Penei Moshe on Jerusalem Talmud Avodah Zarah Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מתני' רבי ישמעאל אומר שלש אבנים זו בצד זו. וכ"ש אחת על גבי שתים שזו היא עיקר מרקוליס:
בצד מרקוליס. כלומר שהן רחוקות ארבע אמות מן המרקוליס וידוע דלאו מיניה נפל והלכך קסבר ר' ישמעאל דשלשה אבנים אסורות לפי שאין מרקוליס פחות מג' אבנים ועושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול וקטן הנעשה בצד גדול עבדי ליה בכל דהוא ואין חוששין שיהיה אחת על גבי שתים:
שנראית עמו. רבנן סברי אין עושין מרקוליס קטן בצד גדול הלכך את שהוא נראה עמו כלומר סמוכות לו דאיכא למימר מיניה נפל בין שתים בין שלשה אסורין ואת שאינו נראת עמו מותר והלכה כחכמים:
גמ' טעמא דר' ישמעאל. דאמר שלש אבנים דוקא משום מרקולי' גדול וכו' אבל לא מטעמא דניחוש דילמא מיניה נפל כדפרישית במתני':
משום רגלי מרקוליס. דחיישינן מיניה נפל ונתגלגלו לשם:
כמה הן רגלי מרקוליס. עד כמה תלינן שהן ממרקוליס ואסורין:
הילכת מרקוליס כך היא. עיקר דין מרקוליס כך היא שתי אבנים זו על גבי זו כלומר בגב וצד זו והשלישית מלמעלה על שתיהן:
נתן את השנייה והתרו בו משום אותו ואת בנו. כלומר אם ישראל נתן את האבן השניה למרקוליס ועדיין חסרה היא אבן השלישית מלמעלה ובשעת נתינת אבן השניה שחט בהמה לשם מרקוליס והיא היתה אותו ואת בנו ששחט אמה או בתה היום ונמצא יש כאן ג"כ איסור אותו ואת בנו:
והתרו בו משום אותו ואת בנו לוקה. בהא כ"ע לא פליגי דלוקה הואיל ואין כאן חיוב מיתה משום ע"א דאכתי ליכא שם מרקוליס עלה:
משום ע"א אינו נסקל. צ"ל דהא ליכא שם ע"א הכא והיינו טעמא דר"ל דפליג לקמיה מודה בזה:
נתן את השלישית. מלמעלה דהשתא איכא ע"א ושחט אותו ואת בנו לשמה בהא פלוגתא דר"י ור"ל דאיתפלגון בעלמא. וגרסינן לפלוגתייהו בכמה מקומות ובפ' אלו נערות הלכה א':
אם התרו בו משום אותו ואת בנו. ולא התרו בו משום ע"א לוקה דליכא מיתה הואיל ולא התרו בו התראת מיתה:
משום ע"א נסקל. ואינו לוקה:
רשב"ל אמר אפילו התרו בו משום אותו ואת בנו אינו לוקה. דמאחר שאלו התרו בו משום ע"א היה נסקל ואינו לוקה דקם ליה בדרבה מיניה השתא נמי בשלא התרו בו משום ע"א הואיל ובהך איסורא צד מיתה איכא אינו לוקה:
איזו היא מרקוליס. כלומר עד כמה הוא איסור אבני מרקוליס:
כל שהוא סג את הים ואת הדרכים. כלומר אפי' עשה מהן סוגה וגשר על המים או חיפה בהן דרכים ועשה מהן גדר אסורין משום מרקוליס:
הלכות מרקוליס בזריקה. זהו עיקר עבודתה שהן נוהגין לזרוק לה אבנים:
השתחוה לה מהו. שיתחייב בכך:
כל עצמו אינו קרוי מרקוליס אלא בהשתחויה. כלומר עיקר שם מרקוליס קורין הם בלשון כבוד מלשון קילוס ואנחנו מכנין בלשון גנאי קוליס לשון לעג וקלס וזהו מר קוליס חילוף קילוס וא"כ כל שהוא דרך כבוד כגון השתחויה וכיוצא פשיטא דעבודתה היא ומיחייב עליה:
יכול לא יתן וכו'. אלו לא הוה כתוב אלא לא תתנו בארציכם שומע אני אפי' שתי אבנים זו בצד זו ליתן קופתו עליהם הקפידה התורה ת"ל להשתחות עליה וכו' כדרך שהם משתחוים ומכאן דהשתחויה למרקוליס חייבה התורה:
עליה אי אתה משתחוה אבל משתחוה אתה על אבני בהמ"ק. הכי איתא בת"כ פ' בהר דלא הקפידה התורה באבן משכית אלא חוץ למקדש:
רב מפקד. ציוה לבית רב אחא וכן ר' אמי לאנשי ביתו כשתצאן לילך לאסיפת אנשים ביום התענית וליפול על פניכם לא תרבצו כמנהג בבתיכם לפי ששם רצפת אבנים היא ויש בה משום אבן משכית וגו':
רבע על סטריה. במקום רצפת אבנים רבץ על צידו בשעת נפילת אפים:
קשיתה קומי ר' אבהו. מ"ט עביד הכי ורבע כאורחיה והכתיב ואבן משכית וגו':
תיפתר בקובע לו מקום. לא אסרה התורה אלא בקובע לו מקום באבן משכית להשתחות שם כדרך שהיה במקדש אבל באקראי בעלמא לא:
והכתיב ויהו דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלהים. משמע שהיה לו קביעות מקום להשתחות שם וכתיב עד הראש וסתם ראש במקרא ראש אבן הוא האבן הראשה היתה לראש פינה ומשני בלבד השתחויה שאינה על הארץ כלומר בהשתחויה בעלמא בלבד היה נוהג דוד שם ושאינה על הארץ והשתחויה שהיא על הארץ הוא דאסירא:
וכי יש השתחויה שאינה על הארץ ומשני אין דכתיב ויכרעו אפים וגו'. והיה נוהג השתחויה שאינה על הארץ וזהו סתם השתחויה וכשהיא על הארץ נאמר בה ארצה כדכתיבא בהאי קרא וכן בכל מקום:
ר' אבהו מוסיף. אשיעור השתחויה קאי כדאמרינן פ"ב דשבועות ואיידי דאיירי בהאי קרא נקט לה הכא דר' אבהו מוסיף על שיעור הכתוב דנקט עד להודות לה' כי טוב דכ' שם ור' מנא מוסיף על שיעור השתחויה עד גמרו של הכתוב כי לעולם חסדו על ישראל ל"ג דלא כתיבא התם:
בבלייא תרין מילין סלקין מן גביכון. אלו שני דברים עלו מביניכם מבבל ואנחנו קבלנו מנהג שלכם:
מפשיטותא דתעניתא. השתחויה בפישוט ידים ורגלים שנוהגין בתענית צבור כדלקמן:
וערובתא דיומא שביעיא. ומנהג ערבה של יום השביעי של חג ומבבל נתפשט מנהג הזה שהיו עושין זכר למקדש. וגרסינן להא בריש פ' לולב וערבה:
אוף הדא מקזתא. אף מנהג הקזה עלה מבבל באיזה יום מקיזין ויום שאין מקיזין כדאמרינן בשלהי פ' מפנין:
ואתיא. הא דאמר מפשיטותא דתעניתא עלה מבבל כהאי דאמר ר' אימי וכו' לא היתרו השתחויה בפישוט ידים ורגלים אלא לתענית ציבור בלבד:
ובלבד על הצד. שיטה מעט על צידו משום אבן משכית:
כל מי שאינו כשר כיהושע. ואינו מובטח לו שאם יפול על פניו יענהו הקב"ה ויאמר לו קום לך כמו שאמר ליהושע אל יפול:
ובלבד יחיד על הציבור. אל יעשה כן אם אינו מובטח כיהושע אבל יחיד בינו לבין עצמו רשאי:
וחכ"א וכו'. ומפרש לה את שהוא נראה עמו טעמא דאסור דגופו הוא ומיניה דמרקוליס נפל ואת שאינו נראה עמו מותר דכל שאינו נראה עמו אינו גופו של מרקוליס:
את שהוא נראה עמו אסור לית הדא פליגא על ר"ל. וכי לא קשיא מהכא על ר"ל דאמר בפרק דלעיל הלכה ב' ע"א שנשתברה מותרת והני דאיגנדור מיניה כע"א שנשתברה הוו ומשני לא כן סברנן מימר אם בעתיד להחזיר לכליין דברי הכל אסור. צ"ל כדלעיל שם וה"נ הואיל ונראית עמו כעתיד להחזיר לכליין הוא:
ולית היא פליגא על ר' יוחנן וכו' ולא כן סברנן מימר וכו' ואילו במקומן. כלומר דלא תידוק נמי לר' יוחנן דאמרינן התם בשאינו עתיד להחזירו לכליין אפי' לר' יוחנן מותר משום דהכא הואיל במקומן הן שנראין עמו אמרינן מסתמא עתיד להחזיר לכליין הוא:
זימנין דאת אמר. זימנין שמע מיניה שברי ע"א שנשברה מאיליה אין להן ביטול בשביל כך וזמנין דאמר משמיה משמשי ע"א אין להן ביטול בשביל כך:
אין להן ביטול לעולם משום עבודת ע"א. כלומר הואיל ותקרובת ע"א הן וס"ל תקרובת ע"א אין לה ביטול לעולם:
שמע ר' יוחנן. להא דרב ואמר יפה לימדנו רבי שכן המשתחוה לע"א של אוכלים כלומר תקרובת ע"א של אוכלין אין להן ביטול לעולם וה"נ משום דתקרובת אין לה ביטול:
כיצד הוא מבטלה. לאבני מרקוליס:
ברוק. שרוקק עליהן לבזיון ומבטלה:
כאן בנזרקות לה. ואין להן ביטול דתקרובת ע"א אין לה ביטול וכאן בשאין נזרקות לה אלא ממרקוליס עצמו ויש להן ביטול כשאר ע"א:
כהדא. עובדא דשמעינן דאבני מרקוליס יש להן ביטול:
הוה ליה מרקוליס גו חקלא. עשו הנכרים מרקוליס בתוך היער שלו:
אתא גביה בורגנרה. ממונה על בורגנין ועיירות ונכרי היה. ובב"ר ויחל נח איש האדמה בורגרה ופי' הערוך עובד האדמה:
אמר ליה. בשביל ששמעתי ששר העיר מבקש לעבור כאן למחר וצריך לפנות האבנים מן הדרך:
ארכונא. שר כמו נגיד אקרבנו תרגומו כמו ארכונא:
א"ל. ר"ש בר' להנכרי בחייך אני מבקש ממך שתרים אותם כיפת האבנים משם:
מן דרימון. לאחר שהרים ופינה אותן ממקומן והלך אותו הנכרי וביקש ליקח אותם א"ל ר"ש דידי אינון שעכשיו שביטלום הגוי מותרין לי:
שמע ר' חייה בר ווה ואמר ואית לאימיה בר. כלומר על שעשה תחבולה זו הפליג בשבחו ואמר ויש לאמו בן חשוב וגדול בתור' כזה ועל דרך אשרי הוריו ודוגמתו בספ"ט דשביעית:
ולא ר' חייה רבה תניתה. והא כבר תני לה ר' חייה בברייתא דלעיל ואוקימנא באבנים הנזרקות לה הוא דאין להן ביטול הא למרקוליס עצמו יש ביטול ומאי רבותיה דר"ש ברבי:
מן דשמע מיניה. דר' חייה רבה חזק הדין וקבעה להלכה למעשה ולזה היה משבחו שחילק בין אבנים הנזרקות לה ובין אבני מרקוליס עצמן ודקדק בדברי ר' חייה רבה לחלק בכך:
מתני' מצא בראשו. של מרקוליס או שאר ע"א כסות או כלים הרי אלו מותרין והוא שלא יהו מונחין לנוי כגון שהיו המעות מונחין בכיס ותלוי לו בצוארו וכסות מקופלת ומונחת על ראשו וכן כלים כפוין על ראשו שכל אלו הוא דרך בזיון:
פרכילי הענבים. הענבים הכרותות עם הזמורות נקראו פרכילי הענבים:
גמ' לא סוף דבר עטרות שיבלים. דהני הוי כעין פנים שמצינו שהיו באין במקדש לביכורים אלא אפי' עטרות של ורד דלא הוו כעין פנים אפי' הכי הואיל ודרך נוי הן אסורין:
לא סוף דבר מרקוליס ובראשו מעות. שמותרין הן אלא אפי' ע"א שאין לה קלקלין דאמרינן לעיל בפ"ב הלכה ג' ע"א שאין לה קנקלין כל הבית ידון לשם קנקלין דחוץ כפנים דמי ומהו דתימא דבכה"ג אפי' דבר שאינן של נוי אסורין קמ"ל דאפ"ה אם מצא בתוכה דבר שאינו של נוי וכגון מעות וכסות וכלים הרי אלו מותרין דלא אמרינן כל הבית ידון לשם קנקלין אלא במידי דתקרובת הואיל ואין לה קנקלין חוץ כפנים דמיא:
מתני' נהנין ממנה שלא בטובה. שלא יחזיק טובה להכומרים:
היה שלה ושל אחרים נהנין ממנה. אפי' בטובת הכומרים ובלבד שלא יתן שכר:
גמ' כיני מתניתא. בטובה דקתני בטובת הכומרין ושלא בטובה שלא בטובת הכומרי' אבל בטובת הנכרים העובדין אותה מותר להחזיק להם איזה טובה:
חלילין של ע"א. שעשוין להמכר ולהשתכר בהן:
אסור למוכרן. דמשתכר לע"א:
אם היו מעלין שכר למדינה. הוי כשלה ושל אחרים:
אסור לשוכרן. דמעלה שכר לע"א:
הגובה. גבאין שלהם הגובין מעות לשם ע"א אסור ליתן לו ואם היה מעלה מן גביית המעות שכר למדינה אע"פ שהוא גובה גם לע"א מותר ליתן לו. ותוספתא היא בריש פ"ז:
ומתניתין. נמי אמרה כן דהיכי שיש לאחרים חלק עם הע"א מקילינן בה:
מתני' ע"א של נכרי אסורה מיד. דכתיב פסילי אלהיהם משפיסלו נעשה לו לאלוה:
ושל ישראל משתיעבד. דכתיב ושם בסתר עד שיעשה לה דברים של סתר כלומר שיעבדנה שהישראל אינו עובד ע"א אלא בסתר מפני שמתיירא מהב"ד:
נכרי מבטל ע"א שלו. דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש כשהן נוהגין בהן מנהג אלהות אבל אם בטלוה הרי אלו מותרין:
ושל ישראל. בזמן שיש להנכרי שותפות בה ואין הלכה כן אלא הנכרי אין מבטל ע"א של ישראל אפי' יש לו בה שותפות:
וישראל אינו מבטל ע"א. אפי' נתן לו הנכרי רשות:
ביטל משמשיה. דמשמשיה טפילין לה אבל אם ביטול משמשיה ע"א אינה בטילה בביטול זה ועד שיבטלנה:
גמ' באומן. נכרי שעושה למכור הע"א לשוק היא מתני' ולפיכך אסורה מיד שדבר ברור הוא שכיון שגמרה השתחווה לה שחושב לפי טעותו שתסייע לו למכרה:
ר' יוסי בעי. על זה דאי לטעמא דידך שדבר ברור הוא שהשתחוה לה א"כ היאך בדא תנינן ע"א וכו' ושל ישראל עד שתיעבד הא אמרת דמסתמא כיון שגמרה השתחוה לה ואפי' של ישראל תיאסר דכבר עבדה:
החוצב. אבן מן הקרקע לעשות צלם לע"א:
אע"ג דאת אמר. אין המחובר לקרקע נאסר להדיוט משום ע"א כדאמרינן בפ' דלעיל מתרין בו בישראל זה על כל סיתות וסיתות ולכשיתלש ויהא שם ע"א עליה לוקה:
את ש"מ. דכן הדין בעושה צלם לע"א בדבר שיש בו רוח חיים כגון שעושה הצלם להשים על הבהמה שהיא ע"א שלו:
ע"א של נכרי אסורה מיד לפיכך וכו'. ולקמיה משיב על זה:
לית כאן לפיכך. לא שייך כאן לפיכך שאין הדבר תלוי זה בזה אלא דין ביטול נשנה בפני עצמו במתני' של נכרי יש לה ביטול ושל ישראל אין לה ביטול:
דכתיב אבד תאבדון. לרבות אפי' אין אתם יודעין שעבדו תאבדון מיד כאשר תמצאו ע"א שלהם:
אשר יעשה פסל ומסכה וגו' ושם בסתר. לכשישים דבר שבסתר שיעבדו:
ואית דמחלפין ליה. איכא תנא דפליג על תנא דמתני' ומחליף ע"א של ישראל אסורה מיד דכתיב ארור האיש אשר יעשה פסל משעשאו קם ליה בארור מכלל דשם ע"א עליה ונאסרה:
של נכרי עד שתיעבד דכתיב אבד וגו' אשר עבדו שם. דוקא ולא דריש ליה אבד תאבדון דדברי התורה כלשון בני אדם:
שמע לה מן הדא. יליף לה אליבי' דהאי תנא דס"ל דשל נכרי אינה אסורה עד שתיעבד מהאי קרא דכתיב אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם דמשמע אף אלהיהם לך בירושה ומותר בהנאה וכתיב התם ונתצתם את מזבחותם וגו' ואשריהם תשרפון באש הא כיצד דרוש ביה הכי אם ירשתו כשהוא אלוה שכבר עבדו באש תשרופו ואם לאו שלא עבדו אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם הרי הן לך בירושה ומותרין בהנאה:
ר' יוחנן בשם ר' ינאי שמע לה מן הדא. אביטול קאי דנכרי מבטל ע"א שלו מהכא הוא דשמעינן דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת דרוש ביה הכי את אין את רשאי להיות חומד ולוקח אבל אחרי' חומדים כלומר כשהנכרי מבטלו מאלוה וחומדו ליקח לו רשאי את להיות לוקח שכבר ביטלו:
לבר דרוסיי. כך שמו רד ושבור כל אלו הצלמים שבמרחץ טבריא ושבר לכולן חוץ מאחד מהן שהניחו:
מפני שנחשד ישראל אחד להיות מקטיר עליו. להצלם הזה ואין לו ביטול עולמית ולא מהני אם ישברו אם לא:
בשם רב. אמר להדא מילתא דרבי הוה יתיב ומתני לר' שמעון בריה הנכרי מבטל ע"א שלו ושל חבירו:
עד דהוה חיילך עלך. בעודך בכח שלך ובילדותך את תני לנא הנכרי מבטל ע"א שלו ושל ישראל כשהם בשותפות בע"א זו ומ"ט חזרת בך:
לאו בני. לא כמו ששניתי בילדותי אלא ע"א שעבדה ישראל אין לה ביטול לעולם ואע"ג שיש לנכרי שותפות בה אינו יכול לבטל חלקו של ישראל:
בשם טעמא דאהן תנייא. בשמו של תנא הזה דס"ל דאין לה ביטול וקאמר טעמא דכתיב ארור האיש אשר יעשה פסל וגו' ושם בסתר משמע לעולם הוא שם לו בסתר דלא מהני אם מבטלו:
אשכח חד עיזקא צר. מצא טבעת אחת ציירה ע"א עליה. חד טלי ארמאה הוה פרי אבתריה ונער אחד נכרי היה רץ אחריו ורוצה להגביה הטבעת וקדמו בר קפרא ולא הניחו להגביה והיה מכה את הנער ומבזה אותו שירוק עליו או שישתין עליו לבטלה ולא רצה לקבל ממנו לעשות כן:
הדא אמרה נכרי מבטל ע"א שלו ושל חבירו. שהרי מציאה היתה ואמר לו לבטלה וש"מ בעל כרחו נמי הוי ביטול שרצה להכריחו וש"מ והוא שיודע בטיב ע"א שלו שאחרי שראה בר קפרא שאינו רוצה לבטלה מרצונו מפני שהיה אדוק בע"א שלו ביקש להכריחו כדי לבטלה:
הדא אמרה ע"א שאבדה ביד ישראל וכו' כצ"ל. כלומר אע"פ שאבדה בעלה אם באת ביד ישראל אין לה ביטול לעולם ולפיכך ביקש שיבטל זה הנכרי קודם שתבא לידו:
ותיעשה כע"א שהניחוה עובדיה. דתנן לקמן אם הניחוה בשעת שלום בטילה וה"נ כשאבדה הנכרי תהא כמו שהניחוה עובדיה:
כל שאילו מאיליה היא בטילה. כמו התם שהניחוה מדעתם:
ישראל מבטלה. כלומר מותר הישראל ליקחה:
וכל שאילו מאליה אינה בטילה. כמו הכא דאבידה היא ושלא מדעת נפלה כשבאת ליד ישראל שוב אינה בטילה:
רב אמר בימוס לא בטיל. וקס"ד דבבימוס שאינה נעבדת עצמה מיירי אלא שנעשית להעמיד עליה ע"א והוי כמשמשי ע"א וקאמר רב דבימוס לא בטיל וכלומר דאע"ג דהנכרי ביטל הע"א עצמה ונטלה מעל הבימוס מ"מ הבימוס לא בטיל דעתיד להעמיד עליה ע"א אחרת א"נ דרב קאמר בימוס לא בטיל אע"פ שנפגם לא בטיל כשאר ע"א שנשברה דאיכא למ"ד בפרק דלעיל דבטלה מ"מ בבימוס לא איכפת ליה אע"פ שנשבר במקצת. ומדייק הש"ס הא אם ביטלו להבימוס עצמו בטל הוא כלומר מדקאמר דלא בטיל מאליו כשנפגם לפי שדעתו עוד לעבדה אלמא בימוס כע"א חשיב לה:
מחלפה שיטתיה דרב דתמן הוא אמר. לעיל בפ"ג הלכה ח' גבי ג' אבנים הן אבן שחצבה מתחילה לבימוס וכו' וקמדייק התם לר' אלעזר משמיה דרב מזו שמעת לה דהמתיך כוס לע"א נאסר מיד אע"ג דמשמשין הוי דס"ל משמשי ע"א נאסרין מיד כבימוס דמשמשיה הוי אלמא דבימוס משמשי ע"א חשיבא והכא את אמר הכין דכע"א עצמה דיינינן לה:
כאן בשקיטר. הא דרב הכא בשקיטר להבימוס ודינה כדין ע"א לענין אם ביטלה בפירוש ולעולם אם נפגמה מעצמה אסורה כדאמרן דלא איכפת ליה להנכרי בפגימת הבימוס וכאן במתני' דג' אבנים בשלא קיטר להבימוס ולא הוי אלא כמשמשיה ולפיכך דייק ר"א אליבא דרב מזו המתיך כוס לע"א נאסר מיד:
ואפי' תימר וכו'. ודחי לה הש"ס דאפ"ת דכאן וכאן בשקיטר לבימוס וכע"א עצמה היא ולא תימר כדר' אלעזר התם אלא רב כדעתיה דרב אמר מזו המיותכין לע"א נאסר מיד כצ"ל וכן אמר רב גופיה שם דע"א עצמה נאסר מיד שמעינן מהאי מתני' ורב דקאמר הכא בימוס לא בטיל הכי תידוק מיניה הא משמשין בטלו וכלומר דעל מבטל ע"א קאי דאם ביטל הע"א הבימוס לא בטיל הא משמשיה בטלו וכדתנן המבטל ע"א ביטל משמשיה והא קמ"ל דבימוס לאו בכלל משמשיה היא:
תמן אמר רב ששת בשם רב. גבי בימסאות של מלכים דתנן לקמן הרי אלו מותרין מפני שמעמידין אותן בשעה שהמלכים עוברין ופעמים שמהלכין להן בדרך אחרת ואין חוששין להם והשתא מדייק ג"כ כדלעיל אהא דקאמר ר"א בשמיה דרב משמשיה הוה ומחלפה שיטתיה דהא קאמר טעמא בשהילכו להם המלכים בדרך אחרת הא לאו הכי כע"א חשיבא:
כאן בשקיטר וכו'. ודחי לה כדלעיל רב כדעתיה מזו המיותכין לע"א וכו' כדלעיל:
מצבה כל שהיא יחידית. מצבה דקרא קמפרש דאבן יחידית היא נקראת מצבה ומזבח כל שאבניו מרובות ונפקא מינה להא דחזקיה לקמיה:
כיון שפגמה ביטלה. דשוב אין מקריב עליה אבל מזבח שהוא מאבנים הרבה עד שיפגום כל אבן ואבן דאז הוא מבטלו:
מתניתא דחזקיה. ברייתא דלקמיה דתני איהו גופיה פליגא עלוי דקתני ודריש קרא דונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ללמד דאם נתצת את המזבח הנח לו ומשמע דבנתיצה כל שהוא שלא יהו אבניו מחוברין זה לזה סגי וכמו במצבה כששברת הנח לה ואין צריך יותר ואמאי קאמר דמזבח צריך לפגם כל אבן ואבן:
ר' זעירא וכו'. פליג על מתניתא דחזקיה דלא דרשינן האי קרא הכי אלא דטעמא דקאמר דמזבח צריך לפגם כל אבן ואבן מהאי קרא הוא דילפינן דכתיב בשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצות דצריך אתה לרדוף אחריהם עד שתקעקע ביצתם מן העולם שלא יהיה להם שום זכרון ותנפצם כל אחת ואחת כאבני גיר ברם קרא דהכא דרשינן כן דבין נתיצה ובין שבירה אמצבה קאי שאם נתצת או שברת הנח לה וכלומר דהא דכתיב גבי מזבחותם ונתצתם ללמדך שאחר שנתצת המזבח והפרדת האבנים זו מזו והרי כל אחת מהן כמצבה וצריך אתה לשבר כל אחת ואחת וכדלקמן דנותנין את של זה לזה:
היא עשייה היא קימה. ואמאי שני קרא בלישניה:
עשייה בתחילה. שלא תעשו לכם וקימה היא אזהרה שאם תפול שלא יקימנה כלומר שיראה שלא יהא לה תקומה והכי נמי דרשינן לקרא דונתצתם כדמסיק:
ומנין ליתן את האמור בזה לזה. שבירה גבי מזבח ונותץ את המצבה:
לצדדין איתאמרת. כלומר דאתרוייהו קאי דודאי נתיצה במצבה מהני ושברת דכתיב גבה ללמד עליה ועל מזבחותם דלאחר שהפרדת אבני המזבח או תשבר ותגדע כל אחת ואחת או תנתץ לכל אחת ואחת ואי לא הוה כתיב אלא ונתצתם מזבחותם ומצבותם ה"א דמצבה צריך נתיצה דוקא ואי הוה כתיב ושברתם לחוד ה"א דכשמשבר המזבח והיינו שמפריד האבנים זו מזו סגי להכי כתיב תרויהו ללמדך על שניהם וצריך או שבירה או נתיצה לכל אחת ואחת:
מתני' פחסה. בפני' שמיעכה בקורנס עד שהסיר צורת פניה:
גררה. בטיט סחוב והשלך:
אינה בטילה. דלפום שעתא רתח עליה והדר פלח לה:
רבי אומר ביטל. פלוגתא דרבי ורבנן בשמכרה או משכנה לנכרי אבל אם מכרה לישראל והוא צורף דברי הכל בטילה והלכה כחכמים:
גמ' הדא דתימר בשמכרה מתוך שלום. כלו' שלא מחמת הקפדה שהקפיד וכעס עליה מכרה ובהא הוא דסבר רבנן לא ביטל משום דאיכא למימר דלא נתכוין לבטלה במכירה זו אבל אם מכרה מחמת כעס והקפדה שהקפיד עליה אמרינן דנתכוין לבטלה ומאס בה ומכרה ודברי הכל בטילה:
והיה כי ירעב וגו'. אמתני' קמהדר דטעמא דרקק בפניה וכו' דאינה בטילה דאמרי' לפום שעתא בלחוד הוא דרתח עלה וכי מימליך הדר פלח לה כדכתיב והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה. לשמים וכתיב בתריה ואל ארץ יביט דאפ"ה לאחר שעה אל ארץ שהיא הע"א יביט:
בשמכרה לצורך נחלקו. שהלוקח לא קנאה אלא לצורכו כגון שהוא צורף ומתיכה למלאכתו ובהא קאמר רבי ביטל:
אבל אם מכרה לעובדה. כלומר שאינו ידוע בודאי שקנאה לצורך מלאכתו ואיכא למימר ביה שקנאה לעובדה כגון שמכרה לצורף נכרי ד"ה אינה בטילה:
רב ירמיה בשם רב. קאמר דבשמכר' לעובדיה הוא דנחלקו ובהא קאמרי רבנן לא ביטל דכיון שהוא נכרי מימר אמר דלצורך עבודה קנאה ולא לצורך מלאכתו ולא ביטלה זה במכירתו אבל אם מכרה לצורך שמסתמא קנאה זה לצורך מלאכתו כגון שהוא צורף ישראל ד"ה בטילה היא:
ר' יעקב. קאמר בשם ר' יוחנן דברי הכל סתמא ור' ירמיה בשם ר"ל קאמר במחלוקת הוא ולא פירשו דבריהם אהייא ומפרש לה הש"ס ואתיא הא דר' חנינא כר' יוחנן ובמכרה לעובדיה קאי ר' יוחנן ור"ל ור' חנינא דקאמר במכרה לצורך נחלקה אבל לעובדיה דברי הכל אינה בטילה היינו דברי הכל דקאמר ר' יוחנן כלומר דיש לך גוונא דמכירה דד"ה מודים בה שאינה בטילה:
ודרב ירמיה. דקאמר במכרה לעובדיה נחלקו היינו דר"ל דקאמר במחלוקת וכלומר דלא תימא דר"ל קאמר בין בזו ובין בזו מחלוקת הלכך מפרש לה דמילתא דר' ירמיה כר"ל אזלה ועל מכרה לעובדיה הוא דקאמר במחלוקת אבל מכרה לצורך ד"ה בטילה סבירא ליה:
מאי כדון. השתא מסיק לה בפירושא דפלוגתייהו דר"י ור"ל דבמכרה לעובדיה פליגי אליבא דר' ורבנן דר' יוחנן הוא דקאמר דבמכרה לצורך הוא דנחלקו אבל מכרה לעובדיה דברי הכל אינה בטילה ור"ל איפכא הוא דקאמר דבמכרה לעובדיה הוא דפליגי אבל לצורך ד"ה בטילה כדלעיל:
מתני' שהניחו עובדיה. ואין דעתם לחזור:
בשעת שלו' מותרת. הואיל ויצאו לדעת ולא נטלוה עמהם ביטלוה:
בשעת מלחמה אסורה. שלא הניחוה אלא מפני המלחמה:
בימוסיות של מלכים. אבני גזית המתוקנות בדרך מהלך המלך וכשהמלך עובר שם מושיבים שם ע"א והוא משתחוה לה:
מפני שמעמידין וכו'. כלומר מפני שאינן מיוחדות להושיב שם ע"א כל שעה אלא בשעה שהמלכים עוברים ופעמי' שהמלכים עוברים בדרך אחרת ואין חוששין להם הילכך לאו כמשמשי ע"ז חשיבי:
גמ' תני מלחמת יהושע אסורה במלחמת יהושע מותרת. כלומר יש שאסורה כשהניחו עובדיה מפני המלחמה וזו היא מלחמת יהושע שהיה דעתם לחזור ולא הניחו לע"ז שלהם אלא מחמת המלחמה ונמצינו למדין ממלחמת יהושע מה שהוא אסור ועל זה נאמר כי החרם תחרימם ויש שהיא מותרת כדמפרש לקמיה והיא כמלחמת יהושע שלא היתה אלא לפי שעה וכן נמי אם הניחו מפני המלחמה שהיא לשעה והיו יכולין לחזור לה אח"כ ולא חזרו לה מותרת שהרי הזניחוה עכשיו אע"פ שמלחמה עברה:
מלחמת דוד וכו'. וכן מצינו למדין ממלחמת דוד מה שהיא מותרת כגון אם היה עכו"ם מבטלה כמו שהיה איתי הגיתי מבטל כדאמרינן בפרק דלעיל דעל זה נאמר וישאם דוד ואנשיו ואי לאו שהיה איתי מבטלם היו אסורין שלא הניחום אלא מפני המלחמה:
במלחמת דוד אסורה שהיא לעולם. כלומר וכן נמצינו למדין מה שהוא אסורה אם היא כמלחמת דוד שהיתה לעולם עמהן ולא היו יכולים לחזור להע"ז זו באותה מלחמה היא שאמרו שאסורה:
מתני' יאבד עולמו מפני השוטין. וא"ת יאבד השוטים פעמים שיש צורך להעולם בהם כענין שנאמר פן תהיה הארץ שממה וגו':
אף אנו מחזיקים ידי עובדיהם של אלו. העובדין להן אם היינו רואים שאר ע"א חרבו מאליהן ואלו קיימות היינו מודים לאלו:
גמ' גזל זרע וזרע וכו'. תוספתא פ"ז כלומר בדין היה שלא יצמיח הזרע ולא יהיה מוליד הממזר אלא עולם כמנהגו נוהג ואין הקב"ה משנה הטבע מפני אלו השוטים שקלקלו והן עתידין ליתן דין וחשבון:
אילו הוה כתיב כמוהם יהיו עובדיהם. היה הדבר קשה וכי עובדי החמה יזהירו כחמה ועובדי הלבנה כלבנה ולפיכך כתב כמוהם יהיו עושיהם על העושים דמות וצורה שהיו מיחסין לחמה וללבנה וכמוהם יהיו הם:
אלו כתיב. ואפילו אי הוה כתוב כמוהם יהיו עובדיהם נמי לא הוה קשיא שעתידין להיות לחרפה ובוז כמוהם כענין שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה וכדדריש ר"נ שעתידה ע"ז לרוק בפניהם ולביישן על שתעו אחריה ואח"כ תיבטל מן העולם:
ומה טעם. מהיכן למדין זה מדכתיב יבשו כל עובדי פסל המתהללים באלילי' משמע שהן עתידין להתבייש ולתהולל מחמת אלילים עצמן שיביישו אותם:
ישתחוו לו כל אלהים. כלומר ישתחוו מיבעי ליה למיכתב כדכתיב יבושו והשתחוו כתיבא מכבר קודם שיבושו ויתבטלו מן העולם יבאו בעצמן לכרוע לפני הקב"ה למען יבשו כל עובדיהם גם בהם:
מתני' לוקחין גת בעוטה. שבעטה ודרכה הנכרי ואע"פ שהנכרי נוטל הענבים מתוך היין בידו ונותן לתפוח והוא אסיפת גל ענבים שתחת הקורה ש"ק בלע"ז דקסבר תנא דידן אינו נעשה יין נסך עד שירד לבור וזו משנה ראשונה היא כדקתני הכא במתני':
ירד לבור מה שבבור אסור. אם יגע בו הנכרי אח"כ והשאר מותר אף בשתיה ואין הלכה אלא כמשנה אחרונה דכיון שהתחיל היין להמשך נעשה יין נסך:
גמ' והוא שלא העלים ישראל את עיניו ממנו. בהא אמרו לוקחין ממנו גת בעוטה אבל העלים עיניו ממנו לא בדא התירו:
עד כדון. לא שמענו ממתני' דקתני סתמא אע"פ שהוא נוטל בידו אלא בשהיה נוטל יין וענבים כאחת ונותן על התפוח. כלומר שהוא נוטל הענבים ואינו מקפיד אם ניטל גם יין עמהן ולא הוי כנפרד היין ועומד לעצמו:
היה נותן אלו בפני עצמן ואילו בפני עצמן. מהו מי אמרינן הואיל ובורר הענבי' מן היין נעשה כאלו היין עומד בפני עצמו ונעשה יין נסך או לא וקאמר הש"ס דכן אמרינן אפילו מן מותרות הגממיות שבגת. שתחת האשכולות מותרו' שבצידיהן אסורות גרסינן. דהיין שתחת האשכולות אינו נפרד מן הענבים ואינו נעשה יין נסך אבל הגממיות יין שבצידיהם עומדות בפני עצמן ונפרד מן הענבים ונעשה יין נסך:
ר' יוסי בר' בון. פליג ואמר:
הן עצמן. אפילו הגממיות שתחת האשכולות מכיון שנוטל האשכולות משם ונותנן לתפוח נשאר היין לעצמו ונעשה יין נסך:
גת שפקקה נכרי. שהיה בה סדקים ופקקה אם מבפנים אסורה כדמפרש טעמא שאי אפשר שלא היה שם שיפה אחת טלולה סדק אחד והיין נשאר כנוס בתוכו ונוגע בו ומנסך כל היין של הבור היורד אח"כ מן הגת:
הקילוח כבור. לר' בא לקמן ה"ק יין המקלח מן הגת לבור ונגע בקילוח נעשה יין נסך כמו שנוגע ביין שבבור ונאסר כל הבור ולקמיה דחי לה להאי פירושא והשתא מקשה הש"ס בעיקר מילתא דרב הונא:
בכל אתר לית את עביד הניצוק חיבור. כדתנן בטהרות הניצוק והקטפרס אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה והכא אמאי את עבד הניצוק חיבור דאמרת נגע בקילוח כנגע ביין שבבור:
סבר רב הונא נתנסך הבור נתנסך הקילוח. כלומר ודאי בעיקר הדין דניצוק לא מדמי לה רב הונא יין נסך לטומאה דלטומאה הוא דאמרו דניצוק לא הוי חיבור ואם נגע טמא בתחתון העליון טהור אבל ביין נסך החמירו וניצוק הוי חיבור מיהו לא תטעה בדברי רב הונא ולומר דס"ל דאף אם נגע הנכרי בקילוח ונתנסך ואח"כ ירד לבור נתנסך כל הבור דלא היא אלא קסבר רב הונא אם נתנסך הבור דנגע בתחלה במה שבבור נתנסך הקילוח ואם קלט מן הקילוח אסור אבל אם נתנסך הקילוח וירד לבור לא נתנסך הבור מחמתו:
ר' בא לא אמר כן. אלא איפכא ס"ל דה"ק רב הונא נתנסך הבור לא נתנסך הקילוח ובנתנסך הקילוח נתנסך הבור וקאמר הש"ס דדייקינן ממאי דאמר רב הונא בשם רב הקילוח כבור משמע דהכי קאמר דלקילוח נותנין לו דין הבור אלמא קסבר רב הונא כשם שהבור מתנסך כך הקילוח מתנסך ואי איכא לחלק במילתי' דרב הונא בנתנסך הקילוח הוא דמחלקינן דנתנסך הקילוח לא נתנסך הבור ודלא כר' בא:
מגעו של נכרי עושה יין נסך. לאסור אף בהנאה וכדמפרש לה רב נחמן ובלבד בשותת כלומר לאו בנגיעה לחוד הוא דאוסר בהנאה אלא במשכשך והיינו בשותת דחזינן שהיין שותת מידו וחיישינן דילמא שכשך ביה שכן דרכם לנסך:
ארמייא נפל לגובא. נכרי אחד נפל לבור של יין:
כובשין עליו. שלא ישכשך עד שמושכין וזוחלין היין מתוך גובה:
א"ר חנינא. לרב הונא ידא אושיט והלא חזינן דהושיט את ידו אחר שנפל וחוששין שמא שיכשך ואמר רב הונא א"כ תביאו סלי נצרים ותזלחון היין משם ממקום שהוא תחת ידו ושלא הגיע למקום הזה:
הוה מתני לחייה בר רב. ושאל ממנו חייה נכרי מאימתי עושה יין נסך במגעו:
משיודע בטיב ע"ז. אבל מקמי הכי לא חיישינן שמחשבתו לעשות יין נסך שאינו יודע בטיב ע"ז:
אפיק רב יאשיה מכילתא. הוציא ממסכת דתני הוא בע"ז וא"ל לשמעון בר חייה דלא ס"ל הכי אלא הדא דתימר לחלק בין יודע בטיב ע"ז או לא בלוקח ענבים מן הנכרי כלומר עביט של ענבים עם יין דבהא אם אינו יודע בטיב ע"ז תלינן לקולא הואיל דאין היין עומד בפני עצמו:
אבל הנכרי. שנגע ביין עצמו אפי' תינוק בן יומו עושה יין נסך:
נכרי מהו שיעשה בפיו יין נסך. בשותה מן היין אם אמרינן דדעתו לשתות בלבד ולא לנסכו:
רבי אדא. ס"ל דאין דעתו אלא לשתות בלבד:
ר' ירמיה בשם ר' אבהו. קאמר דאפי' בשתיית פיו אמרינן דעתו לנסך:
ותני כן. כר' ירמיה בתוספ' פ"ח:
אגרוניסוס. הוא אגרדמן דתנינן שם אדם הממונה על המדות וטועם היין לעשות סרסור בין המוכר והלוקח:
או שטעם מן המינקת. והוא קנה חלול ומוציא ומעלה היין עד פיו וטועמו:
והחזיר. ממה שטעם הגרדמים לחבית אסור:
על דעתיה דרב אדא. דס"ל דאין עושה יין נסך בפיו מפרש להברייתא והוא שהחזיר הנכרי מה שבתוך הכוס או בתוך המינקת לחבית ובשביל כך הוא אסור:
על דעתיה דר' ירמיה. מפרש לה ואפי' שהחזיר הישראל מה שנשאר לחבית אסור הוא דכבר נאסר מה שטעם בפיו ועשאו נסך וחוזר ואוסר את כל החבית:
מתני' דורכין עם הנכרי בגת. ולא אמרינן משתכר באיסורי הנאה הוא דאפילו בשתיה קסבר האי תנא דשרי כל זמן שירד לבור ומשום גורם טומאה ליכא הכא שכבר נטמאו משעה שדרך בהם הנכרי מעט ונמצא שאין הישראל גורם טומאה:
אבל לא בוצרין עמו. לפי שהבוצר לגת הוכשר לקבל טומאה והנכרי מטמא הענבים במגעו ונמצא שישראל הבוצר עמו גורם טומאה וקסבר האי תנא אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י ואפי' הן של נכרי אבל אין הלכה כמשנה זו דקי"ל כיון שהתחיל היין להמשך נעשה יין נסך הלכך אין דורכין עם הנכרי בגת וקי"ל מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י כשהחולין הם של נכרי הלכך בוצרין עם הנכרי ואע"פ שגורם טומאה לחולין אין בכך כלום ומיהו ישראל הבוצר כרמו לא יקח לכתחילה להנכרי אפי' להביא הענבים לגת משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור וכו':
וישראל שהוא עושה. פירותיו בטומאה ועובר עבירה הוא לפי שהוא מטמא תרומות ומעשרות שבהם הלכך לא דורכין ולא בוצרין עמו שאסור לסייע ידי עוברי עבירה כדי שלא יהא רגיל בכך:
אבל מוליכין עמו חביות. ריקנות לגת ומביאין עמו חביות מליאות מן הגת דמאי דהוה הוה דמאחר שנטמאו מותר ליתן היין בחביות טמאות:
גמ' הדא דאת אמר. הא דהתירו לדרוך עם הנכרי בגת ולא חששו לגרם טומאה דהא למשנה ראשונה קיימינן דהוי סברי אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י בשהדריכו עליהן הנכרי כבר דרוכות שתי וערב ונמצא שכבר נטמאו ואין הישראל גורם טומאה:
אבל לא הילכו עליהן. עדיין דרוכות שתי וערב אלא תחילת דריכה היא לא בדא התירו לפי שעכשיו הישראל הוא מסייע לגרום טומאה:
ר' יוסי בעי. על זה דאם בסוף דריכה מיירי א"כ קשיא אפי' כמשנה הראשונה דמתני' איירי בה ליתני אין דורכין כדלקמן:
דתני. בתוספתא ריש פ"ח והכי גרסינן שם בראשונה היו אומרין אין בוצרין עם הנכרי ואין דורכין עם ישראל העושה בטומאה אבל דורכין עם הנכרי חזרו לומר אין דורכין עם הנכרי ואין בוצרין עם ישראל העושה בטומא' אבל בוצרין עם הנכרי ומוליכין עמו חביות חדשות אבל לא ישנות דברי ר"מ וחכ"א אחד חדשות ואחד ישנות מסייעין אותו עד שנעלם מעיניהם נעלם מעיניהן נעשה יין נסך. והגי' דהכא נתחלפה ומוטעית היא. והשתא מקשה ר' יוסי לדברי ר' יונה דקאמר דלא התירו אלא בסוף דריכה א"כ אפי' למשנה הראשונה הוה מצי למיתני אין דורכין עם הנכרי והיינו בתחילת הדריכה דהא משנה ראשונה והיא המתני' ס"ל דאסור לגרום טומאה לחולין ומאי אריא דקתני דורכין ואין בוצרין ומוקמית לה בסוף דריכה ליתני אין דורכין ונוקמי בתחילת דריכה:
מאי טעמא דר' יונה. ור' יונה אמר לך היינו טעמא דלא תני למשנה ראשונה אין דורכין בהדי אין בוצרין משום דלא הוו בחדא מחתא דבצירה התחלת גרם טומאה היא מה שאין כן בדריכה שכבר ניטמאו משעת הכשר בצירה דקי"ל הבוצר לגת הוכשר לקבל טומאה וכי בצר להו הנכרי נטמאו והא דאמרי דבתחלת דריכה לא התירו אע"ג דכבר נטמאו משעת בצירה משום דטומאת בצירה לא הוי אלא מדרבנן בעלמא אבל אם נתיר בתחילת דריכה הוי גורם לטומאה דאורייתא ואפ"ה מכיון דבצירה ודריכה לא דמו אהדדי דקודם בצירה לא היה עליהם שם טומאה כלל אבל בדריכה שם טומאה מדרבנן מיהת עליהן משעת בצירה משום הכי לא תני אין דורכין בהדי אין בוצרין:
מאי טעמא דר' יוסי. דלא בעי לאוקמא מתני' בסוף דריכה דוקא משום האי קושיא דאי הכי ליתני נמי אין דורכין הא שפיר קאמר ר' יונה דלא דמו אהדדי:
טהורים היו דבר תורה. כלומר אמר לך ר' יוסי דאי משום שכבר ניטמאו משעת בצירה קאמרת דלהכי לא תני אין דורכין אמינא לך אנא אדרבה דמהאי טעמא גופה קשיא ליתני אין דורכין ולאשמועינן הא דאע"ג שמשעת בצירה נטמאו אפ"ה הואיל ומדבר תורה טהורים היו ואת הוא שגזרת עליהן טומאה דהכשר בצירה אינה אלא מגזירת י"ח דבר ומדרבנן בעלמא היא אסור לדרוך עמו ולגרום להן טומאה דאורייתא אלא ע"כ האי אוקמתא ליתא שאפי' בתחילת דריכה התירו למשנה ראשונה דסברה דאין נעשה יין נסך עד שירד לבור וגרם טומאה נמי ליכא מטעמא דהא סוף סוף נטמאו בגת טמאה של הנכרי ואי קשיא א"כ אמאי אמרו אין דורכין עם ישראל שהוא עושה בטומאה הא נמי בלאו הכי נטמאו בגת שלו הא ליתא דשאני בישראל הואיל וטבולים הם לתרומה ואסור לגרום להם טומאה ואפי' למשנה אחרונה והלכך אע"פ שנטמאו בגת שלו אין דורכין עמו לפי שאסור לסייע ידי עוברי עבירה:
חייליה דר' יוסי. דקאמר אסור לגרום טומאה לטבול לתרומה דהא על כרחך הכי ס"ל למאי דמוקי למתני' אפי' בתחילת דריכה וכדאמרן סייעתיה מהדא דאמר רבי יוסי בשם ר' הילא על מתני' דפ"ג דחלה וגרסינן להא שם דתנינן נולד לה ספק טומאה. להעיסה. עד שלא גלגלה תעשה בטומאה. לפי שעדיין חולין היא ומותר לטמא לחולין שבא"י:
משגלגלה. והוטבלה לחלה תעשה בטהרה דחולין הטבולין לחלה כחלה דמו ואסור לטמאה וקאמר ר' יוסי בשם ר' הילא עלה בדין היא שיטמא אדם טבלו דבר תורה. כצ"ל וכן הוא בחלה. וכלומר דודאי מן התורה אין כאן איסור כלל לטומאה טבל של עיסה זו שהרי אפי' לטבל בעלמא בדין הוא שמותר אדם לטמא טבל מן התורה. וחסר כאן וה"ג בחלה. דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי תרומה צריכה שימור אין הטבל צריך שימור. מה אני מקיים ונתתם את תרומת ה' לאהרן הכהן. כלומר אלא מהיכן למדו לומר דבטבל בעלמא אסור לטמאו לכתחילה מכאן הוא דלמדו דמה אני מקיים ונתתם וגו' למה לי למיכתב הכהן הלכך דרשינן עשה שינתן לאהרן הכהן בכהונתו שיהא ראוי לו לאכול כשהוא בכהונתו ובימי טהרתו:
וכאן. בעיסה זו שנולד לה ספק טומאה הואיל ובלאו הכי אין אתה יכול ליתנה לכהן בכהונתו רשאי את לטמאותו מן התורה אפי' בטומא' ודאית אלא דרבנן הוא דגזרו כאן הואיל והוטבלה לחלה יגמרנה בטהרה. שמעינן מיהת מהא דר' הילא דאסור לגרום טומאה לטבל הטבול לתרומה והיינו סייעתא לר' יוסי דהכא דקאמר טעמא דאין דורכין עם ישראל שהוא עושה בטומאה כדאמרן:
מתני' לא לשין ולא עורכין עמו. שכל מעשה עריכה זו בעבירה:
לפלטר. הוא הלוקח מן הנחתומין הרבה ככרות ביחד כדי למכרן יד על יד ומשום שכבר נגמרה מלאכת העבירה:
גמ' ותני עלה. בברייתא:
לא לותתין וכו'. וסוגיא זו כתובה בשביעית ובפ' הנזקין הלכה י':
א"ר הילא. התם מקשי מהאי ברייתא דתני אין טוחנין ולא בוררין עמו והתם קתני במתני' אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה ומשני ר' הילא כאן לחולין מתני' דהתם בחולין מיירי וכאן בתרומה והחמירו בה:
והתנינן נחתום אית לך למימר נחתום בתרומה. בתמיה וכי נחתום מוכר תרומה הוא:
כאן בלותת. הכא מיירי בלותת החוטים במים והוכשרו לקבל טומאה וה"ק לא לותתין עמו ולא טוחנין וכו' מה שלתת הוא ומתני' דהתם בשאינה לותתת:
והא תנינן. בניחותא תנינן נמי הכי ובשביעית ובגיטין גריס הכי מתניתא מסייעה לחברייא אבל משתטיל מים וכו' ש"מ היכא דהוכשרו אסור לסייעה:
ר' חייה ור' אמי. התם קאי אמתני' מחזיקין ידי עכו"ם בשביעית ופליגי היכי אמרינן ליה ואגב דלעיל מייתי לה לכולא סוגיא הכא:
חרוש בה טבאות וכו'. אפילו כך יכול הוא לומר לו חרוש בה טוב ואני לוקח ממך אחר השביעית:
וחד אמר. דזה אסור לומר לו אלא אישר כחך הוא דאומר לו:
מהו שואלין בשלומן איישר. כלומר דלדידיה דמפרש מחזיקין חרוש הוא מפרש לשואלין בשלומן דקתני התם דזהו אישר:
ומאן דאמר לנכרי איישר. כלומר להאי מאן דאמר גופיה הוא דמחזיקין הוא חרוש ושאילת שלום לנכרי איישר הוא ומהו שאילת שלום לישראל:
שלום עליכם. דלהאי מ"ד ס"ל דשלום עליכם אסור לומר לנכרי דשלום שמו של הקב"ה הוא ולאידך מ"ד דס"ל מחזיקין איישר הוא ס"ל דשאילת שלום הוא שלום עליכ' וקסבר מותר אפילו לנכרי ולא אסרו אלא בכפילת שלום לנכרי:
דילמא. מעשה ברבי חנינה ור' שמואל שעברו על אחד מחורשי שביעית וא"ל ר' שמואל איישר חילך:
לא כן אלפן רבי ולא אמרו העוברים וגו'. לעוברים על המצות אסור לברכם:
לדרוש אי אתה יודע. דלא כן דרשו חכמים אלא על אומות העכו"ם קאמר:
ברכנו אתכם בשם ה'. כלומר שישראל אומרים להם לא דייכם וכו':
פיסים וכו'. מיני מסים הן:
הורי ר' אמי לרדות עמו. על הנחתום דמתני' קאי שאסור לרדות עמו פת לתנור:
ודכוותה. ישראל החשוד שהוא עושה יין בטומאה אסור לזלף עמו דמסייע ידי עוברי עבירה הוא א"נ אנחתום קאי שאסור לזלוף משקין עמו עליה לפי שמכשירו לקבל טומאה וכדלעיל דכל כה"ג אסור לסייעו:
מתני' אם יש עליו מלוה. בגמרא מפרש שיש לו מלוה על אותו יין שעשה לו ישראל אפותיקי לגבות ממנו חובו הלכך אסור דנגע ולא מירתת דסבר אי אמר לי מידי אמינא ליה תניחנו לי בחובי:
נפל. הנכרי לבור מלא יין ועלה והוא שעלה מת דאע"ג דנגעיה בשעה שנפל אינו אסור בהנאה הואיל ולא נתכוין ליגע אבל אם עלה חי אוסרו בעלייתו משום דמודה לע"ז עד שניצול:
ומדדו בקנה. או שהי' עכו"ם מודד יינו של ישראל בקנה:
והתיז. או שהתיז הנכרי את הצרעה מיינו של ישראל בקנה ולא נגע בידיו ביין:
או שהיה מטפח. שהיתה החבית מעלה רתיחות וטפח הנכרי בידו על הרתיחות ואין דרך ניסוך בכך ומותר בהנאה:
ור"ש מתיר. אף בשתייה ואין הלכה כר"ש:
זה היה מעשה והכשירו. אף בשתייה:
גמ' והוא שיש לו עליו מלוה על אותו הבור שעשאו לו אפותיקי דאז סמכה דעתו ונגע:
אבל אין לו מלוה על אותו הבור. לא חיישינן:
שכן דרך בעלי החוב לעמוד בגיתות ובגרנות. של הלוה שלהן ולראות מה הם עושין ואם בטוחים הן בחובם ומכל מקום לא סמכה דעתו ליגע ביין:
הוון בני הישיבה בעו מימר דלמאן דמפרש למתני' דוקא שיש לו מלוה על אותו הבור:
בתוך פישוט ידים. כלומר במקום שיכול ליפשט ידיו וליגע:
ומאן דאמר אע"פ שאין עליו מלוה על אותו הבור. אלא יש עליו מלוה סתם ואפ"ה סמכה דעתו וא"כ להאי מאן דאמר דחייש טפי חיישינן נמי ואפילו חוץ לפישוט ידים דילמא לאו אדעתיה דישראל ואינו רואה אותו כשילך למקום שיכול לפשוט ידיו וליגע. ופריך הש"ס עלה:
ולא כן א"ר בא. לקמן בפ"ה כשם שנתנו פישוט ידים בטהרות כדתנן בפ"ז דטהרות המניח עם הארץ בתוך ביתו וכו' וחכ"א אין טמא אלא עד מקום שיכול לפשוט את ידיו וליגע ולא חיישינן שמא הלך עד מקום שיכול ליגע:
כך נתנו פישוט ידים בנסך. ולא חיישינן שילך לשם:
אלא כיני וכו' ובלבד תוך פישוט ידים. צריך לגרוס. וכלומר אלא לכ"ע אין אסור אלא תוך פישוט ידים ולא פליגי אלא אם מלוה על אותו היין בעינן או לא:
הלכה כר"ש. דמתני' דמתיר אף בשתיה:
אני כפרת ר"ש. כלומר מחמת אהבתו ודרך כבוד של ר"ש קאמר לה דחזינן דעתיה דר"ש או אם הוא מתיר מתיר אפי' בשתיה ובמקום שהוא אוסר אוסר אף בהנאה:
אין הנכרי עושה יין נסך בזריקה. כדתנן נפל החביות וזרקה לבור זה היה מעשה והכשירו. דאין דרך ניסוך בכך אלא הא דקמיבעיא לן מהו שיעשה נסך בחמתו אם מחמת חימה וכעס נגע ביין של ישראל אם אמרינן דעתו לנסך או לא:
נישמעינה מן הדא. עובדא נכרי אחד היה לו קופות שלו בתוך הבית שעוצרין בו ובא ישראל וזלף לתוכו יין שלא ברשותו ובא אותו הנכרי והביא קולתה והוא העץ שנושאין בו המשאוי והגביהן להקופות בחמתו ושפך אותן לתוך הבור ואמרו רבנן דאין הנכרי עושה יין נסך בחמתו שלא נתכוין אלא להראות כעס וחימה על שהכניס הישראל יינו בכליו שלא ברשותו:
זה שמוזג. אם הנכרי מוזג יינו של ישראל במים חמין אסור ואם בצונן מותר:
יבוא עלי. ר' ירמיה קאמר להא דאף שר' חייה בר בא התיר מזיגה בצונן יבוא עלי שלא עשיתי מימי לנהוג היתר בזה:
חמתון. ראה אותם שותין יין עם מים חמין שמזגן הנכרי ואמר להם מי הוא זה שהתיר לכם לעשות כן:
מתני' המטהר יינו של נכרי. ישראל שדרך ענבים של נכרי בכשרות כדי למוכרו לישראל ולא נתן דמים עכשיו לנכרי עד שימכרנו ונתנו ברשותו של נכרי:
מותר. דמירתת הנכרי דילמא חזו לי הנך ישראל דעברי ברשות הרבים ומפסידנא:
עד שיושיב שומר אין השומר צריך להיות יושב וכו'. דכיון שהוא יוצא ונכנס הרי הוא כיושב ומשמר:
כל רשות נכרים כאחת. פלוגתא דרשב"א ות"ק בהא דת"ק סבר כשהניח היין ברשותו של נכרי בעל היין הוא דבעינן שיהא הבית פתוח לרשות הרבים ועיר שישראל ג"כ דרים בה אבל ברשות נכרי אחר שאינו בעל הבית אפי' בעיר שאין ישראל דרים בו שרי ורבן שמעון בן אלעזר אומר כל רשות נכרים כאחת היא וכי היכי דברשות נכרי בעל היין אסור אא"כ בעיר שישראל ונכרים דרים בה והבית פתוח לרשות הרבים ה"נ ברשות נכרי אחר כן והלכה כרשב"א:
והלה כותב לו שנתקבלתי ממך מעות מותר. אם הבית פתוח לרה"ר וישראל דרים שם באותה העיר כדלעיל:
אבל אם ירצה ישראל להוציאו וכו'. דהשתא הוי היין משכון אצל הנכרי הואיל ויש לו מלוה על היין אסור דלא מרתת דסבר אי חזו לי ותבעו לי אמינא דידי הוא ואף על פי שהמפתח והחותם ביד ישראל אסור:
גמ' אלא אפי' חלון. שפתח הבית פתוח לחצר הוא ויש בו חלון פתוח לרה"ר כמו שהבית פתוח לרה"ר הוא:
ויש בה ד' על ד' על רום י' ובלבד מקורה ובמגופף. שחלון כזה אינו עשוי לסתום הוא אבל בלאו הכי זימנין דסתמו ולאו אדעתיה:
היה לרבי. כמו לו רבי ושתי מלות מובלעות במלה אחת הן. והוא אילן סרק ועל שם שהוא גדול מאליו. רבי הוא דבר הגדל ועולה ודוגמתו ומדפשקי רבי בריש במה מדליקין כלומר שהיה לו לישראל אילן אחד שם ועולין ויורדין בו לראו' איזה דבר מרחוק מהו:
נימר. דכך הוא הדין:
ואם היה נראה עולה ויורד בו מותר אם לאו אסור כצ"ל. אם כשהישראל עולה ויורד בו נראה הוא בבית מותר דמרתת הנכרי דהשתא ישראל רואהו ואם לאו אסור:
בעיר שיש בה דלתים ובריח היא מתניתא. הא דקתני בעיר שכולה נכרים אסור עד שיושיב שומר בעיר המוקפת חומה ויש לה דלתים ובריח ולא שכיחי בה עוברים ושבים כל כך ועוד דלעיר כזו אין נכנסין אלא ברשות ויכול זה הנכרי להזהר כשבאין לשם הלכך עד שיושיב שם שומר בעינן:
בדא תני וכו'. קושיא היא אם כשיש בה דלתים ובריח מוקמת להמתני' א"כ מאי האי דתני בברייתא עלה שומר אע"פ שאינו בא אחת לקיצים. כלומר שומר שאמרו אע"פ שאינו תמיד שם אלא בא אחת לקיצים לזמנים ולפעמים בתמיה הא אם אינו בא אלא לפעמים ובעיר שיש בה דלתים ובריח אמרת דמסתמא מרגישין כשבא השומר לתוכה וא"כ אין הנכרי הזה חושש ליגע ביין דסמכה דעתיה שאין השומר יכול לבוא בפתאום עליו אלא ע"כ דלא מחלקינן בזה אלא בלא שומר לעולם אסור ובשומר לעולם מותר ואמרינן שהשומר יכול לבא בכל עת שירצה והלכך אע"פ שאין השומר בא אלא אחת לקיצים מרתת הנכרי דשמא עכשיו הוא בא ורואהו:
תני. בתוספתא פ"ח והתם גריס פרזא שישראל ונכרים כונסין לתוכו יין. ומלשון פרוותא הוא אפרוותא דזולשפט בפ' איזהו נשך. והוא מקום שמביאין הסוחרים חביותיה' ומעמידין שמה למכרה בשוק:
הלוקח כמוכר. כשוכר צ"ל:
ותני. בברייתא כן:
אחד הלוקח ואחד השוכר וכו'. כלומר אחד הלוקח ואחד השוכר בית ברשות הנכרי להכניס יינו לתוכו:
ובזמן שהיין של נכרי. וישראל זה מטהר יינו למכרו לישראל:
חלוקים על ר"ש בן אלעזר. כלומר הא דקאמר כל רשות נכרים כאחת משום דשמעינהו לרבנן דאמרי דוקא בבית ורשות של הנכרי בעל היין הוא דאסור אבל ברשות נכרי אחר אפי' בעיר שכולה נכרים מותר ועלה קאמר כל רשות נכרים כאחת היא:
לא על הדא איתאמרת. וקאמר הש"ס דלאו על הרישא איתמר הדא מילתא אלא על הסיפא המטהר יינו של נכרי וכו' אבל אם ירצה הישראל להוציאו וכו' דאסור משום דהוי כמו שיש להנכרי מלוה על היין וסומך דעתו ליגע בו בהא הוא דמחלקי רבנן בין רשות של הנכרי בעל היין ובין רשות נכרי אחר משום דזה הנכרי אין לו מלוה עליו ורשב"א פליג דאפ"ה כיון שאינו מניחו עד שיתן המעות להנכרי בעל היין חיישינן דשבק ליה ליגע בו והוא בעל היין ולא מרתת דיש לו מלוה על היין:
הדרן עלך פרק רבי ישמעאל