ה' עולמות הם, ונקראים: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. ועולם הוא מלשון העלם, כי אור א"ס ב"ה מתעלם בהם בכל פעם יותר כמו שמבאר הרב לפנינו.

עי' לוח התשובות חלק ב' אות נ"ו.

עי' לה"ת חלק א' אות כ"ה.

כלומר תחילת הכל שבכל עולם ועולם.

עי' לה"ת ח"ב אות י"ד.

פירושו בלתי מושג, ונקרא אין סוף, לרמז, שספירת המלכות המסיימת ומפסקת את כל המדרגות, (עי' בלה"ת ח"א אות מ') אינה עושה כאן סיום והפסק כלל על האור העליון, אלא אדרבה, בה מתחלת השפעת האור.

התפשטות מורה התעבות האור, יותר ממה שהיה בהמאציל, דאם לא כן במה יצא האור ההוא מכלל מאציל, להקרא בשם, התפשטות האור ממנו ולחוץ. וענין התעבות הזו, היא דבר שינוי הצורה, שקונה האור מפאת ביאתו לכלל נאצל, כמ"ש לעיל (בהסת"פ ח"ב אות ה' ד"ה והנה עש"ה).

עיין לעיל בהסתכלות פנימית ח"ב אות ה' ד"ה והנה.

מלמדנו בזה, אשר הכלים הם תולדות של האור עצמו, כי האור בדרך התפשטותו לקבלת הנאצל, יורד בד' בחינות, חו"ב זו"נ, עד שגורם בנאצל הרצון לקבל אשר הרצון הזה שהוא בחי"ד, הוא עיקר כלי של נאצל, והוא עביות, שהשיג האור בדרך התפשטותו. אמנם ג' הבחינות הראשונות, הנה רק גורמים, שתתגלה בחינה ד'. וענין החיוב והסדר של ד' בחינות הללו, נתבאר בחלקים הקודמים, ואין להאריך בהם עתה (עי' או"פ ח"א פ"א אות נ' ד"ה וטעם).

התלבשות, פירושו כמו התעלמות, כי המלבוש מעלים את הלובש, אלא, שהוא מפאת הרצון שלו להתגלות, ומשום שבלי התיקון של העלמה הזאת, אי אפשר לו להתגלות, ע"כ מתעלם בו ומתגלה על ידו. ותיקון כזה, נק' תמיד בשם מלבוש או לבוש. הרי שלבוש משמש לב' דברים להעלם ולגילוי. ובעניננו ג"כ, משום שאי אפשר, שיהיה השגה לתחתונים באור מבלי כלי, לכן האור מתלבש ומתעלם בכלי, כדי שהתחתון יוכל להשיג אותו, על ידי הכלי ההוא שמתלבש בו, והבן זה היטב.

כלומר, אחר שכבר התפשט האור בג' בחינות ראשונות, שנק': חכמה, בינה, ז"א, ולאחר שגמר התפשטותו בז"א, הגיע להתפשט לבחי"ד שנק' מלכות. ומטרם שנתפשט האור בג' בחי' הקודמות אי אפשר שיתפשט במלכות להיותם גורמים זו לזו בדרך סבה ומסובב.

כי כח הצמצום רוכב על בחי"ד, ומשום זה אין כח בבחי"ד, שהיא התחתונה מכולם, לקבל אור. (עי' לה"ת ח"א אות פ"א, ועי' ח"א פ"ב אות ב').

דהיינו בחי"ד שנקראת מלכות. ומשמיענו בזה להבחין, שכלי מלכות ומסך שבו, הם ב' ענינים מיוחדים: כי כלי מלכות הוא האור שנתעבה לבחי"ד כנ"ל, שעליה רוכב כח צמצום כנ"ל. ומסך ופרגוד שעליה, נתקן בה לאחר כך. (עי' לוח התשובות ח"ב אות מ"ג).

מסך ופרגוד הם דבר אחד, כלומר, שנעשה שם כח מעכב כעין מחיצה המגנת ממעל למלכות, שאור העליון לא יפרוץ לתוכה. (עי' לה"ת ח"ב אות מ"ג).

כלומר, שמסך זה, מלבד הגנתו על מלכות כנ"ל, יש לו עוד ענין, שהוא מפסיק בין עולם אצילות לשאר עולמות.

פגישת אור א"ס במסך מדומה לב' דברים קשים, שאחד רוצה לפרוץ לגבול השני, אשר השני מזדקף לנגדו בכל תוקף ומונע אותו מלהשיג משהו מגבולו, הנה פגישה כזו מכונה הכאה. ולאפוקי, מפגישת נוזלים, שאינם מונעים זל"ז מלהשיג גבול, ומתערבים יחד, וע"כ אין הכאה מובנת בהם. וכן ב' דברים רכים, אין הכאתם נרגש כל כך, משום שמניחים זה לזה, לכנוס מעט בגבולו, ולדחקו על קליפתו החיצונה במשהו. משא"כ דברים קשים, שאחד אינה מרשה לחבירו לזוז אותו אף במשהו מגבולו, הרי פגישתם מובנה לבחינת הכאה. והנה להיות, שכל עיקר הצמצום היה מצד הנאצל, ולא כלל מצד המאציל, לפיכך אין אור א"ס מקפיד כלל, באותו הצמצום שיש במלכות, אלא שהוא נמשך ויורד להתפשט גם בתוך מלכות. ומובן ג"כ שיורד לשם בכח, והוא, מחמת שבא"ס מטרם הצמצום, היה ממלא שם גם בחי"ד (כמ"ש לעיל ח"א פ"א באו"פ אות כ' ובאות נ' ד"ה והנה עש"ה) וע"כ אין לו ענין לשנות דרכו, ויורד תמיד למלאות גם את כלי המלכות באורו ית', אמנם המסך והפרגוד הנעשה במלכות, מעכב עליו ומפסיק האור, ואינו נותן לו להתפשט בתוכו אף משהו, ולפיכך מובן "אשר אז הכה אור א"ס ית', המתפשט עד שם, בהמסך ההוא" (עי' לה"ת ח"ב אות מ"ג).

כבר נתבאר לעיל בדיבור הסמוך.

כלומר, אותו שיעור אור שהיה ראוי להתקבל במלכות, ולא קיבלתו מחמת עיכובו של המסך, כל זה השיעור, חזר ועלה למעלה, והלביש את כל הג' הבחינות של האור העליון, דהיינו, עד חכמה, שנחשבת "למקומו" של אור חוזר זה, כמ"ש להלן. וז"ש הרב "חזר לעלות בסוד אור חוזר למעלה למקומו". (עי' ח"ב בהסת"פ אות ס"ב).

כי עליית האור חוזר והלבשתו את אור העליון ממטה למעלה, כנ"ל, עושה בחינת כלים על אור העליון.

כלומר, אחר שהאור חוזר עולה למעלה כנ"ל, נמצא אור א"ס מתלבש באו"ח הזה, בסוד העצמות המלובש בכלים.

היינו עד מסך שבכלי מלכות, כי המסך החזירו למעלה ולא נתנו להתפשט יותר, כנ"ל.

רוצה לומר, שכח עיכוב שבמסך, לא פעל כלום על ספירות דאצילות שלמעלה ממלכות, אלא רק ממלכות ולמטה, וע"כ מתפשט אור א"ס ב"ה עד מסך שבמלכות בבחינת אצילות, בלי שום עיכוב כלל. משא"כ אור א"ס המתנוצץ ועובר דרך מסך ולמטה, נמצא מתמעט ביותר מכח הסבה הזאת, ואינו נבחן עוד לעצם אור א"ס ב"ה, כמ"ש לפנינו.

עביות זאת, כבר נתבארה, שאינה מתגלה באור בפעם אחת, להיותה הפוך מהאור, אלא שמשתלשלת ויורדת מהזך אל העב מעט, ואח"כ להעב ממנו, עד שבאה לגדלות העביות, שנק' בחי"ד או מלכות. וד' בחינות אלו, נק': חכמה, בינה, ז"א ומלכות. והן מחויבות להמצא בכל נאצל. והטעם החיוב וההגדרה של ד' בחינות הללו, כבר נתבאר היטב לעיל. (בח"א פ"א אות נ' ד"ה וטעם, ובהסתכלות פנימית ח"ב ד"ה ובכדי ליתן) עש"ה כל ההמשך, שאני סומך עליו ואיני מביאו כאן, מפני האריכות, אע"פ שהוא נחוץ מאד כאן בכל מלה ומלה.

כל עולם וכל פרצוף בכ"מ שהוא, מחויב לקבל שפעו מא"ס ב"ה, וע"כ השראת א"ס המיוחסת לעולם או לפרצוף, מכונה כתר של העולם וכתר של הפרצוף, ומכונה ג"כ בשם מאציל לאותו עולם. וז"ש "והנה הכתר שבאצילות מאיר בו הא"ס." כלומר, אשר שם השראת א"ס ביחסו לעולם אצילות, וע"כ נקרא כתר א"ס, או מאציל.

התפשטות אור א"ס הנמשך מכתר בראשונה לעולם, נקרא בשם אור חכמה. והכרח הוא, שכלול תיכף באור החכמה ההוא, רצון לקבלת האור, דאם לא כן לא היה אור א"ס מכונה בלשון מתפשט, כמבואר (בהסת"פ ח"ב ד"ה עתה עש"ה) אמנם רצון לקבל זה, אינו נחשב לשינוי צורה ולעביות כל כך, מפני שרצון לקבל זה הגיע לה מכח עליון, דהיינו מכתר, כי רצון להשפיע שבכתר מחייב בהחלט את רצון לקבל שבחכמה. וז"ש הרב "שחכמה מקבל על ידי הכתר". כלומר, שבחינת קבלה שבחכמה, הגיע_לה על ידי כתר, ומכחו, וע"כ עביות מחמת רצון לקבל זה קלוש מאד. והוא המכונה בחי"א.

פירוש, כי החכמה דרכה להתעבות בדרך התפשטותה כי בגמר התפשטותה, מתגבר בה הרצון, וממשכת אור דחסדים מא"ס, ומרחקת את עצמה מאור חכמה, כמ"ש באורך לעיל (ח"א פ"א אות נ' ד"ה וטעם). ומתוך, שהתגברות זו עשתה מכח התעוררותה עצמה, ולא מכח עליון, ע"כ נבחן הרצון הזה לבחינת עביות מועטת והיא יתרה מעביות שבחכמה. ולכן בהכרח, שע"י שינוי זה נפרשה מחכמה לבחינה מיוחדת, ונקראת בשם בינה או בחי"ב. וז"ש הרב "שבינה קבלה אור א"ס על ידי הרחקה", כי עביות דבחי"ב הנ"ל, מכונה בשם "הרחקה", משום שהרחיקה את עצמה מלקבל אור חכמה, כדי לקבל את אור דחסדים, כמבואר לעיל. ומ"מ אין התגברות הרצון הזה נחשבת לעביות גמורה, משום שהוא, מבחינת רצון להשפיע, והשואת הצורה להמאציל, כמ"ש לעיל (ח"א פ"א אות נ' ד"ה וטעם), אמנם עבה ביותר מבחי"א כי הבחי"א כל הרצון שבה אינו שלה, אלא על ידי כתר כנ"ל, אמנם בחי"ב כבר פעלה מתוך התגברותה עצמה את הרצון שבה, וע"כ נחשבת בחי"ב שהוא עכ"פ השורש להרצון לקבל השלם, שבזה היא נבחנת לעבה ביותר מבחי"א, והבן היטב.

כלומר, אחר שנתעוררה הבינה להמשיך אור דחסדים מן המאציל, נמצאת שמתרחקת מאור חכמה, דאם לא כן לא היתה יכולה לקבל האור דחסדים: כי אור דחכמה נמשך ברצון לקבל, ואור דחסדים נמשך ברצון להשפיע (כמ"ש ח"א פ"א אות נ' ד"ה וטעם), ועל כן בחי"א ובחי"ב הפוכות הנה זו לזו מתחילת אצילותן. וז"ש הרב "כי עתה הא"ס רחוק ממנה ויכולה לקבלו", כלומר, שנתרחקה ונעשתה למדרגה ג' מא"ס המתמצעת בין בינה לא"ס, ויצאה ממנה, כי עתה שהרחיקה את אור החכמה, ונעשתה למדרגה ג' שחכמה היא בחי"א ושניה לא"ס, ובינה בחי"ב ושלישית לא"ס, הנה עתה יכולה לקבל האור דחסדים שהמשיכה, ואם לא היתה מרחקת את עצמה, למדרגה ג' לא היתה יכולה לקבל, כמבואר. וצריכים לידע שמלת "רחוק", הוא כינוי למיעוט השגת חכמה, בסו"ה אמרתי אחכמה והיא "רחוקה" ממני. גם זה סו"ה, ותתצב אחותו "מרחוק". ואין כאן המקום להאריך בזה.

פירוש: כי גם בינה דרכה להתעבה בגמר התפשטותה, והוא, מטעם שהרחיקה ממנה את אור החכמה, ונודע, שאור החכמה הוא עיקר חיותו ועצמותו של הנאצל, ולפיכך בגמר התפשטותה התגבר בה הרצון לקבל הארת החכמה לתוך אור דחסדים. ומתוך, שכל ההפרש בין הרוחנים, הוא רק מפאת שינוי צורה, ע"כ יצאה הארה חדשה זו, דהיינו האור דחסדים שבתוכו הארת החכמה, וקנה שם בפני עצמו, דהיינו השם זעיר אנפין. ונקרא כן, כי אור חכמה מכונה אור "פנים", בסו"ה חכמת אדם תאיר "פניו", ומתוך שיש לו רק הארה מחכמה, אבל עיקרו הוא רק אור דחסדים של בינה, ע"כ נקרא זעיר אנפין, שפירושו הוא קטנות הפנים, כלומר, רק שיעור מועט מאור חכמה, והבן זה. ונקרא ג"כ בחי"ג. ועביות שבו, מכונה חלון ונקב צר, כי נתבאר לעיל (ח"ב פ"ב או"פ אות ע') שמסך הבא בעליון מחמת התכללות התחתון בו נקרא בשם חלון. משום שאין בו דינים, רק סיבה להארה כמו חלון ע"ש. ומתוך שכל עביות ומסכים שבאצילות באים מחמת התכללות בי"ע שבה, ע"כ מכונה עביות דז"א בשם חלון להארת אור גדלות. ובשם נקב צר להארת קטנות. אבל בחי"ב אינה נקראת אפילו חלון, אלא הרחקה.

כלומר שאין בו אותו הרחקת חכמה שיש בבינה, כנ"ל משום שכל ההפרש בינו לבינה, הוא, משום שיש בו הארה מאור חכמה. וז"ש הרב "אבל הוא קרוב", כלומר שאין בו הרחקה.

כלומר, התפשטות אור בינה לבחי"ג שהוא ז"א, אינה גורמת הרחקה, אלא אדרבה, שגורמת קרבת חכמה כנ"ל. וכבר נתבאר לעיל, אשר "קרוב" "ורחוק" המה גדרים של חכמה.

פירוש, אחר שנתפשטו ג' בחינות עביות במילואם עד גמר התפשטותו של ז"א, אז נתעורר רצון לקבל בשעורו השלם הראוי לקבלה. "והוא הנקרא: בחי"ד או מלכות או נוקבא דז"א (עי' לעיל או"פ ח"א פ"א אות ל' ד"ה ועתה), ובו היה הצמצום, כנ"ל (ח"א פ"א אות מ'), באופן שמצמצום ואילך, אין הבחי"ד הזו מקבלת עוד את אור א"ס ב"ה, וע"כ בחינת העביות שבה נקרא "הרחקה". וגם בה ב' מדרגות חלון ונקב צר, כמו בז"א, שהשפעת הגדלות נקרא חלון, והשפעת הקטנות נקרא נקב צר. ויש הפרש גדול בין הרחקה שבבחי"ב להרחקה שבבחי"ד, כי הרחקה דבחי"ב, היא הרחקה מרצון, בסו"ה. כי חפץ חסד הוא, שחושקת לחסדים ולא לחכמה. אבל הרחקה דבחי"ד, היא הרחקה מאונס, דהיינו מחמת מסך שנתתקן בבחי"ד.

כי זה כלל, שאין עביות ומסך יכולים למעט, או לפגום מלמעלה למקום גילויים, אפילו כל שהוא, ואע"פ, שהאור החוזר עולה בסבת מסך שבכלי מלכות, ומלביש ממנו ולמעלה לכל ט' ספירות כולן כנ"ל, מ"מ, כח עביות שבמסך אינו מתעלה למעלה כלום, לפיכך נחשבות ט"ס דאצילות, שהן בלתי מסך כלל ועיקר. ואע"פ שמבחינים הרבה מסכים גם בעולם אצילות, כגון מסך דפה ודחזה וכו' שזה נוהג בכל פרצוף פרטי שבאצילות. הענין הוא שאינם מסכים ממש, אלא הם מהתכללות התחתון בעליון, ורק המסך דסיום רגלי האצילות, הוא מסך ממש הפוסק את אור העליון, כמ"ש בהסת"פ כאן בפרק י"ד עש"ה.

כלומר, אע"פ שאור הנמצא בעולם הבריאה, בהכרח שנמשך מאור א"ס ב"ה, כי אין שום הארה בעולמות שלא תהיה נמשכת מן הא"ס, עם כל זה, משום שאור א"ס ב"ה המתפשט לבריאה עובר דרך מסך, נמצא הארתו מתמעטת מאד, עד שנבחן, שכבר נפסק אור א"ס ב"ה מלמעלה ממסך. ולהלן מפרש הרב, איך אור עובר דרך מסך.

פירוש, כי חוק הוא בעולמות העליונים, שכל מדרגה תחתונה הגורמת תוספות אור למדרגה עליונה ממנה, הנה כל אותו שיעור תוספות אור, חוזר ומושפע, לתחתונה שגרמה אותו, ובעניננו ג"כ, מתוך שמסך שעל מלכות דאצילות גרם את האור החוזר לעלות, ולהלביש לכל ט' ספירות דאצילות, ולהעשות כלים אליהם, כנ"ל, באופן, שזולתו לא היה אור א"ס נתפס ומלובש באצילות, כי אין אור מושג בלי כלי, כנודע, והנה מתוך שהמסך גרם לכל אותו תוספות, דהיינו או"ח וע"ס האמורים, לפיכך, מתרחב המסך והכלי מלכות בסבת האו"ח החוזר ויורד אליו ממקום המסך ולמטה, וממשיך לעצמו כל אותם י"ס דאצילות שלמעלה, בדוגמתן ממש. באופן: שמלכות דאצילות לבדה, הולכת ויורדת ומתפשטת לעשר ספירות מינה ובה, כדוגמת ע"ס אצילות, דהיינו מכתר עד מלכות, והן המכונות עשר ספירות של עולם הבריאה. וז"ש הרב, "מחמת אותו ההכאה של אור העליון שהכה בפרגוד ההוא, ומכח אותם הי"ס דאצילות שהגיעו עד שם, נתנוצצו מהם אורות ועברו דרך מסך ההוא, ונעשו למטה הי"ס דבריאה". כלומר, ב' דברים יש להבין כאן: הבחן הא', הוא גרם האו"ח, העולה ע"י הכאת אור העליון בהמסך, שהאו"ח ההוא, יש בחוקו לחזור ולירד להמדרגה שגרמה להופעתו, כנ"ל. הבחן הב', הוא גרם הלבשת עצמות אור הא"ס, בעשרת הכלים של או"ח שעלה, שנעשו למעלה עשר ספירות דאצילות כנ"ל, אשר גם הם בחוקם לחזור ולירד למטה, אל המדרגה שגרמה להופעתם. ועל הבחן א' אומר הרב, "מחמת הכאת אור עליון בהפרגוד": דהיינו, שהאו"ח הזה חוזר ויורד ממעלה למטה לעולם הבריאה. ועל הבחן הב' אומר הרב: "ומכח אותם הי"ס דאצילות וכו'." שמשני גורמים אלו: נעשו ע"ס שבעולם הבריאה.

הופעת או"ח, מכונה בכל מקום בשם התנוצצות.

כי כל ע"ס דאצילות נעתקו ונחתמו בעולם הבריאה, כמ"ש בדיבור הסמוך, וא"כ גם המסך והמלכות נחתמו בעולם הבריאה, וגם נוהג שם אותו הזווג דהכאת אור העליון במסך, ועליות או"ח, העולה ומלביש ממסך ולמעלה לכל ט' ספירות דעולם הבריאה, שאו"ח הזה, נעשה עשרה כלים לעולם הבריאה, אשר עצמות אור של עולם הבריאה מתלבש בהם.

כמו, שאו"ח דמסך דאצילות חזר ונתפשט ממסך ולמטה, והחתים ע"ס דבריאה, על דרך שנתבאר לעיל בסמוך אות ג' ע"ש, הנה ממש על אותו דרך, גם או"ח שעלה ממסך דמלכות דבריאה, חזר גם הוא ונתפשט למטה, והחתים עשר ספירות דעולם היצירה. וכן מיצירה לעשיה.

כמ"ש לפנינו, אשר הבחי"ד הנקראת מלכות שבה נעשה המסך, מתחלקת בעצמה, לד' בחינות מסך, אשר בהן מתפעלות כל מיני שינוים והבדלות המופיעים בהעולמות: ומסך דבחי"ג משמש באצילות, ומסך דבחי"ב משמש בבריאה, ומסך דבחי"א ביצירה, כמ"ש להלן.

היינו ד' בחינות של ההתעבות, שהן חו"ב תו"מ, הנקראות לעיל, התפשטות אור א"ס לעשות כלים, ונקראות ג"כ עשר ספירות דאור ישר, כי ת"ת, כולל שש ספירות, חג"ת נה"י, אשר על ידי זווג דהכאה במסך שבספירת מלכות דאור ישר, חוזר ועולה האור בסוד או"ח, ומלביש כל ע"ס דאור ישר הפרטיות הנ"ל, ועושה את כולן למדרגה אחת כללית, לפי שיעור הקומה שבהאו"ח, כמ"ש להלן.

משמיענו בזה, שאלו ד' בחי' דאור ישר, נוהגות בכל עולם ובכל פרצוף, בלי שום הפרש בין מדרגה גבוה למדרגה נמוכה וכל ההבדלים שנמצאים בפרצופים ובעולמות הם כולם, רק מפאת המסכים ואור חוזר שבהם, שאין מסך שבזה דומה למסך שבחבירו.

כדי להבין את דברי הרב שמכאן ואילך, צריך שתחזור כאן על ביאור ה' הבחנות שבמסך, היוצאים מכח הזדככותו של מסך, על סדר מדרגה, מעביות גדולה דבחי"ד עד הזכות הגדולה שבבחינת כתר ושורש המסך, שעושים בזה ה' פרצופים. ודברים אלו תמצא מבוארים בחלק ב' (בהסתכלות פנימית ד"ה ותדע. ותחזור שם על כל ההמשך עד ד"ה ועולם העשיה, ואחר זה בד"ה ובהמתבאר, ותחזור על כל ההמשך עד ד"ה אמנם). כי כל הדברים הללו שייכים לכאן, ואי אפשר להביאם מפני האריכות, וע"כ אני מוכרח לסמוך על מה שכבר ביארתי שם, ולא אוכל להביא כאן רק קיצור וסיום דכל דבר, בשיעור הנצרך לדברי הרב שבכאן. ושם נתבאר, שאור א"ס ב"ה, הכולל ד' בחינות שנק' ע"ס דאו"י, אינו פוסק מלהאיר לתחתונים אפילו רגע. אלא מתוך, שאין שום תפישא באור בלי כלי, לפיכך רק לכלי קבלה צריכים. וכל פרצוף ומדרגה באותו רגע שמשיגים כלי, תיכף עמו יחד משיגים האור, בשיעור מדתו של הכלי שהשיגו. גם נתבאר שם, ששורש דכל הכלים שבכל העולמות, הוא או"ח, העולה מזווג דהכאה על מסך שבכלי מלכות. באופן, שבאותו רגע, שמתהוה מסך חדש באיזה פרצוף, נמצא אור א"ס הכולל ע"ס דאו"י מתפשט אליו תיכף, ומכה במסך זה, ועולה או"ח ומלביש אור דא"ס ב"ה, לפי שיעור גדלו של האו"ח ההוא. וזהו המכונה, התלבשות א"ס בכלים, או באיזה ספירה. כי שם של ספירה, מורה על שיעור קומה של אור א"ס המתלבש שם. למשל, כשנאמר, התלבשות א"ס בכתר, יורה שאו"ח מלביש, על כל עשר ספירות דאו"י עד כתר, וכשנאמר התלבשות א"ס בחכמה, יורה שאו"ח מלביש, רק עד חכמה. ואין להקשות, א"כ, אין בהלבשה זו רק ט' ספירות, וקיימא לן עשר ולא תשע. כי באמת יש שם גם כתר, אלא, שכתר זה מלובש בפנימיות החכמה, וע"כ אינו עולה בשם, רק ספירת חכמה לבד. ועד"ז תבין כל הקומות של הפרצופין האחרים. גם נתבאר שם, אמת המדה, שבו נמדד מדת גודלו של כל או"ח, שהיא הבחן שיעור עביות, הכלול במסך שבכלי מלכות, והן ה' הבחנות: שהמסך העב ביותר, שהוא בחי"ד, נמצא מדתו של או"ח המוחזר ממנו, גדול ביותר, והוא המלביש עד קומת כתר שבאור א"ס ב"ה, דהיינו שבע"ס דאור ישר. ומסך שעביותו בחי"ג, נמצא מלביש בקומת חכמה דע"ס דאור ישר. ומסך, שעביותו רק בחי"ב, מלביש בקומת בינה דע"ס דאו"י. ומסך, שעביותו רק בחי"א, מלביש רק עד קומת ז"א דע"ס דאו"י, ומסך שאין בו עביות, אלא בבחינת שורש של מסך המכונה כתר דמסך, הנה במסך זה, אינו נוהג שום זווג דהכאה, ואין לו שיעור קומה כלל, אלא כמידתו של ספירת מלכות לבד. אמנם צריכים לזכור כל הטעמים והנימוקים של הדברים, כמו שנתבארו שם בהסת"פ הנזכר לעיל, ובחלקים הקודמים ועש"ה כי בלי הבנת הטעמים והחיובים שבדברים הללו, אי אפשר להבין כאן אפילו מלה אחת על בוריה, כי כאן אני מוכרח לקצר כמובן.

פירוש, כי עולם אצילות, נבחן לראש לכל העולמות. ואע"פ, שיש עולמות הרבה למעלה מאצילות, דהיינו כל העולמות המרובים הכלולים בעולם אדם קדמון, אמנם, הם כולם גנוזים בתוך עולם האצילות, ואינם כלל שורש להעולמות, אלא רק שנחשבים שורש לעולם אצילות בלבד, כי ע"כ גנוזים בתוכו, ומאירים בו לבד בגניזו. ונתבאר בחלקים הקודמים, אשר מסך דבחי"ד, משמש רק בעולם א"ק בלבדו, ולפיכך מדתו של או"ח גדול מאד שם, ומלביש עד קומת כתר שבאור א"ס ב"ה. ולכן, נקראים כל העולמות הכלולים בעולם אדם קדמון, בשם עולם הכתר. אמנם, בעולם אצילות, שמשמש שם רק מסך דבחי"ג (עי' הסת"פ ח"ב פ"ב אות י' ד"ה והמסך), נמצא מדתו של או"ח, העולה מזווג דהכאה על המסך ההוא, רק עד קומת חכמה, ואינו משיג כתר דאור א"ס ב"ה, אלא שכתר טמיר וגניז בתוך חכמה כנ"ל, ולפיכך, נקרא עולם אצילות, בשם עולם החכמה. וזה סוד הכתוב, כולם בחכמה עשית, כלומר, שהכל נשרש באצילות לבד, ולא בעולם א"ק שהוא עולם הכתר, כי עולם א"ק אינו נחשב כלל לשורש לעולמות התחתונים, ולא יופיע ממנו בעולמות רק לאחר גמר התיקון, בסו"ה ועמדו רגליו בהר הזיתים. ויש לדעת, שכמו שקומת ע"ס נחשבת כולה לפי ספירה העליונה שבה, אם היא כתר, תהיינה כל הספירות בחינת כתר, ואם היא חכמה תהיינה כולן חכמה וכו'. כך כל עולם נחשב כולו כפי פרצוף הא' שבו.

כבר נתבאר בדיבור הסמוך. אבל אין הפירוש שתכף, בעת שנאצל עולם האצילות, קבל קומת חכמה. שהרי תחילה נאצלו שם קומות קטנות הנקראות עיבור ויניקה. אלא הכונה הוא, על הקומה הכי גדולה שיצאה שם לבסוף, בא"א, שאינה אלא קומת חכמה. וחסרה כתר.

כבר נתבאר לעיל, אשר כל העולמות המרובים לאין קץ, שישנם קודם אצילות, כולם נכללים בשם אדם קדמון, או עולם הכתר. והוא מטעם הנ"ל.

כבר ידעת ענין התמעטות האו"ח, שמגיע מסבת הזדככות שיעור העביות שיש במסך (עי' הסת"פ ח"ב פ"ז אות ע"ב ד"ה ובכדי). ולפי"ז תבין, אשר אחר שנשלם עולם א"ק, על התלבשות באו"ח של מסך שלו מבחי"ד, הנה אז נזדכך המסך הזה לבחי"ג, מטעם הנ"ל בהס"פ. ואין הפירוש, שנעשה איזה שינוי, במסך דבחי"ד שבעולם א"ק עצמו, כי אין העדר ברוחני, אלא כל שינוי פירושו תוספת, כי מתוך הזדככותו לבחי"ג, ניתוסף ונולד ויצא מסך חדש דבחי"ג, שאור העליון תיכף מתפשט אליו (כנ"ל פ"ג א') לזווג דהכאה, ומעלה או"ח ממסך ולמעלה עד לקומת חכמה, שזהו נקרא התלבשות חדש בעולם א"ק, דהיינו התלבשות אור א"ס בחכמה. אמנם התלבשות הזו החדשה אינה צריכה לצורך עצמו, רק לצורך עולם אצילות, כי המסך דבחי"ג האמור, שאו"ח שלו עלה ממקום המסך ולמעלה, והלביש לאור א"ס עד קומת חכמה, הנה מחמת זה חוזרים כל ע"ס שלמעלה מהמסך, ויורדים ג"כ ממקום המסך ולמטה, כמ"ש לעיל (פ"ב אות ג'), שנבחן, שהמסך והמלכות מתרחבים ממנה ולמטה לע"ס, בסבת האו"ח שחוזר ונמשך אליו מלמעלה, ומתפשטת ע"כ המלכות לעשר ספירות מינה ובה, כדוגמת עשר ספירות דאו"ח שעלו ממסך דבחי"ג מלמעלה, דהיינו בקומת חכמה, והם שנקראים עשר ספירות דאצילות. וזש"א הרב "ובאותו החכמה שיש למעלה מאצילות, שם בתוכו מתלבש הא"ס ומאיר באצילות". רוצה לומר, שאותו זווג דהכאה על המסך דבחי"ג, היה מוכרח להיות בעולם א"ק שלמעלה מאצילות, כי המסך דבחי"ג, אינו אלא הזדככות מבחי"ד, ובחי"ד היא בעולם א"ק כנ"ל, א"כ מחוייב ההזדככות והזווג דהכאה להיות בעולם א"ק שלמעלה מאצילות. ואחר שא"ס התלבש שם, באו"ח שעלה מהמסך ולמעלה, אז ירדו ונמשכו ממקום המסך ולמטה, ע"ס דעולם אצילות, כמבואר.

גם כאן, כמו באצילות, אין הפירוש, שתכף בתחילתו יצאה בעולם הבריאה קומת בינה. אלא רצונו לומר שהקומה הכי גדולה שיצאה שם לבסוף, אינה יותר מקומת בינה. והזוג היה למעלה בבחי"ב באצילות. והיינו, ג"כ, מטעם שנתבאר לעיל בדיבור הסמוך עש"ה, כי הזדככות המסך מבחי"ג לבחי"ב שנק' בינה צריך להיות בעולם האצילות, ששם מקומו דמסך דבחי"ג, שנק' חכמה. וכמו שד"פ ע"ס מ"ב דא"ק נעשה הזווג דכל פרצוף בפה דראש של פרצוף העליון ממנו, שזווג דע"ב שהוא בחי"ג, נעשה בפה דראש דפרצוף גלגלתא, והזווג דס"ג נעשה בפה דראש דע"ב (כמ"ש היטב כאן בהסתכלות פנימית פרק ט' ע"ש) וכו' עד"ז כך בהעולמות אבי"ע, נעשה הזווג לצורך כל עולם, בעולם העליון ממנו. ואחר שנזדכך שם המסך דבחי"ג לבחי"ב, נבחן שנתוסף שם ונולד מסך חדש דבחי"ב, ותיכף מתפשט אליו אור א"ס לזווג דהכאה, כנ"ל והאו"ח עולה ומלביש, עד קומת בינה דע"ס דאור ישר, וכתר וחכמה דאור ישר מתלבשים בפנימיות בינה כנ"ל. ואחר שנשלם התלבשות א"ס בבינה מהמסך ולמעלה, כאמור, הנה אז חוזר או"ח ויורד ממקום המסך ולמטה, ומרחיב את המלכות ההיא לעשר ספירות מינה ובה, דהיינו מכתר עד מלכות שלה, כדוגמתם של ע"ס שנמצאים מהמסך ולמעלה באצילות, דהיינו רק בקומת בינה, שכתר וחכמה גנוזים בה, כנ"ל ואלו הע"ס המה הע"ס של עולם הבריאה באופן, שע"ס בקומת בינה שיצאו למעלה מהמסך הם נמצאים בעולם אצילות, ועליהם אומר הרב "כשרצה להאיר בבריאה התלבש בבינה שבאצילות". ועשר הספירות השניות, שנמשכו ויצאו למטה מהמסך, הן נקראות עשר ספירות שבעולם הבריאה.

כלומר, שכל מה שנמצא בע"ס דעולם הבריאה, המה נמשכים בע"ס דקומת בינה שלמעלה מבריאה, מטעם שנתבאר בדיבור הסמוך, (ועי' לעיל פ"ב אות ג').

היינו, ג"כ מטעם שנתבאר לעיל באצילות ובבריאה, כי עולם היצירה נמשך ממסך דבחי"א, והזדככות מבחי"ב לבחי"א מוכרח להיות בעולם הבריאה, כי שם נמצא המסך ההוא, ואחר שנעשה שם הזדככות יוצאים שם ע"ס מהמסך ולמעלה בקומת ז"א, הנק' תפארת. וג' ספירות ראשונות כתר חכמה בינה דאור ישר גנוזים ומלובשים בפנימיות תפארת. ואחר שנשלמה התלבשות זו, חוזרות ויורדות עשר ספירות שניות ממקום המסך ולמטה בקומת ז"א, והן הנקראות עשר ספירות של עולם היצירה.

כאן טרח הרב והאריך להסביר לנו ההפרש, מבין ד' בחינות דאור ישר, המכונים חכמה בינה ז"א מלכות כנ"ל, ובין ד' בחינות דאור חוזר, המכונים גם כן אותן השמות, חכמה בינה ז"א ומלכות. והנה זה כבר ביאר הרב לעיל (בפרק א' אות ג'), ובאו"פ אות ע' אשר בחינת כלים של אצילות, נעשים ע"י או"ח העולה למעלה למקומו, שבהם מתלבש עצמות אור א"ס, שהן ד' בחינות דאור ישר, עש"ה ובאו"פ, והנך רואה, איך ד' הבחי' חו"ב ז"א ומלכות דאור ישר, מתלבשות באו"ח העולה ע"י זווג דהכאה, בהמסך שיש במלכות דאו"י. ומכאן תבין, בכ"מ שכתוב מלת התלבשות, המובן הוא, שאור ישר מתלבש באו"ח. וכשאומר התלבש הא"ס בחכמה, פירושו, שד' בחינות, חו"ב תו"מ דאו"י המתפשטים מא"ס, שהמה התלבשו בחכמה של או"ח: דהיינו בשיעור או"ח, שיש לו קומת חכמה דאו"י, אשר באו"ח דקומת חכמה ההוא, מתלבשים כל ד' בחינות דאור ישר, חכמה בינה ז"א ומלכות חוץ מכתר דאור ישר הנגנז תוך חכמה דאור ישר, כנ"ל, (פ"ג אות א' באו"פ ד"ה ושם). והנה ודאי, אשר גם ד' בחינות דאור ישר המתפשטות מא"ס, באות ג"כ בדרך עילה ועלול סיבה ומסובב על סדר מדרגה, שהרי הנה יוצאות ונמשכות זו מזו, שחכמה נמשכת מכתר, ובינה נמשכת מחכמה והז"א נמשך מבינה, ומלכות נמשכת מהז"א, כנ"ל (באו"פ ח"א פ"א אות נ' ד"ה עתה ובהסת"פ ח"ב ד"ה ועתה עד ד"ה וכן) אמנם אין זה נקרא התלבשות, כי ד' בחינות דאור ישר אינן מתלבשות זו בזו, שנאמר למשל, שאור העליון מתלבש בבינה כדי להאיר לז"א, כי מתלבש פירושו, בלבוש של או"ח, העולה ע"י זווג דהכאה מן המסך, שנתקן בבחי"ד שהיא מלכות, כנ"ל בדברי הרב (פ"א אות ג' ובאו"פ שם אות ק') וכאן בבינה, לא היה שום צמצום, ומכ"ש שאין שם מסך מוכן להכאת אור העליון לאו"ח, כדי שתאמר, שהתלבש האור בבינה דאור ישר כדי להאיר בז"א דאור ישר, אלא, שזה מכונה "דרך מעבר", כלומר, שאור א"ס השייך לז"א דאור ישר, בהכרח שעובר דרך ספירות בינה דאור ישר, להיותה העילה והסיבה של הז"א דאו"י, ואין הז"א דאו"י הזה יכול להשיג שום אור, אם לא על ידי עילה שלו, דהיינו בינה, אבל אין זה נקרא התלבשות במסך בינה, להיות שאין שם מסך, כמבואר שאין מסך אלא בבחי"ד, דהיינו במלכות, כנ"ל (פ"א אות ק'). וזכור היטב את ההפרש המבואר, בין ד' בחינות דאו"י לד' בחינות דאו"ח, כדי שלא תתבלבל מחמת הדמיון הקרוב שבשמותיהן, כי כשאנו אומרים חכמה דאו"י, המובן ספירה שניה לכתר דאו"י, שנק' חכמה, אבל כשאנו אומרים חכמה דאו"ח, המובן, שיש כאן זווג דהכאה, וע"ס דאו"ח המלבישות לע"ס דאו"י, דהיינו עשרים ספירות שלימות, וכשנכללות זו מזו, הן מאה ספירות. שאנו קוראים לכולן בשם חכמה דאו"ח, משום שהכונה היא, לציין את מדת קומתו של או"ח, ומתוך שעולה ומלביש עד חכמה, ע"כ אנו מכנים את כל מאה הספירות בשם חכמה. וזכור זה, כי הוא המפתח החשוב ביותר בהחכמה. ועד"ז תבין בינה דאו"ח, שהיא ג"כ עשרים ספירות, אלא כתר וחכמה גנוזים תוך בינה. וכן ז"א דאו"ח, יש לו עשרים ספירות, אלא כתר וחכמה ובינה גנוזים תוך ז"א (כנ"ל פ"ג אות א' ד"ה ושם, באו"פ). וז"ש הרב "ולא הוצרך להתלבש בבינה שלמעלה מאצילות ולא נתלבש רק בחכמה שלמעלה מאצילות". רוצה לומר, שלצורך הע"ס דאצילות, התלבש בחכמה שלמעלה מאצילות, דהיינו בחכמה דאור חוזר, כנ"ל (או"פ פ"ג אות א' ד"ה ושם) על ידי זווג דהכאה במסך דבחי"ג שבהמלכות, כמ"ש שם עש"ה, אבל לא הוצרך להתלבש בבינה דאו"ח, דהיינו על ידי זווג דהכאה במסך דבחי"ב שבכלי מלכות, כי קומת בינה דאו"ח שייך לע"ס דבריאה, ולא לע"ס דעולם אצילות, ששם מלביש קומת חכמה דאו"ח, כנ"ל באו"פ פ"ג אות א' ד"ה ושם.

כלומר, שמאיר בע"ס דאצילות בקומת חכמה, ולהיות, כתר גנוז כאן תוך חכמה, כנ"ל בדיבור הסמוך, ע"כ, כולל כתר וחכמה כאחד בשיעור הקומה.

היינו מספירת בינה דאו"י, עד מלכות דאו"י.

שלא בדיוק נקט כאן התלבשות, כמו שמסיק הרב תיכף לאחר זה, ואומר: "אע"פ שנמשך דרך הבינה, אין זה נקרא התלבשות, כיון שאין שם מסך", עכ"ל. וכבר נתבאר זה באורך לעיל, בדיבור הסמוך, שמלת התלבשות, מורה שע"ס דאו"י מתלבשים באו"ח, העולה ע"י זווג דהכאה בהמסך, וז"ש הרב, כיון שאין כאן בבינה שום מסך, אין זה נק' התלבשות.

מטעם, שבינה היא העילה והסיבה אל הזו"ן, גם בד' בחינות דאור ישר, וע"כ, כל עלול מוכרח לקבל כל אשר לו מיד עלתו כמבואר בדיבור הסמוך.

כל זה נתבאר היטב בדיבור הסמוך.

כלומר, שאין שם מסך, שאור א"ס יתפשט עליו לזווג הכאה, ויעלה או"ח בקומת בינה, ויהיה או"ח דקומת בינה זו, לבוש ב' על אור א"ס, בנוסף על לבוש הראשון, שיש שם מאו"ח דקומת חכמה, כמ"ש היטב לעיל.

עי' בחלק ב' בלוח התשובות, אות ל', במלת "חלון", שבכל מקום, שהמסך פועל להעלות או"ח ממטה למעלה, מכונה העביות בשם חלון, עש"ה, גם באו"פ (ח"ב פ"ב אות ע' ד"ה נקב,) וגם כאן פועל העביות ממטה למעלה, כנ"ל בדברי הרב, (ח"ג פ"א אות ג'), וע"כ מכנה שם הרב את העביות דבחינת ז"א, ובחינת מלכות, בשם חלון ונקב צר. (פ"א אות ד') להיות המסכים שלמטה מקומת חכמה משמשים שם רק ממטה למעלה, כמ"ש לפנינו. ואין להקשות כאן ממבואר במקום אחר, שגם בע"ס דאצילות יש שם ה' פרצופין, שבכל אחד יש בחינת זווג דהכאה. כי יש הפרש גדול ורב ביניהם, להיות כל אלו ה"פ אצילות הם ה' חלקים של ע"ס דקומת חכמה ויתבאר זה במקומו, ואכמ"ל.

כלומר שהמסך והמלכות מזדככים לבחי"ב שנק' בינה, ואור א"ס מתפשט לזווג דהכאה על המסך ההוא, ומעלה או"ח בקומת בינה, כנ"ל (באו"פ פ"ג אות ו') שאו"ח ההוא, הוא לבוש אחר וחדש על אור הא"ס, במשונה בהרבה, מלבוש דאו"ח של אצילות גופיה, כי לבוש דאצילות, הוא מהכאה במסך דבחי"ג הממשיך אור החכמה בכל הע"ס, ולבוש החדש הזה, הוא מהכאה במסך דבחי"ב, שקומתו אינו מגיע להלביש את החכמה דאו"י, אלא רק לבינה דאו"י לבד, וע"כ אין בו מאור חכמה כלום. והנה זווג זה, בהכרח שנעשה באצילות, כנ"ל באו"פ (פ"ג אות ו'), אבל כל ע"ס הללו המתלבשים בהלבוש דקומת בינה, נמשכים מהמסך ולמטה ובאים בעולם הבריאה, כמבואר באו"פ הנ"ל.

כלומר, אע"פ, שהאו"ח עולה בתחילה מהמסך שבהבינה ולמעלה, דהיינו, בעולם אצילות כנ"ל, אשר, גם ספירות דאצילות בהכרח שמתלבשים בלבוש זה דקומת בינה, מ"מ אין העביות והסתימה של המסך הזה עולה שם אפילו משהו, כי אין העביות ופגם יוכלו לפעול כלל בהעליונים מהם, ובחינת קבלה כזו, מכונה חלון ונקב, (כמ"ש באו"פ ח"ב פ"ב אות ע'), כלומר, בלי שום עביות אפילו משהו, מה שאין כן באו"ח היורד למטה מהמסך שבין אצילות לבריאה, דהיינו, העשר הספירות הבאות בעולם הבריאה, הרי כח ועביות המסך, הוא כל השורש של התפשטות האור א"ס בהם, לפיכך נעשה המסך סיתום ומלבוש גמור, המגביל את אור א"ס, מלהאיר שם משהו מאור חכמה, שהריהו מסך דבחי"ב, שאין או"ח שלו מגיע לחכמה, אלא לבינה דאו"י לבד, כנ"ל. וז"ש הרב, "שנעשה מסך סתום", כלומר, שסותם את אור דאצילות, דהיינו אור חכמה, מלהופיע בעולם הבריאה אפילו משהו, מטעם שמסך זה משפיע אל הבריאה ממעלה למטה, כמבואר.

כלומר, מקומת חכמה לבד, אבל מכתר אין אצילות יכול לקבל, משום דמסך דבחי"ג משמש שם ממעלה למטה, שהרי נתלבש בבחי"ג שלמעלה מאצילות כנ"ל, וע"כ נעשה מסך סתום על אור כתר, ונחשב שמקבל רק מחכמה לבד.

כלומר, שכתר וחכמה גנוזים בקומת בינה, מחמת שאו"ח זה אינו מגיע להם רק לקומת בינה בלבד, כנ"ל, וע"כ הבריאה אינה מקבלת רק מבינה בלבד, ולא תוכל לקבל מכתר וחכמה, כי המסך סותם עליהם כנ"ל, מטעם היותו מלמעלה מהבריאה. וז"ש הרב, שנעשה מסך מבדיל בין הכתר והחכמה אל הבריאה. וזכור, אשר הכתר נק' א"ס כנ"ל.

כי הארה שאינה תמידיית, מכונה בשם קינון, בדומה לצפור שאינה יושבת תמיד על אפרוחיה אלא לעתים, ומתוך שזווג דבחי"ב הנ"ל אינה הארה תמידית בעולם הבריאה, ע"כ מכנה אותה בלשון קינון, ואומר אמא עילאה "מקננא" בכורסיא. בינה נק' אמא עילאה, והטעם שבינה נקראת כן, עי' בספרי פנים מסבירות דף ס"א ד"ה וטעם קריאת שם ואכמ"ל.

כמו שנתבאר לעיל בבינה דאצילות, שהזווג הנעשה במסך דבחי"ב לצורך בריאה, ואו"ח עולה ומלביש עד בינה, ועכ"ז לא נעשה זה למפסיק על אור חכמה כלפי ז"א דאצילות הנמצא לאחר הבינה ההיא, ונתבאר, שהוא מטעם שהמסך המשמש ממטה למעלה אינו מוליך עם האו"ח העולה על ידו, שום גבול חדש ועביות כלל למקבלים ממנו, ואע"פ שגם ז"א דאצילות מקבל מכח או"ח זה, מ"מ, אינו מתמעט בסבתו שלא יוכל להמשיך אור חכמה, כי בחינת קבלה בכח מסך שמלמטה ממדרגה, מכונה רק חלון ונקב, אבל אינו מגביל ואינו סותם כלום בסבתו. וכן תשכיל בכל מסכים שבכל המקומות, אשר הגבולים הנעשים תמיד בסבת מסכים, הנה הגבולים ההם, אינם ניכרים כלום זולת למקבלים שלמטה ממסך, אבל לא כלום למקבלים שממעל למציאות המסך. וז"ש הרב, אשר אע"פ "שחזר האור להתלבש בז"א של הבריאה", ועושה זווג דהכאה במסך בחי"א, שאור חוזר זה יש לו קומת ז"א, הנה אע"פ, שגם מלכות דבריאה מקבלת מאו"ח זה, מ"מ מתוך שמסך זה הוא משמש מבחינת ממטה למעלה, אינו מגביל כלום את מלכות דבריאה, שלא תוכל להמשיך לה אור בינה, כי "אין ז"א מפסיק לה" למלכות דבריאה, במסך שלו הנמצא ממטה למעלה, כי הוא רק "דרך מעבר לחוד", דהיינו מבחינת חלון ולא מבחי' מסך, כנ"ל (ח"ג אות ד' באו"פ אות ו') וכן הוא בכל המקומות.

ענין האו"ח היורד ממעלה למטה, אשר דרכו להרחיב את המסך ואת כלי מלכות, עד שמתפשטים בעצמם לעשר ספירות ממעלה למטה מכתר עד מלכות, כנ"ל באו"פ (פ"ג אות ה') הנה התפשטות מלכות זאת, מכונה בכל מקום "התפשטות מינה ובה", כלומר, שהכלי האחת שנקראת מלכות, מתפשטת בעצמה מינה ובה לעשר ספירות. וכבר ידעת שהע"ס המוגבלות שבכל העולמות, הן נעשות רק על ידי האו"ח המתפשט אליהן ממעלה למטה, כנ"ל, לפיכך מכונות עשר הספירות האלו בשם ע"ס הפרטיות מיניה וביה, הן באצילות והן ביצירה והן בעשיה.

או"ח המתפשט ממסך ולמטה, מכונה לבוש גמור, להיותו מגביל, עם העביות המיוחד לו להאורות שמתלבש, שלא יוכלו להמשיך משהו אור במשונה מגבולו, משא"כ או"ח, העולה ממטה למעלה, אע"פ, שהוא ג"כ לבוש על ע"ס דאור ישר, אמנם, הלבוש הזה אינו מגביל כלום את האור שהוא מלביש כנ"ל, ולפיכך, נבחן כלבוש שאינו גמור, אלא לבחינת שורש של לבוש בלבד. וענין התפשטות הע"ס דיצירה ועשיה, כבר נתבאר היטב לעיל, עש"ה.

ז"א נקרא בשם ו' ספירות, ונק' כן לסבת חסרון ג"ר כח"ב, ולסיבת חסרון מלכות, ואין לו רק שש ספירות חג"ת נה"י לבד, ומלת קינון, כבר נתבאר לעיל.

מלכות דאצילות נקראת לפעמים, אמא תתאה, משום שמלכות דאצילות, היא השורש העיקרי לכל הנמצאים שבבי"ע, ועל שמה של המלכות דאצילות, מכנה ג"כ למלכות דיצירה בשם אמא תתאה, להיותן שורש אחד, ואכמ"ל.

כמו שמבאר והולך, כי שם הוי"ה כולל עשר ספירות, וד' עולמות אבי"ע הם בחינת עשר ספירות הכוללות כל המציאות, ואע"פ, שבכל עולם ועולם בפני עצמו, יש אבי"ע פרטים, ופרטי פרטים, מ"מ צריכים לדעת, שכולם יחד מסתדרים בעשר ספירות בלבד, אשר ד' האותיות הוי"ה, מרמזות עליהן כמבואר. וידיעה זו נחוצה מאד, שתהיה תמיד לעיני המעיין, בהיות שצריכים תמיד להקיש, את עשר ספירות הפרטות, אל עשר הספירות הכוללות, כי יש להן תמיד ערכים מקבילים זו על זו ונלמדות זו מזו.

כלומר, אע"פ שבאצילות בלבד יש עשר ספירות, המרומזות בד' אותיות הוי"ה מ"מ, מתוך, שקומת כל ע"ס הללו, הוא עד חכמה, כמבואר לעיל, וע"כ, נבחן כולו לאור חכמה, אשר יוד דשם הוי"ה מרמזת עליה, כי האורות הקטנים מחכמה, אינם עולים כל כך בשם, כלפי אור החכמה החשוב, ועולה עליהם מאד, ומטעם הזה מכונה הבריאה בשם אור בינה בלבד, וכן כולם. דהיינו, על שם האורות, היותר חשובים שבהם כמבואר.

כלומר, שכל עולם, אינו יכול לקבל שום אור, זולת ממה שהמסך הנמצא ממעל לו, משפיע אליו כמבואר לעיל.

כל פרצוף עליון נק' מאציל כלפי הפרצוף שלמטה ממנו, מפני, שכן יצאו הפרצופין זה מזה בבחינת עילה ועלול מראשית הקו עד סוף העשיה, אשר כל פרצוף, נאצל על ידי העליון ממנו.

כל אלו, הם סוד ד' בחינות, הנזכרות לעיל בדברי הרב (ח"ג פ"א אות ד'), אשר תחילת הכל התפשט הא"ס ב"ה לעשיית כלים על ד' בחינות עד שפגש במסך שבכלי מלכות וכו' עש"ה. והרבה כינויים יש לד' בחינות ההן, מפני שאין לך פרט קטן בכל המציאות שלא יהיה מסתדר על בחינות ההן, וכן כללות כל המציאות יחד מסתדרת בהן, שהם ד' העולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, הכוללים כל המציאות. ותבין אמנם, שהגם, שסדר הד' בחינות נרשמות בכל הפרטים שבהמציאות עם כל זה, אין הפירוש, שכל הפרטים שוים מחמת זה, אלא יש בזה ערך מיוחד לכל פרט, לפי מדת כלי הקבלה שלו.

ענין התכללות הזאת, הוא מטעם של הזדככות המסך, הנוהגת בחיוב בכל מדרגה ומדרגה, כמ"ש בהסת"פ (ח"ב פרק ז' אות ע"ב ד"ה ובכדי) עש"ה בכל ההמשך.

הוא אור החכמה, ונקרא ג"כ אור חיה. ואור יחידה הוא כנגד כתר, שהוא בחינת מאציל. וכן המוח שבעצמות, הוא כנגד כתר.

כלומר, הכוללת את ד' הבחינות, והיינו בחינה שניה של הכתר, כמ"ש להלן (פ"ו אות ב'). שהוא השורש להתפשטות הד' הבחינות. והאור של כתר, נק' בשם יחידה.

כלומר, שבחינה שניה שבכתר נבחנת, שהוא ממוצעת בין מדרגה עליונה למדרגה תחתונה, דהיינו בין בחינת מאציל לבחינת נאצל, כל עליונה, נבחנת תמיד לבחינת מאציל כלפי תחתונה, כמ"ש לעיל (פ"ה אות א'), עש"ה.

מדבר כאן מב' העולמות: אצילות ובריאה, שאצילות נקרא בורא, וד' בחינות, שבעולם הבריאה בכללה, נקראות נברא. וכן בכל פרט שבעולם הבריאה, יש בו ד' בחינות כנ"ל. ונשמות הצדיקים מושפעות מאצילות לבריאה כנודע, וז"ש הרב, "שבין הבורא ית' ובין הנברא שהיא הבחינה הכוללת הרוחניות", דהיינו, שיש בחינה ממוצעת, בין הבורא ית' ובין הכתר, שהוא אור היחידה הכוללת הרוחנית של אדם, והיינו, הרוחניות של אדם הנזכר לעיל בדברי הרב (אות א'), הנקרא, נפש, רוח, נשמה, חיה. ויחידה, שה"ס כתר שלהן כוללת כולן, כנ"ל בדיבור הסמוך.

כלומר, שהיחידה של האבות, היא המרכבה לאותה, הבחי' הממוצעת, שבין הבורא ית' ובין היחידה שבהם. מרכבה, פירושה השראה, כדמיון הרוכב השורה על המרכבה המיוחדת לו, כן האלקיית שורה על האבות.

והבן, שאין הפירוש ח"ו בגדלות וקטנות מדומה, אלא הכונה על אפיסת השגה, כי דבר שאינו מושג מכונה קטן מאד. גם שם ניצוץ אל תטעה בו, לפרש כפשוטו, שהוא ניצוץ אש מדומה ח"ו, אלא, ניצוץ פירושו או"ח (עי' לוה"ת ח"ב אות ב') כי אור ישר מכונה בשם אורות, ואור חוזר מכונה בשם ניצוצין, וזכור זה.

היינו בחי"ד שהיא מלכות.

דהיינו בכתר, שה"ס יחידה. וניצוץ בורא ה"ס א"ס ב"ה. וניצוץ נברא, ה"ס כתר של המדרגה, המכונה ג"ר, ראש המדרגה, שיש בו עצמו ד' בחינות דאו"י, שא"ס התפשט בהם לזווג דהכאה, המעלה או"ח, ומלביש את האו"י ממטה למעלה, שבזה נעשו שרשי כלים (כנ"ל בהסת"פ ח"ב אות ר"ב ד"ה והנה נתבאר) עש"ה, כ"ז נקרא בשם ניצוץ נברא או יחידה. ונק' "ניצוץ", על שם או"ח העולה אשר ניצוץ בורא מתלבש באו"ח זה, כמ"ש לעיל. וז"ש הרב, "וזה הניצוץ מתלבש בכח נצוץ אחר נברא" והבן היטב.

כי התלבשות א"ס באו"ח העולה ממטה למעלה אינו עושה כלים גמורים, אלא שרשים לכלים, וז"ש הרב "שרשי ד' בחינות" והבן.

כבר ידעת, שהנפש מתלבשת במלכות, ורוח בז"א, ונשמה בבינה, וחיה בחכמה, שהכלים ההם ה"ס ד' בחינות הנ"ל כדברי הרב (ח"ג פ"א אות ד').

כי גם נפש יש לה לעצמה לבדה ד' בחינות: חו"ב, תו"מ, המתפשטים מן מלכות עצמה. ונפש שבנפש מלובש בבחינת מלכות דמלכות.

רוצה לומר, כי המשל שהביא, שיש בחי' ממוצעת בין בחינה לבחינה, אל תקח מזה להנמשל, אשר יש משום זה ה' בחינות גם בעליונים, דהיינו ד' בחינות ובחינה ממוצעת, ולזה מזהיר ואומר, שאין בעליונים יותר מד' יסודות ארמ"ע, שהם ד' אותיות הוי"ה, כי הבחינה הממוצעת אינה נמנה עם הד' בחינות. וזה שמסיים הרב, "ע"כ נמצא, שהחכמה נקרא ראשית", להורות, שאין שום בחינה נמנית לפניה: כי הבחינה הממוצעת, דהיינו ניצוץ בורא, ה"ס א"ס שאינו כלל בחשבון המדרגה. ובחינת נצוץ נברא, שהיא נקראת יחידה או כתר, הנה נתבאר שכל עיקרה אינה רק שורשית של הד' הבחינות: חו"ב, תו"מ, (כנ"ל פרק ה' אות כ', עש"ה) וא"כ הראשית של יחידה, הוא ג"כ בחי"א שנק' חכמה, ולפיכך לא נמצא רק ד' אותיות בשם הוי"ה, ואין שם אות מיוחד לספירות הכתר, כמבואר.

הכונה היא, על ניצוץ בורא המלובש בכתר כנ"ל, שה"ס א"ס ב"ה, ואינו כלל מבחינת הפרצוף עצמו, כמבואר בדיבור הסמוך עש"ה.

עי' לוה"ת ח"ב אות כ"ו, שרצון לקבל שבנאצל ה"ס אור שנתעבה, והוא כללות החומר שבנאצל, שממנו נצטיירו ונעשו כלי קבלה שלו. וזה ודאי, שבא"ס ב"ה לא נמצא מבחינת רצון לקבל זה ולא כלום. (כמ"ש לעיל באו"פ ח"א פ"א אות נ' ד"ה וטעם) וז"ש הרב "שהא"ס נק' אפס, כי אין בו שום תפיסא, שאין שם חומר" וכו', דהיינו מבחי' הרצון לקבל הנ"ל, ואין שום השגה באור בלי כלי, כנודע.

הד' הבחינות חו"ב תו"מ, מכונות "ד' צורות", להיותן שיעורי מדרגות זו למטה מזו, המצטיירות בחומר של הנאצל, (כמ"ש באו"פ ח"א פ"א אות נ' ד"ה עתה) שכ"ז אינו בא"ס ב"ה, כמבואר בדיבור הסמוך, ובאו"פ שם.

דהיינו אמצעי בין מאציל לנאצל, משום שבו כבר נמצאים כלולים שורשי ד' הצורות של הנאצל "בכח" אבל לא בפועל.

כלומר שד' בחינות חו"ב תו"מ נקראות ג"כ ד' יסודות, שבתוהו אין בו שום בחינה מהם, כנ"ל.

כלומר, שכבר יצא מכלל מאציל שהוא א"ס המכונה אפס, והבן.

היינו הד' בחי' חו"ב תו"מ, שנק' ג"כ ד' צורות, כנ"ל בסמוך. אמנם הן בו רק בכח" ולא בפועל, כנ"ל. אמנם "בוהו", שה"ס ניצוץ נברא כנ"ל, כבר יש בו שרשי הד' צורות בפועל ממש, שה"ס התפשטות הא"ס לעשות כלים בהכאה על המסך, (כנ"ל בדברי הרב ח"ג פ"א אות א') שכבר ד' בחינות דאור ישר שנתפשטו מא"ס, מלובשות באור חוזר העולה ממטה למעלה, ועצמות א"ס כבר מלובש באו"ח זה, בסוד "ראש" מדרגה. אמנם הכלים האלו, נקראים שרשי כלים, ואינם נגמרים, אלא אחר התפשטותם ממטה למסך כנ"ל.

היינו, המכונה "בוהו", שכבר מכונה בשם ראש להמדרגה, כנ"ל בדיבור הסמוך, עש"ה.

סובב על תחילת הדברים, דהיינו, שבחינה יותר אחרונה מכל האפשר בא"ס, נקרא תוהו.

עה"ס דבריאה כולן הן בקומת אור בינה, ואפילו כתר וחכמה (כנ"ל פ"ד אות ב')_ וכיון שקומת בינה דאצילות מלבשת על חג"ת דא"א, לא יוכל להמשך ממנו לעולם הבריאה זולת חג"ת נה"י שלו בלבדם, שהם ו"ק שלו. וע"כ נבחנים חג"ת דא"א דבריאה, לג"ר דא"א אשר שם, ויתבאר עוד במקומו.

הראש דכל פרצוף אינו מתלבש בפרצוף התחתון, כי הלבשת התחתון מתחילה מפה דראש העליון ולמטה, כמ"ש במקומו. וכיון שחג"ת דא"א הם ראש, ע"כ הם מגולין בלי התלבשות.

בקיעה, פירושה, התגברות האור על גבול שבמסך, ואינו משגיח על כח העכוב שבו, והוא פורץ ועובר ומאיר גם מלמטה ממסך. וצריך שתזכור היטב מה שביארנו לעיל, בפירוש הכאת אור העליון על המסך, (באו"פ פ"ב אות ג'), אשר המסך מפסיק לאור העליון, המתפשט לעבור גם מלמטה מגבולו, ומחזירו למקומו, כנ"ל בדברי הרב (ח"ג פ"א אות ג'). והנה עם כל זה, פרץ איזה חלק מאור העליון, ולא חזר לאחוריו, אלא שירד למטה ממסך והאיר שמה, שזה דומה כמו שבקע ושיבר ועשה חור בגוף המסך, ועבר את דרכו ממנו ולמטה. אמנם, אין כאן שום דמיון, לבקיעה וחור גשמי מדומה ומוחש ח"ו, אלא שהוא ענין השגת גבול בלבד: כי מסך, הוא מגביל את האור כנודע. וקצתו של אור העליון, שהמסך לא הגבילו ולא עכבהו, מכונה, שחלק הזה בקע להמסך, כלומר לגבול והעיכוב שבו, ועבר גם ממסך ולמטה. וחלק זה שהשיג את גבולו של מסך, ועבר למטה, מכונה בשם מלכות דמלכות שבמדרגה עליונה או בשם נקודה דמלכות דעליון. ולפיכך, יש לפנינו להבחין בזווג דהכאה הנ"ל, ב' הבחנות: הבחנה א', הוא, אשר המסך התגבר על האור והחזירו למקומו, שבזה נעשה האו"ח לבוש על ד' בחינות שבאור העליון ממטה למעלה, אשר מכח זה התרחבה המלכות לע"ס מינה ובה ממסך ולמטה, באופן, אשר כל ע"ס שיצאו ממסך ולמעלה, התנוצצו הארתן גם ממסך ולמטה, והחתימו דוגמתן שמה ממעלה למטה כנ"ל (באו"פ פ"ב אות ג') וזהו הבחנה הא' שבזווג דהכאה. הבחנה ב', הוא, אותו חלק מאור העליון שבקע ושיבר למסך, ועבר למטה ממסך בלי עזרת אור חוזר, כנ"ל, אלא בבחינת עצמותו ממש. דהיינו כמבואר לעיל, שחלק זה נקרא נקודה דמלכות דעליון, או מלכות דמלכות דעליון, שביטלה הגבול ולא השגיחה כלל על כח עיכוב שבמסך, והבן היטב, אשר כלפי הנקודה ההיא נחשב המסך, כמו שאינו במציאות כלל, כי ע"כ דייק הרב לומר "משברת ובוקעת את המסך", שהוא מטעם המבואר. וע"פ ב' הבחנות הללו המבוארים, תבין את כל המשך דברי הרב.

כלומר, בחג"ת דא"א, שהם ג"ר שלו, משום שא"א זה דבריאה, אין לו אלא ו"ק: חג"ת נה"י לבד, ונמצאים חג"ת הג"ר שלו, כנ"ל ותבין כאן, אשר אותה הנקודה דמלכות דאצילות, שבקעה ועברה ממסך ולמטה בסוד הבחנה ב', הנ"ל, בדיבור הסמוך, ה"ס א"ס המכונה לעיל בשם "תוהו", שיש בו מבחינת א"ס כנ"ל, ואין בו שום בחינה מד' בחינות חו"ב תו"מ, אלא ד' בחינות כלולות בו "בכח" ולא בפועל. ואותן הג"ר דא"א הנ"ל אשר נקודה דעליון התלבשה בתוכן, הנה ג"ר אלו באות מהבחנה א', הנ"ל בדיבור הסמוך, ונקרא "בוהו", ובו יש ד' שורשים של ד' בחינות חו"ב תו"מ "בפועל ממש", כלומר, ע"י התלבשות או"ח, שהם בחי' כלים בפועל, וזכור זה.

ז"א ומלכות נקראים ב' המאורות, להיותם משפיעים בעולמות התחתונים כי מג"ר כתר חכמה בינה, אין התחתונים יכולים לקבל, וע"כ ז"א ומלכות בלבדם מאירים לתחתונים, ועל שם זה מכונים מאורות. ובשעה שנאצלו, היו קומתם שוה זה לזה, כלומר, שמלכות קיבלה שפעה מבינה, ולא על ידי ז"א, שבאופן זה שניהם שוים, כי כמו הז"א נאצל מבינה ומקבל שפעו מבינה, כן הנוקבא מקבלת שפעה מבינה, משא"כ כשמלכות אינה ראויה לקבל מבינה, אלא על ידי ז"א, אז היא נבחנת שהיא למטה מז"א, כי המקבל הוא למטה מהמשפיע שלו, כמובן, וטעם הדבר יתבאר במקומו.

כבר נתבאר בדיבור הסמוך, אשר הלבנה שה"ס מלכות, היתה שוה עם ז"א, שה"ס שמש עש"ה. והנה אז היו קומת שניהם קומת ו"ק: חג"ת נה"י, שניהם חסרי ראש היו, חסרי ג' ראשונות, אלא שהיו יונקים מבינה, שנקראת כתר. וז"ש חז"ל (חולין ס' ע"ב) שאמרה אין שני מלכים משמשים בכתר אחד, דהיינו אמא, אלא שמלכות היתה רוצה לשלוט לבדה ואז נאמר לה לכי ומעטי את עצמך, דהיינו שתצא מאצילות לבריאה, ושם תשלוט. ומה שהיתה מלכות באצילות פרצוף שלם של ע"ס, נתמעטה על ידי ירידתה בבריאה, ועמדה שמה בסוד נקודה קטנה כלולה מע"ס "בכח" ולא בפועל. ויתבאר עוד לפנינו.

כלומר, שנשארו בז"א באצילות, ולא ירד לבריאה אלא בחינת מלכות דמלכות לבד.

אספקלריא פירושה "מאור", כי מלכות נקראת מאור כנ"ל. ואומר דלית לה מגרמה כלום, מטעם ששרשה מתחילה אינה אלא נקודה אחת, כמ"ש הרב מקודם, וכל ט"ס שהיו לה בהיותה עוד באצילות אינן בחינתה עצמה, כלומר, מבחינת אור ישר של מלכות, אלא רק מבחי' או"ח שהעלה ע"י המסך ממנה ולמעלה אל ז"א, הנה או"ח זה חוזר מז"א אל מלכות ממעלה למטה, ובונה את מלכות בע"ס (כנ"ל באו"פ פ"ב אות ג') וזהו שאומר הרב שבאו בתוספות ע"י ז"א ט' נקודות אחרות. ולפיכך, בשעה שנתמעטה המלכות וירדה לבריאה, לא ירדה אלא עצמות המלכות, וכל הט"ס הראשונות, שהן מבחינת או"ח נשארו באצילות בז"א בשורשן. וז"ש הרב "וחזר הז"א" ונטלם. וע"כ נקראת אספקלריא דלית לה מגרמה כלום.

זה ענין ארוך שאין המקום לפרשו כאן.

כי אין ענין העדר נוהג ברוחניים וכל שינוי ומיעוט וכדומה, אין הפירוש שבחינה ראשונה נעדרה ובמקומה בא_ בחינה אחרת חדשה, אלא הפירוש הוא שבחינה ראשונה נשארת כמו שהיתה, ודבר השינוי שאנו אומרים בה היא בחינה נוספת על הראשונה. באופן, שבכל מקום שנאמר שאיזו בחינה נשתנתה, הכונה היא, שנתוספה בחינה על בחינה ראשונה. וצריכים לזכור זה, כי אי אפשר להזכיר הדבר תמיד. וז"ש הרב "כל דבר שבקדושה עושה רושם במקומו, אע"פ שנסתלק משם, ותמיד נשארה בחינת נקודה זו בראש הבריאה, דהיינו כמבואר, שענין עליתה של הנקודה וחזרתה למקומה לאצילות, אין זה גורם שום העדר בנקודה שירדה לבריאה, כי אין העדר ברוחני. וע"כ יש להבין ענין חזרתה של הנקודה לאצילות, לענין נוסף שנתחדש, כמו המדליק נר מנר ואין הראשון חסר, באופן שהנקודה נשארת בראש הבריאה, וגם עלתה לאצילות, ויש עתה ב' נקודות, והבן היטב.

כלומר, סיום לכל ספירות דאצילות, המדומות במשל כלפי ספירות דבריאה, כמו אריות כלפי שועלים. וירדה המלכות מסיום הספירות דאצילות, ונעשתה ראש לספירות הבריאה כנ"ל.

ז"א ומלכות, מכונים בשם אדם וחוה, ומלכות הוא סיום של כל ספירות דז"א, כנ"ל. וע"כ דרשו חז"ל באדם הראשון בטרם בריאה של חוה, שחוה היתה זנב לאדם, כלומר, בחינת הסיום שלו.

כלומר, שהמלכות דא"ק, שבתוכה מתוקן המסך דבחי"ג, שהיא קומת חכמה, אותה מלכות ירדה ונעשתה עתיק באצילות.

ראש דבריאה, ששם מלובשת נקודה דמלכות דאצילות, נקרא היכל קדשי קדשים, וכל ההיכל הזה, עולה עם הנקודה לאצילות ביום השבת, מכח הנקודה דאצילות המלובשת שם.

שהיה להם לומר שראשית היא חכמה, ולמה אמרו אין ראשית אלא חכמה, שהמשמעות הוא ולא דבר אחר: והיינו "לשלול את הכתר" ללמדך, שכתר אינו ראשית להעולם, אלא חכמה הוא ראשית העולם, כי גם העולם בכללו יש לו ד' בחינות חו"ב תו"מ, אשר חכמה היא הבחינה ראשונה שבהן, אבל הכתר הוא אינו נחשב מבחינת העולם, אלא אמצעי כנ"ל, והוא בפ"ע ג"כ כולל ד' בחינות, כנ"ל.

אמנם אין העשר הספירות נחלקות לעשרה פרצופין, והטעם הוא, כי שש ספירות חג"ת נה"י אינן עושות ששה פרצופים, להיותן כולן רק בחינה אחת בעביות המסך, ובשיעור הקומה, דהיינו בחי"ג, וע"כ כולן יחד יוצאות מזווג דהכאה אחד, ונחשבות ע"כ פרצוף אחד. וענין ההבחן מבין שש הספירות חג"ת נה"י, יתבאר בשיעורים הבאים בע"ה.

ד' אותיות הוי"ה, הן חו"ב תו"מ כנ"ל, ותפארת לבדו כולל ו' ספירות, ובחינת האמצעי בין מאציל לנאצל, נקרא כתר, והן יחד עשר ספירות, וכל ספירה פרטיות מעשר ספירות ההן, הכרח הוא, שכלולה לפי עצמה ג"כ מע"ס, וכן בפרטי פרטיות, כמו שנתבאר באורך בהסתכלות פנימית חלק ב' (אות צ"ו).

יש כאן רמז נכבד ביותר, כי מלת "אין" הוראתה על אפיסת ההשגה, והיפוכו מלת "אני", שהוראתה על תכלית ההשגה על שלימותה האחרונה. ואע"פ, שאין לך ב' ענינים הפכים המכחישים זה את זה, יותר מב' מלות הנ"ל "אין אני", כמו שנתבאר, עם כל זה, אותיותיהן שוות ודומות זו לזו, שהוא פליאה נשגבה. וז"ס הכתוב "אני ראשון ואני אחרון", להורות, שאינם כלל ב' דברים ח"ו, אלא אחד ממש, כמ"ש הרב, "כי בבחינת מלכות של מאציל אשר בו, הוא אחרון ונקרא "אני", שהוא מלכות. ובבחינת שורש הנאצלים אשר בו, שהוא בחינת כתר, הוא ראשון ונקרא "אין", שהוא אותיות "אני", עכ"ל. והדברים הללו, עמוק מכל עמוק וגבוה מכל גבוה, וע"כ מעיר אותנו הרב כאן ואומר "והבן זה מאד כי בו יובנו כל הדרושים שנבאר". כי צריכים להבין מאד, סוד ב' ענינים ההפכים, שבכאן, שאינם אפילו ב' בחינות מיוחדות, אלא שצריכים להבינם כבחינה אחת, שמצד היותו מלכות דעליון ועצמות דעליון, שבקע ושיבר המסך, כמ"ש לעיל, שעל נקודת המלכות דעליון אין פעולת הגבול שבמסך פועל ולא כלום, הנה מטעם זה נקרא כתר, "אני" אחרון, שפירושו תכלית השלימות, כי המלכות דעליון מקבלת מכל ע"ס שבעליון, אשר ע"ס הללו כוללות בהכרח כל המדרגות והפרצופים הראוים להתפשט בהעולמות למטה מהם, ונמצא על כן אותה הנקודה כלולה משלימות הסופית, וזהו "אני אחרון". וה"ס כתר, שנקרא עתיק, ונקרא תוהו, ונקרא ניצוץ בורא, ונקרא א"ס ב"ה. אמנם מצד היותו שורש להנאצלים אשר בו, שהרי הוא בחינת הכתר להתחתון הנאצל, ה"ס "אני ראשון", שנקרא "אין" אותיות "אני", כלומר, שכלפי הנאצלים, מצטרפים אותיות ההם עצמם של "אני" לצירוף "אין", שהוא משמעות הפוכה מן הצירוף "אני", להיותה גם כן מלכות דעליון, אלא מבחינת "אור מתמעט ועובר דרך המסך" כמ"ש לעיל באורך שהוא כולל משום זה את הד' הבחינות חו"ב תו"מ בפועל, עש"ה. וע"כ נקרא ראש הנאצל, שכל מה שישנו בגוף נמשך מראש. ונקרא "אין", כי כל המדרגות והעולמות שמתחתיו, המה הולכים ומגלים מה שיש בראש, ובטרם שגומרים המוטל עליהם, הרי הראש בבחינת "אין", בסו"ה אני ראשון, דהיינו רק התחלת הגילוי ושרש לגילוי. ונקרא אריך אנפין, ונקרא בוהו ונקרא ניצוץ נברא, ונקרא כתר, ודו"ק בדברים, אולי תזכה ותמצא את הפתח לחכמה. אמנם מ"ש, אשר בחינת עתיק נקרא "אני אחרון", אין זה אמור, אלא מצד עלותו לאצילות ביום השבת, שחוזר ונעשה שם מלכות דעליון, כמ"ש הרב, והבן.

המדובר הוא בעת שבי"ע הם בשלימות, שעולים לאצילות. כגון בשבת, שאז הם מלבישים זה את זה, כהאדם העליון שהוא נשמה וגוף ולבוש ויושב בהיכל מלך.

הם כינוים של עשר ספירות הפרצוף: ראש, הוא ספירת כתר שבו. הזרועות, הם חו"ג: ספירת החסד זרוע ימין, וספירת הגבורה היא זרוע שמאל. הגוף הוא ספירת תפארת, ומטבור ולמטה הם ד' ספירות, נה"י ומלכות.

סובב על דבריו לעיל (פ"ה אות א') שחכמה הוא נשמה, ובינה הוא גוף, וז"א הוא לבוש, ומלכות הוא היכל. וכבר נתבאר שמצד האור אין שום גבול, ולא עוד אלא שאינו מקפיד על הגבול שבכלים, כי על כן עושה הכאה (כנ"ל פ"א אות ע' באו"פ), והכלים המגבילים, מתחילים בעשר ספירות רק מבינה ולמטה, שהם: גוף, לבוש, היכל, שהם בחי"ב ובחי"ג ובחי"ד, אמנם בחי"א שהוא חכמה, שנקראת נשמה, אינה נחשבת לכלי, וז"ש הרב, כי ע"ס דגוף הן נקראות עשר מדות, משום שמבחי"ב, מתחילים הכלים העושים גבול ומדה, משא"כ ע"ס דנשמה, דהיינו בחי"א שנקראת חכמה, "אין בהן מדה כלל", כי בחי"א אינה נחשבת לעביות, כמ"ש באו"פ הנ"ל, וע"כ אין בה בחינת כלי ומדה.

הוא לבוש.

כלומר, שבערך כתר שנקרא א"ס, נבחנת גם חכמה שיש בה עביות, כי בא"ס אין בו מרצון לקבל ולא כלום כמ"ש כל זה באורך (באו"פ ח"א פ"א אות נ' ד"ה וטעם) כי ע"כ מכונה בשם בחי"א.

כמ"ש לעיל, אשר גם בכתר, נבחנים הד' בחינות שנקראים: נשמה, גוף, לבוש, היכל, שהם חו"ב תו"מ, אלא בבחינת שורשים בלבד.

סיום המדרגות בכל מקום שהוא, אינו, אלא בסיבת המסך שבכלי מלכות שבהן, כמ"ש היטב בחלקים הקודמים, באופן שנבחן, שהתפשטות המדרגות מא"ס ב"ה להנאצל, נפסק ונשאר "עומד" מלהתפשט בשעת נגיעתו במסך, כדמיון העומד על הקרקע ממעל לה, שהקרקע אינה נותנת לו להתפשט בקרבה ובתוכה, כן המסך מעמיד האור שלא להתפשט בקרבו ובתוכו, ולפיכך מכונה המסך בשם "קרקע". וכבר נתבאר לעיל, באו"פ (ח"ג פ"ג אות ו') שע"ס דעולם הבריאה נבראו על ידי הזדככות המסך דבחי"ג, שבעולם אצילות, לבחי"ב, עש"ה (ועי' בהסת"פ ח"ב אות ע"ב ד"ה ובכדי עש"ה בכל ההמשך) וז"ש, שדרך המסך שהוא קרקע היכל האצילות האיר למטה וכו', כלומר בסיבת הזדככותו, כמבואר שם.

כלומר כמו שהנחתם אינו חסר כלום מכל הצורות שנמצאות בהחותם, כן יוצאות בעולם הבריאה כל הצורות הנמצאות בעולם אצילות. ועל שם זה מכונה זה בשם חותם ונחתם. ויש עוד טעם מקורי ביותר, כי כל ביאת האור העליון להבריאה, הוא מכח מה שאותו או"ח העולה מכח זווג דהכאה על מסך דבחי"ב שבקרקע אצילות, ממנה ולמעלה באצילות גופיה, הנה אותו האו"ח ממש, חזר והתנוצץ ועבר דרך המסך והרחיב את כלי מלכות לעשר ספירות מינה ובה, ונתפשט בה ממעלה למטה (כמו שנתבאר היטב לעיל באו"פ ח"ג פ"ב אות ג'), שבזה נמצא שכל הבחינות שהאו"ח הלביש באצילות מהקרקע ולמעלה, חזרו, ונמשכו ובאו גם מהקרקע ולמטה. והרי האו"ח הזה דומה לגמרי, כמו חותם, שכל מה שנחקק בו, נמצא מעתיק על הנחתם ממנו, כן האו"ח ההוא, כל הבחינות והשיעור קומה שהלביש ממטה למעלה, חזר והביאם לבריאה ממעלה למטה, והעתיק אותם שמה בבריאה בלי חסרון ושינוי כל שהוא, ולפיכך מכנים פעולה זו בשם חותם ונחתם.

זהו הכלל, כל מקום שנבחן אשר האו"ח עולה ממטה למעלה, נמצא שמלובש שם באו"ח הזה עצמות אור העליון, שזה יורה התפשטות אור א"ס ב"ה לעשות כלים, שמדבר בו הרב לעיל (ח"א פ"א אות א'), אמנם, במקום הנבחן שאו"ח מתפשט מלמעלה למטה על דרך הנ"ל בע"ס דבריאה, כמ"ש לעיל בדיבור הסמוך, הנה האור העליון המלובש כאן באו"ח זה, כבר אינו עצמותו של אור העליון, אלא נבחן כמו "אור של תולדה", הנמשך מאור העליון "ואינו אור עצמו של אור העליון". והטעם הוא, להיותו נמשך בכח המסך המעלה או"ח מפאת עיכוב שבו, כנ"ל, ולפיכך כבר כח התחתון מעורב בו, וגם הוא מוגבל במדת הכלים והשיעור קומה שבמסך, משום שהמסך קודם להתפשטות ע"ס ההן. כלומר, שהמסך הוא הסיבה הגורמת הופעתן של ע"ס אלו, ומשום זה מוגבל האור על ידו, וכבר יצא מכלל עצמות אור העליון ונחשב לאור של תולדה, משא"כ או"ח העולה ממסך ולמעלה, אינו יכול להעלות מעביותו שם אפילו משהו. (כנ"ל ח"ג פ"ד באו"פ אות נ') עש"ה. אמנם זה אמור מעולם הבריאה ולמטה, אבל באצילות אין שם מסך כלל כנ"ל, וע"כ כל אור אשר שם עד סיום רגלין נבחן לעצמות האור.

כי מלכות דעליון מכונה משום זה ניצוץ בורא, כנ"ל, להיותה הממשיכה והמאצילה את המדרגה התחתונה ממנה, כמ"ש לעיל אשר כל המדרגות והפרצופין והעולמות מראש הקו עד סוף עשיה, יוצאים ונאצלים זה מזה בדרך עילה ועלול, והיינו שמלכות דמלכות של כל עליון יורדת למטה מדרגתה, והוא הממשיכה לכל ד' הבחינות של התחתון, כמבואר היטב באורך בחלק ב' בהסתכלות פנימית פרק ה' אות נ"ט. (כי כל הדברים הללו היו נחוצים לכתבם כאן, לולא חסתי על הוצאות הדפוס).

כבר נתבאר לעיל, שבד' בחינות דאור ישר, אין שום הבדל מעולם לעולם או מפרצוף לפרצוף, מראש הקו, עד סוף עשיה. כי אין שום מדרגה, שלא תהיה בה ד' הבחינות דאור ישר, שהן: חכמה, בינה, ת"ת, ומלכות. וכל ההפרש שבין המדרגות, הוא רק בשיעור קומה של או"ח, (או"פ ח"ג פ"ג אות ה') ושיעור קומה, תלוי בעביות המסך, שבמלכות של המדרגה: שמסך דבחי"ד מעלה או"ח ומלביש עד קומת כתר. ודבחי"ג, מעלה או"ח עד קומת חכמה, והוא חסר קומת כתר, ומוכרח הכתר דאור ישר להתלבש בפנימיות החכמה ואינו ניכר שם. ומסך דבחי"ב, מעלה או"ח רק עד קומת בינה, והוא חסר גם מקומת חכמה, אשר ע"כ כתר וחכמה דאור ישר, מתלבשים כאן בפנימיות הבינה. ומסך דבחי"א, מעלה או"ח רק עד קומת ת"ת שנק' ז"א, והוא חסר גם מקומת בינה, אשר ע"כ ג"ר כח"ב מלובשים בו בפנימיות ת"ת, ואינם ניכרים משום זה. (ועי' היטב בהסת"פ ח"ב אות ע"ב ד"ה ובכדי) עש"ה כל ההמשך להבין הדברים הנ"ל בטעמם ונימוקם. ובזה תבין, אשר ה' העולמות הנקראים: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, שהם כוללים כל המציאות שמהצמצום ולמטה, הם נחשבים ג"כ, לעשר ספירות הכוללות כל המציאות, והן נבחנות ע"פ ערכי שיעור קומה, שבה' בחינות מסך. כי בחי"ד, שעליה היה הצמצום א' והזווג דהכאה הראשון, הנה הע"ס הראשונות האלו, הן הנקראות, ע"ס או ד' בחינות דאדם קדמון, ושיעור קומתן הוא, עד קומת כתר דאור ישר, כנ"ל, ולפיכך נקרא אדם קדמון עולם הכתר. והנה אחר שנשלמו הד' הבחינות דא"ק, נזדכך המסך דבחי"ד עד בחי"ג, ואור א"ס שאינו פוסק, חוזר ומתפשט בד' בחינות דאו"י על מסך דבחי"ג זה, בזווג דהכאה, וכאן, שיעור קומתן רק עד חכמה, כנ"ל, והן הנקראות ע"ס, או ד' בחינות דעולם האצילות. ואחר שנשלם עולם האצילות, חזר ונזדכך המסך לבחי"ב, ויצאו ע"ס בקומת בינה, שהן נק' עולם הבריאה. ואח"ז נזדכך לבחי"א, ויצאו ע"ס בקומת ת"ת, הנקראות ע"ס, או ד' בחינות דעולם היצירה. ואח"ז, כשנזדכך לגמרי, ולא נשאר במסך שום עביות, אלא רק מבחי' שורש לעביות בלבד, אז אין בו הכאה כלל, ואין בו אלא ע"ס שבקומת מלכות לבד, שהן נקראות ע"ס או ד' בחינות דעולם העשיה. והטעם והגורם להזדככות זו נת' (בהסת"פ ח"ב אות ע"ב הנ"ל). והנה נתבארו היטב עשר ספירות הכוללות כל המציאות: שעולם א"ק הוא כתר הכולל, ועולם האצילות הוא חכמה הכוללת, ועולם הבריאה הוא בינה הכוללת, ועולם היצירה הוא ז"א הכולל, שהוא נבחן לשש ספירות חג"ת נה"י כנ"ל, ועולם העשיה הוא מלכות הכוללת. אמנם בכל עולם ועולם מה' עולמות הללו, יש ג"כ עשר ספירות פרטיות, כמ"ש להלן בדיבור שלאחר זה. ואע"פ שבכל עולם יש קומות זו למטה מזו, ואפילו בעולם אדם קדמון. אבל כמו בקומות הפרטיות של ע"ס, אנו חושבים את מדת אור קומה על פי ספירה עליונה שבה, שאם ספירה עליונה היא כתר, יש בכל הספירות אור כתר. ואם ספירה עליונה היא חכמה, יש בכל הספירות חכמה. עד"ז אנו חושבים את מדת האור של כל עולם, על פי פרצוף ראשון שבו. שבא"ק הוא בקומת כתר, ובאצילות בקומת חכמה, ובבריאה בקומת בינה. וכו'.

הנה כדי להסביר היטב הדברים הללו, צריכים לאריכות גדולה, וית' כאן בהסת"פ, אמנם אבאר במקום הזה איזה שיעור, שיספיק עכ"פ, לסדר הדברים לבל נתבלבל בהשמות המרובים הדומים זה לזה, דהיינו הכללים והפרטים, והפרטי פרטיות, המובאים בשיעור שלפנינו. ומתחילה נתבונן "בספירת כתר". כי מצאנו כאן בדברי הרב, ה' בחינות כתר, שהוא מכנה לכל אחד בכינוי מיוחד: א', הוא כתר דד' בחינות דאור ישר. ב', כתר הכולל ד' בחינות בכח. ג', כתר הכולל ד' בחינות בפועל. ד', כתר הכולל עולם שלם שנק' א"ק. ה', כתר דכל מדרגה פרטית, שבכל העולמות כולם, שנוטלים מעולם א"ק. ותדע, אע"פ שכל בחינות כתר האמורות, מובאות תמיד בחכמה הזאת, רק בשם כתר סתם בלי פירושים, מ"מ הן רחוקות זו מזו בהרבה לאין ערך, ואי אפשר להכיר ביניהן, זולת לפי הענין המדובר בו, אשר ע"כ מוכרחים לידע מקודם בדיוק מקורי, את ההבחן המיוחד לכל אחת. והנה כתר דאור ישר, מובא לעיל (ח"ג פ"א אות א') בדברי הרב, בשם התפשטות א"ס ב"ה בסוד כלים, ובסוד זווג דהכאה, הרי שא"ס ב"ה הוא שורש לד' הבחינות דאור ישר, שנק' כתר דאור ישר, ותדע, שה"ס א"ס ב"ה שמטרם הצמצום. שאין לך חידוש אור בהעולמות, שלא יהיה נמשך מאור א"ס ב"ה שמטרם הצמצום. וכבר ידעת, שאלו ד' הבחינות דאור ישר, נוהגות בשוה בלי שום הפרש מראש הקו עד סוף העשיה, וכן סוד כתר שלהם. אכן כתר שנק' עתיק, הכולל ד' בחינות בכח, כנ"ל בדברי הרב (ח"ג פ"ו אות ד'), וכן כתר שנק' א"א, הכולל שורשי הד' בחינות בפועל, כלומר, שהוא שורש גמור להנאצלים, כנ"ל בדברי הרב (ח"ג פ"ו אות ו'), הם ענינים נבדלים לעצמם לגמרי מבחינת הכתר דאור ישר הנ"ל, כי הם נבחנים לראש העולם, או של פרצוף, שהם כוללים ע"ס דאור ישר וע"ס דאו"ח, ע"ד שנתבאר לעיל, באו"פ, שבכל מקום שאו"ח עולה ממטה למעלה, נקראים ע"ס ההן בשם ראש או כתר, אלא שהרב מבחין בראש הזה, ב' בחינות כתר: לראשון מכנה עתיק או אני אחרון, שהוא כולל הד' בחינות בכח. ולשני מכנה, א"א או אני ראשון, (עי' באו"פ ח"ג פ"ז אות צ') שהוא כולל הד' בחינות בפועל. וההבחן שבין ב' הכתרים האלו, כבר נתבאר לעיל באו"פ הנ"ל. ובהסת"פ כאן יתבארו בטעמם ונימוקם באורך. וכתר הכולל לכל העולמות, הנקרא אדם קדמון, הוא ענין נבדל ומשונה, מכל ג' בחי' כתרים הנ"ל: כי כתר דאור ישר, נבחן לא"ס ב"ה שמטרם הצמצום, כנ"ל. וב' כתרים שנקראים עתיק וא"א, נבחנים על פי זכותם, להיות שהמסך משמש בהם ממטה למעלה, שהאו"ח הזה אינו יכול להעלות עמו מעביות שבמסך, כנ"ל, ואין כאן שום חשבון, עם שיעור קומה של הע"ס האלו, כמבואר, כי אפילו ביצירה ועשיה נבחנים ב' הכתרים הללו, עתיק וא"א, כבדברי הרב (ח"ג פ"ו אות ז' ופ"ז אות ה'), אמנם עולם אדם קדמון, שנקרא כתר, הוא רק מטעם שיעור קומה בלבד, התלוי ומשוער בעביותו של מסך, אשר ממסך דבחי"ד, נמצא או"ח עולה ומלביש עד כתר דאור ישר, משא"כ מסך דבחי"ג או"ח שלו קצר מלהלביש הכתר, ואינו מגיע רק עד החכמה (כמ"ש באורך בהסת"פ ח"ב אות ס"ה ד"ה ומהמתבאר). ומתוך שמסך דבחי"ד אינו משמש רק בעולם הראשון, שנקרא א"ק, לכן רק בעולם ההוא נמצאת קומת הע"ס עד כתר, ולא בשום מקום אחר שמטעם זה נחשבות כל המדרגות שבאותו העולם לבחינת כתר, ואפילו מדרגות הגוף והמדרגות שלמטה מטבור עד הסיום, כולן נבחנות לקומת כתר, מהטעם המבואר. אמנם יחד עם האמור, צריכים לידע, אשר ג' מיני כתרים הנ"ל, ישנם ג"כ בא"ק גופיה, ואע"פ שהוא כולו כתר מראשו עד סופו: כי בהכרח, הכתר דאור ישר שבו, הוא בחינת א"ס שמטרם הצמצום, כנ"ל. וכן נוהג ב' בחינות כתר, הנקראים "ראש", אשר או"ח שלו ממטה למעלה, כנ"ל, שבראש זה נבחן תמיד ב' כתרים, עתיק וא"א כנ"ל, אלא, שהם נקראים כתר הפרטי דא"ק גופיה, להיות גם בו ראש וגוף, והראש, הוא כתר הפרטי שלו. גם בראש גופיה, יש כתר דאור ישר, שהוא השראת אור א"ס ב"ה שמטרם הצמצום, שהוא כתר הפרטי דראש עצמו. וז"ש הרב "כתר שבא"ק הוא ד' שרשים מן ד' בחינות של י"ס שבו, שהן: נשמות, וגופים, ולבושים, והיכלות, וזהו דרך פרט". פירוש, כאן מדבר מבחינת ראש הנקרא כתר, משום שהמסך משמש בו ממטה למעלה כנ"ל, שאז אין או"ח המלביש שום עביות כלל, ומטעם זה נבחן רק לשרשי כלים, כלומר ד' שרשים לד' בחינות הכלים חו"ב תו"מ שיתגלו אח"כ בגוף דא"ק, המכונים: נשמה, גוף, לבוש והיכל. ומשום שהמה רק שרשים בלבד, לפיכך מכנים אותם בשם כתר, כי כל שורש נקרא כתר, אמנם ד' הבחינות הנמשכים אח"ז ממעלה למטה, הנה הן כלים גמורים בפועל, והמה הנקראים גוף דאדם קדמון, (כמ"ש בטעמו ונימוקו בהסת"פ ח"ב אות כ"ב ד"ה והנה נתבאר) וע"כ מכנה הרב את ראש זה דא"ק, בשם "כתר בדרך פרט", כלומר, כתר פרטי, שהוא ד' שורשים, לד' בחינות שממעלה למטה שבו, וז"ש הרב, "אמנם בדרך כלל הוא מ"ש עתה, כי כללות בחינות הנשמות שבא"ק, יקראו שורש הנשמות וכו'. וכן כללות בחינות גופות דא"ק, יקראו שורש דגופות וכו' וכן כללות בחינת לבושים דא"ק, יקראו שורש הלבושים וכו'. וכללות בחינות היכלות דא"ק, יקראו שורש "ההיכלות" עכ"ל. כי כאן מדבר, מבחינת כתר הנבחן בשיעור קומה, אשר מבחינה זו נקראים כל הבחינות שישנן בא"ק מראשו עד סיומו לבחינת כתר כנ"ל עש"ה, ולפיכך נבחנות בשם כתר, גם ד' הבחינות שבו, שלמטה מראש, דהיינו הנקראים כלים גמורים, שאו"ח יורד ממסך ולמטה כנ"ל. ואע"פ, שבערך א"ק גופיה בפרטיותו, אינן נקראות כתר, כי רק הראש שבו בלבד נקרא כתר, אלא שהן נקראות נשמה גוף לבוש והיכל, שהם ד' הספירות חו"ב תו"מ, עכ"ז כלפי ההבחן של שיעור קומה, נקראים גם הם כתרים לכל העולמות, מטעם הנ"ל, שקומת כתר אינו בנמצא אלא רק בעולם א"ק. ולפיכך אומר הרב, שהחכמה שלו המכונה נשמה, אע"פ שנמצאת למטה מראש דא"ק, מ"מ נבחנת לכתר לכל החכמות שנמצאים, בהעולמות, ובינה שבו המכונה גוף, הוא כתר לכל הבינות הנמצאים בכל העולמות. וז"א שבו, שנק' לבוש, הוא כתר לכל ז"א הנמצאים בהעולמות. ומלכות שבו, המכונה היכל, היא הכתר לכל המלכיות הנמצאים בכל העולמות. כי לכולם טעם אחד, דהיינו, משום שמסך דבחי"ד משמש בהם לבדם, ולא בשום עולם אחר, כמבואר.

גם כאן מדבר הרב רק מבחינת שיעור קומה, על דרך שפירשנו בד' בחי' חו"ב תו"מ דא"ק. וכבר נתבאר לעיל (באו"פ פ"ג אות ב' ד"ה אמנם), אשר ד' הבחינות דאצילות באים מאו"ח העולה ממסך דבחי"ג, שע"כ קומתם דע"ס דאצילות מתחילים רק מחכמה הנק' נשמה. ולפיכך גם בעולם האצילות נחשבים כל הבחינות שבהם, מראשו עד סיומו, לבחינת חכמה ונשמה. וז"ש הרב, שכללות בחינות נשמות דאצילות דהיינו חכמה הם בחינות נשמות דנשמות לכל העולמות, דהיינו לבחינת חכמה, כלפי ספירות החכמות של כל העולמות. וכן הגופות דאצילות, יקראו נשמות דגופות דכל העולמות, וכן הלבושים דאצילות, וכן ההיכלות דאצילות, מטעם שכולם יצאו, ע"י התלבשות באו"ח דבחי"ג, שמלביש עד קומת חכמה.

הוא ג"כ מטעם שיעור קומה, כי כל הע"ס דבריאה אין בהן רק עד קומת בינה, דהיינו מאו"ח דמסך דבחי"ב, כנ"ל (באו"פ פרק ג' אות ד'), ולפיכך, כל המדרגות שבו, נחשבות לבחינות המכונות גופות, ואפילו המלכות שבבריאה, היא בחינת בינה, להמלכיות שבכל העולמות, דהיינו, מטעם המבואר. ועד"ז תבין, שכל בחינות עולם היצירה, נבחנות ללבושים, כלומר לז"א, שבכל העולמות, משום שבאות מאו"ח דבחי"א, שקומתו עד ז"א, שנק' לבוש. ועד"ז בעולם עשיה, כל בחינותיה הן היכלות, דהיינו מלכות בלבד בלי שיעור קומה. ועד"ז תבין כל המשך דברי הרב, ואין להאריך יותר. (ובהסת"פ כאן נרחיב הדברים).

יש כאן בדברי הרב ענין עמוק ונכבד מאד, כי ז"ס צמצום ב' שהיה בנה"י דא"ק, המובא בדברי הרב (בעץ חיים שער ח' פרק ב') שדבר הצמצום ב' הזה ה"ס שיתוף מדת הרחמים בדין, שאיתא בדבחז"ל, והבנת הדברים על בוריים תמצא בספרי (פנים מסבירות בענף ט"ו עש"ה) וכאן נקצר. והענין הוא, כי רק בחי"ד של ד' הבחינות הנ"ל נקראת מדת הדין, מפני שעליה היה הצמצום א', כנ"ל בשיעורים הקודמים, אשר בג' בחינות הראשונות לא היה שום צמצום, וע"כ נקראו מדות הרחמים. אמנם, בצמצום ב' דא"ק, נעשה שיתוף וחיבור של בחי"ד ובחי"ב זו בזו, בסו"ה ותלכנה שתיהן, כי המלכות והז"א עלו לבינה, ונמצא מדת הדין שהיא בחי"ד נמתקת במדת הרחמים, שהיא בחי"ב. באופן, שבצמצום הראשון נתצמצמה רק בחי"ד בלבדה, ובצמצום הב' נתצמצמה גם בינה, מטעם התחברותה עם מלכות, כאמור. וענין זה נעשה בנה"י דא"ק שמטבורו ולמטה, וע"כ עשר ספירות הללו, שיצאו בשיתוף במה"ד, נקראות בשם עולם הנקודים, ע"ש עליית המלכות הנקראת נקודה. והנה ע"כ נבחן, אשר בעולם הנקודים הנ"ל נפרדו ז"א ומלכות מן הד' הבחינות חו"ב תו"מ, כי מאחר שבחי"ד עלתה במקום בינה, ונעשית שמה למסך, הרי אור העליון נפסק על מלכות שבבינה, ואינו מתפשט אל ז"א שנקרא לבוש, ואל מלכות שנקראת היכל, משום שנמצאים למטה מבינה. וז"ש הרב "דע כי השורש והנשמות והגופים, הם בחינה א' שאין פירוד ביניהם, אך הלבושים והיכלות הם ב' בחינות נפרדות מג' בחינות הנ"ל", עכ"ל. והיינו כאמור, שמחמת המסך שנתקן בשולי בינה, הנה נפסק האור שמה, ומשם ואילך בכל העולמות, אין אור עליון מגיע לפנימיות ז"א ומלכיות הללו, ויצאו משום זה, לבחינות כלים מקיפים, כלומר, שמקבלים האור מרחוק, כי אין אור העליון מתלבש בתוכם יותר. והלבוש הוא כלי לאו"מ דחיה. והיכל הוא כלי לאו"מ דיחידה. ובהאמור תבין, אשר אותם ז"א ומלכות הנמצאים בד' הבחינות, שבכל העולמות שמעולם הנקודים ולמטה, הם נבחנים לז"א ומלכות של פרטיות הבינה, וע"כ מתלבש אור העליון גם בפנימיותם, אמנם אותם ז"א ומלכות הכוללים, דהיינו הנמצאים למטה מבינה, הם נפרדו מכלים הפנימים, שבהם מתלבש נשמה, רוח, נפש דאו"פ, והיו לכלים מקיפים דחיה ויחידה.

דבר זה נתבאר היטב באורך בהסתכלות פנימית (ח"ב פ"א אות ז'), ועם המבואר תוכל להבין מעצמך כל המשך דברי הרב ואין להאריך.

נשמות, הן בחינת עולם הבריאה. רוחין, הם בחינת עולם היצירה. נפשות, הן בחינת עולם עשיה. וז"ש הרב "מעולם אצילות נשמות, כלומר, נשמות שהן בבריאה, מושפעות מעולם האצילות לבריאה. "ומבריאה רוחין" כלומר, הרוחין, שהם ביצירה, מושפעים שם מעולם הבריאה. כי מזווג זו"ן דאצילות, מושפעים נשמות לצדיקים העומדים בבריאה. ומזווג זו"ן דבריאה, מושפעים רוחין להעומדים ביצירה.

זה הכלל, הנפש של המדרגה נחשבת למדרגה תחתונה הימנה לבחי' רוח. ורוח דעליונה. נחשב למדרגה תחתונה לבחינת נשמה. ונשמה דעליונה היא חיה לתחתונה. וחיה דעליונה, היא נחשבת ליחידה לתחתונה. ועפ"ז תבין, אשר נפש דרוח, נחשב לרוח למדרגת נפש. ורוח דרוח, נחשב לנשמה למדרגת נפש, וכו' ע"ד הנ"ל. ולפיכך, מ"ש הרב "שלפעמים יהיה מי שאין בו אלא מדרגת נפש, והוא חשוב ממי שיש בו רוח". רצונו לומר, שמי שיש לו נשמה דנפש, חשוב יותר ממי שיש לו נפש דרוח. והוא, משום דנשמה דנפש, שקול כנגד רוח דרוח, כנ"ל, אבל חשוב יותר מנפש דרוח.

ד' מילואים יש בי"ה ו"ה. א) במילוי יודין, יו"ד ה"י וי"ו ה"י, שהוא בגי' ע"ב. ב) במילוי יודין וא', יו"ד ה"י וא"ו ה"י שבגי' ס"ג. ג) במילוי אלפין, יו"ד ה"א וא"ו ה"א, שבגי' מ"ה. ד) במילוי ההין, שבגי' ב"ן. ומילוי ע"ב, רומז על חכמה, שהוא י' דהויה. ומילוי ס"ג, רומז על בינה, שהיא ה' דהוי"ה. ומילוי מ"ה, רומז על ז"א, שהוא ו' דהוי"ה. ומילוי ב"ן, רומז על מלכות, שהיא ה"ת דהויה.

התפשטות אורות, היינו ע"ד הנ"ל בדברי הרב (ח"ג פ"א אות ג'), שהתפשט הא"ס ב"ה לעשות כלים, ע"י זווג דהכאה והעלאת או"ח, עש"ה. ואומר כאן, אשר תיכף בעולם א"ק, התחיל להמשיך ממנו התפשטות אורות הרבה, על ידי זווג דהכאה הנ"ל, והיינו עד כדי להאציל כ"ה פרצופין בעולם ההוא, שכ"ה פרצופין אלו דא"ק "יהיו בחינות שורשים ומקורות אל האצילות שיתאצל אח"כ". כלומר, אל כ"ה פרצופים שיתאצלו בעולם אצילות, כמ"ש לפנינו. וז"ש הרב "התפשטות אורות הרבה, לכשיהיו בחינת שורשים ומקורות אל האצילות". וכמו שממשיך לבאר זה לפנינו.

דע, כי או"ח הזה המוחזר למקומו ע"י זווג דהכאה כנ"ל בדברי הרב (ח"ג פ"א אות ג'), הוא מכונה בשם "הבל היוצא מהפרצוף" או רוח היוצא מהפרצוף, כלומר, שאינו יכול להתלבש בו, משום כח עיכוב שבמסך אשר שם, ולכן מוכרח לצאת ממנו ולחזור למקומו (עי' לה"ת חלק ב' אות ב'). עוד צריכים לדעת, כי כמו שיש ה' בחינות הכוללות כל המציאות שמאחר הצמצום, הנקראים: א"ק, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. שהן, ה' שיעורי קומות זה למטה מזה, מקומת כתר עד מלכות, שסיבתם הוא, הזדככות המסך, עי' בלה"ת ח"ב אות י"ז) כי משום שנזדכך מסך דבחי"ד ששימש בא"ק, ונשאר בעביות דבחי"ג, יצאו ונתחדשו ע"ס בקומת חכמה, הנק' אצילות. ומשום שאח"ז, גם מסך דבחי"ג נזדכך ונשאר בעביות דבחי"ב, יצאו ונולדו ע"ס חדשות בקומת בינה, הנקרא בריאה, וכו'. (כנ"ל בדברי הרב ח"ג פ"ד אות ג' ובאו"פ אות ט') עד שנזדכך המסך מכל עביותו, ולא נשאר בו אלא שרשו, שאז אין שם הכאה, ואין שם שום קומה של או"ח, שמשום זה יוצאות כאן ע"ס בבחינת מלכות לבדה, שהן נקראות עולם עשיה. וממש מאותו הסבה ומאותו הטעם הנ"ל, שנתבאר על ד' שיעורי הקומות הכוללות, שהם א"ק ואבי"ע, הנה משום זה, מוכרח לצאת ג"כ ה' קומות של ע"ס בכל עולם ועולם מהם, המכונים ה' פרצופים: א"א, אבא, אמא, ז"א, נוקבא. ולא עוד, אלא בכל פרצוף ופרצוף מהם, מוכרח ג"כ לצאת ה' קומות של ע"ס. זו למטה מזו עד מלכות. המכונים: גלגלתא, עינים, אזן, חוטם, פה. או כח"ב, ז"א, ומלכות. או נרנח"י. וענין זה יתבאר כל צרכו בהסתכלות פנימית כאן, כי אין לפרטן במקום זה מפני האריכות. וז"ש הרב "כפי ערך האבר כן יהיה דקותו וכו' ". פירוש, כי הכלי שבו מתלבש האור המיוחד לו, מכונה בשם "אבר", ושיעור דקותו או עביותו של האבר, משוער בעביותו של המסך המשמש שם. ולפיכך, מקום שימושו של מסך דבחי"ב נקרא "אבר דק", "והרוח היוצא ממנו דק מאד", כלומר, או"ח העולה ומוחזר מכלי ההוא דק מאד, כי אינו מגיע לא אל כתר ולא אל חכמה, כי אם אל בינה, ולפיכך ע"ס ההן, קומתן עד בינה, כמבואר לעיל. וזה אמרו, "ואחריו במדרגה הוא אבר החוטם, כי ממנו יוצא רוח יותר מורגש, ממה שיוצא מן האזן": כי מקום שימושו של מסך דבחי"ג מכונה בשם חוטם, אשר "הרוח היוצא ממנו", כלומר, או"ח המוחזר לאחוריו ויוצא מכלי ההוא, מדתו גדול יותר, ומגיע על כן עד חכמה, ולפיכך ע"ס דחוטם קומתן עד חכמה. וז"ש, "ואחריו במדרגה הוא אבר הפה, כי ממנו יוצא הבל ורוח חזק יותר מכולם": כי מקום שימושו דמסך דבחי"ד, מכונה בשם "פה", אשר ההבל היוצא ממנו, שה"ס או"ח המסתלק ממנו ועולה למעלה, הוא חזק יותר מכולם, כי מדתו מלאה אשר מגיע עד כתר, וע"כ ע"ס ההן יש להן קומת כתר.

ואע"פ, שע"ס הבאות מזווג דהכאה שבמסך דפה, יש להן קומת כתר, שהיא אור יחידה, ומחוטם קומת חכמה שהיא אור החיה וכו', עם כל זה, סדר התלבשות האורות בה אינו כן, אלא בסדר הפוך, כי אור החשוב יותר מתלבש בכלי הזך יותר באופן, שאין אור דיחידה מתלבש, אלא בזך מכולם, שנקרא כתר, או גלגלתא. ואין אור חיה מתלבש, אלא בכלי דחכמה, שהוא בחי"א, הנקרא עינים. ואין אור הנשמה מתלבש, אלא בכלי דבינה, שהיא בחי"ב, הנקרא אזן. ואין אור הרוח מתלבש, אלא בכלי דז"א, דהיינו בחי"ג, שנקרא חוטם. ואור הנפש מתלבש, בכלי דמלכות שהיא בחי"ד שנקרא פה. וזה הכלל, "כל המשפיע הוא צריך לבחינה היותר עב, וכל המקבל מחויב לקבל בדבר היותר זך". פירוש, שהמשכת אור העליון להשפיע בתחתון, צריך שהתחתון יהיה לו בחינת מסך וכלי היותר עב, כנ"ל, שכל שהמסך עב ביותר, נמצא שיעור או"ח המסתלק ממנו גדול ביותר, ונמצא שמגיע לקומה גבוה ביותר, כי ע"כ אם אין לתחתון אלא מסך דבחי"ג, חסרה לו קומת יחידה, ואין לו אלא קומת חיה וכו', אמנם הקבלה של תחתון, הוא תמיד בדבר הזך יותר, כלומר, שהאור המושפע לו מתלבש רק בבחינה הזכה יותר, וכל אור החשוב יותר, צריך לכלי הזך יותר. וכבר ביארתי ענין הזה בהרחבה גדולה, בהסת"פ בחלק ב' (ועש"ה באות פ"ז ד"ה וזהו).

יורינו בזה, שכח עביותו של מסך, לא נבחן לנו אלא בהתפשטותו ממעלה למטה (כמ"ש לעיל באו"פ ח"ג פ"ד אות נ') כי אחר כל זווג דהכאה, אשר או"ח עולה ומלביש את ע"ס דאור ישר מן מלכות ולמעלה, לבחי' ע"ס דראש ושרשי ד' הבחינות, הנה אחר זה, חוזר ויורד ומתפשט ממלכות ולמטה באותו שיעור קומה, שיש לו בע"ס דראש ממטה למעלה, עש"ה. והנה האו"ח העולה ממטה למעלה, אינו מוליך עמו שום עביות שמה, כמ"ש שם, אלא אותן ע"ס המתפשטות ממעלה למטה, הנה מוגבלות לגמרי בשיעור וגבול הקומה של המסך, להיות שהמסך הוא כל שורשם.

פירוש, כי עביותה דבחי"א המכונה עינים, היא קלושה מאד, והוא מטעם המבואר באו"פ (דף ה' ד"ה וטעם), כי ענין עביות האמורה, פירושה, דבר הרצון לקבל שבכל נאצל, שבזה הוא משונה מאור העליון שאין בו רצון לקבל עש"ה. ולפיכך, נמצא בחי"א שעביות שבה קלושה, להיותה נמשכת לה מכח העליון, כי רצון להשפיע שבעליון הוא חוק מחויב בתחתון, שיהיה לו רצון לקבל את השפעתו, וע"כ אין זה נחשב בתחתון לשינוי צורה ולעביות, עד שיתעורר בו בחינת רצון מכח התעוררותו עצמו, דהיינו היא הבחי"ב (עש"ה בד"ה עתה). ולפיכך, אין זווג דהכאה נוהג באור עינים שהוא בחי"א, משום שאו"ח שהוא ההבל היוצא מבחי"א, נשאר במקומו, כלומר שאינו מסתלק ממנו בסוד אור חוזר. וז"ש הרב אבל העינים אינן כן כי ההבל עצמו שלהן, נשאר במקומו, כמבואר.

כלומר, אור חכמה אין לו כלי להתלבש בו, משום שאין או"ח שה"ס כלי בעינים, כנ"ל בדיבור הסמוך, וע"כ נשאר אור חכמה מבחוץ, ומאיר מרחוק בלי התלבשות. ואור זה נק' אור חיה, או נשמה לנשמה.

צריך שתדע, שדבר הצמצום והמסך הנעשה, אינו, רק כלפי אור חכמה לבדה, ולא כלפי אור דחסדים (עי' לה"ת חלק א' אות ו'). ולפיכך דבר התפשטות א"ס לעשות כלים, (האמור לעיל בדברי הרב ח"ג פ"א אות ג') ע"י זווג דהכאה בהמסך הנה זווג דהכאה זה, הוא רק מבחינת אור חכמה שנקרא ראיה והסתכלות, כי רק אותו אור איננו מקובל בבחי"ד מחמת המסך והצמצום, משא"כ בחי"ב ובינה שה"ס אור דחסדים, אין בחינת מסך מעכב עליה. וז"ש הרב "לכן בראיה זאת לבדה היה כח לברוא ולעשות הכלים ולא מההבל עצמו שלו, משא"כ באח"פ". דהיינו כמבואר, שרק אור עינים שנק' ראיה, שעליה היה הצמצום, ע"כ יש בו הכאה ואו"ח, שהם סוד הכלים, משא"כ באח"פ, שעיקר אור שלהם הוא אור דחסדים, כנ"ל, שאין מצדם שום הכאה, וכל מה שנוהג זווג דהכאה גם באח"פ, הוא רק מכח אור החכמה המאיר בהם, שזהו מכונה הסתכלות עינים באח"פ, כי מחמת הארת אור החכמה שבהם, נמצא המסך מעכב גם על אורות שבאח"פ, וזכור זה.

היינו מהבלים אשר מתפשטים מהם ולמטה, כנ"ל בסמוך באו"פ פרק זה אות ד' עש"ה, שהוא או"ח היורד ממעלה למטה. בדומה כמ"ש בספירת המלכות בהסתכלות פנימית (ח"ב אות ק"ט ד"ה והנצח)דבחי"ד המכונה כאן פה, איננה מקבלת מאור ישר כלום, מחמת המסך שבה, אלא אחר שמעלית או"ח ממנה ולמעלה, חזר האו"ח הזה ויורד מהמסך ולמטה ומרחיב את מלכות לע"ס מינה ובה (כנ"ל ח"ג פ"ב אות ג') ומקבלת בתוכם. את כל שיעור קומת ע"ס, שאו"ח הלביש ממלכות ולמעלה, עש"ה. וממש על דרך זה, אין הכלים של אזן וחוטם מקבלים כלום מההבל דהיינו או"ח העולה ממנם ולמעלה, כי מתוך שהמסך נזדכך מבחי"ד לבחי"ג, נבחן שמלכות עלתה למקום ז"א, דהיינו לחוטם, שמתוך כך המסך מעכב על כלי חוטם, שלא מקבל מאור ישר כלום, ומחזיר ע"כ אותו האור למעלה, שזה נקרא זווג דהכאה בבחי"ג כנ"ל. א"כ, אין הכלי דחוטם מקבל כלום מהאור ישר, להיותו מסתלק ממנו, אלא אח"כ, אחר שאו"ח מתפשט ויורד מהחוטם ולמטה, כנ"ל במלכות שבמקום בחי"ד דהיינו הפה. ועד"ז הכלי שנק' אזן, אינה מקבלת כלום מאור ישר מטעם הנ"ל, אלא ע"י האו"ח היורד מהאזן ולמטה ע"ד הנ"ל. וז"ש הרב "משא"כ באח"פ, שהם יותר תחתונים, הוצרך, שהבל עצמו ממש שלהם יתפשט". כלומר, אחר שההבל עצמו, דהיינו או"ח, יורד ומתפשט ממעלה למטה, שאז מתפשטים לע"ס ונעשים כלים לקבל את האור. וזה אמרו, "ולא נעשה מהם שום מציאות, אלא בכח ההבל עצמו". כלומר, בכח או"ח שלהם המכונה הבל, המתהפך ויורד ממעלה למטה, ע"ד המבואר.

כמ"ש לעיל, שבחי"א אינה מעלה הבל שהוא או"ח, משום שעביותה קלושה מאד. ואינה עושה זווג דהכאה. וז"ש הרב, "לא היתה הבל ממש רק ראיה בלבד". כלומר, שאין שם או"ח, אלא אור ישר בלבד, שהוא אור חכמה, שנקרא "ראיה", כמבואר.

כלומר, שמבחינת העין עצמה לא נעשה שום כלי, משום שאין שם הבל, אמנם בחינת ההכאה שלה, היא עושית את הכלים, באזן חוטם פה: כי לולא אור חכמה שנקרא ראיה, לא היה שם זווג דהכאה כנ"ל, ולא היה שום כלי גם באח"פ, כמבואר.

כי הבל דבחי"ד המתפשט מפה ולמטה, נעשה כלי לנפש, והבל דבחי"ג לרוח, והבל דבחי"ב לנשמה, כנ"ל. ותזכור כאן את הערך ההפכי שבין השפעת האור לקבלת האור, כמ"ש באו"פ (לעיל פרק זה אות ג').

והיינו הנקרא, התפשטות אור א"ס בזווג דהכאה לעשות כלים, כי אור א"ס ה"ס אור חכמה, שרק בו נוהג סוד ההכאה כנ"ל.

היינו בחי' רוח ונשמה דאו"י בעצמן, בטרם עליות המסך והזדככותו מבחי"ד לבחינות שלהן, כי אז אין בהן מבחינת כלי ולא כלום, משום שאין כלי אלא מבחי"ד, אבל ג' בחינות הראשונות דאו"י נחשבות רק לגורמות לגילוי כלי, דהיינו בחי"ד, כמ"ש (בהסת"פ ח"ב אות ט"ו ד"ה ובכדי) עש"ה. וז"ש הרב "שהרוח והנשמה", דהיינו בחי"ב ובחי"ג "נקראים אור", כי הן אינן נחשבות לכלים, כמבואר שם.

"את", מרמז על כללות כ"ב אותיות מן א' עד ת', ומתוך, שמלכות בלבדה מעלית או"ח, אשר כל השינויים והאותיות וצירופי אותיות שבעולמות אינם מתהוים, אלא רק בסיבת האו"ח, כמ"ש לעיל, ע"כ נקראת "את", להורות, שממנה באים כל ההבדלות ומדות וגבולים.

פירוש, כי אותו חלק אור המקובל בהפרצוף, דהיינו עד המלכות, הוא נקרא אור ישר מלמעלה למטה. ואותו חלק אור שאינו מקובל בהפרצוף, דהיינו כל אותו שיעור אור העליון, השייך למלכות, ומסך שבה דוחה אותו ומחזירו למקומו, הנה זה החלק נק' אור חוזר ממטה למעלה באופן, שאור ישר ואו"ח שניהם בחי' אור עליון ממש בשוה, אלא כל ההבחן הוא שזה האו"י הוא המקובל בהפרצוף, וזה האו"ח הוא רק בחינת אור הסתלקות מכלי מלכות, והבן זה.

כמ"ש לעיל, אשר אין תפישא באור ישר בלי התלבשותו באו"ח, כי ע"כ אין ניכר בהפרצוף אותן הספירות דאור ישר שהן למעלה מהאו"ח, אע"פ שנמצאות שם. למשל, באו"ח המגיע לקומת בינה, אין כתר וחכמה ניכרים בהפרצוף ההוא, אע"פ שהם מתלבשים בפנימיות הבינה, והבן. (עי' באו"פ לעיל פ"ג אות ו').

כלומר, על ידי התלבשות הע"ס דאו"י בהאו"ח העולה מהמסך ממטה למעלה, המה מספיקים לבחינת כלים של ראש, שפירושו רק שרשים לכלים, ולא כלים גמורים. (כנ"ל באו"פ פ"ה אות כ').

כלומר, אחר שהאו"ח מתהפך ויורד ממסך ולמטה, שאז המלכות, שהוא "הפה", מתרחבת ומתפשטת לעשר ספירות מינה ובה, (כנ"ל באו"פ פ"ב אות ג') עד למלכות שבה, שנקרא "נפש של הפה", אז נעשים כלים גמורים, המכונים "גוף" או ע"ס של הגוף.

פירוש, ע"י אור ההסתכלות שה"ס התפשטות אור א"ס ועל ידי מלכות, שה"ס המסך המכה ומחזיר האור לאחוריו, הנה ב' אלו משתתפים בעשית הכלים כמבואר. וצריכים לידע, סוד הסתכלות ב' הנזכר כאן, שה"ס עליות האורות למאציל (הנזכר בעץ חיים בשער עקודים פרק ג', ולהלן חלק ד' פ"ד) שפירושו, הזדככות המסך מבחי"ד לבחי"ג וכו', עד הזדככותו לבחי' שורש שנקרא מאציל. שבדרך הסתלקותו, עושה כל ה' הקומות, הנקראים ה' כלים: כח"ב, ז"א, ומלכות, דגופא. כי התפשטות א' עד לנפש דפה, עושה כלי דכתר של הגוף. וכשעולה מלכות לז"א, דהיינו כשבחי"ד מזדככת לבחי"ג, נעשה זווג דהכאה ב', ומוציא קומת חכמה, ונעשה בזה כלי דחכמה של הגוף. וכשעולה מלכות לבחי"ב, נעשה ע"ד הנ"ל, כלי דבינה של הגוף. וכשעולה מלכות לבחי"א, נעשה ע"ד הנ"ל, כלי דז"א של הגוף. וכשעולה מלכות לבחינת שורש שלה, דהיינו שנזדככה מכל עביות שהיתה בה, נעשה כלי מלכות דגוף. וז"ש הרב, שעל ידי הסתכלות ב' של זווג דהכאה, במסך שבמלכות דהתפשטות פה, עולה שוב האו"ח ממטה למעלה, עד שמסתלק כולו, שבזה נעשים, ע"ס כח"ב ז"א ומלכות של הגוף.

כלומר, בהבחן ע"ס דאור חוזר נמצא, שמלכות יצאה בראשונה, שהרי היא המקור והשורש של כל ע"ס דאור חוזר, כי כל האו"ח הזה, הוא חלקה עצמה מה שהיתה צריכה לקבל, לולא המסך המעכב עליה. וע"כ, נחשבת המלכות לבחי' שורש וכתר אל כל הע"ס דאו"ח שהיא כוללת אותן כולן. וז"ש "בחינת המלכות יצאה בראשונה" דהיינו בהבחן האו"ח, כמבואר.

כי האור ישר מסודר ממעלה למטה, כלומר, מהזך אל העב, שכל הזך יותר, חשוב יותר. והיפוכו האו"ח, המסודר ממטה למעלה, כלומר, מהעב אל הזך, שכל העב יותר חשוב יותר. ולפיכך, כשמלבישים זה את זה, נמצאים כולם שוים: כי כל היותר שפל באו"י, למשל, מלכות, הריהי נמצאת היותר גבוה באו"ח, כי המלכות היא כתר דאו"ח, וכן להיפך, ונמצא ע"כ, אשר הכתר והמלכות קומתם שוה, ועד"ז שאר הספירות: מתוך שחסרון באו"י הוא תמיד מעלה ויתרון באו"ח, וכן להיפך, וע"כ כל הע"ס קומתן שוה. (ועי' בהסתכלות פנימית כאן פרק ג' שנתבאר זה באורך).

כלומר, אע"פ שיסוד יש בו מבחינת אור ישר שלמעלה, שנקרא מלפניו, משא"כ מלכות שאיננה נוטל מאור העליון שלפניה כלום, שהרי מסך מעכב עליו ומחזירו כולו למעלה, מ"מ שניהם שוים, כמו שמבאר והולך.

כלומר, מרוב או"ח של מלכות קיבל יסוד כח להתפשט ביותר משיעורו, שהרי הגיע בכח האו"ח הזה לקומת כתר כנ"ל.

כלומר, שכל מעלתו על מלכות הוא, מפני שמלכות היא או"ח בלי או"י, שפירושו אור הסתלקות ממלכות, שחוזר ומתקרב אל שורשו, משא"כ יסוד, המקבל את חלקו באור ישר, שזהו ודאי מעלה גדולה הוא, אמנם מצד הכלים עצמם דהיינו האו"ח הם שוים, כלומר, אחר שהאו"ח המסתלק הזה, עלה והלביש את כל הספירות ונעשה כלי להן כנ"ל, הנה מצד זה, הם שניהם שוים, שהרי כל האו"י שהוא נתפס בפרצוף, אינו אלא בסבת האו"ח הזה, ואין שום ספירה דאו"י יכולה להאיר להפרצוף זולתו, א"כ האו"י והאו"ח שניהם מתחברים בשוה, בהארתו של הפרצוף. וצריך שתזכור כאן מ"ש הרב מקודם (פרק זה אות ג') אשר האור ישר והאו"ח שניהם הם אור אחד ממש, דהיינו אור הסתכלות, אלא כל פחיתותו דאו"ח הוא, משום שהוא אור הסתלקות ממלכות, אשר עתה אדרבה להיפך, שכל התפשטות האור בכללו תלוי וקשור באו"ח, וע"כ הוא שוה עתה משום זה לגמרי אל האור ישר, שהרי עתה חזר ונעשה לבחינת אור התפשטות, מצד שנעשה לכלים, והבן זה היטב. וז"ש הרב "אמנם בבחינת הכלים עצמם הם שוים".

יש כאן טעות סופר וצ"ל וכשחוזר ההבל ומלביש את האור. כי ההבל שה"ס או"ח מלביש את האו"י. כנ"ל.

כי הפה הוא שורש או"ח וע"כ הוא ראש, דהיינו כתר.

כי או"ח המגיע לאזן שהוא בינה הוא ספירת הוד דאו"ח שהוא בחי' גוף. (עי' כאן בהסתכלות פנימית פ"ג שנתבאר זה באורך).

פירוש, שבע"ס דאו"ח היוצא מזווג דהכאה הנקרא הסתכלות, נמצא המלכות, שה"ס הפה המכונה "את" היא שורש לע"ס דאו"ח. ומשום זה נמצא, דכל הדבוק יותר אל שרשו, דהיינו לבחינת המלכות שבפה הוא חשוב יותר ועליון יותר כי ממנה נמשך ויצא האו"ח ממטה למעלה כמ"ש לעיל.

פירוש כי בע"ס דאור ישר נמצא הכתר הסמוך לעין הוא שיצא ראשון והוא שורש לכל ע"ס דאור ישר, ונבחן קומתו עליון יותר מכולם. אמנם בע"ס דאו"ח היוצאות ע"י הסתכלות במלכות, נמצא להיפך, כי המלכות שבפה נעשה לשורש לע"ס דאו"ח והיא נותנת האור לכל עשר הספירות. ונמצא יסוד הוא שני במעלה, והוד שלישי, וכו' עד הכתר הסמוך לעין שהוא המקבל האחרון וזה אמרו כי כתר הסמוך לעין יצאה אחרונה, כלומר שהוא המקבל האחרון את התפשטות האו"ח מן המלכות.

פירוש, כיון שמצד האור ישר נמצא הכתר הראשון במעלה, והמלכות האחרונה במעלה, משום שהיא המקבלת באחרונה, ורחוקה יותר מן השורש. ומצד התפשטות האו"ח נמצא להיפך, אשר ספירת המלכות היתה לשורש, והיא ראשונה במעלה וכתר הוא האחרון. נמצא שמכח הלבשת האו"ח את האו"י משתוים כל הכלים בקומה אחת ממש. דכל המשובח יותר בע"ס דאו"י נבחן לגרוע יותר בע"ס דאור חוזר. ולהיפך כל המשובח יותר בע"ס דאו"ח נבחן לגרוע יותר בע"ס דאו"י. ונמצאים כל בחינת הכלים שוים. והבן.

פירוש, כי ע"י או"ח שיצא ממלכות ממטה למעלה, נתפשטו ועלו כל הספירות בקומה שוה עד הכתר הסמוך לעין, כנ"ל. אמנם כל זה הוא משום המלכות שבפה כנ"ל. וזה אמרו שמה שהיסוד מתפשט לפנים יותר, כלומר, ואע"פ שהוא נמצא יותר מבפנים מן המלכות שהרי המלכות מלבשת עליו מבחוץ כנודע, מ"מ אין זה נחשב למעלה, משום דכל התפשטותו עד לכתר הוא, הוא משום כחה של המלכות, ונמצאת המלכות שורשו בהתפשטות קומתו ושבחו זה. וזה אמרו כי היסוד מרוב אורה של המלכות היה בו כח להתפשט יותר, כלומר, שאו"ח של המלכות גרם לו להתפשט בקומתו יותר משיעורו בע"ס דאור ישר. ע"כ אינו משובח מן השורש שלו שהוא המלכות.

פירוש דמכל מקום יש מעלה ודאי ביסוד על המלכות שהרי כל שבחה של המלכות הוא רק בבחינת אור חוזר לבד משא"כ היסוד עדיף ממנה, שהוא קודם בע"ס דאור ישר דעדיף הרבה מאו"ח כנודע. אמנם זהו רק בערך האורות לבד, אמנם בערך הכלים, הרי עיקרם רק מאו"ח, וזה אמרו אבל בבחינת הכלים עצמם הן שוים, כי שיעור הקומה והמעלה של הכלים נמשכים רק מאו"ח והבן. ועי' בחלק א' בפנים מסבירות ענף ג' שם נתבאר כל זה באורך.

האור מכנה כאן בשם פנימיות. והכלי, בשם חיצוניות. וענין פנימיות וחיצוניות יש לנו להבינו תמיד, לפי המדובר בהמקום.

הכלים דעולם עשיה, מכונים אופנים, והאורות שבעולם העשיה, מכונים נפש.

כלומר בערך עשר ספירות "הכוללות", שהן ה' עולמות: א"ק ואבי"ע, כנגד: כח"ב ז"א מלכות, שבהם מתלבש: יחידה, חיה, נשמה, רוח, נפש. והנה בערך זה, נמצאים כל האורות דעשיה שהם רק בחינת מלכות ונפש. אמנם בערך הפרטי של עולם עשיה עצמו, יש שמה כל הנרנח"י כולם, כמו שמפרש והולך.

דהיינו ה' פרצופין, שבכל פרצוף ופרצוף יש נרנח"י ותדע, שכ"ה בחינות הללו, הן מתחייבות בכל עולם מחמת אצילות המדרגה ההיא האחת, שאותו עולם נבחן בה. כמ"ש זה בהסתכלות פנימית כאן. ולפיכך הכרח הוא, להבחין גם בעולם אדם קדמון ה' פרצופין, שבכל אחד מהם יש ע"ס: כח"ב, ז"א, נוקבא, זו למטה מזו, שבתוכן מתלבש הנרנח"י של אותו הפרצוף הפרטי. וצריך שתבחין כאן, שיש ב' מיני עשר ספירות: הא', הן, ע"ס כח"ב ז"א ומלכות שקומתן שוה, דהיינו, שיוצאות ע"י זווג דהכאה מפעם אחת, כלומר מבחינה אחת. והב', הן ע"ס כח"ב זו"ן, שהן זו למטה מזו, דהיינו, שיוצאות על ידי ה' זווגים דהכאה, מפאת הזדככות המסך. כמ"ש לעיל בסדר אצילות של ה' העולמות א"ק ואבי"ע. ותדע, שאותן כ"ה בחינות המתחייבות בכל עולם האמורות בדברי הרב, המדובר הוא, רק בבחינת עשר ספירות זו למטה מזו, כי אותן ע"ס שקומתן שוה, נחשבות רק לספירה אחת, שנקרא על שם האור העליון יותר שבהקומה, (כנ"ל פ"ט אות ג').

זה ידיעה חשובה מאד שצריכים לה להבנת הרבה ענינים, וצריכים לזכור זה תמיד. והבנה ראשונה היא, כי מחמת זה, בשעה שנעשה איזה תנועה וחידוש באיזה עולם, ובאיזה בחינה קלה שבהם, הנה תנועה פרטית זו, גורם חידוש בכללות כל העולמות, מראש הקו עד סוף עשיה, אם לשבט אם לחסד, שזה דומה ממש לאדם אחד, שלא יתכן להעלות על הדעת, אשר רק חלק קטן מאיזה אבר שבאבריו כואב לו, או שמתענג שם, ואין כל הגוף מראשו עד צפרני רגליו מרגיש אותו, כן הדבר הזה, והבן היטב.

ענין זה נתהוה בעולם הנקודים, מכח התיקון החשוב של שיתוף מדת הרחמים בדין, כמ"ש (באו"פ פ"י אות א') אשר נקודת המלכות שהיא בחי"ד עלתה עם המסך שבה לשולי הבינה, ונקבעה בחי"ב לבחינת מסך ונקודת הסיום, שמפאת הסיום החדש הזה, יצאו ונפרדו הבחי"ג והבחי"ד הכוללות מבחינת הע"ס דבחי"ד הכוללת, מטעם שנמצאות בסוד הצמצום החדש הנ"ל, ואינן יכולות לקבל את אור העליון לתוכם, ולפיכך מוכרחות לקבל אור העליון מרחוק, בסוד אורות מקיפין. והבחי"ג נפרדה מהפרצוף, ונעשית לבחינת כלי לאו"מ, שנקרא לבוש, שהוא כלי לאור המקיף של אור החכמה, שנקרא חיה. והבחי"ד שנפרדה מהפרצוף, נעשית לבחינת היכל שהוא כלי לאור המקיף של אור הכתר, שנקרא יחידה. ודבר זה מובא לעיל בדברי הרב (פ"י אות א') עש"ה. וז"ש הרב כאן, "ולא יכלו להתלבש כל ה' מיני נשמה, רק הג' תחתונים לבד שהם נפש, רוח, נשמה, ולאלה בלבד, היו כנגדן כלים וגופים, אך חיה יחידה של כל פרצוף, אין כנגדן כלים בפרצוף ההוא עצמו שיתלבשו בהם, אך נשארין בחוץ בלתי כלים, בסוד מקיף", עכ"ל, דהיינו כמבואר, ומ"ש שנשארו בחוץ בלתי כלים, רוצה לומר בלתי כלים פנימים, משום שנעשו לכלים לאו"מ הנקראים לבוש והיכל, כמבואר. ואין להקשות, מאחר שלא נפרדו אלא הכלים התחתונים, שהם, בחי"ג שהוא ז"א, ובחי"ד שהיא מלכות, א"כ היו צריכים האורות דרוח נפש, להשאר בלי כלים ולהעשות למקיפין, שהם המיוחסים לבחי"ג ובחי"ד, ולמה נשארו החיה ויחידה בלי כלים, הלא הכלים שלהם הם כתר וחכמה שנשארו בהפרצוף. אמנם זה כבר ידעת את הערך ההפך שבין השפעה, שהיא המשכת האור להפרצוף, ובין כלי קבלת האור שבהפרצוף. כמו שכייל לנו הרב, אשר כל המשפיע משפיע בדבר היותר עב, וכל המקבל מוכרח לקבל בדבר היותר זך. וענין זה כבר נתבאר לעיל (באו"פ פרק י"א אות ג' ד"ה מן האזן ובהסתכלות פנימית חלק ב' פרק ח' עש"ה כל ההמשך). ונתבאר שם, אשר, התפשטות א"ס ב"ה לעשות כלים, נקרא השפעה להפרצוף. ונודע, כי למשל להארת יחידה צריך התפשטות אור א"ס לפגוש במסך דבחי"ד, דהיינו דבר היותר עב, שאז ע"י הכאת האור, עולה או"ח ומלביש עד הכתר, שהוא אור היחידה, כנ"ל, ואם אין בהמדרגה עביות דבחי"ד האמורה, אלא עביות דבחי"ג אז התפשטות אור א"ס ב"ה המכה בהמסך, מעלה או"ח בשיעור שאינו משיג ומלביש רק לקומת חיה, הרי שלהשפעת האור, צריך להיות בהמדרגה בחינה העבה ביותר. אמנם קבלת האור שנמשך ע"ד הנ"ל, הוא בהיפך, כי אע"פ שאור היחידה מושפע רק על ידי הדבר היותר עב, שהיא בחי"ד, עם כל זה, אין אור היחידה ההוא יכול להתלבש שם, זולת בדבר היותר זך שבהמדרגה, דהיינו רק בכלי דכתר, וכן אור החיה המושפע ע"י בחי"ג, אינו מתלבש שם, זולת בבחי"א, שהיא היותר זכה שבאותה המדרגה. וכן תמיד. ולפי"ז נמצא מבואר, שמפאת הפרדתן של בחי"ג ובחי"ד מן הפרצוף, שנתרחקו ונעשו למקיפים, כנ"ל, הנה מסבה זו אין המשפיע יכול עוד להשפיע להפרצוף, לא אור היחידה ולא אור החיה, כי להשפיע אור היחידה הוא צריך לבחי"ד, ולהשפיע אור החיה הוא צריך לבחי"ג, שהמה כבר נפרדו מהפרצוף ואינן כנ"ל. הרי לעיניך בעליל, שמכאן ואילך, נעלמים אור היחידה ואור החיה מהפרצוף, מטעם שהבחי"ג ובחי"ד נפרדו ואינן. גם מובן, אשר הלבוש שהוא כלי מקיף מבחי"ג, הוא או"מ מבחינת חיה, כי הוא האור שנתרחק ונעלם מפאת העלמתה מהפרצוף כנ"ל, וע"כ היא מאירה עתה מרחוק בבחינת מקיף. וכן מובן, אשר ההיכל נעשה לאו"מ של אור היחידה, כי זה הוא האור שנעלם עם הבחי"ד, בעת העלמתה מהפרצוף, שמוכרח להאיר מרחוק בבחינת מקיף.

משום, שהאור ישר דרכו להתפשט תמיד גם בבחי"ד, לולא המסך אשר שם, המעכב עליו. וזה אמרו "כמעט שהוא נפרד". כי כל המקובל בבחי"ד נבחן שנפרד מהמאציל מפאת שינוי צורה שיש בבחינה ד'.

ריבוע, פירושו שאותיות השם, דהיינו ה' בחינות שבמסך שבכלי מלכות, באות ומתחברות ונעלמות זו בזו, שהאותיות רומזות על ה' בחינות הזדככות המסך, שמתחילה נגלה קומת כתר, שה"ס א' של אלקים. וכשנזדכך מבחינה ד' לבחינה ג', מתגלה רק קומת חכמה, שהיא סוד ל', ונעלם הכתר ומתלבש בתוך קומת החכמה. ונעשים א"ל. וכשנזדכך לבחינה ב', מתגלה רק קומת בינה, שה"ס ה', ונמצא שגם הל', שהיא חכמה מתלבשת בתוך הבינה ונעשים אל"ה. וכשנזדכך לבחי"א, שמתגלה רק קומת ז"א, שה"ס י', נמצאים הכתר וחכמה ובינה, מתלבשים בז"א, ונעשים אלה"י. וכשנזדכך לשורשו לגמרי, שה"ס ם' נמצאים הכתר וחכמה ובינה וז"א, נעלמים ומתחברים בם' הזאת ונעשים אלהי"ם.