מתני' כל הצלמים אסורין. בהנאה:

מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה. כשהשמש באותה מעלה שהצלם עשוי בו דאע"ג דאיכא טובא שאינן אלא לנוי ואינן נעבדין ר"מ לטעמיה דחייש למיעוטא:

מקל וכו'. דהני ודאי נעבדין הן ועושין להן סימן מקל שרודה את עצמן תחת כל העולם כלו כמקל. צפור שתופס את עצמו תחת כל העולם כלו כצפור. כדור שתופס עצמו תחת כל העולם כלו ככדור הוסיפו עליהן בברייתא חרב ועטרה וטבעת והלכה כחכמים ואינו אסור אלא כשעומדין על פתח המדינה. ובכפרים שאין דרכן לעשות צורות לנוי דברי הכל אסורין ואפי' אין בידו דבר דלמפלחינהו עבדי להו:

גמ' פעמיים בשבוע. בשבע שנים עובדין פעמיים לכל הצלמים:

ומקום שאינן נעבדין יהו מותרין. ואמאי קתני סתמא כל הצלמים אסורין:

נאסר מינן. מה שנעבדין בכרך גדול נאסרו בכל מקום:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן דפליגי בה ר"מ ורבנן:

אם דבר ברי שהן של מלכים. שהן אנדרטי של מלכים שעושין אותן לעבדן אפי' רבנן מודו דאסורין הן ואם ידוע בודאי שאינן אלא של שלטנות ואינן עשוין אלא לנוי בעלמא אפי' ר"מ מודה שהן מותרין לא נחלקו אלא בסתם:

איקוניות. הצורות מפני מה הן אסורו':

בשעה שהן עולות. בשעה שמעמידין אותן דרכן להקטיר לפניהן:

בשעה שהן יורדות. כשהן נופלין מותר לראותן ולא כשהן עומדין כדלקמן לר' יהודה:

כד דמך. כשנפטר ר' נחום בר סימאי שהיה איש קדש קדשים כדלקמן:

חפון איקונתא מחצלן. כיסו את הצורות שבכתלים במחצלות אמרו כמו שהיה נוהג בחייו שלא להסתכל בצורות כך לא יראה אותם במותו:

ותכמין אינון כלום. וכי מכירין ורואין המתים כלום:

אלא דיבור פה בלבד. ושאר החושים לא נתבטלו מהם:

ר"ז וכו'. וכן אמר ר' אשיין:

בטיהרא. בצהרים על דרך והבאתי את השמש בצהרים:

איתכפון. נכפפו אנדרייטא והן תבנית אדם שעושין למלכים מאבן שיש וכיוצא:

איתכפון איקוניא. נכפפו הצורות כעין שעושין על הכתלי' ואמרו לרמז להראות שלא נראית צורה יפה כדר' יוחנן כדאמרינן פ' הפועלים:

אמרין. שזה היה לרמז שאירע לו נס הזה כשעלה פעם אחת לעיבור שנה נקרע ימא דטיברייא בפניו:

קלוון דטיברייא. דקל חשוב שהיה בטיברייא במ"ר פ' בשלח חד קלוון. דקל:

איתעקרון. שבעים איסקיפות שלהם שהיו רעועו' ולא היו תולין אלא בזכותו:

אמרין. עליו שהיה נוהג ליקח שיבשין של הדס ומרקד לפני הכלה והיו רבנן מרננין בו על שמבזה את עצמו ואמר להן ר"ז הניחו לו וכי הזקן הזה אינו יודע מה הוא עושה ודאי אין כונתו אלא לשם שמחת מצוה:

חייא דאהן סבא. כלומר באו וראו החיים והמנהג של אותו הזקן ומה זכות גרם לו מעשיו שעשה עם שיבשי הדס:

אמרין. אמרו עליו לפי שהיה דרכו למסור נפשו על גזורתא מצות מילה ולרמז זה משכו הצינורות כמראה דם:

בכן. היו בוכין עמודים של העיר קיסרין וכלומר שנשמע קול רעש גדול והכותי' המינים היו אומרים ללעג שהוא קול תרועת שמחה והיו ישראל משיבין להם ידעין רחיקייא וכי יודעין הן הרחוקים והן העמודים להריע כמו שהקרובים מריעים והן הכותים שעומדים יותר סמוך למקום שנפטר ר' אבהו והכוונה שאתם המינים בלבבכם כן ולהריע ולא כן העמודים. א"נ רחיקייא על הכותים אמרו וכי אתם הרחוקי' ממנו יודעין מה שהקרובים והן העמודים עושין שהמה יותר קרובים להרגיש הצער ממה שאתם המינים הרחוקים סבורין:

מי דמך. בשעת פטירתו:

בעולם הזה. מראה להם מתן שכרן בעולם הבא ומתוך כך נפשם שביעה ומתוך העונג של הדביקות ישינם להן וינוחו על משכבותם:

במפה. מעל השלחן מעמיד ומראה להם תמונת וצורות כל מיני סעודה:

מי דמכון. בשעת פטירתם אמר כל אחד הפסוק משלשה פסוקים האלו:

נתנו עיניהם בשמואל הקטן. שהוא השני:

והיו שמחין. בבת קול השנית שהסכימה דעתן בפעם הראשון על דעת רוח הקדש:

מן אלין דנשיתא. של בית הנשיא נפטר ובשעת קבורתו נקלטה ונפלה המערה תחתיה ונסתכנו הנפשות אשר היו שמה ונכנס ר' יוסי ודרש אשרי אדם שיצא מן העולם בשלום ושלא יארע דבר היזק וסכנה במיתתו ובקבורתו:

קסיטולין. המגדל קסטילא בלע"ז:

והוון אילון. דבית הנשיא שמחין על הדבר לפי שהוא בעצמו עליו השלום אמר על שאירע במיתת אחד מהן כזה אשרי אדם:

לא דמייא. התם היה סכנת נפשות כשנפלה המערה וכן לא נתעקרה שם ע"ז אבל הכא בנפילת המגדל נעקרה הע"ז אשר היתה שמה ולא היה שום סכנה וזה להראות זכותו של ר' ייסא:

חמא אף הוא. ולחזקיה מלך יהודה ראה ג"כ ואמר הכינו לו כסא:

בעי מחותנתיה. היו רוצין משפחת הנשיא להתחתן עמו ולא קיבל עליו ואמר שלא יהיו מתבזין ומתגנין בכך לפי שהיה נבזה בעיניו:

שרץ אחר כבוד. כלומר שהיה רץ ומחזר אחר כבוד לכבד ללומדי תורה כדאמרינן בשעה שהיה יהושפט רואה ת"ח היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו ואומר לו אבי אבי וכו' והיה נוהג פחיתות בעצמו בשביל כבוד אחרים וזה גם כן היה מתנהג בפחיתות להראות כבוד אחרים:

מקל. זה עושין לסימן שהיה רודה וכו' וציפור על שם ותמצא בקן ידי וגו' כלומר תופס עצמו לחיל העמים:

כד בעא מיסק לעיל. עשה דבר אחד וישב על הנשר להגביה עצמו למעלה ולראות על פני הארץ ככתוב בד"ה שלהם:

בגין כן ציירין לה. להע"ז שתופס בידו כדור עגולה:

ויצורנה. כמו קערה עגולה ולרמז גם על הים:

אינו שליט בים. הם עצמן לפי טעותן מודים שהע"ז אין לה שליטה בים:

אינו שליט אלא בשלו. שמא באפרכיא אחרת יכול הוא לעזור אותו ואפי' קוזמוקרטור והוא הקיסר אעפ"כ אינו יכול להושיעו בים:

אבל הקב"ה. הוא השליט בכל ומצילו בים וביבשה:

אין כתיב כאן אלא מחרב. ומיד פרעה הוי ליה למיכתב אלא ללמד אפי' חרב וכו' כמו שהציל משה מחרב שהיה נתון על צוארו:

טבעת שיש עליה ע"ז. תוספתא היא בפ"ו:

אם היה חותמה שוקע אסור לחתום בה. לפי שהצורה בולטת היא כשחותם בה:

בולט. הצורה שוקעת כשחותם בה:

היו חותמין בפרסופות. בולטות:

חוץ משל אדם. שאסור להשים בביתו צורת פרצוף אדם כשהוא בולט:

והסולים וכו'. מיני מרצע הן:

דבר של כבוד הוא. כלומר שחותם עצמו תחת כל העולם כולו:

קלמרין. בלא קולמוס צריכה מספקא לן אם דרך כבוד מיקרי ואסור או לא:

מתני' המוצא שברי כלים. והן כצלמים הרי אלו מותרין דכי הוו שלמים ספק עבדום ספק לא עבדום ואת"ל עבדום שמא ביטלוה ולכך שברום והוי ספק ספיקא ולקולא:

מפני שכיוצא בהן נעבד. שעושין תבנית יד מעיקרא ועובדין אותה:

גמ' מפני שרובן באין מן הדלפקיות. מן כלים שעושין כעין דלופקי וכיוצא ואין כאן בית מיחוש שנעשית לע"ז:

מעתה אפי' תבנית יד או רגל. יהו מותרין:

שנייא היא. שיש הוכחה שהיא מע"ז כדקתני מפני שכיוצא בהן נעבד:

כתיב. איידי דאיירי ביד ורגל דע"ז מייתי להו לקראי דמלכים שכך היו נוהגים בע"ז שלהם כדלקמן ריגליה דיעקב וכו':

תרנגולתא. עם אפרוחיה סכות בלשונם תרנגולת ובנות אפרוחיה:

את נרגל. צורת רגל עשו להם על שם ריגליה דיעקב דאמר לו לבן נחשתי וגו' וכתיב ויברך ה' אותך לרגלי וכן ריגליה דיוסף דכתיב ויברך ה' וגו' ועושין תבנית רגל לניחוש להם. ובבבלי פ' ד' מיתות נרגל תרנגול. אשימא. היא אימרא כמה דתימר וכו' האשם וכן אשימא לשון איל הוא:

כלבא. נובח:

באש. לאדרמלך וענמלך. צורת טווסי ופיסיוני. והתם קאמר הפרד והסוס:

ע"ז שנשברה. מאליה:

אם בעתיד להחזירן לכליין. שידוע לנו שעתיד להחזיר להכלי שלהן ולמקומן שנשברו בהא ודאי כ"ע לא פליגי דאסור שהרי לא ביטלן:

אם בשידוע שאינו עתיד להחזירן לכליין ד"ה מותר. שהרי ביטלן מע"ז:

אלא כי אנן קיימין. פלוגתייהו בסתם דר' יוחנן סבר כל זמן שלא שמענו שביטלן מסתמא אמרינן עתיד הוא להחזירן לכליין ור"ל ס"ל דמסתמא בטולי מבטל לה וכמי שודאי שאינו עתיד להחזירן לכליין:

אם היו מונחין במקומן. שנשברו שם ולא טילטלו השברים בהא נמי לא פליג ר"ל דכמו שעתיד להחזיר לכליין הוא ואסור:

מתיב ריש לקיש לר' יוחנן והא כתיב על כן לא ידרכו וגו'. משום שמצאו ראש דגון ושתי כפות ידיו כרותות אל המפתן ומדלא נהגו כבוד אלא במפתן ש"מ דדגון גופיה לא חשיבא להו מכיון שנשבר והא לדידך אמרינן מסתמא עתידין להחזיר לכליין:

אמר ליה. התם שאני דהא דלא ידרכו על המפתן מלמד שהיו נוהגין כבוד במפתן יותר מבדגון גופיה שאמרו הניח מקומו וקבע לו מקום על המפתן והלכך כאינו עתיד להחזיר לכליין הוא:

מפתן אחד. שמצינו בפלשתים:

כמה מפתנות. מכל מיני ע"ז שהיו על המפתן היו נוהגין כבוד במפתן:

ומה טעמא. מהיכן למדנו זה דכתיב ופקדתי על כל הדולג על המפתן שדלגו ולא רצו לדרוך על המפתן שעברה ע"ז שם:

אינה בטילה לעולם. דהוי כע"ז ביד ישראל ועד שיבטלנה הנכרי:

הדא אמרה. אסיפא דמתני' קאי מצא תבנית יד או תבנית רגל הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בהם נעבד לא שנו אלא בשאין עליהן בסיס וניכר שכך נעשו מתחלתן ויש כיוצא בהן נעבד כדאמר לעיל עשו את נרגל אבל יש עליהן בסיס ונראה הוא שלא נעשה בתחלתו תבנית יד או תבנית רגל לבד אלא שבא מן הע"ז שנשתברה אני אומר מן השברים באו ולמאן דאמר ע"ז שנשברה מותרת ה"נ תלינן לקולא:

מתני' צורת חמה. שעושין צורה ומייחסין לה הוברי שמים לחמה כמו שאומרין שצורת השמש צורת מלך מעוטר ויושב על העגלה וכן מייחסין צורה ללבנה:

צורת הדרקון. צורת נחש ויש לו ציצין וקשקשין כקשקשי הדג ואומרין שהיא צורה לתלי הלבנה והוא גלגל הלבנה הנוטה מגלגל חמה כדמות התלי שהוא תנין:

על המכובדים. אם אותן הצורות על כלים מכובדין שעשויין לנוי ולכבוד כגון כלי כסף וזהב ובגדי שני וכיוצא בהם הרי אלו אסורין:

ועל המבוזין. כגון יורות וקומקומים ומחמי חמין ודומיהן מותרין והלכה כרשב"ג:

שוחק וזורה לרוח. שלא יהנה ישראל ממנה:

אמרו לו אף הוא נעשה זבל. אם יזרנו לרוח גם עתה יש הנאה לישראל ממנה לפי שנעשית זבל והלכה כר' יוסי דאף דנעשה זבל מותר דזה וזה גורם הוא:

גמ' הא שאר כל מזלות לא. דלא מציירי להו למיפלחינהו:

איזהו. הנקרא דרקון כל שציצין כמו קשקשים ושערות יוצאין בפרקי צוארו:

ותני כן. בתוספתא פ"ו והתם גריס רבי שמעון בן אלעזר אומר וכו':

החלק. שאין לו ציצין אין זה צורת דרקון:

עשוי כמין רחוש. שיש לו צורת דרקון ועשוי כמין שרץ הרוחש:

רחוש. ולמעלה עשוי עליו דרקון ויכול לחלקו לשנים:

כוס בסיס לדרקון. אם הדרקון הוא העיקר וכמין כוס עשוי לבסיס לו אסור:

ודרקון בסיס לכוס מותר. הכוס שהדרקון טפלה לו:

שברי דרקון. מצא שברי דרקון מותרין שכבר בטלו:

דרקון שלם וכו'. ולקמיה פריך עלה:

ושבורין מן השלם באו. בתמיה וכי שבורין לא מן השלם באו ומאי האי דקאמר דרקון שלם ונשבר אסורין הא אמרת ברישא שברי דרקון מותרין:

כיני. ה"ק בסיפא ראה אותן משתחוין לדרקון כשהוא שלם אע"פ שנשבר אח"כ אסור לפי שלא ביטלוהו ורישא דמצא שברי דרקון תולין לומר שכבר בטלוהו:

מה אנן קיימין. אדברי רשב"ג במתני' קאי במאי עסקינן הא דמחלק בין מכובדין למבוזין:

אלא כי אנן קיימין בסתם. שאין אנו יודעין אם נעבדין וכשהן על כלים מכובדין מסתמא נעבדין הן:

הוה ליה קווקין. כוס וכלי מחתה נקרא קווקין ובשלהי בן סורר ומורה הני קוואקי ודימוניקי:

טימי. מזל וצלם של רומי:

ואהן קיתונא. קיתון ששואבין בו המים:

מתיב ר' יוסי. דמתני' לרבנן והכתיב וכו' ולא השליכו לים אמרו ליה התם היינו טעמא דמלמד שהיה מבקש לבודקן וכו' כדכתיב ויזר על פני המים וישק את בני ישראל:

וגם מעכה וגו'. אשר עשתה מפלצת לאשרה וידק וישרף בנחל קדרון ולא השליך לים ומדכתיב וידק קמדייק אלמא דלא היה חושש לזבל:

אמרו לו משם ראיה ויכרת אסא וגו'. כלומר מאי חזית דקדייקת מקרא דד"ה דכתיב וידק נימא מקרא דמלכים דכתיב ויכרת אסא את מפלצתה וישרף בנחל קדרון ולא כתיב וידק וכל כמה דהוי מחובר ולא שחיק ליה ליכא למיחש לזבל והא דכתיב התם וידק לאו דוקא הוא אלא לומר שכילה הע"ז מן העולם מחמת ששרף אותה:

אמר לון. והכתי' וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו. אלמא דע"ז היתה וכתיב וכתת ולא הי' חושש לזבל:

וכי ע"ז היא. זו היא תשובת רבנן לר' יוסי דכי נאסרה היתה משום ע"ז והלא משה עשאו משלו כדכתיב עשה לך שרף משלך ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפי' כתיתא לא הוה צריך אלא מלמד שהיו ישראל תועין אחריו עד שבא חזקיהו והעבירו ואין ראיה משם לדבר שנאסר משום ע"ז:

מה שהיה של מתכת. ולא היה שייך בשריפה וישאם דוד ומה שהיה של עץ וישרפם:

ורבנן אמרי. דלא היא דכי היאך אמר דוד ליטלם ואסורים בהנאה הן אלא מה שהיה איתי הגיתי מבטל דנכרי היה ומבטל ע"ז הוא אותם וישאם דוד ומה שלא הי' מבטל אמר לשרפם:

מה מקיים ר' יוסי בן חלפתא וישאם. הרי אסורין בהנאה הן:

נטלום בשפוייו. כלומר דר' יוסי בן חלפתא נמי ס"ל שלא נטלום אלא לאחר שביטלום אותו ושבר אותם לשפויים קטנים אלא הא דקאמר מה שהיה של מתכות וישאם משום דאותן הוו חשיבי ליה ואמר לו לאיתי לבטלם ושל עץ לא היה חושש להם ואמר לשרפם לקיים ביעור ע"ז:

מתני' פרקלוס. מין נכרי היה:

אפרודיטי. ע"ז מצורת כוכב נוגה:

אין משיבין. דבר תורה במרחץ לפי שאדם עומד שם ערום:

כשיצא א"ל וכו'. היא באת בגבולי שהמרחץ קדם לה ונעשה לכל הבא לרחוץ ועוד תשובה אחרת אין אומרין נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי דמרחץ לאו דבר של נוי הוא אלא אפרודיטי נעשה נוי למרחץ ומשמש במרחץ לטפל והמרחץ היא עיקר:

וזו עומדת על הביב. חריץ העשוי בקרקע להוציא השופכין לרשות הרבים:

גמ' מה אנן קיימין. להשאלה ששאל לו המין:

אם בששאלו בהלכות המרחץ. כלומר אם כהלכות המרחץ דיינין להשאלה היה לו להשיב במרחץ שהרי שואלין הלכות המרחץ במרחץ כדר' יהושע בן לוי לקמיה:

ואם בשלא שאלו. ואי דחשבינן להשאלה שלא מהלכות המרחץ ולפיכך לא השיבו תשובת השאלה:

לא היה לו להשיב. כלל דאפי' הא דאמר לו אין משיבין במרחץ אסור להשיב כדרב לקמן:

דהא אמר ר' יעקב וכו' שואלין הלכות מרחץ במרחץ וכו'. ומשיבין לו:

כהדא. השתא מייתי ראיה אהא דפריך לאידך גיסא דאם לאו כהלכות מרחץ חשבינן לשאלת המין לא היה לו להשיב כלל:

כהדא. עיקרא דהאי מילתא בפ' כירה גרסינן לה דמייתי ראיה להא דריב"ל דשואלין בהלכות המרחץ מהדא דרשב"א נכנס לרחוץ עם ר"מ בשבת ובחמי טבריא שהתירו להן כדאמר התם ושאלו מהו שנדיח הקרקע וא"ל אסור משום אשוויי גומות מהו לקנח וא"ל אסור משום סחיטה:

ולא כן. מסקנת הסוגיא דהתם הוא דפריך עלה וכי היאך השיב לו במרחץ ולא כן שמואל שאיל לרב וכו' וא"ל אסור ואסור דאמרית לך נמי אסור הוא גופיה להשיב כן במקום המטונף מיהו אנא אמרי לך לאפרושי מאיסורא וקשיא להא דהשיב ר' מאיר במרחץ ואע"ג דהתם נמי לאפרושי מאיסורא הוה מ"מ היה לו להשיב כן בשאלה הראשונה אסור ואסור דאמרת לך אסור ושוב לא היה שואלו שאלה שניה:

אשכח תני. ומשנינן התם דתנאי היא דאשכח תני דשואלין וכו' ור"מ כהאי תנא סבירא ליה שמעינן מיהת דאי לאו מהלכות המרחץ לכ"ע אין משיבין והדרינן לקושיין:

מהלכות המרחץ שאלו. לעולם דחשבינן להשאלה מהלכות המרחץ ולפיכך השיב לו ר"ג על דבריו ובאמת היה לו להשיב התשובה בעצמה שהשיב לו כשיצא אלא שלא היה רוצה להאריך לפי שאין דרך לענות כל כך במרחץ:

ר' שמואל. מוסיף בטעמא שלא רצה להאריך בדברים שהבל המרחץ רע לשיניים הוא:

תשובת הפלג השיבו. הא דקאמר לו וזו עומדת על הביב וכו' אינו אלא כמפליגו בדברים היה שאין זו תשובה כדמסיק:

דלא כן. דאי אמרת דתשובה היא א"כ היה לו להמין להשיב לו מבעל פעור וכו' ואין לך בזיון גדול מזה ואעפ"כ ע"ז היא:

מאי כדון. השתא באמת קשיא לן על ר"ג מבעל פעור ומשני דלא היא דהא קאמר ליה את שנוהג בו וכו' ושאני פעור דזו היא עבודתו אבל הכא אין זו עבודתה ושפיר השיב לו כל שאינו נוהג בו משום אלוה מותר:

מתני' הם מותרין. ההרים עצמן מותרין לזריעה ולחצוב מהן אבנים דמחובר לא מיתסרן כדדרש רבי יוסי הגלילי אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם:

ומה שעליהן אסורין. כגון אם צפום זהב וכסף:

שנאמר לא תתמוד וגו'. דאף על גב דאינהו לאו ע"ז מיקרי ולא מיתסרי גזירת הכתוב הוא שההרים וגבעות שהן קרקע עולם אין בהן כח לאוסרן אבל ע"ז מיהא הויא לענין תלוש שעליהן דאסור כתלוש של שאר ע"ז שנאמר לא תחמוד עליהן על כל שהן נעבדין משמע:

ר' יוסי הגלילי אומר וכו'. כלומר הרי המקרא מלמדינו שהמחובר אינו נאסר דכתיב אלהיהם וגו' ומאחר שהוא כן מפני מה אשירה אסורה דכי היכי דרשינן אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם ה"נ נדרוש תחת כל עץ רענן אלהיהם ולא עץ רענן אלהיהם ולמה אסרה תורה דכתיב ואשריהם תגדעון:

מפני שיש בה תפיסת ידי אדם. שאדם הוא שנטעו. והתם פריך ר' יוסי הגלילי היינו ת"ק ומסיק דאילן שנטעו לפירות ולבסוף עבדו איכא בינייהו דר' יוסי סבר אסור דתפיסת ידי אדם מיקרי ות"ק סבר הואיל ובתחילת נטיעתו לא נתכוין לעבדו אין עבודה שעובד אותו אחר שהוא מחובר אוסרתו דהוי כמי שעובד להר והלכה כת"ק:

אני אהיה אובין. אני אפרש לפניך דאחר שאין לנו לדרוש מתחת כל עץ רענן שום מיעוט יש לומר שלא נאמר אלא למסור להם סימנים מקום שרגילים האמורים לעבוד שם ע"ז כדי שיחפשום ישראל ויבערום ומעוטא דהרים וגבעות מיהא ממעטינן דמשמעות הכתוב כך הוא שלא צוה לנו לאבד ההרים אבל עץ רענן צוה לנו לאבד שנאמר ואשריהם תשרפו באש:

גמ' כתוב אחד אומר וכו' אם עליהם למה עמהם. כלומר כיצד יתקיימו שני כתובים הללו דעמהם משמע כל שעמהם:

מה עליהם. משמע שהוא שייך ומיוחד להם והוי תכשיט להם ואסור אף קרא דעמהם כל שהוא מיוחד להם ותכשיט להם הוא דאסור אבל דבר שאין תכשיט להם לא מיתםר כדתנן לקמן פ"ד מצא בראשו מעות וכו' מותרין:

כל שהכניסו לפנים מקנקלין. הוא לפנים מן המחיצה הפרוסה לפני ע"א אסרו ואפי' דבר שאינו של נוי כגון כיסים של מעות:

סימן הוה לן. היה מסור סימן בידינו בהלכה זו דהדא דרבי הושעיה דלעיל פליגא על דרבי ינאי דאוסר אפי' בכיסים של מעות כל שהכניסו לפנים ואף על גב דלא הוי תכשיט להם:

ולית היא אלא מסייע לה. ולא היא דלא פליגי אלא סיועי מסייע ליה כדלקמן:

מה עליהן וכו'. כלומר הכי הוה אמרי מעיקרא דסימן היה להן דפליגי דהוו אמרי לדברי ר' הושעיה יצאו כיסים של מעות ולא הוו מחלקי בין הכניסו לפנים או לא אבל הא ליתא דאדרבה ר' ינאי מסייע ליה לר' הושעיה דהא כל שהכניסו לפנים קאמר ומפרש בכיסים של מעות אלמא דס"ל דכיסים של מעות לאו דבר נוי הוי ובחוץ מן הקלקלין מודה הוא לר' הושעיה ובהכניסו לפנים טעמא דאסור משום דהתם אפי' מים ומלח אסור כדאמר ר' בא וכו' דהוי תקרובת ע"ז ובהא ר' הושעיה נמי מודה לר' ינאי:

מלח לשוף. טעמא דהוי תקרובת היא דמפרש שמכניסין שם מלח לשוף הקרקע לפניו ומים להדיח הקרקע:

ואהין אפילו. מסקנא דמילתא היא דהאי אפי' דקאמר לא בא לרבות אלא דברים שהן כגון מים ומלח והן נכנסין לצורך תקרובת כמו מים ומלח:

הנעבד אית תניי תני וכו'. גרסינן להא בפ"ז דכלאים על המתני' המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חבירו ה"ז קידש וחייב באחריותו ר' יוסי ור"ש אומרין אין אדם מקדש דבר שאינו שלו ות"ק ר"מ ור' יהודה היא כדקאמר התם ומפרש השתא דפלוגתייהו דהני תנאי בנעבד אם הוא אוסר את של אחרים כגון שהשתחווה לבהמת חבירו או לא דהוון בעיי מימר מעיקרא דפליגי בפלוגתא דמתני' דכלאים דמ"ד אוסר בשל חבירו ר"מ ור' יהודה היא וה"ג התם. ומ"ד בשל חבירו מותר ר' יוסי ור"ש היא. וקאמר ר' יוסי בשם ר' אילא דלא היא אלא בדין דנעבד לא פליגי הני תנאי דמתני' דכלאים ואיכא למימר דדברי הכל ס"ל כהאי תנא דאוסר בשל חבירו כדמפרש ואזיל לטעמא:

כמה דאת אמר תמן. בתמורה דקי"ל דנעבד אסור לגבוה ואף על גב שאין דבר רוח חיים הנעבד נאסר להדיוט מכל מקום לגבוה אסור הוא כדיליף בפ"ו שם מקרא ודכוותה נמי אמרינן בדבר שאינו שלך אף על פי שאין יכול לאסור להדיוט כמו דסברי הני תנאי בכלאים דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ בנעבד מודו דאסרו לגבוה:

אע"פ שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה. וכן הוא בכלאים. ולפי' גי' הספר יש לפרשו בלשון תמיה:

ר' בון בר חייה אפי' סולת שלו אסור ושל חבירו מותר. לפי המסקנא ר' בון אהאי ברייתא דקתני הנעבד שלו אסור ושל חבירו מותר קאי כדלקמן וקמ"ל דלאו דוקא בנעבד בעלי חיי' קסבר האי תנא דאין אדם אוסר את של חבירו לגבוה אלא אפי' במחובר דקי"ל דאין נאסר להדיוט כדקתני במתני' אבל לגבוה אסור דיש נעבד במחובר לגבוה והמשתחוה לקמת חיטים אסרן ואפי' הסולת למנחות אסור דס"ל אין שינוי בנעבד והשתא קאמר דאפי' בהאי דינא סבירא ליה לתנא דברייתא דשלו הוא דאסור ושל חבירו מותר:

מה כמאן דמר בין שלו ובין של חבירו אסור אמר. ובעי הש"ס השתא לפרש לדברי ר' בון אהיכא קאי ומה דעתיה מי נימא להאי מ"ד דברייתא קדמייתא דס"ל דבין שלו ובין של חבירו אסור אמר למילתיה:

לא איתפלגון בדבר שאין בו רוח חיים. כלו' והא קמ"ל דלא פליגי כלל בדבר שאין בו רוח חיים והיינו במחובר דאפי' תנא דברייתא קמייתא מודה הוא במחובר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו:

אתא ר' בון בר חייה מימר לך בדבר שיש בו רוח חיים היא מתניתא בין. כלומר או דילמא לאידך גיסא דאתא ר' בון להשמיענו דמתניתא קמייתא דקתני בין שלו בין של חבירו אסור בדבר שיש בו רוח חיים מיירי ובהא כ"ע מודו:

מה דאיפלגון בדבר שאין בו רוח חיים. כלומר ולא פליג תנא דברייתא בתרייתא דס"ל של חבירו מותר אלא במחובר והשתא מילתיה דר' בון להאי מ"ד אזלא וקמ"ל דאפי' נשתנה לסלת אסור בשלו ובשל חבירו מותר דבהא הוא דפליג על תנא קמייתא:

הא דבר וכו'. ופשיט לה הש"ס ומהדר לה בתמיה דודאי הא לא מצית אמרת דאי ס"ד דס"ל לר' בון דלא פליגי אלא בדבר שאין בו רוח חיים אם כן משמע הא דבר שיש בו רוח חיים מודה הוא לתנא קמייתא דאסר גם בשל חבירו והשתא מה דבר שיש בו רוח חיים אסור בנעבד בשל חבירו דבר שאין בו רוח חיים לכ"ש דטפי מסתברא לאסור בנעבד דבר שאין בו רוח חיים מלאסור דבר שיש בו רוח חיים:

הוי. ע"כ לא תפרש השתא לדברי ר' בון לא כדבעינן למימר מעיקרא דאתנא קדמייתא קאי דהא ק"ו הוא אי פליג בדבר שיש בו רוח חיים וס"ל דאוסר בשל חבירו בדבר שאין בו רוח חיים לכ"ש וכן לא מצית אמרת דס"ל דלא פליג תנא בתרייתא אלא בדבר שאין בו רוח חיים מהאי פירכא גופה ולא קאי ר' בון אלא אתנא דבתרייתא דפליג בדבר שיש בו רוח חיים ושלא תאמר כמה דאת אמר תמן וכו' ודכוותה וכו' דלא אמרינן הכי אלא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' לגבוה והשתא קמ"ל ר' בון דאפי' בדבר שאין בו רוח חיים נמי ס"ל להאי תנא הכי דאין אדם אוסר בדבר של חבירו:

השתחוה לבצה. ופליגי לקמיה בפירושא דבצה:

בביצה פליגין. בביצה ממש פליגי דחזקיה סבר דאין בה תפיסת ידי אדם וכבעלי חיים חשיבא ור' יוחנן ס"ל הא לאו ב"ח ממש היא אלא שנולד ממנה אפרוח:

בחלוקי נחל פליגין. לאו ביצה ממש אלא חלקי אבנים הנמצאים בנחל וזקפה והשתחוה לה. בצה מלשון היגאה גמא בלח בצה וטיט הוא ונעשה קשה כאבן:

בחלקי נחל וגו'. גם להם שפכת נסך הנביא הוכיח להם מדרכי ע"ז שלהם אלמא דדרכם לעשות ע"ז לחלקי נחל:

חייליה דחזקיה וכו'. וזה לאו תפיסת ידי אדם הויא שמאליהן הן גדילין:

הכל מודים. בהשתחוה לחטים שאסורה דתפיסת ידי אדם הן ולא דמו לאילן שנטעו ולבסוף עבדו דפליגי רבנן במתני':

דאמר ר' חנינה וכו' שרשי חיטה בוקעין בארץ חמשי' אמה. אלמא דכל שעה ושעה משתרשין ובוקעין בעומק הארץ והוי כעבדן ואח"כ נטען ומילתיה דר' חנינא איתא פ' הרואה על המתני' על הזיקים וכו':

שורשי תאנים רכים. הן ומתוך רכות שלהן הולכין ובוקעין בצור קרקע קשה:

אם כן. הגי' מסורסת כאן והכא גריס לה בברכות הא דתני רשב"א והדר קאמר א"כ וכו':

תני רשב"א אומר וכו'. לפי חיסומה לשון לא תחסום כלומר לפי סתימתה ושפתיה ואין הגשמים משקין אותה בעומקה:

א"כ מה יעשו שורשי חרוב ושקמה. שהן עמוקין בארץ ומהיכן שותין הן:

אחת לשלשים יום התהום עולה ומשקה אותן ומ"ט אני ה' נוצרה לרגעי'. לעת שתצטרך אשקנה:

ביצת ע"ז שנעשית. ממנה אפרוח:

וקשיא על דעתיה דחזקיה. דהיך משכחת לה דביצה שנאסרה משום ע"ז שתעשה אפרוח דמה אנן קיימין:

אם בשפחסה. ששברה בפני הע"ז ועשה בה מעשה לאסרה א"כ אין כאן אפרוח דכששברה נתלקלקל האפרוח:

אם בשהכניסה. ביצה שיש בה אפרוח לפנים מן הקלקלין לתקרובת ע"ז:

איתא חמי. בתמיה בא וראה מה אמרת הא אפי' השתחוה לה קאמר חזקיה לעיל דלא אסרה משום ע"ז דלא עשה בה מעשה ומשום תקרובת ע"ז אסרה:

תיפתר שגירר בה לע"ז. שגררה בפני ע"ז ועשה בה מעשה. וגרסינן להא בספ"ק דערלה והתם גריס שגדר בה ע"ז. שהעמידה לפני ע"ז לגדר וכמעשה הויא:

אגוז של ערלה שנטעו. בסוף הפרק תנן התם ר' יוסי אומר נוטעין יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי ואם עבר ונטעו וכן ביצת הקדש שאסור בהנאה ונעשית ממנה אפרוח פליגי בה כהנא ור' יוחנן:

אמר ר' זעירא קומי ר' יסא והא אמר ר' יוחנן מותרת אף הוא פודה אותה בזמן זרעה כצ"ל וכן הוא בערלה. כלומר לדברי ר' יוחנן דס"ל האפרוח מותר דהויא גידולי הקדש ותנן בפ"ט דתרומות גידולי הקדש ומעשר שני חולין ופודה אותן בזמן זרעם כפי אשר היו שוין בזמן הזרע אע"פ שנתרבו לאחר מכאן ור' יוחנן דמדמי לה לגידולי הקדש א"כ אף הוא פודה אותה בזמן זרעה כפי שוויה קודם שנעשית אפרוח:

אתא ר' חנניה וכו'. ואמרו בשם כהנא דהוא ס"ל פודה אותה בזמן זרעה ובשם ר' פינחס אמר ר' חנניה מתקנתא טפי דההיא קדמייתא משבשתא היא דהא כהנא אמר אסורה ולא חשיב לה לגידולי הקדש אלא כגופה הויא וא"כ לדידיה פודה אותה כמות שהיא עכשיו האפרוח ולר' יוחנן דאמר מותרת פודה היא בזמן זרעה:

א"ר עקיבה וכו'. אין תנן במתני' אובין לשון הבנה נבין הדבר לפניך:

ולאית תני אוביל לפניך נייבל מלשון משא והבאה הוא נביא ונציע הדבר לפניך:

מלמד שלא הניחו וגו'. האי קרא קא דריש אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הנכרים וכו' ופריך ולא כן סברנן מימר לעיל דדבר שיש בו רוח חיים הנעבד אסור לגבוה והכי נמי נעבד המחובר אסור הוא לגבוה מק"ו דלעיל דאם דבר שיש בו רוח חיים אסור דבר שאין בו רוח חיים לכ"ש והשתא דקדריש שלא הניחו הר וגבעה שלא עבדו א"כ בית הבחירה איכן נבנה דהא כל המקומות נאסרו לגבוה ומשני על פי נביא נבנית שהתיר לו בשם המקום ב"ה דכתיב בקניית גרן ארנן ויעל דוד בדבר גד אשר דבר בשם ה':

מתני' מי שהיה ביתו סמוך לבית ע"ז שהיה אחד מכותליו בית ע"ז והבית עצמו נעבד ונפל:

אסור לבנותו. שבונה כותל לע"ז:

כונס. לתוך הקרקע שלו ובונה ואותו הריוח ממלאהו קוצים או עביד ליה בית הכסא לתינוקות כדי שלא ירחיב בבית ע"ז:

היה שלו ושל ע"ז. הכותל היה שלו ושל ע"ז ידון מחצה למחצה מחצה שלו מותר בהנאה ומחצה של ע"ז אסור בהנאה הכל אבניו ועציו ועפרו:

כשרץ. מטמא במגע ואינו מטמא במשא לפי שטומאת ע"ז דרבנן ואינה מטמא בכעדשה כשרץ אלא בכזית דלהא איתקש למת שאינו מטמא אלא בכזית:

ר"ע אומר כנדה. וחכמים סברי דלא איתקש לנדה אלא לענין שאינו מטמא לאיברים כנדה שאינה מטמאה לאיברים והלכה כחכמים:

גמ' כתיב תועבה בנדה וכו'. וס"ל לר"ע לתועבה דפ' עריות הוקשה דנדה שם כתיבא וטעמיה קאמר לקמן דאקרא דתעב תתעבנו סמיך ומפרש מעיקרא פלוגתייהו והדר מפרש טעמייהו וגרסי' האי סוגיא בשבת בר"פ אר"ע:

מה הנדה מטמא במשא. אדם הנושא אותה אע"פ שאינו נוגעה דאיתקש לזב דכתי' והדוה בנדתה והזב את זובו ובזב כתיב ביה והנושא אותם יכבס בגדיו וגו':

על גב אבן מסמא. אבן גדולה וכבידה כדאמרי' בפ' בתרא דנדה דכתיב והיתיאת אבן חדא ושומת על פום גובא ואם האבן גדולה על הכלים והנדה ע"ג האבן אע"פ שאין הכלים מרגישין כובד הנדה או הזב מחמת כובד האבן טמאין:

מודה ר"ע לחכמים. דלהכי איתקש לשרץ לומר לך שאין ע"ז מטמא באבן מסמא:

מה השרץ מטמא בהיסט. כלומר במגע וקרי ליה האי ש"ס היסט על שם הושטת יד לנגוע וישלח ידו ויקחה ואושיט ידיה ונסבה:

משיכניס ראשי אצבעותיו. כלומר אפי' אבר ממנו נמי מטמאו ובשבת גריס ראש אצבעו. ונימא דאף ע"ז תטמא לאברים:

נתיצה נתיצה. כתיב בע"ז ונתצתם את מזבחותם וכתיב בבית המנוגע ונתץ את הבית מה בית המנוגע אינו מטמא עד שיכניס ראשו ורובו לתוך הבית אף טומאת ע"ז דמטמאינן בה והיינו טומאת מגע אינו מטמא אלא משיכניס ראשו ורובו כלומר כל הע"ז דרובו ככולו אז היא מטמא אבל לא אם יש כאן אבר ממנה ונגע בו:

זאת אומרת שאין טומאת עבודה זרה מחוורת. אינה ברורה מדבר תורה שתטמא:

דלא כן. דאם לא כן מקישה לקלים בתמיה דמאי חזית לאקושי לקולא ואינו מקישה לחומרין דנימא איתקש למת שתטמא לאיברים ולשרץ לטמויי בכעדשה אלא לאו דרבנן היא והלכך לקולא מקשינן:

א"ר מנא. מהא לא מצית אמרת דלעולם אימא לך דלעולם אימא לך מחוורת היא מדבר תורה דלמה מקישה למת ולשרץ כלומר דאי ס"ד היקישא לחומרא אתא למה לי לאקושי למת הא אי איתקש לשרץ לחודיה נמי ידעינן דמטמא' בכעדשה ומטמאה לאיברים כמו השרץ דאבר שלם ממנו מטמא כדתנן בפ"ק דאהלות האברים אין להם שיעור וכו' פחות מכעדשה מן השרץ אלא ע"כ ללמד ממנה לקלין שבהן למת דאינה מטמאה אלא בכזית ולשרץ דלא תטמא במשא והשתא גמרינן ג"ש מבית המנוגע דאינה מטמאה לאברים:

הדא דאת אמר. דצריכה שיעור בכזית דוקא בע"ז שבורה אבל בע"ז שלימה אפי' בכל שהוא כדאשכחן בע"ז בעל דאמר רב דצורתו כראש גויה היה וכאפון מאפונים קטנים שהן פחותין מכזית:

ומה טעם. מהיכן רמז לדבר שהיה כראש גויה דכתיב וישימו להם בעל שהוא דומה לברית לאלהים:

מה טעמא דר"ע. דאמר לתועבה דנדה הוקשה דכתיב תעב תתעבנו וגלי רחמנא דתעשה אותה כתועבה החמורה שבתועבות והיא נדה דחמורה מתועבה דשרץ:

מ"ט דרבנן. דכתיב שקץ תשקצנו גלי רחמנא לעשות אותה כשקץ דשרץ המשוקץ:

מה מקיימין רבנן טעמא דר"ע. ואמאי כתב רחמנא בלשון תועבות הרבה:

צאהו נבליהו. תתעב אותו כצואה ותתעבנו בנבילת לשון כדלקמן. וחסר כאן וה"ג בשבת מה מקיים ר"ע טעמון דרבנן שקץ תשקצנו צאיהו נבליהו:

מנין לרבנן נבליהו. דהניחא לר"ע שפיר משתמע מלשון תשקצנו שתשקץ אותו בפיך ולקוראו בלשון גנאי אבל לרבנן דדרשי מתתעבנו ואין תועבה אלא בלב:

ר' שמואל וכו'. מהכא דכתיב צא תאמר לו צאיהו נבליהו באמרות פיך את שקורין וכו' גלייא מלשון גילוי ערוה:

ר' תנחומא בשם רב הונא וכו' כצ"ל וכן הוא שם :

לא רצה לקרות עמדה. לא תרצה לקרות עמדה שהוא לשון כבוד. וה"ג בשבת דא"ר אבא בר כהנא תמן צווחין לפעלה טבא עמדה וצווחין לדהון. עביט של מימי רגלים עמידה:

מה מקיים ר"ע צא תאמר לו כצ"ל וכן הוא בשבת. ר' יוסי בר אבין וכו' מכאן שאין אומרין לאדם צא עד שיכניס ראשו ורובו. וכן הוא שם וכלומר דקרא מרמז לדבר אחר שאין לדחות לאדם מיד אלא עד שיכניס ראשו ורובו באיזה דבר וכלומר בכח שלא ברשות צא תאמר לו:

אית מתניתא אמרה. תני חדא ברייתא דע"ז ומשמשיה מטמא כנידה ותני אידך משמשיה כשרץ ותרווייהו אליבא דרבי עקיבא:

ניחא. דקרא דיליף מיניה ר' עקיבא להקיש לנדה משמשיה כתיבי שם אלא למ"ד משמשיה כשרץ קשיא הא כל עצמו של הכתוב לא קרא נדה אלא במשמשיה כדכתיב בהאי קרא וטמאתם את צפוי פסילי כספך ואת אפדת מסכת זהבך תזרם כמו דוה צא תאמר לו וצפוי ואבדת משמשיה ותכשיטי' נינהו:

תיפתר בחקוקין על גופה. האפודות הם צורת הע"ז שחקוקין על גופה ולאו משמשיה הן:

תיפתר. אפדת היא ע"ז עצמה שעשה ממסכת זהב להשתחוות לה כדמצינו בגדעון שלקח מהם נזמי הזהב משלל מדין וכתיב ויעש אותו גדעון לאפוד וגו' ויזנו כל ישראל אחריו:

מתני' כמ"ד וכו' ותנינן אבניו וכו'. ופליג ר"ע וקאמר כנדה וקס"ד דהבית עשוי להכניס לתוכו ע"ז ומשמשיה הוי אלמא קסבר ר"ע דאף משמשיה כנדה:

תיפתר. ודחי לה הש"ס דתיפתר שהשתחוה לבית עצמו דאמר רב המשתחוה לבית עצמו ועשאו ע"ז אסרו דתלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי גבי איסור ע"ז:

ה"ג בשבת והוא גי' הנכונה ר' זעירא ר' אבהו בשם ר' יוחנן המקדיש את הבית מועלין בו אמר ר' זעירה הוויי בה רבנן פליגא מאן דאמר אסרו מועלין בו מאן דאמר לא אסרו אין מועלין בו. כלומר דר' זעירא קאמר הא דאמר רבי יוחנן המקדיש את הבית מועלין בו אע"ג דקי"ל אין מעילה אלא בתלוש מן הקרקע משום דס"ל תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי הלכך הוו רבנן דמוקמי להאי דינא בפלוגתא דאיפלגו גבי המשתחוה לבית דלמ"ד אסרו דכתלוש חשיבא ה"נ לענין הקדש דמועלין בו ומ"ד התם לא אסרו ה"נ אין מועלין בו ור' יוחנן דאמר מועלין בו כרב ס"ל:

והא מתניתא פליגא על רב. דתנן בפ"ה דפרה:

השוקת שבסלע. היא אבן חלולה שעל שפת המעיין והמים נכנסין לה דרך חור שבדופנה ומשקין בה הבהמות:

אין ממלאין בה. מים לחטאת דלא חשיבא כלי דחיברה בתחלה ולבסוף חקקה היא כדמוכח מהסיפא וכן אין מקדשין בה את האפר חטאת ואין מזין ממנה דכלי בעינן:

ואינה צריכה צמיד פתיל. אם היתה באהל המת מצלת על מה שבתוכה בכסוי לבד בלא צמיד פתיל דלא הוי כלי אלא כבור ודות שמצילין על מה שבתוכן בכיסוי לבד כדתנן בפ"ה דאהלות:

ואינה פוסלת את המקוה. אם נפלו מי גשמים מתוכה למקוה אין המים נחשבי' שאובים לפסול את המקוה:

היתה כלי. בתחלה שחקקה ואח"כ חיברה בסיד ממלאין בה וכו' ופוסלת את המקוה:

מפני שחקקה ואח"כ חיברה. טעמא דבסיפא דחשיבה כלי מפני שחקקה קודם שחיברה הא אם חיבר ואח"כ חקקה לאו ככלי חשיבא דאע"ג שהיתה תלושה מקודם הואיל וחיברה קודם שנקרא עליה שם כלי בתלוש הוי כמחובר וקשיא לרב דהא בית נמי כי חברו מחובר הוי אע"ג דהיה תלוש בתחילה כמו התם ברישא:

פתר לה. לטעמא דאמרינן גבי בית דבתלוש חשיבא לאסור משום נעבד דכר' יוחנן הוא דאמר לקמן שהשתחוה לאבני' ואח"כ בנאו וסיתותן של אבנים היא גמר מלאכתן לבית ומכיון דסיתות אבנים בתלוש הוא ונאסרו אע"פ שחברן אח"כ כבר נקרא שם ע"ז עליהן בתלוש ודמיא לדינא דהשוקת שבסלע:

לית הדא פליגא. מתני' דקתני אבניו ועציו וכו' וכי לא פליגא על הא דריש לקיש בריש פרקין דאמר ע"ז שנשברה מאיליה מותר והכא כיון דנפל הכותל אמאי אבניו טמאין ואסורין:

וכן סברנן מימר. מסקנת הקושיא היא דהא סברין למימר לעיל אם בעתיד וכו' בהא הוא דל"פ דד"ה אסור כי פליגי בסתם וס"ל לר"ל דמותרת ומתני' נמי בסתם מיירי דלא ידעינן אם עתיד לחזור ולבנותו כמו שהיה:

תיפת' למשתחוה לכל אבן ואבן. וכבר נאסרו קודם הבנין ואח"כ בנאו ונראה דהגי' משובשת ומסורסת וחסירה כאן וגירסא דשבת היא יותר נכונה וה"ג התם לבתר דקאמר שינויא דלעיל מה עבד לה רב פתר לה סיתותן של אבנים היא גמר מלאכתן. פריך ולית הדא פליגא על ר' יוחנן דר' יוחנן אמר ע"ז שנשתברה אסורה לא כן סברנן מימר אם בשאינו עתיד להחזיר לכליין דברי הכל מותר והא תנינן שלשה אבנים הן. כלומר דהא קאמר לעיל בריש פרקין דאם אינו עתיד להחזיר השברים לכליין כמות שהיו בתחלה אפי' לר' יוחנן מותר והכי נמי תנינן בהדיא לקמן במתני' שלש אבנים הן ואחת מהן העמיד עליה ע"ז וסילקה הרי זו מותרת ומתני' דהכותל נפל דומיא דהתם היא שנסתלקה הע"ז מן הכותל והשברים אינן עתידין לחזור לכליין ואמאי אבניו ועציו ועפריו אסורין. ומשני תיפתר שהשתחוה לכל אבן ואבן ואח"כ בנייה. והלכך אסורין הן. וגריס התם בתר הכי ואפי' על ר' שמעון בן לקיש לית היא פליגא דר"ל אמר ע"ז שנשתברה מותרת לא כן סברנן מימר אם בעתיד להחזירן לכליין דברי הכל אסור ואמר ר' יודן אבוי דר' מתנה אם היו מונחין במקומן לא כמי שהוא עתיד להחזירן לכליין הן ואלו במקומן הן. כלומר דהשתא קאמ' דלא צריכין לדחוקי ולאוקמי מתני' בהשתחוה לכל אבן ואבן ואפי' לר"ל ניחא ולא מיבעי לר' יוחנן דהא לא כן סברנן מימר לעיל אם בעתיד וכו' ור' יודן קאמר התם דאם הן במקומן כמי שעתיד להחזירן הוא ובמתני' דאלו במקומן הן במקום שנפל הכותל ולא פינה אותן משם והלכך לד"ה אסורין. וגרסינן תו התם ר' בא בשם רב המשתחוה לבית אסרו לאילן לא אסרו והא תנינן שלש אשרות הן תיפתר שנשתחוה לזמורה ואח"כ נטעה. כלומר דפריך לר' בא אליביה דרב דמחלק בין בית דחשיבא ליה כתלוש ואסרו ובין אילן דחשיבא ליה כמחובר והא אנן תנינן לקמן שלש אשרות הן אילן שנטעו מתחלה לשם ע"ז ה"ז אסורה וש"מ תלוש וחברו באילן נמי כתלוש הוו כמו בית ומשני תיפתר שהשתחוה לזמורה כשהיתה בתלוש ואח"כ נטעה והלכך אסורה:

משתחוה לבית. שבנאו על הקרקע אסרו אבל למערה שחפר בה ועשאה המערה כותל לבית לא אסרה כדמפרש טעמא בית היה לו שעת תלישה קודם שבנאו אבל מערה לא נקרא שם תלוש על הכותל שמחובר מעיקרו הוא:

ר' יוחנן פתר מתניתא. הא דתנינן מי שהיה ביתו סמוך לע"ז דמשכחת לה בגר ונכרי שירשו את אביהן נכרי וחלקו והגר נטל בית שאין בו ע"ז והנכרי לבית ע"ז והכותל שבאמצע משמש לשני הבתים:

ולמה לא פתר לה. כפשטה שהיה לו בית ובאת ע"ז ונסמכה לו שבנאו בית ע"ז וסמכו לכותל שלו:

תני. כלומר משום הך ברייתא לא פתר למתני' הכי דתני בית ע"ז ונסמכה לו לביתו ואח"כ הלכה לה שנפל הכותל מותר דהרי הוא כמו שהיה בתחלה ולא היה שם ע"ז אבל גר ונכרי שירשו את אביהן נכרי אע"פ שנפל הכותל אסורה דבתחלה היתה ע"ז והרי הוא חלקו כבתחילה:

תני. אידך בית ע"ז ונסמכה לו לביתו ואח"כ הלכה לה הע"ז מותר אבל אם בא הוא ונסמך לבית ע"ז כל הבית לשם הע"ז הוא מפני שקדמה הע"ז לו:

מתנית' אמרה כן. כלומר דהשתא מוקמינן להמתני' נמי בכה"ג ולא צריכין לאוקמי בגר ונכרי אלא שהיתה שם ע"ז בתחילה ואח"כ סמך הוא ביתו לכותל ע"ז ואם נפל אסור לבנותו והיינו דתנינן היתה שלו ושל ע"ז ידון מחצה על מחצה דהחציה של ע"ז נשארת באיסורה כמו בתחילה:

מתני' שלשה בתי' הן. לענין ביטול ע"ז:

בית שבנאו מתחילה לע"ז. שבנאו הנכרי מתחילה שיהא הבית עצמו נעבד:

הרי זה אסור. בהנאה עד שיבטלנו הנכרי קודם שיבא ליד ישראל:

סיידו. שהיה בנוי מתחילה לשם דירה ולבנו בסיד וציירו לשם ע"ז וחידשו נוטל מה שחידש והחידוש אסור בהנאה ושאר כל הבית מותר:

הכניס לתוכו ע"ז. לפי שעה ולא הקצוה לתשמיש ע"ז אין הבית אסור אלא כל זמן שהיא בתוכו וכשהוציאה הנכרי הרי זה הבית מותר:

גמ' בהכנסתן לארץ היא מתניתא. משום דקשיא להו מאי אריא דקתני בית שבנאו מתחילה לע"ז ליתני המשתחוה לבית דג"כ אסרו כמו שבנאו מתחילה לע"ז הלכך מפרשי דמתני' מילתא אגב אורחי' קתני דבשעה שנכנסו לארץ ומצאו בתים בנוים לע"ז וכן מצויירין לשם ע"ז וקתני דכיצד דינן הבנוי מתחילה לע"ז אסור והמסויד נוטל וכו' ובית שאינו אלא להכניס לתוכו ע"ז כשהוציאה מותר:

על דעתיה דרב. ופריך הש"ס הניחא לרב דס"ל כדעתיה לעיל דהמשתחוה לבית הרי הוא כבנאו מתחילה לכך שפיר הוא דבגין כן איצטריך ליה לפרש למתני' דבכניסתן לארץ מיירי ומילתא אגב אורחי' קמ"ל:

על דעתיה. אלא לר' יוחנן דהא אמר לעיל המקדיש את הבית אין מועלין דלענין מעילה חשיב כמחובר ואמרינן התם דאפ"ה במשתחוה לבית מודה ר' יוחנן דאסרו לכתחילה בהנאה כמו דס"ל בהקדש דאין מועלין בו קאמר מיהו אין נהנין בו לכתחילה וה"נ בע"ז ולא פליג על רב אלא בדיעבד דלא מדמי השתחוה לבנאו לע"ז לגמרי וא"כ קשיא לרבי יוחנן:

ויפתרינה במשתחוה לבית. כלומ' לדידיה יפרש התנא דמתני' לאחד משלשה בתים במשתחוה לבית כי היכי דלישמעינן רבותא דאפי' השתחוה דלא דמי לבנאו לכתחילה מיהת אסרו והשתא דקתני בנאו איכא למיטעי ולומר דדוקא בנאו קתני אבל השתחוה כיון דלר' יוחנן בית כמחובר חשיב ליה אפי' לכתחילה לא אסרו:

המשתחוה לבית יש לו ביטול. כלומר לעולם המשתחוה אסור לכתחילה כר' יוחנן אלא דתנא דמתני' לא איירי אלא באיסור שאין לו ביטול והלכך לא קתני המשתחוה דיש לו ביטול ולאפוקי בנאו וכמו בהכנסתן לארץ אין לו ביטול:

כיצד הוא עושה. דהא על כרחך אין לו ביטול כלל לא מצית אמרת דלא מצינו שאסרה התורה עליהן עולמית להבתים הבנוים לע"ז:

מפרק את פצימיו. דכיון דעושה מעשה ומפרק פצימי בית בטל והוא מותר:

והוא שהכניס לתוכו ע"ז. הא דקתני סיידו וכיירו לשם ע"ז וכו'. צריך ליטול מה שחידש דוקא שבשעה שחידש בו לשם ע"ז הכניס לתוך הבית ע"ז:

על דעתיה דר' לעזר שני בתים הן. וכן פריך לקמן אליביה כלומר לדידי' דמוקי המציעת' בשהכניס לתוכו ע"א א"כ היינו סיפא ואין כאן אלא שני בתים חלוקין בענינם ואמאי קתני שלשה בסיפא כשהוציא ה"ז מותר:

כאן לשעה. בסיפא שלא עשה כלל לשם ע"א אלא הכניס לתוכו ע"א לפי שעה וכשהוציאה הותר הבית:

וכאן. במציעתא שהכניס הע"א לשהות בתוכו כל זמן שהחידוש שחידש לשם ע"א קיים והלכך נוטל מה שחידש:

מתני' שלשה אבנים הן. לענין ביטול ע"א:

אבן שחצבה. מן ההר מתחילה לבימוס למקום מושב ע"א והיא ג"כ נעבדת כע"א עצמה:

הרי זו אסורה. בהנאה:

סיידה וכיירה לשם ע"א. והיא היתה חצובה ועומדת וחידש בה נוטל מה שחידש והוא אסור בהנאה ושאר האבן מותר:

העמיד עליה ע"א. לפי שעה כל זמן שהיא עליה אסורה ואם סילקה הרי זו האבן מותרת:

גמ' מזו. ממשנה זו למדנו דברים המיותכים לע"א עצמה נאסר מיד ואפי' קודם שתיעבד דקתני אבן שחצבה מתחילה לבימוס ה"ז אסורה ומשמע מיד אחר.שחצבה לכך ואע"פ שלא עבדה נאסרה:

ר' ירמיה בשם ר' אלעזר. מוסיף דה"ק רב דאפי' משמשי ע"א כגון המתיך כוס לע"א שמענו ממתני' זו דנאסר מיד דבימוס משמשי ע"א קרי ליה ומיד אחר שחצבה נאסרה:

ר' הילא בשם ר' אלעזר. קאמר איפכא דמתני' והוא שהעמיד על הבימוס ע"א דאז נאסרה אבל לא העמיד לא דמשמשי ע"א אינן אסורין עד שיעבדו:

מחלפה שיטתיה דרב. לקמן בפ"ד הלכה ד' גרסי' לה על מתני' ע"א של עכו"ם אסורה מיד וקאמר רב התם בימוס לא בטיל כלומר בימוס שנעשה להעמיד ע"א עליה ונטל הע"א ממנה וביטלה אפ"ה הבימוס לא בטיל דאמרינן דעתו להעמיד עליה ע"א אחרת ומדייק הש"ס עלה שם הא אם ביטלו בטל מחלפה שיטתיה דרב תמן אמר במתני' דהכא דייק ליה מזו שמענו המתיך כוס וכו' כדקאמר ר' אלעזר אליביה:

והכא הוא אומר הכין. בימוס אם ביטלו בטל והא למ"ד דאסור מיד לא שמענו דיכול לבטלו כדאמרינן לקמן שם ומשני פתר לה רב למתני' דהכא:

כהדין תנייא דתנינן תמן וכו'. דלקמן שם פליגי תנאי בהא דאיכא למ"ד דאיפכא סבירא ליה ע"ז של ישראל אסורה מיד ושל עכו"ם עד שתיעבד ומוקי רב להמתני' אליבא דמ"ד של נכרי אסור מיד ומילתי' דרב דהתם דקאמר אם ביטלו בטל אליבא דמ"ד של עכו"ם אינה אסורה עד שתעבד:

כלום פליגין. ופריך כלום שמענו דפליגי הני תנאי אלא בע"א עצמה דילמא במשמשיה פליגי בתמיה דאיכא למימר במשמשיה לכ"ע אינן אסורין עד שיעבדו ובימוס משמשי ע"ז הוא דהוי:

אף במשמשי ע"ז במחלוקת. רב סבירא ליה כי היכי דפליגי בע"א ה"נ פליגי במשמשיה ולהאי מ"ד משמשי ע"א של נכרי אסורין מיד:

רבי הילא. הא דאמר בשם ר"א לעיל והוא שהעמיד עליה ע"א ופריך אליבא דרבי אלעזר שתי אבנים הן דהא סיפא ג"כ בשהעמיד עליה הוא דאסורה ואנן תנינן שלשה אבנים הן:

כאן לשעה. סיפא שהעמיד עליה לפי שעה בלבד והלכך כשסלקה מותרת האבן ורישא שהעמיד לשהות ע"ז שמה ולעולם העמיד עליה בעינן:

מתני' הרי זו אסורה. עד שיבטלנה העכו"ם:

גדעו ופיסלו לשם ע"א לעבוד הגדולין שיגדלו בו מעתה והחליף גדולין:

נוטל. כשבא ישראל ליהנות ממנו נוטל מה שהחליף והענפים וגדלו במקום אותן שגדעו ופוסלו ושורפין כדין אשרה והשאר מותר:

העמיד תחתיה ע"ז. כל זמן שהיא תחתיה אסור האילן בהנאה וכשביטלה שנטלה מתחת האילן ה"ז מותר מפני שאין האילן עצמו הוא הנעבד:

גמ' פיתח בה פיתוחים. מלשון פיתוחי חותם שחקק בה צורות ע"א אינה בטילה כדמפרש ואזיל:

לכן צריכה. פשיטא דאינה בטילה אלא לא נצרכה שאפי' העביר הפיתוחים אינה בטילה הואיל ונטעו מתחילה לשם ע"א:

תני. בברייתא הרכיב מנופו של אשירה באילן אחר נוטל מה שהרכיב והשאר מותר:

והוא שהרכיב בה לע"א. בהא הוא דאמרי' דנוטל מה שהרכיב:

ר' הילא בשם ריש לקיש. גרסי' הכא כדמוכח מדלקמיה:

והוא שהעמיד תחתיה ע"א. הא דקתני גדעו ופסלו לשם ע"א נוטל מה שהחליף בשהעמיד תחתיה ע"א וניכר שלשם ע"ז גדעו שיחליף הגידולין לע"א:

מחלפה שיטתיה דר"ש בן לקיש. דהא לעיל קאמר ר' אמי בשמיה פיתח בה וכו' וסברנן מימר דלא צריכה אלא אפי' העביר הפיתוחים אינה בטילה והכא אמר אכן דמיקל עד שיעמוד תחתיה ע"ז הוא דאסור:

חומר הוא בפיתוח. שהוא בגופו של אילן ונטעו מתחילה לשם ע"א:

תני הרכיב. ל"ג לה ואגב שיטפה דלעיל הפיתוחים תני וכו' כתבו המדפיסים:

בשם ר' אלעזר והוא שהעמיד תחתיה ע"א. כדלעיל:

שתי אשירות הן. דסיפא נמי בהעמיד תחתיה ע"א היא ומשני כאן לפי שעה ובמציעתא לשהות תחתיה:

מתני' איזו היא אשירה. ה"ק ג' אשרות דתנן שתים לדברי הכל ואחת מחלוקת ר"ש ורבנן ואיזו היא אשירה שנחלקו בה:

כל שתחתיה ע"ז. קרי לה רבנן אשירה ואסורה כל זמן שע"ז תחתיה:

ר"ש אומר. אין אשירה אלא כל שעובדין אותה אבל שיש תחתיה ע"ז אין זו אשירה והלכה כחכמים. הכי מפרש לה בבבלי ובגמרא דהכא מפרש לפלוגתייהו בענין אחר:

גמ' בסתם חלוקין. אם יש תחתיה ע"ז ואין אנו יודעין אם עובדין גם לאילן או לא בהא הוא דנחלקו ר"ש ורבנן כדמפרש ואזיל דמה אנן קיימין וכו':

דברי הכל מותר. האילן:

אלא כן אנן קיימין בסתם. ור"ש הכי קאמר כל שעובדין אותה כלומר כשיש תחתיה צורת ע"ז מסתמא אמרינן לכל עובדין הן לצורה ולאילן ורבנן אמרי כל שיש תחתיה ע"ז כלומר אינן עובדין אלא לכל אשר תחתיה ולצורה הן עובדין ולא לאילן:

וקשיא. עלה אי דמפרשינן לפלוגתייהו בהכי א"כ מאי האי דקאמר ר"ש הואיל ולצורה הן עובדין נתיר להן את האילן הלא הוא חלוק בזה על החכמים ומפני מה עושה מעשה כיוצא בו כדבריהם:

מתני' לא ישב בצילה. לאו תחת האשירה קאמר דא"כ תו לא הוי למיתני ואם ישב טהור דהא קתני סיפא אם עבר תחתיה טמא אלא בצל שהוא מן האילן ולהלאה דכשחמה במזרח או במערב יש לכל דבר צל ארוך הלכך לאו אהל הוא:

לא יעבור תחתיה. תחת נוף האילן שהוא מאהיל עליו ואם עבר טמא:

היתה גוזלת את הרבים. שנופה נוטה לרה"ר:

טהור. דהך טומאה דרבנן היא והיכא דגוזלת את הרבים לא גזרו רבנן:

בימות הגשמים. שהאילן קשה להן שמעכב החמה מלבא:

אבל לא בימות החמה. שהצל יפה להן:

והחזרין. חזרת לטוגא בלע"ז:

לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. שהצל יפה לחזרת לעולם:

שהנבייה. העלין הנושרין מן האילן בימות הגשמים. ופריך בגמרא התם הא שמעינן ליה לר' יוסי לעיל בפרקין גבי שוחק וזורה לרוח שאע"פ שנעשה זבל מותר משום דהוי ליה זה וזה גורם הקרקע של היתר והזבל של ע"ז גורמין לצמיחת הירקות דס"ל לר' יוסי דכל זה וזה גורם מותר ואמאי אוסר הכא הירקות משום זבל הנבייה ומשני דר' יוסי הכא לדבריהם דרבנן קאמר לדידי לעולם מותר אלא לדידכו דאמריתו זה וזה גורם אסור היה לכם לאסור ירקות אף בימות הגשמים מפני שהנבייה נושרת עליהן והוה להן לזבל ורבנן סברי שאני הכא שאין האילן של ע"ז מועיל לירקות כלום שמה שמשביח בנבייה פוגם להם בצל והלכה כר' יוסי דלעולם זורעין תחתיה ירקות דזה וזה גורם מותר:

גמ' כל שאילו תיפול. האילן ועד מקום שהיא נוגעת בו:

זהו צילה. של קומת האילן יתר מכאן נקרא צל צילה:

משום שהוא בהנאה. וע"ז אסורה בהנאה ופריך אי משום איסור הנאה נגעו בה הרי קבר וכו' הרי היכל וכו' אלא הוי דלית טעמא דלא משום שהוא אסור בהנאה כלומר דאין זה הטעם אלא דטעמא משום חומרא דע"ז הוא והלכך לכתחילה הוא דלא ישב ואם ישב טהור:

זאת אומרת מדקתני היתה גוזלת את הרבים ועובר תחתיה טהור:

שאין טומאת המתים. כלומר טומאת ע"ז המתים ומשום דאיתקשה למת אין טומאתה מחוורת מדבר תורה:

דלא כן אילו קבר וכו' טהור. בתמיה אלא ש"מ מדרבנן היא ובגוזלת את הרבים לא גזרו רבנן:

גמליאל זוגא. כך שמו והוזכר בפ"ב דדמאי ובכמה מקומות:

מטון בהו תבניתא. פגעו בהאי ע"ז הנקראת תבניתא:

עבור קומוי וסמי עיניה. אל תחוש עבור לפניו סמאו עיניו כלומר וכי יש לך בושה מלפניו עבור ויהא לו לביזיון שעושין אותו לקפנדריא:

צלמא דבולי. שם הע"ז:

מטון לאדורי צלמא. כך שם הע"ז ובפ"ב דשקלים גריס קמיה דארורא צלמא ולא היה רוצה לעבור וא"ל נחום וכו':

לית הדא פליגא על ר' יוחנן. הא דקתני במתני' מפני שהנבייה נושרת עליהן וכי לא קשיא מכאן על הא דפליגי ר' יוחנן ור"ל לעיל בהלכה ב' בע"א שנשתברה והא דקאמר על ר' יוחנן כלומר אפי' על ר' יוחנן פליגא כדמסיים דלא כן סברנן מימר התם דאם בשאינו עתיד להחזיר השברים לכליין דברי הכל מותר והכא אמאי חששו להנבייה שנושרת מן הע"א הא שברים שאין עתידן לחזור הן:

תיפתר. מתני' דהכא בע"א של ישראל שאין לה ביטול ופלוגתייהו לעיל בע"א של נכרים הוא:

לית הדא פליגא על רב. דאמר לקמן בסוף פרקין דהא דקתני שפייה לצורכ' אסורה דוקא היא אבל שפייה מותרין ואמאי חוששין להנבייה הנושרת מע"א:

עוד היא תיפתר. הכי נמי משני לה אליבא דרב דמתני' דהכא בע"א של ישראל מיירי:

מפני מה הכל פורשין הימנה. מע"א של הישראל מ"ט מחמרינן בה ופורשין ממנה ביותר:

מפני שניבולה רע. לשון גנאי הוא ניוולה רע הוא שעשאה הישראל ומסתמא כוונתו להכעיס וכדאמרינן בעלמא דישראל מומר שאני דמחמירין ופורשין ביותר מע"א שלו:

מתני' נטל ממנה עצים. מן האשירה:

אם חדש יותץ. שההיסק הראשון שמסיקין התנור הוא מחסמו ומחזיקו והרי נתקן באיסורי הנאה הוא והך מתני' אתיא אליבא דמ"ד זה וזה גורם אסור ואין הלכה אלא בין חדש ובן ישן יוצן שלא יאפו בו את הפת בהיסק זה עד שיצטנן התנור כדי שלא יהנה מעצי איסור ואח"כ יסיקו בעצי היתר ובחדש והוי זה וזה גורם ומותר:

אפה בו את הפת. ולא צננו:

הפת אסורה. בגמרא התם קאמר בשהאבוקה כנגדו שכל שעה שהפת נאפה היה דולק האור בפני התנור ואופהו שהיה נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור בעין הוא ויש שבח עצים בפת:

יוליך הנאה לים המלח. דמי אותה הפת יוליך הנאה לים המלח שלא יהנה בה ושאר כל הככרות מותרין והלכה כרבי אליעזר:

גמ' בסתם חלוקין. רב חסדאי מפרש הא דקתני נתערב באחרות אעצים קאי שנתערבו עצי אשירה בעצים של היתר והשתא קאמר דבסתם חלוקין ר"א ורבנן דמה אנן קיימין אם ליטול מן התערובות להסיק את התנור כ"ע לא פליגי בה דמותר דהיסק התנור בעצי איסור גופייהו לא הוי אלא זה וזה גורם ועוד בעידנא דקגמרה לה לפת איקלי ליה איסורא והיכא דנתערבו לד"ה מותר בהולכת הנאה לים המלח כנגד דמי עצי איסור והשאר מותרין הן:

אם לעשן. לעשות מהם מוגמר לעשן את הכלים דברי הכל אסור שהרי נהנה מגוף העצים ואפי' נתערבו באחרות מחמרינן בהו:

אלא כן אנן קיימין בסתם. אם ליקח מאותן התערובות להשתמש בהן בהא הוא דנחלקו ר"א ורבנן:

מתני' נטל ממנה כרכר. כרכר והוא עץ לאורגים עשוי כמין מחט של סקאין ומעבירין אותו על השתי כשהוא מתוח לפניה' באריגה. ואשמעינן פלוגתייהו בהנך תרתי דאי אשמעינן בקמייתא ה"א בהך קאמר ר"א משום דבעידנא דקא גמרה לפת איקלי ליה איסורא אבל כרכור דאיתא לאיסורא בעיניה אימא מודי להו לרבנן ואי איתמר בהאיך בהא קאמרי רבנן אבל בקמייתא אימא מודה להו לר"א צריכא והלכה כר"א:

גמ' כד נחתית מן אילפא. כשירדתי מן הספינה מצאתי לר' יעקב בר אחא דהיה יושב ומקשי באלו המשניות. וגרסי' נמי להא בריש פ"ג דערלה והתם גריס ר' יעקב יתיב ומתני ור' חגיי הוא דהקשה וכן משמע הכא לקמיה:

ותנינן. לקמן בפ"ה יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכר כולו לנכרי וכו' ומאי שנא הכא דלא אמרינן ימכר לנכרי חוץ מדמי אותה איסור שבבגד יולך הנאה לים המלח:

א"ר יעקב בר אחא חגיי. בעצמו קשיתה והוא בעצמו קיימה ומפרק לה:

מאי כדון. ומאי טעמא וקאמר דתמן ביין ימכר לנכרי שהרי אין דרך ליקח ממנו יין וליכא למיחש שמא ימכרנו לישראל אבל הכא דרך בני אדם ליקח בגד מן הנכרי והלכך לא ימכרנו לו שמא יחזור וימכרנו לישראל:

מתני' כיצד מבטלה. הנכרי לאשירה:

קירסם. קסמים יבישים שבאילן ונטל לצרכו לשרוף:

וזירד. כרת את הענפים לחים שבה:

שפאה. שיפה ממנה שפיים דקים:

לצורכה. כדי לייפותה ופליגי בה בגמ' באותן שפאים:

גמ' לצורכו. ולא לצורך הע"א בין היא מותרת שביטלה ובין שפיים מותרין:

לצורכה היא אסורה. שהרי לא ביטלה והשפיים מותרין:

שמואל אמר לצורכה. הואיל וליפותה נתכוין אף השפאים אסורין:

לצורכו היא אסורה. שלא נתכוין לבטלה אלא ליקח ממנו לצורכו והשפאים מותרין:

ר' יוחנן. בלצרכה כרב דסבירא ליה דשפייה מותרין הן:

הדרן עלך פרק כל הצלמים