משבצות זהב" שנזכר בעשיית בגדי הכוהן הגדול (שמות פרק כח ופרק לט). שתי אבני השוהם שעל כתפות האפוד היו מוקפות במשבצות זהב, ושתים עשרה אבני החושן היו מוקפות במשבצות זהב, והקצוות של שתי העבותות של החושן היו מחוברות לשתי משבצות זהב שהיו על כתפות האפוד).

תוספתא יומא ג,כ: מעשה בשמעון בן קמחית שיצא לדבר עם המלך ערבי (צריך לומר: 'מלך ערבי' / 'המלך הערבי' ("תוספתא כפשוטה")), וניתזה צינורא (של רוק) מפיו ונפלה על בגדיו וטימאתו, ונכנס אחיו ושימש תחתיו בכהונה גדולה, וראת אימם של אלו שני בניה כוהנים גדולים בו ביום.

בבלי יומא מז,א: אמרו עליו, על ישמעאל בן קמחית, שיצא וסיפר עם ערבי אחד בשוק, וניתזה צינורה מפיו ונפלה לו על בגדיו, ונכנס ישבאב אחיו ושימש תחתיו, וראתה אימם שני בניה כוהנים גדולים ביום אחד / בו ביום. אמרו עליו, על שמעון בן קמחית, שיצא וסיפר עם הגמון אחד בשוק, וניתזה צינורה מפיו ונפלה לו על בגדיו, ונכנס יוסף אחיו ושימש תחתיו, וראתה אימם שני בניה כוהנים גדולים ביום אחד / בו ביום. שבעה בנים היו לה לקמחית וכולם שימשו בכהונה גדולה בחייה. אמרו לה חכמים: מה עשית שזכית לכך? אמרה להם: מימיי לא ראו קורות ביתי קילעי שערי (שערותיי הקלועות). אמרו לה: הרבה (נשים) עשו כן, ולא הועילו (עד כדי כך, ומשמיים הוא שסייעוך לכך).

ויקרא רבה כ,יא: מעשה בשמעון בן קמחית שיצא לדבר עם המלך הערבי. ניתזה צינורה מפיו על בגדיו וטימאתו, ונכנס יהודה אחיו ושימש תחתיו בכהונה גדולה. אותו היום ראתה אימם שני בניה כוהנים גדולים. - אמרו: שבעה בנים היו לה לקמחית וכולם שימשו בכהונה גדולה. שלחו אחר קמחית, אמרו לה: מה מעשים טובים יש בידך? אמרה להם: יבוא עליי אם ראו קורות ביתי שערות ראשי ואימרת חלוקי מימיי. - אמרו: כל קמחיא קמחא, וקמחא דקמחית סולת. וקרון עלה: "כל כבודה בת מלך פנימה, ממשבצות זהב לבושה" (תהילים מה,יד). פסיקתא דרב כהנא כו,י: מעשה בשמעון בן קמחית שיצא לדבר עם מלך הערביים, וניתזה צינורה של רוק מפיו על בגדיו וטימאתו, ונכנס יהודה אחיו ושימש תחתיו בכהונה גדולה. אותו היום ראתה אימם שני בניה כוהנים גדולים. - אמרו חכמים: שבעה בנים לקמחית וכולהם שימשו בכהונה גדולה. נכנסו חכמים אצלה, אמרו לה: מה מעשים טובים יש בידך? אמרה להם: יבוא עליי אם ראו קורות ביתי שערות ראשי מימיי. - אמרין: כל קמחייה קמחין, וקמחה דקמחית סלית. וקראו עליה הפסוק הזה: "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים מה,יד).

יבוא עלי בירושלמי ובמדרשים אנו מוצאים לשון רגיל של שבועה: "יבוא עליי, אם...". "יבוא עליי" אינו אלא קיצור של קללה שהיתה מעיקרה חלק מנוסח של שבועה ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמודים 92-93). • • •

מעמדו של כוהן משוח מלחמה כאן המשך המקבילות בירושלמי מגילה א,ט והוריות ג,ד. כיוון שדנו במקבילות לפני תחילתן במשוח מלחמה לעניין פר החטאת, דנים בו כאן לעניינים נוספים.

מביאים מדרש הלכה: יכול יהא משוח מלחמה – כוהן שנתמנה להיות משוח מלחמה, שמושחים אותו בשמן המשחה כדי לדבר אל העם במערכות המלחמה, מביא עשירית האיפה! – אולי יעלה על דעתך שכוהן משוח מלחמה חייב להביא מנחת חביתים בכל יום, כמו שכוהן גדול משוח חייב להביא אותה בכל יום! - תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): "וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ" (ויקרא ו,טו) – הכוהן מבניו של אהרן, שיימשח לכוהן גדול במקום הכוהן הגדול שמת, יביא את מנחת החביתים; ויש לדרוש מן הכתוב: - את שבנו עובד (צריך לומר כמו במקבילה בהוריות: 'עומד', וכן הוא ב"ילקוט שמעוני" בקונטרס אחרון) תחתיו מביא עשירית האיפה – כוהן גדול, שבנו נעשה כוהן גדול במקומו לאחר שמת, מביא את מנחת החביתים**, יצא** (יצא מחוץ לכלל) משוח מלחמה שאין בנו עובד (צריך לומר כמו במקבילה בהוריות: 'עומד') תחתיו – משוח מלחמה אינו בכלל הפרשה הזו, מפני שאין בנו של משוח מלחמה נעשה משוח מלחמה במקום אביו שמת, ולכן משוח מלחמה אינו מביא את מנחת החביתים**.** ומניין למשוח מלחמה שאין בנו עובד (צריך לומר כמו במקבילה בהוריות: 'עומד') תחתיו? – מאיפה למדים שאין בנו של משוח מלחמה נעשה משוח מלחמה במקום אביו שמת? - תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): "שִׁבְעַת יָמִים יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן תַּחְתָּיו מִבָּנָיו אֲשֶׁר יָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ**"** (שמות כט,ל) – הכוהן מצאצאי אהרן, שיתמנה לעבוד במקדש את עבודת הכוהן הגדול במקום הכוהן הגדול שמת, חייב ללבוש תחילה במשך שבעה ימים רצופים את שמונת הבגדים של הכוהן הגדול, ובלבישה זו הוא מתקדש לכוהן גדול; ויש לדרוש מן הכתוב: - את שהוא בא אל אוהל מועד לשרת בקודש בנו עומד תחתיו – כוהן גדול, שבא אל קודש הקודשים, שהיא מעבודת יום הכיפורים הכשרה בכוהן גדול בלבד, בנו נעשה כוהן גדול במקומו לאחר שמת**, יצא** (יצא מחוץ לכלל) משוח מלחמה שאינו בא אל אוהל מועד לשרת בקודש – משוח מלחמה אינו בכלל הפרשה הזו, מפני שאינו בא אל קודש הקודשים, שהרי אינו כוהן גדול, ולכן אין בנו של משוח מלחמה נעשה משוח מלחמה במקום אביו שמת**.**

ספרא "צו" פרשה ג: יכול שאני מרבה אף משוח מלחמה (שמביא מנחת חביתים בכל יום)! - תלמוד לומר: "תחתיו מבניו" - את שבנו עומד תחתיו מביא עשירית האיפה, יצא משוח מלחמה שאין בנו עומד תחתיו. - ומניין שאין בנו עומד תחתיו? - תלמוד לומר: "שבעת ימים ילבשם הכוהן תחתיו מבניו אשר יבוא אל אוהל מועד לשרת בקודש" - את שבא אל אוהל מועד לשרת בקודש בנו עומד תחתיו, יצא משוח מלחמה שאינו בא אל אוהל מועד לשרת בקודש.

בבלי יומא עב,ב-עג,א: יכול יהא בנו של משוח מלחמה עומד תחתיו, כדרך שבנו של כוהן גדול עומד תחתיו! - תלמוד לומר: "שבעת ימים ילבשם הכוהן תחתיו מבניו אשר יבוא אל אוהל מועד לשרת בקודש" - מי שבא אל אוהל מועד לשרת בקודש יהא בנו עומד תחתיו, יצא משוח מלחמה שלא בא אל אוהל מועד לשרת בקודש.

ושואלים: ומניין שהוא מתמנה להיות כהן גדול? – מאיפה למדים שכוהן משוח מלחמה ראוי להתמנות כוהן גדול במקומו לאחר שמת? ומשיבים: "וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר נָגִיד הָיָה עֲלֵיהֶם לְפָנִים, י'י עִמּוֹ" (דברי הימים א ט,כ) – פינחס בן אלעזר בן אהרן הכוהן, לפני שנעשה כוהן גדול, שימש בתפקיד ממונה על הלוויים השוערים, והיה ה' עימו (בעזרו). פינחס היה משוח מלחמה במלחמת מדיין בסוף ימי המדבר (תוספתא סוטה ז,יז; בבלי סוטה מג,א), ולאחר שמת אביו נעשה כוהן גדול (כך יש לדרוש את המילה "נגיד"). מכאן שמשוח מלחמה מתמנה כוהן גדול**.**

ומספרים: רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי), כד הוה בעי מקנטרה – כאשר (כל אימת ש-) היה רוצה לקנתר (לנזוף, לגעור (מקור המילה 'לקנתר' ביוונית: לעקוץ)) לרבי לעזר בירבי יוסי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, בנו של האמורא רבי יוסי) – שלא יחטא**, הוה אמר ליה:** – היה אומר לו: לפנים עמו (במקבילה בהוריות וב"ילקוט שמעוני" בקונטרס אחרון אין שתי מילים אלו), 'לפנים עמו' – יש לדרוש את הכתוב לעיל כאילו הוא נקרא: "לְפָנִים י'י עִמּוֹ" - לפנים (בעבר) היה ה' עימו, ולא לאחר מכן, שניטלה מפינחס רוח הקודש, שנענש על שלא עשה להצלתה של בת יפתח, שלא הלך פינחס אצל יפתח להתיר לו את נדרו שנדר להקריב את בתו לעולה (בראשית רבה ס,ג; ויקרא רבה לז,ד), - בימי זמרי – משבט שמעון, שבא על אישה מדיינית בחטא בעל פעור (במדבר פרק כה), מיחה (התנגד) – פינחס בזמרי, מפני שהיה ה' עימו, והרג את זמרי וכיפר על בני ישראל**, בימי פילגש בגבעה** – שאנשי הגבעה עינו אישה פילגש (שופטים פרקים יט-כ), לא מיחה – פינחס באנשי הגבעה, מפני שלא היה ה' עימו, ומתו רבים במלחמה בין שבטי ישראל ובין בני בנימין בשל מעשה זה (פינחס עדיין היה חי בימי פילגש בגבעה, כמו שנאמר שם: "וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם, וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו (לשרת ככוהן גדול) בַּיָּמִים הָהֵם" (שופטים כ,כז-כח)). - מכאן שכשאדם אינו חוטא ה' עימו**.**

בראשית רבה ס,ג; ויקרא רבה לז,ד: פינחס ניטלה / נסתלקה ממנו רוח הקודש, הדא היא דכתיב: "ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים, י'י עימו" (דברי הימים א ט,כ).

ושואלים: ומניין שהוא נשאל (במקבילה בהוריות: 'עובד') בשמונה? – מאיפה למדים שכוהן משוח מלחמה חייב ללבוש שמונה בגדי כוהן גדול כשהוא נשאל באורים ותומים (כוח אלוהי הפועל בחושן, שמשיב לשואליו בענייני ציבור של ישראל), כגון בשעת יציאה למלחמה? (משוח מלחמה יכול להיות גם שואל באורים ותומים את הכוהן הגדול וגם נשאל) ומשיבים: רבי חייה (בר בא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני. - במקבילה במגילה: 'רבי בא רבי חייה בשם רבי חייה בשם רבי יוחנן', ובמקבילה בהוריות: 'רבי בא בר חייה בשם רבי יוחנן'. וצריך לומר: 'רבי בא, רבי חייה בשם רבי יוחנן' או: 'רבי בא בריה דרבי חייה בר בא, רבי חייה בשם רבי יוחנן'): "וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו" (שמות כט,כט) – הכוהנים מצאצאי אהרן, שישמשו כוהנים גדולים בדורות הבאים, חייבים ללבוש בגדים העשויים כמו הבגדים שלבש אהרן שהיה כוהן גדול, - מה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהכתוב "אַחֲרָיו"? אלא לגדולה שלאחריו – יש ללמוד מהכתוב הזה, שהבגדים שלבש אהרן שהיה כוהן גדול יהיו למי שהוא אחריו בגדולה, והוא כוהן משוח מלחמה, שהוא הבא בגדולה אחרי הכוהן הגדול (תוספתא הוריות ב,י: משוח בשמן המשחה קודם למרובה בגדים, ומרובה בגדים קודם למשוח מלחמה, ומשוח מלחמה קודם לסגן). ומכאן שמשוח מלחמה נשאל בשמונה בגדים כמו הכוהן הגדול**.**

ושואלים: ומניין שהוא עובד (במקבילה בהוריות: 'נשאל') בשמונה? – מאיפה למדים שכוהן משוח מלחמה חייב ללבוש שמונה בגדי כוהן גדול כשהוא עובד במקדש? ומשיבים: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם (צריך להוסיף כמו במקבילות: 'רבי אימי' - רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן: "וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו**"** (שמות כט,כט) - מה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהכתוב "אַחֲרָיו"? לקדושה (במקבילה במגילה: 'לגדולה') שלאחריו – יש ללמוד מהכתוב הזה, שהבגדים שלבש אהרן שהיה כוהן גדול יהיו למי שהוא אחריו בגדולה, והוא כוהן משוח מלחמה, שהוא הבא בגדולה אחרי הכוהן הגדול. ומכאן שמשוח מלחמה עובד בשמונה בגדים כמו הכוהן הגדול (הסופר במסירה שלפנינו השמיט את הקטע 'ומניין שהוא עובד...' בשל הדמיון לקטע הקודם 'ומניין שהוא נשאל...', ומגיה השלים כמו שהוא במקבילות). אמר ליה – אמר לו רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) – לרבי ירמיה**: עמך הייתי** – לפני רבי אמי כשאמר דבר זה בשם רבי יוחנן**. לא אמר** – רבי אמי בשם רבי יוחנן**: עובד** – לא אמר את הלימוד מהכתוב "אחריו" לעניין עובד בשמונה**, אלא** – אמר**: נשאל** – אמר את הלימוד מהכתוב "אחריו" לעניין נשאל בשמונה, כמו שאמר לעיל רבי חייה בר בא בשם רבי יוחנן (במקבילות נוסף כאן 'במה / בכמה הוא נשאל?', וביומא נוסף במסירה שלפנינו על ידי מגיה 'ובמה נשאל?'. נראה שמילים אלו יתירות, שכן האמור להלן אינו תשובה לשאלה זו. אפשר שמילים אלו הן נוסח אחר לשאלה לעיל, שנכתב על הגיליון ונכנס לתוך פנים הירושלמי כאן).

אייתי רב הושעיה (אמורא בדור השלישי) מתניתא דבר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) מן דרומא ותנא: – הביא רב הושעיה משנת בר קפרא מן הדרום (מלוד או מיהודה) ושנה: וחכמים אומרים: אינו עובד לא בשמונה של כהן גדול ולא בארבעה של כהן הדיוט – כוהן משוח מלחמה אינו רשאי לעבוד במקדש, לא בשמונה בגדים ככוהן גדול (אף שמן התורה הוא ראוי לעבוד בשמונה בגדים, החכמים אסרו עליו משום איבה בין הכוהן הגדול ובינו), ולא בארבעה בגדים ככוהן הדיוט (כמו שמסביר רבי בא להלן).

אמר רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי): בדין היה – כך היה ראוי להיות (דין - שורת הדין), שיהא – כוהן משוח מלחמה, עובד – במקדש, בארבעה – בגדים**, ולמה אינו עובד** – בארבעה בגדים**? שלא יהו אומרים: ראינו כהן גדול, פעמים עובד בארבעה** – בגדים**, פעמים בשמונה** – בגדים, שכיוון שכוהן משוח מלחמה נשאל בשמונה בגדים, אם יהיה עובד במקדש בארבעה בגדים, יהיו בני אדם אומרים שראו כוהן גדול, פעמים משמש בארבעה בגדים, ופעמים משמש בשמונה בגדים, מפני שיהיו סבורים שהוא כוהן גדול כיוון שהוא נשאל בשמונה**.** ותמהים: אמר רבי יונה: ולא מבפנים (במקבילה בהוריות: 'בפנים') הוא עובד?! (בתמיהה) – וכי לא בפנים (במקדש) הוא עובד בארבעה?! ולא מבחוץ (במקבילה בהוריות: 'בחוץ') הוא נשאל?! (בתמיהה) – וכי לא בחוץ (חוץ למקדש) הוא נשאל בשמונה?! וטועין מבפנים לבחוץ?! – וכי בני אדם אינם מבחינים בין דבר הנעשה בפנים ובין דבר הנעשה בחוץ?! ולכן, אף שכוהן משוח מלחמה נשאל בשמונה, אם יהיה עובד בארבעה, לא יהיו אומרים שראו כוהן גדול, פעמים משמש בארבעה בגדים ופעמים משמש בשמונה בגדים, מפני שהעבודה בשמונה היא בחוץ והעבודה בארבעה היא בפנים, ואין לטעות ביניהן. ומתרצים: וכי רבי טרפון (תנא בדור השני) אביהן (במקבילה בהוריות: 'רבן') של כל ישראל – כך כינו את רבי טרפון, שהיה אחד החכמים הגדולים בדורו, לא טעה בין תקיעת הַקְהֵל לתקיעת קרבן?! (בתמיהה) – הרי רבי טרפון טעה ולא הבחין בין התקיעה בחצוצרות בשעת הקהל (התקהלות כל ישראל בבית המקדש במוצאי שמיטה בחג הסוכות, כדי לקרוא בפניהם פרשיות מסוימות בתורה), שנעשית בחוץ (בתוספתא סוטה שנו, שביום הקהל הכוהנים תוקעים בחצוצרות בכל ירושלים כדי להקהיל את העם), ובין התקיעה בחצוצרות בשעת הקרבת קורבנות הציבור, שנעשית בפנים, כאמור להלן! ואם רבי טרפון טעה בין דבר הנעשה בפנים ובין דבר הנעשה בחוץ, בוודאי שסתם בני אדם יכולים לטעות כך.

ומציעים ברייתא המשמשת כמקור לדברים אלה: דתני: – ששונה (התנא): כתוב (בעניין החצוצרות ושימושן): "וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת, וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם**"** (במדבר י,ח) – התפקיד לתקוע בחצוצרות מוטל על הכוהנים בכל הדורות; ויש לדרוש את המילה "הכוהנים": - תמימים – שאין בהם מומים, ולא בעלי מומין – בעלי מום אינם כשרים לתקוע בחצוצרות על קורבנות הציבור במקדש**; דברי רבי עקיבה** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) – שרבי עקיבה למד בגזירה שווה, שתקיעה בחצוצרות בשעת הקרבת קורבנות הציבור במקדש שנאמר בה "הכוהנים" טעונה כוהנים תמימים, כמו שהקרבת הקורבנות שנאמר בה "הכוהנים" טעונה כוהנים תמימים**.** אמר לו רבי טרפון: אקפח את בניי – לשון שבועה: הריני נשבע בחיי בניי (לשון זו שגורה בפי רבי טרפון), אם לא ראיתי – בילדותי, כשבית המקדש היה קיים, (במקבילות נוסף 'את שמעון') אחי אמה (אימא) – שהיה כוהן, חיגר (צולע) באחת מרגליו – שהוא בעל מום (כוהן נפסל אף אם היה חיגר רק באחת מרגליו), עומד בעזרה – שבמקדש, וחצוצרתו בידו ותוקע – הרי שבעלי מום כשרים לתקוע בחצוצרות בשעת הקרבת קורבנות הציבור במקדש**.** אמר לו רבי עקיבה: רבי, שמא (אולי) לא ראיתה – את אחי אימך תוקע, אלא בשעת הקהל – שבשעת הקהל התקיעה בחצוצרות כשרה בבעלי מום**, ואני אומר בשעת קרבן** – שבשעת הקרבת קורבנות הציבור במקדש התקיעה בחצוצרות טעונה כוהנים תמימים**.** אמר לו רבי טרפון: אקפח את בניי, שלא היטיתה (לא פנית, לא סרת) ימין ושמאל – ממה שראיתי, שאחי אימי תקע בשעת הקהל חוץ למקדש, ולא בשעת הקורבן בעזרה**. אני הוא ששמעתי ולא היה לי לפרש** – את מה ששמעתי (כן הוא גם בקטע גניזה ובמקבילה בהוריות. ביומא הגיה מגיה במסירה שלפנינו כמו במקבילה במגילה: 'אני הוא שראיתי את המעשה ושכחתי' - אני הוא שראיתי את המעשה של אחי אימי ושכחתי שהמעשה היה בשעת הקהל. - נראה שהמילים "אני הוא ששמעתי ולא היה לי לפרש" הועתקו לכאן מוויכוח של רבי עקיבה ורבי טרפון בעניין אחר (ראה ספרא דיבורא דנדבה פרשה ד ומקבילות) שיש בו לשונות דומים לוויכוח כאן, אך אין המילים האלו מתאימות לכאן. ברם המילים 'אני הוא שראיתי את המעשה ושכחתי' מתאימות לכאן, והן קרובות לנוסח במקבילה בספרי במדבר המובאת להלן), ואתה דורש – את הכתובים מדעתך, ומסכים לשמועה – מה שאתה דורש מתאים להלכה המקובלת**. הא** (הרי, מכאן ש-) כל הפורש (נבדל, מתרחק) ממך כפורש מחייו – שכן הפורש ממך פורש מהתורה שהיא מקור החיים (לשון זו שגורה בפי רבי טרפון).

בבלי יומא עב,ב-עג,א: כי אתא רב דימי אמר: משוח מלחמה משמש (עובד) בשמונה כלים, שנאמר: "ובגדי הקודש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו" - למי שבא בגדולה אחריו. מיתיבי: משוח מלחמה אינו משמש לא בשמונה ולא בארבעה! - אמר אביי: אי הכי, זר משווית ליה! (לא ייתכן להחשיבו כזר שאינו ראוי לעבוד כלל!) כי תניא ההיא (אינו משמש בשמונה) משום איבה. יתיב רבי אבהו וקאמר לה להא שמעתא (שאמר רב דימי) משמיה דרבי יוחנן. אהדרונהו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו (להראות שאין דעתם נוחה מהדברים). - איכא דאמרי: רבי חייא בר אבא אמרה ואהדרונהו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו. - אמר רב פפא: בשלמא רבי אבהו / בשלמא למאן דאמר רבי אבהו אמרה, משום יקרא דבי קיסר לא אמרו ליה (משום שרבי אבהו היה קרוב למלכות, לא אמרו לו במפורש שאין דעתם נוחה מדבריו). אלא רבי חייא בר אבא / אלא למאן דאמר רבי חייא בר אבא אמרה, לימרו ליה (במפורש): לא אמר רבי יוחנן הכי! כי אתא רבין אמר: נשאל איתמר (בגדים שכוהן גדול משמש בהם, משוח מלחמה נשאל בהם באורים ותומים). - תניא נמי הכי: בגדים שכוהן גדול משמש בהם, משוח מלחמה נשאל בהם.

לפי הבבלי, רבי אבהו או רבי חייא בר אבא אמרו בשם רבי יוחנן שמשוח מלחמה עובד בשמונה, ורבי אמי ורבי אסי אמרו שלא אמר רבי יוחנן עובד אלא נשאל. ולפי הירושלמי, רבי חייא בר אבא אמר בשם רבי יוחנן שמשוח מלחמה נשאל בשמונה, ורבי ירמיה מסר שרבי אמי אמר בשם רבי יוחנן שמשוח מלחמה עובד בשמונה, ורבי יונה אמר שלא אמר רבי אמי בשם רבי יוחנן עובד אלא נשאל.

אייתי מתניתא דבר קפרא מן דרומה אין באזכור הרווח בירושלמי "אייתי מתניתא דבר קפרא מן דרומה" הוכחה חותכת כי לבר קפרא היה בית מדרש בדרום. מאזכור זה אפשר רק ללמוד, שמשנתו (קובץ המשניות שלו) היתה רווחת או מקובלת יותר בדרום ("לשאלת מקומם של בתי המדרש של בר קפרא ורבי הושעיה רבה", "דברי הקונגרס העולמי השמיני למדעי היהדות" ב, עמוד 10).

"וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת" ספרי במדבר פסקה עה: "הכוהנים" - בין תמימים בין בעלי מומים; דברי רבי טרפון. רבי עקיבא אומר: תמימים ולא בעלי מומים. נאמר כאן 'כוהנים' ונאמר להלן 'כוהנים' (סביר שהכוונה לויקרא כא,כא: "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה'", ו'כוהנים' אינו ציטוט מילולי כפי שמצוי לא אחת בגזירה שווה. אפשר שהכוונה ל'כוהנים' במקום אחר דוגמת "והקריבו בני אהרן הכוהנים" (ויקרא א,ה), שפורש ככוהנים תמימים ולא בעלי מומים). מה 'כוהנים' האמורים להלן - תמימים ולא בעלי מומים, אף 'כוהנים' האמורים כאן - תמימים ולא בעלי מומים. אמר לו רבי טרפון (לרבי עקיבא): עד מתי מגבב (מקושש ומלקט פסוקים) ומביא? עקיבא, איני יכול לסבול! אקפח את בניי, אם לא ראיתי שמעון אחי אימא חיגר ברגלו אחת שהיה עומד ומריע בחצוצרת. אמר לו: הין, שמא בהקהל ראית, שבעלי מומים כשרים בהקהל וביום הכיפורים וביובל (ביום הכיפורים של יובל). אמר לו: העבודה, שלא בידיתה. אשריך, אברהם אבינו, שיצא מחלציך עקיבא. טרפון ראה ושכח, עקיבא דורש מעצמו ומסכים להלכה. הא כל הפורש ממך כפורש מחייו. תוספתא סוטה ז,טו-טז: אותו היום (ביום הקהל) כוהנים עומדים בגדרים ובפרצות (כדי להקהיל את העם), וחצוצרות של זהב בידיהם, תוקעים ומריעים ותוקעים. בו ביום (ביום הקהל) ראה רבי טרפון חיגר עומד ומתריע בחצוצרות, משם ראה (ראה לומר) חיגר תוקע במקדש.

רבי טרפון ראה חיגר תוקע בחצוצרה חוץ למקדש בשעת הקהל, ומזה סבר לומר שחיגר תוקע בחצוצרה במקדש בשעת הקורבן. • • •

מינויו של כוהן שמשמש תחת כוהן גדול כאן המשך המקבילות בירושלמי מגילה א,ט והוריות ג,ד.

מביאים מדרש הלכה: כתוב (בפרשת העבודה ביום הכיפורים): "וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו**"** (ויקרא טז,לב) – הכוהן, שיימשח ושימונה לכוהן גדול במקום אביו הכוהן הגדול שמת, יעשה את כל העבודות של יום הכיפורים, - מה תלמוד לומר? – מה יש ללמוד מהכתוב הזה? לפי שכל הפרשה – פרשת העבודה ביום הכיפורים, אמורה באהרן – שאהרן נזכר בפרשה כמה פעמים**, אין לי אלא אהרן עצמו** – אין לי ללמוד אלא שאהרן הוא שיעשה את כל העבודות של יום הכיפורים**. ומניין לרבות** (להוסיף) כהן אחר? – מאיפה למדים שגם כוהן גדול אחר יעשה את כל העבודות של יום הכיפורים? תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): "אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ" (שם) – כוהן גדול שיימשח יעשה את כל העבודות של יום הכיפורים**.** (צריך להוסיף כמו במקבילות: 'אין לי אלא') משוח בשמן המשחה – אין לי ללמוד אלא שכוהן גדול שנמשח בשעת מינויו בשמן המשחה יעשה את כל העבודות של יום הכיפורים**. המרובה בבגדים** – כוהן גדול שהתחנך בשעת מינויו בריבוי בגדים בלבד ולא במשיחה בשמן המשחה (מרובה בגדים הוא כוהן שהוסיפו לו ארבעה בגדים (חושן, אפוד, מעיל וציץ) על הארבעה שלבש עד למינויו (כתונת, מכנסיים, מצנפת ואבנט), ומעתה הוא משמש בשמונה בגדים), מניין? – מאיפה למדים שגם הוא יעשה את כל העבודות של יום הכיפורים? תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): "וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ" (שם) – כוהן גדול שיתחנך בריבוי בגדים יעשה את כל העבודות של יום הכיפורים (לשון 'מילוי יד' משמעו מינוי ומתן סמכות. בכתובים אחרים בעניין מינוי הכוהן הגדול והכוהנים נזכרים משיחה ולבישת בגדים ומילוי יד, וכיוון שכאן לא נזכרה לבישת בגדים, דרשו אותה ממילוי יד). ומניין לרבות (להוסיף) כהן אחר המתמנה? – מאיפה למדים שגם כוהן המתמנה קודם יום הכיפורים שמא יארע פסול בכוהן גדול ממלא את מקומו בעבודת יום הכיפורים, אף על פי שלא התחנך בשעת מינויו בריבוי בגדים ובמשיחה בשמן המשחה? תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): "וְכִפֶּר הַכֹּהֵן" (שם) – המילה "הכוהן" יתירה, שהרי כל הפרשה אמורה בכוהן, ויש ללמוד ממילה זו, שגם כוהן אחר המתמנה יעשה את כל העבודות של יום הכיפורים**.**

ספרא "אחרי מות" פרשה ה: "וכיפר אשר ימשח אותו" - מה תלמוד לומר? לפי שכל הפרשה אמורה באהרן, אין לי אלא אהרן עצמו. מניין לרבות כוהן אחר? תלמוד לומר: "אשר ימשח אותו". אין לי אלא משוח בשמן המשחה. מרובה בגדים מניין? תלמוד לומר: "ואשר ימלא את ידו". מניין לרבות כוהן אחר המתמנה? תלמוד לומר: "וכיפר הכוהן".

ושואלים: במה הוא מתכפר (צריך לומר כמו במקבילות: 'במה הוא מתמנה')? – כיצד ממנים כוהן המתמנה קודם יום הכיפורים שמא יארע פסול בכוהן גדול, שאינו מתמנה בריבוי בגדים ובמשיחה? (ההפרשה של הכוהן האחר שבעה ימים קודם יום הכיפורים עדיין אינה עושה אותו לכוהן גדול) ומשיבים: רבנין דקיסרין – חכמי קיסריה אומרים בשם רבי חייה בר יוסף (אמורא בדור השני): בפה – הוא מתמנה בפה, שבית הדין שממנים אותו אומרים לו שהוא מתמנה לעבוד במקום הכוהן הגדול**.** ומציעים היסק מן האמור לפני כן: אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): הדא אמרה – זאת אומרת**, שממנין זקנים בפה** – ולא בידיים (לא ממנים חכם בדרך של הנחת ידי הממנה על ראש המתמנה, אלא ממנים בפה, שבית הדין שממנים אותו אומרים לו שהוא מתמנה לחכם). ומציעים סיוע ממשנה: אמר רבי חייה בר אדא (השני, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): מתניתא אמרה כן: – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה עדיות ה,ו) אומרת כך (שממנים זקנים בפה): עקביה בן מהללאל (מגדולי חכמי ישראל בדור שלפני החורבן) העיד ארבעה דברים – מסר עדות בפני החכמים על ארבע הלכות ששמע מפי רבותיו**. אמרו לו** – החכמים לעקביה**: חזור בך** – מעדותך, בארבעה דברים שהיית אומר – נגד דעת החכמים, ונעשך אב בית דין על ישראל (בכתבי היד של המשנה: 'אב בית דין לישראל') – נמנה אותך להיות שני לנשיא הסנהדרין. - משמע שאם היה חוזר בו היה נעשה מיד אב בית דין באמירה בפה של החכמים. מכאן שממנים חכמים באמירה בפה ולא בסמיכה בידיים**.**

עד כאן המקבילות בירושלמי מגילה והוריות.

הקטע מ"מה? מייחדין ליה עימיה?" עד "'כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה'" מקורו בירושלמי יומא על המשנה שם: "מתקינין לו כהן אחר תחתיו, שמא יארע לו פסול", והועתק למגילה והוריות. הקטע מ"יכול יהא משוח מלחמה מביא עשירית האיפה!" עד "הא כל הפורש ממך כפורש מחייו", שעוסק בכוהן משוח מלחמה, מקורו בירושלמי מגילה והוריות, ומשם הועתק ליומא. הקטע מ"'וכפר הכהן אשר ימשח אותו'" עד "חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר ונעשך אב בית דין על ישראל" מקורו בירושלמי יומא על המשנה שם: "מתקינין לו כהן אחר תחתיו, שמא יארע לו פסול", והועתק למגילה והוריות.

בבלי יומא יב,א-ב: "ומתקינים לו כוהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול". - פשיטא, אירע בו פסול (בכוהן הגדול) קודם תמיד של שחר - מחנכים אותו (את הכוהן האחר) בתמיד של שחר (מלבישים אותו בשמונה בגדי כהונה והוא מקריב את קורבן התמיד של שחר, ועל ידי זה הוא נעשה כוהן גדול בפועל). אירע בו פסול אחר תמיד של שחר, במה מחנכים אותו? (שהרי במקרה זה הוא מתחיל לעבוד את עבודת יום הכיפורים שנעשית בארבעה בגדי לבן שהם בגדיו של כוהן הדיוט, ובאיזו פעולה הוא נעשה כוהן גדול בפועל לאחר מינויו?) אמר רב אדא בר אהבה: מחנכים אותו באבנט (שהאבנט שהכוהן הגדול לובש ביום הכיפורים עשוי בד, ואינו כמו האבנט שכוהן הדיוט לובש שעשוי כלאיים של צמר ופשתים, ועל ידי לבישתו הוא מתחנך להיות כוהן גדול)... אמר אביי: לובש שמונה בגדים ומהפך בצינורא (במזלג על המזבח, למהר את שריפת איברי קורבן התמיד, ועל ידי עבודתו בבגדי כהונה גדולה הוא מתחנך להיות כוהן גדול)... רב פפא אמר: עבודתו מחנכתו (אינו צריך חינוך מיוחד, אלא בעבודת יום הכיפורים עצמה המיוחדת לכוהן גדול שהוא עובד הוא מתחנך להיות כוהן גדול)...

הירושלמי שאומר שהכוהן האחר מתמנה בפה מדבר במינויו קודם יום הכיפורים, והבבלי מדבר בחינוכו של הכוהן האחר ביום הכיפורים כשהוא נכנס לשמש תחת הכוהן הגדול שאירע בו פסול. • • •

מתקינים אישה אחרת לכוהן גדול לדעת רבי יהודה במשנה שנינו: "רבי יהודה אומר: אף אשה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו, שנאמר: "וכפר בעדו ובעד ביתו", "ביתו" - היא אשתו. אמרו חכמים: אין לדבר סוף". מביאים ברייתא: מניין כשם שמתקינין לו – לכוהן הגדול, כהן אחר תחתיו – קודם יום הכיפורים, שמא יארע בו – בכוהן הגדול, פסול – שיפסלנו לעבודה במקדש ביום הכיפורים, כגון טומאת קרי, ויבוא הכוהן האחר וישמש במקומו**, כך מקדשין לו** – לכוהן הגדול, אשה אחרת על תניי (תנאי) – קודם יום הכיפורים, שמא יארע דבר באשתו – שתמות אשתו ביום הכיפורים**? שנאמר** – בפרשת העבודה ביום הכיפורים**: "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ"** (ויקרא טז,ו; טז,יא) – כשהכוהן הגדול יקריב את פר החטאת, הוא יכפר בעד עצמו ובעד בני ביתו**, "בֵּיתוֹ" - זו אשתו** – הרי שאסור לכוהן גדול שאין לו אישה לעבוד את עבודתו ביום הכיפורים**; דברי רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי). אמר לו רבי יוסה (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי): אם כן, אין לדבר סוף – כמבואר להלן (דברי חכמים שבמשנתנו שנויים בברייתא זו בשם רבי יוסה).

ושואלים: מהו – מה פירוש, אין לדבר סוף? ומשיבים: שמא תמות אשה זו ותמות אשה אחרת – אם נבוא לחשוש שמא תמות אשתו של הכוהן הגדול, נחשוש שמא תמות גם האישה השנייה, אלא שאין חוששים למיתה, ולמה מתקינים לו אישה אחרת? (כך הקשה רבי יוסי על רבי יהודה).

ומקשים: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): עד דאת מקשי לה על דרבי יהודה – עד שאתה מקשה אותה (את הקושיה שנזכרה לעיל שהקשה רבי יוסי) על [שיטתו] של רבי יהודה**, קשייתה על דרבנין** – הַקשה אותה (את הקושיה הזאת) על [שיטתם] של החכמים (הסוברים שמתקינים לכוהן הגדול כוהן אחר): שמא יארע קרי לכהן זה ויארע קרי לכהן אחר – אם נבוא לחשוש שמא יארע קרי לכוהן הגדול, נחשוש שמא יארע קרי גם לכוהן השני**!** – אלא שאין חוששים לקרי, ולמה מתקינים לו כוהן אחר? ומתרצים: קרי מצוי – הדבר מצוי שיארע לאדם קרי**, מיתה אינה מצויה** – אין הדבר מצוי שימות אדם פתאום**. גזרו על דבר שהוא מצוי** – החכמים חששו שיארע לכוהן הגדול קרי ביום הכיפורים, ולכן מתקינים לו כוהן אחר**, ולא גזרו על דבר שאינו מצוי** – החכמים לא חששו שתמות אשתו של הכוהן הגדול ביום הכיפורים, ולכן אין מתקינים לו אישה אחרת**.**

ספרא "אחרי מות" פרשה ה: מניין שכשם שמתקינים לו כוהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול, כך מקדשים לו אשה אחרת על תנאי שמא יארע דבר באשתו? תלמוד לומר: "וכיפר בעדו ובעד ביתו", "ביתו" - היא אשתו; דברי רבי יהודה. אמר לו רבי יוסי: אם כן, אין לדבר סוף.

ושואלים: והָן אשכחנן דרבי יהודה אמר – והיכן מצאנו שרבי יהודה אומר**: מיתה מצויה** – הדבר מצוי שימות אדם פתאום**?** ומשיבים: (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה 'הדא') ההיא דתנינן תמן: – [המשנה] ההיא ששנינו שם (משנה יומא א,א. - אין לדעת האם גרסת המגיה נכונה בעיקרה, ולפי זה נצטרך להניח שדרושה כאן הגהה נוספת, 'הדא (ה)היא דתנינן תמן', או שמא היה המגיה צריך לתקן באופן אחר: '[כ]ההיא דתנינן תמן' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 175, הערה 187)): רבי יהודה אומר: אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו – שלדעת רבי יהודה, הדבר מצוי שימות אדם פתאום, והוא חושש שתמות אשתו של הכוהן הגדול ביום הכיפורים, ולכן מתקינים לו אישה אחרת (נראה שהשאלה והתשובה האלו הועתקו ממקום אחר בירושלמי, שבו רצו למצוא מקור שבו רבי יהודה אומר שמיתה מצויה. כאן אין מקום לשאלה ולתשובה האלו, וגם אין לומר כאן 'דתנינן תמן').

ומציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם שנינו (משנה גיטין ג,ג): המביא גט – שליח שהביא גט, והניחו זקן או חולה – כשיצא לשליחותו היה הבעל זקן או חולה, - נותנו לה בחזקת שהוא קיים – השליח נותן את הגט לאישה בחזקת שהבעל חי, והרי היא גרושה, ואינה זקוקה לייבום אם אין זרע לבעל, ואין חוששים שמא מת הבעל קודם שהגיע הגט לידה, ואין גט לאחר מיתה**.** ומציעים סתירה בין דבריו של אותו חכם במקומות שונים: תמן את אמר: – שם (בגיטין) אתה (רבי יהודה) אומר: אין מיתה מצויה (כיוון שאין רבי יהודה חולק על סתם המשנה שם, הרי שהוא מודה לה), וכא את אמר: – וכאן (ביומא) אתה (רבי יהודה) אומר: מיתה מצויה?! ומתרצים את הסתירה בהצעת הבחנה בין שני המקרים: תמן – שם (בגיטין), - ביחיד – במקרה הנוגע ליחיד, כמו בעניין אדם שנתן גט לאשתו, אין חוששים למיתה**, וכאן** – וכאן (ביומא), - בציבור – במקרה הנוגע לציבור, כמו בעניין הכוהן הגדול ביום הכיפורים שמכפר על כל ישראל, חוששים למיתה**. חומר הוא בציבור** – יש להחמיר בעניין הנוגע לציבור**.** ושואלים: והָן אשכחנן דרבי יהודה מחמיר – והיכן מצאנו שרבי יהודה מחמיר ביחיד (צריך לומר: 'בציבור' ("פירושים וחידושים בירושלמי", מבוא, עמודים לח-לט; "גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן)) – מחמיר בעניין הנוגע לציבור וחושש למיתה**?** ומשיבים בהצעת מקור תנאי: דתני: – ששונה [התנא]: אמר רבי יהודה: לא היה שופר של קינים בירושלם – לא היה שופר (תיבה בצורת שופר) לקיני חובה במקדש (זבים וזבות ויולדות שמביאים קיני חובה, שתי תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה, לא היו נותנים את דמי הקינים לשופר, אלא היו נותנים את הדמים ליד הכוהן), מפני התערובות – כמוסבר בסמוך**.** ומסבירים: שמא תמות אחת מהן ונמצאו דמי חטאות מֵיתות מעורבות בקרבן (במשפט המקביל בשקלים ובגיטין: 'בהן') – יש חשש שאישה אחת מן הנותנים לשופר את דמי קיניהם תמות לפני שהקריבו בשבילה את קינה, וכיוון שיש בדמים שנתנה דמי חטאת, הרי הם דמי חטאת שמתו בעליה, שדינם שהם הולכים לים המלח (צריך לזרוק אותם למקום שאי אפשר להוציאם משם), ונמצא שדמי חטאת מתה מעורבים בדמים אחרים שבתוך השופר ואין להם תקנה, ולכן לדעת רבי יהודה לא היה שופר לקיני חובה במקדש, והמביאה קן חובה נותנת אותו ליד כוהן. - הרי שרבי יהודה מחמיר בעניין הנוגע לציבור, כמו שופר של קינים שהיה במקדש והיה משמש את הציבור, שהכול היו נותנים בו את דמי קיניהם, והוא חושש למיתה (הטעם "שמא תמות" וכו' הוא טעם התלמוד ("תוספתא כפשוטה"), ואינו מדברי הברייתא, כמוכח מהברייתא המקבילה שבתוספתא. ברייתא זו מובאת גם בירושלמי שקלים ו,ה).

ירושלמי גיטין ז,ד: מחלפה שיטתיה דרבי יודה! תמן הוא אמר: מיתה מצויה, והכא הוא אמר: אין מיתה מצויה?! - תמן - בציבור, כאן - ביחיד. - דתני(א): רבי יהודה אומר: לא היה שופר של קינים בירושלם מפני התערובת. - שמא תמות אחת מהן ונמצאו דמי חטאות מתות מעורבות בהן.

במשנה גיטין ז,ד רבי יהודה אומר, שאישה שקיבלה גט מבעלה על תנאי שיחול הגט סמוך למיתתו, דינה מיום קבלת הגט עד שעת קיום התנאי כאשת איש גמורה, לפי שאין הגט חל אלא סמוך למיתתו. אילו היה רבי יהודה חושש למיתה, היה לו לחשוש כל שעה שמא הוא סמוך למיתתו וחל הגט, ולא היה לו לומר שדינה כאשת איש גמורה. נראה שבירושלמי גיטין ז,ד הציעו סתירה בין דבריו של רבי יהודה במשנה ביומא שהוא אומר שמיתה מצויה ובין דבריו של רבי יהודה במשנה בגיטין ז,ד שהוא אומר שאין מיתה מצויה (בתחילת הסוגיה בגיטין לא הציעו את המשנה ביומא, כרגיל בהצעת סתירות כאלו, ואפשר שנשמטה שם הצעת המשנה ביומא). גם שם תירצו את הסתירה כמו כאן, שביומא במקרה הנוגע לציבור חוששים למיתה, ובגיטין במקרה הנוגע ליחיד אין חוששים למיתה, וגם שם מובא המקור התנאי בשקלים המסייע לקביעה שרבי יהודה מחמיר בעניין הנוגע לציבור וחושש למיתה. ראה מה שכתבנו לעיל על דברי הירושלמי כאן: 'והן אשכחנן דרבי יהודה אמר: מיתה מצויה? - ההיא דתנינן תמן: רבי יהודה אומר: אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו'. - ויש להרהר: האם ייתכן שהשאלה והתשובה האלו היו במקורן בגיטין והועתקו לכאן ונשמטו שם? הסוגיה בירושלמי יומא כאן והסוגיה בירושלמי גיטין ז,ד העסוקות בסתירה בדבריו של רבי יהודה הן סוגיות מקבילות מוחלפות. ביומא הציעו סתירה בין המשנה ביומא ובין המשנה בגיטין ג,ג, ובגיטין הציעו סתירה בין המשנה ביומא ובין המשנה בגיטין ז,ד. ב"פירושים וחידושים בירושלמי", מבוא, עמודים לח-לט, כתב, שבירושלמי גיטין ז,ד הציעו סתירה בין דבריו של רבי יהודה בשקלים ובין דבריו של רבי יהודה במשנה בגיטין. ואין דבריו נראים לנו, שכן דבריו של רבי יהודה בשקלים הובאו רק בסוף הסוגיה, כנראה כסיוע לקביעה שרבי יהודה מחמיר בציבור, כמו ביומא. במסירה שלפנינו ביומא הגיה מגיה 'והא אשכחנן' במקום 'והן אשכחנן' בשתי ההיקרויות בסוגיה של לשון זה. ההגהה בהיקרות השנייה הטעתה את מפרשי הירושלמי לפרש שיש כאן קושיה על תירוץ הסתירה בין דבריו של רבי יהודה, שבשקלים מצאנו שרבי יהודה מחמיר אף בעניין הנוגע ליחיד וחושש למיתה, ולפי פירושם אין הירושלמי מתרץ את הקושיה.

תוספתא שקלים ג,ג: רבי יהודה אומר: לא היה שופר לקינים (לקיני חובה) מפני התערובות.

ומקשים על דעת רבי יהודה: ויקדש מאתמול! – מדוע מקדשים לכוהן הגדול אישה אחרת על תנאי קודם יום הכיפורים, שתהיה האישה האחרת מקודשת לו ביום הכיפורים לכשתמות אשתו, ואין מקדשים לו אישה אחרת בלא תנאי, שתהיה האישה האחרת מקודשת לו מערב יום הכיפורים אף קודם שתמות אשתו? ומשיבים: נאמר בפרשת העבודה ביום הכיפורים: "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ" (ויקרא טז,ו; טז,יא), ולא בעד שני בתים – הכוהן הגדול יכפר על אשתו האחת, ולא על שתי נשים. מכאן יש ללמוד, שאסור שיהיו לכוהן הגדול שתי נשים, ולכן קידושי האישה האחרת הם על תנאי, שתהיה האישה האחרת מקודשת לו לכשתמות אשתו**.**

רבי גמליאל ברבי אינייני (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעא קומי – שאל לפני רבי מנא (הראשון, אמורא ארץ ישראלי בדור השני): לא נמצא כקונה קיניין בשבת?! (בתמיהה) – לדעת רבי יהודה, כשכוהן גדול מקדש אישה אחרת על תנאי, שתהיה האישה האחרת מקודשת לו ביום הכיפורים לכשתמות אשתו, קידושי האישה האחרת חלים ביום הכיפורים, והרי הוא כקונה קניין בשבת, שהמקדש אישה הוא כקונה קניין, ויום הכיפורים דינו כשבת לעניין איסורי מלאכה, ואסור לקנות בשבת! אמר ליה: – אמר לו (רבי מנא): משום שבות שהתירו במקדש – קידושי אישה בשבת אינם אסורים אלא משום שבות (משנה ביצה ה,ב), ובמקדש לא אסרו החכמים משום שבות, ולכן כוהן גדול הנמצא במקדש מקדש אישה אחרת על תנאי, אף שקידושי האישה האחרת חלים ביום הכיפורים (לדעת רבי יהודה, אף שהתירו שבות במקדש, אין הכוהן הגדול מקדש אישה אחרת ביום הכיפורים לאחר שמתה אשתו, כי חששו שמא תמות אשתו בביתו בזמן שיעבוד במקדש והוא לא יידע שמתה אשתו וימשיך לעבוד בלא אישה).

ומציעים היסק: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): הדא אמרה: – זאת אומרת: אילין דכנסין ארמלן – אלה שכונסים (נושאים) אלמנות, צריך לכונסן מבעוד יום – כשכונסים אותן בערב שבת**, שלא יהא כקונה קיניין בשבת** – אין אדם קונה את אשתו ליורשה ולזכות במציאתה ובמעשה ידיה אלא בחופה אם היא בתולה, ואם היא אלמנה שאין לה חופה קונה אותה בביאה, ולכן הנושא אלמנה בערב שבת צריך לבוא עליה מבעוד יום קודם השבת, שאם יבוא עליה כתחילה בשבת, הרי הוא כקונה קניין בשבת**.**

נראה שמקורו של המאמר של רבי מנא בירושלמי כתובות א,א (כך נכתב ב"עוד לבעיית עריכתה של מסכת נזיקין ירושלמי", "תרביץ" פא, עמוד 271), והוא מציע היסק מן האמור שם לפני כן. המאמר הזה הועתק לכאן בשל הלשון הדומה ללשון כאן לעיל 'לא נמצא כקונה קיניין בשבת?!'.

לפי הבבלי יומא יג,א, לדעת רבי יהודה כוהן גדול נושא אישה שנייה לפני יום הכיפורים ונותן לשתי הנשים גט על תנאי. אבל לפי הירושלמי, לדעת רבי יהודה כוהן גדול מקדש אישה שנייה בערב יום הכיפורים על תנאי. • • •

משנה כל שבעת הימים – קודם ליום הכיפורים, הוא – הכוהן הגדול, זורק את הדם – של קורבנות התמיד בשחרית ובערבית, כדי שיהא רגיל בעבודה ביום הכיפורים, ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות – מתקן את נרות המנורה, שמנקה אותם מן האפר ומן הפסולת של השמן ונותן לתוכם שמן ופתילות, ואף ההדלקה בכלל הטבה, ומקריב את הראש ואת הרגל – של התמיד, והם הנתחים שהיו מעלים ראשונה על גבי המזבח (עיין משנה להלן ב,ג); ושאר כל הימים – של השנה**, אם רצה** – הכוהן הגדול, להקריב – כל קורבן, - מקריב – ואין כוהני המשמר יכולים לעכב על ידו**, שכהן גדול מקריב חלק בראש** – הכוהן הגדול קודם לכל הכוהנים שבמשמר שהיו מקריבים על פי הגורל (משנה להלן שם), ונוטל חלק בראש – נוטל ראשון את המנה שהוא בוחר לו מן הקורבנות הנאכלים, ואף על פי שלא הקריב**.** • • •

תלמוד כל שבעת הימים כוהן גדול מקריב במשנה שנינו: "כל שבעת הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות ומקריב את הראש ואת הרגל". תמהים: ואינו טמא משום הזייתו?! (בתמיהה) – הרי הכוהן הגדול מזים עליו מאפר פרה אדומה בשבעת הימים (משנה פרה ג,א, וכן אמרו לעיל הלכה א), והזאה על טהור מטמאת אותו, וכיוון שהוא טמא מחמת הזאתו, איך הוא מקריב קורבנות בשבעת הימים? ומתרצים את התמיהה: אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): משהיה מקריב קרבנותיו היו מזין עליו – בשבעת הימים, לאחר שהיה הכוהן הגדול מקריב קורבנות, היו מזים עליו מאפר פרה אדומה לפנות ערב, והיה טובל מיד ומעריב שמשו וטהר בערב, ושוב היה ראוי להקריב קורבנות למחר**.** בבלי יומא יד,א-ב (תרגום): מאן תנא ("כל שבעת הימים הוא זורק את הדם...")? - אמר רב חסדא: דלא כרבי עקיבא. דאי רבי עקיבא, כיוון דאמר: טהור שנפלה עליו הזאה (מאפר פרה אדומה) - טימאתו, היכי עביד עבודה?... אביי אמר: אפילו תימא רבי עקיבא, שעובד עבודה כל היום, ולפנות ערב מזים עליו, וטובל, ועושה הערב השמש. לפי רב חסדא חולקים רבי עקיבא וחכמים במוזה. רבי עקיבא דורש, היזה על הטמא - טהור המוזה, היזה על הטהור - טמא המוזה. ואילו חכמים סוברים שלעולם טהור המוזה. הירושלמי יומא א,ב מקשה: 'ואינו טמא משום הזייתו?!', וכן לעיל שם בהתחלת המסכת: 'בלא כך, אינו טמא מחמת הזייתו?!', בלא להעיר שזו היא דעת רבי עקיבא ושהחכמים חולקים וסוברים מוזה טהור. נראה שהמחלוקת בין רבי עקיבא וחכמים היא לא במוזה (הכול מודים שהמוזה טמא) אלא במזה. הבבלי לא פירש כן משום שהיתה לו מסורת שהמזה לעולם טהור ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמודים כא-כג). • • •

החלק שנוטל כוהן גדול בקודשים במשנה שנינו: "שכהן גדול מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש". ממחישים את הדברים ששנינו במשנה: היך עבידה? – איך עשוי [הדבר]? (כיצד כוהן גדול נוטל חלק בראש?) - כוהן גדול אומר: "עור זה – של קורבן עולה שקרב, שלי – ואני נוטלו", שעור העולה ניתן לכוהנים**,** או שאומר: "אני נוטל חלה אחת משתי הלחם" – משתי חלות שקרבות בחג השבועות ונאכלות לכוהנים**,** או שאומר: "אני נוטל שש חלות מלחם הפנים" – משתים עשרה חלות שמסלקים מן השולחן בשבת ונאכלות לכוהנים ('היך עבידה' כאן מציע ברייתא בתוספתא, ראה להלן. דברי הברייתא המוצעים כאן הם דעת החכמים החולקים על רבי שדעתו מוצעת בהמשך). ותמהים: הכא הוא נסב כולה וכא הוא נסיב פלגא?! (בתמיהה) – כאן הוא נוטל הכול וכאן הוא נוטל מחצה?! (מדוע בעור הכוהן הגדול נוטל את כל העור, ואילו בשתי הלחם ובלחם הפנים הוא נוטל את מחצית החלות?) ומתרצים את התמיהה בהצעת הבחנה בין שני מקרים: אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): כאן לקרבן יחיד – במקרה של קורבן של יחיד, כגון עור של קורבן עולה של יחיד, הוא נוטל הכול**, וכאן לקרבן ציבור** – במקרה של קורבן של ציבור, כגון שתי הלחם ולחם הפנים, הוא נוטל מחצה ושאר הכוהנים נוטלים מחצה**.**

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אומר: אומר אני שלא יטול אלא מחצה – אף בקורבן יחיד כוהן גדול נוטל מחצה**.** ומציעים גרסה חלופית עלומת שֵׁם של הברייתא: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: רבי אומר: אומר אני שיטול מחצה. ומיישבים את ההבדל בין שתי הגרסאות שבדברי רבי בהמחשת הדברים: היך עבידה? – איך עשוי [הדבר]? (מהם מקרי הנפקות בין שתי הגרסאות שבדברי רבי?) היה שם עור אחד – כשיש רק בהמה אחת של קורבן יחיד, - רבנין אמרי (צריך לומר: 'אמרין'): – החכמים אומרים: נוטל – כוהן גדול, את כולו – עור אחד**; רבי אומר: אומר אני שלא יטול אלא מחצה** – חצי עור (בלשון זה שנקט רבי בברייתא המקורית, הוא בא לגרוע ממה שהכוהן הגדול נוטל לפי דעת החכמים). היו שם ארבעה חמשה עורות – כשיש כמה בהמות של קורבנות יחיד, - רבנין אמרי (צריך לומר: 'אמרין'): – החכמים אומרים: נוטל אחד – עור אחד**; רבי אומר: אומר אני, נוטל מחצה** (הלשון לעיל: 'אומר אני שיטול מחצה') – שני עורות אם יש שם ארבעה עורות, ושני עורות ומחצה אם יש שם חמישה עורות (בלשון זה שנקט רבי לפי הגרסה החלופית של הברייתא, הוא בא להוסיף על מה שהכוהן הגדול נוטל לפי דעת החכמים. - כך מיושב ההבדל בין שתי הגרסאות שבדברי רבי. - מחלוקת רבי והחכמים ביחס לעור, שחכמים אומרים שכוהן גדול נוטל עור שלם בין אם יש אחד ובין אם יש הרבה, ורבי אומר שתמיד הוא נוטל מחצה, היא ביחס לקורבן יחיד בלבד, אבל ביחס לקורבן ציבור הכול מודים שכוהן גדול נוטל מחצה).

ומציעים את מקורם של דברי רבי: מה טעמא דרבי? – מה הטעם של רבי? (מה המקור בכתוב לדבריו שלעולם כוהן גדול נוטל מחצה?) נאמר בקורבן המנחה: "וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו" (ויקרא ב,ג; ב,י) – מה שנשאר מן המנחה לאחר לקיחת הקומץ ממנה הוא לאהרן ולבניו שיאכלו אותו; ויש לשאול: - וכי אֵין אנו יודעין שאהרן בכלל בניו?! (בתמיהה) ומה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהכתוב "לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו"? אלא אמר – הפסוק**: אהרן יסב פלגא ובניו** (צריך לומר: 'ובנוי') יסבון פלגא – אהרן ייטול מחצה (מהנותר מן המנחה) ובניו ייטלו מחצה (הפסוק הזה כתוב בקורבן יחיד, ולכן הפסוק הזה מסייע לרבי שאף בקורבן יחיד כוהן גדול נוטל מחצה).

תוספתא יומא א,ה: כיצד נוטל חלק בראש? אומר: חטאת זו שלי, אשם זה שלי, חלה אחת משתי חלות (של עצרת), ארבע וחמש חלות מלחם הפנים. רבי אומר: אומר אני שיהא זה נוטל מחצה, שנאמר: "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו" (ויקרא ב,י), שיהא אהרן שקול כנגד בניו.

בבלי יומא יז,ב: תנו רבנן: כיצד מקריב חלק בראש? אומר: עולה זו אני מקריב; מנחה זו אני מקריב. כיצד נוטל חלק בראש? אומר: חטאת זו אני אוכל; אשם זה אני אוכל. ונוטל חלה משתי חלות, ארבע או חמש ממעשה לחם הפנים. רבי אומר: לעולם חמש, שנאמר: "והיתה לאהרן ולבניו" (ויקרא כד,ט) - מחצה לאהרן ומחצה לבניו.

בבבלי פירש אביי את הברייתא, שהחכמים סוברים שנוטל פחות ממחצה, ולכן בלחם הפנים, לשיטת רבי יהודה (בסוף סוכה) שמשמר הנכנס נוטל שתי חלות בשכר הגפת דלתות ונשארו עשר חלות, נוטל כוהן גדול ארבע, חלה אחת פחות ממחצה, ולשיטת החכמים (שם) שחולקים על רבי יהודה נוטל כוהן גדול חמש, חלה אחת פחות ממחצה. ורבא פירש שכל הברייתא כרבי (אין כאן מחלוקת בין החכמים ורבי, והברייתא תנא אחד היא, ו"רבי אומר" היינו "שרבי אומר"), ורבי סובר כרבי יהודה, ונוטל חמש חלות שהן מחצה, ולפעמים כשיש משמר המתעכב (עיין במשנה סוף סוכה) ואין שם אלא שמונה חלות נוטל ארבע חלות שהן מחצה. לשיטת הירושלמי הפירוש בתוספתא כאן, שכוהן גדול רשאי לברור חטאת אחת או אשם אחד ולומר: אני נוטל את כל החטאת או את כל האשם, וזהו בקורבן יחיד, אבל בקורבן ציבור נוטל מחצה מן הכול, חלה אחת משתי הלחם, וארבע חלות מלחם הפנים כשאין שם אלא שמונה חלות (כשיש שם משמר המתעכב שנוטל שתי חלות, ושתי חלות נוטל משמר הנכנס בשכר הגפת דלתות), וחמש חלות ברוב השבתות (שיש שם עשר חלות). והוא כעין פירוש רבא בבבלי, אלא שלשיטת הירושלמי הכול מודים שבקורבן ציבור נוטל מחצה. ורבי חולק על הרישא וסובר שבחטאת של קורבן יחיד נוטל מחצה, כדין עור של קורבן יחיד ("תוספתא כפשוטה", מועד ב, עמודים 726-727).

נראה לי שעל פי פשוטם של דברים אין לנו רשות לפרש את המילים 'ארבע וחמש' בתוספתא על רקע ההבחנות בין משמר הנכנס למשמר היוצא, ועל רקע הדין שמשמר המתעכב נוטל שתיים, שהרי פרטים אלו לא נזכרו כאן כלל, וגם אין סיבה של ממש לגרוע חלות אלו מהחשבון לצורך חישוב המחצה. נראה לי שתנא קמא בתוספתא אינו מקבל את הדרשה שאהרן מקבל מחצה. בחטאת ואשם הכוהן הגדול יכול ליטול את כל הקורבן, ואילו בשתי הלחם ולחם הפנים הוא נוטל פחות ממחצה. אומנם בשתי הלחם הוא נוטל אחת, שאין זה ראוי שהכוהן הגדול ייטול פרוסה (כהסברו של אביי). בלחם הפנים הוא נוטל ארבע או חמש חלות, ואין אלו אלא דוגמות לנטילה של פחות ממחצה שהיא שש. רבי חולק על הכול, וסובר שלעולם נוטל מחצה על סמך הדרשה המובאת בדבריו. נראה לי שההבחנה שמבחין תנא קמא בתוספתא בין חטאת ואשם ובין שתי הלחם ולחם הפנים אינה קשורה ביסודה לכך שחטאת ואשם הם קורבן יחיד ושתי הלחם ולחם הפנים הם קורבן ציבור, אלא לכך שלחטאת ואשם אין קצבה ואילו לשתי הלחם ולחם הפנים יש קצבה. רצוני לומר שחטאת ואשם יכול הכוהן הגדול ליטול את כולו כיוון שאפשר שיוקרבו באותו יום מספר רב של חטאות ואשמות. הכוהן הגדול יכול לומר זו חטאת שלי, זה אשם שלי, אבל רק חטאת אחת ורק אשם אחד, כדברי הירושלמי ביחס לעור העולה. לירושלמי הייתה מסורת אחרת בהלכה זו. ביחס לקורבן יחיד תואמת מסורת הירושלמי את מסורת התוספתא, ולפיה חכמים סבורים שיכול ליטול את כל החטאת, האשם או עור העולה, אבל רק אחד, ולדעת רבי נוטל מחצה מהכול. אבל ביחס לקורבן ציבור, שתי הלחם ולחם הפנים, סבור הירושלמי שהן חכמים הן רבי סוברים שהכוהן הגדול נוטל מחצה, שכן הוא גורס בדברי חכמים 'שש חלות מלחם הפנים' ("בבלי סנהדרין פרק שני", עמוד 391). נראה מן הירושלמי שביחס לקורבן ציבור מסכימים רבי וחכמים שנוטל מחצה, ולא נחלקו אלא בקורבן יחיד, שלפי החכמים תמיד נוטל קורבן אחד שלם בין אם יש כמה ובין אם יש אחד, ולפי רבי תמיד נוטל מחצה מהכול, כמו בקורבן ציבור. מסורת זו מהופכת למסורת של הבבלי שלפיה נחלקו רבי וחכמים בקורבן ציבור, אבל מסכימים שבקורבן יחיד הוא נוטל הכול (שם, עמוד 389).

ומציעים מעשה המתקשר עם האמור לפני כן: כהדא: – כמו זאת (כמו המעשה הזה): בולי ואסטרטגי הוה לון קריבו – הבולי (חברי מועצת העיר) והאיסטראטגים (חברי הממשל המבצע של העיר) היה להם מריבה משפטית (בעניין חלוקת הנטל ביניהם של תשלום מס שהוטל עליהם על ידי השלטון הרומי). אתא עובדא קומי רבי ואמר: – בא המעשה לפני רבי ואמר: אֵין בולי בכלל אסטרטגי?! (בתמיהה) – הרי הבולי הם בכלל (כלולים בתוך) האיסטראטגים! וליי דא מילה אמר: – ולאיזה דבר אמר (השלטון הרומי): בולי ואסטרטגי? – למה הזכיר השלטון הרומי גם את הבולי בקשר לתשלום המס? אלא אמר: אילין יתנון פלגא ואילין יתנון פלגא – אלה ייתנו מחצה ואלה ייתנו מחצה (השלטון הרומי הזכיר גם את הבולי, כי התכוון שהבולי ישלמו מחצית המס והאיסטראטגים ישלמו מחצית המס, ולא יחלקו את תשלום המס בשווה לפי מספרם של הבולי והאיסטראטגים). ומציינים שרבי הולך לשיטתו: אמר רבי יוסה בירבי בון (הראשון, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי (ראה "עוד לבעיית עריכתה של מסכת נזיקין ירושלמי", "תרביץ" פא, עמוד 274, הערה 634)): רבי כדעתיה – רבי (שהכריע שהבולי ייתנו מחצה והאיסטראטגים ייתנו מחצה) כדעתו (הוא הולך לשיטתו), דרבי אמר: נאמר בלחם הפנים: "וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו" (ויקרא כד,ט) – החלות של לחם הפנים ניתנות לכוהנים לאכילה; ויש לשאול: וכי אין אנו יודעים שאהרן בכלל בניו?! ומה תלמוד לומר "לאהרן ולבניו"? אלא אמר הפסוק: - לאהרן מחצה ולבניו מחצה – כיוון שאהרן הוזכר במפורש על אף שהוא אחד מהכוהנים, יש להסיק מכך שאהרן ייטול מחצה מהחלות של לחם הפנים ובניו ייטלו מחצה. - הרי שהכרעתו של רבי היא כדרשתו את הפסוק**.**

בולי ואסטרטגי בבלי בבא בתרא קמג,א: תניא: רבי אומר: "והיתה לאהרן ולבניו" (ויקרא כד,ט) - מחצה לאהרן ומחצה לבניו. ההוא דמי כלילא דשדו דבי מלכא אבולי ואאיסטרטיגי (דמי כתר שהטילו בית הקיסר על הבולי והאיסטראטגים). אמר רבי: בולי פלגא ואיסטרטיגי פלגא.

הרקע למעשה (בבלי בבא בתרא קמג,א) מצוי במקור מקביל בירושלמי (יומא א,ב), המתאר ויכוח בין חברי הבולי והאיסטראטגים על חלוקת הנטל בין שני המוסדות שמספר חבריהם אינו זהה, שהובא להכרעתו של רבי יהודה הנשיא. בשתי המקבילות מחלק רבי את הנטל של דמי הכלילה שווה בשווה בין שני המוסדות ללא התייחסות למספר החברים בכל מוסד. מס הכלילה עצמו הוא מס רומי מוכר. ראשיתו במס שהוטל לרגל עלייתו של קיסר לשלטון, אך הוא התפתח למס מיוחד נוסף על ההכנסה. בתחילה שולם מס זה באמצעות כתרי זהב, ובמשך הזמן בתשלומי כסף. במקרים הנידונים הוטלה חובת תשלום מס זה על הבולי והאיסטראטגים. האיסטראטגים הם שני בעלי התפקידים הבכירים שבעיר. במקומות אחדים בספרות התלמודית נזכרים שני איסטראטגים ("הגליל בתקופת המשנה", עמודים 71-75).

ומציעים קושיה ממקור תנאי (על דברי רבי לעיל, שכיוון שאמר הפסוק "לאהרן ולבניו", חייבים לחלק את המנחה בשווה בין אהרן ובין בניו): מתיב – משיב (מקשה) רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): והא מתניתא פליגא: – והרי המשנה (המקור התנאי) חלוקה: האומר: "הרי עלי מאה עשרונות להביאן בשני כלים" – אדם שמתנדב להביא מנחה של מאה עשרונים סולת בשני כלים (עישרון = עשירית האיפה), - מביא חמשים בכלי אחד וחמשים בכלי אחד – מביא שתי מנחות, אחת של חמישים עישרון בכלי אחד ואחת של חמישים עישרון בכלי שני**. ואם הביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד - יצא** – ידי חובתו (עד כאן המקור התנאי). - ויש לדון במקור זה: אִילּוּ מי שאמר: "הרי עלי מאה עשרונות" – אדם שמתנדב להביא מנחה של מאה עשרונים סולת**, סתם** (תואר פועל), ולא אמר בכמה כלים הוא מביאן, (צריך לומר: 'ולא אמר בכמה כלים - לא בשני כלים הוא מביאן**?!** / לא בכמה כלים הוא מביאן**?!' (בתמיהה), והסופר השמיט מ'כלים' עד 'כלים' ("שערי תורת ארץ ישראל"; "גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן)) וליידא מילא אמר: – ולאיזה דבר אמר: להביאן בשני כלים? – למה אמר האדם המתנדב מנחה של מאה עשרונים במפורש שיביאם בשני כלים, והרי אפילו לא אמר שיביאם בשני כלים - הוא מביא את המנחה בשני כלים? יביא חמשים בכלי אחד וחמשים בכלי אחד – לפי דברי רבי לעיל, כיוון שאמר שיביאם בשני כלים, הוא חייב להביא את המנחה כשהיא מחולקת בשווה בין שני כלים, חמישים בכלי אחד וחמישים בכלי אחד, אבל אם הביא שישים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד - לא יצא. ותני עלה:** – ושונה [התנא] עליה (בסיפא של המקור התנאי שהובא לפני כן): אם הביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד - יצא! – הרי שאף על פי שאמר שיביאם בשני כלים, אינו חייב להביא את המנחה כשהיא מחולקת בשווה בין שני כלים, שלא כדברי רבי לעיל! ומתרצים את הקושיה: אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי (ראה "עוד לבעיית עריכתה של מסכת נזיקין ירושלמי", "תרביץ" פא, עמוד 274, הערה 634)): מכיון שעד ששים יכולין ליבלל – עד שישים עישרון סולת נבללים יפה בשמן בכלי אחד (אבל יותר משישים עישרון בכלי אחד אין יכולים לבלול יפה את הסולת בשמן בכלי אחד (משנה מנחות יב,ד)), כמי שקבע לו ששים משעה ראשונה – כשאמר שיביא מאה עשרונים בשני כלים, הרי זה נחשב כמו שאמר מתחילה בשעה שהתנדב שיוכל להביא בכלי אחד את הכמות המרובה ביותר שניתן להביא בו ובכלי שני את השאר, ולכן אם הביא שישים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד - יצא**.**

ומציעים קושיה חלופית שאפשר היה להקשות במקום הקושיה שלפני כן, מכיוון שזו ניתרצה: לא צורכא דלא – אין צורך [לומר] אלא (לא היה צריך רבי בא בר ממל לומר את הקושיה שלו אלא) אמר: "הרי עלי ששים עשרונות להביאן בשני כלים" - מביא שלשים בכלי אחד ושלשים בכלי אחד. ואם הביא ארבעים בכלי אחד ועשרים בכלי אחד - יצא – אילו היה מקור תנאי ששונה, שאדם שמתנדב מנחה של שישים עשרונים ואמר שיביאם בשני כלים (שבמקרה זה לא קבע לו משעה ראשונה להביא שישים בכלי אחד) - אינו חייב להביא את המנחה כשהיא מחולקת בשווה בין שני כלים, היה רבי בא בר ממל יכול להקשות ממנו על דברי רבי לעיל, שהרי אפילו לא אמר שיביאם בשני כלים - הוא מביא את המנחה בשני כלים, ולפי דברי רבי, כיוון שאמר שיביאם בשני כלים, הוא חייב להביא את המנחה כשהיא מחולקת בשווה בין שני כלים**.** ומאשרים את הקושיה החלופית: אשכח תני כן – נמצא [תנא ש]שונה כך (כמו שהיה צריך רבי בא בר ממל לומר את הקושיה שלו, ולכן יש לדחות את דברי רבי).

תוספתא מנחות יב,ז: "הרי עליי מאה עשרונות להביא בכלי אחד" - כופים אותו ומביא שישים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד. ואם הביא מחצה בכלי אחד ומחצה בכלי אחד - לא יצא. "בשני כלים" - מביא מחצה בכלי אחד ומחצה בכלי אחד. ואם הביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד - יצא.

ומציעים קושיה: רבי חנניה חברון דרבנין – חברם של החכמים (אמורא בדור השלישי) בעי – שואל (מקשה): למידין מידת הדין מעשרון? – האם אנו (החכמים) לומדים דיני ממונות מדיני נדבת מנחה? הרי חלוקת הקודשים במקדש בין הכוהן הגדול ובין שאר הכוהנים היא עניין של דיני ממונות, ואין הכרח להשוות בין דיני ממונות ובין דיני נדבת מנחה, ולכן אין להקשות על דברי רבי בעניין חלוקת הקודשים במקדש מהמקורות התנאיים בעניין נדבת מנחה! ומציעים ברייתא כדי לתרץ את הקושיה: אשכח תני – נמצא [תנא ש]שונה, והוא לָמֵד מידת הדין ממידת עשרון – התנא לומד בברייתא דין בדיני ממונות מנדבת מנחה (כסגנון זה בירושלמי שביעית י,ד וסנהדרין ה,ה: 'ולמידין מידת הדין מפרוזבול?! - אשכח תני [ו]הוא למד מידת הדין מפרוזבול'. גם כאן גם בשביעית ובסנהדרין הסתפקו בציון עניינה של הברייתא, ולא ציטטו אותה בלשונה. ודבר זה מצוי בירושלמי (ראה "קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 65)).

אמר רבי אבון (רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי): ובלבד שלא יביאם בשלשה כלים – אדם שמתנדב מנחה, אף שלא אמר שיביא בשני כלים, רשאי להביא בשני כלים, אבל לא יביא בשלושה כלים**.** רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר: אפילו בכמה כלים – אדם שמתנדב מנחה, ולא אמר שיביאם בשני כלים, רשאי להביא בכמה כלים שירצה**.** • • •

כוהן גדול מקריב בראש במשנה שנינו: "שכהן גדול מקריב חלק בראש". כאן התחלת מקבילה בירושלמי חגיגה ב,ד. מביאים מחלוקת אמוראים. רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): בכל יום – מימי השנה, כהן גדול מתלבש בכליו – בגדי כוהן גדול, ובא ומקריב תמיד של השחר – אם רצה להקריב אותו, שכוהן גדול קודם לכל שאר הכוהנים**. אם יש שם נדרים ונדבות הוא מקריבן** – אם רצה להקריב אותם**. והולך** (במקבילה נוסף 'ואוכל') בתוך ביתו (ב"שערי תורת ארץ ישראל" הגיה: 'והולך ואוכל בלשכת פלהדרין' - שהיתה בעזרה, שאוכל שם מקודשי המקדש), ובא ומקריב תמיד של בין הערבים – אם רצה להקריב אותו**, ובא ולן** – בלילה, בלישכת פלהדרין (ב"שערי תורת ארץ ישראל" הגיה: 'ובא ולן בתוך ביתו'. - רק בשבעת ימים קודם יום הכיפורים, כשמפרישים את הכוהן הגדול מביתו ללשכת פלהדרין, הוא לן שם). רבי עוקבה (אמורא בבלי בדור השני שעלה לארץ ישראל ונסמך) אמר בשם רבי יהושע בן לוי: לא היה עושה כן – כוהן גדול לא היה מתלבש בכליו בכל יום, אלא בשבתות ובימים טובים – שמפני כבוד השבת ויום טוב היה מתלבש בכליו**.**

לדעת רבי יוסי בירבי בון, היה כוהן גדול מתלבש בכליו בכל יום אף אם לא היה מקריב. ולדעת רבי עוקבה, אם לא היה מקריב היה מתלבש בכליו רק בשבת וביום טוב, אבל אם היה מקריב היה מתלבש בכליו בכל יום.

ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: הציץ מרצה – מכפר על עוון טומאת הקורבנות במקדש (דם הקורבנות והחלבים שהוקרבו בטומאה), על מצחו – בעודו על מצחו של כוהן גדול**, אית תניי תני:** – [ו]יש תנא [ש]שונה: אפילו בזוית – הציץ מרצה על טומאה אפילו כשהוא מונח באיזה מקום שהוא ואינו על מצחו של כוהן גדול**.** ומציעים הסברים למקורות הסותרים: מאן דאמר: – מי שאומר: הציץ מרצה על מצחו - כתוב בציץ: "וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'" (שמות כח,לח) – הציץ חייב להיות על מצחו של הכוהן הגדול תמיד, והוא יגרום שקורבנותיהם של ישראל יתקבלו ברצון לפני ה'. מכאן שהציץ מרצה כשהוא מונח על מצח הכוהן הגדול**, ומאן דאמר:** – ומי שאומר: אפילו בזויות (צריך לומר כמו במקבילה: 'בזוית') - מן הדא דיום הכיפורים – מזאת של יום הכיפורים (מן המצב הזה של יום הכיפורים שבו הציץ מונח בזווית, שביום הכיפורים כוהן גדול עובד את עבודת היום כשהוא לבוש בגדי לבן ואין הציץ על מצחו, ואף על פי כן הציץ מרצה). ומציעים סיוע מהמקורות הסותרים לבעלי מחלוקת האמוראים שלפני כן: מאן דאמר: – מי שאומר: הציץ מרצה על מצחו - מסייע לרבי יוסי בירבי בון – שכיוון שאין הציץ מרצה אלא כשהוא על מצחו, הוא צריך ללבוש אותו במקדש בכל יום עם שאר בגדי כוהן גדול, וזה כדברי רבי יוסי בירבי בון שבכל יום כוהן גדול מתלבש בכליו אף אם לא היה מקריב**, מאן דאמר:** – [ו]מי שאומר: אפילו בזויות (צריך לומר כמו במקבילה: 'בזוית') - מסייע לרבי עוקבה – שכיוון שהציץ מרצה אף כשאינו על מצחו, אינו צריך ללבוש אותו במקדש בכל יום עם שאר בגדי כוהן גדול, וזה כדברי רבי עוקבה שכוהן גדול לא היה מתלבש בכליו בכל יום אם לא היה מקריב**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי חגיגה.

בבלי יומא ז,ב: תניא: ציץ, בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו - מרצה; דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר: עודהו על מצחו - מרצה, אין עודהו על מצחו - אינו מרצה. אמר לו רבי שמעון: כוהן גדול ביום הכיפורים יוכיח, שאינו על מצחו ומרצה! אמר לו רבי יהודה: הנח לכוהן גדול ביום הכיפורים, שטומאה הותרה לו בציבור (ואין צורך בציץ שירצה).

בירושלמי: "אית תניי תני... אית תניי תני...". ובבבלי: רבי שמעון ורבי יהודה. • • •

משנה מסרו לו – לכוהן הגדול בכל יום משבעת הימים, זקנים מזקני בית דין – מחכמי הסנהדרין, ללמדו את דיני העבודה ביום הכיפורים, וקורין לפניו – הזקנים הללו, בסדר היום – בסדר עבודת יום הכיפורים שבתורה (ויקרא פרק טז), ואומרים לו: אישי – אדוני, כהן גדול, קרא אתה בפיך – את סדר העבודה שבתורה**, שמא שכחת או שמא לא למדת.** ערב יום הכפורים בשחרית מעמידין אותו – את הכוהן הגדול, בשער המזרח – של העזרה (שער ניקנור), ומעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים – הקרבים ביום הכיפורים**, כדי שיהא מכיר** – את הבהמות, ורגיל בעבודה – ביום הכיפורים**.** • • •

תלמוד הכנות כוהן גדול בשבעת הימים ובערב יום הכיפורים במשנה שנינו: "שמא שכחת או שמא לא למדת". מציעים קושיה ממקור תנאי על המשנה: לא כן תני: – לא כך שונה [התנא]: "וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו" (ויקרא כא,י) – יש לדרוש את הכתוב: - שתהא גדולתו מאחיו – אם הכוהן שמתמנה לכוהן גדול חסר עושר, על אחיו הכוהנים לגדל ולהעשיר אותו מרכושם (דורש "הגדול מאחיו" - הגדול משל אחיו. אות היחס מ' משמשת מ' המקור). "אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה" (זה המשך הכתוב, ונראה שאין לגרוס את המילים האלו, כי גם הדרשה שלהלן היא מהכתוב "והכוהן הגדול מאחיו" כמו שהוא בכל המקבילות. ב"עלי תמר" כתב, שהמילים "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה" נשמטו מבפנים (לאחר המילים "והכוהן הגדול מאחיו") והושלמו בגיליון ושוב הוכנסו לפנים שלא במקומן, אבל לא דורש כלום מהמילים האלו) - דבר אחר (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'ד'א' (=דבר אחר), ומגיה פתח את הקיצור בטעות 'רבי אומר'): בנוי – ביופי**, בכח** – בגבורה גופנית**, בעושר, בחכמה ובמראה** – הכוהן שממנים אותו לכוהן גדול צריך להיות גדול יותר מאחיו הכוהנים בכל המעלות הללו (דורש "הגדול מאחיו" - הגדול יותר מאחיו. אות היחס מ' משמשת מ' היתרון)?! (בתמיהה) – הרי שאי אפשר שמי שלא למד תורה ואינו גדול בחוכמה יהיה כוהן גדול, וכיצד שנינו במשנה שייתכן שכוהן גדול לא למד? ומתרצים את הקושיה בהצעת הבחנה בין המקורות: אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): כאן – במקור התנאי, - בראשון – בבית המקדש הראשון היו ממנים כוהנים גדולים שהיו גדולים בחוכמה, כמו שלמדים מהכתוב**, וכאן** – במשנה, - בשיני – בבית המקדש השני היו המלכים ממנים כוהנים גדולים והיו ביניהם כוהנים שלא למדו, ולכן שנינו במשנה שייתכן שכוהן גדול לא למד**.**

תוספתא יומא א,ו-ז: מצוות כוהן גדול להיות גדול מאחיו בנוי, בכוח, בעושר, בחוכמה ובמראה. אין לו, מניין שיגדלוהו אחיו? שנאמר: "והכוהן הגדול מאחיו" (ויקרא כא,י) - שיגדלוהו אחיו. אמרו עליו, על פינחס איש חבתה, שעלה גורלו להיות כוהן גדול, והלכו אחריו גזברים ואמרכלים ומצאוהו כשהוא חוצב, ומילאו עליו את המחצב דינרי זהב. משרבו המלכים (מלכים בלתי הגונים) התקינו שיהו מעמידים כוהנים (כוהנים הדיוטות) ומעבירים אותם בכל שנה ושנה.

ספרא "אמור" פרשה ב: "והכוהן הגדול מאחיו" (ויקרא כא,י) - שיהא גדול מאחיו בנוי, בעושר, בכוח, בחוכמה ובמראה. אין לו, מניין שיגדלוהו אחיו? תלמוד לומר: "הגדול מאחיו" - שיהא גדול מאחיו. אמרו עליו, על פינחס איש חבתה, שעלה גורלו להיות כוהן גדול, והלכו אחריו גזברים ומרכולים ומצאוהו חוצב, ומילאו עליו את המחצב דינרי זהב.

בבלי יומא יח,א (תרגום): בשלמא שמא שכח - מוטב (שייתכן שכוהן שכח), אלא שמא לא למד - האם מעמידים אנו כגון זה (כוהן שלא למד מקרא)? והתניא: "והכוהן הגדול מאחיו" (ויקרא כא,י) - שיהא גדול מאחיו בנוי, בכוח, בחוכמה ובעושר. אחרים אומרים: מניין שאם אין לו שאחיו הכוהנים מגדלים אותו (מרכושם)? תלמוד לומר: "והכוהן הגדול מאחיו" - גדלהו משל אחיו. אמר רב יוסף: לא קשיא; הא - במקדש ראשון, והא - במקדש שני. דאמר רב אסי: (כלי בן) שלושה קבים של דינרים (של זהב) הכניסה לו מרתא בת בייתוס לינאי המלך עד שמינה את יהושע בן גמלא (בעלה) ככוהן גדול.

תירוצו של רב יוסף בבבלי הוא תירוצו של רבי יוסי בירבי בון בירושלמי. ייתכן שרבי יוסי בירבי בון שהיה בבבל הביא עימו מבבל את תירוצו של רב יוסף. • • •

במשנה שנינו: "מעמידין אותו בשערי מזרח". מציעים שאלה: איכן היו מעמידין אותו, מבפנים או מבחוץ? – האם מעמידים את הכוהן הגדול בערב יום הכיפורים מבפנים לשער המזרח או מבחוץ לו? ומציעים השלכה של האפשרויות שהוצעו בשאלה שלפני כן: אין תימר: – אם תאמר: מבפנים (צריך לומר: 'מבחוץ' ("יפה עיניים")) - כיי דתנינן תמן: – כמו [המשנה] ההיא ששנינו שם (משנה יומא ג,ג): חמש טבילות היה (בקטע גניזה: 'היו') שם באותו היום – חמש פעמים היה הכוהן הגדול טובל במקווה ביום הכיפורים**, אחת שלא היה אדם** (בקטע גניזה: 'שאין אדם') נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שיהא טובל – הטבילה הראשונה היא משום שכל אדם הנכנס לעזרה אפילו שלא לשם עבודה, אפילו הוא טהור - חייב טבילה לפני שנכנס**, וארבע מחמת יום הכיפורים** – ארבע הטבילות האחרות הן משום יום הכיפורים, שהכוהן הגדול היה טובל לפני כל שינוי מעבודה לעבודה (אין זה נוסח המשנה שלהלן, אלא עיבוד של נוסח המשנה בהתאם להשלכה של האפשרות הראשונה שהוצעה בשאלה. המילים "חמש טבילות היו שם באותו היום" הן לשון התוספתא יומא א,כ). - במשנה כאן שנינו שמעמידים את הכוהן הגדול בערב יום הכיפורים בשער המזרח, אך לא שנינו שהוא טובל לפני כן. אם מעמידים את הכוהן הגדול מבחוץ לשער המזרח ואינו טובל כיוון שאינו נכנס לעזרה, אבל אילו היה נכנס לעזרה היה טובל, הרי שיש ללמוד מכאן שאדם טהור שנכנס לעזרה אפילו שלא לשם עבודה - חייב טבילה, מפני שיש לחשוש שמא נטמא, ולכן הטבילה הראשונה של הכוהן הגדול ביום הכיפורים היא משום שנכנס לעזרה**. אין תימר:** – [ו]אם תאמר: מבחוץ (צריך לומר: 'מבפנים' ("יפה עיניים")) - כולהן מחמת יום הכיפורים – כל חמש הפעמים שהיה הכוהן הגדול טובל במקווה ביום הכיפורים הן משום יום הכיפורים, שהטבילה הראשונה היתה משום התחלת העבודה, ולא משום שכל אדם הנכנס לעזרה - חייב טבילה. - אם מעמידים את הכוהן הגדול מבפנים לשער המזרח ואינו טובל אף שהוא נכנס לעזרה, הרי שיש ללמוד מכאן שאדם טהור שנכנס לעזרה שלא לשם עבודה - אינו חייב טבילה, ולכן הטבילה הראשונה של הכוהן הגדול ביום הכיפורים אינה משום שנכנס לעזרה, מפני שכוהן גדול ביום הכיפורים הוא טהור, אלא הטבילה הראשונה היא משום שנכנס לעזרה לשם עבודה ("יפה עיניים", "גליון אפרים"). - אין פושטים את השאלה**.** • • •

במשנה שנינו: "מעבירין לפניו פרים ואלים וכבשים". שואלים: ולמה לא אמר – החכם**: שעיר** (צריך לומר: 'שעירים' ("שערי תורת ארץ ישראל"))? – הרי גם שני שעירים קרבים ביום הכיפורים (שעיר המוספים ושעיר החטאת של העם, מלבד שעיר המשתלח לעזאזל), ומדוע לא שנה התנא במשנה שמעבירים לפני הכוהן הגדול גם שעירים? (אמר רבי בא קרטיגנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי או הרביעי): בלא כך, אינו זקוק להערות?!) (המאמר הזה אינו שייך לכאן אלא לירושלמי להלן ה,ו והובא כאן על ידי שטף הלשון משם ("על הירושלמי", עמוד 19. וכן כתבו רידב"ז וב"שערי תורת ארץ ישראל"). - בירושלמי להלן מובא המאמר הזה על ידי רבי מנא, ולכן נראה שרק גוף המאמר 'בלא כך, אינו זקוק להערות?!' הועתק בטעות משם לכאן, וכאן במקור השיב רבי בא קרטיגנא לשאלה למה לא נאמרו שעירים במשנה, ותשובתו אבדה לנו) ומציעים קיצור של ברייתא המאשרת את ההצעה שהועלתה בשאלה לעיל: אשכח תני: – נמצא [תנא ש]שונה, ושעיר (צריך לומר: 'ושעירים' ("שערי תורת ארץ ישראל")) – מעבירים לפני הכוהן הגדול פרים ואילים וכבשים ושעירים. בברייתא זו נאמר במפורש שמעבירים גם שעיר**.**

ב"עלי תמר" כתב: היה לו להקשות: ולמה לא אמר: שעירים, בלשון רבים, כמו ששנינו: ומעבירים לפניו פרים ואילים וכבשים, שהרי ביום הכיפורים היו מקריבים שני שעירים, ושניהם נעשו על ידי הכוהן הגדול. וכן קשה מה שמסיים 'אשכח תני: שעיר', שהיה לה לברייתא לשנות בלשון רבים שעירים. ולפיכך נראה לי שכל הפסקה 'ולמה לא אמר: שעיר?' וכול' עד 'אשכח תני: ושעיר' מקומה לקמן בפרק ה הלכה ו, ושם הלשון מדויק, והובא לכאן לשם השוואה מלקמן בפרק ה.

בבלי יומא יח,א: תנא: אף השעירים. • • •

משנה כל שבעת הימים – שלפני יום הכיפורים, לא היו מונעין ממנו – מהכוהן הגדול, מאכל ומשתה – שהיה רשאי לאכול ולשתות כאוות נפשו**. ערב יום הכיפורים עם חשיכה** – סמוך לחשיכה, לא היו מניחין אותו לוכל (לאכול) הרבה, שהמאכל מביא את השינה – אכילה מרובה גורמת שינה לאדם, ואסור היה לכוהן הגדול לישון בליל יום הכיפורים, שמא יראה קרי וייטמא וייפסל לעבודה**.** • • •

תלמוד הכנות כוהן גדול בערב יום הכיפורים עם חשיכה מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: לא היו מניחין אותו – את הכוהן הגדול, לוכל (לאכול) – ערב יום הכיפורים עם חשיכה, לא חלב ולא ביצים ולא גבינה ולא בשר שמן ולא יין ישן ולא קונדיטון (יין מרוקח ומתובל במיני תבלים) ולא גריסין של פול ולא עדשים – מפני שהמאכלים האלה עלולים להביא אותו לידי קרי וייטמא וייפסל לעבודה**.** שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: ולא אתרוג ולא כל דבר שהוא מרגיל (גורר) לזיבה – אין מניחים את הכוהן הגדול לאכול מאכלים המביאים אדם לידי זיבה, מפני שהמאכלים האלה עלולים להביא את הכוהן הגדול לידי קרי וייטמא וייפסל לעבודה (שמואל מוסיף על הברייתא. - לא ברור האם הדיבור 'ולא כל דבר שהוא מרגיל לזיבה' הוא משמואל, או ששמואל רק הוסיף 'ולא אתרוג' ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד לה, הערה 8)).

תוספתא זבים ב,ה: זב תולים אותו במאכל ובכל מאכל (מי שראה זיבה תולים שמא לא זיבה ממש היתה אלא נגרמה מפני שאכל דברים המביאים לידי זיבה). רבי אליעזר בן פינחס אומר בשם רבי יהודה בן בתירה: החלב והגבינים ובשר שמן ויין ישן וגריסים של פול וביצים ומורייס מרגילים לדבר זיבה.

בבלי יומא יח,א: תניא: סומכוס אמר משום רבי מאיר: אין מאכילים אותו לא אתרוג ולא ביצים ולא יין ישן, ואמרי לה: לא אתרוג ולא ביצים ולא בשר שמן ולא יין ישן. תנו רבנן: זב תולים לו במאכל ובכל מיני מאכל. אלעזר בן פינחס אומר משום רבי יהודה בן בתירא: אין מאכילים אותו לא חלב ולא גבינה ולא ביצים ולא יין ישן ולא מי גריסים של פול ולא בשר שמן ולא מורייס ולא כל דברים המביאים לידי טומאה (של זיבה). - לאתויי מאי? - לאתויי הא דתנו רבנן: חמישה דברים מביאים את האדם לידי טומאה, ואלו הם: השום והשחליים והחלגלוגות והביצים והגרגיר.

הלשון 'אין מאכילים' בקשר לזב קשה. אך מכיוון שבירושלמי כאן הובאה הלכה מעין זו (שאמר אלעזר בן פינחס משום רבי יהודה בן בתירא) בכוהן גדול, לא בשם אלעזר בן פינחס משום רבי יהודה בן בתירא, אלא סתם: 'תני: לא היו מניחין אותו (את הכוהן הגדול) לוכל לא חלב ולא ביצים... שמואל אמר: ולא אתרוג ולא כל דבר שהוא מרגיל לזיבה', נראה שבמקור אמר אלעזר בן פינחס משום רבי יהודה בן בתירא הלכה אחת, כמו ששנו בתוספתא, לעניין זב, ומי שהוא אחר אמר הלכה דומה בכוהן גדול בערב יום הכיפורים והשתמש בביטוי 'אין מאכילים' המתאים לכוהן גדול. בתוספתא ובירושלמי הלשון 'מרגילים לדבר זיבה' ובבבלי 'מביאים לידי טומאה', והיינו הך. ובין לסומכוס משום רבי מאיר ובין לאלעזר בן פינחס משום רבי יהודה בן בתירא, הטעם שאין מאכילים הוא משום שמביאים לידי זיבה, וההבדל ביניהם הוא ברשימת הדברים שמביאים לידי זיבה. ובאכילה מועטת. אבל אכילה מרובה, אפילו ממאכלים אחרים אסור לכוהן גדול לאכול, כמו ששנינו במשנה 'שהמאכל מביא את השינה' ושינה מביאה לידי קרי ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמודים לה-לו).

ומביאים ברייתא: אף על פי כן היו קורין עליו (בהבאת הירושלמי בר"ח ובתשב"ץ: 'לפניו') את הפסוק הזה: "אִם י'י לֹא יִבְנֶה בַיִת, שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ; אִם י'י לֹא יִשְׁמָר עִיר, שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר**"** (תהילים קכז,א) – אם אין הבית נבנה ברצון ה' ובעזרתו, עמל הבונים הוא לחינם, ואם אין העיר נשמרת ברצון ה' ובעזרתו, שקידת השומרים היא לחינם. - אף על פי שלא היו מניחים את הכוהן הגדול לאכול בערב יום הכיפורים עם חשיכה מאכלים שעלולים להביא אותו לידי קרי, היו קוראים את הפסוק הזה לפני הכוהן הגדול כשהיו מעסיקים אותו בליל יום הכיפורים עד שיגיע זמן השחיטה (להלן הלכה ז) כדי שלא יתנמנם ויבוא לידי קרי, לומר שאף על פי שהם משתדלים לשמור את הכוהן הגדול שלא יבוא לידי קרי, יש צורך שה' ישמור אותו**.**

תוספתא יומא א,ט: מה היו אומרים: "שיר המעלות לשלמה, אם ה' לא יבנה בית" וגו' (תהילים קכז,א).

בבלי יומא יט,ב: תנא: אין מעסיקים אותו לא בנבל ולא בכינור, אלא בפה. ומה היו אומרים? "אם ה' לא יבנה בית, שווא עמלו בוניו בו" (תהילים קכז,א).

ותמהים: ולא מן הניסים שהיו נעשין בבית המקדש הן?! (בתמיהה) – הרי אחד מעשרה ניסים שנעשו במקדש (משנה אבות ה,ה ומקבילות) היה שלא אירע קרי מעולם לכוהן הגדול ביום הכיפורים, ולמה היו צריכים לשמור את הכוהן הגדול שלא יבוא לידי קרי! ומתרצים את התמיהה: אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): על שם "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם**"** (דברים ו,טז) – אסור לנסות את ה' האם יוכל לעזור לכם. ויש ללמוד מן הכתוב הזה שאין סומכים על הניסים שיעשה ה', ולכן לא סמכו על הנס שלא אירע קרי לכוהן הגדול ביום הכיפורים ונקטו באמצעי זהירות למנוע קרי מהכוהן הגדול ביום הכיפורים**.** ומתרצים עוד את התמיהה בהצעת הבחנה בין המקורות: אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): כאן – במשנה אבות ובמקבילות, - בראשון – בבית המקדש הראשון, שבו נעשו הניסים כיוון ששרתה בו השכינה**, וכאן** – במשנה יומא, - בשיני – בבית המקדש השני, שבו לא נעשו הניסים, ולכן שנינו כאן שהיו צריכים לשמור את הכוהן הגדול שלא יבוא לידי קרי (תירוץ זהה אמר רבי יוסי בירבי בון לעיל בהלכה ג). • • •

משנה מסרוהו – את הכוהן הגדול בערב יום הכיפורים, זקני בית דין לזקני כהונה, הוליכוהו – זקני כהונה, לעליית בית אבטינס – ששם היו עושים את הקטורת, ולימדו את הכוהן הגדול כיצד יקטיר את הקטורת למחר**, השביעוהו** – אחרי שלימדוהו, השביעוהו זקני כהונה את השבועה המפורשת להלן, ונפטרו והלכו להן ('הלכו להן' - צירוף המביע זירוז, בהשפעת צירופים מקראיים דומים). ואומרים לו – זקני כהונה כשמשביעים אותו**: אישי כהן גדול, אנו שלוחי בית דין** – שליחים של זקני בית דין שמסרו אותך לנו, ואתה שלוחנו ושלוח בית דין, משביעין אנו עליך במי ששיכן את שמו בבית הזה – בבית המקדש**, שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך. הוא פורש** (מתרחק) ובוכה והן פורשין ובוכין. • • •

תלמוד הכנות כוהן גדול בעבודת הקטורת במשנה שנינו: "הוליכוהו לעליית בית אבטינס". על גבי שער המים הייתה – עליית בית אבטינס היתה על גבי שער המים שהיה בדרום העזרה**, וסמוך ללישכתו היתה** – עליית בית אבטינס היתה סמוך ללשכת הכוהן הגדול (לשכת פרהדרין). • • •

שלוש מחלוקות בין הפרושים לצדוקים במשנה שנינו: "השביעוהו... הוא פורש ובוכה והן פורשין ובוכין". מביאים ברייתא שמסבירה את המשנה: "הוא פורש ובוכה" - שנחשד – הכוהן הגדול בוכה כי חשדו בו שישנה מכל מה שאמרו לו**. "והן פורשין ובוכין" - שצרכו לכך** – זקני כהונה בוכים כי הוצרכו להשביע את הכוהן הגדול**.** ולמה משביעין אותו – את הכוהן הגדול**? מפני הבייתוסין** – אחת מהכתות בימי בית שני, שחלקו על הפרושים באופן הקטרת הקטורת ביום הכיפורים (הכינויים צדוקים ובייתוסים מתחלפים זה בזה בספרות חז"ל), שהיו – הבייתוסים, אומרים: יקטיר מבחוץ ויכניס מבפנים – לדעת הבייתוסים, הכוהן הגדול צריך לתת את הקטורת על גחלים במחתה כשהוא עדיין בהיכל, ואחר כך כשיעלה עשן הקטורת יכניס אותה לקודש הקודשים. וכיוון שאין אדם יכול לראות איך הכוהן הגדול עושה, שהרי הוא נמצא בהיכל לבדו בשעה שהוא נכנס לקודש הקודשים, והיו חוששים שמא יעשה כדעת הבייתוסים, לפיכך היו משביעים אותו שלא ישנה מכל מה שאמרו לו**.**

מעשה באחד – כוהן גדול מן הבייתוסים, שהקטיר מבחוץ והכניס מבפנים, וכשיצא – מקודש הקודשים, אמר לאביו: אף על פי שהייתם דורשין – את הכתובים, כל ימיכם – שיקטיר מבחוץ ויכניס מבפנים, לא עשיתם – כמו שהייתם דורשים**, עד שעמד אותו האיש** – הוא עצמו, ועשה. אמר לו – אביו**: אף על פי שהיינו דורשין כל ימינו, אבל כרצון חכמים** – כדעת הפרושים, היינו עושין – שהיו הפרושים אומרים שיקטיר מבפנים**. תמיה אני אם יאריך אותו האיש** – בנו, ימים בעולם. אמרו: לא באו ימים קלין – כלומר, לא עברו אלא ימים מועטים, עד שמת – הכוהן הגדול שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים**. ויש אומרים: יצא** – הכוהן הגדול שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים מקודש הקודשים, כאשר חוטמו (אפו) מזנק (מזרים בקילוח) תולעים – תולעים היו יוצאים מנחירי אפו**, וכמין פרסת עגל עלת** (עלתה) בתוך מצחו – כעין טביעת כף רגל של עגל היתה על מצחו (שמלאך שהיה בקודש הקודשים בעט בכף רגלו במצחו של הכוהן והמית אותו, ונאמר במלאכים: "וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל" (יחזקאל א,ז)).

תוספתא יומא א,ח: למה פורש ובוכה? מפני שצריך להשביעו. - למה פורשים ובוכים? מפני שצרכו להשביעו. - ולמה צרכו להשביעו? שכבר היה מעשה בביתוסי אחד שהקטיר עד שהוא בחוץ (בהיכל) ויצא ענן הקטורת והרתיע (זעזע, הרעיד) את כל הבית. שהיו ביתוסים אומרים: יקטיר עד שהוא בחוץ, שנאמר: "וכיסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על הארון ולא ימות" (ויקרא טז,יג). אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר: "ונתן את הקטורת על האש לפני ה'" (שם), הא כל המקטיר אין מקטיר אלא בפנים. אם כן, למה נאמר: "כי בענן אראה על הכפורת" (ויקרא טז,ב)? מלמד שהוא נותן בה מעלה עשן (צריך להכניס לתוך הקטורת את העשב מעלה עשן). [ומניין שהוא נותן בה מעלה עשן? תלמוד לומר: "וכיסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות" (ויקרא טז,יג),] הא אם לא נתן בה מעלה עשן - חייב מיתה. כשיצא אמר לאביו: כל ימיכם הייתם דורשים ולא הייתם עושים, עד שעמדתי ועשיתי אני. אמר לו: אף על פי שאנו דורשים, אין אנו עושים, שומעים אנו לדברי חכמים. תמהני עליך אם תאריך ימים. - לא שהה שלושה ימים (שלושה ימים לאו דווקא, אלא ימים מועטים) עד שנתנוהו בקברו.

בבלי יומא יט,ב: "הוא פורש ובוכה" - שחשדוהו צדוקי, "והם פורשים ובוכים" - דאמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו (ושמא הכוהן הגדול כשר וחשדו בו לחינם). וכל כך למה? (למה מקפידים להשביעו?) שלא יתקן מבחוץ ויכניס, כדרך שהצדוקים עושים. תנו רבנן: מעשה בצדוקי אחד (שנתמנה לכוהן גדול) שתיקן (את הקטורת) מבחוץ והכניס. ביציאתו היה שמח שמחה גדולה. פגע בו אביו, אמר לו: בני, אף על פי שצדוקים אנו (ולדעתנו צריכים לעשות כך), מתייראים אנו מן הפרושים (ואין אנו נוהגים כשיטתנו). אמר לו (הבן): כל ימיי הייתי מצטער על המקרא הזה "כי בענן אראה על הכפורת" (ויקרא טז,ב) (הפסוק שעליו נסמכת דעת הצדוקים) אימתי יבוא לידי ואקיימנו? ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?! - אמרו: לא היו ימים מועטים עד שמת והוטל באשפה (ולא נקבר), והיו תולעים יוצאים מחוטמו. ויש אומרים: ביציאתו (מקודש הקודשים) ניגף. - דתני רבי חייא: כמין קול נשמע בעזרה, שבא מלאך וחבטו על פניו, ונכנסו אחיו הכוהנים (להוציאו משם) ומצאו ככף רגל עגל בין כתיפיו (סימן למכת המלאך), שנאמר: "ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל" (יחזקאל א,ז). לפי התוספתא והירושלמי, הם פורשים ובוכים על שהיו צריכים להשביע את הכוהן הגדול. ולפי הבבלי, הם פורשים ובוכים על שחשדוהו. בבבלי, כמו בירושלמי, מובאות מסורות חלוקות לגבי המעשה ביום הכיפורים: מת כעבור כמה ימים או שמת בו ביום. בירושלמי נזכרו תולעים שהיו יוצאים מחוטמו במסורת שמת בו ביום, ובבבלי נזכרו במסורת שמת כעבור כמה ימים. בירושלמי: פרסת עגל בתוך מצחו, ובבבלי: כף רגל עגל בין כתפיו.

בירושלמי להלן דנים ביחס שבין המעשה שלעיל לבין שני מעשים הקשורים למחלוקות ידועות אחרות בין הפרושים לצדוקים: המחלוקת על ניסוך המים בחג הסוכות והמחלוקת על עשיית הפרה האדומה במעורבי שמש.

תוספתא פרה ג,ז-ח: ומטמאים היו את הכוהן השורף את הפרה (האדומה, על ידי שסמכו זקני ישראל את ידיהם עליו), מפני הצדוקים, שלא יהו אומרים: במעורבי השמש נעשית (שכן הצדוקים היו דורשים שדווקא טהורים שכבר העריב שמשם לאחר טבילתם עוסקים בפרה, ואילו החכמים קיבלו שאף טבולי יום שעדיין לא העריב שמשם כשרים למעשי פרה. לפיכך היו מטמאים את הכוהן, וטבל ועשה מיד את הפרה, כדי להוציא מליבם של הצדוקים). ומעשה בצדוקי אחד שהעריב שמשו ובא לשרוף את הפרה, וידע בו רבן יוחנן בן זכיי ובא וסמך שתי ידיו עליו ואמר לו: אישי כוהן גדול, מה נאה אתה להיות כוהן גדול! רד (לבית הטבילה) טבול אחת (טבול פעם אחת)! ירד וטבל ועלה. אחר שעלה צרם לו באוזנו (רבן יוחנן בן זכיי צרם לצדוקי באוזנו ועשאו בעל מום, ובעל מום פסול בפרה). אמר לו: בן זכיי, לכשאפנה לך (לכשאפנה אתנקם בך). אמר לו: כשתיפנה. לא שהה שלושה ימים (שלושה ימים לאו דווקא, אלא ימים מועטים) עד שנתנוהו בקברו. בא אביו לפני רבן יוחנן בן זכיי ואמר לו: בן זכיי, לא נפנה בני.

משנה סוכה ד,ט: ולמנסך (המים בחג הסוכות) אומרים לו: הגבה את ידך! שפעם אחת ניסך על רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהם. תוספתא סוכה ג,טז: (ולמה צרכו לומר למנסך: 'הגבה את ידך!'?) שכבר היה מעשה בביתוסי אחד שניסך (את המים) על רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהם, ונפגמה קרנו של המזבח ובטלה עבודה בו ביום, עד שהביאו גוש אחד של מלח ונתנוהו עליו, כדי שלא ייראה המזבח פגום, שכל מזבח שאין לו לא קרן ולא כבש ולא יסוד - פסול. רבי יוסה בי רבי יהודה אומר: אף הסובב.

כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוכה ד,ט.

מציעים מסורת עלומת שֵׁם: אית דבעי מימר: – יש [מי] שרוצה לומר: היא (צריך לומר: 'הוא') דפרה – של (מסכת) פרה**, היא** (צריך לומר: 'הוא') דסוכה – של (מסכת) סוכה**, היא** (צריך לומר: 'הוא') דיום הכיפורים (במקבילה: 'דכיפורים') – של (מסכת) כיפורים ('כיפורים' הוא השם המקובל למסכת בכתבי היד של המשנה ושל התוספתא, כמו שמופיע בירושלמי כאן. במקורות בבליים היא קרויה יומא). - הכוהן הצדוקי שעשה את הפרה לאחר שהעריב שמשו (תוספתא פרה, ראה לעיל), הוא גם הכוהן שניסך את המים על רגליו בחג הסוכות (תוספתא סוכה, ראה לעיל), והוא גם הכוהן שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים (הברייתא בירושלמי לעיל), שכולם הם אדם אחד (להגהה 'הוא' במקום 'היא' ראה פירוש ר"ח בבבלי סוכה מח,ב. - כאן המונח 'אית דבעי מימר' בא לפני המסורת שלה הוא מציע חלופה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 58)). ומציעים מסורת אחרת: רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) לא אמר כן – לא אומר כך (כמו מסורת 'אית דבעי מימר'), אלא או דפרה ודסוכה חד ודכיפורים חד – או שהכוהן הצדוקי שעשה את הפרה לאחר שהעריב שמשו והכוהן שניסך את המים על רגליו בחג הסוכות הם אדם אחד, והכוהן שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים הוא אדם אחר**, או דפרה ודכיפורים חד ודסוכה חד** – או שהכוהן הצדוקי שעשה את הפרה לאחר שהעריב שמשו והכוהן שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים הם אדם אחד, והכוהן שניסך את המים על רגליו בחג הסוכות הוא אדם אחר**.**

ומקשרים בין המחלוקות שנזכרו לפני כן (בין המחלוקת בברייתא שבירושלמי יומא במעשה באחד שהקטיר מבחוץ ובין המחלוקת של שתי המסורות בשלושת המעשים). מאן דאמר: – מי שאומר (בברייתא שבירושלמי יומא): לא באו ימים קלים עד שמת – הכוהן שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים מת כעבור ימים מועטים, - תלתיהון עבד – שלושתם עשה (מי שאומר כך הוא כמי שאומר שכוהן אחד עשה את שלושת הדברים, שהכוהן הקטיר מבחוץ ביום הכיפורים, ועשה את הפרה בין יום הכיפורים לחג הסוכות, וניסך על רגליו בחג הסוכות ומת ברגימת האתרוגים, הרי שמת ימים מועטים לאחר שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים). מאן דאמר: – [ו]מי שאומר (בברייתא שבירושלמי יומא): יצא – הכוהן שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים מקודש הקודשים, חוטמו מזנק תולעים וכמין פרסת עגל יצאת בתוך מצחו – הרי שמת ביום הכיפורים ביציאתו מקודש הקודשים, - כמאן דאמר: – כמי שאומר: או דפרה ודסוכה חד ודכיפורים חד, או דפרה ודכיפורים חד ודסוכה חד – מי שאומר שהכוהן שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים מת מיד הוא כמי (רבי סימון) שאומר שאו שכוהן אחד עשה את הפרה וניסך על רגליו בחג הסוכות ומת ברגימת האתרוגים, וכוהן אחר הקטיר מבחוץ ביום הכיפורים ומת ממלאך שהמית אותו, או שכוהן אחד עשה את הפרה והקטיר מבחוץ ביום הכיפורים ומת ממלאך שהמית אותו, וכוהן אחר ניסך על רגליו בחג הסוכות ומת ברגימת האתרוגים**.**

ומביאים ברייתא: צווחה (גערה ונזפה בהם) עליהן העזרה – על חופני ופינחס, בניו של עלי הכוהן**: צאו מיכן** (במקבילה נכפלו שתי מילים אלו), בני עלי, טימאתם בית אלהינו – חיללתם את בית ה' במעשים המקולקלים שעשיתם, ביזוי הקורבנות וניאוף (כמסופר בשמואל א פרק ב).

נראה שברייתא זו בעניין צווחת העזרה על בני עלי הובאה כאן, משום שאף במעשה בכוהן שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים צווחה העזרה. בבבלי אמרו במעשה זה: "כמין קול נשמע בעזרה", ובתוספתא אמרו במעשה זה: "יצא ענן הקטורת והרתיע את כל הבית". גם בני עלי נענשו בעונש מיתה על מעשיהם כמו במעשה כאן.

בבלי פסחים נז,א וכריתות כח,א: תנו רבנן: ארבע צווחות צווחה עזרה. צווחה ראשונה: צאו מכאן, בני עלי, שטימאו את היכל ה'...

ומביאים ברייתא נוספת: בו ביום – באותו היום עצמו שכוהן ניסך את המים על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם, נפגמה (נתקלקלה) קרן המזבח – בשל רגימת האתרוגים**, ונתנו עליו** – על המזבח במקום הקרן שנפגמה, גוש של מלח שלא יהא נראה – המזבח, כפגום – עד שתיקנו את הקרן**, שכל מזבח שאין לו קרן וסובב** (בליטה מסביב לאמצע גובהן של דופנות המזבח) ויסוד (בליטה מסביב לתחתית המזבח) - פסול הוא – אם בנו מזבח שאין לו אחד מאלה - המזבח פסול לעבודה, או אם נפגם אחד מאלה במזבח הבנוי - המזבח נפסל לעבודה (הירושלמי שהזכיר את הסובב כלל גם את דברי רבי יוסי בירבי יהודה בתוספתא סוכה, ראה לעיל).

הירושלמי הביא את סופה של הברייתא, ולא הביא את ראשה: מעשה בכוהן שניסך את המים על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם. התוספתא והבבלי הביאו את הברייתא כולה.

בבלי סוכה מח,ב-מט,א: תנו רבנן: מעשה בצדוקי אחד שניסך על גבי רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהם. ואותו היום נפגמה קרן המזבח, והביאו בול (גוש) של מלח וסתמוהו, לא מפני שהוכשר לעבודה (על ידי סתימה זו) אלא כדי שלא ייראה המזבח פגום, שכל מזבח שאין לו לא כבש ולא קרן ולא יסוד ולא ריבוע (שלא נעשה כריבוע או שנפגם ריבועו) - פסול לעבודה. רבי יוסה בר יהודה אומר: אף הסובב.

מן הירושלמי כאן מוכח שהרגו העם באתרוגיהם את הכוהן שניסך על רגליו. ולשיטה זו מסתבר שלא הסתפקו באתרוגים אלא רגמו אותו גם באבנים. ברם במשנתנו (סוכה ד,ט) ובתוספתא ובבבלי לא נזכר כלל שהרגו אותו ("תוספתא כפשוטה", מועד ב, עמוד 881). מלשון הבבלי "והביאו בול של מלח וסתמוהו, לא מפני שהוכשר לעבודה אלא כדי שלא ייראה המזבח פגום" משמע שגוש המלח לא הכשיר את המזבח לעבודה. אבל מלשון התוספתא "ובטלה עבודה בו ביום, עד שהביאו גוש אחד של מלח ונתנוהו עליו, כדי שלא ייראה המזבח פגום" משמע שאחרי שהביאו את גוש המלח ונתנו עליו הוכשר המזבח לעבודה, אלא שלא עבדו לפני כן מפני מראית העין, מפני שהמזבח נראה כפגום ("תוספתא כפשוטה", מועד ב, עמוד 882; "סוכה פרקים רביעי וחמישי", עמוד 437). אולם מסופה של התוספתא "שכל מזבח שאין לו לא קרן ולא כבש ולא יסוד - פסול" משתמע שהקרן שנפגמה פסלה את המזבח לעבודה ("סוכה פרקים רביעי וחמישי", עמוד 437, הערה 1). בירושלמי משמע כמו בבבלי.

במעשה של הכוהן שהקטיר מבחוץ והכניס מבפנים ביום הכיפורים מסופר, שכמין פרסת עגל היה במצחו (שמלאך שהיה שם המית אותו). ומציעים קושיה: בעון קומי – שאלו (הקשו) לפני רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): והא כתיב: – והרי כתוב (בעבודה ביום הכיפורים): "וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ" (ויקרא טז,יז) – בשעה שהכוהן נכנס לקודש הקודשים לעשות את מעשה הכיפור, אסור לכל אדם להיות בתוך אוהל מועד, עד שייצא (על פי פשט המקרא הכתוב עוסק בכפרת הדמים (הזאות הדם), אבל החכמים דרשו שהכתוב עוסק בכפרת הקטורת (הקטרת הקטורת)); ויש לדרוש את הלשון "וכל אדם": - אפילו אותן שכתוב בהן "וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם" (יחזקאל א,י) לא יהיו באהל מועד (במקבילה נוסף 'בבואו לכפר בקודש') – כל מי שמכונה אדם, אפילו מלאכים, לא יהיו שם באותה שעה**!** – ואם כן, כיצד היה מלאך בקודש הקודשים בשעה שהכוהן הקטיר מבחוץ והכניס מבפנים ביום הכיפורים? ומתרצים: אמר לון: – אמר להם (רבי אבהו): בשעה שהוא נכנס כדרכו – דבר זה, שאף המלאכים אסור להם להיות שם באותה שעה, נאמר כשהכוהן עושה את עבודתו כראוי ומקטיר את הקטורת כמצוותה. אבל אם אינו עושה כך - המלאכים נמצאים שם לענוש אותו (קושיה זו הקשו לפני רבי אבהו גם בירושלמי יומא ה,א במעשה בשמעון הצדיק, ושם אמר רבי אבהו תשובה אחרת המתאימה למעשה ההוא).

עד כאן המקבילה בירושלמי סוכה.

הכינויים 'צדוקים' ו'בייתוסין' מתחלפים במקורות מסוימים. התוספתא מרבה להשתמש ב'בייתוסין' גם כשבמקור מקביל אחר מופיע 'צדוקים' (תוספתא סוכה ג,טז - בבלי סוכה מח,ב; תוספתא יומא א,ח - בבלי יומא יט,ב). הירושלמי יומא א,ה מזכיר 'בייתוסין' בעקבות התוספתא יומא א,ח ("חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר יהודה", "תרביץ" נט, עמודים 48-49 והערה 166).

בדורות האחרונים (של ימי הבית השני) היו נאלצים הצדוקים, גם בשעה שהשלטון בידיהם, להישמע לדעתם ולהוראתם של הפרושים, מפני רצון העם, בכל דבר הלכה ודת לרבות בכל מה שנוגע להלכות המקדש (משנה יומא א,ה ותוספתא יומא א,ח; משנה סוכה ד,ט ותוספתא סוכה ג,טז, ועוד הרבה) ("בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה", עמוד 16). העם ראה בחכמי התורה הפרושיים את מוריו, נשמע להם ועמד לצידם בהתנגשויות שבין הפרושים לכהונה הגדולה הצדוקית, בין אם הדבר התבטא בהבעת הערכתו ובין אם הדבר גרר עימו ביצוע מעשים במקדש בניגוד לדעתם של הכוהנים הגדולים (תוספתא סוכה ג,א; משנה מנחות י,ג ועוד) או אף התנגשויות אלימות (משנה סוכה ד,ט ותוספתא סוכה ג,טז) (שם, עמודים 23-24).

מביאים ברייתא: כתוב – בעבודה ביום הכיפורים**: "וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת, וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי י'י"** (ויקרא טז,יב-יג) – הכוהן הגדול יביא גחלי אש וקטורת לפנים מן הפרוכת, אל תוך קודש הקודשים, וייתן את הקטורת על גחלי האש שבמחתה כשהוא בתוך קודש הקודשים; ויש ללמוד מכאן: - שלא יתקן מבחוץ ויכניס מבפנים – שכן הכתוב אומר שמתחילה "והביא" ואחר כך "ונתן", ולכן על הכוהן הגדול להקטיר את הקטורת בעומדו בתוך קודש הקודשים**.** שהרי הצדוקין אומרים: יתקן מבחוץ ויכניס – על הכוהן הגדול לתת את הקטורת על האש בהיכל קודם לכניסתו אל קודש הקודשים**; אם לפני בשר ודם** (כינוי לאדם, בניגוד לאלוהים) עושין כן – מתקנים קטורת מבחוץ ומכניסים לפניו, שאין זו דרך כבוד לתקן לפניו**, קול וחומר לפני המקום** (כינוי לאלוהים) – יש לכבד את ה' בכך שמכינים את הקטורת מחוץ לקודש הקודשים ונכנסים לפנים כשהיא כבר מעלה עשן**; ואומר** – הכתוב בעבודה ביום הכיפורים**: "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת"** (ויקרא טז,ב) – מותר לכוהן הגדול להיכנס לקודש הקודשים לראות את כבוד ה' רק לאחר הכנת ענן קטורת. הצדוקים פירשו את הכתוב הזה, שיהא ענן קטורת בכניסתו לקודש הקודשים**.** אמרו להן חכמים – לצדוקים**: והלא כבר נאמר: "וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי י'י"** (ויקרא טז,יג) - אינו נותן אלא מבפנים – הפירוש הפשוט על פי סדר הכתובים הוא, שהכוהן הגדול נותן לפני ה' את הקטורת על האש (ונראה שהצדוקים פירשו שהוא נותן לפני ה' את הקטורת שהיא על האש, וממילא אין סתירה לדעתם מסדר הכתובים ("תוספתא כפשוטה")). אם כן, למה נאמר: "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא טז,ב)? – שכן פסוק זה נראה מיותר לפי חכמים! מלמד – כתוב זה מורה, שהוא נותן בה מעלה עשן (מין עשב, שהוסיפו אותו לסממני הקטורת, כדי שהעשן יעלה בכיוון מאונך) – חכמים לומדים מפסוק זה דין אחר, שאינו זהה לעצם הנושא שבדיון, והוא שצריך להכניס לתוך הקטורת את העשב הנקרא מעלה עשן (חכמים פירשו ש"בענן אראה על הכפורת" אין פירושו ענני כבוד, אלא עשן ממש, ענן של עשן ("תוספתא כפשוטה")). ומניין שהוא נותן בה מעלה עשן? – מאיפה למדים שהדין שצריך לתת בקטורת מעלה עשן הוא לעיכוב, ואם עבר ולא נתן - חייב מיתה? ("שערי תורת ארץ ישראל") - תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): "וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת" (ויקרא טז,יג) – העשן העולה מן הקטורת יכסה את הכפורת שעל ארון העדות, ולכן הכוהן הגדול לא ימות; ויש ללמוד מן הכתוב שצריך לתת בקטורת מעלה עשן כדי לכסות את הכפורת בענן של עשן, - והברייתא מציעה מסקנה: הא (הרי, נמצא) אם לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מסממניה – ונכנס לפנים והקטיר, - חייב מיתה. ספרא "אחרי מות" פרשה ב: "והביא אל מבית לפרוכת, ונתן את הקטורת על האש לפני ה'" - שלא יתקן מבחוץ ויכניס. שהרי הצדוקים אומרים: יתקן מבחוץ ויכניס; אם לפני בשר ודם עושים כן, קול וחומר לפני המקום; ואומר: "כי בענן אראה על הכפורת". אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר: "ונתן את הקטורת על האש לפני ה'" - אינו נותן אלא בפנים. אם כן, למה נאמר: "כי בענן אראה על הכפורת"? מלמד שהוא נותן בה מעלה עשן. ומניין שהוא נותן בה מעלה עשן? תלמוד לומר: "וכיסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות", הא אם לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סממניה - חייב מיתה. בבלי יומא נג,א: תנו רבנן: "ונתן את הקטורת על האש לפני ה'" - שלא יתקן מבחוץ ויכניס, להוציא מליבם (מדעתם) של צדוקים שהיו אומרים: יתקן מבחוץ ויכניס, שנאמר: "כי בענן אראה על הכפורת". אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר: "ונתן את הקטורת על האש לפני ה'"! אם כן, מה תלמוד לומר: "כי בענן אראה על הכפורת"? מלמד שנותן בה מעלה עשן. ומניין שנותן בה מעלה עשן? שנאמר: "וכיסה ענן הקטורת את הכפורת". הא לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סמניה - חייב מיתה. ויקרא טז,א: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן, בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ". ויקרא טז,ב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת". ומביאים ברייתא נוספת: "וְלֹא יָמוּת" (ויקרא טז,ב) - הרי זה עונש – אם נכנס כוהן לקודש הקודשים שלא באופן המותר - חייב מיתה**. "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת"** (ויקרא טז,ב) - הרי זה אזהרה – שלא להיכנס לקודש הקודשים שלא באופן המותר ("ולא ימות" הנזכר בברייתא זו מוסב על ויקרא טז,ב ולא על ויקרא טז,יג שגם בו נזכר "ולא ימות". כך יש לדייק ממה שבספרא (ראה להלן) באה דרשה זו על ויקרא טז,ב. ברייתא זו מדברת על ביאת מקדש ולא על מעלה עשן).

אמר רבי אלעזר בירבי שמעון (תנא בדור החמישי): יכול – אולי יעלה על דעתך שעונש ואזהרה – על כניסה לקודש הקודשים שלא באופן המותר, נאמרו קודם למיתת בני אהרן – לפני שמתו כשנכנסו לקודש הקודשים שלא באופן המותר**! תלמוד לומר** (הכתוב מלמד לומר): "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן" (ויקרא טז,א) – הרי שהעונש והאזהרה שבפסוק ב נאמרו אחרי שמתו נדב ואביהוא בני אהרן**. אי** (צריך לומר: 'או') "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן" יכול – אולי יעלה על דעתך ששניהן – עונש ואזהרה, נאמרו אחר מיתת שני בני אהרן! תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא טז,ב) – המילה "אֵרָאֶה" בלשון עתיד מלמדת שהעונש והאזהרה שבפסוק ב נאמרו לפני שכבוד ה' נראה בקודש הקודשים, ומכאן שהם נאמרו לפני שמתו בני אהרן, שביום מיתתם, שהיה היום השמיני של ימי המילואים, נראה כבוד ה' בקודש הקודשים לראשונה (ראה ויקרא ט,כג). הא כיצד? – איך אפשר ליישב את שני הכתובים הסותרים הללו? אזהרה נאמרה קודם מיתת שני בני אהרן – שכן האזהרה נלמדת מהכתוב "כי בענן אראה", ועונש נאמר לאחר מיתת שני בני אהרן.

ספרא "אחרי מות" פרשה א: "ולא ימות" - הרי זה עונש. "כי בענן אראה על הכפורת" - הרי זו אזהרה. - אמר רבי לעזר: יכול עונש ואזהרה נאמרו קודם למיתת שני בני אהרן! תלמוד לומר: "אחרי מות שני בני אהרן". יכול שניהם נאמרו אחר מיתת שני בני אהרן! תלמוד לומר: "כי בענן אראה על הכפורת". הא כיצד? אזהרה נאמרה קודם למיתת שני בני אהרן, ועונש נאמר אחר מיתת שני בני אהרן.

אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): 'כִּי בֶּעָנָן נראיתי' – בלשון עבר, אין כתוב כאן, אלא "אֵרָאֶה" (ויקרא טז,ב) – בלשון עתיד. הרי שהאזהרה על כניסה לקודש הקודשים שלא באופן המותר נאמרה לפני שמתו בני אהרן, כמוסבר לעיל**. מיכן** (מכאן) שאין הקב"ה עונש אלא אם כן הזהיר – אין הקב"ה מטיל עונש אלא אם כן הזהיר תחילה שאסור לעשות אותו מעשה שעליו הוא מטיל עונש, שכן הקב"ה העניש את בני אהרן רק לאחר שאמר את האזהרה על המעשה שעשו**.**

בבלי יומא נג,א: תניא: רבי אליעזר אומר: "ולא ימות" - זה עונש, "כי בענן אראה" - זו אזהרה. יכול יהו שניהם אמורים קודם מיתת בני אהרן! תלמוד לומר: "אחרי מות שני בני אהרן". יכול יהו שניהם אמורים אחר מיתת שני בני אהרן! תלמוד לומר: "כי בענן אראה על הכפורת". הא כיצד? אזהרה קודם מיתה, ועונש אחר מיתה. מאי תלמודא? - אמר רבא: אמר קרא: "כי בענן אראה", ועדיין לא נראה.

דברי רבא בבבלי דומים לדברי רבי זעורה בירושלמי. • • •

משנה אם היה – הכוהן הגדול, חכם - דורש – מבאר את הכתובים בדרך המדרש, בליל יום הכיפורים, כדי שלא יישן שמא יראה קרי**, ואם לאו** – אם אינו חכם היודע לדרוש בעצמו, - תלמידי חכמים דורשין לפניו. אם רגיל לקרות – במקרא, - קורא, ואם לאו – אם אינו רגיל לקרוא בעצמו, - קורין לפניו. ובמה קורין לפניו? באיוב ובעזרא ובדברי הימים. זכריה בן קבוטל אומר: פעמים הרבה קריתי לפניו – לפני הכוהן הגדול שאינו רגיל לקרוא, בליל יום הכיפורים, בדניאל. • • •

תלמוד קוראים לפני כוהן גדול בליל יום הכיפורים במשנה שנינו: "ובמה קורין לפניו? באיוב ובעזרא ובדברי הימים". מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: קורין לפניו במשלי ובתילים (תהילים), מפני שטעמן (הסברם) מפיג את השינה – שעניינם של ספרים אלה קשה וצריך הסברה, ועל ידי כך תסור השינה מהכוהן הגדול**.** • • •

במשנה שנינו: "זכריה בן קבוטל אומר: פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל". כהנא (רב כהנא השני, אמורא בבלי בדור השני) שאל לרב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): מה ניתני? – מה נשנה (במשנתנו)? (מה שמו המדויק של זכריה בן קבוטל הנזכר במשנה?) קבוטר? קבוטל? – האם יש לשנות קבוטר ברי"ש או קבוטל בלמ"ד? והוה קאים מצלי – והיה (רב) עומד ומתפלל (ולא היה יכול להפסיק בדיבור), וחוי ליה באצבעתיה: – והראה לו באצבעותיו: צפר – ציפור, - קבוטר – רב הצביע על ציפור, וכך רמז שיש לשנות קבוטר ברי"ש, שפירוש המילה קבוטר בפרסית - ציפור**.**

בבלי יומא יט,ב: מתני ליה רב חנן בר רבא לחייא בר רב קמיה דרב בפ"ה (קפוטר). ומחווי ליה רב בידיה בבי"ת (קבוטר). - ונימא ליה מימר? - קריאת שמע הווה קרי.

'קבוטר' פירושו בפרסית בינונית: יונה. גם רב כהנא וגם רב, שניהם חכמים בבליים, שהיו בקיאים בלשון הפרסית, רמזו ונרמזו שיש לשנות במשנה 'קבוטר', על פי מה שהראה-הצביע רב לרב כהנא: ציפור, יונה, היינו קבוטר. השאלה 'קבוטר' או 'קבוטל', חילוף רי"ש בלמ"ד, נפסקה לטובת הרי"ש: 'קבוטר'. אבל בבבל סיפרו את השמועה בספק שונה. הבבלים, שמכירים בלשון פרס, הבינו שמדובר ביונה, ב'קבוטר', רק נסתפק להם האם שנו 'קפוטר' בפ"א, כצורה הפרסית העתיקה, או כצורה הפרסית החדשה 'קבוטר' בבי"ת ("מסורות ארץ-ישראליות ודרכן לבבל", "קתדרה" 92, עמוד 15, הערה 51). • • •

משנה ביקש – הכוהן הגדול, להתנמנם – בליל יום הכיפורים**, פירחי לויה** – צעירי לוויים (לוויים קטנים), מכין לפניו באצבע צרדה – והקול הנשמע על ידי כך לא נתן לו להתנמנם**, ואומרים לו: אישי כהן גדול, עמוד והפג אחת על הריצפה** – עמוד פעם אחת יחף על הרצפה הקרה של שיש והסר ממך את השינה**. ומעסיקין אותו** – פרחי לווייה בשירה בפה, כדי שלא יתנמנם ויבוא לידי ספק קרי (פרחי לווייה לא היו מנגנים ביד אלא אומרים שירה בפה, כמו ששנינו במשנה ערכין ב,ו: אין קטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוויים עומדים בשיר (הלוויים הקטנים נכנסו לסייע ללוויים הגדולים בשעת השירה). ולא היו (הלוויים הקטנים) אומרים (מנגנים) בנבל וכינור אלא (אומרים שירה) בפה, כדי ליתן תבל בנעימה (להוסיף תבלין בנעימת הלוויים, שקול הקטנים דק וצלול, והוא מתבל ומנעים את שירת הגדולים)), עד שמגיע זמן השחיטה – של קורבן התמיד של השחר**.** • • •

תלמוד מכים באצבע צרדה לפני כוהן גדול במשנה שנינו: "ביקש להתנמנם, פירחי לויה מכין לפניו באצבע צרדה". רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר: באצבע צרדה - בפה – פרחי לווייה היו משמיעים בפיהם קול נקישת אצבע צרדה (מכניסים את האצבע האמצעית לתוך הפה ולוחצים אותה ללחי ושומטים את האצבע בחוזקה אל מחוץ לפה, וכך נשמע קול). ורבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: באצבע צרדה - ביד – פרחי לווייה היו משמיעים בידם קול נקישת אצבע צרדה (לוחצים את האצבע האמצעית והאגודל זו לזו ושומטים את האצבע בחוזקה לתוך כף היד, וכך נשמע קול). ומציעים מקור תנאי החולק על דברי חכם שהובאו לפני כן: מתניתא פליגא על רבי יוחנן: – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא שלהלן) חלוקה על רבי יוחנן: בפה – פרחי לווייה היו משמיעים בפיהם קול נקישת אצבע צרדה**, לא בנבל ולא בכינור** – פרחי לווייה היו מעסיקים את הכוהן הגדול בשירה בפה ולא היו מנגנים בכלי נגינה**!** ומתרצים את הקושיה על ידי מתן פרשנות חדשה למקור שממנו הקשו: פתר לַהּ: – פותר אותה (רבי יוחנן מפרש את הברייתא): נעימה הנאמרת באצבע צרדה אומרה בפה, לא בנבל ולא בכינור – יש לפרש את הברייתא, שכשהיו פרחי לווייה מעסיקים את הכוהן הגדול בשירה, היתה הנעימה באצבע צרדה בפה (מכניסים את האצבע האמצעית לתוך הפה ומוציאים מן הפה מיני זמר) ולא היו מנגנים בכלי נגינה. אבל כשהיו מכים לפניו באצבע צרדה היו משמיעים קול ביד**.**

תוספתא יומא א,ט: אי זו היא אצבע צרדה? זו אצבע גדולה (האצבע האמצעית) של ימין. בפה, לא בנבל ולא בכינור.

בבלי יומא יט,ב (תרגום): היה מראה רב הונא (כיצד מכים באצבע צרדה), והלך (נשמע) הקול בכל בית (המדרש של) רב. תנא: אין מעסיקים אותו לא בנבל ולא בכינור, אלא בפה.

רב הונא נזכר בקשר לאצבע צרדה בשני התלמודים. • • •

משנה בכל יום תורמין את המזבח – כוהן מרים את הדשן שעל המזבח (תרומת הדשן היא מצווה מיוחדת של הרמת גחלים במחתה מעל המזבח בכל יום והנחתם סמוך למזבח), מקרות הגבר – מזמן קריאת (קרקור) התרנגול בשחר, או סמוך לו – לזמן קריאת הגבר, מלפניו או מאחריו, וביום הכיפורים תורמין את המזבח מחצות – הלילה, שלפי שעבודת היום רבה, הקדימו להתחיל בחצות, כדי שיוכל הכוהן הגדול להתחיל בעבודתו מיד כשיעלה עמוד השחר ולא יצטרך למהר בעבודתו**, וברגלים** – שקורבנות הרבה קרבים בהם והדשן מרובה, תורמין את המזבח מאשמורת הראשונה – מסוף השליש הראשון של הלילה**.** לא היתה קרות הגבר מגעת עד שהיתה עזרה מליאה מישראל – ביום הכיפורים הקדים העם לבית המקדש כדי לצפות בכוהן הגדול בשעה שעשה את עבודת היום, ונתמלאה העזרה עוד לפני קריאת הגבר (במשנה יומא נזכרו בכמה מקומות העונים אחרי הכוהן הגדול כשהזכיר את השם המפורש. במשנה יומא ז,ב נזכרו הרואים את הכוהן הגדול כשהוא קורא בתורה ביום הכיפורים והרואים את הפר והשעיר הנשרפים. על האחרונים אמרו בתוספתא יומא ג,יז: "זקיפים של כוהנים היו מעמידים סביבות המערכה, מפני דחק העם, כדי שלא יהו קופצים לראות ונופלים לתוך המדורה". - יש מפרשים שהתיאור במשנה כאן מתייחס לרגלים, וכך מפורש בבבלי יומא כ,ב, או שהוא מתייחס גם ליום הכיפורים וגם לרגלים). • • •

תלמוד זמן הרמת הדשן במשנה שנינו: "בכל יום תורמין את המזבח מקרות הגבר... וביום הכיפורים מחצות, וברגלים מאשמורת הראשונה". מציעים תמיהה: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): לא מסתברא דלא – לא מסתבר אלא (במסירה שלפנינו הגיה מגיה 'דאי לא' = שהיא אלא), יום הכיפורים מאשמורת הראשונה וברגלים מחצות, שלא יבואו לידי צמאון! – היפוכו של האמור במשנה מסתבר יותר, שביום הכיפורים תורמים את המזבח מאשמורת הראשונה של הלילה וברגלים מחצות הלילה, והנימוק הוא שרצוי להקדים את הרמת הדשן ביום הכיפורים שאסור בשתייה לזמן שבו הכוהנים העוסקים בהרמת הדשן ובגריפת האפר מעל המזבח עדיין אינם מגיעים למצב של צימאון, שעדיין אינם מעונים מן התענית! (אין מתרצים את התמיהה)

אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): תרומת הדשן תחילת עבודה של מחר היא, וצריך לקדש ידיו ורגליו מן הכיור המשוקע במים – אף על פי שהרמת הדשן שעל המזבח נעשית בלילה, וכוהן שרחץ את ידיו ואת רגליו ממי הכיור ביום אינו צריך לרחוץ שוב בלילה לפני עבודתו בלילה, כגון הקטר חלבים ואימורים, אבל הכוהן שמרים את הדשן צריך לפני עבודתו לרחוץ שוב את ידיו ואת רגליו ממי הכיור בעוד הכיור משוקע במים, שהיה משוקע בלילה במי מקווה כדי שלא ייפסלו מימיו בלינה, והטעם הוא שהרמת הדשן נחשבת תחילת העבודה של היום הבא ולא סוף העבודה של היום הקודם, וכוהן צריך לרחוץ את ידיו ואת רגליו ממי הכיור לפני עבודתו ביום (מימרה זו מובאת בירושלמי להלן ב,א). • • • תלמוד זמן הרמת הדשן במשנה שנינו: "בכל יום תורמין את המזבח מקרות הגבר... וביום הכיפורים מחצות, וברגלים מאשמורת הראשונה". מציעים תמיהה: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): לא מסתברא דלא – לא מסתבר אלא (במסירה שלפנינו הגיה מגיה 'דאי לא' = שהיא אלא), יום הכיפורים מאשמורת הראשונה וברגלים מחצות, שלא יבואו לידי צמאון! – היפוכו של האמור במשנה מסתבר יותר, שביום הכיפורים תורמים את המזבח מאשמורת הראשונה של הלילה וברגלים מחצות הלילה, והנימוק הוא שרצוי להקדים את הרמת הדשן ביום הכיפורים שאסור בשתייה לזמן שבו הכוהנים העוסקים בהרמת הדשן ובגריפת האפר מעל המזבח עדיין אינם מגיעים למצב של צימאון, שעדיין אינם מעונים מן התענית! (אין מתרצים את התמיהה)

אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): תרומת הדשן תחילת עבודה של מחר היא, וצריך לקדש ידיו ורגליו מן הכיור המשוקע במים – אף על פי שהרמת הדשן שעל המזבח נעשית בלילה, וכוהן שרחץ את ידיו ואת רגליו ממי הכיור ביום אינו צריך לרחוץ שוב בלילה לפני עבודתו בלילה, כגון הקטר חלבים ואימורים, אבל הכוהן שמרים את הדשן צריך לפני עבודתו לרחוץ שוב את ידיו ואת רגליו ממי הכיור בעוד הכיור משוקע במים, שהיה משוקע בלילה במי מקווה כדי שלא ייפסלו מימיו בלינה, והטעם הוא שהרמת הדשן נחשבת תחילת העבודה של היום הבא ולא סוף העבודה של היום הקודם, וכוהן צריך לרחוץ את ידיו ואת רגליו ממי הכיור לפני עבודתו ביום (מימרה זו מובאת בירושלמי להלן ב,א). • • •