מתני' אין מעמידין בהמה בפונדקאות. העשוין להתאכסן שם עוברי דרכים. לפי שהעכו"ם חשודין על הרביעה וב"נ נאסרו בה דכתיב והיו לבשר אחד יצאו בהמה חיה ועוף ויש כאן לפני עור לא תתן מכשול. ואפילו נקבות אצל נקבות אסור לפי שהנכרים מצויין אצל נשי חביריהן ופעמים שאינו מוצאה ומרביע את הבהמה:

ולא תתיחד אשה עמהן. אפי' ביחוד שכיוצא בו בישראל מותר כגון שאשתו עמו אצל נכרי אסור דנכרי אין אשתו משמרתו:

לא תילד את הנכרית. מפני שמילדת בן לע"ז ובשכר מותרת משום איבה:

אבל נכרית מילדת את בת ישראל. בזמן שאחרות עומדות על גבה אבל בינה לבינה לא שחשודות הן על שפיכות דמים שמא תהרגנו:

לא תניק בנה של נכרית. שמגדלת בן לע"ז:

ברשותה. דישראלית אבל לא תמסרנו להוליכו לביתה שלא תהרגנו:

גמ' תיפתר כר' אליעזר. משום דקשיא ליה הא רבנן לא חיישי לרביעה כדתנן בפ"ב דפרה ר"א אומר אינה נלקחת מן הנכרים וחכמים מתירין והלכך קאמר מתני' דחייש לרביעה רבי אליעזר הוא:

ולמה לית אנן פתרין דברי הכל. מאי דוחקיה לאוקמי מתני' כרבי אליעזר הא מצינן לאוקמי אפי' כרבנן וכהאי דאמר רבי אלעזר בשם רב בפ"ק דאפי' למאן דאמר מותר למכור להם בהמה דקה אסור לייחד אצלן וטעמא דכשהוא מוכר לו בהמתו של נכרי היא וחס עליה שלא תיעקר והיינו טעמא נמי דרבנן דהתם דמתירן ליקח מן הנכרי אבל כאן לייחד בהמת ישראל אצלן לדברי הכל חיישינן לרביעה:

עבר וייחד דברי הכל. סיומא דמילתא היא וכלומר דאי נימא דשאני לן בין לכתחילה ובין דיעבד א"כ נמי מצינן לאוקמי מתני' כדברי הכל ומודי רבנן דלכתחילה אסור לייחד אצלן והא דהתירו ליקח מן הנכרי דכעבר וייחד דמי. ומשום דלכבר רבעה הנכרי לא חיישינן:

נישמעינה מן הדא. הא דמספקא לך אי שאני לן בין לכתחילה לדיעבד נישמעינה דשאני לן מההיא מתני' דפ"ב דכתובות דתנן האשה שנחבשה בידי נכרים על ידי ממון מותרת לבעלה ולא חיישינן והא אנן תנן לא תתייחד אשה עמהן אלא לאו שמע מינה דשאני בין לכתחילה לדיעבד:

שנייא היא אשה. מהתם ליכא למישמע מידי דשאני אשה שדרכה לצווח אם רוצין לאנסה ומתיירא הנכרי שלא יודע ויפסיד ממונו הלכך לא חיישינן:

הגע עצמך שהיתה חרשת. ואין דרכה לצוות ובמתני' התם סתמא קאמר ואפילו בחרשת ומשני מכל מקום אפי' חרשת ליכא למיחש מידי לפי שדרכה לרמז ומתיירא הנכרי:

מאי כדון. להאי מאן דאמר דבעי לשנויי ולחלק בין לכתחילה לדיעבד הוא דבעי דהשתא דלא שמעינן מידי ממתני' דכתובות היכי מוקמינן מתני' דהכא וקאמר דמוקי לה כדשנינן מעיקרא תיפתר כר' אליעזר:

הוון. בני הישיבה בעי מימר דאפי' רבי אליעזר סבירא ליה דלא חיישינן לרביעה ומודה בשאר כל הקרבנות דנלקחין מן הנכרים ומה פליגין בפרה דוקא דרבי אליעזר מחמיר בפרה על שום מעלה היא בפרה ונהגו בה סילסול כדאמרינן בהרבה דברים שעשו בה למעלה בעלמא:

מן מה דרבנן מתיבין. אבל ממה שהשיבו רבנן על דברי ר"א מהאי קרא כל צאן קדר יקבצו לך יעלו לרצון על מזבחי ש"מ דשמעין ליה רבנן לר"א דבכל מקום הוא פליג וחייש לרביעה:

משיבין. וכי משיבין מדבר שהוא לבא בהאי קרא דמיירי לעתיד לבא על דבר שהוא לשעבר כלומר על זמן הזה דחלוק הוא ר' אליעזר דשאני לעתיד לבא כדמפרש ר' הושעיה דבריו לקמן:

ר' אבין בעי. נמי כה"ג וכי משיבין דבר שיצה"ר בטל דלעתיד לבא יהיה בטל על זמן הזה שיצה"ר קיים:

ולמה לית אנן פתרין לה דברי הכל. השתא מפרש ר' הושעיה הא דבעי וכי משיבין וכו' דהא נוכל לפרש האי קרא דכל צאן קדר וגו' אפי' כר' אליעזר וכהאי דאמר רב הונא בשם רב וישקלו את שכרי שלשים כסף וכו' דדריש מקרא דעתידין הן בני נח לקבל עליהן שלשים מצות ומכל שכן דלא יהו נחשדין אז על הרביעה שכבר נצטוו עליה:

ורבנן אמרי. איידי דאיירי בהאי קרא מייתי לה להך דרשה. א"נ דשינוייא היא דרבנן שהשיבו לרבי אליעזר מקרא דכל צאן קדר דרשי להאי קרא לדרשא אחרינא:

סימן יפה לעולם בשעה שרובן בארץ. לפי שעיני ה' תמיד בה וכשרובן בארץ מתרצה הש"י והן מגינים על כל העולם כולו:

כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד. ודריש ליה שיקראו בשפה ברורה לקרא וגו' ולקבל עליהן הכל אבל לא יעשו ויקיימו שלבסוף הן עתידין לחזור בהן:

את מוסרותימו זו מצות תפילין ועבותימו זו מצות ציצית. שקיבלו עליהן בתוך המצות והן נותקין ומשליכין מעליהן מפני הטורח בעלמא ומכ"ש שעתידין לחזור בהן מעול המצות כולן:

הוון יתבין מקשיי. היו יושבים בבית המדרש והקשו על הא דרבי אליעזר מהאי קרא ויזבחו לה' וגו' ופסוק הוא בד"ה גבי אסא מלך יהודה כשגבר על חיל זרח הכושי אלמא הקריבו קרבנות מן השלל שלהם ולא היו חוששין לרביעה:

וקיימוניה. וקאמר הש"ס שתירצו אח"כ להקושיא וקיימו להמקרא הזה כדלקמיה ומספקא לן אם חברייא תירצו וקיימוניה להמקרא או ר' אמי גופיה משני לה:

על ראשה. האי מן השלל על שהיה להם בראשונה דלאו מן שבזזו ושללו אז מן החיל ומן הערים קאמר אלא מן השלל דמעיקרא ושהיתה בידם מכבר הקריבו ומאותן שהיתה בידם והיו יודעין דליכא למיחש בהו מידי:

והא כתיב ואנשי בית שמש העלו עולות ויזבחו זבחים לה' ביום ההוא. ואותן היו הפרות ששלחו סרני פלשתים עם העגלה אשר השימו ארון ה' עליה והקריבום ולא חששו:

וכי מסרני פלשתים אנו למדין. כלומר וכי מאותה מעשה אנו למדין שלא היתה אלא הוראת שעה מפני הנס שנעשה על ידיהן והקריבו אותן לעיני סרני הפלשתים כדכתיב וחמשה סרני פלשתים ראו וגו' ולמען שמחת הנס עשו כן:

ולא כן וכו'. כלומר תדע שכן הוא דלא כן אמר ר' אבהו דאפי' זה עשו להוראת שעה שהרי נקיבות הקריבו לעולה ולא אשכחן נקבה עולה:

והכתיב ויאמר שאול מעמלקי הביאום אשר חמל העם וגו' למען זבוח לה' אלהיך וגו':

אין למדין משאול. דשלא כהוגן עשה דאמר ר"ל וכו':

והכתיב ויקן דוד את הגורן ואת הבקר וגו'. וארונה יבוסי היה והקריב דוד את הבהמות לקרבן:

קנה. הבקר ולא הקריבן ומשלו הקריב העולות ושלמים:

והכתיב ויאמר ארונה וגו'. ורישיה דקרא ראה הבקר לעולה וגו' הכל נתן ארונה וגו':

ירצך בתפלה. קאמר ולא על אלו שנתן לו לפי שלא הקריבן:

והכתיב ומיד בן נכר וגו'. ומשמע מכל אלה הבעלי מומין אי אתה מקריב מה שתקבל מהן אבל אתה לוקח תמימים מיד בן נכר ומקריב:

מה עבד לה ר' אליעזר. להאי מכל אלה הכי קאמר אבל לוקח אתה בדמים של בעלי מומין שתקבלן מידן וליקח בהן תמימים ומקריב. א"נ דה"ק מכל אלה שתקבל מיד בן נכר לא תקריב אבל לוקח אתה בדמים מהן לתמימים ומקריב דקס"ד דלא חייש ר"א אלא בקרבנות שמקבלין מן הנכרים והיינו דמתמה הש"ס הוא תני בדמים דלא כר"א דאם אתה אומר לפרש אליבא דרבי אליעזר לקרא שלוקח אתה בדמים מהן להקריב א"כ זהו דלא כדר"א דהא אין לוקחין מהן בהמה לקרבן קאמר לעיל:

תני. בתוספתא ריש פ"ג:

זכרי' אצל זכרים מאי אית לך. למיחש:

אוהבתו באה. לפעמים באת זונתו אצלו ואינה מוצאת אותו והיא נרבעת מן הזכר וכן בנקיבות אצל הנקיבות:

אלא אפי' בהמתו של נכרי. מושכרת אצל ישראל לא ייחדנה אצל נכרי אחר משום לפני עור לא תתן מכשול:

מעתה וכו'. ואפי' להחזיר לאותו הנכרי המשכיר לו נימא נמי דלא יפה עושה הישראל שהוא ממציא לו התקלה בתמיה. ומשני חשוד הוא וכו' לפי שעל בהמתו הוא חס עליה שלא תיעקר:

אבל מעמידין בהמה בפונדקאות של כותים וכו'. כדקתני בתוספתא שם ברישא מעמידין בהמה בפונדקאות של כותים אפי' זכרים אצל נקיבות ונקבות אצל זכרים ואצ"ל זכרים אצל זכרים ונקבות אצל נקבות:

הדא אמרה לא נחשדו כותים על העריות. מדלא חיישינן זכרים אצל זכרים וכו' כדחיישינן גבי נכרים:

ותני כן. בהדיא בתוספתא פ"ה דקידושין:

מתייחדת אשה עם שני אנשים. ואפי' שניהם כותיים וכן הוא שם:

חמותו ואחותו. צ"ל וכן הוא שם ואחות אשתו ט"ס הוא דככל הנשים היא ופשיטא דאסורה ביחוד:

תני. בתוספתא פ"ב:

זיין. הוא הברזל עצמו לעשות ממנו כלי זיין:

תיפתר בעיר שכולה נכרים. הוא דאין מוכרין להן כלי זיין דאלו בעיר שיש בה ישראל מוכרין להן להגן גם על ישראל שבתוכה:

ואין האשה בכלל שפיכות דמים. בתמיה ואמאי קתני במתני' טעמא דלא תתייחד אשה עמהן משום חשד עריות תיפוק ליה משום שפיכות דמים:

תיפתר בבריאה. וחזקה ואינה מתפחדת מהן וקמ"ל דאפ"ה משום עריות חיישינן שמא תתפתה:

ואפי' תימר. מטעמא אחרינא ואפי' בסתם אשה היא אינה עלולה כל כך לשפיכות דמים שיכולה היא להטמין ולהעלים עצמה ולומר נכרית אני מה שאין כן באיש שהכל מכירין אותו שהוא יהודי בפאת הראש ובפאת הזקן:

תני. שם פ"ג:

נזדווג לו נכרי לישראל. בדרך נותנו לימינו שאם יעמוד עליו ישלח הישראל יד ימינו ויאחז בו:

בסייף. אם הנכרי חגור הוא בסייף שהוא לצד שמאלו נותנו הישראל לימינו כדי שתהא מזומן הימין של ישראל לאחוז בו ואם ביד נכרי מקל נותנו הישראל להנכרי לשמאלו שהמקל בימין הנכרי ויהא סמוך יד שמאל של הישראל לאחוז במקלו אם יעמוד עליו:

עולה עמו לעלייה ויורד עמו לירידה וכן הוא בתוספתא. היו עולין בהר או יורדין לעמק לעולם יהי' הישראל מלמעלה והנכרי מלמטה וכשהוא עולה בעלייה ילך ישראל לפני הנכרי אלא שטופלו לימינו שלא יהיה אחוריו ממש וכשיורדין בעמק ילך הנכרי לפני הישראל:

לא ישוח לפניו. אפי' במישור:

יפליגנו. יאמר לו שהוא רוצה למקום רחוק יותר ממה שבדעתו לילך שימתין הנכרי מלעמוד עליו עד אותו הדרך שמרחיב לו ובתוך כך יפרוש ממנו:

לעתיד לבא אמר לו. רמז לו גם את זה כדכתיב ועלו מושיעים וגו' ואז יקויים ההליכה להר שעיר שהוא עשו:

ותני כן מילדת מבחוץ וכו'. כלומר כיצד אמרו נכרית מילדת את בת ישראל כדתניא בתוספתא בזמן שאחרות עומדות על גבה אבל לא בינה לבינה. וכן מילדת מבחוץ שיהו רואות אותה בשעה שהיא מילדת אבל לא מבפנים כדמפרש ואזיל שלא תכניס ידה לפנים לתוך מיעיה שלא תמיק את העובר במעיה:

ולא תשקינה כוס של עיקרין. כלומר וכשתעשה כן לא די שתמיק את העובר אלא דאיכא למיחש שתעשה האשה עקרה בשביל כך (או) אם תושיט ידה למעיה תעשה לה שתתקלקל ותיעקר וכמשקה אותה כוס של עיקרין א"נ כשתהיה בינה לבינה חוששין שלא תשקינה כוס עיקרין ממש. ובתוספתא פ"ג גריס ולא תשקינה כוס עיקרין שחשודין על הנפשות. משמע שאף שהיא רוצה לשתות כוס עיקרין לא תקבל מן הנכרית מפני שחשודין על שפיכות דמים ושמא תשים בתוכה סם הממית:

היתה חכמה. אם הנכרית נתמנית היא לכך והיא חכמה המילדת בעיר מהו שנאמין אותה בינה לבינה:

ייבא. אתיא כהאי דאמר ר' יעקב לקמן הלכה ב' דאם היה רופא אומן בעיר מותר להתרפאות ממנו דלא מרע נפשיה מחזקתו וה"נ אם היתה חכמה בעיר מותר בינו לבינה:

הדא אמרה שאסור ללמדו אומנות. לנכרי שהוא נותן לו חיים:

כהדא. שמצינו שנענשו על זה:

תרתין אומנון הוון בגירו. שני משפחות בעלי אומניות היו במקום הנקרא גירו אחת היו זגגים ואחת היו שעושים מיני צעיפי הנשים. בפ' במה אשה ולא בטוטפת ר' בון בר חייה קובטירא דבר שהוא נותן במקום הטוטפת ואלו הזגגים לא היו רוצים ללמד אומנות שלהם לנכרי ונתקיימו והצליחו ואלו הקובטרייא למדו לנכרי ונתעקרו ונתדלדלו:

מיניקותייך. ומכאן רמז להיתר החלב שלהן מיהו ברשות הישראלית בעינן כדתנן במתני':

לא משום שקץ ולא משום טומאה כצ"ל. ממה שאוכלת הנכרית ולא ממה שמביאין לו חלב מכל מקום:

מתני' מתרפין מהן ריפוי ממון. בהמתו:

רפוי נפשות. גופו ואם אומר לו סם פלוני יפה לך אפי' ריפוי נפשות מותר להתרפאות ממנו לפי שהוא מתירא שמא שואל לאחרים ג"כ ולא מרע נפשיה:

אבל לא בינו לבינו. כלומר במקום שאין בני אדם מצויין כל כך דבינו לבינו ממש בלאו הכי אסור להתייחד עמהן והלכה כחכמים ואם מסתפר במראה מותר דמימר אמר הואיל ומסתפר בהכי אדם חשוב הוא ומתיירא להורגו:

גמ' אם היה נחמם אסור. אם רואה שנתחממה המכה מחמת רפואה שנתן לו הנכרי אז לעולם אסור ואפי' מרופא אומן ולא יעסוק עוד יותר ברפואה שלו כדלקמיה:

כהדא. עובדא שר' אמי עלה עם ר' יודן נשיאה לחמתה דגרר ולקה באצבעו ונתן עליו אספלנית מרופא נכרי אומן שהיה שם:

חמיתה מחלחלה. ראה אח"כ שהמכה נתחלחלה וירדה בעומק יותר:

וקלמה. כמו וקנפה והסירה להאספלנית וחבטה מאצבעו:

ולא שמיע כהאי דאמר וכו'. אם היה רופא אומן מותר ואמאי לא סמך על שהיה זה הנכרי רופא אומן:

ולא דמייא תמן נחמם מותר. בתמיה כלומר דלא דמיא להא דהתיר ר' יוחנן ברופא אומן דלא התיר אלא בסתמא אבל אם נראה לעין שנגרעה והוחמה המכה מחמת רטיה ואספלנית שלו כמו הכא שראה שנתחלחלה המכה ודאי לא התיר ואסור להשתמש עוד ברפואתו דהא חזינן דמרע האומן נפשיה א"נ נחמם כמו נהמם ומלשון גדר ושרט הוא. לא תתגודדו תרגומו לא תתהממון. ורב יהודא מפרש דהא דאמרינן ריפוי גופו אסור היינו אם היה אפי' נהמם גדר ושרט בעלמא אסור להתרפאות ממנו כהדא וכו' ולא היה כ"א איזה גדר בעלמא מחמת שלקה באצבעו ואפ"ה הסיר הרטיה שנתן לו הנכרי ופריך ולא שמיע וכו' וה"נ רופא אומן הוה ומשני תמן נחמם מותר כלומר ר' יוחנן מיירי באין בו סכנה ונחמם כזה הוא מותר אבל הכא שראה המכה מתחלחלה ויש בה סכנה ונחמם כזה אסור אפי' מרופא אומן:

מהו מיכחול מינהון. אם מותר לכחול העינים מרופא נכרי:

מאן דבעי מיסתמיא איסתמי. מי שרוצה לסמות עיניו יכחול מהנכרי ויסתמא כלומר דנהי דסכנת מיתה ליכא סכנת סמיות עינים מיהא איכא:

לוי אמר מאן וכו'. דאפי' סכנת מיתה איכא כשיתן עכו"ם זה סם חריף בתוך הכחול:

רב לא עבד עינא כחל לה. וקאמר הש"ס דרב לא היה נוהג לכחול את עיניו ולא נגלה לו טוב הכחול שיכול להמית אם משימים בתוכו סם המות ולפיכך לא אמר אלא חשש סמיות עינים אבל לוי היה נוהג לכחול עיניו והיה יודע מכח הכחול עד היכן הוא הולך ולפיכך קאמר שאם משימין בתוכו סם המות אע"פ שאינו בולע לתוך גופו מ"מ יכול הוא להמית:

והא אנן חמיי לון. והרי אנחנו רואין אותן שטועמין בפיהם להקילורית שמשימין בתוך העינים לכחול לרפואה ובכה"ג נימא דליכא חששא מידי:

נימר. אפ"ה אין לסמוך עליהן דסוף סוף איכא חששא דאיכא למימר שעושה זה בכוונה וכשהקילורית היא טובה הוא טועם אותה כדי שיסמכו עליו וכד לית היא טבא וכו' כלומר ולאחר כן יעשה את שלו וישים בתוכה סם חריף ורע והיא עומדת ומסמא את עינים:

אהן אופיון סכנה. אופיון. פי' הערוך מלשון יוני הוא והוא מין עשב הנקרא פרגין ועושין אותו לרפואה ואם לא נותן בכמות הראוי סם המות הוא ולפיכך סכנה הוא ליקח מרופא נכרי:

הדא תורייקי. טרייאקו הוא בלעז:

מותרת. ואין חשש סכנה ליקח מהן:

כל שהוא מן השפה ולפנים. כל מכה שהיא לפנים מן השפה יש בה סכנה ומרפאין אותה בשבת. וגרסינן לכל הסוגיא בפ' שמנה שרצים הל' ד':

לא מן השפה ולפנים הן. ואמאי לא התירו:

ר' זעירא לא אמר כן. כדאמרי חברייא כל שהוא מן השפה ולפנים וכדקשיא ליה ממתני' אלא הכי אמר בשם ר' אבא בר זבדא דוקא כל מכה שהוא מחלל הגוף ולפנים מרפאין אותה בשבת:

עצם של ראש. כשהוא נחלש וגורם לכאב הראש מעלין אותו לקשרו ולחזקו:

בנות אזנים. גידי אזנים לפעמים נופלין מחמת פיסוק שפותח האדם פיו בכח ומעלין אותן אפי' בשבת מפני שהוא סכנה:

עין שמרדה. שרוצה לצאת כאדם המורד ויוצא:

נבות ידים ורגלים סכנה. מכה שעל גב היד והרגל. הרי הן כמכה של חלל ומרפאין אותה בשבת:

ר' אבהו. אמר דהכי אמר ר' יוחנן אהן סומקה סכנה אם נתאדם המכה שעל גב היד והרגל אז היא סכנה:

לוקטין לו עוקץ עקרב. אם עוקצו עקרב לוקטין לו העשבים לרפואה בשבת מפני שסכנה הוא:

חמרא. יין שמשימין לרפואת העין מותר לתת אותו מחוץ לעין בשבת והוא נכנס מאליו לתוכו אבל להשים בתוך העין אסור:

ואהן רוק תפל. דמרפא אסור למשוח בו לעין בשבת:

מיניה את יליף לחזיזתיה. לחזזית שבתוך העין ומכאן אתה למד מה שהוא מותר בשבת ברפואתו ומה שהוא אסור ובבלי גיטין דף ס"ט לחזיזתא משמע מתרגום גרב או ילפת בהרן וחזיזן ואינו ענין לכאן:

הדא עורדענא. צפרדעים תרגומו עורדעוניה ולפעמים עולה מכה בגופו של אדם כצורת צפרדע וסכנה היא ומרפאין אותה בשבת:

עכשבוניתא. עכביש וזהו ג"כ מכה כצורת עכביש וכן גומרתא כצורת הגחלת והיא בועה אדומה וכולן סכנה ומותר לרפאותן בשבת:

נותנין עליה חמץ בפסח. מרטיה שעושין עליה ואפי' חמץ בפסח הוא ואסור בהנאה מותר מפני הסכנה:

אהן בלעא. מורסא הזה ועל שם שהליחה מכונסת ובלועה בתוכה:

שרי. לכתחילה להוציא הליחה ממנה בשבת:

מתניתא אמרה כן. ממתני' שמענו דמותר לכתחילה הוא דתנינן בפ' כל הכלים מחט של יד ניטלת בשבת ליטול בה את הקוץ שנכנס בבשרו וה"ה שמותר להפיס את המורסא:

דלא כן. דאם לא כן אלא דלהפיס את הבלע והיא המורסא אסור אם כן מה בין קוץ שהתירו לכתחילה ומה בין בלע שאסרו אלא ודאי בשתיהן מותר לכתחילה:

אהן עיימא דעינא. עין שהוכהה. והנה כהה הנגע תרגומו והא עמיא מכתשא:

ושרא לון. לעשות לו רפואה בשבת:

אוף אנא שרי. אם ר' בא מתיר אף אנא כוותיה סבירא ליה:

אהן צפדונא. חולי השינים סכנתא לפי שמתחיל בפה וגו' בבני מעי' ומרפאין אותה בשבת:

והוה מיתסי קומי דתימטיניס. ובפ' שמנה שרצים קמי ברתיה דדמיטיניס. שהיה עוסק ברפואה מלפני בתו של הנכרי דימתינוס בטיברייא:

בערובתא. בערב שבת בא לפניה ושאל אותה אם יצטרך למחר לעשות הרפואה ואמרה ליה לא צריכת ואם תצטרך קח גרעיני תמרה וא"ד גרעינין של הפרי נקליבס ושרוף אותם לחציין וקליפת שעורין וצואת קטן נגובה ושחוק אותם ביחד ותטפול על המכה ולא תגלה רפואה זו לשום אדם:

וחנקת גרמה. על שגילה הרפואה וא"ד לא עלתה לה כך אלא נתגיירה היא:

ש"מ אהן צופדנא סכנה. מדעשה הרפואה בשבת:

אם היה רופא אומן מותר. להתרפאות מן הנכרי:

הוה ליה קולוס. חולי בני מעיים שקורין קוליקוס בלע"ז:

מישחוק תחלוסין. לשחוק שחליים בשבת. במדרש איכה יעיב ולמה קורין אותה כפר שחליים דהוו מרבין בניהון כאילין תחלסייא:

בר בריה. דריב"ל הוה ליה בלע מורסא בתוך גרונו א"נ שבלע נימא ושרץ:

ולחש ליה. ונתרפא:

מי נפק. כשהיה רוצה זה לצאת שאלו מה הלחש הזה אשר אמרת וא"ל ממלה פלוני ופלוני אמר מה עשית מוטב היה לו שימות ולא ישמע הדבר הזה:

עד כדון כשאמר לו. בפירוש הבא לי עלים מע"א להתרפאות:

סתם והביא לו מע"א. מהו:

נישמעינה מן הדא. דאפי' באמר לו סתם והביא מע"א אסור כדאמר ר' מנא אילו הוה ידע וכו':

צמרמורין. חמימות. בפ"ט דנידה כמין צמרמורות אוחזין אותה:

מן זכרותיה דדוהי. מן המעיין המקלח דרך ע"ז ששמה דוהי. א"נ דוהי כינוי לגנאי כדלקמן בהל' ד' דוהין של מימי רגלים זכרותיה הוא מקור המעיין של המים כדאמרינן בבכורות דף נ"ה זכרותיה דירדנא ממערת פמייס והביאו לו מים מהמקלחין דרך ע"ז זו שהיו מחזיקין אותה לרפואה ולא שתה:

א"ר הונא זאת אומרת. אברייתא דלקמיה קאי ובפ' שמנה שרצים גריס הכי בהדיא אמר רב הונא מתניתא אמרה כן שאין מתרפאין מגילוי עריות כלומר דמייתי סייעתא מברייתא לדברי ר' יוחנן דלעיל וכן לקמן גבי שפיכות דמים:

שבת שהותרה מכללה. לענין מאי לאו להתרפאות קאמר דפיקוח נפש דוחה את השבת ודכוותיה הא דקאמר נערה המאורסה לא הותרה מכללה ואפי' להתרפאות קאמר ש"מ שאין מתרפאין בגילוי עריות:

הבא לי אשת איש. ויתרפא מחולי אהבה אשר לו אלא אפי' אינו רוצה כ"א לדבר עמה ולשמוע את קולה בלבד אין שומעין לו:

רחם איתא. אהב אשה אחת:

וסכן. נסתכן מחמת חולי אהבתה:

ימות ולא כן. אפי' ימות ולא יעשה כן בישראל ואפי' להעביר אותה לפניו בלבד:

מהו דישמע קולה וייחי. ואם הוא מתרצה לשמוע קולה בלבד ואף שלא יראנה ומחמת זה יחיה מחליו:

ומה הוות. אותה האשה שהחמיר ר"א כל כך:

ומ"ד פנויה. מאי כולי האי היה לו לישא אותה:

והא בר כוחא נגרא. כך שמו:

וסכן ושרא ליה ר' אליעזר. וכן הוא בשבת שם:

כאן בפנויה. מי נימא הא דהתיר בפנויה והא דאסר באשת איש:

ואפי' תימא כאן וכאן בפנויה גרסינן וכן הוא שם :

תיפתר. הא דאסר שנתן עיניו בה עד שהיא אשת איש ומש"ה לא רצה ר"א להתיר אע"פ שמת בעלה אח"כ ונעשית פנויה:

ואית דבעי מימר. דהיינו טעמא שאשה גדולה וחשובה היתה ולא היתה נשמעת לו שישאנה בהיתר וכל מה שיעשה עמה יהיה באיסור ולפיכך לא רצה להתירה לו:

זאת אומרת. אמתני' דמייתי לקמיה קאי והכי הוא בהדיא בשבת שם כלומר ומהאי מתני' שמעינן כר' יוחנן דאין מתרפאין משפיכות דמים:

דתנינן תמן. פ"ז דאהלות האשה המקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו איברים מפני שחייה קודם לחייו יצא רובו אין נוגעים בו שאין דוחין נפש מפני נפש:

בנפשו של קטן. אם היה קטן רודף אחר הגדול להורגו מהו שמצילין את הגדול בנפשו של קטן כדין רודף או דילמא הואיל ולאו בר עונשין הוא לא וגרסינן להא לעיל סוף פ' בן סורר ומורה:

התיב ר' ירמיה. ומאי קמיבעיא ליה והתנינן וכו' אלמא דאע"פ שקטן זה רודף הוא אין מצילין אותו בנפשו:

שנייא היא תמן. דלא קרינן ליה רודף שהרי אין אתה יודע מי הוא ההורג והרודף את מי דאיכא למימר נמי שהיא רודפת אחריו דכמו שהיא מסוכנת למות כך הולד מסוכן למות הלכך מניחין הדבר כמות שהוא ואין נוגעין בו כי קא מיבעיא לן כגון שהקטן רודף אחר הגדול ואינו נרדף ממנו ולא איפשיטא:

ולא נחש נשכו. בתמיה הא מת עכ"פ מנשיכת נחש:

ומה הוה ליה למימר. הראיה שרצה להביא שמותר:

עד שמגיע לבלורית. שער אחוריו שמגדלין אותו לשם ע"ז:

הרי זה רואה במראה. כדי שיתראה כאדם חשוב ויהא הנכרי מתיירא להורגו:

מן הכותי. שאינו חשוד על שפיכות דמים לא התירו לראות במראה ולהסתפר ממנו:

התירו לבית רבי שיהו רואין. במראה מפני שהיו זקוקין למלכות והיו צריכין להתראות ביופי והידור:

ושיהו מספרין קומי. כדרך שמסתפרין הם להשערות מלפניו:

חד גיור. הוה ספר בעודו בגיותו והיה חוזה כוכבים וראה באיצטרוגליא שלו שהיהודים יהיו שופכין את דמו וכסבור היה שיהרגו אותו ובאמת לא הוה אלא אמגיירתיה שהראו לו שעתיד להתגייר ויהו שופכין את דמו והוא לפי טעותו היה הורג כל היהודים הבאים להסתפר ממנו:

כמן. כמה מהן קטל:

ובסוף. לאחר שנתגייר אחר זה ונודע להם שהרג יהודי' כל כך התפללו עליו שיחזור לסורו ואל יתערב זר הרוצח הזה עמהן:

אין לוקחין ממנו. דבעינן כתובה לשמן:

בגר שחזר לשיאורו היה. והיה יודע דבעי לשמן וכגון שחזר לסורו מחמת יראה שלא יהרגוהו הנכרים דאל"כ כ"ש דהוי ליה מין:

מתני' שהיה מתחילתו יין. ולאפוקי היכא דקנה העכו"ם חומץ מישראל דלא מתסר בהנאה משום דחומץ לא מנסכו ליה לע"ז:

וחרס אדרייני. אדריאנוס קיסר היה מגבל טיט ביין ועושה ממנו כלים ולא היה מצרפן בכבשן ונושאים אותן במלחמה וכשרוצים היו משימים אותן החרסין במים ונמוחים שם והטיט שוקע למטה ונשאר היין מזוג במים ועל שם אדריאנוס נקרא חרס אדרייאני:

ועורות לבובין. קורעין הבהמה מחיים כנגד הלב כמין נקב עגול ומוציאין הלב ומקריבין אותו לע"ז:

משוך מותר. שאין עושין לע"ז אלא עגול והלכה כרשב"ג:

והיוצא אסור. בהנאה מפני שכבר נעשה תקרובתו:

לתרפות. לטעות ע"ז. מקום ערוה של אשה נקרא בית תרפה:

אסור לשאת ולתת עמהן. דאזלו ומודו לע"ז ועוד דזבני מידי דצריך לתקרוב' ע"ז והבאין מותרין דמאי דהוה הוה והלכה כר"ע:

גמ' ר' יצחק בר נחמן וכו'. פליגא אליבא דריב"ל ר' יצחק אמר דבאלו שלש יינות אין בהן משום גילוי קאמר לפי שאין הנחש שותה מהן ור' סימון קאמר דאף אין בהן משום יין נסך לפי שאינם חשובים בעיניהם לנסכן לפני ע"ז. וגרסינן לסוגיא זו בפ"ח דתרומות:

מפרש. לאלו שלש יינות:

החד. הוא קונטידין שמערבין אותו עם בשמים וסממנים ונעשה חריף:

המר. הוא פסינתון שהוא מבושל עם אפסינתון אשינצו בלעז:

והמתוק מהו חמרא מבשלא. שמבשלין אותו לבדו עד שנעשה מתוק:

איבאש. חלה ונכנסו ר' זירא וחבורתא דרבנן לבקרו:

הא מרא דשמועתא. ר' ינאי שאמר משמיה דריש לקיש והא מרא דעובדא ר' יהושע בן זיידל ונשאלוניהו:

דילמא מן הדא דריש לקיש דהכין הכין. שמא לא למעשה קאמר לה ריש לקיש אלא דהכין והכין מסתברא. ודוגמתו בסוטה פ' עגלה ערופה כל אילין מן אילין דהכין הכין ולא סמכין עליהון כלומר שרגילין לומר כך וכך נראה ואין סומכין עליהן למעשה:

אמר לון. ר' ינאי לעובדא אמר לה ר"ל ויכולין אתם לסמוך עליו:

מן דקמון. לאחר שהלכו משם פגע ר' אילא וקם עם ר' בון וא"ל אילולא שאתם אוהבין השמעתתות דאמוראי ולומר הלכה בשמם ולא ברייתא דר' חייא היאי דתני לאיסורא:

מתניתא אמרה כן. ממשנתינו נמי שמעינן לאיסורא דקתני שהיה מתחילתו יין אף על פי שנעשו חומץ אסור וה"ה במבושל דחיישינן שנסכו קודם שבישלו:

לא הוינא משקתכון. וכי לא הייתי משקה אתכם יין אלא שהיין מבושל שיש לי נתגלה:

ימות גו ביתיה. שאני חושש במבושל משום גילוי ואיני רוצה להשקות אותו בביתי:

ולא כן וכו'. ומפרש ר' סימון לעיל דחד הוא קונדיטון:

כאן דשחיק חד לתלתא. הא דקאמר ריב"ל דקונדיטון אין בו משום גילוי דוקא אם השים בתוכו משחיקת סממנין שליש אחד בשני שלישי יין דהואיל והסממנין הרבה בתוכו אין הנחש שותה ממנו:

קרינא. הוא יין מתוק מתולדתו וקמיבעיא ליה לר' יוחנן אם יש בו משום גילוי ואתון שאלון לי הדא לזה שהיה יין טוב בתחלתו בתמיה:

ואינהר. מתוך הדברים נזכר ר' אבהו דבפירוש אסר ר' יוחנן למבושל שנתגלה:

אם הי'. אדם נכנס ויצא בתוך החדר שהיו אותן הגיגיות מותר שמתיירא הנחש לשתות מהן:

אם היה ישן. האדם אצל יין שנתגלה מותר לפי שאימת הישן עליהן:

דבכל אתר סמיך ר' לעזר לר' חנינא. מסייעא ליה בכל מקום וסבירא ליה כר' אלעזר:

דהות רחמא מצוותא. היתה אוהבת לעשות מצות וצדקות ובעלה היה שונא מצות ובא עני א' ונתנה לו האשה לאכול וכשהרגישה שבעלה בא לבית העלתה להעני בחדר עלייתה והטמינה אותו וחזרה ובאת לפני בעלה וערכה לפניו לאכול ואכל וישן לו ובא הנחש ואכל ממה שנשאר ועומד לפניו ולאחר שניער משנתו היה רוצה לחזור ולאכול והתחיל העני הזה היושב בעלייה לדבר ולהזהירו שלא יאכל כי אכל הנחש ממנו:

הדא אמרה ישן מותר. בתמיה הא חזינן דהנחש אכל כשזה היה ישן וקשיא לר' אלעזר ולר' חנינא דאמרי ישן מותר:

כריך הוה. כלומר הנחש הזה היה רגיל שם ודוגמתו בסוף קידושין אם היו כרוכין אחריה וכלומר שזה היה כרוך ורגיל בבית ולא היה אימתו עליו אבל בעלמא אימת ישן עליהן ובתרומות גריס בריר הוה והיינו הך שהיה לבו ברור ובטוח ודעתו גסה עליו לפי שהיה רגיל שם:

ואינו אסור. האשה עליו משום ייחוד שנתיחדה עם העני הזה ומשני כי ניאפו ודם בידיהם כתיב החשוד על הניאוף חשוד על שפיכת דם ומכיון שהעני הזה לא חשוד על ש"ד שהרי הזהירו לבעל הבית שלא לאכול ממה שאכל הנחש לא חשוד על הניאוף:

שהיה מגלגל. היה מלגלג באיסור גילוי ולא היה חושש לזה ודוגמתו בפ"ה דנזיר הל' ב' היה מגלגל בנזרו אילו גילגל לא היה נשאל וכו':

ולקה בדלקת. ולבסוף לקה בחולי דלקת מחמת שלא נזהר ושתה מגילוי וראו אותו ביוה"כ שהיה צלוחית של מים בידו כדי להקל עצמו מן החמימות שגברה עליו ואע"פ שאין לאחר לעשות כן ביה"כ לצנן עצמו בכוס מלא מים:

מהו מיעברתיה מן קומיהון. אם מותר להעבירו מלפניהן ולטלטלו ביום הכפורים:

ארפון לון. הניחו אותן שמשלהן הן אוכלין:

מריה דיומא קאים. הבורא ואדון היום הזה שציוה לאכול ולשתות יעמוד לי שלא אהיה ניזק:

לא חשב למישתי ולא אספק מיטעם. בעוד שהיה חושב לשתות לא הספיק אחר שטעם מעט עד שנתחלחל מחמת הארס אשר ביין וקמ"ל דאין סומכין על הנס במקום סכנה:

אין נשאלין על הגילוים. השואל אם לשתות מן הגילוים אין הנשאל נזקק לו וכדרבי ינאי ור' יונתן לקמן:

ר' ירמיה בעא קומי ר' זעירא. שאל ממנו בענין הגילוי:

מריה דשמועתא אישאיל ליה. ובתרומות שאל ליה כלומר דקאמר הש"ס ר' זעירא מריה דשמועתא הוא שאירע לו מעשה כזה כדלקמיה והוא שואל ממנו בודאי יחמיר עליו:

מתנמנם הוה ר' זעירא. כשהיה יושב ואוכל בלילה וכבה הנר ונתן ידו על תומנתא הכלי והמדה אשר לפניו עד שידליקו הנר וכשהדליקו מצא שפיפון דומה לשערה כרוך על הכלי וא"ל רשע אילולי שהדליקו הנר לא הייתי נזהר בך:

צריכין אנן חששין. צריכין לחוש ולהזהר ממה שהבריות אומרין שיש לחוש כדמסיק ואזיל:

פריטין גו פומה. מפני שיד הכל ממשמשין בהן ופעמים יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין או זיעת האדם שהוא סם המות חוץ מזיעת הפנים כדלקמן:

פיתתא. פת לחם תחת בית שחיו מפני הזיעה:

תבשילא תותי ערסא. שמא יפול בו דבר המזיק א"נ מפני רוח רעה ששורה עליהן:

ולמיצע. לתחוב הסכין בתוך האתרוג או הצנון שמא יפול אדם על חודו:

אמר רבי ינאי אין קטה קטה שיחור. כך היה משיב ר' ינאי לכל הרוצים להכניס עצמן בספק סכנה אם הוא חוטב חוטב הוא פחם ואם אובד אובד הוא מרגלית כלומר מה יעלה בידו ולמה לו לזה שבשביל דברי שיבוש מכניס עצמו לספק איבוד נפשו. לחטוב עצים תרגום ירושלמי למיקטב קיסין:

ערבא דנפשך אנא. וכי ערב אני לנפשך ולהתיר לך גילוי וספק סכנה וכן היה ר"ל אומר אילו מכרת עצמך ללודים האוכלים בשר האדם בדמים יתירים היית מוכר עצמך וכאן למה לך למכור נפשך בדמים מועטין ובשביל הנאה מועטת כזו לא תסכן עצמך:

יין נסך שנפל לבור וכו'. רבי יוחנן קמ"ל דבן בתירא כרשב"ג ס"ל במתני' לקמן פ' השוכר את הפועל:

סתם יינו של נכרי אסור. בהנאה אבל אינו מטמא כיין נסך שהוא מטמא טומאה חמורה כדלקמן:

הפקידו אצלו. יין שלו:

מה במייחד. אם דוקא במייחד לו קרן זוית בביתו של נכרי בזה התירו בהנאה:

אמר ליה. לא במפקיד קאמרי לך ואף ע"פ שלא ייחד לו קרן זוית:

שראה נכרי. יין נסך ודאי שראה נכרי מנסכו דין ע"א יש לו ומטמא טומאה חמורה כשרץ:

חמי מה אמר. ראה ותדקדק בדברי ר' אבהו בשם ר' יוחנן דלא אמר דמותר בהנאה אלא כשהוא בחותם ומפני שאינו חותם בתוך חותם אסור בשתייה אבל בלא חותם כלל אפי' בהנייה אסור וזה דלא כדבעי ר' יסא מימר מעיקרא דגם במפקיד לחוד מותר בהנייה:

הורו ר' לעזר במייחד. לו קרן זוית דוקא מותר בהנייה ולא במפקיד בלא חותם כלל והוה ר' זעירא חדי בה דודאי כך קיבל מר' יוחנן ואיפשיטא ליה בעייה:

תמן תנינן. בפ"ג דדמאי המוליך חטים לטוחן כותי וכו' לטוחן נכרי דמאי המפקיד פירותיו אצל הכותי וכו' אצל הנכרי כפירותיו ופריך התם בהאי תלמודא הכא את אמר לטוחן הנכרי דמאי והכא את אמר כפירותיו. דמשמע שהן פטורין לגמרי ומשני כאן בקופה בקופות וכאן פירות בפירות כלומר ברישא שדרך להוליך להטוחן בקופה ובמידה חיישינן שמא נתחלפה קופתו עם של קופת ע"ה שהניח ג"כ שם כמידה זו לטחון אבל בסיפא שהפקיד אצלו פירות שלא במידה וליכא למיחש כ"א שהחליף אותן בפירות שלו והלכך דינן כפירותיו ועלה גריס האי בעיא והתם גריס ר' ירמיה בעא קומי ר' זעירא:

מה כפירותיו ממש. כלומר אם האי דקאמר כפירותיו היינו דכפירותיו של נכרי ממש הן:

טעמו פוטר. כלומר ופירושו הוא דפטורין ממעשרות כמו פירות של נכרי ממש וקשיא טבל ברור במקום אחר בתמיה וכי אם הפקיד אצלו טבל ברור נימא נמי דפטורין ממעשרות ואמאי הא איכא נמי למימר שמא לא החליף אותן בפירותיו והרי הן טבל ברור מונחין במקום אחר ולמה יפטור ממעשרות והתם בדמאי לא גריס תיבת טעמו אלא ה"ג מה כפירותיו ממש פטור טבל ברור במקום אחר וכדפרישית ובעל הבעיא דגריס שם ר' ירמיה קומי ר"ז בזה נראה כגי' זו ר' חנינא ובעא קומי ר' אחא כדמשמע שם בתר כן:

א"ל ולכל דבה. וכן הוא בדמאי כלומר ולכל שיש לך לומר בה אם טבל הוא נשאר טבל ואם חולין מתוקנים הפקיד הרי הן פטורין כפירותיו:

ולא על יאות ר' חנינה מתריס לקיבליה. כלומר לאו שפיר עבד ובחנם הי' מתריס לנגדו להקשות לו קושיא זו דודאי לא אמרינן כפירותיו שהן פטורין אלא בהפקיד חולין מתוקנין:

הפקידו אצלו דחותם. כשהוא חתום בחותם אחד ולא ייחדו בקרן זוית:

מה פליגין בהנאה. דמר סבר חיישינן לאיחלופי ביין שלו והלכך אסור בהנאה ומר סבר לאחלופי לא חיישינן אבל בשתיה אסור לד"ה דלזיופא מיהת חיישינן שמא זייף הנכרי ונגע בו ושתה מיניה ויין של ישראל שנגע בו עכו"ם מותר בהנאה ואסור בשתיה:

חבי"ת. סימן הוא כדמפרש לקמיה:

חתיכת דג שאין בה סימן. להכיר אם הוא ממין טהור או לא וכן בשר יין תכלת כל אלו אסור בחותם א' לשלחן ביד הנכרי לפי שדמיהן יקרין וחיישינן לאחלופי:

חמפ"ג. חלתית קורט של חלתית דתנן במתני' לקמן דשל עכו"ם אסור מפני שחותכין בסכין שלהם וחורפיה מחליא לשמנוניתא לשבח:

מוריס. שדרכן לתת לתוכו יין:

פת. ואם הוא נמשח בשומן נאסר משום בישולי עכו"ם ונבלע בפת:

גבינה. משום עירוב חלב טמא וכל הני משום איסור תערובות הן אם הן של נכרים לפיכך לא החמירו בהן ובחותם אחד מותר:

והלכה כר"מ. דסתים לן תנא במתני' כוותיה דאיהו הוא דסבירא ליה דאסיר בהנאה כהא דתני בברייתא בתוספתא פ"ה:

אהן בגד דתנינן הכא מהו. בערלה קאי ובפ"ג שם גרסי' לה אמתני' בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק ואיפכא איתא שם להסוגיא דמעיקרא גרסינן להפלוגתא דלקמן בחרס אדרייני הא דקאמר ומהו לסמוך בו את המטה שזהו רוצה בקיומו של דבר איסור על ידי דבר אחר שבשביל החרס רוצה הוא בקיומו של יין נסך ופליגי בה רבי לעזר ורבי יוחנן ובעי השתא אהן בגד שצבעו בקליפי ערלה מהו לסמוך בו כרעי המטה ואי פליגי בו כדרך שחולקין בחרס אדרייני:

ואיקפד לקיבליה. ר' זעירא נגד ר' ירמיה על שרצה לדמות בגד לחרס אדרייני דאפי' מ"ד תמן מותר שאין איסורו ניכר שהרי היין נבלע בחרס אבל הכא בבגד שצבעו בקליפי ערלה שאיסורו ניכר אסור לדברי הכל:

כיצד הוא יודע. אם מחיים נעשה הנקב ולע"ז הוא או לא:

הוא נסלל. נכוץ שפתו ונשאר נעגל ואם לאחר שחיטה הוא נמשך:

ואת שמע מינה. מדקתני דעשה בה מעשה לע"ז אסרה:

שחט בה סימן אחד. לע"ז אסרה דאע"ג דאת אמר אין דבר שיש בו רוח חיים נאסר משום ע"ז והכא דעשה בה מעשה נאסר:

להוציא מדברי ר' אליעזר. דאמר בפ"ב דחולין סתם מחשבת נכרי לע"ז והכא קתני בשר של שחיטת נכרי מותר בהנאה דלא כר"א:

לפנים מן הקנקלין. חדר הפנימי שעושין בו תקרובות לע"ז:

בע"ז שיש לה קנקלין. הוא דאמרו דוקא שהכניס הבשר לפנים אבל באין לה חדר פנימי מיוחד לזה כל הבית נחשב כקנקילון ואסור:

תוריבס. גריס במתני' תרבוס במקום תרפות וכדמפרש ואזיל שהוא מלשון תוריבס שמוליכין ע"ז גדולה אצל ע"ז קטנה ומעמידין הגדולה על הקטנה תוריבס הר על בסיס:

מ"ד תרפות. כדגרסי' במתני' מלשון תרפים הוא ומ"ד תרבוס מלשון תורי בס:

בשאין חזירתן כהליכתן. שאין נראין ודומין כמו שהיו מהליכתן שהלכו חבורות חבורות ועכשיו חוזרין ביחידות אבל אם אם היתה חזירתן כמו שהן בהליכתן קשורין חבורות חבורות זו בזו אף הבאין אסורין דנראין כדעתן לחזור:

מתני' נודות. של עור:

וקנקנים. של חרס:

אין איסורן איסור הנאה. והלכה כחכמים ודינייהו הכי הוא אם חדשים הן מותר לתת לתוכו יין מיד ואם הכניס בהן הנכרי יין לקיום והיינו לשלשה ימים צריכין עירוי ג' ימים מעת לעת שממלא אותן מים ולאחר כל מעת לעת מערה המים ומשים מים אחרים תחתיהם ואח"כ מותר להשים יין בתוכן ואם יישנו י"ב חדש שלא היה בהן יין של נכרים מותר אח"כ מיד בלי עירוי:

גמ' נודות הנכרים גרודות. שאין בהן זפת והן חדשות הרי אלו מותרות להשים בהן יין ותוספתא היא בפ"ה:

זפותות. אע"פ שחדשות הן וכן הוא בהדיא שם חדשיס זפותים אסורין מפני שדרכן לתת לתוכן יין בעוד שהזפת חם ליטול טעם של הזפת:

נכרי עובדן ודבבן. שמתיך לתוכן הזפת וישראל עומד על גביו מותר לתת לתוכן יין ואינו חושש:

וחש לומר שמא ניסך הוא. ומאי מהני שהישראל עומד ע"ג ניחוש שבשעה שזופתן ומשים לתוכן מעט יין מנסך הוא:

אינו מצוי לנסך ע"ג דבר מאוס. באותו יין שזורקין לשם בשעה שזופתין אין דרכן לנסך שזה הולך לאיבוד ודבר מאוס הוא:

מעתה אפי' אין ישראל עומד ע"ג. לישרי ומשני מפני שאני אומר שמא החליף ואין אלו שזיפתן מחדש ודילמא בתר הכי נתן לתוכן יין וניסך:

חדשות. שלא הכניס בהן יין לקיום:

הכא את אמר וכו'. מאי שנא דבנודות זפותות אסורין ובקנקנים מותרין:

אני עמדתי. חקרתי אחר זה ונתברר לי הדבר שאין דרכן לתת לתוכן חומץ של יין בשעה שזופתין אבל בנודות נותנין יין או חומץ של יין:

נכנסו לתוך קנקנים. אם הכניס לתוכן יין שאסור בשתיה ומותר בהנאה כגון יין של ישראל שנגע בו הנכרי ולא שכשך וכיוצא בזה נעשו הקנקנים כיין שאם עירה היין ונתן לתוכן יין אחר ג"כ אסור בשתיה ומותר בהנאה כדקאמר פינהו וכו':

פינהו. חזר ופינהו גם ליין השני וכנס לתוכן יין אחר היין הוא אסור שהוא היין השלישי והקנקנים מותרים אח"כ להכנס בהם יין אחר שהרי כשמערה היין הזה כבר היה בהן עירוי משלשה פעמים מיין:

ולמה אסור בשתיה ומותר בהנאה. אקנקנים פריך וכי מפני מה נאסרו הקנקנים אחר שהכניס לתוכן היין הראשון שהרי לא היה יין נסך ממש א"נ אסתם קנקנים של נכרים פריך מפני מה אסרו חכמים היין שמכניס לתוכן בשתיה ולא התירו אלא בהנאה:

בגין דר"מ אמר אסור בשתיה ובהנייה. כלומר הואיל ור"מ מחמיר בקנקנים של נכרים ואוסר אפי' בהנאה א"כ דיינו שנתיר בשתיה ולא רצו חכמים להקל כל כך באיסור חמור דיין נסך:

מזו לימדתי עליהם. שיש תקנה לטהרן בקילוף הזפת מהן דמה בשעה שאינן זפופות את אמר מותרין כשהן חדשות א"כ בשעה שהן זפופות ונתקלפה הזפת מעליהן לכ"ש שנתיר שהרי אין החשש אלא משום הזפת שדרכן לתת לתוכו יין בשעה שזופתין:

וכשבאתי אצל חבירי אמרו. אין ראיה מכאן דאע"פ שלא אסרו אלא זפותות מכל מקום כשהן זפותין הקנקנים חוזרין ובולעין מן היין שהשים לתוכן ולא מהני אח"כ קליפת הזפת:

ציר או מורייס. מבטלין הטעם של היין לפיכך נותן הישראל ציר או מורייס לתוכן וחוזר וכונס לתוכן יין שלו:

לפגטי. גן ופרדס אילנות מלשון התאינה חנטה פגיה:

מזו לימדתי עליהם. תקנה מה אם בשעה וכו' ולא סיים הש"ס למילתיה ופליגי בה במה הוא דסיים דר' יסא בשם ר' יוחנן קאמר הכי קאמר דמה ציר או מורייס מועיל להכשירן בשעה שמכניסן לאור לא כל שכן וכלומר שאין להם תקנה אחרת אלא להכניסן לאור ור' חייה בשם ר' יוחנן קאמר דהכי הוא דסיים בשעה שמשחיל וכו' דסבירא ליה כר' עקיבא לעיל דמהני מה שקולף הזפת מעליהן ועדיפא מיניה דאפי' משחיל בעלמא על ידי האור מהני:

קיימין אינון. בתמיה למאן דאמר מכניסן לאור וכי קיימין הן הא פקעי ומשני דאין ה"נ קאמר מכניסן לאור וכו' ואם נתקיימו נתקיימו:

מותרות. דס"ל דבלא זפת לא בלעי:

כי אנן אמרין. וכי אנחנו אומרין האי כוזא של חרס שאינו זפות לא בלע הא חזינן דבלע וכן שאיל ר' בא וכי אנחנו אומרין אהן עביט של מי רגלים לא בלע אלא ודאי אם הכניס לתוכן יין לקיום בלע:

ועבדין כן. בתמיה וכי נסמוך על זה שממלאן ג' ימים מעת לעת:

הא לשעבר. שאל לו אם בדיעבד נתן לתוכן יין אחר מילוי ג' ימים והתירו:

הא לכתחילה. אם נסמוך ע"ז לכתחילה וא"ל אסור:

פיתרייא רברבייא. כוסות גדולים. במ"ר פ' אחרי מות פיילי פיטירון. כוס בלשון רומי פיטירא:

ארמייא איתבזעת זיקיה. אצל נכרי א' נבקע הנוד שלו וקיבל ישראל את היין תוך נוד שלו ושאל לרבנן ואמרו צריך מילוי ג' ימים ומיירי שהכניס את היין לקיום ששהא בתוכו ג' ימים:

זפתין זיקוקין זעירין. זופתין נודות קטנים וישראל לוקחין מהן:

ואסרן. משום נודות זפופות כדתנינן בברייתא דלעיל:

מתני' החרצני' והזגין. הזגין הם הקליפות של ענבים והחרצנים הן הגרעינין שבתוכן:

לחים. בתוך י"ב חדש:

אסורין. אף בהנאה:

יבישין. לאחר י"ב חדש מותרין אף באכילה והלכה כחכמים:

גמ' והא תנינן. לקמן בפ"ד ואינו נעשה יין נסך עד שירד לבור וא"כ אמאי לחין אסורין:

במשלם לתוך הבור הוא מתניתא. מתני' מיירי שמשלה אותן הנכרי מתוך הבור ואחר שדרך עליהן ונמשך היין לבור ואם עד שלא דרך ונמשך היין מהן אפי' לחין מותרין באכילה:

תמן תנינן. בפ"ט דכלים חרסין שנשתמש בהן משקין טמאין ונפל לאויר התנור והוסק התנור טמא שסוף המשקה לצאת וכן בגפת חדשה. פסולת של זיתים לאחר שהוציאו שמנן:

אבל בישנה טהור. ותני עלה בתוספתא דכלי' פ"ו דב"ק איזו היא חדשה וכו' וכת"ק דהתם והכא נמי במתני' כן:

מתני' המורייס. שומן של דגים ורגילין היו שמערבין בו יין אבל אם ניכר שלא נתערב בו יין כ"ע ל"פ דשרי:

הגבינה ותירייקי. ובנוסחת הבבלי בית אונייקי שם כפר שרוב עגלים שלהם קריבין לע"ז ור"מ חייש למיעוטא וקסבר דאע"ג דרוב עגלים הווי מיעוטא כנגד שאר בהמות חיישינן למיעוטא וכל הגבינות הנמצאים שם אמרינן דילמא בקיבת עגלי ע"ז העמידן וחכמים לא חיישי למיעוטא והלכה כחכמים:

גמ' יין למורייס. סוגיא זו כתובה בריש פי"א דתרומות והתם שייכא ואגב דפריך ממתני' מייתי לה כולה דתנן התם אין נותנין דבילה וגרוגרות של תרומה לתוך המורייס מפני שהוא מאבדו אבל נותנין את היין למורייס מפני שנותן בו טעם וקאמר התם מתניתא דרבי היא דפלוגתא היא בתוספתא שם פ"ח דרבי הוא דמתיר ליתן יין של תרומה למורייס ור"א בר' שמעון אוסר דס"ל דאינו נותנו אלא לעבור את הזוהמא והלכך אסור מפני שהוא מאבדו:

לפיכך אם עבר ונתן. לדברי רבי אסור המורייס לזרי' מפני שהיין של תרומה נותן בו טעם ומידי דעבידא לטעמא לא בטיל ולר"א בר"ש מותר לזרי' שהיין נאבד הוא ובטיל:

כדברי שהוא מתיר לזרי' א"כ מורייס הנכרי למה הוא אסור. הרי היין שנותנין בתוכו בטל הוא:

משום תבשילי נכרי'. הוא דאסר ולא משום חשש יין לנסך:

והתני. בתוספתא דמכלתין פ"ה מורייס אומן ה"ז מותר משום דלא מרע נפשיה:

אומן מותר לאו בשאינו מבושל. הוא דהתירו וא"כ דכוותה שאינו אומן אע"פ שאינו מבושל אסור כצ"ל וכן הוא בתרומות:

מאי כדון. השתא הדרא קושיא לדוכתיה מ"ט אסרו למורייס:

את שהוא וכו'. כלומר לעולם יין למורייס משום לעבורי זוהמא הוא דעבידא ובע"ז אסור דעכ"פ הנאה אית ביה מחמת יין נסך:

הדא אמרה וכו'. כלומר אפי' ההיא הנאה אסרו ביה ביין נסך ומשום חומרא דע"ז ובתרומה מותרת דאין איסור הנאה בתרומה:

ובלבד ביודעו. דלא חשיד לשקר ומהימן ליה שלא נתן לתוכו יין:

ר' יוחנן ורבי אלעזר. התם בתרומות קאי דתנינן אין מבשלין את היין מפני שהוא ממעיטו ר' יהודה מתיר מפני שהוא משביחו ופליגי לענין מאי ממעיטו:

ממדתו. שנחסר על ידי בישול:

משותיו. שאינו שוה כ"כ כמו יין חי ובני אדם חפצין יותר בו מביין מבושל:

ולא ידעין. ומספקא לן מי משניהם אמר הטעם הזה ומי אמר זה ממה דאמר ר' יוחנן בספ"ב דתרומות על הא דתנן שם אין תורמין יין מבושל על שאינו מבושל מפני שהוא רע על היפה וקאמר התם מתני' כר' יהודה וכלומר דאע"ג דפליג התם ברישא גבי תורמין בצל קטן שלם וכו' מ"מ ההיא דשאינו מבושל על המבושל וכו' כר' יהודה נמי אתיא דלא חזינן דפליג בסיפא והדר פריך ר' יוחנן שם מחלפה שיטתיה דר' יהודה מריש פ"ח דקתני מפני שהוא משביחו אלמא דס"ל יין מבושל עדיף טפי. ואמר ר"א אינה מחלפה שיטתו דתמן בפ"ח בכהן הוא דמתיר לבשלו דאע"פ שמחסרו ממדתו מ"מ משביחו מחמת שהוא מתקיים לו והכא בפ"ב בבעלים וצריך לתרום מן היפה לפי שנוח לו יותר להכהן ליקח ממנו יין חי כפי המידה וש"מ דר' יוחנן דקא' מחלפה שיטתיה דר' יהודה הוא דאמר דטעמיה דת"ק מפני שממעטו משותיו והלכך אפי' בכהן אין לו לבשלו ולעשות גרוע מכמות שהיה:

מתני' מפני מה אסרו גבינות הנכרים. באכילה ולרבנן קא בעי דמשום חלב בהמה טמאה ליכא למיחש דקים לן חלב בהמה טמאה אינה נקפה:

מפני שמעמידין אותה בקיבה של נבילה. בחלב שבתוך הקיבה:

והלא קיבת העולה חמורה. שהעולה אסורה בהנאה ומועלין בה:

שדעתו יפה. שאינו קץ ומואס בה:

שורפה חיה. דפירשא בעלמא היא:

ולא הודו לו. להורות כן לכתחילה אבל אמרו לא נהנין מדרבנן ולא מועלין מדאו' אלמא מדלית ביה מעילה ש"מ האי חלב הכנוס בקיבה כפירשא בעלמא הוא:

בקיבת עגלי ע"ז. שנעשו לה תקרובת וגבי ע"ז אפי' פירשא בעלמא היא אסור דכתיב בה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם:

השיאו לדבר אחר. ולא רצה לגלות לו טעמו של דבר מפני שעדיין לא עברו י"ב חדש שנגזר' גזירה זו וכי גזרי רבנן גזירה לא מגלו לטעמא עד תריסר ירחי שתא עד שתתפשט גזירתן דילמא איכא דלא ס"ל לטעמיה ואתי לזלזולי בי' וטעמא דאסרו גבינת נכרים מפני שמעמידין אותן בעור הקיבה של שחיטת נכרים שהיא נבילה ועור לאו פירשא הוא ואסור ואע"פ שהוא דבר מועט כנגד כל החלב כיון שהוא מעמיד החלב ועושה בו מעשה לא בטיל דקי"ל הכל הולך אחר המעמיד ומשום בשר בחלב לא היה אסור כיון שהבשר בפני עצמו מותר אינו אסור בחלב אע"פ שמעמידו עד שיתן בו טעם אבל דבר של איסור מעיקרו אסור בהיתר כל זמן שהוא מעמיד אף על פי שאינו נותן בו טעם:

כי טובים דודיך. לשון זכר:

או כי טובים דודייך. לשון נקבה וה"ק כ"י לפניו ישקני הקב"ה מנשיקות פיהו כי כך אמר לי כי טובים דודייך מיין:

אין הדבר כן שהרי חבירו מלמד עליו. שלשון זכר הוא והכי קאמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה ערבים עלי דברי דודך כלומר תקנות שתקנו וגזרו החכמים יותר מיינה של תורה מעיקר תורה שבכתב:

גמ' מפני עגלים ששם וכו'. אמתני' דלעיל קאי וטעמא דר"מ מפרש דאוסר בגבינות כפר ותירייקי אפי' בהנאה מפני עגלים ששם נשחטין לשם ע"ז ור"מ חייש למיעוטא כדפרישית שם:

שמע ר' יוחנן ואמר יפה לימדנו רבי. האי טעמא אליבא דרבי מאיר דאף על גב דמעמידין את הגבינה בקיבה ופירשא בעלמא היא מיהו בע"ז שאני שכן השוחט בהמה לע"ז אפי' פירשה אסור כדשמעינן ממתני':

מצא בה טבעת. בבהמה שנשחטה לע"ז אי נימא דאסור בהנאה:

טבעת בעינה היא. שאני טבעת דבעינה היא באת לתוך מעיה ולאו מגופה קא רבי אבל פירשה מגופה היא:

בראשונה וכו'. סוגיא זו כתובה בריש פ"ק די"ט ומעתקת כאן בקצרה והכי גרסינן התם תמן תנינן בפ"ה דעדיות. ביצת נבילה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק. שקליפתה קשה ונגמרת כשאר בצים הנמכרות בשוק מותרת ואם לאו אסורה כדברי בית שמאי ובית הלל אוסרין מה טעמא דבית שמאי גמורה היתה עד שלא תתנבל מעתה אפי' אין כיוצא בה נמכרת בשוק תהא מותרת אם אומר את כן נמצאת מתיר שלל של בצים. כלומר דשאני אין כיוצא בה נמכרת שכיון שלא נגמרה כבני מעיה היא וקשורה בשלל של בצים ולא נתיר שלל של בצים של נבילה. ואמרינן תו התם ובית שמאי כמשנה האחרונה ובית הלל כמשנה הראשונה בתמיה. ובספרי הדפוס כתוב שם בהיפוך וטעות הוא. כלומר דבית שמאי ובית הלל דפליגי בכיוצא בה נמכר' בשוק וקסברו ב"ה דכגופה היא מעתה דברי ב"ה כמשנה הראשונה דמתני' דהכא דאסרו משום קיבת נבילה דכגופה הויא והלא חזרו בהן ולמשנה אחרונה לאו כגופה חשובה היא וקס"ד דביצה וקיבה חדא דינא אית להו. דאמר ר' חייה בר בא בשם ר' יוחנן בראשונה וכו'. כדכתיב כאן כלומר משנה ראשונה ומשנה אחרונה מאי היא דאמר ר"ח וכו' וכדמסיק לקמן:

בראשונה היו אומרים אין מעמידין לא בקיבת הנבילה. אפי' של ישראל ולא בקיבת הנכרי ומטעמא דקיבת נבילה כגופה היא:

חזרו לומר. לפי משנה האחרונה שחזרו וסבירא לן דקיבה פירשא בעלמא היא מעמידין בקיבת הנבילה של ישראל אבל אין מעמידין בקיבת הנכרי משום דסתם שחיטת נכרי לע"ז היא ובע"ז אפי' פירשה אסור:

בעי. הקשה על זה דהאי אזלא כר"א דפ"ב דחולין דקאמר סתם מחשבת נכרי לע"ז והא סתים לן תנא לעיל דלא כר"א דתנן בהלכה ג' בשר הנכנס לע"ז מותר ואמרינן התם זו להוציא מדברי רבי אליעזר שר"א אומר מחשבת נכרי לע"ז:

אתא ר' אסי בשם רב יוחנן. דהכי קאמר ולא כדאמר ר' חייה בר בא בשמיה:

בראשונה היו אומרין אין מעמידין לא בקיבת הנבילה ולא בקיבת הנכרי חזרו לומר מעמידין בין בקיבת הנבילה בין בקיבת הנכרי וכן הוא במסכת ביצה. כלומר לפי משנה הראשונה היו שניהן שוין לאיסורא ולפי משנה האחרונה שניהן שוין להיתירא דסתם מחשבת נכרי לע"ז לא אמרינן:

לישן מתניתא מסייע לר' חייה בר בא. לשון המשנה ששנינו בפרק כל הבשר מסייעא ליה דקתני התם קיבת נכרי ושל נבילה אסורה אלמא דקיבת נכרי לחוד ושל נבילה לחוד ואי טעמא דנכרי נמי משום נבילה הויא למה לי למיתני תרוייהו אטו לא ידעינן דשחיטת נכרי נבילה היא:

כמשנה הראשונה. השתא מסיק לה דחזינן דקתני התנא כמשנה הראשונה וקתני כמשנה האחרונה כדמפרש לסיפא דמתני' דהתם וה"ג כמו שהוא במסכת ביצה:

כמשנה ראשונה כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה כמשנ' ראשונה וטריפה שינקה מן הכשירה קיבתה מותרת כמשנה אחרונה. כלומר הא דקתני ברישא דמתני' קיבת נבילה אסורה אלמא לאו כפירשא בעלמא היא כמשנה ראשונה אתיא וכן הא דקתני ברישא דסיפא כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה אלמא כחלב חשבינן ליה מה שהוא בתוך הקיבה הא נמי כמשנה ראשונה שקודם החזרה נשנית דאכתי לא הוה אמרינן כפירשא בעלמא היא ומשנה לא זזה ממקומה אפי' לאחר שחזרו מזה והא דקתני בסיפא דסיפא טריפה שינקה מן הכשירה קיבת' מותרת ולא אמרינן כגופה היא כמשנה האחרונה שלאחר חזרה היא. שמעינן מיהת דחזרו ממשנה ראשונה וקבעו כמשנה אחרונה והדרינן לקושיא דלעיל דבית שמאי כמשנה האחרונה ובית הלל כמשנה הראשונה בתמיה הא חזרו ממשנה הראשונה והיכי אמרינן להא דבית הלל כוותה:

ומשני ואפי' דיסברון בית שמאי כבית הלל כמשנה האחרונה. כצ"ל וכן הוא שם. כלומר דהא ליתא דמצינן לאוקמי הא דבית שמאי וכן הא דבית הלל כמשנה האחרונה דלא דמיא פלוגתייהו להא דמתני' דביצה גידולי גופה הויא ובהא פליגי דבית שמאי סברי הואיל וכיוצא בה נמכרת בשוק לאו כגופה חשבינן לה ואם אין כיוצא בה נמכרת אז כגופה הויא ובית הלל סברי אפי' כיוצא בה נמכרת מ"מ גידולי גופה היא שנתגדלה במעי נבילה וכנבילה היא אבל קיבה ממקום אחר באת ובין לבית שמאי ובין לב"ה אמרינן דלאו כגופה חשיבה דכפירשה בעלמא היא הבאה לה ממקום אחר ותרויהו כמשנה האחרונה סבירא להו:

ואתייא כהאי דאמר רבי יוסי בר בון וכו' שבקעו להם זאבים. דרסום ואסרו אותן משום דרוסת הזאב ואפ"ה קיבותיהן התירו דלא דמיא לביצה:

חברייא בשם ר' יוחנן וכו'. גרסינן להא לעיל פ' אלו הן הנחנקין בהל' ד' עד ע"פ התורה אשר יורוך ע"ש:

ר' יעקב בר אחא וכו'. בריש הלכה וגרסי' לה על מתני' דלעיל והדר גריס לה על מתני' דהכא:

מה שורפה. מה הלשון שורפה:

גמי לה. שגומא' אות' חיה:

בכוס זוהם. כלומר דיהיב טעמא מפני [מאי] אמרו בקיבת עולה כששורפה לא נהנה ולא מועל אע"פ שזה נהנה משום שדומה לשותה בכוס זוהם הדא אמרה וכו' ולא מועל דלא הויא הנאה גמורה שבטלה דעתו אצל כל אדם ומ"מ לכתחילה אמרו חכמים לא נהנה שלא יעשה כן:

מפני שבקרוב אסרום. ולא היה רוצה לגלות שלא יזלזלו בדבר:

ור' ישמעאל היה קטן. ועוד דבאותה שעה ששאלו עדיין קטן היה ר' ישמעאל ואין מגלין טעמי תורה לקטן כדלקמן:

אם להפליגו בדברים היה מבקש. מ"מ השיאו לדבר הזה ולא השיאו לאלו חמש השאות שבתורה שאין להן הכרע ויש להשיא פירושן לכאן ולכאן כדחשיב ואזיל וכלומר דהכא נמי מפני מה השיאו לגמרי לדבר אחר היה לו לומר מילתא דמשתמע לתרי אפי שהוא נוטה לכאן ולכאן והיה יודע ולא יודע גוף הטעם:

א"ר לא. היינו טעמא מפני שיש דברים שמשיקין השפתים עליהן וסותמין את הפה ואין לגלותן כלל וכלל היך כמה וכו' ישקני:

אותי. הוה ליה למיכתב וכתיב ואותי ללמד שנא' לי דברים שיש לי רשות לומר הטעם לכם ודברים שאין לי לגלות הטעם כ"א נאמר לי טעמן ביני לבין עצמי:

כבשים כתיב. וקרינן כבשים בשין הימנית מלשון כבישת הדברים:

אשר תשים לפניהם. ודריש מלשון סימא ואוצר שלפעמים צריך אתה להסתיר אותן כאוצר הזה ואין לך רשות לשקע את עצמך ולגלות דברי תורה אלא בפני בני אדם כשרין שמחבבין ומייקרין אותן:

מתני' חלב שחלבו נכרי ואין ישראל רואהו. משום תערובת חלב טמא ואפי' להעמיד בו גבינה אסור דשמא חלב הטמא שאינו מעמיד ישאר בגומות שבגבינה עם הנסיובי:

הפת והשמן וכו'. כל הני אסורין משום חתנות ופת פלטר התירו במקום שאין פלטר ישראל מצוי אבל פת בעלי הבתים לא התירו אלא להולכי דרכים ובשעת הדחק והשמן ראו שלא נתפשט איסורו ונמנו עליו והתירוהו כדלקמן:

ושלקות. כל דבר שבישלו אותו הנכרים ואפי' בשלו בכליו של ישראל ובפניו שאין לחוש לתערוב' איסור ולגיעולי נכרים אסרוהו משום בישולי נכרים והוא שלא סייעו הישראל לא בתחילה ולא בסוף ולא אסרו משום בישולי נכרים אלא דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי ועולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אבל אם חסר אחת מאלו אין בו משום בישולי נכרים:

כבשים. דברים שדרכן לכבוש דגים ומיני ירקות ודרכן לתת בהן יין או חומץ ואין אסורין איסור הנאה לפי שאין טעם היין ניכר בהן אבל באכילה אסורין:

וטרית. מין דגים קטנים מלוחים וטרופה שנטרפו ונשתברו דק דק ואינן ניכרין והלכך חיישינן לטמאין:

וציר שאין בה דגה. דג קטן שנקרא כלבית ודרכו ליגדל מאליו בציר דגים טהורים והיא עצמה טמאה וכשיש ציר דג טמא מעורב עמו לא יגדל בו כלבית:

והחילק. מין דגים קטנים טהורים ואין להן סנפיר וקשקשת ועתידין לגדל אחר זמן ודגים קטנים טמאים הדומין להן מתערב עמהן ואינם ניכרים אפי' כשאינה טרופה אבל טרית אין דגים טמאים דומין לה והלכך שרי כשאינה טרופה:

וקורט של חלתית. כך שמה בערבי חלתית וחותכין קרטיו בסכין ואסורה משום שמנונית דסכין דאגב חריפותא דחלתית ממתקת היא טעם השמנונית הנבלע בה:

ומלח סלקונתית. מלח שכל גדולי רומי אוכלין אותה ורגילין למשוח אותה בחלב חזיר או בשומן דגים טמאים והיא גסה ולבנה ביותר:

הרי אלו אסורין וכו'. למעוטי בידוע שכבשן ביין:

מתני' אילו. דברים של נכרי' מותרין באכילה:

גמ' משום גילוי. והם אין נזהרין בו:

ויעמיד. החלב ואם יש בו ארס נחש אינו נקפא:

מפני האירס הנתון בין הנקבים. שנתערב עם הנסיובי ועומד בין הנקבים של הגבינה ואינו ניכר:

ותני כן. שיש מין ארס שהוא שוקע וזה יוכל להתערב ולהנתן בין נקבי הגבינה:

אחד צף. של זקן צף הוא על המשקה:

שוקע. של בחור חזק וכובד בו ושוקע בתוך המשקה לקרקעיתו של כלי:

ואחד דומה לשבכה. והוא של בינוני ועומד כסבכה מלמעלה ולא צף ממש:

אישתון קמייא. ולא מייתון. וכן היא בפ"ח דתרומות:

ואנכון תניינין. וחזרו ושתו השניים ומיתון מפני שארס שוקע היה:

דסדרא רובא. של בית המדרש הגדול:

אישתון קמייא ולא מיתו אינכון וכו':

אבטיח שניקר. אותו הנחש:

עשרה בני אדם. ולא מתו אף על פי כן אסור וכו' שחוששין לארס שוקע:

רבי ירמיה. סבר טעמא דחלב הנכרי אסור משום תערובת חלב בהמה טמאה:

ותני כן. בתוספ' פ"ה ישראל וכו' אלמא דליכא חששא משום גילוי אלא משום תערובת חלב טמא וכשישראל יושב בעדר סגי שרואה שאין שם בהמה טמאה ואע"פ שאינו רואה אם נתגלה:

פת מהלכות של עימעום היא. של גימגום ומפרש ואזיל:

כך אנו אומרין. בעיא היא ובשביעית ובפ"ק דשבת גריס א"ר יוסה קשייתה קומי ר' יעקב בר אחא מהו מהלכות של עימעום כך אנו וכו' כלומר אם כך נפרש:

ועימעמו עליה והתירוה. אפי' במקום שפת ישראל מצויה:

או דילמא מקום וכו'. ואסרוה אפי' בשאין פת ישראל מצויה:

א"ר מנא. מאי תיבעי לך דלא שייך לשון עימעום לאיסור דאי לאיסור א"כ החמירו הוי ליה למימר ולהיתר הוא דשייך לשון עימעום וכלומר שלא התירו בפירוש אלא בגימגום ולא רצו לאסור:

ופת לאו תבשילי הנכרים הוא. וכי כך אנו אומרים וכו'. בתמיה ומאי שנא דבפת התירו:

אלא כיני וכו'. דהיינו טעמא דבפת התירו מפני חיי נפש. ובשביעית ובשבת גריס מקום שאין תבשילי ישראל מצוין בדין הוא שיהו תבשילי נכרים מותרין ועימעמו עליהן ואסרום אלא כיני וכו'. וכן הוא בריש פ"ג דמעשר שני וגי' זו יותר נוחה דהכל מתמיהות ר' מנא היא וכי יש עימעום לאיסור והלא פת היה נראה שהוא כתבשילי נכרים וכי כך אנו אומרים ג"כ בתבשילי נכרים שבדין הוא שיהו מותרין במקום שאין תבשילי ישראל מצוים אלא שעימעמו לאסור בתמיה והלא מדינא אסורין אלא כיני דהעמעום הוא בפת להתיר ומשום חיי נפש:

כדברי. כלומר אפי' לדברי מי שהוא מתיר ובלבד מן הפלטר ולא מבעל הבית:

ולא עבדין כן. לא נהגו כן אלא נוהגין היתר אף בפת בעל הבית:

אמרין קומי ר' חייה רובא. האי ברייתא דר"ש בן יוחי ואשלקות דמתני' קאי דתני כן דדרשינן לה מקרא:

לא נשתנו מברייתן. ע"י האור:

התיבון הרי. תנינן בתוספתא פ"ה:

המוטליא. התם מפרש לה ביזרא דכרפסא וביזרא דכיתנא וביזרא דשבלילתא ותרו להו בהדדי בפשורי ושבקו ליה עד דמקבל:

ופנקרסין. קפריסין:

וקובטיות. כרתין:

ניחא כולהון שהן וכו'. ולא שייך לאסור משום בישולי נכרים אלא קליו' למה התירו לדידך דאמרת בישולי נכרים מן התורה אסורין:

ר' יוסי בר' בון בשם רב. היינו טעמא דבישולי הנכרים מדרבנן הוא דגזרו ולא אסרו אלא דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי וקליות נאכלין הן:

עם הפת. וכן דבר שדרכו ללפת בו את הפת בזה אסרו משום בישולי נכרים:

מה מקיים ר' חייה רובה. האי קרא אוכל וגו' דאיהו לא קיבל דרשה דרשב"י והקשה עלה:

באוכל תשברו. דריש לה לדרשא אחריתא ולרמז על בני עשו שתראה לפייסו ולשברו באוכל שתתן לו ואם האכלתו שברתו:

אם היה קשה עליך. ורוצה להרע לך ראה באוכל תשבר אותו ואם לא יועיל אוכל הרבה עליו כסף והיינו בכסף דקרא:

אמרין. כן היה נוהג ר' יונתן לעשו' כשהיה בא שר גדול לתוך העיר היה משלח לו דורונות לכבדו כדי לשחדו ולסמות עיניו ואם אח"כ יבא איזה דין של יתום או של אלמנה וכה"ג וצריך להשתדלות היה מוצא אצלו פנים רצויות ומפוייסות לעשות חפצו ורצונו:

וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו. בשתי משתאות הכתוב מדבר אחד משתה יין וא' משתה שמן:

בגיטין. בפ' מי שאחזו תנן אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש אינו גט ותני עלה בתוספתא פ"ה דגיטין ורבותינו התירו לה לינשא משום דס"ל כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ואע"ג דלא אמר מעכשיו הרי זה גט. וגרסי' להא שם הלכה ג' ולקמן בפרק המפלת:

ובסנדל בנדה שם המפלת סנדל או שליא תשב לזכר ולנקבה. ופליגי התם איזהו סנדל וקאמר נמנו עליו רבותינו לומר והיא שיהא בו מצורת אדם הא לאו הכי טהורה:

וקרו ליה בי דינא דשרו מישחא. ופריך כל ב"ד דשרו ג' דברים נקרא ב"ד שרייא וה"נ יקראו לו ב"ד שרייא:

בית דינו חלוק עליו בגיטין. ולא הסכימו עמו כדאמרינן שם:

מהו שתהא מותרת להינשא. מיד ולרבותינו שהתירו בעי לה אם מיד ששמעו בו שמת התירו להנשא או לא:

מותרת להינשא. מיד אמרו שהרי לא יבא עוד ונתקיים התנאי:

אסורה להנשא. בתוך שנים עשר חדש כדמסיים בגיטין שם אני אומר נעשו לו ניסים וחיה ולא התירו רבותינו עד שתמתין לאחר שנים עשר חדש ולא יבא שאז נתקיים התנאי ותנשא:

שהיו עולין להר המלך ונהרגין עליו. אדלעיל קאי דניאל אסרו ומאי טעמא לפי שראה שהיו מסכנין עצמן ועולין להר המלך ללקט זיתים ונהרגין עליו ולפיכך גזר על השמן. ובפ"ק דשבת גריס לה בתר הא דדניאל אסרו:

אמר שמואל. אמר לפני שמואל וקיבל ממנו ואכל:

זקן ממרא. שאתה חולק על מה שנמנו והתירו:

עד דאנא תמן. בעוד שהייתי בארץ ישראל ידעתי זה ששמלאי הדרומי עורר על איסור שמן ולא הוה איכפת לי בדבריו:

אמר ליה. שמואל וכי אמר בשם גרמיה לא אמר אלא שרבי ובית דינו נמנו והתירו ואטרח שמואל עליה עד דאכל:

ולא כן תנינן. בפ"ק דעדיות אין בית דין וכו' וכי היאך ר' וב"ד יכולין להתיר מה שאסר דניאל וחביריו:

ר' יוחנן כדעתיה דאמר רבי יוחנן מקובל אני וכו'. והיינו טעמא דסמכו להתיר את השמן לפי שמתחילה לא קבלו רוב הציבור עליהן ולא דנמנו והתירו מה שאסר דניאל והיו מקבלין עליהן:

נצלית שלא לדעת. העכו"ם מהו:

שנפלה דליקה. ע"י העכו"ם שהצית את האור:

באשת קנים. כמו בחישת הקנים:

ואסר. אע"פ שנצלו שלא לדעתו:

אמר רבי אבהו. מן הדא ליכא למישמע מינה דאימר משום תערובת חגבים טמאי' אסרן:

והדא מן חמירתא דרב. הא דלקמן והן מן החומרות של רב שכשירד לבבל וראה אותן מקילין באיסורין החמיר עליהן:

קופד. בשר:

דייתא. עוף הנקרא דיה וחטפו מידו וכשפרח העוף נפל הבשר תחתיו והלך זה וביקש לקחתו וא"ל רב אסור עליך זה דאימור בשר נבילה היתה הדיה טעונ' ונפל לתחת ועכשיו תקח להנבילה תחת הבשר שלך:

בעי משזגה. ביקש לרחוץ איסקופתה וזהו הראש והרגל ובני מעים הנמכרין ביחד מילנדר בלעז ובלשון ישמעאל סקפטא:

אנשיתה. ושכחה ועלה מהנהר והלך לו וכשנזכר רצה לילך ולקחת אותה ואסר עליה רב דאימור ההוא דידך שטפה הנהר וזה של נבילה הוא:

אני עלת על לבי לאסור. כלומר ומה אעשה שכנגדי חלוק עלי וגם הוא זקן ועלת על דעתו להתיר:

ולא פגעת ביה. לגזור נידוי עליו:

והוא יודע למתק את הים הגדול. כלומר יודע ליקח מים מים הגדול בשעה שהמים מתוקין הן כדלקמיה:

א"ל לאו בני. בשביל זה אינו אדם גדול כל כך שחשבון השעות של מים הוא יודע שיש שעה שהמים מקלסין את בורן ובשעת הקילוס הן מתמתקין:

בא לומר גניו. היה רוצה לדבר בגנותו שדבר קל הוא ואמר שבחו שיודע לכוין את השעה כשהן מקלסין וכי זה לא דבר גדול הוא:

אמר. ר' יוסי ברבי בון ואלו רציתי הייתי לומד חשבון זה מר' זכאי אלא שבילוי זמן היא:

חלוט שלהן מה הוא. חלוט הוא מים רותחין על גבי הקמח כדתנן פ"ק דחלה החליטה בית שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין:

מה בין. חלוט לתורמסין. דאוסר רבי לעיל ומאי שנא חלוט שהתיר:

חלוט מחוסר מעשה ידי האור הוא. כלומר שמחוסר הבישול ביד הנכרי שהרי מים הרותחין שלהם אין בהן משום בישולי נכרי' וכשהוא נותנן על גבי קמח אין אח"כ מעשה ידי האור ביד הנכרי אבל תורמסין מחוסר מעשה ידי האור ואינן נאכלין עד שיבשלם ונגמר מעשה ידי האור ביד הנכרי:

חוורנס. זהו הטרית רכות שנזכר ברפ"ו דנדרים והוא קמח של חטים מבושל במים:

משום עירובי תבשילין. אם בישלן הנכרי:

מרטיסה. זהו חלת המסרת הנזכר בפ' כל שעה חלוט של בעלי הבתים שאינן אפויות בתנור אלא על המסרת שהוא כמין טיגון ואופין אותן על ידי שמן:

וישראל רואהו. לאו דוקא רואהו אלא כיון דאי קאי חזי ליה אע"ג דכי יתיב לא חזי ליה הנכרי אירתותי מירתת אמר השתא קאי וחזי לי:

והדבדבניות. החלות שרודין מן הכוורת שבהם הדבש ואע"פ שהם נוטפות לא חיישינן שמא עירב בהם יין נסך ואין בהן משום הכשר משקה שיהא מוכשר לטומא' לפי שהוא באותה שעה כעין אוכל ולא משקה עד שמתיכין אותו ומוציאין דבשו פירוש אחר אשכולות של ענבים אע"פ שהיין נוטף מהם אין בהם משום יין נסך ואין בהם משום הכשר משקה דסתמן לאכילה ולא ניחא ליה במשקה הנוטף מהן:

וטרית שאינה טרופה. ואע"פ שהיא עשויה חתיכות נשאר ראש הדג ושדרתו קיימין וניכר שהוא טהור:

וציר שיש בו דגה. כלבית:

ועלה של חלתית. דהא לא מפסקי לה בסכין:

וזיתי קלוסקא המגולגלין. זיתים המכונסי' בכלי עגול ומתחממין ונעצרי' מאליהן ונעשים כגלוסקי' מגולגלין שנתחממו כמו ביצה מגולגלת:

השלוחין אסורין. אם נתרככו הזיתים כל כך עד שכשלוקח הזית בידו הגרעין שבתוכו משתלח ונופל מאליו אסורין דחיישין מחמת היין נתרככו ואין הלכה כר' יוסי:

מן הסלולה. מן הסל שלפני החנווני אסורין שמזלף עליהם יין כדי שיתרככו:

ומן ההפתק. ממקום שכונסן ועוצרן שם זה על זה מותרין שאין מזלף עליהן יין שלא יתקלקלו עד שנותנין לפניו למכור:

וכן בתרומה. כהן החשוד למכור תרומה לשם חולין כל הנמצא לפניו אסור שמא תרומה היא אבל הבא מן האוצר מותר דארתותי מירתת דילמא שמעי רבנן ויפקירו כל האוצר:

גמ' הדא דאת אמר. הא דקתני וכבשים שאין דרכן לתת לתוכו וכו' בסתמא מיירי וכן ברישא דמתני' אם דרכן לתת לתוכו יין וחומץ אסורין באכילה בסתמא הוא ולפיכך הדבר תלוי אם דרך לתת לתוכו או לא הא אם דבר ברי שנתן לתוכו יין או חומץ אסור אפי' בהנאה:

ישראל שופת. הקדירה על הכירה ושוב אין בו משום בישולי נכרים כדלקמן:

והנכרי מנער. בזה לא איכפת לן אפי' הנכרי מנער:

מי מחזיר. מי מגיס הקדירה ומחזיר המאכל בתוכו כדי שיתבשל:

סברין מימר. מן הסברא אמרו שהישראל הוא שמחזיר:

והוא שנתבשל. כלומר אפי' שהוא כבר נתבשל כמאכל בן דרוסאי שהוא שליש הבישול לעולם הישראל הוא שיחזיר:

ר' יוסי בעי. על זה אם בשנתבשל כמאכל בן דרוסאי בשפיתת ישראל למה לי שיחזיר הישראל אפי' הנכרי מותר להחזיר:

איזהו החילק. דתנן לעיל שאסור באכילה משלהן:

סולתניתא. מין דגים קטנים שנתערב בהן ממיני דג טמא:

הוא חילק הוא טרית טרופה. כלומר חילק ג"כ לא אסרו אלא אם הוא טרוף כדין הטרית שאז אינו ניכר בו תערובת דג טמא:

לחלתותא. הוא צחנתא ופעמים מתערבים בהם מיני דג טמא:

במקום שאין המים מהלכין. אלא עומדין כמו מי אגמים ומים המכונסין ומתגדלים שם דגים:

אבל במקום שהמים מהלכין. כמו מי נהר וחזקה אין דג טהור מהלך עם דג טמא ואין חוששין לתערובתן:

הא יימא דטבריא. דין מים מהלכין לה:

ובלבד. הא דקתני טרית טרופה דוקא שגופי הדגים טרופין הן ואינן ניכרין:

חפיתה. כמו חפישא ויש דוגמתו ג"כ מין שרץ ודג טמא כדתנן החפושית בפ"ט דפרה וזהו הסימן להכיר נותנן אותה בתוך קליפתה הנמצא עמה אם עושה לחלוחית ונידבק בה ודאי יש לה קשקשת ומותרת ואם לאו אסירא:

והתיר את כולהון. על ידי אחת שראש ושדרה שלהן שבתוכה ניכר שהיא ממין טהור:

מסתברא דלא אותה חבית תהא מותרת. ואמאי התיר את כלן הא מן הסברא אינה מותרת אלא אותה החבית שנמצאו בה ראש ושדרה שלהן ניכר:

אלא על ידי עילא. כלומר אלא דבלאו הכי אין לאסור המרובה כל כך מספק כדלקמן ועילא בלבד ביקש רבי ולתלות ההיתר באותה החבית:

זבינתא. בפ"י דתרומות גרסינן להא וגריס התם גבינתא איתקלקלת ועל המתני' דתנינן התם קאמר לה דתנן דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זוז וכו' דג טמא צירו אסור ר' יהודה אומר רביעית בסאתים וגריס בגמרא שם רובע ציר בסאתים דגים וציר אתא עובדא קומי ר' יאשיה והורי כן ותני כן בד"א בזמן ששולה ראשון ראשון ומניח לפניו שמותר לעשות כסדר הזה כלו' אם שולה ראשון ראשון ומניח הכל לפניו אז מותר לעשות כסדר הזה דוקא כמו ששנינו במתני'. אבל אם היה שולה ראשון ראשון ומניח לאחריו אפי' יותר מכסדר הזה מותר ע"י עילה כלומר אבל אם לא היה שולה הכל ומניח לפניו אלא שולה ראשון ראשון לאכול ומניח השאר לאחר זמן אפי' יותר מסדר השנוי במתני' מותר לפי שהוא דבר מרובה ואין אוסרין מספק ומתירין ע"י עילה כל דהוא שנוכל לתלות ההיתר כההוא עובדא דלקמיה:

גבינתא איתקלקלת. גבינתא. חבית שמכונסין בתוכה מיני חגבים הרבה ומלשון הגובאי הוא ונתקלקלה ולא היו יכולין להכיר אם אין בה תערובת מיני חגבים טמאים והורה ר' בא אין דבר של רבים כלומר דבר המרובה אינו אסור מספק שאין מחמירין בהפסד מרובה:

מקשי. לדידך דאמרת דע"י עילא אנו תולין ההיתר בדבר הספק א"כ נתלה נמי בהא דלקמיה:

ואלין איגרתא. אלו השטרות:

לא נכרים לוקין כתיב בהן. בפ"ק דגיטין בהלכה א' אמרינן בהאי תלמודא בעו קומי ר' יוחנן צריך שיהא מכיר שמותן של עדים בשעת חתימתן אמר לון נכרים לוקין חתומין עליו ואתם אמרין אכין. כלומר דבעי מיניה אם אנו רואין לפנינו שמות העדים כשמות הנכרים אי חיישינן דילמא נכרים נינהו וצריך שיכירו ולהעיד בפנינו דישראל הן שחתמו או לא חיישינן לזה והשיב להם רבי יוחנן נכרים לוקין כולם שמות נכרים הפסולין אנו רואים חתומין כאן ואתם אומרים אכין בתמיה שאתם מסופקים בזה ורוצים להכשיר אע"פ שאינם מכירן ומאי קא מיבעיא לכו. והשתא מקשי ר' יצחק מאי שנא האי דינא מדינא דהכא דאת אמר ע"י עילא בעלמא סומכין להתיר ספק תערובת מיני טמאים ואמאי לא נימא הכא גבי ספק אם שמות הנכרים הן לעדים או נכרים חתמו עליו נמי כן דע"י עילא בעלמא נתיר דמסתמא לא היה אותו הב"ד מניחין לנכרים לחתום ואמאי אמרינן דצריך שיעיד בפנינו שמכיר אותן העדים בשעת חתימתן:

עולא שכפא. כך שמו:

משריץ. דג עצמו ואינו מטיל בצים:

חזר ותנא. ברייתא אחריתא לפניו מעי דגים אלו הן הבצים שלהן וקרביהן אינן נאכלין אלא על פי מומחה הבקי להכיר בהן אם הן מן הטהורין:

חזור בך. מזו הברייתא או מזו הראשונה דתרתי דסתרן אהדדי נינהו דמברייתא האחרונה ש"מ דגם דג טמא מטיל בצים הוא:

לא תחזור בך. דהא דקתני דג טמא משריץ לעולם הוא ג"כ יש לו בצים אלא שמשריץ מבפנים לאחר שנגמרו הבצים במעיו וביציאתן הן נגמרות הדגים ויוצאין נגמרין אבל דג טהור לאחר שהוטלה ביצתו משרצת מבחוץ מאיליה כשהיא בחול:

אם אמר לך. המוכר מלחתים אני והן מן הטהורים נאמן:

עגולים. השלחופית שלהן ושבטהורין הן נראין כארוכין מעט:

הדא סלפיתא. שלחופית אחת הראה לו ושל דג טהור היה:

לא ביש לי דאמרת על הטהור טמא. אלא שמתוך שאין אתה בקי וסומך על עצמך סופך דאמרת על טמא טהור:

תני. בתוספתא ספ"ה:

אין לוקחין גבינה מבית ויתינייקי אלא מן המומחה וכו' :

ואינו חושש. דכיון שהוא אוכל בעצמו אינו חושש דספי ליה איסורא:

שלח לו חלתית נאמן. לומר שאינה חתוכה בסכין של נכרים:

שילח לו תכלת נאמן. לומר זה מן התכלת כשר הוא:

טלייא. בניו קטנים של לוי צנברייא היו מוכרין פירות בחזקת מעושרין וסמכו עליהן מכיון שאביהם בחזקת נאמן היה:

עבדו של נאמן. על המעשרות כנאמן עצמו ויכולין ליקח ממנו:

גרמנא. שם העבד של רבי יודן נשיאה היה לו תכלת למכור סמכו עליו כר' יסא בשם ר' יוחנן:

ומלח סלוקנרית. דתנינן במתני' לעיל אית תניי תני וכו' ומפרש דחד טעמא אית להו דלהאי מ"ד מחשש שמושחין אותו בשומן של שרץ שחור הוא ואין חוששין לשל לבן ששם אינו מצוי ולהאי מ"ד בשל לבן ואין חוששין לשחור:

זו וזו אסורה. דאיכא חששא לשומן של חזיר ואינו ניכר כדא"ר חנינא שראה מהשכן שלו עושה כן:

הן סככות הן פרעות. איידי דזיתי גלוסקא דמתני' קחשיב לכל הני שהן במלות שונות וענין אחד להן:

הן רפפות הן רעולות. בפ' במה אשה ערבית יוצאות רעולות ומדיות פרופות:

הן איסטניות הן ספיות. בפ"ח דכלים פורנה אם יש לה ליזבז טמאה ר' יהודה אומר אם יש לה אסטגיות רבן גמליאל אומר אם יש לה שפיות והן ענין אחד וכל אחד שונה בלשון רבו:

הן כוסות הן גומות. בפ"ב דפרה היו בה שתי שערות שחורות או לבנות בתוך גומא אחת פסולות ר' יהודה אומר בתוך כוס אחד:

היא מקום הנחת כוסות. ברפ"ב דכלים השלחן והדלופקי שנפחתו או שחיפן בשיש ושייר בהם מקום הנחת כוסות טמאים ר' יהודה אומר מקום הנחת חתיכות:

הן זיתי קלוסקא. דבמתני' קתני קלוסקא המגולגלין ומפרש לה דהיינו קלוסקא והיינו המגולגלין שנעשו עגולין כמו גלוסקא:

מין הוא. מין א' של זיתים הוא שהן נעשים רכים מיד וכשהוא נותן עליהן חומץ יכולין לחלוץ ולשלח את גלעיניהן מהן:

הדרן עלך אין מעמידין