Ohr Sameach on Mishneh Torah, Firstlings Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כל בכור שהוא ספק דינו שירעה עד שיפול בו מום ויאכל לבעליו ואם תפסו הכהן אין מוציאין מידו. הכס"מ בפ"ב פירש דהוי איפכא ממסקנא דאסיק בפ"ק דב"מ דמוציאין מידו. והנה מלעיל אין ראיה דתמן הוי ספיקא דדינא ושם אפשר דאם תקפו אין מוציאין מידו אבל מכאן קשה, ותירץ דדחייה בעלמא היא וסייעתא דר"ח לאו סייעתא דכיון דברשות ישראל והמע"ה אע"ג דאם תקפו כהן אין מוציאין מידו לא נפיק מידי ממונו של ישראל ושפיר יכול לפטור עצמו בו. ובאמת נראה דלא פריך הגמ' מהא דתנן בבכורות גבי ספק פדיון פטר חמור דמפרישו והוא לעצמו דתנן תמן ופודה בו וחוזר ופודה כמו שפירש ר"ת שם (דף ד') ד"ה ופודה בו, דיקשה איך מפקיע איסור דפטר חמור בממון דכהן דאם תקפו כהן אין מוציאין מידו הלא ספק ממון דכהן הוא, וע"כ דפסיקא ליה כסברת מרן דכל זמן שלא תפס עדיין הוי ממונו ויכול למוכרו ולעשות בו כל חפצו לכן הוי כממונו לגמרי, רק הכי מקשה אם תאמר תקפו כהן אין מוציאין מידו הרי אינו שלו רק כל זמן שהוא ברשותו אבל אם יתפוס הכהן הלא יהיה של כהן, א"כ גם עכשיו אינו של הבעלים בעתיד רק כל זמן שהוא תפוס בו והוא ברשותו, וא"כ בכל הקדש וגבי פדייה אמרינן דשלו הוא, אבל לענין מעשר הלא אמרינן עשירי מאליו הוא קדוש א"כ חזינא דכיון שמנה אחד שני שלישי עד עשרה העשירי הוא קדוש אע"פ שלא יצא שעומד להיות העשירי בדיר תחת השבט עשירי והוא קדוש הואיל ויהיה עשירי, וכן מנין הראוי פוטר היינו כיון שהיו ראוים שיצאו עד העשירי לכן פטורים שראוי לעבור העשירי, א"כ הקדושה והפטור בא מסיבת שעתיד לצאת בעשירי, א"כ כיון שתפסו כהן אין מוציאין מידו אינו ממונו של הישראל רק מסיבת תפיסתו ובהוה לא בעתיד א"כ כשהתחיל לצאת הראשון הלא לא היה בהחלט כשיצא העשירי שיהיה שלו דשמא יתפסנו כהן בנתיים ויהיה של כהן, א"כ איך שייך צירוף עשרה להיפטר ולהתקדש כיון שאין זכייתו בא רק משעת תפיסתו וכאן הצירוף אינו רק כשיוצאים זה אח"ז ובזא"ז הלא על העתיד כשיוצא אחריו הלא אינו מבורר עדיין זכייתו בהטלה הספק שבעתיד עדיין לא תפס, וזה עיון דק: אולם ליישב דברי רבינו אמינא, דבחולין פרק הזרוע פליגי אם מתנות כהונה נגזלות או אין נגזלות, ורבינו פסק דהקונה אותם אעפ"י שאינו רשאי ה"ז מותר לאוכלן מפני שהמת"כ נגזלות. וכבר פרשתי טעמו שם דמוכח מסוגיין שם דאם אינם בעין דאמרינן דלמאן דלית ליה דרב חסדא דרצה מזה גובה רצה מזה גובה רק גובה מן הראשון לבדו, כן הוה"ד אם נתן הלוקח מן הטבח דמים אעפ"י דאיתא בעין אינו מחזיר, א"כ לדידן דקיי"ל דהמזיק מת"כ פטור מלשלם מפני שהוא ממון שאין לו תובעין אע"ג דהיכי דאיתנהו בעין אמר התם דמשו"ה נותנן הלוקח מן הטבח לכהן זה דוקא היכי דלא נתכוין לגזלן או בלא נתינת מעות, אבל כי נתכוין הטבח לגזלן וא"כ גבי הלוקח הוי כמו דליתנהו בעינא דכיון שנתן מעות עבורם לטבח לכן אינו נותן לכהן אעפ"י דאיתנהו בעינא, א"כ א"ש טובא דאעפ"י דתקפו כהן אין מוציאין מידו בכ"ז לאו ממונו דכהן הוא כיון שיכול למוכרו שלא יבוא עליו הכהן ואם יתפסנו הכהן אחרי כך ודאי דלא הוי שלו וכיון שיכול לעשות באופן שיהיה בעין ולא יוציאנו הכהן לכן אין זה פוטר עצמו בממון כהן, וסוגיית הגמרא אזלא למ"ד דמת"כ אינן נגזלות ותו כל זמן דאיתא בעינא בודאי הוי של כהן וכן בספק אם תפסו כהן אין מוציאין מידו לכן הוי ממון של כהן, ופריך איך פוטר עצמו בממון כהן ודוק. אולם מדלא הזכיר רבינו גבי פדיון פ"ח דאם תקפו כהן אין מוציאין מידו נראה דמחלק משום דשם איכא חזקת מ"ק וכתירוץ שו"ת רשב"א שהביא הכס"מ: והנני להציג פה מה שנראה לי להעיר בקונטרס הספיקות להקצות מידי הביטי שם. וכי הוא זה: בכלל (א) בסופו הביא ראיה דבממון של ספק נדר אזלינן להחמיר ודלא כהר"ן מהא דבעי ר"ז הרי עלי לחמי תודה מהחמץ או מן המצה והו"ל למיבעי באומר הרי עלי מהחמץ לחוד מהו שיביא שאור דאי ספק הוא נפטר הוא מידי נדרו ואם בריה הוא לא יצא. ובמחכ"ת ז"א דאף בספיקא דממונא קיי"ל דאיני יודע אם פרעתיך חייב ואף באינו טוען אידך ברי כיון דלא הו"ל למידק חייב דאין ספק פרעון מפקיע חיוב הודאי וכמוש"כ הרשב"א פרק הזורק גבי הא דתני לענין החוב מחצה ע"מ יחלוקו ועיין משל"מ פ"ד מהלכות שאלה. ובל"ז לפטור עצמו מחיוב ודאי בספק האם יכול, הגע בעצמך מי שנתחייב לשלם מטבעות של זהב לחבירו האם יכול לפטור עצמו במטבע מסופקת שמא היא של זהב או לא, וזה פשוט: בכלל (ג) כתב הש"ך דבתיקו דש"ס הוי תמיד תפיסה אחרי שנולד הספק דבשעת חתימת הש"ס נולד הספק, והקשה מדברי הסמ"ג במת ביום שלשים דסבר רע"ק אם נתן לא יטול משום דהוי תפיסה קודם שנולד הספק. וזה לק"מ דדוקא בכל תיקו כמו בשנוי לצרורות דמספקא לן אם אין לו רק רביעי ומספיקא נפשט דהמוציא מחבירו עליו הראיה א"כ כי תפס אח"כ לא מבטל תפיסתו את מה שכבר נפטר ונפסק לפטורא מעת חתימת הש"ס, אבל גבי בכור הרי כי נפטר מספיקא לא נשאל הדין על זה האיש דהוי ממון שאין לו תובעין ואטו יכול לתבוע אותו, א"כ כי נפסק הדין בעת דמספקא לרע"ק הלא לא נפסק שלזה אין תביעה אצלו שלא היה שייך כלל אל הדין רק כי תפס והיינו שנתן לו מעות אז נולד הספק על זה האיש אם יש לו ממון אצלו, ואם תאמר שכבר נפסק הדין מעת הספק דהמוציא מחבירו עליו הראיה ואין תביעה לזה האיש הוא הכהן אל הבעלים ז"א אם כבר אסיקו אדעתייהו דאם יתן לכהן מעות יפטר דהמוציא מחבירו ע"ה, ז"א דאם שקלי וטרי ע"ז האיש הלא כבר הוי כתפס קודם שנולד הספק ומהני תפיסה ופסקו אז דמהני תפיסה, משא"כ בכל תיקו הלא היה הספק בש"ס על דין שבין אדם לחבירו וכבר פסקו דעל זה האיש עליו הראיה והמוחזק פטור, א"כ כי תפס קודם הוי כתפס לאחר שנולד הספק דכבר נפסק הדין דאין לו שום תביעה על הנתפס, אבל גבי בכור דמעיקרא לא נפסק הדין על הכהן שאטו היה לכהן שום תביעה על הבעלים, ואם תאמר שלהכהן לא היה כח לתפוס דהמוציא מחבירו ע"ה ז"א דאם כבר אסיקו דעתייהו על כהן פרטי תובע מאתו הלא אטו פסקו דלא מהני תפיסה, הלא הוי תפיסה קודם שנולד הספק דכ"ז דלא הוי פשיטא ולחכמי הש"ס בספיקא הוי אז מהני תפיסה ודוק: כלל (ו) אות ה' השיג על הרב צמח צדק באשה שנמלטה מחרב ואינה יודעת אם אביה היה כהן כו' והמליטה זכר שפסק שפטור מלפדותו דאיכא חזקת ממון ואין הולכין אחרי הרוב ואמרינן שמא אביה כהן ופטורה מבכורה, והקשה דבחזקה אמרינן במת"כ דצדק משלך ותן לו כש"כ ברובא דעדיפא מחזקה וכדמוכח סוף פרק הזרוע. ובמחכ"ת הלא בבכורות פ"ג כתבו התוס' ד"ה ור' יהושע סבר חוששין לטינוף דמשו"ה דאין הולכין בממון אחרי הרוב לכן סבר רבי יהושע דאינו ניתן לכהן ואף לרב דסבר דאזלינן גם בממון בתר רובא בממון שאין לו תובעין גרע טובא יעו"ש וזה היפך מסברתו. ושם פרק הזרוע תנן בכור שנתערב במאה בזמן שמאה שוחטין כולן פטורים אע"ג דרוב חייבין מצי אמר כל חד אנא המיעוט שאני שוחט בכור, והיינו דבממון הזה שאין לו תובעין אין הולכין אחר הרוב, אולם תמן הוא מטעם אוחרי דאם נחייבם נוציא ממון מאחד שאינו חייב לכן אין מוציאין כלל שלא נוכל לחייב את מי שבודאי אינו חייב: והנה הטורי אבן ברה"ש באבני מלואים האריך הרבה להקשות על הא דמדמה הגמרא מתנות כהונה לספק ממון עניים, דבכ"מ קיי"ל גבי מתנות עניים דהמוציא מחבירו ע"ה וכן הביא מירושלמי דרע"ק הפריש מע"ש ופדאו ונתן דמיו לעניים דמספקא ליה אם ר"ה אחד בשבט או ט"ו בשבט אלמא דספיקא דממון עניים הוי לחומרא משום צדק משלך ותן לו, ודוקא גבי דמאי הקילו דרוב ע"ה מעשרין הן. ומזה נסתר מה שהמהרי"ט בסוף חלק חו"מ העלה לחלק בין היכי דאיכא חזקת ממון לחוד בין היכי דאיכא חזקת מ"ק עם חזקת ממון דגבי הך דרע"ק איכא חזקת מ"ק ואפ"ה ספק מתנות עניים להחמיר, וכן נשאר בקושיא מהך דפ"ב דבכורות ברועה כהן וחצר בעה"ב ומת אחד מהן וא"י מי מת אם הבכור או החולין דשם ליכא חזקת מ"ק. והנראה לי דלאו כל מת"כ מדמה הגמרא למתנות עניים, וטעמא אמינא דנחזי בכל מתנות עניים דעיקרן מתורת צדקה דאפילו עני המחזיר על הפתחים מחוייב ליתן צדקה וכמו שאמרו פ"ק דגיטין על קרא דעניתיך לא אענך עוד, וכן במתנות עניים קיי"ל דעני מוזהר על שלו להניח פאה ולהפריש מעשר עני ואפילו עני שבישראל מוציאין מידו. והנה במת"כ קיי"ל דאין מוציאין מכהן לכהן, אולם בזרוע ולחיים וקיבה איכא מילתא חדתא דדוקא בשוחט לעצמו הא בשוחט למכור כתיב מאת זובחי הזבח דאפילו טבח כהן במשמע ושוחט בהמות שלו כיון דשוחטן למכור לאחרים מוציאין מידו לכהן מה"ת כדפרש"י ז"ל (דף קל"ב) עיי"ש, וקושיית תוס' דא"כ אפילו ב' וג' שבתות לתחייב תירצו הקדמונים דעל ב' וג' שבתות בדעתו שאם לא ימכור יהיה לעצמו והוי כשוחט לעצמו ולכן פטור ולכן בקבע מסחתא תיכף חייב להפריש מתנות עיי"ש בחידושי הריטב"א ועיין בפרק כל שעה (דף ל"ח) שאמרו סברא כזו על הא שאדם יוצא בחלות תודה ורקיקי נזיר עיי"ש, וכיון שאפילו כהן חייב אם הוא שוחט למכור לאחרים לכן דמי ממש למתנות עניים, ולכן פריך הגמ' מהזרוע והלחיים על ספק לקט, אבל כל מת"כ כמו בכורים וכיו"ב שאפילו אם משהה אצלו לדו אצלו כשהוא משהה למוכרן הלא ממונו הוא וד' הוא נחלתו כנחלת כל שבטי ישראל והוי ממון ככל דיני ממונות שבספיקות המוציא מחבירו ע"ה: וקצת יש לדון לפי מה שרצה הרב לומר דמשום צדק משלך אמרינן דהולכין בתר רוב לאפוקי מת"כ, א"כ מאי רמי בפ"ב דבכורות מר' טרפון דאמר דנותן היפה שבהן לכהן על הא דאמר מת אחד מהן יחלוקו לימא דאחד מהן הוא היפה שבהן [וכיו"ב איכא אוקימתות בש"ס] ורוב פעמים הך דברי נפיק ברישא ולכן משום צדק משלך ותן לו במת"כ אזלינן בתר רובא ויהיב ליה היפה שבהן, אבל כי מת הלא כי מקנה מקום בחצירו לכהן יחלוקו דלא מצי לאפוקי מרשות כהן ברובא דאין הולכין בממון בתר רובא ודוק בכ"ז:
ואם תפשו הכהן אין מוציאין אותו מידו. יעוי' ביאורי הגר"א ראיות הרבה. ועוד אחת מהא דבריש מכילת' דף ג' לית דחש לה להא דר' יהודא דאמר שותפות עכו"ם חייבת בבכורה. והא אי נמי הוי חייש הוי כרבים דפליגי עם רבים והוי ספיקא דדינא והמוציא מחבירו עליו הראיה ואין צריך ליתן לכהן ואי משום דנחוש לאכילה בלא מום כיון דסבר ר' יהודא דלא תעבוד בבכור שורך הא בשלו ושל אחרים אתה עובד וכיון דשרי בגיזה ועבודה כ"ש דלא חלה עליו קדושה כלל ונאכל בלא מום וצריך לומר דנפ"מ לענין תפיסה דאם תקפו כהן מוציאין מידו משום דלית דחש אבל אי הוי ספק אז אין מוציאין מידו ודו"ק.