ואינה צריכה הכשר לפי שסופה לטמא טומאה חמורה. וכן כתב רבינו בפירוש המשנה. וזה תמוה שהוא מתנגד לשנויא דגמרא דילן וכבר תמה הכסף משנה. ונראה פשוט דטעמו של רבינו דכיון דהוא מחשב להאכילה לעו"ג, א"כ בודאי לא יעמידנה על פחות מזית דיהיו כולם בשר ואיברים שפירשו מן החי ולב"נ לא בעי שיעור ויהיו אסורים בכל בשר הבהמה ולא יעשה שטות כזה, א"כ כיון דבעית לטמאות משום מחשבתו להאכיל לעו"ג תו לא בעי הכשר דהא סופו ליטמא טומאה חמורה דבודאי יעשה כפי מחשבתו, ולאחר שיוסר פרכסתה ותמות אם יעמידנה על פחות מזית הרי כבר באה לידי טומאה חמורה כשעדיין לא נגררה, וחזקיה קאי ע"כ לשיטתו דסבר דמפרכסת אינה אסורה באבר מן החי לב"נ וא"כ יכול לעשות כן ולגוררה ויאכילם אח"כ לעו"ג ונכון: ומה שהאריך הראב"ד בהשגות דמאי נפק"מ לאם שחט העו"ג או נחר העו"ג אותה הוא לטעמו לעיל, אבל לרבינו דפוסק בפ"ב מהלכות אבות הטומאות ה"ט דעו"ג ששחט בהמה טהורה אינה נבילה מה"ת לטמא במשא א"כ שני ושני טובא דבשחיטה אינה נבילה ובנחירה נבילה ויש להאריך בזה ואכ"מ. אולם סעד לשיטת רבינו נראה מהא דהא תני במתניתין בהנך דריבה לטמא טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות עו"ג ששחט בהמה טהורה במפרכסת ועל כרחין הוא דמה"ת אינו מטמא כלל בנבילה והוי כבהמה טהורה וטריפה וזה סעד חזק:

מפני שמטמא טומאה חמורה כנבילה כו'. עיין בהשגות שהוא נגד הגמרא, ונימוקו עמו דסובר כמו קושיית הגמרא דלמה לי הכשר הא סופו ליטמא טומאה חמורה ותירוץ הגמרא כששימש מעשי עץ שימש הוא תמוה דבהנך שפיר שייך דאילו היה עץ כמו כופת שאור וחלב כוליא היה ג"כ טמא בהך טומאה חמורה, אבל הכא לא שייך זה דאילו היה הבשר עצם הרי לא היה האבר טמא דכל אבר שאין בו בשר אינו מטמא טומאה חמורה, וע"כ דהגמרא משני לר"מ דאיהו תלמידו דר' עקיבא דקסבר דאבר מטמא בלא בשר, אך למה שפסק רבינו כרבי דבעי בשר וגידין ועצמות לחודיה אינם מטמאין כמבואר בהלכות אה"ט פ"ב ה"ד א"כ לאו מעשה עץ שימש וא"צ הכשר כלל ודוק: