וכל שנגע במים אין מקדשין בו. משנה פרה פ"ו מ"ב היה קידוש צף כו' זלף את המים כו', ונראה דמקרא דכתיב ונתן עליו בכנוי ולא כתיב ונתן על האפר דריש, כמו דדרש בכסוי הדם (דף פ"ז) וכסהו כיון שכיסה אותו פעם אחת אינו חוזר ומכסהו אף אם חזר ונתגלה, כן הכא דריש שיתן פעם אחד מים חיים על האפר ולא פעם שני אם כלו המים ממנו. ולפ"ז הוי כמו בכסוי דתמן אם כסהו הרוח ונתגלה חייב לכסות כן הכא לא איתמעיט מקרא רק אם נתן עליו אבל אם נשבה הרוח את האפר על המים כו"ע מודו דמנגב ומקדש בהאפר ורק כי נתנו לקידוש אז סברי חכמים דאינו חוזר ומקדש בהאפר וכן בתוספתא ובר"ש. אמנם רבינו פוסק דאפילו בנשבה הרוח להאפר ע"ג המים אינו חוזר ומקדש ולשון המשנה כל שנגעו במים משמע כן: ויש לעיין דהא אם יש דיחוי אצל מצות הכא נמי האפר נדחה והוי כמו לולב שעלו בו ענבים והזאה מצוה וכדאמר רבא פרק ראוהו ב"ד, ואיך חוזר ומקדש בו והגמרא פריך כן גבי כיסוי, אך הא זהו בידו כיון שבידו לנגבו ועיין תוס' סוכה (דף ל"ג) ואכמ"ל. ולפי מש"כ תוס' דאפילו כל היכי שבידו מ"מ כל היכי שנראה ונדחה אינו חוזר ונראה, א"ש מש"כ רבינו לקמן ה"ה נפל ספוג לתוך המים המוקדשין נוטלו וסוחטו חוץ לכלי היינו שכל זמן שהיה בתוך הספוג הרי הוא דחוי מהזאה וכי סוחטו תו נדחה וכל שהיה ראוי ונדחה תו אינו חוזר ונראה אע"ג שבידו וכמו דאמרו תמן גבי לקטן יעו"ש ועיין כסף משנה ודוק היטב:

המוסר מים מקודשין או מים כו' לשומרן הרי אלו פסולין. משנה פ"ז ר"א אומר אף לטמא כשירין, פירוש כיון שהוא טמא אין הבעלים מוסרין לו לגמרי לשומרו ולכן מהני שמירת הבעלים, אבל אם עשו הבעלים מלאכה פסולים ואף דאמרו בסוף אין דורשין אין אדם משמר מה שביד חבירו הכא דהבעלים יודע שהשומר טמא שפיר משמר, אבל א"כ מאי פריך שם מחמריו ופועליו דשם יודע שהן טמאים ושפיר משמר מה שביד חבירו. ואולי כיון דלרבנן לא נפק"מ בין בשהבעלים מוסר לטמא או לטהור בכולהו סברי דאסח דעתיה משמירתן גבי מי חטאת הוא הדין לענין טהרות לא מפליג, ובזבחים מ"ז לענין זה מחשב וזה עובד שם ענין אחר ואכמ"ל ודוק: