הי' אחד השוחט [הוא] את כולם כו' אחת מהן בלבד. הנה אם נתערב עם מאה ומכרו כולן לאחד ושחט חייבין כולן במתנות לבד אחד מהן, וטעמו דלא שייך כאן לאמר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתועי דינא בהדיה משום דהוי קודם החיוב שהחיוב אינו רק בשעת שחיטה, והוי כמו כהן שמת תוך ל' יום והניח בן חלל דחייב הבן לפדות עצמו כמו שפסק רבינו פי"א הי"ב יעו"ש. ולא זכה הראשון שמכר אליו במידי ובפרק ו' מהלכות מעשר הכ"א דפטור היורש משום שכמי שהורמו דמיין דוקא, ולכן תני במשנה בזמן שמאה שוחטין את כולם דרק בשעת שחיטה תלוי. וא"ש דלא תני במשנתינו מעשר אע"ג דנראה דבזמן התנאים היה נוהג מעשר בהמה כמוש"כ תוס' שם, משום דנחית להשמיענו במכרו לאחד ומעשר אינו נמכר לא חי בין תם בין בע"מ ופשוט. ועיין ירושלמי דמאי פ"ג ה"ד נתנום לאדם אחד כבר נראה להיות ודאי, ומהירושלמי הזה מוכח דאם אחד מכר למאה צריכים ליתן לכהן, וז"א דדוקא תמן דכבר נתחייב אבל כאן החיוב בעת השחיטה דוקא ודוק. ועיין יבמות (דף ל"ז):

עבר ואכלן או כו' מכרן אינו חייב לשלם וכו' והקונה אותם וכו' ה"ז מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות. הנה פירש רבינו כאן דשניהם פטורים המוכר והלוקח וחזר בו ממה שכתב בפירוש המשנה שהכהן מוציא הדמים מהטבח היינו הגזלן והלוקח פטור מלשלם אם אכלו וז"ל, ולפי דעתי זהו לענין הדין ממי מוציא הדמים אבל אכילת המתנות בעצמן מכל מקום הוא גזל ואיני רואה שום צד היתר לכתחילה, וכאן פסיקא ליה דמותר לאוכלן, ובהא דכתב דהמוכר אינו צריך לשלם גם בזה פליגי רבנן בתוס' וסברי דכל היכי דמשתרשי ליה מחוייב לשלם רק באוכל שהי' יכול להתענות עיי"ש. אך בזה כבר פירש רבינו נסים טעמו של רבינו דדוקא באנסוהו מבית המלך שהוא לא כוון להפקיע מצותו בזה חייב לשלם כל היכי דמשתרשי ליה לא כן באוכל ומוכר שמתכוין להפקיע מצותו ועיין מש"כ בד"א שם. אך מה שהלוקח מותר באכילה תמוה לכאורה, דבאמת לגזלן דעלמא לא דמי שאם גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו דרצה מזה גובה רצה מזה גובה דכאן פטור הלוקח משום שהוי ממון שאין לו תובעין ולא גרע מאם אכלן המוכר דפטור, אבל כל היכי דאיתנהו בעינא איך רשאי הלוקח לאוכלן הלא מחוייב ליתנן לכהן, ולזה כוון רבינו בפירוש המשנה ועיין בפרק הגוזל ומאכיל אימא אף הדין עם הטבח מה"ד אין מתנות כהונה נגזלות קמ"ל מוכח דעם הלוקח ודאי הדין היינו דמחוייב ליתנם לכהן אולם רבינו דייק שמעתתא, דשמועה דאמר דפליגי בדרב חסדא ולכן סבר רב דהדין עם הטבח צ"ע, דאם מיירי כשהמתנות בעין הלא אטו בזה פליגי רב חסדא ורמי ב"ח, אטו כשהגזילה בעין טרם יאוש יסבור חד דלא מהדרינן הלא כולא פירקא דריש הגוזל ומאכיל מוכח דבגזילה קיימת ליכא מאן דפליג דחייב למיהדר כל היכי דלא קנאה ביאוש ושינוי רשות והבנים חייבים לשלם. וכן צ"ע הך דהגוזל ומאכיל דפליגי בהך דגנב ומכר והוכר הגנב ג"כ היכי דאיתא בעינא ואיך אמר דפליגי ר"י וריו"ח בדרב חסדא, וכבר נתעוררו רבנן בתוס' חולין, והעיקר כפי מה שפירש הרב במחנ"א, דכיון דיהיב דמי אפילו כי איתא לגזילה בעינא הוי כאילו אכלה ואי לא ס"ל כרב חסדא דזה השני חשיב גזלן כאילו הוא גזלה מבית הבעלים ממש אלא דאם אכלה השני קודם יאוש פטור דמצי אמר לבעלים לאו בעל דברים דידי את להוציא ממנו ממון אף דהשני הזיק אותם ואכל ונהנה מאתן בכ"ז פטור דמצי אמר החפץ הזה כבר יצא מרשותך ואיך תוציא ממנו ממון עבורו, אילו היה מונח עדיין היה שלך שלא קנהו אחר אבל להוציא ממון לא מצית, א"כ הכא דנתן השני דמים עבורו ובדרך מכירה בא לידו ניהו דצריך להחזיר הגזילה מ"מ אין לזה להפסיד ממון עבורו והנגזל צריך לשלם לשני הדמים שנתן עבורו והדמים ילך ויתבע מיד הגזלן, אבל לרב חסדא צריך לשלם השני הדמים כי אכלן דהוי כאוכל מבית הבעלים, לכן מה איכפת לבעלים במה שנתן מעות עבור הגזילה הלא אם הפסדתם לגמרי ג"כ היית צריך לשלם וא"כ הפסדת החפץ שלי שנתת דמים עבורו וההיזק שלך לך ותבע מיד המוכר. זה קוטב פירוש הנכון בתוספות משלי, וא"כ חזינן בכולי שמועה דאם נתן הדמים אין לו להפסידן דהוי כאילו אכלן, וכאן במתנות כהונה דאמרת דנגזלות אעפ"י שהגזלן אינו מחוייב לשלם ממון לגבי לוקח שנתן ממון מצד דאיתנהו בעינא אינו מחוייב למיהדר בלא דמיהן שנתן עבורן להמוכר רק מתורת דאיהו הוי גזלן ומחוייב לשלם וא"כ זה לא שייך בממון שאין לו תובעין דגזלן פטור דהא איהו נתן דמים ואין לו להפסיד דמים עבור המתנות מצד דאיתנהו בעינא, נמצא דמצד הגזילה אין עליו חיוב שהוא ממון שאין לו תובעין, ומצד דאיתנהו בעינא הלא אין לו להפסיד הדמים שנתן עבורן וא"כ לא נוכל לחייבו כלל וכמו שפרשנו לרמב"ח, והא דאמר בהגוזל ומאכיל אימא אף הדין עם הטבח היינו אם ליתא דר"ח במזיק מתנות כהונה ואין זה מעיקר הסוגיא שם רק אגב גררא ולא דייקי כולי האי דבאמת אין ללוקח לשלם, והא דאמר הדין אף עם הטבח היינו למיפטר שניהם דהטבח פטור והלוקח פטור ואם נימא דלא כר"ח במזיק מת"כ א"ש לישנא טפי, וזה ברור בטעם רבינו ז"ל, ודברי היש"ש אינם מוכרחים עיי"ש:

אין מולגין כו' אלא יתנו לו בעורן ובצמרן. הנה לגירסת רש"י מקום שנהגו למלוג בעגלים לא יפשיט את הזרוע דמה"ת ניתן הזרוע בלא העור לכהן והעור מפשיט הבעלים רק במקום שנהגו בעגלים למלוג ולאכול בעורו אהני מנהגא ליתן גם העור לכהן עיין במאור בזה. ונראה סעד לזה מהא דאמר רב חוטין שבלחי אסורים וכל כהן שא"י ליטלן אין נותנין לו מתנה כו' ולמה לא אמר זה בחוטין שביד ע"כ משום דהזרוע מפשיט הבעלים ויכול הוא ליטול החוטים משא"כ בלחי שצריך ליתן עם העור ואינו רשאי להפשיט ודוק:

אבל חללה אינה אוכלת כו'. פירוש שנתחללה ע"י ביאת איסור וכדאמרו בפרק הערל (דף ע"ד) חללה לאו זרעא דאהרן הוא, ואע"ג דלענין תשלומי חומש לא משלמא דלאו זרה מעיקרא כדאמרו כריתות (דף ז') אבל כהנת לא הויא וכאן כתוב משפט הכהנים, ופשוט:

ואם רצה הכהן למכור כו'. נ"ב תוספתא: