מתני' לפני אידיהן של נכרים. שם כינוי הוא לחגיהם ולמועדיהם:

אסורין מלשאת ומלתת עמהן. למכור ולקנות משום דאזלי ומודו לעכו"ם ביום אידם:

מלהשאילן. בהמה וכלים מידי דהדרי בעינא:

מלהלוותם. מעות דלא הדרי בעינא דמלוה להוצאה ניתנה:

מלפורעם. דכשהן נפרעין אזלי ומודו לע"ז ביום אידם וכן כשפורעין:

מפני שהוא מיצר לו. על מעותיו שאינם חוזרים לו ולא אזיל ומודה:

שמח הוא לאחר זמן. למחר ביום אידו אזיל ומודה והלכה כחכמים. ודוקא במלוה בשטר אסור הוא להפרע מהן אבל במלוה על פה שרי מפני שהוא כמציל מידם:

ר' ישמעאל וכו'. טעמא מפרש בגמרא:

לאחר אידיהן מותר. וכן הלכה. ורבנן בתראי לטפויי קאתו דאפי' בדיעבד אסור ואין הלכה בזה כוותייהו אלא כת"ק. ובגולה שאין אנו יכולין לעמוד על עצמינו מלישא וליתן עמהן שעיקר פרנסתינו מהם ועוד משום יראה אינו אסור אלא יום אידם בלבד והאידנא נהוג עלמא היתר אפי' ביום אידם משום דקים להו לרבנן בגוייהו דלא אזלי ומודו דכל הני דאיתסר בזו המסכת מיירי בעובדי עכו"ם וע"ז ממש. וכדאמרינן בפ"ק דחולין דעכו"ם שבחוצה לארץ לאו עובדי עכו"ם הן אלא מנהג אבותיהם בידיהם:

גמ' שמע כולהון מהכא. לכל דאמרינן שלשה ימים לפניהן שמע להן להביא סמך מן המקרא הזה שהנביא הוכיחם ואמר באו בית אל ופשעו וגו' והביאו לבקר זבחיכם לשלשת ימי' מעשרותיכם אלמא דמדרך עובדי ע"ז להקדים בשלשת ימים לפניהם:

אין כיני. אם כן הוא דיש סמך לזה מן המקרא אפי' בגולה יהי' הדין כן אלמא פליג נחום המדי בתוספתא ריש פ' א' וקאמר דבגולה יום אחד בלבד לפני אידיהן הוא דאסור:

מאי כדון. הש"ס הוא דקאמר ומ"ט דנחום המדי:

תמן. היינו טעמא דבדקו התם בגולה ומצאו שהן עושין צרכיהן לע"ז ליום אחד ולפיכך לא אסרו אלא יום אחד לפניהן:

מה מקיים רבי יוסי. האי קרא והביאו וגו' דמשמע דר' יוסי לית ליה כלל להסמך מהמקרא בזה:

במלכות ירבעם הכתוב מדבר. והנביא מגיד בתוכחתו בהפיתוי הדברים שהי' מפתה את ישראל ואמר להו ראו ע"ז וותרני' היא שהיא מתרת לכם מה שאסרה התורה כדמסיים לקמיה שהיא עושה טובה וכו' והתורה אמרה וכו':

וקטר מחמץ תודה. אע"פ שיש עדיין מחמץ קטר התודה:

וקראו נדבות השמיעו. אינו מקפיד עליכם מתי תביאו רק קראו נדבות והשמיעו אותן ולכשתרצו תביאו:

לא בא הכתוב. דמייתי לקמיה אלא להזכיר גנותן של ישראל ואיידי דאיירי בירבעם דריש לה לקראי דהושע דמספר בגנותן ביום אשר הקימו אותו למלך עליהם:

אפתי רמשא הוא. עתותי ערב הוא ואני כשיכור ולא שיכור וכן רוב העולם שתו שיכור המתינו עד הבקר והיה מתכוין שיסכימו לזה בנפש חפיצה ושלא יאמרו אנוסים מחמת שיכרות היינו:

כל הלילה ישן אופיהם. בתמיה וכי סבורי' אתם ישן אופיהם והוא היצה"ר המחממם לע"ז בודאי כל הלילה לא היה ישן אופיהם לחשוב מחשבות רשע עד בוקר הוא בוער וגו' לגמור הדבר:

כדון. עכשיו יודע אני שבלב שלם אתם חפצים להדבר אבל מתירא אני מדין הסנהדרין שלכם:

ואכלו את שפטיהם. שכילו אותם מן העולם:

רבי לוי. וכן דרש ר' לוי שהרגום ומקרא דהחלו שרים הוא דדריש מלשון חלל היך מה דאת אמר כי ימצא חלל:

ור' לא. דריש לה מלשון חולין יום מלכנו נעשו השרים חולין שהורידן מגדולתן ולא הרגום:

מי גרם להן. לשמוע לעצת ירבעם:

חמת מיין. גרם להן:

שהיו להוטים וכו'. שעשה להן ירבעם משתה והושיב איש כשר בין שני לצנין ורשעים כדמסיים ואזיל:

והינון אמרין ליה חשי. שתוק אחרי אשר הדברים כן תדע שגם המלך רוצה לעשות כן ורוצה להוסיף ולעשות שני עגלי ע"ז כדכתיב וישם וגו':

היא החליטתו. החליטה דעתו לעשות כך. א"נ טמאתו ומלשון מצורע הוא:

במוצאי שמטה. והוא זמן הקהל הה"ד מקץ שבע שנים במועד וגו' ולפיכך נתן בלבו לזה ואמר אם נעלה לרגל ועומד אני לקרות במשנה התורה יאמרו מלכא דאתרא הוא קודם ואם אקרא שני לו זה הוא גנאי לי ואם לא אקרא כלל ביזיון הוא לי. גנאי נקרא מה שמתגנה אדם על פי מעשיו ודבריו ובזיון מה שמתבזה מאליו בפני הבריות ואינם חוששין לכבודו:

ואין מרפינון אזלון סלקון. ואם אני מניח את העם לעלות לבדם לירושלים בודאי יעזבוני וילכו אצל רחבעם אדוניהם:

והרגוך. לרמז להמלך אשר יקום אחריו שיסתכל בזה כי עיקר עצת הרשע הזה שלא ימרדו בו ויהרגוהו:

אמר ר' חונה. היינו דכתיב חובר חברים מחוכם ורישיה דקרא אשר לא ישמע לקול מלחשים כלומר שאינו צריך לשמוע מקול הלוחש באזניו אלא שזה מרמז בדבר וחובר ומחכים את חבירו וכל מי שהיה חוברו ובא אחריו למלוך היה חוברו לזה ומבין ברמיזת המלה והרגוך ונעשה לו חבירו ללכת בחטאתו אשר החטיא את ישראל:

ושחטה שטים העמיקו. ושחטה מלשון חץ שחט לשונם ושהעמיק ברשע למען הסטות אותם מן הדרך ואמר כל דמפרסם כוונת המלה אנא קטיל ליה והמון העם היו סבורים כי הכוונה על הע"ז שמי אשר לא יעבוד אותה והרגוך:

אף שבתות וכו'. ודריש ליה מן הכתיב מלבד:

כמה דאת אמר מלבד שבתות ה'. והכוונה לבלבל את העם בחשבון הימים ויהיו נבוכים גם במספר ימי החדש מחמת זה למען לא ישימו אל לבם לעלות לרגל בזמנו:

תני. בברייתא:

עבר ונשא ונתן עמו מותר. ליהנות לו באותן מעות דלא אסרו חכמים אלא לכתחילה:

ואפילו ביום אידו. מותר בדיעבד:

ותני כן. תניא נמי הכי דהקילו בדיעבד כמו שהקילו בעכו"ם המכירו אפי' לכתחילה:

מפני שהוא כמחליף להן. דלא מיחזו מה דנושא ונותן עמו אלא כמו טובה וחנופה מפני שהוא מכירו ועוד אם לא ישא ויתן עם עכו"ם המכירו יעזוב אותו וילך לישא וליתן עם אחר והוה כמחניף לו שישא ויתן עמו תמיד:

כמחניף להן. שמצאן שמחין ולא משום יום אידן הוא שמח:

חד דוקינר. קסדור אחד כיבד לר' יודן נשיאה ביום אידו תיבה אחת מלאה דינרין וקיבל ממנו אחד ושלח לו השאר בחזרה:

שאל לר"ל. בשביל דינר אחד שקיבל ממנו והורה לו שיוליך הנאה לים המלח:

ופריך הרי במכירו הוה עובדא עוד הרי לשעבר דבדיעבד שכבר קבל הוה ואמאי אמר לו ר"ל יוליך הנאה לים המלח:

א"ר אבהו. תדע דגם בדידי הוה עובדא ששאל אותי ר"ג ברבי מהו לילך ליריד של עכו"ם לשאת ולתת עמהן ואסרתי לו ואע"ג דהתני בתוספתא פ"א הולכין ליריד של עכו"ם ולוקחין מהם עבדים ושפחות מפני שהוא כמציל מידם ור"ל אמר לא סוף דבר וכו':

מאי כדון. והשתא מאי טעמא דר"ל דאסר לרב יודן נשיאה את הדינר:

ר"ג אדם קטן היה. כלומר ניחא הא דר' אבהו דר"ג קטן היה באותה שעה וביקש רב אבהו לגודרו שלא ירגיל עצמו לשאת ולתת ביום אידם אבל ר' יודן נשיאה אדם גדול היה ומ"ט דר"ל:

וביקש. אע"פ כן ביקש גם ר"ל לגדור הדבר שלא יראו אחרים וירגילו עצמן בכך ויבאו להתיר אפי' לכתחיל' ובעכו"ם שאינו מכירו:

ניחא מלהשאיל. דאסרו חכמים דמהני ליה ואזיל ומודה:

מלשאול מהן. מאי טעמא:

מפני שהוא כמשיאו שם. שהוא גומל חסד והאי בר ישראל צריך ליה ואזיל ומודה:

מליפרע מהן. מאי טעמא דת"ק דאסר:

שלא יאמר ע"ז שלו סייעה. אותו לפרוע חובו ואזיל ומודה:

ותני כן. תניא נמי הכי וכדמפרש לה בברייתא דמלוה אובדת היינו אפי' אם היא בעדים אלא שבע"פ היא מותר מפני שהוא כמציל מידו:

אין מלוה אובדת. אם היא בשטר ואסור וקאמר הש"ס דלפעמים אפי' היא בשטר אובדת היא שלא בכל שעה אדם זוכה לפרוע חובו:

מאי כדון. והשתא במאי איירי במתני' דלמאי קרינן מלוה שאינה אובדת ואסור:

מלוה אובדת שלא במשכון. ובין בע"פ ובין בשטר מותר:

אין מלוה אובדת. אם היא במשכון ואסור:

אשכח תני על קדמיותא. אשכח ברייתא דתני לה כמו דתנינן בקדמייתא דמלוה שאינה אובדת בשטר היא ואסור:

תמן תנינן. בפ"ק דמ"ק ועושה אשה תכשיטיה במועד ר' יהודה אומר אשה לא תסוד. לא תתן סיד על פניה במועד דאע"פ כשנוטלתו מאדימה ומצהיל פניה כיון דהנאה שבאה לאחר זמן הויא ובמועד ניוול הוא לה אסור:

ר' חנינא ור' מנא. פליגי במה נחלקו ר' יהודה וחכמים:

בסיד שהוא מתירתו במועד נחלקו. שהיא נוטלתו מעל פניה לאחר יום או יומים ובתוך המועד בהא הוא דשרי ת"ק מכיון דאיכא הנאה במועד גופיה ורב יהודה אוסר דלפי שעה היא מצטערת במועד כל זמן שהוא על פניה:

אבל בסיד שמתירתו לאחר המועד אסור. לדברי הכל כיון דבמועד אין לה הנאה כ"א ניוול:

ואחרינא אמר דל"פ אלא במתירתו עד לאחר המועד ובהא הוא דר' יהודה אוסר ולת"ק אפי' בכה"ג שרי מפני ששמחה לאחר זמן:

מותר. אפי' לר' יהודה:

ולא ידעין. אנו מאן מינייהו דר' חנינא ור' מנא אמר דא ומאן אמר דא:

מן מה דאמר ר' חנינא וכו' ר' יהודה כדעתיה. דלשיטתיה אזיל כמה דקרי ליה התם ניבול שעה ניבול וכן הוא אמר הכא דצרת שעה צרה היא ואע"פ ששמח לאחר זמן מותר להפרע ממנו מפני שהוא מיצר לו עכשיו:

הווי דהוא אמר וכו'. ש"מ דרב חנינא הוא דמוקי פלוגתייהו דפליגי בסיד שהיא מתירתו בתוך המועד ואסר ר' יהודה משום דס"ל ניבול שעה הוי ניבול בשעה שמניחתו על פניה במועד:

אומנין ישראל. תוספתא בפ"ק דמכלתין ובספרי הדפוס נשתבשה הגי' שם והגי' נכונה כדמייתי האי ש"ס בפ"ק דשבת ושם היא שנויה והסוגיא דהכא:

בתוך ביתו. של ישראל אסור ובתוך בתיהן מותר:

א"ר שמעון בן אלעזר במה דברים אמורים בקבולת אבל בשכיר יום אסור. והכי הוא בתוספתא ובפ"ק דשבת. דלא התירו בתוך בתיהן אלא א"כ קיבל המלאכה בקיבולת לשלם לו בעד כל המלאכה כך וכך וכיוצא בו שאינו ניכר לפי שמובלע שכר יום אידם בהן אבל בשכר יום אסור שניכר שכר יום אידם שנותן לו:

בד"א בתלוש מן הקרקע. הא דהתירו בקבולת בבית הנכרי בתלוש מן הקרקע דוקא:

אבל במחובר לקרקע. כגון שעושה לצורך מחובר לקרקע שמסתת אבנים לשקען בבנין אסור אפי' בביתו של נכרי:

בין כך ובין כך. כדמפרש ואזיל:

בין בתלוש בין במחובר בין בשכירות בין בקיבולת. דכיון דבעיר אחרת הוא ואינן יודעין שהמלאכה של ישראל הוא מותר אפי' בשכירות ובמחובר:

רבי לא. פליג ומפרש דהאי בין כך ובין כך לא קאי אסיפא במה דברים אמורים בתלוש וכו' ובעיר אחרת מותר בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקיבולת אבל בשכירות אפי' בעיר אחרת אסור:

טעמא דר' ישמעאל. במתני' דאסר אף לאחריהן:

משום בריה דמועדא. בריה לשון סעודה כמו הביאי הבריה ולא ברה אתם לחם. וכלומר שלאחר החג שלהם ג"כ עושין שמחה ומתענגין בסעודת המועד שלהן שנשאר והלכך אסור ר' ישמעאל אף לאחריהן דהם שייכים להחג וכיום איד הן:

כיון שהוא יודע שאסור לך לישא וליתן עמו. אפי' לאחריהן הוא ממעט בשמחת אידו לפי שהוא דואג שלא יבא לו איזה ריוח מיד אחר יום אידו וממעט בשמחתו להשאיר לו אחרי כן עד שירויח במשא ומתן:

מה מפקה מביניהון. מאי בינייהו דחברייא ובין טעמא דר' בא כדי שימעט בשמחת אידו:

למכור לו דברים שאינן מתקיימין. ליום אידו ולמכור לו קודם יום אידו איכא בינייהו:

על דעת חבריי אסור. דכמו דחיישינן ביום שלאחר אידו מטעמא דמכל מקום מתענג הוא בבריה דמועדא ושמח אף ביום שלאחריו ה"נ בדברים שאין מתקיימין אסור מהאי חששא שיכול הוא לתקנם לסעודה ולהכין לו מיום אל יום ויהא שמח בזה ביום אידו:

על דעת רב בא. דס"ל דלא חיישינן להכי ומטעמא אחרינא הוא דאסר רבי ישמעאל לאחריהן א"כ בדברים שאינן מתקיימן ליכא למיחש שיהא שמח בהן ביום אידו ומותר למכרן לו. א"נ למכור לו דברים שאינן מתקיימין לאחריהן לרב ישמעאל איכא בינייהו דלדעת חברייא אסור דאע"פ שאינו שמח באלו דברים שאינן מתקיימין מ"מ שמח הוא מבריה דמועדא וכיון דיום שלאחריו כיום אידו דמי אסור למכור לו אפי' דברים שאינן מתקיימין אבל לר' בא דס"ל מטעמא כדי שימעט בשמחת אידו לפי שאסור לישא וליתן עמו גם לאחריהן מותר למכור לו דברים שאינן מתקיימין דבשביל שנתיר למכור לו דברים אלו לא יהא מרבה בשמחת אידו שאינו חושש להן לפי שאין הריוח מצוי בהן ועכ"פ ימעט בשמחת אידו לפי שיודע שאסור לישא וליתן עמו בדברים שהריוח מצוי בהן:

קרייא מסייע למה דאמרי חברייא. דיום שלאחר המועד כמועד הוא ורגילין לשמוח בו ולהתענג בבריה דמועדא:

וביום עשרים וארבעה לחדש וגו'. בנחמיה כתיב ויקרא בספר תורת אלהים וגו' ויעשו חג שבעת ימים וביום השמיני עצרת כמשפט וביום עשרים וארבעה לחדש הזה נאספו וגו':

ולמה לא אמר בעשרים ושלשה. ולמה לא נאספו ביום כ"ג והלא לאחר החג הוא אלא משום בריה דמועדא מפני שרגילין לשמוח גם ביום שלאחר החג ולנוח בו אלמא יום שלאחריו כמו דשייך לחג דמי:

אין נימר. וכי תימא דיום כ"ג שבתא הוה ולא היו יכולין לבא:

לית יכול. אי אתה יכול לומר כן דיום כ"ג בתשרי יהיה בשבא לפי שאת מחשב דאם כ"ג בשבת אתה מוצא שהיה יום הכיפורים בחד בשבתא ואנן לא עבדינן תרי שבי בהדדי ואם ב"ד רואין שיבא יה"כ באחד בשבת מעברין לאלול כדי שידחה יה"כ לשני בשבת אלא ודאי לאו בשבת היה ומשום בריה דמועדא לא נאספו לבא:

ומה בה. ופריך הש"ס דאי משום הא לא אריא דמה בכך שיהא חל יה"כ להיות בא' בשבת:

ולית רב חוניה מיקל. וכי לא היה ר' חוניה מגנה למי שרוצה בשביל זה להעביר י"ה ממקומו ולדחותו ליום שלאחריו דס"ל דאע"ג דאיקלעו תרי שבי בהדדי אין מעברין לאלול ואכתי נוכל לומר דיום כ"ג בשבת הי':

אנא חשביתה. חשבתי לפי חשבון קביעות השנים ולא היה באותו הזמן בימי עזרא כ"ג בתשרי בשבת אלא טעמא משום בריה דמועדא:

מתני' קלנדס. שמונה ימים אחר התקופה:

וסטרנלייא. ח' ימים קודם התקופה. והכא בגמרא קאמר איפכא. לפי שראה אדם הראשון יום שהיה מתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי חוזר העולם לתהו ובהו עמד וישב ח' ימים בתענית כיון שנפלה התקופה וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא עמד ועשה ח' ימים טובים לשנה אחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים הוא קבעם לשמים והם קבעים לע"ז:

וקרטסים. יום תפיסת מלכות בו וקבעום יום איד:

ויום גינוסיא. יום שמעמידין בו מלך:

ויום הלידה. יום שנולד בו המלך:

שיש בה שריפה. ששורפין עליו כל כלי תשמישו כדרך ששורפין על המלכים:

יש בה ע"ז. כלומר חשיבא לה ואותו היום יש להם איד לע"ז וכן משנה לשנה כל ימי בנו. וכל הנך דחשבינן עד השתא חשיבא להו ואסורין ג' ימים לפניהן:

גמ' רב אמר עידיהן. מלשון ועידיהן המה שהע"ז שלהן מעיד עליהן לחובה:

ושמואל אמר אידיהן. לשון שבר כדכתיב כי קרוב יום אידם:

מאברין. כיצד מאברים את הערים שמוסיפין לה אבר:

מעברין. מלשון עיבור כאשה עוברה:

יאותו. אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו מלשון אך בזאת נאות לכם ומלשון רצון ונחת הוא:

מ"ד יעותו. כדכתיב לדעת לעות את יעף דבר ומלשון עת הוא ודבר בעתו מה טוב:

ואומר אך חשך ישופני. זה המזמור שאמר אדם הראשון שהיה מפחד בחשך יבא הנחש וישופו:

כיון דחמא איממא אריך. כשראה אח"כ שחוזר ומתארך היום:

אמר קלנדס קלון דיאו. קלון הוא לשון חירות. דיאו מהשם ובפרקין התם בעינא דתתעביד טבריא קלניא כלומר זה החירות והחסד מהשם יתברך וקבע הימים לי"ט. ובערוך פי' קלון הוא טוב בלשון יון ודיאס הוא יום בלשון רומי. וי"ל דשניהם אמר קלנדס על שמחת היום וקלן דיאו לשבח השם:

ברם כמ"ד בניסן נברא העולם. כבר ידע היה שמנהגו של עולם כך הוא שהיו לילות קצרות וימים ארוכים וחוזר ומתקצרים הימים והלילות מאריכות:

מאן סבר בראש השנה נברא העולם רב. כלומר רב לטעמיה דאמר אדם הראשון התקינו לי"ט באלו הימים והוא סבר כמ"ד בתשרי נברא העולם כדתנא בסדר הברכות דתקיעתא דבי רב שהתקין הפיוט בזכרונות זה היום תחלת מעשיך:

ר' יוחנן לא אמר כן. שאדם הראשון התקין לקלנדס אלא הוא זכר למה שאירע להם במי המלחמה:

עד מתי אנו הורגין בפולמוס. בחיל אנשי מלחמה ולאבד חיל כל כך:

פול על חרבך. תפול על חרבך ותהרוג עצמך וישמע לה זה סי' כי לאומה זו הגדולה והשלטנות ותתפוס המלכות תחלה:

דמצרים. בחיל של מצרים לא היה השר צבא רוצה לשמוע להן לעשות כן:

דרומי. השר צבא של רומי היה אדם זקן ושמו יינובירוס והבטיחו לו לעשות לבניו דוכסין ואיפרכים ושלטונים ושמע להם ונפל על חרבו והרג את עצמו והיו מצווחין קלנדס יינובריס לשון שמחה וחירות שנעשה ביתו בני חורין ושרים ועל ידו גם הם תפסו המלכות והחירות ולזכר הזה עושין קלנדס קודם התחלת החדש יינובריס שנקרא על שמו:

מן יומא דבתריה. היו עושין סי' לאבילות ומתאבלין עליו והיו קורין לאותו היום מילני אימיריא ולשון ארמי הוא מילני לשון עצה לו עצה ותבונה תרגומו לי' מילכא וביונתא אימירא מלשון אימתני ותקיף כלומר עצת פחד ואימה היתה זה:

מאן דזרע טלופחין. כך היו אומרים מי שזורע עדשים ביום האבל הזה לא יצליחו:

קלנדס אסורה לכל. אסור לשאת ולתת עם כל עע"ז ולטעמיה אזיל דאדם הראשון התקינו והוא עשה לשם שמים אלא שהאומות אחריו קבעום לעכו"ם:

אלא לפלחין בה. לאותה אומה שהתקינה וכן עובדין ע"ז בה:

חברייא בעי. מי אמרינן נשי דפלחין כפלחין הנשים של אותם העובדים אי הוו כפלחין עצמם ואסור לשאת ולתת גם עמהן אי לא:

והדא טקסים. שם מקום אחד שהיו קורין אותו כך בקיסרין ומלשון תכשיט הוא אי הוי כע"ז:

מכיון דסוגייא שמריין. וקאמר הש"ס מכיון שיש בקיסרין הרבה מהשמרונים ומםתמא כפלחין אותה לשם ע"ז כדאמרינן בריש שחיטת חולין גבי כותים דמות יונה מצאו להן בראש הר גריזים והיו עובדין אותה והם היו מערי שמרון:

הדא טקסים דדוקים. של שם העיר דוקים:

צריכה. מיבעיא לן אם עובדין אותה או לא:

דיזבון ליה עזיל קטן. שיקנה לו מטוה קטן. ויביאו את המטוה תרגמו עזל:

מן סטרנלייה דביישן. ביום האיד סטרנלייה בעיר ביישן:

אתא. ר' ביבי לשאול גבי ר' יוסי אם מותר בדיעבד:

סבר דמורה ליה וכו'. והיה סבור שיורה לו להיתר והורה לו לאיסור ונראה דאיפכא גרסינן סבר דמורה לי' כהדא דר' יוחנן דשרי דר' יוחנן אמר לעיל בהלכה א' אם עבר ונשא ונתן מותר ואפי' ביום אידו והורה לי' כהדא דר"ל אסור דר"ל החמיר אפי' בדיעבד לעיל גבי עובדא דרב יודן נשיאה. ור' יהושע בן לוי דגריס בספרים טעות הוא:

פרוקטו. כך היו קורין אותו היום והוא ראש של ימי התקופה:

שלשה זמנים. של יום אידם היו בבל וכו' כדמפרש השמות של אלו השלשה באלו שלשה המדינות:

סטרניילה. הוא לשון שנאה טמונה ונוטריקון הוא שונא נוקם ונוטר היך מה דאת אמר וכו':

ברומי צווחין לי'. קורין ליעקב סנטורייה דעשו:

ולא כבר תניתה. קלנדס ור' יוחנן אמר לעיל דקלנדס הוא זכרון לתפיסת המלכות:

פעם שניה. שלקחו מהם המלכו' וחזרו וגברו בשניה:

והעלה שלעטוט. העלה שירטון סביבו ונעשה מקום יער גדול ושם בנו כרך גדול שברומי אח"כ:

ומלך אין באדום וגו'. כתיב דמעיקרא לא היה להם מלך עד אותו היום שנסתלק אליהו ולא היה מגין על ישראל:

יום גינוסיא של מלכים. הוא יום הלידה כדכתיב ויהי ביום השלישי וגו' ומאי הדר דקתני יום הלידה וכו' עד כאן לציבור יום גונוסיא הוא שעושים ביום הלידה של מלך יום איד לכל המון העם ויום הליד' דהדר תני הוא שעושין אותו יום איד ליחיד כל א' בביתו ביום הלידה שלו וכיום תגלחת זקנו דלקמיה הוי:

וכתיב בשלום וגו'. אלמא דהיו נוהגין כן בשריפה ואמאי קתני דיש בה ע"ז:

כיני מתניתא וכו'. כלומר דמפרש דמאי שריפה דקאמר דהוי ע"ז זהו עישון ושריפה ששורפין עליו כל כליו שלא ישתמש בהן אחר ומקטירין קטורת לע"ז והיינו עישון ושריפה:

מתני' יום תגלחת זקנו. שאינו זמן קבוע לרבים אלא כל אחד כשמגלח עושה יום איד:

ובלוריתו. שמניח בלורי' מלאחריו כל השנה ואינה מגלחה אלא משנה לשנה ויום שמגלחה עושה יום איד:

יום שעלה בו מן הים. ומקריב זבחים לע"ז על שניצל בכל הנך אינו אסור אלא אותו היום ולא לפניו דלא חשיבי כולו האי:

ואותו האיש. לאפוקי עם משעבדיו מותר:

גמ' מה. כלומר דבעי הש"ס אותו היום דקתני מהו אם אותו היום שגילח בלבד הוא דאסור או אותו היום בכל שנה ושנה אסור לישא וליתן עם אותו האיש:

והתני תגלחתו ותגלחת בנו. והאי ברייתא ליכא לפרש דבכל שנה ושנה ביום תגלחתו קאמר דא"כ הוה ליה למיתני יום תגלחת ויום תגלחת בנו דהוה משמע ביום תגלחת שלו שהוא עושה בכל שנה וכן ביום תגלחת בנו ועוד דאם בכל שנה עושה לו יום איד ביום שגילח מסתמא היה מגלח גם תגלחת בנו באותו יום איד הקבוע לו וא"כ תגלחת בנו היינו תגלחתו אלא ש"מ דלא הוי יום איד כ"א ביום שגילח בלבד:

תיפתר שגילחו שניהן כאחת. ביום אחד ומש"ה נמי לא קתני יום בכל חד וחד ולעולם איכא למימר בכל שנה ושנה אסור בו ביום:

והתני משתהו וכו'. וש"מ באותו יום דוקא וכדלעיל:

תיפתר שגלחו שניהן כאחת שנשאו נשים. כלומר כמו דמפרשינן בברייתא קמייתא שגלחו שניהן ביום אחד ה"נ שנשאו נשים הוא ובנו ביום אחד וקבעו להם יום איד ליום זה מחמת שהיתה להם שמחה כפולה ולעולם בכל שנה ושנה אסור:

והתני לידתו ולידת בנו. וכי אית לך למימר שנולדו שניהן כאחת והשתא בהני ברייתות נמי לאו שגלחו או שנשאו נשים ביום א' מיירי וא"כ ש"מ דאינו אסור אלא אותו היום בלבד מדלא קתני יום בכל אחד ואחד:

תיפתר. הא נמי ל"ק דנוכל לומר דיום איד שקבעו הי' ביום אחד וכגון שלא הספיק לעשותו יום איד לו עד שנולד לו הבן ועשה יום איד בשביל עצמו ובשביל בנו כאחד והלכך הוא דקתני לידתו ולידת בנו שבשביל האיד הכפול לו קבעו. ולא איפשיטא:

תני. בתוספתא פ"ז דב"ק והכי תנינן שם שבעה גנבים הן הראשון שבכולן גונב דעת הבריות והמסרב בחבירו לארחו ואין בלבו לקרותו והמרבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל והמפתח לו חבית שמכורות לחנווני ע"כ מה דשייך להא דקאמר הכא ואגב דאמרי בענין משתה מייתי לה וכן הך ברייתא דלקמן:

מכורות לחנווני. וזה עושה כשולח לו ופותח בשבילו ולכבודו אינו חושש אם תתקלקל החבית יין מחמת שפותח אותה וטענת חנם הוא טוענו כלומר שגונב דעתו מפני שמכרה לחנווני ולא יהא מפסיד כלום בשביל שפותחה:

בשעה שאינו רוצה. לפי התוספתא עליו קאי ויש לפרשו גם על האורח:

מהו בתקרובת. מאי לשון תקרובת דקתני ולא קאמר מתנות:

רחיץ בזווי אוחרי. כלומר דאפי' דבר כזה אסור כגון שיש לו הרבה אורחים שזימן אותם לסעודה וכבר אין מקום פנוי לזה לישב ומסרב בו ואומר רחוץ ידך ושב בזוית אחרת שאני עשה לך מקום פנוי בשביל כבודך וזהו גניבת דעת והוא אינו מבקש לזה ובפ"ד דדמאי איתא נמי להא וגריס מהו בתקרובת ידע דהוא רחוץ והוא מטרח עלוי והיינו דקאמר הכא רחיץ בזווי אוחרי אע"פ שידע דרחיץ:

ובירושלם. היה מנהג יפה שכשזימנו אורחים לסעודה והיה שם מפה פרוסה לסימן לידע שכל זמן שהוא פרוסה כהוגן היו אורחים נכנסין וכשהיו מהפכין דימין לשמאל היו יודעין שכבר נתמלאו המקומות ולא היו נכנסין וכדי שלא יתביישו המתאחרים לבוא ואין להם מקום לישב לפי כבודם:

עיכלי'. כמו עיקליה מלשון עקל בית הבד כלומר היה הופך צדו הימין לשל שמאל לסי'. ובדמאי גריס הוה מפיך פילכיה דשמאל לימינא ומלשון פליוס בפ"ח דנידה מטפחת שהיא מכסה עצמה:

תני. בתוספתא פ"ג דגיטין וגרסינן להא בגיטין פ' הנזקין הל' ט':

אם נותנים הנכרים לגבאין וכו'. ובתוספתא גריס הפרנסים גובין מישראל ומנכרים ומפרנסין וכו' וכן הוא בדמאי:

ומכניסין כלי נכרים. שרואה שהולכין לאיבוד:

גירדאי. אנשי המקום שנקרא כך:

יום משתה של נכרים מהו. לבקרן:

והתני ר' חייא יום משתה של נכרים אסור. לבקרו דשמא מתוך כך יבא לישא וליתן עמו:

אילו לא ר' בא. שהזכיר לנו ברייתא דר"ח כבר היינו באין חלילה להתיר ע"ז שלהן דחכמים אסרו משום דאזיל האי ומודי לע"ז דילי':

וברוך המקום שריחקנו מהם. ועלינו לעשות סיג וגדר להרחיק עצמינו מהם:

מתני' עיר שיש בה ע"ז. ויש שם יום איד לבני העיר היום לע"ז שבעיר:

חוצה לה מותר. ואפי' סמוך לעיר מאד מותר לשאת ולתת עם היושבים חוץ לעיר שאינם נמשכים אחר אותה ע"ז שכך מנהגם יום איד של אלו אינו כיום איד של אלו:

מהו לילך לשם. לאותה העיר ביום ע"ז שלהם ולדבר עם אחד מבני העיר:

בזמן שהדרך מיוחדת. שהדרך הכבוש מכאן לאותה העיר מיוחדת לאותה העיר לבדה אסור לילך לשם מפני שנראה כהולך שם לעבוד ע"ז ואם היה דרך מסלול הולך גם לעיר אחרת מותר שהרואה אומר למקום אחר הוא הולך:

והיו בה חניות מעוטרות. סימן הוא להם שאותם חניות של ע"ז הן ליטול הכומרים מכס מהם:

המעוטרות אסורות דמהניא לע"ז:

ושאינן מעוטרות מותרות. דלא שקלי מינייהו מכס לע"ז:

גמ' הא תוכה אסור. ואמאי אם מפני שיש בה צלם אחד יהא תוכה אסור והרי אין הכל נמשכין אחריו:

ביריד שנו. שיש הרבה והרבה שנמשכין אחר הצלם הזה:

ומה בין לתוכה לחוצה לה. אם ביריד שנו גם בני חוצה לה באין לשם ונמשכין אלו אחרי אלו:

תוכה שנהנה. ע"ז מן המכס אסור דמהני לע"ז:

שלא נהנה. ע"ז של חוצה לה מן המכס של תוכה:

והתני. בתוספתא ומייתי לה לעיל בהלכ' א' הולכין ליריד וכו' ור"ל גופיה קאמר התם לא סוף דבר וכו' ואמאי קאמר הכא ביריד שנו ואסור. ולא משני לה עד לקמן:

והתני. ותו קשיא לן מהך ברייתא דתני לקח משם וכו' ניחא כסות ומעות דלק"מ אלא הא דקתני בהמה תיעקר שמעקר פרסותיה מן הארכובה ולמטה והתני הולכין ליריד ולוקחין מהן עבדים ושפחות ובהמה:

תיפתר ישראל ישראל. בישראל שלוקח מחבירו ישראל שמצוין שם על היריד:

והתני המוכר עבדו לנכרי דמיו אסורין. וכלומר וישראל זה מהיכן לקח העבד אם מן הנכרי היאך מכרו ישראל הראשון לנכרי זה והרי אסור למכור עבדו לנכרי שמפקיעו מן המצות ואפי' בדיעבד אם מכרו קונסין אותו בדמיו:

עוד היא תיפתר ישראל ישראל. הכא נמי תיפתר לה שישראל המוכרו לזה גם הוא לקחו מישראל אחר:

ישראל שהלך ליריד. לשאת ולתת בשוק של עכו"ם לוקחין ממנו בהליכה מפני שהוא כמציל מידן שמונעו מן העבירה שלא ימכור בשוק של עכו"ם:

ובחזירה. משם אסור לשאת וליתן עם הישראל הזה שעבר והלך לשם מפני שנתנו הדמים בידו מחמת ע"ז:

ובנכרים. בין הולכין לשם ובין באין משם מותר לפי שדמי ע"ז ביד העכו"ם מותר דבטלי בידיה:

אם היה פונדק. עכו"ם בעה"ב פונדק מותר לקנות ממנו וקס"ד אפי' דברים האסורים מותר מן הפונדק:

ביריד אסור. מן השוק של יריד אסור ואמאי יהא בפונדק מותר:

דילמא בפרגמטיא אמרה ר' יוחנן. דבהא שפיר הוא דמן התגר שבשוק אסור לקנות ממנו משום דשקלי מיניה מכס לע"ז והוי כמהנה לע"ז ומן בעל הבית הפונדק מותר דלא שקלי מכסא מן הבעל הבית:

אתא ר' בא וכו'. כלומר הדר וקאמר ר' בא בפירוש משמיה דר' יוחנן הכי:

החליף בהמה בע"ז אסורה. קס"ד דה"ק נכרי שהחליף בהמה בע"ז הבהמה אסורה לישראל לעולם והיינו דבעי עלה רב חסדא:

אלו השתחוה. לה הנכרי לבהמה ועשאה ע"ז לא אסרה לישראל דהיכן מצינו דנאסרה הבהמה להדיוט מחמת נעבד דלא אסרה תורה נעבד אלא לקרבן ואת אמרת מפני שהחליף הבהמה בע"ז אסרה בתמיה:

דילמא בפרגמטיא שנכנסה קודם ליריד איתאמרת. כלומר דלא אמרה ר' יוחנן אלא לענין איסור משא ומתן ביום אידם דאסור לקנות ביריד בשוק של עכו"ם דחיישינן שאלו החליפן בע"ז קודם ליריד ולא לענין שתאסר הבהמה לעולם על הישראל הוא דאמרה:

אתא ר' זעירא וכו'. וקאמר בהדיא בשם ר' אבהו אמר רבי יוחנן דבפרקמטיא שמביאין על היריד הוא דאיתמר ולענין איסור משא ומתן לכתחילה על היריד הוא דקאי:

אסור לעשות חבילה ביריד. כלומר לא יעשו חבורה של אנשים ללכת ביחד שמא ימצא נכרי פוגע בהן וישאלו בשלומו ואסור לשאול בשלומו ביום אידו בפני רבים:

ותני כן. בתוספתא פ"ק לא ישא ויתן אדם עם הנכרי ביום אידו ולא יקל עמו את ראשו ולא ישאל בשלומו במקום שהוא מתחשב. במקום שחשיבות הוא לו כגון בשוק בפני רבים:

מצאו לפי דרכו. מצאו אחד הולך לפי דרכו בשוק שואל בשלומו בכובד ראש ובשפה רפה:

ואת מלוקחי יריד. והלא אסור ליקח משוק של ע"ז ביריד:

ואתה לא לקחת קלוסקין מימיך. על היריד:

שאני היא. גלוסקין דאמר רב יוחנן לא אסרו חכמים מלקנות מהם ביריד דבר שהוא חיי נפש:

לית את בדיק ליה. אם אין אתה יודע מן היריד הזה של צור מהו אם יש בו חשש משום ע"ז:

א"ל אין יהב תרתין ליטרין לפילפלין לאיסקרנדא. דרך שחוק השיב לו אם תתן ב' ליטרות פילפלין לתוך התיבה שלי אז אומר לך ודוגמא דאמרינן בש"ס דילן לכי תיכל כורא דמילחא. איסקרנדא כמו איסקודלא בלשון המשנה:

עאל. ר' שמעון בן יוחנן בעצמו לצור ולבדוק אחר זה ומצא כתו' שם לזכרון כדברים האלו:

שכנית. קבעתי לשכון בה היריד הזה שמנה ימים למזל ארקליס אחי שיעבדו למזל הזה וראה שעבודת עכו"ם היא:

ישראל ונכרי שהן שותפין בקדירה. ששופתין שתי קדירות שלהן סמוכין זה לזה בכירה אחת ואינו חושש הישראל שמא ניער הנכרי בקדירה שלו ותאסר משום בישולי נכרים:

וקשיא. הש"ס הוא דמתמה מה זה שהשיב לו הוא שואל לו זה יריד עזה מהו דניחוש בה משום ע"ז והוא משיב לו זה וענין אחר הוא:

אלא בגין וכו'. לפי שדרכו של ר' חנינא הוא שאינו אומר דבר שלא שמע מרבו לפיכך דחה אותו בתשובה של דחיה וענין אחר:

בוטנה. שם מקום:

ותני כן וכו'. דקאמר והמחוור שבכולן כלומר מה שהוא מחוור וברור לנו שאסור הוא יריד בוטנה ששם הוא ודאי לשם ע"ז:

מהו לילך לשם. פיסקא דמתני' היא דקתני מהו לילך לשם וכו' אסור וקאמר הש"ם דוקא אם היה אכסנאי אסור לילך לשם בזמן שהדרך מיוחדת לה לפי שנראה כהולך לעובדה אבל בן עיר מאותה העיר והיה חוץ לעיר והולך לביתו מותר לילך אפי' אם הדרך מיוחדת לה שיודעין שחוזר למקומו הוא:

שיירה מותר. לעולם לילך לשם שכן דרך השיירה לילך ממקום למקום וליכא חשדא:

במה מעוטרות. חניות המעוטרות דתנינן במתני' במה הן מעוטרות ומה הוא חשש האיסור:

בהדס. מעוטרות ואסור משום תקרובות ע"ז לפי שדרך לשוטחן לפני הע"ז לריח ומתהני מריחא דע"ז:

בשאר כל המינין. לאו דוקא בהדס אלא אפי' בשאר כל המינין שאין בהן ריח דלאו משום תקרובת ע"ז נגעו בה אלא דטעמא מה שהוא מעוטר הוא סימן שהוא ע"ז:

על דעתיה דר' יוחנן. דאמר משום ריח ותקרובת ע"ז הכל אסור כל מה שהוא מעוטר בהדס ואפי' כמה דחיישינן שעשאום בתחלה תקרובת לפני הע"ז ואח"כ שמו אותם בחנות:

על דעתיה דריש לקיש. דלאו משום תקרובת הוא אלא דמה שמוסיפין לעטר החנות במיני פירות וכיוצא בהן הוא השייך לע"ז א"כ אינו אסור אלא התוספת שהוא משום העיטור כדמפרש ואזיל:

היך עבידא היה למוד להוציא ה' קופות. חוץ לחנות כדי לעטר לשם ע"ז והוציא עשר:

אין תימר משום עיטור אסור. כלומר אלו החמש קופות הראשונות שמדרך הוא בכך להוציא חוץ לחנות ולעטרו סביב הן הוא דאסורין דזה שייך לע"ז:

אין תימר משום פרקסים מותר. כלומר אבל באלו חמש קופות היתירות שאין דרכן להוציא לחוץ לחנות כל כך ולא שייך למימר בהו משום עיטור ולא הוציאן אלא לפרקוס ולנוי בעלמא מותר. פרקסי' כמו אין מפרקסין את האדם וכו' בסוף פרק הזהב:

מתני' איצטרובילן. פירא דארזא:

ובנות שוח. מין ממיני תאנים הגדולים ולבנים:

בפטוטרותיהן. בעוקצים שלו שהם נתלין בו דמסתמא הנכרי רוצה להקריבן תקרובת לע"ז:

מוכר הוא לו תרנגול לבן בין התרנגולין. לקח נכרי מישראל תרנגולים הרבה מותר למכור ביניהם תרנגול לבן דכיון דשקיל אחריני לאו לע"ז בעי להו:

ופירושן אסור. אם פירש דלע"ז בעי להו ומהו דתימא האי גברא לאו לע"ז בעי להו והא דקאמר הכי סבר כי היכי דהוא אביק בע"ז כ"ע אביקי ואימא הכי כי היכי דליתבו לי קמ"ל:

דקל טב. פירות דקל משובח שרגילין להקריב מהן לעכו"ם:

וחצד. ובנוסחת הבבלי חצב. קנים שעושין מהן הצוקר א"נ מין עשב שבו תיחם יהושע את הארץ:

וניקלביס. מין עשב משובח מאד:

גמ' בפטוטרותיהן וכן איצטרובילין במטוטלותיהן בעוקצין שלהן:

תני. בתוספתא פ"ק:

אם היתה חבילה. הרבה לבונה ביחד מותר לו למכור דמסתמא לסחורה קא מכוין:

אין פחות מחמשה מנין. ובתוספ' גריס שלשה מנין:

אם היה כומר אסור. דלמיקטר לע"ז הוא וקונה הרבה לכמה פעמים:

רופא. אם היה רופא מותר דמסתמא לרפואה זבין:

תגר אם היה תגר מותר למכור לו הרבה ואין חוששין שהוא ימכור לנכרים אחרים להקטיר לע"ז:

תגר חשוד. שהוא מוכר להקטיר לעכו"ם אסור:

אנן תנן. במתניתן תרנגול לבן אסור. דמשמע אם הוא מבקש ממנו תרנגול לבן הוא דאסור אבל אם ביקש ממנו תרנגול סתם מותר למכור לו אפי' תרנגול לבן דמסתמא לאו דעתיה לעכו"ם לפי שהן מקריבין תרנגול לבן והוא אמר תרנגול סתם:

תני ר' חייה תרנגול סתם. ור' חייה בתוספתא תני אפי' אומר לו תן לי תרנגול סתם אסור למכור לו תרנגול לבן דתני התם בסוף פ"ק מוכר לו תרנגול לבן בין התרנגולין א"ר יהודה בד"א בזמן שא"ל מכור לי תרנגול סתם אבל אם פירש לו מפני שהוא חולה או למשתה בנו ה"ז מותר אלמא דאפי' אומר לו תרנגול סתם אסור למכור לו מפני עצמו. ומפרש הש"ס דלא פליג ר' חייה אמתני' אלא מאי דסתים לה תנא דמתני' גילה לן ר"ח בבריי' ותרוייהו צריכי כדמסיק ואזיל:

אילו תנינן. במתני' ולא אשמועינן ר"ח בברייתא ה"א דלא אמרן הא דלא התירו למכור אלא בין התרנגולין דוקא אבל לא בפני עצמו:

אלא תרנגול לבן. כלומר בזמן שא"ל מכור לי תרנגול לבן:

אבל תרנגול סתם. אם א"ל מכור לי תרנגול סתם אפי' בינו לבין עצמו מותר לו למכור תרנגול לבן:

הוי צורכה למתניתא דר' חייה. הלכך איצטריך ר"ח להשמיענו בבריית' דאפי' א"ל מכור לי תרנגול סתם אינו מותר למכור לו תרנגול לבן כ"א בין התרנגולין דוקא:

או אילו. ואי אשמועינן ר"ח בבריית' ולא הוה תנינן במתני' דמוכר לו תרנגול לבן בין התרנגולין:

הוינן אמרין. דלא אמר ר' חייא דמותר למכור תרנגול לבן בין התרנגולין:

אלא תרנגול סתם. כלומר בזמן שא"ל מכור לי תרנגול סתם דהכי משמע מהאי בד"א דמפרש ר' יהודה בברייתא אבל אם אמר לו מכור לי תרנגול לבן מכיון שהזכיר בפירוש לבן אפי' בין התרנגולים אסור לו למכור דמסתמא דעתיה לע"ז קמ"ל במתני' דקתני תרנגול לבן אסור ומשמע דא"ל מכור לי תרנגול לבן כדאמרן ואפ"ה דוקא בינו לבין עצמו אסור אבל בין התרנגולין מותר כדמסיים ר' יהודה עלה דר' יהודה לא פליג את"ק אלא מפרש דבריו הוא:

הוי צורכה וכו'. הלכך איצטריך למיתני במתני' וברייתא ולא פליגי אהדדי:

אמר ר' בון בר חייה וכו'. רבי בון פליג על הא דאמרן דר' חייה גילה בבריי' מה דסתים התנא במתני' וס"ל דפליגי ברייתא ומתני' ודייק לה ממתני':

תרנגול למכור. אם אומר הנכרי למי תרנגול למכור ולא הזכיר לבן מוכר לו תרנגול לבן דבמתני' דוקא קתני תרנגול לבן אסור והיינו בשא"ל מכור לי תרנגול לבן:

תרנגול לבן למכור נימר וכו'. והא נמי פשיטא לן כשאומר תרנגול לבן למכור למי דאם הוא בינו לבין עצמו אסור ואם בין התרנגולין מותר כדשמעינן ממתניתין:

בעי. מיהו הא קמיבעיא לן ראה תרנגולין רועין באשפה ולבן ביניהן ואמר אלו של מי ואם למכור הן מהו:

כמי שסיים. אי אמרינן דהואיל וראה הלבן עמהן הוי כמי שסיים הלבן למי ואינו מותר למכור אלא בין התרנגולין או לא מכיון דלא סיים בפירוש למי הלבן:

היה חסר. משום דקתני במתני' בזמן שהוא בפני עצמו קוטע אצבעו וכו' ובעי אם היה חסר מאליו מי אמרינן דחסר כה"ג שנולד כך מקריבין אותו לע"ז או לא:

קרייא אמר. ופשיט לה דמקרא יש ללמוד דחסר כי האי מקריבין לעכו"ם דכתיב וכי תגישון עור לזבוח. אתם אומרים אין רע לפי שמורגלים אתם לזבוח כאלה לעכו"ם הדא אמרה וכו':

קוריוטה. לפרש נקליבס וכך שמו:

מין הוא. חצד דקתני מין עשב הוא ושמו חצדא:

עבר ומכר. אלו דתנן במתני' אם מותר להנות בדמיהן:

מתני' מקום שנהגו למכור בהמה דקה לנכרים. כגון מקום שלא נחשד על הרביעה:

ואל ישנה וכו'. ולא שייכא הכא ול"ג להא ואגב שטפא דריש פ' מקום שנהגו נכתב כאן:

ובכל מקום אין מוכרין להם בהמ' גסה. דגזרינן מכירה אטו שאלה ושכירות ובהמה גסה מיוחד' למלאכה היא ויעשה הנכרי מלאכה בשבת בבהמת ישראל. וע"י סרסור דליכא לאחלופי בשכירות שאין הסרסור משכיר שרי למוכרה:

עגלים וכו' ושבורין. ואפי' שבורים שאינן ראוין למלאכה גזרו בהו רבנן דילמא אתו לאחלופי בשלימין וגדולים הראוין למלאכה ועוד שאף השבורין חזו למלאכה שטוחנין בהם:

ר' יהודה מתיר בשבורה. ואין הלכה כר' יהודה:

בן בתירה מתיר בסוס. בסוס העומד לרכיבה דכ"ע לא פליגי דשרי כי פליגי בסוס המיוחד לעופות שהציידים מביאין עליו העופות שצדין בהם דבן בתירה סבר החי נושא את עצמו ורבנן סברי דוקא אדם הוא נושא את עצמו אמרינן ואין הלכה כבן בתירה:

גמ' מה ומותר לגדל. בתמיה והא תנא בא"י קאי ומה האי דקתני מקום שנהגו למכור בהמה דקה וכי מגדלין בהמה דקה בא"י:

כגון מהיר. במדבר הנקרא מהיר ששם מגדלין כדתנן בפרק מרובה אבל מגדלין במדברות שבא"י וכגון מהיר שהוא ראוי לכך שהוא י"ו מיל על י"ו מיל. והכי קאמר סוף פ' מרובה. וכל הסוגיא גרסינן לה בפרק מקום שנהגו הלכה ג':

מאן דאמר מותר למכור מותר לייחד. צ"ל וכן הוא בפסחים דהאי מ"ד לא חייש לרביעה ולא ס"ל כתנא דריש פ"ב אין מעמידין בהמה בפונדקאות של נכרים:

ומ"ד אסור למכור אסור לייחד. בהמה אצלם כהאי תנא דאין מעמידין:

ר' יונה ר' לעזר בשם רב. דליתא כהוון בעיי מימר אלא אפי' מ"ד מותר למכור אסור לייחד ודכ"ע אית להו דאין מעמידין:

מה בין למכור מה בין לייחד. הואיל דחייש לרביעה א"כ אף למכור אסור דקעבר אלפני עור לא תתן מכשול דב"נ מצווין על הרביעה הן:

בשעה שמוכרה לו כבהמתו של נכרי היא. והלכך לא חיישינן לרביעה דחס על בהמתו שלא תיעקר לפי שברביעה נעשית עקרה אבל כשהוא מייחדה אצלו בבהמות של ישראל חשוד הוא על הרביעה הלכך אסור לייחד:

למה. מה טעמא דמקום שלא נהגו למכור:

מפני שמוציאה מידי גיזה. מוציא אותה ממצות ראשית הגז:

הגע עצמך שהיתה עז. ואין כאן גיזה:

מפני שמוציאה מידי בכורה. שהוולדות יהיו פטורין מן הבכורה אע"פ שחוזר ולוקחן מיד הנררי אח"כ:

מפני שמוציאו מידי מתנות. בזכר מוציאו עכ"פ מידי המתנו' הזרוע והלחיים והקיבה:

מעתה. אי חיישינן מה שמפקיען מן המצות שהיה יכול להתחייב בהן אח"כ א"כ חיטין אל ימכור לו מפני שמוציאן ממצות חלה שהיה מתחייב בקמח שלהן יין ושמן אל ימכור להן מפני שמוציאן מן הברכה אם הוא הי' שותה ונהנה מהן בתמיה:

למה. משום דבהמה גסה יש בה חיוב חטאת דראויה למלאכה ונכרי עושה בה מלאכה בשבת כדלקמן ומצווה הוא על שביתת בהמתו:

ואינו חולב ואינו גוזז. בשבת וא"כ אף בבהמה דקה שייכא בה חיוב חטאת:

אמרי תמן. בבהמה גסה הוא מתחייבת כלומר ע"י מלאכה דהבהמה עצמה עושה בא החיוב חטאת:

ברם הכא. בבהמה דקה הבהמה עצמה אינה עושה כלום:

הוא מתחייב. כלומר הוא שהעושה המלאכה שחולב וגוזז ולא שייך בזה שביתת בהמתו:

מכיון שהוא מוכרה לו לא כבהמתו של נכרי היא. ומה יש בה חיוב חטאת דקאמרת:

פעמים שמוכרה לו לניסיון. על כמה ימים אם תיטב בעיניו ואם לאו יחזירנה לו וכשהוא מחזירה לאחר ימים והנכרי עשה בה מלאכתו בשבת נמצא עבד עבודה בבהמתו של ישראל ומתחייב בה הישראל:

מעתה. נימא אם מוכר לניסיון אסור ואם לחלוטין יהא מותר:

זו מפני זו. גזרו במכירה לחלוטין מפני מכירה לניסיון:

עבר ומכר במקום שנהגו שלא למכור קונסין לו. בעיא היא מי נימא הואיל ובמנהגא תליא מילתא אין קונסין אותו או אפ"ה קונסין אותו וקאמר הש"ס דכשס שקונסין לו להלכ' אם עבר בדבר שהוא מה"ד כגון המטיל מום בבכור וכיוצא בו כך קונסין לו אם עבר על מנהג במקום שנהגו שלא לעשות כן:

ומנין שקונסין לו כמנהג. והיכא שמעינן להא וקאמר מהאי עובדא דר"ל:

וקנסיה בדיפלא. דיופלא כמו בכיפלא ובפסחים גריס בכיפלא כדי שיהדר אחר זה שיחזור לו הנכרי להגמל וכדמפרש ר' יוסי בר' בון דהסרסור מכרו להנכרי וקנסו להסרסור דאי להמוכר עצמו לאו מנהגא הוא דבהמה גסה מדינא אסור דגמל עומד למשא הוא אלא ע"י סרסור מכרו ומדינא שרי וקנסו משום מנהגא בעלמא שהיו נוהגין שם שלא למכור אף ע"י סרסור:

והוה צווחין ליה. היו קוראין לזה הסרסור לגנאי ברא דמסרסר לארמאי:

ר"ל כר' יהודה. דאשכחן נמי לר' יהודה דקניס אע"ג דמדינא פטור:

דתני בשם ר' יהודה. בתוספתא ריש פ"ב דבכורות ונחסר כאן בהעתקה וה"ג התם הלוקח עובר פרתו של נכרי והמוכר לו אע"פ שאינו רשאי והמשתתף לו והנותן לו בשותפו' והמקבל ממנו והנותן לו בקבלה פטור מן הבכורה ר' יהודה אומר אף המקבל מן הנכרי אע"פ שאינו רשאי ה"ז מעלה בשויו ונותן חצי דמיו לכהן והנותן לו בקבלה אע"פ שאינו רשאי ה"ז מעלה אותו ואפי' עשרה בשויו ליתן דמיו לכהן:

וחכמים אומרים וכו'. קתני מיהת לר' יהודה דמקום שאינו רשאי כגון בנותן לו בקבלה דהוי כמוכר לנכרי בהמה גסה ואע"ג דמדינא פטור מן הבכורה דיד הנכרי באמצע קונסין אותו ומעלה להנכרי ליתן לו כמה בשויו כדי שיתן הבכור לכהן ודמיו לכהן לאו דוקא הוא אלא כלומר הבכור שהוא בדמיו ושויו לכהן:

רובה דר"ל מדר' יהודה. וקאמר הש"ס דלא תימא ר"ל כר' יהודה אלא הא דר"ל רבותא היא וטפי מחמיר מדר' יהודה דלא קאמר אלא משום הלכות בכורה דהוי מדאורייתא וקניס היכא דהפקיעו מן הבכור' ודר"ל בהלכות בהמה גסה דעיקר האיסור במכירה גזירה דרבנן היא:

אלא בשבור' שאינה יכולה להתרפות. אבל אם יכולה להתרפאות מודה ר' יהודה דאסור דהא לבתר דתתרפא חזיא למלאכה:

והלא הוא מביא לה זכר הוא רובעה והיא יולדת. וכיון דס"ל דביכולה להתרפאות אסור משום דלבתר הכי תחזי למלאכה ה"נ באינה יכול' להתרפאות דהא חזיא לעוברין והעובר לכשיולד ג"כ חזי למלאכה:

אף אני לא אמרתי אלא בסוס זכר וכו' א"ל וכו'. דאכתי כחזי לעוברין הוי:

זאת אומרת שאסור להמציא להן עוברין. אפי' לר' יהודה קאמר דש"מ דס"ל דאסור למכור עוברין לנכרי כמו דאסור למכור הבהמה עצמה דהא ר' יהודה השיב אף אני לא אמרתי וכו' אלמא דהיכא דאיכא חששא דעוברין ס"ל דאסור:

תמן תנינן. בריש בכורות:

לית הדא אמרה. לאו ש"מ ממתני' דאף עוברין אסור למכור להן דקתני אע"פ שאינו רשאי וקמ"ל דבהא כ"ע מודים דאף ר' יהודה לא פליג הכא אלא בשבורה:

כבר קדמך ר' אבין. דקאמר לעיל דאפי' ר' יהודה מודה בעוברין דאסור למכור להן:

ייבא כהאי דאמר רבי אלעזר. לקמן ובהל' ז' גבי אין בונין עמהן בסולקי וכו' ואם עבר ובנה מותר בדמיהן והכא נמי עבר ומכר מותר בדמיהן:

אלא בסוס זכר. שמסוכן הוא שדרכו שהורג בעליו במלחמה ולפיכך מותר למכור אותו להן:

ויש אומרים וכו'. לפרושי הא דקאמר שהורג בעליו במלחמה יש אומרים מפני שרץ אחר הנקיבות שרואה אצל השונאים ורץ במקום סכנה ויש אומרים מפני שעומד ומשתין ואין בעליו יכולין להציל עצמן במקום סכנה:

לכשיזקין כודנו בריחיים. דברי רבנן הם דטעמא דאסרי בסוס דלכשיזקין חזי למלאכה דכודנו בריחיים וטוחן בשבת ולקמן מפרש לה:

בן בתירה ורבי נתן שניהם אמרו דבר אחד. דסבירא להו אפילו בשארי בעלי חיים אמרינן חי נושא את עצמו:

חייב. דלא אמרינן חי נושא את עצמו אלא באדם חי אבל לא בבהמה וחיה ועופות:

חיים פטור. דאף בבהמה בחיה ובעופות אמרינן חי נושא את עצמו והיינו כבן בתירה דמתיר אפי' בסוס המיוחד לעופות כדפרישית במתני':

ואינון מתיבין ליה אכן. בתמיה דאמאי השיבו לו לבן בתירה מטעמא דלכשיזקין וכו' הא לדידהו בלאו הכי במאי דפליגי והיינו בסוס המיוחד לעופות חיוב חטאת אית ביה:

בשיטתו. של בן בתירה השיבוהו לדידן בלאו הכי חיוב חטאת איכא אלא דבשיטתך דסבירא לך דחי נושא את עצמו אמרינן בהו ואינו אלא משום שבות אף אני אומר לך דמ"מ שייכא חיוב חטאת בסוס דלכשיזקין כודנו לריחיים ומטחינו בשבת:

אומר אני שאסור. בסוס למכרו להן משום שני דברים:

משום כלי זיין. מפני שמלמדו להרוג בידיו את הנופלים במלחמה:

ומשום בהמה גסה. כדאמרן דחזי למלאכה לכשיזקין:

ותני כן. וה"ג כמו שהוא בפ' מקום שנהגו חיה גסה כבהמה גסה:

מאן תניתה רבי. דלדידיה שייכי הני טעמי גם בחיה גסה והלכך אסור למוכרה לו כשם שאסור למכור בהמה גסה:

דברי חכמים. אבל לדברי חכמים קאמר ר' ביסנא בשם רב דחיה גסה כבהמה דקה גרסינן וכן הוא התם ולאיסורא תליא במנהגא:

מתני' ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים. כגון כלי זיין חרבות ורמחים:

בסילקי. לשון טירה גבוה היא ושם יושבין לדון בני אדם ומפילין אותם משם ומתים:

גרדים. בנין אחד הוא לדון דיני נפשות:

איסטדייא. מקום שחוק שמביאים שור נגח והורג את האדם:

בימה. כעין מגדל קצר וגבוה עשוי כדי לדחוף אדם משם להמיתו ובכל אלה יש נזק לרבים וכדי שלא יתפס ישראל שם אסור לבנותו:

דימוסיאות. והוא בנין שלא לצורך ע"ז ולא להמית בני האדם:

הגיעו לכיפה וכו'. דרך עובדי ע"ז להעמיד ע"ז בבית מרחצאותיהם:

גמ' הא דבר שאין בו נזק לרבים מותר. אלו בסילקאות ואיצטדיות וכו' אם אין בהן נזק לרבים אלא למושב לצים בעלמא מותר לבנות עמהן והלכך תני דבר שיש בו נזק לרבים לאשמועינן דיש שאין בהן נזק לרבים ולא אסרו אלא לילך לשם כדלקמיה:

מתנית'. דשמעי' דיש מאלו שאין בהן אלא משום מושב לצים ולילך לשם הוא דאסור דכדברי האי תנא דתני הרואה וכו' ההולך שם בשביל לראות:

את הנחשים. מנחשים ומכשפים:

ואת החברים. חוברי חבר ולוחשין לנחשים:

מוקיון וכו'. מיני ליצנות הן:

שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו. וההולך לשם לאו בתורת ה' חפצו:

לתיאטרון. טרטיאות שמזבלין ומקטרין שם לעכו"ם:

בשעה שהן מזבנין. במקום שמזבלין שם לע"ז אסור משום חשד ע"ז:

העולה לתיאטרון. טרטיאות שעשוין להפיל בני אדם משם להמיתו:

וצווח. אם עולה שמה בשביל לצווח להציל אם רואה שדנין ליהודי צועק הוא ומתחנן להם או לצורך לרבים הוא בשביל לפקח על עסקן מותר:

ואם מתחשב הוא אסור. וכן הוא בתוספתא פ"ב כלומר שנתחשב עמהם לחזק ידם:

היושב באיצטדין. מקום שדנין דיני נפשות:

ומעיד על האשה שתנשא. אם רואה ישראל נהרג שם יכול להעיד שתנשא אשתו:

עבר ובנה. אכיפה קאי דקתני במתני' הגיעו לכיפה אסור לבנות ואם עבר ובנה:

מותר. בשכרו:

ר' מנא. פליג וקאמר לא מסתברא אלא כהאי סברא דלא אמרינן אלא לאיסורו בהנאת שכרו:

דהוא חייד כל הדא כיפתא. שהרי הוא כמייחד ומתקן כל אותה כיפה שמעמידין עליה ע"ז:

מתני' אין מוכרין להם במחובר לקרקע. דכתיב לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע שלא יהא מוכר לו במחובר אלא לאחר שיקצץ אבל כל זמן שהוא מחובר נותן לו חנייה בקרקע:

על מנת לקוץ. וקוצץ בפניו והלכה כר' יהודה:

גמ' אף בהמה גסה במחלוקת. אי נימא דבמכירת בהמה גסה ג"כ פליג ר' יהודה וס"ל דמוכר לו על מנת לשחוט כי היכי דס"ל במחובר לקרקע דמותר למכרו על מנת לקוץ:

אשכח תני. וקא פשיט ליה הש"ס דאשכחן ברייתא בתוספתא בהדיא דמוכר לו על מנת לשחוט ור' יהודה היא:

מתני' אין משכירין להם בתים בא"י. גזירה משום מכירה דאיסורא דאורייתא היא:

ואין צריך לומר שדות. דאיכא תרתי דאיסורא חנייה בקרקע ומפקיעה מן המעשרות:

ובסוריא. ארם נהרים וארם צובה שכיבש דוד וקסבר ר' מאיר כיבוש יחיד שמיה כיבוש והלכך במכירה איכא איסורא דאוריית' בין בבתים בין בשדות ובשכירות בבתים לא אחמור בה רבנן למיגזר אטו מכירה אבל בשדות כיון דאיכא תרתי גזרו אטו מכירה:

ובח"ל. דליכא איסורא דאורייתא במכירה דכי כתיב לא תתן להם חנייה בא"י הוא דכתיב הלכך מותר למכור להם בתים ולא גזרינן אטו מכירה בא"י אבל שדות אסור במכירה כיון דאית בהו תרתי גזרו רבנן ובשכירות מותר דלא גזרינן בח"ל שכירות אטו מכירה דמכירה גופה בשדות גזירה היא אטו מכירה בא"י:

ר' יוסי אומר בארץ ישראל משכירין להם בתים. ולא גזרינן אטו מכירה:

אבל לא שדות. כיון דאית בהו תרתי גזרינן אטו מכירה:

ובסוריא מוכרין בתים. דקסבר כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש ואין כאן איסור מכירה מדאורייתא:

ומשכירין שדות. כיון דאית בהו תרתי גזרינן במכירה אטו מכירה בארץ ישראל אבל בשכירות אטו מכירה לא גזרינן דמכירה גופה גזירה היא:

ובחוצה לארץ. כיון דמרחק לא גזרו רבנן כלל ומוכרין אילו ואילו והלכה כר' יוסי והא דשרי להשכיר להם בתים בארץ ישראל דוקא לפחות משלשה ביחד אבל לא ישכור לשלשה נכרים ביחד שלא יעשה שכונה של נכרים:

גמ' לא תתן להם חן. שלא יאמר כמה נאה נכרי זה:

לא תחנם וכו'. וכן דרשינן נמי להנך מלא תחנם מדלא כתיב לא תחונם א"נ לא תחונם שמע מינה כולהו:

והתנינן ר' יוסי וכו'. ואמאי התיר להשכיר בתים בא"י הא עכ"פ נותן להם חנייה בארץ:

בית אין מצוי להתברך מתוכו. ולא אסרה התורה אלא חנייה בשדה שהברכה מצויה מתוכה שאוכל פירותיה בכל שנה ושנה:

הורי ר' יוסי בר' בון. להחמיר אפי' בשכירות מקום קבורה להם בא"י:

והתני. בתוספתא דפסחים פ"ב:

מעשה בר"ג וכו'. דשמעינן שנתן לו מתנת חנם לזה המבגיי:

שאין מעבירין על האוכלין. ולפיכך ציוה לטבי עבדו להגביה את הגלוסקין:

ושחמצו של נכרי מותר לאחר הפסח מיד. לפי שהמעשה היה לאחר הפסח מיד ואם חמצו של נכרי שעבר עליו הפסח אסור בהנא' לא היה לו ליתן לנכרי זה דהא איכא טובת הנאה ממנו:

אחר רוב עוברי דרכים. שהן נכרים ולפיכך לא רצה שיאכלו ר' עילאי וטבי מפני חשש פת נכרים שאלו היה יכול לתלות בשל ישראל היה מותר שנוכל לומר שנעשה הפת אחר הפסח:

יש בוטה כמדקרות חרב. ולא כתיב כמדקר אלא דלאחר שנדר מן הככר יש כאן מדקרות לפי שאוי לו אם יאכל ויעבור על נדרו ואוי לו אם לא יאכל והוא חוטא שמצער נפשו:

כגון אהין פסוורוס. כמו מקום הצר הזה שלא היה אפשר לנטות לו מן הדרך ופתאום הביט בה שלא בטובתו. פסוורוס ובברכות פ' הרואה גריס פופסארס. ומלשון פסיא בלעז שאומר אדם לחבירו הפוגע בו בקרן זוית ובמקום צר פסיא ומלשון פסיעה ג"כ הוא ומצינו בפרק השוכר את הפועלים דלא מציא פסיא קניא:

ובירך עליה. מ"מ קשיא מאי דבירך עליה ולא כן וכו' והרי הוא זה כנתינת חן:

מה אמר אבסקנטה. ובפרק הרואה אבסקתה. כלומר וכי מה אמר לה כלום מלשון נשיאות חן וכבוד לא אמר אלא שבח להבורא ברוך וכו'. אבסוונתה כך הוא הכוונה בלעז על חלוקת כבוד ונתינת חן:

גודלת ישראל. המגדלת שער הנשים לייפות אותן:

משום לא תתחתן בם. משום אקרובי דעתא הוא וכל שהוא קירוב הדעת גזרו משום לא תתחתן:

לילך לבית המשתה שלו אסור. כדאמרינן לעיל בהלכה ג' לעשות לו שושבין צריכא למימר בתמיה:

ליתן עליהם בלא תעשה. להנעשים להם שושבינים:

נוטעי כרמים. נטיעות כרמים ושאל לר' יוחנן מהו להשכירם להם:

ושרא ליה ר' יהושע מקום שאין ישראל מצוין. ובדמאי פ"י הל' א' הגי' מבוארת. וגריס שאל לר' יהושע בן לוי ושרא ליה סבר ר' יהושע בן לוי מקום שאין ישראל מצוין כהדא בסוריא. כלומר מכיון שאין ישראל מצווין להשכיר להם דינו כבסוריא שמשכירין להם שדות:

הדא סוריא. והדא סוריא גופה מהו אם הלכה כר' מאיר או כר' יוסי:

נישמעינה מן הדא. עובדא:

לחמץ. שם מקום ומסוריא היתה:

אילין דבר עשתור. בני משפחה זו באו ושאלו לר' חגיי בשביל דאין כאן שוכרין ישראל מצוין ומוכרחין אנו להשכיר לנכרים אם אנחנו צריכין לעשר על ידיהם כדין החוכר שדה מן הנכרי דתנן התם שהוא מעשר ונותן לו ועכשיו הן החוכרין מהו שצריך לעשר בשבילן:

מנה את שמע להשכיר כר' יוסי. כצ"ל וכן הוא בדמאי. מדהשיב לו א"צ לעשר את ש"מ דמותר להשכיר להם שדות בסוריא כר' יוסי דמתני':

ועוד וכו'. שכלן פסקו לענין להשכיר כר' יוסי ולעשר אין צריך לעשר על ידיהן:

מתני' אף במקום שאמרו להשכיר. לר"מ בסוריא דוקא ולר' יוסי אף בא"י:

לא לבית דירה אמרו. אלא להכניס שם עצים וכיוצא בזה מאוצר פירות וכדומה:

מפני שהיא נקראת על שמו. שהנכרי מחממה בשבת ויאמרו מרחץ של פלוני יהודי רוחצין בה בשבת ולא דמי לשדה של ישראל ואריס נכרי עושה בה מלאכה בשבת דשדה לאריסותא עבידא ונכרי אריסותא דנפשיה קא עביד אבל מרחץ לאו לאריסותא עבידא ואין הכל יודעין שהישראל השכירה לנכרי והלכך אסור. ואם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכיר להמרחץ או ליתן באריסות מותר להשכיר לנכרי או ליתן לו באריסות:

גמ' הא במקום שנהגו למכור. כגון בח"ל לר"מ ובסוריא לר' יוסי לא קפדינן ובין למכור ובין להשכיר אפי' לבית דירה מותר:

ואפי' תיבה קטנה. כלומר אפי' בית קטן אסור להשכיר לו לבית דירה במקום שאמרו להשכיר:

כגון בורסקי שבצידן. שנעשית חדרים חדרים כדרך שעושין לבית העשוי לאיזה מלאכה ולא סוף דבר כולה אלא אפי' בית אחד כלומר חדר א' ממנו אסור להשכיר לו לבית דירה:

היו שתים וכו'. מתני' היא בפרק ג' דמעשרות גבי איזה חצר שהיא חייבת במעשרות ואיידו דאיירי בבתים חלוקין מייתי לה הכא ובעי אם היתה א' ונעשי' שתים או שתים ונעשית א' מהו לענין חיוב מעשרות ולא איפשיטא:

זאת אומרת. מדקתני במתני' מפני שהיא נקראת על שמו:

על גב הדרך. ויש פרהסיא בדבר מרבים העוברים ורואין שדה של ישראל והן חורשין בה בשבתות ובימים טובים:

הדרן עלך לפני אידיהן